גיליון מס' 541

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב באייר תש"ע, 6 במאי 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אלישע פורת: משירי ירושלים.

אהוד בן עזר: על "סיפור אהבה ארץ-ישראלי", מונודרמה מרתקת מאת פנינה גרי ובבימויה. שחקנית: עדי בילסקי.

זאבה זבידוב: "בין בית-הקברות לבית-אפיקים", על ספרו של אסף ענברי "הביתה" [ציטוט מ"האומה"].

אלי יזרעאלי: בסופו של דבר נגיע למצב של דרום-אפריקה.

אורי הייטנר: אינסטינקט בסיסי.

יוסי גמזו: קוֹלָבִים.

תקוה וינשטוק: משפחות שלוש ולוריא – שתי בריתות נישואין.

סרג'יו נטרא, מקס בְּרוּך, ג'ושוע בל, יוהנס ברהמס וג'נאנדראה נוזדה בפילהרמונית.

הרצל חקק: תְּעוּדָה נִשְׁכַּחַת. שיר לקראת יום ירושלים.

אלי מייזליש: על עין גדי בשנת 1951.

מתי דוד: הסכנה אורבת מבפנים.

אהוד בן עזר: כיצד ביזבזתי חודש וחצי מחיי כמשכתב בעיתון של דיין "היום הזה", פרקים מתוך היומן.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

אלישע פורת

משירי ירושלים

שותף לבניין

                                  לְפַּצִ'י

גַּם אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שֻׁתָּף

בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, וְעִמָּכֶם

לָשִׁיר לָהּ הִמְנוֹנוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל

בֵּין מִקְהֲלוֹת אִלְּמֶיהָ.

וְיַחַד לְהַקִּיף אֶת חוֹמָתָהּ

בְּצַעֲדַת הָדָר בֵּינוֹת פִּסְּחֶיהָ.

אֲנִי זַכַּאי לִהְיוֹת שֻׁתָּף, הֲלֹֹא

אֶת זַעַם נְעוּרַי שָׁפַכְתִּי עָלֶיהָ:

קְטָטוֹת עִם חֲרֵדִים וְסִיּוּרֵי לֵילוֹת

בְּצֵל גְּדֵרוֹת, צְלִיפוֹת מֵחֲרַכֶּיהָ.

חַכּוּ, אַל תְּסַיְּמוּ בִּלְעָדַי, כְּבָר

קָנִיתִי סַנְדָּלִים גַסִּים וּכְלֵי לָבָן

לִפְרֹחַ עִמָּכֶם בְּמַעֲלֵה הַמִּגְדָּלִים,

בְּטֶרֶם אֶתְרַסֵּק בַּכִּכָּרוֹת

וְאֶכָּתֵשׁ כְּמוֹכֶם בָּאֲבָנֶיהָ,

נִפְרָר עַד דַּק,

חוֹמֵד אֲבַק קְדוֹשֶׁיהָ.

שיעור בגיאולוגיה

"הָאַנוֹמַלְיָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם אֵינָה פְּשׁוּטָה לְהַשָּׂגָה.

לִכְאוֹרָה הַכֹּל שָׁקוּף: בָּמַת הָהָר וְסֶלַע גִּיר,

אֲתַר קָדוֹשׁ מֻגְבָּה."

הוּא הִקִּישׁ בְּפַטִּישׁ הַחֲצִיבָה שֶׁבְּיָדוֹ

קִלֵּף פִּצְלוֹת-שָׁנִי מָאֳדָמוֹת

מֵאֶבֶן יְרוּשַׁלְמִית שֶׁהוֹצִיא מִקִּיר.

"הַמִיזִי-אַחְ'מָר* הַתָּמִים מֵעִיד שֶׁשָּׁם,

בְּתַחְתִּיוֹת הָעִיר, הַכֹּל שָׁבוּר פָּעוּר וּמְרֻסָּק,

כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ עֲנָק הָפוּךְ –

אַגָּן נוֹקֵז שֶׁל דַּם הַיְּהוּדִים

שֶׁנִשְׁאָבִים אֵלָיו מִכָּל הָעוֹלָמוֹת."

אֲנִי זוֹכֵר אֶת שִׁעוּרוֹ כְּמוֹ נֶאֱמַר אֶתְמוֹל:

הָעִיר שֶׁצָּפָה, הָרְחוֹב שֶׁהִתְנוֹדֵד פִּתְאֹם,

עוֹרְקֵי הַחֲלוּדָה; וּמִתַּחְתַּי עָמֹק עָמוּם

רוֹחֵשׁ לוֹ וְחוֹמֵר נָהָר קָדוּם.

* "מיזי-אחמר" – סלע אדום בירושלים

* * *

אהוד בן עזר

סיפור אהבה ארץ-ישראלי

מונודרמה מאת פנינה גרי ובבימויה. שחקנית: עדי בילסקי. עיבוד מוסיקלי: יניב לוי. תנועה: רנה שרת. עיצוב תפאורה: אבי וורצל. תאורה: ליעד מלון.

כאשר נכנסנו לאולם תיאטרון גבעתיים ליוו אותנו מצד אחד דבריו של א"ב יהושע בתוכנייה: "כאשר דמעות בעיניך וגרונך נחנק, אתה מבין כמה גדול כוחן של יוצרות ההצגה" – ומצד שני מאחורינו שתי שורות של בני-תשחורת, קהל תלמידים עירני שנראה רחוק מאוד מתיאטרון, וחששנו פן הם יפריעו לנו במהלך ההצגה, כפי שקורה לא פעם להצגות תיאטרון שמביאים אליהן במאורגן תלמידים.

אך מהרגע הראשון של הצגת היחיד של עדי בילסקי הרגשנו שא"ב יהושע לא הגזים, ואילו התלמידים התוססים מאחורינו ישבו כמהופנטים, לא הפריעו, וגם הגיבו באותה התרגשות רצינית והייתי אומר אפילו – לאומית, שהיה אפשר למשש אותה בקרב הקהל, המבוגר יותר, שמילא את האולם עד אפס מקום.

זוהי אכן הצגה בלתי-רגילה. הטקסט של פנינה גרי, שאם איננו טועים יש בו יסודות של סיפור אוטוביוגראפי מכמיר-לב, פורש בחסכנות ובלי "קונצים" בימתיים תקופה של כשש שנים, עד מרס 1948, כאשר עמי, גיבור ההצגה, נהרג עם שישה מחבריו בשדות קיבוצו "בית קשת". השימוש בחדשות "קול ירושלים" ובשירי ובריקודי התקופה, בחסכנות אך גם בעוצמה ובתיזמון נכון, מאפשר לפרוש באמצעים מינימליסטיים את סיפורו של היישוב העברי באותן שנים ואת הטראגיות של דור תש"ח, דור שמיטב צעיריו נהרגו במלחמה.

כל זה נשמע כפרק ב"ציונות" וכהצגה דידאקטית, אלמלא היה אחר לגמרי כשהוא מוצג מפיה של מרגלית, בת נהלל, שמספרת את סיפור אהבתה לעמי, עד אשר יום חופתם הופך ליום קבורתו. עדי בילסקי, המגלמת במשך כשעה וחצי ללא הפסקה, יחידה על הבמה, את מרגלית, היא שחקנית רבת עוצמה ונהדרת, משכנעת בכל רגע של ההצגה, נושאת את כולה על כתפיה – ללא שימוש בחומר מוסרט או אחר, אלא רק החדשות ברדיו ושירי תקופה אחדים – ומעלה עולם שלם מצד האהבה. מצד האהבה, שאי אפשר שלא יתפוס כל אדם בקהל. כי המחזה הוא מחזה של אהבה. של אהבת נערה לבחור-חלומותיה. אהבה שהיתה לכאורה חסרת סיכוי אך לבסוף התגשמה, ואז בא הרצח של שבעת החברים של קיבוץ בית קשת, וכך התקווה הרופפת להתגשמות האהבה, שבתחילת המחזה – הופכת לחוסר תקווה מוחלט בסופו. מרגלית השיגה את עמי לתקופה קצרה מאוד ואז חמק ממנה לנצח והותיר אותה אלמנה בטרם נישאה לו.

ממש כתיאורו של א"ב יהושע, דמעות כמעט עלו בעינינו וגם גרוננו נחנק עד שגם בסיומה של ההצגה לא מיד יכולנו לדבר חופשי, כי היינו קצת חנוקים מהתרגשות. איזה תיאטרון עצוב. איזה תיאטרון נפלא. איזה תיאטרון ארץ-ישראלי במיטבו. ראוי שבני-נוער רבים ככל האפשר יראו אותו, ואין חשש שיפריעו בהצגה.

וכאן רק שתי הערות היסטוריות. למיטב זיכרוננו, בעברית, דובר בתקופה ההיא לא על מדינה יהודית ויישוב יהודי אלא על מדינה עברית ויישוב עברי, וגם "דואר עברי", כי עדיין לא היה ברור מה יהיה שמה של המדינה-שבדרך, ואפילו השם ישראל, בארץ-ישראל, התקשר דווקא לצד הפחות סימפאטי, האלילי, בתנ"ך – ישראל מול ממלכת יהודה. אלא שייתכן שהקהל הצעיר היום לא היה מבין זאת, כשם שגם אנחנו החלפנו במשך השנים את העברי ביהודי כהגדרה לאומית והעברי נותר בעיקר כהגדרה לשונית. והערה שנייה: נדמה לנו כי בשנת 1947-8 לערך לא היו עדיין קומקומים חשמליים לא רק בקיבוץ אלא בארץ כולה. אבל לא נורא. המחזה יוצא מן הכלל. ההצגה מעולה. הסתכלו בלוחות המופעים של התיאטראות, בייחוד של תיאטרון גבעתיים, ורוצו לראות את ההצגה! – כשלושה דורות של ישראלים ישבו באולם, וכולם הגיבו בהתפעמות, כולם כאיש אחד. 

* * *

זאבה זבידוב:

"בין בית-הקברות לבית-אפיקים"¹

קוראת בת עמק-הירדן מ"דור תש"ח" על הספר "הביתה" מאת אסף ענברי: בלי חמלה, בלי כבוד לצלם האדם * קריאת תגר על הקיבוץ ועל המפעל הציוני * היהודי הנודד התגלגל לישראלי נודד * "בקבוק הבושם הקטן התרוקן כליל מניחוחו"

זאבה זבידוב היא מורה לספרות ולמקרא, בת קבוצת דגניה ב'. המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "האומה", מס' 178, שעתה זה ראה אור, ובאדיבות המערכת. המאמר ניתן כאן ככתבו וללא התאמה לנהוג במכתב העיתי, בייחוד באשר לגודל הסְפרוֹת ולהערות.

א. משל הקרפודים

הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור כותב בספרו "הגיונות"² על האדם ועל מקומו בחברה האנושית: "מי שיש לו הרבה חום פנימי משל עצמו, מוטב שיתרחק מן החֶברה כדי שלא לתת מקום לפגיעות שיפגע באחרים וכדי שאחרים לא יפגעו בו." ומהי החֶברה לפי הפילוסוף הפסימי הזה? החברה משולה לחבורה של חזירי-יער (קרפודים). וכך הוא ממשיל את משלו על החברה האנושית:

"חבורה של חזירי-יער (קרפודים) עמדה ונצטופפה ביום חורף קר הלוך והצטופף, כדי לחמם את עצמם אחד בחומו של חברו – ולא יקפאו. אבל התחילו מרגישים מיד אחד בעקוצים של חברו, ושוב הלכו ונתפרדו. גבר עליהם הצורך להתחמם – שוב נצטופפו, ו...שוב נתפרדו, וכך היו נקלעים והולכים מסבל אחד למשנהו עד שמצאו ריחוק מתאים זה מזה, שבו יכלו לעמוד ולהתקיים.

כך כופה הצורך את בני האדם. - - - הריחוק הממוצע שהם מוצאים סוף-סוף, שאפשר לעמוד בו בצוותא, הוא דרך-ארץ ונימוסין. אמנם בכוחו של זה אין הצורך בחימום הדדי מתפרנס אלא במקצתו, אבל כנגד זה אין אדם מרגיש בעוקצין של חברו."

עד כאן הציטוט משופנהאור.

ב. על היחיד בתוך היחד

ומה קורה לאדם היחיד בתוך היחד של חיי הקיבוץ?

שנים רבות לפני שנכתב הספר "הביתה", חשו סופרים ומשוררים, חברים ובנים של הקיבוצים, בבעייתיות האנושית והחברתית של חיי הקולקטיב. הם ידעו על האיום שיש בחיי היחד על עולמו האינטימי של היחיד, על הצורך האנושי לחיות ללא תלות בזולת, ללא פגיעות והיפָגעויות. את תחושתם זו ביטאו ביצירותיהם – בשירה ובפרוזה – ונתנו פֶה לצעקת נפשו של היחיד בחברה הקיבוצית תוך ביקורת ומחאה כנגד הנסיונות להשתקתה. בין היצירות הנודעות: ס. יזהר, "אפרים חוזר לאספסת" (1938); חנה סנש, "הכינור" (מחזה) (1942); ש. רייכנשטיין, "ראשית" (1943); משה שמיר, "הוא הלך בשדות" (1948); יוסל בירשטיין, "מדרכות צרות" (1950); יגאל מוסנזון, "אפורים כשק" (1948); עמוס עוז, "ארצות התן", "מקום אחר" (1970) ועוד; מאיר אגסי, "הגבעות השחורות של דקוטה" (1987); עמירה הגני, "חלונות פתוחים" (שירה) (1971); ע. הלל, "תכלת וקוצים" (1987); יהודית כפרי "כל הקיץ הלכנו יחפים" (1995); נורית לשם, "שירת הדשא" (1991); ע. עלי, "מדרש הקרפודים" (1978), "רשימַת כֶּשֶל" (1995), אברהם בלבן, "שבעה" (2000); מיכל סנונית "פנטסיה קיבוצית" (שירים) (1980); צבי לוז, "מאגדות המקום" (סיפורים) (1972), ועוד ועוד.

ג. "מעגלות" ו"הביתה"

מכל השפע הספרותי העשיר שנכתב על חיי הקיבוץ רק שתי יצירות עוררו תגובות סוערות ו"הניעו את אמות הספים מקול הקורא"³. בין שתיהן מפרידה תהום עמוקה של זמן (קרוב לשבעים שנים) ושל מציאות היסטורית-מדינית, חברתית, תרבותית, כלכלית ואנושית. שתי היצירות הן: "מעגלות" (1944) מאת דוד מלץ, מאנשי העלייה השלישית ומראשוני עין-חרוד, ו"הביתה" (2009) מאת אסף ענברי, בן הדור השלישי של קיבוץ אפיקים.

מחבר "מעגלות", הסופר דוד מלץ הציב במרכז ספרו את האנטי-גיבורים של החברה הקיבוצית. במכתב תשובה לתלמיד, ששאלו מה הייתה מטרתו בכתיבת "מעגלות", השיב מלץ⁴:

"בחרתי בסובלים, בנדחקים ולא בדוחקים, בחרתי במתנדנדים ולא בעומדים איתן על רגליהם. - - - נטייתי היא לראות את הקושי והסבל...בעיקר כתבתי משום שהדברים הציקו לי, משום צורך פנימי לבטאם להגידם  - - - רציתי להזכיר, בעיקר לאנשי הקבוצה עצמם – כי העיקר תמיד ובכל מקום וגם במשטר של קבוצה, שהוא משטר של שוויון וצדק – העיקר הוא האדם והראיה לנפשו, לסבלו, לבדידותו... ואם לא תמיד אפשר לעזור לו, לאדם, הרי לכל הפחות דרושה ההבנה הפשוטה האנושית."

הקוראים של "מעגלות" – בעיקר חברי קיבוצים, שחלמו ושאפו ל"תיקון אדם ועולם" בחייהם האישיים ובחיי הקולקטיב, נפגעו מאוד מהמַרְאָה שהציב להם דוד מלץ בספרו. הייתה זאת מראָה שהתקשו להביט בה וביקשו לנפצה. הקוראים דרשו מהסופר הסבר והתנצלות והוא נאלץ להתייצב באסיפות-חברים של קיבוצים רבים כדי להסביר ולבקש את הבנתם של חבריו לדרך הקיבוצית, ולהבטיחם נאמנה כי כתב את "מעגלות" מתוך כאב של פצעי אוהב.

לעומת המַרְאָה המבקרת והרחומה של הקיבוץ המוצבת בספרו של דוד מלץ, מציב אסף ענברי בספרו "הביתה" מראָה צינית-גרוטסקית ואכזרית של החברה בקיבוץ אפיקים. קולם של הקוראים החשים פגועים מהספר "הביתה" כמעט לא נשמע, בעוד שרוב הקוראים קיבלוהו בתשואות ובהתלהבות: הספר מכַּכב חודשים רבים ברשימת רבי-המכר, הסופר מוזמן לשאת דברים על ספרו בימי עיון המוקדשים לדיון ביצירתו ובכתבי-עת ספרותיים מתפרסמים מאמרים מלומדים בשבחו. לדוגמא ציטוט ממאמרו של אמנון שביט שהתפרסם ב"עתון 77"⁵:

"'הביתה' עומד בבדידותו המזהרת ברום הספרות העברית. אין כמו הספר הנפלא הזה להשיב אל התודעה מעט גאווה לאומית ותקווה שעוד אפשר לשנות משהו אם נרצה מספיק... "הביתה" הוא מודל תמציתי של הסיפור המקראי."

ד. "הֶעָבָר... זוֹכֶה לַמַשְמָעוּת שֶמַעֲנִיקִים לוֹ מַעֲשֵינוּ הַמְאוּחָרִים."⁶

כאשר נבקש להבין: מהי המשמעות שמעניקים בני הדור השלישי של מדינת-ישראל לסיפור ההרואי של חלוצי הציונות, מקימיהָ ובוניהָ של "המדינה שבדרך", נמצא שלביקורת שלהם את המציאות האקטואלית נוספת גם ביקורת שלילית על העבר של המעשה הציוני מראשיתו. אחד האמנים הצעירים⁷, מבני דורו של אסף ענברי, מ"שוחטי הפרות הקדושות", בחר לבטא את השקפתו על סיפור העבר של הגשמת הציונות ועל גיבוריה הראשונים, בעבודת צילום מקורית: הוא צילם את אחוריו של פסל האריה השואג שעל מצבת קברם של נופלי תל-חי. כמו בעבודת-הצילום של אחורי האריה השואג בתל-חי, גם אסף ענברי מעניק בספרו "הביתה" משמעות שלילית ופסימית למפעלם ההרואי של החלוצים, חברי קיבוץ אפיקים.

ב"ערב השקה"⁸ שנערך בירושלים לכבוד "הביתה", הציג הסופר את ספרו כ"אנדרטה לקיבוץ אפיקים ולחבריו". את דבריו אלה יש להבין כלשון סגי נהור: "אנדרטה" הרי מציבים לזכרם של אנשי-מעלה, של גיבורים, או לשם הנצחתו של מפעל הרואי, ובספר "הביתה" הרי ישנו תיאור מכפיש של קיבוץ אפיקים וחבריו! על דרך האירוניה ובלשון סגי נהור יש להבין גם את המילה הטעונה "הביתה" שנבחרה על ידי הסופר לשֵם ספרו, והיא חוזרת ומהדהדת בספר כ"מלה מנחה" ואף חותמת את הספר. בשימוש האירוני שעושה הסופר במילה "הביתה" הוא מביע את קריאת-התגר שלו על המפעל הציוני: באמירות חוזרות רבות נאמר בספר, כי הבית ("הביתה") הוא – בגולה: קלרה בבדידותה מתגעגעת הביתה, לקייב (עמ' 73); וצבי ברנר, בפציעתו הקשה, הוזה על שובו הביתה – לשיקגו (עמ' 138); "אידה ודוד גסל הפליגו עם תינוקם הביתה, לקייב" (עמ' 49); לסיה גלילי המבקר בלונדון "ביריד המו"לים האנגלים, הרגיש שחזר הביתה, כי ביתני היריד הזכירו לו את ביתני "התערוכה החקלאית שנערכה במוסקבה לפני שתים-עשרה שנה" (עמ' 96), ועוד ועוד.

אפילו ניצולי השואה אינם מוצאים בארץ-ישראל את הבית. מחוז געגועיהם וביתם...בגולה! "מכיוון שהניצולים לא נראו כאנשים שהגיעו הביתה כונה הקיבוץ מעתה, בנאומי החגים והטקסים – בית אפיקים."⁹ (עמ' 140)

את האירועים הקשים שפרצו בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות מתאר הסופר תיאור מסולף:"עצרת האומות המאוחדות החליטה לחלק את פלשתינה. הכוח האנגלי שישב בה מזמז חצי-שנה את פירוק בסיסיו, והערבים והיהודים יצאו משליטתו והרגו אלה באלה." (עמ' 153) והרי האמת ההסטורית היא שהיהודים אשר קיבלו את החלטת האו"ם בשמחה ובהתלהבות וגם בחששות ובדאגה – הם שהותקפו על-ידי הערבים אשר התנגדו להחלטת החלוקה ופתחו במלחמה נגד היישוב היהודי.

למלחמת-השחרור, בעמק-הירדן ובארץ כולה, על כל נוראותיה, מקדיש הסופר תיאור מלגלג ומגַמֵד:

"גדוד סורי אחד כבש בינתיים את צמח. - - - הטנק הסורי, שנסע בראש הטור לדגניה נפגע מבקבוק מולוטוב... הסורים נבהלו, הסתובבו, חזרו לסוריה.

ואותו דבר קרה גם בגשר: טנק עיראקי נפגע מבקבוק מולוטוב והעיראקים חזרו לעיראק. רק הגדוד הסורי, שכבש את מסדה ושער-הגולן עדיין לא נסוג.  - - - אחרי שהרג את דודיק פרדקין חזר הגדוד הסורי לסוריה ונגמרה המלחמה בצפון הארץ.

קרבות ירושלים וקרבות הנגב נמשכו עוד כמה חודשים, עד שדגל ישראל הונף על ים-סוף" (עמ' 157-158).

האם אסף ענברי מצטרף בתיאורים אלה אל חלק מבני-דורו "אשר לא ידעו את יוסף", והם שוללים את צדקת המפעל הציוני ומסלפים – ביודעין או בבורות – את תולדות מלחמת-השחרור הקשה והנוראה?

בישראל שבה גדל הסופר שוררת אווירת אלימות, חומרנות וחמדנות. ההתנשאות מאז מלחמת ששת הימים, החמירה והחריפה עם השברון של מלחמת יום הכיפורים. החברה הישראלית הלומת-הקרב צורכת, כמפלט מפחדיה, בידור רדוד בנוסח תוכניות טלוויזיה חקייניות וריקניות, איננה מחשיבה שאר-רוח, השכלה ותרבות עשירה, קרועה בין העדות ושסועה בין דרכים פוליטיות מקוטבות. אסף ענברי, בן מובהק של התקופה בה נולד וגדל, איננו ממריא אל מעבר לה, ומֵחִיל על הקיבוץ ועל מייסדיו וחבריו את הערכים האגוצנטריים של ישראל העכשווית.

לדוגמא: המוזיקאי לוֹבָה רביץ, שהביא לקיבוץ כלי-נגינה, הקים בו תזמורת ומקהלה, והיה המורה המסור לזמרה ולנגינה של ילדי עמק הירדן, מכונה ב"הביתה" בלגלוג "יוהן סבסטיאן רביץ" (עמ' 140). ללובה המסור מיוחס מניע אגוצנטרי להימנעותו מהצבעה באסיפת הקיבוץ על רכישת פסנתר: "בגלל היותו חבר חדש" וגם בגלל ש"לתזמורת שהקים באפיקים – לא נחוץ פסנתר." (עמ' 84)

ה. סיפורי בלע קשים ומרושעים

הספר "הביתה" גדוש בסיפורי אכזריות ורשעות ביחסי-אנוש, המנוסחים בסגנון אירוני, בציניות ובלגלוג. הנה כמה דוגמאות: נלי היפה, שנכוְתה בפניה נתקלת בסירוב לבקשתה לקבל לצורך ריפוי את הכסף, מתנתו של אביה, שהיא עצמה מסרה למזכיר הקיבוץ (עמ' 61-62). זוג החברים –אידה ודוד גסל נאלצים לחזור "הביתה" לקייב, כי התינוק שלהם סובל מרעב, וחברי הקיבוץ – במקום להקדיש את הכסף הדל למזונו של התינוק המורעב – מעוניינים לקנות בו פרה. אידה מסרה מכתב פרידה מאשים למולה זהרהרי, שקרע אותו מבלי להראותו לחברים (ומאין לאסף ענברי תוכן המכתב אם הוא נקרע ונזרק על ידי מולה?)... (עמ' 48-49)

ברתה קריצ'מן, האם ששכלה את נירה ילדתה בת העשר – "לא הסתפקה בקבר של נירה ושתלה גינה שלמה לזכרה"¹⁰. גינת-פרחים זו מקוממת את חברי קיבוץ אפיקים בנימוק שנשתלה על "אדמה ציבורית"... (עמ' 185). הרופא המטפל במסירות בחברי אפיקים החולים, מקל על סבלם ומונע את מותם בטרם-עת, מכעיס בכך את החברים הבריאים, שנושאים את עיניהם לרשת את "הנדל"ן" שברשותם של החולים המטופלים, ולכן מבקשים חברי אפיקים הבריאים לפטר את הרופא המסור. (עמ' 274). ועוד ועוד סיפורי בלע קשים ומרושעים.

ועוד לדוגמא: סיפור "מתהפך" – סיפור הפותח באמפטיה (שהיא מאוד נדירה ב"הביתה"!) ולפתע, באמצעות מילה קצרה בת הברה אחת, "מתהפכת" האמפטיה לאמירה של סרקזם פוגעני לשמו: "בבית-הקברות סיפרה ברתה למיטיה על הנכד שנולד לו, הציבה כדי עציצים סביב קברו והלכה להשקות את הקבר של נירה. אחרי כמה שבועות עזבה את אפיקים וחזרה לתל-אביב. היא לא ידעה ממה תחיה ואיך לא תשתגע מבדידות. אבל בתל-אביב חיכתה לה הדירה הספוגה בריח בגדיו וספריו של מיטיה, ובאפיקים חיכו לה רק ילדיה ונכדיה ושני קברים" (עמ' 221-222).

ו. דמויות פלקטיות בנוסח "הקומדיה דל-ארטה"

לאה גולדברג כתבה באחד מסיפוריה¹¹:

"אני, סופר, באתי למושב זה כדי לכתוב אחר-כך ספר – רומאן על חיי הכפר בארץ ישראל.  - - - לא עברו ימים רבים ונסתבר לי, שחי אני עם אנשים פשוטים העובדים עבודה קשה, עבודת חולין, בשדה, בכרם, ברפת ובלול, העמלים בשעה שהם עמלים ונחים בשעה שהם נחים, העושים כל מה ששאר בני אדם עושים ושיש להם מן הסתם, חיי נפש מרכבים. אלא, כדי להיכנס לפני ולפנים – צריך אדם לחדור לעורם פנימה, לענייניהם הפעוטים ביותר, או להיות מחונן באותה ראייה מיוחדת החודרת מבעד לעורם – אשר אני נתעיתי פעם לחשוב שהיא רְאִיָיתִי."

בספרו "הביתה" בחר אסף ענברי שלא "להיכנס לפני ולפנים" אל נפשותיהם של גיבוריו, חברי קיבוץ אפיקים, והם מתוארים כדמויות פלקטיות, "שטוחות", בלתי-משתנות, על דרך ההגחכה, בנוסח שחקני הקומדיה דל-ארטה. כמו בפתיחה של מחזה, פותח הספר "הביתה" ברשימה של שבעה "שחקנים" ראשיים, מראשוני המייסדים של אפיקים. הם אינם משתנים בחזותם ובתלבושתם במשך כל חייהם. לשמם מודבקות תוויות לקוניות, לעתים מעליבות ומזלזלות:

*     לַסיה (השמנמן, עמ' 5 ואילך) הגיע לניו-יורק בלבושו הקבוע: מכנסי-רכיבה, מעיל גשם צבאי וקסקט כחול עטור צלב כסף (עמ' 86, וגם בעמ' 5, 48, 106 ועוד).

*     תחיה גלבוע – כבדת הגוף עם קול גברי (עמ' 177).

*     מיטיה קריצ'מן – יחפן, שערו הזהוב מסתיר את עינו הימנית. השמאלית – נוצצת (עמ' 5).

*     לובה רביץ – בחור ארוך ורזה כמו חרגול (עמ' 79).

*     אהרונצ'יק גלעדי – הדוב המוזנח, בחור מסורבל, רגזן ולא אסתטי (עמ' 66). התנודד בלכתו ונהם כמו דוב (עמ' 119).

*     ראובן מיכאל – יקה ורוד שאפו הצלוי מתקלף (עמ' 101).

*     מרים וילדר – אישה ננסית שנראתה וזזה כמו נקר (עמ' 190).

ועוד ועוד.

האם הבחירה של הסופר לא "להיכנס אל נפשותיהם" של גיבורי סיפורו נובעת מכך שאינו מחונן ב"אותה ראיה מיוחדת", שעליה כותבת לאה גולדברג? ואולי מ"קוצר המשיג", הוא מֵחִיל את רוח התקופה העכשווית, שאותה הוא יודע, על תקופת החלוציות ועל החלוצים, שאותם לא השכיל לדעת? ואולי ביודעו את נפש קוראיו, שבשבילם "נגמר הסיפור הסוציאליסטי והקיבוץ הפך לשק חבטות" (עמ' 263), הוא מחליט "ללכת על בטוח" ולהצטרף ל"חובטים" בקיבוץ מבלי להסתכן בביקורת שלילית?

ואכן, נראה שרבים מהקוראים הנלהבים של "הביתה", שמחים – במודע או באי-מודע – לאֵידו ולכישלונו של הקיבוץ. אלונה פרנקל נתנה לכך ביטוי בהתייחסה לספר "הביתה"¹²: "אין לי שמחה לאיד, אבל אני גם לא כל-כך מצטערת על זה. הקיבוצים היו כל-כך בפסגת האתוס, שככל שהם היו יותר נשגבים, כך הנפילה שלהם יותר רועמת."

אסף ענברי יודע שלהצלחת ספרו בקהל הקוראים העכשווי לא מספיקה בחירתו בנושא הפופולרי של הכפשת הקיבוץ. הוא יודע שגם "צריך לדעת לעניין! כוונות טובות, אידיאלים, אישיות חזקה ויציבה, – מה כל זה שווה אם זה לא מעניין? חזון לא מעניין יישאר על הנייר!" (עמ' 15). ואיך "לעניין"?

בכישרונו הרב, גודש אסף ענברי את ספרו בשפע אמצעים ספרותיים מעניינים, בהמון תחבולות מפתיעות, ומשתמש ב"מַתכּוֹן" בטוח – בסממני התקופה המקובלים כיום: בציניות, בגסות, ברכילות "מתחת לחגורה", בבוטות, בניכור ובלעג לחלשים.

ז. דמות המסַפר - כאחד מבניו של "אריה בעל-גוף"

בסיום המסה שחיבר אסף ענברי על מאמרו של ח. נ. ביאליק ("חדרים", 13, עמ' 31, חורף 1994) הוא קובע: "אפשר לפחות להנמיך כל דבר, אפשר לחלק כל קודש". ברוח הפיחות, ההנמכה והחילון "האפשריות" בחר ענברי בדמותו של אחד  מבניו של "אריה בעל-גוף"¹³ לדמות של המספר את סיפור הקיבוץ בספרו "הביתה". זהו צעיר נבער, גס ומחוספס, שאינו מכבד את הזולת ונהנה לחזור ולהשמיע סיפורי רכילות מרושעים ובדיחות תפלות ופוגעות. לדוגמא: "בוריה גורביץ', בעלה של סוניה גורביץ', לא זה שטבע, קם (לדבר באסיפה)"¹⁴ (עמ' 149). בהתחכמות תפלה זו יש איזכּור מאוד פוגע לאסון גדול: אסון טביעתה במלחמת-העולם השנייה של אנית-מלחמה בריטית,שבדרכה מצפון אפריקה לאיטליה נפגעה ממוקש ימי וירדה למצולות. עִמָהּ טבעו מאה ארבעים ושניים חיילים מתנדבים-מגויסים מארץ-ישראל. בעמק-הירדן התאבלו מרה על שלושה חיילים-חברים מקיבוצי העמק: על בוריה גורביץ' מאפיקים, על פסח מימון מדגניה ב' ועל מולה תנפילוב מבניה הראשונים של דגניה א'.

המסַפר של "הביתה" אינו מכיר ב"מותר האדם". שפתו המונית, גסה וחסרת רגישות: "אדמה מלוחה, מחורבנת, אפורה מגבס" (עמ' 90). "הוותיק הכניס לחדש אגרוף בפרצוף" (עמ' 148). "חטף דום לב ומת" (עמ' 99). "חברי אפיקים חזרו אחרי חודש וחצי מרפיח מיוחמים משעמום" (עמ' 148). "כל שבת התקבצו בצהרים על מגרש הכדורגל מאתים זכרים בני חמש עד שבעים" (עמ' 239). "קלרה רבצה בין מחיצות חדרה" (עמ' 62). "הגננת עברה מחדר לחדר ונבחה" (עמ' 230). "דוד ברונטמן הבריש את סוסיו והגננות הברישו את ראשי הילדים" (עמ' 104). "ליאו למד שכבשים הן לא עזים ולא חברי קיבוץ: הן לא אוכלות הכול" (עמ' 112). ועוד ועוד.

יחסו של המסַפר לנשים, לזקנים, לחלשים, למכוערים ולנכים הוא יחס מתנשא וגזעני:"התינוקות שהוכנסו לבית-התינוקות הישן היו יפים. התינוקות שהוכנסו לחדש היו מכוערים" (עמ' 149). "בלה לכטמן – אשה קטנה אבל לא זעירה כמו בעלה אברשה שאילו חשק באמבטיה (היה) יכול לקפוץ לכיור" (עמ' 211). "חיים ארד היה חשמלאי מוסמך ואספן אקדוחים ונשים" (עמ' 111). "מיכאל דקל – פולני, שאפשר לקפל להכניס לכיס" (עמ' 101) – "השרוול השמאלי של חולצתו, שנראה ריק במבט ראשון, הכיל יד משותקת, תלויה כסחבה" (עמ' 102). "סוניה גורביץ' היתה בגיל חמישים ושתים מדמות מרכזית לזקנה מיותרת" (עמ' 202).

על חברות הקיבוץ מתבטא המסַפר בהתנשאות שובניסטית: "הבחורים התרחצו במים נקיים, הבחורות – במים שקלחו מהבחורים המסתבנים ותובלו בזיעתם ובשלכת שערם, אולי גם בשתן, כי ככה זה גברים" - - (עמ' 97). הוא מתעלם מתרומתן האנושית, החברתית, התרבותית והחינוכית: "השוויון בין המינים הסתכם בכך שהנשים התלבשו כמו גברים  - - - אף על פי שכמה חברות עבדו בחקלאות כמעט כולן התנקזו למגזר השירותים ועסקו במלאכות הנשיות העתיקות: גידול ילדים, שטיפת רצפות, בישול, תפירה, כביסה ודיבור..." ¹⁵ (עמ' 147-148).

המסַפר מנוכר לכאבם האנוש, הלא מנוחם, של ההורים השכולים המתאבלים על בניהם – מהם ילדים רכים שנקטפו באיבם ומהם חיילים צעירים שנפלו במלחמות ישראל. דוגמאות: "הם" (ההורים השכולים) "משקים את הקבר של הבן שמת להם" (עמ' 248). מתוך טרוניה של רכלנות ללא אמפטיה, הוא מציין, ש"בכל שנה ושנה רעיה רוזובסקיה, אימו השכולה של איתמר גולני ז"ל – עוזבת את טקס הזיכרון באמצע ופורשת לבכות בחדרה." (עמ' 183). על הלוויה הצבאית של הבן השני שנפל למשפחת גלבוע, קובע המספר בניכור: "זאת הייתה הלויה הקשה ביותר לצפייה". (עמ' 242). באליטרציה של שנינות מרושעת רומז המספר על אביו השכול של איתמר גולני כאילו השכול זִיכּהו בתפקיד יוקרתי: "לובה גולני כיהן כמָאָ"ז מֵאָז שאיתמר נפל" (עמ' 180), והוא מכונה "המָאָ"ז השָכּול" (עמ' 222).

ח. "יָשוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם"

המשוררת לאה גולדברג, שנהגה לבקר בשנות השלושים והארבעים את ידידיהָ באפיקים, כותבת בסיפורה "הסנדלר"¹⁶: "לכתוב על הקיבוץ לא חפצתי. חששתי להיכנס לעבי-הקורה של שאלות חברתיות למיניהן, של בעיות ההגשמה הסוציאליסטית, שלא ראיתי את עצמי מוכשרת למצוא להם פתרונים." למרות חששותיה אלו, הרגישה המשוררת צורך לתת ביטוי להתרשמותה השלילית מ"הלינה המשותפת". בעדינות משוררית, בהומור ובאהבה היא מביעה בשניים משיריהָ, המוקדשים "לילדי אפיקים", את עמדתה הביקורתית כלפי חסך האמָהוּת וביטול תפקידם המכריע של ההורים בחינוך ובגידול ילדיהם¹⁷. בקטע מהשיר "ערב מול הגלעד" אומרת המשוררת:

"כבשה פועה בוכה בדיר

זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם

ישכב בדיר וירָדֵם

והכבשה תישק אותו

והיא תקרא אותו בשם - -"

בהומור עדין מתארת לאה גולדברג בשיר "על הדשא" את הָאֵם, חברת הקיבוץ, כ"נמלה עמלה" בתום יום עבודה מפרך בחומו של עמק-הירדן:

"עיפה מאוד הנמלה

לא תוציא מפיה הגה ומילה

רק שיר-ערש מזמזמת לקטנטונת

לקטנטונת שקוראים לה נמלונת..."

מה לא נאמר על "ילדי השמש", "ילדי הלינה המשותפת"? והמסַפר של "הביתה" אף הגדיל: הוא מתאר ילדים אלימים העורכים "זובור" לקטנים מהם¹⁸, החוגגים בר-מצווה בהתפלשות בדומן, ועסוקים בקליעת "דוּרדוּרים" על קטנים, על חלשים, ועל נכים, ובהתעללות שוביניסטית מופקרת של בנים בבנות, ללא השגחה של מבוגרים – הורים ומחנכים¹⁹.

ט. בעקבות הזמן החולף

בלב הקוראים, אלה מהם אשר מכירים את "העתיד" של "העבר המסופר" מהדהדות אמירות כמו-תמימות על גורלם הטרגי של גיבורי הספורים ועל מקומות שהשתנו. הנה כמה דוגמאות:

א. על איתמר התינוק, "הבן הבכור של הקיבוץ", שנולד בגלות סיביר לרעיה ואריה גולני, מסופר כי נשאר בחיים למרות התנאים הקשים – " איתמר – שרד...". (עמ' 46). והקורא היודע את "העתיד של העבר המוקדם הזה", זוכר בכאב את איתמר גולני ז"ל – הלוחם והחולם הצעיר²⁰ שלא שרד, שנספה בתאונת צניחה מחרידה בשלהי מלחמת-השחרור.

ב. הסיפור על געגועיה העזים של קלרה הביתה, לקייב, אל טיוליה היחפים בבאבי-יאר (בעמ' 5 ו-195), מעורר בקורא הרהורים על גלגולו של מקום: איך הפך "עמק הסבתות" – באבי יאר, ממקום טיולים קסום ונפלא בחיק הטבע לגיא- הריגה איום של יהודי קייב...

ג. סיפור חזרתם-שובם "הביתה, לקייב", של אידה ודוד גסל עם איתמר תינוקם המורעב – מעורר בקורא תהיה כואבת: מה עלה בגורלם של איתמר והוריו בשנות הטרור של סטלין?.. ובשנות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה?...

י. ארבע "פנינים באפר"

בתוך ה"אפר" הנערם של סיפורי "הביתה" מתגלות במפתיע ארבע "פנינים", ארבעה סיפורים, החורגים מסגנונו של המסַפר. אלה הם ארבעה סיפורים טראגיים שאינם מכסים על הכאב והחמלה, והם יוצאי דופן בספר הקשה הזה.

נזכיר את "הפנינים באפר" הללו:

הסיפור הפניני הראשון הוא הסיפור על נירה והרקפות (עמ' 133): "מיטיה ניהל את "קלת", ברתה אשתו היתה המזכירה שלו, ונירה, בתם הבכורה בת העשר, שתלה שתי פקעות של רקפות בתוך בית-החרושת, בשולי החצר הפנימית ששימשה פינת-עישון  - - - נירה טיפלה יום-יום בפקעות שלה, הביאה להן קצת זבל מהרפת  - - - השקתה אותן, סילקה מהן בדלים, דיברה אליהן, ומתוך הזוהמה צמחו שתי רקפות.²¹ נירה הראתה להוריה את הגינה שלה, והם התגאו בה מאוד. היא היתה מאושרת, אבל כעבור כמה חודשים חלתה ומתה."²²

הסיפור השני הוא סיפורו של צבי ברנר הגיבור, (עמ' 155-156) שנפצע קשה בקרבות במלחמת העולם השניה, ונשאר נכה ברגלו. בהיותו מיוסר ומושפל כאשר הוא מתקשה לקום מעל לחור בשירותים, הוא מהסס לרגע האם להתאבד ולשים קץ לסבלו... וכגיבור-אמת הוא אוסף את כל כוחותיו ומשליך לחור את אולרו...

הסיפור השלישי הוא סיפורו של האב השכול (עמ' 159) הפוקד את קבר ילדו הקטן. האב זוכר בלב פצוע איך "בכל פעם ששוּקה בנו קרא לו "אבא" הוא ענה לו: "איננו!". "יֵשְנֶנוּ" ענה לו שוּקה, שנאבק על זכותו לקרוא לו "אבא" עד שמת בגיל שש". והקורא המזועזע נזכר בכאב ב"הילד איננו – ואני – אנא אני בא", שבסיפור התנכ"י על יוסף ואחיו. ²³

הסיפור הרביעי הוא הסיפור על צעיר מאוהב של "הימים ההם", ימי שנות הארבעים במאה העשרים, כשהאהבה הרומנטית הייתה אפלטונית, מבוישת ובלתי-נאמרת (עמ' 145). אותו צעיר מאוהב, הרהיב עוז ובטרם יציאתו החפוזה לקרבות מלחמת-השחרור – שמהם לא חזר, חיפש את הנערה בת-אפיקים שבה התאהב בחשאי, על מנת לתת לה בלא אומר ודברים, בקבוק בושם קטן, ובמצאו אותה מסר לה את מתת אהבתו המבוישת, ומיהר לג'יפ שחיכה לו... והנערה שומרת את המתת ובמשך כל שנות חייה היא חוזרת ושבה לשאוף את ניחוח הבושם שבבקבוק הקטן...

*     "חברה בת ארבעים עמדה בערב בדירתה, נטלה מהכוננית הסלונית בקבוקון בושם שנתן לה פלמחניק בן עשרים לפני עשרים שנה, הטתה אותו באלכסון כדי לראות כמה בושם עוד נקווָה בתחתיתו אחרי שכבר הכל התנדף, והגישה אותו אל אפה" (עמ' 217).

*     "חברה בת חמישים שקיבלה לפני שלושים שנה בקבוקון בושם כשי פרידה מפלמחניק – רחרחה את שארית הנוזל שנותרה בו והעלתה בזיכרונה את הדברים שהפלמחניק אמר לה לפני שנסע אל מותו, משום שלא זכרה ולא רצתה לזכור שאף מילה לא הוחלפה ביניהם" (עמ' 249).

*     "חברה שלא השתתפה באף מריבה ובאף אסיפה – רחרחה בדירתה בקבוקון בושם ריק" (עמ' 275-276)

סיפור "פניני" נפלא זה, ארוג כ"לֵיט מוטיב" בסיפור תולדותיו של קיבוץ אפיקים משנת הקמת המדינה ב- 1948 ועד מלאת שישים שנה למדינת ישראל: מדי עשור או מדי עשרים שנים, פוקדת בת-אפיקים את מתת-האהבה השמור כדי לשאוף מבושמו, עד שהיא מגלה לאכזבתה שהבושם התאדה ונמוג –והבקבוק הקטן התרוקן כליל מניחוחו....

סיפור התרוקנותו של בקבוק הבושם הוא סיפור מטאפורי לחברה הישראלית שנתרוקנה מערכיה, שחלומותיה על תיקון האדם והאנושות נכזבו ותקוותיה אָבדו. זוהי מטאפורה פסימית למדינת ישראל בת השישים ומעלה, המאַכזבת את אוהביה שנותרו, אחרי שכל-כך רבים מהם מסרו למענה את חייהם הצעירים.

הסיפור הרביעי החריג הזה שהוא "פנינה" אמיתית וטהורה, מצטרף לשלושת הסיפורים "הפניניים" הקודמים. ארבעתם מתגלים במפתיע ב"אפר" המצטבר והמעיק של כל סיפורי "הביתה" האחרים, שנעדרת מהם החמלה ואין בהם כבוד לצלם האדם.

יא. אפילוג: "הביתה" בחמישה טקסטים מ-1944 ועד 2009

א. הספר "מעגלות" מסתיים בפיוס ובאהבה: דוד מלץ, איש העלייה השלישית, מעיד על עצמו ועל חבריו כי מצאו את ביתם והם ממשיכים לבנותו באמונה ובמסירות:

בתום יום עמל מפרך: "האנשים החלו נוהרים הביתה מכל צד ועבר.  - - - תחושת הבית המשותף, אשר אליו יאספו, עד סופו של יום העמל כל אלה העמלים יחד כל הימים. פני כולם עייפים, אולם חיוך טוב קורן מתוכם" (עמ' 259-260).

ב. השיר "הביתה", מאת לאה גולדברג, 1952 ²⁴ :  השיר "הביתה" הוא מעין פרפראזה פיוטית על הסיום האופטימי והמנוחם של "מעגלות". גם בו, כמו ב"מעגלות", ישנה אמירה אופטימית על הקסם הניחוחי של ימי החולין עם המשמעות ועם האמונה התמימה של חיי העמֵלים, השמחים בחלקם ושלמים עם עולמם.

"בדרך זו אל מבואות הכפר

מיום עמל חזרנו יחד אמש.

טובה צינת ערבית של העפר

לכף רגלנו השרופה בשמש."

"וכן היום וכך יהיה מחר

הדרך מעמל אלי מנוח.

ברושים גבוהים עומדים על המשמר.

והחולין כיין המשומר

מיום ליום, יגבירו הניחוח."  

ג. השיר "הביתה" מאת אהרן אשמן – 1946:²⁵ שיר המנוני למסעם המיוסר של ניצולי-השואה, המעפילים, לארץ-ישראל, בשנות המנדט הבריטי. את כל חמשת הבתים של השיר חותמת המילה "הביתה", המועצמת בלחן של ידידיה אדמון ובזמרתה האדירה של שושנה דמארי. מסע הסבל של המעפילים לארץ-ישראל הוא מסעם הביתה:

(שורה מסיימת בית 1) "בוערים לבבות מושטות הידיים: הביתה."

(שורה מסיימת בית 2) "ונשמת יהודי שבוית קול-הפלא: הביתה."

(שורה מסיימת בית 3) "עוד תפליג בדרכה האחת המיוחדת: הביתה."

(שורה מסיימת בית 4) "מתרפק על החוף בדממה משועת: הביתה."

(שורה מסיימת בית 5) "וקולי ירדפכם לא ניתם לא רוגע: הביתה."

ד. השיר "הביתה" מאת אהוד מנור – שנות השמונים של המאה העשרים:

זהו שיר נכאים על רקע האכזבות מהעדר שלום ומשפיכות הדמים הנמשכת במדינת ישראל:

       "עוד שנה חלפה

       עוד שנה טרופה- -"

כאב האכזבה מעורב בציפיה ותקוה לשובם של העוזבים-היורדים מפזוריהם "הביתה", לארץ ישראל, למדינת ישראל.

       "הביתה הביתה

       טרם רדת אור"

       "הביתה הביתה

       באה עת לחזור

       מן ההרים, משדות זרים"

ה. "הביתה" מאת אסף ענברי 2009: הספר "הביתה" מסתיים במשפט פיוטי ובו אמירה מטאפורית-פסימית קשה: "חיצי הציפורים הנודדות חלפו דרומה – בסתיו וצפונה – באביב בדרכן מהבית הביתה." (עמ' 276). להקות הציפורים הנודדות חולפות במעופן מ"הבית" – מ"בית-אפיקים", מארץ ישראל – דרומה או צפונה בדרכן – "הביתה" – לתפוצות הגולה... "היהודי הנודד" התגלגל ל"ישראלי נודד". ניחוח-הבושם של החלום הציוני שהתגשם במדינת ישראל – התפוגג ונמוג...

אסף ענברי מסיים את ספרו ללא מוצא ובלי תקווה. לעומתו, המשורר חיים גורי, בנם של חלוצים, נאמן לדרכם, וזוכר תמיד כי –

       "על אף הזמן שלא עמד מלכת

       והמרחק הלא מסכים - -

       גמרנו אֹמר לא לאבד את התקווה"! ²⁶

מול המציאות "העיבלית" של ישראל על "הר הקללה", מציב חיים גורי את "החלופה" של "הר הברכה":

       "והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו,

       המשיכה לנדנד, שהכול יכול היה להיות אחרת

       על ההר ההוא

       אילו רק שמענו בקולה"²⁷.

למציאות "העיבלית" המסופרת ב"הביתה" אין חלופה. האם העבר החלוצי והמציאות העכשווית של מדינת ישראל ראויים למשמעות הפסימית ללא מוצא ש"מעניק" להם אסף ענברי בספרו "הביתה"?

הערות:

1     "הביתה", עמ' 163

2     הציטוטים מתוך א. שופנהאור, "הגיונות", הוצאת שוקן, עמ' 240

3     ישעיהו ו 4

4     המכתב השלם ב"נספח" למהדורת צילום של "מעגלות", 1988

5     כתב-העת "עתון 77" גליון 340 אב-אלול תשס"ט.

6     צ'סלב מילוש בשיר "מה למדתי מז'אן הרש?" ספר השירים "זה", עמ' 35, הוצאת אבן-חשן.

7     האמן גיא רז, צלם אמנות והסטוריון של אמנות הצילום בישראל.

8     ב"ערב ההשקה" לספר "הביתה" שנערך ב-22.12.09 ב"משכנות שאננים" בירושלים.

9     ההדגשה של הכותבת.

10  ההדגשות הן של הכותבת.

11  לאה גולדברג, הסנדלר, מתוך: "סיפורים", עמ' 67-68

12  "ידיעות אחרונות", ראיון עם אלונה פרנקל, 21.8.09

13  "אריה בעל-גוף" – סיפור מאת ח.נ. ביאליק.

14  ההדגשות בציטוטים של כותבת המאמר.

15  ההדגשה במילים "התנקזו" ו"דיבור" – היא של הכותבת.

16  "הסנדלר", ספר הסיפורים, מאת לאה גולדברג, עמ' 67

17  השירים המוקדשים לילדי אפיקים הם "ערב מול גלעד", ו"על הדשא". נכתבו בשנות השלושים של המאה העשרים, ונמצאים בספר השירים "מה עושות האיילות".

18  "המעבר מבית-הספר היסודי לפרבר הירוק: טקס ההשבעה כלל מסלול השפלות רב השראה. האליפים הוזחלו בזבל של הרפת, הוטבלו מאחורי חדר האוכל בעגלות האשפה המלאות מיץ טינופת", ועוד ועוד. "הביתה", עמ' 237

19  "כשנמצאה ילדה שהתנדבה לשכב על גבה על רצפת הדיקט והניחה לבני כיתתה לעלות עליה ולהשתפשף בשעה ששומר המבצר התורן תיצפת מראש העץ ווידא שאף מבוגר לא מתקרב". שם, עמ' 244

20  בספר "נפש ותהום" פרקי יומן ומכתבים מן העזבון של איתמר גולני ז"ל. בפתח הספר ציטוט ממכתבו האחרון: "נשמה תוהה... נפש ותהום לה". הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואפיקים, 1949.

21  ההדגשה היא של הכותבת.

22  אני (זאבה, הכותבת) זוכרת את נירה בת העשר בת כיתתי, בבית החינוך המשותף בעמק הירדן, שחלתה בתקופת טרום הפניצילין ונקטפה באיבה. נירה היתה ילדה שמשית, צחקנית, גבוהה משכמה ומעלה, יפהפיה ואהובה... מותה היכה בנו, בילדי כיתה ד', בני כיתתה. מורתנו, שושנה ישראלי, ביכתה את נירה במילותיו של דוד המלך המתאבל מרה על מות בנו האהוב אבשלום: "בני אבשלום, בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני" (שמואל ב, יט, 1).

       במלאת שנה למותה של נירה, באנו כל ילדי הכיתה לאפיקים, לבקשתה של ברתה, לראות את גינת-הפרחים ששתלה ליד הרקפות של נירה: בחצר ההומיה, לצידו של קיר הנגריה, פרחו והפיצו ניחוח ערב – סלסלי כסף, כובע הנזיר, מנתור ולוע הארי...כך התוודענו בעודנו ילדים לאבדן, לשכול ולאבל...

23  בראשית לז, ל'.

24  "הביתה", לאה גולדברג, שיר ג' מתוך הטרילוגיה "זכרון שלש דרכים" בספר השירים "ברק בבקר" 1952.

25  "הביתה", מילים: אהרון אשמן. לחן: ידידיה אדמון. השיר זומר על ידי שושנה דמארי וליווה את שנות "ההעפלה" – העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל. נוסח מלא של השיר מופיע בנספח.

26  חיים גורי, השיר שיר 78, בתוך "עיבל", עמ' 47, 2009.

27  חיים גורי, השיר שיר 86, בתוך "עיבל", עמ' 56 – שורות הסיום.

אהוד: אני חושש, וגם אינני חושש לומר – שהספרות העברית עוד תסבול רבות מהיהירות ומהשטחיות של אסף ענברי. מכר שלנו, שיודע קצת על רטוש ואמיר, קרא את דברי ענברי עליהם ב"תרבות וספרות", בעקבות הרצאתו בערב הזיכרון לאהרן אמיר – וממש התפלץ!

* * *

אלי יזרעאלי

בסופו של דבר נגיע למצב של דרום-אפריקה

אהוד ידידי היקר,

מה יהיה איתך? מצד אחד כל מילה שענית להייטנר [גיליון 540] היא יהלום, גם לגבי אולמרט, גם לגבי ביבי וגם לגבי בגין. לוא הייתי קורא רק דבריך אלה, הייתי משוכנע ששנינו מאותו הכפר האידיאולוגי.

דבריך בעניין צביה גרינפילד אינם מקובלים עליי, ותמה אנוכי על כי אינך מודאג מאפשרות (שלא נדע מצרות!) שתהיה לנו מדינה ערבית. הלא מה שקדאפי מציע – עושים הערבים בלאו הכי, גם עם אישה אחת. לשלול מהם זכות בחירה זה חלום באספמיה. הרי בסופו של דבר נגיע למצב של דרום-אפריקה (גם אם יהא זה עוד 30 שנה) וניאלץ לתת להם זכות בחירה. אז יקרה פה מה שקרה אצל הפסיכופט מוגבָּה, ולא השלטון הנוח-יחסית של דרום אפריקה. החמאס יערוך פה טבח במיעוט היהודי, מכיוון שבמדינה "דמוקרטית" הוא יחזיק בצבא, ואת היהודים שישרתו באותו צבא ישלחו לעבודות רס"ר ומטבח.

לא ולא! חייבים שתי מדינות לשני עמים, כשתוך כדי כך יש גם לשקול באהדה את הצעתו המצוינת של ליברמן לחילופי שטחים. עדיף להיות קטנים וחזקים. על השאר אעדיף לדון איתך כששנינו ניסע בקרוב ללטרון וננצל את הדרך לשיח זה. נצא פעם מתל אביב. למה לא? נבקר אצל שרונה ונעשה יום משלנו.

בחברות,

אלי יזרעאלי

אהוד: גם בעוד 30 שנה לא תגיע דרום-אפריקה, השקועה בפשע, באלימות ובמלחמת גזעים [נראה מה יקרה באולימפיאדה] – להישגיה הדמוקרטיים של ישראל (שבה בדרך-כלל אדם "לבן" יכול ללכת בלילה ברחוב ללא חשש!) –

וגם אם ישראל לא תעניק זכות בחירה למי מאזרחיה שאינם מכירים בה כַּמדינה היהודית, ושואפים להרוס אותה ולהקימה מחדש בתור מדינת פלסטין הרביעית (אחרי ירדן, הרשות הפלסטינית בגדה ועזה) – אז זה יהיה בסדר גמור! תראה לי עוד מדינה שתסכים להתאבד! ובייחוד אם היא מדינה יהודית יחידה בעולם, אחרי השואה!

כל הדיבורים הפלסטיניים על דמוקרטיה, מפי עזמי בשארה ואחמד טיבי ודומיהם, אינם אלא כיסוי לתקוותם להרוס את ישראל היהודית. תראה לי עוד מדינה מוסלמית בעולם שבה יש דמוקרטיה וחופש דיבור כזה שיש לערביי ישראל! לא לחינם איש מהם לא עוזב את גן-העדן הפרטי שלו, והכול בזכותנו – בלב המזרח התיכון המושחת והמדכא!

* * *

אורי הייטנר

אינסטינקט בסיסי

סקר שנערך בידי "מרכז שטינמץ למחקרי שלום" (שאני מכיר אותו אישית כמרכז אמין ומקצועי) ובדק את עמדות הציבור בשאלות הדמוקרטיה, העלה ממצאים מדאיגים, מהם משתמעות עמדות בעייתיות, שאינן עולות בקנה אחד עם ערכים ליברליים ודמוקרטיים.

בין השאר הצביע הסקר על תמיכה בהענשה של חושפי פרשיות ביטחוניות, הגבלת ארגוני זכויות אדם והטלת עונשים כבדים על עיתונאים החושפים מידע על מעשים לא מוסריים של צה"ל.

התוצאות הללו מדאיגות בהחלט. זכויות האדם והאזרח הן יסוד מוסד בדמוקרטיה, הן ערך דמוקרטי מרכזי, וארגוני זכויות האדם נועדו להבטיח זכויות אלו, ובמקרים רבים הם אכן מגינים על האזרח מפני פגיעת הרשות בזכויותיו. מן הראוי שהציבור יאהד ארגונים אלה; שהאזרח יראה בהם גורם המגן עליו ועל זולתו. כאשר הציבור מתייחס לארגונים כאלה בשלילה, זה סימן מדאיג.

גם היחס העויין כלפי חיילים המעבירים מידע אודות מחדלים או חלילה פשעים המתבצעים בצה"ל, מדאיג. אם חייל יודע שמפקדו התעלל בעצור, למשל, היכה אישה במחסום, או שחבריו ירו על אזרחים – האם ראוי שיתקרנף וישתוק או שידווח על המקרה? איני חושב שהעיתונות צריכה להיות היעד לדיווח, אלא הגורמים המוסמכים בצבא (כך אני נהגתי), אך בכל מקרה, הפנייה לתקשורת יותר מלגיטימית, ובוודאי עדיפה על שמירת הדבר בסוד. יתר על כן, חשיפה אינה בהכרח של פשעי מלחמה, אלא גם של שחיתויות, של התנהגות שאינה הולמת, של התעמרות ואף התעללות בחיילים. האם גם דיווח על מקרים כאלה אסור?

אכן, תוצאות מדאיגות. על מה הן מעידות? מה גורם להן? מה עושים אתן?

יש הקופצים עליהן כמוצאי שלל רב – שמחה גדולה! הנה, עוד הוכחה שישראל אינה מדינה דמוקרטית. כך, למשל, גדעון לוי, כל כך צפוי, ב"הארץ". תחת הכותרת הצינית "הדמוקרטיה היחידה", הוא לא החמיץ את ההזדמנות להשתלח בישראל כמדינה אנטי דמוקרטית.

האם הוא ושכמותו צודקים?

ישראל היא מדינה שאין דמוקרטית ממנה. ספק אם בעוד מדינה בעולם נשמרות בהקפדה חירויות הפרט כמו בישראל – חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות וכו'. זאת, חרף העובדה שישראל מצויה מיום הקמתה במלחמה קשה על עצם זכותה להתקיים. באיזו עוד מדינה הייתה ניתנת אפשרות לחברי פרלמנט להזדהות בפומבי, לאורך עשרות שנים, עם אויביה ולהסית נגדה? אף לא במדינה אחת. במדינת ישראל מיעוט גדול, שהינו חלק מן העם שנמצא במלחמה נגדה, ובאופן טבעי הוא מזדהה עם עמו. ובכל זאת, מיום הקמתה של המדינה היא העניקה זכויות אזרח מלאות למיעוט הערבי, והקפידה על זכויות אלו חרף כל המלחמות, פיגועי הטרור והעימותים האלימים הרבים. נכון, יש עוולות (הרבה פחות מעבר), יש מקום לשיפורים (וכל הזמן יש שיפור), לעתים יש אף, לבושתנו, ביטויים של גזענות. יש להיאבק בהם. אך אין בכך כדי לסתור את התמונה הכללית, שהיא יוצאת דופן לחיוב. כל טענה, על פיה מדינת ישראל אינה דמוקרטית, היא טענה שקרית, וכל מי שטוען טענה זו – משקר ביודעין.

אז על מה מעיד הסקר? האם יש פער בין היות המדינה דמוקרטית, לבין עמדות הציבור?

אני משוכנע שהציבור ברובו דמוקרטי ומאמין בערכי הדמוקרטיה. את התשובות שנתנו המשיבים לסקר, איני מקבל כפשוטן, אלא כתגובת-נגד למציאות קשה שעימה מתמודדת מדינת  ישראל – מסע הדה-לגיטימציה נגד עצם קיומה ונגד זכותה להגן על עצמה ועל אזרחיה. מיתקפה זו, לה שותפים הפלשתינאים, האיסלאם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי באירופה, הימין הרדיקלי הניאו-נאצי, זוכה להצלחה בלתי מבוטלת. מסע זה, פרי אסטרטגיית ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן בשנת 2001, הגיע לשיאו מאז יצאה ישראל להגן על אזרחיה, לאחר 8 שנות ירי טילים מכוון, במבצע "עופרת יצוקה". המסע הזה פורט על נימים אנטישמיות המוטמעות בקרב הציבור האירופי. רגשות האשם של האירופים בעקבות השואה, מקבלים מענה נפלא ממסע ההסתה המציג את הישראלים כ...נאצים. הנה, אומר האירופי בהקלה, הם עושים בדיוק מה שאנחנו עשינו, אז אנו פטורים.

המסע הזה, המתבטא בהשמצות, בעלילות דם, בהצגת צה"ל כצבא המבצע פשעי מלחמה, אף שצה"ל פועל באופן מוסרי לאין ערוך מכל צבא אחר בעולם, ודי להתבונן באופן פעולתו לעומת אופן פעולות צבאות המערב בקוסובו, בעיראק ובפקיסטן כדי להיווכח בכך. המסע הזה מתבטא בהפרעה לנאומים והרצאות של ישראלים, בניסיונות להטיל חרם אקדמי ומקצועי על ישראל, באינתיפאדה משפטית נגד מדינאים ישראלים וקציני צה"ל המבקרים בחו"ל ועוד.

הציבור הישראלי רואה זאת ומתוסכל, וזועם – ובצדק הציבור זועם ומתוסכל. והוא מתוסכל שבעתיים, כאשר הוא רואה גורמים ישראלים שותפים לכך – שותפים לעלילות על צה"ל, שותפים לפעילות עם אותם גורמים אנטי ישראליים ואנטישמים כמו במאבק האלים נגד גדר הביטחון, שותפים פעילים ומובילים בניסיונות החרם, שותפים במסירת "מידע" לטריבונל האנטי ישראל של גולדסטון, שותפים ומובילים באינתיפאדה המשפטית. והציבור רואה שארגונים שנועדו להגן על זכויות האדם והאזרח, שותפים למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל הדמוקרטי, מסע התמיכה בטרור ובטרוריסטים. וכי יש פגיעה חמורה יותר בזכויות האדם מן הטרור? אם אלו התנועות לזכויות האדם, מה הפלא שאין לציבור כל אמון בהן?

הציבור רואה את מסע התמיכה בענת קם, שכבר הגיע להצעה להעניק לה פרס ישראל. הציבור יודע שמדובר בחיילת שעשתה מעשה בגידה – גנבה כל חומר סודי שהצליחה לשים עליו את ידה, כולל פקודות מבצע סודיות ביותר, ומסרה אותן לעיתונאי. העיתונאי חיפש מצא קומץ מסמכים, דרכם הוא ניסה להציג מצג שווא כאילו צה"ל מפר את הוראות בג"ץ בנוגע לסיכולים הממוקדים. היועץ המשפטי שבדק את הטענות, הפריך אותן מכל וכל ולא השאיר אבן על אבן מהכתבה. ואף על פי כן, עדיין מוצגים קם ובלאו כחושפי פשעי מלחמה של ישראל. הציבור שומע ורותח. אם זו "חשיפת פרשיות ביטחוניות" וזו "חשיפת מעשים בלתי מוסריים" – הציבור לא רוצה חשיפה כזו. אין זו חשיפה אמת המשרתת את טובת הציבור, ההיפך הוא הנכון.

הציבור הישראלי דמוקרטי, ולבטח לא "פשיסטי" כפי שגינה אותו בחוצפה אופיינית גדעון לוי. את התשובות המגושמות לשאלות הסקר אין לקבל כפשוטן, אלא להבין שהן מבטאות את האינסטינקט הבסיסי של אזרח פטריוט, החש שמדינתו נמצאת תחת מתקפה קשה ובלתי צודקת.

ראוי היה, שגדעון לוי ושכמותו – במקום לנצל עוד הזדמנות להשמיץ את מדינת ישראל, יבחנו את עצמם ואת אשמתם ביצירת הלך הרוח שבא לידי ביטוי בסקר.

* * *

יוסי גמזו

קוֹלָבִים

וְיוֹם אֶחָד אָדָם עוֹקֵר מֵעִיר אַחַת לְעִיר אַחֶרֶת,

שוֹלֵף דְּבָרִים מֵאֲרוֹנוֹ, מַשִּיל בְּגָדִים מִקּוֹלָבָם

וּמִתְגַּלֶה לוֹ כִּי שָנִים, בְּמִין פְּתַיּוּת לֹא מְעֻרְעֶרֶת

תָּלָה אֶת כָּל כָּתְנוֹת-פַּסָּיו, כְּדַג עַל קֶרֶס, עַל וָוָם

שֶל מִתְקְנֵי קְנֵה-עֵץ רָצוּץ אוֹ חוּט-בַּרְזֶל דָּקִיק כְּזֶרֶת

שֶכָּל עַצְמָם כְּדַף נִדָּף בְּרוּחַ חֹרֶף וְטִיבָם

שֶל אֱמוּנוֹ וּבִטְחוֹנוֹ בִּקְבִיעוּתָם הַלֹּא מוּפֶרֶת                             

וַאֲמִינוּת יַצִּיבוּתָם, אִם לְהַגְדִיר אֶת מַצָּבָם

בְּמֻנָּחִים מְפֻכָּחִים מֵהוֹנָאָה עַצְמִית נִמְהֶרֶת,

הוּא דִמְיוֹנָם לְדִבְרֵי-שִיר

שֶמֵּיטָבָם

הוּא גַם כְּזָבָם.

וְיוֹם אֶחָד עוֹבֵר אָדָם מֵעֵת אַחַת לְעֵת אַחֶרֶת,

אוֹסֵף חֲלוֹם מִתּוֹךְ שְבָרָיו וַהֲזָיוֹת מִקּוֹלָבָן

וְהוּא לוֹמֵד, לֹא בְּלִי כְּאֵב, אֵיזוֹ אֱמֶת צְרוּבָה, בּוֹגֶרֶת,

בֵּין אֲחֵרוֹת מָרוֹת שֶהוּא עוֹמֵד לְפֶתַע עַל טִיבָן

וּמִתְגַּלֶּה לוֹ כִּי שָנִים, הֲלוּם קִסְמֵי תְּמִימוּת עִוֶּרֶת,

תָּלָה כִּכְסִיל אֶת יְהָבוֹ עַל חוּט הַשֶּקֶר הַלָּבָן

שֶל אַשְלָיוֹת וְשֶל בְּדָיוֹת וְשֶל אוּטוֹפְּיוֹת לְתִפְאֶרֶת

שֶסִּמְּמוּ וְהִמְּמוּ אוֹתוֹ בְּנִצְנוּצֵי זִיוָן

אֲבָל כֻּלָּן, כְּמוֹ אוֹר הַסַּהַר הַשָּאוּל כָּאן עֶרֶב-עֶרֶב

מִן הַחַמָּה, קָרְנוּ  מִמֶּנּוּ,  רַק מִמֶּנּוּ, לַהֲבָן

שֶל מִשְאֲלוֹת הַלֵּב הַפֶּתִי, הַפָּתֵטִי, הַתּוֹפֵר אֶת

אַגָּדוֹתָיו עַל מִדּוֹתָיו בִּמְקוֹם עַל עֹמֶק אַכְזָבָן

שֶל הָעֻבְדּוֹת הַלֹּא נִבְדּוֹת – הוּא שֶהִמְתִּין לוֹ לְמוֹ אֶרֶב

כְּמוֹ פְּתִיל-הַנֶּפֶץ לַגַּפְרוּר

עַד שֶיֻּכְאַב לוֹ

וְיוּבַן.

וְהוּא מַרְגִּיש אֵיךְ מַכְרִיחִים אוֹתוֹ לוֹמַר דִּבְרֵי קֹהֶלֶת

כְּמוֹ בְּמַרְתֵּף שֶל אִינְקְוִיזִיצְיָה הַגָּדוּש בְּמַכְשִירִים

שֶל עִנוּיֵי-הֲמָרַת-דָּת כְּשֶבְּקִרְבּוֹ, לְאֵין תּוֹחֶלֶת,

עוֹד מִתְיַפֵּחַ בּוֹ הַיֶּלֶד

הָאוֹמֵר שִיר הַשִּירִים...

* * *

תקוה וינשטוק

שלוש ולוריא – שתי בריתות נישואין

ירוחם לוריא היה נצר למשפחה ותיקה מאוד בארץ, המתייחסת על רבי יצחק לוריא המכונה האר"י (האלוהי רבי יצחק) הקדוש, שנולד בירושלים בשנת 1534 ונפטר בצפת בשנת 1572, והיה מגדולי המקובלים.

משפחת לוריא היא מהמשפחות היהודיות המתועדות ביותר – מגילת היוחסין שלה מגיעה עד לתנא יוחנן הסנדלר. המשפחה העמידה הרבה תלמידי חכמים ורבנים נודעים בגרמניה, בוהמיה ומזרח אירופה. עם זאת לא ברור היכן שורשיה באירופה. קיימת סברה כי ראשיתה באיטליה – אחת משתי מגילות היחס של משפחת לוריא חוברה באיטליה, ומאיטליה עבר ענף מהמשפחה לליטא, והיתר המשיכו לספרד ועזבוה לפני הגירוש. בספרד נקראו "לוריא אשכנזי", היינו שמוצאם מאשכנז, גרמניה.

גם מוצא השם "לוריא" אינו ברור – אולי שבוש מ"לאור יה" ואולי על שם עיירה באיטליה, לאוריה, הסמוכה לעקב  ה"מגף".

בכל אופן ידוע כי שלמה לוריא יצא מגרמניה – או מפולין ואולי מספרד – ועלה לירושלים. בשנת 1543 נולד בנויצחק, שברבות הימים נחשב לקדוש.

אין ספור אגדות, מאמרים, ספרים ומחקרים נכתבו על משנתו ודרכו של האר"י אך היכרותנו עם חייו הפרטיים ועם הגניאולוגיה של משפחתו מסתיימת עם שני בניו, בתו ולכל היותר נכדו. בכך תם הרצף. מהמחצית השנייה של המאה ה-17 עד למאה ה-19 אין לנו שמץ ידיעה על משפחת האר"י. יותר ממאתיים שנה מהווה משפחת לוריא "חור שחור" מבחינה גניאולוגית. ראוי איפה לציין כי ההתייחסות על האר"י אינה אלא מסורת משפחתית ולא אמת היסטורית בדוקה.

רק בשנת 1837 עולים שוב בני לוריא בארץ על במת ההיסטוריה הכתובה. אז מופיע אלתר לוריאנ(נולד בצפת, 1836, נפטר בירושלים 1861). תאריך לידתו ידוע בדיוק: שלשה חודשים לפני רעש האדמה הגדול שהרס את העיר. אביו, שלמה זלמן, נספה ברעש, ואימו חנה נמלטה עם אלתר התינוק לאחיה בירושלים, שם נישאה לרוזנצויג, צורף זהב וכסף שאימץ את בנה ולימד אותו צורפות.

לימים עבר אלתר ליפו, שנודעה כמקור פרנסה. הספרדים בעיר כינו אותו הראשכנזי – כלומר הוא אינו "משלנו", הספרדים. אלתר התוודע לאברהם שלוש, סוחר אמיד ונכבד, שמכיסופי גאולה עלה בשנת 1839 או 1840 בראש חבורת יהודים מהעיר אוראן שבאלג'יר לארץ ישראל. אלתר שם עין על חנה, הבת הצעירה של שלוש (נולדה באורן, 1833, נפטרה ביפו, 1916) שעלתה לארץ עם הוריה אברהם ושמחה, עם אחותה ריקה (לימים כרסנתי) ועם שלושת אחיה, אהרון, יוסף ואליהו. שני אלה, יוסף ואליהו, טבעו כשהסירה שהעבירה אותם לחוף עכו התהפכה בים.

אלתר וחנה נישאו ביפו ב-1857, החתונה הראשונה בין משפחות לוריא ושלוש וייתכן שאף החתונה ה"מעורבת" הראשונה בין אשכנזי לספרדיה ביפו, ואולי בארץ כולה...

אחר פטירתו של אברהם שלוש, הפך חתנו אלתר מעין אפוטרופוס למשפחה המיותמת. אהרון, בכורו של אברהם (נולד באורן בשנת 1829 ובגרסה אחרת, ב-1840) עדיין היה נער, ואחותו ובעלה קירבו אותו. אלתר היה צורף מומחה שעבודותיו נשלחו לאוסטריה וזכו להצלחה רבה. כשם שבשעתו לימד אותו אביו המאמץ את מלאכת הצורפות , לימד עתה אלתר את אהרון היתום את המקצוע הזה  הקרוב לחלפנות, אותו ירש אהרון מאביו. אהרון ניחן בשכל טוב, יוזמה ותושייה, ועד מהרה עשה חיל והיה לאיש עשיר ורב פעלים. הוא רכש אדמות ליד יפו בכוונה להקים שכונה יהודית שתוציא את היהודים מחומות העיר הערבית. את האדמות מכר בזול ליהודים שהתחייבו להתנחל בשכונה החדשה. כך קמה בשנת 1887 שכונת "נוה צדק", שכונת גנים שפילסה את הדרך להקמת תל אביב. הבית הגדול שהקים בשכונה ניצב עד היום  ברחוב הנושא את שמו.

לאלתר וחנה נולדו ארבעה בנים: אברהם שלמה זלמן, שמעון, אליהו, ומרקדו ברוך. מהם הסתעפה משפחת לוריא הישראלית בארץ ובעולם.

על מרבית הצאצאים מצאנו בינתיים רק פרטים מועטים אך בידינו חומר רב יחסית אודות משפחתו של הבן הבכור, שלמה זלמן לוריא (נולד 1858 ביפו, נפטר ביפו 8.6.1896) ורעייתו מסעודה-עדה שכונתה ה"נונה", "סבתא" בלדינו (נולדה בירושלים 1858, נפטרה בתל אביב, 14.6.1944).

שלמה זלמן ומסעודה עדה לוריא הולידו ארבעה בנים – יוסף, ישעיה-שעיה אבא, מרדכי-מרקו וסלומון, וחמש בנות: בכורה שנישאה לדוד שאול, רוזה-שושנה שנישאה למיכאל(מישה) ברדיצבסקי-ברדי, רחל שנישאה לדוד כהן, ג'מילה-בלה שנישאה לאיזידור כהן, ותמר, אחות תאומה של מרקו, שנפטרה בגיל שש.

שלמה זלמן הלך לעולמו צעיר והשאיר אלמנה ותשעה יתומים. הצעיר שבהם, סלומון, עדיין היה יונק. ישעיהו-שעיה (1885-1946) שהיה כבן 11-12 – נעשה מפרנס המשפחה. הוא לא היה הבן הבכור. הבכור, יוסף, יצא לתרבות רעה, נטש את הבית, נתפש למוסלמית והתגורר בין הערבים בצידון. לא ידוע אם התאסלם ואם העמיד צאצאים.

כבן הגדול שנשאר בבית, יצא שעיה מבית הספר והתחיל לעבוד אצל נגר ארמני בשוק "אל אדר" ביפו, ממנו  למד את מקצוע הנגרות. הנער, חרוץ וישר וגם יפה תואר, התחבב מאוד על מעסיקו. את שכרו המועט מסר לאימו לכלכלת המשפחה.

בבית הספר לבנות בנוה צדק ניתנו אז שיעורי ערב חינם, בעברית, מטעם ההסתדרות הציונית. להשלמת הלימודים שהפסיק נרשם שעיה לשיעורים. המורה היה ישראל בלקינד, אביו של נעמן בלקינד שנתלה בדמשק על חברותו בארגון המחתרת ניל"י. בלקינד השפיע על תלמידו להתחבר לניל"י.

בשיעורי הערב ביקרה גם שולטנה שלוש (1889-1943), בת הזקונים של אהרון ושרה שלוש, הבת הרביעית אחרי רחל, ג'מילה ולונה. היא למדה במדראס הפרוסיני, בית הספר של הקונסוליה הגרמנית ביפו. היתה זו תקופת הקפיטולציות, והקונסוליות השונות הקימו בתי ספר, בתי דואר וכיוצ"ב. בבית הספר הפרוסי למדה גרמנית וצרפתית וגם פריטה על מנדולינה. עברית לא לימדו הפרוסים, ושולטנה הלכה ללמוד אצל בלקינד. שם בשעורי הערב, פרחה אהבה עזה בין שעיה ושולטנה, דודניתו. שעיה ביקש את ידה של שולטנה מידי אביה, ואהרון שלוש נענה ברצון לצעיר כחול העיניים וזהוב השיער שהיה ענק – לפני כל דלת הרכין את ראשו אוטומטית.

השניים נישאו ב 13.6 של שנת 1912 במלון "בלה ויסטה" שהיה על שפת הים (בחתונה חילקו מלמלות מלאות סוכריות שקדים, לראשונה ביפו...) – זו היתה החתונה השנייה בין שלוש ולוריא: שעיה וגם שולטנה היו נכדיהם של אלתר וחנה לוריא ושל אברהם ושמחה שלוש. חתונתם התקיימה 56 שנים אחרי החתונה הראשונה בין שתי המשפחות. אהרון שלוש, שהיה בחתונה הראשונה אחי הכלה, היה הפעם אביה. כנדוניה העניק 5,555 מטבעות כסף (מג'ידות או לירות? לא ברור...) – חמסה מרובעת נגד עין הרע, וכן כסף רב לסיום לימודיו של חתנו, שהיה חסר כל. רוני לוריא, בנם  הצעיר של שעיה ושולטנה, שמע מהוריו כי נשבעו ערב החתונה: "גם אם תהיה לנו בבית רק  ביצה אחת, נחלק אותה בין שנינו ולא נזדקק לבריות."

בכ"ט אלול תרע"ד, 19.9.1914, בראשית  מלחמת העולם הגדולה, נולד לישעיהו ושולטנה בן  בכור, המשורר ירוחם לוריא.

    אלה קטעים שהוצאתי מחוברת שהשלמתי לכתוב זה עתה על בעלי המנוח ירוחם לוריא. אפשר לקרוא לקטע "שלוש ולוריא – שתי בריתות נישואין" או "פעמיים לוריא ושלוש"" או "לוריא ושלוש – פעמיים"). ויש גם לכתוב: מתוך חוברת על המשורר והעורך הספרותי ירוחם לוריא. כתבה תקוה וינשטוק-לוריא, ערך אביתר (תרי) שלוש. החוברת תופיע בקרוב. ת"ו.

* * *

סרג'יו נטרא, מקס בְּרוּך, ג'ושוע בל, יוהנס ברהמס וג'נאנדראה נוזדה בפילהרמונית

הקונצרט נפתח בביצוע בכורה עולמי ליצירתו של המלחין הישראל בן ה-86 "פרלוד – פירוש על ספר נחמיה" כאשר התזמורת מבצעת בצורה נקייה, תחת שרביטו של המנצח יליד איטליה נודזה, את הפרלוד של נטרא. נודזה אף הקדים ודיבר אל הקהל על אודות הרגשתו להיות מנצח על ביצוע בכורה, חווייה המזכירה לו כיצד בגיל שש לקחוהו הוריו ממילאנו לראות בראשונה את הים. את נטרא אנחנו מכירים שנים רבות מישיבות משותפות בדירקטוריון אקו"ם, ואולם לכתוב על יצירתו קשה לנו כי אולי לא נחנו בכישורים לקליטתה ולהבנתה.

מרכז הערב היה ביצוע הפנטסיה הסקוטית לכינור ולתזמורת אופ' 46 של מקס ברוך, שבוצעה לראשונה ב-1881, והערב ניגן בה את תפקיד הסולן האמריקאי הצעיר והחינני ג'ושוע בל. לפני חודשים אחדים קראנו באחד העיתונים כי הכנר הצעיר עם כינורו היקר התיישב בבגדים מרופטים בפתח אחת ממנהרות הרכבת התחתית באחת מערי ארה"ב וניגן לקהל העוברים ושבים תוך שהוא מעמיד פנים של קבצן. מתברר כי רבים עברו על פניו מבלי להאזין לו. איש לא זיהה אותו. וגם יבול הנדבות לא היה רב! – אלה שלא עצרו לשמוע, הפסידו כמובן, וגם הוכיחו את פלצנותם.

אנחנו לא הפסדנו, ושמענו בעניין רב את נגינתו. הקהל מאוד התלהב ממנה, ומחיאות הכפיים היו אדירות. גם בשיחות עם אנשים בהפסקה התברר שנהנו מאוד. אנחנו לא. בל הוא אמנם וירטואוז, כנר בעל יכולת טכנית צלולה ואדירה, ואולם נגינתו נשמעה באוזנינו חסרת חום ורגש, היא לא פרטה על נימי ליבנו; רק בקטע קדנצה קצרצר, לקראת הסיום – שמענו קול כינור קצת חם יותר ומרגש. נהנינו יותר מן ההדרן שנתן בל, ואריאציה של מלחין בלגי על השיר האמריקאי הפופולארי "ינקי דודל" שאצלנו היו שרים אותו "ינקיל דודל". פתאום היה בו, בבל, הרבה הומור, רגש וקשר ישיר וחם אל הקהל, וזה היה בעינינו טוב יותר מחלקו הווירטואוזי בפנטסיה הסקוטית. אולי את הקטע הפופולארי הזה ניגן לבוש קרעים עם קערה לנדבות בפתח תחנת הרכבת?

המנה האחרונה היתה הסימפוניה הרביעית במי-מינור, אופ' 98, של בראהמס. כאן לא נותר אלא להתרווח על מקומנו ולהתמכר לצליליה הסוחפים, המרוממים והכובשים של היצירה. מה יש לומר – דומה כי מיטב המוסיקה הקלאסית שליחו לא נס הוא, הוא כבר מאחורינו, ואילו מהמחצית השנייה של המאה ה-20 והלאה – דומה כי רק מחזות הזמר המוצלחים והמתנגנים של ברנשטיין, של אנדריו לויד-ובר, מל ברוקס ["המפיקים"!] ושל יוצרים קומוניקאטיביים מחוננים אחרים – הם שמממשיכים את המסורת המפוארת והקליטה של המוסיקה הקלאסית, ובייחוד של האופרה והרקוויאם של מוצארט, ורדי, ברליוז, גונו, רוסיני ואחרים.

וכך שקענו בסימפוניה של בראהמס משנת 1885, ימי העלייה הראשונה – כאילו עכשיו היא לא רק מנוגנת בפנינו אלא גם ממש נוצרה עבורנו מחדש! אין בה שום דבר מיושן, מחד, ושום דבר שאינו קומוניקאטיבי – מאידך. תאווה לאוזניים, והידד למנצח ולתזמורת.

הבמה היתה חגיגית במיוחד ועטורה בזרי פרחים מכל עבר כי הקונצרט הוקלט בשלוש מצלמות לערוץ הטלוויזיה "מצו" ואפשר לומר שהקהל התנהג בהתאם, בשקט מופתי, וגם האקוסטיקה, כרגיל, ובטרם חורבן ההיכל – היתה נפלאה. טוב שלפחות תישארנה ממנו הקלטות כדי שיהיה אפשר להשוות איך היה פעם, לפני שהרסו אותו זדים גוזרי קופונים ומקבלי פרוצנטים בחסות עיריית תל אביב (מן הסתם גם בשחיתות הזו אולמרט מעורב, ובקרוב יעצרו בגללו גם את חולדאי!)

* * *

הרצל חקק

תְּעוּדָה נִשְׁכַּחַת

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד

בּוֹעֵר וְחוֹלֵם. הַצְּבָעִים הַיְּחִידִים עַל הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה

הָיוּ זְעָקָה

שֶׁל אֵשׁ. וּפִתְאֹם חֲלוֹמוֹתַי. וּפִתְאֹם מַרְאָם שֻׁנָּה כְּמוֹ לֹא

הָיוּ כְּלָל. מָתַי

הָיִיתִי יֶלֶד. מָתַי לָבַשְׁתִּי סְוֶדֶר צְבָאִי שֶׁאִמָּא קָנְתָה

מֵרוֹכֵל זָקֵן. עַל הַגְּזֻזְטְרָה הַחֲלוּדָה אוֹר כָּתֹם

שֶׁמַּרְאֵהוּ כְּדָם שָׁפוּךְ. גַּם אָז הָיוּ

טְלָאִים בְּמַרְפֵּקִי וְגַם בַּמָּקוֹם שֶׁאָהַבְתִּי הָיָה אוֹר

לָבָן. כָּאן בִּרְחוֹב אַגְרִיפָּס הָיָה בֵּית סִפְרִי. עַכְשָׁו

הַכֹּל נֶחֱרַב. רַק אוֹר לָבָן.

כְּשֶׁאֲנִי שָׁב מִמִּלְחֲמוֹת חַיַּי אֵין

בַּת חֲלוֹם שֶׁתֵּצֵא לִקְרָאתִי. אֶת בֵּית הַסֵּפֶר אַלְיַאנְס לְבָנִים

עָקְרוּ בִּכְלֵי מָוֶת. בַּבֹּקֶר הָיִינוּ עוֹמְדִים וְשָׁרִים:

אַלְיַאנְס, אַלְיַאנְס, כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים.

וּבִמְקוֹם הָאוֹר הַלָּבָן, הֵקִימוּ מִבְצָר שֶׁל חֲנֻיּוֹת, אֶגְרוֹף

שֶׁל שַׁיִשׁ וּכְלֵי כֶּסֶף. הֵיכָן אָדוֹן סֶגַל וְאָדוֹן זִמְרָן.

הֵיכָן גְּבֶרֶת וִינְקְלֶר הַמּוֹרָה לְתַנַ"ךְ. וְעַמּוּד הֶעָנָן.

שְׁקִיעָה נוֹרֵאת הוֹד קִדְמָה פָּנַי וּבָאֹפֶק לְבוּשׁ הַזַּיִת

נִלְקַח יֶלֶד בּוֹעֵר. הָלַכְתִּי בּוֹ

לְיַד חֲנוּת וּבָהּ קַרְקְפוֹת קְרָשִׁים,מַכְבֵּנוֹת וּמַחְלְפוֹת שֵׂעָר.

כָּאן מָכְרוּ סִפְרֵי תּוֹרָה. וּבִמְקוֹם רוֹכֵל הַסְּוֶדֶרִים

מוֹכְרִים בָּשָׂר. הַכֹּל מְשַׁנֶּה פָּנָיו. וּכְשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּרְאִי

הֲרֵי אֲנִי עוֹדֶנִּי שׁוֹתֵת רוֹטֵט בַּסְּוֶדֶר

הַצְּבָאִי. מָתַי הָיִיתִי יֶלֶד. כְּשֶׁאֲנִי שָׁב אֵין בִּי מִי

שֶׁיַּעֲנֶה. הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה.

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים אֲנִי שׁוֹתֶה רַעַל הַתּוֹדָעָה, מְקַפֵּד

חֲלוֹמוֹת נוֹאָשִׁים. מִתְרַגֵּל לְרוּחַ הַזְּמַן, לָרוּחַ

הָרָעָה.

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי

כִּי חַיָּל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה.

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים

אֵינִי זוֹכֵר עַל מָה. רַק בַּלֵּילוֹת צוֹרְבִים בִּי פְּסוּקִים עֲשֵׁנִים:

מַה שֶׁלָּמַדְתִּי וְשׁוֹרַרְתִּי בְּאַגְרִיפָּס . בְּאַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים.

לקראת יום ירושלים, שיר על ילדותי בירושלים של שנות החמישים, על בית הספר אליאנס שנחרב, על עידן של תום שחלף. השיר לקוח מקובץ השירים שלי "תעודה נשכחת", 1987.

* * *

אלי מייזליש

על עין גדי בשנת 1951

לאהוד בן עזר, שלום רב,

נכנסתי היום במקרה לאתר שלך וקראתי שם על עין גדי [ועל הטיטניק] ועל זה שהוקמה ב-1953 ע"י גרעין נח"ל.

הייתי מעוניין לספר לך בקצרה על עין גדי 1951, כשהיתה עדיין מוצב צבאי נידח ללא קשר יבשתי עם הכביש [אפילו הרעוע לסדום של 1953].

ובכן, כבר הייתי בעין גדי לפני ארבע או חמש שנים והרציתי בליל שבת על "כיצד הוקמה עין גדי" לתדהמת כמעט כל הנוכחים [חוץ מאחד], שלא ידעו ולא שמעו על הסיפור שלי, וכשעתיים ישבו מרותקים.

הייתי חייל סדיר [1950-1952] בגדוד תותחנים 404 בפיקוד דרום, והגדוד מדי פעם "תפס משלטים" בנגב ובערבה – כולל עין גדי שנכבשה ב-11.3.1949 ע"י פלוגה של 'אלכסנדרוני', ממש באותו מבצע לכיבוש אילת. הפלוגה באה מסדום בספינות אשלג מסדום; ספינות 'פק-פק' במהירות 6-8 קשרים לשעה.

מאז, ועד לסלילת הכביש שהחל ביולי 1951 [תחילה כדרך עפר בידי חיל הנדסה פיקודי יחד עם 'סולל בונה'] היתה התחבורה מסדום לעין גדי בספינה [כ-5 שעות].

גדוד 404 הקצה "לטובת" המשלט בעין גדי כיתת חיילים בלבד, וכך יצאה הכיתה שלי, ואני סמל הקשר, עם כל המכשירים בספינה האיטית מסדום בשעה 1 בצהריים, ובשעה 5 הגענו אל מזח קטן עשוי עץ שאורכו 4-5 מטרים, והתחלנו להוריד את הציוד, בעיקר הנשק והתחמושת וציוד הקשר, שהיה סם החיים למקום מבודד זה. 

פגשנו כיתה של גולני שהחלפנו אותה, והיא חזרה באותה ספינה לסדום רגע לאחר שפרקנו. היה שם גם חייל מגדוד נהגי הפרדות [מפרדס-חנה... היה דבר כזה אז בצה"ל] והראה לנו את הפרדה שלו ואת החציר שהיה מאכיל אותה. היה שם חמור [רכוש נטוש ערבי...] שקראנו לו רב"ט מוישה וציירנו לו עם גיר שני קווים כי היה חמור מצויין והיה עולה לבד בלי 'מחמרים' מהמזח ועד המשלט במעלה ההר, מרחק של יותר מקילומטר ואולי 2 ק"מ מהמזח. הוא קיבל דרגות בגלל שהיה גם מזיין את הפרדה [זה סיפור בפני עצמו ממש מרתק איך עשה את זה].

העלנו את הציוד ממש לקראת חצות ונרדמנו.

בבוקר התגלה מחזה של אואזיס במדבר. 10 חיילים 10 רובים צ'כים, אחד סטן [שלי] אחת בזה, מקלע בינוני על חצובה עם שרשרת, על גבעה שלטת, ועוד כמה ארגזי פעולה עם שרשרות ועוד 3500 כדורי רובים בתפזורת בארגזים. החייל ליד הבזה היה גם תצפיתן עם משקפת וטלפון שדה.

מאחור התרומם צוק נישא ונחל דוד ומעיין, ולמטה במדרון חוף הים השומם, והכול הכול שקט, רק עצי שיטה ודומים ועץ שיטה ענקי-ענקי ועליו נדנדה כמו בלונה פארק לשעשוע.

מיד בבוקר הקמתי תחנת אלחוט עם אנטנה אופקית ויצרתי קשר עם מטה הגדוד בעין חוסוב, עם מטה הסוללה באילת ועם פיקוד-דרום בבאר-שבע בכל שעה עגולה קשר אלחוט עם מ.ק. 19 המצוייין [5:5] .

כל זה בתנאי בידוד איומים שאם ח"ו היתה חולית צלפים בדואית יורה עלינו מהצוק, היתה גומרת אותנו אחד-אחד בשתי דקות.

יולי. חם. כולנו עירומים. לוקחים כדורי מלח בגלל הפרשת זיעה ללא הרף. והסמל מחליט ש"כולם", כל בוקר מ-8 עד 12, הולכים למעיין להתרחץ במים הצוננים. רק אני, התורן הדפוק ליד המ.ק. 19 הפתוח בתורנות 24 שעות ביממה, באין אלחוטן או קשר אחר. מזל שלקחתי איתי את התנ"ך.

אוכל? הצחקתם אותי. יש מנות קרב. פעם בשבוע מתעופף הפייפר ומשליך שני שקי לחם ומכתבים. רק מה? יש מים. ממש מים טעימים. ויש צינור חצי צול עד למשלט. "משלט"? הצחקתם אותי. צריף 2x3 ללא גג [עף פעם עם הרוח] מגורי הסמל ומחסן התחמושת. אוהל מגורים של כל הכיתה ועוד איזה 'בונגולו' ממחצלות שהיה "חדר הקשר", בו ישנתי [מיטת שדה] יחד עם מכשירי אלחוט, מצברים 'פק-פקים' להטענה, ג'ריקנים עם דלק. זהו.

והנה, כשבועיים אחרי בואנו. הכול שקט. ולפתע פעם ראשונה הטלפון מהתצפית [בזה]: "אלי, יש פייפר מסתובב יותר מדי, וזה פייפר שלנו... אולי לא יכול לנחות... מה לעשות? "

אני יוצא החוצה ורואה את הפייפר נוחת על מסלול הנחיתה ליד החוף, ויוצאים ממנו שני קצינים [אני עם משקפת]. אחד ענק והשני עם סרבל טיסה, כנראה הטייס. אני מתקרב אליהם [עם תחתונים] ומזהה את סגן-אלוף קצין הנדסה פיקודי וסגן טייס צעיר.

בחוצפתי הרבה, יחד עם התחתונים, הצדעתי והצגתי את עצמי: אלי מייזליש מפקד עין גדי... [הסמל, שהלך עם הכיתה למעיין להתרחץ, 'מינה' אותי לפני הליכתו: "מייזליש אתה המפקד... עד שאני חוזר."]

הקצין מציג את עצמו ומספר לי בנון שלנטיות כי בא להקים את היאחזות הנח"ל, ולפני שנחת סייר לבדוק מקום מתאים ולא מצא, ושאל אותי ככה: "כמפקד המקום, איפה אתה ממליץ להקים את הגרעין?" ככה בדיוק.

הסתובבתי לראות האם הסמל כבר מגיע, ומיד אזרתי אומץ, ככה: "המפקד, אתה רואה את העץ הגדול שם עם הנדנדה, שם על הטרסה – זה המקום הכי מתאים, משם שולטים על כל הסביבה, והטרסה היא הכי גדולה בשטח להקים שם מיבני קבע..."

מיד הוציא מכיסו קופסת סיגריות 'אסקוט' צהובה ועיפרון-שרטוט קטן וחד, והחל לשרטט ולבסוף מראה לי, "נו, ככה זה בסדר...?"

ואני רואה כאילו תמונה של ממש, טרסה ובמרכזה העץ "שלנו", ומסביב יישוב עשוי מבנים, ואני לא מתבלבל ומדקלם פסוק מהתנ"ך שקראתי באותו יום: "[אכן] כן תעשה כאשר דיברת..." – כדברי שלושת המלאכים לאברהם בפתח האוהל.

והקצין מחייך אליי וממשיך: "המפקד, שמחתי להכיר אותך... מחר נשלח את האסדה..." והחל לרדת אל המנחת.

כשהפייפר כבר המריא, מגיח בריצה הסמל מהמעיין, והוא כבר שמע מהתצפית כי הגיעו שני קצינים והמריאו... וככשמע מה אמרתי ועשיתי, החל להשתולל: "מה עשית, מייזליש... יהרגו אותי..." ואני רק צוחק וצוחק. "ככה עם תחתונים...? ככה הצגת את עצמך 'מפקד עין גדי'?... נו טוף."

וכבר למחרת בבוקר מגיעה האסדה [כמו נחתת] ומורידה טרקטור קטן [D4] וקומנדקר וכמה בטונדות, מהנדס אזרחי וחיילי הנדסה. הטרקטור מפלס דרך מלמטה אל הגבעה עם הטרסה,והמהנדס האזרחי מחזיק את קופסת הסיגריות של הסגן-אלוף, ועובדים במרץ כמו משוגעים.

בלילה-בלילה מגיעים גדנ"עים במאות, ובבוקר מתחילים בסיקול אבנים מצפון לדרום ותוך שבועיים פרצו אלה אל אלה כמו בניקבת חזקיהו "איש לקראת רעהו..." – ויש דרך קרקעית לסדום.

תחילה הביאו את שאר הבטונדות להקמת היישוב ולהשלמתו כישוב לגרעין נח"ל, כמו בכל ההאחזויות... בטונדות... וכשנפחה הדרך ממש, באו גם 'סיקיסם' [GMC] של הצבא וג'יפים וחגגו כל הדרך... העיקר לא בספינות הפק-פק.

עד היום ניתן לזהות את שרידי הבטונדות עם גרפיטי של החיילים "ההם", וכך נבנתה עין-גדי לראשונה ב-1951.

עד כמה שידוע לי, הסגן-אלוף נפטר לפני שנים רבות, אבל הטייס? הוא צריך להיות היום [אם חי] כבן 83-5. מעניין אם הוא זוכר את הטיסה המיתולוגית ההיא.

הערה 1: מעניין שמעולם לא קרתה ולו תקרית אש אחת בשנים ההן, עד לששת הימים, כשחוברה עין גדי מהצפון.

הערה 2: הבודד שלא נדהם ממש, "בחן" אותי לאחר ההרצאה ושאל אותי [לדעתי בחוצפה]: "מה הביאה האסדה?" – עניתי לו מינה וביה: "בטונדות אדוני, בטונדות עם די-פור וקומנדקר."

"נכון," סינן מתחת לשפמו. [נדמה לי שהיה הארכיאולוג של אזור עין גדי, וכבר שמע פעם את הסיפור ובא "לבדוק" אותי... אבל את הסיפור על קופסת הסיגריות הוא כנראה לא שמע].

* * *

מתי דוד

הסכנה אורבת מבפנים

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, המתנהלת בינינו לבין הפלסטינים, בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. הניצחון במלחמה ובסכסוך צבאי נופל בצידו של הצד בעל החוסן הפנימי והמורל הלאומי. שני מרכיבים חברתיים חשובים אלה, נבנים או נהרסים במידה רבה על-ידי התקשורת.

ראִייה מפוכחת של כישלון ישראלי זה, בנוסף לניתוח המדעי והמחקרי בנדון, מצביע לדעתי, על שני גורמים ישראלים פנימיים עיקריים, שהביאו אותנו למצב זה.

הגורם האחד הוא אופי הסיקור התקשורתי הישראלי של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים.

הגורם השני הוא פעילותם החתרנית של ארגונים ועמותות נגד כל ממשלות ישראל, במימון ובהכוונה של כספים פוליטיים מחו"ל, לטובת הפלסטינים.

רצונה של חלק מהתקשורת הישראלית להיות כביכול תמיד מאוזנת וניטרלית מקצועית, ולהציג עמדות של "הצד השני". רבים מהעיתונאים שלנו נוהגים כאילו הם מהאו"ם, ולא כאזרחים במדינה הנתונה במלחמה. נאמנותם הכמעט בלעדית נתונה לסקופ, לרייטינג ולתחרות.

דוברים ובכירים של אויבינו, מבית ומחוץ, מקבלים במה בתקשורת שלנו, להשמעת תעמולה והסתה נגדנו, בשם האליבי המופקר של זכות הציבור לדעת כביכול, דבר המוביל לדמורליזציה ולאיבוד לדעת.

יש לומר ולקבוע כי בין תקשורת מגויסת, בסגנון הבולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בסגנון האנרכיסטי, קיים מרחב גדול, המאפשר לקיים גם תקשורת מקצועית, מאוזנת והוגנת, אבל גם תקשורת פטריוטית.

"הכוח משחית," אמר בזמנו הלורד אקטון. הכוונה היתה כלפי הפוליטיקאים. ואולם אמירה זו נכונה גם כלפי חלק מהעיתונאים שהפכו לפוליטיקאים מגויסים, לטובת "הצד השני".

מוטסקיה קבע בזמנו את הנוסחה של הדמוקרטיה: הפרדת רשויות בין המחוקקת, המבצעת והשופטת. בפועל התקשורת היום היא הרשות הרביעית, שעוצמתה והשפעתה גדולה לעיתים קרובות, יותר מהמחוקקת והמבצעת. התקשורת הפכה לרשות שופטת, ללא האחריות, הסמכות והעמידה לביקורת ציבורית דמוקרטית.

בישראל פועלת רשת מסועפת של עמותות, ארגונים ואישים, הפועלים בזירה הפוליטית בישראל, הממומנים בכספים פוליטיים, העוינים את ישראל, הבאים מחו"ל. פעילויות אלה מנוהלות ומבוצעות באמצעות עמותות רבות, בעלות שמות רבים ומגוונים, במסווה של ארגונים הומניים וחינוכיים כביכול. פעילויות אלה כרוכות בהוצאות כספיות גדולות הכוללות עצרות המוניות, מודעות בעיתונות, פרסומים, סמינרים, הסעות, משרדים, משכורות, טיסות ושליחויות לחו"ל. להלן רשימה חלקית של שמות העמותות: גוש שלום, די לכיבוש, יש גבול, נשים בשחור, כביסה שחורה, שלום עכשיו, הוועד נגד גבולות, פורום שמאל, קול אזרחיה, רבנים לזכויות אדם, דו שיח, האם החמישית, המרכז למידע אלטרנטיבי, WATCH, AIC WILP.

המשותף לכל העמותות והארגונים האלה הוא התגייסותם בפועל לפעולה למען האינטרסים הפלסטיניים ונגד האינטרסים הישראליים. ארגונים אלה משרתים מסעות מעקב, הסברה והלשנה למדינות ולארגונים זרים, בעיקר באירופה – על הנעשה בישראל ובשטחים, במגמה לפגוע ולמוטט את כל ממשלות ישראל מימין ומשמאל.

קצה חוט של פרשה מסוכנת זו, שרב בה הנִסתָּר על הנִגלֶה, נחשף בזמנו בתקשורת, בעניין הכספים שקיבלו מהאיחוד האירופי שרי המשפטים, החוץ וביטחון-הפנים לשעבר, פרופ' בן-עמי וד"ר יוסי בילין. ואולם, הקרחון השלם של פרשה זו של כספים מחו"ל, הקונים השפעה פוליטית בישראל על מנת לנסות לקבוע את אופי השלטון, ולהטות את דעת הקהל נגד ממשלתו הנבחרת, עדיין לא נחשף.

כידוע, המשטרה ורשויות החוק, מצאו לנכון לנהל חקירות על אישים ועמותות שהיו קשורים במימון פעילות פוליטית של פוליטיקאים ישראלים. ואילו, בעניין העמותות העוסקות כביכול אך ורק בנושא השלום, ההתעלמות וההשתקה של השלטונות נמשכת.

ראוי להזכיר בהקשר זה את הבג"צ 2001, בהרכב השופטים פרוקצ'ה, לוין ואנגלרד, שביטל את זכותה של "חדשות 24", במכרז להפעלת ערוץ חדשות חדש, בשל בעלות זרה גדולה מהמותר. בפסק הדין נאמר: "מדובר בקיום מטרה למנוע מגורמים זרים לרכוש השפעה יתרה בתחום התקשורת."

אם בתחום התקשורת יש למנוע השפעה זרה, על פי פסק הבג"צ, על אחת כמה וכמה יש למנוע השפעה פוליטית וכספית זרה מארגונים חוץ פרלמנטרים, החותרים נגד כל ממשלות ישראל הנבחרות, בשם השלום ולמען הפלסטינים.

דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני אויביה, מבית ומחוץ, המנצלים את הדמוקרטיה כדי להרוס אותה מבפנים.

חתרנות של קבוצות פוליטיות מבית, המשרתות אינטרסים זרים, בסיוע  כספים זרים ועוינים, בזכות חופש הביטוי בדמוקרטיה חייבת להיחקר, להיחשף ולהיפסק, למען קיומו של שלטון החוק בדמוקרטיה הנתונה במלחמה.

* * *

הרצאות אהוד בן עזר

1. חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם עֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

אהוד בן עזר

כיצד ביזבזתי חודש וחצי מחיי

 כמשכתב בעיתון של דיין "היום הזה"

פרקים מתוך היומן

23.9.76. תל-אביב, כ"ח באלול תשל"ו, יום חמישי. סוף השנה, והחידוש העיקרי הוא שהתחלתי לעבוד, ב-13 בחודש, בעבודה קבועה (לעת עתה) בתור משכתב במוסף השבועי הכללי של העיתון החדש שבעריכת דיין, "היום הזה". העיתון גרוע מאוד מכל הבחינות, חדשות, פובליציסטיקה וכתבות. ולדעתי אין לו שום סיכוי להתחרות ב"מעריב" וב"ידיעות". נילי טל, עורכת-מישנה של המוסף, פנתה אליי. לאחר מיקוח עם אלי לנדאו ועמוס אריכא נקבעה לי משכורת של אלפיים לירות ברוטו עבור 4 שעות ליום, לפני הצהריים, מתשע עד אחת, שלוש פעמים בשבוע. בינתיים – בימי ראשון, שני ושלישי. ביקשו ממני לעבוד עבודה מלאה כמשכתב, אך לא רציתי. אינני מאמין כי העיתון הזה יש לו עתיד, ואינני רוצה לחדול מכתיבתי לעיתונים אחרים.

בראשונה היו לי ספקות לגבי יכולתי כמשכתב. עברית מדוייקת אינה הצד החזק שלי, כי מעודי לא הייתי חזק בדקדוק ובדקדוקי-עניות של דיוקי שפה. אך כאשר ראיתי את הרמה הנמוכה של רוב החומר המגיע לעריכה, חלפו היסוסיי. הבעייה אינה העברית אלא עצם התוכן. ולעיתים אני מתקתק ממש-מחדש רשימה, ותוך כדי כך היא מתקצרת בחצי ויותר. חוץ מזה אין שום אדם שיודע עברית טוב ממני. רוב הכותבים למוסף – בחורות. ההספקים שלי דומני שאינם רעים. אני עובד מהר ומספיק לעשות שיכתוב יסודי של כתבה אחת עד שתיים, בתוספת שיכתוב קל של עוד כתבה אחת או שתיים.

במוסף האחרון, לפני שבוע, היו כבר ארבע כתבות ששיכתבתי. שתיים קל ושתיים באופן יסודי. העבודה הזו מלמדת להיות יותר ביקורתי כלפי כתיבתך שלך. לדעת לקצר. לדייק. ולהיות ענייני. עם זאת, הייתי יכול להחזיק מעמד גם ללא העבודה הזו, ובשום אופן לא ארחיב את מסגרתה כדי שלא להיות אף פעם תלוי במקור פרנסה אחק, ובוודאי שלא אם זה עיתונו של דיין. הבהרתי גם מן ההתחלה שאינני מתכוון להשתתף בכתיבה בעיתון. השיקול שלי הוא שאינני רוצה להיות מזוהה עם העיתון הזה, וגם אינני מאמין שיש קוראים אותו.

11.11.76. תל-אביב, י"ח בחשון תשל"ז. יום חמישי. זה כחודש וחצי שלא התפניתי לכתוב ביומן. העבודה ב"היום הזה" שיבשה את אורח חיי, ואני שמח שהפסקתי אותה, ב-19.10. כלומר, עבדתי כחודש וחצי, ואני יכול לסכם עכשיו את רשמיי, ואת הסיבות להתפטרותי.

העיתון ימני בתכלית מבחינת הקו הפוליטי, וחובבני מבחינה עיתונאית. אינו נמכר כמעט בקיוסקים, אין לו מודעות, ואין לו כתבים רציניים, לבד מאחד שהיכרתי – אוריאל לין, העורך הכלכלי. האדם האחראי, המסודר, האינטליגנטי והחכם ביותר שפגשתי בעיתון. היכרתי עוד אדם מעניין, א. מ. בעלה-לשעבר של העיתונאית ת. מ., טיפוס תמהוני, מעניין, מוכשר, שנתגלגל למלאכת תרגום בעיתון כתינוק שנשבה בין גויים. וכן עבדתי עם בחור בשם ת. א. ש"ירש" אותי בתור משכתב.

יום אחד ירדתי במדרגות מהמזנון ולעומתי עלה משה דיין, העורך. מתוך נימוס אמרתי לו שלום, אך הוא לא ענה.

כשסיפרתי זאת בחדר (עבדנו כחמישה איש בחדר קטן אחד), אמר מנחם פורטוגלי, עורך המוסף השבועי, כי בפגישה שהיתה לעורכי המדורים עם דיין הודיע להם: "אל תצפו שאשאל כל אחד מכם – מה שלומך? – כי אינני רופא בקופת חולים!"

אך מובן שלא בשל כך עזבתי את העבודה. אלא הגעתי למסקנה שעיתון זה זר לרוחי, ואין לי שום רצון להתקדם בו או לכתוב בו. ובמקביל ראיתי ששלושת ימי העבודה בשבוע הורסים לי גם כארבעה לילות של עבודה [בבית], וכך אינני מספיק אפילו לקרוא את הספרים לביקורת, שלא לדבר על כתיבה רצינית יותר.

לעומת זאת, החומר שאותו שיכתבתי היה אינפנטילי, חסר חשיבות ולא מעניין. עבודה סיזיפית שאינה מעשירה במאום. אמרתי לעצמי שמוטב אפילו להרוויח פחות, ולחיות חיים של קריאה וכתיבה, מאשר להיטמטם כמשכתב. הרגשתי שבמקום לכתוב ולהגיב בעצמי, אני צריך לשכתב את ה"חיבורים" של דיין, או את הריטוריקה השוביניסטית של ז. ש. (מה שכמעט עשיתי). כמה מן הכתבים, כגון א. ה., א. א. וכ. ל., אשר תחילה האירו לי פנים, חדלו "לראות" אותי לאחר ששיכתבתי כמה מ"יצירותיהם".

אך בייחוד הרגיז אותי עניין עקרוני אחד. הוטל עליי לשכתב פרקים אחדים ממחקר של מרצה באוניברסיטת חיפה על מוסד הנשיאות בארה"ב. היו אלה כ-30 עמודים מתוך ספר, והוטל עליי לקצרם לשישה! – וכשאמרתי, כמה פעמים, לעורך, מ. פ., כי לדעתי עליו להרים טלפון ולשאול לרשותו של הכותב, סירב לעשות כך. "עיתונות ואמת הם שני דברים נפרדים!" – זאת למד ב"העולם הזה".

ובכן, עשיתי את העבודה, קיצרתי בחצי, אך החלטתי שזה לא מקום עבודה בשבילי. נימקתי את פרישתי, וזו היתה האמת – שיש לי הרבה עבודות ספרותיות ואינני מסתדר עם הזמן. איש לא הצטער על כך. ולמרות שהודעתי שבועיים לפני תום החודש, "שיחררו" אותי כעבור שלושה ימים. דבר שעליו כלל לא הצטערתי.

הריווח הגדול של עבודה זו היה למעני בכך שאני נהנה עתה מחדש מכל יום חופשי. כשאני יושב ליד שולחן הכתיבה שלי – אני יודע מה נעשה בעולם ומי הוא אני, כשעבדתי בעיתון – הרגשתי שאני מתחיל לחיות בתוך עיוורון של "חברותא", מיטמטם והולך וחדל להיות אני עצמי, וגם חדל לחוש את המציאות, את העולם. והמסקנה שלי היא, שאין תחליף עבורי לנקודת המיצפה השקטה שלי, ואפילו אינני כותב [כעת] סיפורים ורומאנים, הרי אני חי חיים של משמעות. ואפילו כתיבת מאמר היא יצירה לעומת השיכתוב הזה, חסר-הערך. אמנם, עצם השיכתוב [העריכה] בא לי בקלות, כמעט כמשחק ילדים. ולא פעם הייתי נותר בלי עבודה, בגלל המהירות שלי.

 [מאז ועד היום, מאי 2010, במשך 37 שנים, לא עבדתי אפילו יום אחד בעבודה קבועה אלא רק כפרי לאנס בכתיבה, בהרצאות ובסדנאות כתיבה. "היום הזה" נסגר כחודש לאחר שעזבתי אותו, ונדמה לי שנשאר חייב כספים לחלק מהעובדים בו. אני יצאתי בזמן ובתשלום.

אמנם, תקופת זמן לא ארוכה היה לי מוסף ספרותי-כלכלי עצמאי בעריכתי פעם בשבוע בעיתון "גלובס" בעריכת מתי גולן, מוסף שאותו הייתי כותב בעצמי, אך לימים הוצע לי רק להמשיך בתור כתב רגיל לענייני ספרות, ופרשתי].

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

קוראים רבים שואלים במה אפשר לגמול לנו על משלוח החינם של המכתב העיתי. ובכן, אין צורך לשחד אותנו בכסף, במזכרות, במזכִּירוֹת, בקופסאות סיגרים, בשעונים, בעטים נובעים או בקוטלי מונדיבושקעס. מספיק אם יקנו דרכנו או יזמינו בחנויות או בשבוע הספר הקרוב

את "ספר הגעגועים" שלנו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במה עסקה בעיקר השבוע העיתונות הישראלית? בכניעה המבישה לפושע אחמדיניג'אד, שזיין את השכל של העולם בוועידת האו"ם לנשק גרעיני בניו-יורק והפך את ישראל לנאשמת העיקרית בהחזקת נשק גרעיני? –

או בהאשמות החדשות-לבקרים שהפרקליטות והמשטרה טופלות בהיסטריה גוברת והולכת על ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט כדי לשבור נחקרים ולהשיג הודאות ללא הוכחות? –גיליון "הארץ" משלשום מקדיש את הכותרת הראשית ומחצית העמוד העליון, ואת כל עמוד 2 – לעלילות החדשות נגד אולמרט [אגב, מתברר שעל חלק ניכר מן הדברים המוטחים בו והנקשרים בו – חל חוק ההתיישנות!] –  ואילו לנושא החשוב ביותר, הקמפיין באו"ם נגד ישראל במסווה של יוזמה לפירוק המזרח התיכון מנשק גרעיני, ונאומו השקרי והחצוף של החרא המקווה-להשמידנו, מחמוד אחמדינג'אד, שהתקבל במחיאות כפיים של רוב הנציגים שנשארו באולם – מוקדש  רק רבע עמוד 4! – כך שברור שבעיני "הארץ" – אולמרט מסוכן לישראל פי כמה וכמה מהטרוריסט המנוול האיראני המהלך חופשי ברחובות ניו-יורק למרות שבצעירותו הסדיסטית חקר בעינויים אמריקאים הכלואים בשגרירות ארה"ב באיראן! 

* גם בחינמון של תומך נתניהו שלדון אדלסון "ישראל היום" [4.5] מופיע תצלום של אולמרט, הנראה כבר כבר-מינן – בצד הכותרת הראשית העליונה בעמ' 1, וגם עמ' 2 ו-3 מוקדשים לעלילות הנרקמות סביבו, עם תמונה נוספת שבה הוא נראה עשוי משעווה.

* בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה, על הגבעה, שם גם אנחנו מקווים לנוח בבוא היום בקרבת סבנו, הורינו ודודתנו אסתר – נמצאת חלקה קטנה מגודרת בגדר ברזל נמוכה מאוד ובה שלושה קברים: פרץ פסקל, אשתו מרים פסקל, ובאמצע בתם לורֶט [לורת] פסקל. ולמראשותיהם צמח, שנים רבות, ארז לבנון שניטע בתוך הגדר הקטנה. מדוע גדר? כי לורט פסקל איבדה עצמה לדעת, וכדי שלא לבזותה ולקברה ליד הגדר ממש, קנה אביה העשיר את החלקה הקטנה וגידר אותה. ולימים נקברו הוא ואימה מרים משני צידיה. [הסיפור מופיע כפרק בביוגראפיה הנידחת של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" ובשירה "ללורת", חברתה, בקובץ כל שיריה].

לימים מת גם הארז ואולם גזעו היבש המשיך להתנוסס עוד שנים רבות. והנה, בביקורנו שם לאחרונה, ביום האזכרה המשפחתי השנתי החל בל"ג בעומר, יום מותו של סבנו יהודה ראב (בן עזר), נוכחנו בחורבן שמישהו המיט על החלקה הקטנה. כרתו את הארז היבש עד לשורשיו, אף כי לא הצליחו להוציא את כולם, אך בינתיים הרסו את מצבתה של מרים פסקל והיא מונחת חצי-הפוכה ודומה שאו-טו-טו השלד יוצא ממנה!

חילול קברים? לא רק אצל האנטישמים באירופה!

אסתר ראב

ללורת

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הֹזַּכּוֹת.

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

[מתוך העיזבון, אסתר ראב, כל השירים, עמ' 248]

* האם סוף-סוף התחיל להיכנס לו השכל לראש? – נשיא ארה"ב, ברק אובמה: "סוריה תומכת בטרור וחותרת להשגת נשק להשמדה המונית." הנשיא האמריקאי הודיע הלילה [3.5]  על הארכת הסנקציות הכלכליות שמטילה וושינגטון על סוריה בשנה נוספת. בהודעה שפירסם הנשיא האמריקאי הוא ציין כי סוריה ממשיכה לתמוך בטרור וחותרת להשגת נשק להשמדה המונית.משמעות ההודעה של אובמה, היא שחרף הניסיונות האחרונים של וושינגטון להורדת המתח המדיני עם דמשק, ארה"ב תמשיך להטיל סנקציות כלכליות על סוריה, סנקציות שהופעלו לראשונה במאי 2004. "בשעה שהממשלה הסורית השיגה התקדמות מסוימת בדיכוי הארגונים שפעלו נגד הכוחות האמריקאים בעיראק, הנה פעולותיה ומדיניותה, בכלל זה תמיכתה המתמשכת באירגוני טרור וניסיונותיה המתמשכים להשגת נשק להשמדה המונית ופיתוח תוכניות טילים, מהווים איום על הביטחון הלאומי, מדיניות החוץ והכלכלה של ארה"ב," – אמר אובמה בהודעה שפירסם. ["הארץ אונליין", 4.5].

ואולי מכונית התופת שהוכנה להתפוצץ ב"טיימס סקוויר" הועילה?

אמנם, את האיומים הסוריים על ישראל לא הזכיר אובמה. גם לא את טילי הסקאד ארוכי-הטווח, שהסורים שלחו ושולחים לחיזבאללה לקראת הסיבוב הבא שבו, כך יש לקוות, תחזור התשתית של לבנון וסוריה למצבה ההיסטורי בתקופה העות'מנית אם לא לפניה – אם יעזו לפגוע בנו!

* חדשות מהנעשה במערכת המשפט הישראלי: 1. הפושע היהודי האמריקאי בעל ארסנל הנשק הביתי, החי בהתנחלות – ג'ק טייטל, מואשם ברצח שני פלסטינים ובהנחת שורה של מטעני חבלה. לקראת חידוש משפטו קובע הפסיכיאטר המחוזי שבעת הזו הוא אינו כשיר להישפט. 2. הפושע הישראלי אהוד אולמרט, כשיר להישפט: כל שבועיים-שלושה "פרשת שחיתות" חדשה שקשורה בו כביכול – מתפרסמת בעיתונות, ובאמצעותה מתרחש ליבוי שנאת הציבור אליו עד כדי עשיית לינץ' תקשורתי בו ובבני-משפחתו. אגב, יותר ויותר אנשים חכמים מתגעגעים להנהגתו.

* הידד לשורפים! החלה עונת שריפות המולדת. קחו נפט ואל תשאירו עקבות וסמרטוטים! הבה נשרופה את ארץ-ישראל וגם את הכרמל! אלה שאוהבים את היערות לא גרים לידם, ואלה שגרים לידם לא אוהבים אותם!

* זה יותר מחמישים שנה שלא ראינו את מיכל גרי, היא השופטת-לשעבר מיכל גרי-זילבר שנפטרה לאחרונה, אבל אנחנו זוכרים אותה יושבת מולנו בסמינר של פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים בבניין מייזר בגבעת רם בראשית שנות ה-60, יפה, דעתנית, מרשימה מאוד, קצינה-לשעבר, אצבעותיה החזקות והמטופחות, שעורן כהה במקצת, משחקות במצית יקר ובקופסת סיגריות "אסקוט" שעל השולחן, וכל כולה אומרת הדר וריחוק. אביה, יעקב גרי, איש עשיר ורב-מוניטין, היה תקופה מסויימת שר אוצר ב"לירה לשנה" מבלי שהיה ח"כ. היא היתה עבורנו דמות בלתי נשכחת בנוף המיוחד של הסמינריון ההוא שכלל גם את מתי מגד, יוסף בר-יוסף, ש. שפרה, יוסף בן שלמה, אברהם נוריאל, צבי מינצר, הנזיר יוחנן ואן-הובן, דבורה דימאנט, ח"כ אליעזר שוסטק, אנשים מוכשרים וידועים כל אחד בתחומו. יהי זיכרה ברוך.

* אין גבול לצביעות! זיכרו את צ'כוסלובקיה בפני חבר הלאומים ערב כיבושה בידי הנאצים! – העיקר לדפוק את ישראל ולחתור להשמדתה:

חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון – ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין, פירסמו היום (רביעי, 5.5) הצהרת תמיכה בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. "אנחנו מחויבים ליישום מלא של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני מ-1995 במזרח התיכון," נכתב, "ואנחנו תומכים במאמצים המתמשכים להביא לדבר."

את היוזמה לנקות את האזור מנשק גרעיני מובילה מצרים [עימה יש לנו הסכם שלום]. לפני יומיים שוחח היועץ לביטחון לאומי, עוזי ארד, בנושא עם שר החוץ המצרי, אחמד אבו אל-ריט, והביע דאגה בשל כוונת מצרים להעלות את נושא היוזמה במהלך ועידת הסקר של האמנה שנערכה השבוע במטה האו"ם בניו יורק. בפתיחתה של הוועידה אמרה שרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, כי ארה"ב תומכת במזרח תיכון נטול נשק גרעיני, ומוכנה לתמוך בצעדים מעשיים להגשת היעד הזה.

מצרים הפיצה בקרב המדינות החתומות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני נייר עבודה, בעניין מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני. לפי ההצעה המצרית ידווחו כל המדינות החתומות על האמנה על כל המידע שברשותם בנוגע לתכנית הגרעין הישראלית וכן על כל העברה של חומרים גרעיניים לישראל בעבר.

בעת נאומו של נשיא איראן בוועידה נציגי ארה"ב, צרפת, איטליה, גרמניה, הונגריה, הולנד, ניו זילנד ומדינות רבות אחרות נטשו את האולם, אך הוא עדיין התקבל במחיאות כפיים של אלה שנותרו. אחמדינג'אד שוב הדגיש שארצו לא מעוניינת בפצצת אטום, ואמר כי ארה"ב ו"המשטר הציוני" הם אלה שמאיימים על שלום העולם. ["הארץ אונליין", 5.5].

תודה רבה לכם, הילארי, חוסיין ויהודי החצר שלכם, אבל אנחנו נשרוד במזרח התיכון גם אם המחיר יהיה כבד מאוד – וזאת חרף שקידתכם להרוס אותנו וללקק את התחת לערבים, למוסלמים  ולאיראנים! – אבל איפה קולכם, יהודי ארה"ב? מי ישתין לעברכם אם ישראל תחדל להיות בעלת האופציה הגרעינית היחידה במזרח התיכון וקיומה יועמד בספק?

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,183 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל