| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 545
תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום חמישי, ז' בסיון תש"ע, 20 במאי 2010
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: יוסי גמזו: נִסְפָּחוֹת לִמְגִלַּת רוּת (בּיכּוּרים לחג השבוּעוֹת).
אורי הייטנר: הרעים והביישנים.
טל קוך: ענת.
תקוה וינשטוק: המוזיאון של בנק סיסקונט.
רון וייס: הסיבה האמיתית לכישלון ההפגנה של "שלום עכשיו".
אלי מייזליש: כמה סיפורים קטנים על נתניה כשהיתה קטנה.
דודו אמיתי: נועם חומסקי.
האם זהו נועם חומסקי ששהה בנעוריו בקיבוץ הזורע ושקל עלייה ישראל?
י"ז: בעניין נועם חומסקי.
אלישע פורת: שירה שתחילתה בתבוסתנות...
עוז אלמוג: גם העדה החרדית אינה עשויה מקשה אחת.
יוסי אחימאיר: מתי תלמד לקח, א. ב. יהושע?
מתי דוד: התקשורת היא שדה קרב.
נשלמה עבודת ההקלדה של יומני אהוד בן עזר מהשנים 1965-1977.
אהוד בן עזר: הדודה אסתר, פרקי יומן על אסתר ראב – מבחר. נדפס בספר "גבורות למאזניים", קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. כרך א'. עורך: ד"ר משה גרנות.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".
* * *
יוסי גמזו
נִסְפָּחוֹת לִמְגִלַּת רוּת
(בּיכּוּרים לחג השבוּעוֹת)
שֵרוּת מִבְצָעִי לֹא הַרְחֵק מִבֵּית-לֶחֶם, עֵת קְצִיר שְׂעֹרִים בִּשְׂדוֹתֶיהָ,
רַב-סֶרֶן (מיל.) בֹּעַז כּוֹתֵב מִכְתָּבִים לְסַמֶּלֶת אַחַת וּשְמָהּ רוּת,
פְּקִידָה חֲמוּדָה בְּמַטֵּה-הָאֻגְדָּה בֵּין חַלְחוּל לְחֶבְרוֹן, לְמוּל רֶכֶס
הָרֶיהָ שֶל אֶרֶץ מוֹאָב הַנּוֹשֶמֶת קְדוּמִים בְּלֵילוֹ שֶל סִיוָן:
"אֵין לִי הַרְבֵּה מָה לִכְתֹּב לָךְ מִלְּבַד הַדְּבָרִים שֶהַיָּד עוֹד חוֹשֶשֶת
לִכְתֹּב וְהַלֵּב מִתְפַּלֵּא עַל עַצְמוֹ שֶעוֹד לֹא הִתְבַּגֵּר מֵהֶם כְּלָל,
עֲדַיִן אֲנִי מִתְעוֹרֵר בַּלֵּילוֹת בְּמִקְרֶה שֶאֵינֶנִּי כּוֹנָן כָּאן
מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם הַפְרוֹיְדְיָאנִי הַהוּא
עַל הַגֹּרֶן הַהִיא
וְהַשְּאָר.
בִּפְרָט עַל הַשְּאָר: בַּצַּמּוֹת שֶלָּךְ, רוּתִי, עָמַד רֵיחַ טַל וְשִבֹּלֶת,
רֵיחַ שֶל קְצִיר שְׂעֹרִים וְכַדּוּר הַיָּרֵחַ הִזְכִּיר לִי שָם שָד.
אֵיךְ זֶה פִּתְאֹם מִשְתַּטֶּה בֶּנְאָדָם בְּגִילִי וְהוֹפֵךְ גַּ'חְש רוֹמַנְטִי?
אֵיךְ הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת מִתְחַפֶּשֶׂת לְפֶרֶק תָּנָ"ךְ?
בֵּינְתַּיִם אֲנַחְנוּ וְהֵם עוֹד טוֹבְלִים אֶת פִּתָּם וּפִתֵּנוּ בְּחֹמֶץ
כְּמוֹ בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק ב' בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה שֶעַל שְמֵךְ, וְקוֹצְרִים,
רַק שֶהַפַּעַם קוֹצְרִים בְּמִקְלָע, בְּרוֹבֵה הַגָּלִיל, וְכָל בֹּקֶר
שִׂנְאָה מִסְתַּכֶּלֶת בִּפְנֵי אֲחוֹתָהּ
וְשוֹאֶלֶת:
הֲזֹאת נָעֳמִי?
שוּם פִּתְרוֹנוֹת הוֹקוּס-פּוֹקוּס עוֹד לֹא הֻמְצְאוּ וְכֻלָּנוּ עֲדַיִן
שְקוּעִים עַד צַוָּאר בְּמִלְכּוּד כַּף-הַקֶּלַע בְּלִי אוֹר בְּשוּם קְצֵה מִנְהָרה,
מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן בְּפַטְרוֹל בִּסְבִיבוֹת מַחֲנֵה-הַפְּלִיטִים שֶל דָהֵישָה
הוֹדְפִים אֲבָנִים שֶל שַבַּאבּ טְרוּף-שִׂטְנָה הָרוֹגֵם אוֹתָם כְּמוֹ אֶת עָכָן,
בָּהּ-בַּשָּעָה מַטְעִימִים בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה הַזְּרוּקִים לְעֶבְרֵנוּ
כִּי אֵין כָּאן עִם מִי לְדַבֵּר וְאוֹיְבֵינוּ רוֹצִים אֶת כֻּלָּנוּ בַּיָּם.
אֲנִי, כַּיָּדוּעַ לָךְ, חֵרֶף הַרְבֵּה שֵרוּתֵי מִלּוּאִים שֶעָשִׂיתִי
שָנִים בַּשְּטָחִים (וַעֲדַיִן עוֹשֶׂה) בִּמְסִירוּת שֶל אֶזְרָח נֶאֱמָן,
בְּשוּם פֶּרֶק-זְמַן לֹא הָיִיתִי בְּעַד הַכִּבּוּש שֶמִּלְכֵּד אֶת כֻּלָּנוּ,
אוֹתָם וְאוֹתָנוּ, וְלֹא מִשּוּם כָּךְ שֶאֵינֶנִּי מַרְגִּיש שַיָּכוּת
לְכָל נַחֲלוֹת אֲבוֹתֵינוּ מֵעֵבֶר לַקַּו הַיָּרֹק אוֹ מִפְּנֵי שֶ-
הִשְלֵיתִּי עַצְמִי, לוּא גַם רֶגַע אֶחָד, שֶשִּׂטְנַת יִשְמָעֵאל לְיִצְחָק
הֵחֵלָה עִם גַּל זֶה שֶל הִתְנַחְלֻיּוֹת וְתֶחְדַּל אִם כֻּלָּן תְּפֻנֶּינָה
(כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים הֲרֵי מָה שֶאֵרַע עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵיהֶן: בְּתַרְפָּ"ט
וְכָךְ בְּתַּרְצָ"ו וּבִפְלֹש הֲמוֹנֵי גְּדוּדֵיהֶם בְּתָשָ"ח לִגְבוּלֵנוּ)
אֶלָּא מִשּוּם שֶעִם כָּל הַסִּימְפַּתְיָה שֶיֵּש בִּי לְמִי שֶבָּנָה
בְּאַהֲבַת-הָאָרֶץ הַכֵּנָה שֶלּוֹ אֶת חֶבֶל-
מִתְנַחֲלֵינוּ בְּרֻבָּם שֶל הַשְּטָחִים מִחוּץ
לַקַּו הַיָּרֹק, אַךְ בְּלִי שוּם הֲבָנָה לַסְּצֶנַארְיוֹ הַגֵּאוֹ-פּוֹלִיטִי
שֶל מָה שֶקּוֹרֶה כָּאן בֵּינָם וּבֵינֵינוּ וְאֵיךְ הוֹפֵךְ פְּלוֹנְטֶר לִסְבַךְ –
אֵין לִי אֲפִלּוּ פְּרוֹמִיל שֶל סָפֵק שֶשְּׂכָרָהּ, אִם בִּכְלָל, שֶל תְּפִיסָה זוֹ
(תְפִיסָה תַרְתֵּי מַשְמָע: גַם מְדִינִית גַּם נַדְלָ"נִית)
בָּטֵל בְּשִשִּים מוּל נִזְקָהּ הַכּוֹסֵס בִּלְכִידוּת אֻמָּתֵנוּ שֶלָּנוּ
כִּנְחִיל שֶל טֶרְמִיטִים: הַקֶּרַע, הַשֶּסַע – שֶהֵם, כְּמִלְחֶמֶת-אַחִים,
פִּסְגַּת חֲלוֹמָם הָרָטֹב שֶל שׂוֹנְאֵינוּ שֶרַק מַמְתִּינִים קִצְרֵי-רוּחַ
לְכָךְ שֶמְּלַאכְתָּם שֶל אוֹתָם "צַדִּיקֵי" חִיזְבַּאלְלַהּ וְחָמָאס תֵּעָשֶׂה
בְּעֶצֶם יָדֵינוּ מִבְּלִי שֶנַּזְכִּיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ לְעַצְמֵנוּ
אֶת לֶקַח שִׂנְאַת-הַחִנָּם שֶחָרְבָה בּוֹ צִיּוֹן בִּימֵי בַּיִת שֵנִי.
זֹאת – בְּנוֹסָף לָעֻבְדָּה הַהִיסְטוֹרִית שֶעֶצֶם דֻּגְמַת צְמִיחָתֵנוּ
בָּאָרֶץ הַזֹּאת מִיִּשּוּב כְּבוּש-מַנְדָּט לְיֵשוּת רִבּוֹנִית עַצְמָאִית
הִצְמִיחָה, כְּדֶרֶךְ אוֹתוֹ הַחִקּוּי-שֶמִּתּוֹךְ-הִתְחָרוּת שֶלִּמְדָּנוּ
אַחַד הָעָם הַטּוֹב וְהַזָּקֵן, גַּם אֶת כְּמִיהַת
שֹוֹנְאֵינוּ-בְּנֵי-דּוֹדֵינוּ לְהֶגְמוֹנְיָה גֵאוֹגְרָפִית
וּסְטָאטוּס לְאֻמִּי מִשֶּל עַצְמָם וְאֵין מוֹצָא
אַחֵר מִלְּבַד פְּשָרַת דּוּ-קִיּוּמָם שֶל שְנֵי עַמֵּינוּ
שיֵּאַלְּצוּ כָּאן לְוַתֵּר, בִּכְאֵב אַךְ בִּתְבוּנָה,
עַל שְתֵּי אוּטוֹפְּיוֹת-שָוְא מְשִיחִיּוֹת בָּן אֵין "יַחְלֹקוּ"
כִּי זֶה אוֹמֵר: "כֻּלָּהּ שֶלִּי" וְזֶה: "כֻּלָּה שֶלִּי".
כָּל זֶה חוֹזֵר וּמוֹכִיחַ כִּי אֵין, לֹא לָהֶם וְלֹא לָנוּ, בְּעֶצֶם,
דֶרֶךְ אַחֶרֶת – אִם אֵין רְצוֹנֵנוּ לִחְיוֹת עַל חַרְבֵּנוּ לָעַד –
אֶלָּא לִפְעֹל כָּאן לְדוּ-קִיּוּמָן בְּשָלוֹם זוֹ מוּל זוֹ שֶל שְתֵּי אֵלֶּה,
שְתֵּי יֵשֻיּוֹת שֶיִּבְנוּ מֵאוֹתָן אַבְנֵי-קֶלַע גְּשָרִים, לֹא חוֹמוֹת.
רוּתִי שֶלִּי, אֵין אֶצְלֵנוּ וְלוּא גַם שוֹחֵר-מִלְחָמוֹת אֶחָד, nada,
אַךְ אִיש לֹא יוּכַל לְהַבְטִיחַ כִּי זֹאת
תִּהְיֶה, יַלְדָּה קְטַנָּה, הַמִּלְחָמָה הָאַחְרוֹנָה.
גַם אִיש לֹא הִבְטִיחַ, שֶלֹּא כַּכָּתוּב בּוֹ בַּשִּיר הַיָּפֶה אַךְ הַמְּאֹד לֹא רֵאָלִיסְטִי
יוֹנָה, עֲלֵה-זַיִת וּשְלוֹם-אֱמֶת בַּבַּיִת, שֶבּוֹ נִזְרַע בַּאֲדָמָה דָגָן בִּמְקוֹם קְבָרִים
כִּי מִסְּבִיבֵנוּ הָאִסְלָאם הַפוּנְדָּמֶנְטָלִיסְטִי מַכְרִיז גְּלוּיוֹת עַל תָּכְנִיּוֹת הַהַשְמָדָה שֶלּוֹ
וְכָל הַפְּצָצִיפִיסְטִים עִם טִילֵי קָסָאם בָּלִיסְטִים קוֹרְאִים לִמְחִיקָתֵנוּ, בְּגִ'יהָאד, מִן הַמַּפָּה.
אַךְ אִם יִתְמַזֵּל מַזָּלֵנוּ לִבְנוֹת לָנוּ, אַתְּ וַאֲנִי, קֵן רוֹגֵעַ
עַל שְׂפַת הַר-הַגַּעַש שֶל שְׂדֵה-מְרִיבָה זֶה שֶקֵץ הַמִּלְחָמוֹת בּוֹ אֶת הָרֹעַ יַאֲבִיד
נַקְרִיא לִילָדֵינוּ בְּכָל מְאֹדֵנוּ מִתּוֹךְ מְגִלַּת רוּת אֶת הַיָּפֶה שֶבֵּין פְּסוּקֶיהָ:
"וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד אֶת יִשַי וְיִשַי אֶת דָּוִד..."
* * *
אורי הייטנר
הרעים והביישנים
האם מישהו בעולם נפל מכסאו מרוב תדהמה, כאשר שמע שמוסלמי קיצוני הניח את משאית התופת בטיימס סקוויר בניו יורק? אני מניח שטרם תפיסת המפגֵע – בכל מדגם מקרי של מאה אנשים בעולם, לפחות 99 היו מעריכים ברמה גבוהה של ודאות שהמפגע הוא מוסלמי. הרי לא צריך להיות מומחה לסטטיסטיקה, כדי להבין שאם כמעט כל מי שעושים מעשים כאלה משתייכים לאסלאם הקנאי – כשניצבת משאית תופת בלב איזור סואן בארה"ב, הסבירות שלא מוסלמי הציב אותה שואפת לאפס.
אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת עולם בין האסלאם הקנאי לבין הציוויליזציה הנאורה. אין זו מלחמה כוללת בנוסח שתי מלחמות העולם הקודמות, אלא "מלחמה בעצימות נמוכה", אך זו מלחמה על כל הקופה. האסלאם הקנאי יצא לג'יהאד, מלחמת קודש, מלחמת חורמה בעולם המערבי. והמערב מגמגם ואינו מתגונן כראוי – במתקפת נגד. מלחמתו של האסלאם היא טוטאלית. מבחינתו, לא תהיה כל הנחה לשמאל הרדיקלי באירופה התומך בו. גם לא לצ'מברליין מהבית הלבן המנסה לפייס אותו (ואולי האירוע יגרום סוף סוף להתפכחותו של אובמה, כפי שהיה קורה, יש להניח, אילו חלילה הפיגוע היה מצליח).
אילו המשאית הייתה מתפוצצת ומאות אזרחים שלווים היו נהרגים – מה היה קורה בעזה? היו מחלקים סוכריות לעוברים והשווים לאות שמחה. מהיכן אני יודע זאת? כך בדיוק קרה ב-11 בספטמבר 2001.
אנו נמצאים במלחמת עולם. זו מלחמה בין הטובים לבין הרעים. אלה שרוצחים ומפגעים הם הרעים. אלה שמעשי הרצח והפיגועים מכוונים אליהם, הם הטובים. נכון, בטמטום הפוסט מודרני, המנוון את המחשבה ואת השיח הציבורי במערב, אסור לדבר על טובים ורעים. יש רק "נראטיבים". הכל יחסי – מה שטוב בעיניך רע בעיניי ומה שרע בעיניי טוב בעיניך והכל בסדר ולגיטימי וסבבה. לדבר על "טובים ורעים"? לא "פוליטיקלי קורקט". (אלא שגם אותם אבירי הפוסט מודרניזם עושים בעצמם הבחנה בין טובים ורעים. הבעיה היא שהם מתבלבלים בין הטוב והרע, בין הטובים והרעים).
כמו בתקופת הנאציזם, גם היום ניתן וראוי לומר ללא גמגום שיש טובים ויש רעים ולהצביע בבירור על הרעים והטובים. וכמו בתקופת הנאציזם, האויב הגדול של הרעים הם היהודים.
ואנו, במקום להציג זאת בבירור ולהסביר זאת לכל העולם – שותקים. חס וחלילה מערכת ההסברה של ישראל לא תציג לאזרחי המערב את תמונת המחבל מהטיימס סקוויר, לצד תמונות פיצוץ התאומים, לצד תמונות האוטובוסים המתפוצצים בישראל, לצד תמונות חלוקת הסוכריות בעזה לאחר 9.11 ותשאל אותם – באיזה צד אתם?
לא נעים. לא פוליטיקלי קורקט. אנחנו לא נציג תמונות כאלה ולא נאמר דברים כאלה. אנחנו מתביישים.
הגיעה השעה שנפסיק להתבייש ונתחיל לומר לעולם, וקודם כל לעצמנו, את האמת. האמת היא שאנחנו צודקים במלחמה עם הפלשתינאים על ארץ-ישראל. האמת שהמלחמה הזאת היא חלק ממלחמת העולם של האסלאם הרדיקאלי נגד העולם הנאור. האמת היא שעל הצדק להילחם ברשע, על הטוב להילחם ברע, שכניעה של הטוב לרע היא בלתי מוסרית.
המלחמה נגד ישראל, בשנים האחרונות, מתמקדת בעיקר בדה-לגיטימציה לקיומה של המדינה ולזכותה להגן על עצמה. ואנו נתקפים שיתוק. אנחנו ביישנים. הגיעה השעה להפסיק להתבייש ולצאת במתקפת נגד.
אהוד: אל תדאג, מאות הטילים המכוונים נגדנו מצפון ומדרום יגרמו לנו להפסיק להתבייש ביום פקודה ולירות כמו משוגעים לעבר כל מה שזז לעברנו – בין אם העולם יאהב זאת ובין אם לא.
* * *
טל קוך
ענת
פֵיוֹת רָקְדוּ לָהּ, חֲלִילִים נִגֵּנוּ,
שֵׁדֵי-חֲצוֹצְרָה, צָרְחוּ לְאוֹר יָרֵחַ,
פָּנֶיהָ, נוּגוֹת, הֶחֱוִירוּ כִּפְנִינָה,
אֲהוּבָתָהּ שָׁרָה לְפָאֲרָהּ, מִלִּים שְׁלוּפוֹת,
נִזְרָקוֹת מִבַּעַד סוֹרֵג שֵׁן וְלָשׁוֹן,
גּוּפָהּ לְגוּפָהּ, צָמוּד, מִתְנוֹעֵעַ,
הִנֵּה עַל הֶהָרִים,
רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, בְּאָזְנָהּ לוֹחֵשׁ,
מִשְׁפָּטִים מְעֻוָּתִים נְטוּלֵי שַׁחַר וְהִגָּיוֹן,
מִתּוֹךְ רַעַשׁ אֶל שְׁמָמָה פּוֹסֵעַ.
שָׁלוֹם לָךְ, מַלְכַּת דָּמִים, שָׁלוֹם.
* * *
תקוה וינשטוק
המוזיאון של בנק סיסקונט
שוטטתי באזור הדרומי הישן של תל אביב ולפתע הבחנתי בשלט לא מוכר: "הרצלילנבלום – מוזיאון לבנקאות ונוסטלגיה תל אביבית".
העניין שלי בבנקאות שואף לאפס אבל כל מוסד חדש הנוסף לעיר שווה צפייה והסיפא "נוסטלגיה" טמנה הבטחה כלשהיא.
נכנסתי והופתעתי לטובה.
הנוסטלגיה מתחילה בעצם הבניין שהוא בן מאה ויותר. בנתה אותו ב-1909 משפחת פרנק על מגרש בו זכתה בהגרלה ההיסטורית של אחוזת בית. לבית היתה קומה אחת. כעבור שנתיים רכשה משפחת שיף את הבניין והוסיפה לו קומותיים – שתי הקומות הראשונות למסחר, והשלישית – פנימייה לתלמידי גימנסיה "הרצליה" הסמוכה. משנת 1945 שייך המקום לחברה בבעלות בנק דיסקונט, שהשכירה אותו לעסקים שונים, מנקניקייה ובית מרקחת עד לבנק קופת עם.
כיום, כשסניפי דיסקונט ממוקמים במיבנים מודרניים, הועיד הבנק את הבניין הישן למוזיאון שהכניסה אליו חופשית (בתיאום מראש בטלפון 1-700-55-8000 כי הסיור הוא רק בקבוצות). "מראשיתו תמך דיסקונט בתרומה לקהילה," מציינת דרורית, אחת המדריכות במקום. זו תרומה לקהילה וכמובן, גם למוניטין של הבנק.
אדריכלים וארכיטקטים החלו בשיפוץ החדרים ההרוסים, לפי כללי שימור בתים. גרדו מהקירות עשרים שכבות צבע וחשפו ציורי קיר מקוריים ( "תפילת הדרך" של הצייר בן אריה מאסכולת "בצלאל") ושיחזרו את מרצפות-השטיח הצבעוניות.
נוסטלגיה שלטת בקומת הקרקע של המוזיאון המוקדשת לעבר, למייסד דיסקונט לאון רקנטי, שעלה ארצה ב-1935 מסלוניקי והקים, עם יוסף אלבו וקרסו (כיום סוכני רנו) – בנק לעולים מיוון. הבנק הלך והתפתח ונעשה השלישי בגודלו בארץ. "שדרת הזמן" בקומת הקרקע מעלה אירועים משמעותיים בכלכלת ישראל – תקופת הצנע, הליברליזציה במטבע, שטרות הכסף הממשלתיים וכולי, ועוקבת אחר התפתחות הבנקים הקטנים תוך כדי פריחת המסחר והכלכלה בתל אביב.
בקומה השנייה – ההווה: בנקאות יומיומית בעידן שלנו. המכשירים האוטומטיים שלא נודעו פעם – כספומט שקוף המדגים הנפקת שטרות מצוירים להנאת המבקרים הצעירים, כספומט לפנקסי צ'קים וחדר עסקאות. הרבה כיתות של בתי ספר מסיירות במוזיאון, והתלמידים, לפי גילם, שומעים הרצאות על שוק ההון והתפתחות המסחר בעולם. כיתה ג', למשל, מקבלת שעור על דמי כיס.
הקומה השלישית מציעה תרחיש של עולם הבנקאות בעתיד. כאן הוקם אולם ישיבות מפואר, מאובזר באמצעים טכנולוגים חדשניים המאפשר משחקי הדמייה (סימולציה) של חיי העסקים ושוק ההון, ו"החלטות" על בעיות בנקאיות שונות.
מי שהתעייף מעסקי הכספים עשוי לגלות עניין בתערוכות המתחלפות. התערוכה הנוכחית מוקדשת לילדים בגטו טרזינשטאט. גטו, למעשה מחנה מעבר, שנועד לראווה ולתעמולה. כדי ליצור רושם של מצב נורמאלי, הנפיקו בו הנאצים שטרות-דמה שעל צידם האחד תמונת משה רבנו ובצד השני מופיע יעקב אדלשטין, מ"זקני היהודים" בגטו. תמורת השטרות של הבנק הפיקטיבי קיבל כל ילד מעל גיל 14, שהיה כשיר לעבודה, תלושי אוכל. בתצוגה ציורים שציירו ילדי הגטו, עיתון בשם "קמראד" (חבר) שהוציא ילד בגטו, ומשחקים שאילתרו ילדים – "מונופול" מצוייר ביד, מגן דוד מגפרורים. ולעומתם ציורים, עיתונים ומשחקים של ילדים מאותו גיל שחיו באותה תקופה בארץ ישראל.
ואילו גג הבניין צופן הפתעה: כאן ניצבות עשרים תיבות קינון לסיסים. הסיסים, ציפורים קטנות הדומות לסנוניות, מגיעות לארץ מדרום אפריקה בחודש פברואר ונשארות עד יוני. הן מקננות בעיקר בסדקי קירות – הקינון הוותיק ביותר של הסיסים בארץ הוא בכותל המערבי, ואילו בתל אביב של קירות הזכוכית בבתים החדשים – כבר לא נותר להן הרבה מקום לקינון ומספרן הולך ומתמעט . הבנק החליט לעזור לתפוצתן ובנה להן תיבות קינון. בעזרת מצלמות פולשניות במיוחד ניתן לצפות במתרחש בקן – הטלת הביצים, האפרוחים המצייצים, וציד החרקים: נקבת הסיס צדה בתקופת הקינון והדגירה 20,000(!) חרקים.
בנק דיסקונט הוא אפוא גם בנק סיסקונט.
* * *
רון וייס
הסיבה האמיתית לכישלון ההפגנה
של "שלום עכשיו"
סופר נידח שלום,
אורי הייטנר במאמרו: "חבל שנכשלתם 'שלום עכשיו'" (גיליון 544) שואל "מה קרה? למה הציבור שבעבר נענה לכל קריאה, אינו יוצא עוד מביתו?"
אין צורך בהסברים המלומדים והמחוכמים של הייטנר. התשובה היא פשוטה. ברוב טיפשותם קבעו המארגנים את מועד ההפגנה למוצ"ש שעה 20.00, שעה שבה החלו משחקי ההכרעה בליגת העל בכדורגל (בני יהודה-מכבי חיפה, ובית"ר ירושלים-הפועל תל אביב) וכן משחק גמר הגביע הגרמני בשעה 21.00 (ורדר ברמן-באיירן מינכן). עשרות אלפי תומכי שלום (ואולי מאות אלפים) העדיפו לצפות במשחקי סיום עונה מרתקים אלה על פני השתתפות בעוד הפגנה בירושלים.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: היה לנו מכר, סופר ידוע בשעתו, ב.ת., שלא קיבל את פרס נובל. מה הסיבה? חבר שלו, גם כן סופר, גם כן כבר לא בחיים, ד.צ., אמר שכל הבעייה היתה בכך שכאשר שליחי הפרס דפקו ל-ב.ת. על דלת דירתו לבשר לו על הזכייה, הוא היה בשירותים.
* * *
אלי מייזליש
כמה סיפורים קטנים על נתניה כשהיתה קטנה
אתם כל הזמן מספרים על פתח-תקווה, אז הנה כמה סיפורים קטנים על נתניה.
(נ.ב. מי שבנה את נתניה הם אנשי פ"ת עובד בן-עמ"י לבית דנקנר ומשה שקד, שגם הוא היה ראש עירייה, והוא חפר את הבאר הראשונה ב-1929, וזה סיפור לימים אחרים).
הורי הגיעו לנתניה ב-1932 כשהייתי בן שנה. בכל נתניה (במושבה) היו אז אולי 100 משפחות, והיא כולה היתה חצי רחוב סמילנסקי ועוד בתים בודדים מסביב בין חולות ובין שיחי קוצים ודרדרים.
עוד לא היה רב והורי ומשפחת השוחט ('הזקן') היו האדוקים היחידים; עם פיאות וזקן, ואנו הילדים עם כיפות "ילד טוב". כל השאר היו בני מושבות מהגליל; סג'רה כפר תבור, זכרון יעקב וכמה מפתח-תקווה; שפיגל, גד מכנס (גד הסבא ולא שחקן הכדורגל...) גלויי ראש, אבל מדי פעם באים בשבת לבית הכנסת. [גד מכנס היה אמנם ממייסדי נתניה ואולם הוא חי כל ימי בפתח תקווה ורחובות על שמו יש בנתניה וגם בפתח-תקווה. דומני שאחד מאחיו היה חי בנתניה. איני בטוח אם גד מכנס שחקן הכדורגל הוא נכדו של גד מכנס מפתח תקווה או של אחיו שחי בנתניה. – אב"ע].
כשגדלתי וגם אחי, ביקש אבי להקים תלמוד-תורה, אבל לא היו מספיק ילדים אז הקימו את בית ספר "תחכמוני" מעורב [מזרחי]; בנים ובנות ואני ושני אחיי היינו היחידים עם כיפות בבית הספר. כל השאר היו עם כל מיני כובעים משונים; מכובע פקק של ציידים בג'ונגל [כובע קולוניאלי], קסקטים של מעפילים מפולניה, ברטים, והשד יודע.
תמונת כיתה ז' בי"ס תחכמוני נתניה 1942
אותם ימים של מלחמת-העולם ה-2, בנו בסביבת נתניה מחנות צבא מכל ד' אמותיה; 'דורה' בדרום, עין התכלת בצפון, כפר-יונה (היום מחנה 21) במזרח ו'האוניות עגנו במלטה' במערב. חיילים עם מדים שונים ומשונים; כושים מניגריה שהיו נוהגים בצד שמאל כמו מטורפים, הודים-סיקים עם תרבוש סיקי, שפיץ עד השמיים, מה זה מפחיד; עם הזקנים שלהם שליפפו אותו כמו צמה. יוונים שכמה מהם היו יהודים והראו לנו מזוזה קטנה יחד עם הדיסקית, ומיד לימדו אותנו לספור: אֶנַה (ena), דיאו טריאו (אחת שתיים שלוש), והכי-הכי חמודים היו האוסטראלים המבוגרים, הגבוהים, שתמיד סיפרו לנו לילדים כי השאירו בבית ילדים כמונו והם שונאים את האנגלים ומחטיפים להם בוקסים בכל הזדמנות. היה להם כובע אוסטראלי עם שול אחד מורם בצד שעורר אצלנו חיוכים (כובע רפול) והאוסטראלים היו מעמידים את הילדים ליד החנות של קושלין ברחוב הרצל [צעצועים ומכשירי כתיבה] והיו קונים לנו כמו לִילדים שלהם.
והנה, שבת בבוקר, אני הולך לתומי אל בית הכנסת הגדול. שקט ושלווה, אין אפילו חתול ברחוב, וחייל אוסטראלי שיכור ומתנדנד ניגש אלי: "היי בוי, קאם היר..." ומחזיק ביד חופן מטבעות של שני מיל חומים מנחושת. היו שם אולי עשרים כאלה, שיחד זה שילינג. ואז שילינג בנתניה היה יותר מ-3 כרטיסים לקולנוע "אסתר", ליומית של יום א' אחה"צ. המון המון. ואני המום. "היי," אני אומר לו, "טו-דיי איז סטרדיי... אנד אייאם גואינג טו צ'רץ' (לא ידעתי להגיד סינאגוג), מיי פאדר יכניס לי כמה סטירות איף יו גיב מי דה מאני..." – ואז הוא הוציא מהכיס מטפחת לבנה ועטף את הכסף ותחב לי בכיס שהמטבעות לא יצלצלו. "איי נו. איי נו. איי אם דה גוי טו דיי באט איי אולסו 'דאווענען', איך בין האיד," הוסיף באידיש.
ליד בית הכנסת טמנתי את האוצר שלי בחולות מאחורי המחסן ובמוצאי-שבת באתי לקחת את האוצר שהיה כמעט שילינג ובכסף הזה לא הזמנתי אף אחד וקניתי עיפרון ומחק, אצל קושלין, וגם הספיק לי לפעמיים הצגה יומית; פעם "4 נוצות" (אני חושב עם טיירון פאור) על המלחמה בסודן בסוף המאה ה-19 נגד המהדי, שאחד מחייליו שיסף את גרונו של גנרל גורדון, והסרט השני נדמה לי "קשת בענן" רוסי.
יחד עם האוסטראלים היו גם ניו-זלנדים; יותר צנומים, עם כובע דומה קצת לאוסטראלי, והיו להם בטלדרסים שונים בצבע חום-בהיר, אבל קמצנים. לא נתנו לנו כסף. והיו הסקוטים. בכל שבת היו באים למרכז המושבה עם החצאיות המשובצות וכובע סירה עם שוונצים צבעוניים מאחורה ובעיקר עם חמת חלילים וחרבות. היו מניחים שתי חרבות על החול (החמרה) ורוקדים לצלילי המוסיקה הסקוטית המשונה, והקהל שלהם היה בעיקר חיילים שישבו על גגות המשאיות וקצת קהל מהמושבה. טוב. אחרי שהם עזבו באו תמיד חדשים; פולנים, שבויים איטלקים, ממוריציוס, שדומים להודים ושלמדו לשיר אצל הגולים שלנו [שהבריטים הגלו לאי בספטמבר 1940] את השיר "יהודים רחמו רחמו..."
בית הכנסת הגדול בנתניה
אין לאף ילד בגילי בכל מושבה אחרת בארץ חוויות צפופות כמו שהיו לנו בנתניה עם החיילים. המון-המון חיילים בכל הצבעים ובכל השפות; אנגלית, יוונית, איטלקית, ובעיקר קללות מכל סוג; בעיקר פאקינג ג'ורג', על המלך האנגלי שלהם ג'ורג ה-6. קנינו להם יין ובירות שאסור היה להם, תמורת כסף שלא ראינו אף פעם בבית. נתנו לנו סיגריות פלאירס חזקות [וירג'ינה] הקופסה הכחולה עם המלח המזוקן, שנראה שודד ים או קברניט, והיתה גם קופסה עגולה מפח כמו קופסה של חלב משומר עם 50 סיגריות.
הכי חרה היה כשיום אחד באו כמה קצינים מלאי שחץ, אחד בריגדיר (עם הסרט האדום על כובע המצחייה) ודרגות כמו תת-אלוף, כי מכסימום שראינו היה מייג'ר עם הכתר (דומה לרב-סרן עם הפאלפל), מחזיקים מקלות בידיים ומשתעשעים עם מכות על המגפיים שלהם, או הבריצ'ס, ואומרים למנהל לפנות את בית הספר וללכת ללמוד מתחת לעצים בשדות. הם נתנו גם צו-פינוי לכמה בעלי דירות פאר ולמלונות שעל שפת הים, לקצינים שלהם, כי באותו זמן נסוג הצבא הבריטי ממצרים לפני ההתקפה של המחנה ה-8 של מונטגומרי. באותה שנה הבריטים נדפקו קשות בטוברוק, והם מצאו נחמה ומנוחה בנתניה, אצלנו בבית הספר – עד שהחלה התקפת הנגד והם עזבו (קיבינמט) למידבר המערבי לרדוף אחרי רומל.
סיפור נלווה לכאן, אספר על אחיו הבכור של יגאל אלון, צבי פייקוביץ. צבי הגיע לנתניה עם הראשונים מכפר תבור; הוא ואשתו לאה [לבית גולדמן] זוג צעיר ופעוט בן חצי שנה. בבית הוא השאיר את אחיו יגאל בן ה-11 שכפי שנראה מהגלויה ששלח לנתניה לאחיו הבכור, הוא בקושי ידע לכתוב. אשתו של צבי, צעירה מהכפר שלא ראתה ים בחייה, נפעמה מהמראה שעל הצוק וביקשה לרדת אל החוף, כמו כולם שרצו לחוש את גלי הים הרעננים והמקציפים מקרוב. מי שלא ראה ים בחייו, זה מראה שתופס אותך ולא עוזב אותך; עוד גל ועוד גל ועוד בלי סוף. אין שום מידע מה שקרה ומדוע, אבל הגברת לאה פייקוביץ הצעירה ירדה לחוף ונכנסה למים כמו סיכת ביטחון אל המגנט ו.... ו.... הגברת הצעירה אינה יוצאת. בת 27 היתה.
צבי, שגם הוא בעקבות אחיו יגאל שינה את שמו לאלון, היה המוכתר של נתניה עד שהיא קיבלה מעמד של מועצה . צבי לא התחתן שנית, ונשאר אלמן עשרות רבות של שנים וגידל את בנו יחידו.
תיעוד נדיר. גלויה ששלח יגאל אלון כשהיה בן 11 לאחיו המוכתר צבי פייקוביץ: ו' אדר ב' תרפ"ט (1929): "מזכרת נצח לאחי היקר צבי. קבל נא את ברכתי להתחלת עבודתך בנתניה ותהיה מאושר בחייך ומצליח בכל עבודתך. מאחיך אוהבך יגאל פיקוביץ כפר תבור."
נ.ב. מי שרוצה סיור למתחילים על הקמתה של נתניה מוזמן ויכול להתקשר במייל: maislish@zahav.net.il
אהוד: לימים התאבדה או מתה מפליטת כדור אקדח נגה פייקוביץ החיפאית הצעירה, בתו של משה פייקוביץ, אחיהם הבכור של צבי ויגאל. אימה שרה היתה ממשפחת גולדברג הוותיקה מפתח-תקווה. משה היה מבכירי הנהלת הרכבת עוד בתקופת המנדאט, ועם קום המדינה נתמנה למנהל הראשון של רכבת ישראל. אני זכיתי פעם לבקר אצלם בחיפה עם אימי דורה ועם חברתה חיה שי (שוגורנסקי), אחותה של שרה, לשתות כוס מיץ פטל ולהתבונן מרחוק בנגה היפה, שהיתה מבוגרת ממני. כאשר שמעתי, כילד, על מותה מיריית האקדח, הייתי מזועזע.
* * *
דודו אמיתי: נועם חומסקי
מניעת הכניסה למדינת ישראל מפרופ' נועם חומסקי מעידה על מצבה של המדינה יותר מעל זה של חומסקי.
זו עוד מדרגה בטירוף המערכות ואובדן העשתונות שהפך להיות מרכיב מובנה בהתנהלות הציבורית של המדינה שלנו (כמה זמן יעבור עד פרסום ההתנצלות מטעם משרד החוץ / ההסברה / ראש הממשלה?)
תהיה דעתנו אשר תהיה על דיעותיו של נועם חומסקי, הוא היה ונשאר חבר מרכזי בשורה הראשונה (והקצרה מאוד) של הוגי הדעות המשפיעים ביותר החיים עימנו, "אלוף העולם" בבלשנות, פילוסופיה, זכויות וחירויות האדם בכל מקום וכל שעה.
נועם חומסקי איננו מכחיש שואה ולא ממבקשי חורבן מדינת ישראל – הוא ממבקריה הבולטים והחריפים ביותר עקב השליטה והדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית . זוהי זכותו כאיש חופשי. כל מדינה אשר היתה מונעת ממבקר (תרתי משמע) ברמתו ובמדרגתו להיכנס לתחומיה, היתה נתפסת בצדק על-ידי רבים מאיתנו כמדינה מבוהלת במקרה הטוב וכמדינה אובדנית במקרה הרע. רוח רעה מהלכת על פני המדינה היחידה שיש לנו, רוח מחלון וכיליון, רוח הפחד והחשבון אוייבת השכל הישר ומוסר הנביאים.
חג שמח למרות הכל
דודו
גבעת עדה
נ.ב
אני יכול לנחש מראש את התגובות הצפויות (לעייפה) שמכתב זה יוליד, מן הגורן ומן היקב (מן העזר ומן הגזר): רבותי, צר לי מאוד, אבל האידיוטיזם הזה והחרדה שהולידה אותו ונגררת בעקביו – כולם שלנו.
* * *
האם זהו נועם חומסקי ששהה בנעוריו
בקיבוץ הזורע ושקל עלייה ישראל?
הקטע הזה נשלח אלינו כציטוט מוויקיפדיה. בהמשך המידע המלא בעברית מאותו מקור:
In defending Holocaust Denier Faurisson, MIT professor Noam Chomsky wrote: “I see no anti-Semitic implications in denial of the existence of gas chambers or even denial of the Holocaust. Nor would there be anti-Semitic implications, per se, in the claim that the Holocaust (whether one believes it took place or not) is being exploited, viciously so, by apologists for Israeli repression and violence. I see no hint of anti-Semitic implications in Faurisson's work." (cited on Wikipedia)
ויקיפדיה בעברית: דעותיו הקיצוניות [של חומסקי] גררו ביקורת רבה. הביקורת שלו על מדינת ישראל וכן על השפעת היהודים על המימשל האמריקאי, הובילה לכך שהוא הואשם באנטי-ישראליות ואף באנטישמיות. ב-12 במאי 2007 הוא נפגש בביירות עם מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, ואמר כי הסיבות להחזקת הנשק של חזבאללה מוצדקות. הביקור עורר זעם בישראל.
חומסקי הסתבך בשערורייה כאשר הביע תמיכה ברוברט פוריסון, שהכחיש את קיומה של השואה. רוברט פוריסון הוא מרצה צרפתי שבשנת 1979 פירסם ספר שבו טען שהשואה לא התרחשה ושתאי הגזים לא היו קיימים. הפרשה עוררה שערורייה וגרמה לפיטוריו של פוריסון מהמוסד בו לימד. פוריסון אף הורשע בבית משפט בהוצאת דיבה, הוא נקנס ונשפט למאסר.
נועם חומסקי חתם על עצומה לתת לפוריסון "מימוש חופשי של זכויותיו החוקיות," כשהכוונה היתה לחופש הביטוי, או ליתר דיוק – לתת לפוריסון להמשיך להביע בפומבי את דעתו שהשואה לא התרחשה. בנוסף, חומסקי כתב מסה בשם – Some Elementary Comments on The Rights of Freedom of Expression – שבה הוא מסביר את חשיבותו של חופש הביטוי, גם לדיעות של הכחשת שואה. כמו כן טען חומסקי שפוריסון איננו אדם נאצי ושהכחשת שואה איננה מהווה הוכחה לאנטישמיות או לתמיכה בנאצים. פוריסון לקח את המאמר של חומסקי ופירסם אותו (מבלי לבקש רשות) כהקדמה לספרו – Mémoire en défense, – בו הוא מגן על עצמו. חומסקי סירב להסתייג מפירסום זה והמשיך להגן על פוריסון ולחזור על טענותיו שהכחשת שואה איננה בהכרח אנטישמיות. הרקע להגנה על פוריסון, לטענתו, הוא שהזכות לחופש הדיבור נועדה למען הזכות להשמיע דווקא דיעות שאינן פופולריות.
חומסקי הואשם על ידי אירגונים יהודים רבים (ביניהם הליגה נגד השמצה ודברה ליפשטדט) כאנטישמי וכסנגור של הנאצים (Nazi apologist) – בתגובה להאשמות אלו, הפנה את מבקריו לציטוט מספרו משנת 1967: Even to enter into the arena of debate over whether the Nazis carried out such atrocities is already to lose one's humanity – "רק להיכנס לזירת דיון בנוגע לשאלה האם הנאצים ביצעו זוועות שכאלו, משמעו לאבד את האנושיות של האדם."
אהוד: אני לא חסיד המניעה של כניסת נועם חומסקי בגשר אלנבי מירדן לאוניברסיטת ביר-זית תוך התעלמות מן ההתעלמות שלו מקיומה של מדינת ישראל – ומתן סיוע להפגנתו הבוטה, האומרת שהוא על צד הפלסטינים בלבד, ואין לו עניין לבוא לישראל ולהיפגש עם ישראלים.
אדרבא, היו צריכים לתת לו לבוא לביר-זית ולהשמיע את דברי הארס שלו נגד ישראל, כדי שנדע טוב יותר עם מי יש לנו עסק. וכדאי היה גם שיקחו אותו לאותה כיכר ברמאללה שבה ערכו בשעתו ידידיו או ידידי-ידידיו הפלסטינים את הלינץ' מהחלון בשני חיילי המילואים הישראליים; אבל אני מתאר לי שהוא היה מבקר רק את קברו של חתן פרס נובל לשלום יאסר ערפאת.
נועם חומסקי, שביקר אצל חסאן נסראללה ותמך בו, מזכיר לי את המנוולים החרדים שחברו למנהיגי איראן וליקקו להם את התחת בהופעתם הפומבית והמתוקשרת נגד הציונות ונגד ישראל.
* * *
י"ז: בעניין נועם חומסקי
שלום רב וחג שמח,
בעניין נעם חומסקי: הריני מציע שהעיתון המכובד שלך יכריז שהקוראים יעמדו למשך שתי דקות דומייה לכבוד בואו של הנ"ל לאזורנו.
בברכה
י"ז
* * *
אלישע פורת
שירה שתחילתה בתבוסתנות...
ידידים קרובים שלי, שהתרגשו מזכייתי, בפעם השנייה, בפרס ראש הממשלה לסופרים, בישוני לספר סיפור קצר מימי היותי לא מספר ולא משורר, אלא כתבן ו'מלכלך ניירות' מצוי. כיוון שהם מכירים היטב את מידת צניעותי, הם ביקשוני, למען קוראי המדור בעיתון הזה, לחרוג ממידתי ולספר גם משהו אישי. ובכן בקושי ולא מתוך שמחה, אני מביא כאן סיפור, כאוב ומרירי, מימי ראשית כתיבתי. כוונתי כמובן לכתיבת שיריי, משום שסיפורים, לילדים ולמבוגרים, כתבתי כבר לפני כן. נחזור אם כך לימים האפלים והרעים של מלחמת יום הכיפורים ומעט אחריה.
בחנוכה תשל"ו, דצמבר 1975, יצא לאור ספר שיריי הראשון "חושניה, המסגד", בהוצאת 'ספרית פועלים'. איש לא יכול היה אז לשער, ששירי 'חושניה, המסגד', שעל שמו נקרא הקובץ, והמוקדש לזכר רצוחי חושניה, יבוא יום והוא יקושר לגלעד שליט היקר שכולנו מפללים לשירורו הקרוב. בין רצוחי חושניה, אותה קבוצת חיילים מהחוליה הטכנית של מתקני הטנקים, שנרצחו באכזריות ונקברו בחופזה סמוך למחנה חושניה – היה גם דודו של גלעד, יואל שליט הי"ד. גם אני לא ידעתי אז, שבעומדי על ציר הנפט, ממש באמצע המלחמה, כשאני חש שמילים זרות, של שיר מפתיע, עולות בי כמאליהן, יהפכו לאחר כמה שבועות לשיר. בדיעבד אני מכנה אותו שיר זיכרון. אבל ברגע היוולדו היה שיר קיומי יומיומי של הוויית החייל שהייתי.
כתבתי את השיר על גלוייה מקומטת של 'הוועד למען החייל' ושלחתיה הביתה. משה שמיר ז"ל, שהיה אז עורך הספרות של "מעריב", התרגש מאוד כשהשיר הגיע אל שולחנו, והוא פירסמו מיד. חברים טובים ממחלקת הסיור שלי גזרו את השיר מהעיתון, ותלו אותו על לוח המודעות הגדודי. שהינו אז במחנה יפתח, בהתאוששות, לפני ואחרי ישיבתנו בקו הקדמי של המובלעת. באותה השבת, סמוך לחנוכה תשל"ד, דצמבר 1973, ירדו גשמי זעף בגליל, ופיסת הנייר שעליה נדפס שירי הסתמרטטה מיד. אבל היו בין חיילי הגדוד שהספיקו לקרוא את השיר, ולזכרו, גם שנים רבות לאחר מכן. אחד ממכריי מאז, שומר עד היום את גזיר העיתון ההוא בארנקו.
לאחר שיצא ספרי הוא התקבל בשתיקה מוחלטת. איש לא טרח לכתוב עליו או לומר עליו דברים ברדיו. יצא מכלל השותקים אז, ואני זוכרו מאז לטוב, בני ציפר, לימים העורך המרגיז והמתסיס של מוסף "הארץ" לספרות. בני היה אז חייל צעיר, וסייע לאהרון אמיר ז"ל, עורך 'קשת' הישנה, כשוליית עורך. הוא גם כתב ביקורות קצרות על ספרים חדשים. שנים שברתי את ראשי, מי הוא אותו ב"צ, שחתם על אותן כמה שורות מלאות שבח והתפעלות משיריי. והיה עוד אחד, ובו אספר. מוטי בהרב ז"ל, משורר ומחזאי תסריטאי ובמאי, איש גלי צה"ל אז. הוא התקשר אליי במפתיע והזמינני להתראיין לרדיו בביתו בתל אביב. אותה שנה למדתי בירושלים, ובדרכי מעין החורש אל נווה שכטר, סרתי לדירתו והראיון החל.
הוא שאל ואני השבתי, וגם קראתי משירי הספר, בקול צרוד ורגש. במהלך הראיון התפרצתי לפתע. כל התסכול הזעם הפחד והצער מהמלחמה הארורה עלו בי בבת אחת. לא יכולתי עוד לשתוק. החוורתי והזעתי והרסתי את הראיון. מוטי בהרב הפסיק את ההקלטה, ואמר לי בשקט: "אני מבין אותך. ננסה לעשות משהו מהבליל הזה. אבל זה יהיה קשה. תירגע, אני אתקשר אליך."
אחרי כשבועיים הוא התקשר אליי למעון בירושלים. הראיון לא ישודר, העורכים פסלו אותו. זעקתי אל הטלפון – "למה??" – ובהרב השיב, "הם פסלו אותו ואת השירים, כי הם תבוסתניים. צה"ל לא יכול להרשות לעצמו לשדר שירי תבוסה ברדיו."
דממנו בטלפון, ואני שאלתי "אז מה יהיה?" והוא השיב, ואני אזכור לו זאת לטובה כל חיי, "השירים שכתבת הם מרגשים ויפים. הם יאריכו ימים אחרי העורכים של גלי צה"ל. הם משירי הזיכרון הכי יפים שקראתי בשירה החדשה."
מוטי ז'ל אמר ולא ידע שניבא נכונה. שנים רבות חלפו מאז, ספרי שיריי אינם זוכים כמעט לביקורת או להתייחסות גם היום. אבל שירי הזיכרון מחלחלים מתוכם אל "המרחב הציבורי של הזיכרון". הם נקראים בעצרות יום הזיכרון במקומות שונים. מעפולה ועד אשדוד. והשנה קרא שיר זיכרון מספרי הקריין נועם גילאור, בטקס המרכזי לזכר נופלי פעולות האיבה, שנערך על הר הרצל. משום מה, חטיבת שירי הזיכרון שבספריי מוצאת קוראים קשובים ולבבות פתוחים. וכשנקרא "שיר תבוסתני" שלי על במה בפני קהל, אני שב ונזכר בראיון האבוד, במוטי בהרב ז"ל ובנבואתו, ובנערים מהחוליה הטכנית, ובהם דודו של גלעד שליט, שנרצחו באכזריות על ידי הסורים, לא הרחק מהמסגד של חושניה.
חוּשְׁנִיֶה, הַמִסְגָד
מאת אלישע פורת
לזכר רצוּחֵי חושניה
חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַבְהִיר
מִטִּיחַ כְּמוֹ עַין לְבָנָה
בְּתוֹךְ עֲנַן בַּזֶלֶת מַאֲפִיר,
האֵיקַלִיפְּטוּסִים גְּמוּדִים כָּל
כָּךְ, מָרִים כָּל כָּךְ,
שְׁתוּלִים עַל מֵי רָעַה
בְּאֱרֶץ מְזָרָה אֶת
רַעֲלָהּ. חוּשְׁנִיֶה, הַצְּרִיחַ
כְּמוֹ עַין הָרוֹאָה
אֶת הֶעָפָר, הַחֲבַלִים
הָרוֹטְטִים בָּרוּחַ שֶׁאֵין
לָהּ מַעְצוֹר, נִימֵי הַדָּם
הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בְּתוֹךְ
שָרְשֵי הַתְּאֵנִים הַמִּתְמַתְּקוֹת
לְאַט לְאַט וְנִבְקָעוֹת.
חוּשְׁנִיֶה, הַמִּסְגָּד, מַשְׁחִיר.
חושניה, רמת הגולן, אוקטובר 1973.
* * *
עוז אלמוג
גם העדה החרדית אינה עשויה מקשה אחת
כבר כתבתי בזמנו במכתב העיתי של כבודו על ההכללה המכתימה שנוהגת העיתונות החילונית בחרדים (וכתוצאה מכך משתרשות דעות קדומות בציבור החילוני). והנה "ידיעות אחרונות" מודיע בכותרותיו "הפגנות החרדים" ולא על "הפגנות חרדים", כאילו כל 700,000 החרדים החיים בישראל שרפו פחים והתעמתו עם המשטרה.
מי שמכיר את המגזר החרדי יודע אל נכון שרוב גילויי האלימות מגיעים מקבוצה קטנה וקיצונית המכונה "העדה החרדית". מדובר על כ-20,000 נפשות בלבד; רוב אנשי העדה (המורכבת מתת-קבוצות רבות, כאשר נטורי קרתא היא רק אחת מהן) חיים בשכונות העתיקות של ירושלים (מאה שערים, בית ישראל וכו') – אך מסתבר שגם העדה החרדית אינה עשויה מקשה אחת מבחינה אידיאולוגית, ואפילו ביחס אליה צריך להיזהר בהכללות.
אמחיש זאת במכתב שנשלח אליי על ידי הרב שמואל פפנהיים, שהיה העורך של עיתון העדה החרדית (ולימים הוגלה לבית שמש כיוון ששיתף פעולה עם כלי תקשורת חילוניים). סיפרתי לו שביקרתי בשבוע שעבר ברחוב שבטי ישראל, זמן קצר אחרי ההפגנות האלימות, וצילמתי את החורבן שהשאיר "השבאב החרדי" ברחובות (הייתי בדרכי לצלם בישיבת "חוט של חסד" – ישיבת ברסלבים חייכנים, שעליהם אולי אספר בעתיד).
עד היום רק מעט שבמעט נכתב על העדה החרדית ומאפייניה. מי שהפך למומחה גדול לעדה, ולפני מיספר שבועות אף הוציא ספר מקיף עליה, הוא ידידי החיפאי מנשה דרש. דרש אינו פרופסור באוניברסיטה ואף לא סופר או עיתונאי. הוא שרברב (אינסטלאטור) שנקלע יום אחד לישיבה חרדית (כדי לתקן צנרת), נדהם והוקסם, ומאז החליט להקדיש עצמו למחקר בנושא. במשך תקופה ארוכה הוא תיעד בכתב ובמצלמת וידאו את חיי הארל'אך במאה שערים. קיבלתי ממנו עותקים מהסרטים, שהם כאוצר בלום.
דרש פרסם בזמנו רומן על חרדית המתאהבת בחילוני. אל תשאלו מה עשו לו אנשי העדה. איימו על חייו, זרקו עכברים מתים לדירתו ותבעו אותו למשפט (שנגמר בפשרה). אבל כל זה לא הרתיע אותו ועכשיו פירסם כאמור ספר עיון ורומן חדש בנושא. מסתבר שגם הזעם הקדוש בעדה החרדית הולך ופוחת, ובינתיים לדרש שלום.
משהו מהרוחות החדשות המנשבות במגזר החרדי, ובכלל זה בקבוצה הקיצונית ביותר בתוכו, אפשר לחוש במכתבו של הרב פפנהיים אליי. וכך השיב לי הרב פפנהיים (אני מביא כאן חלק מהמכתב, שעוסק גם בדברים אחרים המעניינים את שנינו):
בנוגע לעניני האלימות, אני כבר כתבתי וכותב ללא הרף את העמדה שלנו נגד כל אלימות, ומה שאכן ראית ברח' שבטי ישראל מצמרר אותי לא פחות ממך, ואנחנו נוקטים כל מיני דברים לגדע ולקטול את האלימות הפראית הזאת, אבל מה נעשה שהאווירה הטעונה בין הצדדים מעורר מעשי אלימות בין הצעירים המשולהבים הבלתי מרוסנים.
אספר לך על מעשה שקרה אתמול אצל אחד מהאנשים שנקראים מתלמידיי וקרובים אליי מאוד, שראה איך בריונים משחיתים ניידת של חברת בזק שהיה בשירות לקוחות בתוך שוק מא"ש בירושלים, כי לדעתם יש תמונות של נשים בפרסומי בזק, ולדעתם אינם לבושים כ"כ בצניעות לפי השגתם. תלמידי שראה את המעשה קם ועלה לישיבה ששם לומדים אותם משחיתים ודפק על הבמה באמצע סדר הלימוד, ו"מחה" בכל תוקף נגד הברוטאליות וההשחתה של האנשים כאן, שאינם שולטים ביצרם. מיד קם 'ראש הכולל' בישיבה זו וחטף מן האברך את הכובע שלו ואת המשקפיים, וכמה מתלמידיו החרו אחריו בסטירות ומכות, וגם גנבו ממנו את הטלפון וקרעו לו את החולצה שלו. האברך לא נרתע והלך משם. כעבור שעה התחילו אצלו הטלפונים של אנשים מתוך הכולל האמור, שהזדהו דוקא עם האברך ולא עם ראש הכולל, ועד הערב הגיע ראש הכולל וכרע ברך מול האברך לפייסו, אחרי שכבר מיד אחרי התקיפה שלח מישהו להחזיר לו את החפצים שנלקחו ממנו, ורצה לשלם לו פיצוי. כך עשה תלמיד שלי מעשה אמיץ ואפילו מסוכן; הכניס את עצמו לתוך לוע הארי וגם קיבל מכות, אבל הסערה שגרם דבריו הכנים ומעשה הנועז שלו פתחו פולמוס נוקב באותו ישיבה וכולל, עד שהתוקפים הרגישו עצמם לא נוח מהמעשה שלהם ובאו לפייסו ולבקש סליחה. זה אומר הרבה על המעשים שלנו שרוצים לשנות, והלוואי שנצליח.
אני מצרף כאן מאמר שכתבתי לכבוד הרצאה שמסרתי אתמול בערב במתנ"ס בבית שמש בערב מיוחד בתכנית למנהיגות קהילתית בהקשר יהודי רחב לקראת חג השבועות בנושא "משבר הגיור 2010", יוזמה של הסוכנות היהודית לאר"י ועוד גורמים, בה הופעתי לצד הרב חיים איראם ראש מדור גיור במכון ללימודי יהדות והרב ד"ר שאול פרבר מייסד ומנהל מכון עתי"ם.
חג שבועות שמח וכל טוב.
בכבוד ובברכה
הרב שמואל ח. פפנהיים
מקדם תעסוקה
תוכנית מפת"ח – מרכזי פיתוח תעסוקת חרדים
* * *
יוסי אחימאיר
מתי תלמד לקח, א. ב. יהושע?
הנסיגה המלאה מעזה לא הספיקה להם, לאנשי השמאל בתוכנו. לא די להם במעשה העקירה המכאיב שבוצע בלמעלה מ-8000 מתיישבים יהודיים. הם ממשיכים להצדיק עד תום את האוייב. לתמוך בכל דרישותיו שאין להן סוף.
בטרם נסיגה מעזה אפילו הם, השמאלנים שלנו, אמרו, כי אם תתחדש המתקפה על יישובינו, לאחר השלמת הפינוי, יהיה צידוק מלא לצה"ל להכות את הטרוריסטים ולהשיב מלחמה שערה בתוככי הרצועה. עברו כבר כמעט שש שנים מאז הנסיגה והעקירה, שבמהלכם אכן הונחתה על עזה "עופרת יצוקה" – והלקח לא נלמד. אנשי הטרור בשלהם. גם אנשי השמאל שלנו בשלהם. ישראל היא המואשמת במצור, בהתעמרות, בפלישות, בהתקפות.
העזתים קיבלו לידם את כל השטח. הם לא הקימו בו אפילו יישוב חדש אחד במקום היישובים הפורחים שלנו, שאינם עוד. הם לא התמסרו לבניית השלום. עזה היא מיתחם חמאסי, שצובר נשק ומעצים שנאה. כל ייעודו הוא לאיים על ישראל ולהציק לישובי העוטף. והשמאל שלנו? – הוא מצדיק, מי באופן ישיר וגלוי ומי בעקיפין, את הביקורת העולמית הקשה על ישראל, שאף החריפה מאז הנסיגה.
מקרה עזה הוא רק אחד ממהלכי העבר שאנשי השמאל שלנו – גם אלה המוסיפים לעצמם את התואר המפתה "לאומיים" (חבורת אלדד יניב הריקנית) – לא לומדים את לקחיהם. האצבע המאשימה ממשיכה להיות מכוונת הביתה פנימה, לעבר הממשלה, לעבר מאות אלפי המתנחלים ביו"ש ובגולן, לעבר כל מי שאינו מאמין בתכליתם של ויתורים חד-צדדיים מצידנו.
מהלכי העבר הם גם הסכמי השלום עם מצרים וירדן. למען הניירות החתומים, עשתה ישראל ויתורים מרחיקי לכת, שהעיקרי בהם – מסרה את כל חצי האי סיני, שטח אסטרטגי חשוב מאין כמוהו למניעת הסכנה מדרום. בתמורה קיבלנו שלום צונן עד מקפיא. נכון, אין – בינתיים – מצב לוחמה, הגבולות שקטים יחסית, חסכנו מעצמנו חללים וקרבנות, אבל דומה כי מדובר בעניין של זמן עד שהמתיחות שוב תגאה לכלל סכנת התלקחות.
מצרים וירדן הן אלופות ההסתה האנטישמית נגד העם היהודי. חוגי האינטליגנציה שם הם המובילים בהחרמת ישראל וישראלים. הם המפיצים בכלי התקשורת ארס אנטישמי שרק מגביר את השנאה היוקדת ממילא למדינה היהודית. מתי תתורגם תעמולה ארסית זו למעשים מסוכנים – זוהי רק שאלה של זמן.
מהלך מן העבר הוא גם הנסיגה המלאה מדרום לבנון לפני עשור שנים. במקום הפיכת הדרום הלבנוני לחבל ארץ של רוגע ושלווה, הוא נהפך ל"חזבאללה-לנד", לאזור השורץ מחבלים ונשקים, טילים ומחפורים, שמנהיגים אותו אנשי דת קיצוניים ומסיתים מסוגו של נסראללה, הנתמכים בכל בידי איראן ושליטה ההיטלריסטי.
הנסיגה הזאת בשנת 2000, כמו כל נסיגה או ויתורים ישראליים אחרים – משמעם בעיני הערבים הוא רק אחד: גילוי של חולשה, שיש לנצל אותו עד תום, כלומר הזמנה להכביד עוד יותר את ידם ולשחרר עוד יותר חרצובות לשונם כלפי ישראל, ולהכין את הקרקע למערכה הבאה. שהרי אצל הערבים מחוות הן סימן לחולשה, וחולשה יש לנצל כדי להקצין עמדות עוד יותר.
ה"עליהום" הגובר בתוכנו על מאות אלפי המתנחלים, ההפגנות – הפאתטיות, יש לציין, במיעוט משתתפיהן, אך הזוכות לכיסוי נרחב בתקשורת – נגד ההתנחלות, הסיסמה השקרית "ציונים לא מתנחלים", ההשתתפות של ישראלים יפי-נפש בהפגנות בנעלין ובמזרח ירושלים ובהתגרויות בחיילי מג"ב וצה"ל, הנפת הדגלים הפלסטיניים בתהלוכות בכפרים הערביים בישראל, כל אלה רק גורמים לראשי הרשות הפלסטינית להכביד סרבנותם ולהעלות את רף הדרישות.
אבו-מאזן וחבר מרעיו מתנהגים בימים אלה כאילו הם אדוני האזור. כאילו הם הגורם החזק, בעל הדרישות הבלתי מתפשרות, והצודקות, תוך שהם מזהים חולשת רוח אמיתית בצד הישראלי, עייפות ונכונות ללכת עד קצה הוויתורים. הם בצדק יכולים להיאחז בסופר א. ב. יהושע, שבמאמר תבוסתני ב"ידיעות אחרונות" הצדיק עד תום את הדרישה לנסיגה מוחלטת לקווי 67', שאם לא כן תוכשר הקרקע למלחמה הבאה. ומי יהיה אשם בה? – כמובן ישראל. כך בלי בושה פוסק הסופר הזה, וחובר בכך לסופרים מן הצד השני של הגבול. הללו חושבים בדיוק כמוהו.
כל התנהגות הרשות הפלסטינית בעת שה"מתווך" האמריקני סובב באזור, עומדת בסתירה לאווירת איפוק, מתינות ורצון טוב, הנדרשת לקדם תהליך שלום עם ויתורים הדדיים ועם פשרות משני הצדדים. ההכרזות המתלהמות, דברי ההסתה האנטישמיים, הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלות, הדרישה ל"יודנריין" ביו"ש (כפי שהשלימה עם כך ישראל עצמה בנסיגה החד-צדדית מחבל עזה), ההפגנות האלימות, הירי בלילות על עוברי אורח – כל אלה מביאים למסקנה אחת. בעתיד הקרוב אין כל סיכוי לתהליך שלום אמיתי, בוודאי לא כאשר אין רצון כן לשלום אמיתי בצד הפלסטיני.
על הממשלה והעומד בראשה להבהיר זאת הבהר היטב לבן שיחם האמריקני, בדמותו של השליח החייכן ג'ורג' מיטשל. אם עדיין לא הפנים והבין בעצמו, אם שולחו הנשיא אובאמה עודנו מיתמם בכך שיש ללחוץ רק על נתניהו, יש להבהיר להם הבהר היטב, כי הגם שישראל מוכנה לשלום אמת שכרוך בוויתורים כואבים, טרם בשלה השעה לכך.
אחרי הניסיון המר עם מצרים וירדן, אחרי הניסיון הקשה עם עזה ולבנון – צברנו לקחים ברורים. אין עוד תכלית לוויתורים חד-צדדיים ולמחוות מצידנו. שלום אמיתי אינם מביאים, אבל סכנה לקיומנו מקרבים גם מקרבים.
ואכן כן, מר א. ב. יהושע: הניסיון מלמד שגם אם נלך לקראת כל המהלכים החד-צדדיים שאתה ברוב נדיבותך מציע, לא תבוא רגיעה לא לך בחיפה ולא לי ברמת-גן. מדינה פלסטינית בקווי 67' היא מתכון לתוהו-ובוהו מזרח-תיכוני, עד כדי איום קיומי למדינתנו המצומקת. מאמריך הפייסניים-חנפים, הקוראים לוויתור עד תום מצידנו, המאשימים אותנו, במין הלקאה עצמית שאינה במקומה, בהתרחשויות הקשות העתידיות – הם בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.
גם ברמאללה וגם בעזה, גם בביירות וגם בדמשק קוראים את מאמריך ומחשבותיך. מתעודדים מהם יותר ממאמריהם המגוייסים של הפובליציסטים מ"הארץ". שואבים מדבריך שלך עידוד להמשך הלחץ, להמשך ההתנכלויות לנו, תוך ניצול מחדלנו ההסברתי. הגיע הזמן שגם אתה, הסופר והפובליציסט היהודי, תסיק מסקנות מלקחיהם המר של מהלכי העבר שביצעה ישראל למען השלום והשקט.
אהוד: איך אתה מעז לפגוע בכבודו, בשפיות דעתו ובשיקול דעתו של סופר חשוב כמו א.ב. יהושע? דבריו הם כדברי אלוהים חיים, ולכל מי שחושב אחרת ממנו אין מקום בקהילת הסופרים החשובים של הספרות העברית.
* * *
מתי דוד
התקשורת היא שדה קרב
מלחמות העבר שישראל ניהלה, בעשורים הראשונים לקיומה, עם צבאות ערב הסדירים, הסתיימו בניצחונות, שניתן היה למדוד תוצאותיהן. ואילו בדור האחרון ישראל מתמודדת נגד ארגוני טרור, בצפון ובדרום – חיזבאללה וחמס – ולא עם צבאות סדירים. התמודדויות צבאיות אלה, לא ניתן למדוד תוצאותיהן, על פי נתוני העבר. בנסיבות הקימות, של עימותים אלימים עם טרור מתוחכם, לתקשורת שמלווה עימותים אלה יש משקל מרכזי בקביעת מי הוא המנצח בהן, ללא קשר לתוצאות הצבאיות.
התקשורת, בעימותים אלה, אינה ממלאת תפקידה כבעבר – אך ורק כמלווה וכמדווחת על האירועים, אלא הופכת למעורבת ולחלק של שדה המערכה עצמו. התקשורת אינה נלחמת אבל אופי הסיקור שלה את האירועים קובע במידה רבה מאוד לעיצוב דעת הקהל לצד מי הניצחון. ניצחון בתקשורת, הופך בפועל לניצחון בקרב, בתודעת דעת הקהל.
מי ששולט בתקשורת הוא הפוסק מי הוא המנצח.
על סיקור של רשתות זרות עוינות המדווחות על הקוֹרֶה בינינו לבין הפלסטינים, החיזבאללה והחמאס – אין לנו שליטה. ואולם על רשתות השידור שלנו – חייבת להיות השפעה והכוונה. אי לכך, חשוב הדבר שבהנהלות הציבוריות והמקצועיות יכהנו עיתונאים ואנשי ציבור, שמודעים ומוכנים לפעול בהתאם למתחייב ממציאות זו. משמעות הדבר, שאנשים אלה לא יראו עצמם ותפקידם רק במשקפת מקצועית ונייטראלית כביכול, מאחר ולא קיימת בעולמנו תקשורת נייטראלית ומקצועית נטו.
לתקשורת היה תמיד תפקיד בסכסוך היהודי-ערבי-פלסטיני, אך מעולם לא היתה לה חשיבות כה רבה כמו בשנים האחרונות. על חלק מהעיתונאים שלנו הדברים מקובלים ומוסכמים. ואולם חלק אחר אינו מקבל שום מרות ופועל בסיסמה "זכות הציבור לדעת" – ומה שהם מחליטים גורם לסכנה של איבוד לדעת. קבוצה זו רואה עצמה מחוץ ומעל לקונצנזוס הלאומי והתקשורתי. אלה אנשים שסבורים שזכותם הבלעדית לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח.
מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותם בסיסמה של חופש הביטוי מסכן את ביטחוננו. בין תקשורת מגויסת בסגנון בולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בסגנון אנרכיסטי, דרושה לישראל תקשורת מאוזנת, אחראית ופטריוטית, במדינה הנתונה לטרור ולסכנות תמידיות מצד האיסלם הסובב אותנו.
מתי דוד
חבר בשתי המועצות הציבוריות של שני ערוצי הטלוויזיה 1, 2 ודירקטור-לשעבר בחברת החדשות
* * *
נשלמה עבודת ההקלדה של יומני אהוד בן עזר מהשנים 1965-1977
לאחר עבודת הקלדה מאומצת שנמשכה כשבע שנים (2003-2010), אמנם בהפסקות, סיים אהוד בן עזר את העתקת המחברות והדפים של יומניו שבכתב-יד מהשנים 1965-1977 [ירושלים – תל-אביב] לקובצי מחשב. כתיבת היומנים התחדשה ב-1987, לאחר הפסקה של כתשע שנים, וזאת כבר בטכניקה של הקלדה ישירה במחשבו הראשון, בתוכנת וורדמיל, שלימים הומרו קבציה לתוכנת וורד. היומנים נמשכים כמעט יום-יום על פני כל השנים מאז, וכתובים בהם הרבה דברים, זאת בלשון המעטה. מדובר באלפי עמודים, הזקוקים עדיין לעריכה קלה ולהשלמות מצד היומנאי, והם יישלחו בדיסק לספרייה הלאומית ויועמדו לרשות הציבור רק משנת 2036, במלאת ליומנאי 100 שנים. בינתיים נצרבו הקבצים במהדורת טיוטה ראשונה על גבי דיסק, למשמרת ארכיונית בכספת המשפחתית. נראה כי לא תהיה מהדורה מודפסת במחשב של היומנים, כי מדובר בכמות ענקית של אלפי עמודים, ולכן יהיה השימור שלהם דיגיטלי בלבד. דבר דומה אמור לגבי אלפי העמודים של מאות הגיליונות של המכתב העיתי "חדשות בן עזר", שאם יודפסו על דפי נייר לא יישאר מקום בחדר לעורך.
* * *
אהוד בן עזר
הדודה אסתר
פרקי יומן על אסתר ראב – מבחר
נדפס בספר היפה והמרשים "גבורות למאזניים", קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, "מאזניים". כרך א'. עורך: ד"ר משה גרנות. עורכי משנה: דוד מלמד, ד"ר אביב עקרוני, מנחם פאלק. תל-אביב, תש"ע, 2009 [עמ' 166-171]. הקטעים מהיומנים פורסמו לראשונה ב"חדשות בן עזר", בגיליון מיוחד ומורחב מס' 173 שהוקדש למלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר רַאבּ.
שנת 1969
תל-אביב. 1.11.69. כ' בחשוון תש"ל. מדברי הדודה אסתר במסיבה שנערכה לכבודה הערב באולם שרת בפתח-תקווה, על ימיה הראשונים של המושבה.
"הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום 'שמירת טבע'. ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה (של חשמל) וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים. ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכל משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינויים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה."
שנת 1970
תל-אביב. 15.11.70. ט"ז בחשוון תשל"א. בבוקר שבת, ה-13.11.70, הביאו אותי מהרצאה בכפר-סאלד במונית מיוחדת לנצרת, דרך טבריה. שם אכלתי, קניתי בשוק קפה, זיתים וזעתר, והמשכתי לטבעון. שם, בפנסיון וילקנסקי בקרית עמל, בצהריים, ביקרתי את הדודה אסתר. שעתיים ישבנו ודיברנו בחדרה. סיפרה ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים.
שנת 1971
תל-אביב. 23.2.71. כ"ח בשבט תשל"א. יום שלישי. בגשם באתי לבקר את הדודה אסתר, בפנסיון וילקנסקי בטבעון. באתי לארוחת הצהריים וישבתי עימה שעה קלה. שוב הפצרתי בה להשלים את כתיבת זיכרונותיה. היא אמרה שנהנתה מפרק הרומאן שלי שפורסם ב"דבר" בשבת, ב-19.2, "ואיש זקן מתעורר מחלומו" – הפרקים הראשונים של הרומאן (שנותר גנוז) "בחצי חייו".
תל-אביב. 26.7.71. ד' באב תשל"א. יום שני. ביום שני, ה-19.7 היה כאן בחור מיפעת, בגילי לערך, חבר של יהואש ביבר, ושמו ראובן שוהם. הוא עושה עבודת מ"א בספרות אצל גרשון שקד בירושלים על הדודה אסתר. ביקש שאעזור לו. שעה ארוכה ישבנו, ועברנו על כל החומר שברשותי. הוא עשה עבודת מחקר רצינית – עבר על כל אשר כתבה, צילם, סימן תאריכים וערך ביבליוגראפיה. כמה דברים שלא היו לו ונמצאו אצלי – צילם. השתדלתי לעודד אותו ככל האפשר בעבודתו, למען יעשה ממנה פעם ספר.
תל-אביב. 7.8.71. ט"ז באב תשל"א. שבת. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני.
בעשר בלילה החלה ההרצאה. הירח היה כבר אפל לגמרי, אותו לילה היה ליקוי לבנה. רק בקצהו השמאלי החלה בהרת לבנה. החבר לייבוש הציג אותי בתור החבר אהוד בן עזר. קודם לכן ניגשה אליי אישה אחת, דומני חוה שמה, או בתיה, והציגה עצמה בתור אחותו של שמעון קושניר, ומסרה דרישת שלום לדודה אסתר. גם אלמנתו של יעקב רז, שהיה ידיד לדודה אסתר, מסרה לה דרישת שלום.
לאחר ההרצאה יצאנו החוצה. הירח היה כבר מלא ובהיר לגמרי. חיכינו למכונית. נחמן רז (בנו של יעקב רז) סיפר לי כי ביקר בזמנו את הדודה אסתר. "רק חבל..." אמר, "המחלה שלה..."
"איזו מחלה?" שאלתי.
הוא נבוך.
"לא, לא, תאמר," אמרתי.
"זה, הרדיפה..."
"נו," אמרתי, "זה לא חדש אצלה."
"היא כתבה לי, לפני כמה שנים, מכתב מוזר מאוד, שמתנכלים לה ושאבוא להציל אותה," סיפר, "באתי וישבתי אצלה. על המרפסת ממול ישבו שני בחורים. 'אתה רואה!' – היא אמרה לי, 'הם עוקבים אחריי.' – זה מאוד-מאוד לא נעים." סיים דבריו.
הסכמתי עימו, וכן שבכל יתר התחומים נשמתה צעירה וערה.
שנת 1972
תל-אביב. 21.8.72. י"א באלול תשל"ב. יום שני. לפני הצהריים נסעתי לעזור לדודה אסתר לעבור לביתה שקנתה ברחוב הדגניות 15ב' בטבעון. הגעתי בעשר וחצי כאשר רוב החפצים כבר היו על המכונית. נסענו יחד, שנינו בקבינה, ושני פועלים ערבים מאחור, אלה הסבלים. הדודה היתה עצבנית ושלחה אותי להשגיח כל הזמן שלא יגנבו משהו ממיטלטליה. הדירה החדשה ניראית צפופה מדי, קרובה מדי לשכנים אחרים, ואני בטוח שהיא לא תחזיק שם זמן רב. הייתי צריך לשמור שלא יגנבו את התמונות שלה, המרבדים שלה, המזוודה עם כלי הכסף. ארגזיה מלאים שמאטעס. קרוב לעשרים כובעים ישנים וממועכים. כלי מיטה מלוכלכים. פתיליה ("אני עושה עליה חמין בחורף!") – הכול מלוכלך ומוזנח. איכשהו עברה ההעברה בשלום וכל המיטלטלים הוכנסו לדירה.
שנת 1973
תל-אביב. 12.1.73. ט' בשבט תשל"ג. יום שישי. אתמול נסעתי לבקר את הדודה אסתר בטבעון. היא טילפנה שלשום ודרשה במפגיע כי אבוא מאחר והיא "הולכת למות".
דיברנו על נחום גוטמן והיא סיפרה לי כי היה ביניהם קשר די הדוק, ואת שיריה – "אני תחת האטד, קלה, זידונה... את דיננו חרצתי באחת" ו"ציפור מתה על הזרם" – כתבה לו.
הרגשתי שהיתה מאוהבת בו. ואולי גם הוא בה. ומכאן גם חיבתו הרבה אליי.
היא רצתה לתת לי מאה לירות על שאספתי את שיריה בספר – ואני לא קיבלתי אותן. לא הסכמתי לקחת כסף ממנה. אבל פישפשתי בספרייתה והיא נתנה לי כמה ספרוני שירים ישנים של אצ"ג, לאה גולדברג ויוכבד בת מרים. וגם נתנה לי את המזמרה שלה, אשר בה היתה גוזמת בכרם אביה, הוא סבי יהודה ראב, בצעירותה – כדי שאמסור ל"יד לבנים" ויציגוה במוזיאון.
אמרתי לה כי את המסכה שלה, מסכת פנים מגבס שהתקין לה גוטמן, ואת שולחן הכתיבה – עם תמונות, תמסור ל"יד לבנים" כדי שתהיה פינה על שמה.
תל-אביב. 10.2.73. ח' באדר א' תשל"ג. שבת. אתמול בערב הייתי אצל אמא ומשה בפתח-תקווה. אמא הכינה ארוחה גדולה ומצויינת. היו אהרון ותמר בן עזר, מרים ואברהם גיסין, יואל ויהודית סימקין, שלמה וחוה וולפברג, אבשלום רוצקין (כרמלי) ולאה אשתו, רחלה ושמחה זילברווסר.
יואל סימקין ואבשלום סיפרו מעשיות ובדיחות, מן הפולקלור של פתח-תקווה.
סיפור על הדודה אסתר, גם הוא מפי יואל סימקין.
כשהיתה צעירה אהבה מאוד את אברהם איכר. היתה לו הצלחה רבה אצל נשים והיה נשוי במרוצת חייו לנשים אחדות. כניראה שהדוד ברוך והדוד אלעזר [אחיה] דעתם לא היתה נוחה מכך שהוא, שהיה פועל, מתעסק עם אחותם. מה עשו? לילה אחד התעטפו בעבאיות רחבות והתחפשו לערבים, ארבו לו והתנפלו עליו והיכו אותו מכות נאמנות.
ועוד סיפור מפי יואל:
זוג צעיר אחד מראש פינה נסע לירח הדבש לטבריה. הלכו לראינוע וביקשו את המקום הטוב ביותר – בשורה הראשונה! נכנסו וישבו, ולפתע הם רואים כי פרידמן, פקידו של הברון, יושב באחת השורות האחוריות. "איך אנחנו יכולים לשבת עם הגב אליו?" – אמר הבעל הצעיר, ומיד הסתובבו כדי שלא להעליבו.
תל-אביב. 5.9.73. ח' באלול תשל"ג. יום רביעי. אתמול הופיעה במפתיע הדודה אסתר, בלי להודיע, חיכתה אצל בן-דודי הסופר יצחק ראב, הגר כאן, ברחוב פרופסור שור, מרחק שלושה בתים ממני. כאשר חזרתי מן הבריכה, מצאתי ליד הדלת שקית ריקה של שקדים. אתמול גם התפרסמה מודעת האבל שביקשה מבן-דודי אהרון בן עזר לתת על מות הרצפלד. לקחתי את הדודה לכאן, לדירת הרווקים שלי. הכנתי לשנינו צהריים. היה לי במקרר ריזוטו מעשה ידיי, וסלט חצילים בטחינה. היא התפעלה. גם מרק הכנתי.
הקלטתי כמה שירים נוספים ממנה. לפני כן השמעתי לה את השירים ואת הקטע שקראה ב"יד לבנים" לפני שלוש שנים – "שתי נערות בפרדס עזוב". כששמעה את השיר "בשורה" על אבא ז"ל – בכתה. כששמעה את הקטע עם הנערות – חיתה אותו כמו ילדה קטנה. הניעה ידיה ושלחה לשון.
כשאמרתי לה כי רגליה יפות עדיין, בייחוד כף הרגל, הרימה מעט את שמלתה ואמרה: "גם למעלה יותר. הבשר עוד קשה!"
ליוויתי אותה לאוטובוס.
תל-אביב. 24.10.73. כ"ח בתשרי תשל"ד. יום רביעי. הבוקר נכנסה הפסקת האש באופן סופי לתוקפה, משעה שבע בבוקר, לפי החלטה נוספת של מועצת הביטחון. וכך נסתיימה בינתיים המלחמה. מה יהיה הלאה? אם לא יבואו בדרך נס הסדר סופי ועימו שלום – ייעשה המצב רק גרוע יותר. וצפויות לנו שנים ארוכות של מלחמת התשה בכל הגבולות החדשים.
אתמול בבוקר נסעתי לבקר את הדודה אסתר, הרגשתי צורך בכך לאחר שנודע לה על נפילתו של רן שוחט, נכדו של אחיה ברוך. היא סיפרה לי שני חלומות שהיו לה לפני שבוע.
בחלום הראשון היא יושבת על שפת נהר שחור ומאיים מאוד, ומעליה עומד אביה, הסבא (שלי) יהודה, והוא צוחק אליה ומבטיח לה כי לא יאונה לה כל רע, והיא מתפלאה כיצד זה אינה מפחדת מן הנהר המאיים. בהקיצה הרגישה ביטחון רב. ובחלום השני ראתה אותו פצוע בבטנו, מעיו שפוכים ומכנסיו פתוחות, ונחרדה. ואז הקיצה וידעה כי מישהו מצאצאיו נפל במלחמה הזאת.
תל-אביב. 8.12.73. י"ג בכסלו תשל"ד. שבת. אתמול באה לבקר הדודה אסתר ויחד הלכנו לפנות-ערב לבקר אצל נחום גוטמן. הם לא נפגשו מזה שנים רבות. זו היתה פגישה די מרגשת, אף כי מגומגמת. נחום שכחן, והדודה אסתר בשיגיונותיה. אף כי ניראתה מצויין – היה יום גשום והיא באה במכנסיים ובדאפלקוט, כשהברדס על ראשה. ממש כנערה צעירה.
נחום שאל אותה שוב ושוב מדוע התרחקה מתל-אביב. והיא ענתה כי מצאה אנשים בקיבוצים ובמושבים, מהעלייה השנייה – שאוהבים אותה. כל זה היה נוגע ללב. איש-איש מהם חי בעולם דמיונו וקשה לומר שהיה ביניהם קשר ברור בשיחה. קצת כמו שני ילדים קאפריזיים.
נחום הראה לי את הספר "כאור זרוע" שצייר ליעקב הורוביץ, וכן נתן לי לקרוא את ספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט", לצורך הראיון ל"מאזניים" ליובלו ה-75 של גוטמן.
התחלתי לקרוא בספר והוקסמתי. החלטתי לתת לנחום טופס של "המחצבה" עם הקדשה: "לנחום, אתה – / שורשה של תל אביב / רושם אגדותיה / קוסם בצבעים / ואמן באהבת אדם / יחיד במינו – / אוהבך / אהוד בן עזר."
שנת 1974
תל-אביב. 23.3.74. כ"ט באדר תשל"ד. שבת. ביום רביעי, ה-21.3, נסעתי לבקר את הדודה בטבעון, לאחר שדחיתי את הביקור בכמה שבועות. כבר בדרך ידעתי מה יהיה – בינתיים נדפס מכתבי אל [נגד] גולדה בעיתון, ואם הגיע לידיעתה של אסתר – תצפה לי מנת השיגעון הרגיל.
וכך אמנם היה.
במקום להיות אסירת תודה על כך שאני, היחיד מכל המשפחה, שומר על קשר עימה ונוסע מדי פעם לבקרה – סטתה עד מהרה לעניין המכתב, ברשעות המטורפת האופיינית לה:
"מי אתה בכלל, פשפש אחד, שתכתוב כך נגד גולדה מאיר? מה עשית בכלל למען המדינה, אפילו לא נלחמת. אני נלחמתי. אני יש לי זכות לדבר. גם לדעתי עליה להתפטר כבר. אך לא אתה האדם שיאמר לה זאת. רק בשביל להתפרסם אתה עושה את הכול. אני סובלת בגללך. אליי מגיעות התגובות. אני לא ישינה בלילות בגללך. מכים אותי. אתה כלום בשבילי. רק חתיכת חיים שנותרה מאחי הצעיר. שום דבר לא יצא ממך. במיטב שנותיך אתה מבזבז את ימיך, עצלן, וכל מה שכתבת עד עכשיו לא שווה כלום. אם אתה רוצה לעסוק בפוליטיקה – תיכנס למפלגה. תהיה עסקן! איך אתה מעז בכלל לכתוב מכתבים כאלה. אין לך שום חוש קיום, אפילו לא של זבוב. אתה לא מכיר אותם. הם עוד יתנקמו בך. יגזלו את הפרנסה שלך."
וכך המשיכה לחרף ולגדף ולשפוך מררתה. גם כשאמרתי לה שאולי אסע לארה"ב בקיץ, בעקבות צאת ספר הראיונות [הנוסח האנגלי של "אין שאננים בציון"], אמרה – "מה פתאום שתיסע בכלל? מי אתה בכלל שתרצה בפניהם? למה לך לבזבז את הזמן שלך?" – וכן הלאה וכן הלאה. וכשאמרתי לה שאולי יכירו אותי גם מחוץ לארץ, ואולי תתעורר התעניינות וירצו לתרגם איזה ספר שלי – זה הרגיז אותה עוד יותר. לבסוף אמרתי לה שאין לי מה לדבר איתה בנושא הזה. רק הקינאה מדברת מגרונה, ואני מצטער שבכלל באתי לבקרה כי ידעתי שכך יהיה.
על כך התפרצה עוד יותר – "מי אתה שאקנא בך? שוטה! (ועוד שמות גנאי) – הלא אתה רק חתיכת חיים שנישארה מאחי הקטן! וכו'..."
בכל זאת לא קמתי ויצאתי. ריחמתי עליה. הכינה ארוחת-צהריים וכה ציפתה לבואי. ולבסוף אף הצטערה ואמרה שהחליטה לא לדבר איתי על כך, כדי שלא לקלקל את הפגישה, אך לא יכלה להתאפק. גם הראתה לי מכתב שקיבלה מאישה אחת, כניראה מוותיקות מפא"י, ידידה שלה, ובו קטע העיתון ובו מכתבי, ודברי תמיהה – האם בן-אחיך הצטרף לליכוד? וכו'.
אמרה שתכתוב מכתב התנצלות לגולדה, על דבריי. אמרתי לה שהיא יכולה לכתוב מה שהיא רוצה ואינני מפריע לה. הטענה שלה – היא קיבלה לפני שנתיים את פרס ראש הממשלה מדי גולדה – וכיצד אני מעיז עתה לפגוע באישה חשובה זאת, שזכויותיה למדינה גדולות פי אלף משלי.
מתברר שהדודה אסתר אינה מקבלת כלל קצבת זיקנה מן הביטוח הלאומי. ביקשתי ממנה את תעודת הזהות [לאחר זמן-מה אכן הצלחתי לסדר שתקבל את הקיצבה], ושם רשום שנולדה בשנת 1889 (!), היא אמרה שזוהי טעות. שנולדה ב-1899. אף זו כמובן הגזמה, לצד אחר. כניראה נולדה בשנת 1894 או בסביבתה, ב-25 באפריל.
תל-אביב. 1.12.74. י"ז בכסלו תשל"ה. יום ראשון. ביום רביעי, ה-27.11, באה לתל-אביב הדודה אסתר ונסעתי עימה לאוניברסיטה, שם הוזמנה להרצות בסמינריון של נורית גוברין על הנוף הארץ-ישראלי בספרות העברית. את הרצאתה כתבה, ואת כתב-היד השאירה אצלי. אך הדברים המעניינים של הרצאתה היו אותם מקומות בהם סטתה מהכתוב והעלתה תמונות מן הזיכרון. מראה חצר אביה בפתח-תקווה ביום חורף, לאחר הגשמים, עם ראשית הנביטה. הנוף שצבעו היה ירוק-אפור, צבע המלריה והביצות ופני האנשים. על כך שלא היה חסר לה הגוון הירוק בנוף. חבל שלא הקלטתי את דבריה.
בקהל ישב סטודנט ערבי. והיא, מבלי דעת זאת, נסחפה אל דבריה הרגילים על אודות הערבים – שכולם רוצחים ושואפים להשמידנו. דין מוחמד בסייף. בצורה בוטה וגלוייה.
הערבי שאל אחר-כך – מה המיוחד שהיא מוצאת בנוף הארץ שאין למוצאו בשום מקום אחר בעולם – והיא חזרה על דבריה בדבר היות ארץ זו ארצם של האבות, של היהודים ולא של הערבים, שאימצו לעצמם גם את אבותינו המקראיים.
אני הרגשתי מתחילה כי לסוף כזה צפוייה הפגישה – ולא יכולתי להושיע ממקום מושבי. בסך הכל היתה זו הרצאה די גרועה, מחוץ לרגעי ההארה שהיו לה בתארה נופים ומראות מן העבר. ניסיונותיה להיראות "מדעית" היו מגוחכים, והזכירו לי את דיבוריהם המשכיליים של אבא ודוד ברוך ז"ל, שלא נשתחררו כל ימיהם מדילטאנטיות כלשהי של בני מושבה שלא זכו בחינוך מדעי ומשום כך העריצו כל כך את המושג המרוחק של המדע, ותמיד היתה בדבריהם כמין נעימת ביטול עצמי בפני האמת המדעית אליה הם לעולם לא יגיעו. וכך הפסידו הרבה מן האותנטיות שלהם, ואותו דבר בדברי הדודה.
חזרנו לכאן. יהודית הכינה ארוחת-ערב ואסתר היתה מאושרת בנו. כאשר ישבנו ודיברנו, הערתי: "דודה אסתר, אני מקווה כי כאשר האווירון חג שוב ושוב והרעיש בשעה שהרצית, לא חשבת שזה משהו המכוון נגדך אישית. אלה הם פשוט מטוסים העומדים לנחות בשדה דב."
"מה איתך?" ענתה. "אתה חושב שיש לי שיגעון רדיפה? כלל לא חשבתי על כך."
שנת 1976
תל-אביב. 4.2.76. ג' באדר א', תשל"ו. יום רביעי. אתמול בערב, ה-3.2, נסעתי לירושלים במונית מיוחדת עם שמעון קושניר ואשתו להנחות ערב של אנשי העלייה השנייה ביד יצחק בן צבי. בדרך שוחחתי רבות עם שמעון קושניר. סיפרתי לו על מצבה של הדודה אסתר, שפנתה אליו לא פעם במכתבים על מצוקותיה, והוא סיפר לי כי גם הרצפלד, שנתיים לפני מותו, שקע במשבר נפשי קשה שהתבטא במחלת רדיפה, וזו היתה תוצאה מהיווכחו לדעת כי בבקשו לעשות כדרכו חסדים לבני-אדם – משיבים פניו ריקם אלה שבידם ההשפעה והכסף, ומתעלמים ממנו. הוא אושפז בבית חולי-רוח ובקושי רב יצא מכך. ועוד סיפר לי כי משכן ברנר ברחוב קיבוץ גלויות נהרס לגמרי ונהפך למאורת פריצים.
*
בשנים 1978-1987 לא ניהלתי יומן. השלמות והארות לדברים שנכתבו ביומן מצויות בסיפור חייה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", אהוד בן עזר, "עם עובד", 1998 – כמו פרשות המכתב לגולדה והפגישה עם אסתר באוניברסיטת תל-אביב ביוזמתה של פרופ' נורית גוברין. כאן נבחר לפרסום רק חלק מהקטעים על אסתר ביומניי, המקובצים גם בחוברת הפרטית "הדודה אסתר".
אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת", משנת 1961:
מתקו לי רגבי-עפרך
מולדת – כאשר מתקו לי
ענני-שמייך –
* * *
לנעמי ואייל היקרים, ברכות להולדת הבת, צאצא חמישית
להדסה ויגאל היקרים, ברכות להולדת הנכדה, צאצא עשירית
אם כולם היו כמוכם
היו לנו עוד מיליון יהודים בישראל
כל הכבוד לכם
התרבו והצליחו!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ככל שתגבר האנטישמיות בארה"ב כן היא תשחק לידי הנשיא אובמה אשר ימצא בה צידוק מצויין להרחיב ולפרוש את חסותו המגוננת על היהודים "שלו", "להגן" עליהם, לשלבם במימשל שלו, להמשיך לקבל את תרומותיהם וקולותיהם לבחירות הבאות, ולהיראות כפועל במרץ נגד האנטישמיות – וככה, בהיותם אסירי תודה לו, יצליח להעמיק את הטריז בינם לבין ישראל ה"כובשת", הבונה בירושלים ר"ל, וזאת יוכל לעשות גם בעזרת היהודים שמתנגדים לו, אבל מתנגדים גם לישראל – כדוגמת חסיד הטרור הפלסטיני נועם חומסקי (פרופ' אברם נועם צ'ומסקי, באנגלית).
לכן כדאי לסעודים להשקיע הרבה כסף בעידוד הפעילות האנטי-ישראלית והאנטישמית בקמפוסים בארה"ב. את הפירות הם מקווים לראות נופלים לחיקם הרחק משם, במזרח התיכון, בערעור מעמדה של ישראל כבעלת-ברית לארה"ב.
* אל תאמינו אף לרגע אחד להסכם, שהושג בתיווכו של נשיא ברזיל לולה דה סילבה, לפיו איראן תשלח לטורקיה 1,200 קילוגרם של אורניום ותקבל בתמורה אורניום מועשר בדרגה גבוהה יותר, שישמש רק לצורכי מחקר ורפואה... [שעל כך כבר נאמר: פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר!"] – – וכי "טורקיה וברזיל הגיעו להסכם על הליך חילופי האורניום, שעשוי להוביל לחידוש המגעים בין מעצמות המערב לאיראן."
זה הכול עוונטה. עבודה בעיניים לשם עיבוי המטרייה הסוככת על תעשיית הגרעין הצבאית החשאית של איראן – וכדי לנטרל את הצעדים הרופסים של אובמה ושל מדינות אירופה ושל מועצת הביטחון של האו"ם נגד ההתגרענות האיראנית. שלושה חורשי רעתה של ישראל, מי פחות ומי יותר – שניים מהם מוסלמים, ארדואן הטורקי, דה סילבה הברזילאי ואחמדניג'אד הטרוריסט האיראני – חוברים יחד לתוכנית "חיובית" כביכול, שתועלתה היחידה היא עבורם – להמשיך לרמות את העולם ולקעקע את מעמדה של ישראל ואת ביטחונה. ועל דיבורים כגון אלה אומרים הערבים: "כּוּלוּ כִּיזֶבּ!"
* האופק מתקדר בקיץ. אלכס פישמן: "האמריקאים מוכנים לשחק את תפקיד האידיוט העולמי מול האיראנים, אבל גרוע מכך: הם מצפים שגם ישראל תצטרף למחול השוטים שלהם. אז אולי האמריקאים יכולים להרשות לעצמם להשתטות, הם הרי אימפריה. אבל אנחנו – לא. האמריקאים משחקים את האידיוטים, הם עדיין בודקים מה קרה שם בטהראן. ישראל צריכה להתרגל לרעיון שהמימשל האמריקאי, גם אם לא יכריז על כך, השלים עם גרעין איראני. מה שמדאיג אותם יותר זו יוזמה ישראלית חד-צדדית. הם כבר מעורבים בשתי מלחמות [עיראק, אפגניסטן] והם לא מתכוונים להיות מעורבים בשלישית. לכן הם יעשו הכול כדי שבישראל לא יחממו מנועים." ["ידיעות אחרונות", גיליון שישי, 18.5.10].
זיכרו אלו התקפות וחרפות אנחנו זוכים וזכינו מצידכם בגין התקפותינו על אובמה כבר מראשית כהונתו! – סליחה שצדקנו. לאמריקאים יש ודאי גם תוכניות מגירה כיצד ייראה העולם בלי ישראל ובלי הלוחמים הארמנים האמיצים של מוסה-דאג, שגורלם שפר מגורל מורדי גטו ורשה – כי באו ספינות מלחמה צרפתיות לחלצם.
אז מה מצב הבנייה המחרחרת מלחמה של ישראל בירושלים?
* במלחמת העולם השנייה לחמו בנות הברית, והאמריקאים בכללן, ביותר משתי ארצות, אבל אז לא היו להן ספקות היכן נמצא ציר הרשע. חוץ מאשר במזרח-התיכון, שכאן חיכו המוסלמים בשקט ובשלווה לניצחון של ארצות הציר, של הנאצים, ולא נקפו אצבע לעזור למאמץ המלחמה הבריטי. והם אכן באו על שכרם. ממשלת המנדאט הבריטי אסרה על שארית הפליטה מששת מיליוני היהודים שנשמדו באירופה, להעפיל בספינות רעועות ולהיכנס בשערי ארץ-ישראל, גבולות שהיו פתוחים כל אותה תקופה להגירה ערבית מאסיבית של אבותיהם של מי שלימים כונו בשם "פלסטינים".
* מי זאת ציפי ליבני?
* עם ישראל צריך להצדיע לשוטריו. יש אמנם פה ושם מקרים לא נעימים, מחוספסים של מעצרים לא נחוצים, אבל בגדול – העומס המוטל עליהם יום ולילה, שבת וחול, הוא עצום, ועליהם לפעול בנחישות ובזהירות כלפי ציבורים שונים ולעיתים גם משונים שאינם בוחלים בצורות רבות של הפרת חוק ופגיעה בדמוקרטיה הישראלית! ועל כך נאמר: אלמלא מוראה של מלכות, איש את אחיו חיים בלעו. [לא מצאנו את המקור המדוייק של הפסוק].
* במושבה פתח-תקווה נתפס בן-איכרים אונס אתון. להגנתו אמר שהאתון לא הסכימה לכך שפתח-תקווה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. בתור עונש מכרו את האתון לראשון.
* אל תחמיצו את הפרק הרביעי בסידרה הצרפתית-במקורה והיוצאת מן הכלל "אפוקליפסה", הוא הפרק על "פרל הארבור" – שישודר ביום שני הקרוב, בשעה 21.45, בערוץ הראשון של הטלוויזיה. ביום שני האחרון, ה-17.5, שודר הפרק השלישי, שעסק בעיקר בפלישה הנאצית לרוסיה. ולאחריו שודר באותו ערב פרק-ביניים שבו סיפרו יוצרי הסידרה המופלאה הזו על דרך עבודתם עליה, וגם על הטכניקה של "צביעת" הסרטים הדוקומנטאריים, שהיו במקורם בשחור-לבן אם כי הצלמים, כפי שציין איש המקצוע ש"צבע" אותם, ראו את מה שצילמו בצבעים טבעיים, ורק שסרטי הצילום שלהם לא יכלו אז להעביר זאת.
המלחמה הנוראה ההיא, וגם הטבח ההמוני, היו בצבעים אמיתיים ולא בפיקציה של שחור-לבן, שטובה אולי כיום רק לוודי אלן, ושמורה בקלסיקה של הקולנוע. ואילו בעיני הדורות הצעירים כבר אינה נראית מציאות אמיתית אלא מעין פנטומימה או סוג של אגדה.
שש שעות מרגשות רגע-רגע של שש תוכניות מתוך 600 שעות של סרטי ארכיונים, עבודת נמלים של צוות גדול ומיומן במשך כשלוש שנים, כאשר אחת מהנחות היסוד היא שהדור הצעיר כיום לא נוטה ולא רגיל לראות סרטים לא צבעוניים – כל אלה הביאו לאחת היצירות הדוקומנטאריות האמינות והחשובות ביותר על האסון הנורא שהמיטו הפירומאן היטלר ובני עמו הגרמנים על האנושות במלחמת העולם השנייה.
אנחנו מכירים אנשים, חכמים בעיני עצמם, שמזלזלים בסידרה. המשיכו לזלזל ולהעמיד פנים שלא למדתם ממנה שום דבר חדש! כמה טוב שהעולם לא חי מפי פלצנים ונאדות נפוחים, שאחרת לא היינו זוכים לסדרות כאלה! אנחנו למדנו ממנה המון. ומעיד על כך גם ידידנו חתן פרס ישראל לספרות בן השמונים ושמונה יצחק אורפז, שהיה חייל ולוחם בבריגדה היהודית באיטליה.
* מי זה אלביס קוסטלו שביטל ביקור בישראל ושתי הופעות באמפיתיאטרון קיסריה? – "בשל הסכסוך הישראלי פלשתיני והסיטואציות המשפילות אזרחים פלשתינים בשם ביטחון לאומי," לדבריו, ו"משום שבארצות טוטליטריות יש צנזורה על תכנים של שירים!" – ואולי פשוט לא קנו די כרטיסים להופעות של הפוץ המטיף הנבער הזה?
* עבודת עבדים על מדרכות תל אביב. כידוע בארץ-ישראל עונת השלכת איננה בסתיו אלא עם הרוחות החזקות והחמסינים של האביב המאוחר. מדי רגע מתכסות מדרכות העיר בשיכבה חדשה של עלים צהובים שנשרו מאילנות הסרק הנטועים במדרכות ובחצרות, ובתוך כל אלה עומדות נשים מבוגרות, רובן "רוסיות", ומטאטאות ואוספות את העלים, משימת סיזיפוס. מה עוד שהשמועה אומרת שהמשגיחים של העירייה בודקים אחריהן אם אספו את המיכסה היומית והותירו שטח נקי. והנה, בביקורנו האחרון בטימבוקטו גילינו שישנן כבר מכונות ששואבות את העלים ושאר הלכלוכים מהמדרכות ללא צורך בעבודת עבדים נשית. אבל לתל אביב טרם הגיעה בשורת הקידמה הטכנית של טימבוקטו, של זולו ושל עם המטבולו.
ברגע האחרון: אופניים חשמליים הרגו עובדת ניקיון "רוסייה" עם מטפחת על ראשה, שהפנתה להם גב בשעת עבודתה בניקוי המדרכה.
* קללה: שתהיה מלחין ישראלי רציני ושהתזמורת הפילהרמונית תשמיע פעמיים במהלך חייך יצירות קצרות שלך בנות 20 דקות כל אחת והקהל בהיכל התרבות יקשיב בנימוס.
* אבינו היה שתקן. בייחוד במסיבות חברתיות היה שותק. יושב ושותק. יום אחד אמר לו דודנו יחיאל ליפסקי (שהיה בשעתו הדון ז'ואן של פתח-תקווה): "בנימין, אולי תשנה כבר את נושא השתיקה שלך?"
תכונה משפחתית זו ירשנו גם אנו. במסיבות חברתיות אנחנו שותקים כדי שלא להיגרר לוויכוחים פוליטיים ושלא לדבר גסויות. מה שיש לנו לומר אנחנו אומרים ללא הפרעה במכתב העיתי, או עם חברים קרובים מאוד שאיתם נעים להתכתש, חרף מחאות המיסתורית.
ואילו דודנו ברוך לא היה חדל לדבר, לספר ולשעשע בעברית, באידיש ובערבית במסיבות חברתיות, המבוגרים היו יושבים והילדים סביבו עומדים וכולם מקשיבים ביראת כבוד ובעניין. וכלום היתה להם ברירה? הוא היה סולן חברתי מנעוריו, כאשר היה עומד, שחום גבוה ויפה, על אדן החלון, הרחב כבמה קטנה, ומציג ומחקה דמויות מאיכרי המושבה או את מחזהו, "הַבּוּרְס", שכתב-ידו נמצא עד היום בארכיון המשפחה.
שלושה דודים שלנו, מיוחדים במינם – פלטיאל נוביק, יחיאל ליפסקי וברוך ראב בן עזר, היו בין מרכיביה של הדמות של הדוד אלכס ברומאן הנידח "המושבה שלי", רומאן שטרם נכתב כמוהו בספרות העברית, וגם של דמותו של אותו דוד אלכס ברומאן הנשכח "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". שני הספרים הנידחים והנשכחים הללו אזלו כליל ואין סיכוי שיודפסו מחדש אי פעם, כי הם לא שייכים לספרות העברית, כתב אותם סופר לא חשוב והם אינם נזכרים כלל בתולדותיה, אבל אולי היסטוריון של העתיד, אם לא יהיה מטומטם, ימצא בהם עניין.
* טרם קיבלנו שום פנייה בעקבות ההצעה שלנו להוציא את המקור העברי של "חוסני החולם", שנבחר לאחד מעשרה הספרים המצויירים הטובים ביותר ב"ניו יורק טיימס בוקס רוויו" לשנת 1998. נראה לנו שאילו היינו סופרים "חשובים" או גם רבי מכר או אילו הצענו לממן את ההפקה בעשרים אלף שקל לפחות – כבר היו פונים אלינו, כי ככה עובד שוק הספרים בישראל, שוק שממנו כבר התייאשנו מזמן, ולכן התחלנו להוציא לאור את "חדשות בן עזר" ולהיות בו לעזר גם לסופרים, משוררים, כותבי מאמרים ומסאים אחרים.
* לאחרונה שתינו יין מעניין וטעים מאוד. זהו אמרלד ריזלינג Piano Nobile יין לבן חצי יבש, 10.5% אלכוהול, תכולה 750 מ"ל, בבקבוק שקוף בעל גוון ירקרק-כחלחל קל מאוד. את המחיר איננו יודעים כי קיבלנו אותו מתנה מחברים. על הפתקית מאחור מפורטות תכונותיו באנגלית, ובקצרה גם בעברית: היין הופק מענבי אמרלד ריזלינג. היין קל, פירותי ומרענן ומתאפיין באיזון נעים בין חומציות למתיקות מעודנת. מומלץ להגיש צונן, מתאים מאוד למנת דגים, עוף ומנות אסיאתיות ועוד. מיוצר על-ידי יקבי כרמל, רח' הכרמל. ת.ד. 2. ורק שכחו לציין באיזו עיר מדובר, ראשון לציון או זיכרון יעקב? – צריך לנחש ולדעת שבעבר הם נקראו בשם "יקבי כרמל מזרחי". הבקבוק נושא חותם כשרות של הרבנות הראשית, שזה בסדר, אך למרבה הביזיון גם חותמת כשר לפסח של בד"ץ מהדרין.
מאחר שכל הטקסט על הפתקית (ה"מרקה") של הבקבוק כתוב בלועזית, עם מעין מטבע שעליה פרשים, עמודים ומלאכים מימי הביניים, יש רושם שנעשה כאן ניסיון להסוות את מקורו הישראלי של היין, כדי שייראה יין יבוא; וגם מוצנעת העובדה שהוא מיוצר בישראל, לבד מאותו "יקב כרמל" בת.ד. 2 המסתורית באותיות הקטנות ביותר שאפשר למצוא, כך שהפתקית דומה לזו שהיבואנים מדביקים על היינות שלהם, אולי כדי שהקונה לא יצליח לקרוא ויתבלבל בנקל. עם זאת אנחנו מאוד ממליצים על האמרלד ריזלינג הזה. אבדו לנו החשק והטעם ליינות היבשים האדומים. הם רק עושים לנו צרבת, ויהא מחירם אפילו אלף שקלים הבקבוק.
* אם יש דבר מטומטם ומסוכן ב"שיחות הקירבה" בין ישראל לפלסטינים הריהו הצבת כוחות נאט"ו, כוחות אירופיים או כל כוח בינלאומי אחר בגדה המערבית. זהו מתכון בטוח לזליגה יומיומית של פצמ"רים וסקאדים ללב תל-אביב, למגדלי עזריאלי, למטכ"ל, למערכת "הארץ", לבנייני החוגים הפלסטיניים להיסטוריה ולסוציולוגיה באוניברסיטת שיח'-מוניס ולנתב"ג – וללא יכולת צה"לית לתת להם מענה מחשש לפגיעה בכוחות הזרים שבגדה. זה עוד מסמר בארון המתים של ישראל – כתקוות אויביה הערמומיים, וזה גם הרס חגורת הביטחון בגבול המזרחי עם ירדן. כל יום יוכלו 100 נועם חומסקים לחדור לארץ-ישראל ולשאת בביר-זית, ובבוא היום גם בשיח' מוניס – הרצאות על ה"נכבה" ועל ה"כיבוש".
* אובמה הודה, בפגישה עם חברי קונגרס יהודים ממפלגתו, שהמזרח התיכון הוא "שדה מוקשים" וכי בטיפולו בו עלה על מוקשים רבים. אנחנו על החובבנות המסוכנת שלו עמדנו כבר מההתחלה, אבל איש מאלה שהיתרו בנו – "איך אתם מעיזים לדבר כך על אובמה!" – לא ביקש עדיין מאיתנו סליחה.
* * *
"סיר הסירים" של הילדה ציונה
שלום אהוד,
תיקון קל, למעשה תוספת, בנוגע לספר סיר הסירים של אלונה פרנקל. נכון שמהדורה של סיר הסירים לבנות יצאה לראשונה בארה"ב, אך ב-2007 הופיעה בהוצאת מודן מהדורה בשם סיר הסירים – ילדה, ושם גיבורת הסיפור הוא ציונה.
להתראות
נעמי ב"ג
אהוד: למיטב זיכרוני שם הילדה של "סיר הסירים" באנגלית בארה"ב הוא Prudence.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,179 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486
והן בוצעו בידי 5,740 גולשים
פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל