גיליון מס' 540

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט באייר תש"ע, 3 במאי 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: עודד ישראלי ויוסף גרינבוים: אברהם זליקוביץ –  קודח בארות מים  שנרצח עם שני חבריו בעין פשח'ה ב-21 ביולי 1938.

אהוד בן עזר: מנזרים, יין ושירה,  עם מורת הדרך המדהימה

 ג'אדה (ראדה) בולוס.

ש. שפרה: איך לשתוק רומן, על "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" של חנוך ברטוב.

אורי הייטנר: ראש ממשלה תחת סחיטה?

יוסף אורן: היחסים בין המינים בשיר של יונה וולך.

דרור אֵידָר: הוא היה גיבור: בר כוכבא ול"ג בעומר.

אלוף (מיל') עוזי דיין: הקרן לביטחון ישראל.

יוסי גמזו: בְּאֶרֶץ אוֹי-לִי-לֶנְד...

ד"ר אברהם וולפנזון: הרצל והפוליטיקה הישראלית.

אהוד בן עזר: נביאת השקר צביה גרינפילד.

נעמן כהן: 1. המאבק בגזענות הערבית-מוסלמית. 2. מה קרה לגדעון לוי?

3. בן הזאב – שונא ציון.

ארה"ב מקיימת מגעים עם מצרים במטרה להפוך את המזרח התיכון לאזור נקי מנשק גרעיני, במסגרת המאמץ לבלום את תוכנית הגרעין של איראן!

קובי בילר: קונצרט לא שקט בהיכל התרבות.

מרדכי בן חורין: איזו זעקה אנטישמית היתה קמה בעולם אילו אנחנו

 היינו ממיתים פלסטינים בגז!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

אברהם זליקוביץ – קודח בארות מים

 שנרצח עם שני חבריו בעין פשח'ה

ב-21 ביולי 1938

בית-העלמין "סגולה" בפתח-תקווה

טכסט:

חיים בן גרשון               אברהם בן מאיר

יוסלביץ                         זליקוביץ

נולד בשנת תרע"ג           נולד בשנת תרס"ז

נרצח כ"ב תמוז תרצ"ח   נרצח כ"ב תמוז תרצ"ח

בבית העלמין "סגולה" בפתח-תקווה ניצבות שתי מצבות, כבמעין קבר-אחים. אחת היא מצבתו של חיים יוסלביץ והשנייה של אברהם זליקוביץ. שניהם, כך אומרות המצבות, נרצחו בכ"ב תמוז תרצ"ח [1938].

מי היו השניים וכיצד מאו את מותם? את זה שאלנו ומצאנו גם פרק בהיסטוריה של חיפושי המים בארץ-ישראל בדרך להקמת מדינה.

רצח אנשי המים

אברהם זליקוביץ נולד בשנת 1907 בליטא ובשנת 1925 עלה לארץ. הוא התגורר בפתח-תקווה, היה מראשוני חברי הסתדרות העובדים במושבה הוותיקה ונמנה על הלוחמים למען עבודה עברית. לא התפלאנו לשמוע כי היה גם פעיל בשורות ה"הגנה".

חיים יוסלביץ היה צעיר מאברהם זליקוביץ בחמש שנים. הוא נולד בפולין, בעיירה בשם ז'אטל. בהיותו בן 19 עזב את בית הוריו ויצא להכשרה באחד מקיבוצי תנועת "החלוץ" בפולין. בשנת 1935 עלה לארץ והשתקע באותה מושבה – פתח-תקווה, הצטרף ל"הגנה" ועבד תקופה מסוימת ב"תנובה".

זליקוביץ ויוסלביץ נמנו על חברי קבוצה שקדחו בשנת 1938 בארות מים באדמות הג'יפטליק שליד עין פשח'ה, כדי לאפשר הקמתו של יישוב חדש.

המרד הערבי הגדול

בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, שנודע גם בכינויו "המאורעות". כ-15 אלף ערבים חמושים, שחלקם הגיעו מהארצות השכנות, פעלו בכנופיות עצמאיות במימון ובפיקוד "הוועדה המרכזית של הג'יהאד הלאומי בפלשתינה", שישבה בדמשק. הם הרגו ביישוב היהודי, שאוכלוסייתו גדלה בעקבות עלייה גדולה של יהודים ממרכז אירופה, יהודים שהחלו לחשוש מהתגברות הנאציזם.

באותה שנה קמה ועדה בראשותו של הלורד פיל לחקר אירועי הדמים. הוועדה קבעה שהשאיפות הלאומיות של שני העמים מתנגשות ושאין סיכוי שיתחברו למדינה אחת. היא המליצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, וכן על צמצום העלייה והגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים עד לביצוע החלוקה. הוועדה התייחסה גם לטענת הסוכנות היהודית בדבר אדמות ממשלתיות הראויות לעיבוד ולהתיישבות אך אינן מנוצלות. ואמנם, אחת מהמלצות הוועדה לממשלת המנדט הייתה שיש לחקור ולחפש מים באדמות אלה. כך נולדו בשנת 1938 נקודות קידוח בנגב ובערבות יריחו.

בעקבות המאורעות נוסדה גם מה שנקרא אחר-כך משטרת היישובים העבריים ואומנו כ- 3,000 נוטרים עבריים, שצוידו בנשק בריטי. ארבעת חודשי הקיץ של שנת 1938 צוינו כחודשי שיא של 'המרד הערבי' ובמהלכן נרצחו 223 יהודים.

ראשונים

יום שני, סוף מאי 1938. שלוש מכוניות יוצאות מקליה שבצפון ים המלח ועושות דרכן דרומה, לכיוון עין פשח'ה. השיירה פונה בדרך עפר המטפסת במעלה ההר לעבר המצוק, כשמאחוריה מתאבך שובל אבק אפרפר-צהוב.

המכונית הראשונה נעצרת ומתוכה יוצאים שני אנשים אברהם כהן איש גן-יבנה ומלווהו. כהן בא לכאן כדי לקבוע סדרי הגנה לנקודת קידוח חדשה. מהמכונית השנייה יצאו מפקד משטרת ירושלים ומפקד משטרת היישובים. מהטנדר נחלץ הקבלן ריפקינד מפתח-תקווה, לבוש במכנסי חאקי קצרים ובגרביים גבוהים. השוטרים המלווים, לראשיהם כובעי צמר שחורים – 'קולפאקים' – נראו מוזרים וזרים בנוף הפראי.

אברהם כהן שירת קודם בחיל-הספר ובמשטרת המנדט ונחשב לסמל – לסרג'נט – מצטיין. הוא ידע ערבית על בורייה, הכיר את הבדווים, את מנהגיהם ואורח חייהם, וידע להתהלך בתוכם בביטחון. אברהם כהן שוחח עם כל אחד מהנוכחים בשפתו, בעברית, באנגלית ובערבית.

כהן בחן את השטח בקפידה כשהוא מתבונן במישור הקטן ובצוק התלול המתנשא כ-30 מטר מעליו. מקום הקידוח צריך להיות במרחק 10 מטר מהצוק. הוא התיישב על אבן וכעבור חצי שעה כבר היתה בידו תוכנית: 15 שוטרים ערבים יחנו על ההר שמעבר לצוק, במחנה הקידוח יהיו 12 נוטרים עבריים; סימן את המקום שבו יוצבו מכונות הקידוח, האוהלים, הגדרות והעמדות. מפקדי המשטרה הבריטית אישרו את התוכנית בו במקום. הקבלן קיבל עליו את הקמת המחנה. שלוש המכוניות עזבו את המקום, והדממה חזרה לעין פשח'ה.

חיי המחנה

בארכיון תולדות ההגנה מצאנו מסמך שבו תיאר נוטר צעיר מתנועת "הבחרות הסוציאליסטית" את הווי החיים במחנות קודחי המים בערבות יריחו. אנו מביאים את תמצית הדברים, בעיבוד קל:

 "ב-22 ביוני עברנו למחנה שליד עין פשח'ה. הגיאולוג קבע את נקודת הקידוח על סלע בתחתית צוק. האחראים על הביטחון קבעו להקים את המחנה צמוד לצוק. שתי גדרות מגן מאבן בצורת קשת הקיפו את המחנה ובאמצע היו קירות מגן עשויים מלוחות עץ ממולאים בחול ובאבנים. בתוך המחנה היו אוהלים למגורים וצריף לחדר-אוכל. מכונת הקידוח עמדה מחוץ לגדר המגן, כך שהגנתו של המחנה הייתה מכוונת כלפי המישור היורד אל הים.

מחנה הקודחים שליד עין פשח'ה 1938

"העובדים והקבלן באו מפתח-תקווה, השומרים – מירושלים. תחילה היו שבעה נוטרים וכעבור חודש נוספו שני נוטרים כדי לאפשר יציאה של שומרים לחופשה. העובדים לא רצו להפסיק את העבודה ולצאת לחופש. שני בדווים הובאו להשתתף בשמירה והמפקד הקים להם אוהל מחוץ למחנה. הם צפו על הנעשה מראש הצוק בשעות היום בלבד. מפקד המחנה היה גם הנהג ויום יום נסע בליווי שני נוטרים למפעל ים המלח להביא מצרכי אוכל ועיתונים. הליווי נחשב לחווייה, משום שבמפעלי ים המלח אפשר היה לאכול גלידה ולשתות מים קרים. במחנה החום היה נורא ובמשך היום לבשנו רק תחתונים. אברהם כהן ביקר אצלנו כל יומיים או שלושה.

"החיים במחנה הקידוח היו משעממים מאוד. בסופו של דבר החלטתי לעזוב את המחנה המשעמם ובקשתי העברה למקום אחר.

"את המים לצרכי המחנה ספקו לנו ערבים מהסביבה על חמורים. המים היו דלוחים, החום בסביבה היה גדול. אחרי הצהרים היו סופות חול לרוב. האוכל והלחם היו מתערבבים בחול."

האחראי על הביטחון במחנה היה דוד אלתר, ששימש גם כנהג הטנדר שעמד לרשותם.

ההתקפה על המחנה

יום חמישי 21 ביולי החל כיום רגיל שבו נשמרה שגרת המחנה והעבודה נמשכה כסדרה עד שעה חמש.

במחנה המונה כרגיל 15 איש נמצאו באותו יום 9, השאר היו בחופש בירושלים.

על שני השומרים: שלמה יצחקי ואברהם עבדי-צדק, שהגיעו למחנה רק לפני שבוע, הוטל לעלות על הצוק לתצפית. הם לא עסקו בשמירה כי אם שיחקו במשחקי קובייה.

סמוך לשעה 5.30 כ-20 ערבים מזוינים לבושי מדים התקרבו למחנה.

כאשר נורו היריות ראשונות נפגעו הנוטר הוותיק שלמה שווילי הגרוזיני, שהיה ממלא מקומו של אלתר, ידוע כחובב כדורגל, כמתופף וכרקדן מעולה; שווילי נפל מתעלף והמרצחים שהתקרבו יותר ויותר חשבוהו למת. ונפגע אברהם עבדי-צדק שנהרג במקום. שלמה יצחקי הצליח להסתתר מאחורי סלע וענה בכמה יריות מרובהו, לפי דבריו נפגע אחד המרצחים. אך בראותו שהוא נשאר יחידי כנגד עשרים, זרק את רובהו ועשה את עצמו כמת. תכסיס זה הצילו ממוות.

ראש הכנופייה, במדים צבאיים, ענוד סרטים ומדליות, התקרב אליו, בעט בו ברגליו ומאחר וחשבו למת, אמר לחבריו: "יאללה!" – אנשי הכנופיה נכנסו למחנה, שברו את מנעול ארגז הנשק ולקחו את חמשת הרובים עם 900 הכדורים, שני אקדחי "מאוזר" ואת חפצי האנשים. הם הרגו בסכיניהם את זליקוביץ ששכב פצוע, והסירו את שעונו מידו בסכין. הם הרגו גם את חיים יוסלביץ, שמצא מקלט בין קיר המגן והצריף, והסירו גם את שעונו בסכין. כשראו את ענן האבק של מכונית המחנה המתקרבת – זרקו פצצה לבין ההרוגים, מרסיסי הפצצה נפצע באופן קל בגופו וברגלו שלמה יצחקי, והסתלקו מהמקום.

אנשי הטנדר ראו את תמונת הזוועה ומצאו כי הנוטר משה עדאקי חסר, חששו שנלקח בשבי.

איש לא ידע כי הוא רץ יחף לקליה להזעיק עזרה. כשהגיע עדאקי לקליה מיד הוזעקה למקום מכונית "מגן דוד אדום" והרופאים ד"ר רוז וד"ר סלמון בלוויית משמר חזק, יצאו למחנה.

את עדאקי, יצחקי ושווילי הפצוע קשה בביטנו העבירו לחדר העזרה הראשונה של מחנה הפועלים בים המלח. ולאחר הגשת עזרה הועברו לבית החולים "הדסה" בירושלים.

שלושת גופות ההרוגים הועברו לחדר המתים של בית החולים "ביקור חולים" בירושלים.

שני הפועלים אברהם זליקוביץ וחיים יוסילביץ נשלחו לקבורה בפתח-תקווה.

הנוטר הוותיק משה עדאקי תיאר את המאורעות והרי עיקר דבריו:"שני השומרים הערבים צפו על הדרך," מספר עדאקי, "הנוטרים שלמה יצחקי ואברהם עבדי-צדק, היו אמורים לעלות על הצוק לתצפית אך הם לא עשו כן.

"נקבעו החברים שיסעו לקליה להביא מצרכים: המפקד, שומר אחד ואברהם זליקוביץ, שהיה פצוע ברגלו מתאונה, והיה צריך לקבל טיפול. מפקד המחנה נסע תמיד, במקומו מינה את השומר שלמה שווילי ומסר לו את מפתחות ארון הנשק.

"לאחר שאכלנו ארוחת צהריים הודיע זליקוביץ שאינו רוצה לנסוע. במקומו נסע הטבח. נסע גם אחד העובדים כדי להתקשר עם הקבלן בפתח-תקווה משום שהמקדח נשבר בתוך חור הקידוח ואין מכשיר להעלות אותו. העבודה נפסקה בשל כך."

באותם ימים, הוראות השלטון הבריטי אמרו במפורש שנישקם של הנוטרים חייב להיות בתוך ארגז נעול שהנשק יוצא ממנו רק כאשר מתפתחת תקרית שאכן מחייבת לשולפו ולהביאו לידי שימוש.

"האוטו נסע בשעה אחת בצהריים עם שלושה שומרים ופועל. שאר הפועלים והשומרים שכבו על המיטות בחוץ. ישנתי גם אני. תורנות השמירה שלי אמורה היתה להתחיל עם חשכה ולהסתיים בחצות. לאחר השעה ארבע התחלתי לדאוג מאוד משום שהטנדר עוד לא חזר. בדרך כלל הוא חוזר לפני השעה ארבע.

"שכבתי וקראתי. השעה כבר חמש. פתאום שמעתי ירייה מעל ההר ואחריה יריות מכמה כיוונים. הבנתי: התקפה! בהתרגשות רבה נכנסתי לאוהל לבשתי חולצה ומכנסיים ושמתי כובע על הראש. נעלים אין זמן לנעול. נכנסתי לאוהל הנשק. הארון נעול, למרות שבדרך כלל היה פתוח. קראתי לשלמה שווילי, שהיה בחוץ. הוא קורא לי. אינני מבין מדוע הוא קורא לי ואיננו בא בעצמו. רק אחר כך הבנתי שהוא נפצע.

"נזכרתי שבצריף יש עוד ארגז ובו שלושה אקדחי "מאוזר" של השומרים. רצתי לצריף ומצאתי שם את חיים יוסלביץ. הארגז היה סגור. שברנו את הארגז וכל אחד מאתנו לקח אקדח ומחסנית של 20 כדור. רצתי לעמדה הדרומית, העמדה שלי במקרה של התקפה.

"הכדורים שרקו מעליי, אינני רואה איש. שווילי קורא לי. אינני מעז ללכת אליו. החלטתי שלא לירות עד שאראה את האויב. כעבור זמן עבר על ידי אברהם זליקוביץ שעל פניו נראים הפחד והדאגה. פתאום דם נזל מתחת לאוזנו השמאלית. כדור פגע בו. הוא ניגב בידו את הדם, הפטיר "לעזאזל" ונשכב.

"החלטתי לירות כדור אחד. לחצתי על ההדק אך האקדח לא ירה. ייאוש תקף אותי, מה לעשות? החלטתי לרוץ בקו ישר לקליה ולקרוא לעזרה. גשם של כדורים התיז אבק על הרגליים ואני ממשיך לרוץ בכול כוחותיי.

"ראיתי מרחוק את הטנדר נוסע למחנה. עמדתי, נפנפתי ביד, צעקתי, אולי ישמעו. לא. המשכתי לרוץ. עייפות רבה תקפה אותי. חום וצמא. רגליי כאבו, אין זמן לראות מה יש ברגליים. התקרבתי למלון "קליה". החלטתי לנוח רגע ולבדוק מדוע האקדח לא ירה. הסדן לא ירד עד הסוף. לחצתי אותו היטב. לחצתי על ההדק. האקדח ירה, פתאום נשמעה ירייה בקרבתי. הסתכלתי לאחור, אין איש חשבתי שרודפים אחריי.

"המשכתי לרוץ לקליה. התקרבתי למלון. מתוך חפירות ההגנה של המלון יצאו כמה בחורים לקראתי, כיוונו אלי את רוביהם ופקדו עלי להרים ידיים. כעסתי וצעקתי אליהם שהחברים במחנה נהרגו ושצריך לקרוא לעזרה. הם אמרו לי שחשבוני לערבי וירו עליי. החליטו לתת לי להתקרב ויירו בי מקרוב. כשהתקרבתי, הכיר אותי אחד מהם ואמר להם: 'זה משלנו.' הם סיפרו לי ששמעו את היריות והודיעו למשטרה.

"הם חבשו את כפות רגליי, שנפצעו עד העצם, והעבירו אותי באופניים למרפאה שבמפעל האשלג. אחר כך הגיעו לשם שלמה שווילי שנפצע קשה בבטן ושלמה יצחקי שהיה מלוכלך בדם. הוא סיפר שהוא שכב יחד עם עבדי-צדק בחוץ על מכונת הקידוח. עבדי-צדק רוטש בכדורים ושווילי נפצע קשה. יצחקי עצמו לקח את עבדי-צדק והשכיבו עליו, והוא שכב ללא תנועה. אנשי הכנופיה בעטו בו ברגליהם וקבעו שהוא הרוג,"

אחרי הכול

הניה זליקוביץ נשארה אלמנה עם שני ילדים; אחד בן שש והשני בן שלוש .

כל בני משפחתו של חיים יוסילביץ הרווק, שנשארו בפולין, נרצחו על-ידי הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ.

הנוטר עבדי צדק כבן 22, משכונה זכרון-משה בירושלים הובא לקבורה בקבר האחים על הר הזיתים בירושלים. בהלווייה השתתפו באי-כוח המוסדות הלאומיים וועד הקהילה וקהל מכל העדות. הספיד בשם העדה המוגרבית הרב יוסף שלוש.

הנוטר שלמה שווילי, בן 39, היה נוטר מגדוד משמר הרכבות, שהגיע למחנה לפני כחודש. נפגע מ-4 כדורים בחזהו ובבטנו נותח, אך מת מפצעיו למחרת היום הנורא. לבת שנולדה לאחר נפילתו קראו שלומית.

דוד אלתר, האחראי על הביטחון במחנה, אומרים שלא עמד בו כוחו לשאת את כובד האשמה, עזב את הארץ ועקבותיו לא נודעו.

חודש ימים לאחר הרצח נקרא עדאקי למטה ה"הגנה" בירושלים ושם הודיע לו יעקב פת, ממ"ז [מפקד מחוז] ירושלים, שהוא מושעה מכל פעילות בשורות ה"הגנה". "אם יש לך טענות כלשהן, תוכל להעלותן על הכתב," אמר לו פת ושלח אותו מעל פניו.

עדאקי אכן עשה כן, אך תשובה למכתבו לא קיבל מעולם. מנודה ומשפל הורחק משורות ה"הגנה".

שורות סיום

משה עדאקי, לאחר המקרה הטראגי במחנה הקודחים בקליה, התדפק על דלתות ראשי ה"הגנה" שנה שלמה, על מנת שיסירו את רוע הגזירה הנוראית ואות הקין מעל מצחו. או אז נקרא אל יעקב פת, מפקד המטה בירושלים וזה הודיעו שאכן הבירור הסתיים ואין כנגדו דבר והוא יכול בזה לראות את הפרשה כמחוסלת. כך, קצר ולא מוסבר, נחרץ וללא כל התנצלות או נימוק כלשהו. משה עדאקי גוייס למחלקה הערבית של הפלמ"ח, ונטל חלק בפעולות רבות בעיקר מעבר לגבול הסורי.

לאחר מלחמת ששת הימים חזר משה עדאקי למקום המחנה וכתב על אבן שמצא מעל בור הקידוח, למרגלות מערות קומראן: "פה נפלו אנשי ההגנה שלמה שווילי, אברהם עבדי-צדק, חיים יוסלביץ, אברהם זליקוביץ. הם עלו למצוא מים להחיות את השממה. 21.7.38" ומתחת לכתובת חתם: "משה עדאקי, 1967".

כעשר שנים, בתוכנית רדיו, חשפה תרצה ארזי מ"קול ישראל", שחברי קיבוץ קליה מצאו לא הרחק ממקום מושבם אבן סלע ועליה כתובת דהויה המספרת על נפילת אנשי המחנה. משה עדאקי טילפן לאולפן וסיפר שבשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, חזר אל מקום המחנה וכתב את הכתובת. מאז אותה שנה, ביום הזיכרון, נערך במקום טכס להעלאת זכרם של ארבעת הנופלים במחנה הקודחים ליד הבור, שלא העלה מים חיים, סיפר לנו זאת ועוד הרבה, הבן הצעיר – צביקה זליקוביץ.

בשנת 1975, לאחר 37 שנות שתיקה, הוציא משה עדאקי לאור, עם שולמית הר-אבן, ספר בשם "באש נצורה", בו הוא מגולל את פרשת חייו רבי-העלילות והמעש וגם את סיפורה הטראגי של קבוצת הקודחים בקליה.

סיפור זה הוכן על-ידי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים. הסיפור התפרסם בגרסתו הראשונה ב"ארץ וטבע", גיליון גיליון 101, ינואר-פברואר 2006 תחת השם "רצח אנשי המים החיים" בעריכת יעקב שקולניק.

עודד ישראלי ויוסף גרינבוים הם גמלאים המחפשים להנאתם, באמצעות מצבות, סיפורים ארץ-ישראליים של אנשים מן השורה שמתו מוות לא טבעי בין השנים 1850-1950, בהיותם חלק מן הסיפור הציוני.

עודד ישראלי הוא יליד ותושב רחובות – צייר וגמלאי של שירות המדינה,

יוסף גרינבוים הוא יליד קריית-חיים, גמלאי של השירות ההידרולוגי, כיום תושב להבים

התמונות, להוציא תמונת המצבה, הן באדיבותו של צביקה זליקוביץ, בנו של גיבור סיפורנו.

* * *

אהוד בן עזר: מנזרים, יין ושירה

עם מורת הדרך המדהימה ג'אדה (ראדה) בולוס

במסגרת הטיולים של "השחר", המכללה לגימלאים בתל-אביב-יפו, הצטרפנו לסיור של יום בהדרכת ראדה (ג'אדה) בולוס, בת נצרת. יצאנו בבוקר מתל-אביב למנזר לטרון, הידוע בשם מנזר השתקנים. במקום נמצאים כ-17 נזירים המקיימים חיי תפילה ועבודה, מוקפים בכרמי זיתים וענבים. הסיור לווה בהדרכה הנלהבת של ראדה בולוס, אישיות מיוחדת במינה. דוברת עברית למופת, ידענית בתולדות הארץ, הנצרות והיהדות. בעלת קול נהדר שאותו שמענו מפיה בכמה וכמה כנסיות שבהן ביקרנו במהלך הסיור, ויצרה בנו רושם שמקהלה שלמה עומדת בפנינו. מימינו לא נתקלנו במדריכה נלהבת ומיומנת כמוה, שגם שילבה להפליא את תולדות חייה ואת תולדות הנצרות והנזירוּת בדבריה המאלפים. היא סיפרה על ניסיונה להיות נזירה בנעוריה, כאשר נשלחה למנזר באוסטריה, אבל געגועיה לנצרת גברו עליה והיא שבה ארצה. גם הסבירה את ההבדל בין נזירוּת של התבוננות וגם שתיקה, נזירוּת קונטמפלטיבית, לבין נזירוּת אקטיבית, פעילה, שיש בה עבודה רבה בבתי ספר ובבתי חולים. לא נתיימר לזכור ולחזור כאן על כל דבריה שליוו את הטיול, אבל הם היו מעניינים מאוד וברמה גבוהה מאוד של הגשה פופולארית.

האגף של חדרי הנזירים בלטרון, כמו גם במקומות אחרים – אינו פתוח לביקורים ואנחנו הסתפקנו בביקור בכנסייה, על שני מפלסיה, המשקיפה על הנוף היפה והירוק של עמק איילון, ובלימוד הגלגולים שעברו על המנזר במרוצת השנים; תפקידו כאכסניה לעולי-רגל לירושלים בסוף המאה ה-19 דעך עם התקנת קו הרכבת הראשון בארץ יפו-ירושלים בראשית שנות ה-90 לאותה מאה.

ביקרנו כמובן גם בחנות המנזר וקנינו יין ושמן זית. שמן הזית נהדר, דבר ראשון בבית פתחנו את הבקבוק וטעמנו. אף שלא נכתב עליו "אקסטרא וירג'ין אוליב אויל" – הוא מתחרה במיטב שמני הזית הנושאים כתובת מחייבת זו, והצטערנו שלא קנינו יותר מבקבוק אחד. מתברר שאפשר לקנותו רק בחנות המנזר, ואפשר להתקשר אליה דרך המשרד של המנזר, 08-9255180. אז אל תשכחו, בדרך מתל-אביב לירושלים, לרדת מכביש 1 ימינה, לפני שער הגיא, לכיוון באר שבע וקרית גת, ובכניסה הקרובה למוזיאון השיריון ולמסעדת "אסא", לפנות דווקא שמאלה ולעלות למנזר של לטרון.  

מהיינות בחנות היקב בלטרון בחרנו מוסקאט ורוד-כהה מתוק, וִין דוּס, (יש גם יין מוסקאט מתוק לבן); יין רוזה כזה מצא מאוד חן בעינינו בטיולנו באנדלוסיה. כאשר נפתח את הבקבוק, נדווח לכם. אנחנו בכלל בכיוון של העדפת יינות מתוקים על פני יינות חמוצים (כך קראו פעם ליין "יבש", בד"כ "אדום עתיק" שכל בקבוק שני ממנו היה בעל טעם בַּקַלִיט, או הוק שהיה יין מצויין, אך החיך הישראלי היה אמון בעיקר על יין הקידוש האדום מתוק "ישן נושן").

ונזכרנו כי במרחק לא רב משם, סמוך לקצה המערבי של עמק איילון, עדיין בגבול הקו הירוק, בין כפר שמואל ומחלף ענבה של היום – נמצאים כרמי "ענבה"-לשעבר, קואופרטיב כורמים של ענבי יין, של איכרי פתח-תקווה, שאותם נטע וניהל במשך שנים, בשנות ה-50 וה-60 למאה הקודמת – אבא בנימין. וזכורים לנו גם טעמיהם הנפלאים של המוסקאט הלבן והמוסקאט השחור (האדום) ששימשו לייצור יינות המוסקאט. הוא נפטר ב-1966 ולא זכה לטעום מיינות לטרון. אבא גם לא תיאר לעצמו שהאיזור הזה, שבו היה נוסע לבדו יום-יום בג'יפ ישן מעודפי מלחמת העולם השנייה, לא רחוק מהקו הירוק דאז, וללא נשק, בכך זילזל – עתיד להיות יום אחד לב המדינה, ובו כביש מיספר 1, [שאינו אפילו התוואי המנדטורי של הכביש לירושלים, דרומית למיספר 1, שהיה חסום באותן שנים], ובו קו הרכבת למודיעין ולירושלים, ובו מסעף ענבה! ולא תיאר לעצמו כי בגבעות הריקות תעבורנה עשרות אלפי מכוניות, על גבול כרמי היין שאותם טיפח – אף כי לא היו שלו אלא של הקואופראטיב, והסבו צרות גדולות כי מצב היקבים, ותעשיית היין הישראלית, היה אז בבכי רע. כרמי היין בענבה ובסיידון (היום כרמי יוסף) לא נשאו רווחים. התהלך אז אפילו סיפור על מטען בקבוקי יין ישראלי שנשלח באונייה לניו-יורק, ולאחר ששם טעמו אותו, שפכו את כל תכולתו לאוקיינוס.

מלטרון המשכנו למנזר "דיר רפאת", ליד קיבוץ צרעה, שעל ראש כנסייתו מתנוסס פסל מתכת גדול של מריה בת ארץ הקודש, והכיתוב הלועזי אומר: "מריה פלשתינא". שמענו סקירה על תולדות המקום ועל פולחנה של מריה בעולם הקתולי. גם כאן ביקרנו בחנות היקב, שאותו מפעיל שקייב ערטול, ערבי מבוגר מהגליל, אשר לבנו המנוח קראו מוניר ולכן היקב נקרא בשם "מוני". ערטול חכר את האדמות הפוריות של המנזר ונטע אותן כרמי גפנים וזיתים וגם משמש. הוא התמחה בעשיית יין ושמן זית. היין חלקו אפילו "כשר", ותחילה אף חלשב לפתוח מסעדה במערה של היקב. את היין לא טעמנו, למרות שהוצע בנדיבות. טעות שלנו. אבל את השמן טעמנו קודם והיה קצת חומצי מדי עבורנו והותיר טעם של צריבה בגרון. על בקבוקי השמן אין זכר לכתובת "אקסטרא וירג'ין אוליב אויל", המלווה בקבוקי שמן איכותיים שחומציותם נמוכה, אך כנראה זה לא נהוג בבתי-הבד של המנזרים, עובדה שהשמן של לטרון מצויין גם ללא התווית הזו. הזיתים הירוקים שהוגשו לטעימה לא כל כך עברו את הביקורת שלנו, הם היו רכים מדי, ועשויים, לדברי ערטול, רק במלח ובמים, ואילו אנחנו סבורים שבהדרך המסורתית להכנתם כוללת גם תוספת פלפל חריף ולימון. אך קהל המטיילים אהב מאוד את השמן וגם את הזיתים וקנה מהם, אולי משום שהיה אפשר לטעום אותם.

התחנה הבאה היתה כנסיית סטפאנוס הקדוש בבית ג'מאל שמנוהלת על ידי נזירי המסדר הסלזיאני של דון בוסקו. ראינו בין השאר, ליד הכנסיה, את פסלו של תומרקין – הצלב לזכר סטפאנוס הקדוש, המרטיר הראשון; רכשנו תמורת תרומה את הברית החדשה באידיש מול עברית (יש שם תצוגת תרגומים בשפות רבות) והמיסתורית נהנתה את האידיש. המשכנו ברגל למנזר הסמוך של "אחיות ברונו הקדוש", הידוע גם בשם "נזירות בית לחם". במנזר כ-40 נזירות החיות חיי התבודדות שבמרכזם שעות תפילה רבות. ראינו סרט וידאו המתאר את חייהן וסדר יומן. השקפנו מיציע עליון על הכנסייה של המנזר, שבה יש לאורך הקיר תאים פתוחים לכל נזירה, שמופיעים גם בסרט עם הנזירות הלבושות בלבן. סיימנו את הביקור בחנות הקראמיקה של הנזירות. הכלים הם מתוצרת חברון ובית לחם, ואילו הנזירות מציירות עליהן ומטביעות בכך את חומתן המיוחד. הנזירות הצעירות בלבן, שראינו פה ושם, השרו אווירה של רוחניות צרופה ואולם מהמיטבח הסמוך כבר עלו ריחות מפתים ומאוד לא סגפניים של ארוחת-צהריים – שגירו את תאבוננו כי השעה היתה כבר קרוב לשתיים בצהריים.

המשכנו אפוא באוטובוס ועלינו לאבו-גוש, למסעדת "נעורה" רחבת האולמות, המגישה במחיר סביר, 75 שקלים לפני הטיפ, מיבחר סלטים, (כולל חומוס ופלאפל וסלט חצילים בטחינה מצויינים), והכול ללא הגבלה, לימונדה קרה, פיתות, צ'יפס בקערות גדולות, שני שיפודי קבאב או ששליק-פרגיות למנה, עם בצל ועגבניה צלויים אף הם, ולקינוח קפה טורקי או תה עם נענע, ובקלוואה. הגימלאיות אכלו, מה זה אכלו, בקושי הותירו לנו פה ושם פלאפל אחד מהמנות שהוגשו שוב ושוב.

בכניסה למסעדה ניצבת כסמל "נעורה", כנראה משוחזרת ממתכת, שלא ידענו איך לכנותה בעברית כי גם לא היינו בטוחים אם זוהי אנטילייה להעלאת מים ממעיין או מבאר, או גלגל טחנה המונע בכוח המים הזורמים ויוצר אנרגיה. על כל פנים, מה שמצאנו במקורות, בעזרת הגוגול, הוא רק כי "העולם הזה דומה לגלגל אנטיליא / דמתמלי מתרוקן, מתרוקן מתמלי" (ספר אור זרוע ח"א, הלכות מקוואות סימן טל"ו). האם מישהו יכול לעזור לנו בהגדרות ובשמות העבריים של שני סוגי גלגלי מים אלה, האנטילייה וגלגל הטחנה?

אחרי הארוחה עוד הספקנו לבקר בכנסייה הצלבנית שבאבו-גוש, הנמצאת במרכז היישוב, כאשר מאחורי חומה וכניסה צרה מתגלים גן מטופח ויפהפה וכנסייה בנוייה על יסודות רומאיים, ובמפלסה התחתון נשמרו ציורי פרסקאות מהתקופה הצלבנית, שרובם הושחת מאליו במרוצת השנים או בכוונה על ידי הכובשים המוסלמים.

חזרנו קצת עייפים וישנו בלילה שעות רבות. כי כמה אפשר לעלות ולרדת מדרגות גבוהות בגילנו? רצינו לקחת לדרך את מקל הטיולים ההררי שלנו, שקצהו המתכתי מחודד, ושאותו קנינו בעיירה הציורית זיפלד שבאוסטריה, אבל המיסתורית לא הרשתה לקחת. היא מעדיפה לשמור על המראה הצעיר שלנו גם כשאנחנו מקפצים במדרגות גבוהות ומסוכנות.

אנחנו ממליצים מאוד להצטרף לטיולי המנזרים של ראדה בולוס ברחבי הארץ. זו חווייה בלתי-רגילה, וראדה היא דמות שנחרתת בזיכרון ואינה משעממת לרגע!

כתובותיה הן: ג'אדה (ראדה) בולוס, נצרת.  04-8347368.  054-5717774.

boulos_ghada@hotmail.com)   www.ghadaboulos.com

* * *

ש. שפרה

איך לשתוק רומן

על "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" של חנוך ברטוב

קראתי את ספרו החדש של חנוך ברטוב "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" בהתרגשות רבה; מדי פעם הצטמררתי ושערי סמר, ממש. רק כחלוף כמה שבועות יכולתי להתבונן בו בעין של קורא ספרות.

הספר "מתעד" תולדות שלושה דורות של משפחה אחת, והזמן, אם לנקוט בלשון שלדאבוני נשחקה, "בין שואה לתקומה". הסב והסבתא, משפחת רוזנבלום, הוריה של שולמית, אחת הדמויות המופלאות שבספר, מגיעים לארץ ראשונים, מביאים איתם גם ממון וגם מפסידים אותו במהירות רבה. אגב, "גבעת שמואל", השכונה שבה אני גרה, היתה לפני שנים רבות פרדס שנקרא "פרדס רוזנבלום", הוא הפרדס שקנה בשעתו הסב, אביה של שולמית; הנה כי כן גם אני, למרות הריחוק האוטוביוגרפי הגדול של סיפור משפחתי מן הסיפור הנפרש לפנינו בספר, קשורה אליו במקום מגורי; ומי שירצה ודאי יוכל לדרוש על כך מדרש כזה או אחר שעניינו שאלות של זהותנו הקולקטיבית כאן ועכשיו.

שולמית, בתו של רוזנבלום, ובעלה יצחק רבינוביץ', נשארו בקובנה; לזוג שלושה ילדים: עמוס ובנימין ושמואל. שולמית ויצחק עושים הכנות לעלות לארץ, אבל הדבר לא מסתייע מסיבה כזו או אחרת, ובינתיים הם שולחים את שני בניהם, עמוס ובנימין, אל הסב והסבתא בארץ ישראל, ונותרים מאחור עם בן הזקונים, שמואל. בינתיים פורצת המלחמה והדרך החוצה מן התופת נסגרת עליהם; המספר ב"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" משתמש במכתבים, תעודות, יומנים וראיונות ופורש באמצעותם את קורותיה הנפתלות והניסיות של בני המשפחה, והסיפור נע ונד בין כאן לשם, בין בני המשפחה שנותרו בקובנה לבין אלה שעלו ארצה.

הספר פותח בצלצול טלפון, והמספר בטוח שהנה אביו כדרכו מטלפן אליו לומר לו כמה דברי שבח על מאמרו "יזכור" לנופלים, שפירסם בעיתון לכבוד יום העצמאות השלושים של המדינה. ורק כשנשמע הקול בטלפון מתבררת למספר זהותו של המטלפן: "אני אביו של רבי"; ורבי הוא כינויו של בנימין, אחד מן הבנים שהגיע אל בית סבו וסבתו בתל-אביב, התגייס לפלמ"ח, והמספר פגש בו כמפקד-סטודנט בירושלים, והוא נפל אחר-כך במלחמת תש"ח בקרבות הנגב. המספר אומנם שמע בטלפון דברי שבח על המאמר שכתב ליום הזיכרון, אבל לא מפי אביו, אלא מפי אביו של בנימין, הלא הוא "רבי", כפי שכינוהו חבריו.

אם כי הדברים לא נאמרו במפורש, כשם שאין בכלל אמיתות מובנות מאליהן בסיפור הזה, נוצר הרושם, שהמחבר המשתמע העומד מאחורי המספר, מבקש לערוך מעין הקבלה, לפעמים על דרך הדמיון ולפעמים על דרך הניגוד – בין משפחתו שלו וקורותיה לבין המשפחה גיבורת הספר, ואולי גם לרמוז על שותפות הגורל היהודי בכל אתר ואתר. המספר, למרות שכביכול הוא נמצא מחוץ לסיפור, הוא אחד מגיבוריו הסמויים של "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב", ומסעו המלווה את המשפחה, גיבורת הספר, הוא מסע אל החלל הפנימי שלו; ככל שאנחנו מכירים את הביוגרפיה של חנוך ברטוב מתוך הטרילוגיה שלו: "של מי אתה ילד",  "פצעי בגרות",  "רגל אחת בחוץ",  נראית לנו האנאלוגיה הזאת מופרכת מצד אחד, שכן גיבורם של שלושת הרומנים האלה הוא יליד הארץ, ושדה ההתרחשות המרכזי בשניים מהם הוא המושבה פתח תקווה; מצד שני יש לה סימוכין ברומנים אלה של ברטוב; כך למשל, אימו של הילד נחמן, הגיבור ברומן "של מי אתה ילד", גרה אומנם בפתח תקווה, אבל רוחה תמיד "שם", עם המשפחה והמקום שהשאירה מאחוריה; ותוכנית הנסיעה לפולין לבקר את משפחתה היא תמיד בגדר של חלום שלא התגשם.

בראיון שערכתי עם חנוך ברטוב ביוני שנת 1973, לרגל הופעת מהדורה חדשה של הספר "שש כנפיים לאחד", שאלתי את חנוך ברטוב: "האם היית מכנה את ספריך רומאנים אוטוביוגראפיים?"

והוא השיב: "אינני מאמין בספרות שאינה אוטוביוגראפית. ספרות אמת היא הרפתקה, מסע אל החלל הפנימי, גם אם היא עוסקת בחלל החיצון. 'של מי אתה ילד' נראה כספר אוטוביוגראפי, אבל יש לזכור שסופר הוא גם נוכל במובן מסויים. עליו להוליך שולל, ליצור אילוזיות, גם מי שמרחיק מאוד לעולמות זרים כותב אוטוביוגראפיה, ואתה יכול לאמת אותה לפרטיה במאמץ, על-אף הריחוק. מצד שני, גם בסיפור אוטוביוגראפי אתה מתכוון לומר משהו מורכב יותר. יש קוראים המזהים במושבה שלי את זכרון-יעקב. המסכות שאני משתמש בהן הן מסוג אחר."

כבר השתמשתי באמירה זו של חנוך, "סופר הוא גם נוכל" כשעסקתי בסיפורו "לב שפוך". אבל להגנתי אני יכולה לומר שאם סופר הוא גם נוכל הרי קורא הוא סוג של בלש; וכדי לשוב וללכוד את נוכליו הוא מנסה לאתר דפוסי פעולה שחוזרים על עצמם.

כקורא-בלש נדמה לי שהפעם השתמש חנוך בתחבולות של סופר-נוכל "מסוג אחר", כלשונו; לא שימוש בחומרים אוטוביוגראפיים, או כביכול אוטוביוגראפיים, והסוואתם כבידיון, אלא שימוש בתעודות, ביומנים, במכתבים "אמיתיים" של בני המשפחה ובראיונות שערך איתם הסופר. טועים מי שסבורים, כפי שראיתי בכמה מאמרי התייחסות לספר, שמדובר בעבודה עיתונאית – ואני יודעת שיש לחנוך במה להתפאר כשמדובר בעבודה מעין זו – אבל "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" הוא בפירוש רומן. אני סבורה באופן מכליל מאוד ששני הרכיבים שבלעדיהם סיפור לא יהיה סיפור ראוי לשמו, בעיניי מכל מקום, הם הלשון והסגנון מחד והתבנית מאידך. שמעתי בהרצאה אחת הבחנה מעניינת, מפיו של פרופ' הרשב, על ההבדל בין עיתונות לבין ספרות: המאמר בעיתון אין לו תבנית מתחייבת ממהותו של הסיפור; הוא יכול להיות בן 200 מילה כפי שתבע העורך, ויכול להיות בן 2,000 מילה, ואני מוסיפה, בעיקר אם אתה אחד ממקורביו של העורך. בעוד שכל דבר ספרות נכתב בתוך תבנית שמיועדת לו מעצם מהותו; ובאמת לעיתים אתה פוגש בסיפור קצר, או קצר-ארוך, שהסופר מתח אותו עד לכדי רומן; וייסלח לי אם אני חושדת בכשרים, אבל לפעמים נדמה לי שהסיבה פשוטה למדי: מן המפורסמות הוא שמו"לים סבורים שרומן מכיר יותר, מניב יותר "רייטינג".

ספרו של חנוך ברטוב הוא בעיניי רומן לכל דבר מפני שהוא מתאפיין בתבנית; המחבר מעצב בניין-על שמכנס בצל קורתו את כל המילים, והאירועים והדמויות והופך אותם לשלמות אחת בדרך של מטמורפוזה פלאית, כמעט כמו התהליך האלכימאי שביקש להפוך את החומר הגס לזהב. ברטוב מכריז בְסַפרו את סיפור חייו של הבן בנימין, הידוע בכינוי רבי, הבן שהגיע ארצה אל סבו וסבתו, אחר-כך הצטרף להגנה והתגייס לצבא, ונפל באחד הקרבות בנגב במלחמת השחרור: (עמ' 239) "שבתי והדגשתי, ובעיקר שיננתי לעצמי, שמעמדי הוא של מאזין קשוב ורשם כאוב, ושלא כבצעירותי הרחוקה, אין בי כל העזה לשים עצמי שופט, ולא כל יומרה לרדת לחקר האמת האובייקטיבית, שספק אם אפילו המחזיקים ב'אבן החכמים' ירדו אי-פעם לסופה... איני מומחה לחידות וודאי לא בעל פתרונות. כאן אני מצטמצם בחידתו של רבי. נכון שבשיחת הזיכרון, עשרים שנה לאחר שנפל בבית עפא, דחו חבריו הקרובים את השמועה שהוסיפה להלך, כי במדבר יהודה ניסה להתאבד. אבל איך נולדה השמועה? האם רק משום שפתח כלי דם בפרק ידו והרטיב את שפתיו הבקועות בדמו שלו? ואולי מקור השמועה ברשימותיו על ההתנסות במדבר יהודה, שבהן מספר רבי עצמו על איזו הימשכות עמוקה לקפוץ לתהום מן הצוק שעמד עליו? כיוון שבסיפור אמיתי זה אסרתי על עצמי להיסחף לעבר החירות המותרת לבורא דברים מדמיונו ('ליצנציה פואטיקה') אניח לקורא למצוא פתרון לחידתו של רבי שהיה סקרן בלתי נלאה, כרסו היתה מלאה ספרים, רצונו היה ברזל, וחרף הכאבים שצעדיו המשונים הסבו לו והפריעו לצועדים אחריו, מדד ברגליו אלה את כל הארץ שאהב מאז ילדותו בקובנה – ועם זאת כאילו נדחף לעבר המוות. מנין לי?"

רק סופר כותב רומנים מובהק, שמבין את דרכי הסיפור, יכול היה לבחור כאן בתחבולה הנכלולית הזאת, ולהעיד על עצמו כי יספר רק את האמת, אבל האם בכלל אפשר לדבר על אמת כשעוסקים במילים כתובות. ואיך מספרים את האמת? בעיקר שהיא נוראה מכל דמיון? אולי צריך לשאול איך לא מספרים אותה? איך יודעים לשתוק, להיאלם דום, להשאיר לדמיונו של הקורא את הפתרונות ואת התשובות. ובעיקר איך בונים מכל החומר הרב: התעודות, המכתבים, הראיונות, היומנים – איך בונים מהם סיפור? ושאלת השאלות איך מצליחים להתמודד עם עיצוב הזמן בסיפור, בעייה שכל כותב רומן מתמודד איתה.

חנוך התמודד כאן עם מחצית המאה שכולה רצופה באירועים גורליים; איך מתמודדים לא רק עם התכנים המצמררים של הסיפור, שקשה לנו לתפוס כ"אמת", אלא איך בונים סיפור עלילה שיש לו למרבה הפלא התחלה וגם סוף. השימוש ביומנים, במכתבים ובשיחות, איפשר לחנוך ברטוב לבנות תחושת זמן רציף דווקא משום שהתבנית היא לכאורה אקראית, לא מובנית.

הסיפור נבנה, הורכב, כמו פאזל ענק על ידי המחבר שמאחוריו; או מוטב להשתמש במטאפורה של הקליידוסקופ; כל סיבוב קל של הגליל משנה את התמונה, כל אחת מן העדויות משנה את התמונה, אבל מי שאחראי לכל תזוזה היא היד המחזיקה בגליל. הקושי הוא לדעתי הרבה יותר גדול מאשר לתת דרור לדמיון. כאן מכניס את עצמו חנוך בסד האמת, ואף על פי כן נוטל לעצמו את החופש לבנות סיפור. עד שלא יתכנן האדריכל תוכנית מדויקת לבניין לא יועילו כל ערימות החול, והלבנים וכל חומרי הבניין האחרים; וכך הם בעיניי החומרים התיעודיים שמהם בנה והרכיב חנוך את הרומן שלו. חנוך לא ויתר על הליצנציה פואטיקה, שכן עמד כאן בפני בחירה בלתי פוסקת: אלו מן העדויות נכנסות לסיפור, מתי להקדים ולומר את דבר המספר, לפני או אחרי דבר הגיבורים, מתי לשתוק, מה לומר, איך להגיב על הנאמר. כל אלה הן החלטות של המחבר שעיצבו את התבנית של הספר, ותבנית בעיניי פירושה יופי. ותבנית זו כלל וכלל אינה מושפעת מן העובדה שהיומנים, או המכתבים הם תעודות; מה שהצליח הרומן הזה לעשות בהם הוא שהפך אותם להווים, לקיימים כספרות.

מוּכּרים לנו רומנים שמלכתחילה נקראים "רומן מכתבים", או רומנים שנכתבו כיומנים. לי הוא מזכיר מבחינת התבנית את "מכאן ומכאן" של ברנר – ובמאמר מוסגר אני מרשה לעצמי להשתמש בהכללה – ביני לביני אני מבחינה בספרות העברית, ואולי בספרות בכלל, בין סופרים ברנריים לבין סופרים עגנוניים, ולא אוכל להיכנס כאן להבדלים; אני מתוודה שהברנריים אהובים עליי יותר – ואם לחזור ל"מכאן ומכאן", שפותח בהתנצלות של המביא לבית הדפוס, ואחר-כך מביא את הכתבים שמצא בתרמילו של "אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה", ואני מבקשת לצטט קטע קצר מתוך הפתיחה שבו יוצא ברנר באופן אירוני נגד כל אלה שיטענו כנגד מכאן ומכאן, שאינו בגדר של ספרות (שם, עמ' 321):

"ואומנם, ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אלה הקוראים והמבקרים, שיטענו על רכּוּתי – אם רק יואילו לדבר בלשון רכה – להכניס עוד  כתבים, כלומר, רשימות קטועות ובלתי-סדורות לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות, ואי-סדר גם בלאו-הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל בכדי ללמד זכות על עצמי, הנני להזכיר, כי גם אנוכי טענתי – ולא רק זאת – להמו"ל הנ"ל בעת שבא אליי בהצעתו, אנכי טענתי אליו: 'מה בכך, שבעל המחברת הוא כדבריך איש שהספרות היא אומנותו? במטותא איזה ערך אמנותי יש לכתביו הטרופים האלה, שפאתוס שירי אין בהם, ואף לא רחבות הדעת, ואף לא שכלול הנוסח, ואף לא כל ארכיטקטורה, ואף לא התבטאות הנפש הכל-עולמית, כמו שדורש מבקר אומנות אחד בדברו על תעודת האמנות, ואף לא מטרות נעלות אחרות – המטרות הנצחיות של האמנות – לרומם את  הרוחות ולגרום עונג אסתטי?' ...הרי לפניכם לא-סיפור."

וברור שכל מה שטוען ברנר שכביכול אינו מצוי בסיפורו – אכן מצוי בו; כשם שהוא מצוי ב"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב", למרות שמבחינה ספרותית אולי אפשר לטעון נגדו מה שטענו כנגד ברנר. המביא לדפוס ב"מכאן ומכאן" מסיים את התנצלותו ב"ישפוט המעיין", ואמירה זו מקבילה למה שאמר המספר, שהוא למעשה מעין מביא לדפוס כביכול, ב"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" אחרי שסיפר את עלילותיו של רבי: "מניין לי?"

מה שעשה כאן חנוך ברטוב כסופר דומה בעיניי למה שעשה קלוד לנצמן בסרטו "שואה"; הסיפור על יד הדברים, במיטונומיות ובסינקדוכות, בלי לגעת בהם ישירות, פועל עלינו בכוח רב יותר מכל מראה "אמיתי". הוא העדיף בחירה אחרת, שהיא אולי האחת והיחידה שמאפשרת להתמודד עם האירועים הנוראים והמופלאים שעברה המשפחה, מבלי להסתכן במה שאני מכנה "פורנוגרפיה של השואה".

חנוך ברטוב כמעט איננו מפרש; נדמה לי שהרומן הזה מדבר בשתיקות שלו; הוא פורש לפני הקורא שברירי מציאות, ומניח לקורא לחבר ביניהן, מה שקוראים בלשון הביקורת "להשלים פערים". אני יכולה לשער כמה חיבוטים התחבט חנוך, כמה נאבק כנגד החומרים המופלאים שעמדו לרשותו, כנגד החומר התיעודי שהתחנן לצאת מן החשכה אל עיני הקורא. המאבק בחומר נמשך שנים ארוכות מ-1978 ועד 2005, כשהוגש כתב היד לדפוס. אני יכולה לנחש שאם נבדוק בסתרי המחשב של חנוך אולי נמצא התחלות אחדות שניסו להתמודד עם החומר כדרך שנהג ברומנים אחרים שלו. עד שהתברר לו – ואינני סבורה שהשהה את פרסום הדברים עד למותם של רוב הגיבורים – כי למרבה הפראדוקס הדרך היחידה לכתוב רומן בדוי, לא מלשון בדייה אלא מלשון בידיון – Fiction  בלעז, על הימים הנוראים ההם, על הדילמות שבפניהם עמדו הגיבורים, על תעלולי הגורל המתעתע היא לכתוב "אמת".

על המתח המתמיד בין "אמת" ובידיון אפשר להביא דוגמא שולית אומנם, אבל אני סבורה שלא במקרה הכניס אותה חנוך לספר הזה. חנוך, המחבר, מתוודה שבספרו "רגל אחת בחוץ" עשה שימוש ביומן הקריאה של רבי, הלא הוא בנימין, וניכס אותו לגיבור הסיפור שלו. וכך הוא כותב (עמ' 75): "'יומן הקריאה'" של רבי, הרצוף סיכומים על כל ספר וספר, מלמד לא רק על תאוותו לספרים, כי אם גם על התבוננות חדה ומעורבות רגשית ערה." רשימת הספרים של רבי תאמה לגמרי את רשימת הספרים שקרא גיבור הרומן "רגל אחת בחוץ", אבל מה לעשות ואצל ברטוב לא השתמר אפילו בדל יומן. וכך שתל ברטוב את יומנו של רבי ברומן שלו כאילו היה בידיון, אבל הוא נמצא כתיעוד בתוך החומר הרב שהצטבר אצלו לאורך השנים, אותו חומר שממנו נבנה "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב". האם הגילוי הזה הופך לכזב, או להיפך, לתיעוד, את התיאור של הנער ב"רגל אחת בחוץ"?

וכי איך יכול היה חנוך ברטוב לספר את סיפורו של רבי, כינויו של בנימין, אחד משלושת האחים, כסיפור בדוי? מי היה מאמין לו? הילד שנשלח על ידי הוריו יחד עם אחיו אל הסבא והסבתא בתל אביב, שהופך כאן "צבר" לכל דבר למרות מגבלותיו הגופניות, שכותב עברית נפלאה כפי שמוכיחים היומנים שהשאיר אחריו, יוצא למסע במדבר וכמעט מת בצמא, וניצל רק בזכות הגשם שהחל פתאום לרדת, בשנת בצורת ובמדבר. ועל סיפור קורותיו במדבר במסע אחר ולא זה שתועד לפרטי פרטים ונדפס ב"דבר השבוע" – חלוקות הדעות: יש מי שסבורים שעשה ניסיון להתאבד; ויש מי שסבורים שחתך את הווריד בידיו כדי ללקק את דמו ולרוות את צימאונו; ובנימין מסיים את חייו הקצרים בקרבות בנגב. אילו קראנו את כל אלה כסיפור בדוי היינו סבורים שמדובר בתסריט לסרט תורכי או הודי. ובחרתי רק את הפחות מטורף שבסיפורים, ואינני רוצה לגעת בחיי הגיבורים בגטו ובכלל "שם", השם שהמילים אינן יכולות לו, "מקום שאפילו מלאכים מדירים רגליהם ממנו" כדברי המספר, "משהו האסור בנגיעה על ידי מי שלא היה שם," ובהצלתם הפלאית, ובפגישתם הניסית של הורי המשפחה עם בנם שמתגייס לבריגדה ופוגש בהם במקרה; ובהצטלבויות שבהם נקרים על דרכו של המספר גיבורי הסיפור, בצירופי המקרים, איש לא היה מאמין. חנוך ברטוב היה כותב אז רומן בלתי אפשרי, ולכן הדרך היחידה היתה לכתוב כמאמרו של ברנר: "הרי לפניכם לא-סיפור".

ומי היה מאמין שהגיבורים שלו כולם דוברים וכותבים עברית נפלאה, עשירה ומדויקת, והמכתבים של האם שולמית הם מכתבי צברית לכל דבר, למרות שאת ימי נעוריה היא עושה שם ולא פה, אלמלא צוטטו מפיה ממש ולא נחשבו לבדייה?

עד כאן על הספר כתוצר של יופי. ומה בנוגע למסר. (מילה שאינני אוהבת. אבל הנה השתמשתי בה). שאלת הזהות של האדם בארץ הזאת העסיקה את חנוך בכל ספריו. אם ב"של מי אתה ילד?" עדיין מופיע סימן שאלה, הרי שב"אני לא הצבר המיתולוגי"  נתן תשובה בסימן קריאה. וכיוון שחנוך ברטוב הותיר ב"מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" שאלות פתוחות ולא חרץ משפט, אני הגעתי לתשובות אחרות בשאלות הגדולות של מי אנחנו?

חנוך ברטוב, גם במאמריו וגם בספריו, מאמץ את הכותרת: "אני קודם כל יהודי ואחר כך ישראלי." בשיחה איתו אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, אמרתי לחנוך: "הספר שלך חיזק את הזהות הישראלית שלי, הוא עשה אותי הרבה יותר ישראלית," וחנוך השיב: "ואותי הוא עשה הרבה יותר יהודי."

איך חיזק הספר את הישראלית שבי?

על אחת הפגישות האחרונות עם שולמית כותב המספר (עמ' 264):"אני מעז מעט יותר, ושואל אם באותם ימי אבל (על בנימין שנהרג בקרבות הנגב) לא עברו בראשם מחשבות על כך שילדיהם 'נמלטו מן הדוב ופגע בהם הארי', כלומר שגורלו של היהודי אחד הוא בגולה ובארץ," ועל כך משיבה לו שולמית: "טוב שפה, עם רימון ביד – ולא שם! הכול – רק לא כמו שם."

האישה המופלאה הזאת, שעברה את השם על בשרה, חולקת על דברי חנוך "שגורל אחד" כאן ושם; היא אומרת שהזכות לבחור לא רק איך לחיות, אלא גם איך למות, היא מותר האדם.

המשפט הזה "רק לא כמו שם" מלווה אותי בשעות הקשות שאנחנו עוברים בשנה האחרונה, כשהרבה סימני שאלה מאיימים על קיומנו, כשחמישים אלף עולים מרוסיה שבו מצרימה, לרוסיה, כשישראלים מתדפקים על שערי שגרירויות של מדינות האיחוד האירופי להשיג דרכון זר, כשנדמה לי שאיזו רוח של נוסטאלגיה עוברת עלינו, שאותה מזכיר חנוך ברטוב כבר בראיון ב-1973, ומאז היא הולכת וגוברת, מחפשים שורשים באותה אדמה שבלעה אותנו אל קירבה. אינני יכולה להתעלם מן הסכנה של השיבה לתעודת זהות כפולה: אם אני מגדיר את עצמי בראש ובראשונה כיהודי אין שום סיבה שאגור בישראל דווקא בצילה של סכנה קיומית.

ומשהו להגנת "הצבר המיתולוגי", אם כי לדאבוני, ימיו היו קצרים כל כך עד שנדמה לי שלא יאה לו התואר מיתולוגי. חוזרים ובודקים אצלנו את השאלה: איך זה שבארץ לא ידעו מה מתרחש שם? האם ידעו ולא רצו לדעת? אינני יכולה וגם אינני רוצה להיכנס לשאלה הסבוכה הזאת. אבל אני מבקשת לספר מעשה שהיה. אישי, מתי שמואלביץ, הגיע ארצה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, באונייה שלא היתה אלא קליפת אגוז, בעלייה בלתי לגאלית. הוריו ואחיו ושאר בני משפחתו נשארו שם, תחילה בגטו לודז', ואחר כך הובלו אל "ארץ ללא שוב", כשמה של השאול בספרות המסופוטמית.

מתי, אישי, הצטרף לאצ"ל ואחר כך ללח"י, ובעקבות קרב יריות בינו לבין חיילים בריטיים, ופציעתו הקשה של אחד מהם, נידון מתי למוות ב-26 ליוני 1944. (אחר כך הומתק גזר הדין למאסר עולם). האנגלים ניהלו יומן על התנהגותו בצינוק התלייה. כיוון שקשר קשרי ידידות עם שומריו הערבים, הצליח לעיין ביומן מדי פעם. וכך כתב בו סרג'נט בריטי אחד: "הנידון סיפר לי, כי כל בני משפחתו נרצחו על-ידי הנאצים. אתמול אמר לי, כי הוא מבקש נייר מכתבים ומעטפות כדי להעביר מכתב פרידה להוריו. הסתירה בדבר ברורה, והנידון משקר."

ומוסיף מתי בספרו האוטוביוגרפי "בימים אדומים": "לכל הרוחות! לך תסביר לאנגלי באיזו אי-ודאות היינו שרויים באשר למשפחותינו שנשארו בגולה. הרי אין כמעט סיכוי שהם נותרו בחיים, ואף-על-פי-כן אין גם ודאות שאינם בחיים! ניסיתי מיספר פעמים להתקשר איתם באמצעות הצלב האדום ולא קיבלתי מענה."

 ומתי לא היה צבר מיתולוגי.

הזהות הצברית שאנחנו כה מרבים להתגולל עליה, שבקה חיים מפני שכל מרד כרוך במרד כנגד האב. בשנת 1973 עדיין דיבר חנוך ברטוב על זהות שקשורה במהפך. באותו ראיון שהזכרתי אומר חנוך: "אני חושב שאנחנו יהודים הנושאים מורשה רצופה, אף כי ברור לי, מצד שני, שגם מתוך גל הנוסטאלגיה איננו יכולים להתעלם מכך שחיינו כאן קשורים במרד, במהפכה בהוויה היהודית; רציפות ועם זאת מהפך."

ואולם מרד באבות מתים, אחרי החורבן היהודי באירופה, ובכל מה שייצגו אבות אלה, הוא בלתי אפשרי. נדמה שלנוכח גל הנוסטאלגיה שהולך וגואה אצלנו – מה שנותר לי כבת הארץ הזו הוא לדבוק בדבריה של שולמית "רק לא כמו שם", שאותם הייתי הופכת  לקריאת שמע של כל אחד מאתנו.

המאמר ראה אור לראשונה בחוברת "כיוונים חדשים" מה-15 בינואר 2007.

אהוד:  קראנו בנשימה אחת את הספר בימים שבהם שהינו לאחרונה ב"יערות הכרמל", בין ארוחה לשחייה בבריכה, וחשבנו לכתוב עליו רשימה, והיינו עושים כך אלמלא נכתבה כבר רשימתה של ש. שפרה, שעליה כמעט שאין מה להוסיף לבד מהעדות האישית של קורא נלהב, וגם כמה שאלות שנותרו פתוחות, ודאי אצל כל קורא, באשר לקורות המשפחה בגטו קובנה, ושעליהן סיפר ברטוב בזהירות רבה.

* * *

אורי הייטנר

ראש ממשלה תחת סחיטה?

כל יום שחולף מזמן לנו עוד ועוד מידע אודות אופן ההתנהלות של אולמרט בתפקידיו השונים. ההבנה שרק לפני קצת יותר משנה האיש הזה היה ראש ממשלת ישראל חייבת לעורר חשבון נפש בחברה הישראלית. אילו היה מדובר במעידה חד פעמית, בקשר מושחת עם אדם אחד, ניתן היה לראות בכך שהאיש נאלץ לעזוב את תפקידו – סוף פסוק לפרשה. אבל כאשר ברור שמדובר בשיטה שפעלה שנים רבות, ועימה התקדם אולמרט מתפקיד לתפקיד עד שהגיע לתפקיד הרם ביותר; כאשר ברור שמיספר המעורבים במכלול הפרשיות כל כך גדול – הרי ברור שהאיש לא הגיע למעמדו הרם כיוון שאיש לא ידע במי המדובר, אלא חרף העובדה שרבים ידעו והעדיפו לשתוק.

עובדה זו מעוררת סימני שאלה רבים, אודות הבקרה הציבורית, השיניים של התקשורת וכל החיישנים שתפקידם היה למנוע מן הדבר הזה לקרות.

הסכנה בכך שאדם מושחת עומד בראש המדינה אינה רק מוסרית, אלא גם תפקודית. לא רק בשל המחשבה המפחידה לאן עלול היה להוביל את מדינת ישראל שיקול הדעת ההולילנדי, אלא גם, למשל, היות אדם כזה חשוף לסחיטה מצד גורמים מפוקפקים שהיו שותפים בחגיגותיו הקודמות, או סתם מצד מי שיודע דברים שאינם נעימים לו. האם ניתן לסמוך על שיקול דעתו של מי שחשוף לסחטנות מסוג זה?

אפרופו סחטנות – אני נזכר במאמר ב"הארץ" לפני קצת יותר משלוש שנים, ב-5.3.07, פרי עטו של עקיבא אלדר: "חנינה כללית תמורת שלום כולל" – במאמרו, תקף אלדר את אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, שהיתה באותה שעה ניצית מידי לטעמו, ואותה הוא ביקר בחריפות. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה." וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים," הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה."

חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול," אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, יש בידיהם מספיק חומר לחסל אותו פוליטית. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.

היום, כעבור שלוש שנים, כשאנו יודעים איזו דרך מדינית הוביל אולמרט; כשאנו יודעים שהוא ראש הממשלה היחיד שהציע לפלשתינאים נסיגה מוחלטת מכל השטחים (עם חילופי שטחים) והכיר עקרונית ב"זכות" השיבה (הצעה שנדחתה בידי הפלשתינאים כי זה לא הספיק להם ואולי כי האמינו שניתן להוציא ממנו עוד) וכשאנו זוכרים איך התקשורת נהגה בו בכפפות של משי (נתאר לעצמנו שאחוז אחד מן החשדות נגד אולמרט היו נגד נתניהו – איזו חגיגה תקשורתית ואיזה עליהום תקשורתי היה כאן), השאלות מטרידות, מטרידות מאוד.

אי אפשר שלא לתהות אודות הקשר בין העמדות המדיניות שאולמרט אימץ וניסה ליישם, הן כלפי הפלשתינאים והן כלפי הסורים, בניגוד מוחלט לעמדותיו כל השנים, לבין התנהלותו המושחתת. האם ראש ממשלה בישראל ניהל את המדינה וקיבל החלטות תחת סחיטה?

אהוד: המאמר שלך הזוי, וניזון מן השנאה שלך לאולמרט בגלל מה שנראה לך כעמדותיו המדיניות, שהיו "יוניות" מדי – בעוד שלדעתי הוא לא חרג מהמאמץ המחוכם של רוב ראשי ממשלותינו להראות עד כמה הפלסטינים דוחים את ההצעות הנדיבות ביותר, דבר שאותו נתניהו, שלרוע מזלנו הדיח את אולמרט – לא מצליח לתחמן, ולכן נתניהו חוטף על הראש והופך את ישראל לעקשנית ולאשמה בסכסוך! – כאשר כל בר-דעת [אולי חוץ מאובמה ויהודי החצר שלו] מבין שההפך הוא הנכון!

וחוץ מזה, לא ייתכן שפוליטיקאי אחד, עו"ד מוכשר ולא טיפש, שגם הצליח מאוד בתור ראש ממשלה – ישחית מדינה שלימה, כי אז ממה נפשך – או שהשיטה רקובה גם בלעדיו, ושוחד (ושתדלנות) נחוצים ונהוגים, למשל, בכל עסקת קרקעות לבניין במדינה, או שמרבית הדברים המתפרסמים בעיתונות, בהשראת הפרקליטות והמשטרה, רק מורים על כך שאין להם הוכחות חותכות להרשעה – ולכן הם משתמשים בהיסטריה הציבורית והתקשורתית שליבו, ושגם אתה אחד ממנפחיה – כדי להשיג הרשעה על ידי שבירת החשודים, וללא הוכחות חותכות, או למשוך את המשפטים עד שייבנה בית המקדש השלישי [גם כן בעזרת מאכערים של נדל"ן].

* ציטוט: למה מאיר רבין לא ניסה לשחד גם אותנו? וכי אנחנו לא בני אדם? [אהוד, גיליון 539]

אורי הייטנר: מאיר רבין לא שיחד אותך ולא שיחד אותי, וטלנסקי לא העביר לך ולי מעטפות כסף, לא רק כיוון שאיננו בעלי כוח, אלא כיוון שהאנשים האלה יודעים היטב למי לפנות ועם מי לקשור קשרים, למה, ומה יצא להם מזה. אתה יכול להיות בטוח שטלנסקי ושכמותו מעולם לא העבירו מעטפות דולארים למנחם בגין, והוא גם לא היה בקשרים עם מאיר רבינים למיניהם. אתה גם יכול להיות בטוח שילדיו של בגין לא נסעו לחו"ל מקופה שנוצרה ממימון כפול, משולש ומרובע של גורמים שונים לטיסותיו.

אהוד: אותנו לא היה צריך לשחד כי ההסתדרות ואנ"ש ממפא"י מימנו לנו את כל צרכינו ואת כל מערכות הבחירות שלנו בשם המעמד והעם וככה יסדנו את מדינת ישראל וכאשר קנינו ספרים של פילוסופיה יוונית בניו-יורק לא חקרנו מי משלם עבורם, ואם נתנו שיק הוא לא נפדה בגלל הערך של חתימתנו שמתנוססת גם על מגילת העצמאות ואילו בגין, הצדיק בעיניך, הביא ארצה את אלטלינה על סף מלחמת אחים ונהרגו יהודים משני המחנות, והעלה אופנוענים וזורקי אבנים על הכנסת בפרשת השילומים, והירבה שנאה בעם בדמגוגיה הצרחנית שלו בככרות, כשהיה מלבה, בְּרטוריקה אשכנזית-פולנית – את רגשות הקיפוח של הצ'חצ'חים.

השינאה שלך לאולמרט מעבירה אותך על דעתך ובזכות אנשים כמוך יש לנו את ביבי, שכבר שכחת את הפרשיות שלו, של שרה והקבלן והמתנות, מהקדנציה הקודמת, ושל העיתון הפרטי שעשה לו שלדון כדי לנצֵחַ לקראת הקדנציה הזו. אבל אני חושש שכאשר יופעל הלאה מכבש הלחצים האמריקאי על ביבי – אתה עוד תתגעגע לאולמרט, ועוד איך תתגעגע!

* * *

יוסף אורן

היחסים בין המינים בשיר של יונה וולך

 מתחילת דרכה גילתה יונה וולך בשיריה התעניינות במיניות של האדם ובביטוייה השונים ביחסים בין גברים ונשים. לנושא הזה גם התאימה דרכי ביטוי משוחררות מעכבות. בזכות אלה התבלטה וגם התפרסמה כמשוררת נועזת הכותבת שירה פרובוקטיבית.

   שלא בטובתה שורבב שמה לאחרונה למחלוקת בשאלת ההצדקה להורות אחד משיריה לבני שבע-עשרה ושמונה-עשרה בכיתות הגבוהות של בתי-הספר התיכוניים. היה זה ויכוח חסר-ערך ובלתי-אחראי כי הוא סבב על המילים "הגסות" באחד משיריה הפחות טובים. לפיכך מציע המאמר הזה למתפלמסים על ערך שירתה ועל התאמת שיריה להוראה בכיתות התיכון, לעיין בשיר "אבנים משתפלות לנהר" – שיר בשֵׁל יותר ומקומֵם פחות.

   המאמר הזה מצטרף למאמר על השיר "כישופים" של דליה רביקוביץ כדי להדגים את הכיוון שאליו התפתחה שירת הנשים העברית על-ידי המשוררות מ"דור המדינה".

               *                           

אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר                                            

נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת                                   

מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים                 

יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן                       

הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ                  

מָה אַתָּה עוֹשֶׂה

כְּדֵי לִשְׁמֹעַ                                         

אֵיךְ

בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם

שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים

חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים

שׁוֹאֲלִים

אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר

נָשִׁים עֲטוּפוֹת

מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש

הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.

השיר "אבנים משתפלות לנהר" נכלל בקובץ "דברים" (1966), שהיה קובץ השירים הראשון שהדפיסה יונה וולך, והוא אחד הבודדים משירי אותו קובץ שבחרה לכלול גם בכרך "שירה – שירים מקובצים" (1976) – השני בספריה. בשניהם נדפס השיר הזה ללא כותרת-שם, וכאן הוא מזוהה, מטעמי נוחות, על-פי השורה הראשונה בו.

השיר הזה שונה מאוד מהשירים של המשוררות מהמשמרות הקודמות, כי הוא נוגע במכאוב הנשי באופן גלוי יותר וגם הארוטיות הנשית נדונה בו באופן מפורש יותר. חסרה בו, למשל, ההתכנסות האינטימיות באישי וההסתייעות במילים רומזות על היחסים בין המינים – פתרונות שהועדפו על-ידי משוררות מדור "האימהות" כמו לאה גולדברג וזלדה כאשר עסקו במיניות וביחסים בין גברים לנשים.

הזירה שבה מתרחש השיר "אבנים משתפלות לנהר" איננה הזירה הפרטית שבה נפגשים גבר ואשה (הדירה וחדריה), אלא גדת-הנהר הציבורית. בולטת בשיר גם היעדרות המילה האינטימית "אני", שהיא המילה השכיחה ביותר בשיר הלירי – הסוגה שאליה משתייך השיר הזה.

בפרהסיה של גדת-הנהר מתכנסים הרבה נערים ונערות למטרות זהות: היכרות, חיזור והתאהבות. לכן הפקידה יונה וולך את תפקיד התיאור על המתרחש שם בידי מספר אנונימי, שהוא חיצוני, יודע-כל ולא מזוהה מבחינת מינו – מספר שאיננו מעורב במתרחש על גדת-הנהר, אלא מתאר באובייקטיביות את הדינמיקה הארוטית המתפתחת במיפגש המתקיים שם בין המינים. רק אחרי התעמקות נוספת בשיר השלם יתברר לקורא ש"המספר" איננו שווה-נפש כלפי מה שעיניו רואות –  וגם איננו יכול להתהדר במסירה אובייקטיבית של האירוע המתפתח במקום.

יתר על כן: בתחילה אנו מניחים שאין לשיר נמען, אלא הוא מזמין קוראים משני המינים להאזין ל"סיפור" – לתיאור ההתרחשות בין המינים במקום המיפגש הפומבי, אך בהמשך מתחזקת בנו ההרגשה שהקול הדובר בשיר הוא קול של "מספרת" וגם השיר מופנה בעיקר לנשים והן "הכתובת" למסקנותיה מהאירוע החברתי-ארוטי שמתואר בו. בסיום  השיר כבר אין צורך להסתמך על ההרגשה בלבד, כי ברור שבאופן מכליל מבטאת "המספרת" באמצעות "הסיפור" של השיר את ההשקפה הפמיניסטית על גורלן של הנשים, הנגזר עליהן במסגרת היחסים המתקיימים בין המינים.

"צילום" השיר

חדשנותו של השיר איננה רק בנושאו ובמסקנתו הפמיניסטית, אלא גם בפואטיקה החריגה שלו. זו תתגלה לקורא, אם "יצלם" תחילה את חיצוניותו של השיר, לפני שיפנה מתוך שיגרה להתמודד עם מילותיו ועם משמעותן. המבט "הצילומי" חושף עובדה חריגה: לאורך כל השיר אין סימני-פיסוק כלשהם, ורק בסיומו מופיעה נקודה, החותמת את התבנית כולה וכמו "סוגרת" אותה ומצהירה ש"הסיפור" של השיר נשלם בה ואין צורך בשום תוספת אחריה. בנוסף להיעדר סימני-פיסוק קודם לנקודה בסיומו של השיר, מגלה הצילום שגם השורות בו אינן שוות באורכן, ובשתי שורות מופיעה רק מילה אחת – המילה "איך" בשורה 8  והמילה "שואלים" בשורה 12.

מוזרויות אלה שנחשפו ב"צילום" השיר מצדיקות מעבר לקריאתו בקול (שהיא המומלצת לקריאת שיר). הקריאה מספקת מידע שמעצים את התמיהה על החלטת יונה וולך, להזרים את השיר ללא סימני-פיסוק עד סופו, שכן במהלכה מתברר, שהשיר מספר על שתי פגישות בין שני המינים.

המיפגש הראשון בין המינים מתרחש בשנות הנעורים והוא מסופר בעשר השורות הראשונות של השיר, ואילו למיפגש השני המתרחש בשנות הבגרות מוקדשות רק שש השורות האחרונות. הזרמת ה"סיפור" של שתי הפגישות בלי להפריד ביניהן על-ידי נקודה, המתבקשת כאן מצד התוכן, לא נעשתה כדי להכביד על הקורא, אלא כדי לשקף את מהותם של החיים, שאינם מחולקים ל"תקופות", אלא שוטפים ברצף – בדיוק כפי שזורמים מי-הנהר שעל הגדה שלו מתקיים המיפגש בין המינים.

כבר בקריאה ראשונה זו יזהה הקורא קשרים מילוליים שונים בין תיאורי שתי הפגישות, שייחודן טושטשה על-ידי הדפסת השיר כתבנית הכלואה מבחינה תחבירית במשפט אחד. פעמיים מופיעה השורה "אבנים משתפלות לנהר" –פעם בשורה 1, המשתייכת לתיאור הפגישה הראשונה בין המינים, ופעם בשורה 13, המשתייכת לתיאור הפגישה השנייה. בתיאורים של שתי הפגישות מופיעה המילה "שואלים". הקריאה בקול חושפת מילים שצלילן דומה, כי בכולן מופיעות אותן שלוש אותיות: "נהר" (שורה 1), "נוהרות" (שורה 2) ו-"נהרה" (שורה 16). קשר "משפחתי" נשמע גם בין המילים "משתפלות" ו"משפילות". ניתן גם לזהות זיקה משפחתית בין "שערי גן" (שורה 4) ל"מנעולים" (שורה 11) – מילים השייכות לשדה סמנטי משותף. 

בזכות האבחנה שב"סיפור" מתוארים שני מיפגשים, המתקיימים בין המינים במרחק של שנים, קל להבחין בזיהוי השונה של אחד המינים בשני המיפגשים. בעוד שהזכרים מכונים "נערים" במיפגש הראשון, ולא זוכים כעבור שנים לכינוי "גברים" במיפגש השני, מכונות הנקבות "נערות" רק במיפגש הראשון, אך זוכות לכינוי "נשים" במיפגש השני.

ההבדל הזה מבליט את הדימוי העצמי השונה של שני המינים בחלוף השנים. אף שגם הזכרים התבגרו, לא חל שינוי בדימוי העצמי שלהם. בעיני עצמם הם נראים ומרגישים כמו "נערים", וגם כגברים (במיפגש השני) הם מטפחים כלפי נשים בגילם אותן ציפיות שהיו להם מהן כשהיו "נערות" (במיפגש הראשון). ההבדל הזה מעודד לחפש סימוכין נוספים להבדלים בתיאורם ובהתנהגותם של שני המינים בשני המיפגשים.

אירועי המיפגש הראשון

סמיכות המילים "נערות" ו"נוהרות", החורזות ביניהן בשורה השנייה, כופה על הקורא להתעכב על שתי המשמעויות האפשריות של המילה "נוֹהֲרוֹת". הקירבה  למילה "נהר" בסיום השורה הראשונה וריבוי הפעלים בשיר בכללו מעלות תחילה את יתרון הפירוש של "נוהרות" כפועל המתאר את נהירת הנערות לנהר כדי לפגוש שם את הנערים. "נוהר" מתקשר ל"נהר" בכך שהוא מבטא זרימה אל או אחרי. כאשר מתארים אנשים נוהרים אל מקום כלשהו, משווים את תנועתם לזרימה הרצופה של המים בנהר. נערות שנוהרות לנהר מצטיירות כלהוטות להגיע למקום, שבו תוכלנה לפגוש את הנערים, בצו הנשיות שהבשילה אצלן ומאיצה בהן להגשים אותה בחברתם.

להיטות הנערות מצדיקה לצרף לנהירתן אל הנהר את המשמעות הנוספת של המילה "נוהרות" והפעם כשֵׁם הגזור מהמילה "נְהָרָה" – מילה המופיעה בשורה האחרונה של השיר. בעוד שהניקוד של המילה "נָהָר", המגדירה בשיר את זירת הפגישה בין המינים, היא בשני קמצים, נגזרת המילה "נְהרה" מהפועל "נָהַר" (המנוקד בקמץ ובפתח) שמובנה מתקשר לאור. ולא סתם אור, אלא האור הראשון, האור הבתולי בשחר היממה, כמו בדברי איוב, המקלל את היום שבו נולד בכך שהשחר לא יבקיע בו: "היום ההוא יהי חושך, אל ידרשהו אלוה ממעל ועל תופע עליו נְהרה" (ג', 4). משום כך נקשרת במילה "נְהרה" באופן מושאל המשמעות של "שמחה". צירוף שתי המשמעויות של המילה "נוהרות" מניבה את הפירוש המלא של השורה השנייה בשיר: הנערות זורמות בלהיטות ובשמחה אל זירת הפגישה עם הנערים על גדת-הנהר.

הפירוש המלא של השורה השנייה מסייע להסביר את התנהגות הנערות בנוכחות הנערים. כיוון שעודן בתולות ותמימות, הן פועלות על-פי צו טבען הנשי, הנכסף להתממש באהבה, מסירות מעליהן את לבושן ומציגות לראווה את גופן היפה כדי לעודד את הנערים להעניק להן אהבה. ובדומה לחוקיות הפיזיקלית, שבה מפאת כובדן "אבנים משתפלות לנהר" (שורה 1), הן "משפילות את שדיהן אל הנערים" (שורה 3). הן עושות זאת בטבעיות גמורה ובלי לשער את ההבדל בין התוצאות של מימוש האהבה להן, בהשוואה לנערים – תוצאות הנרמזות בשיר בשורות 4 ו-11.

אף שבצלילי המילים "משתפלות" ו"משפילות", שנבחרו במקום מילים נרדפות שיכלו למסור אותו תוכן והן המילים "מתגלגלות" ו"מושיטות", מוצפנת המשמעות "שֵפל" ו"השְפלה", לא הרגישו הנערות שהן מושפלות על-ידי מתן ביטוי כה מפורש לרצונן להיות נאהבות על-ידי הנערים. "המספרת", אשר יודעת את התוצאות שיהיו להתמסרות הטוטליות הזו של הנערות לנערים בפגישתן הראשונה איתם, הגניבה לכאן את המשמעות "השְפלה" באמצעות המילים שבחרה לתאר בעזרתן את התנהגותן, שהיתה נועזת אך בה-בעת תמימה וטהורת כוונות, שכן לא מאי-מוסריות ולא למען קשר מזדמן התמסרו הנערות כך לנערים, אלא מכיסופיהן לרקום איתם יחסי אהבה כנים וקבועים.

לא רק למען ביסוס פירוש כזה, המונע ייחוס מופקרות להתנהגותן של הנערות, בחרה "המספרת" בגדת-נהר ציבורית למיפגש המינים הזה, אלא גם כדי לרמוז על הדינמיקה הארוטית שתתפתח במקום זה. נהר הוא ערוץ רחב בקרקע המוליך מים, והמים הם מוטיב אירוטי מרכזי בתורת המעמקים של פרויד. בסיפורי הבריאה במקרא מתקשר הנהר לגן-העדן: "ונהר יוצא מעדן ומשקה את הגן" (בראשית ב', 10). משום כך תאמה גדת-הנהר הלחה יותר מכל מקום אפשרי אחר למיפגש ראשון בין הנערים והנערות. בכך רמזה יונה וולך על ההתרחשות הארוטית שהתפתחה בין המינים בתקופת התמימות של שניהם, המושווית לתקופת התמימות של אדם וחוה בגן-העדן, לפני שחטאו באכילה מעץ הדעת וגורשו משם לעד כעונש על חטאם. כאשר נענו הנערות לקול ליבן, לא שיערו שהתוצאה של אובדן הבתולין תהיה כה מכרעת לגורלן כנשים ותתבטא ב"ירוקת נחושת בשערי הגן".

"ירוקת" היא הצבע הטיפוסי שהנחושת המזדקנת נצבעת בה אחרי מגע עם האוויר והמים. התקבולת בפסוק מתהילים ק"ז-16: "דלתות נחושת ובריחי ברזל" חושפת, מדוע לא הסתפקה כאן "המספרת" בחלודה שמכרסמת בברזל, אלא בחרה ל"גן" הנשי שערים מנחושת, מתכת שאיננה מחלידה, אלא מעלה, כשהיא מזדקנת, את פחמת הנחושת ("פאטינה") שצבעה ירוק-עכור.

יתר על כן: צלילי העיצורים במילה "ירוקת" מזכירים את המילה "יריקה". כך רומזת המילה "ירוקת" על המגע המיני שהתקיים בין הנערים והנערות במיפגש הזה, ובה-בעת היא רומזת גם על השינוי בהערכת הנערים לנערות. אחרי שחוו את העונג המיני, פחת ערכו של האיבר הנשי בעיניהם. איש איננו מעז לירוק במקום קדוש, אך רבים נוהגים לירוק על מראה מאוס. הנערות לא שיערו, שכאשר פתחו בפני הנערים את שערי גנן והעניקו לנערים את האישי והיקר באוצרן, את בתוליהן, המעשה יוערך אחר-כך בעיניהם כיריקה בלבד.

אחרי ארבע השורות המתארות בחלק הראשון של השיר את התנהגות הנערות במיפגשן הראשון עם הנערים, עוברת "המספרת" לתאר בשש שורות את תגובת הנערים חסרי-הניסיון כלפי ההתנהגות הטבעית הזו של הנערות. מתברר שבתמימותם פירשו אותה הנערים באופן שגוי. אף שגם הם נהרו לגדת-הנהר בלהיטות ובשמחה כדי לפגוש שם את הנערות, וגם הם קיוו להגשים בחברתן את כיסופי הגבריות שהבשילה בהם על-ידי קשרי אהבה עם אחת מהן – הצית בהם העירום של הנערות תשוקה מינית וזו השתלטה עליהם לחלוטין. עובדה זו מגולמת בשאלה שהנערים שואלים איש את רעהו: "מה אתה עושה?"

שאלתם היא ללא-ספק שאלה רטורית, כי הם עצמם מצרפים את התשובה שהם מצפים לה: "איך בגדים נופלים מהשמיים שחורים ואדומים". התמקדות הנערים בפריטי הביגוד התחתון של הנערות ובצבעיהם הארוטיים-דרמטיים – "שחורים ואדומים" – מלמדת שהנערים פירשו את הסרתם על-ידי "הנערות" כהתנהגות מתירנית ואפילו זנותית. במילה "איך" לא ביטאו ציפייה להסבר על אופן ההתרחשות או הסיבה לה, אלא השתוממות והתפעלות מהקלות שבה התגשמו כיסופיהם לאהבה, הרבה מעבר לכל הציפיות שהיו להם כאשר באו לפגוש את הנערות על גדת-הנהר. שום הערכה לתעוזתן של הנערות, שהסירו בלי להסס את לבושן ו"השפילו" – ממש הגישו – את "שדיהן" אליהם, לא כללו הנערים בתשובה שקיוו לשמוע, אלא רק את שביעות רצונם מהאירוע הבלתי-צפוי שהתרחש להם, כאשר בגדי הנערות נפלו עליהם כגשם נדבות מהשמיים מבלי שנאלצו להתאמץ לשם כך.

בהשפעת הדינמיקה המינית-ארוטית שהתגנבה למיפגש הזה, הראשון בין המינים, שגם הנערות וגם הנערים לא שיערו אותה מראש, הוסט המיפגש ממסלולו התקין, זה ששני המינים נהרו למענו אל גדת-הנהר. האופן המוטעה שבאמצעותו ביטאו הנערות את רצונן להיות מחוזרות על-ידי הנערים והפירוש השגוי שנתנו הנערים להתנהגות הנערות דרדרו את המיפגש לתוצאה הבלתי-נמנעת – ל"ירוקת נחושת בשערי גן" – הוא הגן שפירושו המטפורי כבר ניתן ב"שיר השירים": "גן נעול אחותי כלה, גן נעול מעין חתום" (ד'-12). 

אירועי המיפגש השני

התוצאה הטרגית של כישלון המיפגש הראשון בין המינים מתבטא כעבור שנים במיפגש השני ביניהם. מתברר ש"הנערים" כאילו לא התפתחו עם השנים. התמונה שנותרה חקוקה במוחם היא תמונת הנערות מתקופת נעוריהם ה"משפילות את שדיהן" כמו שה"אבנים משתפלות לנהר", ולכן, בהגיעם למיפגש השני, הם מצפים לחוות שוב את החוויה המסעירה שחוו במיפגש הראשון. מכאן אכזבתם, כאשר במקום "נערות" חשופות ומתמסרות, מגיעות למיפגש "נשים עטופות" המחשבות את צעדיהן ואת התנהגותן. כעת הן מודעות לגילן ולמראן ויודעות שהאטרקטיביות שלהן היא בבשלותן הנשית, ולא בהיותן "גן נעול", מאחר שכבר במיפגש הראשון נשברו מנעולי שעריו.

גם הפעם שואלים הגברים זה את זה שאלה: "אבנים משתפלות לנהר?" – אלא שהפעם אין זו שאלה רטורית, כי בניגוד לשאלה ששאלו במיפגש הראשון, אין בפיהם מענה לה. מאחר שהם מצטטים בשאלתם את השורה הציורית שבה נפתח השיר – שורה המתפרשת על-ידי "נערות נוהרות משפילות שדיהן אל נערים" בשתי השורות המקבילות לה בתוכן הבאות מיד אחריה –  ברור מה שואלים הגברים המגודלים והמאוכזבים מהפגישה, באמצעות האיזכור של אותה שורה ציורית: האם הנשים העטופות האלה הן אותן הנערות שהשפילו אז, במיפגש הקודם, את שדיהן אלינו כ"אבנים משתפלות לנהר"?

גם אם נפרש את המילה "שואלים" לא כשאלה, אלא כבקשה, לא תשתנה המשמעות במידה רבה. ברור שהם מתגעגעים לנערות של אז, שחשפו את שדיהן היפים והושיטו אותם להם בלי תחושת חטא כפי ש"אבנים משתפלות לנהר". שאלת הגברים בשתי משמעויותיה מלמדת שהם אמנם צברו שנים, אך ממשיכים להשתוקק לנערות בתוליות, ולא לנשים בשלות. והם גם יודעים היכן ימצאו נערות כאלה, כי להנחת "המספרת", לעולם ימשיכו מחזורים חדשים של נערות לנהור אל גדת-הנהר כדי למצוא שם אהבה ובתמימותן יחשפו שם לראווה את גופן הצעיר והיפה ויעניקו בספונטניות את "הגן" למי שיגלה להן אהבה.

התוכן שהגברים מבטאים בשאלתם מצייר אותם כזכרים פאתטיים המייחסים לעצמם דימוי עצמי בלתי-מציאותי. וכאן כבר אי-אפשר שלא להרגיש שאהדתה של "המספרת" נתונה לנשים שהתייצבו למיפגש הזה כשהן עטופות ומתנהגות כיאה להן בגילן. כעת הן "נשים" לא רק במראה, אלא גם במנטליות. הפעם לא יחזרו על טעויות ההבנה וההתנהגות שגילו בהיותן נערות. מאחר שהן מודעות כעת לעובדה, שגופן אינו אטרקטיבי כבעבר ושעליהן להשקיע כעת יותר מאמץ במלאכת הפיתוי של הגברים כדי לזכות באהבתם, הגיעו למיפגש כשהן עטופות בבגדים. הבגדים אינם רק מעלימים את פגמי ההתבגרות ותופעות הבלות בגופן, אלא משמשים גם כאמצעי לעורר את דמיונם של הגברים.

ואין זה האמצעי היחיד בארסנל הפיתוי שסיגלו לעצמן הנשים מאז המיפגש הראשון. אז השילו מעל גופן בגדים "שחורים ואדומים", כי יכלו להסתמך על המראה המשובב של גופן הצעיר והיפה, אך כעת הן "משילות עורן כנחש". הדימוי הזה מעיד שכעת הן יודעות, שעליהן להתאמץ יותר מבעבר כדי לזכות באהבת הגברים. הנחש נוהג לפתל את גופו כדי להשלים את הסרת הנשל שהזדקן מעליו, ובזכות זאת הוא יכול להיראות בעור צעיר ורענן. לפיכך רומז הדימוי, שהנשים הבוגרות מודעות לעובדה, שבשל השינויים בחזותן החיצונית הן נאלצות כעת להתפתל כמו הנחש במופע פיתוי משפיל למדי, הדומה למופע סטריפטיז וריקודי-בטן כדי להיראות צעירות ואטרקטיביות בעיני הגברים, משום שהללו ממשיכים להתנהג כנערים ומתמידים לחפש נערות גם בהיותם מבוגרים.

בעשותן כך – כואבת "המספרת" את הכאב של בנות מינה – הנשים כמו מקלפות את עורן ופושטות את כבודן העצמי. המשמעות "הַשְׁפלה" שהוטמנה בצלילי המילים "משתפלות" ו"משפילות" בחלק הראשון של השיר, מומשה רק כעת, בסיום השיר. במיפגש הראשון לא הרגישו הנערות שום תחושת השפלה בהתנהגותן, כי אז היתה בהן "נהרה", שמחה, אך זו אבדה להן כעת, משהפכו לנשים בוגרות הנאלצות להסתייע בתחבולות כדי לזכות בהתעניינותם של גברים בני גילן. ועל-פי זאת מבליט המעבר מנהירת הנערות אל "הנהר" בפתיחת השיר לעכבות שהתפתחו אצלן אחרי שהפכו לנשים ואיבדו את ה"נהרה" בסיום השיר, את ההבדל העצום בין מצבן בשתי הפגישות עם הנערים. בחייהן כנשים בוגרות כבר אין הרבה "נָהָר" (לחות המים) ואין הרבה נְהָרָה (שמחת האור).

משאביו של השיר

בסיום הזה, שבו מתארת "המספרת" את מצבה המציאותי של האישה ואת קשייה לזכות בהבנת הגברים לכיסופיה באהבתם, מבוטאת קרוב לוודאי ההשקפה הפמיניסטית שיונה וולך החזיקה בה ושאותה חזרה וביטאה ברוב שיריה. ההשקפה הזו מבליטה יותר את הטרגיות ביסוד המיפגש בין המינים מאשר את האשמת הגברים במצבן של הנשים. לכן, כה חבל שהמעיינים בשיריה מתמקדים בחיצוניותם של שיריה, במקום בנשמתם, ומבליטים בעיקר את האופן הפרובוקטיבי שבו ניסחה את המכאוב הקיומי של הנשים. הפירוש שמציע המאמר הזה לאחד משיריה מדגים את העובדה, שבטובים מבין שיריה ידעה וולך לבטא לא רק באופן עשיר ומורכב, אלא גם באופן מעודן ותרבותי את רגשותיה ומחשבותיה.

כוחו של השיר "אבנים משתפלות לנהר" הוא במיצוי הנושא הנועז שבו בחרה יונה וולך לדון, בעזרת תימלול המפיק את המירב מה"גילוי" ומה"כיסוי" הגנוז במילים העבריות: מובנן, המוזיקליות שלהן (צלילי האותיות והתנועות כאשר מפיקים אותן בקול), זיקתן הסמנטית (שייכותן לשדה משמעות "משפחתי") ומטעניהן התרבותיים.

בנוסף למשחקיה אלה במילים – משחקים שהפונקציונאליות שלהם כבר הובלטה בגוף הפירוש – כדאי לשים לב שוולך השכילה בשיר הזה להשעין את שני המיפגשים בין המינים על שתי מערכות אסוציטיביות. המיפגש הראשון נשען על מילים המציינות ראשוניות, שערכה רב: נהר שמימיו זורמים, נעורים, נהרה, גן מוגן שבפתחו שערי נחושת ועליהם מנעולים, פריטי לבוש תחתון צבעוניים – מילים המתארות את הצעירוּת של גיל הנעורים. המיפגש השני נשען על מילים המציינות הזדקנות, שהערך שלה מופחת – מילים ההולמות לתאר את שנות הבְּלוּת של המבוגרים: ירוקת הנחושת המזדקנת, נחש הזוחל על גחונו ומשיל בפיתולי גופו את עורו שהזדקן, נשים שמעלימות בעטיפות הלבוש את הזדקנותן וגן נטוש שמנעוליו שוברו ושעריו נפרצו.

שתי המערכות מהדקות זו לזו את שתי תקופות החיים – נעורים ובגרות. הגן שהושווה לגן-העדן והוצג בחלקו הראשון של השיר כגן פרטי ששערי הנחושת שלו היו מוגנים על-ידי מנעולים, מתואר בחלקו השני של השיר כגן פרוץ שמנעוליו שוברו וששערי הנחושת שלו העלו ירוקת במהלך הזמן שחלף בין מועדי שני המיפגשים. באופן דומה מהדקות פעולות הקשורות בביגוד את שתי התקופות ואת שני חלקיו של השיר: במיפגש הראשון הנערות מפשיטות בגדים "שחורים ואדומים" וחושפות את עירום גופן, אך כנשים הן מקפידות להופיע בחברת הגברים בפגישה השנייה כשהן לובשות בגדים המסתירים את עריית גופן.

פירוש זה מוכיח ששיר העוסק במיניות ובארוטיקה מצליח יותר כאשר הוא נכתב באיפוק – מסתייע בלשון הפיגורטיבית-מטפורית ובאסוציאציות ממאגר התרבות, אך נמנע משימוש פרובוקטיבי במילים צעקניות-פורנוגרפיות.

בסיום נותר עוד לבצע פעולה שתשחזר את האינטרפרטציה, שהוצעה במאמר הזה לשיר "אבנים משתפלות לנהר", על-ידי הדפסה חוזרת שלו, אך הפעם בתוספת סימני הפיסוק, שהמשוררת מנימוקיה (הצודקים) החסירה ממנו. בעשותו כך מבקש מחבר הפירוש לשכנע את הקורא בכך, שהשיר הזה איננו "סתום", "קשה" ובלתי ניתן לפיענוח, כפי שחשב כאשר קרא אותו לראשונה. הקורא מוזמן לבצע כעת קריאה חוזרת בשיר ולהיווכח בזאת בעצמו:

 אֲבָנִים מִשְׁתַּפְּלוֹת לַנָּהָר.                                            

נְעָרוֹת נוֹהָרוֹת,                                   

מַשְׁפִּילוֹת שְׁדֵיהֶן אֶל נְעָרִים.                 

יְרֹקֶת נְחֹשֶׁת בְּשַׁעֲרֵי גַן.                        

הֵם שׁוֹאֲלִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ :                 

"מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?",

כְּדֵי לִשְׁמֹעַ –                                        

אֵיךְ

בְּגָדִים נוֹפְלִים מֵהַשָּׁמַיִם

שְׁחוֹרִים וַאֲדֻמִּים.

חוֹזְרִים בְּמַנְעוּלִים שְׁבוּרִים,

שׁוֹאֲלִים :

"אֲבָנִים מִשְׁתַפְּלוֹת לַנָּהָר?".

נָשִׁים עֲטוּפוֹת

מַשִׁילוֹת עוֹרָן כְּנָחָש –

הַנְּהָרָה אָבְדָה בִּלְבוּשָׁן.

* * *

דרור אֵידָר

הוא היה גיבור: בר כוכבא ול"ג בעומר

פורסם בחלקו בעיתון ישראל היום (29.4.2010)

בין יום העצמאות ליום שחרור ירושלים – חגי הגבורה היהודית המתחדשת, ציינו בסוף השבוע את יום ל"ג בעומר, יום הגבורה הישראלית העתיקה, הקשורה בדמותו ההרואית של בר כוכבא ובמרד הנרחב שאירע בארץ בין השנים 132­-135 לערך.

היחס לבר כוכבא משמש נייר לקמוס תרבותי ופוליטי. השמאל הרדיקלי, למשל, תוקף את בר כוכבא ואת המרד, ורואה בו פעולת  התאבדות מיליטנטית של קנאים משיחיים שהמיטו אסון על עמם. 

החרדים, לעומת זאת, העלימו את סיפור המרד ואת בר כוכבא. אמנם, לא במכוון, אבל קשה בחברה כזאת לדבר על פעולות צבאיות והיחלצות לעזרת העם במלחמה בכובש. עוד יותר קשה לחשוב על דמויות הנתפסות קדושות כאנשים בשר ודם שנעזרו בנשק וטקטיקות צבאיות ואפילו לא לבשו ר"ל קפוטה, אלא מדים... לפיכך, מתמקדים בל"ג בעומר בהילולה לזכר רבי שמעון בר יוחאי במירון. על פי המסורת, רשב"י הוא מחבר ספר 'הזוהר', שסודותיו נגלו לו בזמן היחבאו במערה ביחד עם בנו אלעזר במשך 13 שנה.

חלק מחוגגי ההילולה נוטים לשכוח את הסיבה שהביאה את רשב"י לברוח ולהסתתר, וזו קשורה במרד ובספיחיו. בר יוחאי היה תלמידו של ר' עקיבא, האידיאולוג של מרד בר כוכבא ("נושא כליו" כלשון הרמב"ם). הסיבה לבריחת התלמיד הייתה מחאתו החריפה נגד עצם השלטון הרומי על ארצו, מחאה שהגיעה לאוזני השלטונות. רשב"י פעל לא רק לעצמאותו הדתית של עמו אלא גם לריבונותו המדינית.

הדברים קשורים בסיבות הרשמיות לפרוץ מרד בר כוכבא: הפיכת ירושלים לעיר רומאית בשם "איליה קפיטולינה" ובתוכה מקדש זר, וחקיקת חוק שאסר על היהודים למול את בניהם. המילה זעזעה את הרומאים שראו בה פגיעה ברברית בשלמות הגוף. ירושלים וברית המילה, סיבה מדינית וסיבה דתית.

אגב, מאז המרד הפסיקו הרומאים לכנות את ארצנו "יהודה" והיא הפכה ברשומותיהם ל"סוריה-פלשתינה", ע"ש גויי הים, הפלישתים, שפלשו לכאן פעם מזמן. באמצעות מחיקת שמן של ירושלים ויהודה, חשב הקיסר להרגיע אצל היהודים את שאיפתם לשוב לציון ולחדש בה ימיהם. מה הקשר בין הפלישתים לבין הפלשתינאים [הפלסטינים] היום? אין קשר לאומי, אבל בשני המקרים ביקשו זרים לנשל את העם היהודי מאדמתו. לא לחינם דבקים ערביי ארץ ישראל בשם שהעניקה האימפריה הרומית לארץ ישראל. המוטיבציה הפוליטית דומה...

הנה, למשל, פרט היסטורי שכדאי לאובאמה להכיר: מאז כניסת דוד ליְבוּס והפיכת ירושלים לבירת הממלכה המאוחדת, אי שם במאה העשירית לפנה"ס, היתה הפגיעה בירושלים מקור לתסיסה חברתית, דתית ומדינית מצד העם היהודי, ומקור למרידות ופעולות צבאיות. כדאי לחזור על הראשונות: ללא ירושלים לא היתה ציונות, ולא חזרה לציון, ולא מדינת ישראל.

גם בר כוכבא ובני דורו אחזו באמונה זו. רומא התעסקה באותה תקופה במאבקים לא קלים מול אויבתה המזרחית, הממלכה הפרתית ששכנה מצפון-מזרח לנו, ועם שבטים ברברים באירופה, והיתה תקווה לקבל אוטונומיה יהודית שתשיב חלק מהזכויות המדיניות והדתיות שאבדו ליהודים בעקבו של המרד הגדול שהביא לחורבן הבית, כשישים שנה קודם לכן.

האם השאיפה לעצמאות ולריבונות שווה את האסון שאירע בעקבות המרד? כנראה שבר כוכבא וגם חכמי דורו העריכו שיש סיכוי להצליח, ובכל מקרה, האוכלוסייה היהודית השתקמה והוסיפה להתקיים בארץ ישראל גם אחרי המרד, עד למאה השביעית, שאז הגיע הכיבוש המוסלמי, שהיה "סובלני" לעילא ואילץ את היהודים או להתאסלם או להגר מכאן. אגב, לא מן הנמנע שחלק מהפלשתינאים השורשיים (לא אלה שהגיע לכאן בעקבות העליות הציונית מהמרחב הערבי, בבקשם אחר עבודה אצל היהודים) הם צאצאיהם הישירים של אותם יהודים שבחרו לדבוק בארץ ולא לגלות, ואז אולצו להתאסלם (קיימים מחקרים מעניינים בנושא).

בכל אופן, הצלחתו של בר כוכבא בתחילה היתה צבאית ומדינית. הוא השמיד לרומא כמה וכמה לגיונות וחילות עזר, והכריז על עצמאות בחלק מארץ ישראל.

האם היתה כאן נשימה חירות אחרונה לפני הצלילה הגדולה אל עומק הגלות? ייתכן. עובדה היא שעם התנוצצות אור החירות של העם בעקבות התנועה הציונית, הפך בר כוכבא לדגם  לחיקוי ליהודי החדש, מעין "צבר" עתיק שדמותו נסכה השראה ותקווה בחלוצים, בשומרים, בלוחמי המחתרות ובחיילי צה"ל, למחוק את חרפת הגלות ולהשיב מלחמה שערה. האם זאת הסיבה לניסיונות לנפץ את דמותו, מצד אלה שהיו מעדיפים גם היום לראות כאן את שלטון רומא?

באשר לחרדים, בר כוכבא יצר בעייה, שכן מי לנו גדול כרבי עקיבא שהכריז עליו "זהו מלך המשיח". – משיח? אנחנו הרי לא מתארים משיח כמצביא או כנשיא, כלומר שליט מדיני, מה גם שהוא לא ענה בדיוק על הכללים הדתיים הידועים. חכמים מספרים שלפני הקרב היו לוחמי בר כוכבא נושאים תפילה מעניינת: "לא תסעד ולא תכסוף," לאמור: אלוהים, אנא ממך, אל תעזור ואל תפריע. במילים אחרות: נסתדר כבר בעצמנו.

נו, לא בדיוק תפילה דתית טיפוסית. ובכל זאת, בר כוכבא הוכרז על-ידי ר' עקיבא כמשיח, והרמב"ם נסמך על הכרזה זו כדי ללמד שהמשיח אינו חייב להיות רב מג או רב חשוב, אלא אדם שיחלץ את העם משעבוד המלכויות לעצמאות מדינית.

דווקא בר כוכבא מלמד אפוא כי גאולת העם עשויה להגיע גם מצד אלה שאינם אמונים על כלליה המחמירים של דת ישראל, למשל על ידי הציונות הכללית ומנהיגיה. האם זאת הסיבה שזיכרון בר כוכבא הומר בהילולת רשב"י?

* * *

הקרן לביטחון ישראל

דברים שנשא אלוף (מיל') עוזי דיין באירוע תמיכה של תנועת "אם תרצו" בצה"ל ב-22/4/2010 על רקע דו"ח גולדסטון – חשיפת פעולתה של הקרן החדשה לישראל

אחרי 36 שנות שירות בצה"ל, כולן בתפקידי לחימה ופיקוד, אני מכיר היטב את צבאנו ואת מפקדיו ולכן אני מרשה לעצמי להיות להם לפה בתקופה זו.

כמי שלחם בכל מלחמות ישראל החל ממלחמת ששת הימים ובמשימות לחימה רבות נגד טרור, אני יודע כמה צה"ל מקפיד על טוהר הנשק מול אוייב מרושע היורה ללא אבחנה על תושבי ישראל תוך שהוא מסתתר אחרי אזרחים פלסטינים ואף משתמש בהם בצורה צינית.

שלוש פעמים נפצעתי במלחמות ישראל ובמבצעים שבין המלחמות. אף פעם לא בגב. היום אני מרגיש היום שתוקעים לנו סכין בגב!

כשהקרן החדשה לישראל (גוף לא ישראלי) מממנת גופים ישראלים שפועלים במטרה להעמיד אותנו, אנשי "הקרן (הישנה) לביטחון ישראל", לדין בחו"ל כפושעי מלחמה אני מרגיש שתוקעים לכולנו סכין בגב.

אינני מאמין שהתורמים היהודים הנדיבים לקרן החדשה לישראל, מבינים לאן הולכים כספי תרומותיהם. אני קורא להם להפסיק לממן גופים עויינים שעוסקים בהכשרת עו"דים ובאיסוף עדויות שקריות כדי לתבוע אותנו, אנשי הקרן לביטחון ישראל, לדין בחו"ל במטרה להפוך אותנו לפושעי מלחמה ולהוציא את ישראל ממשפחת העמים.

אנחנו חזקים, גאים בשליחותנו ונדע להגן על האומה שלנו. אבל אתם, פיקחו עיניכם ובמקום שאין אנשים, היו איש. אל תתנו שינצלו את נדיבותכם לתקיעת סכין בגבנו!

* * *

יוסי גמזו

בְּאֶרֶץ אוֹי-לִי-לֶנְד...

בְּאֶרֶץ אוֹי-לִי-לֶנְד, אוֹי-וַאֲבוֹי-לִי-לֶנְד

(אֲשֶר מֵאָז יְמוֹת-הַפָּז שֶל הַתָּנָ"ךְ

הִיא מְכֻנָּה בְּכָל אַרְצוֹת הַגּוֹי-לִי-לֶנְד

בְּשֵם "הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָה" שֶבָּהּ הוּנַח

יְסוֹד מוּסָד שֶלֹּא הוּסַר

מִכָּל דּוֹקְטְרִינוֹת-הַמּוּסָר

שֶל עֶקְרוֹנוֹת הַיַּהֲדוּת (וְלֹא חִסְּלָם

גַּם שַׂר-הַזְּמַן אַלְפֵי שָנִים

וְשֶעָלָיו גַּם נִשְעָנִים

כְּלָלֵי הַיֹּשֶר בַּנַּצְרוּת וְבָאִיסְלָם) –

וּבְכֵן, בְּאֶרֶץ אוֹי-לִי-לֶנְד הַזֹּאת טָבוּעַ

מָה שֶאֶצְלֵנוּ כָּאן הוּא רִיטוּאָל קָבוּעַ

שֶל הַפְגָּנוֹת-הַמְּחָאָה שֶבְּכָל יוֹם וְכָל שָעָה

יוֹצְאִים חוֹצֵץ בָּהֶן מוּל כָּל מִמְסָד צָבוּעַ

שְלַל מֻבְטָלִים נֶגֶד הַבּוֹס וְחִלּוֹנִי נֶגֶד הַ"דּוֹס"

וְ"גֵי" עַלִּיז מוּל "סְטְרֵיט" קוֹנְפוֹרְמִי וְ"רָבוּעַ"

וּסְפָרַדִּים מוּל שִכְּנָזִים וּפָלַסְטִינִים נִרְגָּזִים

מוּל כָּל גִּבְעָה שֶהַמִּתְנַחֲלִים יִשְּבוּהָ.

אַךְ הַשָּבוּע, רַבּוֹתַי, מַמָּש פִּתְאֹם,

כְּמוֹ הִתְפָּרְצוּת עֲנַן-עָשָן לוֹהֵט מִתְּהוֹם

שֶל הַר-הַגַּעַש הָאִיסְלַנְדִּי נִתְגַּלָּה לִי

מִפְגַּן-הַזַּעַם הַיּוֹתֵר אוֹרִיגִינָאלִי

מִבֵּין אַלְפֵי הַהַפְגָּנוֹת שֶכָּל שְנוֹתֶיהָ

יָדְעָה אַרְצֵנוּ הַקְּטַנָּה בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ

וְלֹא פִּלַּלְתִּי בְּחָלְמִי עַל יְצוּעִי

לִרְאוֹת כְּמוֹתוֹ – כִּי הָאִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי

שֶפְּעִילָיו לְהַפְגָּנַת-עֲנָק הִזְמִינוּ

אֶת הַתִּקְשֹרֶת, יְדִידַי הַחֲבִיבִים,

לִכְבוֹד הַ"סְּקוּפּ" הַזֶּה – הָיָה (לֹא תַאֲמִינוּ!)

אִגּוּד-הָעָל  שֶל הִתְאַחְדוּת  הַ...גַּנָּבִים.

אַתֶּם וַדַּאי כָּאן שוֹאֲלִים אֶת עַצְמְכֶם:

מָה לְסֶנְסַצְיַת "אוֹי-לִי-לֶנְד" הַמְּצַמְרֶרֶת

הַמְּגַלָּה לָנוּ יוֹם-יוֹם לְלֹא רַחֵם

אֶת פַּרְצוּפָהּ הָאֲמִתִּי שֶל הַצַּמֶּרֶת

וּלְאוֹתוֹ ווּלְקָן שֶל זַעַם שֶהֻפְגָּן

שָם, בְּכִנּוּס-הַגַּנָּבִים הַמְּאֻרְגָּן?

אָז תְּנוּ עֵינְכֶם פֹּה בַּמִּמְצָא הָעֻבְדָּתִי

אוֹתוֹ טִלְפֵּן לְמִכְתָּבֵנוּ הָעִתִּי

מַר קְרִימִינַלְסְקִי, כַּתָּבֵנוּ הַפְּלִילִי,

וְשֶלִּפְנֵי דַּקָּה הִשְמִיעַ אוֹתוֹ לִי:

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת אֵין בָּהּ יוֹם לְלֹא שְבִיתָה,

"וַיְהִי בִּימֵי שְבוֹת הַשּוֹבְתִים" הוּא שֵם-מִשְׂחַק-חַיֵּינוּ,

פַּעַם זֶה כַּבָּאִים שֶשְּבִיתָתָם עוֹד לֹא כֻּבְּתָה,

פַּעַם אַחְיוֹת בָּתֵּי-חוֹלִים, פַּעַם – צִבּוּר מוֹרֵינוּ,

פַּעַם הַסֶּגֶל הַזּוּטָר בָּאוּנִיבֶרְסִיטוֹת,

פַּעַם עוֹבְדֵי בִּטּוּחַ לְאֻמִּי, פַּעַם בַּדֹּאַר,

אֲבָל כַּיּוֹם, שֶשְּלַל  נִבְחֲרֵי-עַם  מַרְבִּים לִסְטוֹת

מִדֶּרֶךְ-הַיָּשָר וְכַפֵּיהֶם חַפּוֹת מִ...טֹּהַר

וְשִיר-הַמַּעֲלוֹת בְּרָשֻיּוֹת מְקוֹמִיּוֹת

וּשְאַר מוֹסְדוֹת-צִבּוּר מֻחְלָף בְּשִיר-הַמְּעִילוֹת  פֹּה

צְפוּיִים אֲנַחְנוּ לִשְבִיתָה מִן הַפָּחוֹת צְפוּיוֹת:

שְבִיתַת הַגַּנָּבִים שֶבַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת פֹּה

עוֹסְקִים בּוֹ בְּמִקְצוֹעַ זֶה בְּלִי שוּם מִשְׂרַת-כִּסּוּי

שֶל שַׂר, רֹאש-עִיר, פָּקִיד בָּכִיר אוֹ אִיש-צִבּוּר חָסוּי.

וּמִכֵּיוָן שֶפָּרָשַת הָ"אוֹי-לִי-לֶנְד" כָּעֵת

הוֹסִיפָה חֵטְא עַל פֶּשַע כָּאן וּפֶשַע עַל כָּל חֵטְא

בְּגִלּוּיֵי הַשֹּחַד בָּם צִבּוּר בְּכִירִים מֻכְתָּם

כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ כֶּתֶם-הַנֵּפְטְ שֶבּוֹ הַיָּם הֻחְתַּם

בִּטְלַאי עֲנָק שֶל גִּ'יפָה, שֶקָּשֶה לְמָחֳקוֹ

אֵי-שָמָּה בָּאַטְלַנְטִיק, מוּל חוֹפָהּ שֶל מֶכִיקוֹ

(כִּי מַיִם שָם הִגִּיעוּ כְּבָר עַד  רֶפֶש – וּמַמָּש

כְּמוֹ שֶאוֹבָּמָה שָם דּוֹחֶה בְּקֶש וְגַם בְּקַש

אֶת כָּל זְרִימַת הַשְּמוּץ הַזֹּאת אֶל תּוֹךְ חוֹפֵי אַרְצוֹ

כָּךְ גַּם כָּל רַב-פְּרַקְלִיט בְּ"אוֹי-לִי-לֶנְד", שֶכָּל מִרְצוֹ

מֻשְקָע בָּאַקְרוֹבָּטִיקָה שֶל נִסְיוֹנוֹת-הַשָּוְא

לִדְחוֹת אֶת כֶּתֶם-הָאַשְמָה הָעַז מֵעַל מַרְשָיו)

כְּבָר מִתְבָּרֵר שֶבְּרוֹךְ-אָחָ"ם הַחַם הַזֶּה סָתַם

אֶת מִחְיָתָם שֶל גַּנָּבִים שֶזוֹ פַּרְנָסָתָם

הַיְּחִידָה וְזֶהוּ מִקְצוֹעָם הַבִּלְעָדִי

שֶלֹּא כְּמוֹ אֵלֶּה שֶאֶצְלָם זֶה רַק עָנָף צְדָדִי

תּוֹךְ שֶרִשְמִית הֵם מְשַמְּשִים כְּנִבְחָרֵי-צִבּוּר

שֶיֵּש בֵּינָם לְכֶסֶף מְשַלְּמֵי-הַמַּס חִבּוּר...

וְכָךְ הוֹדִיעוּ אֵלֶּה שֶמִּשְלַח יָדָם מֻשְרָש

עָמֹק בְּתוֹךְ כִּיסָיו שֶל הַזּוּלָת, עָשִיר אוֹ רָש,

בְּתֹם אוֹתָהּ עֲצֶרֶת-מְחָאָה שֶבָּהּ הֻכְרַז

עַל קְרַב-הַהַכְרָעָה הַקְּרִיטִי, קְרָב נָחוּש וָעַז

אֶל מוּל הַקּוֹנְקוּרֶנְצְיָה הַגַּסָּה וְהַקָּשָה

שֶמַּפְעִילִים נֶגְדָּם אִישֵי-צִבּוּר לְלֹא בּוּשָה:

"רַבּוֹתַי הַכְּבוּדִים, הֵן כֻּלְּכֶם פֹּה עֵדִים

שֶמִּפְגַּן-מְחָאָה זֶה מַתְרִיעַ

עַל אוֹתָהּ תַּחֲרוּת שֶנּוֹקְטִים בָּהּ חֵרוּת

שֶרֵיחָהּ כְּבָשְׂמָהּ שֶל חִירִיָּה

כָּל בַּרְנָש וּבַרְנָש מִצַּמֶּרֶת אָנָ"ש

הָעוֹסְקִים בִּגְנֵבוֹת כְּמִין הוֹבִּי

בְּשָעָה שֶמּוּטָל הַגַּנָב הַמֻּבְטָל

(שֶאֶצְלוֹ הַגְּנֵבָה הִיא אַקְט גּ'וֹבִּי

בּוֹ מוֹצִיא הוּא בְּמוֹ קְשִי-יוֹמוֹ אֶת לַחְמוֹ)

כַּחֲסַר-עֲבוֹדָה – בְּעוֹד אֵלֶּה

כָּאן פּוֹלְשִים לִתְחוּמוֹ שֶעָלָיו קִיּוּמוֹ

תּוֹךְ סִכּוּן שֶיֻּשְלַךְ אֶל הַכֶּלֶא.

וְאֵינִי מְדַבֵּר פֹּה עַל סְתָם גְּנֵבַת-דַּעַת  

שֶל מִמְסָד שֶהִבְטִיחַ דָּם חַי בַּוְרִידִים

שֶל שִנּוּי חֶבְרָתִי שֶנִּצְעַד אִתּוֹ צַעַד

רְצִינִי לְחִסּוּל פְּעָרִים מַחְרִידִים

וְלַמְרוֹת זֹאת – צְמִיחָה יְחִידָה שֶכֻּלָּנוּ

כָּאן רוֹאִים הִיא צְמִיחַת כְּרֵסֵיהֶם הַגְּדֵלוֹת

שֶל בְּכִירִים הַקְּרוֹבִים לַצַּלַּחַת, כְּשֶלָּנוּ

אֵין מַשְׂכֹּרֶת-עָתֵק (בְּצֵרוּף מְעִילוֹת...)

כִּי עַל אַף אוֹתוֹ בְּלוֹף "חֶבְרָתִי-פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי"

נִמְצָא שְלִיש מִילָדֵינוּ בְּצֵל קַו-הָעֹנִי

גַּם כַּיּוֹם וְשוּם טִיחַ קוֹסְמֶטִי נִפְסָד

שֶל דּוֹבְרֵי "מַה יָּפִית" לוֹקְקֵי הַמִּמְסָד

לֹא יוֹעִיל לְטַיֵּחַ שוּם פְיַאסְקוֹ, חָבֵר,

כִּי לָעָם יֵש עֵינַיִם וְאֵין הוּא עִוֵּר.

לֹא, אֵינִי מִתְכַּוֵּן, עֲמִיתַי לַמִּקְצוֹעַ,

לְסוּג-הַגְּנֵבוֹת הַסְּפֶּצִיפִי הַזֶּה

אֶלָּא רַק לַסִּכּוּן הֶעָלוּל עוֹד לִפְצֹעַ

אֶת כְּבוֹד הָאִגּוּד כְּסַכִּין בֶּחָזֶה

בְּשָעָה שֶיּוֹם-יוֹם עַל דִּגְלֵנוּ חָרוּט

שֶאָסוּר לְהָנִיחַ לְשוּם תַּחֲרוּת

שֶל מִנְהַל-הַבְּנִיָּה אוֹ בְּכִירֵי רָשוּת-מַס

אוֹ שְתַדְלָן שֶל נַדְלָ"ן הַגּוֹזֵר גְּזַר-חָמָס

עַל סֶלַע קִיּוּמוֹ

שֶל הַגַּנָּב הַמְּאֻרְגָּן

שֶקִּיּוּמוֹ אַף פַּעַם לֹא טֻפַּח וְלֹא פֻרְגַּן

וְזוֹהִי הַסִּבָּה שֶעִם צִמְצוּם הַכְנָסָתֵנוּ

מוֹחִים אָנוּ בְּתֹקֶף עַל גְּזֵלַת פַּרְנָסָתֵנוּ...

לָכֵן, מִבְּעוֹד יוֹם, טֶרֶם חַס וְשָלוֹם

נֵאָלֵץ פִּתּוֹת-עֹנִי לִבְצֹעַ,

תֻשְמַע הַקְּרִיאָה: קוֹנְקוּרֶנְצְיָה לִבְלֹם

וְיָשוּב כָּל אֶזְרָח לַמִּקְצוֹע

שֶבּוֹ הוּא בָּקִי וּמֻכְשָר בִּמְיֻחָד,

אַךְ לְמַעַן אָשֵם –

                           רַק מִקְצוֹעַ  אֶחָד...

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הרצל והפוליטיקה הישראלית

במלאת 150 שנה להולדת הרצל ראוי שנזכור את תרומתו לא רק לקידום הרעיון הציוני ומיסודו במסגרת של חתירה מעשית להקמת מדינה בימינו, וליצירת תנועה פוליטית להגשמת הרעיון בדמות התנועה הציונית, שהיתה, כמו בתקופת משה ו-40 השנים במדבר, "המדינה בדרך" – אלא גם לאידיאלים החברתיים והדמוקראטיים של הציונות והמדינה. יש מה ללמוד מהרצל גם בהיבט הפילוסופי-פוליטי וגם בהיבט הפוליטי-חברתי. כרגיל, ברשימותיי המוקדשות בהוקרה ל"חדשות בן עזר", יש גם ברשימה זו מיזוג של היסטוריה ואקטואליה, כיאה לכתב-העת הרעיוני התוסס – וכל הכבוד לקוראים המגלים טעם טוב וסבלנות לעיין בהיבטים ההיסטוריים והעיוניים של ימינו אלה...

הרצל הציע, ברוחו ברוכת-ההשראה, המשלבת תמיד גישה ספרותית-אירונית וביקורת-חברתית טובת-לב וקונסטרוקטיבית, לכלוא את הגנרלים מזה, ואת הרבנים מזה, במחנות נפרדים לא רק זה מזה, אלא גם, ואולי בעיקר, מהאינטרסים המתנגשים של החברה [זהו אולי מירשם טוב לכל חברה ומדינה – אבל הרצל מצטיין בנטיעת רעיונות אוניברסאליים בגינה המחשבתית היפהפייה של מדינת-היהודים שבחזונו, ולפיכך הרעיון הזה נכלל בהבלטה כבר בדפים הראשונים של ספרו מ-1896].

וכך, במחי רעיון אחד [מנוסח בחריפות רעיונית ופוליטית] כלל הרצל בהצעתו מחשבה דמוקרטית ופילוסופית-חוקתית גם יחד: הרעיון הדמוקרטי – נבחרים ולא מומחים ינהלו את המדינה, והרעיון המשפטי-חוקתי – הפרדה בין שלוש הרשויות הקלאסיות, שהגדיר מונטסקייה: השופטת, המחוקקת והמבצעת.

רעיון הפרדת הרשויות נראה כל-כך חשוב לאבות המייסדים של הדמוקרטיות המודרניות – ארה"ב וישראל – עד שמונטסקייה צויין במפורש כאסמכתא "מדעית" עיקרית לחוקת ארה"ב ב"תנ"ך" של החוקה  האמריקנית THE FEDERALIST – המשמש עד היום הזה כבסיס עקרוני ראשי לפרשנות אותה חוקה, וכך מאז העשור הראשון לעצמאות ארה"ב; ובישראל תורגם רעיון זה הן להכרזת העצמאות מיום ה' באייר תש"ח – והן במאבקו חסר-הפשרות, עד להתפטרותו הסופית מראשות-הממשלה, של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בשל מה שנראה בעיניו כפגיעה קשה בהפרדת הרשויות על-ידי התערבות ובחישה של אינטרסנטים פוליטיים, עסקנים מומחים-לתככים, הנעזרים בנימוקים משפטיים, כביכול, כדי להסיר מעל דרכם פוליטיקאי  שנבחר ומכהן כחוק ולקדם מועמדים לפי רוחם, שיתאימו ל"אג'נדה" שלהם.

הנימוק המנוגד לעמדתם של מונטסקייה והרצל, אבות-החוקה של ארה"ב ודוד בן גוריון – הוא זה של הפוליטיקאים הפרגמאטיים, המדגישים את הרווח הכלכלי-תועלתי מצעד פוליטי המנוגד לעקרון הפרדת-הרשויות.

לפני שאצטט [מתוך "הארץ" מיום שישי 29.4.2010] אקדים הסבר קצרצר: מול עמדתם של מונטסקייה, הרצל, ב.ג. וכו' [שלא להכניס שיקולים פוליטיים-אינטרסנטיים במסווה של האשמות "משפטיות" ובמגמה להדיח מדינאי בכיר המכהן כחוק] – ניצבת הטענה שיותר יעיל [ולטווח קצר אולי גם יותר צודק] לתת בידי אנשי הרשות המבצעת לפסוק בעניינים משפטיים [עד כמה בעייה זו אקטואלית יכולים אנו להיווכח בטענתו של מונטסקייה, במאה ה-18, כי ברגע שחבורת-שלטון-החוק מתערבת במאבקים הפוליטיים – ולהיפך – נגזר דינה של הדמוקרטיה להיפגע אנושות].

הבה נתבונן במהדורה הישראלית של טענה זו, כאשר המחבר, העתונאי-הכלכלן נחמיה שטרסלר, יוצא להגנתו של חלק מהרשות המבצעת: אגף התקציבים באוצר – כנגד הרשות המחוקקת – הכנסת:

"... לפני כמה שנים ניסתה קוקה-קולה לקבל מענק של 67 מיליון שקל תמורת מעבר מבני-ברק לאשקלון. אנשי האגף התקוממו. ... אהוד אולמרט, שר התעשייה, ציפצף על האגף ואישר את המענק, אבל המושחתים [כך, באירוניה, ובלי מרכאות, מכנה נחמיה שטרסלר את פקידי האוצר שאולמרט לא נכנע להתקוממותם נגדו – א.ו.] לא אמרו נואש: הם פנו ליועץ המשפטי לממשלה .... אחר-כך פנו (בחשאי) לתנועה לאיכות השלטון ודחקו בה שתגיש בג"ץ ..."

נחמיה שטרסלר, 'התומכת הגדולה בטייקונים', הארץ, 30.4.2010.

מבלי להיכנס לסוגייה המעשית – האם ראוי היה להיטיב עם המפעל העובר לייצר בקרבת מקיף-עזה – לפנינו בעיה עקרונית: האם ראוי להצדיק אי-ציות של עובדי מנגנון [אנשי המינהל] להנחיית הדרג הפוליטי הנבחר [המימשל] – ובמילים אחרות: דמוקרטיה – או ביורוקרטיה?

במבט של מדע-המדינה הקלאסי – המושפע מספרו הפוליטי הראשון של אפלטון – 'המדינה' – POLITEIA – צריך להבחין בין מומחים [המנגנון באוצר] לבין נבחרים [חברי הכנסת] – ולתת עדיפות למומחים.

במבט של מדע-המדינה המודרני – המאמץ את הגישה התועלתית-פרגמאטית של אריסטו, שגישתו הפוליטית – למשל, בחיבורו הפוליטי המרכזי 'פוליטיקה' POLITICA – מנוגדת לזו של אפלטון – צריך לתת עדיפות למומחים "המצילים את המדינה" [מהפסד-ממון לאוצר – לפי שטרסלר, או משגיונות המיניסטרים המתחלפים – לפי ההתנהלות של המנכ"לים (הקבועים) כנגד השרים (המתחלפים) ברפובליקה הרביעית בצרפת, או מביטול 'הספר הלבן' – לפי פקידי משרד-החוץ הבריטי כנגד הסכם ב.ג.-וייצמן-צ'רצ'יל משנת 1943 (כפי שהעידו ע"ס מסמכים ההיסטוריונים פרופ' יוסף גורני בספרו 'שותפות ומאבק' וניקולאס בתל בספרו 'המשולש הארצישראלי')].

האומנם? ההיסטוריה הציונית מלאה בדוגמאות של 'מומחים' שטענו כי ההתיישבות בארץ אינה אפשרית מבחינה כלכלית, אקלימית וכו' אך למזלנו מייסדי פתח-תקווה ב-1878, ראשון לציון ב-1882 והבילו"יים, לא שעו למומחים..

נסיים את דברינו בהסתכלות נוספת על המציאות הפוליטית של ימינו: בתקופה הנוכחית, המתאפיינת במאמץ לאומי להגשים את חזונו של הרצל, מתקיימות, כמובן, סינתזות שונות של הגישה האפלטונית והגישה האריסטוטלית. כך, למשל, בתעמולה הקומוניסטית הקלאסית נדרשו החסידים הפוליטיים גם להצדיק דיכוי המיעוטים הפוליטיים [בשם ה"דיקטטורה של הפרולטריון"] וגם להפגין נגד הקפיטליזם המדכא את יריביו... כל ניסיון להציג עובדות ממשיות מול תעמולת-הכזב הקומוניסטית לא צלח, כשם שכל ניסיון להציג מול טיעוניהם של דן מרגלית ושל אדון זליכה את העובדות כהווייתן נתקל בסירוב עיקש להודות, שההאשמה הראשונית והעיקרית – 'מסע הצלב' האנטי-אולמרטי של זליכה – לא נמצא בה בסיס לאישום. ניתן לומר שהם לוקים באופן דוגמאטי ב"אַנְטִי-שֵמִ-יוּת" – התנגדות "בכל מחיר" והשמצה "בכל נימוק" לְשֵם אחד [אולמרט] – וכך הם עוברים מהאשמה להאשמה, כשם שהאנטישמים הקלאסיים עברו מהאשמת היהודים בצליבת ישו להאשמתם כסוכני הקפיטליזם, ובהמשך כסוכני הקומוניזם – וכל הפרכה של השמצתם הולידה המצאה של השמצה חדשה – העיקר שלא תחדל האנטישמיות, מכל נימוק שהוא...

סינתיזה יכולה להיבנות גם משני נימוקים חיוביים – למשל, עצמאות ודמוקרטיה בארה"ב ובישראל – אבל אלה אינם אטרקטיביים למשמיצנים ולרכלנים, כי אינם מתאימים למסע שיטנה פוליטי-אישי. ההיסטוריה, עפ"י מיטב הניסיון של התרבות האנושית המוכרת לנו, בנויה על החיוב ולא על עלילות-השקר הכוזבות. הרצל, על כל פנים, האמין בסינתיזה החיובית – ולכן היה יכול לכתוב ב-1897 כי "לכל היותר בעוד 50 שנה" יכיר "העולם כולו" במדינה היהודית, שנוסדה – לדעת הרצל – בקונגרס הציוני הראשון שאישר את הצעת הרצל להקים את התנועה הציונית, כבסיס למדינה. נקווה, שתהליך התגשמותה של הציונות יהיה ראוי לחזונו הגדול.

* * *

אהוד בן עזר

נביאת השקר צביה גרינפילד

כדי שמאמר בשם "ישראל הכריזה על גסיסתה" יידפס במקום המרכזי ביותר באמצע עמוד המאמרים של "הארץ" מיום שישי האחרון, צריך להיות כנראה נביאת שקר כמו הגברת צביה גרינפילד:

"אפשרות מחרידה נוספת היא, כמובן, שישראל תוותר במודע על הגדרתה העצמית כדמוקרטיה מערבית. בהדרגה היא תהפוך לדיקטטורה המגדירה עצמה כיהודית, וכך תמשיך לשלוט בכוח הנשק בכל שטחי הארץ ממערב לירדן ולשלול את זכותם של הפלסטינים לחירות או לשוויון. הכרעה כזאת תחסל את ישראל כמדינה מודרנית, ובהתאם גם את יכולתה להגן על עצמה ולפתח עצמה כחברה בטוחה ומשגשגת של המאה ה-21. ברור שגם במקרה כזה [כמו במקרה של מתן זכויות מלאות לפלסטינים משני עברי הקו הירוק במדינת ישראל אחת. – אב"ע] – יעזבו את ישראל רוב תושביה המשכילים ובעלי היוזמה. ישראל תישאר עם הדתיים ואנשי הימין, שחלקם מסוגלים להגן עליה, אבל רובם חסרים כישורי פיתוח וניהול מתוחכמים. כך תיחשף הדיקטטורה הישראלית-היהודית לחולשה מהותית, שתביא לבסוף לנפילתה בכוח בידי אויביה המוסלמים.

"עצוב לחשוב שתהליך זה כבר החל כנראה, והתרסקות החינוך וההשכלה הגבוהה, יחד עם השחיתות הפוליטית והתחזקותם האדירה של המגזרים שאינם מוכנים לשאת בנטל החברתי, הכלכלי והצבאי מעודדים את הישראלים המוכשרים והחרוצים יותר לנטוש את הספינה היהודית הטובעת. גם אם היחס לישראל כמי שמגלמת את הרוע האולטימטיבי מבטא, למעשה, גלגול חדש ומכוער של האנטישמיות המסורתית, שראתה תמיד ביהודים את נציגי כל הרע עלי אדמות – האמת עדיין פשוטה וקשה: ישראל, שאינה מאפשרת את פתרון המצב הפלסטיני, הכריזה כבר בעצם על גסיסתה העצמית הבלתי נמנעת, ועל חיסול הדרגתי של משאבי הידע והכישרון שבאמצעותם ידעה להגן ולפתח את עצמה. כדי להציל את ישראל יש להיפרד מיד מהשטחים ומתושביהם."

אהוד: מוזר, אני לא מוותר על "כוח הנשק", שבזכותו אני חי כאן מאז ייסוד פתח-תקווה ב-1878, ובזכותו מתקיימת כאן הדמוקרטיה הציונית מראשיתה, (עם "מאורעות" ו"מלחמות" פה ושם עוד לפני 67') – אבל אני כן מוותר על "דמוקרטיה מערבית", אם האלטרנטיבה לה היא הגירה יהודית מאסיבית מן הארץ בעלת הרוב הפלסטיני, ושחיטת היהודים הנותרים בה!

מה "להיפרד"? הלא אם תהיינה שתי מדינות לשני עמים – גורל תל-אביב ונתב"ג יהיה כגורל יישובי עוטף עזה לאחר ה"היפרדות"!

ומדוע שכחת לציין את אשמתו של אולמרט בגסיסת ישראל הדמוקרטית המושחתת! זה הולך עכשיו מצויין יחד עם "הארץ" ועם ליקוק תחת לפלסטינים! ואולי כדאי לך כבר עכשיו לנטוש את "הספינה היהודית הטובעת" – ויפה שעה אחת קודם. אבי בלאו יוכל, למשל, לייעץ לך בדבר מגורים בלונדון, ואני מבטיחך נאמנה כי לא נתגעגע לנבואות השקר שלך!

* * *

נעמן כהן

1. המאבק בגזענות הערבית-מוסלמית

אחלאס ואחמד טראבין, בני זוג ערבים-מוסלמים, הגישו בקשה לשכור בית במושב נבטים. אין מדובר בעניין פרטי אלא במאבק ממוסד ומתוקצב שמטרתו לטווח קצר הינה הוקעת היהודים כגזענים, ולטווח ארוך – קעקוע היישוב היהודי בארץ. התהליך ברור. לאחר משפחה אחת תתקבל שנייה ושלישית ואז יבקשו להקים מסגד ביישוב. הרעש והרכב האוכלוסייה החדש יבריח את תושבי המושב היהודים, ומושב נבטים יהפוך לכפר טראבין.

בעלי עיתון "הארץ" – עמוס שוקן, ושותפו הגרמני – בן הנאצים – אלפרד נוון דומונט, החלו כבר בקמפיין המוקיע את תושבי נבטים כגזענים. בעיתון "הארץ" מיום 23.4.10, עמ' 11, פורסמה כתבה על ניסיונם של בני הזוג אחלאס ואחמד טרבין לגור במושב. לפי הכתבה, גברת אחלאס, שהגיעה למושב נבטים כשראשה כולו עטוי ברעלה מפאת אדיקותה הדתית, הצטרפה לבעלה באמירה: "אנחנו יודעים שלא יתנו לנו לגור פה. אין גבול לגזענות ואי קבלת האחר." בכוונת בני הזוג לערער על החלטת ועדת הקבלה שלא לקבלם. ברור שעתה יתחיל קמפיין בינלאומי שישחיר את פניהם של אנשי נבטים ויאשימם בגזענות חשוכה. למותר לציין כי עיתון "הארץ" יהיה נושא המאבק. הרי שוקן כבר הכריז כי הוא תומך בנישואין מעורבים של יהודים ופלישתינאים ובביטול המדינה היהודית.

בני הזוג הערבים-מוסלמים תובעים מה שאינם מקבלים על עצמם. את הדרישה לזכויות דמוקרטיות ושוויון זכאי לדרוש רק אדם שאינו גזען בעצמו, דמוקרטיה ושוויון זכאי לקבל רק אדם המקבל בעצמו את הדמוקרטיה והשוויון.

כדי להתמודד נגד השחרתם כגזענים במאבק על דעת הקהל על אנשי נבטים להציג את החלטתם כמאבק האמיתי שהוא המאבק שלהם נגד הגזענות. עליהם לדרוש מבני הזוג לחתום על ההצהרה המוכיחה שבני הזוג אינם אוחזים באידיאולוגיה גזענית אנטי-יהודית. על בני הזוג לחתום על הצהרה כי מתוך רצון לחיות בשלום עם יהודים הם רואים את דברי מוחמד כנגד היהודים: "שהיהודים קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם" כאמרות גזעניות שהם מגנים. ושהם רואים את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים, ומעשיו – חיסול יהודי ערב, כאמירות ומעשים גזעניים שהם מגנים,* דוגמת ההצהרה למטה. רק חתימה על הצהרה זו, היא ההוכחה שהערבי המתבקש להתקבל למושב אינו גזען אנטי-יהודי, ולכן היא תנאי מוקדם לכל מתן מגורים. לא יעלה על הדעת לקבל, לישוב יהודי קטן, אדם האוחז באידיאולוגיה גזענית רצחנית נגד תושבי אותו יישוב. תושבי יישוב שאינם מוכנים לקבל גזענים אינם גזענים, אלא לוחמים כנגד הגזענות.

מדינת ישראל העניקה זה עתה טיפול רפואי לבתו של איש החמאס מעזה, וטוב שכך, אולם כל טיפול רפואי שכזה יש להתנות בחתימת המטופל על הצהרה דומה, שכן לא יעלה על הדעת לספק עזרה רפואית לאדם האוחז בהשקפה שיש להשמיד את נותן העזרה.

*

הצהרת מועמד מוסלמי הרוצה לקבל אישור כניסה לישראל / להתיישב בקרב יהודים / לקבל אזרחות ישראלית, / לקבל טיפול רפואי בבית חולים ישראלי / להתקבל לעבודה / לשכור דירה.

אני  ____________ מצהיר בזאת, כי מתוך רצון לחיות בשלום עם יהודים אני רואה את דברי מוחמד כנגד היהודים: "שהיהודים קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם" (קוראן סורה 5 פסוק 60  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29). כאמרות גזעניות שאני מגנה אותם.

אני  __________  מצהיר בזאת כי מתוך רצון לחיות בשלום עם יהודים אני רואה את דברי מוחמד המצוטטים באמנת החמאס (שלפיה יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים): "בשם אללה הרחמן והרחום ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם. (אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988) ואת מעשי מוחמד (חיסול הישוב היהודי בערב) – כאמרות וכמעשים גזעניים שאני מגנה אותם.

על כל אלה באתי על החתום _______________

גזרו ושמרו!

2. מה קרה לגדעון לוי?

מה קרה לגדעון לוי? גדעון לוי פרסם כתבה על מרוקו: "מרוקו לא מה שחשבתי" ("הארץ" 30.4.10) בכל הכתבה לא מוזכרת כלל המילה "כיבוש". מרוקו כבשה את סהרה המערבית, 266 אלף קמ"ר (פי חמישים משטחי יו"ש), ומאז הכיבוש נמשכת מלחמת גרילה נגד הכיבוש המרוקאי. מרוקו מסרבת להכיר בזכות התושבים לריבונות ותובעת הכרה במתנחלים המרוקאים. אף מילה מלוי! – גדעון לוי שר "מה יפית" למלך הדספוט המרוקאי וקורא "להפוך את הדוגמה המרוקאית לדגם לישראלים ולפלסטינים," אבל אינו מזכיר במילה אחת את יחס שלטון הכיבוש הערבי אל הבֶּרְבֶּרִים הילידים, וסירוב הערבים להכיר בזכות הבֶּרְבֶּרִים להגדרה עצמית (אפילו לא אוטונומיה תרבותית). היעלה על הדעת שגדעון לוי תומך ב"כיבוש"? (בתנאי שהוא ערבי?)

3. בן הזאב – שונא ציון

ד"ר אברהם וולפנזון (בן הזאב) מסכם את "הפרטיכלים של שונאי ציון" [גיליון 539]. לפי סיכומו לא רק הפעילים בהסתה ובהשמצה נגד אולמרט – אלא גם "השותקים" הם "שונאי-ציון". ובכן לאור מעשיו של אולמרט, שבלי קשר להרשעה משפטית, חטא והחטיא את החברה הישראלית במעשי שחיתות שמעמידים בסכנה את כל המפעל הציוני, יש להכריז על מגיני שיטת השחיתות של אולמרט (וביניהם בן הזאב) כ"שונאי ציון".

אהוד: גם אני מגן על אולמרט ואתה יכול לכלול גם אותי כ"שונא ציון" על פי שיטתך ההזוייה, הרואָה באחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו "סכנה למפעל הציוני"!

* * *

ארה"ב מקיימת מגעים עם מצרים במטרה להפוך את המזרח התיכון לאזור נקי מנשק גרעיני, במסגרת המאמץ לבלום את תוכנית הגרעין של איראן!

"כך דיווח הבוקר (שבת, 1.5) העיתון וול-סטריט ג'ורנל. על פי הדיווח, ארה"ב דנה בהצעה גם עם הליגה הערבית. גורם אמריקאי אמר כי מדובר בצעד חשוב כדי להבטיח שוושינגטון, שסופגת ביקורת בשל התעלמותה מהגרעין הישראלי, פועלת באופן הוגן וצודק בנושא, ומתנגדת להחזקת נשק גרעיני בידי כל מדינה, ולא רק בידי איראן. הבית הלבן מעוניין להתבסס על הסכם בלתי מחייב שגובש לפני 25 שנה, המייעד את המזרח התיכון לאזור נקי מנשק להשמדה המונית.

"עוד דווח כי וושניגטון הבטיחה לישראל כי לא תכפה הסכם גרעין על האזור, עד שכל הצדדים יסכימו לו, ועד שתחול התקדמות משמעותית בתהליך השלום באזור. גורם ישראלי רשמי אמר לעיתון כי ממשלת ישראל תומכת באזור נקי מנשק גרעיני, אך ציין כי הסכם כזה צריך להיחתם רק בסיומו של תהליך עם הסכמי שלום בין כל המדינות.

"ממשלת מצרים מנסה במשך שנים להגיע להסכם שיהפוך את האזור לנקי מנשק גרעיני. מצרים התייחסה לנושא פעמים רבות בעבר, בעיקר בקשר לישראל, בשל היותה המדינה היחידה, על פי פירסומים זרים, המחזיקה בנשק גרעיני. כבר בשנות ה-90 העלה שר החוץ המצרי דאז עמאר מוסא הצעה כזו, שלא הגיעה לידי מימוש. הנושא חזר כעת לסדר היום המצרי, בשל קריאות בעולם הערבי כי אחת הדרכים ללחוץ על איראן לוותר על ארסנל הגרעין היא להגיע להסכם כולל במזרח התיכון. המצרים החלו בשנים האחרונות בהפעלת כור גרעיני בפיקוח בינלאומי שמטרתו לצרכי אנרגיה.

"ביום שני [3.5] תחל ועידת האו"ם למניעת הפצת נשק גרעיני, המתקיימת כל חמש שנים, בניו יורק. נשיא איראן מחמוד אחמד'ינג'אד, צפוי להגיע לוועידה ולגנות את המערב בשל סירובו להתפרק מנשקו, וכן בשל קבלתו את היכולות הגרעיניות של ישראל. בארה"ב חוששים כי נשיא איראן "יהרוס את המסיבה" ויסית את תשומת הלב הציבורית מחשיבות האמנה לאי הפצת נשק גרעיני.

"בחודש שעבר התקיימה ועידת הגרעין בוושינגטון. במהלך הועידה אמר נשיא ארה"ב, ברק אובמה, כי הוא הגיע עם המנהיגים "להסכמה ולהבנה לגבי רצינות האיום הגרעיני". הנשיא הוסיף כי הוא 'מרוצה מאוד שכל האומות אימצו את המטרה שהגדרנו – לשמור בבטחה את כל החומרים הגרעיניים בעולם בתוך ארבע שנים. 'אובמה התייחס גם לישראל ואמר כי 'חשוב שכל מדינה תהיה חלק מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, בין אם זה ישראל או מדינה אחרת.'"

אהוד: עד כאן מ"הארץ אונליין" מיום 1.5. עכשיו, כלום יש ספק בלבכם נגד מי תפעל – פה מלוכלך אחד – הוועידה הזו, שאורח הכבוד שלה הוא הטרוריסט הגרעיני מטהרן השואף להכחיד את ישראל!?

כל התביעות בוועידה תופנינה ישירות ובעקיפין כלפי ישראל, כדי להביא אותה למצב של תרנגולת לפני שחיטה! – ותפסיקו כבר להלל באוזנינו את אובמה. האיש היהיר והסכל הזה אינו מבין דבר וחצי דבר במזרח התיכון, וכל מגמתו היא לפייס הערבים ואת האיסלאם ולנשק להם את התחת!

ומוזר גם שהטרוריסט האיראני מכחיש השואה מרגיש עצמו בטוח כל כך בניו יורק ואינו חושש שמישהו יחסל אותו!? טוב, מרבית הניו-יורקים הם דמוקרטים, תומכי אובמה, ובמקרה רבים בהם גם היהודים, שרבים מהם נעשים יותר ויותר ליהודי החצר שלו.

* * *

קובי בילר

קונצרט לא שקט בהיכל התרבות

בשיחה שקיימתי בהפסקת הקונצרט עם אבי שושני (מנכ"ל התזמורת) בנושא עליו אני כותב, קיבלתי תשובה, שאם רק אני סובל – אז כמו יהודי טוב, שאסבול בשקט.

כנראה שאני לא יהודי טוב, והחלטתי לשתף אתכם בעניין.

זכות גדולה היתה לנו לקבל את יואל לוי כמנצח בקונצרט שכלל קטעים סימפוניים מתוך רומאו ויוליה, אופ' 17, מאת הקטור ברליוז, ואת הקונצ'רטו מס' 1 בסי במול מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 23, של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי יחד עם ההדרן (פרוקופייף) של הפסנתרן אלכסנדר טורדזה, שהיה אחד הרגעים היפים בקונצרט.

יואל לוי הוא מנצח וירטואוז זריז ומדויק, והניצוח שלו הוא קצת "מיקדמי", ונותן הרגשה שהוא עושה את המוסיקה עוד לפני הנגנים עצמם.

היתה זו הפעם הראשונה שראיתי את שני מסכי וידאו ענקיים שהוצבו משני צידי הבמה. כאשר הסתכלתי על המסכים, הבחנתי שהניצוח של יואל לוי נראה קצת שונה ממה שאני מכיר, ואז ניסיתי לראות במבט אחד את המנצח ואת המסך – ולתדהמתי ראיתי, שבקטעים המהירים המנצח מקדים את המסך. כלומר, כאשר המנצח מרים את ידיו, במסך הם דוקא יורדות.

מסתבר שיש עיכוב קל במערכת הוידאו, שהופכת את הצפייה לסיוט.

את הקטע הראשון (ברליוז) ביליתי בעיניים עצומות על מנת להימנע מן התופעה, ואמנם בהפסקה שמעתי אנשים אומרים ש"הקהל לא היה שקט."

כאמור, פניתי למנכ"ל התזמורת שהיה נוכח, והערתי את תשומת ליבו. הוא אמר שזו הפעם הראשונה שמעירים את תשומת ליבו לנושא זה, והציע לי לסבול בשקט.

החצי השני של הקונצרט היה חווייה אמיתית. צילומי התקריב של הפסנתרן אלכסנדר טוֹרֵדְזֶה היו מדוייקים ביותר, בתיאום מלא, והיו חוויה בלתי נשכחת. התחלתי לחשוב שהאבחנה שלי בחציו הראשון של הקונצרט היתה שגויה, ושבכלל אין בעייה במערכת הוידאו. ואז נזכרתי, שממרום מושבי בקדמת היציע העליון, המרחק ביני לבין הפסנתר הוא כמה עשרות מטרים, ומהירות הקול אינה זניחה במרחק זה. העיכוב הקל של מערכת הווידאו יצר סינברון מושלם, וכאשר הצליל מהפסנתר הגיע לאוזני כרבע שנייה לאחר שיצא מהפסנתר, הוא הגיע בתזמון מושלם לעיני הצופים בגלל ה-Delay של מערכת הוידאו.

אלייה וקוץ בה.

קובי בילר

רחובות

* * *

איזו זעקה אנטישמית היתה קמה בעולם

אילו אנחנו היינו ממיתים פלסטינים בגז!

את אחת מההסברות הטובות ביותר כנגד דו"ח גולדסטון, סיפק אתמול [28.4.] איש חמס, שצולם כשהוא טוען, כי התנהגות המצרים בהרעלת המנהרות, אינה הומאניות כשל ישראל – אשר לפני פיצוץ בית של מחבל, היא דואגת להזהיר את תושבי הסביבה, כדי שלא ייפגעו.

שידור דברים אלה היה רק פעם אחת בטלוויזיה ולא מצאתי אותו בכלל בעיתון!

מרדכי בן חורין

סביון

אהוד: ומדוע שתמצא? הרי הידיעות האלה הן לטובת ישראל ולא לטובת אויביה! אז מה זה מעניין את מרבית העיתונות הישראלית?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מי זה אבו מאזן? מחמוד עבאס. ומי זה מחמוד עבאס? אבו מאזן. וזה הכול? כן, זה הכול. חוץ מבניין המוקטעה [לשעבר מבצר טיגרט של המשטרה הבריטית] ברמאללה, זה הכול, חוץ מהסכל ברק חוסיין אובמה, שמלקק למוסלמים ולאבו מאזן ומכנס ועידות בינלאומיות ומתייהר בכפיית שלום בין ישראל לבין מושל בניין המוקטעה, שהרי כידוע רק בגלל ישראל הסרבנית אין שלום במזרח התיכון.

אנחנו מכירים גם כמה ישראלים שחושבים כך, והם מושפעים מטיולי חינם למחסום וואטש בבילעין ולאורך גדר ההפרדה, טיולים שממומנים ודאי בעקיפין על ידי הקרן לישראל חדשה. "שתתמלא הגדה בחיילי צה"ל," הם אומרים, "ורק לא במתנחלים שהורגים בערבים. המצב כאן יותר גרוע מאשר בדרום אפריקה!" הם מקוננים, וכאשר אנחנו מתנגדים לדברי ההבל שלהם, אנחנו כמובן מסומנים כמי שהפכו ל"ימנים"!

* אלה שכניך ישראל. קישור ללינטש שיעי טרי באזרח מצרי בדרום לבנון. זה כבר קרה גם לחיילים שלנו ברמאללה. מומלץ לצפייה לחובבי הטיולים הפרו-פלסטיניים למחסום וואטש.

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-237262-00.html?tag=23-09-08

* בכמה מערכות עיתונים ומהדורות חדשות ישנה הוראה סמוייה, שכמובן אין מוכנים להודות בה – כי בכל ידיעה שנזכרת בה המילה שוחד, כמו למשל ברמת גן בראשות צבי בר או באוניברסיטת בת שלמה רבתי בראשות הדיקן פרופ' פלוץ בן-שחר – יש לתת מיד ובגדול צילום של אולמרט ­– כמו שבכל דיווח על הוותיקן יש לתת תמונה של האפיפיור.

* אנחנו לא עושים שום מאמץ מיוחד לקידום תפוצתו של המכתב העיתי. לא מוֹדעות. לא ראיונות ולא משלוח תוקפני באינטרנט. אנחנו מאמינים רק בשיטה של "חבר מביא חבר" וכך התפוצה שלנו הולכת וגדלה משבוע לשבוע. יש גם ביטולים, והם מעטים. נוסף לכך, מאות קוראים אותנו באתר של יוסי גלרון, רובם קוראים מן הארץ אך גם יודעי עברית מרחבי העולם.

* מה שנספר כאן יחזק את הדיעה שאנחנו לא רק נידחים אלא גם פלבאים וּוְלגארים, אבל ארוחת הצהריים המועדפת עלינו הוא מרק עוף צח עם קניידאלאך וכרובית מבושלת מהמרק (יש שמעדיפים כרוב מהמרק), ובצד פלחי צנון או צנונית מומלחים קלות. אנחנו מוכנים לאכול כך עד שנגיע לשערי גן עדן לטעום מן הלוויתן ושור הבר, שכנראה ערבים לחיכם של הצדיקים.

מנה עיקרית פּוּלְקֶה [שוק] או תחתון שלם [עם הירך] של העוף מהמרק, חם ומומלח קלות, בלי העור, והתוספות: צימס (גזר מבושל זמן רב), גרגרי אפונה ירוקה עדינה מהמקפיא, שבושלו מעט זמן בקצת חמאה, פלפל שחור ומלח. ואפשר גם לחלופין אורז עם פרוסות שקדים ושבבי בצל או קוסקוסו [אורז בן-גוריון]. ויש במשפחה גם שאוהבים כתוספת לעוף את הגזר מהמרק או את תפוח-האדמה מהמרק.

מנה אחרונה? לפי העונה: אבטיח, משמש, מלון ושסק.

* מניין לנו לדעת כי לישראל, בעצה אחת עם ארה"ב או בלעדיה, לא תהיה ברירה אלא להשמיד לבסוף את תשתית הגרעין באיראן? משום שכך נהגה בעיראק. כך נהגה בסוריה. ואין לישראל ברירה אלא לנהוג כך אם היא חפצה חיים. וחבל רק שזאת לא עשה לפני הדחתו, ובעוד החיזבאללה מוכה ומנודה – הצמד המצויין אולמרט-חלוץ, שני אנשים אמיצים ונבונים, שידעו לקחת סיכון, להחליט ולבצע!

* כתם הנפט הקטלני המתפשט במפרץ מקסיקו לעבר חופי לואיזיאנה ושפך המיסיסיפי צריך להדאיג את ארה"ב לא פחות מעתידן של עתודות הנפט של סעודיה, נסיכויות המפרץ ועיראק – בצל הגרעין האיראני, ואולם את היושב בבית הלבן מדאיגות בעיקר ההתנחלויות הישראליות הניבנות מעבר לקו הירוק בחלק המזרחי של ירושלים בירת ישראל, כי הן, כמו שידוע לכל שונא ישראל – הסיבה לרוב הפורענויות שבאיזור ובעולם. ולכן גם מופץ על אודותיו, באנגלית, ברחבי האינטרנט, המשפט: "משהו ודאי פגום במוחו של אדם שמודאג מבניית בית בירושלים יותר משהוא מודאג מבניית כור אטומי באיראן!"

* שלא כדרכו, בשבת האחרונה, 1.5, בתוכנית הבוקר "שבת עולמית", לא הזכיר יצחק נוי, השדרן הטוב ביותר ב"קול ישראל", את המילה אוביסיטי אפילו פעם אחת, אבל פלט קטע של משפט: "גם אני שמן."

* לאחר שכתבנו כאן כי המשפטים של אולמרט "יסתיימו כשנתיים-שלוש לפני בניית בית המקדש השלישי," נודע לנו כי בירושלים, כרגיל – התייחסו ברצינות רבה לדברינו ופתחו בצעדים נמרצים לקבל את אישורי הבנייה ושינוי יעדי הקרקע כדי לזרז את הקמת בית המקדש השלישי; גם יצרו כבר את הקשרים המתאימים עם החשוד מאיר רבין.

* שליטה הנאור והאלגאנטי של לוב, מועמר קאדפי, הבטיח למשלחת נכבדים וחברי כנסת ערבים מישראל שביקרה אצלו – תרומה בסך מאה מיליון דולר להקמת מיכללה לובית לדמוקרטיה ולריבוי נישואים של ארבע נשים לגבר מוסלמי אחד בישראל.

* הסגנון החדש של חגיגות ה-1 במאי בצרפת: יום קודם לכן דקרו שני ביריונים מוסלמים ממוצא צפון-אפריקאי – יהודי שהלך בלבוש דתי ובכיסוי ראש בשטראסבורג, ופצעו אותו. בוא אלינו, אחינו היהודי, כאן אין מתנכלים ליהודים דתיים וחרדים אלא אם הם-עצמם זורקים אבנים על יהודים אחרים!

* תעמולת הארס האנטי-ישראלית, הרואה בישראל את המכשול לשלום (עם מי?) מגיעה כל פעם לשיאים חדשים! – "תמיכה אוטומאטית במדיניות ממשלת ישראל היא מסוכנת ולא משרתת את האינטרסים האמיתיים של ישראל. (...) המטרה שלנו היא ליצור תנועה אירופאית שתוביל את קול ההיגיון לליבותיהם של הכול. התנועה היא לא מפלגתית. מטרתה היא להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וזה יקרה רק בהקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית ובת קיימא!"

כך, בתמיכת "הארץ" ובברכת "שהחיינו" של הפוליטיקאי הכושל יוסי שריד, מתפרסם בעמוד החדשות הראשון של העיתון [2.5] כרוז שיטנה יהודי נגד ישראל, כרוז המתיימר לייצג יותר מ-3,000 יהודים, בהם אנשי-רוח ידועים כדניאל כהן-בנדיט, ברנאר אנרי-לוי ואלן פינקלקראוט. (בדרך אליהם ודאי כבר ההזמנה מהבית הלבן לכנס "יהודי החצר" של אובמה!)

אנחנו מאחלים ל"אידיוטים המוסריים" האלה מפגש בסימטאות פריס או בעיר צרפתית-איסלאמית אחרת – עם קבוצת מוסלמים צעירים הקרובים לדיעותיהם, וכאשר הפילוסופים היהודים ינופפו מולם את "העצומה החדשה" – הביריונים הנימולים-כמותם ינופפו מולם את אגרופיהם וימחישו להם טוב יותר בפרצוף את הנושא! – ובכן, להתראות בישראל המצורעת, כאשר תבואו אליה כפליטים מצרפת המוסלמית! אידיוטים!

* * *

חנות   תולעת ספרים  כיכר רבין 9

ערב השקה לספר

"השלם ושברו" – מיתוס, ספרות, שירה –

כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגית המעמקים של יונג

מאת רות נצר

הוצאת כרמל

יום ראשון  16.5.10  שבע בערב

ישאו דברים:

פרופ' נורית גוברין: "השמירה על שיווי המשקל – על ספרה של רות נצר: 'השלם ושברו'"

ד"ר מירי גלעד: "תרומת הפסיכולוגיה היונגיאנית להבנת הספרות"

בני נוה ישוחח עם רות נצר על ספרה

שרון לגון תשיר שירים של רות נצר שהלחינה

נשמח לראותכם

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,183 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל