גיליון מס' 544

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום שני, ד' בסיון תש"ע, 17 במאי 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: עמוס כרמל: ליד האנדרטה של גדוד 28 בירושלים.

איליה בר זאב: אִם [שיר].

אלישע פורת:"פֶּגַע-סוסות", "מֶגַה-סוסות" – או המַרצות לבלשנות,

 התיאור האמיתי מבפנים: "כּוּס שֶׁל סוּסָה / יֵשׁ לְאִשְׁתִּי".

משה כהן: הנדון – עזות מצח.

תקוה וינשטוק: קיוסק קפה בשדרות תל אביב.

יוסף דוריאל: היזהרו מקציני משטרה חרוצים מדי.

ישראל נטע: לוח גזר [שיר].

אסנת רז: אהבתי הגדולה ליוסי גמזו על שיריו.

אורי הייטנר: 1. נכות זמנית. 2. חבל שנכשלתם "שלום עכשיו".

ד"ר אברהם וולפנזון: "הארץ" נגד החזון הציוני.

בן כספית על מערכת המשפט ועל אולמרט, מתוך "מעריב סופשבוע", 14.5.10.

משה גרנות: הכמיהה לאל חי ושִברה.

אהוד בן עזר: אם יש את נפשך לדעת מיהו ישראלי.

בן דרור ימיני: יום הנכבה וההונאה, ציטוט מגיליון "מעריב" מיום 14.5.10.

נעמן כהן: אשמת היהודים.

יוסי גמזו: מַעֲשֶׂה בִּשְנֵי קִפּוֹדִים.

מיליון עותקים ל"ציפור הנפש" באנגלית! ערב שהוקדש לשירתה

 של מיכל סנונית.

יוסף חרמוני: קראתי את "הביתה" בהתרגשות.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

עמוס כרמל

ליד האנדרטה של גדוד 28 בירושלים

בשונה מאברהם אבינו לא השכמנו בבוקר ללכת אל ארץ המוריה. לא ידענו אפילו שאנחנו הולכים אליה. לפני 43 שנים באנו לעיר הזאת לאחר רדת החשכה ובאישון לילה יצאנו לקרב בתוכה  בלי לדעת שבתוך יומיים תישמע ברשתות הקשר ההודעה "הר הבית בידינו."

נמנינו עם גדוד המילואים הראשון של הצנחנים. היו בינינו לוחמים שנשאו בעול של פעולות התגמול ומערכת קדש. אבל לרובנו היתה זו טבילת אש ראשונה ואנו זכאים לומר שעמדנו בכבוד. בראש ובראשונה, במחיר דמים כבד, כפי שמעיד כל אחד מ-25 השמות החקוקים על האנדרטה שמולה נאספנו.

במרוצת הזמן יתווכחו פרשנים והיסטוריונים על כך שאולי היה אפשר למנוע את מלחמת ששת הימים או להימנע ממנה. במרוצת הזמן יתעוררו בעיות רבות מסביב לתוצאותיה של המלחמה ההיא. במרוצת הזמן לא יהיה מחסור בגילויים של יוהרה, איוולת וכחש שיטילו צל על הימים ההם.

אבל אנחנו, שהיינו כאן אז, זוכרים תחושת מצור כבדה שאפפה את המדינה כולה. אנחנו זוכרים את מצוקתה של אומה שקיומה הועמד בסכנה 19 שנים לאחר שזכתה בעצמאותה. אנחנו זוכרים את הידיעה הברורה של "אין ברירה" שלא נאמרה בקול אבל עמדה בחלל האוויר ומול העיניים.

ואנחנו זוכרים את הרוח הטובה שנשבה באוהלינו במחנה ישראל ובכפר זכריה, בקרבת גבעת ברנר, בציפייה לצניחה בסיני, ובדרך העקיפה והעקלקלה לירושלים. אנחנו זוכרים אחוות לוחמים גדולה ונכונות מובנת מאליה לבצע את המשימה.

ואנחנו זוכרים בכאב ובהוקרה את החברים שנאלצנו להיפרד מהם ברחובות האלה. את הגיבורים האמיתיים של הניצחון בירושלים לפני 43 שנים. אנחנו זוכרים אותם ואת חברינו שנפלו אחר כך, וגם את אלה שהיו עימנו  כאן והלכו לעולמם כאזרחים.

זוכרים ונזכור.

הדברים נאמרו ביום רביעי, 12.5, ליד האנדרטה של גדוד 28 בירושלים.

* * *

איליה בר זאב

אִם

בַּגְּבָעוֹת נוֹגַעַת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן –

קוֹל קָרוֹב שׁוֹלֵחַ אוֹתָנוּ

לָגַעַת בָּהּ,

לִרְאוֹת אִם נְכוֹנָה הָאַגָּדָה –

אִם בְּמָקוֹם בּוֹ נִפְגָשִׁים שִׁבְעה צְבָעִים בּוֹעֶרֶת

אֵשׁ קְדוּמָה.

יָפוֹת הַמְּעָרוֹת בִּמְרוֹמֵי חֹטֶם הַכַּרְמֶל –

מִשְׁקְעֵי כֻּרְכָּר,

קְשָׁתוֹת,

שְׂרִידֵי תַּרְבֻּיּוֹת,

שְׁלַל אוֹרוֹת מֵעֵבֶר לַפְּסָגוֹת.

סַלְעֵי הַמְּצוּקִים חַדִּים כַּתַּעַר.

* * *

אלישע פורת

"פֶּגַע-סוסות", "מֶגַה-סוסות" – או המַרצות לבלשנות, התיאור האמיתי מבפנים:

"כּוּס שֶׁל סוּסָה / יֵשׁ לְאִשְׁתִּי"

יש לי, כקורא שירה עברית חדשה, וכקורא "הארץ", תמיהה קטנה על עמדתן של "נשות החוג לבלשנות" הקיצוניות, בעניין החרם האקדמי על המוסדות האקדמיים בישראל. לאחר שקראתי את ספר שיריו – המצויין אגב! – של המשורר אהרון שבתאי, "טניה", שכתב לזכר אשתו, פרופ' טניה ריינהרט, סבורני שלא קראתי בשום ספר אחר "עדות מבפנים" כל כך מרתקת, על מהותן הפנימית והאמיתית של המרצות מהחוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב.

והנה לדוגמה כמה שורות שאהבתי מאוד, מתוך ספרו של אהרון שבתאי "טניה":

"כּוּס שֶׁל סוּסָה / יֵשׁ לְאִשְׁתִּי / פִּטְמוֹתֶיהָ פְּרָגִים / עַל גִּבְעוֹת שַׁמֶּנֶת, / הָרֹאשׁ מִסְתַּחְרֵר / כְּשֶׁהַיָּרֵחַ שָׁפוּךְ עַל טַבּוּרָהּ / וְעַל יְרֵכֶיהָ. / שָׁתָה יַיִן יָשָׁן, / לֹא חָלָב בַּקַּרְטוֹן. / שְׁכַח אֶת מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ עַל הַזְּקֵנוֹת." ("אשתי", עמ' 58).

לשורות נפלאות אלה בשירה העברית החדשה יש לי כמה שאלות של קורא: מדוע דימוייה של האישה הנידונה בשיר לסוסה, מתחיל ונגמר רק באבר אחד שלה? מדוע לא החיל אותו המשורר על כל גופה ועל כל אישיותה? כי אפילו אם באמת – כמאמר המשורר –  מדובר באישה זקנה, המביאה ביחמתה המופלאה לשכחת כל המוסכמות על "אישה זקנה", מדוע גזר על עצמו צמצום פורנוגרפי כזה, ייחוס ה"סוסיות" כתכונת-על, לאבר אחד שלה בלבד? משהו באמת מפריע לי בשיר היפה אך הקטוע והחסר הזה, שלא הגיע למעלת שכלול והכלה מלאה. חסרה לי מאד דמותה המלאה ו"הכל-סוסית" של טניה.

כיוון שעדותו של אהרון שבתאי היא אמינה עליי לחלוטין, ושיר טוב באמת, כידוע, הוא שיר פרטני ייחודי, אך המתכוון לאנשים ונשים רבים, הרי מאליה עולה השאלה, באורוותו של מי צמחה אשה מיתולוגית שכזו, או נשים לוחמניות דומות לה מהחוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב – שהן תרכובת מופלאה של "כוס של סוסה", "פטמות פרגים" (ועוד תמיהה: לאלו פרגים בדיוק הכוונה?) ומכלי פלא של "יין ישן", שהמאהב הזקן של האהובה הזקנה לוגם כנראה מחיקה בעת משגל הזקנים, תוך שהוא סולד ויורק את החלב המלאכותי, מתוצרת "תנובה" או "שטראוס" או חברה אחרת –  חלב עמיד כנראה, הנמכר בקרטונים.

פולמוס הפרקליט המפורסם דרשוביץ, שהתלהט בשבוע שעבר מעל דפי "הארץ", מעלה שוב, ובחריפות מחודשת, את ה"פֶּגַע-סוסות" מהחוג לבלשנות שם, או "המֶגַה-סוסות" המופלאות, שהמשורר אהרון שבתאי זכה לצייר את דמות דיוקנן בכתיבה אירוטית מלאת השראה. החתימה ההצהרתית של 80 מרצים ומרצות מהחוג הנ"ל, כנגד דבריו של הפרקליט היהודי אמריקאי, היא כאין וכאפס, לעניות דעתי, לעומת הדמות המיתולוגית ששבתאי העמיד בשירו, אשה זקנה בעלת "כוס של סוסה", שעל אף התמיהות שהבאתי, יכולה להצטרף בנקל, אם כי באיחור של כמה אלפי שנים, לגרניטורה הראשונה של הדמויות המיתולוגיות של העולם הקלאסי, שאהרון שבתאי הוא מומחה מיומן מאין כמותו בהן ובתולדותיהן.

* * *

משה כהן: הנדון – עזות מצח

מכובדי,

הפגנת הערבים נגד חקירת החשודים בריגול הזכירה לי ראיון טלוויזיה ביום הסטודנט, שבו התראיינה סטודנטית ערבייה שהשתתפה בהפגנה עם דגלי אש"ף באוניברסיטת חיפה. בראיון זה הצהירה הסטודנטית שאיננה מכירה במדינת ישראל. אם נוסיף לזה גם ההסתה של מנהיגי התנועה האסלאמית, והתבטאויות חברי הכנסת הערבים  נקבל תמונה שלמה.

ערביי ישראל דורשים ובצדק במסגרת זכויותיהם הדמוקרטיות את חופש הביטוי ואת חופש ההפגנה.

אך הם מנצלים לרעה זכויות אלו במצח נחושה. זכויות דמוקרטיות אינן כוללות דה-לגיטימציה של המדינה, הזדהות עם אויביה, תמיכה בחשודים בריגול והסתה למהומות ולהפרת החוק. ובעזות מצח הם עוד מתלוננים שבמדינת ישראל אין דמוקרטיה. זו דמגוגיה פסולה. כנראה שהם שואפים להשליט אצלנו את הדגם הדמוקרטי הסורי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אמנם הדגם הדמוקרטי הסורי חופשי ונאור פי כמה וכמה מזה הנהוג בישראל – אך עדיין מוטב להעדיף עליו את הדגם הדמוקרטי הסעודי, שהוא הדרך הטובה ביותר לנהוג באויבי המדינה. פשוט כורתים להם יד או לשון, והסטודנטיות חייבות להיות מלוות תמיד בגבר בן-משפחה, שכמובן שומר על צניעות מבושיהן, וגם אסור להן לנהוג במכונית.

* * *

תקוה וינשטוק

קיוסק קפה בשדרות תל אביב

הם היו  סימני-ההיכר של  העיר הקטנה – הקיוסקים בשדרות וברחובות המרכזיים. תל-אביבים צמאים  עצרו לידם, לגמו  גזוז מקציף בצבעי הקשת, וקנו מסטיק "עלמה". הקיוסקים היו כל-כך אופייניים לעיר עד שהעלייה הרביעית כונתה "עליית הקיוסקים". אולם העיר הפרחחית הלבנה הלכה והתברגנה, ה"יקים" הביאו את תרבות בתי הקפה, והקיוסקים ירדו לשפל המדרגה.

והנה, בשנים האחרונות זוכים הקיוסקים לרנסאנס כלכלי וחברתי. משש-שבע בבוקר עד אחרי חצות  הם הומים מאדם.

ליד הקיוסק "רוטשילד" במזא"ה פינת שדרות רוטשילד, השדרות הוותיקות והיפות ביותר בעיר – אין בשישי-שבת ובאירועים עירוניים אפילו מקום לסיכה. זה כבר לא קיוסק אלא התקהלות.

תל-אביבים מכל גיל, מסטודנטים עד בעלי עסקים, אבל בעיקר צעירים, מאיישים את הספסלים והשולחנות שהציבה העירייה, את השולחנות הגבוהים והספסל של הקיוסק ואת משטחי החול והדשא שלידו; ומסביב  עגלות ילדים (העיר מבורכת כיום בנשים הרות ובתינוקות) וכלבים מכל גזע וגודל. שותים משהו, אוכלים כזית, ומלהגים ומחייכים ונהנים  מהעיר הפורחת. הקיוסק הפך למרכז חיי חברה ונופש בחיק הטבע בתוככי העיר.

"רבותיי, ההיסטוריה חוזרת!"  אומר הפזמון הנושן. חוזרת, אך כמו האופנה, לא בדיוק. גם כיום ניתן ליהנות משפע משקאות בקיוסק – למרבה האירוניה: גזוז אין! – ואפשר לקנח  במאפה טוב או בכריך, אך הכל בישיבה בנחת, לא בעמידה לרגע – וזה ההבדל הגדול. הקיוסקים עברו מהפך, שודרגו ונעשו בעצם בתי-קפה הומים משש-שבע בבוקר עד חצות ויותר.

"רוטשילד" בפינת מזא"ה הינו חלוץ הקיוסקים שהפכו לבתי קפה. הוא נוסד עוד בשנות העשרים ועבר מאז הרבה ידיים. בעליו הנוכחי, גדי נסים, ירש אותו מאביו. האב היה פעיל "המוסד" בעירק, עונה בכלא, וכשעלה ארצה (ב-1949) קיבל כפצוי את הקיוסק: מבנה מתומן מעץ, ללא מים וחשמל. כשנפטר האב החל הבן, שאף הוא שירת במוסד ולימים היה מנהל בתדיראן, לשדרג את המקום, שיהיה יותר מסתם קיוסק. במשך שנים ניהל משפטים עד שב-1992 קיבל רישיון לשינוי יעד, והקיוסק החל להיחשב כבית-קפה. ויחד עימו  נכללו כל קיוסקי העיר בקריטריון של בית-קפה.

"זו לא המצאה מקורית שלי,"  מודה גדי, "ראיתי קיוסקים כאלה – ממש מסעדות – בארצות אירופה, אפילו במעברי חצייה."

(זכור לי בית קפה במעבר חצייה באתונה. נסענו  לשם לירח דבש ובגינה במרכז העיר ראינו בית קפה. לא היה מקום להתיישב אך ממול ניצבו כמה שולחנות ריקים. בינם לבינינו הפריד כביש. מלצרים זריזים רצו עם מגשים מצידו האחד של הכביש למשנהו – למעשה היה זה אותו בית קפה, חצוי לשניים. בעלי הטרי הצליח לחצות את הכביש וחיפש אותי לצידו – אבל אני נותרתי מאחור, בגדה השנייה. הוא לא הצליח  לחזור עקב התנועה הסואנת – רמזור לא היה – והתחיל לצעוק למלצרים: "איפה אשתי? רק אתמול התחתנו וכבר איבדתי אותה!" –  "האבידה" נמצאה כמובן, אבל אחרי  שעה ארוכה  של חרדה הדדית).

מפעם לפעם נוספים חידושים בקיוסקים התל-אביביים – קפה, מדף ספרים, שולחנות קטנים לצד הספסל. מוסיקה לא רועשת. בימי גשם עטוף הקיוסק בפלסטיק שקוף, יש תנור חימום ואנשים ממשיכים לבוא. המחירים זולים במקצת מהרגיל – כוס מיץ תפוזים 12 שקל, אספרסו קצר – 7 שקלים. ארוחת בוקר גדולה – 36 שקלים. אבל לא זה הוא שגורם לנהירה. העיקר –המפגש האנושי. שותים קפה ומקבלים חברה. לא מעט רומנים כבר פרחו כאן, וכמה וכמה  ילדים כבר נולדו הודות לקפה בקיוסק. ולצד הרומנים סוגרים גם עסקים.

"כל הזמן אני מכיר פה אנשים חדשים, יותר מאשר בבית קפה," אומר דוד, לקוח קבוע מאז שהמקום נחנך לישיבה. ויוסי, המחזיק שלושה כלבים ברצועות: "אני בא בגלל האווירה, השמש... זה גם קפה רגיל, גם חברים, גם אין בעית חנייה!"

את האופניים המרופטים וכן את הקורקינט והאופנוע החשמליים מניחים פשוט לצד הקיוסק. אפשר להתנהג בחופשיות, להכניס בלי בעייה עגלת ילדים. אבל הצפיפות כבר עוברת כל גבול. "העירייה חייבת לקרב את הגינה לכביש ולפנות מקום לאנשים," אומר אחד מוותיקי המקום, "דחוף!"

אם להאמין לגדי, הנאתו העיקרית, לצד הפריחה העסקית, כמובן – היא החברותא. "זה ציבור יוצא מהכלל. יש פה גם קליינטים משנות החמישים והשישים, ואני מכיר את רובם. משמח שאנשים מצאו אפשרות לבלות בחיק הטבע  במרכז העיר."

בפינת רוטשילד-נחמני ניצב עוד קיוסק משודרג. גם הוא בין עצי השלהב והפיקוסים, שגזעיהם מזכירים לעתים דמויות אדם, ועם כסאות גבוהים והיצע  קולינרי עשיר. גם פה יושבים להתרווח אבל אין כל התקהלות. עניין של מזל, ואולי של שטח: הקיוסק קטן, העירייה אוסרת להרחיב, ואין כאן מקום לקהל רב. "באים בעיקר בשעות הערב והלילה," אומר אלי, בעל המקום

ואם מחפשים  נוסטלגיה, הנה ברוטשילד-הרצל ניצב אבי הקיוסקים, הקיוסק הראשון שהוקם בתל אביב ב-1910, בדיוק לפני מאה שנה. הוא היווה מעין פשרה: הוועד של "אחוזת בית" רצה שכונה שקטה ונקייה ולא הסכים להקמת חנויות, לבל תהיה תל אביב כיפו השכנה. בקושי הסכימו לקיוסק בשטח של 2 מטר על 2 מטר, עשוי עץ. כעבור עשור, כשהעץ הלך ונרקב, הקימו קיוסקים מבטון. המבנה ההיסטורי לא עבר מתיחת פנים – אותו משושה, רק פתוח יותר לרחוב, אך אינו קופא על שמריו, צועד בעקבות המודרנה ונעשה בית קפה, כמעט מסעדה קטנה.

דווקא באלנבי, פעם  מרכז העיר, עצר הזמן בקיוסק מלכת. במקום שבו השדרה נושקת לרחוב ניצב עדיין קיוסק ישן, קיוסק-קיוסק. לא משודרג ולא בית-קפה. זהו אותו מיבנה מלפני 51 שנים – מתומן עם גגון ברזל משולש, רק לבנים נוספו לו. למעט כמה כיסאות גבוהים, נשאר הכול כמקדמת דנא. הבעלים משוכנע  כנראה שעדיין יש באלנבי די עוברי אורח המסתפקים  בקיוסק פשוט המציע בעיקר קפה, אפשר גם עוגה,  לא יותר.

וכל הקיוסקים, הרגילים והמשודרגים, משתלבים יפה בשדרה, לצד המיבנים הישנים והבניינים המיוחסים המיועדים לשימור, והמגדלים המפוארים החדישים, לצד מגרשי המשחקים לילדים והפיסול הסביבתי – לרבות הכיסא הירוק בפינת יבנה, שגם הוא נקרא פסל –לצד קיוסק המודעות העגול החובש כיפת ברזל ונראה כמונומנט היסטורי, ליד הגבר הלבוש בבגד קולוניאלי היושב כמו חי בפתח חנות בגדים, ולצד כל בתי הקפה והמסעדות משני עברי  רוטשילד, ויש מקום  גם לקיוסקים.

אהוד: אמנם קיוסק הוא מילה טורקית ודומני שמובנו ביתן בלב גן ולא בשדרה, אבל הקיוסקים בשדרות תל-אביב עיר הצעירים השטופה בעיבור נשים – הולכים ומקבלים גוון פריסאי מובהק.

* * *

יוסף דוריאל

היזהרו מקציני משטרה חרוצים מדי

הנורמות עליהן התפתחה האינתיפאדה הראשונה, באין מדיניות ברורה להדברתה, חוזרות גם כיום ומזמינות אינתיפאדה חדשה, כשקציני משטרה חרוצים מדי מקבלים החלטות מעוותות, נטולות יד מכוונת.

כיצד התחילה האינתיפאדה הראשונה? יש על כך תשובה עם סיפור תאונת הדרכים בג'באליה, בה נהרגו מספר ערבים ב-9.12.1987, אבל, יש גם טענות על מיספר אירועים שהכשירו את השטח לפני כן – להתפרעויות של רגימת מכוניות ישראליות באבנים.

בעיניי, האירוע המכונן לכך היה כשמתנחלים מרצועת עזה תפסו נער שרגם את רכבם באבנים, ומסרו אותו לידי יחידה צבאית שעסקה בביטחון שוטף באזור. הנער שוחרר ללא עונש אך אלה שתפסו אותו נעצרו בפקודת קצין משטרה, באשמת "חטיפת ילד". זה הפך את זריקת האבנים ללגיטימית בעיני ערביי יש"ע, ולגיטימיות זו התחזקה בהמשך, כשאלוף פיקוד המרכז הזדעק אישית לעצור חולייה מחייליו, שתפסו והיכו לעיני צלם טלוויזיה קבוצת זורקי אבנים.

כל מי שמבין משהו במדעי ההתנהגות צריך היה להבין שהידיעה על מעצר "חוטפי הילד" תתניע כדור שלג של התפשטות מהומות זורקי האבנים, כפי שאכן קרה, כשתנועת רכב ישראלי בכבישים בינעירוניים כמעט והחזירה אותנו למצב של חורף תש"ח. כדי שזה לא יקרה, פניתי מיד אחר אירוע "חטיפת הילד" אל ידידי, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת – ח"כ דב שילנסקי – שיזמין לוועדה שלו את נציגי המשטרה, לדיון כיצד יש להתייחס לאזרחי ישראל המגיבים על זריקת אבנים. זה לא קרה, והאינתיפאדה המשיכה להתגלגל, עם רוח גבית של פקודות סותרות מגנרלים נטולי תורת לחימה לטיפול בתופעה.

באווירה זו, של חוסר אונים מול התופעה, התחיל להתגלגל רעיון הייאוש של הזמנת יאסר ערפאת עם כנופייתו – שיילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'" – והוא אכן הגיע ב-1993, והעלה את הטרור מדרגה, בלי בג"ץ ובלי "בצלם", עד שצה"ל נאלץ להגיב במבצע "חומת מגן" של כיבוש יש"ע מידי כוחותיו. וזה מה שקיבע את המעמד הבעייתי שישראל יצרה לעצמה בעולם – כמדינה כובשת שטח לא לה. רק מאז נכנס ללכסיקון הבינלאומי המונח המוסכם של OCCUPIED TERRITORIES לגבי יש"ע במקום DISPUTED TERRITORIES על כל המשתמע מכך.  

בימים אלה חוזרות מהדורות החדשות על סיפור הריגת צעיר ערבי שזרק אבנים על רכב ישראלי, שתואר תחילה כ"נער בן 14", ובהמשך – כבן 16 – מה שהתאים יותר לתואר "צעיר" ולא "נער" – בביטוי המרכך המקובל בתקשורת שלנו. ושוב, משטרת ישראל יצאה לחפש את היורה היהודי, במקום לפעול בחוכמה נגד זורקי האבנים. עדיין לא הבינו שאבן הנזרקת על רכב נוסע קטלנית לא פחות מכדור רובה של 5.56 מ"מ? עדיין לא למדו שחריצות משטרתית זו, בליווי תקשורת המסיתה נגד יהודים מתגוננים, מספקת רוח גבית לאינתיפאדה חדשה?

בימי האינתיפאדה הראשונה פירסמתי ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "מלחמת הראש הקטן", בו ניסיתי להסביר שמרוב התעסקות בתורות לחימה של "שדה הקרב העתידי", בו יוכרעו מלחמות בלחיצת כפתורים, נמשיך להינגף במלחמות עם אבנים ובקבוקי תבערה. מצב זה לא השתנה עד היום, גם בהתעלמות מאזהרות שהעברתי למימסד המדיני והצבאי על מחדלי חוסר המדיניות וחוסר תורת לחימה מעודכנת. נוספה לכך – הפקרת שדה המערכה ההסברתית-התעמולתית בידי אינטרנציונל אויבי ישראל, תוך השלמה עם גיס חמישי נבזי הפועל מטעמם בתוכנו. את הסיפור המלא על התחמקות הקברניטים מחובתם למדינה ולציבור כללתי בספר "ללמוד מהחיים" שיצא לאור בקרוב.

מישהו יצטרך לתת את הדין על המחדלים וההפקרות המחבלים במדינה ומסכנים את קיומה.  

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

* * *

מכון אבשלום והוצאת "קשב לשירה" מזמינים

להשקת ספר השירים של

איליה בר זאב

"מעל קווי המתח"

הארוע  ייערך ביום רביעי, 16.06.2010, ד' בתמוז תש"ע בשעה 20.00

באודיטוריום בקמפוס מכללת לווינסקי לחינוך

רחוב שושנה פרסיץ 15 תל-אביב

ישאו דברים ויקראו משיריו של איליה:

שלמה אביו, גדעון בן דויד, אהוד בן עזר,

דני גספר, רפי ויכרט, גלעד ויינגרטן,

רוני סומק, גיורא פישר

מוסיקה ושירה: עודד גדיר

את הספר אפשר יהיה לרכוש בהנחה מיוחדת

החנייה חופשית ובשפע, הכניסה חופשית,

כיבוד קל במקום, כולם מוזמנים

* * *

ישראל נטע

לוח גזר

יַרְחו אָסִ(י)ף – שני חודשי אסיף – תשרי וחשון. אתנים ובול.

יַרְחו זֶרַע – הזריעה בכסלו וטבת.

יַרְחו לֶקֶשׁ – שני חודשי זריעה מאוחרת – שבט ואדר.

יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) – חודש עקירת הפשתה – חודש ניסן.

יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם – חודש קציר השעורים – חודש אייר.

יֶרַח קָצ(וֹ)ר וְכַלֵּ(ה) – חודש סוף הקציר וכנראה קציר החיטה – חודש סיוון.

יַרְחו זֶמֶר – שני חודשים של בציר – תמוז ואב.

יֶרַח קֵץ – חודש הקיץ, קטיפת פירות הקיץ, למשל תאנים – חודש אלול.

וְכָךְ יוֹדְעִים

בְּיַרְחו אָסִף, בַּרִאשׁוֹן מִבְּינֵיהֶם, שְׁאֵרִיּוֹת כֻּתְנָה מְנַמְּרוֹת אֶת הַכְּבִישׁ נוֹשְׁרוֹת

מֵהַמּוֹבִילִים מְמַהֲרִים לַמַּנְפָּטָה הָאֵזוֹרִית מִפַּחַד הַגְּשָׁמִים. וּבְיַרְחו זֶרַע, הַשֵּׁנִי,

אָמְרוּ שֶׁעֲצִירָה כָּזוֹ אֵינָהּ זְכוּרָה עוֹד. אֲבָל בְּיַרְחו לֶקֶשׁ נִצְבְּעוּ הַוָאדִיוֹת יָרֹק

יָרֹק יָרֹק וּבְסוֹפָם אָרַב לָנוּ לְבַסְּמְנוּ רֵיחַ פַּרְדֵּסִים אֱלָהִיִים וְעַל הַכְּבִישׁ זָהַר

שֹׁבֶל קְלִפּוֹת שֶׁל תַּפּוּזִים בְּדַרְכָּם מִבֵּית-הַחֲרֹשֶׁת-לְמִיץ אֶל הָרֶפֶת, רַק אַיֵּה

הָרֶפֶת, אַיֵּה שְׂדוֹת הַכֻּתְנָה

כָּךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים.

אֵתָנִים וּבוּל וּפֶבְּרוּאָר חָלְפוּ עָבְרוּ בִּיעָף וּבְיֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָה כָּל הָעוֹלָם נָהַר.

כָּל הָעוֹלָם נָהַר מִשִּׂמְחָה וּדְבוֹרִים וּפְּרוּדֵנְיוֹת בְּיֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָה וְצִפֳּרִים חָצוּ

אֶת הָאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ

כָּךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים.

בְּיֶרַח קְצִר שְׁעוֹרִם הוּא חֹדֶשׁ זִיו נוֹבְטוֹת הַחַמָּנִיּוֹת וְהַכֻּתְנָה וְהסוֹרְגוּם, שֵׁשׁ שׁוּרוֹת

שֵׁשׁ שׁוּרוֹת לְאַחַת וְהַשַּׁלְדָּג, הוּא הַמְאֻשָּׁר בְּכָל עוֹלָם הַחַי. וּבְיֶרַח קָצֹר וְכַלֵּ

קוֹמְבַּיְינִים יְפֵיפִיִים רוֹעִים בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה וְאֵם הַחִטָּה מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וּבְיַרְחו זֶמֶר

מְכוֹנוֹת הַמִּלְחָמָה חוֹרְצוֹת אֶת הָאַסְפַלְט

כָּךְ יוֹדְעִים.

בְּיֶרַח קֵץ, רֶמֶז עָב קְטַנָּה וְנָעֳמִישֶׁמֶר וְצִמְּאוֹן נְחָלִים וּדְרוֹסֶת נְחָשִׁים עַל כְּבִישׁ

וַאֲבָנִים לְרֹב לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וְהַכֻּתְנָה נוֹתֶנֶת אֶת רֵיחָהּ בְּתוֹךְ הַסַּל הַמִּתְהַפֵּך

שֶׁל הַקַּטֶּפֶת שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲזֹר מַמָּשׁ לָרֶחֶם בְּצַד הַכְּבִישׁ אֲבוֹי לָנוּ גְּוִיַּת קַּטֶּפֶת מוֹדִיעָה

עַל לַיְלָה שֶׁל שֵׁכָר וְהוֹלְלִים.

כָּךְ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים

* * *

אסנת רז: אהבתי הגדולה ליוסי גמזו על שיריו

שלום ובוקר טוב,

 בתקווה שאתה מעביר בכל פעם את רגשי אהבתי הגדולה ליוסי גמזו על שיריו, שכל אחד מהם יפה מקודמו, אני מבקשת שתמסור לו תודה מיוחדת על שירו האחרון [גיליון 543].

 ותודה למכתב העיתי על העושר המגוון של הנושאים המופיעים בו.

 אסנת רז

* * *

מועדון מספרי סיפורים

לא מִספָרים ולא מהמסורת, אלא סיפורים מהחיים

כאלה שקרו, שכמעט קרו או שיכולים לקרות

מתכנס ביום שני מדי שבועיים במקום חדש:

גלריה שורשים, בכיכר הבימה 2 בתל-אביב, בשעות 21.00-24.00

בין המספרים הקבועים: יובל מסקין, יוסי שדה, אלונה פרנקל, מיקי קאופמן, שרית גמליאל, אופירה זילברשטיין, יהודה אטלס.

אוהבי סיפורים מוזמנים להקשיב – וגם לספר.

דמי כניסה: 30 ₪, כולל קפה-תה ועוגיות.

ההתכנסות הקרובה: ביום שני, 24 במאי.

אנו שמחים לבשר לאוהבי הסיפורים על אכסניה חדשה למועדון, אחרי שזה חדל להתכנס ב'אמילי'. הגב' סימה סימון ומר שמעון לאומי, בעליה של גלריה 'שורשים', שממוקמת מול חזית בניין 'הבימה', שמחים להעמיד לרשותנו את חדר ההרצאות של הגלריה, ועל כך יבואו על התודה. אנו מקווים שהמקום החדש, שנמצא בלב העיר, ימשוך גם קהלים חדשים. אנא העבירו מידע זה לחברים שיש להם עניין בסיפורים מהחיים והזמינו אותם להצטרף.

רצוי להירשם מראש, טל. 03-6853553, בין השעות 10.00-19.00, אצל תמר

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. נכות זמנית

לפני שבועות אחדים נפצעתי בעת הדרכת טיול – מעדתי בירידה התלולה מהתבור, ושברתי באופן קשה את הקרסול. פציעה זו חייבה ניתוח דחוף והשתלת פלטינות לרגל. לאחר שלושה שבועות בהם הייתי מרותק למיטה עם רגל מגובסת למעלה, סוף-סוף השתדרגה איכות חיי ללא היכר, כאשר הגבס הוחלף לגבס הליכה. סוף-סוף אני יכול ללכת. אמנם הליכה איטית, עם קביים, אך העיקר – אני הולך. סוף-סוף אני יכול לנהוג, כיוון שלמזלי פצעתי את רגל שמאל, כך שאני יכול לנהוג ברכב אוטומטי. אני חוזר לעצמאות. אני מתחיל לעבוד (במקרה, הפציעה היתה יום אחד לפני שנכנסתי למקום עבודה חדש).

מזה קרוב לחודש אני בעל צרכים מיוחדים. נושא הצרכים המיוחדים אינו זר לי. לאחרונה סיימתי תשע שנים בתפקיד מנהל המתנ"ס האזורי של הגולן. במסגרת תפקיד זה הקמתי במתנ"ס את המחלקה לבעלי צרכים מיוחדים, שהיתה אחד הבייבי'ס שלי בתפקיד. אולם המחלקה עסקה בצרכים החברתיים, התרבותיים והחינוכיים של בעלי הצרכים המיוחדים ולא כל כך בצרכיהם הפיסיים. לפתע, במצב החדש, התחלתי להבין אחרת את המשמעות של צרכים מיוחדים. את המשמעות של להיות תלוי באחרים בפעולות פשוטות שבמצב נורמלי הן כה טריוויאליות עד כדי כך שהן נעשות באופן אוטומטי. פתאום, נופל לי פתק על הרצפה ואיני יכול להרים אותו. לא נעים. וזו דוגמה אחת מתוך רבות – יום-יום ושעה-שעה.

וגם היום, כאשר אני כבר מתנייד וחזרתי כמעט לעצמאות מלאה – פתאום אני מוצא את עצמי חושב אחרת לגמרי על הפעולות הפשוטות ביותר. למשל, אם עליי ללכת לשירותים, אני חושב אלו פעולות נוספות בכוונתי לעשות בשעה הקרובה, עדיף לשלב אותן כאשר אני כבר קם והולך. פתאום אני מתכנן לעצמי מסלול הליכה בתוך הבית אם בכוונתי לבצע שלוש פעולות.

כאופטימיסט חשוך מרפא, אני רואה בכל משבר אתגר, וכך גם בהתמודדות עם הפציעה. בכל רע אני רואה את החיוב – מה אני יכול להפיק ממה שקרה. את היכולת להבין את הנכים ובעלי הצרכים המיוחדים, מה עובר עליהם, מה ההתמודדות הנדרשת מהם, כיצד הם חושבים – אני רואה כתפוקה חיובית מהמצב. אם התובנה הזאת תאפשר לי, לאחר ההחלמה, להבין יותר והיכן שאפשר לעזור יותר, אם באופן אישי לאדם אחר, נכה או פצוע, ואם באופן ציבורי בתפקידים שאני ממלא, על מנת להקל על מצבם ועל סבלם, המחיר האישי ששילמתי היה כדאי. הרי אין להשוות את מצבי למצבו של נכה – ולו בשל הזמניות שבמצבי. הרגל שלי תשתקם, ואני משוכנע שלא רחוק היום בו אוכל לשוב ולטייל כמעט כאילו דבר לא קרה. אבל מעצם ההתנסות למדתי הרבה, ואני מקווה שבזכות הטעימה הזאת אוכל לסייע לחברה.

נקודה אחת אותה למדתי בימים האחרונים, מאז ששבתי לנהוג, היא סוגיית הנכות הזמנית. אדם שנפצע והוא מוגבל לתקופה קצרה – שבועות או חודשים, אינו יכול ליהנות ממיספר פריבילגיות שנועדו להקל על ציבור הנכים. לפחות באחת מהן אני נתקלתי – החנייה. בשבועות הקרובים, עד שיורידו את הגבס מרגלי, אני נכה, למעשה. אני מתקשה מאוד בהליכה ונאלץ להיעזר בקביים. אולם כיוון שאין לי תג של נכה, איני רשאי לחנות בחניית נכים. תחילה חשבתי להדביק על השמשה פתק בנוסח "פקח, אני פורק סחורה", משהו כמו "נהג בגבס". אבל זה לא רציני...

כשאני נאלץ לחנות רחוק ולגרור את עצמי דרך ארוכה ולאורך זמן רב זה לא כל כך נעים ולא קל. יש לכך פתרון מעשי, והוא לא מסובך – נכות זמנית. לאפשר למרפאות ולבתי החולים להנפיק תווי חנייה זמניים, שתוקפם מוגבל בתאריך המופיע על התו, ובכך להקל על חיי הפצועים.

2. חבל שנכשלתם "שלום עכשיו"

אין בי שמחה לאיד בעקבות כשלון הפגנת "שלום עכשיו" בירושלים [מוצ"ש, 15.5]. להיפך.

מעולם לא תמכתי ב"שלום עכשיו" ואף לא התקרבתי לאזור החיוג שלה. להיפך. אבל אני זוכר לטובה את הפגנות הענק שלה. הפגנות אלו, כמו ההפגנות שמנגד, היו הדמוקרטיה במיטבה – ציבור איכפתי ופעיל, משני צידי המתרס, היוצא לרחוב ומפגין באופן דמוקרטי למען הדברים שהוא מאמין בהם. אנשים מאמינים ביכולתם להשפיע ואכן – משפיעים.

איזה הבדל בין המאבק הדמוקרטי הזה, לבין "שלום עכשיו" היום, בעידן האופנהיימרי. היום "שלום עכשיו" פועל כסוכנות ביון זרה, המחפשת אחר התחלות בנייה או בניית בתים ביישובים ביו"ש, על מנת להעביר למממניהם את המידע "המפליל", שהנה ישראל אשמה בהיעדר שלום. סוכנות השטינקראי האופנהיימרית מעוררת קבס, נקלית ונפסדת. היא היפוכו המוחלט של מאבק דמוקרטי. ל"שלום עכשיו" עבר מזהיר בדמוקרטיה הישראלית. איזו נפילה, איזו התדרדרות למקום העלוב שבו היא נמצאת היום.

השטינקראי הזה מגלגל הון רב ומשלם משכורות נאות, אך אני מעריך שזו אינה הסיבה לתפנית בדרכה של תנועת "שלום עכשיו". להערכתי, אילו הציבור היה ממשיך למלא את הכיכרות, היא לא היתה מתדרדרת לעיסוק המפוקפק המאפיין אותה היום. אם הציבור יחזור לכיכרות, אולי תחזור "שלום עכשיו" לזירה הציבורית הדמוקרטית.

לא, זה לא קרה. רק קומץ נענה לקריאה והשתתף ב"הפגנת ההמונים" בכיכר.

מה קרה? למה הציבור שבעבר נענה לכל קריאה, אינו יוצא עוד מביתו?

הסיבה לכך היא כפולה – א. ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו". ב. כישלונה הגדול של "שלום עכשיו".

ניצחונה הגדול של "שלום עכשיו" הוא הצלחתה להפוך עמדת-שוליים למיינסטרים הציבורי, עד שהיתה למדיניות הרשמית לא רק של ממשלות ה"שמאל", אלא גם של ממשלת הליכוד בראשות שרון, וממשלת "קדימה" בראשות הליכודניק לשעבר אהוד אולמרט. זהו הישג פוליטי אדיר, הצלחה גדולה ופרי של התמדה, נחישות, ותחכום תקשורתי ופוליטי.

הבעייה היא שהניצחון הגדול של "שלום עכשיו" הוליד את הכישלון הגדול. הכישלון הוא של הדרך שנוסתה וכשלה, התרסקה בקול נפץ אדיר.

מצעד הניצחון של "שלום עכשיו" החל כאשר יצחק רבין לחץ את ידו של ערפאת וחתם על הסכמי אוסלו. אמנם הוא לא אימץ את גישתה של "שלום עכשיו" בנושא הטריטוריאלי, ודגל בשלמות ירושלים ושמירה על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות בידי ישראל, אך בעצם ההסכם יכלה "שלום עכשיו" לראות פריצת הסכר.

מצעד הניצחון נמשך בקמפ-דיוויד, כאשר אהוד ברק אימץ את דרכה של "שלום עכשיו" ואף עקף אותה מ"שמאל". לראשונה, הוא קיבל את העיקרון, שהבסיס לקביעת הגבול הוא קווי 4.6.67 – ובפועל הוא הציע נסיגה כמעט מלאה. לראשונה הוא הציע לחלק את ירושלים. לראשונה הוא הציע לסגת מבקעת הירדן. מאוחר יותר, בטאבה, הוא אף המשיך וויתר עוד, תחת אש וטרור.

המצעד נמשך בהתנתקות, כאשר ממשלת ישראל ביצעה בגזרה אחת, את הגישה של "שלום עכשיו" באופן מלא – נסיגה מוחלטת עד המילימטר האחרון, עקירה מוחלטת של כל היישובים.

ושיא השיאים היה בממשלת אולמרט, כאשר בפועל הציעה נסיגה מלאה מכל השטחים (חילופי שטחים של 1:1), ויתרה על הר הבית, לראשונה קיבלה עקרונית את טענת "זכות" השיבה ובפועל הציעה פתיחת שערים לאלפי "פליטים" ופיצויים נדיבים לכל ה"פליטים".

מצעד הניצחון היה למצעד הכישלון. המציאות הוכיחה שהגישה של "שלום עכשיו" שגויה מיסודה. אף ויתור לא קירב את השלום כהוא זה, להיפך. כל מטר מרובע שישראל נסוגה ממנו היה לבסיס להפעלת טרור ותוקפנות נגדה.

הציבור אינו טיפש. גם מי שעקרונית תומך בנסיגה, חלקית או מלאה, אינו יכול לומר היום שנסיגה תביא לשלום. כל מי שניחן ביושר אינטלקטואלי מינימאלי לא יוכל עוד להאשים את ישראל שב"סרבנותה" מנעה שלום. גם מי שתומך בנסיגה מיהודה ושומרון, אינו יכול לזלזל בסכנה שנסיגה כזו תביא על תל-אביב, נתב"ג וגוש דן, מה שהנסיגה הקודמת הביאה על אשקלון, שדרות והנגב המערבי.

וגם אלה, שלמרות הכל מאמינים שאין ברירה, ואין דרך אחרת – אינם מתלהבים עוד עד כדי כך שיצאו מהבית וילכו להפגין. הם לא נדבקים בזעם המעושה כלפי ממשלת ישראל, שכביכול היא אשמה בכישלון תהליך השלום. גם מי שעדיין לא התפכח, לבטח משהו בביטחונו בדרך הזו התערער, אם אינו אוטיסט גמור.

ולכן, כנראה ש"שלום עכשיו" תמשיך להיכשל בהפגנותיה. וחבל. כי כדי להצדיק את קיומה היא תמשיך בפעילותה החתרנית הדוחה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

"הארץ" נגד החזון הציוני

אם מאמר-המערכת של העיתון מבטא את דעתה השקולה של המערכת, כי אז אין מנוס מן המסקנה העצובה, שבמאמר המערכת מיום חמישי, 13.5.2010, סטה עיתון "הארץ" מהמסורת המפוארת של מייסדיו וממשיכיהם, מאז שנות המנדט ועד היום הזה. [תואר הדוקטור הוענק לי באוניברסיטה העברית בירושלים על סמך חקר העיתונות והפוליטיקה ביישוב היהודי ובמדינה ב-30 השנים שבין 1947 ל-1977].

אנמק בקצרה:

עוד לא קרה בתולדות הציונות שעיתון ציוני יתייצב נגד הסיסמאות "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ו"מעולם לא ויתרנו על ירושלים" שאותן מוקיע הקטע השני של מאמר המערכת הנ"ל.

מעולם לא ראתה הציונות, על כל זרמיה ומפלגותיה, חטא ופגם בצעד "שהכפיל את שיעור התלמידים המבקרים בהר הבית ובעיר דוד" – כפי שמאשים המאמר הראשי של "הארץ" את שר-החינוך.

"הארץ" כותב נגד "ההסתה המסוכנת של הממשלה" – אבל לאמיתו של דבר לפנינו – לראשונה בתולדות העיתון – הסתה של מאמר המערכת נגד החזון הציוני, ונגד  השאיפה להגשימו.

זוהי תפנית בתולדות העיתון, שכל קורא ותיק ומשכיל חייב להיות מודאג בעטייה.

ד"ר אברהם וולפנזון

חיפה 

אהוד: כל בוקר, כשאני מתעורר לעשיית צרכיי, אני גם מתחמש במשקפי ראייה ומברך את עיתון "הארץ" שכבר משעה חמש מונח מקופל על רצפת חדר-המדרגות לפתח דירתי בקומה השלישית, לרוב עבה וכבד, וכעבור רגע עמודו הראשון כבר מונח מקופל על ברכיי ומסיח דעתי מן הקקה. במרוצת השנים למדתי לקרוא אותו באופן ביקורתי, כולל מאמרי המערכת, שרובם נקראים כאילו נכתבו בידי עקיבא אלדר, גדעון לוי, יאסר ערפאת, בני ציפר, ד"ר יפתח הגלעדי, עמירה הס ועמוס שוקן, ותכניהם עוזרים מאוד לשרירים הטבעתיים במערכת העיכול שלי.

* * *

בן כספית על מערכת המשפט ועל אולמרט

מתוך "מעריב סופשבוע", 14.5.10

...עו"ד אורי קורב הוא התובע בתיקי אולמרט. דבריו של קורב על השופטים פורסמו "ידיעות" ועוררו סערה רבה. מה שלא פורסם, הוא התובענה המשמעתית שהוגשה נגדו. היא כוללת, חוץ מכינויי הגנאי נגד השופטים, גם סעיף נוסף. הנה הוא:

"בין חודש פברואר 2007 ליוני 2009 לימד הנאשם קורס במכללה, בלי שהגיש וללא שקיבל היתר לעבודה פרטית. בין אוקטובר 2009 לינואר 2010 הוא לימד את הקורס במכללה חרף העובדה שבקשתו להיתר עבודה פרטית לא אושרה. במעשיו אלה עבד הנאשם עבודה פרטית ללא היתר, פגע במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראות סעיפים 42401 ו-42421 לתקשי"ר וכן את הוראות סעיף 2.03 לכללי האתיקה של עובדי מדינה והתנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו."

למי שלא הבין, הפרשנות: אורי קורב עבד כמרצה במכללה, הרוויח כספים רבים, וכל זה ללא אישור. שנתיים וחצי. אחר כך הגדיל לעשות: ביקש אישור, לא קיבל, צפצף והמשיך לעבוד. אחרי זה, הוא בא ותובע את אולמרט על החזר הוצאות (ראשונטורס) בהרצאות. אצל קורב, זה נגמר, כמובן, בדין משמעתי.

הצדדים הגיעו לעסקת טיעון (שלילת משכורת והורדה בדרגה). אצל אבירי שלטון החוק זה תמיד נגמר בדין משמעתי. כשהפרקליטות חוטאת, זה תמיד טעות אנוש. הם מתנגדים לכל ביקורת, הם תמיד צודקים. אצל אולמרט, זה נגמר בגירוש מתפקיד ראש הממשלה וכתבי אישום שהולכים ומתרבים כפטריות אחרי הגשם.

...אין לי מושג אם אולמרט נוכל או צדיק (נו, טוב. צדיק הוא כנראה לא). אם יורשע או יזוכה.  אבל אני משוכנע שאלמלא הביא את דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים, מה שנתפס כאיום ברור על כנופיית שלטון החוק מרחביה, לא היה זוכה לטיפול המוטרף שהוא זוכה לו.

הרושם הוא שמשה לדור ושאר החברים לא ינוחו ולא ישקטו עד שיראו אותו מוטל מאחורי הסורגים. זו רוח המפקד המרחפת מעל רחביה והסביבה, וגם חלק ניכר מהתקשורת.

כיוון שאני חושב שאולמרט היה ראש ממשלה טוב (לא בזכות השלום שלא עשה, כי ניסה מאוחר, אלא בגלל המלחמות שעשה, וטוב שעשה), אני מציע לכולנו להוריד את מפלס השנאה והתיעוב, להפסיק את המצוד הלא-אנושי אחריו ולהתפלל שגם במקרה שלו הצדק ייצא לאור.

או, לפחות, שייצא לאור מהר יותר מאשר בפרשות של אביגדור ליברמן. אגב, מה קורה עם זה? ואיפה כל הפרשנים שהבטיחו מזמן, אינספור פעמים, שגם ליברמן יהיה מוטל מאחורי סורג ובריח?

אהוד: כן, במשך כל השנים האחרונות לא פחתו לרגע תמיכתי באהוד אולמרט וצערי על כך שהודח מראשות הממשלה, כאשר ברקע עומדים תמיכתו של איל ההימורים המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון וחינמונו "ישראל היום" עם דן מרגליתו – בהדחתו של אהוד אולמרט (הלא אני עזבתי את החינמון כי לא הניחו לי לכתוב בו בזכות אולמרט!)

ואגב, לא שאני חושב שהוא צדיק, אחרי שכנראה חשף את אברו והשפריץ בפני מזכירתו (אך לא אנס אותה!) – אבל בכל זאת, מה מצב התביעה נגד משה קצב? כדי להגיע להודאה אמינה מצידו אני ממליץ לחוקרים ללכת לראות את הסרט "הסוד שבעיניים" ולהתמקד במהלך החקירה של הפרקליטה המקסימה שהדהימה את האנס בעל האבר הגדול.

* * *

משה גרנות

הכמיהה לאל חי ושברה

התמונה הראשונה שעולה בזיכרוני מילדותי – אני יושב מכורבל בשמיכה, רגליי הקפואות נוגעות בבקבוק (בקבוק זכוכית ממש!), שהיה חם, שאימי הכינה לפני שיצאה בסכנת נפשות להשיג אוכל נפש לשני גוזליה. קירות המרתף, בו התגוררנו, מכוסים בטחב חום ירקרק, ועל החלון הקטן, כצוהר בתיבתו של נוח, הכפור שרטט צורות סימטריות והיכהה את מעט האור שחדר פנימה. אבא נשלח למחנה לעבודות כפייה, ואחי הגדול (שהיה אז, כמדומני, בכיתה ה') היה מתגנב עם בוקר לבית הכנסת, כי שם, מלבד פרוסת הלחם שהגבאי היה מחלק לילדים – שם התכנסו המורים היהודיים שפוטרו מעבודתם, והם לימדו את צמאי הדעת מבין הילדים היהודיים שנזרקו מבתי הספר.

אני הייתי נותר לבדי במרתף הקר והטחוב במשך שעות רבות, ולפעמים אפילו ימים שלמים. היציאה מהמרתף היתה כרוכה בסכנת נפשות, עליה הוזהרתי אינספור פעמים על-ידי אימא. במה יכולתי להעסיק את עצמי באותן שעות ארוכות שרעדתי מקור? סיפרתי לעצמי סיפורים, ו... שוחחתי עם אלוהים. אני שאלתי אם הוא יודע שבמרתף הטחוב יושב לו מוני הקטן, מכורבל בתוך שמיכה שאינה מחממת, והוא כמהָ לראות ילדים, לגלוש על הקרח במגלשת, ובכלל – לראות את השמש במו עיניו. ואני גם עניתי לעצמי בשמו, והבטחתי שמש ומגלשת, ושמחה וילדים, ולחם חם שריחו כריח גן-עדן.

באותו קומלפקס דירות גרו מעלינו בצפיפות גם סבא וסבתא ושתי דודותיי, שגם בעליהן נשלחו לעבודות כפייה. כולנו גורשנו מהעיירה בה גרנו – אל עיר המחוז, הלא היא בוטושאני בצפון רומניה – וכל זאת מתוך כוונה לשלוח אותנו מכאן הלאה – מי יודע לאן.

בינתיים הרוסים התקדמו, ופצצות נפלו בחצרות, על הבתים, על תחנת הכוח, על בית החקלאי שאגר מעט תבואה בימי הרעב הנורא. סבא, שהיה חייט,  נאלץ לפרנס את שתי בנותיו ואת ילדיהן. אימא לא הסכימה להוסיף עול על צווארו של אביה, והיא השכירה עצמה למלאכות הבזויות ביותר כדי להביא קערת אורז וחצי בקבוק חלב לשני ילדיה.

סבא היה עובד ליד החלון היחיד בחדר הדחוס עד שעות הדמדומים כדי לחסוך בנפט העששית, והוא היה מודאג כי עיניו הלכו וכהו, העיניים שכל פרנסת משפחתו הייתה תלויה בהן.

סבתא אתל הכינה לסבא כוס תה, ושמה לו ביד חצי קוביית סוכר: "קום, יעקב, שתה, תנוח קצת ותן מנוחה לעיניים."

סבא קם ממקומו וקירב את הכוס אל פיו, ובאותו הרגע נפלה פצצה בחצר – החלון על משקופו נחבט בחוזקה על השולחן שסבא היה רכון עליו רגע קודם. לולא כוס התה שסבתא הגישה לו – ספק אם היה נשאר בחיים. כוס התה נפלה מידיו ונשברה, ופיו נפער בתדהמה.

כשהתעשת מההלם, הוא נישק לידה של סבתא: "אתל, את הצלת את חיי!"

"זה לא אני, יעקב, זה הקדוש ברוך הוא ששומר עליך – צריך לברך 'הגומל'!"

סבא הדיר רגליו מבית הכנסת, בעיקר בשבת, כי בדרך לשם חיכו בריונים וסתם פרחחים כדי להציק ליהודים, שנשאו על בגדיהם את הטלאי המזהה. הוא היה מתפלל ביחידות בחדר הקטן והדחוס, מקווה שבשמיים ימחלו לו.

הנס קרה ביום שני. הוא החליט שחובה עליו להתפלל במניין ולברך את הברכה בשעת העלייה לתורה. בדרך לבית הכנסת לא נטפל אליו איש, אבל שם אחז בו קבצן אחד ודרש מעות. סבא נתן לו, והוא ביקש עוד, ממש אחז בבגדיו בייאוש ולא הירפה. כשחזר הביתה, הוא חש בראשו, וחומו עלה. סבתא הבחינה בכינים שדבקו בבגדיו ובגופו, ומיד הפשיטה אותו, הרתיחה את הבגדים, וציוותה על סבא לרחוץ במים חמים. שום דבר לא הועיל – סבא נדבק בטיפוס. דוקטור שוורץ ציווה להעביר אותו מייד לבידוד בבית חולים, והכול ידעו שזאת התחנה האחרונה לפני בית הקברות.

אין מילים לתאר את האבל של שלוש האחיות. זה היה יגון קודר שהטביע את חותמו על נפשי לכל חיי. כשהאחיות ליוו את אביהן לדרכו האחרונה, נשארנו, אחי ואני, במרתף שהחל אז להפשיר מעט.

"בנו, תסביר לי, תסביר לי איך... איך אלוהים... הרי סבא הלך להתפלל... אז איך?"

אחי כאילו חיכה לשאלה הזאת, והוא לחש, למרות שלא היה איתנו איש במרתף: "מוני, אין אלוהים, פשוט אין!"

הלם!

מצד אחד, אני הערצתי את בנו אחי – למרות שהוא היה בעצמו עוד ילד, הוא היה עבורי בר-סמכא לכל דבר – לא היתה שאלה ששאלתי אותו, והוא לא ענה לי עליה בצורה סדורה ומשכנעת. הוא בלע ספרים בכמויות, והוכיח בקיאות במדע פופולארי, בדברי הימים, במסתרי המין... מצד שני, איך? איך אני פתאום בלי אלוהים? איך העולם יכול להתקיים אפילו רגע בלי אלוהים שברא אותו ומשגיח עליו? וחוץ מזה, הרי אני והוא...

במשך שנים פסחתי על שתי הסעיפים: בשיחות עם חברים החזקתי בדעתו של אחי: האמונה היא המצאה אנושית שבאה להרגיע אנשים תמימים וילדים טיפשים; אבל ביני ובין עצמי, ברגעים של עצב עמוק וייאוש (ואינספור רגעים כאלה יש לנפש צעירה!), התפללתי בדביקות לאלוהים שישמע קולי ויושיעני.

כשמלאו לי שתים-עשרה, עלתה משפחתנו ארצה, בעור שינינו עלינו (ולא כאן המקום לפרט), והמדינה, שלא מכבר שכלה 6000 מבניה, והיתה במשבר כלכלי נורא – נתנה לנו מעונייה הרב מיטות, מזרונים ושמיכות – וגם אוהל שהצל עלינו, עד שסופת החול הראשונה העיפה אותו למרחקים. בעיקר הייתי אסיר תודה למדינתי על שהמירה את מבט הילד המפוחד שלי למבט של אדם חופשי הנושם חירות.

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר, נתקלתי לראשונה בלימוד התנ"ך. סבי המנוח היה מספר לי על יוסף ואחיו, על מלכות דוד ועל גיבורי דוד, אך מעולם לא קישרתי את הסיפורים האלה עם ספר מסוים, שהוא מין מורשת קדושה לעם היהודי.

כשהתחלתי להבין את המילים הקשות – נפעמתי מהעוצמה שבכתובים, מהשיכנוע הפנימי שכל האמת ידועה רק לשליחי האלוה שנושאים את דבריהם בפני בני ישראל (בני ישראל שתדיר חוטאים!) – מיופייה של השפה, מהסיפורים, שחלקם חכמים לא פחות מאלו שביצירות שקספיר, מהשירה המוסרית של הנביאים. לא ייתכן שדברים נעלים כאלה לא נכתבו בהשראה אלוהית. אין ספק, חשבתי, שיש סוד גדול מאחורי היקום, סוד שאני טרם עמדתי על סף סיפו, וכדאי, ואולי אף חובה, להתקרב אל הסוד הזה, ואף לחיות עימו – נתפסתי למעין חשיבה דתית בנוסח משנתו של מרטין בובר.

לימים התמסרתי ללימוד המקרא, ואז הסתבר לי שרוב הכתובים בו הם פרי התחזות, ואולי גרוע מכך: בני אדם, כמוני וכמוך, מכריזים שאלוהים התגלה להם, ושהם מצטטים את מילותיו. הספר הראשון שהיה עבורי תמרור לחיפוש אחר התחזויותיהם של מחברי הכתובים היה ספר דניאל: דניאל אמור לחיות בימי סוף מלכות בבל ובתחילת מלכות פרס. הוא מספר על עצמו ניסים ונפלאות: הוא נכנס, כביכול, לכבשן האש ולגוב האריות, ויוצא משניהם בשלום, והוא יודע לחזות את העתיד להתרחש באמצעות חזיונות שהוא רואה, ורואים אחרים.

בדיקת הנבואות שלו מוכיחה שהאופק ההיסטורי שלהן נעצר תמיד בימי אנטיוכוס אפיפנס ויהודה המכבי, כאילו שם הוא סוף ההיסטוריה. מלכות החשמונאים אמורה לא להסתיים לעולם, וההיסטוריה תגיע לפתרון מאושר נצחי. אבל כשבודקים את הכרוניקות החזויות של דניאל, מיד שמים לב, שדניאל היה בקי מאוד בתולדותיה של סוף התקופה הסלווקית בארץ ישראל, אבל היה בור מוחלט בכל הנוגע לקורותיה של מלכות בבל, ושל פרס ומדי, שבהן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. הבורות שלו בתקופה שבה הוא היה אמור לחיות – מזה, והבקיאות שלו במה שהתרחש בימי יהודה המכבי, והיעדר כל נבואה אל מעבר לאופק זה, והעובדה שגיבוריו מימי מלכות בבל, כביכול, פולטים מילים יווניות – כל אלה מצביעים בעליל על כך שהאיש המציא נבואות בדיעבד. והרי זאת מהותן של מרבית הנבואות שבתנ"ך – פלוני מאוחר מכניס לפיו של איש אלוהים קדום נבואה שמתייחסת לזמנו שלו – והרי זאת רמאות לשם שמיים.

ספר אחר הנוקט שיטת זיופים לשם שמיים הוא ספר דברי הימים. מתוך עשרות דוגמאות – אביא אחת בולטת במיוחד: יואש, אמציה ויאשיהו נחשבים למלכי יהודה שעשו הישר בעיני ה', ושלושתם נרצחו! – לעומת זאת, על מנשה נאמר שהיה המלך הרשע ביותר שקם לישראל, ובגללו גלתה יהודה, והמקדש נחרב – ודווקא עליו נאמר שמלך יותר מכל מלך ביהודה ובישראל – חמישים וחמש שנה, ונאסף אל עמיו בשלום! זה הרי נוגד את סכימת תורת הגמול. מה עושה בעל דברי הימים? הוא מנפק חטאים לכל אחד מהמלכים הצדיקים, ואילו את מנשה הוא "מחזיר בתשובה". ברור שהמרחק הכרונולוגי שבין המאורעות המסופרים בספר מלכים ובין זמנו של בעל דברי הימים – "הרשה" לו לתקן ולהתאים את ההיסטוריה לסכימה הדתית – שוב, בפשטות – רמאות לשם שמיים.

אחד ממוריי באוניברסיטה, חובש כיפה, הודיע לי שמצידו אני יכול להטיל ספק כראות עיניי בכל הנוגע לנביאים ולכתובים, אבל להיזהר בדוני בתורה, שלטעמו (בעקבות חז"ל, כמובן) היא אלוהית, וניתנה למשה בסיני. ותמהתי על כך שכן כבר אברהם אבן-עזרא הטיל ספק בכך, והציע לכל מי שחושב כמוהו שיידום.

התורה הרי זועקת שהיא נתחברה על ידי בני אדם, ורובם מאוחרים במאות שנים לימיו של משה רבנו. ניקח לדוגמה את עשרת הדיברות – מסופר שהעם שמע את עשרת הדיברות מפי האל במעמד הר סיני, ור' יהודה הלוי רואה בהתכנסות הזאת של שישים ריבוא מול ההר הוכחה לאמיתותה של התורה; אבל באמת, אם האל היחיד כתב את המסמך הקדוש הזה – איך ייתכן שיש לו שתי גירסאות שונות זו מזו? בשמות כ' מוסברת השבת כזיכרון מנוחתו של האל ביום השביעי לבריאה, ואילו בדברים פרק ה' המצווה היא זיכרון העבדות במצרים. הדיבר "לא תחמוד" הוא שונה לחלוטין בשתי הגירסאות – בשמות כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך," ואילו בדברים ה' כתוב: "ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו..." יש פה הבדל תהומי בין שתי הגירסאות – לפי הגירסה בשמות האישה היא קניין, השווה פחות מבית, ויותר מעבד. בדברים האישה שווה יותר מהבית ומהשדה. האיש שכתב זאת סובר שלחמוד אישה זה משהו שונה מלחמוד נדל"ן, ולכן הוא משתמש במילה "תתאווה".

אלו רק ההבדלים הגדולים, אבל יש עוד כחמישה-עשר הבדלים קטנים נוספים. איך ייתכן?! הרי לא היה אלא עותק אחד של עשרת הדיברות בארון הקודש – אחד ואין בלתו!

הטענה של חז"ל שאלוהים דיבר בסטריאו "שמור וזכור בדיבור אחד" יכולה להרגיע את מי שממילא מאמין לכל שקר מפי אנשים המדברים בשם האל. ברור כשמש שהיו שני מחברים של הטקסט הזה, שחיו בתקופות שונות, ולכל אחד מהם היתה השקפת עולם שונה. ברור גם כן, שאף אחד מהם לא ראה במו עיניו את עשרת הדיברות כתובים בכתב אלוהים, שאילו ראו – לא היו מעיזים לשנות. ברור שלפחות אחד מן השניים משקר.

ועוד דבר: אם אלה דברי אלוהים, כפי שמתיימרת התורה לטעון, איך זה שהם נכשלים בתחום הלוגיקה הדתית עצמה – הרי מצפים שבדברי אלוהים לא יהיה כל כשל לוגי. כתוב: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – הטקסט נשמע כאילו מחזק את הצו המונותיאיסטי לעבוד רק אל אחד, אבל זה רק לכאורה, כי רשלנותו התמימה של הכותב גרמה לכך שהפסוק משתמע במהופך מהכוונה – לפי הניסוח הזה מסתבר שיש הרבה אלים, ויש להם תוקף, כמו לאלוהים, אלא שלך, המאמין, הם אסורים! בלי ספק הכותב (האנושי!) לא התכוון לכך, אך הוא מעמיס על האל את חוסר היכולת שלו לנסח כהלכה צווים מקודשים.

ולא רק זאת, מסתבר שיש עשרות כתובים בתורה המעידים בצורה הברורה ביותר שמשה לא אמר, ובוודאי לא כתב, את הדברים. אביא חמש דוגמאות מתוך עשרות:

בבראשית י"ב מתואר תיורו של אברם בארץ, ובסוגריים יש הערה – "והכנעני אז בארץ". כלומר, כאשר דברים אלה נאמרו – הכנעני כבר לא היה בארץ, והרי היעדר כנענים בארץ יכול היה להתקיים לכל המוקדם בימי דוד המלך!

בבראשית י"ד כתוב שאברהם רדף אחרי שוביו של לוט עד דן; מכאן שהכותב פלט לא בכוונה שהוא חי לפחות בימי שפוט השופטים, כאשר שבט דן עלה צפונה ונתן למקום את שם שבטם. האיש שכתב את הדברים כבר לא זכר ששם המקום בימי משה היה ליש.

בבראשית פרק כ"ב מסופר כי לאחר שיצחק ניצל מהעקידה, ואברהם זכה בגמול על נכונותו להרוג את בנו, מעיר המספר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה". כלומר, מחבר הדברים חי בתקופה שבית המקדש כבר היה קיים, ולא בימי משה.

בפתיחתו של ספר דברים כתוב: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף..." – כלומר, הדובר כאן חי בעבר הירדן המערבי, ומכאן שמשה לא יכול היה להיות מחברם של הדברים.

בפרשת תלונתה של מרים במשה בספר במדבר י"ב, מעיר הסופר: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה." ברור ששבח כזה לא יכול משה להעניק לעצמו, שאילו עשה כן – זה היה נשמע כמו בדיחה גרועה.

מסתבר שלאנשי אלוהים, כאלה הנחשבים לאושיות האמונה הישראלית, שחיו מאות שנים אחרי משה – לא היה להם בכלל מושג שהתורה קיימת – וכל כך למה? משום שבאמת באמת לא היתה קיימת, ומעצבי האמונה המאוחרים הוליכו שולל את המאמינים כאילו הדברים שהם בדו מליבם – יצאו מפיו של משה, הנביא  שהיה לו שיג ושיח ישיר עם אלוהים ("פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט..." – במדבר י"ב).

שוב, אני מביא מעט דוגמאות מתוך עשרות:

דוד, שבוודאי היה מאמין בכל נימי נפשו, הולך טמא מת אל בית ה' (שמואל ב' י"ב  19-20), בניגוד מוחלט לכתוב בתורה (במדבר י"ט 14). אילו ידע הוא, או אילו ידע מחבר הסיפור את האיסור מהתורה – אין ספק שהמעשה הזה לא היה נעשה, או לפחות לא היה מסופר.

דוד מחזיר לעצמו את מיכל בת שאול, שניתנה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 13-16) בניגוד לחוק מפורש בתורה האוסר לחזור אל אותה אישה אשר "הוטמאה" על ידי גבר אחר (דברים כ"ד 1-4).

למרות השבועה שדוד נשבע לשאול, הוא מוצא אמתלה להרוג שבעה מצאצאיו ומשאיר את נבלותיהם מוקעות בהר במשך חודשים רבים, ולולא מעשה החסד המרטיט של רצפה בת איה, האם השכולה האומללה, לא היה עולה בדעתו לקבור את המתים (שמואל ב' כ"א 1-14), בניגוד חריף לצו התורה המחייב קבורת המת בו ביום (דברים כ"א 22-23).

גדעון משבט מנשה, מנוח משבט דן, שמואל משבט אפרים, דוד ושלמה משבט יהודה, אליהו התשבי – מקריבים קורבנות (שופטים ו' 2-26, י"ג 19, שמואל א' ז' 9-10, ט' 13, י"ג 8-14, שמואל ב' ו' 13-1 , 17-18, ח' 18, כ' 26, מלכים א' ח' 22, 54, 62-64, ט' 25, י"ח 30-38), בניגוד לחוקים מפורשים בתורה המייחדים עבודת אלוהים זאת לכוהנים משבט לוי (במדבר ג' 10, ט"ז 8-10, 28-35); וקורבנות אלה מוקרבים במקומות שונים בארץ, בניגוד לצו להעלות את העולות רק "במקום אשר יבחר ה' " (דברים י"ב 13-14).

שפן הסופר קורא בפני המלך יאשיהו מתוך ספר תורה שנמצא בבית ה'. כשהמלך שומע את הכתוב בו – הוא קורע את בגדיו מרוב תדהמה (מלכים ב' כ"ב 8-11). אילו ספר התורה היה ידוע בציבור, או לפחות בחצר המלך – קריאה ממנו לא יכלה לגרום לתגובה כזאת. אלא שבאמת ספר התורה על גירסאותיו השונות, התחבר מאות שנים אחרי משה, וכל החוקים (חלקם הגדול – גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן) יוחסו למשה מפי האל.

החוויה הדתית היא תופעה כלל עולמית – אינספור דתות יש בעולם – וכולן יחד, וכל אחת לחוד, מבקשות לענות על צורך נפשי עמוק של האדם כי תהיה לחיים עלי אדמות איזו משמעות, כי מאחורי התופעות הריאליות, "האדישות" לכמיהות האדם – יהיה כוח מנהל ומסדיר ומשגיח. הדתות נותנות מענה לצורך האדיר הזה, אך כיוון שלא ניתן בשום אופן להגיע אל הוכחת מציאותו של האל – לא באמצעות הניסוי המדעי (תופעה מאוחרת מאוד בתולדות האדם), ולא באמצעות השכל הישר – לא נותר אלא לתת לדמיון דרור. ובאמת כל דת עיצבה את האל שלה על פי דמותה של האוכלוסייה שבה פעלה.

היוונים, למשל, בראו אלים יפים, יצריים, גחמנים, נהנתנים הסרים למרותן של המוירות, אלילות המזל; ההודים יצרו אלים בעלי אינספור התגלויות וגלגולים; הנוצרים יצרו אל מתייסר וקם לתחייה, שנועד לשפוט את כל באי תבל,  וכן הלאה. בד בבד עם בניין דמותו של האל מתחבר בלב המאמין, ואחר כך בכתבי הקודש של אותה הדת – הסכם עם אותה דמות דמיונית: אני האדם תולעה אתפלל אליך, האל, אקריב לך קורבנות, אביא לך ממיטב המתנות, אהלל ואשבח אותך, אמלא אחרי ציוויי כלי קודשך – ואתה בתמורה תיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, תגן עליי מפני אויביי, תוריד גשמים בעיתם ותרבה את תנובת השדה ומשק החי.

"הסכמים" כאלה מוזכרים במפורש וברמז בכל ספרי הקודש בעולם. סוג קדום של הסכם עם האל הוא האכילה המשותפת מאותו הבשר: המאמין שורף חלק מהקורבן שנועד לאל, ואילו את החלק האחר אוכל המאמין ובני ביתו. ברגע ששני הצדדים אוכלים מאותו הבשר – הם הופכים אוטומטית לבעלי ברית, ולכן האל, שנכפתה עליו "האכילה" – "אנוס" להישמע לבקשות המאמין.

בתחילתם ההסכמים "חייבו" בעיקר את האל – והדוגמה הקלאסית היא דרישתו של אברם לערובה מהאל שיקיים את הבטחותיו: "במה אדע כי אירשנה?" (בראשית ט"ו 8), ואז האל "ביוזמתו" מציע לאברם להכין את בעלי החיים לברית בין הבתרים, שהיא ברית בה מתחייב האל בפני האדם.

לאחר שיעקב חלם את חלומו, בלכתו מבאר-שבע לחרן, הוא נודר נדר בזו הלשון: "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים" (בראשית כ"ח 20-21). "כדאי" לו לאל להיענות לבקשות של יעקב, כי כך יזכה במאמין חשוב!

דוד מתלונן בפני שאול המלך על כך שהוא נרדף על-ידו על לא עוול בכפו, ובין השאר הוא אומר: "ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו: אם ה' הסיתך בי – ירח מנחה, ואם בני האדם – ארורים הם לפני ה' כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור – לך עבוד אלוהים אחרים." (שמואל א' כ"ו 19). נתעלם בינתיים מכך שמדברי דוד משתמע שהוא האמין כי לכל כברת ארץ יש אלוה בעל תוקף לאותו המקום, ונתרכז בהסכם המשתמע שבין האדם לאל: האל צריך את הקורבן שלו – היעדרו יכול לגרום לכעסו, לכן על האדם למלא את הצד שלו ב"הסכם" ולהקריב קורבן לאל, וכך תשכך חמתו.

תפקידה של התפילה, שבאה לעולם במקביל לשאר פולחן (טקסים, קורבנות מנחות ונסכים), ואשר לימים היתה לעיקר הפולחן – תפקידה הוא גם כן לשמש למילוי התחייבותו של האדם כלפי האל, ולהזכיר לאל מהן התחייבויותיו כלפי האדם. על כך ניתן להתרשם מהתפילה הארוכה של שלמה בחנוכת המקדש, תפילה שהיא רצופה בקשות, המסתיימות במילים "ושמעת השמיים מכון שבתך את תפילתם ואת תחינתם ועשית משפטם" (מלכים א'  ח' 49, וראו את כל התפילה – שם פס' 22-53).

אלא שחובת הצד האנושי הולכת וגדלה עם השנים, והאל "משתחרר" מחובותיו, והוא מתבקש כי למרות נחיתותו של האדם בהסכם – יתרצה ויעניק חסד למאמין, הגם שלא ממש מגיע לו. התפילה נעשית יותר ויותר רצופה בווידויים על חטאים, בהלל ושבח מופלגים לאל – כל זאת כדי להמעיט בערכן של הבקשות האנושיות. הדברים כתובים שחור על גבי לבן בסידור ובמחזור, ומכל המאמינים רק ישעיהו ליבוביץ' מכחיש (לטעמי, בלי שום בסיס) את האופי ההסכמי שבכל הפולחן, ובוודאי שבתפילה. [בחיוב לפעול באופן מוסרי ולא משום תלות בתוצאות –  הולך ליבוביץ על פי תורת המוסר של קאנט. – אב"ע].

כתבתי לעיל כי כל אוכלוסיית מאמינים עיצבה את דמותו של אלוהיה בצלמה ובדמותה, כך עשו גם מעצבי אמונת הייחוד בעם ישראל. מסתבר שהאיפיון המקראי לאלוהי ישראל הוא ממש מעורר פלצות: היחסים בין האל לעם ישראל מושווים במקרא ליחסים בין גבר לאישתו, או לנשותיו. העובדה ש"אישתו" עוגבת על אלילים אחרים או על מעצמות זרות מעוררת קנאה מטורפת ממש. המעשים ש"הגבר" הקנאי עושה ב"אישה" החוטאת גובלים בסאדיזם מזעזע. הקורא את יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע א' 2-9, ב' 1-20, ועוד מקומות רבים בישעיהו ובירמיהו – איננו יכול להשתחרר מהמחשבה שרק נשמות מסוכסכות עד היסוד יכולות לצייר ציורים מזעזעים כל כך. הרי כתובים אלה ייחסו לאל את המידות האפילות ביותר של האדם!

אחת החולשות המוזרות ביותר (האנושיות מאוד!), המיוחסות לאלוהים, היא הקפדתו האובססיבית על יוקרתו: "וייגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל, ויאמר: כה אמר ה', יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'." (מלכים א' כ' 28). אין זה מהותי מי הצודק בין שני המחנות הניצים – המחנה שפגע ביוקרתו של האל – גורלו נחרץ!

מסתבר שעל המלחמה הבלתי פוסקת של האל באלילים קמה ונופלת האמונה בה'. המאמין נדרש להידמות לאל בקנאה הזאת ולהשמיד, להרוג ולאבד כל זכר לאמונה אחרת (דברים, י"ב  2-3, י"ג 7-18 י"ז 2-7, י"ח 20 ועוד כתובים רבים מספור). המקרא מדגיש את אכזריותו של האל, הגאה על בגדיו המגואלים בדם, על רוב הגוויות שהוא משאיר אחריו, על בשר אדם שהוא אוכל ועל עוללים שהוא ממית (דברים ל"ב 42, ישעיהו ל"ד, מ"ט 26, ס"ג 1-3, הושע ט', צפניה א' 7, תהילים ס"ח 22-24, ק"י 5-7 ועוד רבים).

מה הפלא, אם כן, שנושאי לפיד האמונה הישראלית הם אברהם, המוכן לרצוח את בנו על מזבח האמונה, שמואל המצווה להשמיד עם שלם וההורג במו ידיו את מלכם השבוי, אליהו הרוצח מאות כוהני הבעל, ויהוא, שאת גולגולות נרצחיו הוא מניח באדישות ובאטימות ליד פתח השער עד הבוקר, נחשב כמי שהיטיב לעשות הישר בעיני ה' (מלכים ב' י' 30). מה נאמר ומה נדבר – רוצח המונים אטום זה נחשב לשליח  האל!

כאמור, אלוהי כל הדתות הם פרי רוחם של מעצבי האמונה, והמאמינים פשוט אינם מוכנים לגשת אל מושא אמונתם בכלים הבסיסיים שהטבע חנן אותם: הניסוי וההיקש ההגיוני. הם כל כך כמהים שתהיה איזו תכלית למציאות ולחיים – כל כך כמהים שיהיה כוח שיסדיר את התוהו ובוהו שבמאבק ההישרדות שבטבע – עד כי הם מוכנים להאמין בכל בדייה, בכל שקר, וכלי הקודש מאז ומעולם נבנו ונשכרו מתמימותם חסרת התקנה של המאמינים – די להזכיר אצלנו את מוכרי בקבוקי המים הקדושים, הקמיעות וכן את ההילולות סביב קברי הצדיקים.

במקרא שלנו (הספר הראשון בהיסטוריה של הדתות שמצהיר על קיומו של אל אחד בלתי נראה) מצויות שלוש בדיות יסודיות שהפכו לדוגמות, ואשר קבעו את גורלנו של עמנו לשבט לאורך מאות ואלפי שנים:

בדיה ראשונה – שיש אנשים אשר רשאים לצטט את אלוהים ולומר בשמו "אנוכי ה' אלוהיך" ו"כה אמר ה'". שום ספר שקדם למקרא לא אמר אמירה דומה. השכנוע של המאמין שבתנ"ך מצוטט למילותיו ולאותיותיו דבר האל – גורם לכך שלא ניתן לערער אפילו על הדברים האבסורדיים ביותר שבאמירות "האלוהיות" – לכל היותר ניתן לפרש ולרכך. כללי המוסר וחוקי המדינה הם טפלים לחלוטין  לדבר האל המצוטט מפיו ממש. מכאן שחובה לרצוח בני אמונה אחרת, לשדוד את הגר והתושב, להשמיד ולאבד כל מי שמסומן על ידי דבר האל. על-כן, הדמוקרטיה, שהיא הדרך היחידה בה אנשים בני אמונות שונות ומעמדות שונים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת – נחשבת בעיניהם למוקצה מחמת מיאוס.

בדיה שנייה – שיש השגחה פרטית ולאומית מוכחת, וכל אחד מקבל שכר או עונש על פי מעשיו. הטענה חסרת השחר הזאת מצויה בעשרות מקומות במקרא, אך ניסח אותה באופן ברור במיוחד ירמיהו: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (י"ז 10). הרי לא יכול להיות היגד יותר מופרך מזה: וכי מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה קיבלו "כפרי מעלליהם"? האם מאות האלפים שנהרגו בפצצת האטום בהירושימה ונגסקי – כולם היו חטאים? האם מאות אלפים שנספו בצונאמים וברעידות אדמה – קיבלו עונש על פשעיהם? וסתם בן אדם שעובר במעבר חצייה, ונהג שיכור דורס אותו – על מה הוא נענש? קראתי ושמעתי בעניין הזה טענות מסמרות שיער – שהיהודים נרצחו על-ידי הנאצים כי דיברו בשעת התפילה בבית הכנסת, כי התבוללו, כי "עלו בחומה" והיו לציונים. יש הטוענים שהקדוש ברוך הוא עשה עם יהודים אלה חסד, שכן הם לקו בעולם הזה – במקום ללקות בצורה הרבה יותר גרועה בעולם הבא. מסתבר שאין גבול לאבסורדים אליהם מובילה החשיבה הדתית.

בדיה שלישית – שעם ישראל הוא עם נבחר מכל העמים: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ" (שמות י"ט 5), ובגירסה משופרת: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג' 2). כיוון שאין סיכוי לקיים את כל החוקים הדרקוניים שבתורה – הבטחת הנבחרות נותרת במצב של אי-הגשמה נצחית, אבל עובדה זאת איננה מפחיתה מ"גאוות היחידה", זאת המביטה בזלזול אל "עם החמור" – במקרה הטוב, ובמקרה הרע – היא נדרשת להשמיד עמים שהאל ברא מראש כדי שיושמדו מאיש ועד אישה, מזקן ועד יונק (דברים כ' 16-18).

במסגרת "הנבחרות" הזאת מקבלים בני ישראל אישור, ואף פקודה לעולל זוועות: הרפורמה של יאשיהו מתוארת כוונדליזם מבהיל, שבמסגרתו אף הקריבו קורבן אדם (מלכים ב' כ"ג 20, וראו את כל הפרק);  עזרא, המנהיג הדתי של העם בימי שיבת ציון, דורש מהמאמינים לגרש את הנשים הנוכריות, ואלה נענים ומכתימים את קורות עם ישראל באחת העוולות הנוראות ביותר –  והכול בשמה של "הנבחרות" (עזרא ט'-י'). כל מי שמביט אל קורות העמים, מבחין אלו זוועות המיטו העמים "הנבחרים" על העולם, והעובדה שאחרי חתימת התנ"ך כמעט שלא הידרדרנו לכך, נעוצה בזה שרוב התקופה לא זכינו בה לעצמאות. לא ניתן לחיות במשפחת העמים אם מצהירים על "נבחרות", אפילו תהיה זאת בנוסח של עמוס הנביא. וגם נראה לי שאין זכות לאנשי הדת להתפאר במיספר הרב של הגאונים היהודיים בעולם, כי הם לא התבלטו בזכות התורה, שהרי, כידוע, רובם ככולם היו יהודים מתבוללים.

שלוש הבדיות האלו, שהפכו לדוגמות בדת ישראל, הפכו את עמנו לעם סהרורי שאיננו מבחין בין עובדות למשאלת נפש. תעודות היסטוריות לא מעניינות את החרדים, המדע הוא כמעט מוקצה, התקשורת החופשית היא אוייב. הדת מתנגדת לכל קידמה, והמביט ללא פניות בארצות הנשלטות על ידי מימסד דתי – ימצא שם נחשלות ועוני מבהילים, משפט ברברי, והיעדר מינימלי של חופש הפרט.

בפועל ממש הרי לא ניתן לקיים את מצוות התורה בלי עבדים נוכרים, בלי גויים של שבת, או למצער יהודים חילוניים "מקולקלים", אשר ישמשו כ"חמור" לקראת ביאת המשיח. יהודים אינם יכולים להפעיל טורבינות כוח בשבת, להטיס מטוסים בשבת, להשגיח על חוק השבת – לכל אלה אנו זקוקים לגוי. את הירקות והפירות בשנת שמיטה צריך לקנות מגוי, ואלה המקלים מבין אחינו הדתיים – מוכנים שגוי יקנה את כל יבול הארץ באופן פיקטיבי, כפי שהוא אמור לקנות גם את החמץ בפסח. ולא רק זאת, מאות אלפי אנשים (יהודים וגויים, כוהנים וגרושות) אינם יכולים להינשא במדינת ישראל, כי הנישואין נתונים לחסדם של המוסדות הדתיים. אין עוד מדינה נאורה בעולם שזוג פנויים לא יכולים להינשא בגלל איסורים דתיים. מסתבר שהדתיים, ובעיקר החרדים, אינם רואים כאן שום תקלה, ואם היינו נשמעים לעצותיהם – היינו מגרשים את כל הנוכרים מהארץ, כמו בימי עזרא ונחמיה.

המחנה הדתי, המרבה לדבר גבוהה-גבוהה על אהבת ישראל, הוא למעשה המחנה הכי מפולג במדינה – אלה שונאים את אלה, מחרימים זה את זה, מפרסמים זה על זה כתבי שיטנה. הדתיים הלאומיים מושמצים על ידי החרדים שאינם מכירים במדינה; הפוסחים על שתי הסעיפים, שאינם מכירים במדינה, אך מוכנים לעשות לה טובה וליהנות מכספיה ושירותיה – אלה מושמצים על ידי שני המחנות. אחר-כך יש ליטאים ויש חסידים, ובתוך הליטאים יש אנשי החזון אי"ש ואנשי בריסק, ובתוך החסידות יש חלוקה בין חסידי פולין לחסידי גליציה, הונגריה ורומניה – ולא ניתן למנות את כל החצרות, ורק לשם הטעימה אזכיר את ויז'ניץ וגור ורוז'ין, תולדות אהרן וברסלב ולובביץ' וסאטמר וספינקא ובבא ברוך ו"הרנטגן". אחד מעליל על השני ומלשין על השני בפני הרשות, כאן ובחו"ל, ולעיתים מתחוללות קטטות המוניות – הכול לשם שמיים – הכול כדי לקיים את הפסוק "היבדלו מתוך העדה הזאת!" (במדבר ט"ז 21). ועיקר שכחתי – מרוב אהבת ישראל, מופרדים במגזר הדתי תלמידים אשכנזים מתלמידים ספרדים.

אחינו הדתיים מתהדרים תמיד בייחודה של המשפחה היהודית שהגויים בעצמם מוקירים אותה ורואים בה דוגמה ומופת. אלא ש"פנינה חברתית" זאת נגזרת מעבדותה מרצון של האישה העברייה. על פי התורה, האישה היא רכושו של הגבר, כמו העבד, השור והחמור (שמות כ' 14; אגב בשום תעודה מקראית אין רמז שאי פעם בעתיד תיפסק החרפה הזאת שאדם קונה אדם ועושה בו כרצונו). המקרא  מחייב טקס משפיל ומבהיל כלפי אישה הנחשדת (בלי ראיות!!!) בניאוף. ארוסה שלא נמצאו לה בתולים – סוקלים אותה, אישה אלמנה שהרה מבלי להינשא מחדש – שורפים אותה. חז"ל תיקנו רבות מהעוולות האלו וצימצמו מאוד את העונשים הדרקוניים, אך עשו לאישה עוול נורא מבחינה אינטלקטואלית – אסרו על הנשים לעסוק בתורה – רבי אליעזר קבע במסכת סוטה שהמלמד את בתו תורה, מלמדה תיפלות – יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים! ההלכה נקבעה כרבי אליעזר, והרמב"ם ושאר גדולי התורה (עד היום!) קיבלו את הדין הזה כהלכה למשה מסיני.

במסכת שבת דף קנ"ב ע"א כתוב הפסוק הנורא הבא: "...אישה – חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה..." האישה, כמו קטין שוטה, אינה יכולה לשמש עדה, בוודאי שאין להעלות על הדעת שתהיה רב, ומקומה בבית האלוהים מאחורי פרגוד, ובצד האחורי של אוטובוסי המהדרין.

במאות השנים האחרונות הוסיפו על האישה גזירות שונות כדי לדכא אותה עד עפר: הנדוניה היתה מוטלת על הורי הכלה, וכן כלכלת הזוג הצעיר בשנות הנישואין הראשונות. עד שהזוג עמד ברשות עצמו, האישה (למעשה, עדיין נערה!) היתה כבר מטופלת בשניים-שלושה ילדים, ואז כל עול הפרנסה נפל עליה, שכן הבעל יועד ללמוד תורה. בזכות עמלה זה אמורה האישה לזכות לשבת בגן עדן להדום רגליו של בעלה...

לא לחינם מתפלל המאמין כל בוקר "ברוך... שלא עשני אישה", "שלא עשני עבד", "שלא עשני נוכרי" – הכול בנשימה אחת – כי האישה בחברה הדתית היתה במשך דורות, והינה עד היום, עשוקה ומנוצלת בצורה אכזרית. עד היום בחברה החרדית, האישה מטפלת בילדים ומפרנסת את הבעל שלומד ב"כולל". הגברים, שאינם משרתים בצבא, "נהרגים באוהלה של תורה", שלימודם ותפילותיהם, כביכול, מגינים עלינו יותר מכל צה"ל (ראינו איך הלימוד התפילות עזרו במלחמת העולם השנייה!) – חיים על חשבון החברה (סיוע של המדינה, תרומות ונדבות) ועל חשבון האישה, שאמורה להיות "סופרוומן" כדי לשרוד את הגורל שיועד לה.

עבור העומד מן הצד, כמוני, החיים האלה של אחינו הדתיים יכולים למלא את הלב כעס, אבל לא תשוקה לחוות את אותה חוויה דתית במחיר של חוסר מוסריות מופלגת. גם המגזר הדתי לאומי איננו מעורר אהדה גדולה באובססיביות המשיחית שלו, שעל מזבחה הם מוכנים לדרוס ברגל גסה את חוקי המדינה ואת שליחיה. נציגיה הנפלאים של "תורה עם דרך ארץ" בדמותם של ד"ר יוסף בורג ז"ל והרב מלכיאור יבל"א – הולכים ומתמעטים, וכבר שנים שלא הצליחו לתת לדעותיהם ביטוי פוליטי. משני צידיהם חוגגת הקיצוניות – שהיא כולה תוצאתה הבלתי ברוכה של החווייה הדתית.

דרך ארוכה עברתי מאותו גילוי מדהים של אחי, והכמיהה לאל חי, שפיעמה בי במשך שנים, הלכה והתפוגגה לנוכח העובדות שטפחו על פניי, ואשר את רק את חלקן הזכרתי בדבריי כאן.

אהוד: דומה שאצל החרדים ואולי גם אצל יהודים דתיים, כמעט שאין למצוא חווייה דתית במובן הרליגיוזי העמוק, הנפשי. אצל רבים מהם זוהי מצוות אנשים מלומדה, מצווה חברתית, שלא לומר, אצל החרדים, פרנסה – מעצם היותם יהודים, וזו תופעה שקיימת רק בישראל. בגולה יהודים חרדים עובדים. אם אתה מחפש חוויות רליגיוזיות – מוטב לך למצוא אותן במחנה הקרוי חילוני. בקשרים עמוקים שאותם חווים באהבה, בהורות, בספרות ובשירה, בתיאטרון, וגם בקשר ישיר, אישי עם נוכחות אלוהים, ללא קשר למילוי המצוות, כפי שגרשם שלום אמר, שהוא לא חושב שאלוהים מתעניין בדיאטה של המאמינים בו.

ובאשר להיבטים פילוסופיים, רוחניים ותיאולוגיים של הדת היהודית, דומה שיש יותר תהייה וכתיבה על כך אצל יהודי ארה"ב מאשר בישראל, שכאן לא מבינים כלל מה הקשר של המילים הללו לדת היהודית?

* * *

אהוד בן עזר

אם יש את נפשך לדעת מיהו ישראלי

לֵך לחוף גורדון בתל-אביב בשבת לפני הצהריים, טבול בים השקוף והחלק כראי, ושחֵה במים של 23 מעלות. אחר-כך שֵב בקפה-מסעדה "לה-לה-לנד" על המרפסת והתבונן מערבה. הים הכחול מלא סירות מפרשים לבנים נפוחים ברוח הקלה וטסים במהירות, עשרה עובדים שחורים של הקפה אינם חדלים רגע מלהביא עוד כסאות לבנים, וסוככים ירוקים לעשרותיהם, שנפתחים ישר מאריזותיהם החדשות. עשרות מלצרים ומלצריות לא-שחורים מתרוצצים, גם למטה, בחול הלבן העמוק, ומשרתים ביעילות ובנימוס את היושבים. נהר של רוחצים מכל הגילים זורם אל החוף ולכולם נמצאים מקומו ישיבה בצל סוככים שהולכים ומוקמים. עוברים על פניך תינוקות, ילדים קטנים מקסימים שרצים בחול, זקנות בביקיני, חתיכות צעירות, ממש נערות עם חזה שממש מבקש "סחטני!" – אימהות חטובות, גברים רפי שרירים, קרחים וגם שעירים, תיירים, בעלי-מומים, נשים שזופות עם עור כמוש, ומי לא? חגיגה אחת גדולה, צבעונית, ים-מלוחית, החוף חינם. סוכת המציל עם דגל לבן.

ואחרי ששתית קפה עם כוס מים מלאה קוביות קרח ופלח לימון, ואולי גם התחשק לך איזה קרואסון או ארוחת-בוקר, המחירים עממיים, אתה קם והולך בטיילת מעט צפונה, שם, לרגלי המלון, מתקיימת כל שבת לפני-הצהריים הרקדה כללית, ועשרות-עשרות זוגות סובבים במעגל ענק, שלעיתים נוצר בו עוד מעגל פנימי, ורוקדים ריקודי עם ישראליים, ולמרבה הפלא כמעט כולם יודעים לרקוד, וחלקם בחן רב. הסתכל היטב – זוהי ישראל. כדאי גם להביא תיירים שבאו לבקרך מהגליל או מפאריס. אין זוג אחד דומה למשנהו, לא בגיל, לא ביופי, לא במראה, לא בסימני ארץ-המוצא, לא בגובה, לא במשקל ולא בלבוש. יש אולי שלוש יפהפיות על מאה זוגות רוקדים. אבל זוהי ישראל. הם מושכים את העין, מלבבים, סוחפים בקצב השיר גם את העומדים והיושבים מסביב, אבל מה – פאתטיים! כל זוג נראה ישראלי ומגוחך באופן אחר. לא צריך ללכת לגן-חיות. הם מעניינים יותר מהבבונים. הם, ויותר נכון הוריהם והורי-הוריהם, נאספו ובאו אלינו מכל קצות תבל, עכשיו הם עם אחד.

זה לא נכון שכור ההיתוך נכשל. הוא הצליח, ועוד איך! דווקא משום שאף אחד מהרוקדים-הרוקדות לא דומה למישהו-מישהי אחר במעגל הענק. ואתה עומד על מקום אחד, והם עוברים-ומקפצים בזוגות על פניך, ולכל אחד ואחת הבעת פנים שונה, ורגליים מנוסות או פחות-מנוסות, ובייחוד מושכים את העין תייר אמריקאי קשיש, גבוה כמו לינדון ג'ונסון שמן עם תחת גדול, שמנסה להסתובב בקצב כאשר רגליו היוצאות מה"שורטס" שוקלות יחד 80 קילו ו-80 שנה! וכל מה שלא דומה לַאמריקאי הרוקד – הוא ישראלי. לא "ייקים", לא "ספרדים", לא "אשכנזים", לא "תימנים" ולא "רוסים" [האמת, רק הם עדיין ניכרים קצת בשונותם] – פשוט מרק של עם, ישראלי! – בן-גוריון ניצחת. – אגב, לא רואים הרבה פנים של משכילים צעירים ושל פרופסורים, שיכולים כנראה להסתדר טוב מאוד בארה"ב. אולי הם כבר שם.

* * *

בן דרור ימיני

יום הנכבה וההונאה

ציטוט מגיליון יום שישי של "מעריב" מיום 14.5.10

הפלסטינים מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים * הם הצליחו ליצור לעצמם נראטיב היסטורי ייחודי * המיתוס הזה הולך ותופח, כך שכדאי לנפצו ולהציג את עובדות האמת: האוכלוסייה הפלסטינית לפני העלייה הראשונה היתה דלילה, מאות אלפי יהודים גורשו אף הם מארצות ערב ובאף מקום בעולם אין תקדים לזכות השיבה.

ה"נכבה" – סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה. אין עוד קבוצת "פליטים" בעולם שזוכה לכיסוי עולמי רחב כל כך. אין שבוע שלא מתקיים בו כנס, עוד כנס, בעניין מצבם העגום של הפלסטינים. אין קמפוס במערב שלא מקדיש אינספור אירועים, כנסים, פירסומים, מדי שנה, או מדי חודש, לצורך איזכורם של הפליטים הפלסטינים. הם הפכו לקורבן האולטימטיבי. מיליון צרות ועוולות וגירושים וחילופי אוכלוסין ומעשי ג'נוסייד וטבח ומלחמות נפלו על העולם מאז הכריזו הערבים, ובתוכם הפלסטינים, מלחמת שמד על ישראל – אך ה"נכבה" של הפלסטינים תופסת את רוב הנפח. אורח מכוכב זר אם יגיע לכדור הארץ יחשוב שזה העוול העיקרי שחווה היקום מאז מלחמת העולם השנייה. כך שכדאי לנפץ את השקר הזה. כדאי להציג את עובדות האמת. כדאי לחשוף את ההונאה.

היהודים הגיעו לשטחי ארץ ישראל, שהיתה חלק מהאימפריה העות'מנית, בגלים רבים, ולא עצומים, עוד לפני העלייה הראשונה. האם הם אכן סילקו מכאן מיליוני ערבים? ובכן, אין ויכוח על כך שבאותם שנים לא היו "פלסטינים" ולא היתה "פלסטין" ולא היתה "זהות פלסטינית". ובעיקר, לא היה גבול של ממש בין ערבים מסוריה, מצרים או ירדן. היתה תנועה מתמדת של אנשים. בשנים שבהם כבשו מוחמד עלי ובנו את חבל הארץ הזה, 1831-1840, הם שלחו ערבים רבים ממצרים לעזה, יפו וערים נוספות. היהודים שהגיעו גם הם ליפו באותן שנים גרמו לפיתוח העיר.

עדויות מחקריות שנשכחו

יש ויכוח בין היסטוריונים על מיספר הערבים שישבו באותן שנים בתחומי "פלסטינה", שהיתה, למעשה, מחוזות (סנג'קים) שכפופים לדמשק או לביירות, כחלק מהאימפריה העות'מנית. העדות הרצינית ביותר על מה שהיה לפני העלייה הראשונה היא עדות שנשכחה. אולי הושכחה. קשה למצוא לה זכר אצל רבים מההיסטוריונים העוסקים באותה תקופה. מדובר במשלחת סקר של חוקרים מבריטניה (THE PALESTINE EXPLORATION FUND)– שחרשה את ארץ ישראל המערבית, בשנים 1871-1878, מדן עד באר-שבע, ופירסמה מפת התיישבות מדויקת ואותנטית ב-26 חלקים מפאת גודלה, והיא נדירה בסוגה ובאמינותה.

ובכן, החוקרים מצאו כאן מיספר מועט של יישובים דלילים. העיתונאי זאב גלילי פירסם תחקיר מקיף בעקבות פרסום המפה, ומצא שחיפה, למשל, היתה יישוב בגודל של 440 על 190 מטרים, לא יותר. עכו ונצרת היו יישובים גדולים יותר, ששטחם עמד על 600 על 300 מטרים. יפו הייתה בגודל של 540 על 240 מטר. ירושלים שכנה בין החומות, והיתה ענקית יחסית, כ-1,000 על 1,000 מטר. מיספר התושבים הכולל עמד על כ-100,000 איש. אוסף צילומים נדיר של ארץ ישראל באותן שנים מבהיר את גודלם של היישובים, ונותן עוד מבט מרתק על הימים ההם.

יש מי שמציג את סיורו המפורסם של אחד העם בארץ ישראל, בשנת 1891, שמצא גם שדות מעובדים ופורחים. אלא שנדמה שרשמיו של אחד העם מתגמדים מול שורה של מימצאים מבוססים מאותה תקופה. אורח לרגע, כמו אחד העם, היה מארק טווין, שתר את הארץ בשנת 1865: "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר ... שוממה וחשוכת חמדה... המידבריות ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה... טול אותו תל חרבות, כפר נחום, טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים."

כמוהו היה גם הנרי בייקר טריסטאם, שערך ביקורים אחדים בארץ באותן שנים, והתיאורים שלו קרובים יותר לתיאוריו של טווין.

עדויות מבוססות יותר ניתנות בספרו של ג'יימס פין, הקונסול הבריטי בירושלים במשך 17 שנים (1845-1862), שעבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ופירסם ספר המתאר ארץ המיושבת בדלילות מחרידה, ומצפה לתושבים שיגאלו אותה. בתזכיר ששלח ב-1857 הוא מציין ש"הארץ בעיקרה ריקה מתושבים."

אך נדמה שממצאי משלחת הסקר מצויים מעל כל מחלוקת. לא מדובר באורחים לרגע. מדובר בחוקרים ששהו כאן שנים, חקרו את הארץ, עברו מיישוב ליישוב, מדדו כל הר, יישוב וגבעה, ופרסמו שישה כרכים. אחד החוקרים, ארתור פנרין סטנלי, טען על חבל יהודה, ש"מילין על מילין לא רואים נפש חיה."

למרות מימצאים אלה, יש ויכוח נוקב בין חוקרים, היסטוריונים ודמוגרפים – על מיספר הערבים שחיו באזור לפני העלייה הראשונה. ההערכות נעות בין מאה אלף, לפי משלחת הסקר הבריטית, לבין מאות אלפים, לפי חוקרים אחרים. מחלוקת נוספת נטושה גם בשאלת ממדיה של ההגירה הערבית לישראל בעקבות הציונות. גם בעניין זה עסקו חוקרים נוספים,  משה ברוור ומשה שרון ואחרים. וינסטון צ'רצ'יל אמר ב-1939: "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסייה הערבית גדלה יותר ממה שכל  יהדות העולם היתה יכולה להוסיף לאוכלוסייה היהודית." יש עוד עשרות מקורות מידע הן על האוכלוסייה הערבית הדלה לפני העלייה הראשונה, והן על ההגירה הערבית, שממדיה שנויים במחלוקת, מתחילת הציונות.

ספרה של ג'ואן פיטרס, "מאז ומקדם", המציג נתונים רבים על ההגירה הפלסטינית, שנוי מאוד במחלוקת. חלק מהמימצאים שמופיעים שם זכו להפרכות. אך חוקרים רציניים יותר, כמו אריה אבנרי (המפריך את טענת הנישול והקולוניאליזם) ופרד גוטהייל, מציגים תמונת מצב אמינה, שדווקא מבססת את עיקרי הטענות של פיטרס. כאשר מצרפים זאת לעדויות משלחת הסקר, לספר ולתזכיר של פין – התוצאה היא חד-משמעית: לפני העלייה הציונית הראשונה היתה בשטחי ארץ ישראל אוכלוסייה דלילה להחריד.

בעניין ההגירה יש להוסיף: כל אימת שהשלטון היה ערבי או מוסלמי, חיפשו הנתינים מקום טוב יותר לחיות בו. ערביי האזור חיו תחת השלטון המצרי והירדני במשך שני עשורים (1948-1967). הם לא דרשו לעצמם מדינה. הם חיו תחת שלטון אכזרי (עניין למאמר נפרד), ועשו כל מאמץ כדי להגר למדינות אחרות. השינוי התחיל ב-1967. השלטון הישראלי גרם למשיכה נוספת. זו הסיבה שפלסטינים רבים מעדיפים לחזור לשטחי יהודה ושומרון, וזו הסיבה שרבים מהם רוצים להגר לישראל והתאזרח בה (מאות אלפים כבר עשו זאת).

לאורך שנות המנדט הפלסטיני היו כאן שתי אוכלוסיות. יהודים וערבים. שטח המנדט המקורי, לפי הצהרת בלפור, כלל את עבר הירדן המזרחי. השטח, כאמור, היה מאוכלס בדלילות מחרידה. הקמת בית לאומי לעם היהודי לא היתה גורמת לשום עוול, משום שלא היתה כאן מדינה ולא היה כאן עם. זה היה הרקע האמיתי להצהרת בלפור. ב-1922 קיצץ חבר העמים מהשטח המובטח, לטובת המשפחה ההאשמית, ושנה לאחר מכן גם רמת הגולן קוצצה, לטובת השלטון הצרפתי בסוריה.

התנכלות ליהודים היתה קיימת גם בתקופה העות'מנית. היא גברה בימי המנדט הבריטי. את ההתנגדות הוביל הוועד הערבי העליון, שבראשו עמד חאג' אמין אל-חוסייני. המנהיג הפלסטיני צירף את עצמו למדינות הציר. הוא הטיף לשנאת יהודים ולהשמדתם, ובילה את ימי מלחמת העולם השנייה בברלין. "למופתי ולהיטלר יש אויב משותף – היהודים," הכריז סרטון גרמני המתאר את פגישת השניים. המופתי לא רק דיבר. הוא גם עשה. הוא הקים את גדודי ההנזר (HANZAR)המוסלמים שנלחמו בשירותו של היטלר.

היחידים שנותרו פליטים

במקביל להחלטת האו"ם על הצעת החלוקה, הכריזו מדינות ערב על מלחמת שמד נגד ישראל. התוצאה ידועה. הכרזת המלחמה הובילה לכך שמאות אלפי ערבים נאלצו לנדוד לארצות השכנות. רבים מהם ברחו. רבים העידו כי נאלצו לעזוב בלחץ המנהיגים. היו גם כאלה שגורשו בלהט הקרבות והמלחמה. כשש מאות אלף נפשות הפכו לפליטים.

החווייה שעברו הערבים הפכה ל"נכבה", שסיפורה הלך ונופח עם השנים. הם הפכו למגורשים היחידים עלי ארצות וסכסוכים. ואין שקר גדול מזה. ראשית, משום שבמקביל התחוללה גם "הנכבה היהודית": על רקע אותו עימות, יותר יהודים מארצות ערב, למעלה מ-800,000, נאלצו לעמוד מול נישול וגירוש. הם לא הכריזו מלחמת שמד על המדינות שבהן ישבו. שנית, וחשוב מכך, למעלה מחמישים מיליון איש עברו חווייה של חילופי אוכלוסין, כתוצאה מקונפליקטים לאומיים או יצירת מדינות לאום חדשות. אין שום הבדל בין ערביי פלסטינה לבין שאר הפליטים, בהם גם יהודים. רק בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, ורק באירופה, עברו למעלה מעשרים מיליון איש את החווייה של חילופי אוכלוסייה. זה קרה גם בהמשך, בעימות בין קפריסין התורכית לקפריסין היוונית, בין ארמניה לאזרביג'אן (הסכסוך על נגורנו-קרבאך), בין המדינות שנוצרו כתוצאה מהתפרקות יוגוסלביה, ובעוד מוקדי עימות רבים בעולם.

והנה, רק הפלסטינים, הם לבדם מכל הקבוצות, מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים. הם הצליחו ליצור לעצמם נרטיב היסטורי ייחודי. המיתוס הזה הולך ותופח גם בסיוע אונר"א, גוף ייחודי לטיפול בפליטים הפלסטינים, בנפרד מהטיפול בשאר הפליטים בעולם, על ידי UNHCR – רבות ממדינות העולם, ובכלל זה ישראל, מסייעות לקיום אונר"א, שעוסק לא רק בסיוע ובהנצחת הפליטות, אלא גם בהסתה. הטרגדיה היא, שאם היו זוכים הפלסטינים ליחס ולטיפול דומה מצד הקהילה הבינלאומית, מצבם היום היה הרבה יותר טוב.

הונאה ושמה שיבה

בדיונים רבים בהם השתתפתי, שאלתי את עמיתיי, חסידי הנרטיב הפלסטיני, מתי זכו מגורשים שהכריזו מלחמה, והפסידו במלחמה, לקבל "זכות שיבה"? האם יש קבוצה אחת מעשרות הקבוצות, ומעשרות המיליונים, שעברו את חוויית הגירוש במאה האחרונה, שזכתה לקבל "זכות שיבה", באופן הגורם לחיסול פוליטי של מדינת לאום?

עד היום לא זכיתי לתשובה. משום שאין זכות כזאת.

הרשות הפלסטינית מציגה מסמך הטוען שיש תקדימים ל"זכות שיבה". הדוגמה הרצינית ביותר שמוצגת שם היא הסכם דייטון מ-1995 המאפשר שיבה, למשל, של סרבים לקרואטיה. אלא שהנסיבות שונות. ראשית, השיבה אף פעם לא מומשה. קרואטיה איפשרה שיבה של קרואטים, אך העמידה מחסומים על שיבת הסרבים. ושנית, גם אם היתה ממומשת, השיבה לא היתה מערערת על קיומה של קרואטיה כמדינת לאום של העם הקרואטי.

דוגמה נוספת שמציגים הפלסטינים היא הסכם משנת 1997 בעניין אזרביז'אן. גם זו הונאה, משום שדו"ח מ-2002 מבהיר – המוסלמים שגורשו לאזרביג'אן לא חזרו לארמניה, והארמנים שהגיעו כפליטים לא חזרו לאזרביזג'אן. למעשה, החוקה הארמנית מעניקה זכות שיבה לארמנים בלבד (בדומה לחוק השבות הישראלי, שקיים במדינות נוספות בעולם).

גם שאר הדוגמאות שמציגים הפלסטינים, מאפריקה ומדרום-אמריקה, אינן רלבנטיות לחילופי האוכלוסין הרבים בעולם, ובוודאי לא לחילופי האוכלוסין בין ארצות ערב לישראל.

ההתייחסות הרצינית ביותר לסוגיית זכות השיבה מצויה בהסכם קפריסין, שיזם מזכ"ל האו"ם לשעבר, קופי אנאן. ההסכם אינו מכיר בזכות השיבה, למרות שביהמ"ש האירופי לזכויות אדם הכיר בזכויות של עותרים מהצד היווני של תורכיה לשיבה ולהחזרת רכוש. כלומר, לא כל תקדים משפטי הופך לאמת פוליטית או מדינית. ההסכם זכה גם לברכת הקהילה הבינלאומית בכלל והאיחוד האירופי בפרט. לא במקרה הפלסטינים אינם מזכירים את התקדים הקפריסאי. משום שזכות השיבה שם הוגבלה, כך שהרוב התורכי, בצד התורכי, יעמוד תמיד על לפחות שמונים אחוזים.

הפלסטינים מסתמכים גם על החלטה 194. כך שיש להזכיר: ראשית, זו החלטה של העצרת הכללית, שאינה מחייבת, לפי הדין הבינלאומי. שנית, הערבים הציגו אז עמדה אחידה המתנגדת להחלטה. הם ידעו למה. משום שזו החלטה שמתבססת, למעשה, על הכרה בהחלטה מוקדמת, החלטת החלוקה, הנותנת לגיטימציה בינלאומית להכרה במדינה יהודית. יש עוד התניות באותה החלטה, כמו יצירת התנאים המתאימים, והסכמה מוקדמת לכך שהמועמדים לשיבה יסכימו לחיות בשלום עם שכניהם. מיותר לציין שהפלסטינים מתעקשים על אי הכרה במדינה יהודית, דבר שמבהיר שהתנאים לא נוצרו, ובוודאי שהשיבה היא לצורך חיסול הישות היהודית, ולא לצורך שלום. וכמו שהבהיר אבו-מאזן, במאי 2009, הוא אינו מכיר במדינה יהודית, משום שזה עלול למנוע שיבה המונית.

יש עם פלסטיני?

עזמי בשארה קבע בעבר ש"אין אומה פלסטינית. זו המצאה קולוניאלית. אף פעם לא היו פלסטינים." בשארה צודק. אפילו לו זה קורה. גם הקונגרס הערבי הלאומי השלישי ב-1920, שהתקיים ביפו, הבהיר שפלסטינה היא דרום-סוריה, ואין זהות פלסטינית נפרדת. גם אחמד שוקיירי, יו"ר אש"ף הראשון, הבהיר ש"פלסטין איננה אלא חלק מסוריה." גם נשיא סוריה, חאפז אל-אסאד, הבהיר ב-1974 שפלסטין היא חלק מסוריה הגדולה. גם הנציג הערבי שהופיע בפני ועדת פיל, עבדול האדי, הבהיר ש"אין פלסטין בתנ"ך. תמיד היינו חלק מסוריה."

דוברים רבים הודו, בדיוק כמו בשארה ואסאד, פעם אחרי פעם, שאין זהות פלסטינית נפרדת. ללא הגירה ציונית, לא היו מגיעים לכאן המוני מהגרים מארצות מוסלמיות, ולא היתה נוצרת זהות פלסטינית. אלא שהעובדה שלא מדובר בעם, אלא במהגרים מהארצות השכנות, אינה שוללת את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. הם רואים את עצמם כעם, הם גיבשו זהות לאומית נפרדת, ורצונם כבודם.

אחת הטענות הפלסטיניות היא שלצורך פתרון הסכסוך יש להכיר בנכבה הפלסטינית, ובעיקר באחריות הישראלית לבעיית הפליטים. האמת הפוכה. טיפוח מיתוס הנכבה הוא זה שמעכב את פתרון הסכסוך. משום שהפלסטינים עסוקים בהעצמת הבעייה, בניפוח, ובהעלאת דרישה שהיא חריגה מכל תקדים בינלאומי. הם שכחו שהם אלה שהעדיפו לתמוך בציר הרשע הנאצי. הם אלה שסירבו להצעת החלוקה. הם אלה שהכריזו על השמדה. הם אלה שפתחו במלחמה. הם שכחו שמיספר גדול יותר של יהודים נרדפו, נושלו וגורשו ממדינות ערב.

כל זמן שהם ממשיכים במיתוס הנכבה, ומוחקים את עובדות היסוד, הם רק מנציחים את סבלם שלהם. ולמרות כל זאת, הפלסטינים ראויים לכבוד, לחירות וגם לעצמאות. אבל לצד ישראל. לא במקום ישראל. ולא באמצעות הנכבה, שאינה אלא הונאה פוליטית והונאה היסטורית.

* * *

נעמן כהן

אשמת היהודים

החוקר עמירם דגני מצא מי האשם בפסוקי הקוראן הקובעים שהיהודים הם קופים וחזירים. האשם לדידו אינו הנביא מוחמד. המקור לפסוקים אומר דגני (גיליון 543) הוא: "ביהודים עצמם. כלומר בקבוצה יהודית אחת שהפיצה את הסיפור הזה על קבוצה יהודית אחרת." היהודים הם המקור לשנאתם. היהודי הוא שהמציא את הדה-הומניזציה שלו עצמו. הגזענות המוסלמית היא באשמת היהודים.

צודק דגני בקביעתו כי בפסוקים הספציפיים בהם מדובר על היהודים הקופים והחזירים, לא מדובר על השמדת היהודים. מדובר בהם רק על כך שיש לענות אותם. לגבי השמדת היהודים יש פסוקים אחרים. החשוב בהם – קביעת מוחמד (המצוטטת באמנת החמאס סעיף 7) שהתנאי לגאולה הוא השמדת היהודים, ומקורה בחדית'.

במחשבה שנייה אולי באמת צודק דגני. השנאה העצמית היהודית כל כך גדולה שאולי אין זה  מופרך להניח שהיהודים הם באמת המקור לשנאתם. (ראו פעילות הקרן החדשה לישראל).

אני בהחלט מסכים עם דגני שניתן לדרוש מיהודי לומר שאינו מקבל את הפסוק "הטוב בגויים הרוג." בטוחני שגם דגני מגנה נמרצות את הפסוק הזה. האם דגני מכיר ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד שהיהודים קופים וחזירים, שיש להשפילם, לענותם, ולהשמידם –  גזענות שהוא מגנה אותה? אם יש ערבי-מוסלמי אחד כזה, נשמח לשמוע על כך.

בדומה לדגני, גם שופט בית המשפט לשלום בירושלים שמעון פיינברג מאשים את היהודים. כבוד השופט שמעון פיינברג זיכה את השיח' ראאד סלאח מעבירת השתתפות בהתפרעות. האלימות, אליבא דשמעון פיינברג, הינה רק אשמת המשטרה היהודית. והנה דברי כבוד השופט:

"האלימות החלה בעקבות פנייה מאוחרת יותר של השוטרים למחזיק אחד הדגלים, שסירב למסרו למשטרה. אלמלא הפנייה הזאת, סביר להניח כי ההתקהלות היתה ממשיכה ללא ביטויי אלימות פיזית או מילולית."

באשר לקריאות הנאשם "ברוח ובדם נפדה את אל-אקצה," קבע כבוד השופט שמעון פיינברג: "אימרות אלה לא נאמרו במהלך ההתקהלות אלא לאחר פיזורה, בזמן שהנאשם הובל על ידי שוטרים לניידת המשטרה."

צריך להודות ביושר. אכן כן, היהודים הם האשמים במצבם. וד"ל.

מה היתה יכולה להיות תגובתו של פרופ' ליבוביץ?

נכדתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, חגית עופרן, מונתה כראש פרויקט מעקב בצוות המוסר דיווח על כל בנייה יהודית בשטחי יו"ש. על כך כותבת גיתית גינת במוסף "הארץ":

"ישעיהו ליבוביץ בודאי היה גאה בנכדה שלו." (מוסף "הארץ" 7.5.10).

זהו – שלא. ישעיהו ליבוביץ אכן תמך במסירת שטחי יו"ש לכיבוש ערבי אבל מסיבה הפוכה מזו של נכדתו. ליבוביץ העיד על עצמו שאינו הומניסט וכי ההומניזם אינו מטרתו, לתפישתו כל זמן שהחברה הישראלית עסוקה בשטחים היא אינה מתפנה למלחמת אזרחים בין דתיים לחילוניים, מלחמה שמטרתה השלטת הדת. הפרדיגמה של ליבוביץ היתה מלחמת החשמונאים במתייוונים (גם מלחמת האזרחים האמריקאית). ליבוביץ העמיד את מהות הדת היהודית על קיום מצוות, ולא על דוגמות. מעניין איך ליבוביץ, שכינה את מרגל האטום וענונו "חלאת המין האנושי" – בגלל יציאתו לשמד הנצרות, היה מכנה את נכדתו שפרקה עול מצוות? בכל מקרה, הוא בודאי לא היה גאה בה.

* * *

יוסי גמזו

מַעֲשֶׂה בִּשְנֵי קִפּוֹדִים

"הם לא יקבּלו אותנו, כי מִבּחינתם זאת אדמה איסלמית. אללה ציווה עליהם להחריב אותנו, וזה מה שהם אמוּרים לעשׂות." (פרופ' בּני מוריס, "ידיעות אחרונות", 14.5.10)

הַסִּפּוּר הַיָּשָן, יְדִידִים נִכְבָּדִים,

עַל סִימְבְּיוֹזָה גְרוֹטֶסְקִית בֵּין שְנֵי קִפּוֹדִים

יֵש לוֹ אֹרֶךְ זָקָן הַנִּמְתָּח עוֹד וָעוֹד

בֵּין תּוֹלְדוֹת הָאָדָם וְתוֹלְדוֹת הַקִּפּוֹד.

אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן מִסְתַּבֵּר שֶתָּמִיד

אֶת מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל שֶלּוֹ שוּב הוּא מַצְמִיד

לִרְשוּתָהּ שֶל אִירוֹנְיָה עִם חֹד עוֹקְצָנִי

לֹא פָּחוֹת מִזִּיפָיו שֶל קִפּוֹד קוֹצָנִי.

וְלַמְרוֹת שֶכָּל דּוֹר שוּב חוֹזֵר בּוֹ וְדָש

הוּא תָמִיד צָץ בְּאוֹר אַקְטוּאָלִי חָדָש

הַנּוֹסָף לְאוֹתוֹ הַסִּפּוּר הַוָּתִיק

כְּנִמְשָל עַדְכָּנִי לַמָּשָל הָעַתִּיק.

וְעַל כֵּן מִקּוֹרְאֵינוּ כָּאן לֹא נְכַסֶּה

כִּי הָיֹה הָיָה פַּעַם סִפּוּר-מַעֲשֶׂה

שֶבּוֹ שְנֵי קִפּוֹדִים כְּמוֹ חָתְמוּ עַל חוֹזֶה

לְעוֹלָם לֹא לִחְיוֹת בְּשָלוֹם זֶה עִם זֶה.

וּמַמָּש מִסִּבָּה זֹאת, מִלְּבַד בִּשְעַת-דְּחָק,

הֵם הִקְפִּידוּ לִשְמֹר בֵּינֵיהֶם עַל מֶרְחָק

וְסִמְּרוּ זֶה מוּל זֶה, בֵּין שִׂנְאָה לִפְחָדִים,

אֶת קוֹלֶקְצְיוֹת רָאשֵי חִצֵּיהֶם הַחַדִּים.

כָּךְ הָיָה בָּאָבִיב וְנִמְשַךְ אַחֲרָיו

גַּם בְּלַהַט הַקַּיִץ מֻרְתַּח-הַשָּרָב

וְכַנָּל גַּם בַּסְּתָיו, שֶגַּם בּוֹ לֹא צֻנַּן

הַקּוֹנְפְלִיקְט הַהִיסְטוֹרִי-הִיסְטֶרִי דְנַן.

אֲבָל אָז בָּא הַחֹרֶף – וְעֹקֶץ הַקֹּר

כְּקוֹצָיו שֶל קִפּוֹד כָּאן יוֹדֵעַ לִדְקֹר

וְאוֹתָם קִפּוֹדַיִם הֵבִינוּ סוֹף-סוֹף

כִּי אִם כָּכָה יוֹסִיפוּ בְּלִי הֶרֶף לַחְשֹׂף

אֶת גּוּפָם לְעֻקְצוֹ שֶל הַכְּפוֹר הָרָשָע

עֲלוּלִים הֵם לַחְטֹף אֵיזוֹ גְרִיפָּה קָשָה

וַאֲפִלּוּ קִפּוֹד – כָּךְ רוֹפְאָיו מַזְהִירִים –

יָכֹל לִלְקוֹת חָלִילָה

בְּשַפַּעַת חֲזִירִים...

וְכֵיוָן שֶעוֹד אֵין קִפּוֹדִים הַמַּשְלִים

אֶת עַצְמָם כִּי יִזְכּוּ לְבִטּוּחַ מַשְלִים

בְּקֻפּוֹת-הַחוֹלִים בָּן נוֹקְטִים בְּרִסּוּן

כָּל שַפַּעַת בְּכֹחַ זְרִיקוֹת-הַחִסּוּן –

הֵם הֵחֵלוּ פִּתְאֹם מִתְקָרְבִים זֶה לָזֶה

בְּתִקְוָה לְהַצְמִיד שָם חָזֶה מוּל חָזֶה

בְּלִי לִזְכֹּר כִּי בְּכָךְ חֹם-גּוּפָם יַעֲצִים

אֲבָל כָּךְ גַּם מַגַּע קוֹצֵיהֶם הָעוֹקְצִים...  

וְאָכֵן, הֵם קָרְבוּ כְּמוֹ כּוֹס-תֵּה לַמֵּחַם

וּצְמוּדִים זֶה לָזֶה גַם הִרְגִּישוּ כִּי חַם

קְצָת יוֹתֵר מִשֶּקֹּדֶם, כִּי עֹקֶץ-הַקֹּר

כְּבָר פָּחַת וְחָדַל לַעֲקֹץ וְלִדְקֹר.

אַךְ מַמָּש בּוֹ-בָּרֶגַע, כְּמִין תִּזְכּוֹרוֹת

לְעֻבְדּוֹת-הַחַיִּים, הֵם חָטְפוּ שָם דְּקִירוֹת

כָּל אֶחָד מִקּוֹצָיו וְחֻדֵּי עֳקָצָיו

שֶל שְכֵנוֹ הַנּוֹעֵץ בּוֹ אֶת נֶשֶק חִצָּיו.

וּבְלִי שוּם תֵּרוּצֵי דִּיפְּלוֹמַטְיָה סְחוֹר-סְחוֹר

הֵם מִיָּד נִרְתְּעוּ זֶה מִזֶּה לְאָחוֹר

כְּנִכְוֶה הַנִּמְלָט עַל נַפְשוֹ מִן הָאֵש        

וְזוֹעֵק "יִלְעַן דִּינַכּ" בִּמְקוֹם "מַעֲלֵש".

וּמֵאָז, רַבּוֹתַי, שוּם דָּבָר לֹא עוֹזֵר

וְסִינְדְּרוֹם-מְטֻטֶּלֶת זֶה שָב וְחוֹזֵר

כִּי אִם רַק מִתְקָרְבִים הֵם קִפּוֹד אֶל קִפּוֹד

כְּבָר אֶפְשָר אֶת הַנֶּתֶק לִצְפּוֹת וְלִסְפֹּד.

וּמִלְכּוּד קִפּוֹדִי זֶה –  מָר רַע וְאָיֹם! –

מְטַרְפֵּד כָּל סִכּוּי לִפְשָרָה גַּם הַיּוֹם

כְּפִי שֶאָז אֶת שְנֵיהֶם הוּא בְּעֹקֶץ הִרְוָה

אַךְ כַּיּוֹם מְכַנִּים זֹאת "שִׂיחוֹת הַקִּרְבָה"...

* * *

מיליון עותקים ל"ציפור הנפש" באנגלית!

ערב שהוקדש לשירתה של מיכל סנונית

ביום חמישי האחרון התקיים בחנות "צומת ספרים" הגדולה [יש עוד שתיים קטנות] ב"לב דיזנגוף" [דיזנגוף סנטר] ערב שהוקדש כולו לשני ספרי שירים של מיכל סנונית: "ציפור הנפש" שיצא לאור בהוצאת "מסדה" לפני 25 שנים, וספר שיריה החדש "שאהבה נפשי" שיצא זה עתה לאור בהוצאת "מודן". יצחק נוי ראיין אותה וקרא משיריה, וקראה מהם גם מיכל בת-אדם. מיכל סנונית סיפרה כיצד נדד כתב-היד של "ציפור הנפש" בין כל הוצאות הספרים בארץ והוחזר לה, ולבסוף יואב ברש, שכבר דחה אותו פעם אחת, נזכר בו והציע לה להוציאו לאור – והשאר כבר שייך להיסטוריה. בגרמניה הגיעו מכירות הספר ליותר משלושת רבעי מיליון עותקים, ובאנגליה, שם הופיע לאור בראשונה רק לפני כעשר שנים, יצאה עכשיו מהדורה מיוחדת של הספר למלאת למכירותיו מיליון עותקים! הספר תורגם ליותר משלושים שפות, ובכל שפה הוא אוייר בצורה אחרת בידי מאייר מקורי-מקומי, ולפי הדוגמאות הרבות שהביאה עימה – דבר זה עצמו יכול לפרנס תערוכה מעניינת וצבעונית מאוד.

מיכל סנונית מחזיקה כיום ב"שיא של כל הזמנים" למכירות ספר מתורגם מעברית בחו"ל, ונדמה לנו כי בתחומה מתחרה בה אולי רק "סיר הסירים" של אלונה פרנקל, שיצא לאור לראשונה גם הוא בהוצאת "מסדה" וכבש את העולם עד כדי כך שבארה"ב נוסף לו ספר תאום זהה, רק שגיבורתו היא ילדה!

אנחנו מאחלים למיכל שמקומה בספרות העברית לא יקטן מהצלחתה בעולם!

* * *

צוותא מגישה: "אלתרמן שלי" – אלתרמן מזוית אישית

מופע מיוחד בו המשתתפים מספרים על אלתרמן מתוך היכרות עימו

 ומתוך נגיעה אישית שלו בחייהם

חנה מרון תקרא שירים שבחרה ותעלה זיכרונות על אלתרמן בתיאטרון של אותה תקופה, מ"כסית", ועוד

רבקה זוהר תבצע שירים בדרכה הייחודית והמופלאה. נתן סלור, נכדו של אלתרמן, ישיר שירים שבחר וישתף אותנו בסיפורים על סבא

עוד במופע: ביצועים תיאטרליים לשירים שכולנו אוהבים – "טנגו כפר-סבא", "צריך לצלצל פעמים", "ימימה והטלפון" ואחרים, בביצוע אורית פלג

אפרת בן צור תקרא ותשיר

רעיון, עריכה וניהול מוסיקלי: ניב קאופמן

משתתפים: רבקה זוהר, חנה מרון, אפרת בן צור, נתן סלור, אורית פלג,

אלון עזיזי וסלעית להב

יום שני 14 ביוני, בשעה 20:30, אולם לולה

מחיר מוזל למזדהים כקוראי "חדשות בן עזר" – 75 במקום 95 שקלים

קבלת ההנחה רק בקופות צוותא, טל.03-6950156

* * *

יוסף חרמוני

קראתי את "הביתה" בהתרגשות

התייחסותה של זאבה זבידוב ל"הביתה" של  אסף ענברי [גיליון 541] היא רצינית. רצינית מדי. ניכר בכותבת שהיא אוהבת את נשוא הספר – אפיקים ועמק הירדן כולו – ושבויה באהבתה זו. אף שנולדתי בעמק אחר, היכן שהוא בין תל יוסף לשדה נחום, גם אני אוהב את העמק הזה (אהבת ילדותי מתגוררת בדגניה, וגם גורדון היה משהו-משהו) ועל כן קראתי את "הביתה" בהתרגשות. לא הנחתי מידי את הספר, עד שנגמע כולו. אני קורא בו כעת בפעם השלישית.

שלא כמו זאבה, לא מצאתי בספר לגלוג או שמחה לאיד, אף שאין נזכר בו ביטוי האובר-סטייטמנט "דור הענקים". ענברי, אומר לי ליבי, אוהב את אפיקים על חמשת דורותיה. כתיבתו רעננה, תמציתית. אמת, לוא שאלני, הייתי מוריד כמה הערות סרקאסטיות. (כמו למשל זו המתארת טרקטור כלשהו שנעשה מיותר "כמו סוניה גורביץ'"). אך הסך הכול: מרגש, מעניין, סוחף.

מעבר לכך: ענברי מתאר בפרטי פרטים הווייה שלא הכיר כלל. פרטים שנעלמו שנים רבות טרם שנולד. רק על שהעלה לזכרוני תמונות שכאלה, אני אומר לו: ואללה, אתה משהו, אתה!

מה עם הספר הבא?

* * *

"חשיפה ראשונה" בדףדף

"חשיפה ראשונה" הוא שמה של פינה חדשה במדור עניין שבאתר דףדף. הפינה פתוחה לשירים ולסיפורים לילדים, שטרם ראו אור בספרים. הכתובת למשלוח:

info@dafdaf.co.il

* * *

הרצאות אהוד בן עזר

1. חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם עֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

קוראים רבים שואלים במה אפשר לגמול לנו על משלוח החינם של המכתב העיתי. ובכן, אין צורך לשחד אותנו בכסף, במזכרות, במזכִּירוֹת, בקופסאות סיגרים, בשעונים, בעטים נובעים או בקוטלי מונדיבושקעס. מספיק אם יקנו דרכנו או יזמינו בחנויות או בשבוע הספר הקרוב

את "ספר הגעגועים" שלנו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו לא מופתעים מגילוייו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על אלפי הדולרים אשר בנימין נתניהו לקח או רק דרש עבור הופעות בחו"ל – ממוסדות ומאירגונים שביקשו את השתתפותו. כאלה הם גם חלק מהסעיפים בכתבי האישום המוגשים נגד אהוד אולמרט, כאשר ברור שבמסעות גיוס הכספים למערכות הבחירות שלו [ה"מעטפות"] אין הוא שונה מטדי קולק, אריק שרון, אהוד ברק ופוליטיקאים ישראליים אחרים, שהסיבה היחידה לכך שחלק מהם לא קיבלו תרומות, החזרי הוצאות וגמ"ח בשיעורים גבוהים כאלה – היא שלא הגיעו לרמת הפופולאריות של "נבחרת החלומות" שלנו, וככה בלית ברירה נשארו "פוליטיקאים ישרים" [אגב, מה דין קבלת תרומות במישרין או בעקיפין מ"הקרן לישראל חדשה"? האם יוסי ביילין ויוסי שריד מעולם לא נהנו ממנה ומהדומות לה?]

 כל זאת על רקע החוק הבלתי-אפשרי של הגבלת התרומות למערכות הבחירות בישראל. חוק שאילו היה קיים בארה"ב שום נשיא לא היה מצליח להרים קמפיין, זולת אובמה, שעלה על הרעיון הגאוני של פנייה לבוחרים באמצעות האינטרנט, וכך גרף סכומים גדולים מתרומות זעירות של אנשים רבים מאוד – אם כי עדיין נזקק לתרומות גדולות מאוד של דמוקרטים יהודים עשירים מאוד, וזאת לא באמצעות האינטרנט.

 המועמדה שהתחרתה בו, קלינטון הילרי, עדיין שקועה בחובות, ובעלה מוכן לצאת ל"דייט" עם כל מי שיתרום לה. מעניין מה תהיה תגובתו אם תפנה אליו היהודייה המוצצת אותו, לוינסקי מוניקה, שאפילו בעילתו אותה בפיה והשארתו כתמים על שמלתה שלא כובסה מאז לשם הוכחה – לא הפריעו לו להיבחר לכהונת נשיאות שנייה ולהיות בעלה של המועמדה לנשיאות.

תארו לעצמכם שמוצצת נלהבת כזו היתה נטפלת לביבי [תגובת "ידיעות אחרונות"] או לאולמרט [תגובת "ישראל היום"]. והאם קלינטון הילרי מעודה לא מצצה לביל? שתתבייש! אכזרית שכזו! הלא מציצה היא מן התורה! ולנו עומד רק מעצם המחשבה על כך שקלינטוריס תחבוש ברט כחול ותמצוץ כי היא מאוד מגרה באופן שכלי, ובייחוד אם אחרי שבלעה לנו היינו יכולים להגיד, אם היא היתה ממשיכה לתבוע מאיתנו להפסיק לבנות בירושלים – "יאללה! תסתמי כבר יַא מוצצת!"

ומדוע עד היום לוינסקי מוניקה לא התחתנה? האם עד כדי כך גאו גלי האנטישמיות בארה"ב? והלא האפשרות לנשקה על פיה היתה צריכה לעניין לפחות אספנים (לא היספנים, אספנים!) של אוטוגראפים חיים!

* "הארץ אונליין", 13.5 – "תו הכשרות של בד"ץ העדה החרדית מתנוססת על רשימה ארוכה של מוצרים, ביניהם מוצרי אסם, לחמים של מאפיות אנג'ל וברמן, קפה עלית, מים של נביעות ומלפפונים של בית השיטה, ואחרים."

אנחנו מבקשים, אנא, פרסמו לציבור דווקא את המוצרים של אלה שוויתרו על תו הכשרות של הבד"ץ ועל עלוקת שוק הצרכנים החרדי. אנחנו, בפסח האחרון, קנינו למשל רק ב"טיב טעם". אפילו קניידאלאך מצאנו רק אצלם, לאחר שאזלו בשאר הרשתות והחנויות. מים אנחנו קונים רק "מי עדן", לחם ב"תושיה", ומעתה נחפש תחליף נטול בד"ץ לקפה הטורקי "עלית".

ומה בקשר לנוסחה הסודית של ייצור "קוקה קולה"? גם היא קיבלה הכשר בד"ץ? הרי יש מעלילים שהיא מכילה דם של חזירים!

* מדוע גולגולותיהם של הגברים הקרחים והמגלחים-עצמם נוצצות ללא פגם, יבלת או בליטה, ואילו בחביון שערותיהם של הלא-קרחים מסתתרים פגמים לרוב מגעילים?

* כדי לעודד את דילול האוכלוסייה הצפופה בישראל יש לגייס נהגי-אוטובוס חסרי-ניסיון, עבריינים, זדוניים, שונאי אדם, צעירים, חסרי ידע, ניסיון ואחריות. רק מי שראוי להוריד אותו מהכביש לצמיתות – הוא ראוי להיות נהג בחברת "אגד" ולהסיע נוסעים אל העולם הבא!

או אולי נתחיל להביא נהגי אוטובוסים ציבוריים מסין, מרומניה או מבתי האבות של חברי הקואופרטיבים "אגד", "השחר", "דרום יהודה", "המעביר", "איחוד רגב", "המקשר" ו"דן"?

* רוסיה אוהבת את סוריה ומציידת אותה בנשק מתקדם נגד ישראל, אולי כך יחזרו אליה מיליון העולים מישראל והיא תזכה לשגשוג כלכלי שאינו עומד על כרעי תרנגולות מושחתות!

* נערים היינו וגם זקנו ועדיין איננו מבינים מדוע יש גברים שמגדלים ציפורן ארוכה ומטופחת על זרתם? האם זה רק כדי לנקות את השעווה מהאוזניים?

* מהבית הלבן נמסר לנו כי הנשיא אובמה מרוצה ומעודד מכך ששיחות קירבה ללא תנאים מוקדמים, בחסות המופתי, תתחלנה מיד אחרי חג השבועות 2012 בין ישראל לבין ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל שהיא "הממשלה בדרך" של מרבית הציבור המגדיר עצמו כפלסטיני בישראל. יש לקוות כי שיחות אלה תבאנה אחריהן גם שיחות עם מדינת פלסטין-גדה-מערבית, מדינת פלסטין-רצועת-עזה, מדינת פלסטין-ירדן בעידן הבתר-האשמי, ופלסטין-לעתיד-מדינת-כל-אזרחיה – ישראל.

* זה לא בסדר שיורים בנערים ובבחורים פלסטיניים שזורקים אבנים על מכוניות ישראליות. חטפת אבן, נפצעת, כמעט נהרגת על הכביש? שתוק! תשתוק! רק אל תרדוף ואל תהרוג! אתה הכובש! אתה ישראלי! אתה בן-מוות! ובזורקי האבנים אל תיגע לרעה! מקסימום אתה יכול לבקש עבודה בתור נהג באוטובוס "אגד" ואז תוכל להרוג אנשים בכביש כאוות-נפשך!

* אולי כדאי לציין שאחת מהצלחותיה הגדולות של הציונות היא הגבינות. קשות, רכות, צהובות, לבנות, מלוחות, נמרחות, מתגרדות, מסריחות ומה לא? וכדי שלא להרבות קינאה לא נציין כאן אותן בשם וגם לא את יצרניהן הרבים – מחלב פרות, כבשים וצאן. לא ראינו בשום מקום בעולם תצוגה מגוונת שכזו, בייחוד הרכות הלבנות כקוטג' הציוני שאין שני לו בעולם! – גם אם בצהובות הקשות צרפת ואיטליה מכות אותנו, אבל אנחנו מתקרבים גם אליהן. גבינה היא כמו ניחוח אישה בלי בשר.

אגב גבינת קוטג'. בשנים הראשונות למדינה לא ידענו כלל על קיומה. היו גבינות לבנות רכות בעטיפות נייר פרגמנט, שאותן היו מייבשים בתור נייר אפייה. אבל אימא היתה מייצרת לעיתים קוטג' מחלב העז שלנו מבלי לדעת עדיין שזה קוטג'; פשוט היתה מפסיקה את תהליך הגיבון בין היות הגבינה רכה לקשה, וטורפת את העיסה במזלג, שמותיר אותה פירורים-פירורים ולא כמשחה לבנה חלקה אחת. וזה היה טעים!

* "אלפי רצים השתתפו היום (שישי, 14.5) במרתון ת"א, 39 מהם נזקקו לטיפול רפואי במהלך המרוץ. ארבעה מהם פונו במצב קשה לבית החולים איכילוב, כשהם סובלים ממכת חום ומהתייבשות. שניים הגיעו מחוסרי הכרה. המרתון התקיים השנה חודשיים מאוחר יותר מאשר בשנה החולפת, במזג אוויר חם מהרגיל לעונה." ["הארץ" אונליין, 14.5].

זוכרים מה כתבנו והזהרנו כאן ב-13.5, ביום חמישי האחרון??? – למזלנו לא היו מתים במרתון התל-אביבי כי מכסת ההרוגים כבר מולאה יום קודם לכן בתאונת האוטובוס הבטוח [כך לפי הפרסומת עם הנהג האשכנזי הצעיר והיפה] של "אגד" – שהתחכך במשאית ענק שהאטה לפניו במסלול הרחב בכביש עכו-כרמיאל.

* תארו לעצמכם איזה מחול שדים היה פורץ בתקשורת אילו שני הנהגים היו עולים חדשים חסרי אחריות ושתויים מארצות ססס"ר לשעבר, שכידוע גם מספקות לנו הרבה זונות יפות ומשכילות, ואשר עליהם מותר לכתוב ולומר הכול מבלי להיחשד בגזענות!

* תורדנה מיד מהכבישים חברות התחבורה הציבורית הקטלניות שמעסיקות נהגים מופקרים ומזלזלות בחיי הנוסעים! וכדאי גם לבדוק את מנת המישכל של נהגי המשאיות הכבדות!

* האם יש מספיק מים לקיץ הקרוב לכל האנשים, הבהמות, המטעים והשדות שבין הים לבין הגבול המנדאטורי שבין ארץ-ישראל לעיראק – הגבול שבטרם העניקו הבריטים לאמיר עבדאללה את עבר-הירדן המזרחי ויצרו את "העם הירדני", וכיום זוהי ממלכת ירדן החולקת איתנו את מקורות המים!?

* מה קרה לכל החובות הענקיים של הטייקונים הישראליים, גם הנמלטים ללונדון, שרובם עמדו בפני פשיטת רגל עקב מינוף יתר? [מילה מכובסת ללקיחת הלוואות ללא ערבויות ממשיות ומבלי יכולת להחזירן]. האם אנחנו כבר כיסינו את החובות שלהם על חשבוננו או עדיין לא?

* האם זה נכון שבספארי רמת-גן מחלקים חינם גם לחיות את "ישראל היום" כדי שתפוצתו תגיע למקום הראשון?

* בהתלהבות רבה המלצנו כאן על ששת הפרקים של הסידרה "אפוקליפסה" על מלחמת העולם השנייה. מתברר שטעינו במיספר הפרקים. עד כה שודרו רק שני פרקיה הראשונים, ואין שום סימן מתי ישודרו הפרקים הבאים!

* אנחנו מחכים במתח רב לידיעה שגם אנחנו חשודים ברצח מחמוד אל מבחוח בדובאי. רואים שם בסרטי הווידאו איש אשכנזי שמן כמונו עם פנים של יהודית ניסיהו, ומסבירים כי במסיכה של דיוקן החוטפת השתמשנו עוד מהתקופה שהגָנו על שמה הטוב ועל יושרה באגודת הסופרים.

* בידינו כל הפילמים של הספר המצוייר Hosni the Dreamer – "חוסני החולם", שיצא לאור באנגלית בהוצאת שטראוס, פראר אנד ז'ירו בניו-יורק וזכה להימנות על אחד מעשרת הספרים המאויירים הטובים ביותר לשנת 1998 של ה"ניו יורק טיימס בוק רוויו" וגם לקבל שם ביקורת נלהבת ביותר. הספר, מעשיית-עם ערבית, נכתב על ידנו, ואוייר להפליא בידי חברנו אורי שולביץ, שהוא אחד מטובי המאיירים של הספרים המצויירים בארה"ב וזכה בפרסים רבים, כמדליית קלדקוט; ספריו תורגמו לשפות רבות, בהן יפנית וצרפתית, וגם עברית. "חוסני", למשל, יצא לאור גם בתרגום קוריאני, בסיאול כמובן. לימים החזירה לנו ההוצאה האמריקאית את כל הזכויות של הספר, לאחר ש"עשה את שלו" ונמכר באלפי עותקים ובשלוש הדפסות; ואורי חברנו הטוב עשה לנו מחוות ידידות ונתן לנו גם את כל זכויות הציורים של הספר למהדורה העברית.

בידינו נמצאים אפוא כל הזכויות וכל החומר המצולם (שהגיע רק לאחרונה) של הפרדות הצבעים, לשם הוצאתו לאור של הספר המצוייר המקסים והמיוחד הזה, שמעטים כמוהו בעברית, שפת המקור של הסיפור. קצת נמאס לנו לחזר על פתחי הוצאות הספרים בארץ, מה עוד שאנחנו לא סופרים "חשובים". אנחנו מחכים אפוא להצעות איכותיות, אחרת הספר לא יראה אור בעברית, וחבל. אנחנו מתארים לעצמנו איזו חגיגה היתה נערכת סביבו אילו נכתב בידי סופר עברי "חשוב", חביב התקשורת והקהל, ולא בידי סופר נידח כמונו.

* ספרנו "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, שיצא לאור בהוצאת "עם עובד" בשנת 1986, אזל. אנחנו מזמינים את הקוראים המעוניינים בקובץ הראיונות החשוב הזה לפנות להוצאה ולבקש את חידושו בהדפסה נוספת.

* איחולי ברוך הבא לפרופ' נעם חומסקי, שהתעקש אתמול להיכנס מרבת-עמון אל אוניברסיטת ביר-זית דרך גשר אלנבי, כדי להדגיש את אי-הכרתו במדינת ישראל וברשויותיה ואת אי-נכונותו להיכנס אליה דרך נתב"ג. בפעולתך הברוכה לדה-לגיטימאציה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם עודדת את הגל המנוול של ההוקעה האנטישמית [בכסף סעודי] של ישראל כנאצית בקמפוסים הנאורים של האוניברסיטאות בארצך, שבהם מי שתומך בישראל אינו יכול לפתוח את הפה! – וככה הצטרפת אל מעריציהם של מוסוליני, המופתי, היטלר, אחמדניג'אד ובן לאדן. כי איך אפשר להיות יהודי נאור כיום במערב מבלי להיות אנטי ישראלי? זוכר את ימי נעוריך בקיבוץ? אנחנו מקווים שאם תבוא לבקר שם היום, יגרשו אותך!

* * *

חג שמח

מזמינה אותך לבקר באתר החדש:

www.rinanagila.com

תמונות נוף וחי יפהפיות

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,181 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל