| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 542
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו באייר תש"ע, 10 במאי 2010
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: פרופ' אוריאל רייכמן: דברים לטקס יום הזיכרון, 18 באפריל 2010.
אהוד בן עזר: הם לא ישמידונו!
יוסי גמזו: לְיוֹם יְרוּשָלַיִם.
משה כהן: לא ינום ולא יישן צורר ישראל.
משה ברק: עוד מסמר בדלת ארון המתים של השפה העברית.
איליה בר זאב: תורת היחסים [שיר].
אורי הייטנר: 1. אין לנו ארץ אחרת. 2. סוף המרדף של ירון לונדון.
ליטמן מור: על הסופר היהודי הסובייטי איליה ארנבורג, ממבט שני.
אילן בושם: 10 שירים.
אורי הייטנר: 1. היה אפשר לשמוע כל זבוב [על "סיפור אהבה ארץ-ישראלית"].
2. אהבתי מאוד את ספרו של אסף ענברי.
אלי יזרעאלי: שיפּרְת את הלהג הימני, הדי-שטחי של העיתון.
שלום אילתי: יחידת התותחנים בעין גדי ב-1952!
יוסף אתר: סיפור אהבתה של פנינה דרומי (גרי) לעלי בן צבי ז"ל.
יוסף אורן: הגעגועים לחבֵרוּת מהקיבוץ, על הרומאן "בנים חוזרים", ספר הביכורים של יריב דומני. פרק מתוך ספרו החדש של יוסף אורן.
אהרן חָבֵר: ישראל לא כבשה שום שטחים פלסטיניים.
אביבה ק.: בשום אופן לא בזלזול. [על "הביתה" לאסף עינברי].
חנה בר-ניר ניב: הקים אנדרטה לקיבוץ אפיקים ומגיעים לו שבחים.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".
אילן שחורי: על הספר "מנחם גילוץ איש העלייה השנייה, ממייסדי ת"א".
מה צריך להבטיח נשיא אמריקאי? – E-MAIL OF THE YEAR
* * *
פרופ' אוריאל רייכמן
דברים לטקס יום הזיכרון
18 באפריל 2010
לכל אחד מאיתנו יש אלבום פנימי; תמונות חיים מעצבות. גם עבורי מלחמת יום הכיפורים הייתה מלאת דם וקירבה למוות. אבל מה שזכור לי יותר מכל הוא רגע שקט כעשרה ימים לאחר תום הקרבות. עמדתי בבית חולים רמב"ם מול מיטתו של יהודה ווהבה. הוא היה חבוש בשתי עיניו – הוא לא ראה אותי. כמו בסרט רוסי של מלחמת העולם השנייה, עמדתי מולו והוא סיפר לי על רגעיו האחרונים של גד אחי.
לאחר השבעה יצאתי לגלות את קורות ימיו האחרונים. קצה החוט הגיע מתיק המנוח ברבנות הצבאית. הייתה שם תמונת המוות, הצרור שפתח את כל צד שמאל מכתפו ומטה, והמיקום צוין כיהודייה בגולן. בצמח מצאתי את רכבו המשומש. בשטח אספתי את הנתונים.
גדי היה חסר מזל. בשנת חייו השנייה לקה בשיתוק ילדים ובשלישית בדלקת קרום המוח. הליקויים שנותרו לאחר הפיזיותרפיה לא היו פיזיים בעיקרם. בבית לא הסתדר. בגיל 16 חזר מקיבוץ דפנה לאחר שכמעט נפטר מהרעלה. לאחר שנתיים בשיריון קיבל העברה לפיקוד העורף. באזרחות עבד כשנה כעוזר טרקטוריסט. מעולם לא למד ממש בתיכון. כשפרצה המלחמה הוא נשא עליו כרטיס טיסה ליוון, היציאה הראשונה מהארץ. גד רדף אחרי המלחמה. התייצב בפילון, אבל לא הופיע במצבת הלוחמים. ליד הכנרת, למרגלות הגולן, לאחר כל ההרוגים והפצועים שהורדו מההר, נעתרו לבקשתו ונתנו לו להשלים צוות כטען קשר. גד נלחם שש שעות בבגדים אזרחיים. הטנק ספג פגיעה ישירה. מפקד הטנק יהודה ווהבה נפצע קשה. גד חילץ את יהודה וחבש אותו. כשרץ חזרה לטנק להודיע בקשר על הפצוע, הגיח מקרוב טנק סורי וריסס אותו במקלע.
עם פרוץ הקרבות במלחמה ההיא, עזבתי את אוניברסיטת שיקאגו, השארתי מאחוריי את אשתי ובתי הקטנה, ונאבקתי בשדה התעופה קנדי על מקום במטוס כדי להצטרף ליחידת המילואים בה שירתי כקצין בצנחנים. חמישה חודשים לאחר מכן נעניתי בלב כבד להפצרות הוריי לשוב לשיקאגו ולסיים את עבודת הדוקטורט שלי.
אחר הצהריים האחרון לפני יום הטיסה, אכול רגשי אשמה, התיישבתי לבד במכונית ונסעתי לעפולה. שם, בשדה חקלאי, הוכשר בית קברות זמני לחללי יום הכיפורים. באותה תקופה היו אקליפטוסים לאורך כביש הסרגל, ואני זוכר את צל העצים המתחלף שליווה אותי בעצב של הנסיעה. כשהגעתי עוד לפני החשיכה, הסתובבו מעט אנשים בשטח. מצאתי את הקבר הזמני של גד. נעמדתי מול הקבר, בוהה, בידיים ריקות ובתחושת משמעות עמומה. לא רחוק ממני עמדה אישה עם שמלה בהירה וזר פרחים בידה. כשראתה אותי, נעמדה לידי, בצעה את הזר שלה לשניים והניחה בשקט את חציו על קברו של גד. היא עמדה כדקה בשקט לידי. הבטתי בקבר. לא החלפתי איתה מילה. היא הלכה. לעולם לא אדע מי היתה ואת קברו של מי פקדה, אבל אותה מחווה מלווה אותי עד היום, לאחר כל השנים הארוכות.
בשובל השכול אין סיפורים שמחים. הוריי שמרו על קשר עם יהודה ווהבה. במשך שלוש שנים הוא הגיע ביום הזיכרון ועמד איתנו בקרית שאול. בשנה הרביעית התאבד אבי בירייה על קברו של גד. אני חושב שלא סלח לעצמו על שלא אהב מספיק את בנו. יהודה ביקר החל מאז גם את קברו של אבי. לאחר מיספר שנים התחלפו התפקידים. יהודה השתקם, התחתן עם אישה מקסימה, מורה לחינוך מיוחד. כשהתפוצצה מכונית התופת שנדבקה לאוטובוס בעפולה, השרידים היחידים שמצאו מאשתו של יהודה היו קרעי מחברות התלמידים שלה שהיא לקחה עימה הביתה. מעתה נהגנו לנסוע לאזכרה בעפולה. שנים אחדות לאחר מכן, בנו הקטן של יהודה, שמצא ניחומים בקהילת חב"ד בעיר, נהרג בתאונת דרכים בקייטנת חב"ד בארה"ב.
חייה של אימי נגמרו למעשה. כיום אני גם לא יודע מה היא מרגישה. בגיל 91, בדימנציה, היא לא מסוגלת יותר לבטא את עצמה. האם האישה שהגיעה לבד לארץ בת 14 כיתומה מגרמניה, וחיתה כאן חיים קשים, מצאה מזור בשכחה, האם כאב האובדן עדיין מלווה אותה?
אנחנו עם עִם היסטוריה ארוכה ומעט רגעי שיא ושמחה. מתוך מהלך חיי אני זוכר בן שלוש את הלחשים של הוריי על השואה ולאחר מכן חלומות הזוועה של ילד קטן ששומע את מגפי הנאצים שבאים לקחת אותו; אני זוכר כיצד כילד בן חמש, בתקופת המנדט, הלכתי לגן עם חבילת בגדים קטנה עבור ילדי המעפילים, כן ואת מלחמת השחרור ברמת-גן, שהיתה ממש כפר ליד הר נפוליאון ומקלט שחפרתי בחצר כנער בן 14 בעת מלחמת סיני. אני זוכר את השירות בצנחנים וחדירות המודיעין שעשינו אל מעבר לגבול, והזעם על שפעולות התגמול ניתנו לגולני. לאחר מכן, במסגרת המילואים, ניתן לנו ניסיון קרבי בשפע במלחמת ששת הימים, קרבות ההתשה בבקעה ועל גדות התעלה ומלחמת יום הכיפורים. עשרות מחבריי נהרגו, ועשרות נוספים שלא שבו מהקרבות או חזרו פצועים היו בין מכריי. אבל היתה תחושת עוצמה, עוצמה שמקורה בסולידריות, חיים של חברות, תחושה של שותפות גורל וזהות של ליבת המחויבות.
שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה שעברה הביאו לכלל ביטוי הרבה יותר מאשר הנכונות להילחם. המדינה הצעירה והענייה קלטה עלייה כמיספר תושביה והיתה חייבת לדאוג להם למזון, מחסה ולימוד של שפה והוויית אזרחות. רק כעשרה אחוזים מהארץ היו מיושבים או מעובדים. אנשים צעירים רבים יצאו למה שקראנו אז "הגשמה", והתיישבו בקיבוצים חדשים על הגבול ובמידבר. מתנדבים יצאו לישובי העולים כדי ללמד עברית ולעסוק בהוראה ולספק שירותים רפואיים. העילית נבחנה בדאגתה לכלל, בביטחון, בהתיישבות ובקליטת עלייה, תוך ויתורים אישיים והקדשת מפעל החיים להצלחת הנס של שיבת ציון המודרנית.
רחקנו מאז עד מאוד. החברה היתה מגויסת אידיאולוגית ואולי פחות דמוקרטית וטוב שכיום רבתה החרות במישור הכלכלי ובשיח הציבורי. לאחרונה נחצו גבולות. התעצמו הליכי הניכור הפנימי ואובדן חוש מידה ואחריות, אך בעיקר דועכת הסולידריות שהיוותה עמוד שידרה של הקיום היהודי. שסעים מהותיים בחברה הישראלית מאבדים את האיפוק המתחייב מקיום משותף, והשלטון מאבד את כוחו וסמכותו הציבורית לייצב את המערכת.
שתי קבוצות גדולות מבין הערבים והחרדים מנוכרות אידיאולוגית למדינת היהודים. לאחרונה חווינו שורה של מעשי אלימות קיצוניים של קבוצות חרדים בירושלים, ומשטרת ישראל אינה אוכפת חלק מחוקי המדינה בישובי הבדואים בדרום ובישובים ערביים בצפון.
שתי קבוצות אחרות, בעלות תפיסות עולם מנוגדות, יוצרות סיכונים. מיעוט קטן מבין המתנחלים המליך עצמו כחלוץ הלאומיות הפועל בשליחות אלוהית. אין הוא מקבל את מרות המדינה וחוקיה ואינו מהסס להפעיל אלימות כנגד פלשתינאים וחיילים ישראלים. לא נשכח שמתוך קבוצה כזו צמח רוצח ראש הממשלה רבין.
הקבוצה השנייה – אף היא פועלת בתחושת שליחות ערכית, התייצבות כנגד הכיבוש והגנה על כבוד האדם. מיעוט מתוכה אינו נאבק על השקפתו במערכת הדמוקרטית הפנימית אלא פועל במישור הבינלאומי כנגד מדינת ישראל. יש מבין דובריהם האקדמאים השוללים את זכות קיומה של מדינת היהודים ומטיפים למדינות המערב להטיל סנקציות כלכליות ותרבותיות כנגד ישראל ולאסור על כל אספקת נשק הדרוש לנו להגנה עצמית. מתוך שנאתם למדינה הם הפכו למשתפי פעולה של הגורמים המבקשים לחסל אותנו.
בתוך כל אלה מתרבה האלימות בחברה, כוחו של הפשע המאורגן גדול מאי פעם, מתקיימות תופעות של הסתגרות, ירידה מהארץ והתמכרות לנהנתנות, נעלם החינוך שהיה אמור ליצור מכנה משותף וסיכוי לחיים מלאים לדור הבא.
מנהיגות ראויה היתה מסוגלת לאכוף את הממלכתיות ושלטון החוק, לדאוג לחסרי הישע, לקומם את היחד ולהוביל למימוש האתגרים והיכולות הלאומיות. האמת היא שאין לנו יותר תקווה מהמנהיגות הפוליטית הנוכחית. רמת השחיתות והעבריינות שהתגלתה היא ללא אח ורע בכל מדינות העולם המערבי. השיתוק שאחז במערכת הפוליטית, הפופוליזם והספין, מארת השיטה הקואליציונית בה כל הערכים ועתיד האומה סחירים תמורת כסף ושררה, והתייצבות הפוליטיקאים כנגד מערכת המשפט כדי לגונן על עצמם, כל אלה מעידים על קריסתה של תרבות פוליטית שלמה.
יום הזיכרון אינו יום קינה. זהו יום בו עלינו לשאוב ממעשי ההקרבה עד כלות. את המציאות הנוכחית בכוחנו לשנות. יש באומה שלנו כישרון ונחישות חסרי תקדים. אכן קריאתו של בן גוריון, בראשית שנות החמישים, לחלוציות טוטאלית של מהפכה בה זונחים הכול למען בניית מדינה והגנה עליה אינה יכולה להקיף רבים לאורך זמן. מצד שני, התבגרנו גם מ"תקופת הסמוֹך" בה האמנו שהשלטון הנבחר מוכשר ומסור ודואג לכלל כך שהפרט יכול להתמקד בקידום מהוויו האישיים בלבד.
בעילית הערכית של המדינה קיימת היום הכרה חדשה, תפישת עולם של חרות ואחריות. חרות ההגשמה האישית, היזמית, מהווה מימוש ונטילת אחריות עצמית. אבל, באותה שעה מתקיימת תחושת אחריות ועשייה לטובת הכלל. התפישה הזו עדכנית ומותאמת לתפישת החלוציות שביסוד המדינה, ההבנה שבסופו של דבר ההישרדות והצלחת החברה מקורם מנכונות לתרום ליחד. עלינו לחיות בשני המישורים, ולכוון את מהלך החיים באופן שנצליח לתרום להתמודדות עם אתגרי הדור.
מדינת ישראל אינה קיימת בזכות הפוליטיקאים בירושלים, כוחה בא ממאות אלפים מאזרחיה המשרתים בצבא ובמילואים, משלמי המיסים, יוצרי מקומות העבודה, היזמים והעובדים, אלו שאיכפת להם מהשאיפה לחברת מופת, מוסר וחוק, הציבור שמאמין בסולידריות אנושית ובעזרה למי שאינו יכול לעזור לעצמו, הנשים והגברים המחנכים את ילדיהם להמשך התרומה לקיום עצמאות העם היהודי בארצו. מאות האלפים הללו הם הלב הפועם של המדינה, כל אחד מהם וכולם יחד הערובה האמיתית להמשך הצלחתו של המפעל הציוני. קבוצה זו הניבה מפעלי תעשייה, יזמות ובנייה, הישגי מדע וטכנולוגיה, יצירה תרבותית מרתקת ועוצמה צבאית התנדבותית. מחוללי ההישגים הללו לא באו מהמימשל אלא מכל שכבות העם, דתיים וחילוניים, אנשי שמאל וימין, ציבור משמעותי היכול לפעול גם יחד למען חברה מוסרית וחזקה.
אתם הסטודנטים הניצבים כאן היום הינכם נציגים מובהקים של המחנה המיוחד הזה, ואני מקווה שתהיו בעתיד ממנהיגיו.
ערב יום הזיכרון נזכור את הנופלים ונחייה את הסולידריות של שדות הקרב. נחשוב על המאחד והמשותף ונקרב אל פנים המחנה את כלל אזרחי המדינה. נבין כולנו שתיקון הקיים והמשך המסע הציוני הם אתגרים נפלאים הנותנים משמעות ייחודית לחיינו. עלינו להביא לשינוי השיטה הפוליטית ולקדם דור חדש להנהגה, לפעול לקידום החינוך, להשתלב ביזמות לפיתוח הנגב והגליל, היצירה הכלכלית והתרבותית, ולהתייצב כנגד האלימות, השחיתות והפשע, ובעיקר להחזיר את החסד, האנושיות והסולידריות לתוך הוויית חיינו. אם נחתור להיות חברת מופת, שוחרת שלום, נוכל גם לעמוד שכם אחד מול הסופות שבחוץ ונקיים את שליחות חיינו.
* * *
אהוד בן עזר: הם לא ישמידונו!
התסריט לתגובת הנגד של החיזבאללה להתקפה ישראלית או ישראלית-אמריקאית על מתקני הגרעין של איראן הוא ממש מצמרר, וקיים כאיום נורא על ישראל גם בהקשר של מלחמה מקומית שסיבותיה "רגילות", כמו שהיתה מלחמת לבנון השנייה.
הרקטות הסוריות המדוייקות אֶם-600 – שהחיזבאללה קיבלו מידי הסורים בהשראה איראנית – תשוגרנה בהמוניהן לעבר המערך האסטראטגי של ישראל, שדות תעופה צבאיים, נמלים, תחנות כוח וריכוזי צבא, בעיקר בצפון ובמרכז, אך יכולת התגובה של חיל האוויר הישראלי תיבלם-בחלקה גם משום שכל כני-השיגור ימוקמו בלב אוכלוסייה לבנונית-שיעית צפופה, שהפצצתה תיראה בעולם כרצח עם, ותגביר את היחס העויין לישראל כמדינה מצורעת, מדינה "נאצית"!
למעשה אנחנו חיים על זמן שאול. אפילו הרס התשתית האסטראטגית של לבנון עלול לשרת בעיקר את התעמולה הערבית הקוראת להשמדת ישראל. אולי רק האיום בהרס כל התשתית של סוריה עשוי להיות בלם לכוח ההרס הרקטי של החיזבאללה, כוח הגדל באין מפריע מדי יום כאילו אין צפון ישראל ומרכזה אלא מיטווח של ברווזים.
הדיוק של הרקטות החדשות יאפשר לחיזבאללה ולסורים שלא לפגוע ביישובים הערביים בצפון הארץ, שרבים מתושביהם ודאי לא יצטערו על ההרס הנגרם בחלקים ה"יהודיים" של ישראל, העומדים אולי ליפול לידיהם כפרי בשל. ראינו את תגובותיהם האוהדות לחיזבאללה כאשר נפגעו ממנו בטילים במהלך מלחמת לבנון השנייה.
אנחנו מדחיקים את המצב הבלתי-נסבל שבו אנחנו חיים יום-יום כאילו חיים נורמאליים, אבל דומה שאין עוד מדינה בעולם שנמצאת יום-יום תחת איום צבאי על עצם קיומה עלי אדמות, ובנוסף לכך בתוכה פנימה פועלים מעין-בוגדים ואנשי "גיס חמישי" מסוגים שונים – המבקשים לערער את הצידוקים המוסריים והלאומיים לקיומה על ידי "שטיפות מוח" של אזרחיה, "שטיפות" הממומנות בחלקן בכסף זר המגיע מגורמים עוינים, ומוּנעות גם מיצר התאבדות של יהודים אידיוטים מוסריים.
* * *
יוסי גמזו
לְיוֹם יְרוּשָלַיִם
"בן-גוריון לא היה לאוּמן ימני, אך אף שהתנגד להתנחלוּיות שמעֵבֶר לקו הירוק, הוא קבע בתוקף כי על ירושלים, כּבירתו הנצחית והלא-מחוּלקת של עם ישׂראל, אין לוותר לעולם."
(מן העיתונוּת)
בְּכֵה, יֶלֶד, מֻתָּר...
זוֹכֵר אֶת הַסִּפּוּר הַהוּא מִפִּיו שֶל אַבָּא קוֹבְנֶר
עַל הַיַּלְדָּה הַהִיא בְּגֶטוֹ וִילְנָה הֶהָרוּס
שֶלְּאַחַר שִבְתָּהּ יָמִים רַבִּים אֵי-שָם בַּבּוּנְקֶר
בּוֹ הַס הָיָה מִלְּהַשְמִיעַ כָּל אִוְשָה אוֹ קוֹל
מִפַּחַד הִתְגַּלּוּת לְאֹזֶן קַלְגַּסֵּי הַוֶרְמַאכְט
שֶקְּנֵי הַ"שְּמַיְסֶר" שֶלָּהֶם מְשַחֲרִים לְדָם
פָּנְתָה, מִיָּד עִם צֵאת הַמִּשְפָּחָה לְאוֹר הַשֶּמֶש
לְהוֹרָתָהּ בַּשְּאֵלָה הַמְּצִיקָה מִכֹּל:
"מַאמֶע, מֶען מֶעג שוֹיְן וֵיינֶען?"
(אִמָּא, מֻתָּר כְּבָר לִבְכּוֹת?").
אָז גַּם לְךָ, כָּאן וְעַכְשָיו, אַרְבָּעִים וְשָלוֹש שְנוֹת פֶּחַם תַּלְתַּלֶּיךָ
שֶהִלְבִּין אָז כֻּלּוֹ מֵאֲבַק הַפְּרִיצָה עִם הַחֶבְרֶה שֶל מוֹטָה אֶל לֵב
הָעִיר הַנִּגְאֶלֶת פִּתְאֹם (וְכַיּוֹם הוּא מַלְבִּין מִשָּנִים כְּשֶאַתָּה פֹּה
עוֹמֵד מוּל גִּבְעַת-הַתַּחְמֹשֶת וְכָל רְפָאֶיךָ קוֹרְמִים מַמָּשוּת
חוֹתֶכֶת כְּסַכִּין שֶל מָה יָכְלוּ לִהְיוֹת כָּל אֵלֶּה
שֶלֹּא זָכוּ לְכָךְ שֶבְּלוֹרִיתָם תַּכְסִיף אַף הִיא
וְלֹא אֵרְשׂוּ לָהֶם אִשָּה
וְלֹא הוֹלִידוּ יֶלֶד
לוּלֵא נוֹתְרוּ שָם צְעִירִים לָעַד בַּקְּרָב הַהוּא) –
כֵּן, גַּם לְךָ סוֹפְסוֹף, יֶלֶד קָשִיש שֶלִּי, מֻתָּר כָּאן
גַּם אִם אוֹמְרִים שֶגְּבָרִים וּבִפְרָט צַנְחָנִים לֹא בּוֹכִים לְעוֹלָם,
לִבְכּוֹת כְּמוֹ אוֹתָהּ הַיַּלְדָּה מִן הַבּוּנְקֶר הַהוּא עַל הַהֵם שֶאֵינָם עוֹד
וְעַל אוֹתָהּ חֶרֶב חַדָּה, מִתְהַפֶּכֶת בִּסְגוֹר הֶחָזֶה שֶל זִכְרָם
שֶדַּוְקָא יֶשְנוֹ, חֵרֶף חֹק הִתְיַשְּנוֹ הַמֻּפְרָךְ בְּלַחוּת הָעֵינַיִם,
בַּזַּעַם הַמַּר וְהָרֶטְרוֹאַקְטִיבִי שֶל אִלּוּ, וְלוּא רַק, וְאִם,
שֶלֹּא נֵאוֹת לָכֹף רֹאשוֹ לַשִּכְחָה הַצִּינִית
וְלֹא לְהִתְפַּתּוֹת לְשוּם כָּזָב, שוּם אַשְלָיָה
שֶאִם נַסְכִּים כִּי תְחֻלַּק הָעִיר הַזֹּאת לִשְנַיִם
כְּמוֹ שֶהָיְתָה לִפְנֵי כ"ח אִיָּר שֶל שְנַת תַּשְכָּ"ז
יִשְׂרֹר כָּאן שְלוֹם-אֱמֶת בֵּין בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ וּבֵינֵינוּ
עֵת סַרְטָנוֹ שֶל הַגִּ'יהָאד פּוֹשֶׂה גְרוּרוֹת-גְּרוּרוֹת.
בָּעִיר הַזֹּאת הַזִּכָּרוֹן תָּמִיד חוֹרֵק שִנַּיִם,
תָּמִיד מִתְיַפֵּחַ בְּלִי קוֹל וְקוֹמֵץ אֶגְרוֹפִים בִּצְפוֹתוֹ לְאָחוֹר,
אָז שִׂים אֶת פְּרָחָיו שֶל הָאַל תִּשְכְּחֵנִי שֶלָּנוּ עִם זֵר הָאַלְמָוֶת
עַל שֵיש מַצַּבְתָּם שֶל הַהֵם שֶקָּנוּ בְּדָמָם אֶת חַיֵּינוּ
וּזְכוֹר.
נ.ב.
וְזֶה נָכוֹן דַּוְקָא כַּיּוֹם, עֵת מִכָּל עֵבֶר * כְּמַקְהֵלַת-צְבוֹעִים נֶחְלֶצֶת לְיַלֵּל * מוּל בִּירָתֵנוּ זוֹ קְרִיאוֹת שֶל שֹד וָשֶבֶר * הַפֶדֶרַצְיָה שֶל שׂוֹנְאֵי כָּל יִשְׂרָאֵל * הַמַּכְרִיזָה בְּצָרוּת-לֵב וְצָרוּת-עַיִן * שֶל אַנְטִישֵמִיּוּת גּוֹאָה בְּכָל אֲתָר * שֶיֵּש לִגְזֹר אוֹתָהּ שֵנִית, כְּמוֹ אָז, לִשְנַיִם * כִּי אִם בְּקֹשִי מְעַכְּלִים הֵם שֶמֻּתָּר * כִּי לָעַתִּיק-שֶבָּעַמִּים תְּהֵא גַּם אֶרֶץ * מִשֶּל עַצְמוֹ, עַל אַף אוֹיְבִים וּמִתְנַכְּלִים, * הֲרֵי שֶזּוֹהִי בִּירָתוֹ וְאֵין אַחֶרֶת – * אֶת זֶה וַדַּאי שֶהֵם מַמָּש לֹא מְעַכְּלִים. * כִּי הַצְּבוֹעִים קְרוּיִים צְבוֹעִים מִשּוּם שֶאֵין עוֹד * תְּכוּנָה בּוֹלֶטֶת בָּם יוֹתֵר מִן הַצְּבִיעוּת * וְלֹא שָמַעְנוּ שֶאֶחָד מֵהֶם יִתֵּן עוֹד * אֶת אִשּוּרוֹ, אִם לִזְמַן-מָה אוֹ לִקְבִיעוּת, * לַחֲלֻקַּת עִיר-בִּירָתוֹ (שֶבָּהּ קוּשָאנִים * הִיסְטוֹרִיִּים יֶשְנָם לְעַם אַחֵר, מֻבְהָק) * לֹא וּוֹשִינְגְּטוֹן D.C. עִם שֵבֶט הָאִינְדְּיָאנִים * אֲשֶר יָשְבוּ עַל גְּדוֹת נְהַר הַפּוֹטוֹמָק * הַרְבֵּה לִפְנֵי אַרְצוֹת הַבְּרִית שֶל מַר אוֹבָּמָה * וְלֹא קָהִיר שֶבָּהּ יָשְבוּ הַמִּצְרִיִּים * הַקַּדְמוֹנִים (אֲבוֹת הַקּוֹפְּטִים) זֶה כְּבָר כַּמָּה * אַלְפֵי שָנִים לִפְנֵי פְּלִישַת הָעַרְבִיִּים * מִתּוֹךְ חֲצִי-הָאִי עֲרָב לִתְחוּם מִצְרַיִם * וְלֹא שָמַעְנוּ שֶשּוּם עַם הוֹדִיעַ: "סְטוֹפּ! * אֲנִי כּוֹפֵל אֶת בִּירָתִי הַיּוֹם לִשְתַּיִם * וּמְחַלְּקָה עִם עַם אַחֵר, כִּכְפִילנְטְרוֹפּ..." * וְלֹא שָמַעְנוּ שֶמַר פּוּטִין גֶּ'נְטְלְמֶנִי * עַד כְּדֵי כָּךְ שֶבְּמִין גֶ'סְטָה נַדְבָנִית * יַכִּיר בִּגְרוֹזְנִי, בִּירָתָם שֶל הַצֶּ'צֶ'נִים * בְּתוֹר בִּירַת אֻמָּה צֶ'צֶ'נִית רִבּוֹנִית. * אוֹ שֶאוֹתָם הַמַּטִּיפִים לָנוּ מוּסָר פֹּה * עַל בִּירָתֵנוּ בִּסְטַיְל בְּרִיטִי הִפּוֹקְרִיטִי * עִם אַרְגֶּנְטִינָה הִתְחַלְּקוּ כְּבָר, שַׂר מוּל שַׂר פֹּה * בְּבִירָתָם שֶל אִיֵּי פוֹקְלֶנְד, סְטֶנְלִי סִיטִי.* אֲבָל שָמַעְנוּ גַם שָמַעְנוּ, לֹא עָלֵינוּ, * אֵיךְ הַתְּמִימִים, מְסֻמְּמֵי-הָאַשְלָיוֹת * בְּטוּחִים כִּי אִם נַחְלֹק מָחָר עִם מִתְנַכְּלֵינוּ * אֶת בִּירָתֵנוּ, בְּשָלוֹם נוּכַל לִחְיוֹת * בָּעִיר הַזֹּאת, שֶבַּקֻּרְאָן – לֵךְ דַּע מַדּוּעַ – * שְמָהּ לֹא מֻזְכָּר כְּלָל, אַךְ בָּרוּר לְכָל נָבוֹן * שֶיָּפוֹ, רַמְלֶה, לוּד בַּתּוֹר (כִּי, כַּיָּדוּעַ, * עִם הַשַּוַּארְמָה גַם גָּדֵל הַתֵּאָבוֹן)...
* * *
משה כהן
לא ינום ולא יִשן צורר ישראל
מכובדי,
נשיא ארה"ב חוסיין אובמה, שנבחר לתפקידו בקולותיהם ובכספם של יהודי ארה"ב, שם לו למטרה לשפר את יחסי ארה"ב עם עולם האסלאם. והדרך לעשות זאת היא ריסוקה של מדינת ישראל.
הוא שוקד על מלאכתו זו ללא לאות ופועל בכול החזיתות. חזית אחת הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, חזית שנייה הקפאת הבנייה בירושלים, וכעת החזית שלישית – פירוקה של ישראל מנשקה הגרעיני והפיכתה לטרף קל לאויביה.
מה הפלא שאבו מאזן אינו מעוניין לנהל איתנו מו"מ? ארה"ב עושה בשבילו את העבודה ומקרבת אותו אל מטרתו – חיסולה של מדינת ישראל. לא נותר לו אלא לצפות מהצד ולחכך ידיו בהנאה.
מה שלי פחות מובן היא שביעות רצונם של פעילי שמאל בקרבנו ממצוקתה הקשה של ישראל. אמנם שנאתם העצמית ידועה, אך האם יש להם ארץ אחרת?
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
משה ברק
עוד מסמר בדלת ארון המתים של השפה העברית
למשמע הפרסומת הלוחצת של דלתות "פנדור" החלטתי שוב להזהיר מפני הסכנה האורבת לתרבותנו. ההתבשמות במילים של "העולם הרחב", שהוא לרוב העולם הצר של האנגלית האמריקוקקולית, הורס כל חלקה טובה במראה החיצוני של יישובינו, רחובותינו, ומוסדותינו, כשהשמות העבריים נדחקים, כבלתי מתאימים, כחסרי רוחב אופקים כמכשול בדרך להצלחה.
כך מדהים לפגוש חברות ישראליות מהמובילות בארץ, עם שמות נוכריים המהווים יריקה בפרצופה של העברית במדינת היהודים. חברות מרכזיות לשידור הטלביזיוני הנקראות בישראל "YES" או "HOT" הן לעג לתחיית הלשון ושיבת ציון. שבגללן צריך גם לשדר פרסומות עם ריח אנגלופוני כדי שאפשר יהיה להשמיע בהן את ה"כן" וה"חם" כובש הלבבות.
הוא הדבר באשר לחברות ארציות הנקראות: "אייס", "אופיס דיפו", "הום סנטר". הן לעג לתבונה שלנו, וכדי שירשימו אותנו מגישים אותם הם בלועזית ACE, HOME CENTER, OFFICE DEPOT. "הום סנטר" אף מצחיק בעברית, שכן לא ברור מה ענין הסנטר שמתחת לפינו ולרשת החנויות...
למה זה לא נקרא "מועדון" כלשהו, אלא "קאנטרי קלאב" COUNTRY CLUB, ולמה אין "גמר" כלשהו במקום "פיינל פור" FINAL FOUR .
היתה בעברית הבחנה בין "מיץ" נטול גז ל"גזוז" המכיל גז. והנה ויתרנו על מונחים כוללים אלה, לטובת שמות (לועזיים!): פאנטה, ספרייט, קולה, וכו' שאינן משקה טבעי מיוחד כדוגמת יין ובירה, אלא תרכובות שונות מקריות של תרכיזי פירות, מים, גז וסוכר, שיצרנים קבעו, כי באותה מידה ניתן לקבוע תערובת של טעם ספרייט עם פנטה, תפוז עם לימון וכו'
בתחום הטלפון הנייד ORANGE החליף את "פלאפון" העברי, משל אין "תפוז" בארצנו הידועה כמצטיינת בגידול זה.
בחטיפים ה-CHIP האנגלי אומץ כיחיד דווקא ברבים CHIPS, מושל בכיפה כיחיד, וברבים אומרים צ'יפסים – בריבוי עברי מצחיק
"קציצה", "קציץ" ומרעיהם הוחלפו ב-HAMBURGER בשפתנו, בה ה-BURGER איננו "אזרח", ה-HAM הוא בשר טריפה, ו"המבורג" אינה יכולה להחליף את "נהריה".
אפילו אתר "ציוני-חלוצי" המתעד באהבה, היבטים שונים ממאת השנים האחרונות של שיבת ציון, קרא לעצמו מתוך חוסר תשומת לב, בשם "נוסטלגיה און ליין". דברים מאתר זה אף הובאו באתר "קריתי" סמוך ליום העצמאות. אך שימו לב: אתר בעל יעוד ציוני קורא לעצמו "נוסטלגיה" שניתן בהחלט לתרגמה באינספור צורות לעברית: "געגועים", "מראות מן העבר" וכו'. הדבר אף חמור יותר, בחוסר זהירות באשר לעברית, הוא מציין בכותרתו שהאתר "זמין תמיד" במלים "און ליין" ON LINE. מבלי לשים לב שבעברית "און ליין" פירושו "כוח גברא לפרי הגפן".
הפעם זה "פנדור" שבא להכות את "פלדלת" בהדגשת ה-DOOR בשפת האמריקדונלדס כתחליף מהעולם הגדול ל"דלת" שפתחה ארצנו הקטנה הנידחת, אלף שנה לפני ש-DOOR נולד. אך כדי להבטיח שתחליף זה יכבוש, השאירו על כנה את האות פ"א של "פלדלת". בדרך זו רומזים ל"קרבת משפחה", אף כי אין לה משמעות לא בעברית ולא באנגלית.
"פנדור" איננו מקורי, הוא חוליה בשרשרת. כאמור בכותרת עוד מסמר אחד בארון המתים בו עתידה השפה העברית להיקבר.
גבת
* * *
A few days ago someone wrote a message on the fence of the Israeli consulate in Manila:
"You are 62 and still everyone wants to fuck you. Happy birthday, Israel!"
* * *
איליה בר זאב
תורת היחסים
1.
מַטְּחֵי הַיְּרִי קָרְעוּ פְּתָחִים בְּרִשְׁתוֹת
הַבְּטִיחוּת –
עוֹד רְעִידָה כַּבִּירָה בְּסֻלָּם רִיכְטֶר.
גַּבְהוּת הַמַּיִם,
מְצוּקַת חוֹפִים לֹא לָנוּ.
מִמַּחְצַבֵּי הַקֶּרַח פָּרְצוּ הָרֵי גַּעַשׁ, צוֹעֲקִים, מְקַלְּלִים,
זוֹרְעִים אֵפֶר בַּיַּבֶּשֶׁת.
כְּמוֹ אָז,
מְטוֹסִים קֻרְקְעוּ –
שָׁמַיִם נֶאֶטְמוּ מֵעַצְמָם.
בּוֹרוֹת עֲנָק מִיָּמִים רְחוֹקִים נִפְעֲרוּ,
חָזְרוּ לִבְלֹעַ.
2.
יָרַדְנוּ לַחוֹף הַמְּחֻסְפָּס לִרְאוֹת אִם קַלּוּ עִקְבוֹת רַגְלֵינוּ,
אִם נֶחְסְמוּ
מַעֲבָרִים הֶכְרֵחִיִּים.
גַּם בָּנוּ בָּאוּ זַעֲזוּעִים קַלִּים בַּסֻּלָּם.
אָחַזְנוּ יָדַיִם,
חוֹמוֹת אֶבֶן עֲתִּיקוֹת נִצְּבוּ לְלֹא תְּזוּזָה,
מְעָרוֹת
לֹא הֵגִיחוּ מִמְּצוּקֵי הַכֻּרְכָּר.
בָּרְגָעִים הַמִּתְמַשְּׁכִים לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה
רָגַע הַיָּם.
רָעַדְנוּ אוֹתוֹ עֶרֶב –
מוּזִיקָה יַם תִּיכוֹנִית יִבְּבָה בְּאֲזוֹרֵי הַתַּעֲשִׂיָּה, צָעֲקָה
כְּאֵב.
3.
אֲנָשִׁים נִפְגָשִׁים.
אֶתְמוֹל פָּגַשְׁתִּי הֲמוֹן אָדָם בְּמִגְרְשֵׁי הַחֲנָיָה –
מִתְבַּדְּחִים,
מַרְצִינִים לְפֶתַע, מִתְחַבְּקִים,
שׁוֹלְחִים יָדַיִם,
מְלַטְּפִים,
אֲפִילוּ נְשִׁיקוֹת לֶחִי מֵעֵת לְעֵת.
בַּמִּתְחָם הַמְּעֻצָּב נִשְׁעָנִים אֶל כָּל אֶבֶן מֻגְבַּהַת בֵּין שִׂיחֵי הַנּוֹי,
נָעִים לְאַט בִּצְפִיפוּת מְגֻבֶּשֶׁת אֶל
מוֹקֵד הָעֶצֶב כִּבְרִקּוּד
טִקְסִי.
אֲנָשִׁים נִפְגָשִׁים –
טוֹפְחִים טְפִיחוֹת עִסּוּי בַּכָּתֵף הַפְּנוּיָה וּלְאֹרֶךְ עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.
סוֹקְרִים בִּדְאָגָה אֶת מֶרְחֲבֵי הַמָּקוֹם
וְהַזְּמָן,
בּוֹדְקִים אֶת מַלְבּוּשֵׁי הַבָּאִים –
(בִּמְקוֹמוֹת מְרֻחָקִים אָפְנַת אֶמְצַע הַיּוֹם
חַסְרַת חֵן).
לִקְרַאת עֶרֶב –
רוֹכְנִים אֶל הַפְּרָחִים הַנֶּעֱרָמִים לִרְגֹּם אֶת עֲרוּגַת הָאֲדָמָה הַטְּרִיָּה בְּאֲבָנִים קְטַנּוֹת,
מֻתְאָמוֹת לְשִׁמּוּש חוֹזֵר.
* * *
אורי הייטנר / 2 מאמרים
1. אין לנו ארץ אחרת
"הזאת נעמי?" שאלו בני בית לחם, למראה של נעמי, בשובה ממואב. "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." ואכן, סיפור חייה של נעמי קשה מנשוא. הסבל שהיא חוותה אינו פחות מייסוריו של איוב. היא איבדה את בעלה ושני בניה ולא היו לה נכדים.
מופת התמודדותה של נעמי עם המשבר, תקומתה מתוך השבר והאסון, ראוי לדיון בפני עצמו. שאלה אחרת, היא מה הסיבה למכות הנוראות שנחתו על המשפחה? על פי תפיסת השכר והעונש הדומיננטית במקרא, סביר להניח שאסון כזה אינו מקרי, אלא הוא עונש. עונש על מה? מה היה חטאה של משפחת אלימלך?
שאלה זו העסיקה את חז"ל. "היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך [איש נעמי], מחלון וכיליון [שני בניו], גדולי הדור היו, ופרנסי [מנהיגי] הדור היו. ומפני מה נענשו [ומתו]? מפני שיצאו מא"י [בשנת בצורת] לחו"ל [אל ארץ מואב]." (תלמוד בבלי, בבא בתרא צא, ע"א).
רשב"י מגנה את אלימלך ובניו גינוי כפול. ראשית, כיוון שהם עזבו את הארץ. אך לא כל מי שירד מן הארץ נענש כך. הסיבה השנייה, היא שמדובר היה במנהיגי הדור. מהמנהיגות, מן האליטה, מצפים ליותר. אליטה הנוטשת את הארץ בשעת משבר, מחלצת את עצמה ומפקירה את פשוטי העם לגורלם, עמוק בתוך המשבר וללא המנהיגות שתקל על התמודדותם, חוטאת חטא כבד לייעודה. הנטישה של אלימלך ומשפחתו הייתה כפולה – נטישת הארץ ונטישת העם, ועל כך הם נענשו עונש חמור כל כך.
המסר של המדרש הזה הוא של "צומוד" בלתי מותנה של היהודי למולדתו. המבחן אינו כאשר טוב וקל, בשעת שפע ורווחה, אלא דווקא בתקופת משבר, בתקופה של קושי.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, במשבר הקשה – מהקשים ביותר שחוותה החברה הישראלית; משבר ביטחוני, משבר כלכלי, משבר מוראלי של אובדן הביטחון העצמי, הייתה תופעה של ירידה המונית מן הארץ. ראש הממשלה יצחק רבין התייחס לכך באמירה בוטה ביותר. "נפולת של נמושות," הוא כינה את היורדים.
ייתכן שהביטוי חריף מדי, אין הוא "פוליטיקלי קורקט", לא יאה ולא נאה שראש ממשלה ידבר כך על אזרחי מדינתו. יתכן. אבל הוא צדק. מנהיג אינו חייב תמיד להתחנף לאזרחים. לעיתים תפקידו להוכיח בשער, להציג תופעה כשלילית, ליצור לה דה-לגיטימציה ולגנות אותה בכל פה.
ייתכן שתגובתו הייתה חריפה מידי, אך אני מעדיף אותה אלף מונים, על פני הלגיטימציה שמעניקה היום החברה הישראלית לירידה מן הארץ וליורדים מן הארץ.
מי בכלל מדבר על המושג "ירידה"? היום מדברים על "הגירה". הגירה – פירושה מעבר מארץ לארץ. "עלייה" ו"ירידה" הן אמירות שיפוטיות וערכיות: מקומו של יהודי בארץ-ישראל. ליהודי, חיים בארץ-ישראל נעלים לעומת החיים בגולה (עוד מילה שכבר אינה פוליטיקלי קורקט), או בניסוח נגטיבי – החיים בגולה נחותים מאשר בארץ-ישראל. ולכן, יהודי העובר מהגולה לארץ-ישראל אינו מהגר אלא עולה. יהודי העובר מארץ-ישראל לגולה, אף הוא אינו מהגר אלא יורד.
החברה הישראלית יצרה לגיטימציה לירידה. כבר אין זו בושה לרדת מן הארץ, אנשים מדברים על כך כעל תופעה טבעית, כמו מעבר דירה. הירידה מן הארץ היא כמעט מכת בכורות – אין כמעט משפחה שלא הוכתה בה. פתאום יש מי שמציעים להעניק ליורדים זכות הצבעה – שזו כבר לגיטימציה פורמלית של המדינה.
באוגוסט 2001, בשיא תקופת פיגועי ההתאבדות, כתב רון מיברג מאמר ב"מעריב", תחת הכותרת "כעכברים מספינה טובעת". וכך הוא כתב, בין השאר: "מדינה שאינה יכולה להציע לאזרחיה יותר מדם, יזע, דמעות, תמרות עשן וגוויות יקיריהם מפוזרות על מדרכותיה, אינה יכולה לכבול אותם לאדמתה; מדינה שקומץ מתנחלים המחופרים בעמדותיהם ובאדמת הזולת ומכתיבים סדר יום רצחני לשישה מיליון אזרחים, אינה יכולה לנחור בבוז אל מי שיוצאים בשעריה כדי לא לשוב; מדינה המטפחת את העוני, מרסקת את החינוך, נכנעת לתכתיבי חרדים, מייבשת ומרעילה את המים ומנפחת את ממשלתה לכדי רבע מהכנסת על חשבון משלם המיסים, אינה יכולה להתנפל על אביב גפן שאמר (או לא) לפני הנוער לשקול את עתידם ואת המשך חייהם בארץ האוכלת הזאת... במעמד צד אחד אני קובע בזאת, שאחרי חמישים פלוס שנות קוממיות מדממת, שעה שמיטב האופטימיסטים חדלו לראות את להבת התקווה מהבהבת בקצה המנהרה, אנו מוותרים בזאת על המונח 'ירידה' לטובת המילה 'הגירה'; מילה המיטיבה לתאר את שעושה הזולת, כאשר הוא ישראלי, אירי או סיני, כאשר הוא משתמש בזכותו המולדת להעתיק את מקום מגוריו לצידו השני של העולם או למדינה סמוכה. רק אומה היסטרית, רדופת תחושות אשם, והבאה חשבון קנטרני עם אזרחיה, מרשה לעצמה לעקור [לעקוד?] אותם אל החיים הקלוקלים שקמו לנו כאן ולהכריח אותם לעמוד, בחזה מנופח מגאווה יהודית, על סיפון 'אח"י-טיטאניק', שקרחון גדול חורר את ירכתיה וחרטומה מאיים להזדקר... הניחו להולכים. הניחו למהגרים. אחת הפרשנויות הלא מפליגות של הדמוקרטיה, היא זכותו של הפרט ללכת ולשוב כאוות נפשו. זה איננו נושא לדיון ציבורי." שנים אחדות לאחר מכן רון מיברג ירד מן הארץ.
כמו מיברג, רבים מן היורדים מאשימים את הארץ, את המדינה, בירידתם. ולא רק היורדים, גם בין הנותנים לגיטימציה לירידה, יש המאשימים את המדינה. לאה רבין, אשתו של המנהיג שכינה את היורדים "נפולת של נמושות", אמרה לאחר ניצחונו של נתניהו ב-1996, שבא לה לארוז את המזוודות ולעזוב את הארץ. ויש להודות, גם בתקופת המאבק שלנו, שמעתי יותר מתושב אחד בגולן האומר שאם יעקרו אותנו, הוא יירד מן הארץ. לא יהיה לו עוד מה לחפש כאן. אף פעם לא יכולתי להבין זאת. מי שמתבטא כך, מה הוא אומר על עצמו ומה הוא אומר על מהות מאבקנו? איך אפשר להיאבק על נשמת אפה של הציונות, ובעת ובעונה אחת להציג את הירידה מן הארץ כאופציה לגיטימית?
אני מאמין שאנו ארץ נהדרת, לא כמונח סאטירי אלא באמת ובתמים, אך לא חסרים בנו פגמים וכשלים. אני משוכנע שהחלוצים שהקימו את המדינה לא חלמו על מדינה שטיפוסים כמשה קצב ואהוד אולמרט יעמדו בראשה, למשל. אבל משבר הוא אתגר, ובמקום להתייאש יש להיאבק.
עלינו לחנך את ילדינו על רעיון של "צומוד" – דבקות באדמה, דבקות בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל מקרה, בכל מחיר, ללא חשבון. יש לחזור וליצור דה-לגיטימציה לירידה מן הארץ, וגם לתופעות כמו דרכון נוסף "לכל צרה שלא תהיה". פעם היתה אמירה אנטישמית על היהודים, ש"איפה שטוב להם שם מולדתם." הציונות אמרה את ההיפך – "איפה שמולדתנו – שם טוב לנו."
בשירו "אין לי ארץ אחרת", אהוד מנור לא טייח ולא הציג את ארץ-ישראל כארץ מושלמת, נטולת צרות ובעיות. להיפך, "אדמתי בוערת", הוא כתב. והוא לא התכוון לוותר: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה." אך נקודת המוצא והסיום היא המסר המרכזי, ההתחייבות הבלתי מותנית – "אין לי ארץ אחרת."
2. סוף המרדף של ירון לונדון
ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם מנחליה כמים זורם / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל. // ארץ אשר מרדפים קורותיה / אלפיים דפים ועוד דף / עד שנגמר עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף. // ארץ אשר ירדפוה אויביה / אך היא את אויביה תרדוף במרדף / היא את אויביה תשיג / אך אויביה – הם לא ילכדוה בכף. // זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף / היא יראה, אבל כמו לא היתה כלל מודאגת / תמתין עד לסוף המרדף. // סוף המרדף מסתתר בנקיק / וממתין לסופו במחבוא, / אך לסופו הוא יבוא / כמו השמש, אשר ממזרח היא תבוא. // אז לא יותר אימהות תקוננה / ולא על בניהם – האבות/ כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה/ לצעוד בעקבי התקוות. (ירון לונדון).
שר הביטחון אהוד ברק בחר בשיר זה ושר אותו באירוע חגיגי ליום העצמאות בבית הנשיא. למחרת יצא מחבר השיר, ירון לונדון, במתקפה נגד שירו. הוא מצטער על שכתב אותו וביקש על כך חנינה. היום הוא לא היה כותב שיר "פשיסטי" כזה, כדבריו.
הבאתי את השיר "מרדף" במלואו, על מנת לאפשר לקורא לשפוט – מה "פשיסטי" בשיר המקסים הזה? הרי מדובר בשיר של כמיהה לשלום, לימים בהם "לא יותר אימהות תקוננה, ולא על בניהם – האבות". זהו שיר של תקווה ואמונה שהשלום "כן הוא יבוא."
מה, אם כן, כל כך קשה לירון לונדון בשירו?
אין זה שיר המהלל את המלחמה – להיפך. אין זה שיר המקדש את האדמה בדם, אלא רק מציין את העובדה הכואבת שדם זורם כמים בנחלי הארץ, עובדה המלווה אותנו 120 שנה. מדוע, אם כן, סולד לונדון בבוטות כזו משירו?
לא ה"פשיזם" ולא המלחמה, ולא "הדם והאדמה" מרתיעים את ירון לונדון. דומני, שהמפתח לסלידה נמצא בשורות אחרות לגמרי – "עצביה ברזל", "כמו לא היתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף המרדף," "רגלינו לא תלאינה."
השיר "מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני, רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח המאפיין היום את ירון לונדון והחוגים אליהם הוא משתייך – העייפות. זהו שיר של נחישות ועקשנות, ואלה אינם עוד ספל הקפה של ירון לונדון.
השיר מבטא כמיהה לשלום, אך נכונות לשלם את מחיר המלחמה על הארץ ככל שיידרש. ירון לונדון התעייף. אין הוא מוכן עוד לשלם את המחיר. הוא כבר הגיע, באפיסת כוחות, לסוף המרדף. אין הוא יכול להתמודד עם המציאות של עם הנאבק על ארצו, והוא מואס בביטוי האמנותי של ההתמודדות הזו, בעיקר כשהוא פרי יצירתו.
אני שוחר שלום ורודף שלום, אך אני משוכנע שחולשה ועייפות לא יביאו לשלום, אלא רק ירחיקו אותו. ירון לונדון, נמצא, כנראה, במקום אחר.
במשך למעלה משמונה שנים עמדו תושבי שדרות ועוטף עזה איתן, תחת מתקפת טילים בלתי פוסקת מצד הפלשתינאים. מנין הם שאבו את תעצומות הנפש הללו? אני מאמין שתחושת הצדק שבציונות, שבקיומנו בארץ ישראל, היא מקור הכוח.
יש בתוכנו מי שהתחושה הזו היא לצנינים בעיניו. חוה אלברשטיין, הזמרת המבצעת של השיר "מרדף", כתבה 20 שנה מאוחר יותר: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני." (חוה אלברשטיין, "חד גדיא"). משבר הזהות של חוה אלברשטיין נובע מאובדן תחושת הצדק. ברוח זו כותב גם ירון לונדון עצמו במאמרו: "השיר רע כי הוא שקרי... לא נרדפנו אלא רדפנו."
על כך כתב נתן אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו?/ אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק."
ברגע שיצירת אמנות הופכת לנחלת הכלל, היא נהיית לישות עצמאית, ומופקעת מבעלותו של יוצרה. כשקראתי את דבריו של לונדון, נזכרתי בטיול עם חניכיי, חברי גרעין "טל", לקיבוץ אורטל, לפני 24 שנים. עמדנו על הסרטבה, בקעת הירדן נפרשה לנגד עינינו, קראתי את השיר באוזניהם והם האזינו בדומייה, כמעט בחרדת קודש, ובתחושת הזדהות. ירון לונדון מאס בשיר היפה והאמיתי שכתב, מאחר ותש כוחו להיות חלק מן המרדף. אני משוכנע שרבים רבים שטרם התעייפו ואינם מתכוונים להתעייף, ישמחו לאמץ אותו.
אהוד: קודם כל לא 120 שנה אלא 132 שנים. פתח ספר היסטוריה ותדע. דבר נוסף, עכשיו אתה מבין מדוע ירון לונדון הוא אישיות ישראלית חשובה. הוא יודע בדיוק לאלו בארות לירוק ובאיזה אופן להשתין על המדינה ["לא נרדפנו אלא רדפנו"], וקוצר פירות שאתה ואני לעולם לא היינו מגיעים אליהם כי אנחנו לא שייכים ל"בון טון" של שפל המדרגה של האידיוטיזם המוסרי בישראל, המתגמל יפה מאוד את דובריו.
* * *
ליטמן מור
על הסופר היהודי הסובייטי איליה ארנבורג ממבט שני
בגיליון 512 פירסם המשורר אלישע פורת כתבה על הסופרים היהודים הקומוניסטים אברהם סוצקבר ואיליה ארנבורג וכינה אותם הארכימלשינים לשלטון הסובייטי. ראיתי בכך שעטנז – כרך את סוצקבר עם ארנבורג ביחד. (שעטנז – בגד שמורכב מחוטי פשתן וצמר. אסור מן התורה ללבוש בגד כזה. ויקרא פרק י"ט פסוק י"ט).
מאחר שהיכרתי את סוצקבר אישית ומקרוב, הגבתי מיד (בגיליון 520). אשר לארנבורג, ציינתי באותה כתבה שאני אגיב בכתבה אחרת.
אלישע פורת חזר בו מדבריו לגבי סוצקבר.
לחליפת המכתבים עם פורת לגבי סוצקבר היתה תהודה רבה. אני חייב לקוראים הבהרה ותגובה לגבי ארנבורג. אשתדל לעשות זאת עכשיו.
למען האמת לא היכרתי את הביוגרפיה של ארנבורג. שמעתי עליו בהיותי בזמן מלחמת העולם השנייה בפרטיזנים,ידעתי שהוא יהודי קומוניסט וסטליניסט אדוק, ומתנגד חריף לציונות. לאחר שחזרתי לווילנה בסוף המלחמה, למדתי להכיר איליה ארנבורג שונה, בעקבות השואה, ודעתי השתנתה עליו, ועל כך בהמשך.
ארנבורג נולד ב-27 בינואר 1891 בקייב בירת אוקראינה למשפחה יהודית. ב-1908 הוגלה עקב פעולתו נגד הצאר הרוסי. בגיל 18 היה בפריז, מחובר לאנשי הבוהמה. ובגיל 19 פירסם את שיריו הראשונים. ב-1917 חזר לרוסיה אולם התנגד למהפכה הקומוניסטית, וב-1921 עזב את רוסיה הסובייטית לברלין ואחר מכן שהה בפריז. היה כתב של עיתונים סובייטיים ושל ספרד בזמן מלחמת האזרחים. ב-1940 הצטרף למפלגה הקומוניסטית וחזר לברית המועצות והפך לקומוניסט ולסטליניסט אדוק.
לאחר פלישת גרמניה הנאצית בשנת 1941 לברית המועצות, כתב מאמרים נגד גרמניה וביניהם המאמר הידוע "כן לשנוא". מטרתו הייתה להחדיר לציבור הרחב שנאה נגד הגרמנים הכובשים והרוצחים. הוא אפילו הרחיק לכת והונחה על ידי המפלגה הקומוניסטית להנמיך את הטון.
ארנבורג נחשב כסופר ופובליציסט מוכשר. הוא כתב ברוסית ויצירותיו תורגמו לשפות רבות וביניהן יידיש ועברית. שני כרכים מתוך שלושה של יצירתו "אנשים, שנים, החיים" – פרקי זיכרונות, תורגמו לעברית על ידי אליהו פורת. אוסף כתביו נמצא ביד ושם.
בנו של דודו של ארנבורג הוא אברהם נגב מבאר טוביה, איש הפלמ"ח והמושל הראשון של הנגב במלחמת העצמאות. (הפרטים הנ"ל מובאים מ-Google)
בהיותי בפרטיזנים הסובייטיים, ב-1943, ידענו שאת המאמר הראשי בביטאון הצבא האדום, "הכוכב האדום", כותב ארנבורג. המאמרים עודדו את חיילי הצבא האדום בזמנים הקשים של הכיבוש הנאצי והאופנסיבה לאחר הקרב על סטלינגרד. אני זוכר שבשיחות עם הפוליטרוק של הגדוד, השוו את המאמרים של ארנבורג לכוח של בריגדת לוחמים.
אנו היהודים, שסבלנו מהאנטישמיות של הפרטיזנים, שאבנו עידוד מכך שידענו שארנבורג הוא יהודי.
את דמותו והתנהגותו של איליה ארנבורג בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה ולאחר שנפגש עם ניצולי השואה, בעיקר בווילנה, ונודע לו וראה במו עיניו את רצח היהודים באזורים הכבושים על ידי גרמניה הנאצית, אני מביא מפי חברי היקר אלכסנדר (סניה) רינדזיונסקי, אשר נפגש אישית עם איליה ארנבורג ותיעד את שיחותיו אתו מילה במילה בספרו "חורבן וילנה" (תורגם מיידיש על ידי בית לוחמי הגטאות והוצא לאור על ידי הקיבוץ המאוחד תשמ"ז, 1987).
על מנת לאשר את אמינותו אקדיש מילים אחדות לחברי סניה ז"ל, שהלך לעולמו לפני שני עשורים. סניה, יליד וילנה, היה שותפי לחדר בגטו וילנה. בחדרי היה הדפוס של המחתרת פ.פ.או. שנינו השתייכנו למחתרת ואני הייתי מפקדו. הוא גדל בצעירותו ברוסיה, הכיר את התרבות הרוסית וידע רוסית על בוריה. היה "סלון קומוניסט" (מונח המגדיר יהודי בעל אידאולוגיה קומוניסטית ולא ממוצא סוציאלי ירוד. להוריו היה בית דפוס).
אני הקדמתי לברוח מהגטו כשבועיים לפניו.אני ליערות נארוץ ב-12 בספטמבר 1943, והוא עם קבוצת פ.פ.או. ליערות רודניקי עם חיסול הגטו על ידי הנאצים, דרך צינורות הביוב העירוניים. סניה השתייך ביער לגדוד "הנוקם", בפיקודו של אבא קובנר. ביער נפצע קשות בידו והוטל עליו לכתוב על חורבנה של וילנה היהודית.
ב-16 ביולי 1944 שוחררה וילנה על ידי הצבא האדום. הפרטיזנים מיער רודניקי שבו לווילנה. סניה היה ממייסדי המוזיאון היהודי בווילנה ומעובדיו הבכירים. ביולי 1944 ביקרה בווילנה בתו המאומצת של ארנבורג ושמה אירנה, וקיבלה פרטים ממנו על מה שהתרחש בזמן השואה עם יהודי וילנה ובמיוחד על המחתרת היהודית בווילנה. אותו זמן אמור היה סניה, כנכה מלחמה, לנסוע למוסקבה לניתוח באחד בתי החולים הגדולים, והיא הציעה לו להיפגש עם ארנבורג כאשר יהיה במוסקבה. היא נתנה לו את הכתובת ומספר הטלפון שבאמצעותו אפשר לאתרו.
סניה נפגש עם ארנבורג ב-31 באוקטובר 1944 בדירתו במוסקבה לשיחה שארכה שלוש שעות (הדירה היתה בקומה גבוהה והמעלית לא פעלה). ארנבורג התעניין בפרטים ובפרטי פרטים בגורלם של יהודי וילנה ובתנועות ההתנגדות בגטו וביערות. באותה שיחה הוא השיב לשאלתו של סניה, שהחומר שאספה בתו אירנה מתפרסם רק בעיתונים בארצות הברית ואילו העיתונות הסובייטית מתעלמת מכל מה שעבר על היהודים בזמן הכיבוש של גרמניה. הוא גם סיפר לו שהוא מתכונן לפרסם "ספר שחור" על פשעי הגרמנים.
פעם שנייה נפגש סניה עם ארנבורג ב-22 ביולי 1947, כאשר ארנבורג בא לווילנה עם אשתו כאורחו של פלצקיס, יו"ר נשיאות המועצה העליונה בליטא. הפגישה, רבת משתתפים יהודים, התקיימה באולם הגדול של המוזיאון היהודי בווילנה. הוא חזר אז מארצות הברית וסיפר על המגעים שקיים עם אנשי ציבור יהודים ועודדם להירתם למאבק נגד גרמניה הנאצית.
ארנבורג בקר במוזיאון היהודי, בילה שעות אחדות והתעניין בחומר ובמסמכים של המוזיאון שלא הוצגו עד כה. באותו מעמד גילה ארנבורג שברשותו נמצאים מסמכי החומר ל"ספר השחור", שלצערו לא ניתנה לו הרשות להוציא לאור. הוא מוכן להפקיד אותו במוזיאון היהודי כחומר פרטי הרשום על שמו בתנאי שאם המוזיאון ייסגר החומר יוחזר לו.
הנוכחים תהו. התפלאו. סניה שאל אותו מדוע הוא מדבר על חיסול המוזיאון היהודי? – ארנבורג חייך והשיב בהדגישו כל מילה: "ייתכן ומישהו יעלה בדעתו שהמוזיאון צריך להימצא בבירובידז'אן או אולי על הירח ולכן הוא רוצה לקבל את החומר בחזרה."
שנה לאחר מכן נסגרו כמה וכמה מוסדות יהודיים בבריה"מ וביולי 1949 נמסרה החלטת מועצת השרים בליטא לערוך ריאורגניזציה של המוזיאון היהודי בווילנה. כבר קודם לכן נשלח פרטיזן אחד למוסקבה עם החומר והחזיר אותו לארנבורג. הפעם פתחה אשתו את דלת הכניסה לדירה לקחה את החומר וסגרה את הדלת, מבלי להכניס את השליח לדירה.
החומר הכיל שני כרכים עבים שכללו חומר רב על פשעי הנאצים ביחסם לאוכלוסייה האזרחית בברית המועצות ובארצות הכבושות, ובעיקר לרצח היהודים.
האגדה מספרת שבצוואתו ציווה ארנבורג שלאחר 20 שנה יועבר החומר ליד ושם בירושלים. החומר ישנו ביד ושם. בשנת 1989, למרות שבאותו זמן היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לברית המועצות היו מנותקים, השתתפתי במשלחת של ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות בישראל, ונסענו לברית המועצות. היינו האורחים של הווטרנים הרוסים של מלחמת העולם השנייה. קבלתי ממי שקיבלתי וכן כמה חברי המשלחת – מספר עותקים של "הספר השחור" ברוסית, והברחנו אותו כי הפצתו ברוסיה עוד לא אושרה. היתה זו התקופה הקרוייה פרסטרויקה, ראש הממשלה [הנשיא?] היה אז גורבצ'וב ואנו הרגשנו חופשים למדי.
גישתו של ארנבורג למדינת ישראל השתנתה לטובה. היהודים בברית המועצות הזדהו עם היישוב בארץ במלחמת העצמאות, לאור תמיכתו של גרומיקו נציג בריה"מ במליאת האו"ם, שהצביע בעד הקמת מדינה ליהודי התפוצות.
באסיפה שהתקיימה בבניין התיאטרון הממלכתי היהודי במוסקבה הכריז ארנבורג שליבו פועם יחד עם ליבם של מגיני ירושלים, בעת המצור על ירושלים.
היחס של בריה"מ לישראל השתנה לרעה לאחר ההתלהבות הגדולה של יהודי מוסקבה בעת שגולדה מאיר, כשגרירת ישראל בבריה"מ, בקרה בשמחת תורה בבית הכנסת הגדול של מוסקבה. אותו זמן כתב ארנבורג מאמר שאין ליהודי ברית המועצות דבר משותף עם מדינת ישראל.
סניה כותב בספרו שלא נזדמן לו יותר לפגוש את ארנבורג, אשר לדעתו שמר מרחק ביטחון מבעיות הקשורות בלאומיות היהודית.
איליה ארנבורג מת מיתה טבעית ב-31 באוגוסט 1967 והוא בן 76 במותו. רבים תוהים כיצד הצליח איליה ארנבורג לשרוד בזמן שסטלין חיסל את האינטלקטואלים והסופרים היהודים. היה לו בוודאי מזל אבל אין ספק שהיה מוכשר והלך "בין הטיפות". ככל הידוע לי לא נמצא שהוא היה מלשין ושבגללו חוסלו הסופרים היהודים הסובייטיים.
בזמן מלחמת העולם השנייה היתה לכאורה מעין הפשרה ביחס של השלטון הסובייטי ליהודים. הוועד האנטי פשיסטי היהודי, אשר בראשו עמד השחקן והבמאי שלמה מיכאלס, והסופרים היהודים – פעלו בגלוי, דגלו, בהקמת רפובליקה יהודית בקרים, משם גורשו הטטרים. חשבו אפילו להקים לגיון מתנדבים יהודים לעזור לישראל בראשית דרכה. סטלין שינה את עמדתו, ובשנים 1949 ועד יום מותו ב-5 במרס 1953 חיסל את הצמרת היהודית (משפטי הרופאים) וזרועו עוד היתה נטויה.
מכל מקום אני מסכים לדברי הסופר שלום חולבסקי, ששוחחתי איתו לאחרונה, שאיליה ארנבורג קנה את עולמו ביצירתו "הספר השחור".
יראה העם וישפוט...
הארכיונים פתוחים. ימים יגידו. ועד אז: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז).
תל אביב 28 באפריל 2010
אהוד היקר שלום רב,
ב-28 באפריל העברתי ל"חדשות בן-עזר" כתבה על איליה ארנבורג. הנושא לא קשור במיוחד למשורר אלישע פורת ואני מוכן לוותר על המבוא. המבוא בא להעמיד דברים על דיוקם. אין קשר בין סוצקבר לבין ארנבורג. הנושא מעניין את יוצאי ברית המועצות לשעבר. אני מניח שהפגישה והשיחות בין ארנבורג לבין ניצולי השואה בווילנה ב-1945 הוא גם חידוש ולא ידוע ברבים.
אגב לפני שהעברתי אליך את המאמר הוא עבר "צנזורה" של ידיד המתמצא בנושא.
יד ושם פירסם לאחרונה קטלוג של ספרים שהוצאו לאור על ידי "יד ושם". ברשימת הספרים שפורסמו בלועזית מופיע גם "הספר השחור" בעריכתם של ארנבורג וגרוסמן.
בכבוד רב
ליטמן מור
תל אביב ה-5 במאי 2010
* * *
אילן בושם
10 שירים
מקום בלבד
בְּאַנְגְלִיָה רָאִיתִי אִישׁ שֶׁלֹּא אֶרְאֶנּוּ עַד עוֹלָם
בְּסִין נוֹלַד אָדָם שֶׁלֹּא יַכִּירֵנִי לְעוֹלָם
אוֹר בַּחַלּוֹנוֹת שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לִי דָּבָר
שִׂיחוֹת שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ בְּמַה מְּדֻבָּר
אָבִי הִכִּיר אֶת אִמִּי וְיָכוֹל הָיָה גַּם אַחֶרֶת
בְּעוֹד זְמַן-מַה יִּתְפְּסוּ הַחוֹבְרוֹת
עִם שִׁירַי מָקוֹם בִּלְבַד
וַאֲנִי אֶשְׁכַּב עִם אֲבוֹתַי בָּדָד
קרובים קרובים
הֵם מֵתִים שֶׁהִיא תָּמוּת
הֵם חַיִּים מִזֶּה שֶׁהִיא תָּמוּת
הֵם מֵתִים מִזֶּה שֶׁהִיא לֹא מֵתָה
וְהִיא יוֹם-יוֹם, בַּת תִּשְׁעִים וְיוֹתֵר,
מִתְנַדְנֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ, נִתְמֶכֶת, שׁוֹתָה
קָפֶה בְּבֵית קָפֶה, יוֹדַעַת שֶׁכָּל עוֹד
הִיא שׁוֹתָה הִיא בַּחַיִּים.
30 מעלות בצל
"אַבְרָם עֲמֹד בַּצֵּל, כְּשֶׁיָּבוֹא הָאוֹטוֹבּוּס אֶקְרָא לְךָ!"
חָרְדָה דּוֹדָתִי הַזְּקֵנָה לְדוֹדִי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג.
"אַבְרָם, עֲמֹד בַּצֵּל, כְּשֶׁיָּבוֹא הָאוֹטוֹבּוּס אֶקְרָא לְךָ!"
צָוְחָה דּוֹדָתִי הַזְּקֵנָה עַל דּוֹדִי הַמֻּפְלָג בַּשָּׁנִים.
אֵלִי אֵלִי, עַל מִי אָרִים קוֹלִי אַחֲרֵי אַבְרָם,
חָשְׁבָה וְלֹא חָשְׁבָה דּוֹדָתִי עַל דּוֹדִי.
איש ומקטרת
מִדַּי פַּעַם הוּא מִתְעַסֵּק וּמַדְלִיק אוֹתָהּ,
מְעַשֵּׁן, וְנוֹתֵן לָהּ וְלוֹ מָנוֹחַ
וְשׁוּב מַדְלִיק אוֹתָהּ וְאֶת
עַצְמוֹ
תרנגול כפרות
תַּרְנְגוֹל שְׁחוֹר נוֹצָה
מְסַמֵּר גַּבּוֹ
מֵנִיף כַּרְבֹּלֶת אֹדֶם –
נָכוֹן לִקְרָב דָּמִים.
עיניים
תְּרִיסִים מֻגָּפִים
תְּרִיסִים נִפְתָּחִים
תְּרִיסִים מוּרָדִים
תְּרִיסִים מוּרָמִים
יוֹרְדִים וְעוֹלִים
תְּרִיסִים רִיסִים
לְעֵינֵי הַחֲדָרִים.
פעם
כַּמָּה שֶׁהִיא הָיְתָה פַּעַם יָפָה.
כַּמָּה שֶׁהִיא הָיְתָה פַּעַם חֲתִיכָה!
מַטְבֵּעַ עוֹבֵר לַסּוֹחֵר
(יָדַיִם שָׂשׂוּ לִקְרָאתָהּ)
עַכְשָׁו הִיא אֲסִימוֹן שָׁחוּק,
מִיָּד לְיַד לֹא עוֹבֶרֶת יוֹתֵר.
מאחור
אַתְּ מַקְדִּימָה אֶת הַמְאֻחָר.
בְּאֵלֶם קוֹל
הַמַּצָּעִים
הַמֻּצָּעִים
שֶׁמַּצִּיעִים
חשבונאות
אֲנִי זוֹקֵף לִזְכוּתֵךְ אֶת הַזִּקְפָּה;
אַתְּ לְחוֹבָתִי אֶת הָרִפְיוֹן...
* * *
היה אפשר לשמוע כל זבוב
מסכים לכל דברי ההערכה על ההצגה הנפלאה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" [גיליון 541]. כאשר אני ראיתי אותה, רוב הקהל היה חיילים. אנו יודעים איך חיילים מתנהגים בהצגות, אליהן הם נכנסים בפקודה. אבל היה אפשר לשמוע כל זבוב. פשוט הצגה יוצאת מן הכלל.
לגבי מדינה עברית או יהודית – בעיתונות ובספרות של התקופה ניתן למצוא את שתי ההגדרות.
אורי הייטנר
אהוד: בהפגנות נגד שלטון המנדאט הבריטי, שסגר את שערי העלייה לארץ בפני "שארית הפליטה", נשמעה בעיקר סיסמה אחת: "עלייה חופשית! מדינה עברית!"
* * *
אלי יזרעאלי
שיפּרְת את הלהג הימני, הדי-שטחי של העיתון
אהוד יקירי,
בעניין אסף ענברי [גיליון 541] אינני מסכים לא עם זאבה זבידוב ולא איתך, אבל מגיע לזאבה "שאפו" על כך שטרחה בחיבור אקדמי ראוי. הרי האקדמיה אינה מציגה דעה אחידה, ובמיוחד בתחומי הרוח, שבהם ריבוא כתובים מכחישים זה את זה ואין אחד שיכריע ביניהם, על כן, הצגת מאמר על מובאותיו ראוייה לשבח, ולמרות שיש בו אוריינטציה פוליטית, הרי שנהניתי לקוראו (אני מודה שבמהירות) ואף הייתי מבקש אותו בעתיד לשימוש הכלל. מכיוון שאיפשרת מאמר כזה ושיפרת את הלהג הימני, הדי-שטחי של העיתון, המחמאות הן גם לך.
בעניין שאלת שתי המדינות – כלל לא טענתי לאמינות הפלסטינים ואני חושב שעוד רב הנסתר על הגלוי. לא הייתי שם בהם מבטחי, על כן אעדיף להיפרד מהם. לא נראה לי שניתן למצות זאת מעל דפי עיתונך כעת. כפי שהצעתי, בוא ונקבע ללטרון, או לחלופין לבת-שלמה.
לילה טוב
אלי יזרעאלי
אהוד: חסוך ממני את המחמאות שלך. ה"עיתון" שלי "ימני" ממש כשם שאתה מוסלמי וכשם שאם היו לסבתא שלך גלגלים היא היתה אוטובוס. גם אינני מבין מה פוליטי ו"שמאלי" במאמרה של זאבה זבידוב. אתה כנראה חי בעולם תעתועים ועיוועים שבו נדמה לך שכל אחד שופט את המציאות וכותב עליה רק על פי דיעותיו הקדומות או על פי דעות קדומות שאתה בשטחיות שלך מייחס לו.
* * *
צומת ספרים "הספריה" והוצאת מודן
מתכבדות להזמינכם לערב המוקדש למשוררת מיכל סנונית
מ"ציפור הנפש", במלאת 25 שנה לספר –
ועד "שאהבה נפשי" ספר השירים האחרון
קריאה: מיכל בת-אדם
מראיין וקורא משיריה: יצחק נוי
שירה: יעל קיין, יובל סנדנר
האירוע יתקיים בסניף "הספריה" ביום חמישי, 13.5.10 בשעה 19.30
נשמח לראותכם! הכניסה חופשית
דיזנגוף סנטר, שער 6, קומה ב', תל-אביב
* * *
שלום אילתי: יחידת התותחנים בעין גדי ב-1952!
אודי יקירי,
זכיתי וידידי שאול כץ העביר אלי את גליון 541, אשר ריח האפייה עדיין מלווה אותו. מבחינתי יש בו שתי מציאות מיוחדות. אחת – מטח האש של זאבה על ענברי, אשר כולם מצקצקים סביב ספרו על אפיקים. שנית – הרשימה של אלי מייזליש. תאר לעצמך – לפני זמן מה העביר אלי דב גביש תצלום של כתובת שנמצאה בעין גדי, המספרת על יחידת תותחנים שם ב-1952... הנה אפוא החולייה המקשרת!
אנא שלח לדב את כתבתו של מייזליש נועז זה, יעשו קשר ותתברר חולייה לא ידועה נוספת על עין גדי הפרה-היסטורית (הווה אומר הטרום-שדמותית). ואתה כשושבין תהיה אולי מעוניין לפרסם את הפרשה כשתתבהר, בצירוף התצלום שדב ודאי ישמח להעמיד לרשות המערכת הלילית הנידחת שלך...
אני מצידי אשמח להיות במעקב ההתכתבות בנידון.
כל טוב!
שלום אילתי
* * *
אהבתי מאוד את ספרו של אסף ענברי
כחבר קיבוץ שיתופי, המאמין ברעיון הקיבוצי וגם בעתיד הקיבוץ, אהבתי מאוד את ספרו של אסף ענברי "הביתה" – ספר מלא אהבה ואמפתיה לגיבוריו, לקיבוץ ולציונות, לצד ביקורת ובסגנון שיש בו הרבה אירוניה. הצגת הספר כאנטי קיבוצי או שמחה לאיד לכישלון הקיבוץ [גיליוון 541] מוזרה מאוד בעיניי.
אורי הייטנר
* * *
סיפור אהבתה של פנינה דרומי (גרי) לעלי בן צבי ז"ל
שלום למר בן עזר,
הכתבה על ההצגה של פנינה גרי [גיליון 541] ריגשה אותי עד מאוד, היות והסיפור הוא סיפור אהבתה של פנינה דרומי (גרי) לעלי בן צבי ז"ל, בנו של נשיא המדינה השני יצחק בן צבי.
אני יודע על כך מתוך קריאה בספרו של רזיאל ממט "שלום על הרובים", סיפורם של חיימקה לבקוב וחבריו מיבניאל. ספר מדהים לכשעצמו, ומומלץ מאוד לקריאה.
סרקתי ואני שולח לך את חמשת העמודים מתוך ספר זה. לידיעתך בבית הקברות של בית קשת ישנה אנדרטה המנציחה אותם ואת שאר הנופלים במלחמת השחרור.
תודה לך בשמי ובשם שאר הקוראים.
יוסף אתר
גימלאי מאושר
אהוד: הקבצים עם סריקות העמודים יישלחו באופן אישי לכל מבקש. התאריכים להצגות בתיאטרון גבעתיים הם: 12.6.10, מוצ"ש שעה 20.30./ 14.7.10, יום רביעי שעה 20.30. / 30.7.10, יום שישי, שעה 12.00 בצהריים. אפשר למצוא את תאריכי ההופעות ברחבי הארץ באתר www.hanitheater.com וכן בפנייה לאי מייל: hania@actcom.net.il
* * *
הציטוט המדוייק מפי עיתונאי אמריקאי
עיתונאי אמריקאי מביע את ביקורתו על המדיניות של אובמה בנוגע לבנייה בהתנחלויות.
: Quote Of The Year
"Surely something must be terribly wrong with a man who seems to be far more concerned with a Jew building a house in Israel than with Muslims building a nuclear bomb in Iran. "
Columnist Burt Prelutsky, L A Times
תרגום לעברית: ציטוט השנה:
"לבטח משהו לגמרי לא כשורה אצל אדם שנראה מודאג יותר מיהודי שבונה בית בישראל מאשר מוסלמי שבונה פצצה אטומית באיראן."
הכותב בעל טור באל. איי טיימס, ברוט פראלוטסקי
* * *
יוסף אורן
הגעגועים לחבֵרוּת מהקיבוץ
על הרומאן "בנים חוזרים"
ספר הביכורים של יריב דומני
העשור הראשון של המאה החדשה לא ייזכר, כנראה, כמוצלח במיוחד בתולדות התקופה הישראלית בספרות העברית. אף שסופרי חמש המשמרות השתדלו בעשור הזה להתמודד עם נושאים חדשים וגם התאמצו להפתיע בדרכי-סיפר נועזות יותר – רובם לא הרגישו שציבור הקוראים מקדם בשמחה ובהתרגשות את הופעת ספריהם כבעבר. ולהוציא ספרי מקור בודדים, זכו בעיקר ספריהם המתורגמים של סופרי העולם לתשומת-לב הקוראים וגם תפוצתם עלתה על תפוצת ספרי המקור.
ומרגע שבתי-ההוצאה החלו לכלול את ספריהם של הסופרים הישראליים במבצעים, שהוזילו את מחירם, כמעט בגובה העלות של הפקתם, התווסף יחס של זלזול לאדישות שקידמה את פניהם עד אז. ככל שזכור לי, מעולם לא היתה אווירה כל כך בלתי-נעימה בחיי הספרות בארץ. בעשור שהסתיים הפסיקה הופעת ספר מקור חדש להיות אירוע תרבותי-חדשותי משמח כבעבר, ולכן לא רק שרוב ספרי המקור שהופיעו בעשור הזה הודחו מוקדם מדי ממדפי החנויות, אלא הם גם נשכחו לחלוטין.
מכל הסופרים ניזוקו ביותר ממצב עגום זה הסופרים החדשים, שהם עתודת הכותבים של הספרות העברית. היקלטות יצירה של כותב חדש קשה תמיד לאין ערוך מזו של סופר ותיק וידוע, אך באווירה שתוארה קודם סיכוייה לזכות בתשומת-לב פוחתים עוד יותר. לכן, חובתם של מבקרי-הספרות להיאבק למען סופרים אלה, כי אם לא יזכו לעידוד בתחילת הדרך ייתכן שיפנו את כישרונם לאפיקים אחרים, שהם מסבירי-פנים יותר. אין כוונת הדברים שצריך לטפח כותבים חסרי-כשרון רק משום שהם בתחילת דרכם, אך אסור לדלג על סופרים שכבר בספר הביכורים שלהם ניכר, שאם יטופח כישרונם, יינתן להם העידוד הראוי וגם הליווי הצמוד של עורך טוב מבית-הוצאה רציני ומבוסס, יתמסרו לעיסוק הכתיבה גם להבא ויוסיפו בעתיד כרכים בעלי ערך לספרות העברית.
יצירת הביכורים של יריב דומני – "בנים חוזרים" (הוצאת זמורה ביתן, 2009, 271 עמ') – היא עוד דוגמא בעשור שהסתיים, אחרי "ברוריה הפקות" ספרה של שרי שביט, לספר ראשון של כותב המצדיק התייחסות הביקורת אליו.
שם הרומאן רומז על הנושא החריג שלו. "בן חוזר" הוא מונח שכיח בשיח התנועה הקיבוצית. הקיבוץ אינו טורק את הדלת בפני בן-קיבוץ שעזב, אלא מכיר במעמד של "בן חוזר" (93) ומאפשר לו להיקלט מחדש בתוכו. מהטבה זו, שבצידה לפעמים תוספת נטל כלכלי לא מבוטל לקיבוץ, נהנה גם אחד מגיבורי הרומאן, ארז, שקיבוצו חזר וקלט אותו כעשרים שנה אחרי שעזב לעבוד בניו-יורק. משנודע בקיבוץ שלאחרונה שב לארץ, עבר משבר נפשי והתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית של בית-החולים, הזעיקה דורה, מקבוצת הגיל של ארז – קבוצת "צבר" – את חבריו לעזרתו ופעלה גם בתחומי הקיבוץ להוציא אותו מבית-החולים ולקלוט אותו מחדש כ"בן חוזר" בקיבוץ. בין היתר היא גייסה לעזרתו של ארז את חברו הטוב ביותר – דביר, אף הוא מעוזבי הקיבוץ. דורה הפתיעה את דביר כאשר הזעיקה אותו לבקר את ארז במחלקה הפסיכיאטרית ולבדוק מה מצבו. את בקשתה תמכה בנימוק הצפוי: "שכחת אולי אבל זה מה שחברים עושים אחד בשביל השני – עוזרים במצבים קשים" (17). באי-רצון ובהיסוס מְפַנה דביר זמן לביקור קצר אצל ארז, אך עד מהרה מוצא עצמו מעורב בגורלו בשם החבֵרות שהיתה ביניהם מילדות ועד שנפרדו דרכיהם לפני חמש-עשרה שנה.
כאן המקום להזכיר שערך החברות היה תמיד נושא מרכזי בספרות הישראלית. לרוב התברר הנושא בעלילות שהגיבו על המלחמות שפקדו את המדינה בכל שנותיה, החל מהרֵעוּת המפורסמת מימי הפלמ"ח, המחתרות ומלחמת השיחרור (ס. יזהר: "ימי צקלג", 1958) וכלה בתיאורי החברות שהתפתחה ביחידות השונות של צה"ל מאז ואילך. החשוב מבין הרומאנים המאוחרים, שהתעמקו בנושא החברות על רקע השירות בצבא, הוא הרומאן המאז'ורי של יהושע קנז "התגנבות יחידים" (1986). קנז לא בחר, כאחרים, להלל את החברות, אלא הפגיש ייצוג ממוזער מכל הניגודים האפשריים בחברה הישראלית במחלקה אחת של טירונים בעלי כושר קרבי לקוי בבה"ד 4 בצריפין. בדרך זו ביטא את יחסו האמביוולנטי לעוצמתה של החברות הנרקמת בין טירונים, שאולצו לשהות יחד וגם להתחכך זה בזה במהלך אימוני הטירונות שלהם (ראה מאמר-ביקורת על הרומאן בספרי "הצדעה לספרות הישראלית", 1991).
הטיפול בנושא החברות בשלב הבא היה כבר צפוי. ברוח השאננות לציון הוסב מאוחר יותר הטיפול בנושא מהרקע המשותף בצבא, המקל על החברות להתרקם, לרקע האזרחי, שבו "כל איש לנפשו". בעשור האחרון התבלטו שני כותבים במיוחד בכתיבה על הנושא ברוח זו: אשכול נבו ברומאנים "ארבעה בתים וגעגוע" (2004) ו"משאלה אחת ימינה" (2007) ואמיר גוטפרוינד ברומאן "בשבילה גיבורים עפים" (ראה מאמרי-ביקורת על ספריהם בספרי "צו קריאה לספרות הישראלית", 2009).
קטע מפרק חדש מתוך ספרו של יוסף אורן "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" שהופיע זה עתה. מחיר הספר 88 שקלים (כולל מע"מ ודמי-משלוח בדואר) וניתן להשיגו ישירות מהוצאת "יחד" או בבתי-המסחר המובחרים לספרים ברחבי הארץ. המעוניינים לרכוש את הספר ישירות מההוצאה או לקבל פרוספקט המפרט את כל ספריו של יוסף אורן מתבקשים לפנות להוצאת "יחד" – טל' 03-9656887, אימייל yoseforen@bezeqint.net, או במכתב לכתובת ההוצאה: ת"ד 87, ראשון לציון 75100.
* * *
אהרן חָבֵר
ישראל לא כבשה שום שטחים פלסטיניים
שלום אהוד,
אין לי שום כוונה להצטרף למי אמר מה ומי לא אמר מה: "רון וייס: ההטעייה של דלומי". יש בקטע הקצר הזה יותר מידי "מים" בצפיפות.
גמרתי לקרא את הקטע הקצר הזה ולא חיכיתי למצוא בהמשך את מה שמצאתי: "ב-1967 לא כבשה ישראל שום שטחים פלסטיניים אלא שטחים שהיו חלק של ירדן, מדינה ריבונית שרוב תושביה אז כמו גם כיום הם ממוצא פלסטיני ולמעשה היתה היא צריכה להיות פלסטין, לצד ישראל." [גיליון 539].
את הדברים האלה כתבת אתה ולא אחר. לדעתי לא יכולה להיות "אמת" יותר עקומה מהאמת הזו. נכון, ישראל לא כבשה שום שטחים פלסטיניים. השטחים האלה לא היו פלסטינים כי כלל לא היתה מדינה פלסטינית. כשהוקמה ב-1921 ממלכת ירדן ובשמה המלא "הממלכה ההאשמית של ירדן" (Hashemite Kingdom of Jordan), הופרד שטחה מכל השטח של פלשתינה-א"י שהיה עד אז משני צידי הירדן והופקד בידי ממשלת בריטניה כמנדט.
משמעות המנדט היתה "פיקדון" בידי בריטניה עד שתושבי האזור: יהודים וערבים, יהיו בשלים דיים כדי לקיים מסגרות מדיניות עצמאיות. ממלכת ירדן לא קיבלה מעמד ריבוני מיידי, אלא לאחר זמן קצר. בעוד שהשטח שממערב לירדן המשיך להיות מנדט בריטי עד 1948.
תושבי ממלכת ירדן היו עד מלחמת העצמאות ב-1948 בעיקר בדווים ובני שבטים ערביים אחרים. רק לאחר המלחמה והצטרפות חלק מפליטי המלחמה, שהיו תושבי השטח שממערב לנהר הירדן, לתושבי הממלכה – החלה להתגבש מודעות מדינית שהפכה במשך הזמן למה שנקרא "ישות פלסטינית".
השטח ממערב לנהר הירדן, שלימים נקרא "הגדה המערבית", לא נכבש ב-1948 על ידי ישראל בעיקר משום שנכבש על ידי כוחות "הלגיון הערבי", שהיה הצבא הרשמי של ממלכת ירדן, והיה תחת פיקוד בריטי. הלגיון הערבי פלש אל העבר המערבי של הירדן, ומסיבות שלא אכנס כאן לניתוחן, צה"ל לא הצליח לדחוק את הכוחות הירדניים חזרה אל מזרח הנהר. חוסר הצלחה זה לא היה מסיבות צבאיות בלבד ואולי הסיבות המדיניות היו מכריעות יותר.
ובהתייחסות ישירה יותר לדבריך: ב-1967 ישראל, כדבריך, לא כבשה שום שטחים פלסטיניים, כי השטחים כלל לא היו פלסטיניים וזאת משתי סיבות: הראשונה היא כי השטחים כבר היו כבושים בידי הלגיון הערבי שלכל הדעות הוא היה ועודנו, צבאה של מדינת ירדן. הסיבה השנייה אולי רלוונטית עוד יותר. תושבי הגדה המערבית לא הסכימו מעולם כי השטחים בהם הם יושבים הם, הם השטחים היחידים שאותם הם מוכנים להכיר כשטחי המדינה הפלסטינית האמורה לקום.
אהוד: אינני מבין במה אתה חולק עליי.
* * *
בשום אופן לא בזלזול
קראתי את הספר "הביתה", נהניתי והתרשמתי מאוד. נהניתי ממשפטים קצרים ומעוררי דימיון, מתיאורים ציוריים, נוכחתי בהשתנות טבעית של חברה, באכזבות ,בטעויות, אך בשום אופן לא בזלזול. כבוד אנשים אלו וחלומותיהם במקומם מונח.
אביבה ק.
* * *
הקים אנדרטה לקיבוץ אפיקים ומגיעים לו שבחים
לאלישע פורת שלום,
קראתי בעניין את הכתבה על "הביתה" [גיליון 541]. נראה, שיש קריאות ויש קריאות.
אני, למשל, נהניתי מכל רגע בקריאת ספרו של ענברי. אני חושבת, שהוא עשה עבודת תחקיר יוצאת מן הכלל.
התמונה הקיבוצית המצויירת על-ידו היא, לטעמי, ריאליסטית, וכל מי שגדל בקיבוץ מוצא הרבה מן המשותף בין המתואר בספר לבין חייו שלו.
מה שהמבקרת [זאבה זבידוב] רואה כהשמצה, אני רואה כשיר הלל לקיבוץ, לבוניו וחבריו אף אם צריך לחפש את עקבותיו בין השיטין. אמנם שזורה בספר אירוניה ב"כמויות", אך לטעמי אינה אירוניה צינית, כפי שכותבת המבקרת הצייקנית, אלא נכתבה מתוך ראיית אוהב. אף אם מתאר ענברי חולשות אנוש רבות, הרי הוא מפליא לתאר את הדמויות והטיפוסים, שבלעדיהם לא היה הקיבוץ חי ומתפתח; שהרי איזה אנשים "נורמליים" היו קמים ועוזבים בית חם ובטוח לטובת עליה לארץ שוממה?
היכרתי את לסיה גלילי. הוא היה המפקד שלי ב"מערכות" בעת השירות הצבאי שלי. אסף ענברי מתארו בצורה מדויקת להפליא.
יותר מכל אהבתי, שהספר אינו מנסה "להחניף" להיסטוריה הקיבוצית ובוחר לתת ביטוי לגדולתה בצורה ייחודית מבלי להיתפס לגלוריפיקציה נוסטלגית.
אני באמת חושבת, שהוא הקים אנדרטה לקיבוץ אפיקים ומגיעים לו שבחים ולא קיתונות זעם מעין אלו.
שבת שלום
חנה בר-ניר ניב
* * *
אופרה לילדים ולכל המשפחה
"בראשית בצלילים" / על סיפורי בראשית
אדם וחווה / קין והבל / נח והמבול
בתאריכים:
שלישי 11.5 17:30 / רביעי 12.5 17:30 / חמישי 13.5 17:30 / שבת 15.5 11:30
במוזיאון תל אביב
במסגרת פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה
רכישת כרטיסים: מוזיאון תל אביב לאמנות – טל' 03-6077070,
לקבוצות: בטל' 1-700-555-114 ומשרדי הפסטיבל: טל' 03-6201185
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לפי איזה חוק מחוקי מדינת ישראל חייב מרצה-חינם המוזמן על ידי שניים או שלושה אירגונים למסעות הרצאות למענם בחו"ל – לתאם שיחלקו ביניהם את הוצאות טיסותיו ואש"לו, ועל פי איזה יחס יחולק סכום ההוצאות בין האירגונים השונים כאשר היעדים והמועדים, ולעיתים גם מיספר ההרצאות וטיסות-הביניים – שונה? והאם יש חוק האוסר על המרצה לקבל בנפרד הוצאות מכל ארגון וארגון, כחלק מן התגמול עבור הרצאות החינם שלו? שבמקרים רבים, מהיותו איש ציבור, הוא מנוע מלקבל תשלום עבורן ומתבקש לנסוע ולהרצות ללא תמורה? והאם עד פרשת "ראשונטורס" לא היה כמקרה הזה, או שעשרות ומאות אנשי ציבור, פרופסורים, שרים וח"כים, אם רק היו פופולאריים והוזמנו להרצאות מטעם שני אירגונים ויותר, נהנו מהוצאות כפולות כגמול על אי קבלת שכר על הרצאותיהם? ומה על כל עשרות אלפי שליחי הציבור, והמרצים באוניברסיטאות [לקבל משכורת והוצאות שנת שבתון ולעבוד וללמד בה תמורת שכר בחו"ל], והרופאים, ואולי גם השופטים – כל מי שנהנו ממימון כפול של השולחים אותם, ושל מארגני הכנסים וההרצאות והאוניברסיטאות שאליהם נשלחו, כנסים שלעיתים, כמו בתחום הרפואה, ממומנים בגלוי על ידי חברות התרופות? ומה על הנשים ששכבו עם בעליהן בחדרי מלון שהיו כלולים באש"ל של בעליהן וגם אכלו איתם ארוחת בוקר? וכנ"ל הפילגשים וזוגות הזונות בחדרי מלון בפאריס ובערים אחרות? ומה על החלפת כרטיסי טיסה יקרים בכרטיסים זולים יותר, כדי שבתוספת זעומה ימומן כרטיס טיסה גם לאישה? – לכן פרשת "ראשונטורס" היא בזבוז זמן כמעט פלילי של מערכת המשפט ושל הנאשמים גם יחד! –ומי וכיצד יפצה את אהוד אולמרט לאחר שהבועה הזו תתפוצץ? האם שלדון אדלסון יקנה לו חינמון שיתמוך בו לראשות הממשלה כפי שקנה לתמיכה בביבי יקירו? – שזה כמובן לא שוחד, כי כל הגדרה של שוחד קטנה על זה!
"אין כמעט מנוס מההרגשה, שמנסים להעמיס על גבו של אולמרט עוד ועוד תיקים בתקווה סמוייה שיסכים לעסקת טיעון או ישים קץ לצרותיו בדרך אחרת." [נחום ברנע, "ידיעות אחרונות" 7.5.10].
כלומר – בפרקליטות מקווים שבריאותו של אולמרט תתערער בגלל מחלה סופנית במהלך השנה-שנתיים הקרובות, שבהן במקום לעסוק בעולם הפשע, האלימות, הגניבות, הרצח, השוד, ושוד החקלאים היהודים, הפרקליטות תעסוק בעיקר במשפטיו המתוקשרים –
או שיתאבד...
* שמענו ברדיו כי בירושלים התבצע פסטיבל בינלאומי של סופרים. אנחנו לא קיבלנו שום הזמנה להשתתף בו, לא כדוברים ואף לא כקהל, כי אנחנו לא שייכים לספרות העברית. אנחנו הנידחים. גם לא תמצאו רומאן שלנו בנבחרת החלומות של "ידיעות אחרונות", כי אנחנו לא שייכים לספרות העברית. אנחנו הנידחים.
* נמחק לנו לצערנו מאמר של כותב על וייצמן ובן גוריון במלחמת העולם השנייה, שקוצר לבקשתנו במחצית. נבקש לשלוח לנו שנית את הנוסח הקצר.
* ["הארץ און ליין", 7.5]: "פעילות הגרעין של ישראל תעמוד לראשונה לדיון בכינוס של הסוכנות לאנרגיה אטומית של האו"ם (סבא"א), שיתקיים בחודש הבא. כך עולה ממסמכים שהגיעו לידי סוכנות הידיעות אי-פי.
"הכינוס צפוי להתקיים ב-7 ביוני, ולראשונה מאז נערכים כינוסים אלו, מזה 52 שנה, צפוייה הסוכנות להתמקד בגרעין הישראלי. אולם, עדיין קיימת האפשרות שיכולותיה הגרעיניות של ישראל, שעד כה הקפידו בירושלים לשמור עליהן מעומעמות, יימחקו מעל סדר היום של סבא"א טרם יחל הכינוס.
"מוקדם יותר היום פורסם ב'הארץ' כי ג'ון בולטון, מי שהיה שגריר ארה"ב באו"ם במימשל הנשיא ג'ורג' בוש, ונחשב אחד הדוברים המרכזיים של האגף הימני של הרפובליקנים, טוען כי מצרים וממשל הנשיא האמריקאי ברק אובמה, מובילים מאמץ משותף ומתואם שמטרתו לפרק את הנשק הגרעיני של ישראל.
"בעת כהונתו כשגריר ארה"ב באו"ם נודע בולטון בתגובותיו החריפות והבוטות נגד תוכנית הגרעין של איראן. במסגרת תפקידו כחוקר בכיר בצוות מכון אינטרפרייז בוושינגטון, עוסק בולטון במעקב אחרי התפשטות הנשק הגרעיני בעולם. כמו כן ידוע בולטון כאחד המבקרים החריפים של מדיניות הפיוס שנוקט הנשיא אובמה מול ארצות סרבניות."
אובמה ומצרים עושים יד אחת כדי שאיראן תהיה המדינה היחידה באיזור שיהיה בידיה נשק גרעיני – למרות שזה הדבר המנוגד ביותר לאינטרסים שלהם-עצמם! – ככה זה כשהלבן הוא שחור והשחור הוא לבן והאור הוא חושך והחושך הוא אור – והטמטום ושנאת ישראל מנסים לשלוט בעולם!
* לאחר שהדו"ח השקרי שלו על מבצע "עופרת יצוקה" הגביר בעולם את הרגשות האנטי-ישראליים והאנטישמיים, עלול חישוף פעולותיו של השופט היהודי וה"ציוני" (לדבריו) ריצ'רד גולדסטון – ששלח רוצחים שחורים למוות בתלייה בדרום-אפריקה – להביא לגל של אנטישמיות שחורה ולסכן את מעמד היהודים שעדיין נותרו לחיות כיום בכלובי הזהב הממוגנים שלהם באותה מדינה. השפעה שלילית עלולה להיות לכך גם על ציבור השחורים בארה"ב.
ספק גדול בעינינו אם מצב הביטחון האישי בדרום-אפריקה שלאחר ביטול עונש המוות שפיר יותר מאשר בתקופה שבה גולדסטון וחבריו, שופטי תקופת האפרטהייד, היו דנים ושולחים רוצחים אכזריים למוות בתלייה, כפי שנהוג עד היום בארה"ב, שהרי גם בדרום-אפריקה לא דנו למוות אנשים חפים מפשע אלא רוצחים מסוכנים.
נוסף לכך, זכותו המלאה של גולדסטון לכפר על היותו משת"ף מערכת המשפט של האפרטהייד בדרום-אפריקה על ידי כך שיצייר את ישראל כיום כמדינה המבצעת רצח-עם, ממש כמו שמפקד ארגון הטרור הידוע אצ"ל, שבין השאר הוציא להורג שני סרג'נטים בריטיים בפרדס בנתניה – כיפר על תדמיתו הברוטאלית, שכמעט הביאה למלחמת אחים בפרשת "אלטלנה" – בחתימת-ידו על הסכם השלום עם מצרים. מה עוד שיש לנו חברים, שלאחר ביקור ממומן לאורך גדר ההפרדה, מחסום וואטש ובילעין, הגיעו למסקנה שישראל כיום גרועה מדרום-אפריקה ואנחנו הורגים שוב ושוב ערבים חפים מפשע!
* אל תאמינו לשום טריק של האיראנים בקשר לאוראניום שלהם. יועשר פה. יועשר שם... זה הכול עוונטה מזרח-תיכונית, טריקים ושקרים חצופים כדי לזרות עפר בעיני מנהיגי המדינות המערב, ואובמה בראשם, שהיו אמורים לסכל את בנייתה של פצצת הגרעין האיראנית ומחפשים סיבות שלא לעשות כן.
* אותו דבר לגבי "שיחות הקירבה" בין ישראל לבין בניין המוקטעה ברמאללה. טוחנים מים רק עם אחת מארבע מדינות פלסטין: הגדה, עזה, ירדן, ומועצת הקנטונים הפלסטינים בגליל, בוואדי ערה ובדרום-בנגב, כולל ההתנחלויות הפלסטיניות בישראל – בבנייה ללא רשיון ובגירוש חקלאים ישראלים מאדמותיהם באיומי גניבה, שוד ורצח.
אימו הלבנונית של ג'ורג' מיטשל, שאינה יודעת אפילו לדבר אנגלית, יכלה לנהל, מטעם ארצה, ארה"ב, באותה מידה של הצלחה את שיחות הקירבה האלה!
ותסמכו גם על "הגיס החמישי" של "שלום עכשיו", מרוב תשוקה לשלום – הם ילשינו לתקשורת על פעולות בנייה של ישראל בירושלים, ובעזרת הפלסטינים יטרפדו את התחלת השיחות.
ושוטֵי אובמה מבקשים מאבו עבאס רק פעולה אחת כתנאי להשתתפות ב"שיחות הקירבה" – והיא הפסקת ההסתה נגד ישראל. ובינתיים מלאים חוצות רמאללה במפגינים למען החרמת תוצרת ישראל. לא רק התנחלויות, גם של ישראל! – אבל מה זה איכפת לשוטי אובמה? הלא הבעייה העיקרית של הסכסוך היא אשמתנו בבנייה הישראלית בירושלים, ואוי לנו אם נפר את האמברגו האמריקאי כתנאי להתחלת ה"שיחות"!
במלאת 65 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית, לא ייתכן שהעולם נפל שוב בידי פאנאטים ואנטישמים המבקשים להוליך את ישראל אל גורל צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה!
* ההיסטוריונית קרן נויבך, אתמול, 9.5, בתוכנית הבוקר שלה "סדר יום", במלאת 65 ליום הניצחון של רוסיה על גרמניה הנאצית: "רוסיה היא המדינה היחידה שבאמת ניצחה באותה מלחמה!"
* "לראשונה בתולדות מערכת המשפט: כ-50 שופטים יחלו היום [9.5] לעבור השתלמות מרוכזת בכתיבת פסקי דין. בסבב הראשון, שיימשך יומיים וחצי וישתתפו בו שופטים מכל הערכאות, ישפרו השופטים את מיומנויות הכתיבה שלהם." ["הארץ" אונליין, 9.5]. אכן, הגיע הזמן שהשופטים ילמדו לכתוב בעברית מובנת ולא בשפה "משפטית" באותיות עבריות.
* ארה"ב: הטליבאן הפקיסטאני אחראי לניסיון הפיגוע בניו יורק." [כנ"ל]. לא נכון! לא נכון! ממשלת ישראל, הממשיכה לבנות בהתנחלויות ובירושלים ומעוררת את זעמו של העולם האיסלמי – היא האחראית לניסיון הפיגוע בניו יורק – תגובה מוסלמית הולמת למעשיה!
* * *
אילן שחורי
על הספר "מנחם גילוץ איש העלייה השנייה ממייסדי תל אביב ומרחביה"
אני שמח להודיע לכם, כי יומנו של מנחם גילוץ, איש העלייה השנייה וממיסדי תל אביב ומרכז מסחרי, מצוי כעת במהדורתו הדיגיטלית באתר תל אביב שלי. לינק ישיר לספר בסוף דברים אלה.
מנחם גילוץ עלה לא"י והתיישב ביפו ב-1906 והיה בין האישים שהצטרפו ליוזמתו של עקיבא אריה וויס להקמת "אחוזת בית" והשתתף בהגרלת המגרשים שהתקיימה ב-כ' בניסן תרס"ט. מנחם גילוץ ורעייתו דבורה, זכו במגרש בסמוך לגמנסיה הרצליה, והקימו את ביתם ברחוב אחד העם 24. הבית נהרס לפני כעשרים שנה, ובניו של גילוץ תרמו דגם מלא של הבית לאולם הכניסה למגדל שלום, בסמוך לפסיפס של נחום גוטמן.
ב-1920 נבחר לוועד תל אביב ויחד עם שלמה יוסף לויצקי ושלמה גרינהויז השתתף מנחם בייסוד שכונת נחלת בנימין. במאורעות 1921 סייע למשפחות היהודים שברחו מיפו. בעקבות המאורעות, החליט לסגור את חנות היין ביפו, ויזם את מרכז מסחרי (תל אביב). המרכז המסחרי הפך את תל אביב מפרוור שינה של יפו לעיר עם מסחר ותעשייה, ראשית המטרופולין של היום.
באחרית ימיו, בסוף שנות השישים, החל לכתוב את זיכרונותיו, שראו אור ב-1972 בספרון בכתב ידו. את הספר המיוחד והפרטי הזה ששמו היה "מנחם גילוץ איש העלייה השנייה ממייסדי תל אביב ומרחביה" הפיקו הוציאו לאור חמשת ילדיו. שנתיים לאחר מכן, ב-1974, נפטר מנחם גילוץ.
כ-38 שנה מאוחר יותר התגייסו נכדיו של מנחם גילוץ, ובראשם פרופ' הראל גילוץ, והפיקו מהדורה מהודרת ומיוחדת של זיכרונותיו. הספר הודפס והופץ לחובבי ההיסטוריה של תל אביב ובני משפחתו. את המהדורה הדיגיטלית של ספר זה, ניתן לראות באדיבותו של פרופ'' הראל גילוץ על די לחיצה על הלינק הזה:
http://www.mytelaviv.co.il/files/books/zechronot-giluz.pdf
מקווה שתיהנו מקריאת הספר ותיחשפו לפעילות המיוחדת של איש שתרם רבות להקמתה ולהתפתחותה של תל אביב. אשמח לשמוע את הערכותיכם ותגובתכם למייל:
וכמובן לראותכם גם בסיורים שאני מקיים בתל אביב.
בברכה,
אילן שחורי
חוקר תולדות ת"א
* * *
E-MAIL OF THE YEAR
This should be a presidential candidates platform – – democrat or republican. I feel sure they would be elected!
WOULDN'T IT BE GREAT TO TURN ON THE TV AND HEAR ANY U.S. PRESIDENT, DEMOCRAT OR REPUBLICAN GIVE THE FOLLOWING SPEECH? –
My Fellow Americans: As you all know, the defeat of the Iraq regime has been completed. Since Congress does not want to spend any more money on this war, our mission in Iraq is complete.
This morning I gave the order for a complete removal of all American forces from Iraq. This action will be complete within 30 days. It is now time to begin the reckoning.
Before me, I have two lists. One list contains the names of countries which have stood by our side during the Iraq conflict. This list is short. The United Kingdom , Spain , Israel, Bulgaria, Australia and Poland are some of the countries listed there.
The other list contains every one NOT on the first list. Most of the world's nations are on that list. My press secretary will be distributing copies of both lists later this evening.
Let me start by saying that effective immediately, foreign aid to those nations on List #2 ceases immediately and indefinitely. The money saved during the first year alone will pretty much pay for the costs of the Iraqi war.
THEN EVERY YEAR THERE AFTER IT'll GO TO OUR SOCIAL SECURITY SYSTEM SO IT WON'T GO BROKE IN 20 YEARS.
The American people are no longer going to pour money into third world Hell holes and watch those government leaders grow fat on corruption.
Need help with a famine? Wrestling with an epidemic? Call France ...
In the future, together with Congress, I will work to redirect this money toward solving the vexing social problems we still have at home. On that note, a word to terrorist organizations. Screw with us and we will hunt you down and eliminate you and all your friends from the face of the earth! Thirsting for a gutsy country to terrorize? Try France or maybe China ...
I am ordering the immediate severing of diplomatic relations with France , Germany and Russia. Thanks for all your help, comrades. We are retiring from NATO as well. Bonne chance, mezamies.
I have instructed the Mayor of New York City to begin towing the many UN diplomatic vehicles located in Manhattan with more than two unpaid parking tickets to sites where those vehicles will be stripped, shredded and crushed. I don't care about whatever treaty pertains to this. You creeps have tens of thousands of unpaid tickets. Pay those tickets tomorrow or watch your precious Benzes, Beamers and limos be turned over to some of the FINEST CHOP SHOPS IN THE WORLD! I love New York !!!
A special note to our neighbors. Canada is on List #2. Since we are likely to be seeing a lot more of each other, you folks might want to try not pissing us off for a change.
Mexico is also on List #2. Its president and his entire corrupt government really need an attitude adjustment. I will have a couple extra thousand tanks and infantry divisions sitting around. Guess where I am going to put 'em? Yep, border security.
Oh, by the way, the United States is abrogating the NAFTA treaty – starting now.
We are tired of the one-way highway. Immediately, we will be drilling for oil in Alaska ... which will take care of this country's oil needs for decades to come. If you're an environmentalist who opposes this decision, I refer you to List #2 above: Pick a country and move there!
It is time for America to focus on its own welfare and its own citizens. Some will accuse us of isolationism. I answer them by saying, 'Darn tootin.'
Nearly a century of trying to help folks live a decent life around the world has only earned us the undying enmity of just about everyone on the planet. It is time to eliminate hunger in America. It is time to eliminate homelessness in America. To the nations on List #1, a final thought. Thank you guys. We owe you and we WILL NOT forget.
To the nations on List #2, a final thought: You might want to learn to speak Arabic.
God bless America ... Thank you and good night.
If you can read this, thank a teacher. If you are reading it in English, thank a soldier.
)Please forward this to at least ten friends and see what happens! Let's get this to every USA computer!)
* * *
לשמוע את הסופרת והציירת הנהדרת נורית יובל!
ביום שלישי 11.5.10 בשעה 12.00 בצהריים
ברדיו, רשת א', 105 FM / או 1458 AM / או 531 AM
במסגרת התוכנית "אדם וסביבה" של ורדה נצר
ישודר ראיון עם נורית יובל
"אני לא זוכרת בדיוק מה נשאלתי שם, הייתי חולה באותו יום, אבל ורדה הצליחה למלא שעה."
למפספסים: שידור חוזר ביום שישי 14.5.10 בשעה 23.00.
ולהשומע ינעם
* * *
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ
מופע ספרות מיצירות שאול טשרניחובסקי
בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו
בהשתתפות: דורית פרקש, האחים צנחני, דן כנר, יואב יפת, משה טימור, תמר בן עמי ועוד
יום שני, י"א בסיון תש"ע, 24-5-2010 בשעה 20:30
בתיאטרון צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב
להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950156
מופע מיצירות הקלאסיקון העברי הענק, בדגש על יצירותיו השואבות מן ההסטוריה היהודית, ובטעימה משיריו המולחנים כגון: "אומרים ישנה ארץ", "הוי ארצי מולדתי", "שחקי שחקי", "מה מאוד יפיפית" ועוד ועוד.
שאול טשרניחובסקי נולד בכפר באוקראינה, ומילות שירו הידועות: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" מתייחסות לרושם שהשאירו עליו חיי היהודים בכפרי דרום רוסיה של אז, חיים שהוא הנציח בשירים אפיים שמהווים את פיסגת היצירה העברית. הוא נפטר בארץ, לאחר חיים שבהם שילב את עבודתו כרופא, בעיקר רופא ילדים, ואת כתיבת יצירותיו האלמותית.
יצירת טשרניחובסקי המרתקת, אשר ממנה יוגשו קטעים במופע הספרות, כוללת גם סיפורים קצרים, פחות ידועים, על חייו כרופא צבאי במלחמת העולם הראשונה. סיפור ילדים שלו וכמו כן יועלה קטע ממחזה שכתב טשרניחובסקי על בר כוכבא. כן ניגע בסיפורי האהבה בחיי טשרניחובסקי, אשר נשים רבות השאירו חותם ביצירתו.
מחיר: 80 ש"ח (למקבלי הודעה זו 40 ₪ בלבד – נא לציין בקופה קוד 708)
ניתן ורצוי להעביר הודעה זו (כולל זכות ההנחה) לכל מי שנראה לכם מעוניין
למעוניינים להצטרף לרשימת התפוצה של בימת מופעי הספרות מופעי הספרות נא לשלוח את המייל שלכם אל: OUMEIR@GMAIL.COM
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,181 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486
והן בוצעו בידי 5,740 גולשים
פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל