| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 543
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט באייר תש"ע, 13 במאי 2010
עם צרופת מכתבו של אצ"ג למרדכי בן חורין משנת 1967 וצרופת מכתבו של איליה ארנבורג לספריית פועלים משנת 1964
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אסתר ראב: אני רק גלגול [שיר לירושלים ולבית המקדש].
יוסף דוריאל: ניצחונו הגדול של היטלר. // עמוס גלבוע: האסכולה הסורית.
מרדכי בן חורין: "קנו תוצרת פלסטין". // אורי הייטנר: תעשיית המינויים.
מרק הסנר: אֶת מוכרת המזון מיריחו לא השמידו.
מכתב של אורי צבי גרינברג למרדכי בן חורין בקיץ 1967.
מכתב של איליה ארנבורג לספריית פועלים משנת 1964.
גיורא לשם: לא מצאתי ולו מילה אחת לגנותו כמלשין.
אורית מרטון: להיות כלואה בגופי, 2 שירים מתוך הספר.
מתי דוד: המתנבאים בעם. // גדעון אור: "הביתה" רדוד ושטוח.
יוסף סגל: בגלל אולמרט הפך גבול סוריה-לבנון לאוטוסטראדה של טילים.
אלי יזרעאלי: "במכתב עתי היוצא מגעטינגען..."
יואל נץ: מִקורותיו של אולג החוזה.
שִׁירָה עַל אוֹלֶג הַחוֹזֶה / א. פושקין. תרגם מרוסית יואל נץ.
עמירם דגני: ערעור על דברי נעמן כהן.
בן דרור ימיני: אמיר מח'ול, כִּבְשארה, חצה את הקו האדום [ציטוט].
'Do you have a blue Muslim?'
ליטמן מור: העיתון שכל אחד יכול לכתוב בו.
יוסי גמזו: הַשִּיר הָאַנְטִי-שוֹבִינִיסְטִי שֶל הַגֶּבֶר.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".
י"ז: אינך חייב להתייחס לכל להג. // יצחק שויגר: יום ירושלים.
רון וייס: שלום או ארץ-ישראל השלמה.
* * *
אסתר ראב
אני רק גלגול
אני רק גלגול
של אישה
נולדתי על מדרגות
הר ציון מול ירושלים
והמקדש ניבט
אליי בכל הדרו
כיפת-הזהב
האירה את חיי –
נזירה הייתי –
בת כוהנים
על ירכתי ההר
בין המדרגות הגולשות
לעמק יהושפט –
שם בניתי לי בקתה
במו ידיי
מאבני המקום
במו ידיי הקשות
והמהוקצעות
בכפות גרליי
הנוקשות היחפות
ירדתי כיעל בין
ברקנים והם
מנשקים שולי צעיפי
הנשרך עליהם ומשהים
בו את ריחם החריף
ואני פרח בין פרחי הכהונה
הצעירים מסולסלי הפיאות
הנוצצות משיירי השמן
אשר לחצר המקדש
ואני ילדה נערה
בין הרבה בנים
פרי כהונה – רכי עיניים
כאיילות
מסולסלי פיאות
זהובּיות שחורות ואדומות
ואני נערה כחושה
בבקתה במדרגות ירושלים
לי חלקה חמש אמות
על חמש מגדלת אתרוג למקדש
וקישוא למאכל –
כל מאכליי אפונים וקישואים
ופת-קיבר וגריסי חיטה
אשר אני טוחנת על הריחיים
שנתן לי אבי –
והוא אשר אישר נזירותי
כי כוהן הוא במקדש –
ואני בתו היחידה
הקדשתי עצמי למריטת המנורות
עשבים יש ליד בקתתי אותם אקח
בוקר בוקר ואעלה
במדרגות עד למקדש
הזוהר לקראתי באש קודש
אני לזוהר הזה ואלה הם חיי
וריח העשבים הנספג
בבגדיי
ונספג גם בנפשי –
ואבי שומר עליי מפני נערי החצר
שלא תיפגע נזירותי הקדושה
ואני כבן לו –
וסביב יפעת אל שופעת
מן ההרים והסכך והפרחים
שובים את נפשי וממלאים
אותה גיל עליון –
אני פרח כוהנים
על מדרגות ההר בירושלים
ואני זורעת את חלקתי
הגדולה כסדין –
חיטה זהובּה קוצרת
במגל קטן אשר נתן לי
אבי –
וערוגה של אפוּן ועדשה
יש בה
ואותם אני מבשלת על מדורת
קוצים קטנה בין שלוש אבנים
ועץ אתרוג בחלקה
וזית אחד עתיק יומין
ואני קוטפת זיתיו
וכותשת למאכל –
ואלה הם חיי –
נזירה בודדה –
מורטת מנורות קודש –
בעשבי הרים ואפר מדורות
וזה חלקי בתבל זו
בין הרים וסבך ריחני
אני נולדתי לפני שלושת
אלפי שנה – כאן חייתי
ראיתי אור
ונשמתי אוויר הרים
מבלי דעת שיש ים
במרחקים שבגלגול אחר
יעשני לנזירה
טבעון, סתיו 1979
[השיר בניקוד מלא נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", החל מהמהדורה השנייה המורחבת, שיצאה לאור בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת. זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. עמ' 443-446. השיר הועתק כאן בכתיב מלא ללא ניקוד].
*
את השירים "בין הערביים" ו"אני רק גלגול" שלחה לי אסתר ראב בנובמבר 1979, בצירוף מכתב המבקשני להעתיק במכונת-כתיבה שירים אלה, "שנכתבו זה עתה", ולשלוח אותם לפרסום לאחר זמן. הם נשכחו ממני באחד מתיקי המכתבים. רק בעת סידור עיזבונה מצאתי אותם יחד עם המכתב. השיר "אני רק גלגול" מקומו אולי אחרי "שירים עשנים", עמ' 380 [בכרך "אסתר ראב / כל השירים", מהדורה ראשונה, 1988].
אהוד בן עזר
תל-אביב, 1994
בהר הזיתים קבורים סבא-רבא של אסתר, שלמה ראב, וסבתא-רבא שלה, אסתר ראב, שעלו לירושלים מהונגריה בשנת 1863, והם הוריו של סבהּ אליעזר ראב, שעלה ארצה עם משפחתו, ובכללה בנו יהודה [הוא סבי], בשנת 1875 או 1876, והוא – אליעזר, קבור לידם בהר הזיתים. גם בעלה ובן-דודה, יצחק (איזאק) גרין, קבור בהר הזיתים. על חוויותיה כילדה המבקרת בירושלים בשנת 1905 לערך כתבה בסיפור "אצל סבתא" משנת 1971 [בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", הוצאת אסטרולוג, 2001]. תיאורי המאכלים ועבודת האדמה בשיר, כמו גם דמות האב ויחסיה עימו – לקוחים מזיכרונות ילדותה של אסתר בבית אביה בפתח-תקווה, שאותם היא מקשרת לתקופת המקרא.
אב"ע
* * *
יוסף דוריאל
ניצחונו הגדול של היטלר
65 שנים אחרי מפלת הצבא הנאצי יוצא היטלר כמנצח: מטרת חייו העיקרית, כפי שנבעה מצוואתו, אכן קרובה להשגה.
בימים האחרונים של שלטונו, ובצוואה שהשאיר אחריו, התגלתה המטרה העיקרית של היטלר, על כל הטירוף שבה – שנתנה עדיפות להשמדת הגזע היהודי בעולם, על פני טובת העם הגרמני. אם בתקופת שלטונו גילו מדינות העולם עוינות פאסיבית בלבד כלפי היהודים, כשלא נקפו אצבע להצלת הפליטים שברחו מהתופת, הרי 65 שנים מאוחר יותר הולך ומתרקם קונסנזוס בינלאומי אקטיבי, השולל את זכות קיום העם היהודי ומדינתו – בדיוק כפי שהיטלר ניסה להטיף לעולם כולו. מה שהיטלר לא תיאר לעצמו – זה שאת מלאכת השכנוע שלא הושלם אז ישלימו היהודים בעצמם.
שתי קבוצות יהודים נמצאו משלימות את תעמולת היטלר. שתיהן צמחו על רקע גנטי של שושלות יהודים שקיומן היה תלוי בהתרפסות לעריצים זרים ופיתחו, לכן, תכונות מנטאליות שהתחילו לעבור בתורשה.
קבוצה אחת היא של מוכי תשוקה לשרת את העריץ העויין, והתועלת שהיא מפיקה מכך גדולה מזו של הדורות שקדמו לה – גם בכבוד וגם בכסף. ואלה לא מסתפקים בהלשנות, שהיו אופייניות לדורות הקודמים, אלא – פעילים ממש בהפצת עלילות הדם המשחירות את פני ישראל בעולם ואף קוראים להחרימה ולחיסולה כמדינת העם היהודי.
הקבוצה השנייה היא – של הנהגה לאומית שצריכה להתמודד עם תופעה זו אך חסרה את התודעה של עם הריבון בארצו, שיכול לקבל החלטות נכונות באינטואיציה טבעית – עוד לפני שיעביר אותן דרך מסננת של שיקולי כדאיות. כך אנו רואים הנהגה, שקיבלה תחת פיקודה את הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון אך הפכה אותו לקריקטורה, כשהוא לא יכול להתמודד לא רק עם כנופיות חמושות של החיזבאללה והחמאס אלא גם עם פרחחים זורקי אבנים. וכך, גם מערכת משפטית מלומדת ומתקדמת לא מסוגלת לטפל בחבר כנסת בוגד, שכדי למנוע ביזיון של זיכויו בתכסיסים משפטפטניים – דאג מישהו שיברח מהארץ ויקבל מאות אלפי שקלים של משלמי המסים בישראל, כדי שיוכל להפיץ בעולם, ללא דאגות פרנסה, את תעמולתו הארסית נגד המדינה, במשך כל חייו.
ומול פגיעה בוטה בריבונות המדינה מצד שלטון של מיני-מדינה סמוכה, המחזיק מזה ארבע שנים בחייל שנחטף בניגוד לכל חוקי המלחמה – מוכנים להתדיין, מבלי להסמיק, בעשיית "עסקות" של החלפתו ברוצחים שפוטים בכלא הישראלי. את המילה אולטימאטום הם לא מסוגלים לבטא, למרות ששימוש מחושב במהלך כזה היה מחזיר את החטוף בעזה תוך ימים ספורים, כפי שיכול היה להחזיר את החטופים בלבנון.
ולאחרונה, הביזיון של קבלת תכתיבים מכנופיות אש"ף, שהפרו בשיטתיות את כל התחייבויותיהם כלפי ישראל אך מצליחים לגייס דעת קהל עולמית שתגנה את ישראל על ש"איננה ממלאת את התחייבויותיה". אף אחד לא היה מסוגל להקשיב לעצה הפשוטה איך לצאת ממלכודת הפתאים של התדיינות עקרה על הקמת "מדינה פלשתינית שתחיה בשלום ובביטחון לצד המדינה היהודית" – כפי שהגדירו זאת מנהיגי ארה"ב. הרי מספיק היה לו מנהיגי ישראל הגיבו שיהיו מוכנים לדון עם הערבים על מימוש ההצעה האמריקאית כלשונה, אם היא מקובלת עליהם.
האם זה כל כך קשה לתפוס את הפרדיגמה הערבית שאינה מאפשרת להם להיכנס למשא ומתן על בסיס הגדרה זו? ולתת להם לפוצץ את הפנטזיה האמריקאית, במקום להיקלע למעמד של "סרבני שלום"? ובמצב כזה, מה הפחד להעמיד אותם על מקומם – כראשי כנופיות מסוכסכות, המתיימרים לייצג את מה שהם ואבותיהם אף פעם לא היו – "העם המקורי של ארץ-ישראל", שבירתו ירושלים, וכשכל אומנותם היא – ניהול הסתה רצחנית נגד העם היהודי, שלא יודע להגיב על כך?
החלום של היטלר – שכל העולם יופנה נגד היהודים – קרוב היום יותר מתמיד להתגשם, אם לא תופיע הנהגה יהודית שתדע ליזום ולהוביל מהלכים המתבקשים מעם ריבוני בארצו.
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
* * *
עמוס גלבוע
האסכולה הסורית
בישראל ישנה אסכולה "סורית". בין השאר היא מחזיקה בגישה הבאה: ישראל כל הזמן מחמיצה את ההזדמנויות לשלום. ב-1971 דחתה ממשלת גולדה מאיר בטמטומה את ידו המושטת לשלום של סאדאת, נשיא מצרים. כתוצאה מכך סאדאת פתח במלחמת "יום הכיפורים" באוקטובר 1973, וישראל אבדה כ-2600 מבניה. דמם בראשה של גולדה. כאז כן עתה: ישראל חוזרת ודוחה את ידו המושטת לשלום של בשאר אסד, נשיא סוריה, בטמטומה כי רב. לכן, כפי שעשה סאדאת כך יעשה אסד: הוא יפתח במלחמה, ייגרמו לנו אלפי אבדות, והאשמה תהיה אך ורק של ישראל. לכן, יש לוותר מהר ומראש על רמת הגולן על מנת להפיס דעתו של השליט הסורי ולשחררו מבריתו עם "ציר הרשע".
לדעתי בעלי האסכולה טועים וגם מטעים. הם טועים בעצם עשיית גזירה שווה בין מצרים לסוריה. במאמרים אחרים אתייחס לכך. במאמר זה אני רוצה להתמקד בהטעייה שלפיה החמצנו ב-1971 את הסדר השלום שהציע לנו סאדאת.
במה מדובר? בנאום בפרלמנט המצרי בפברואר 1971 הציג סאדאת "יוזמה מצרית" לשלום, שעיקרה היה : נסיגה ישראלית מתעלת סואץ, פתיחת תעלת סואץ לשיט בינלאומי, מעבר כוחות מצריים לצד המזרחי של תעלת סואץ. ישראל דחתה בשלב הראשון את ההצעה של סאדאת מהסיבה הפשוטה: סאדאת הבהיר כי לא מדובר בהסדר חלקי ונפרד עם מצרים, אלא צעד ראשון לנסיגה ישראלית, תוך 6 חודשים, מכל סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, ותוך פתרון בעיית הפליטים על פי החלטת האו"ם. בתמורה תקבל ישראל מצב של אי לוחמה.
על אף התנגדותה המובנת של ישראל, גולדה מאיר, בדצמבר 1971, הסכימה להיכנס למו"מ עקיף עם מצרים על הסדר לפתיחת תעלת סואץ, תוך "ויתורים ישראלים כואבים" (למשל, נסיגה ישראלית עד לקצה המערבי של המעברים בסיני. פרטים בעמוד 367 בספרו של יצחק רבין, "פנקס שירות"). האמריקאים התלהבו והציעו למצרים לקיים עם ישראל "שיחות קרבה" בתיווך שלהם (כאן הורתו ולידתו של המושג המוכר לנו עכשיו, בהקשר של השיחות עם הפלסטינים). אבל, המצרים דחו את הרעיון בטיעון שמצרים לא מוכנה לשום סוג של הסדר נפרד עם ישראל, וגם בגלל שארה"ב מחמשת את ישראל!
בפברואר 1973, גולדה אומרת לנשיא ניקסון: "אנו מסכימים שתבדקו גם עם המצרים, גם עם הסובייטים, את אפשרויות המשא והמתן המדיני, כל האפשרויות. אנחנו מוכנים להסכם חלקי בסואץ. אפשר שזו גם הדרך המעשית ביותר."
האמריקאים בדקו והמצרים סרבו.
אשתו של סאדאת, ג'יהאן, אמרה את הדברים הבאים (ראיון לסמדר פרי, "ידיעות אחרונות", 6 נובמבר, 1987): "אני לא מסכימה עם אלו הקובעים כי סאדאת ניסה להשיג שלום אמיתי לפני 1973. אני מאמינה כי רצה להגיע להפסקת אש, לא יותר מזה. סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במו"מ מעמדה שווה. בעלי היה איש של שלום אך כמנהיג ערבי לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא נחות."
ההחמצה כביכול של ישראל אינה אלא אגדה ישראלית, המופרכת על-ידי שפעת עדויות מצריות, אמריקאיות (בראשן קיסינג'ר ) וישראליות. הררי חומר תיעודי על כך מצויים בידיו של המזרחן ד"ר דן שיפטן.
שלא תהיה אי הבנה. ישראל לא היתה טלית שכולה תכלת, עשתה טעויות, פעמים התעקשה לריק, אבל, למה ישנם כאלו אצלנו שהם אכולי אשמה עצמית, וכל הזמן זועקים בדמגוגיה זולה: "אשמנו, בגדנו, החמצנו"?
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 10.5.10.
אהוד: כבר כתבתי על כך כאן בעבר, ברוח דבריו של יהושפט הרכבי. שיגעון העליונות של השמאל הישראלי מבטיח לו כי נבצר מאיתנו להגיע לשלום אמיתי עם מדינות האיסלאם – ב"אשמתנו", ואם רק היינו מתנהגים כמלאכים, הכול היה מסתדר. ואילו לימין, ובייחוד לימין הסהרורי שמצוי בעיקר בהתנחלויות, יש שגעון עליונות מסוג אחר – שגם הוא מתעלם כליל ממרכיב האיבה התהומית והבלתי-מתפשרת של הערבים כלפינו, וסבור שבכוחנו בלבד נוכל לכפות עליהם הסדר "שלום" בתנאים שלנו.
* * *
מרדכי בן חורין
"קנו תוצרת פלסטין"
בעקבות מאמרו של עקיבא אלדר ב"הארץ" מה-10.5.10
לא הייתי טורח לכתוב ל"הארץ" אלמלא כוונתי להעביר מכתבי לכל מי ממכרי שמנוי על העיתון ע'מ שיפסיק להיות ניזון ממידע חלקי המתעלם כמעט מכל מעשה חיובי בארץ ומדגיש כל מעשה רע שיש כאן. אילו היו קוראי "הארץ" , אטומים לאמת, הם היו לבטח בורחים מארץ ארורת "הארץ" . איני חושש למכרי שיהיו כה טיפשים להאמין לעיוותי ולשנאה מפעפעת זו. החשש שלי הוא, שילדיהם, אשר "הארץ" הוא העיתון הנמצא בביתם, יורעלו בשנאת ובבוז לכל אשר פה, ועלול לגרום, בבגרותם, לבריחתם מישראל.
בהפוך על הפוך, כתבים כמו אלדר או גדעוון לוי הינם אולי מושתלי העיתונים האחרים וזאת ע'מ להבריח את מנויי 'הארץ' לעיתונם.
אין בכוונתי לבזבז זמן ולהתעמת עם כל הרוע והעוותים של אלדר. מוכשרים ממני יעשו זאת.
לתזכורת הנושא: קריאת מנהיגי ערביי ישראל להחרמת תוצרת ההתנחלויות [המיוצרת ע'י פועלים מ-'השטחים הכבושים'] .
אני מבקש להתייחס כאן, רק לנקודה מעוותת ושקרית אחת המקרינה על אישיותו, כתבותיו ועל העיתון שבו הוא כותב :
"רק לנו מותר כל שני וחמישי להטיל חרמות על מדינות שמעזות למתוח עלינו ביקורת" ...
וזה הוא כותב כאילו קוראיו בורים ואינם מודעים להחרמת ישראל ע'י מדינות ערב, אפילו במדינה שכרתה שלום עימנו.
מסקנתי היא, שאלדר המוגדר כעיתונאי בכיר, נהנה מתופעת העיוורון ש"המלך עירום".
אלדר היה ראוי למצוא את מקומו ולכתוב בעיתונות צהובה ופורנוגראפית.
מרדכי בן חורין
סביון
אהוד: עקיבא אלדר אינו מתאים לכתוב בעיתונות "צהובה ופורנוגראפית" כי כל זין היה צונח למקרא דבריו. הוא היה צריך לכתוב בעיתון שייקרא בשם "אל-ארד" ויֵצא לאור מטעם ממשלת המוקטעה הפלסטינית ברמאללה.
* * *
אורי הייטנר
תעשיית המינויים
האם מינויים פוליטיים הם בהכרח דבר שלילי? האם הם בהכרח מעשה שחיתות?
יש גישות שונות. שתי הקיצוניות הן השיטה הבריטית והשיטה האמריקאית.
השיטה הבריטית שוללת מכל וכל מינויים פוליטיים. על פי שיטה זו, כל מערכת המינהל הציבורי מבוססת על משרתי ציבור – סיוויל סרביס, אנשי מקצוע וביצוע מנוסים ומיומנים, המוציאים לפועל את מדיניותה של הממשלה הנבחרת. השירות הציבורי חף מפוליטיקה וממינויים פוליטיים. כאשר מתחלף שלטון ומתחלפת המדיניות, הפקידות מבצעת את המדיניות החדשה באותה מסירות ואותה אחריות כפי שביצעה את המדיניות של השלטון הקודם. עד לפני זמן לא רב, אסור היה לשרים למנות אפילו עוזרים ומזכירות, אלא היה עליהם לעבוד עם הפקידים הקיימים. לאחרונה השיטה התרככה במקצת, וניתנה לשר מכסה צנועה של חברי הפמליה הקרובה לו.
הקצה השני הוא השיטה האמריקאית. כאשר מתחלף נשיא ארה"ב, שדרת פקידות המונה כמה אלפי בעלי תפקידים בשירות הציבורי מגישה את התפטרותה באופן אוטומטי, ומאפשרת בכך לשלטון החדש למנות את אנשיו לתפקידים השונים. הרציונל של שיטה זו, הוא הצורך בהזדהות של אנשי הביצוע עם הדרך והאנשים של הממשל החדש ולהבטיח אמון של הנשיא באנשים המבצעים את מדיניותו.
אפשר להתווכח האם השיטה האמריקאית נכונה, אך ודאי שאי אפשר לומר עליה שהיא מושחתת.
מדוע, אם כן, מינויים פוליטיים בישראל מוחשדים מראש בשחיתות?
איני תומך באף אחת משתי השיטות הקיצוניות הללו. איני שולל עקרונית מינויים פוליטיים. יש הגיון בכך ששלטון ירצה שחלק מהמערכת הביצועית, בוודאי הבכירה, יהיה מזוהה עם דרכו, ולו כדי להיות בטוח בנאמנותו.
השאלה היא, כמובן, המינון, המידתיות. אך יותר מזה – המוטיבציה של הממנים והממונים. אם מדובר אך ורק במינויים ראויים מבחינה מקצועית והמניע הוא טובת העניין, כלומר הרצון לבצע באופן הטוב ביותר את מדיניות הממשלה, בשילוב של מקצועיות והזדהות עם הדרך, אין בכך רע ובוודאי שאין זו שחיתות.
האם אלו פני המינויים הפוליטיים בישראל?
במחצית הראשונה של העשור, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.
הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לנושא. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם היא לתרום לתחום.
וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה מופיעים בכתב האישום נגד הנגבי.
לא היה זה מקרה יחיד. זו היתה השיטה. הייתה זו תעשייה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.
הנגבי לא התבייש בכך. נהפוך הוא, ערב הפריימריס הוא התגאה באתר האינטרנט של הליכוד שהוא אלוף המינויים.
על כך החליט היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, להעמיד אותו לדין. בכך הוא קבע תקדים – לראשונה כתב אישום על מינויים פוליטיים.
טענתו העיקרית של צחי הנגבי, היא שזו היתה השיטה וכך נהגו כולם. אם הוא צודק, הרי הצורך להילחם בתופעה מובהק יותר, גם אם באמצעות "משפט ראווה" נגד "קורבן", כביכול. אך האמת היא, שגם אם כולם, או כמעט כולם, נהגו כך, יש משמעות גם לכמות, שהיא הביטוי לחוסר הבושה. כאשר מדובר בתעשיית מינויים פוליטיים, דוגמת הנגבי ואולמרט, הכמות הופכת לאיכות.
מה משמעות השיטה?
בניגוד לשיטה האמריקאית, לא מדובר במינוי פוליטי לשם שמיים, אלא בעסקה מושחתת של הענקת ג'וב לאיש או לקרובי משפחתו, תמורת תמיכה אישית בהיבחרות. זהו ממש שוחד. זו ממש גניבה. והכל – על חשבון הציבור.
אם זו אינה שחיתות – מהי שחיתות?
האם הטיפול בבעייה חייב להיות במישור המשפטי, הפלילי?
אני שולל את המשפטיזציה של המדינה. אני מעדיף אתיקה ומוסר על בתי משפט. כאשר הכול נבחן במשקפיים פליליות ומשפטיות – כל מה שאינו פלילי, מותר.
הבעייה היא, שהמשפטיזציה היתה למעין נבואה שמגשימה את עצמה. הרי במדינה מתוקנת, די היה בדו"ח מבקר המדינה שהוכיח את התנהלותם המושחתת של הנגבי ואולמרט כדי שיסיימו את הקריירה הפוליטית שלהם, ללא צורך בכתבי אישום ובמשפטים. אולם הרי ברור, שאם בית המשפט יפסוק שמעשיו של צחי הנגבי מושחתים ושליליים, בלתי מוסריים ומנוגדים בתכלית לדוגמה האישית המצופה משר, אבל אין בהם עבירה פלילית – הנגבי יצא כגיבור, ינשא על כפיים ויהיה מועמד מוביל לעמוד בראש מפלגתו כמועמדה לראשות הממשלה. יתר על כן, גם אם יורשע, אך יפסק שאין בהרשעתו קלון, הוא יהיה למחרת מועמד לגיטימי לכל תפקיד, כפי שהיה עם חיים רמון.
זוהי הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית. עבריינות פלילית היא סף נמוך מדי בציפייה ממנהיגים. אין להסתפק בה, אלא יש להעמיד רף מוסרי גבוה הרבה יותר. המשפטיזציה יצרה מצב שבו מה שלא פלילי – מותר. במצב שנוצר, אין מנוס מהמשפטיזציה כדי למנוע ממושחתים לחזור למערכת הפוליטית.
על החברה הישראלית למצוא את הדרך לשבור את מעגל הקסמים הזה. אבל היום, כנראה שאין מנוס מהתמודדות עם שחיתות פוליטית, כולל מינויים פוליטיים מושחתים, באמצעות העמדה לדין. במצב הנוכחי, לא היה מנוס מלהעמיד את הנגבי ואולמרט לדין, בגין תעשיית המינויים שניהלו.
כחלק מהמלחמה בשחיתות, כדאי לבטל את שיטת הפריימריס – הן במרכז המפלגה והן בפורום של כלל חברי המפלגה, ולחזור לסוג של ועדה מסדרת. אף שיטה אינה חסינה לחלוטין משחיתות, אבל בשיטת הוועדה המסדרת תעשיית מינויים מושחתים מן הסוג שתוארה כאן, בלתי אפשרית.
אהוד: אין צורך במשפטיזציה ובהעמדת "רף מוסרי" גבוה כדי למנוע מ"מושחתים" לחזור למערכת הפוליטית – כי התקשורת, ובייחוד אותה תקשורת אינטרסנטית ומושחתת, עושה זאת טוב יותר – מרגע שהדביקה למצחו של חשוד את התווית "מושחת" – הוא גמור! – לכן משוגע מי שהולך לעסוק בפעילות ציבורית ולהיות מנהיג לעם הזה!
* * *
מרק הסנר
את מוכרת המזון מיריחו לא השמידו
מי אני שאבוא ואטען בעד שיר אם מחברו קובע שהוא שיר פשיסטי. התמיהה היא למה בחר האיש הזה להתחיל דווקא בשיר שולי ולטפול עליו את כל האי-אמיתות שבעולם?
למה לא להתחיל עם ההמנון (הרי ברור שבלב, אנטומית ופיזיולוגית וגם לא מכנית, שום נפש לא יכולה להמות) אותו חיבר נפתלי הרץ במושבות הקולוניאליות, לעבור לירושלים הריאקציונרית (כשברור שאף אחד במציאות לא ממש הופך לכינור לקול שיריה) לרדת על עץ הרימון (שממש איננו נותן ריח אבל בהחלט יש לשמו קונוטציה לקול הנפץ של כלי המשחית ההורג את התמימים בבקעה) ובכלל, להזכיר את יריחו כזיכרון לפשיזם הישראלי בכיבושה על-ידי יהושע והשמדת כל תושביה חוץ ממוכרת הירקות הידועה שבחרה להצטרף לקולוניאליסטים נגד בני עמה, וכבר ס. יזהר דרש להוציא את הספר הזה מהתנ"ך. ואם בתנ"ך עסקינן, אז עיניים באמת אינן יונים ואם להגיע לקטע המיני האהוב כל-כך על מר לונדון, אזי שדיים אינם עופרים ויש כמובן עוד הרבה מאוד דוגמאות אחרות.
החשד העולה אצל הקורא התמים (שגם רוגז כל ערב מול שפעת המלל של מר לונדון, שבתוכניתו עם עמיתו מרבה להג על מנת להשמיע עצמו ולא חשוב מה שיש למרואייניו להגיד) – הוא שלונדון מאוד רוצה להראות עצמו כשייך למגזר מסויים באוכלוסייה הישראלית, ואם צריך לשם כך לגזול מקום בטור שלם בעיתון עם בירבור חסר משמעות – יהי כך. כי אם לונדון באמת כל-כך לא אוהב את השיר הזה, שיקום ויתרום את "מעט הפרוטות" שהוא עד היום מקבל עבורו – למשפחות אלה שנהרגו בבקעה – יהודים או ערבים, לא חשוב, רק שיעשה משהו חיובי. בטוחני, שבתו (שגם היא מעט ירדה עליו בטורה המצוייר בעיתון אחרי מות אימה/אשתו) תצייר על זה משהו מצחיק.
אהוד: אני משוכנע שאם היה מתגלה, מה שאגב נכון ומוכח בינתיים באופן מדעי אצל השימפנזים – שלהיות בעל זין גדול הוא סממן פשיסטי מובהק – ירון לונדון וחבריו הישראליים בני-דמותו-ודעותיו היו רצים אל טובי הרופאים לשם ניתוח של קיצור הזין!
* * *
מכתב של אורי צבי גרינברג למרדכי בן חורין
בקיץ 1967
לאהוד שלום,
קראתי עם
זכוכית מגדלת את מכתבו של אצ"ג, בכתב ידו. התקשיתי והתעקשתי לקרוא.
לבקשתך הדפסתי, ככל שיכולתי להיות נאמן למקור ואף למיקום השורות, ההדגשות, והצורה...
יש מילים שהיו מנוקדות, כמו אימת = עם סגול מתחת ל[י]' ול[מ].
כ"כ יש קטע שלא פענחתי וצבעתי אותו באדום.
אני מצרף את צילום המכתב המקורי וכן את הפוסטר שכנראה שלחתי אליו באותו מועד ב-1967. היו לי, באותו עניין, גם מכתבים, עד כמה שאני זוכר, ובכתב יד, מנעמי שמר, שמעון פרס[?] ועוד, אבל מישהו בסביבתי, כנראה 'ירש' אותם...
והמכתב הוא:
לכבוד מר מרדכי בן חורין אינג'
תל אביב סמטת הגבעה 22 סביון
אדוני ונכבדי
אין לי עצה ואילו היתה לי, לא היתה נשמעת אפילו הפעם.
הננו נמצאים במצב: חצינו בתקוה וחצינו במבואיה.
האומה שפויה, בתכלית המלה הזאת, היו מגיעים מהמשך ודאי
לידי תורת מהפכה קשה של שלטון דיקטטורי הקובע
סדר ארץ אחר. לא שאני "מתגעגע לכך" אלא
משום תפיסת המושגים שלי. אני מן השפויים פה.
אין ברירה אחרת לאנרגיה צבורי שסכנתה
רבה, לא מעכשו אלא בהמשך כל שנותי בישוב הזה
דעתי המוחלטת היא כך. איני מבין פלפוליסטיקה
של כל יחיד. במצב כזה אין מטבע המצב תלונה
עד דעות (ובפרט של שלושה מליון ותינוקות בחשבון זה).
אין באיומה כאן אימת ולא הכלל קובע דיקטט כדי
להוציאנו ממפולת מוחין של שלושה מליון---------
יחידים מפורדים. קשה לי להאריך בכך. ואין תועלת.
איני רוצה להעציב אותך. אני יודע את מצב
המחלה והלואי ולא ידעתי, והייתי ככל היחידים האלה שהם
שאננים בשפלה.
בברכה למעשה שאתה עושה והוגה לעשות
כ'ד תמוז תשל"ז אורי צבי גרינברג
נ.ב. אגב: עוד בשנות העשרים ומעלה כתבתי
ב"קונטרס" "על מתן דיקטטורה רוחנית" ולא בכרג: עת לא=פריליטארי...
השולח אורי צבי גריברג
רמת גן
רחוב המרגנית 13
* * *
מכתב של איליה ארנבורג לספריית פועלים
משנת 1964
אהוד יקירי שלום,
זהו מסמך יחידאי ואבקשך להביאו בפני קוראיך המשכילים.
מדובר במכתב יחיד מסוגו, שכתב איליה ארנבורג, סופר ועיתונאי ושופרו של סטאלין – שהתעלם מקיום מדינת ישראל עד אחרון ימיו. הידעת שהוא היה בן דוד ממש של אברהם שלונסקי? הידעת שהם התעלמו אהדדית זה מזה?
המכתב נשלח
למנהל הוצאת "ספרית פועלים", ובו מבקש "היהודי הפרטי של סטאלין", עותק מהכרך הראשון
של זיכרונותיו. ספר זיכרונותיו, בעל שלושת החלקים, "אנשים, שנים, החיים", תורגם
מרוסית לעברית, כזכור, בידי אבי ז'ל אליהו פורת בראשית שנות ה-60.
אך רק שני החלקים הראשונים, מתוך השלושה, נדפסו. כתבתי על כך באריכות במקום אחר.
אבל המכתב ניתן כעת לצפייה. כתוב במכונת כתיבה, בצרפתית כמובן – ולא בעברית או
ביידיש או ברוסית! - והערות איש ההוצאה ליד גוף הכתוב.
המכתב נשמר בתיק הספר בהוצאת "ספרית פועלים", הודות למסירותו של מנהל ההוצאה, אברם קנטור. וכעת הוא מועבר לארכיון יד יערי, בגבעת חביבה, שבהנהלת דודו אמיתי המפרסם בחב"ע דרך קבע.
בברכה,
אלישע פורת
* * *
תרגום מכתבו של איליה ארנבורג אל הנהלת ספרית פועלים, תל אביב, מתאריך 29 לאוקטובר, 1964:
מוסקווה, 29.10.64
אדון יקר,
הנני מודה לך על שלושת העותקים של הכרך השני של "זיכרונות" ["אנשים, שנים, החיים"], לצערי אין בידי הכרך הראשון, ואהיה אסיר תודה אם תוכל לשלחו אליי.
ברגשי הערכה
איליה אהרנבורג
* * *
לא מצאתי ולו מילה אחת לגנותו כמלשין
זה שנים שדמותו של איליה אהרנבורג מעסיקה אותי, וגם כתבתי עליו בספר מסותיי "ציירי הנמרים". קראתי עליו חומר רב בביוגרפיות ובספרי זיכרונות, רובם של המתנגדים למשטר הקומוניסטי. לא מצאתי ולו מילה אחת לגנותו כמלשין. אהרנבורג הצליח לנווט "בין הטיפות" בלא שהסגיר מעולם אדם כלשהו לשלטונות. לעומת זאת, בזכרונותיה של נדז'דה מנדלשטם יש לקוּנה קשה: כל מי ששרד חשוד בשיתוף פעולה. יש לי רושם שהיא סבלה ממעין פאראנויה, והקדושים בעיניה הם רק מי שניספו.
גיורא לשם
* * *
אורית מרטון
להיות כלואה בגופי
שירים
הספר יצא בהוצאת "צור אות" במרץ 2010
יש בו 44 שירים הוא מכיל 48 עמודים
"אני מחזיקה בידי את ספר השירים של אורית מרטון בהתרגשות רבה. אורית נפגעה במוחה במהלך לדתה (בשנת 1966) ומאז היא סובלת משיתוק מוחין. למרות המגבלות הפיזיות, היא סיימה י"ב שנות לימוד וזכתה בתעודת בגרות. חייה הם מאבק מתמיד בין השכל, שלא נפגע, לבין הגוף המרותק לכסא גלגלים. דיבורה קשה להבנה, הכתיבה משמשת עבורה דרך להתמודד במאבק הקיומי." – כותבת שושנה ויג על גב הספר.
שני שירים מתוך הספר:
כלא
בֹּקֶר בְּלִי לִשְׁתּוֹת
צָהֳרַיִם בְּלִי לֶאֱכֹל
עֶרֶב בְּלִי מִלָּה
וְלַיְלָה בְּלִי אַהֲבָה
אָז לָמָּה?
ינואר 2007
עשורים
בַּת שְׁלֹשִׁים וְשֶׁבַע,
כִּמְעַט אַרְבָּעִים,
פִּתְאֹם מְבֹהֶלֶת,
כְּבָר לֹא לִקְרַאת –
אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים.
מְקַוָּה שֶׁבָּעָשׂוֹר הַחֲמִישִׁי
יִהְיֶה יָפֶה מֵהָרְבִיעִי,
וְהַשְּׁבִיעִי
מְשֻׁבָּח מֵהַשִּׁשִּׁי,
רַק לֹא עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים.
דצמבר 2002
ניתן לרכוש את הספר בסטימצקי ובאינטרנט ב- Booknetshop.co.il וב- Bookme
* * *
מתי דוד
המתנבאים בעם
כל אמצעי התקשורת מרבים לפרסם ראיונות, תגובות ומאמרים של כל אלה הקרויים מומחים, פרשנים, עיתונאים ופוליטיקאים, המזינים את ההמונים בתחזיות, הערכות ונבואות, על אשר עומד לקרות בארץ, באזור ובעולם, בתחומים מדיניים, ביטחוניים ואחרים.
סיכום קצר של האירועים החשובים והדרמטיים בשנים האחרונות מוכיח, כי אף אחד מכל המומחים והפרשנים הללו, לא חזו את אשר קרה באמת:
הפלישה העיראקית לכווית. הפלישה הרוסית לאפגניסטן. מלחמת אירן-עיראק. קץ הקומוניזם והתפוררות האימפריה הסובייטית. איחוד גרמניה. נפילת חומת ברלין. העלייה ההמונית של יהודי ברית המועצות. מפולת המניות הבנקאיות בארץ. התעצמות הגזענות, הדת והלאומנות, ככוח מוביל בהתרחשויות באירופה. מלחמת הדתות והגזעים ביוגוסלביה ובאפריקה. תהליך שקיעת הדמוקרטיות המסורתיות, על רקע התגברות פרשיות ושחיתויות, וכמובן הנבואות הורודות על מזרח תיכון חדש, בעקבות הסכמי אוסלו. וכמובן יש להוסיף את האירועים בימים אלה. במשבר הכלכלי העולמי, התמוטטות הסדר הקפיטליסטי האמריקאי.
ההיסטוריון האמריקאי המפורסם פוקויאמה כתב במחקרו כי הגיע "קץ ההיסטוריה". הנשיא האמריקאי לשעבר, ג'ורג' בוש, קבע כי החלה תקופת "סדר עולמי חדש". ואילו השר שמעון פרס, אמר הגענו ל"מזרח תיכון חדש".
כל הנבואות האלה התבדו לחלוטין. ההיסטוריה חוזרת על עצמה באירופה, במזרח אירופה ובמזרח התיכון אל סדר עולמי ישן של איבות היסטוריות, שנאות גזעיות, מלחמות עדתיות ולאומנות. האנטישמיות, הניאו-פשיזם, שנאת הזרים, הפשיזם האדום. כל אלה צוברים עוצמה וחוזרים למרכז הבמה.
האיסלאם הקיצוני הולך וגובר ברוב ארצות ערב, שעדיין מקיימות שלטון חילוני עם אוריינטציה מערבית. במקום תהליכי איחוד ופיוס, מתגברים תהליכי פירוד ושנאה.
מה המסקנה? המסקנה היא כי אין לייחס חשיבות קובעת לכל אותם מומחים אמיתיים או מדומים כי אין לקבל החלטות לאומיות אך ורק על פי תחזיות ונבואות של אותם מומחים ופרשנים שכמעט תמיד טעו.
המסקנה היא שכל אותם המומחים והפרשנים שיודעים כביכול לתאר את התהליכים והאירועים העתידיים, כאשר הדברים לא מתרחשים, הם הראשונים שיודעים להסביר מדוע הם לא קרו.
המתנבאים בעם נכשלים כל פעם!
גם במציאות שלנו, ביחסים עם הפלסטינים והערבים, מתקיים אותו מצב חמור ככל שתהליך השלום, מצד אחד "מתקדם" – ומצד שני מסתבך, – מתרבים והולכים המומחים והפרשנים, המנבאים את התהליכים והאירועים הצפויים.
אם לא נמהר להגיע להסכם עם סוריה והפלסטינים, תפרוץ מלחמה; באם תפרוץ מלחמה, אין ערך לשטחים; אם כן נחתום על הסכם ונסיגה מהשטחים ומהגולן, צפויים ימים ורודים של אושר ואושר של אחרית הימים. מומחים אלה יודעים לספר על הטקטיקה והאסטרטגיה העוברת במוחם של אסעד, אבו מאזן, ברגותי, הַנִיָה. הם מזינים את התקשורת שמשלה ומטעה את הציבור. כולם חיים באשליות, הכרויות ושיחות חשאיות. הם מפרשים, מתנבאים ומשטים בכולנו. עיסוקם קשור לנבואות, ללא שום קשר לעובדות ולתוצאות. העבר וההווה הוכיח זאת.
מהלכי השלום של רוב הממשלות מבוססים על הערכות, תקוות והימור על התוצאות הצפויות. הימור זה מתבסס על תחזיות ונבואות של המומחים, החזאים והמתנבאים למיניהם, האמורים להיות הביטחונות לחוסר הוודאות. די אם נזכור את ההתנתקות ותוצאותיה.
אובמה וחזון שתי מדינות לשני עמים הם מהדורה חדשה של אשלייה ישנה.
גם הציבור וגם הממשלה, נתונים במצב של חוסר ודאות, למרות המדיניות אותה הממשלה מנסה לממש כלפי הערבים, בהפגינה כביכול החלטיות וודאות לגבי צדקת דרכה. כדי לנסות להבטיח אמון במדיניותה, נעזרת היא במומחים – אנשי ביטחון, דיפלומטים ועיתונאים – על מנת ליצור תחושה שיודעים הם את אשר יקרה במהלך ההיסטוריה של השנים הקרובות.
כשם שבעולם נכשלו כל המומחים, כך גם צריך להתייחס ולהסתייג מהתיאוריות, הנבואות וההערכות של הפרשנים המומחים בקרבנו.
אמר כבר בזמנו בן גוריון: "כל המומחים, הם מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה."
* * *
גדעון אור
"הביתה" רדוד ושטוח
שמחתי לקרוא את בקורתה של זאבה על "הביתה" של ענברי. עד עכשיו הייתי בבדידות מזהרת בין חבריי וידידיי הקיבוצניקים בביקורתי הקשה על הספר.
ראשית הוא רדוד ושטוח, ואלמלא הכרתי רבים מהדור השני לא הייתי מתייחס אליו כלל. הספר לא כתוב בהומור אלא בציניות. לא בתום לב וברוח טובה. לא אוסיף ציטוטים על אלה של זאבה, למרות שיש רבים. אבל אחד אני חייב, שאפילו רק בגללו ראוי ענברי לנזיפה, זאת בלשון המעטה.
בשנותיו הראשונות של הקיבוץ מבצעת אחת החברות הפלה. לאחר עשרות שנים שוכלת בן במלחמה, ואז כותב ענברי שבשל כך לא היה לה במי להתנחם. שיסביר לי מישהו איזה אמירה זאת!
* * *
בגלל אולמרט הפך גבול סוריה-לבנון
לאוטוסטראדה של טילים
אהוד,
בתגובה ל"הם לא ישמידונו" [גיליון 542] שלך.
א. אין קשר בין שם המאמר לבין תוכנו: התוכן הוא "הם ישמידונו, ועוד איך!"
ב. להזכירך: האחראי הבלעדי לסכנה הזו הוא יקירך אהוד אולמרט. אחרי המלחמה הכל-כך מוצלחת שניהל, הוא סידר לנו את הדובדבן שעל הקצפת – את החלטה 1701. ההחלטה הזו הפכה את גבול סוריה-לבנון לאוטוסטראדה של טילים.
יוסף סגל
אהוד: אני מבין שלפני מלחמת לבנון השנייה לא הועברו טילים מסוריה ללבנון, ורק אהוד אולמרט אשם בכך שגם היום ממשיכים להעביר אותם מסוריה ללבנון!
* * *
"במכתב עתי היוצא מגעטינגען..."
שאלה לי אליך: האם אתה הגית את הביטוי, או ששאלת אותו מ"ירושלים" למשה מנדלסון, אשר מתחיל פסקתו (עמ' 55) במילים: "במכתב עתי היוצא מגעטינגען..."
אם לקחת זאת משם, הרי שהשימוש נאה ביותר. אם לא, תוכל לעשות בכך שימוש ומעולם לא אספר שעידכנתי אותך בזה.
להתראות,
אלי יזרעאלי
אהוד: תודה על המובאה. לא ידעתי עליה. המונח "מכתב עיתי" היה בתודעתי שנים רבות ללא התייחסות למקור מסויים אלא כהגדרה שניתנה לעיתונים עבריים במאה ה-19. בחידושו רציתי להבדיל את "חדשות בן עזר" מעיתון סתם, על כל הכרוך בו, ובחרתי בשם הכולל גם את המילה מכתב, לומר שמהות הפרסום שלי הוא מכתב הנשלח למכותבים רבים לעיתים קבועות.
* * *
יואל נץ
מִקורותיו של אולג החוזה
(פרטים היסטוריים אחדים בשולי הבלדה "שירה על אולג החוזה" מאת פושקין)
אולג, שהיה לנסיך נובגורוד החל משנת 879 וגם לנסיך קייב החל משנת 882 – כונה ברישומים העתיקים בשם "אולג החוזה", דהיינו – מי שיודע את העתיד לבוא. על היסטוריונים רבים מקובל, כי אולג היה מייסדה של הממלכה הרוסית העתיקה, אחרי שירש את השלטון על העיר נובגורוד עם מותו של רוּרִיק, בן שבטו (גיסו – על פי אחד הרישומים), בעת שבמותו של רוריק, היה יורש העצר, איגור – ילד עול ימים.
קיימות שתי גרסאות לביוגרפיה של אולג: זו המסורתית וזו שעל פי הכתבים העתיקים של העיר נובגורוד. נראה, כי הבלדה של א. פושקין חוברה על פי הגרסה המסורתית, המספרת, כי בשנת 882 ניהל אולג מסעות מוצלחים כנגד סמולנסק ולוביץ', לאחר מכן ירד בראש צבאו בנהר דנייפר לקייב, כבש אותה בתחבולות, וקבע בה את בירת רוסיה העתיקה. במשך עשרים וחמש השנים הבאות הרחיב אולג את גבולות נסיכותו והכפיף אל מתחת לשליטתו שבטים רבים שהיו נתונים לשלטונו של קאגאנאט (קאגאן – שליט, בלשונן של כמה מן הממלכות באזור) הכוזרים.
בשנת 907 מפליג אולג במסע מלחמה גדול לעבר קונסטנטינופול (צַרֶגְרַד), בראש אלפיים ספינות, ובכל אחת מהן ארבעים לוחמים. קיסר ביזנטיה ציווה לסגור את שערי העיר ולחסום את הכניסה לנמל בשרשראות, תוך שהוא מפקיר את פרוורי העיר לחסדם של הוַריַגִים (שם כולל לשבטים אשר שכנו לחופי הים הבלטי – לימים – שבטי רוס). אלא שאולג נקט בדרך יוצאת דופן: "ויצו אולג על לוחמיו לעשות גלגלים ולהעמיד את הספינות על הגלגלים. וכאשר נשבה הרוח הנכונה, הם הרימו מפרשים בשדה והלכו על העיר." היוונים המבוהלים הסכימו לשלם לאולג 12 גְרִיבְנוֹת בעבור כל מנעול-משוט וחתמו על הסכם לשלם מס קבוע לערים הרוסיות. לאות ניצחון קבע אולג במסמרים מגן אל מזוזת שערה של צַרֶגְרַד.
אולג מת בשנת 912 (לפי גרסת נובגורוד – בשנת 922). שתי הגרסאות מגוללות סיפור על נבואת המגים ועל מותו מהכשת נחש.
את השלטון על רוס קיבל איגור, בנו של רוריק. איגור נרצח בשנת 945. אולגה אשתו שלטה אחריו, עד לבגרותו של בנה סביאטוסלב.
מעניין לספר כאן על מסמך הכתוב בלשון העברית, אשר מכונה "מכתב שכטר", ושנקרא גם "מסמך קמברידג'". זהו קטע מתוך מכתב, שגילה שכטר בגניזת קהיר, אשר נשלח על ידי יהודי כוזרי פלוני, נתינו של יוסף מלך הכוזרים, אל (כנראה) חסדאי אבן שפרוט (מכתב זה, לצד מכתב מאת המלך יוסף, הם השרידים היחידים שמקורם היא ארץ הכוזרים). מנוסח "מכתב שכטר" למדים, כי מנהיג רוסי, שאולי אינו אלא אולג, כפי שניתן לנחש מן הכתיב העברי (הלגו) – כבש, בעקבות הסכם עם ביזנטיה, את עיר הכוזרים סַמְקֶרְץ בחצי האי טאמאן, אבל הובס על ידי הנציב של סמקרץ, פסח.
* * *
שִׁירָה עַל אוֹלֶג הַחוֹזֶה / א. פושקין
(תרגם מרוסית יואל נץ)
מָסֹרֶת עַתִּיקַת יוֹמִין,
מִתְּהוֹם נִשְׁיַת יָמִים שֶׁל קֶדֶם. (1)
הִנֵּה נֶעֱרָךְ כְּבָר אוֹלֶג הַחוֹזֶה
לִנְקֹם עַל פְּשִׁיטוֹת בְּלֹא הֶרֶף;
יִלְמַד לֶקַח מַר כּוּזָרִי הַנִּבְזֶה –
יִהְיֶה לִמְשִׁסָּה וּלְחֶרֶב.
עַל פְּנֵי הַשָׂדוֹת, בְּרֹאשׁ גְּדוּד מְשֻׁרְיָן,
רוֹכֵב הַנָּסִיךְ עַל רַמָּךְ נֶאֱמָן.
יוֹצֵא בָּהּ בָּעֵת מִנִּבְכֵי יַעַר עַד
חוֹזֵה הַחָכְמָה וְרָזֶיהָ,
סוֹגֵד הַזָּקֵן לְפֶּרוּן (2) – לוֹ בִּלְבַד –
מַגִּיד עֲתִידוֹת וּמַפְרֵעַ;
עִדָּן וְעִדָּנִים הִתְפַּלֵּל בְּלֹא הַפְסֵק.
לְחַלּוֹת אֶת פָּנָיו שֶׁל הָאִישׁ בָּא אוֹלֶג.
"אֱמוֹר נָא אִישׁ פֶּלִאי, אֲהוּב הַגְּבוּרָה,
מָה פּוּר לִי – מִטּוֹב וְעַד שֶׁבֶר?
הַאִם, לְשִׂמְחַת מְשַׂנְּאַי, בִּמְהֵרָה,
עָפָר יְכַסֵּנִי פִּי קֶבֶר?
אַל נָא תִּתְיָרֵא וַעֲנֵה נְכוֹחָה,
כִּגְמוּל טֹל רַמָּךְ כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ."
"נָבִיא לֹא יָגוּר מִגָּדוֹל וְשַׁלִּיט
אֵין חֵפֶץ בְּשַׁי, לֹא בְזֶבֶד;
לְשׁוֹן הַנָּבִיא אֲמִתִּית וְחָפְשִׁית,
דְּבָרָהּ מֵרָקִיעַ שׁוֹאֶבֶת.
עָתִיד בְּצַלְמָוֶת גָּנוּז וְחָבוּי;
אֲבָל גּוֹרָלְךָ מְחֻוָּר וְגָלוּי.
שִׁמְּךָ לִתְהִלָּה וּלְשֶׁבַח נוֹעָד;
מִכְשׁוֹל לֹא תֵּדַע, לֹא רוֹעֵץ, אַךְ
תִּנְעַץ מָגִנְּךָ בִּמְזוּזַת צַרֶגְרַד –
דָּרוּך כּוֹכָבְךָ אֶל הַנֶּצַח.
אוֹיְבִים יְקַנְּאוּ, כִּי תִּשְׁלֹט וְתִמְשֹׁל –
לְךָ יִכָּנְעוּ יַבָּשָׁה וְנַחְשׁוֹל;
עָפָר מִתְפּוֹרֵר לֹא תֵּדַע, לֹא קְרִיסָה,
לְעֵת סְעָרָה מִתְרַגֶּשֶׁת;
מִשֶּׁלַח וְחֶרֶב אַתָּה מְחֻסָּן;
מֵחֵץ, הַנּוֹרֶה מִן הַקֶּשֶׁת.
שׁוֹמֵר מִנּוֹעֵץ, מִפּוֹלֵחַ, מֵחַד –
טָמִיר וְעָלוּם – עַל חַיֶּיךָ מֻפְקָד.
אֶת כֹּחַ סוּסְךָ סַכָּנָה תַּעֲצִים;
לִרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הוּא שָׁחוּחַ;
לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ מוּל מָטָר שֶׁל חִצִּים;
לַצַּו – יִנָּשֵׂא כְּמוֹ הָרוּחַ;
בִּקְרַב חֲרָבוֹת נֶאֱמָן בְּלֹא הִסּוּס...
אֲבָל אֶת הַמָּוֶת תִּנְחַל מִן הַסּוּס."
אוֹלֶג נִתְחַיֵּך. בְּמַבָּט מְצֹעָף,
אֲרֶשֶׁת פָּנִים מְכֻוֶּצֶת,
יָרַד מִן הַסּוּס וְנִתְמַך בָּאֻכָּף,
אֲחוּז חֻלְשַׁת דַּעַת וְעֶצֶב.
טָפַח וְלִטֵּף רַעֲמָה לִפְרֵדָה;
מִצַּעַר אוֹלֶג אֶת נַפְשׁוֹ לֹא יֵדַע.
"עַבְדִי הָאָהוּב, נָא כַּלֵּךְ לִמְנוּחָה;
פְּרֵדָה מִיָּדִיד לֹא קַלָּה הִיא.
לֹא עוֹד בְּמִשְׁוֶרֶת מֻזְהֶבֶת שֶׁלְךָ
אוֹסִיף לְהַשְׁחִיל הָרַגְלַיִם.
תִּשְׂמַח אֶל הַדְּרוֹר וְאוֹתִי בַּל תִּשְׁכַּח...
רֵעַי – בֹּאוּ, קְחוּ מִכָּאן אֶת הָרַמָּךְ.
עִטְפוּהוּ מֵיזָע, הוֹבִילוּהוּ לַגָּן;
יֹאכַל שְׂעוֹרָה הַמֻּבְחֶרֶת;
יָנוּחַ; יִשְׁתֶּה מִמֵּימֵי מַעֲיָן;
גּוּפוֹ רַחֲצוּ בְּ"מֵי וֶרֶד".
עָשׂוּ הַנְּעָרִים כַּמְּצֻוֶּה, וּמַהֵר
הֵבִיאוּ תַּחְתָּיו לַנָּסִיךְ סוּס אַחֵר.
הָיוּ לְשֵׂיבָה תַּלְתַּלָּיו שֶׁל אוֹלֶג.
לִצְלִיל מִתְרוֹנֵן שֶׁל גָּבִיעַ,
בְּקֶרֶב רֵעָיו הַקְּשִׁישִׁים הוּא חוֹגֵג,
מִתַּחַת לִשְׁמֵי הָרָקִיעַ.
הַכֹּל נִזְכָּרִים בְּיָמִים מִשֶּׁכְּבָר –
קְרָבוֹת, שֶׁיַּחְדָּיו נִלְחֲמוּ בֶּעָבָר.
"הֵיכָן יְדִידִי הוּא?" אוֹלֶג הִתְעַנְיֵן
"הֵיכָן הָרַמָּךְ בֶּן-הַחַיִל?
שָׁלוֹם לוֹ? הַאִם הוּא דּוֹהֵר, מִתְרוֹנֵן;
מָהִיר וְשָׂמֵחַ עֲדַיִן?"
רֵעָיו מְסַפְּרִים לוֹ כִּי תַּם וְנִשְׁלַם –
סוּסוֹ הָאָהוּב כְּבָר יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָם.
אוֹלֶג הַדָּגוּל נֶאֱלַם, נֶעֱצַב,
דָּאַב, וְגָאָה בּוֹ הַזַּעַם:
אוֹיָה, נְבִיא שֶׁקֶר זָקֵן מְטֹרָף –
הַבּוּז לִנְבוּאָה סָרַת טַעַם!
לַשָּׁוְא הֶאֱזִין לוֹ, נִכְנַע וְסָמַךְ...
"הוֹבִילוּ אוֹתִי אֶל עַצְמוֹת הָרַמָּך!"
עִם אִיגוֹר נוֹסֵעַ אוֹלֶג לְגַלּוֹת
שְׂרִידֵי הָרַמָּך; נֶאֱנָח הוּא:
הִנֵּה, עֲצָמוֹת לְבָנוֹת מֻטָּלוֹת
עַל חוֹף נְהַר הַדְּנֵיפְּר בָּאָחוּ.
אָבָק מְכַסֶּה וְהַגֶּשֶׁם שׁוֹטֵף,
הָרוּחַ בָּהֶן עֲשָׂבִים תְּלַטֵּף.
"יְשַׁן, יְדִיד נֶפֶשׁ!" אָמַר הַנָּסִיךְ;
הִנִּיחַ רַגְלוֹ עַל גֻּלְגֹּלֶת.
"לִחְיוֹת אֲדוֹנְךָ הַזָּקֵן הֶאֱרִיךְ...
אֲבוֹי, כִּי אֵינֶנּוּ יָכוֹל עוֹד
דָּמְךָ הַסָּמּוּק וְהַחַם, מִן הָאוֹב
לִרְאוֹת, אֵיךְ מַרְוֶה אֶת קִבְרוֹ, בְּקָרוֹב.
הִנֵּה, זֶה מְקוֹר יוֹם מוֹתִי, שֶׁהוּא חָל
הַיּוֹם, וְיוּעַד לִי מִמַּעַל!
מִקֶּרֶב עַצְמוֹת הַגֻּלְגֹּלֶת זָחַל
נָחָשׁ שֶׁשִׁנָּיו צוֹפְנוֹת רַעַל.
עַל רֶגֶל אוֹלֶג הִתְפַּתֵּל הַנָּחָש;
פָּלַט צְעָקָה הַנָּסִיך שֶׁהֻכַּשׁ.
כֵּרָה לְזִכְרוֹ שֶׁל אוֹלֶג עֲצוּבָה –
אֵין מִי שֶׁאֵינֶנוּ דוֹמֵעַ,
עֵת אִיגוֹר וְאוֹלְגָה יוֹשְׁבִים עַל גִּבְעָה,
הַגְּדוּד לְחוֹף דְּנֵיפְּר מִשְׂתָּרֵעַ.
הַכֹּל נִזְכָּרִים בְּיָמִים מִשֶּׁכְּבָר –
קְרָבוֹת שֶׁיַחְדָּיו נִלְחֲמוּ בֶּעָבָר.
(1) שורות אלה הצמיחו כנפיים בלשון התרבות הרוסית, והיו לשמות של רומנים, סרטים וכד'. א' פושקין שאב אותן מן התרגום שלו ללשון הרוסית את אחת מ"פואמות אוסיין", מאת הסופר האנגלי ג'יימס מק-פרסון (1736-1796):
A tale of the times of old!..
The deeds of days of other years!..
(2) פֶּרוּן – אחד האלים החשובים בפנתיאון המיתולוגיה הסלאבית, שולט על תופעות השמיים (ברקים ורעמים), משליט סדר בעולם, אל המלחמה.
* * *
עמירם דגני
ערעור על דברי נעמן כהן
1. הציטוט מהקוראן ממש לא מדויק. נעמן כהן [גיליון 540] מערבב שלושה פסוקים שמדברים על מקרה שבו יהודים חטאו ונענשו על ידי מטמורפוזה כלשהי והפיכתם לקופים וחזירים. זה פסוק שמדבר על אפיזודה כלשהי, שכנראה היתה מוכרת בימים שבהם הקוראן נוצר, לפני 1400 שנה, וכנראה שמקורה בסיפור שהסתובב אז בין העמים, שמקורו אולי ביהודים עצמם (כלומר בקבוצה יהודית אחת שהפיצה את הסיפור הזה על קבוצה יהודית אחרת). לא מצאתי בשלושת הפסוקים האלה, מקום שבו נאמר שצריך "להשמיד" את היהודים!
2. לפי הרעיון "המעניין" הזה, אפשר גם לחייב יהודי שרוצה לשכור דירה / לקבל טיפול בבית חולים – בארץ לא יהודית, לחתום על מסמך משפטי שבו הוא מתנער מ"שפוך חמתך על הגויים" ומעוד פסוקים רבים במקורותינו, בתנ"ך בתלמוד ועוד, כמו "הטוב שבגויים הרגהו" וכדומה!
* * *
בן דרור ימיני
אמיר מח'ול, כִּבְשארה, חצה את הקו האדום
אמיר מח'ול הציב את עצמו בשנים האחרונות בקצה הקשת של הפעילים הערבים בתוככי ישראל. במישור הפלילי הוא עדיין חף מפשע, עד שלא יוכח אחרת. זה לא הופך אותו לחף מזדון ומרשע במישור הציבורי. אם מישהו אומר שהוא תומך בשלטון החמאס, בירי רקטות על ישראל, בפירוקה של מדינת ישראל לטובת הקמת מדינה פלסטינית גדולה - יש חשש שהוא לא רק יאמר. הוא גם יעשה.
אפשר לקרוא לזה "תסמונת בשארה". כן, אותו עזמי שלא רק דיבר. הוא גם עשה. כאשר לפני עשר שנים עלו סימני שאלה על האיש הרע ההוא, שבהמשך ברח לאחר שככל הנראה בגד, היו מי שטענו שמדובר בהוגה דעות מאתגר. מוחו אכן הגה וקדח במאמצים להביא לסופה של מדינת ישראל.
גם הפעם, כמו בתגובה פבלובית, הפכו אצלנו את מח'ול לצדיק הדור. הוא הרי היה הממונה על "חירויות הערבים". הוא גם עמד בראש עמותת גג של העמותות במגזר הערבי. איש חשוב במגזר, שהלך והקצין עם השנים. גם הוא שייך לאגף החילוני. גם הוא ראה צורך להיות צדיק יותר מהאפיפיור. גם אצלו ההזדהות סטתה אל עבר האגף האיסלאמו-אנטישמי של התנועה הפלסטינית.
הוא בעד החמאס והרקטות. הוא אפילו פירסם מאמר נגד "מסמכי החזון", שהיו עליית מדרגה במאבק הערבי נגד ישראל. זה לא הספיק לו. הוא רצה דברים בוטים יותר. הוא נשא נאום חריף בכנס של בל"ד, שעיקרו התנגדות לתהליך שלום. ופעם נוספת התייצבו "פעילי זכויות אדם" בצד הלא נכון.
היכן הגבול בין הבעת דעה לעבירה פלילית?
הגוף שמח'ול עמד בראשו, איג'יתיאה, היה ממחוללי "סינדרום דרבן" – מאבק לחיסול מדינת ישראל באמצעות דמוניזציה ודה-הומניזציה. באותן שנים הוא גם נתמך, איך לא, על ידי הקרן החדשה [הקרן לישראל חדשה]. בהמשך שינו שני הצדדים את טעמם. לפני פחות משנה נערך כנס בסכנין, של גופים יהודיים התורמים לאוכלוסייה ערבית. הכנס אורגן על ידי שתי"ל (שפועלת בחסות הקרן). מח'ול היה שם כדי להפגין "נגד שיתוף פעולה עם הגופים שתומכים ב"מדינה יהודית". מתברר שאפשר להיות הרבה יותר שמאלה גם מהגופים הפוליטיים שהקרן תומכת בהם.
היכן הגבול בין הבעת דעה מתועבת, לבין עבירה פלילית? בישראל חופש הביטוי הוא כמעט בלתי מוגבל. התבטאויותיהם של אנשים כמו בשארה, מח'ול וראאד סלאח הם ההוכחה. הם חצו את כל הקווים האדומים. ההטפות שלהם לחיסול ישראל מעמידות אותם תמיד על הקו האפור. יש מי שחושב שעדיף לתת להם ולשכמותם להוציא קיטור מילולי, כדי שלא יהיה צורך באלטרנטיבה גרועה יותר. ספק אם ההנחה הזאת עומדת במבחן המציאות.
ייתכן שהסרת כל מגבלה מההסתה של האימאמים הללו, הדתיים והחילוניים, גורמת להם לרצות עוד ועוד. הם כבר אינם יכולים להסתפק במילים. הם צריכים לעבור למעשים. ולפעמים הם עוברים. שהרי מי שתוך בחמאס "במובן הרעיוני", יהיה זמין יותר לסייע לחיזבאללה במובן המעשי. כך שאם האיש הזה חצה את הקו, מפעילות ציבורית עויינת לפעילות ביטחונית עויינת, זו לא תהיה הפתעה אדירה. זה כמעט מתבקש. מח'ול בעקבות בשארה. בוודאי אידיאולוגית. אולי גם פלילית.
פורסם לראשונה באתר NRG של "מעריב" מיום 11.5.10.
* * *
'Do you have a blue Muslim?'
The mayor of Perth was very worried about a plague of pigeons in the City Centre .He could not remove the pigeons from the city. All of Perth was full of pigeon poop, the people of Perth could not walk on the pavements, or drive on the roads. It was costing a fortune to keep the streets and pavements clean.
One day a man came to the Town Hall and offered the Mayor a proposition. 'I can get rid of your beautiful city of its plague of pigeons without any cost to the city. But, you must promise not to ask me any questions. Or, you can pay me one million dollars to ask one question.'
The mayor considered the offer briefly and accepted the free proposition.
The next day the man climbed to the top of the Town Hall, opened his coat, and released a blue pigeon.
The blue pigeon circled in the air and flew up into the bright blue Perth sky. All the pigeons in Perth saw the blue pigeon and gathered up in the air behind the bird. The Perth pigeons followed the blue pigeon as she flew eastwards out of the city.
The next day the blue pigeon returned completely alone to the man atop the Town Hall. The Mayor was very impressed. He felt the man and the blue pigeon had performed a wonderful miraculous service to rid Perth of the plague of pigeons. Even though the man with the pigeon had charged nothing, the mayor presented him with a cheque for 1 million dollars and told the man that, indeed, he did have a question to ask and even though they had agreed to no fee and the man had rid the city of pigeons, he decided to pay the 1 million just to get to ask ONE question.
The man accepted the money and told the mayor to ask his ONE question.
The mayor asked: 'Do you have a blue Muslim?'
הזמנים אכן השתנו. בעבר היה ראש העיר שואל: "האם יש לך יהודי כחול?"
* * *
העיתון שכל אחד יכול לכתוב בו
לאהוד ידידי היקר שלום רב,
כמנוי ותיק של עיתונך "חדשות בן עזר" אני מגיע למסקנה שהוא העיתון שכל אחד יכול לכתוב בו – ובלבד שיהיה קריא – ולהביע את דעתו .
אתה עורך אותו בטוב טעם –
ובהצלחה – תמשיך כך עד...
כה לחי !
בכבוד הראוי לך ובברכה,
ליטמן מור
* * *
יוסי גמזו
לאור מאמריו המרתקים של מבקר-הספרות המעמיק יוסף אורן בגיליונות האחרונים של המכתב העיתי על יחס הגברים לנשים כפי שהוא משתקף בשירתן של לאה גולדברג, אסתר ראב, זלדה, דליה רביקוביץ' ויונה וולך, ולאור העובדה שלמרות יומרתה של החברה הישֹראלית להיות שיוויונית, היא עדיין רחוקה מכך מאוד – אני מאמין כי חשוב שיישמע בגלוי ובקול רם גם קולו של גבר, שאינו חושש להצהיר בהקשר זה של הצורך (הטבעי וההגיוני ביותר) בשיוויוניוּת מלאה בין המינים: אני פמיניסט!
הַשִּיר הָאַנְטִי-שוֹבִינִיסְטִי שֶל הַגֶּבֶר
יְרַק גַּלֵּי זְכוּכִית מֻתֶּכֶת, מְמַסְטֶלֶת כְּשִקּוּי
שֶל חֵרֻיּוֹת שוֹצְפוֹת, שֶל יָם הַמִתְחַרְמֵן בְּשֶמֶש קַיִץ
שֶהוּא מִין רֶפְּלִיקָה מֻגְדֶּלֶת, עֲנָקִית שֶל שְתֵּי עֵינַיִךְ
שֶגַּם בָּהֶן, וְלֹא רַק בּוֹ,
אֶפְשָר לִטְבֹּעַ בְּלִי סִכּוּי
לְאֵיזוֹ חֲסָקֶה גוֹאֶלֶת שֶל מַצִּיל, שֶל הִגָּיוֹן
שֶיְּחַלֵּץ אֶת הָאוֹבֵד וְהַצּוֹלֵל וְהַשּוֹקֵעַ
מִתְּהוֹמוֹת הַשִּגָּיוֹן,
מִדּוּמִיַּת מַחֲשַכֶּיהָ
שֶל מְצוּלָה בְּלִי חֲנִינָה וּבְלִי מִפְלָט וּבְלִי זִכּוּי –
כָּל הַטוּרְקִיז וְהַתָּכֹל הַזֶּה, כָּל תּוֹעֲפוֹת הָאוֹר,
כָּל אוֹתָהּ אוֹרְגִיָה שֶל רֵיחַ יוֹד וָמֶלַח, חוֹל וּמַיִם
הֵם הָעֵדוּת כִּי לֹא חִפַּשְׂנוּ כָּל יָמַי וְכָל יָמַיִךְ
אֶלָּא אֶת זֶה
וְזֶה אֶת זוֹ
וְאֶת הַתָּם וְהַטָּהוֹר.
וְלֹא יָדַעְנוּ אֵיךְ קוֹרְאִים לָזֶה כִּי הַשֵּמוֹת כֻּלָּם
בָּגְדוּ בְּכָל מַה שֶּאָמְרוּ אוֹ הִתְיַמְּרוּ לִהְיוֹת, וְאָנוּ
כְּמוֹ אֵיזֶה פְרַאיֶרִים סְתוּמִים פָּשוּט הִמְשַכְנוּ וְקָרָאנוּ
בְּקָטָקוֹמְבּוֹת הַחֵרְשוּת,
לַנֶּעְלָם הַנֶּאֱלָם.
לְאֵיזֶה מִישֶהוּ בָּדוּי, לְאֵיזוֹ "אַתְּ", אֵיזֶה "אַתָּה"
שֶקְּלַסְתְּרוֹן תָּוֵי פְּנֵיהֶם בְּאִינְטֶרְפּוֹל-הַגַּעְגּוּעַ
מֻתְוֶה בִּדְיוֹ-סְתָרִים שְקוּפָה כְּמוֹ הַדְּמָעוֹת אֲשֶר זְלָגוּהָ
לְאֹרֶךְ כָּל לֵילוֹת-הַבְּדוֹד וּמִנְהֲרוֹת-הָעֲלָטָה
שֶל הַיֵּאוּש וְהָאַכְזָב, וְזֶה מֻצְפָּן בְּקוֹד לֹא קַל
הַמִּתְגַּלֶּה עַל דַּף הַכְּתָב רַק לְאוֹרָהּ וּכְוִיּוֹתֶיהָ
שֶל אֵש הַסְּנֶה הַזֶּה בִּפְנוֹכוֹ, הַבֹּעֵר וְלֹא אֻכָּל
וְאַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה
וַאֲנִי הֲרֵי יוֹדֵעַ.
אֲבָל הַכֹּל הָיָה נֶגְדֵּנוּ, הַזָּהוּם וְהַבָּהוּם
וְכָל בּוֹרְדֶל-הַצִּינִיקָנִים הֶעָקָר וּסְאוּב-הַנֶּפֶש
שֶל אִימְפּוֹטֶנְטִים שֶהָפְכוּ אֶת הָרוֹמַנְטִיקָה לְג'וֹרָה
וְאֶת הַיֹּפִי לִזְנוּנִים וְאֶת הָאֶרוֹס לִסְחוֹרוֹת,
אַף שֶכַּיּוֹם כְּבָר אִיש אֵינֶנּוּ לֹא מֻפְתָּע וְלֹא דָהוּם
וְלֹא נִרְעָש וְלֹא נִבְאָש מִשְּׂפַת-הַבִּיב וּסְאַת-הָרֶפֶש
וְשוּם אִלּוּחַ, בַּחוּצוֹת אוֹ בַּסְּפָרִים אוֹ בַּתִּקְשֹרֶת,
אֵינוֹ מַקְפִּיץ אֶת אַף אֶחָד מִלְּבַד אֶת רֵיטִינְג הַמְּכִירוֹת.
וּגְרָפוֹמָנִים לְמַכְבִּיר, בְּגִיל הַבְּלוּת הַפִּיּוּטִית
(וְיֵש בָּסִיס מוּצָק לַחְשֹד כִּי גַם הַהִיא, הָאוּרוֹלוֹגִית)
אָצִים עִם בִּיפֶּר עַל הַזִיפֶּר לְיַחְ"צֵן בְּקוֹל גָּדוֹל
אֶת הַתַּגְלִית הַמַּרְעִישָה כִּי אַף אוֹתָם חָנַן הַטֶּבַע
בָּאִינְוֶנְטָר שֶבּוֹ מוּכַחַת קִרְבָתָם הַמִּשְפַּחְתִּית
לַחֲתוּלִים וְלַכְּלָבִים, מַה שֶמֵּעִיד בְּאֹרַח לוֹגִי
עַל הִצְטָרְפָם לַאֲגֻדַּת שוֹמְרֵי מִשְגָּל, שֶדֶּרֶךְ קֶבַע
דַוְקָא הַהֵם, שְמוּטֵי הַשְוַאנְץ, מְנַפְנְפִים בּוֹ בְּלִי לַחְדֹּל.
וְכָל כַּמָּה שֶתָּש אוֹנָם גּוֹבֵר הָרַהַב בִּגְרוֹנָם
וְכָל כַּמָּה שֶגַּבְרוּתָם דְּפוּקָה, כִּדְבַר נְבִיא הַזַּעַם,
כִּי "תַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה" (מַשְמָע: מִקְפָּא בִּמְקוֹם זִקְפָּה)
הֵם מִתְחָרִים בְּכָל מוּסָף עַל אַלִּיפוּת חַסְרֵי הַטַּעַם
שֶבָּהּ הַסְּפּוֹרְט הַלְּאֻמִּי הוּא בִּזּוּיָּהּ שֶל הָאִשָּה
כְּאִלּוּ יֵש בְּכָךְ לִתְרוֹם לוֹ לְאוֹתוֹ מְרוֹחַ-אֶשֶךְ
אֶת קִדּוּמָן שֶל מְכִירוֹת סוֹף הָעוֹנָה הַמִּתְפַקְשֶּשֶת
שֶל תַּדְמִיתוֹ קְלוּפַת-הַבְּלוֹף הַמִּתְכַּוֶּצֶת מִבּוּשָה.
אָז זֶה הַזְּמַן אוּלַי לוֹמַר בְּכָל חֻצְפַּת גִּלּוּי-הַלֵּב
דַּוְקָא עַכְשָיו, מוּל חַמּוּקַיִךְ הָעוֹלִים מִתּוֹךְ הַמַּיִם
וּמַטְבִּיעִים בַּחוֹל הֶחָם, כְּמִין תַּחְרַת טִפּוֹת נוֹהֶרֶת
שֶל סְטָלַקְטִיטִים בְּנֵי-חֲלוֹף, שֹבֶל נוֹגֵהַ וְאָרֹךְ –
שֶאֵין נוֹעָז יוֹתֵר, אִשָּה, מִן הַמִּלִּים "אֲנִי אוֹהֵב"
וְאֵין חָזָק יוֹתֵר, אִשָּה, מִן הַחֻלְשָה הַזֹּאת אֵלַיִךְ
וְאֵין גַּבְרִי יוֹתֵר, אִשָּה, מִן הָעָצְמָה הַמְּוַתֶּרֶת
עַל הַפְגָנַת שְרִירֵי הַמַּאצ'וֹ לְטוֹבַת מוֹתְרוֹת הָרֹךְ.
וְשֶחַיֵּינוּ בַּכּוֹכָב הַזֶּה, הַמַּר וְהַמֻּפְלָא
הֵם סַךְ הַכֹּל אִבְחַת-בָּרָק קְצָרָה בֵּין שְנֵי כּוּכִים שֶל חֹשֶךְ:
בֵּין הָעִבּוּר וְהַקִּבּוּר, בֵּין הַשִּלְיָה וּמַעֲטֶפֶת-
הַתַּכְרִיכִים, וּמַה בָּאֶמְצַע? הַחִפּוּש הַדְּיוֹגֶנִי
אַחַר אוֹרוֹ הַקַּמְצָנִי שֶל אֵיזֶה "שָם" בַּאֲפֵלָה,
שֶל אֵיזֶה "אִלּוּ" שֶיִּפְרֹס לָנוּ פְּרוּסָה קְטַנָּה שֶל אֹשֶר
וְהַפְּרוּסָה הַזּאת הִיא גֶבֶר וְאִשָּה, הַשְּאָר הוּא אֶפֶס
שֶרַק אִתָּם הוּא נֶהְפָּךְ לְאֵיזֶה עֵרֶךְ עֶשְׂרוֹנִי.
וְרַק אֲנַחְנוּ, הַחַיָּה הָאֱוִילִית שֶשְּמָהּ אָדָם,
מְבַזְבְּזִים אֶת גַּרְגְּרֵי שְעוֹן-הַחוֹל עַל קְרַב-הַהֶבֶל
בֵּין הַשִּפְחָה וְהָאָדוֹן, בֵּין הַשַּלִּיט וְהַנִּשְלֶטֶת
מִבְּלִי לִתְפֹּס שֶהַשַּלִּיט הַבִּלְעָדִי וְהַיָּחִיד
הוּא הָעֲרַאי, אוֹתוֹ laisser-passerכִּלַי שֶבְּיָדָיו
פּוֹעֵם הַסְּטוֹפֶּר הָאַכְזָר שֶל שְהוּתֵנוּ הַפּוֹחֶתֶת
מִבְּדַל-שְנִיָּה לִבְדַל-שְנִיָּה, וְסוֹף הַשְּבִיל וּקְצֵה הַחֶבֶל
שְמוּרִים לִשְנֵינוּ, לִי וְלָךְ, בִּגְזַרדִּינֵנוּ הָאָחִיד.
הֲלֹא אֶת זֶה, בִּשְׂפַת-אוֹתוֹת שֶאֵין תָּקֵף וָעַז מִמֶּנָּה
נוֹגֵן בְּשָׂרֵנוּ בַּלֵּילוֹת סוּפָה מַגְנֶטִית זֶה לָזוֹ,
הֲלֹא אֶת זֶה אוֹמְרִים בְּלִי הֶרֶף הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי
בָּאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַנִּצְחִי שֶל הַתְּשוּקָה וְהַהֻלֶּדֶת:
שֶכְּמוֹ בַּפֶּרַח וּבַפְּרִי, כָּךְ בִּנְבָכַיִךְ וּנְבָכַי
וּבִנְבָכֶיהָ שֶל תֵּבֵל כֻּלָּהּ, מִימוֹת עוֹלָם עַד הֵנָּה,
מֻטָּל כָּבְדּוֹ שֶל הַקִּיּוּם, כָּל עִקָּרוֹ וּמֶרְכָּזוֹ
עַל שְוִי-עֶרְכָּם הַלֹּא-מוּפָר שֶל הַמּוֹלִיד וְהַיּוֹלֶדֶת.
וְאֵין שַלִּיט וְאֵין נִשְלָט, וְאֵין עָדִיף וְאֵין נָחוּת
וְהָרֵעוּת הָעֲמֻקָּה מִכֹּל, רֵעוּת-בָּשָׂר-וָרוּחַ
הִיא הַגְּדוֹלָה בְּמַתְּנוֹתָיו שֶל הָאָדָם, וְרַק מְתֵי-
מְעַט זוֹכִים לָהּ בֶּאֱמֶת, מִלְּבַד בַּשִּיר אוֹ בַּחֲלוֹם.
הִנֵּה מַדּוּעַ בּוֹהֲמָיו שֶל הַמִּשְגָּל הֵם גַּם שוֹטֵי
הַדְלָחָתוֹ שֶל הַיָּקָר וְיִקּוּרוֹ שֶל הַדָּלוּחַ,
הִנֵּה מַדּוּעַ אֵין עָקָר וְאֵינְאוֹנִי יוֹתֵר וּסְחוּט-
אֲבִיּוֹנָה מִן הַנִּבּוּל וְהַנִּוּוּל וְהַקָּלוֹן.
הִנֵּה מִפְרַץ-הַיָּם בּוֹעֵל אֶת פִּשֹּוּקָהּ שֶל הַיַּבֶּשֶת
וְהַסְּפִינוֹת אֶת הַגַּלִּים הַנִּפְעָרִים כָּמוֹךְ אֵלַי
וְאַתְּ יָפָה וּמֻצָּתָה, וְאַתְּ כּוֹבֶשֶת וְנִכְבֶּשֶת
מַמָּש כָּמוֹנִי, הַכּוֹבֵש וְהַנִּכְבָּש לָךְ כָּל לֵילַי.
וְכָל צְלִילָה לִמְצוּלוֹתַיִךְ הִיא תָמִיד, בְּעֶצֶם, אֵיזוֹ
שִיבָה הַבַּיְתָה, אֶל חֻמּוֹ שֶל אֵיזֶה עֹמֶק קַמָּאִי,
אֶל מְעָרַת קְדוּמֵי הַדָּם, אֶל אַלְטָמִירָה שֶל הַגֶּזַע
הָאֱנוֹשִי, שֶלֵּדָתוֹ מִן הַנָּשִי-הָאִמָּהִי
עוֹד לֹא פָּטְרָה אוֹתוֹ אַף פַּעַם מִמִּכְוַת הַגַּעְגּוּעַ
לָשוּב לְשָם, אֶל הֶחָשֵךְ וְהַמּוֹשֵךְ וְהַמּוּגָן,
אֶל גַּן-הָעֵדֶן הָאָבוּד שֶל הַתְּמִימוּת שֶהֲרָגוּהָ
כָּל רִשְעוּתָם שֶל הַחַיִּים, כָּל כִּזְבֵיהֶם וְלַעֲגָם.
וְאָז הָאֵש הַזֹּאת, הַיַּחַד וְהַיַּחַם,
וְאָז הַסּוּטוּל הֶחָרִיף מִכָּל תִּירוֹש
וְאָז כֻּלֵּךְ פִּתְאֹם נִלְקַחַת וְלוֹקַחַת
אֶת כָּל כֻּלִּי שֶהוּא שֶלָּךְ הֲרֵי מֵרֹאש.
וּשְנֵי כִּנּוֹרוֹת
שֶל תְּשוּקָה בְּפוֹרְטִיסִימוֹ,
שְנֵי סְטְרָדִיוַרְיוּסִים, שְנֵי מִינֵי וְיוֹלָה
שֶל גֵּו וְשֵׂעָר וּזְרוֹעוֹת וּשְׂפָתַיִם
פּוֹרְטִים בָּנוּ סְקֶרְצוֹ שֶל כֹּסֶף סָגוּף
וְהַקַּיִץ בּוֹעֵר וּצְמָאֵךְ לִי בְּאֵר
וְגִדְרוֹת הַצְּנִיעוּת מִתְנַפְּצוֹת בָּךְ כִּבְדֹלַח
וְאֵין עוֹד קָסוּם וּבָסוּם מֵאוֹתָן
אֲרוּחוֹת-הַשְּחִיתוּת שֶל הַגּוּף.
וְכָל שֶנֶּחְמַס וְנִרְמַס בְּרַגְלֵי הַזִּילוּת שֶחַיֵּינוּ לָהּ טֶרֶף
וְכָל שֶנִּכְפַּש וְנִרְפַּש בְּבִצּוֹת הַפֶּרְוֶרְסְיָה שֶל אֶתוֹס קַמְצָן
שֶאֵין בּוֹ קִצּוּב בְּסֵאוּב אַךְ הָרֹךְ בּוֹ מִזְּמַן כְּבָר יָרַד לַמַּחְתֶּרֶת
כִּגְנוּת וְחֻלְשָה הַיָּאוֹת לְאִשָּה אַךְ אֵין גֶּבֶר הַשָּׂש לְאַמְּצָן –
חוֹזֵר כְּאוֹצָר שֶאָבַד אֶל הַהֵם הַיּוֹדְעִים כִּי אֶפְשָר גַּם אַחֶרֶת
וְאֵין הָרוֹמַנְטִיקָה לוּקְסוּס יוֹתֵר
כִּי אִם צֹרֶךְ
דָּחוּף
כְּחַמְצָן.
כִּי גַם הַמַּמָּש הַמּוּחָש וּמוּמָש בְּיָדֵינוּ כְּחֹמֶר, כְּעֶצֶם
אֵינוֹ אֶלָּא בְּדוּת וּמִלְוֶה קְצַר-מוֹעֵד עַל חֶשְבּוֹן הַגּוֹלֵל וְהַסּוֹף,
אַךְ בְּלִי הַבְּדָיָה הַנּוֹאֶשֶת הַזֹּאת שֶמֻּתָּר בָּהּ לַחְמֹד וְלִכְסֹף
אוֹתָם עוֹלָמוֹת הֲזוּיֵי חֲלוֹמוֹת בָּם הָאֹשֶר מֵמֵס אֶת הָעֶצֶב –
מַה כְּבָר נִשְאָר לָנוּ, מַה כְּבָר נִתָּן פֹּה לַחְפֹּן, חֲמוּדָה שֶלִּי, אֶלָּא
אֶת רֹאש שִֹמְחָתֵנוּ בִּשְתֵּי כַּפּוֹתָיו שֶל הַשְּכוֹל מִתִּקְוָה וּמֵאוֹר.
אָז בּוֹאִי, בִּמְקוֹם זֶה, נַחְפֹּן אֶת יָפְיֵךְ הַלָּטוּף בְּאַצּוֹת וּמֵי מֶלַח
כְּחַג לָעֵינַיִם,
כִּפְיֶסְטָה בִּשְנַיִם,
כְּאֵש מִתְעַקֶּשֶת לִבְעֹר.
וְשַבֵּחַ אֲנִי אֶת גְּאוֹן קוֹנְטְרַפּוּנְקְט הַגּוּפִים הַיָּפִים, הַגּוֹבֵהַ
מִשִּצְפּוֹ שֶל הַיָּם הַנּוֹשֵם וְקַיָּם בְּעֻמְקֵנוּ, בִּסְגוֹר מַרְתְּפָיו
שֶל עֶרְגוֹן הַבָּשָׂר אֶל חֶצְיוֹ הַנֶּחְסָר שֶמֵּרֹב שֶהוּא חַי הוּא גוֹוֵעַ
מִלִּרְעֹב וְלִצְמֹא אֶל כְּפִילוֹ שֶל עַצְמוֹ הַמַּדְלִיק אֶת עוֹרוֹ בִּלְטָפָיו.
וְכָל סַרְסוּרֵי-הַזִּמָּה הַקְּטַנִּים,
רוֹכְלֵי נִבּוּל-הַפֶּה וְחֶנְוָנֵי קֻבּוֹת-הַפּוֹרְנוֹ,
כָּל שֶהִצְלִיחוּ לִפְרֹט אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה, אֶת הַיַּיִן בַּדָּם
לְכֶסֶף קָטָן שֶל טִקְסֵי הַרְבָּעָה, לְרִיק שֶאַף פַּעַם אוֹתוֹ לֹא יָּגֹרְנוּ
מִשּוּם שֶאֶצְלֵנוּ אִשָּה אֵינָה שַיְבָּה
וּבֹרֶג אֵינֶנּוּ אָדָם –
אֵיךְ הֵם פִּתְאֹם מַכְמִירֵי רַחֲמִים
וְאֵיךְ הֵם מַפְסִידִים הַכֹּל, הַמַּאנְיָקִים הָאֵלֶּה:
אוֹתָךְ, אֶת צְלִילוּתָם שֶל הַשָּמַיִם וְהַמַּיִם,
וְכָל זֶה בִּמְחִיר מָה? בִּמְחִיר זִרְמַת שִפְכֵי הָרְחוֹב.
הַטֹּהַר אֵינוֹ רַק הִיגְיֶנִי יוֹתֵר, הוּא גַם חַם שִבְעָתַיִם וְסֶקְסִי פִּי אֶלֶף
וּמַה שֶנִּדְמֶה לַכְּסִילִים כְּחַלָּש הוּא הָעַז בַּכֹּחוֹת:
לֶאֱהֹב...
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מה שלום רופא השיניים של משה מוריס טלנסקי? האם החלים כבר מהדחיפות ומהמכות שהחטיף לו מטופלו חביב הפרקליטות בישראל? והאם גם הרופא המוכה יבוא להעיד בירושלים עדות קדם-משפטית כזו של הז'וליק טלנסקי – עדות שהפילה ללא דין ומשפט ראש ממשלה מכהן – או שאין כאן אינטרסנטים מספיק חזקים כדי להביא רופא מוכה שיכול לערער עדות של ז'וליק שזקוק להגנה מפני תביעות נגדו והרשעות בארה"ב?
* הידד לשורפים! החלה עונת שריפות המולדת. קחו נפט ואל תשאירו עקבות וסמרטוטים! הבה נשרופה את ארץ-ישראל ובייחוד את השדות ואת היערות! אלה שאוהבים את היערות לא גרים לידם, ואלה שגרים לידם לא אוהבים אותם!
* זכותו של כל ערבי ישראלי לרגל נגד מדינתו בדיוק כזכותו של כל יהודי ישראלי לעשות כן, וכל המתפרץ אל ביתם לפנות-בוקר כדי לעצרם לחקירה וגם מסרב לחשוף מיד את שמותיהם בתקשורת – מוכיח בכך שאין הוא ער לזכויותיהם של אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין, ובייחוד אזרחים כנ"ל שאירגוניהם נתמכים או נתמכו בעבר או בעקיפין על ידי הקרן לישראל חדשה. לכן על ישראל לנהוג בחשודים בריגול נגדה – באותן אמות מידה מוסלמיות רחומות הנהוגות במדינות דמוקרטיות ונאורות כמו מצרים, איראן, עזה וסוריה.
* הסידרה "אפוקליפסה" על מלחמת העולם השנייה, בערוץ הראשון, בקריינותו של אלכס אנסקי, היא אחת הסדרות ההיסטוריות המעולות ביותר שראינו בחיינו הלא-קצרים. לא ידענו שיש כל כך הרבה חומר דוקומנטארי מצולם בצבע, זאת מאחר שסדרות קודמות כמו "עולם במלחמה" [אם אינני טועה בשם, לא לערבב עם "רוחות מלחמה" על פי הרמן ווק] היתה כמעט כולה בשחור-לבן, וכך גם נחרתה בזיכרון המלחמה הנוראה ההיא, והנה היא מופיעה כולה בצבע, כאילו הדיווחים טריים מעכשיו. האם היה כאן גם איזה הישג טכני של הפיכת סרטי שחור-לבן לצבעוניים? זאת איננו יודעים. נדמה לנו שששת פרקיה מלמדים היסטוריה בצורה יוצאת מן הכלל. אילו היינו מורים להיסטוריה היינו מלמדים את התקופה על פי הסידרה הזו. וכאן גם המקום להזכיר תוכנית מצויינת בשידור חי שערך, מי אם לא יצחק נוי, ב"קול ישראל" במלאת 65 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, בהשתתפות היסטוריונים מהמעלה הראשונה כמו יהושע פורת ושלמה אהרונסון.
* במדינה המוסלמית פקיסטאן זורקים טרוריסטים בקבוקי גז לבתי הספר ומרעילים תלמידות שנושמות אותו. אם נלך לשיטתם של אובמה ופטראוס, הכול באשמת ישראל, שאינה מפסיקה לבנות בבירתה ירושלים ומרגיזה בכך את העולם המוסלמי שוחר השלום ואהבת הבריות, ובייחוד את מתנגדי הטרור המובהקים, הלא הם הפלסטינים!
* במוסף "גלריה" בעיתון "הארץ" מיום 9.5.10 כתבה תמר רותם על שלושה עיתוני הילדים, "דבר לילדים", "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו" ברשימתה "עיתונאי קטן שלי". ראוי היה להאיר את עיניה ואת עיני עורכיה שאחד משבועוני הילדים הטובים ביותר בארץ בראשית שנות ה-40, בעריכתם של יעקב חורגין ושלמה סקולסקי, היה "הבוקר לילדים" (עוד לפני "הארץ שלנו"]. אנחנו אמנם סופרים נידחים, אבל גדלנו על "הבוקר לילדים", הן בסיפורים ובשירים של מיטב הסופרים, והן בקריאת דיווח על המלחמה באירופה ועל גורלם הטראגי של יהודיה.
* שמענו כי בארץ רחוקה ששמה ישראל יש איזו חברה להפקות טלוויזיה שפונה לסופרים לעשות תוכנית ביוגראפית על חייהם, בסיוע משרד החינוך או התרבות. לנו אמנם יש ביוגראפיה מקומית די מעניינת משנת 1878 ואילך, שכוללת בספרינו מקומות פתח-תקווה, קלמניה, בית הספר בצופית, סדום, עין גדי, ירושלים, תל אביב ואוניברסיטת בת שלמה רבתי, ואף שכתיבתנו ריאליסטית, ואפשר לומר שיש בקורות חיינו משהו סמלי לארץ הזו, ואנחנו גם עדיין יכולים ללכת, לדבר, לראות וגם קצת לשמוע, ואולם מהיותנו נידחים – איש לא פנה אלינו מעולם בקשר לסרט על אודותינו וכנראה גם לא יפנה. מילא, גם אסתר ראב לא זכתה שיערכו עימה ועליה סרט על חייה. פעם ריאיינו אותה קרוב לשעה בפילם לסרט על פתח-תקווה בת ה-100, גזרו מהפילם דקות אחדות לסרט, והיתר זרקו לרצפה של פוזמנטיר בתל-אביב, שם ערכו אז את הסרטים, ומשם לזבל. גם מעגנון, לולא יוזמתו של מיכה שגריר, לא היה נותר זכר בסרט.
* המרתון התל-אביבי של מחר, בחום ובלחות של חודש מאי – הוא סכנת נפשות! – וראוי היה לממונים על בריאות הציבור להזהיר מפניו וגם למנוע אותו. שני סוגי הספורט היחידים המתאימים לעונה הם שחייה לא תחרותית, ומנוחה במקום קריר או מקורר.
* איך מקדם פרופיסור ספר חדש שלו, אנטי-ציוני ומופרך מיסודו, הקורא להקמת שתי ממשלות לשני עמים על כברת ארץ אחת? הולך להפגין מול בית המשפט בפתח-תקווה נגד מעצרם של שני אזרחים ערבים [במקרה הזה לא קוראים להם פלסטינים] העצורים בחשד לריגול נגד מדינתם, ישראל, והוא חולק עימם במצח נחושה את הכיסוי התקשורתי הנדיב!
* גם זאת מהישגי הבורות, הפיגור ההשכלתי, הפרימיטיביות והטמטום, שפושה בחינוך החרדי בישראל, הממומן בכספי המדינה, זו שמפקירה את אזרחיה הקטינים בידי "רבנים" סדיסטים ומנוולים: "בחקירותיה סיפרה מ' [אימם של הילדים] לשוטרים כי [ה"רב" אליאור] חן הוא שהורה 'לבצע תיקונים בילדים, שמטרתם להוציא מן הילדים את השדים והמזיקים.' התיקון, היא הסבירה, נועד 'לעזור לילד להתגבר ולשנות את מידותיו הרעות.' מסכת ההתעללויות שפורטה בכתבי האישום כוללת מכות וכוויות, אילוצם של הילדים לאכול צואה וכפיתתם באזיקונים ובחבלים. במקרה אחד הכניסו ילד למזוודה, כיפתו תקועה בפיו כדי שלא יוכל לצעוק." ["הארץ אונליין, 12.5].
* * *
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה לערב עיון
"מולדת – ויהי מה!"
150 שנה להולדת הרצל
130 שנה להולדת ז'בוטינסקי
משתתפים:
פרופ' שלמה הרמתי – מנהיגי הציונות והלשון העברית
ד"ר יצחק וייס – הנשמה היהודית של הרצל
מר יעקב גרוס – הרצל וז'בוטינסקי בתעוד הקולנועי
מר יוסי אחימאיר – קריאה והנחייה
הקרנת קטעי סרטים נדירים על שני המנהיגים
יום שלישי, י"ט סיוון תש"ע, 1.6.2010, בשעה 19.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
דמי השתתפות בסך 20 ₪ ייגבו בכניסה
מידע נוסף – באתר המכון:
* * *
י"ז: אינך חייב להתייחס לכל להג
שלום רב לך אהוד,
אני מקוה שמייל זה ימצא אתכם בטוב. אתה כל כך מצוי ברזי תוכנת וורד במחשב, ובכל זאת היה כדאי שתשמע לעצתי הפעם הזו:
כאשר אתה מקבל מכתב כזה כמו מאלי יזרעאלי הנכבד, אנא ממך נשום עמוק וספור עד עשר או עד עשרים ואחר כך לחץ כל המקש שעליו כתוב DELETE – וזה במקום שתתרגז. והלא אינך חייב להתייחס לכל להג שכותבים לך בעיקר לא לאלה שמרגיזים כל כך.
בברכה ולבריאות (ודרישת שלום למסתורית שלך)
י"ז
אהוד: אני לא מתרגז. אני נהנה מתגובות כאלה.
* * *
יצחק שויגר
יום ירושלים
לקראת יום ירושלים, [אשר חל אתמול, יום רביעי, כ"ח באייר, 12.5], נכחתי בהרצאה מפי הרב אליקים שמשוביץ, איש ידען וסימפטי, שעל פי הצהרתו שייך לזרם הדתי הציוני. ההרצאה התקיימה במסגרת המכון הנקרא "המקום בית מדרש לתורת ישראל", אשר מעניק שיעורים ביהדות לציבור החילוני בעיקר. ההרצאה התייחסה לניתוח תקופתנו על פי המקורות ופרשנותם.
קיבלנו שני דפי מקורות שבהם צולמו מיספר פסוקים מספר יואל וכן מספר ישעיהו וכן דברי פרשנות עליהם כפי שנעשו בסוף המאה ה-19, וכן העתק מאמרו של הרב קוק אשר משמש כאידיאולוג של תנועת המזרחי ושל היהדות הציונית.
בספר יואל נאמר "והיה כל אשר יקרא בשם יי ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה. רק בציון ובירושלים תהיה הצלה לעם ישראל."
וכדאי שתדעו כי ציון ויוסף בגימטריא חד הם. ומכאן לומדים כי חטא המרגלים, שלא רצו לעלות לארץ ישראל כמצוות משה, לא יבוא תיקונו אלא על ידי גאולת ירושלים ובניינה. כך לפחות על פי "קול התור" חיבור של אחד מתלמידי הגר"א, שתלמידיו עלו לארץ ישראל ב-1860 והתיישבו בירושלים [עליית תלמידי הגר"א החלה בשנים 1808-1809. – אב"ע]. ועוד הוסיפו וסברו כי הגימטריא הזהה אומרת כי גאולת ארץ ישראל היא ביאת משיח בן יוסף.
על פי מה שהסביר לנו כבוד הרב הנביאים שהיו בישראל עד כ-200 לפני הספירה התנבאו ביחס לעתיד הרחוק. כי אירועים שהתגשמו, באותה עת שהנביאים חיו, לא הופיעו בספרים. ולפי הנאמר בספר יואל ובספר ישעיהו פרק ד פסוק ג "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן, וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם--קָדוֹשׁ, יֵאָמֶר לוֹ: כָּל-הַכָּתוּב לַחַיִּים, בִּירוּשָׁלִָם. "
וכותב הרב קוק :
"מקבלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאמה אשר ידמו שכבר באו למטרתם כלה תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידאלים נישאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע עד אשר יבוא סער ויהפוך מהפכה ויראה בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים הצורך למרידה הזו היא הנטיה לצד החומריות שמכרחת להיוולד בכללות האמה בצורה תקיפה אחר אשר עברו שנים רבות. והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו על ידי מכאוביהם."
מתוך הפסוקים המצוטטים לעיל, לפי חוות דעתו של הרב ולפי עמדת תלמידיו של הגאון מווילנא, מדינת ישראל היא בבחינת משיח בן יוסף. והצלת עם ישראל תהיה בירושלים. ראה ספר יואל וספר ישעיהו. ואילו לפי הרב יצחק קוק על פי "ספר האורות" שנכתב על ידי בנו הרב צבי יהודה קוק, תקופתנו הפוסט ציונית בלע"ז, היא התקופה העכשוית. חומרניות יתר (כפי שמאופיינת לדעת הרב את התקופה הפוסט ציוניות) בשל כך ששנים רבות לא הייתה קיימת מדינה יהודית, וכעת לאחר שתסתיים תקופה זו, תחזור ותתעורר הרוחניות. ומכאן נוהג זרם המזרחי וממשיכיו היהדות הציונית הדתית לראות במדינת ישראל אתחלתא דגאולה.
כנגד גרסא זאת עומדת גרסת החרדים למיניהם. ליטאים סאטמרים אגודת ישראל חסידי גור, בעלז, נטורי קרתא וכיוצ"ב חובשי כובעים שחורים, וכל הגרסאות השחורות האחרות, שמקורן בחצרות אדמו"רים מאירופה וגירסתם הפוכה. לדעתם הגלות נמשכת גם בארץ ישראל. קיים איסור לעלות לארץ ישראל שלא על פי הוראת המשיח או הוראה ישירה בדרך אחרת של הקב"ה. הם גם משמרים את הלבוש היהודי אשר היה נוהג בעיקר בפולניה, וחובשים כובעי פרווה מפרוות שועל בחום הקיץ בישראל, משל היו בפולניה, בחורף, משום אותה סיבה. הוויכוח הזה היה קיים עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת. לו היתה דעתה של תנועת המזרחי מתקבלת, אולי היו היהודים עולים בהמוניהם מיד עם עליית הנאצים ואולי היו ניצולים ולא היו מחכים למשיח שלא בא. הרבי מסאטמר, שהטיף נגד עלייה לארץ, דאג יפה להציל את עצמו ומשפחתו ברכבת של קסטנר וברח לארה"ב ואילו חסידיו ומאמיניו הלכו למשרפות.
המחלוקת ממשיכה גם היום. התנועה הדתית הציונית רואה בהקמת המדינה נס וחוגגת את חג העצמאות בתפילת "הלל" ואף הכניסה את התפילה המיוחדת לסידור התפילה. הזרמים החרדיים החסידיים, כולם ללא יוצא מן הכלל, מסרבים לעשות זאת מתעלמים מחג העצמאות כולל מיום הזיכרון לחללי צה"ל.
לדעתם גם היום צריך לחכות למשיח ו-6 מיליון נשרפים לא מספיקים כדי לשנות את האמור בתלמוד הבבלי שנכתב בערך כ-600 שנה לספירה (כפי שמופיע במסכת כתובות): שלוש שבועות השביע הקב"ה את ישראל, אחת שלא יעלו ישראל בחומה והשנייה שלא ימרדו באומות העולם ושלישית שלא ידחקו את הקץ. גם שבועה אחת השביעו את אומות העולם שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי (אך הטלר ומרעיו ימ"ש לא כל כך שמרו את השבועה הזאת). ובמקום אחר אמר מישהו שמה ששמר על עם ישראל זה ששמרו את שלושת השבועות ושלא שינו את לבושם. ובשל כך מלבישים חסידי ישראל את עצמם בפרוות שועל בחום אסיאתי.
שאלתי את הרב: "אם אתה לומד מכתבי הקודש, כי יסוד המדינה הוא 'אתחלתא דגאולה', כיצד יכולים הזרמים האחרים לומר אחרת. מה, יש להם יהדות אחרת?"
לא היתה לו תשובה. לדעתו במשך השנים הם יבינו את אותו דבר. ואילו עכשיו הם בכלל של טועים.
שאלתי: "מדוע לא שמעתי מישהו מהציבור הדתי הלאומי אומר בקול רם וברור, למען הציבור הישראלי החילוני, את הדברים הללו. מדוע לא משיבים לזרמים החרדיים בשפתם? מדוע הציבור הדתי ציוני אינו זועק ומפרסם בקול רם את יחסם של החרדים למדינת ישראל חוקיה?"
לא קיבלתי תשובה של ממש.
אמנם קיימת פעילות אחרת אבל אין מלחמת "ראש בראש" כפי שצריך להיות.
ועד אז אנו החילוניים מה נעשה? מה לנו המחלוקת האווילית הזאת. מה נעשה אם החרדים סוברים כי הפסול שבמדינה הוא בעצם הקמתה וזאת גם אם יהיו עומדים בראשה אנשים דתיים. ושלא יהא ספק זו עמדת חב"ד, שלדעת האדמו"ר שלה, מבחינה יהודית אינה קיימת, ויהודי מדינת ישראל עדיין בגלות. "והיא גלות מרה וחשוכה הגובה קורבנות בנפש, נפשם של היהודים הנהרגים במלחמה שבין יהודי ארץ ישראל לבין הערבים," מדברי האדמו"ר שניאורסון.
הציבור החילוני צריך להבין שהתנגדות הציבור החרדי למדינת ישראל היא כל כך שורשית אפילו לגבי חוקי התנועה. לא יאומן. הבוקר התפרסם כי בעדה החרדית נפוצה נהיגה ללא רישיון, מאימת הרבנים שמתנגדים להוצאת הרישיון על ידי צאן מרעיתם, למרות שהם מעורבים בתאונות רבות.
ואומר הרב אליהו שלזינגר רבה של שכונת גילה: "הבעייה של חוסר המודעות לזהירות בדרכים במגזר החרדי אכן מוכרת. ישנה גם בעייה אצל אנשים מסוימים שרואים בחוקי התעבורה חוקים של המדינה שלה הם מתנגדים. ("ידיעות אחרונות", 12.05.10).
ומה נעשה?
אנו נמשיך לפרנס את החרדים בגטאות שלהם. נמשיך לתת להם תמיכה יותר ממה שאנו נותנים לסטודנטים חילוניים. נמשיך לתת להם מימון רב יותר משאנו נותנים לתלמידים חילוניים בגנים ובבתי הספר. נמשיך להתעלם מהבוז שהם רוחשים למדינה, לגופיה סמליה וערכיה. נמשיך לתמוך בעשרות ארגוני בד"ץ שכל מה שהם עושים זה גביית עמלות שמנות עבור מכירות של מוצרים שונים שהם לא לקחו חלק ביצורם. נמשיך לממן משלחות עצומות של שוחטים ועוזריהם לארצות רחוקות לצורך קבלת תו כשרות מפוקפק וחסר תועלת. נמשיך לשכב על הגב כדי לקבל תמיכתם הפוליטית. נמשיך לפטור אותם משירות צבאי ולתת להם גמלת יוצא צבא עבור שירות מילואים מגוחך של 90 יום. נמשיך למלא אחר הקפריזות והכוחניות של מנהיגיהם. נמשיך לממן אלפי רבנים שוחטים מוהלים מועצות דתיות.
לשם מה? איני יודע. ומה אנו מקבלים בתמורה? קדחת קללות ופרעות.
אמנם יש מקרב החילונים שמתיחסים אליהם בכבוד, כיצרנים של ילדים יהודים כנגד הריבוי הערבי והבדואי הבלתי נלאה. (בבחינת חוות ריבוי?) – ואולי זה שיקול, אם יובטח לו כי בסופו של העניין הם יחזרו בשאלה.
אינני יודע מה כל זה שייך ליהדות. הכול מלחמה על כסף. זה מה שמעניין אותם. לנצל את השלטון החילוני ולחלוב ממנו עד כמה שאפשר.
נוכחתי לאחרונה במיספר התוועדויות של חילונים, בהם שמעתי מיספר דוברים חילוניים על המהות החילונית של היהדות. הפרשנות של החילונים על התוכן החילוני של היהדות שהם רוצים לתת לה היא פשוט מגוחכת וחסרת ממשות. כל אימת ששומרי החומה והגדר של הכניסה לעם היהודי הם של החרדים. החילוניים רוצים להכנס לגן נעול על ידי שומרים קיצוניים, אנטי ישראליים, אנכרוניסטים ואלימים. ואת המפתח ואת מזונו של השומר מממנים החילוניים בעצמם.
הי תתעוררו! אם אתם רוצים להיכנס לגן תחליפו את השומר!
הגיע הזמן שהציבור החילוני יבעט בהם במקום הרגיש שלהם. זה לא מה שאתם חושבים. זה יותר בצד.
זה בארנק.
מישהו צריך להתעורר!
* * *
רון וייס: שלום או ארץ-ישראל השלמה
סופר נידח שלום,
משה כהן, במאמרו "לא ינום ולא יישן צורר ישראל" (גיליון 542), מכנה ברוב חוצפתו את נשיא ארה"ב ברק אובמה בכינוי צורר. "חטאו" של אובמה הוא ניסיונו לקרב שלום באזורנו. ברק אובמה שואף ליצור אמון ואווירה טובה בין הצדדים, שיאפשרו ניהול מו"מ. לכן הוא כפה על ישראל להקפיא חלקית את הבנייה ליהודים בגדה ובמזרח ירושלים. רק אדם טיפש או מיתמם אינו מבין שהבנייה בגדה ובמזרח ירושלים מהווה מכשול גדול להגעה להסדר שלום עם הפלסטינים. הקמת ההתנחלויות נועדה למנוע הגעה להסדר שלום. לכן, כל אדם שוחר שלום מבין את הצורך בהפסקת הבנייה בהתנחלויות. כל אדם צריך להחליט האם הוא בעד שלום או בעד מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל השלמה.
רון וייס
רמת-גן
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,181 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486
והן בוצעו בידי 5,740 גולשים
פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל