| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 546
תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום שני, י"א בסיון תש"ע, 24 במאי 2010
עם צרופת קווים לדמותו של אב"א אחימאיר מאת עמוס אטינגר
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
בול פתח-תקוה משנת 1909, כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909.
יוסף דוריאל: מירשם ה"פוליטיקל-קורקט" למפלה במלחמה.
אורי הייטנר: 1. פרי הבאושים של מדיניות הפייסנות. 2. לא יפים ולא אמיצים.
3. פרס ישראל לנועם חומסקי. // דליס: "מסיבת כיתה" לציפי שחרור.
ישראל זמיר: הבדואי, סיפור לזיכרו של אורי מור.
איתמר יעוז-קֶסְט: התיק המיוחד, פגישה עם אביגדור המאירי, פרסום חוזר מתוך הכרך "גבורות למאזניים" בעריכת ד"ר משה גרנות.
ד"ר מרדכי קידר: צוחקים על אמריקה, ציטוט מ"חדשות מחלקה ראשונה".
דרור אֵידָר: בריסל: טעות אינטלקטואלית. פורסם בחלקו בעיתון "ישראל היום".
דוד כהן: מודעותו של חיים ויצמן לשואת יהודי אירופה, ותגובת אהוד בן עזר.
בוריס ארונסון: בתערוכת תיאטרון האוונגרד היהודי ניו-יורק, גלריה מינוטאואר.
איליה בר זאב: יום יום, שיר מתוך מתוך ספר שיריו החדש "מעל קווי המתח".
בן דרור ימיני: אידיוטים שימושיים, ציטוט מ"מעריב" מיום 22.5.10.
מתי גולן: "הארץ" פגע וברח. פורסם באתר "גלובס" ב-22.5.10.
יוסי גמזו: דַרְכֵי נֹעַם, או – הוֹרָאוֹת לְשִמּוּש חַד-צְדָדִי בְּמַדְחוֹמְסְקִי...
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
* * *
אהוד בן עזר
קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909
סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. אד רוזן גם ביקר לאחרונה בארץ וקיים דוכן מכירה של בולים בסוגים האלה במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור בתל אביב בימים 20-21.5.10. ניתן יהיה לפוגשו שוב בתערוכת הבולים "ירושלים 2010" שתתקיים בירושלים בימים 21-25.11.10. אפשר לפנות אליו לשם קבלת קטלוגים בדואר לפי הכתובת:
לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקוה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.
מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.
על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.
בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].
כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.
בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].
בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גודנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.
הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים פכי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:
"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."
עד כאן מדברי משה רימר.
בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".
ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה קברו – השמידו בבתי המושבה גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.
* * *
יוסף דוריאל
מירשם ה"פוליטיקל-קורקט" למפלה במלחמה
הדת שהשתלטה על אמריקה תחת השם "פוליטיקל-קורקט"
מובילה אותה ואת העולם החופשי שבהנהגתה למפלה מבישה
מול טרור פרימיטיבי של האימפריאליזם האסלאמו-נאצי.
חודשיים לפני התקפת הטרור על מגדלי התאומים ב-11/9/01, משך את תשומת לבי ניתוח מעניין של תקציב הביטחון האמריקאי שהופיע בירחון היוקרתי MILITARY TECHNOLOGY לענייני צבא וביטחון. מרווין לייבסטון, כותב המאמר, הציג סימן שאלה לגבי נכונות "סל האיומים" עליו נבנה התקציב, והוא לא ידע כמה צדק, אם כי גם הוא לא ראה את הסכנה מס' 1 לביטחון הלאומי של ארה"ב. עם כל הצניעות בפני מומחי הביטחון האמריקאים, החלטתי לפרסם את דעתי/אזהרתי על העיוורון המסוכן שלהם, במתן העדיפות הדומיננטית להגנה מטילים בליסטיים ארוכי טווח, תוך התעלמות מהסכנה המיידית של טרור המתאבדים האיסלאמיסטים.
המאמר שלי על כך פורסם בעיתון "מקור ראשון" מה-29/6/01, תחת הכותרת "עיוורון נאור", עם תת-כותרת – "בשעה שארה"ב יוזמת בנייה של מערכת נגד טילים ארוכי טווח נושאי נשק להשמדה המונית – היא עוצמת עיניים מפס הייצור האסלאמי של טילים-מונחים חיים". ההמשך ידוע, אך הלקחים לא נלמדו ממנו.
לאחרונה שוב נתקלתי בסקירה ביטחונית מלומדת באותו ירחון, תחת הכותרת – "דרושים מכפילי-אמצעים מונעי-טרור ל-2010". במאמר מקצועי ארוך מנה הכותב את דרכי הפעולה האפשריים של הטרור והאמצעים להתגונן מפניו, החל מטכנולוגיות צבאיות מובהקות וכלה בטכנולוגיות ביומטריות למעקב אחר חשודים. לכל אורך המאמר עם הפרטים הטכניים בלט הפחד שלו מלהתייחס למקור המהותי של הטרור: האימפריאליזם האסלאמו-נאצי עם מערכת ההסתה שלו.
לחיסול מקור זה, הפועל בגלוי ואף בראוותנות, אין צורך במערכות הביון המתוחכמות ולחימוש מיוחד בו משקיעים כיום כסף רב. די בהחלטה פוליטית להתקין מצלמות וידיאו ביטחוניות במסגדים ובמועדונים של פעילי האסלאם, כפי שעושה כיום מדינה אסלאמית מכובדת כמו מלזיה, המכירה מקרוב את "הקליינט" האסלאמי, ושולחת משטרה לעצור בזמן-אמת את המסיתים בשמו. אלא, שבאמריקה זה נוגד את הדת החדשה של צביעות ה"פוליטיקל-קורקט", וכך מתעסקים בתופעות שמסביב ומקפידים על חליצת נעליים לפני עלייה למטוס, במקום לתפוס את ראש הנחש שכלל לא מנסה להסתתר.
באווירה זו, לא התפלאתי לקרוא באותו מאמר את התיאור הבא של הטבח בפורט הוד על ידי קצין רפואה אסלאמי, שירה בחיילי הבסיס תוך צעקות "אללהו אכבר!":
"ב-5 לנובמבר 2009, יורה בודד, שהושפע דרך האינטרנט על ידי כומר של אל-קאידה הגר בתימן, רצח 13 ופצע 30 בבסיס צבא ארה"ב בפורט הוד."
בעל המאמר לא ציין שאנשי הבסיס הבחינו מזמן בהזדהותו של הרוצח עם האסלאם הקיצוני אך פחדו להתריע על כך, שמא ייחשבו לכופרים בכללי "הפוליטיקל-קורקט" וקידומם בצבא ייחסם. ואת זה ראינו גם בראיון המגומגם שנתנו לעיתונות על אותו אירוע שר ההגנה ורמטכ"ל צבא ארה"ב, באחת ההופעות האומללות שלהם בטלוויזיה.
האמריקאים עוד לא תפסו שעם סוסים טרויאניים שעלו לצמרת המדינה, כשהם מייצגים את אויבי המדינה יותר מאשר את ארצם, ומפלגה שלמה הנוהה אחריהם בעיניים עצומות – הם לא ינצחו במלחמה, ומובטחת להם מפלה כואבת מול כל ציר הרשע ושלוחות הטרור שלו במזרח התיכון ובארצם.
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
* * *
את תעשיית הנשק הגרעיני האיראני יש להשמיד בטרם נושמד כי אנחנו לא נברח מפניו מן הארץ!
* * *
אורי הייטנר / שלוש רשימות
1. פרי הבאושים של מדיניות הפייסנות
יש הרבה מן המשותף בין סעד אל-חרירי, נשיא לבנון, לבין ואליד ג'ונבלט, מנהיג הדרוזים בלבנון.
שניהם בנים למנהיגים שנרצחו בידי הסורים – רפיק אל-חרירי, שהיה נשיא לבנון וכמאל ג'ונבלט, שהיה מנהיג הדרוזים. שניהם הובילו קו של עצמאות לבנונית, התנגדות לסוריה והתנתקות ממנה. שניהם היו אמורים להוות הציר המשחרר את לבנון מן הלפיתה הסורית- איראנית-חיזבאללאית. שניהם התקפלו, וזחלו על גחונם אל קנוסה שבדמשק, לבקש מחילה (חנינה מראש) מרוצח אבותיהם (למען הדיון – מרוצח אביו של חרירי שהוא בנו של רוצח אביו של ג'ונבלט). שניהם מתיישרים היום עם הקו של נסראללה-אסד-אחמדיניג'אד, בניגוד מוחלט לכוונותיהם המוצהרות ערב הבחירות האחרונות. חרירי הביע תמיכה בהעברת טילי סקאד לחיזבאללה. ג'ונבלט הכריז שאין ללבנון כל עניין בשלום עם ישראל.
מה קרה? מדוע הם נוהגים כך?
הניסיון המזרח-תיכוני בכלל והלבנוני בפרט מחייב את הפוליטיקאים והמנהיגים להנהיג תדיר פוליטיקה של הישרדות. לשם כך עליהם לחבור לחזק, למנצח. חרירי וג'ונבלט מבינים היטב באיזה צד מרוחה החמאה ומהיכן משתין הדג, במזרח התיכון. הם מבינים, בדיוק כפי שמבין ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, שהציר החזק והמנצח הוא הציר הסורי-איראני.
רק לפני שנתיים הם האמינו והבטיחו להנהיג פוליטיקה אחרת. מה קרה בשנתיים האלה? הרי הים הלבנוני הוא אותו ים, נסראללה הוא אותו נסראללה, אסד הוא אותו אסד ואחמדיניג'אד הוא אותו אחמדיניג'אד. מה נשתנה?
בתקופה הזו העולם השתנה. ואם לדייק יותר – התחלף האיש המאכלס את הבית הלבן. עוז רוחם של חרירי וגו'נבלט לפני שנתיים – לא היה בו די כדי לחולל את השינוי הגדול. ללא רוח גבית אמיתית ומשמעותית של העולם המערבי ובעיקר של ארה"ב, השינוי בלתי אפשרי.
מתקפת הטרור של 11.9.2001 הייתה האירוע המכונן שעיצב את כהונתו של ג'ורג' וו. בוש כנשיא ארה"ב. בוש הבין היטב שהעולם נמצא בעיצומה של מלחמת עולם – מתקפה של ציר הרשע, שמרכזו איראן, לצדו סוריה וצפון קוריאה, וארגוני הטרור הג'יהאדיסטי, דוגמת טליבן, אל-קאעידה, חיזבאללה וחמאס, על העולם המערבי הנאור. הוא הבין שכמו מול ציר הרשע ההיטלריסטי, כך גם מול הציר הנוכחי יש צורך בעמידה איתנה; יש להיאבק ברע ולא לנסות לפייס אותו, ניסיון סרק חסר תוחלת.
היו לבוש שגיאות רבות. לעתים הוא לא חשב כמדינאי מפוכח אלא כאוטופיסט רומנטיקן, בהאמינו שבכוחו לכפות דמוקרטיה על חברות שאינן בשלות לדמוקרטיה ואינן רוצות בה. אולם גם אם התברבר פה ושם, הוא לא איבד את הצפון. הוא לא התבלבל בין עמית לטורף. הוא הבין שמוטלת עליו אחריות לשלום העולם, והאחריות הזו מחייבת אותו לא להיכנע למי שמנסים להחריב את הציוויליזציה המערבית.
לאחר רצח חרירי הוציא בוש את השגריר האמריקאי מדמשק. הוא הטיל סנקציות חריפות למדי על סוריה. הלחץ שהפעיל על סוריה הביא ליציאת צבאה מלבנון. במצב שנוצר העזו גורמים כג'ונבלט להרים ראש, להיות נאמנים למאווייהם כדרוזים ולבנונים ולקרוא תגר על סוריה וחיזבאללה. בגיבוי האמריקאים, הייתה הזדמנות להקמת ממשלה לבנונית חופשית ועצמאית, ללא חיזבאללה, מנותקת מהחנק הסורי.
ברק אובמה שינה את כללי המשחק. כמו צ'מברליין ערב מלחמת העולם השנייה, כך גם הוא בחר במדיניות פייסנית, מתוך יומרה משיחית להיות האיש המגשר בין ארה"ב והמערב לבין האסלאם. כמו מדיניות הפיוס של צ'מברליין, כך גם תוצאת מדיניותו של אובמה הרסנית. צפון קוריאה, שבשלהי תקופתו של בוש נכנעה לארה"ב ולמערב, מצפצפת על אובמה, מבצעת ניסויים גרעיניים, מבצעת ניסויים בירי טילים בליסטיים ומאיימת בגלוי להשתמש בנשק גרעיני נגד אויבותיה. איראן דיכאה באכזריות את ההתקוממות העממית בעקבות הבחירות המזוייפות, כשברקע ציוצי מחאה רכים וריקים של אובמה. אחמדיניג'אד מצפצף על האמריקאים בנושא הגרעין, בהתרסה שלא היתה קודם כדוגמתה. בתגובה להחלטתו של אובמה להחזיר את השגריר האמריקאי לדמשק, סוריה מהדקת את קשריה עם איראן, מגבירה את התמיכה בחמאס ובחיזבאללה ומחדשת את האיום על כל גילוי עצמאות בלבנון.
התקפלותם של הגורמים הפטריוטיים בלבנון וכניעתם המתרפסת לרוצח אבותיהם, היא פרי באושים נוסף של מדיניות אובמה. הם מתייחסים לארה"ב כאל משענת קנה ורצוץ, וכמו אישה מוכה החוזרת לבעלה המכה, כך גם הם חוזרים לחיק ציר הרשע.
לאחרונה החליט אובמה להאריך את הסנקציות כלפי סוריה. האם זהו סימן להתפכחות ולשינוי דרך? יש לקוות שכן, אך כדאי לזכור שאובמה כבר גילה סימני התפכחות, כמו בנאומו החשוב בטקס קבלת פרסי נובל, אולם מיד הוא חזר לסורו.
...ואולי הפיגוע שסוכל בכיכר טיימס יחולל בו את השינוי ויביא להתפכחותו?
אהוד: כזכור לך הפיגוע בכיכר טיימס נעשה באשמת הבנייה הישראלית בירושלים.
2. לא יפים ולא אמיצים
תגובה לדודו פלמה, "מי מגן על הדמוקרטיה",
שפורסמה ב"ידיעות הקיבוץ" ב-21.5.10
כאדם בלתי אלים, מאז כיתה ו' אף פעם לא "הלכתי מכות" – לא הרמתי יד ויד לא הורמה עליי. בעצם... רק פעם אחת, ודווקא כאדם בוגר.
זה היה באינתיפאדה הראשונה. שירתתי כלוחם צעיר, מילואימניק בראשית דרכו, ביחידת צנחנים. האירוע התרחש בסיומה של תעסוקה מבצעית קשה ועמוסת פעילות בדיר אל-בלאח שברצועת עזה. בבוקר השחרור יצאנו לסיור ברחובות העיר. במהלך הסיור החלה "מסיבת סיום". ככל הזכור לי, בפועל השתתף בה רק חייל אחד, מוותיקי הפלוגה, ששירת בה מאז הקמת החטיבה במלחמת יום הכיפורים, להלן – "הוותיק". שאר החיילים, רובם ותיקים אף הם, היו שותפים פאסיביים, בכך ששתקו במקרה הטוב ועודדו במקרה הרע. בראש צעד המ"מ, קצין צעיר שהיה זה שירות המילואים הראשון שלו, וטרם ביסס את מעמדו. במה התבטאה "מסיבת הסיום"? "הוותיק" זרק רימוני עשן ורימוני הלם לחצרות הבתים. בית, ועוד בית ועוד בית.
"מה אתה עושה?" שאלתי לאחר הפעם הראשונה. "שתוק, אל תתערב!" היתה התשובה. "תפסיק, זה לא בסדר," הערתי בפעם השנייה. "סתום אמרתי לך!" נעניתי. וכך, מבית לבית, התגובה שלי הסלימה והתגובה שלו לתגובתי הסלימה. ושאר החיילים, חלקם "שמאלנים" שלאורך כל הקו לא הפסיקו להתווכח איתי, ה"ימני", שתקו. איש לא פצה את פיו. והקצין – הלך ראשון, והקפיד לא להסב פניו אחור, שמא יהפוך לנציב של מלח.
לאחר מיספר בתים, ומיספר הערות תקיפות מצידי, הצעיר החוצפן, לעבר הוותיק – הוא הסתובב אליי, התנפל עליי והתחלנו להתגושש, כשהאפוד, הקסדה והנשק עלינו, באמצע סיור ברחובה הראשי של דיר אל-בלאח. הפעם מיהרו חברינו להתערב והפרידו בינינו.
כשחזרנו למוצב, עוד בטרם הורדנו את האפודים, ניגש אליי "הוותיק", הניף אצבע מאיימת לעברי וסינן בין שיניו: "מה שהעיניים שלך ראו, לא יצא מהפה שלך. הבנת?"
לא הגבתי. עליתי במהירות למפקדת הפלוגה, ניגשתי אל המ"פ וסיפרתי לו מה קרה, ללא כחל וסרק. היה זה יומו האחרון של המ"מ הצעיר בפלוגה. "הוותיק" נשאר בפלוגה עוד שנים רבות, אך כאיש מפקדה, לא עוד כלוחם (בשירות המילואים שלאחר מכן התפייסנו).
בפלוגה שלנו שירת מורה ומחנך, תלמיד של ישעיהו ליבוביץ', פעיל בתנועת של"י (היום הוא איש ציבור מוכר ומוערך). שעות רבות קיימנו ויכוחים פוליטיים. הוא הרבה לדבר על "הכיבוש המשחית". הוא השתתף בסיור, ואף שהיתה לו סמכות מוסרית, הוא לא נקף אצבע. ניגשתי אליו נסער אחרי המקרה, וביקשתי הסבר.
"אתה לא היית בסדר. היית צריך להמתין, ולעלות את העניין אחרי הסיור, במוצב. אי אפשר להתחיל להתווכח באמצע פעילות מבצעית," אמר, והוסיף: "אתה רואה? אמרתי לך, הכיבוש משחית."
"לא," השבתי. "אנשים מושחתים משחיתים גם את הכיבוש."
נזכרתי בסיפור המעשה, בעקבות מאמרו של דודו פלמה "מי מגן על הדמוקרטיה". אילו הייתי היום באותה סיטואציה שתיארתי, הייתי נוהג שוב באותה צורה. בשום אופן איני חושב שחיילים צריכים לחפות על מעשים שלא ייעשו. לא היה כאן פשע מלחמה, לא הרגו מישהו, אפילו לא היכו, אבל זה היה מספיק חמור כדי שאגיב כפי שהגבתי. והיה לי ברור שעליי לדווח, שאת מה שהעיניים שלי ראו, הפה שלי חייב לספר. הפה לא צריך לרוץ לתקשורת, אלא להעביר את המידע לדרגים הגבוהים. אלמלא הבטיח לי המ"פ שיגיב בכל התקיפות, הייתי הולך הלאה, למג"ד (אלעזר שטרן, שלבטח היה מטפל בחומרה יתרה במקרה) ואם היה צורך הייתי ממשיך גם מעליו. אך גם פניה לעיתונות לגיטימית.
האם ניתן להשוות את המעשה שלי, למה שעשתה ענת קם? אילו היה לענת קם מידע על פשע מלחמה, והיא היתה מעבירה אותו לעיתונאי, שהיה מפרסם אותו, המעשה היה דומה. במקרה כזה, היא היתה ראויה לתואר מגינת הדמוקרטיה, שהעניק לה דודו פלמה, ולהשוואה שערך בינה לבין דניאל אלסברג, שחשף פשעי מלחמה אמריקאיים בווייטנאם. האם זה המקרה?
ענת קם הינה חיילת שהופקדה בתפקיד רגיש, עם נגישות למידע ביטחוני מסווג מאין כמותו. בכך צה"ל נתן בה אמון בלתי רגיל והפקיד בידיה אחריות גדולה. ומה היא עשתה? גנבה כל מסמך שיכלה, כולל המסמכים הסודיים ביותר, כולל פקודות מבצע רגישות שהדלפתם פגעה בביטחון המדינה, וללא כל בקרה העבירה אותם לעיתונאי. איני יודע מה היו מניעיה, פוליטיים או אישיים. כך או כך, היא גנבת ובוגדת וראויה לעונש חמור ביותר.
ומה עשה בלאו, אותו השווה פלמה לעיתונאי האמריקאי ניל שיהאן? במקום לנהוג כמו כל פטריוט, לסרב לקבל את החומר כדי שלא להיות שותף לדבר עבירה, התנפל עליו כמוצא שלל רב, ומצא כמה מסמכים מהם הרכיב כתבה ב"הארץ", על פיה צה"ל הפר את הוראות בג"ץ וחיסל מחבלים באופן בלתי חוקי.
בעקבות כתבתו של בלאו, פנו עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד מיכאל ספרד ליועץ המשפטי לממשלה וביקשו ממנו לפתוח בחקירה. היועץ, מני מזוז, בדק את כל הטענות לעומקן, ובמסמך מנומק ומפורט ששיגר לעורכי הדין עוזרו הבכיר עו"ד רן נזרי לא הותיר אבן על אבן מכל מה שנכתב באותה כתבה. לא נעשה כל דבר שאינו חוקי, אינו מוסרי ואינו ראוי. ההיפך הוא הנכון.
בימים שבהם ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה נוראית, תוך שלילת זכות ההגנה העצמית שלה, בטענות שווא אודות פשעי מלחמה כביכול – הוסיף אורי בלאו שמן למדורה בכתבה מופרכת, המשחירה את פניו של צה"ל.
האם זו הגנה על הדמוקרטיה, או ניצול הדמוקרטיה לרעה כדי לקעקע אותה מבפנים? ענת קם ואורי בלאו אינם היפים והאמיצים, אינם מגיני הדמוקרטיה, אינם אבירי חופש הביטוי, אינם אלסברג ושיהאן. מעשיהם מכוערים ונפסדים.
3. פרס ישראל לנועם חומסקי
נועם חומסקי הוא אחד הגרועים בשונאי ישראל.
אומרים שהוא בלשן גדול. ייתכן. מה שבטוח – הוא אנטישמי קטן. הוא שייך לזן הנחות ביותר, הבזוי ביותר, הנקלה ביותר של האנטישמים – האוטו-אנטישמים, אנטישמים שנולדו לאם יהודייה.
"אחד ממבקריה החריפים של מדיניות ישראל," הגדירה אותו התקשורת, הישר ממכונת הכביסה של השפה.
לא מדובר במבקר של מדיניות ישראל. מדובר במי שבמשך עשרות שנים נלחם בישראל, יוצר לה דה-לגיטימציה ותומך ללא סייג באויביה החמורים ביותר ובעיקר בטרוריסטים, כמו נסראללה, אליו עלה לרגל כדי לחלות פניו ולהביע את התמיכה בו. הוא תומך באיראן ובאחמדיניג'אד. רק שנאת ארה"ב גדולה אצל חומסקי משנאת ישראל – כמו אצל חבריו החומייניסטים, "השטן הגדול והשטן הקטן". חומסקי אפילו תמך, בשם "החופש האקדמאי", במכחיש שואה (ראו ספרו החשוב של אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה").
זה האדם האחרון הראוי לקבל פרס ממדינת ישראל. הדבר האחרון שאדם זה ראוי לו, הוא פרס ממדינת ישראל.
והנה, באיוולתנו הענקנו לחלאה הזה פרס, שבחלומותיו הוורודים ביותר לא היה מעלה על דעתו שיקבל. במניעת כניסתו לישראל ובמניעת הרצאתו בביר זית, הענקנו לו מעמד של מרטיר, הקדוש המעונה, איש הרוח שהמדינה הפשיסטית המפחדת להתמודד עם האמת שלו מנעה את כניסתו. הוא כל כך התלהב מהמעמד, עד שוויתר מראש על ניסיון נוסף להיכנס לארץ למחרת. הוא הבין שהפעם יינתן לו להיכנס, והאפקט יאבד. הרי אילו העריך ששוב נחזור על השגיאה, הוא היה חוזר למחרת, חמוש בנציגי כל התקשורת העולמית.
למה לא נתנו לו להיכנס? מישהו חשש שהוא ישפיע לרעה על הסטודנטים בביר זית, ויהפוך אותם משוחרי שלום וידידי הציונות לג'יהאדיסטים?
איך בכל פעם מחדש אנו מפילים עצמנו למוקשים, נותנים נשק לשונאינו וגורמים נזק לתדמיתנו?
* * *
דליס
"מסיבת כיתה" לציפי שחרור
הוצאת צפרא, איורים: נורית צרפתי, 80 עמ'.
"מסיבת כיתה", ספרה של ציפי שחרור, הוא ספר המכיל שמונה סיפורים לנוער. גרעין כל סיפור ממקד נגזרת יציגה מתוך הווי כיתתי. הדמויות במיקרוקוסמוס הכיתתי חושפות היוודעות לקונפליקטים אנושיים שהן מייצגות ולדרמות משפחתיות. בתוך מערך הדמויות נכללים: מלכת הכיתה, תלמידה חדשה, ילד נכה, ילדה יתומה, בן ובת בפגישה ראשונה לאחר היכרות באינטרנט. שעות הפנאי של הנוער נוגעות בכדורגל, במסיבות כיתה, באספנות של מכוניות זעירות, טיפול בכלב וכו'. הגוון החברתי מועצם כדיון אידיאי. ברובד הגלוי יש בסיפורים רעיון, דמויות ועלילה, ברובד הסמוי ישנה מגמה מחנכת, שאומרת שקונפליקטים ניתנים להיחשף לדיון ולניסיונות פתרון.
ישנם סיפורים ("אהבה ברשת") שמלווים בתפאורת רקע של מציאות קיומית ישראלית בצל פיגועי תופת, בתחנה המרכזית בירושלים, בסיפור זה, ובסיפור אחר ("חברים לנצח") חשיבה פוליטית שדנה בשתי זהויות, אחת מהמגזר היהודי ואחת מהמגזר הערבי.
ציפי שחרור נתנה דגש על יחסי גומלין בין בני נוער. עימותים ותגובות התנהגותיות בתוך הסיטואציות העלילתיות משמשות את הנרטיב לאמירה הרצויה. בסיפור "מסיבת כיתה", הדמויות המרכזיות הן דניאל ויותם. הידידות ביניהם התחילה בגן הילדים. יותם הוא נער נכה בכיסא גלגלים. חברות זו עמדה במבחן המציאות כשאופיו החשדני של יותם מעלה את השאלה, איך מתנהלים חברתית מתוך דימוי עצמי נמוך, מתוך חסמים פסיכולוגיים. (סיפור מרגש עם סוף בעל פואנטה לא צפויה).
הסיפורים בונים עלילה שלעיתים נוגעת במתח שמאתגר את הקורא להזדרז לעבר הסיום, להבנת התעלומה. תום הנעורים מנצח בסיפורים של ציפי שחרור. הוא מצליח לגשר בין הפערים החברתיים, להרכיב נימה פייסנית לגבי החיים, במיוחד בקטע הגיל שעדיין שרוי במסגרת מגוננת. ריתמוס הקריאה נעים וקולח. התמונות מומחשות בדייקנות ללא אמצעים מיופייפים או אומנותיים מתחכמים. הספר מלווה באיורים של נורית צרפתי, אלה ציורי הדמויות העלילתיות, ממוסגרים כאילו היו תמונות מאלבום.
* * *
ישראל זמיר
הבדואי
לזיכרו של אורי מור
א.
הגעתי לניו-יורק לקורס-קיץ עם קבוצת עיתונאים מטעם הפאקולטה ללימודי עיתונות באוניברסיטת תל-אביב, שבה לימדתי. קראתי ב"ניו-יורק טיימס" מודעה, כי למחרת-היום פרופסור עבדאללה עדנן, מזרחן מוכר ומוערך מאוניברסיטת ויין, דטרויט, יתארח באוניברסיטת קולומביה וירצה על הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. המקשר שלנו הציע שאגש להאזין. לדבריו, אותו פרופסור אינו כשאר עמיתיו המרצים הערביים, המרבים לקרוא קטעים מ"הפרוטוקולים של זקני-ציון", אלא אדם נאור, שאינו חושש להציג עמדות עצמאיות, שחלקן אף אינן מקובלות על המימסד הפלסטיני. הוא הבהיר לי, כי לא אוכל להציג שאלות או להתווכח עימו, אך המפגש עשוי להיות מעניין.
הגעתי לאוניברסיטת קולומביה, אל אולם האקדמיה למדעים פוליטיים, שבו עמדה להיערך הפגישה. היפי'ס, ששיערם ארוך ולצווארם כפיות אדומות מנומרות לבן, תפסו את השורות האחרונות וניהלו ביניהם שיחות קולניות. רובם מזוקנים, בידיהם תמונות גדולות של אליליהם: יאסר עראפת וצ'ה-גווארה, ובגדיהם מטולאים או מחוררים. היו שגילגלו עיניים, התנדנדו בחוסר מנוחה על מושביהם ונראה לי, שהסניפו קודם שנכנסו לאולם. היו גם אחרים, בלבוש רגיל, שביקשו להתוודע ממקור ראשון לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
המרצה תפס את מקומו: צנום ונמוך-קומה, עור פניו כהה וגולגולתו צרה. נראה, שלא התרגש מן ההמולה ששררה באולם. כמרצה ערבי, נראה שהכיר היטב את צאן-מרעיתו, צעירים רדיקאלים, חסרי-נימוסים, שלא אחת הפריחו בהרצאותיו קריאות-ביניים, שרקו במחאה, אך גם מחאו-כפיים כשהסכימו עימו. פרופסור עבדאללה עדנן הוזהר מראש על-ידי המנחה – פרופסור עמית מן הפקולטה למדעים פוליטיים – שישקול היטב את דבריו, אם רצונו לשוב הביתה בשלום.
"אני ערבי," השיב למנחה ועל פניו חיוך של אחד המכיר את קהלו. האולם אט-אט התמלא והמנחה הציג את האורח.
לאחר דברי-ברכה מקובלים, הפרופסור הציע לסטודנטים שיציגו עצמם וישאלו שאלות, כך יוכל לענות על ציפיותיהם. בין השואלים נשמעו שמות-משפחה, כמו: גולדברג, הלפרין, רובינשטיין, וינשטיין, שהתמקדו בשאלה: מה חושב המרצה על העוולות המחרידות שישראל גורמת לפלסטינים בשטחים הכבושים, וכיצד עם, שסבל קשות ונוראות במחנות-השמדה נאציים – כותש ללא חמלה פטריוטים פלסטינים, הנאבקים על זכותם להגדרה-עצמית ולמדינה עצמאית.
המרצה האזין ורשם נקודות בפנקסו.
בפתיחת דבריו, ביקש הפרופסור להרחיב קמעה את היריעה והבטיח להידרש לשאלות שנשאל. לדבריו, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני אינו אלא גרגר-אבק אל מול המצוקה האמיתית השוררת במרחב השמי הענק, המשתרע בין פקיסטאן למרוקו, אזור שרובו ככולו מוסלמי. במרחב עצום זה מצויות עשרים ושתיים מדינות ערביות ובהן למעלה משלוש-מאות מיליון נפש. התהפוכות שאזור זה עבר במאה השנים האחרונות מעוררות הרהורים נוגים בלב אדם נאור. הפרופסור ציין, כי באותן מדינות מצויים אוצרות-טבע בלתי נדלים שאינם מנוצלים, התוצר הלאומי הגולמי נמוך להחריד והפערים זועקים לשמיים.
הוא סיפר, שחברה מודרנית נבחנת, בין-היתר, ביחסה לנשים, ומצבן של נשות המרחב השמי הינו מחפיר ומביש. אין שם חקיקה הנוגעת לשוויון המינים ולזכויות-אזרח. לפי דין-וחשבון, שהכינה קבוצת אינטלקטואלים ערביים, בחסות האו"ם, מספר הספרים שתורגמו באזור כולו בשנה אחת – פחות משל יוון.
יד של מאזין התרוממה. "כן, בבקשה," הצביע המרצה על השואל.
"שמי ג'ק הלפרין. אל תנסה למרוח אותנו בסטטיסטיקות! זה ברור שישראל אשמה בכל מה שקורה שם," קבע בהתרגשות. "ישראל מאלצת את ארצות-ערב להוציא תקציבי עתק על נשק כדי להתגונן מפניה!"
"האמנם?" תהה המרצה. "האם ישראל אשמה בכך, שכמיליון בני-אדם נספו במלחמת עיראק-אירן בשנות השמונים? האם סדאם-חוסיין שחט מאות אלפי איראנים בגלל ישראל?"
שוב יד התרוממה.
"שמי סיד רובינשטיין, מה דעתך על האינתיפאדה?"
"שאלה טובה, אענה." לדבריו, "ישראל מצהירה מעל כל במות העולם, כי היא נכונה לשאת ולתת עם אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל בתנאי שאש"ף יתחייב לנטוש את הטרור ולהכיר בה. לדאבון-לב, עראפת דחה אותה פנייה."
"כן, בבקשה."
"שמי דן מק-גואיר: איך אתה מסביר את התנגדותו של עראפת לאותה פנייה?"
"שאלה קשה, שכפטריוט ערבי מציקה לי מאוד. יום שלם ביליתי עם עוזריו הקרובים של עראפת באו"ם ושאלתי אותם לפשר התנגדותו." הבכיר שביניהם לחש לאוזני, כי ה'ראיס' נהנה מאוד לדלג בין בירות העולם הגדול, לפגוש שועי-עולם, ראשי-ממשלות, נשיאים, לשאת נאומים חוצבי-להבות ולזכות לקבלות-פנים מפוארות. שטיח אדום נפרש לרגליו והוא מהלך-מרקד עליו בהנאה מרובה, כמנצח רב-תהילה. לדבריו, עראפת פיתח את 'תורת-השלבים', שעיקרה: במקום הסכמי-שלום קבועים עם ישראל – עדיפים הסכמי-ביניים והשארת הסכסוך על אש קטנה. כל הסכם-ביניים משחרר כברת ארץ. זו 'שיטת הסלאמי' הפועלת לדבריו בהצלחה רבה. וכך, ישראל מוותרת על שטח של אדמה כבושה, בתקווה שזהו ויתור אחרון. זו מדיניות שנועדה להתיש את ישראל: שחרור נתחי מולדת, בלי לכבות את אש הקונפליקט. הוסף על אלה את הרחם-הפלסטינית הפורייה והשופעת, אל מול הרחם הישראלית המצומקת ולפניך סיפוח זוחל. לדבריו, יום אחד ישראל תתעורר ותלמד לדעת, כי במדינתה חי רוב ערבי. אם כל ערביי ישראל יצביעו לכנסת ברשימה אחת – ייתכן מאוד שהשלטון יעבור באופן דמוקראטי לפלסטינאים.
"שמי ברברה הורביץ, לא שמעתי ממך אף מילת ביקורת על ישראל. האומנם כל האשמה נופלת על הפלסטינאים?"
"אני האחרון שאצדיק את מעשי ההרג שישראל מבצעת בשטחים וברצועת-עזה. להערכתי, היא תשלם על-כך ביוקר רב בבית-המשפט הבינלאומי בהאג, אך כל זה יקרה לאחר הסכמי שלום."
"שמי ג'ק סירס, טענת שנפגשת עם עוזריו של עראפת. האם הם מזדהים עם הקו שהוא נוקט בו?"
המרצה חש אי-נוחות. לדבריו, "במעמדים רשמיים התשובה היא חיובית, כי ברגע שמישהו מהם יביע נימה של הסתייגות – הוא ייאבד את משרתו במקרה הטוב, אם לא מעבר לכך ולא אפרט. עראפת אינו סובל אופוזיציה. היתה לי שיחת-נפש עם הבכיר שבהם, שמטעמים מובנים איני יכול לנקוב בשמו, וזה טען בפניי, כי על עראפת להחליט אם רצונו להיכנס להיסטוריה כצלאח-א-דין, שכבש בזמנו את מצרים, עיראק, סוריה ואת רוב ממלכת ירושלים-הצלבנית, או להסתפק בתואר: 'נשיא מדינת פלסטין'. יאסר עראפת, ככל-הנראה, בחר באפשרות הראשונה. חלומו הגדול לשחרר את כל פלסטין מידי היהודים, וביניהן: עכו, חיפה, לוד, רמלה, יפו, באר-שבע. כנשיא מדינת פלסטין הקטנה, לאחר חתימת הסכמי-שלום, יהיה לו סדר-יום אפור למדי: כבר למחרת החתימה עם ישראל, הוא ייאלץ להידרש לבעיות מוניציפאליות חיוניות, כמו: משא-ומתן עם ישראל על בניית רשת ביוב חדשה בחברון, דאגה להגדלת מכסת המים לשכם, קניית חשמל לעזה, מאבק על מכסת-עובדים שתצא לעבוד בישראל ועוד כהנה וכהנה, שבעיניו אלה עיסוקים שוליים, שאינם מתאימים למנהיג ברמתו."
דברי המרצה התפרשו כעלבון: הפרופסור גימד את עראפת לפקיד זוטר, והאולם היה כמרקחה. היו שקפצו ממקומם, עלו על כיסאות ושאגו כמטורפים. בפאתי האולם התארגנה מקהלה שצרחה:
"עבדאללה עדנן משת"פ של ישראל!"
המנחה בקושי הצליח להשתיקם ולהשיב את הסדר על כנו. סטודנט הצביע.
"כן, בבקשה."
"שמי דן מייכלסון, מה דעתך על זכות השיבה?"
"שוחחתי על כך עם עראפת, בביקורו האחרון במצרים. הוא התנה את הכרת אש"ף בישראל בכך, שזו תקלוט לשטחיה מאה וחמישים אלף פליטים כל שנה, והתהליך יסתיים כעבור עשר שנים, כאשר מיליון וחצי פליטים יוחזרו לעריהם וכפריהם בישראל. ישראל כמובן סירבה."
"שמי סימה וינשטיין, מה להערכתך יקרה במזרח-התיכון?"
"לצערי, חיסולה של ישראל הפך למרכיב מרכזי בזהות הפלסטינית. בסופו של דבר, באזור תיוותר רק מדינה אחת: או יהודית ובה מיעוט ערבי, או מדינה-ערבית נקייה מיהודים. הללו בהדרגה יסולקו מכל מדינות-ערב, כפי שקרה בארבעים ושמונה."
סאת הסבלנות נגדשה. חלק מן הקהל עמד ושאג "בוז!" – אחרים נפנפו כפיות והחלו להתקדם לעבר המרצה. אלה אינם המסרים שהם באו לשמוע, אלה נימוקים שהם שומעים בביתם, מפי הוריהם היהודים.
המנחה חשש מפני אלימות, תפס את הפרופסור בזרועו ומיהר להוציאו מן האולם.
המתנתי לפרופסור בשער היציאה מן הקמפוס, הצגתי עצמי כעיתונאי ב"על-המשמר" ושיבחתי אותו על אומץ רוחו. הפרופסור היה חיוור ולא חדל להביט לאחור שמא רודפים אחריו.
"בוא, נשתה קפה," הפטיר במהירות והזמין אותי למכוניתו.
עצרנו בשדרת ברודוויי, ליד קפיטריה. הפרופסור הזמין לעצמו קפה שחור ואני הסתפקתי במיץ-תפוזים. לאחר כמה גמיעות, דומה שהצבע שב ללחָיו ולראשונה חייך.
הצגתי עצמי וביקשתי לדעת מאין הוא. הפרופסור לרגע הצטחק ועבר לדבר עברית. כמעט שבלעתי את לשוני.
"אני בדואי מאזור באר-שבע. למדתי מזרחנות באוניברסיטה העברית, סיימתי בהצטיינות את הדוקטוראט בהרווארד, לימדתי בדטרויט שבע שנים ובקרוב אשוב ארצה לאחר גלות ארוכה."
"משרד ההסברה הישראלי היה שמח לגייס אותך לשורותיו," הערתי.
"אילו הסטודנטים היו פחות פרועים היית שומע מפי לא מעט דברי ביקורת על מדיניותה השגויה של ישראל. חלק ניכר מדבריי לא הספקתי לומר, בגלל אווירת העליהום!"
"בדעתך לשוב וללמד באחת האוניברסיטאות בישראל?"
"אני שב אל השבט שלי בדרום-הנגב. חלומי הגדול לקדם את הנוער שלנו ולהביאו לרמת השכלה המקבילה לבתי-הספר של המגזר היהודי. גייסתי לשם כך קבוצת אקדמאיים ושיכנעתי אותם לבוא עימי לנגב ולשמש מורים לילדי השבטים. בשהותם בארץ, הם יכינו, בהנחייתי, דוקטוראטים על חיי הבדואים ומנהגיהם. הנהלת האוניברסיטה אישרה את התוכנית, גייסתי כספים מארגון בינלאומי ומבעל-הון נאור, יהודי כמובן, שנכון להעניק מלגות נדיבות לאותם מורים-סטודנטים. אני מקווה לחולל מהפכה השכלתית בדור הצעיר הבדואי. זהו דור מוכשר, שנאלץ לכתת רגליו קילומטרים רבים בדרכו אל בית-הספר וחזרה – אל אוהלי השבט. בהגיעם לגיל שלוש-עשרה, רובם נושר ממערכת-החינוך ומסייע בפרנסת המשפחה. אני מקווה שנצליח להנחיל לדור הצעיר השכלה ראויה, שייכנס ברגל בוטחת לעידן המודרני." עיניו ברקו וחשתי בקולו הנרגש. הוא ביקש שלא אדווח על אותה פגישה ועל תוכניותיו.
לחצנו ידיים והפרופסור נסע לדרכו. בשובי לישראל, שאלתי על אודותיו ואיש לא ידע לומר היכן הוא.
ב.
אורי מור הוא מזרחן שטיפל מטעם הממשלה בריכוזם של בדואי הנגב בעיירות-קבע והזמין אותי לצאת עימו לסיור.
"יהיה לך מעניין," הבטיח. "לראשונה תכיר מנהגים ששרדו עוד מימי התנ"ך."
בדרכנו דרומה, אורי סיפר, שאנו עומדים לפגוש חמולה, שאחד מאנשיה רצח בן שבט אחר. חמולת הרוצח נמלטה באישון-ליל מן המאהל אל חיקו של שבט שכן, חוששת מנקמת-דם, וממתינה לטכס ה"סולחה" כבר למעלה משנה.
הרכב ירד לבאר-שבע, המשיך בשבילי המדבר לכיוון ערד ומרחוק ראינו מאהל בדואי שחור נטוי למרגלותיה של גבעה אפרפרה. בפסגתה חנו ארבעה טנדרים, וכשהנהגים ראו את הרכב שלנו פונה לכיוון המאהל, פתחו בגלישה מהירה לעברנו, כשהם גוררים אחריהם עננת אבק סמיכה. עד מהרה התכסינו אבק ודמינו לעובדי טחנת-קמח. שישה שומרים מזוינים קפצו מן הרכבים והקיפו אותנו.
אורי הושיט לאחד מהם יד והסתודד עימו דקות אחדות. על הגבעה מנגד, נראו שני פרשים, שאשפות-כדורים חצו את חזותיהם. כאן שומרים יומם וליל.
השומר נכנס לאוהל ועד מהרה הוזמנו פנימה. האוהל אט-אט התמלא גברים מבני המקום. מישהו דאג לפרוש כרים צבעוניים ושני גברים צעירים החלו להפיח אש במדורה דועכת. שלושה פינג'אנים מלאים קפה הוצבו על גחלים ועשן דקיק הסתלסל. המארחים עברו בינינו, הושיטו יד רפויה, כשעצב על פניהם ועיניהם כבויות – מעמד שהזכיר טכסי ניחום אבלים.
הם חיים בפחד כל שעות היממה ויודעים כי נקמת-הדם בוא תבוא. בכל רגע הנוקמים עלולים להופיע. "גאולת-דם" הוא חוק-מידבר עתיק, המופיע בספרי התורה, ובספר "יהושע" וספר "שופטים". משך הנקמה חמישה דורות. דם הנרצח צועק מן האדמה לנקמה עד שייגאל.
לאחר שהושבנו על מחצלות, כשאנו נשענים על כרים, אורי מור פתח בדברי נימוס מקובלים. לאחר שסיים, שאלתי בעברית מתי תיערך "סולחה", שתשחרר אותם מן הפחד.
"הכול בידי אללה," השיב המוכתר בעברית. האיש עטור שפם ארוך גלגל עיניו השמימה וספק כפות ידיו מתוך צער.
"איך קרה מעשה הרצח?" שאלתי והמוכתאר סיפר, כי לפני שנה שלושה בדואים נסעו לבאר-שבע ובהתקרב רכבם לשוק, ארבו להם גברים מבני השבט השכן. פרצה תגרה שהפכה לקטטה המונית. אחד מבני השבט נדקר ומת. זהו, היתר הם סיפורים, וכמיספר היושבים מספר הגירסאות.
בדואי שראשו מוארך סיפר, כי אחד מבני השבט עקף במכוניתו רכב של בני השבט השכן והעלה אבק. הנעקף, במיטב בגדיו, בדרכו לחתונה, כוסה אבק ונפגע עד עמקי נשמתו. הוא הגביר את מהירות נסיעתו, ואגב עקיפה שאב מגרונו ליחה צמיגה, גלגלה בלשונו והתיזה הישר לפרצופו של הנהג, התוצאה: קטטה ורצח.
מישהו בעל זרועות עבות ונעלי עבודה גסות, כנראה רועה צאן, טען כי הרצח התרחש על רקע רומנטי: בנו של ראש שבט, גבר צעיר ויפה-תואר, חיזר אחר אשה נשואה מבני השבט השכן וחילל את כבודה. וכשהגיעו אחיה, נמלט בעור שיניו וגרם לקטטה.
נכבד שלישי דיבר על סכסוך שפרץ בעקבות כנס שנערך בבאר-שבע, כשבדואי, המכהן כמנהל-בית-ספר, הציע לבדואים לעקור לעיירות-קבע. הרוב התנגד, פרצה קטטה ובדואי נהרג.
כל אחד נשבע בזקנו של הנביא, כי גירסתו היא הנכונה.
המוכתר הסביר, כי אין חשיבות לסיפורים. אדם נרצח והתוצאה: כל הגברים, הנשים והילדים, הנמנים עם חמולת הרוצחים, נמלטו מן המאהל באישון-ליל, אל בני שבט שכן, היושב כשלושים קילומטר משם, בבקשם חסות. בעבר הרחוק, הנמלטים נהגו לנוס אל ערי-מקלט בעבר-הירדן, אולם גבולותיה המדיניים של ישראל הצרו את שטח המילוט.
אורי מור הסביר כי מנוסתו של חלק מן השבט פוגעת בכוונת השלטונות ליישב את הבדואים בעיירות-קבע. קטטות בין שבטים עלולות לגרום לכך, שבדואים יסרבו להשקיע בבנייה מוצקה שמא ייאלצו לנטוש את בתיהם ולהימלט מפני נקמת-דם.
התגלגלה השיחה, בדרכה הפתלתלה, על כוונות הממשלה לרכז את הבדואים בעיירות-קבע. להערכת אחד המארחים, הדבר עלול לפגוע קשות באורח חייהם. המגורים בבתים, הרחוקים זה מזה יפגעו אנושות בחמולה, יתירו קשרים משפחתיים ויערערו את סמכותם של זקני השבט. "חמולה היא כוח, ערבות-הדדית, הגנה על האלמנה, על היתומים, על הזקן ונשוא-הפנים. ערכיה מונחלים מדור לדור. נוכחות השלטונות בעיירות-קבע תגרום לתלות בממסדים ממשלתיים, שסימניהם המובהקים: שוחד, מרמה וחנופה. המקום שעליו נטית את אוהלך אינו מוצא חן-בעיניך, אתה מקפלו ונודד למקום אחר. נדידה היא חלק מאופיו של הבדואי, שאינו מסוגל לוותר עליו. כול המסורת הדתית שלנו ושלכם קשורה למגורי אוהלים. המוכתר, ככול-הנראה מרבה לספר על אורח חיי הבדואים לתיירים החל לצטט: "ואברהם יושב פתח-האוהל," ובמקום אחר: "מה טובו אוהליך יעקב."
אורי מור חש אי-נוחות וביקש להגיב:
"כלום מצבכם היום יותר טוב?" שאל וביקש להזכיר להם, כי למעלה משנה הם חיים ב"גלות", תחת שמירה כבדה, אינם עובדים, כשסכסוכים בין-שבטיים קורעים בהם כל חלקה טובה. קוצר ידה של המערכת הבין-שבטית להתגבר על שנאות ומעשי-נקם אומר הכול.
זקן היושבים, אדם שפניו קמוטים כעלה טבק סיפר, כי עוד בימי התורכים פעל בסיני בית-דין שבטי. עם הכיבוש הבריטי, אימצה "ממשלת הוד-מלכותו" את חוקי המשפט הבדואי ("עף ומאדה") ובתי-דין אלה פעלו עשרות שנים עד לביטולם על-ידי מדינת-ישראל, אולם חרף הביטול, הבדואים מכירים רק בבתי-דין אלה. בדואי שסרח והועמד למשפט בפני בית-משפט ישראלי, עונשו אינו מוכר על-ידי זקני השבט, וכאשר ישוחרר מן הכלא הישראלי ימתין לו המשפט השבטי.
היום נטה לערוב. למדתי, כי משפחת הנרצח מסרבת לכל משא ומתן הכרוך בהכרזה על "הפסקת-אש כפויה" ("עטווה"), כשלב לקראת ה"סולחה", המשחררת את הרוצחים מנקמת-דם.
ממה נבעה אותה התנגדות?
אחד הנכבדים הסביר, כי הואיל ופרצה קטטה המונית בשוק – אין לדעת מי הרוצח, דבר העלול להקטין את גובה הכופר, והעונש שייגזר יהיה סמלי בשל היעדר אשם. משפחת הנרצח הגיעה למסקנה, שלא תוכל לפצות עצמה על הפגיעה בכבודה ופתחה ב"סחבת". היא מסרבת לשאת ולתת עם חמולת הרוצחים, דבר שהעלה את קרנה וכל ה"מי-ומי" ביקר באוהליה ושידלה בדברי נועם. עצם "החיזור" הוא חלק מן הפיצוי. קודם לכן היתה זו משפחה אלמונית, עתה – מוקד לעלייה לרגל של שבטי הבדואים מהנגב והגליל.
ישבנו עימם שעות ארוכות וגמענו מן הקפה המר. אחד המכובדים היפנה אצבע מאשימה כלפי אורי. לטענתו, המימשל מעוניין שדם יישפך ואז הכנסת תחליט, כי חוקי המדבר בטלים ומבוטלים ויוצג הפיתרון הכפוי: איסור על נדידת בדואים וריכוזם בישובי-קבע.
ג.
נפרדנו ואיחלנו להם "סולחה בקרוב". יצאנו מן האוהל ולפתע, אחד הבדואים, שלא נכח בפגישה, קרב אליי והושיט לי יד. לבושו לא היה שונה מיתר בני השבט:
"זוכר?"
"לא."
"פרופסור עבדאללה עדנן. השתתפת בהרצאה שנשאתי באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק לפני מיספר שנים ואחר-כך יצאנו לברודוויי, לשתות קפה. זכרתי את פניך הבהירים."
פערתי עיניים והדיבור נאלם מפי. זמן רב לחצנו ידיים ללא אומר.
"אתה מבני השבט?" התאוששתי לבסוף ושאלתי.
"אכן."
"למה לא שמענו את קולך בפגישה שנערכה באוהל? בדואי, פרופסור בעל מוניטין כמוך, לא פוגשים כל יום באוהלי-קידר."
"במפגשים רשמיים משתתפים מכובדי השבט בלבד ומשפחתי אינה נמנית עימהם."
"פרופסור עדנן, שמענו על הקשיים הנוגעים לריכוז הבדואים בעיירות-קבע, מה דעתך בנידון?" שאלתי.
פניו נעגמו. הוא דיבר בלחש מחשש שמא דבריו יגיעו לאוזן עויינת.
"לפני כשנה נערך כנס בבאר-שבע בהשתתפות אנשי מימשל ישראלים. הבעתי את דעתי, כי ראוי לקבל את ההצעה הישראלית ולהפסיק את הנדידה כאורח-חיים. אף הצעתי בנייה מוצקה שונה, שתשמור על מבנה החמולה. דבריי חוללו סערה. פגעתי בציפור-הנפש של החברה הבדואית ומאז מתנכלים לי. אף זכיתי לאיומים על חיי. מספר ימים לאחר אותו כנס נרצח אדם בשוק באר-שבע וכמה מזקני השבט רואים בי את האשם. לדעתם, אני משת"פ של המימשל הישראלי והם מחרימים אותי."
דמעה קפאה בגלגל עיניו.
"פעם שנייה שאתה מואשם באותה אשמה," הערתי. "גם באוניברסיטת קולומביה הואשמת על-ידי ה'היפיס' כמשת"פ של ישראל."
"נכון," ענה וצחק חוק קצר. "אך הפעם המצב יותר רציני. יש לי חמישה ילדים והורים רבים אסרו על ילדיהם לשחק עם ילדיי. אני מוחרם, כמעט מצורע בגלל השקפותיי. אשתי תובעת שנשוב לארצות-הברית."
"מה קרה לבית-הספר שהתכוונת להקים?"
"תקוות גדולות שנסחפו ברוח-קדים." לרגע לבשו פניו ארשת נוסטאלגית ועיניו נצצו. לדבריו, לפני כשלוש שנים הוא הביא לכאן קבוצת מורים אקדמאיים מארצות-הברית וההישגים הלימודיים היו מדהימים. התלמידים מבני השבט התקדמו בקפיצות-דרך נחשוניות." הוא ידע שרמת המישכל של בני שבטו גבוהה. "אוטובוסים אספו את הילדים מהמאהלים לבית-הספר ובחזרה. המורים מאמריקה התגוררו בקרוונים שנקנו בכספים שגייסתי והתקבלו בשבט באהדה רבה. ואז בא הרצח, המנוסה הגדולה והכול התנפץ לרסיסים. למחרת-היום, המורים אולצו לשוב לארצם." דבריו היו רוויי עצב והוא נשמע מיואש.
פגשתי באדם מרוקן אנרגיות. דבר לא נותר מאותו פרופסור נחוש ונמרץ שהתווכח בלהט עם סטודנטים רדיקאליים.
"מה לדעתך ניתן לעשות?"
"על כנסת-ישראל לחוקק חוקים שעיקרם: ריכוז כל מאהלי הבדואים בנגב ובגליל לישובי-קבע. המדינה תבנה להם מבנים צמודי-קרקע ובכך תיפסק הנדידה ותפיסת קרקעות על-ידי שבטי הבדואים. יתרון הריכוזיות יבטיח: ארגון חיי קהילה, הקמת מוסדות חינוך מודרניים, טיפוח חיי קהילה, תרבות שישמרו על המסורת הבדואית המפוארת. אם הדבר יתגשם, בעוד עשרים שנה, ואולי עוד קודם-לכן, אלפי סטודנטים בדואים מעיירות-קבע יסיימו את לימודיהם באוניברסיטאות וישתלבו באקדמיה, בעסקים ובמקצועות חופשיים."
"ומה קורה היום?"
"עצוב, עצוב מאוד. החברה הבדואית אינה פועלת בחלל ריק. תהליכי התחרדות, שעוברים על החברה המוסלמית, אינם פוסחים עליה. אלפי צעירים בדואיים צובאים על המסגדים והתנהגותם מזכירה את החרדים שלכם במאה-שערים, בני-ברק, נתיבות, היכן לא? בעתיד, באוהלים שלנו יתגוררו אלפי פנאטים, ש'ייהרגו באוהלו של הקוראן', במקום לחבוש את ספסלי האוניברסיטאות." עצב ניבט מפניו. קולו המתריע הזכיר את אזהרותיו דאז הנוגעות לעתידה של ישראל באוניברסיטת קולומביה – אם חלילה ישראל תובס.
"אם ישראל לא תיכפה בחוק את מעברם של כל בדואי ישראל לעיירות-קבע היא תקבע בכך את גורלנו: פיגור ועליבות."
"תהיה נקמת-דם?"
עבדאללה עצם עיניים ומשך בכתפיו. זמן רב לא הופרה הדממה.
"חוששני שכן. פתגם ערבי אומר: 'הבדואי נקם את נקמתו כעבור ארבעים שנה והפטיר, 'ארור החיפזון'..."
* * *
איתמר יעוז-קֶסְט
התיק המיוחד
פגישה עם אביגדור המאירי
פרסום חוזר מתוך הכרך "גבורות למאזניים" בעריכת ד"ר משה גרנות, ת"א תש"ע, 2009
חרב היתה תלויה על קיר-המזרח בחדר-האורחים של סבי וסבתי, שהתגוררו בעיר-שדה קטנה, בשפלה ההונגרית רחבת-הידיים. מתחת לחרב המעוטרת באדום-לבן-ירוק, שהם צבעי הלאום, ניצב שולחן קטן ומכוסה מפת-קטיפה ועליו ספר עב-כרס – אלבום תמונות מפואר. כילד קטן, נאסר עלי לגעת בחרב ארוכת-הלהב, לבל אֶפּצע, אך יכולתי לדפדף בדפי האלבום ולהשתאות אל תמונות של חיילים מצטיינים מצבא הוד-רוממותו הקיסר פראנץ-יוזף.
שם ראו עיניי גם את תצלומו של אבי בצעירותו, בליווי אותות הצטיינות, על רקע מלחמת העולם הראשונה. התמונה סיקרנה אותי במיוחד – שהרי לא פעם ראיתי את אבא לובש מדי-קצין (בדומה למדים שבתמונה) ויוצא לשירות מילואים. לאחר מכן נפטרו סבי וסבתי וגם האלבום נעלם מעיניי ולמעשה גם השתכח מליבי. ואולם, אבי הירבה לספר לי, על-פי בקשתי, על ימי החזית, הלחימה והשבי הסיבירי, ואני הקשבתי תמיד בשקיקה לדבריו.
כבר נער הייתי, הלומד עברית בעיר בודפשט – כשהביא מורי, כדי לשמח את לבי, עותק של הספר "השגעון הגדול" מאת אביגדור המאירי. אמנם היה לי עדיין קושי מסוים בקריאה שוטפת של הטקסט העברי, אך נאחזו עיניי בתמונה שבעמודו הראשון של הרומן: קצין הונגרי לבוש מדים, בדיוק כפי שהיה לבוש אבא בתמונה שבאלבום בבית סבי וסבתי. ואני, ככל ששקעתי בקריאת הרומן העברי, מצאתי קווי-דמיון מרובים בין שתי הדמויות, בין שני הגורלות, אף-כי הוליכה דרכם למחוזות נבדלים: המאירי – לציונות ולארץ-ישראל, ואילו אבי – לסוציאליזם ולפטריוטיות מדיארית, עד שמצא את עצמו, יחד עם בני-משפחתו, במחנה ברגן-בלזן.
הרגשתי קירבה מרובה לדמותו של המאירי – על-אף המרחק הגיאוגראפי והתרבותי – ולאחר הגיעי לארץ ב-1951, הועדתי פניי אל ביתו שברמת-גן, אחרי שהשגתי את כתובתו בבית-קפה הונגרי זעיר, ליד בית-הכנסת הגדול של תל-אביב, שם נהג המאירי לשבת באותם ימים ולגלגל שיחות עם עולים חדשים שבאו מארץ מוצאו, במסגרת העליות ההמוניות שלאחר השואה. אחדים מקרב יושבי ה"קפה" היו מחסידיו של המשורר, אף-כי ספק אם קראו ממנו דבר. והם הזהירו אותי : יש משום סכנה "ליפול עליו" בלי הודעה מוקדמת, בשל מצבי-רוחו ההפכפכים.
וכי מה הוא יכול להזיק לי? – הירהרתי בליבי, נער כבן שבע-עשרה, המבקש להראות למשורר ותיק ומבוגר ממנו בהרבה את פרי-ביכוריו בשפה העברית.
טילפנתי לביתו.
אשתו ענתה לי וקבעה לי פגישה עם המשורר.
בלב נפעם נסעתי אליו באוטובוס, כאילו עומד הוא לחרוץ את גורלי לחיים ולמוות בתחום הספרות העברית. לקחתי איתי כמה שירים קצרצרים שכתבתי בעברית בעודני בהונגריה. בלכתי ברחוב – תמהתי על שרוב העוברים-והשבים אינם יודעים את שמו. ואולם, לאחר חיפושים ותעיות הרבה מצאתי בכל זאת את הבית. היה זה בית-מגורים רמת-גני טיפוסי, אך מוזנח למדי. נשמתי נשימה עמוקה, עליתי לקומה השנייה או השלישית ולחצתי על הפעמון. אף-כי הקפדתי מאוד להגיע בשעת הפגישה, כפי שהיא נקבעה לי, לא שמעתי כל קול מעבר לדלת. לחצתי שוב ושוב על הפעמון. ענתה לי רק הדממה. השטתי מבטי על דלת-הכניסה קלופת-הצבע, והבחנתי בצרור-ניירות המחובר בנַעַץ אל המשקוף. בסמוך – עיפרון על חוט. הניירות, ליתר דיוק הדפים, חתוכים היו לחצאים בקפידה. היתה זו שעת בוקר חורפית וחשתי רוח-פרצים עזה. תלשתי בחיפזון איזה דף מן הדפים, מתוך תקווה למצוא שם הודעה כלשהי. פתאום נפל מבטי על אותיות מודגשות וכתובות בדיו. קירבתי את פיסת-הנייר אל עיניי וקראתי במאמץ: "שניאור הוא גס כשק של זבל!"
נבוכותי. את השם "זלמן שניאור" כבר שמעתי וידעתי כי היה מן המשוררים המקורבים ביותר אל ביאליק – אך מה לו ולפתק הזה? מה לו ולמילות-הגידופים? האם הכוונה אליו? ואולי למישהו אחר? שהרי אין זה מתאים למשורר כאביגדור המאירי – פאר היהדות ההונגרית הציונית... – חשבתי לעצמי.
תחבתי את הפתק לכיסי וירדתי במדרגות. התיישבתי על הגדר שלפני הבית. הרגשתי בטיפות גשם פושרות ואיטיות הנופלות עליי. המתנתי. ואמנם מקץ עשרים דקות לערך הופיעה מולי אישה מבוגרת, קשת-יום – אך אישה שניכר בה יופי משכבר. סל כבד היא נשאה על זרועה כאילו חוזרת מן השוק. נתנה בי מבט חביב ואמרה: "אתה בוודאי הבחור שקבעתי לו פגישה עם אביגדור!?... הוא בבית ... הוא בבית ... אך מדוע לא פותח לך?" דיברה במבטא רוסי כבד.
לקחתי את הסל מידי האישה ועלינו במדרגות. ליד הדלת שאלה מתי הגעתי ארצה ובאיזה אופן? כשנכנסנו לדירה הגביהה את קולה וקראה: "אביגדור!... יש לך אורח... איפה אתה מסתתר?"
אור עמום היה זרוע על הפרוזדור ונידף באוויר ריח של ספרים וכתבי-עת. בצד ימין של הדירה הבחנתי במרפסת, ובמרפסת – שיפעת יונים שעָגָה וחָגָה וירדה מעת לעת על המעקה ועל השולחן.
"שֵב, בחור!" פקד עליי המאירי כמעט בלי לפנות אליי, כשהוא מוסיף לפזר גרעינים מתוך כלי שבידו, והציפורים עולות על כתפיו וגם על ראשו והוגות בקול. רצפת המרפסת היתה מנומרת בכתמי לשלשת לבנבנים. לאט-לאט הירפה מהאכלת העופות וקינח את ידיו. חולצתו הגדולה הסתירה כרס עגלגלה. ובכל זאת, בלט בעיקר גופו המוצק והשרירי, גוף של קצין מימי המונארכיה האוסטרו-הונגרית.
"לשם מה באת?" – שאל בנימה שהיו בה תקיפות ורוך. ואני התבוננתי כעת בראש-האריה שישב על הכתפיים הרחבות – בדיוק כמו בתמונה שבספר. בדמיוני ראיתי גם את מדי-הצבא העוטפים את גופו.
"לא מזמן הגעתי מהונגריה..." גימגמתי, "ואני משורר עברי..."
"משורר... ועברי מהונגריה?..." השמיע באיזו נעימה משועשעת.
נזכרתי בשיר קטן שקראתי ממנו, שיר שכתב אותו כנראה בהיותו בגילי בערך, בעודו על אדמת המדיארים עדיין:
"הקירות לי רומזים – / הקירות לי רומזים: חוורו פניך. / התמונות לי קורצות: לשווא כל זיכרון. / הספרים נאנחים: עייפות עיניך, / העשן לי לוחש, / העשן לי לוחש: שיכרון, שיכרון," התחלתי לדקלם באוזניו את השיר.
הוא נתן בי את עיניו התכולות ורק פלט: "נו, טוב."
"מה שמך?" שאל מקץ רגע.
תקפה עליי מבוכה. שהרי רק מיספר ימים קודם לכן שיניתי את שמי הלועזי לשם עברי ולא חשתי עדיין הזדהות מלאה עם השם החדש. ובכל זאת אמרתי בשקט: "איתמר."
"שם יפה," אמר כבדרך-אגב,"אך אינו מקובל בקרב יהודי הונגריה."
התבלבלתי לגמרי. התביישתי להגיד לו, כי זהו שם שבחרתי בו כמעט באקראי, ובבית הורַיי קוראים לי בשם פֵּטֶר. הלא בהונגריה כלל לא קיבלתי שם עברי (כך חשבתי במשך שנים!) – במבוכתי כי רבה התחלתי לפשפש בכיסיי, כשאני מחפש אחר השירים שרציתי להראות לו. קרעי-ניירות נשרו ממני, לרבות הפתק המוזר. החרשתי. את השירים לא מצאתי בשום מקום. מן הסתם אבדו לי באוטובוס, בתוך הדוחק.
בינתיים נפנה המאירי אל עופות-הכנף ושרק להם.
"אני יכול לרשום שיר אחד לפחות על דף נייר... אם תוכל לתת לי דף, מר המאירי."
הוא תלה עיניו באוויר והשמיע בנעימה של תוכחת-מה: "אין טעם... אין טעם... הרי על שירים בודדים אפשר להביע דיעה רק כשהם טובים עד-מאוד או רעים עד-מאוד."
אשתו קראה לו בינתיים והוא פנה ויצא למטבח.
כשחזר למרפסת נראה זעוף-פנים ביותר וניפנף בידו באיזה כתב-עת. "הנבל! הנבל!" מילמל.
אחר-כך שאל אותי ברוגזה: "מה קראת ממני? שירים? פרוזה?" הוא דיבר כאילו לא שמע קודם לכן את השורות שקראתי בעל-פה.
נקבתי בשם הרומן "השגעון הגדול" ובשמות כמה שירים מתוך ספרו "חלב אם". נחה דעתו מעט.
אך פתאום התפרץ שוב: "הם אינם יכולים לסלוח לי שאני שונה מהם... המנוולים... וכל השנים זה כך... רק ביאליק... ואולי גם אורי צבי גרינברג..."
"ועגנון?" הסתכנתי בשאלה.
"עגנון? אתה יודע מהו עגנון?... עגנון הוא חזיר עטוף בטלית... כן... חזיר עטוף בטלית. כישרון גדול המעמיד פנים..."
"והצעירים?"
"אולי אהרון מגד... הוא יודע לבנות סיפור... לרקום עלילה..."
עבר לחדר-האורחים, ניגש לארון-הספרים שניצבו בו גם תיקים הרבה ושלף את אחד התיקים שנשא את הכותרת: מיוחד.
"אי-אפשר לשאת את זה..." לחש אל עצמו.
"רְאה-נא את התיק הזה!" הנמיך את קולו, "הם מתקשים להשלים עם העובדה, שבלעדַיי אין ספרות ארץ-ישראלית... שהייתי מן הראשונים שחוללו תמורה בפרוזודיה של השירה העברית במעבר מן ההברה האשכנזית להברה הספרדית. אך גם שירי האהבה שלהם... הם אינם יודעים מה זאת אהבה..." נאנח והוסיף: "אבל אני... אין לי חיילים להילחם בהם... למשורר עברי מהונגריה אין חיילים בספרות העברית. הוא לבדו צריך להיות שר-האלף... מין גנרל כזה... שהרי הונגריה לא שימשה מעולם כצומת לתרבות עברית חיה... רק יוסף פטאי עם כתב-העת שלו 'עבר ועתיד'..."
ועכשיו הניף אל-על בכוח את התיק הגדול ששלף מארון הספרים.
"ראה-נא! אתה יודע מה זה? מאמרים. כן. אך אתה ודאי חושב שזה אוסף של מאמרים שנכתבו עליי! לא ולא, ידידי הצעיר!... זה משהו אחר לגמרי..."
קול-הבאס שלו הרעים והתגלגל בחדר: "אלה הם מאמרים שבהם צריכים היו להזכיר אותי, לפי העניין ולפי הנושא... אך האדונים הנכבדים, מחברי המאמרים, נמנעו מלעשות כן.... גם אותו אדון... הפרופסור המהולל... מגרמניה... שעכשיו שרים לו כולם שירי תהילה ומחניפים לו... תהרגהו הרוג – הוא לא יזכיר את שמי בשום צורה... אך הוא יודע היטב שעושה לי עוול..." השתהה בדיבורו ולאחר מכן העיר בשקט, אם כי בנמרצוּת: "אכן, זהו תיק שספק אם יש עוד רבים כמוהו! תיק מיוחד, מה?"
לפתע הביט בשעונו.
"סלח לי, בחור, אבל אני מוכרח ללכת. ואשר לשירים שלך... אה... כן... העיקר שתכתוב... שתכתוב הרבה תוך הקפדה על הלשון, כי הלשון היא הנפש. מנגנון עדין שבעדין היא הלשון... כל נגיעה לא זהירה בה עלולה לפגוע ללא-תקנה. כזאת היא השפה העברית. יקרה מכל יְקָר. ואל תשאל כמה אנשים קוראים את שיריך... כי זה לא חשוב... זה בכלל לא חשוב לגבי החשבון הסופי... אך זְכוֹר: יש צורך בחוסן נפשי אדיר כדי להחזיק מעמד."
הוא נעשה קצר-רוח ואני קמתי ללכת, אף-כי רציתי לספר לו עוד שגם אבי, כמוהו, שירת כקצין במלחמת העולם הראשונה ונפל בשבי... נשלח למחנות-שבויים בסיביר... ומי יודע... אולי הם נפגשו... אי-שם בערבות סיביר.
הוא ליווה אותי עד הדלת. מצב-רוחי התקדר מאוד. האם מרירות זו – היא חלק בלתי-נפרד ובלתי-נמנע מעולם הספרות? וכי זהו המס שמשלמים כל המשוררים? ואולי רק הוא... בגלל מזגו הנסער ויוצא-הדופן?... שהרי ספרו "השגעון הגדול" דווקא נחשב לפופולארי ביותר.
ברחוב אמרתי לעצמי: אולי חבל שבאתי... חבל שלא שמרתי בליבי את דמותו האידיאלית באיזה אור רחוק.
ובכל זאת, הוספתי להיצמד אל דיוקנו ולעקוב אחר הופעת ספריו ופרסומיו. באחד הימים גם גיליתי את "סוד" הפתק עם מילות-הגידופים כלפי המשורר זלמן שניאור. זאת, לאחר שראה-אור ספרו של המאירי "ביאליק על אתר". שם מצאתי את הפיסקה הנוגעת לשניאור. אם כן, המאירי, שהיה תמיד עני מרוד, רצה לחסוך בדפי-כתיבה והשתמש בטיוטות כתבי-היד שלו כבפתקאות להודעות.
הצטערתי ביותר כששמעתי כי פרקי האוטוביוגראפיה שלו, שהתפרסמו ביומון ההונגרי "אוּי קֶלֶט" בארץ, חדלו להופיע – עקב טענת העורך (אשר הכיר את המשורר משחר נעוריו) – כי משלב מסוים הופכים הפרקים לבלתי-אמינים – בעיקר בגלל תיאור פרשיות אהבה תמוהות (רק לפני כשנתיים ראתה-אור הביוגראפיה השלמה בהונגריה, עם מבוא וביאורים של חוקר הספרות היהודית-הונגרית מר יַאנוֹש קֵבַּאנַ'אִי, שהוא גם העורך הנוכחי של כתב-העת "עבר ועתיד").
ובכל זאת... אם מהרהר אני כעת בביקור ישן זה... אני למעשה שמח ביותר על שבאתי בצל הבית... בצל המרירות המוצדקת או הבלתי-מוצדקת של אישיות מיוחדת זו, ולמדתי דבר-מה על מחיר השירה... על המחיר של היות משורר ההולך בדרכו שלו בעקשנות ללא-חת.
כשפירסם את תרגומיו לשירי המשוררים ההונגריים שַאנדוֹר פֶטֵפִי ואנדרה אַדִי – נגרמה לי קורת-רוח רבה. ראיתי את תרגומיו – כמופת לי.
שנים רבות לא פגשתי אותו. נדמה, התרחקתי ממנו. אך בתחילת שנות השישים פגשתי בו שוב במועדון "מילוא" – מועדון תל-אביבי לסופרים ולאמנים, בהנהלתו של המבקר ישראל כהן. המועדון שָכַן בסמוך לכיכר דיזנגוף.
שם, באחד הרחובות הצדדיים התגוררתי גם אני – עם הורַיי.
זה היה בחורף – גם הפעם. הוא לא היה בקו-הבריאות. אך לבש איזו אדרת גנדרנית בצבע בהיר-בהיר, ולראשו אותה מגבעת אירופית בה הוא נראה בתמונות הרבה.
במועדון – שחקנים קראו מיצירותיו. איני בטוח אם הוא עקב ממש אחר הקריאה. אצבעותיו שיחקו כל העת במקל-הליכה, שכובד גופו נשען עליו. כשעברתי על פניו ובירכתי אותו, נעץ בי מבט כאילו מבקש להיזכר בדבר-מה.
"אתה ? מדוע נעלמת לי?" שאל פתאום.
שתקתי.
לאחר גמר התוכנית הספרותית, ולאחר שהקהל יצא את האולם והתפזר לכל עבר, הוא עוד התעכב בפתח כסוקר את הסביבה. אבי בא לקראתי מצד כיכר דיזנגוף. אמרתי לו, כי הנה המשורר אביגדור המאירי עומד מולנו. אבא הביט בו. המאירי הביט באיזו נקודה מרוחקת. כנראה חיכה למישהו ואולי חיפש מונית. ואני, עלה בדעתי, כי ייתכן שכך חלפו השניים זה על פני זה גם בערבות סיביר המושלגות, עשרות שנים קודם לכן: שני גורלות יהודיים הפונים לכיוונים כה שונים, ובכל זאת נפגשים לבסוף, ולו לרגע קל. אך רגע הנחרת בזיכרון לשנים הרבה.
ושיר של המאירי התחיל לזמזם בראשי חרישית: "ותשאלו בחופזי: אֵי מחוז? – מאום / למענכם נראיתי לרגע ודרכי – סתוּם."
* * *
ד"ר מרדכי קידר
צוחקים על אמריקה
ציטוט מ"חדשות מחלקה ראשונה" באינטרנט
תשע שנים למתקפת ה-11 בספטמבר 2001, שזיעזעה את ביטחונם העצמי של האמריקנים, והוציאה אותם למלחמת חורמה בביצת הטרור האפגנית. "מסע הצלב" של ארה"ב שהחל בתרועה רמה לפני כתשע שנים הולך ומתגלה ככישלון חרוץ ומשפיל שהתנפץ אל מול הנחישות והנכונות המאפיינת את לוחמי הטליבאן.
לאחר שכוחות נאט"ו הודיעו על חיסול "מנהיג הטרור" חכימוללה מחסוד, השבוע פורסם סרטון ובו הוא נוהג רכב "האמר" אמריקני שנפל שלל בידי הטליבאן, ומזהיר את אובמה שעליו לסגת מאפגניסטן. כישלון המערב באפגניסטן, בפקיסטן, באיראן, בעיראק, בתימן, בלבנון, במרוקו ובעזה, הוא כישלון אל מול הנחישות האיסלאמית, המבוססת על התחושה שהמערב הוא ענן חולף בשמי ההיסטוריה העולמית, אשר יחוסל באמצעות הכלים הקטלניים שהוא עצמו פיתח: פצצות, מטוסים ורכבי "האמר" משוריינים.
כאשר עלה ג'ורג' וו. בוש לכס הנשיאות האמריקנית בינואר 2001, הוא הצהיר על כוונתו להתמקד בענייני הפנים של ארה"ב. הוא לא הכיר את העולם הרחב ולא היתה לו השקפה ברורה על הפוליטיקה הבינלאומית. די היה לו ששנתיים קודם התפרקה ברית המועצות, ושלכל העולם היה ברור כי וושינגטוון ניצחה בתחרות עם מוסקבה על ההגמוניה בעולם. השיטה הדמוקרטית הקפיטליסטית המערבית יצאה מחוזקת משנות התחרות והמלחמה הקרה, ואילו האידיאולוגיה הטוטליטרית הקומוניסטית קרסה והתפוררה.
בוש הגיע לבית הלבן כדי לנוח על זרי הדפנה של הניצחון ההיסטורי של המערב, וההגמוניה האמריקנית יצרה עולם חד-קוטבי תחת דגל הפסים והכוכבים.
אלא שמנוחתו לא האריכה ימים: שמונה חודשים לאחר שהתיישב במשרד הסגלגל, נחתה על ארצות הברית מתקפת ה-11 בספטמבר 2001, שזעזעה את ביטחונם העצמי של האמריקנים, והוציאה אותם למלחמת חורמה (ובלשונו של בוש – "מסע צלב") בביצת הטרור האפגנית שבה בוססו במהלך 150 השנים האחרונות צבאות רוסיה הצארית, בריטניה, ברית המועצות, וכיום – כמעט תשע שנים אחרי תחילת המלחמה – ארה"ב.
הקרבות העיקריים שהתנהלו בדצמבר 2001 נגד כוחות השלטון של המולא עומר, שליט אפגניסטן בימי הטליבאן, נמשכו מיספר ימים, והפצצה כבדה מהאוויר כתשה את בסיסי אל-קאעידה של בן-לאדן קודם שחוסלו על-ידי כוחות הקרקע האמריקניים. אחרי שבועיים של מלחמת בזק, שלט צבא ארה"ב באפגניסטן ללא עוררין, אך במקום לחלק את המדינה לאמירויות עצמאיות על בסיס שבטי – נכנסה ארה"ב למסע אל הבלתי אפשרי: יצירת שלטון לגיטימי שיהיה בכוחו לשלוט במדינה המלאכותית ולמנוע שוב את הפיכתה למדינת טרור.
אירופה גוייסה לעניין, וכיום נלחמים באפגניסטן כוחות מצבאות אירופיים שלא נשאו חרב ולא ידעו מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה.
מה הם לא ניסו כדי לייצב את השלטון? בחירות, ושוב בחירות, תשלום לשבטים כדי שיבואו לקלפי, תשלום לשבטים אחרים כדי שלא יתקפו את הקלפי, מינוי נשיא וממשלה ושפיכת מיליארדים לבור בלי תחתית כדי להקים צבא, מערכת חינוך ומנגנון ממשלתי, וכל זה תוך כדי קרבות נגד שרידי הטליבאן שחזרו לקנן בקרב האוכלוסייה, להתחמש, להתאמן ולבצע פיגועים נגד כוחות נאט"ו שאיבדו עד היום באפגניסטן כאלפיים חיילים.
והנה, תשע שנים כמעט לאחר תחילת המלחמה – וקיצה אינו נראה באופק האמריקני: שלטונו של הנשיא קרזאי נגוע בשחיתות מהמסד עד הטפחות, בנוי על בחירות שזויפו, ממשיך לתמוך בגידול סמים ואינו מתפקד מול המיליציות השבטיות שבצילן חוסים לוחמי הטליבאן. כל זה כאשר צבאות נאט"ו עדיין על אדמת אפגניסטן. ומה יקרה אחרי שהם יעזבו? השאלה אינה אם המדינה תהפוך שוב לחממת טרור אלא כמה זמן יימשך התהליך – שבועות או חודשים.
מדי פעם אנו מתבשרים על "חיסול מנהיג הטרור", רק כדי לקבל תוך ימים את הידיעות על מחליפו האכזר והנורא יותר ממנו. לפני מיספר שבועות חוסל ביתוללה מחסוד, ואותו ירש אחיו – חכימוללה מחסוד. אחרי מיספר ימים הודיעו כוחות נאט"ו על חיסול חכימוללה, אך השבוע הוא פירסם סרטון ובו הוא חי וקיים, ונוהג רכב "האמר" אמריקני שנפל שלל בידי הטליבאן. אין הוא חושש לנוע ברכב משוריין שבזז מהאמריקנים, ושעלול להסגיר את מקומו ולמשוך אש ממטוסים המחפשים אותו יומם ולילה. יתר על כן, הוא היפנה אזהרה לאובמה, שאם לא ייסוג מאפגניסטן הוא – מחסוד – יעביר את המלחמה לערי ארה"ב.
ואכן, הפיגוע שכמעט יצא לפועל במוצאי השבת בכיכר הטיימס בניו-יורק, היה הפיגוע הראשון שביצע "בוגר" אחד ממחנות האימונים החדשים של הטליבאן, שהוקמו לאחרונה במחוז וזיריסטן שבגבול פקיסטן ואפגניסטן. פייצל שהזאד, החשוד העיקרי בניסיון הפיגוע, הוא אזרח ארה"ב ממוצא פקיסטני, שנסע לפקיסטן מדי פעם, כנראה כדי להתאמן בייצור פצצות ובהרכבת מכוניות תופת.
למרות שהפיגוע היה חובבני משהו, אילו פוצצה המכונית כפי שתוכנן, הבהלה היתה חוזרת למנהטן, מרכז העצבים של הכלכלה האמריקנית, ומעלה מחדש ובעוצמה רבה את השאלה: מה השיגו מדינות המערב, וארה"ב בפרט, במלחמה ארוכת השנים ועקובת הדם והדמים באפגניסטן. השאלה המנקרת כיום בציבוריות האמריקנית היא כמה עוד מפגעים דוגמת שהזאד מסתובבים באופן חופשי בארה"ב, ומתי והיכן יהיה הפיגוע הבא.
כיום שולטים כוחות הטליבאן במרבית שטחה של אפגניסטן, ולכל ברור שהם יקימו מערך אימונים חדש לטרוריסטים, אשר ישתתפו בהמשך הג'יהאד העולמי נגד כוחות הרשע המערביים, ובראשם ארה"ב. הממשלות בפקיסטן ובאפגניסטן לא יהוו גורם משמעותי בחיסול הטרור, ולכן לא יהיה מנוס מנוכחות צבאית ומפעילות מלחמתית אמריקנית ואירופית במדינות אלה למשך תקופה ארוכה. מכיוון שהטרוריסטים מסתתרים בקרב האוכלוסייה המקומית, אזרחים תמימים במדינות אלה ימשיכו להיפגע, ומותם ישפוך שמן על מדורת השנאה נגד המערב שתתורגם לפיגועים בערי ארה"ב ואירופה.
"מסע הצלב" של ארה"ב שהחל בתרועה רמה לפני כתשע שנים הולך ומתגלה ככישלון חרוץ ומשפיל שהתנפץ אל מול הנחישות והנכונות לסבול ולהקריב, המאפיינת את לוחמי הטליבאן.
הדמיון בין אובמה לגורבצ'וב
השבוע התקיים במרכז האו"ם בניו-יורק המפגש החמש-שנתי של המדינות החתומות על האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. האוזניים כרויות והעיניים נשואות אל תוכנית הגרעין האיראנית, שמדינות רבות רואות עצמן כנפגעותיה הישירות או העקיפות. אחמדינג'אד לא היסס להיכנס לעימות חזיתי עם שרת החוץ האמריקנית, ואין ספק שהוא שמע על הפיגוע בניו-יורק ומודע למצבם של האמריקנים במדינות השכנות לו, אפגניסטן ופקיסטן.
בשלב זה לא נראה שאיראן תקבל על עצמה להגביל את תוכניתה הגרעינית על-פי תכתיבי הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ועובדה זו מגבירה את שאיפתו של הבית הלבן לקדם את הרעיון התורן: ניקוי המזרח התיכון מנשק גרעיני. לכל ברור שהכוונה לישראל, והכוח המניע של רעיון זה הוא מצרים, שמזה שנים רבות מעלה את סוגיית הכור בדימונה על כל בימה בינלאומית אפשרית. סברתו התמימה של אובמה היא, שאם ישראל תתפרק מהנשק הגרעיני שיש לה כביכול, אזי האיראנים יתנדבו גם הם לוותר על האופציה הגרעינית שלהם.
עמידתה של מצרים מאחורי המסע הזה נובעת מהתבטאויותיהם הבלתי זהירות של כמה ישראלים, ובראשם שר החוץ אביגדור ליברמן, בדבר "הפצצת סכר אסואן". בשל צורת הסכר ניתן לתקוף אותו רק בפצצות אדירות עוצמה, וכאן הקשר לעניין הגרעיני הישראלי, אך לא רק הישראלי: פצצת אטום איראנית שתגיע לידי ארגון טרור עלולה להתפוצץ במכונית או במשאית הנוסעת על הכביש שעובר על הסכר, ולהביא לפריצתו ואולי גם לקריסתו.
הפצצת סכר אסואן מהאוויר או ממכונית תיצור גל מים ענק, בגובה עשרות מטרים, שישטוף את כל עמק הנילוס, מאסואן ועד חוף הים התיכון, ויגרוף במים אדירים עשרות מיליוני בני אדם – על-פי אחת ההערכות: חמישים מיליון אנשים, נשים וטף. גם אם הסיכוי שתסריט אימים כזה יתרחש הוא קטן למדי, די בו כדי להדיר שינה מעיני מנהיגי מצרים.
החשש המצרי אינו רק מהגרעין הישראלי, אלא גם מהגרעין האיראני, שכן התסריט של משאית הנושאת פצצת אטום אינו נחשב בלתי אפשרי בעולם שבו איראן מצליחה כבר שנים לכפות את סדר היום שלה על המערב, על הוועדה הבינלאומית לאנרגיה אטומית, על האו"ם ועל מועצת הביטחון, על מדינות אירופה ועל ארה"ב. איראן של האיאתוללות אחראית באופן ישיר למותם של אלפי בני אדם בעיראק – אזרחים מקומיים כמו גם חיילים זרים, שכן היא הכוח, ספקית הכסף, הנשק, התחמושת והאימונים, שמאחורי רבים מלוחמי הג'יהאד בעיראק. נכון שגם מדינות אחרות – דוגמת סעודיה – תרמו את חלקן לאנדרלמוסיה רוויית הדם בעיראק, אך חלקה של איראן גדול יותר. היא זו העומדת מאחורי המרידה של החות'ים בתימן, מאחורי העברת הטילים לידי חיזבאללה בלבנון, מאחורי לוחמי הפוליסריו הנלחמים נגד ממשלת מרוקו על עצמאות הסהרה המערבית, והיא זו שסייעה לחמאס להקים את האמירות האיסלאמית ברצועת עזה.
קו אחד קושר את כישלון המערב באפגניסטן, בפקיסטן, באיראן, בעיראק, בתימן, בלבנון, במרוקו ובעזה: בכולם נכשל מאבקו של המערב אל מול הנחישות האיסלאמית. נחישותם של לוחמי הטליבאן בהרי ואזיריסטן, של האיאתוללות האיראניים במסדרונות טהרן, של הג'יהאדיסטים של "מדינת עיראק האיסלאמית" בבגדד ושל כל הלוחמים האיסלאמיסטים האחרים, מבוססת על התחושה שהמערב אינו אלא ענן חולף בשמי ההיסטוריה העולמית, ושבמהרה – אינשאללה – ייכלה. הם חשים שניתן לחסל את המערב – ואת אלו המשתפים עימו פעולה, כגון השלטון המצרי, העיראקי, האפגאני או הפקיסטאני - באמצעות הכלים הקטלניים שהוא עצמו פיתח כדי להשתלט על העולם: פצצות מכל הסוגים, מטוסים מתפוצצים אל תוך מגדלים, מכוניות עמוסות בחומרי נפץ, רכבי "האמר" משוריינים.
ה"תיק הגרעיני" הוא רק חלק ממסכת כוללת של תמונת עולם איסלאמית המריחה הזדמנות היסטורית לחזור ולכבוש את בימת ההיסטוריה, וזאת באמצעות הטכנולוגיה המערבית. המשבר הכלכלי בארה"ב ובאירופה מגביר בקרב האיסלאמיסטים את התחושה שבקרוב ממש יראה העולם שינוי רדיקלי במאזני הכוחות, כאשר מדינות רבות עוצמה – רוסיה וסין – מצטרפות לקואליציה המוסלמית נגד אירופה וארה"ב.
עשרים שנה עברו מאז שארה"ב היתה "הקוטב היחיד" שהניע את הפוליטיקה העולמית לאחר קריסת בריה"מ. ספרים ומאמרים שנכתבו בתחילת שנות התשעים על "עולם חד-קוטבי" נראים כיום בלתי רלוונטיים כנבואות שווא, שכן ארה"ב איבדה את יכולתה להנהיג את העולם, והיא הופכת להיות מדינה ככל המדינות. נראה כי הכרזתה של הילרי קלינטון שיש בידי ארה"ב 5,113 פצצות גרעיניות נובעת מתחושת משבר זו, שבה אין די בכוח האמריקני כדי לגרום ליריביה לכבד את ארה"ב, ולחדול מהאיומים כלפיה כפי שמשמיעים מדינות דוגמת איראן וארגונים דוגמת טליבאן.
יש מי שמשווה את אובמה לגורבצ'וב, הנשיא האחרון של בריה"מ: שניהם רצו לתקן את מצבן של מדינותיהם, אך הביאו לתוצאות הפוכות.
להפריד את האקדמיה מהפוליטיקה
לאחרונה פירסם החוקר היהודי-אמריקני נורמן פינקלשטיין, המוכר מהתקפותיו שלוחות הרסן נגד ישראל ונגד פעולות ההגנה העצמית שהיא נוקטת כדי לשרוד בסביבתה העוינת, ספר חדש. הספר, העוסק במבצע "עופרת יצוקה", מבקש לאשש את ההאשמות שהופיעו בדו"ח גולדסטון, יהודי גם הוא, שהאשים את ישראל (אך גם את חמאס) בביצוע פשעי מלחמה.
בעבר סולק פינקלשטיין מהארץ כשנחת בנתב"ג, לאחר שביקר בלבנון והביע הזדהות עם חיזבאללה. ספריו הקודמים מטילים ספק בלגיטימיות תקומתה של מדינת ישראל, בסגנון "ההיסטוריונים החדשים" דוגמת אילן פפה ואבי שליים, שפרסומיהם משמשים את שונאי ישראל בתעמולתם נגד עצם קיומה של המדינה.
כידוע, באקדמיה הישראלית יש כמה עשרות אנשים הנושאים את התארים דוקטור ופרופסור, אשר מתארים את ישראל בעולם כ"מדינת אפרטהייד", וקוראים בגלוי להחרים אותה, להטיל עליה סנקציות ולמשוך ממנה השקעות. יש ביניהם אפילו כאלה הקוראים להטיל סנקציות על האוניברסיטאות שבהן הם עובדים ושמהן הם מקבלים את משכורותיהם. את דבריהם הם מפרסמים בחסות "החופש האקדמי" ו"חירות הבעת הדעה", כמו נגר שבשם "חופש העיסוק" קודח חור בדופן הספינה שבה הוא שט עם שאר הנוסעים.
כמה מהתורמים הגדולים לאוניברסיטאות בישראל – וביניהם יהודים חמי לב ונדיבים היושבים בחו"ל – חשים מנוצלים, מרומים ונגזלים כאשר הם רואים כיצד החוקרים הישראלים מהמוסדות שבהם הם תומכים מסתובבים בעולם על חשבון קרן המחקר שלהם או על חשבון אירגונים אנטי-ישראלים, ומפיצים בעולם תעמולה אנטי-ישראלית, אנטי-יהודית או אנטי-ציונית. וכך, חוקרים אלה בפעילותם הפוליטית, מסכנים למעשה את המשך התרומות למוסדותיהם ולפעילותם האקדמית של עמיתיהם.
לאחרונה קמו שני אירגונים המבקשים לחשוף את אותם "מהרסייך ומחריבייך" המתפרנסים מתקציב המדינה המוזרם למוסדות להשכלה גבוהה, ופעיליהם נפגשים עם ראשי האוניברסיטאות כדי להתריע בפניהם על הסכנה הנשקפת למדינה ולמוסדות עצמם עקב פעילותם של "עייפי הנפש" הללו. כותב שורות אלה, הפעיל באחד מהם, סבור כי אין לנצל את החירות האקדמית לרעה וכי אל לה למדינה לממן את פעילותם ה"אקדמית" של אנשים המבקשים לקעקע את קיומה או את התנהלותה כפי שקבע הבוחר ביום הבחירות. שימוש באקדמיה למטרות פוליטיות פוגע הן באקדמיה והן בפוליטיקה.
ד"ר מרדכי קידר הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. הוא זכור לקהל הישראלי מהופעתו היוצאת מן הכלל בראיון חי בערוץ הטלוויזיה הערבי "אל-ג'זירה".
* * *
דרור אֵידָר
בריסל: טעות אינטלקטואלית
פורסם בחלקו בעיתון 'ישראל היום' (3.5.2010)
ממש בתזמון מדהים עם הכנס שערך המרכז האוניברסיטאי באריאל בנושא "אינטלקטואלים וטרור: משיכה גורלית", נתנו לנו האינטלקטואלים היהודים באירופה שיעור באקטואליזציה של ההיסטוריה, או במונחיו של ז'וליאן בנדה שיהודי צרפת מכירים היטב – "בגידת האינטלקטואלים".
בעצומה שעמדו להגיש לפרלמנט האירופי בבריסל הם מבקשים להציל את ישראל מיהודיה, וקוראים לעצור את הבנייה מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים. סביב הקריאה מתארגנת קבוצת אנשי שמאל יהודיים – המקבילה אירופית לג'יי סטריט, יריבה האידיאולוגי של איפא"ק, השדולה היהודית בוושינגטון. הבלוף הוא שכולם יודעים, שכבר מזמן אין בנייה בירושלים, דה פקטו. אבל מה זה משנה.
העצומה טוענת כי "תמיכה שיטתית במדיניות הממשלה הישראלית היא מסוכנת, ואינה משרתת את האינטרסים האמיתיים של מדינת ישראל." הישראלים מכירים את הטענה הזו, הבאה כל אימת שבישראל נמצאת ממשלה בעלת סדר יום לאומי, שמרני, אחר מהמקובל אצל שלושת האחוזים של חברי מרץ ותומכיהם הרבים מדי בתקשורת.
אחד השמות המפורסמים שמתהדרים בהם יוזמי העצומה הוא הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, "מגדולי סנגוריה של מדינת ישראל". ובכן, פינקלקראוט תמך ביוזמת ז'נבה, שם הוא ממוקם מבחינה פוליטית. נכון הוא שלאחר כישלון השיחות בקמפ-דיויד ופריצת אינתיפאדת הדמים בספטמבר 2000, נוצר אצלו – כמו אצל אנשי שמאל ישרים אחרים – דיסוננס קוגניטיבי ביחס לרצונו בשלום אל מול "שלום" הדמים הפלשתינאי, אבל זה עבר לו.
אגב, פינקלקראוט יצא לפני כמה שנים במתקפה חריפה נגד התפשטות האסלאם הרדיקלי בצרפת בעקבות מהומות הקשות של מוסלמים בפריז ובערים נוספות. בעקבות דבריו הוא נצלב על ידי חבריו ואולץ להתנצל. חתימתו על העצומה מלמדת שהפעם הוא הכין שיעורי בית...
ובכל זאת, אירופה הופכת ערבית יותר ויותר, ממשלותיה אינן מתמודדות עם האיסלמיזציה הרדיקלית השוטפת את עריהן, ולכן פונות אל המולך. כמו תמיד בהיסטוריה, התקווה היא שאם יקריבו את היהודים, השד הנורא יסתפק בהם ויירגע. במקרה שלנו, הדבר נורא עוד יותר, מכיוון שמדובר ביהודים המקווים להציל את סיר הבשר שלהם באירופה באמצעות הקרבת אחיהם בישראל.
כותרת העצומה היא "קריאה להיגיון" – קריאה שמופנית תמיד רק כלפי היהודים. הנה דבר שחותמי העצומה מתעלמים ממנו: קול ההיגיון אינו משותף לישראל ולשכנותיה. בזמן שאנחנו מקדשים את קול ההיגיון, כחלק ממסורת החשיבה המערבית בת אלפי שנים, החושבת שאפשר לפתור כל בעייה באמצעים רציונליים; האזור פה, ושכנינו בתוכו – מפתחים את קול המיתוס, המסורת, הדת, ההתמסרות לזרמים הסטיכיים שמניעים את ההיסטוריה.
אנחנו מדברים על סכסוך טריטוריאלי, שכנינו מדברים על אדמה, דם, קדושה. אנחנו מפרקים את הלאומיות היהודית, בעוד שכנינו מעצימים את לאומיותם וזוכים לשבחים מעמיתיהם בשמאל הישראלי, שדקה קודם יצאו נגד ביטויי לאומיות יהודיים.
במצב כזה, העצומה נופלת כפרי בָּשל לרגלי יריבינו ואויבינו. במקום לחזק את ממשלת ישראל נגד לחצי העולם, מצטרף השמאל האירופי לתוקפינו ומספק תחמושת למנדינו. זו תופעה ידועה במרחב הציבורי שלנו. מדובר במגמה בולטת בשמאל – שמזמן הפך למיעוט שולי, גם אם אדמו"ריו רבים בעיקר עבור התקשורת הישראלית – מכיוון שנואש משכנוע באמצעים דמוקרטיים, הוא מזמין בברכה לחץ עולמי על ממשלת ישראל, תוך הפחדתם של אזרחי ישראל בטרור אינטלקטואלי, בבידוד מדיני ועוד.
העצומה הזו מצטרפת למעשים מבישים ידועים בהיסטוריה של אינטלקטואלים שתמכו במשטרים הרצחניים ביותר במאה העשרים. נוכח זאת, אין פלא שיש הסוברים כי "המעמדות המשכילים הם אלה שעברו את האינדוקטרינציה הגבוהה ביותר, אלה שמגלים את הבורות הגדולה ביותר, וגם אלה שמהווים את החלק המטופש ביותר של האוכלוסייה." אגב, את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר אחד מאויביה הגדולים של ישראל בשמאל האמריקאי, האינטלקטואל היהודי (איך לא?) נועם חומסקי, שלא מזמן עלה לרגל לחלות את פני לוחמי החופש והחירות של החיזבאללה.
בראיון שנערך בעקבות פרסום העצומה, אמר פרופ' שלמה בן עמי, שהמקבילה הפלשתינית ל"שלום עכשיו" היא לא אחר מאשר מרואן ברגותי ואין לנו מה לבקש יותר. הנה לנו במשפט אחד קיצור תולדות ההזנייה של הפוליטיקה הישראלית וממנה לחותמי העצומה האירופית.
אהוד: כל אימת שמזכירים את שמו של פרופ' שלמה בן עמי או כשהוא קופץ ברוב חשיבות להרצות באיזה מקום, בארץ או בחו"ל – אני לא שוכח כיצד הפקיר את שוטריו ופקודיו – כשהיה השר לביטחון פנים באינתיפאדה השנייה – וזאת בעדותו בפני ועדת השופט תיאודור אור, שחקרה-כביכול את מה שקרה באותם ימים. בן-עמי רחץ בניקיון כפיו והטיל את כל ה"אשמה" על שוטריו, למרות שלא היו אשמים במאום לבד ממה שההיסטריה הפוליטית והתקשורתית טפלה עליהם, וגם השכיחה את העובדה שבמעשיהם הגנו על כרכור וחדרה מפני המתפרעים הערבים שהתכוונו לפרוע פרעות בהן אילמלא עצרו אותם השוטרים בוואדי ערה. מי שמתנהג כך כלפי פקודיו הוא אדם ערמומי ופחדן, וגם טיפש – כי אינו מבין את המציאות שבה הוא חי ואת צדקת מעשיהם של הכפופים לו והחכמים ממנו.
* * *
דוד כהן
מודעותו של חיים ויצמן לשואת יהודי אירופה
שנת 1938 מוצאת את המנהיגות הציונית במבוכה נוכח הנסיגה הבריטית מתוכנית החלוקה. במהלך 1938 נפגש חיים ויצמן חמש פעמים עם שר המושבות הבריטי והפציר בו להעלות את מכסות העלייה לא"י לנוכח מצוקת היהודים באירופה. בפגישות אלו התברר לוויצמן שלא רק שבריטניה אינה מתכוונת להעלות את מכסות העלייה – אלא שאף אינה יכולה לבצע את תוכנית החלוקה שהיא עמדה מאחוריה – וזאת בגלל החשש שהערבים יפנו לקבל תמיכה מגרמניה ואיטליה.
בן גוריון, שנפגש עם וייצמן בשנת 1938, סיפר כי מצא את המנהיג הציוני שרוי בדיכאון עקב המיפנה הבריטי כלפי הישוב היהודי בא"י. איסור רכישת קרקעות, תקרה של 75,000 עולים במשך חמש שנים והתניית המשך העלייה בהסכמת הערבים, – היו מעיקרי תוכנית "הספר הלבן" שנתפרסם ב-17.5.1939. אותו ספר לבן קבע כי תוך עשר שנים תוקם "מדינת פלשתינה" בתנאי שהיחסים בין היהודים והערבים יאפשרו ממשל תקין.
ויצמן וארלוזורוב הם שבנו את קו שיתוף הפעולה עם הבריטים מתוך כוונה לבנות כוח יהודי עצמאי ומוסדות למדינה שבדרך. התשתית של עורף חזק בא"י עזרה לבריטים במלחמת העולם השנייה ותרמה לאווירת שיתוף הפעולה בין הצדדים. ויצמן, אשר תלה תקוות רבות בשיתוף פעולה זה – אוכזב קשות מהבטחות של אישים בריטיים בקבינט המלחמה של צ'רצ'יל, ואף מצ'רצ'יל עצמו – הבטחות שלא מומשו עד למפלתו של צ'רצ'יל בבחירות שנערכו באנגליה בשנת 1945.
בספרו "מסה ומעש" מביא ויצמן את הפראדוכס הגדול של העם היהודי, שנתגלה עם פרוץ המלחמה. אין עם שהיתה לו סיבה עמוקה וטובה יותר לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי כנגד גרמניה – מאשר העם היהודי, והנה באותה עת נועלת בריטניה את שערי א"י בפני הפליטים היהודים. כך משוטטות ספינות רפאים במימי הים התיכון מבלי יכולת לפרוק את מטענן האנושי בחוף מבטחים. במצב זה בחרו חוגים בריטיים ממשלתיים פר- ערביים לוותר על העזרה שיכלו לקבל מן העם היהודי, הן בשטח המדעי והן בתחום של משלוח חיילים מא"י – וכל זאת כדי שלא תהיה ליהודים הזכות לדרוש לאחר המלחמה הטבות מהאומה הבריטית.
עיון בפרוטוקול ועידת ואנזה שנערכה בינואר 1942, בה הוחלט על הפתרון הסופי לבעיית היהודים – מראה במפורש שצמצום אפשרויות ההגירה של יהודים מתחומי הרייך הגרמני נבע מהתנגדותן של מדינות שונות לכניסת יהודים לתחומיהן. (ארה"ב, קנדה, ארגנטינה אוסטרליה היו בין הארצות אשר החמירו את חוקי ההגירה שלהן כאשר נוכחו לדעת שקיימת סכנת זרימת פליטים יהודים לתחומיהן).
לא כאן המקום לדון בהצעות הגרמנים ליישב יהודים במדגסקר ואף לתת להם אוטונומיה בנושאים פנימיים. האם היה זה צעד אמיתי שהגרמנים חשבו עליו לפחות בתקופה מסוימת, או שמדובר בצעד טאקטי שנועד ליצור מסך עשן על כוונות ההשמדה של העם היהודי. (ראה לני יחיל, "מדגסקר – חזון תעתועים").
בעקבות ההתנקשות בחיי פון ראט, מזכיר שגרירות גרמניה בפאריס, ע"י צעיר יהודי, הוחלט במימשל הגרמני על "ליל הבדולח", בלילה שבין 9-10 בנובמבר 1939 – ויצאו מברקים חתומים ע"י היידריך בעצמו, בהם ניתן הכשר לעריכת פרעות אנטישמיות בנפש וברכוש של הקהילות היהודיות ברחבי גרמניה. באותו לילה מגיעות ידיעות אלו אל הד"ר וייצמן והוא פונה מיד אל נציג משרד החוץ הבריטי בלונדון ומבקש התערבות מהירה לאור החמרת מצב יהודי גרמניה. בתשובה לפניית משרד החוץ הבריטי, עונה סר אוג'ילווי פורבס, הנציג הבריטי בברלין, כי אינו רואה כל תועלת בהתערבות בריטית מאחר שהגרמנים רואים את בעיית היהודים "כעניין פנימי" לחלוטין וכי "לא יהיה זה מן החוכמה לתקוע את אצבעותינו שלא לצורך."
Document No. 299, British Foreign Policy 1919-1939))
תבוסת המדיניות הציונית בעקבות נסיגת בריטניה מרעיון החלוקה, שיכנעה את ויצמן לחפש משענת חדשה. ויצמן חש לגייס את הציבור היהודי באמריקה כדי שזה ישפיע על הבית הלבן לבלום את המדיניות הבריטית הפרו-ערבית מצד אחד, ומצד שני ללחוץ על גרמניה להקל את לחצם על היהודים. במנהיגות הציונית האמריקאית היו חילוקי דעות – חלק התנגד לפעולתו של ויצמן מתוך טענה שהתערבות אמריקאית לטובת היהודים תפגע בניטראליות של ארה"ב – ומסיבוכה במלחמה.
יתרה מזו גם בא"י פעלו חוגים שדגלו בדו-לאומיות כד"ר מאגנס, ופנו למימשל ולעיתונות האמריקאיים בבקשה למנוע את "האקטיביזם הציוני", כלשונם. לא ניכנס כאן לפרטי העימות בין המנהיגות הציונית ואף לא להבדלי ההשקפות בן ויצמן לבן גוריון, נדגיש רק כי שניהם, יחד עם צמרת המנהיגות הציונית, לא הפנימו את הסכנות האורבות ליהודים.
בנעילת הקונגרס הציוני ה-19 חזר ויצמן והדגיש את האמון וההבנות שיש לטפח עם בריטניה: "אין איש מאיתנו יכול להגיד עתידות, אך כל אחד יכול להכין את העתידות, להכינן כך, שנוכל למסור לבנינו ולבאים אחרינו משהו שיעשה את חייהם עשירים ויפים יותר משהיו חיינו."
האם היה ויצמן שבוי ע"י קונספציות מוטעות מיסודן? – אין להתעלם מחילוקי הדעות והפלגנות שבקרב המפלגות השונות בהסתדרות הציונית – הדבר הפריע לו מאוד בעבודתו. בנאומו בפני וועידת התאחדות האיכרים ב- 11.12.1935 – ביקש ויצמן לסלק את המחיצות ולמצוא פתרון לחלוקי הדעות: "אם יש הבדלים נסירם, אל תעמדו על הדברים הארעיים החולפים יש חיי שעה ויש חיי עולם. אנו כולנו עובדים למען חיי עולם."
בנאום באנטוורפן בספטמבר 1936 – כאשר כל מחשבותיו נתונות לעניין וועדת החקירה הממלכתית הבריטית לא"י – אפשר אולי להבין, או לא להבין – את מודעותו של ויצמן לשואה המתקרבת: "בדרך זו השלווה שאנו הולכים – נשיג את מבוקשנו, עם עתיק יומין אנו, נחכה עוד שנים... אולם יבוא יום וגורמים אחרים ישתלטו על העולם ואז קולנו יישמע, וכוחנו המוסרי ישקל... אחת אפשר להגיד, כל מה שמתארע לנו היום, היה כבר לעולמים, – היה והתגברנו עליו. אם חס ושלום יקרה שוב – מה שאינני מאמין – עתידים אנו להתגבר על זה שוב."
בהופיעו בפני ועדת פיל מפרש ויצמן בנאום מבריק את הצהרת בלפור, כהחזרת יהודה ליהודים, כאותה הצהרת המלך כורש שנתן ליהודי בבל לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש בירושלים. אולם עמדתו של ויצמן אינה תקיפה, והוא אינו מציע פתרון משלו, עמדתו מביאה בחשבון את הקשיים שיש לבריטים באזור, ומניחה לוועדה למצוא בעצמה מוצא לבעייה.
לאחר הצטרפות ארה"ב למלחמה נגד גרמניה, פירסם ויצמן מאמר בשם: "תפקידה של א"י כפתרון לבעיה היהודית". במאמר זה השתדל ויצמן לשכנע שיש לכרוך את פתרון הבעייה היהודית יחד עם פתרון שאלת א"י, מאחר שיהיה צורך למצוא מקום למיליוני עקורים יהודים. השקפה זו הייתה מקובלת באותה עת גם על דוד בן גוריון – אולם היא מעוררת תמיהה באשר כבר באותה עת רווחו שמועות על השמדת יהדות פולין ובריה"מ. ה"ניו יורק טיימס" פירסם ידיעות ב-14.4.1942 על השמדת יהודי אירופה. ידיעות נוספות, מלוות בצילומים, פורסמו גם בשבועון "לייף" ובעיתונים אחרים. בנסיבות אלו היתה חייבת המנהיגות הציונית לשאול את עצמה על איזה מיליוני עקורים מדובר? גם ועידת בלטימור שנערכה במאי 1942, לא דנה בפעולה ממשית להצלת יהודי אירופה אשר היו באותה עת קורבנות לתהליך השמדה.
האם חיים ויצמן פעל די בנושא הצלת היהודים?
בנאומו בפני הוועד הפועל הציוני ב-1935 הכריז ויצמן כי הציונות ניצבת בפני הכרעה האם להעדיף הצלת יהודים מיידית, על פני הקמת מפעל ציוני לאומי שיבטיח גאולה לעם ישראל. בעתיד. בהכרעה זו, יש לדעתו להעדיף את הדרך השנייה. שוב ויצמן פועל למען "חיי עולם" ולא למען "חיי שעה". בהגיע הידיעות הראשונות על הרס יהדות פולין, שררה אצל ויצמן הרגשה של חוסר אונים ואוזלת יד לפעול להצלת היהודים. בנאומיו ובהתבטאויותיו התייחס לשואה כאל גל נוסף של אנטישמיות בהיסטוריה היהודית. מלכתחילה לא האמין בסכנה של השמדה טוטאלית, וגם כאשר נודעו לו הממדים של הקורבנות והאסון הגדול – היתה התייחסותו שולית ומאופקת. ייתכן שהאמין בסתר ליבו כי השמועות הן מוגזמות ודימיוניות. התערבותו בפרשת האונייה "פאטריה" השיגה את מטרתה, והקבינט הבריטי החליט שלא לגרש את הפליטים היהודיים שהיו עליה. אולם דומה שפעולותיו של ויצמן הוגבלו ע"י אי הרצון להביך את בריטניה או לחבל באינטרסים שלה, ובשל כך נטה במידה מסויימת לאמץ את הקו הבריטי. (במקרה של האוניה "אטלנטיק" – 1600 פליטים יהודיים שהיו על סיפונה גורשו לאי מאוריציוס).
כאן המקום לציין שמנהיגים ציוניים נחרדו מפני נחשול פליטים מכל רחבי אירופה אשר עלול היה לדעתם לחבל ברעיון הקמת חברה מתוקנת בא"י, ולפיכך לא חששו להביע את התנגדותם להגירת יהודים מאירופה לא"י. בנאומו בקיץ 1933 בקונגרס הציוני בפראג, אמר ארתור רופין: "כדי שלא תציף העלייה כלהבה את היישוב הקיים בא"י – חייבת היא לעמוד ביחס של אחוז ידוע כלפי היישוב הזה." באותו נושא התבטא משה שרתוק (שרת) במושב הוועד הפועל הציוני בירושלים בשנת 1935 כי: "בנסיבות מסוימות עלינו לנהוג במידת מה של אכזריות כלפי התפוצות." ברל כצנלסון נקט בלשון דומה (כתבים, "הציונות חייבת תשובה" הוצ. מפא"י כרך שישי עמ' 160: "ואנו נדע, שאין בידינו להעביר את כל יהודי גרמניה וניגש לבחירה מתוך קריטריון אכזרי של הציונות." מאיר יערי כותב בשנת 1942 בביטאון "השומר הצעיר" כי שאלת העלייה היא עניין לטווח ארוך: "צריכים, – לאחר המלחמה, לעזור ליהודים לשקם את עצמם... יש להתכונן דווקא למלחמה להקמת משכנות ישראל בגולה האירופאית."
היה זה חיים ויצמן אשר הציע לבריטים להפציץ את מחנות ההשמדה בפולין, למרות התנגדות בן גוריון ומרבית חברי הנהלת הסוכנות היהודית. למרות תמיכת צ'רצ'יל ואידן בהפצצת המחנות, נתקבלה תשובה שלילית ממשרד האווירייה, אשר נומקה בקשיים טכניים – וחיפתה למעשה על החשש לסכן טייסים בריטיים לפעולה זו.
גם הצעת אדולף אייכמן ביוני 1944 לשחרר כמיליון יהודים שנותרו במזרח אירופה, תמורת
10,000 משאיות ומזון, הצעה זו הועברה לקבינט הבריטי אשר דחה אותה ב- 1.6.1944 מאחר שלא היה מי שיקלוט את מיליון היהודים. החלטה זו גרמה זעזוע כבד לויצמן, שהיה למעשה האחראי על העם היהודי. למרות תחושת אחריות זו לא פנה ויצמן לצ'רציל על מנת שזה יפעיל את מלוא כובד משקלו למען הצלת מיליון היהודים – ובמקום הלחץ להצלת שארית היהודים מהכבשנים – פנה לצ'רציל בנושא הקמת הבריגדה היהודית הלוחמת אשר הוקמה לבסוף באוגוסט 1944.
אין ספק שמדובר כאן בממדים של בכייה לדורות.
גם היישוב היהודי בא"י לא היה ער להשמדת היהודים באירופה. השליח מנחם באדר [האם כוונתך ליואל בראנד? – אב"ע] מספר שהסוכנות היהודית עיכבה אותו בקושטא במשך חמישה חודשים!!! – למרות שהיו בידיו כל האישורים אשר ניתנו ללא כל עיכוב דווקא ע"י הבריטים. הוא חש שלדעת אנשי הסוכנות היהודית אין שליחותו חשובה כלל. היה צורך במאמצים רבים כדי להחדיר באנשי היישוב שקיים עדיין סיכוי להציל חלק מן היהודים.
כיצד היה צורך להיאבק כדי להוציא כספים מכספי קרן היסוד ולהפנותם לפעולות הצלה. יצחק גרינבוים התנגד לשימוש בכספי קרן היסוד להצלת יהודי אירופה. (יל. מורשת יג', עמ' 70), ומאיר יערי איים בהתפטרות אם לא ישתנה היחס לנושא ההצלה: "עוד ישיבה כזאת אשר תחליט שאין בכוחנו להחליט, לא אוכל לשבת איתם יותר..."
הייתכן כי ההנהגה הציונית כולה נכשלה בכך שאף הפסימיסטים שבה לא חזו את ממדי השואה? הנהגה זו סברה שיש קודם כל לצבור כוח ורק אח"כ אפשר יהיה להושיט יד ליהודים שבמצוקה. האם מדיניותו של ויצמן ופעולותיו היו שונים ממדיניות יתר ראשי הציונות והיישוב היהודי בא"י?
ב-17 בספטמבר 1939 אמר דוד בן גוריון בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית: "עלינו להתרכז בייחוד בדאגתנו לענייני הארץ – כי הדאגה לגורל עם ישראל ולתפוצותיו היא למעלה מכוח אנושי." (בתקופה זו עדיין ניתן היה ליהודים לצאת מתחומי גרמניה).
למעשה, לא היו הבדלים משמעותיים בהשקפותיהם של דוד בן גוריון וחיים ויצמן. שניהם ראו את עיקר עבודתם בא"י – אולם שניהם, יחד עם שאר אנשי ההנהגה הציונית, התקשו ולעיתים התעלמו מן הסכנות האורבות לעם היהודי.
אהוד: אינני יודע מאיזה דור אתה, אבל לדעתי ה"מחקר" שלך הוא תערובת של דמגוגיה, בורות היסטורית ועירבוב זמנים מטורף. היישוב העברי עצמו היה נתון בסכנת השמדה – אלמלא נעצרו הגרמנים בחזית המזרח הרוסית, ואילולא עצר מונטגומרי את רומל באל-עלמיין.
יכולת ההשפעה של ההנהגה היהודית והציונית על בעלות הברית לפני המלחמה וגם במהלכה שאפה לאפס. אף שמאות ואלפי יהודים שירתו בצבא הבריטי ורבים מהם נפלו בשבי וגם הקריבו את חייהם במלחמה בגרמנים, הרי רק לקראת סוף המלחמה התאפשרה הקמת הבריגדה, שלקחה לאחר הניצחון חלק בהצלת שארית הפליטה.
מרבית החוכמה שלך ב"מחקרך" היא חוכמה שלאחר-מעשה. לעסקת משאיות תמורת יהודים לא היה שום סיכוי מעשי להתממש. חבל אולי רק שלא המשיכו ומשכו את המשא-ומתן ההזוי הזה כדי לעכב את השמדת היהודים בעוד שבועות או חודשים אחדים, עד לבוא הרוסים (זו היתה דעתו של קרוב-משפחתי צדוק ראב ז"ל, חבר המחתרת בהונגריה, שניצל ברכבת של ישראל קסטנר) – אבל לכלל ביצוע העיסקה הזו לא היתה מגיעה אף פעם.
להשתמש כלפי ההנהגה הציונית במילים "בכייה לדורות" זוהי מופקרות היסטורית וניסיון להוריד מהגרמנים חלק מנטל האשמה של השמדת ששת המיליונים ולחלוק אותה עם ההנהגה הציונית, שכביכול הפקירה את יהודי אירופה בעוד היה בכוחה להצילם. אתה ממחזר כאן את הדמגוגיה של "העולם הזה" בימי משפט קסטנר – נגד ההנהגה הציונית בימי השואה. כדאי לך מאוד לראות את הסידרה "אפוקליפסה" כדי להבין על איזה גיהינום אתה מדבר במין חוצפה שיפוטית-היסטורית שכזו!
ארץ-ישראל, בימי מלחמת העולם השנייה, היתה מלאה צבא בריטי ונבנו בה מחנות (קמפים) של הצבא הבריטי כפי שלא היו בה מעולם. היא היתה הלב והמרכז הלוגיסטי של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון. לא היתה כמעט שום אפשרות לפעילות צבאית יהודית אנטי-בריטית (ומוצדקת!) בשנות המלחמה, חוץ אולי מהרצח בקהיר, בנובמבר 1944, של השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין – בידי שני אנשי לח"י. רצח שנזקו היה רב מתועלתו כי היה כמו תקיעת סכין בגב הבריטים בעיצומה של המלחמה, בעוד לוחמי הבריגדה היהודית מארץ-ישראל לוחמים עם הבריטים כתף אל כתף נגד הצבא הנאצי באיטליה.
לולא בסיס הכוח האנושי, התעשייתי, ההתיישבותי והביטחוני האופטימלי (המושמץ על ידך) – שבנה היישוב העברי בארץ-ישראל עד 1948, היו הצבאות של מדינות ערב משלימים בנקל את מה שהנאצים לא זכו להשמיד בארצנו מפני שנעצרו בסטאלינגראד ובאל-עלמיין, כאשר נבצר מהם להתחבר אצלנו בתנועת-מלקחיים. הגאולייטרים הנאציים ה"צברים", מבני המושבות הטמפלריות, כבר היו מוכנים לכך בכוחותיו של רומל בצפון-אפריקה, ואילו למופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני היו חיילים מוסלמים-נאצים, בוסניים, באירופה.
דומה שלפני ספטמבר 39' גם הנאצים-עצמם לא שיערו את שיעורי ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה שאותה יבצעו, משום שהם טרם ידעו עד כמה המלחמה "תצליח" להם, וכי הם יוכלו לשים בנקל את ידם הטמאה על מיליוני יהודים חסרי-הגנה, לרוב בעזרת משתפי-פעולה מקרב העמים שבקירבם היהודים ישבו (ואגב, דווקא בפולניה היה פחות שיתוף-פעולה, אם בכלל – עם הנאצים, מאשר בארצות האחרות שאותן הם כבשו, כולל צרפת הנאורה, ארץ החופש, השיוויון, האחווה והסגרת היהודים בידי המשטרה הפריסאית למשלוחים לאושוויץ).
* * *
אהוד בן עזר
בוריס ארונסון
בתערוכת תיאטרון האוונגרד היהודי ניו-יורק
בגלריה מינוטאואר, תל אביב
רוצו לראות את התערוכה המיוחדת במינה והמרתקת של בוריס ארונסון בגלריה מינוטאואר בתל אביב. זוהי הזדמנות חד-פעמית לראות את יצירותיו לתיאטרון היהודי, היידי, של אחד מגדולי התפאורנים המודרניים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, את גלגוליו מרוסיה מולדתו, דרך ברלין ועד לניו-יורק שבה חי ופעל משנת 1923 ועד סוף ימיו; תקופה שבראשיתה היתה תור הזהב לתיאטרון האידיש בקרב מיליוני המהגרים היהודיים ממזרח אירופה, שזו היתה שפתם ואשר אנגלית טרם ידעו היטב.
אנחנו לא כל כך טובים בהגדרות, אם זה פוטוריזם, מודרניזם, קוביזם או אסכולה יהודית ייחודית שעליה נמנו בתקופתו גם שאגאל ויששכר בער ריבק, הציירים היהודים של שנות המהפכה הראשונות ברוסיה, שמאוחר יותר עזבו למדינות אחרות.
וכאשר מדובר בתפאורות לתיאטרון, ברוח אותה תקופה, אפשר לראות אצלנו את עבודותיו של אריה אל-חנני לתיאטרון "אהל" בתל-אביב, מאותה תקופה, המוצגות גם במוזיאון ישראל, ושל ברוך אגדתי, וגם את ההשפעות הקוביסטיות בציוריהם של ראובן, ציונה תג'ר ואחרים, בעיקר בשנות ה-20 למאה הקודמת. אבל בהגדרות ובהכלאות האלה אנחנו עושים עוול לרוח הטרייה, השובבה, הצבעונית המפעמת בשלל הדמויות והתלבושות הציוריות של ארונסון, ובעיצובי הבמה שלו, שמשמרים את רוח התקופה אבל נראים חדשים גם כיום.
אנחנו ממליצים מאוד גם על קניית אלבום התערוכה: "בוריס ארונסון, 1898-1980, תיאטרון האוונגרד היהודי, ניו-יורק, 1923-1931", בהוצאת גלריה מינוטאואר, תל-אביב-פאריס, ללא ציון השנה. המחיר 50 שקלים.
גלריה "מינוטאואר", בן-יהודה 100 ת"א, טל. 03-5228424.
* * *
איליה בר זאב
יום יום
יוֹם יוֹם, בֵּין קַו אֹפֶק הַמִּגְדָּלִים לְגַגּוֹת
תֵּל אָבִיב הַיְשָׁנָה נִרְשָם מֶרְחָק חָדָשׁ.
שָׁמַים הֵם גְּבוּל פָּרוּץ, לְפָחוֹת עַד סַף הֶחָלָל
וּמִי יֵדַע כַּמָּה חֲלָלִים עַד פִּתְחֵי הַחוֹר הַשָּׁחֹר?
רַק בַּיַּרְקוֹן נִשְׁמָר פַּעַר תִּקְנִי.
יוֹם יוֹם תַּהֲלוּכוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת,
זֵרֵי פְּרָחִים נֶעֱרָמִים עִם מִלְמוּל הַפְּסוּקִים.
לַהֲטוּטֵי קַבְּרָנִים מְשַׁלְּשִׁים כַּמּוּת גְּוִיּוֹת
לְדוּנַם בֶּטוֹן:
גּוּפָה בְּקַו קִרְבַת הָאֲדָמָה, אַחֶרֶת בְּעֹמֶק מְבֻקָּר –
כָּךְ וְכָךְ מֶטֶרָץ בֵּין הַטְּמוּנִים בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן.
אֲלַכְסוֹן חֶסְכוֹנִי.
קַר.
יוֹם יוֹם, מִמְּרוֹמִים, רוֹאִים אֶת קַו גְּבוּלוֹת
הַשָּׁלוֹם
וְהַיָּם.
בַּשָּׁעוֹת הַקָּשׁוֹת, בִּפְקָקֵי הַתְּנוּעָה,
לֹא נִתָּן לְהַבְחִין בְּתַחְתִּית הָרְחוֹב בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ,
בַּעֲצֵי הַלִּימוֹן
וְהַתּוּת
בְּחַצְרוֹת הַבָּתִּים.
מתוך ספר השירים שפורסם בימים אלו
"מעל קווי המתח"
בהוצאת "קשב לשירה"
* * *
בן דרור ימיני
אידיוטים שימושיים
ציטוט מ"מעריב" מיום 22.5.10
במערב צומחים אלה שמספקים את החבל לצורך תליית העולם החופשי על ידי העולם החשוך. על חומסקי וחסידיו, בשירות החמאס, איראן והחיזבאללה. נועם חומסקי הגיע השבוע לישראל. הרווח שלו היה כפול. הוא גם זכה לכותרות עולמיות על כך שישראל מונעת את כניסתו, ולכן היא מדינה פשיסטית בלה-בלה-בלה, וגם, בסופן של שעות לא רבות, הוא נכנס לישראל [?] כדי להפיץ את תורתו.
הסיפור הזה הוא איוולת. לא פשיזם, כפי שטענו הצווחנים הקבועים. משום שמדינות מערביות רבות מונעות כניסה של רשעים, שהבעייה היא בהטפות שלהם. חופש הביטוי, בניגוד למה שסיפרו לנו, רחוק מלהיות קדוש. גם לדמוקרטיות דגולות, כמו ארה"ב, קנדה, בריטניה וצרפת יש רשימת מנועי כניסה. ד"ר טארק רמדאן השוויצרי, כוכב הנוער המוסלמי של אירופה, היה מנוע כניסה לתקופה מסוימת בצרפת, ולתקופה של שנים בארה"ב. בריטניה קיבלה אותו דווקא בחיבוק. בבריטניה עצמה יש רשימה של 230 מנועי כניסה. רמדאן האיסלאמיסט התקבל שם עם שטיח אדום, ודווקא כניסתו של חבר הפרלמנט ההולנדי, חירט וילדר, האנטי-איסלאמיסט – נמנעה. גם משה פייגלין הישראלי הוא מנוע כניסה. קנדה, שלא סובלת משום רדיפה ולא נמצאת בשום עימות, מנעה רק לאחרונה את כניסתו של ג'ורג' גלאווי, חבר פרלמנט בריטי (עד הבחירות האחרונות), רק משום שהוא מנפק הצהרות צווחניות בזכות ההתנגדות לארה"ב ולישראל, מתחבק עם ראשי החמאס, ומפיץ תעמולת ארס. חומסקי הוא אחיו התאום של גלאווי. בחודש מאי 2006 עלה חומסקי לרגל לנסראללה, בדיוק כמו שגלאווי עלה לרגל, לפני חודשים אחדים, לאיסמעיל הנייה.
כך שצריך לעשות סדר בדברים. ישראל היא "פשיסטית", ו"לא דמוקרטית", רק משום שהמוסר הכפול עובד שעות נוספות. דין אחד לכל הדמוקרטיות, דין שונה לישראל. אבל ישראל התנהגה באווילות, משום שהיא הפכה את חומסקי לגיבור.
לעצם העניין, העולם החופשי צריך להבין שגלאווי, רמדאן, נורמן פינקלשטיין, אילן פפה, ראאד סלאח, עזמי בשארה, נועם חומסקי וחבריהם מהקואליציה החומה-ירוקה, איסלאמיסטים ו"מתקדמים", הם חלק מהבעיה. הם הזרוע הרעיונית, חלקם גם ביצועית, של הג'יהאד העולמי. חלקם ראויים לתואר "אידיוטים שימושיים –– "useful idiots" מושג שמיוחס ללנין, לצורך תיאור תומכי הקומוניזם במערב, למרות שאין הוכחה שהוא עצמו אמר זאת אי פעם. הם אלה שמספקים את החבל לצורך תלייתו של העולם החופשי על הגרדום. בעבר הצליח העולם החופשי, בעזרת אנשים כמו צ'רצ'יל, במישור הפוליטי, או ג'ורג' אורוול, במישור הרעיוני, להציל את עצמו מהאידיוטים השימושיים. אלא שבעידן הנוכחי הם חזקים. אולי חזקים מדי.
איוולת האינטלקטואלים
חומסקי הוא ככל הנראה אחד מגדולי האידיוטים השימושיים של העידן הנוכחי. אם הטעות של חומסקי בביקור אצל נסראללה היתה מעידה חד-פעמית – ניחא. אלא שאצל חומסקי זו מסורת. הוא כבר הספיק לתמוך בפול-פוט, מנהיג החמר רוז', אחת הקבוצות הרצחניות ביותר בעת החדשה. "הסדר החדש" שהוא הכריז עליו בקמבודיה גבה את חייהם של מיליוני קמבודים. המכנה המשותף של פול פוט ונסראללה הוא שנאתם לארה"ב. כך גם מישל פוקו, שהעריץ את המהפכה החומיינית, כך פרופסור ריצ'רד פאלק, שלקה באותה הערצה, והיום הוא בתפקיד בכיר באו"ם. והרשימה ארוכה.
חומסקי כתב את ההקדמה לספרו של רוברט פוריסון, מכחיש שואה. לא מדובר רק בחופש הביטוי, כפי שמנסים לטעון חסידיו של חומסקי. באותה הקדמה שיבח חומסקי את רצינות עבודתו של פוריסון, וגם התעקש שמדובר בליברל, ולא אנטישמי, למרות הראיות שהוצגו לו. חומסקי מתייצב תמיד לצד ה"אנדר-דוג". כך הוא רוצה שנחשוב. הוא תמיד עם המסכנים והסובלים. בעיקר אם הם רוצחי המונים ושונאי יהודים.
הבעייה שחומסקי אינו אדם שולי. האיש הזה עמד בראש רשימת מאה האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בעולם, וגם המצוטט ביותר. רשימת המעריצים שלו גדולה. גדולה מדי. וזה אומר משהו על דלותה, ובעיקר עיוורונה, של הרוח. דור הולך ודור בא, ואין מנוס אלא לזכור דברים שאמר ג'ורג' אורוול: "יש רעיונות שהם כל כך אבסורדיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם." חומסקי ומעריציו מוכיחים, פעם נוספת, שאורוול צדק.
אנטישמיות במסווה הומניטרי
בימים הקרובים ינסה משט ספינות נוסף "לפרוץ את הסגר על עזה". הפעם מדובר בפעולה הרבה יותר גדולה. האידיוטים השימושיים מתחזקים ומתרבים. המטרה היא פוליטית. ראש "התנועה לשחרור עזה", הוואידה עראף (שהיא גם אחת מראשי תנועת הסולידריות עם הפלסטינים – ISM– הבהירה שלא מדובר ב"פעילות למען צדקה". מדובר בטיפול שורש. והבעייה, איך לא, היא ישראל.
התנועה עלתה דרגה, וגייסה שני אישים בולטים. האחד הוא מיודענו רג'יפ ארדואן, שהתייצב מאחורי הנציגות התורכית, שתתפוס נפח גדול יותר במשט המתקרב. על ארדואן אין צורך להרחיב את הדיבור. הוא יעשה הכול, כמו בני בריתו החדשים, אסאד ואחמדינג'אד, כדי לחזק את הציר האיסלאמיסטי.
האיש הנוסף הוא מהאטיר מוחמד, לשעבר ראש ממשלת מלזיה. הוא הקים את "קרן עזה", שמסייעת למשט. בעבר כבר היו לו התבטאויות אנטישמיות. הוא מתחזק. לאחרונה הוא הבהיר את עמדתו: "היהודים היו תמיד בעייה במדינות אירופה. היה צורך להגביל אותם, ומדי פעם לבצע בהם טבח. אבל הם נותרו, שיגשגו, והחזיקו ממשלות שלמות כבנות ערובה. אפילו אחרי שהנאצים טבחו בהם, הם החזיקו מעמד כדי להיות מקור לבעיות גדולות יותר לעולם."
באותו נאום הבהיר מהאטיר שאם ארה"ב מסוגלת להפיק סרט כמו "אווטאר", היא מסוגלת להפיק גם את פיגועי התופת. לדידו, יש "הוכחות חזקות לכך שארה"ב ביצעה את אותם פיגועים, כדי שיהיה לה תירוץ למלחמה במוסלמים."
אפשר לפטור את האיש, שהיה למעלה מעשרים שנה מנהיג של מעצמה מוסלמית, במנוד ראש. אלא שהם לא לבד. חמישים וארבעה חברי קונגרס, כולם מהמפלגה הדמוקרטית, תומכים בתנועת "שחרור עזה". כך שארדואן ומהאטיר אינם לבד. הם עמוק בגבעת הקפיטול. איך זה שאנשים שפויים, בתוכם יהודים וישראלים, משתתפים בקמפיין שמתחזה להומניטרי, אבל יש לו אופי אנטישמי? מתברר שאידיוטים שימושיים אף פעם לא מתים. הם רק מתחלפים. וגם מתחזקים.
כרוז למשתתפי המשט
קבוצת ישראלים גדולה מתכוונת לצאת במשט נגדי, כדי לקבל את פני משט השנאה, שכבר נקרא, ובצדק, משט האנטישמיות. היוזם הוא ד"ר גיא בכור. ההתרחשות הצפויה תמקד אליה את התקשורת העולמית. כך שכדאי שתהיה גם אמירה ישראלית שפויה. אם דעתי היתה נשמעת, אלה הכרוזים שהמשט הישראלי היה צריך להפיץ לחסידי הג'יהאד:
כן לשלום – לא לג'יהאד
לרגע נדמה לנו שהשתגעתם. משום שיש רק שתי אפשרויות. או שאתם תמימים ועובדים עליכם, או שאתם חבורה של גזענים מטורפים, שצריך לקחת מיד לבית הדין הבינלאומי בגין פשעי הסתה. כך שכדאי לכם ללמוד את עובדות היסוד.
ישראל יצאה מרצועת עזה לאחר ויכוח ציבורי קשה ונוקב. זו היתה הזדמנות פז להוכיח ששני העמים מסוגלים לחיות, זה לצד זה, בשלום, בחירות ובכבוד הדדי. זה לא קרה. לא בגלל ישראל. זה לא קרה, משום שקבוצה גזענית, פשיסטית ואנטישמית השתלטה על רצועת עזה. אין שום הבדל בין החמאס, הטליבאן ואל-קעידה. זו לא תעמולה ציונית. זה מה שקובעת אמנת החמאס. הנה מה שהיא אומרת:
בעניין הסדרי השלום (סעיף 13): "היוזמות המדיניות ומה שקרוי פתרונות של שלום והוועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפיסת העולם של תנועת ההתנגדות האיסלאמית. אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות הג'יהאד. באשר ליוזמות, ההצעות והוועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים." וכדי למנוע ספקות, מובהר שוב (סעיף 8 לאמנה): "הג'יהאד הוא הדרך של החמאס, והמוות למען אללה הוא המשאלה הנעלה ביותר."
אם אתם חושבים שהחמאס רוצה "רק" את ישראל, ואחר כך הוא יירגע, אז כדאי לדעת: הבעיה איננה ישראל או פלסטין, והחמאס הוא חלק מהג'יהאד העולמי (סעיף 7): "המוסלמים מאמצים את דרכה של תנועת ההתנגדות האיסלאמית, פועלים כדי לתמוך בה, לאמץ את עמדותיה ולחזק את מלחמת הקודש שלה. המאמצים פזורים על-פני העולם כולו – התנועה היא כלל עולמית."
כמו שאר תנועות האיסלאם הפוליטי, גם החמאס אינו מסתיר את האידיאולוגיה האנטישמית שלו. לפי סעיפים 21 ו-32 באמנה, היהודים אשמים בכל צרות העולם. סעיף 32 אף מציין במפורש את הפרוטוקולים של זקני ציון.
לא מדובר באידיאולוגיה לימים רחוקים, אלא במצע פעולה פראקטי. רבים מראשי החמאס הנפיקו פסקי הלכה המתירים השמדת יהודים. כך, למשל, יונוס אל אסטאל, חבר המועצה הפלסטינית מטעם החמאס, ודיקאן בכיר באוניברסיטה האיסלאמית של עזה, תומך בהשמדת יהודים לא כחזון אידיאולוגי, אלא כפעולה אקטיבית לצורך ביצוע שואה נוספת בימינו אלו. הוא גם בעד השתלטות האיסלאם על אירופה ועל יבשת אמריקה.
החמאס אינו רק אומר. החמאס גם עושה. החמאס הפך את רצועת עזה למדינת טליבאן, השליט את חוקי השריעה, מפעיל טרור נגד נוצרים וכנסיות, וחיסל בדם קר מאות מתנגדים פוליטיים.
למרות מעללי החמאס, פנינו לשלום. הבעייה של ישראל איננה עם תושבי הרצועה אלא עם החמאס. ולכן, אם ההזדהות שלכם היא עם תושבי הרצועה, ולא עם החמאס, אנו נסייע לכם להעביר כל ציוד הומניטרי שתרצו. ישראל עושה זאת באופן קבוע. תושבי הרצועה זוכים למאות משאיות אספקה בשבוע, וכן לאספקת דלק וחשמל. אנו רוצים שתושבי הרצועה, כמו כל הפלסטינים, יחיו בשלום, ברווחה ובשגשוג. אך כל עוד החמאס הוא גוף גזעני, פשיסטי ואנטישמי, המתנגד לשלום, וקורא לג'יהאד למען הקמת דיקטטורה איסלאמית בעולם כולו, וכל עוד החמאס שולט ברצועה – אין מנוס אלא מלהיאבק בו.
אנו קוראים לכם להצטרף אלינו במאבק למען שלום, ונגד הגזענות, הפשיזם, הג'יהאד והאנטישמיות. אנו קוראים לכם להצטרף אלינו למען שחרור אמיתי של תושבי הרצועה – שחרור ממשטר האימים של החמאס שגורם לסבל נורא, לפלסטינים ולערבים, למוסלמים, לנוצרים וליהודים.
למרות כל האמור לעיל, ישראל פתוחה לשינוי מצד החמאס. ישראל מוכנה להסיר כל מחסום, ובתנאי שהחמאס יעמוד בשלושה תנאים: הכרה בישראל, ויתור על שימוש באלימות וקבלת ההסכמים הקיימים. לא ישראל קבעה את התנאים הללו. הם נקבעו על ידי הקהילה הבינלאומית והקווארטט.
אנו רוצים לקוות שלא ידעתם מיהו החמאס ומה דרכו. אנו מתקשים להאמין שאדם שפוי היודע את עובדות האמת על התנועה הגזענית ששולטת ברצועה יכול להזדהות איתה. כך שזו ההזדמנות שלכם לומר מהי דרככם: דרך הג'יהאד, הגזענות והשנאה, או קריאה משותפת לשלום ולהכרה הדדית.
אנו בוחרים בשלום, ברווחה ובהכרה בזכות שני העמים לחיות זה לצד זה בשלום ובכבוד הדדי. אנו קוראים לכם להצטרף אלינו, למען שלום צודק והוגן, המבוסס על זכות ההגדרה העצמית של שני העמים.
אנו יודעים מראש מה תהיה תגובתם של משתתפי המשט, אנשי כוחות הקידמה. הם יעדיפו חמאס וג'יהאד, ולא הכרה הדדית, ולא שלום צודק. זו דרכם של האידיוטים השימושיים. זה היה יכול להיות ניצחון ישראלי קטן בהבהרת האמת. אבל אפשר להניח שגם הפעם נפסיד. כמו עם חומסקי.
* * *
יוסף דוריאל: "יתחילו 'לירות כמו משוגעים'"
לאהוד בן-עזר היקר, שלום רב.
ב"חדשות בן-עזר" 545 הופיעו כתבה של אורי הייטנר ותגובה שלך על כך ששלטונות ישראל "מתביישים" להגיב בתקיפות המתבקשת על הפוגרום התעמולתי המתמשך של הערבים נגדנו. על הצורך והשיטה להילחם בסוג זה של תוקפנות כבר כתבתי (וגם פעלתי) מאז טבח סברה ושתילה, אך קברניטי המדינה לא מבינים עד היום עד כמה מסוכן המחדל שלהם בשטח זה. לצערנו, זה לא תוצאה של "ביישנות" אלא – פגם גנטי שהתפתח בחלק מסויים של העם היהודי שגדל, דור אחר דור, בגטאות של אירופה, בתנאים שההישרדות הייתה תלוייה בהתרפסות לעריץ הזר.
כשאנשים מסוג זה הגיעו לעמדות מפתח בפוליטיקה ובתקשורת, ראינו כיצד הם התרפסו בפני יאסר ערפאת, בסרבם להקשיב לדברי הבלע שלו (בתירוץ – שזה רק "לצרכי פנים") וממשיכים לנהוג כך גם כלפי אויבים גלויים אחרים. מצב זה לא ישתנה כל עוד אותם אנשים אוחזים בעמדות המפתח שלהם.
אשר לתגובת אב"ע – שאחרי שנספוג כמה מאות טילים הם יפסיקו להתבייש ויתחילו "לירות כמו משוגעים", הרי זה בדיוק מה שאסור להגיע אליו: טבח המוני לשמחתם של צלמי הטלוויזיה מכל העולם, שייגמר כמו המלחמות הכושלות בלבנון ובעזה, ואולי אף גרוע יותר. את זה אפשר למנוע אם קברניטינו יבינו כיצד צריכה מדינה ריבונית להשתמש במושג אולטימאטום, שיכול לאיים באופן מעשי על הדברים החיוניים ביותר של האויב ולהביא לשינוי התנהגותו, ללא מחזות של דם ואש ותמרות עשן. כתבתי על כך מספיק גם בספרים שפורסמו מזמן וגם במאמרים שראו אור, בין היתר, בעיתון זה. אם יש לך ולאורי הייטנר עצה כיצד להחליף את העופרת היצוקה בראשי קברניטינו בחומר חשיבה נורמאלי – זה יוכל לתרום ליכולתנו לצאת מטירוף המערכות השולט כיום במצב.
בברכה,
יוסף דוריאל
אב"ע: תגובתי נאמרה באירוניה מרה, כפארודיה על השקפתו בנושא של א"ב יהושע ועל הגברות התל-אביביות הנעשות "פלסטיניות" בשובן ממחסום ואטש.
* * *
מתי גולן
"הארץ" פגע וברח
פורסם באתר "גלובס" ב-22.5.10
לנושאים רבים מתייחס עו"ד מיבי מוזר בראיון איתו במוסף "פירמה" של "גלובס" (17.5.10). הוא מספר על חייו ועל מצבי-הרוח של אורי בלאו, העיתונאי שברח ללונדון לאחר שקיבל מענת קם את המסמכים הביטחוניים המסווגים; הוא מדבר על ענת קם בנימה מסוימת של זלזול ("הגברת הזאת"); הוא מתבשם באמירות על עקרונות עיתונאיים ומשפטיים – אבל העילה לראיון היא פרשת מסמכי אורי בלאו, ולמרבה הצער על העיקר מוזר לא מדבר.
והעיקר הוא לא מה ש"הארץ" כבר פירסם על בסיס מסמכי קם. ראשית, כיוון שהפרסום היה באישור הצנזורה, ושנית משום שחובתו וייעודו של עיתון הוא לפרסם חומרים המגיעים אליו, ואין זה מתפקידו לבדוק בציציותיהם.
לכן העניין העיקרי בפרשת בלאו הוא לא הפרסום שהיה, אלא הימלטותו של העיתונאי מפני החוק ובידיו המסמכים המסווגים. והעיקר של העיקר הוא הסיוע שנתן העיתון לכתב לצורך בריחתו מהחוק.
האומץ והאינטגריטי של עיתונאי ושל עיתון אינו נבחן בפרסום מסמכים מסווגים, אלא במוכנותו לשאת בתוצאות הפרסום. במבחן הזה התנהגות "הארץ" משולה למקרה של "פגע וברח".
התמיכה של עיתון "הארץ" בבריחת בלאו מהחוק התבטאה לא רק בסימפטיה, אלא גם בכסף הדרוש למימון שהייתו של בלאו בלונדון. האם בכך עברו בלאו ו"הארץ" על החוק? זה העניין שעליו הייתי רוצה לשמוע את דעתו של מוזר. במיוחד מאחר שהוא הודה, על-פי הכתוב, שהוא ייעץ ל"הארץ" שבלאו לא יחזור לארץ, כלומר, שיימלט מפני החוק. איפה זה מעמיד אותו כעורך דין (וכאזרח) המצווה לשרת את החוק? רק אחרי שיתקבלו תשובות לשאלות אלה, יהיה אפשר לקבל ממוזר תובנות על ענייני עיתונות, חוק ואתיקה.
כשנשאל מוזר אם היתה ביקורת עיתונאית על בריחתו של בלאו, הוא השיב כך: "בלי להזכיר שמות, לפחות עיתונאי אחד חושב שזו ההזדמנות של חייו לבוא חשבון עם עיתון 'הארץ', והוא מנסה כל הזמן להניע את השלטונות לפעול נגד העיתון."
מי העיתונאי הזה? ככל הנראה זה אני, עבדכם הנאמן תמיד. איך אני יודע? משום שלמיטב ידיעתי ובדיקתי, אף עיתונאי אחר לא העז להעלות את המחשבה שהפרקליטות והמשטרה צריכים לחקור את התנהלות "הארץ". מדוע מוזר לא ציין את שמי המפורש? כיוון שמהיכרות רבת שנים הוא יודע שאילו עשה זאת, היה עליו להוכיח בבית המשפט את דבריו, ושהוא לא יוכל לעמוד במשימה הזאת. אז הוא העדיף לא לנקוב בשמי.
את מרב שנותיי במקצוע, כ-20 שנה, עשיתי בעיתון "הארץ" – מכתב-שטח עד לתפקיד העורך האחראי של העיתון, בתקופה שהעורך הראשי והבעלים היה גרשום שוקן המנוח. החשבון היחיד שיש לי הוא שעיתון, כל עיתון, לא צריך לעמוד מעל החוק.
מי שקורא את הטור שלי ושומע אותי בטלוויזיה וברדיו, יודע שאני מתקומם כבר שנים נגד העובדה שהפרקליטות אינה אוכפת נגד העיתונים את חוקי הסוב-יודיצה, ההגנה על הפרטיות, כבוד החולה והפצוע ואת החוק הפלילי על איסור לשון הרע. "ידיעות אחרונות", "מעריב", ערוץ 2, ערוץ 10 – אין אמצעי תקשורת שיצא נקי מתחת לידיי בעניין הזה.
אבל מה? כבר התרגלנו לקבל מחשודים וממבוקרים טענות על תפירת תיק, קונספירציה, סגירת חשבון. עצוב לראות את "הארץ" מצטרף למקהלה הזו, במקום לעסוק בביקורת עליו באופן ענייני.
ולכן אני קורא שוב לשלטונות: אתם חייבים לנהל חקירה על התנהלות "הארץ" ובלאו בעניין ההימלטות מהחוק. אתם חייבים זאת לחוק, אתם חייבים זאת לעקרון השוויון בפני החוק, אתם חייבים זאת למען קיומה של עיתונות שאינה מטיפה למען דבר אחד ונוהגת אחרת.
* * *
יוסי גמזו
דַרְכֵי נֹעַם
או
הוֹרָאוֹת לְשִמּוּש חַד-צְדָדִי בְּמַדְחוֹמְסְקִי...
נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ לְרֶגַע, אַחִים,
אֶת מַצַּב הַסִּכְסוּךְ שֶבֵּינֵינוּ וּבֵין
יוֹשְבֵי עַזָּה וְיוֹ"ש הַשּוֹכְנִים בַּ"שְּטָחִים"
כְּמַצָּב שֶאֵלָיו הָרוֹפֵא מְכַוֵּן
אֶת עֵינָיו בְּמַבָּט מֶדִיצִינִי בּוֹחֵן
מוּל מִמְצָא פָּתוֹלוֹגִי שֶבּוֹ מִתְגַּלֶּה
כִּי מַצַּב הַחוֹלֶה הוּא אָנוּש, וְלָכֵן
יֵש לִמְדֹד כָּאן, רֵאשִית כֹּל, אֶת חֹם הַחוֹלֶה.
אָז רוֹמֵז הָרוֹפֵא לְאָחוֹת תּוֹרָנִית
לְמַהֵר וְלִנְעוֹץ קְצֵה מַדְחוֹם בֵּין שְׂפָתָיו
שֶל אוֹתוֹ פָּצִיאֶנְט הַצּוֹפֶה קְדוֹרָנִית
בְּרוֹפְאוֹ הַטּוֹרֵחַ עַל כָּך שֶיּוּטַב
בְּהֶקְדֵּם מַצָּבוֹ שֶל הַגּוּף הַנָּגוּף
שֶמַּדְחוֹם זֶה בּוֹדֵק אִם גָּבַר אוֹ פָּחַת
חֹם מִכְלוֹל אֵיבָרָיו הַחוֹלִים, כִּי הַגּוּף
הוּא סִינְתֵּזָה הוֹלִיסְטִית שְלֵמָה וְאַחַת
וְכָל צַד מִצְּדָדָיו, צַד יָמִין אוֹ צַד שְׂמֹאל,
צַד עֶלְיוֹן אוֹ תַחְתּוֹן, מִתְיַסֵּר וְסוֹבֵל
מֵאוֹתָהּ דִיאַגְנוֹזָה, וּמִי שֶיַּחְמֹל
עַל אֻמְלָל זֶה שֶלַּיְלָה וָיוֹם הוּא קוֹבֵל
עַל עָצְמַת מַכְאוֹבָיו – אִם צוֹפֶה בּוֹ רוֹפֵא
שֶשְּבוּעַת-הִיפּוֹקְרָטֶס טְבוּעָה בְּלִבּוֹ
יְקַוֶּה כִּי אוֹתוֹ צִוּוּי אֵתִי כּוֹפֶה
עַל הַדּוֹקְטוֹר לִבְחֹן מָה צָפוּן בְּחֻבּוֹ
שֶל הַגּוּף הַנָּגוּעַ-פָּגוּעַ הַזֶּה
שֶכֵּן אֵין עוֹד רוֹפֵא שֶהוּא בַּעַל-סַמְכוּת
שֶיִּרְצֶה רַק לִמְדֹד מָה הוּא חֹם הֶחָזֶה
אוֹ הַגַּב, אוֹ הַבֶּטֶן, כָּל אֵבֶר לְחוּד,
כִּי חֻמּוֹ שֶל הַגּוּף, אִם מוּעָט וְאִם רָב,
חָל לְכָל הַדֵּעוֹת כָּאן עַל כָּל אֲבָרָיו.
אֲבָל מָה אִם פְּלוֹנִי מִתְחַזֶּה כְּרוֹפֵא
לְלֹא שֶמֶץ מֻשָּׂג בְּרִפּוּי, וְשָעָה
שֶעַל תֶּקֶן שֶל קִיבִּיצֶר בּוּר הוּא צוֹפֶה
בַּחוֹלֶה הָאָנוּש הַזָּקוּק לִישוּעָה
הוּא מַחְלִיט כִּי חוֹבָה הִיא לִמְדֹד אֶת חֻמּוֹ
רַק שֶל צַד מְסֻיָּם, רַק שֶל אֵבֶר אֶחָד
שֶל אוֹתוֹ פָּצִיאֶנְט הַמֻּטָּל לְתֻמּוֹ
עַל מִטַּת הַחוֹלֶה שֶהַחֹלִי הַחַד
מְכַרְסֵם וְנוֹקֵב בּוֹ מִכָּל עֲבָרָיו
שֶכֻּלָּם נְגוּעִים בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה
וְחֻמּוֹ שֶל הַנֶּעבֶּעךְ, בְּכָל אֲבָרָיו
הוּא מַמָּש אוֹתוֹ חֹם הַמַּצְרִיךְ מְדִידָה?
מָה קוֹרֶה? קוֹרֶה בְּרוֹךְ טְרָאגִי-קוֹמִי מוּזָר
בּוֹ אוֹתוֹ מִתְחַזֶּה-כְּרוֹפֵא, מִתְעַלֵּם
מֵעֻבְדָּה כֹּה בּוֹלֶטֶת: שֶחֹם כָּל מִגְזָר
שֶבַּגּוּף הוּא חֻמּוֹ שֶל הַגּוּף הַשָּלֵם
וּמַמְצִיא מִין מַדְחוֹמְסְקִי, שֶבּוֹ הוּא מוֹדֵד
בְּבוּרוּת מַדְהִימָה וּפְזִיזוּת מִיָּדִית
כִּבְיָכוֹל רַק אֶת חֹם אוֹתוֹ אֵבֶר בּוֹדֵד
שֶעָלָיו הוּא בּוֹנֶה מַסְקָנָה חַד-צְדָדִית
שֶרַק הוּא, אוֹתוֹ אֵבֶר, סִבְלוֹ רַב-עָצְמָה
בְּעוֹד יֶתֶר אֶבְרֵי הַחוֹלֶה – לֹא רַק לֹא
מִתְיַסְּרִים בְּאוֹתָהּ דִיאַגְנוֹזָה עַצְמָהּ
אֶלָּא הֵם וְרַק הֵם אֲשֵמִים בְּסִבְלוֹ...
כִּי מַדְחוֹמְסְקִי זֶה – בּוֹ, שוּם כַּסְפִּית לֹא עוֹלָה
כְּשֶפְּלִיטֵי דַּכַאוּ-אַוּשְוִיץ מִקְּצוֹת הַגּוֹלָה
מִצְטָרְפִים אֶל שוּרוֹת אֲחֵיהֶם בַּיִּשּוּב
שֶכְּנֻפְיוֹת הוּמָאנִיסְטִים עַרְבִים שוּב וָשוּב
שוֹחֲטוֹת בָּם בְּלִי שוּם הִתְגָּרוּת מִצִּדָּם
בְּחֶבְרוֹן בְּתַרְפָּ"ט וּבְכָל שְפִיכוּת-דָּם
שֶמֵאָז עַד הַיּוֹם, וּכְשֶשֶּבַע אַרְצוֹת
הוּמָאנִיזְם עַרְבִי בִּצְבָאָן מִתְפָּרְצוֹת
מִכָּל צַד וְכָל עֵבֶר עִם חֵיל-הַפְּלִישָה
לִמְדִינָה צְעִירָה שֶעָמְדָה עַל נַפְשָהּ
וְעוֹמֶדֶת מֵאָז כָּל תְּקוּפָה וּתְקוּפָה
כְּבָר בְּשֵש מִלְחָמוֹת שֶלֹּא הִיא בָּן תָּקְפָה.
וּמַדְחוֹמְסְקִי זֶה – בּוֹ, אֵין עוֹד שוּם קוֹנְיוּנְקְטוּרָה
שֶפִּתְאֹם תַּעֲלֶה בּוֹ הַטֶּמְפֶּרָטוּרָה
לְזִכְרָם שֶל קָרוֹב לְסַךְ שְלֹשֶת אַלְפֵי
חַלְלֵי מִלְחֲמוֹת יִשְׂרָאֵל מֵרוֹדְפֵי
קִיּוּמֵנוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת, בָּהּ גוֹאִים
חֲדָשוֹת לִבְקָרֵינוּ מְאוֹת פִּגּוּעִים
וְקַטְיוּשוֹת קוֹטְלוֹת יְלָדִים בַּצָּפוֹן
כְּמוֹ קָסָאמִים מוּל עַזָּה, שֶצְּלִיל מֵגָאפוֹן
כָּאן מַתְרִיעַ עַל "שַחַר אָדֹם" בּוֹ פְּצוּעָה
אוֹ קְטוּלָה אֻכְלוּסְיָה הַסְּמוּכָה לָרְצוּעָה
מֵאִשָּם שֶל אוֹתָם מַלְאֲכֵי-חַבָּלָה –
כָּל זֶה כְּלָל לֹא מֵזִיז לוֹ בִּבְדַל-מַעֲלָה
אִם שֶל צֶלְזְיוּס אוֹ פָרֶנְהַיְט אֶת שִעוּרוֹ
שֶל הַחֹם וְלָכֵן חֲפֵצִים בִּיקָרוֹ
מַזְמִינָיו בְּבֵירוּת לִפְגִישָה עִם נַסְרַאלְלַהּ
וִידִידָיו מַכְמִירֵי-הַחֶמְלָה בְּרַמְאַלְלַהּ
(בָּהּ בֻּצַּע, כָּזָכוּר, אוֹתוֹ לִינְץ' שָׂשׂ-לִנְקֹם
בִּיהוּדִים שֶנִּתְעוּ בְּטָעוּת לַמָּקוֹם).
וְאוֹתוֹ הוּמָאנִיזְם עַרְבִי מְהֻלָּל
לֹא הִקְפִּיץ אֶת כַּסְפִּית הַמַּדְחוֹמְסְקִי אֶל עָל
שֶהֲרֵי בְּמַצְפּוּן אוֹבְּיֶקְטִיבִי עִקְבִי
הוּא מוֹדֵד אֶת הַחֹם רַק בַּצַּד הָעַרְבִי
בְּנוֹסָף עַל יָזְמָה שֶהִיא צַו-הַשָּעָה
לְטַהֵר אֶת הַשֶּרֶץ, מַכְחִיש-הַשּוֹאָה
פוֹרִיסוֹן אִיש צָרְפַת, שֶעַל כָּךְ כְּבָר הוּסַר
מִכַּנּוֹ וְזָכָה גַם לִגְזַר-מַאֲסָר.
בְּקִצּוּר, הַמַּדְחוֹמְסְקִי הַזֶּה, הַתּוֹלֶה
כָּל אַשְמָה רַק עָלֵינוּ וְלֹא מְגַלֶּה
שוּם רְבָב בְּאוֹתָם צַדִּיקֵי הַגִּ'יהָאד
הַטּוֹבְחִים אֶת עַמּוֹ אַךְ תָּמִיד הוּא יֹאהַד
אֶת גְּדוּלַת תְּרוּמָתָם לִזְכֻיּוֹת הָאָדָם
(וּבִפְרָט אֶת זְכוּתָם שֶל רוֹצְחִים לִשְפֹּךְ דָּם)
הוּא בַּלְשָן בַּעַל שֵם עוֹלָמִי, שֶכְּדַאי
כִּי יִבְלֹש בְּנִבְכֵי זִכְרוֹנוֹ, יְדִידַי,
וְיִדְלֶה מִתּוֹכוֹ אֶת זִכְרוֹ הַנִּלְבָּב
שֶל אָבִיו, הַמּוֹרֶה לְעִבְרִית בְּאַרְהַ"ב
שֶלִּמְּדוֹ (שְמוֹת כ"ג) עֵצָה לִשְעַת-דְּחָק
שֶוַּדַּאי כְּבָר שָכַח:
"מִדְּבַר-שֶקֶר תִּרְחָק..."
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* "הצעקה האחרונה" בקרב נשים משכילות בתל-אביב היא נסיעת חינם למחסום ואטש, מודרכת וממומנת על ידי אירגונים הנתמכים בידי אויבי ישראל, וחזרה מהסיור עם שטיפת מוח יהודית-פלסטינית נגד ה"כיבוש", נגד גדר ההפרדה, נגד ההתעללות והרצח של חיילים ישראליים בפלסטינים המסכנים ובייחוד בתלמידי בית הספר, הנאלצים להשליך עליהם אבנים. את כל זה מראים להן ומספרים להן, והפתיות הללו, לעיתים בחברת בעליהן, כאילו שתלו להן שבב פלסטיני במוח – נעשות שגרירוֹת אנטי-ישראליות וממש-תוקפניות בשיחות הסלון התל-אביביות, והן משוכנעות שרק באשמת ישראל הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. הלא במו-עיניהן ראו!
בדרך כלל אנחנו לא בעד הטרור הפלסטיני. אבל נדמה לנו שסקאדים אחדים מהגדה על תל-אביב היו עוזרים למושתלות להבין היכן הן חיות – אלא אם כן היה השבב הפלסטיני שבמוחן מאשים גם בשיגור הסקאדים רק את ה"כיבוש", כפי שטענו החמאס כאשר שיגרו שמונה שנים סקאדים לעבר יישובי עוטף עזה.
* קללה: שתשב ארבע שעות קשור לכיסא מול מסך טלוויזיה עם עדי אשכנזי.
* לאור התמיכה ההולכת וגוברת של טורקיה באויבינו הערבים והאיראנים, וגילויי האנטי ישראליות בטורקיה עצמה, אנחנו קוראים לאזרחי ישראל להגביר מאוד את קצב ביקוריהם התיירותיים בטורקיה כי זו אולי הזדמנות אחרונה להתנקם בטורקים ולגנוב להם מגבות מבתי-המלון וגם אפשר באותה הזדמנות לנשק להם בתחת אבל לא לתקוע את הלשון יותר מדי פנימה כי זה מקור לאי-הבנות!
זו תהיה גם הזדמנות לחזות בטקס האשכבה לצבא הטורקי ולמורשתו החילונית של כמאל מוסטפה אתא טורק, אבי הטורקים ההולכים וחוזרים אל מחשכי האיסלאם והאומללות! כך חולפת תהילת המורשת המפוארת של המדינה החילונית-האיסלאמית היחידה בעולם!
* דנה אינטרנשיונל ב"כוכב נולד": "ביצים לא יכולות לרקוד טוויסט עם אבנים!"
* מה קרה לחובשי כובעים בקיץ? הלכנו בשבת לפני-הצהריים לשחות בים השקט בחוף גורדון בתל-אביב ושמנו לב לתופעה מדהימה – כ-80% מהזכרים וכ-90% מהנקבות, מכל הגילאים – אינם חובשים/שות כובעים בשמש הקופחת ביום החמסין! ואין מדובר בתיירים, שאולי אינם מודעים לנזקקי שמש הקיץ הישראלית – נזקים לא רק לעור בטווח קצר, בצורת כוויות, אלא בטווח ארוך, סרטן העור – שלא לדבר על מיפתח החזה הנשי הבוגר הכמוש וקמטי השדיים הצפודים בשיזפון כמו קרוקודילה. אלא – שעה-שעתיים ללא כובע על חוף הים או ברחוב החם עלולים להביא להתייבשות ולהתעלפות, ובכל מקרה נזקם הבריאותי עולה על כל התועלת שבשהייה בשמש ובאוויר הפתוח!
* אבל ראינו ב-12.30 במעקה הטיילת מעל החוף שתי נערות לא גבוהות כבנות שש-עשרה שאחת מהן, שזופה ורזה, במכנסונים לבנים ובחלק עליון של ביקיני, לבן, איזה חלק עליון! – השדיים היו ממש פורצים ממנה החוצה! איזה פלא תפיחה הורמונאלית שמרוכזת כולה בחזה! כל מפיק סרט פורנו היה מציע לה מיליון, ואנחנו היינו משלמים לה אלף, אילו היה לנו (כמו שהיה אומר אברהם שפירא כאשר נקנס בוועד המושבה) – אילו היתה מוכנה לשבת לנו על הברכיים ולהרשות לנו לעסות ולמצוץ את שדיה! איזו יצירת אמנות נפלאה! (אפילו שפניה לא היו משהו-משהו). חזהּ היה יפה בעינינו יותר משל ונוס ממילו וגם לא היה צפוף להסתכל בה, והכי מדהים – היא היתה יכולה להיות נכדה שלנו.
* מאיראן ועד המוקטעה – הכול שקר אחד גדול, כדרך המזרח מימים ימימה! אל תאמינו להם אפילו למילה אחת! ואל תיתממו ואל תהיו תמימים! עניין לכם עם תרבות של שקר!
* אין כוונתנו להפוך את המכתב העיתי ל"רידרס דייג'סט" (ירחון אמריקאי בתבנית ספר בכריכה רכה, שהיה אהוב מאוד על אבינו ז"ל) – אבל קרה שנצטברו כמה וכמה מאמרים חשובים שנשלחו אלינו על ידי הקוראים, והיינו בטוחים שלא כל הקוראים הגיעו אליהם, ולכן מלא בהם הגיליון הפעם.
* בקרוב בהיכל התרבות בתל-אביב: חגיגת אלפי פסולי רשיון הנהיגה הנוהגים ללא רשיון, ועימם הנהגים המסוממים, השיכורים, הקופים בקבינות והרוצחים בדרכים ממניעים לאומניים. אנא הזמינו מקום מבעוד מועד כי האולם יהיה מלא. אין חשש, המשטרה והמחשב של משטרת התנועה אינם יודעים דבר על הכנס ולא ייערכו מעצרים. מסמר החגיגה יהיה השתוללות מכונית נהוגה בידי מסומם על במת ההיכל, ועז נוהגת בסמי-טריילר.
* הזניית השפה או מכבסת מילים? ["ידיעות אחרונות", 21.5.10] – "המלחמה בפסולי נהיגה שממשיכים לנהוג היא יעד מרכזי בפעילות שוטרי משטרת התנועה הארצית ובלשי היחידה המרכזית של אגף התנועה," אומר ניצב בן-חמו, "במקרים רבים מדובר בנהגים שעברו עבירות תעבורה קשות שהמחוקק החליט להרחיק אותם מהכביש, ובכל זאת הם לוקחים את החוק לידיים וממשיכים לנהוג."
ובכן, הנהגים הפסולים עוברים על החוק, מפרים את החוק, הם פושעים! – אבל אין בעולם דבר כזה "לקחת את החוק בידיים" – כי משמעותו היא שהחוק (איזה חוק?) עובר לידיו של הנהג הפסול, והוא מבצע אותו! – אולי הכוונה הישראלית-עברית המטומטמת הזו היא למעשי לינץ', שבהם ההמון "לוקח את החוק בידיים" ושורף אנשים? מכל מקום, ניצב בן-חמו מדבר כאן בשפת הפושעים ובקוד "בתי הדין" הפנימיים שלהם, ולא בלשון החוק של המדינה, והוא אינו יחיד בכך. הנגע הלשוני הממאיר הזה, על צד הרשע, פושה בהרבה התבטאויות דומות ומעניק לגיטימציה לעבריינים.
* אל תפסידו, הערב, יום שני, ב-21.45 – בטלוויזיה הישראלית, פרק רביעי בסידרה הבלתי-נשכחת "אפוקליפסה" על מלחמת העולם השנייה, והפעם פרל הארבור וכניסת ארה"ב למלחמה נגד יפן!!!
* אירועי שבוע הספר העברי 2010 יפתחו ביום רביעי, 2/6/2010 ויימשכו עד מוצאי שבת, ה-12/6/2010. לסופרים, הכינו את העטים לחתימה. לקוראים, הכינו את הארנקים לקנייה. באשר לנו, בתור סופר נידח, לא הוזמנו לשום הופעה או הרצאה במסגרת השבוע וכבר שכחו גם כי לפני שנה הוצאנו רומאן חדש,"ספר הגעגועים", בהוצאת כנרת זמורה ביתן. לפני שנה התבזינו בעמידה של שעה וחצי בערב בדוכני ההוצאה בכיכר רבין וחתמנו לקונה אחד!
* שלום, מדבר הסופר אהוד בן עזר. אני רוצה להמליץ על הרומאן "שחזורים" של משה גרנות, שיצא לאור בהוצאת "כרמל". על הקריאה ברומאן "שחזורים" קשה לומר רק שנהניתי, כי לעיתים הוא עצוב ויש בו תיאורים קשים של רדיפת היהודים ברומניה במלחמת העולם השנייה, יש בו עוני וחוסר יכולת להימלט מהגורל המר. אך בסופו ישנה גאולה, בדמות הילד מוני, הוא המספר, שהצליח לבנות לו חיים חדשים בישראל. תיאור חייהם של בני משפחתו הבוגרים, וחייו שלו, תיאור שהוא לעיתים גם מזווית-ראייה משעשעת, סרקסטית או קומית, עושה את הקריאה ברומאן "שחזורים" לחווייה דומה לקריאה ברומאנים של בשביס זינגר.
שודר ביום ראשון, ה-23.5, בפינה "המלצה יומית" בעריכת עדנה נתיב-גרינברג ברדיו FM88 של קול ישראל.
* לאן נסע המנוול לאחר שלא הותרה כניסתו בגשר אלנבי? "פרופ' נועם חומסקי, שישראל מנעה את כניסתו לשטחה בשבוע שעבר, הגיע ללבנון והאזין לנאומו של נסראללה במשותף עם פעילים של ארגון הטרור [מצורף תצלום מעודכן שלו מלבנון]. רשת 'אל-מנאר' של החיזבאללה אף דיווחה כי חומסקי, הנחשב לאחד מבכירי אנשי הרוח בעולם ומבקר חריף של ישראל וארה"ב, שוחח בסוף השבוע עם בכיר הארגון נביל קאוק. על פי הדיווח, השניים דנו במה שהוגדר כ'איומי ישראל לתקוף את סוריה ולבנון.'" [דניאל סיריוטי בחינמון "ישראל היום", 23.5.10].
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,177 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486
והן בוצעו בידי 5,740 גולשים
פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל