גיליון מס' 548

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום שני, י"ח בסיון תש"ע, 31 במאי 2010

עם צרופות "מי אני? שיר ישראלי" בר אילן ב-7.6. הכניסה למופע הערב למוזמנים בלבד

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד זמיר: מכתב מאוסטרליה על חלקו של "הארץ" במערכת ההסברה העולמית האנטי-ישראלית.

מתי דוד: האמנם קיים איזון בשידור?

דרור אֵידָר: המשט לעזה: פיראטים נאורים [ציטוט מ"ישראל היום"].

מרדכי בן חורין: ישראל צריכה להשיט את המשט בחזרה לארמניה.

יצחק שויגר: "שלאפר ופושר חברה להובלות מן הפח אל הפחת"

 או – פושן את שלאפן.

משה כהן: הנדון: זהירות, פוליטיקה של חוסיין אובמה.

אהוד בן עזר: ישראל סכנה גרעינית לשלום העולם, איראן תקוות המערב וארה"ב, או – איך המנוולים מנהלים את העולם!

תקוה וינשטוק: הבנקאי של גטו טרזין.

ד"ר אברהם וולפנזון: לא צריך כבר לכתוב... מספיק רק לצטט...

אורי הייטנר: שחור בגמלא. // יואל נץ: מונולוג עם מִישָׁה.

ראובן אדיבי: אימא (לא) כובסת. // לקראת שבוע הספר: כל ספרי אהוד בן עזר.

יובל ה-100 לקיבוץ – ספר חדש בסדרת "עידן".

דנצ'ו (דן ארנון): כובע טמבל הוא "כובע מקוואי",  שיצר הכובען התל-אביבי נחמיה קירש. // עמית מאוטנר: אַזְכָּרָה מְסֻגְנֶנֶת.

ספר חדש על נתן אלתרמן מאת זיוה שמיר // נגה מרון: תלמידים וזכויותיהם.

חנן עמיאור: תחשבו כמונו, תקבלו ציון [ציטוט מ"ישראל היום"].

יוסי גמזו: רֶקְוִיאֶם לַחֲמוֹר.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

נספח: לקראת שבוע הספר: כל ספרי אהוד בן עזר.

* * *

אהוד זמיר

מכתב מאוסטרליה על חלקו של "הארץ"

במערכת ההסברה העולמית האנטי-ישראלית

לאהוד שלום,

מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה של הדברים אחרי החלטת ממשלת הלייבור של אוסטרליה לגרש דיפלומט ישראלי. באוסטרליה קמה צעקה לא קטנה מצד האופוזיציה וגם בעיתונות היומית, במחאה על הצעד המופרז והאינטרסנטי שנועד כמובן ללקק את התחת למדינות ערב בתקווה שתתמוכנה בקבלת אוסטרליה למועצת הביטחון. אנדרו בולט, כתב קולני ובולט ב"הרלד סאן", התומך בעקביות ובצורה הגיונית וישרה בישראל, כתב מאמר המסביר ומאיר באור מאד לא מחמיא את הנסיבות בהן זה קרה. אני ממליץ בחום לקרוא אותו:

http://www.heraldsun.com.au/opinion-old/israel-eviction-is-dangerous/story-e6frfhqf-1225871285044

מה שמעניין עוד יותר, זה שלנוכח המבוכה באוסטרליה מההחלטה המבישה של ממשלתה, צוטטה בהרחבה עמדתו המתרפסת והאידיוטית של עיתון "הארץ", שתמך בהחלטת הגירוש! אין גבול לאידיוטיזם המוסרי. מומלץ, שוב בחום, לקרוא את הכתבה מאתמול בעיתון המרכזי של אוסטרליה, שאגב הדיעות של כותביו בדרך כלל הרבה יותר מאוזנות מאלה של "הארץ" והרבה יותר פרו-ישראליות. לכתבה:

http://www.theaustralian.com.au/news/world/australia-right-to-ban-envoy-israeli-paper-haaretz/story-e6frg6so-1225871740870

"הארץ" נרתם למערכת ההסברה העולמית האנטי-ישראלית, שמטרתה המקורית שלילת הלגיטימציה של מדינת ישראל. אמנם זו אינה מטרתו של עיתון "הארץ", אבל מתוך העיוורון המטורף שלו הוא נותן יד למערכה זו, ובהצלחה יתרה, ראה הציטוט לעיל.

אני זוכר שלמדנו בהרחבה יתרה בבית הספר על שורשי האנטישמיות בקרב העמים. בין היתר קראנו מאמרים מרתקים, של אחד העם וגם של אחרים. אני מקווה שבדורות הבאים, אחרי שיתפזר ערפל הקרב, ובתקווה שישאר עוד בשביל מה, ילמדו בבתי הספר, מתוך נקודת מבט מדעית\פסיכולוגית, מאמרים דומים על מהו מנגנון האוטו-אנטישמיות   היהודית. זו תכונה יהודית   מובהקת , אותה הזדהות של הקורבן עם תוקפו, עד כדי התאבדות ממש. במצב הדברים הנוכחי היא מדאיגה אותי לפחות כמו אנטישמיות חיצונית, אם לא יותר. עיתון "הארץ", שהפך שופר מצוטט ובעל מכובדות ואיצטלה של איכות כביכול, הוא כיום אחד מהצינורות המרכזיים של אוטו-אנטישמיות זו. מתבקשת סנקציה כלכלית של הפסקת המנויים על ידי יותר ויותר קוראים שפויים, ולא רק קיטורים.

אגב, אפילו "הארץ" ועמדותיו הסהרוריות מחווירים לעומת הסיפור על אישור הבנייה למסגד בגראונד זירו במנהטן, ממנה אנחנו למדים שהאובדניות השמאלנית בחסות חוסיין אובאמה מאיימת גם על ארצות הברית, ובגדול!

* * *

מתי דוד

האמנם קיים איזון בשידור?

בלוחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל, בינינו לבין הפלסטינים, שמתנהלת במלוא עוזה, בתקשורת העולמית והישראלית, ידנו על התחתונה. זאת גם על רקע רצונה של חלק מהתקשורת שלנו להיות תמיד כביכול מאוזנת, ניטרלית ואובייקטיבית ולהציג ללא כל יחס והצדקה את עמדות "הצד השני". חלק מהעיתונאים הפכו לכתבים מגוייסים של האו"ם, במסווה של "אובייקטיביות מקצועית". כאליבי לתקשורת אנטי פטריוטית מופקרת.

כאשר התקשורת שלנו – בעיקר האלקטרונית – נותנת במת תעמולה והסתה קבועה לנציגי "הצד השני" שהם אויבינו, אנחנו מפסידים המערכה.

בתגובה לכל ביקורת צודקת המושמעת נגד התקשורת, בגין מדיניות שידורים מעוותת, מגמתית וחד ממדית, המשרתת את תעמולת אויבנו נגדינו, התשובה הקבועה, השגרתית והשקרית היא: "כל אשר אנו משדרים הוא מקצועי, ענייני ואובייקטיבי."

נו באמת!

בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו. זאת מאחר ועיתונאי נולד בצלם אלוהים שיש לו הטיות, נקמנויות, חשבונות ודעות כמו לשאר הבריות. הוא איננו תוכנת מחשב, ועל כן כל טענה רק למקצועיות נטו לא קיימת, מאחר וגם אובייקטיביות לא קיימת.

התקשורת מתגוננת נגד הביקורת הצודקת כלפיה באמירה אינטלקטואלית ומקצועית כביכול שחובתה לשקף ולבטא גם את "הצד השני" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כדי שהתקשורת לא תקפח את "הצד השני", ועל מנת להביא מציאות מטורפת זו של "איזון בשידור" לאבסורד, אני מציע להפיק תכניות חדשות.

אני מציע למנות את ד"ר אחמד טיבי, לעורך ולמגיש של סידרה חדשה בשם: "מבט שני על המפעל הציוני", סידרה שתהיה המשך ל"תקומה". זאת על מנת "לתת ביטוי לצד השני".

אני מציע למנות את ד"ר ניב גורדון וד"ר אילן פפה ופרופ' גדי אלגזי לעורכי תוכנית חדשה בשם "הגיליוטינה". בתכנית ישתתפו "ההיסטוריונים החדשים" שהפכו למכסחי המיתוסים הלאומיים והציוניים "כדי לתת ביטוי לצד השני". היסטוריונים אלה יצטרכו להוכיח כי "הנאשמים" באסון הפלסטיני הם אך ורק היהודים, הציונים והישראלים. גם תוכנית זו מטרתה לאזן את "התעמולה הציונית" ולהציג את האמת של "הצד השני".

אני מציע למנות את העיתונאי גדעון לוי (הארץ) לעורך ומנחה של תוכנית תחקירים חדשה בשם "פשעי מלחמה". בתוכנית יחשוף גדעון לוי את כל פשעי המלחמה של צה"ל ושאר כוחות הביטחון הישראלים, בגישה אובייקטיבית ומאוזנת.

אני מציע למנות את העיתונאי עקיבא אלדר (הארץ) ואת מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר, לעורכים ומנחים של תוכנית חדשה בשם "מָעָקַב". התוכנית תחשוף את כל הפרטים על ההתנחלויות והמאחזים מעבר לקו הירוק.

אני מציע למנות את צמד העיתונאים רן אדליסט ופרופ' ענת בִּילצקי, כעורכים וכמגישים של תככנית חדשה בשם "במה טעיתי". לתכנית יוזמנו רק אנשי השב"כ והמוסד, על מנת שניתן יהיה לחקור אותם ולדווח על כל הטעויות, הכישלונות והפרשיות המבצעיות, שטרם ידועות. כל זאת במסגרת סיסמת זכות הציבור לדעת, עד לאיבוד לדעת.

על פי אותו "ההגיון" של "איזון בשידור", תהיה חובה לשדר ולהשמיע את "בילאדי בילאדי", הימנון אויבינו, כסמל לתרבותנו ולעוצמתנו, על פי "ההיגיון" של שדרינו.

על פי אותו "ההגיון" של "איזון בשידור", תהיה חובה לשדר בתדירות גבוהה את סיסמת הקרב הפלסטיני "בדם ואש נפדה את פלסטין". זו הסיסמה והמוטו הערביים של התרבות והאמנות הלוחמת של אויבנו, שאסור שתהיה נפסלת בישראל "המתקדמת".

על פי אותו ה"היגיון" של "איזון בשידור" "נא להכיר את אויבנו", צריך יהיה להמשיך ולשדר את תועמלני אינתיפאדת אל אקצה ותמונות התעמולה של לוחמי החיזבאללה, החמאס, התנזים והג'יהאד, כדי לסייע בהגברת המחלוקת בדעת הקהל בישראל, כפי שהכריזו זאת בגלוי מנהיגיהם.

ואחמד טיבי צוחק כל הדרך אל אולפן הטלוויזיה ואומר: "אשרי פלסטין שיש לה תקשורת ישראלית אוהבת ותומכת, ואת ישראל מבקרת."

דרוש מהפך תקשורתי. בין תקשורת מגויסת בנוסח בולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בנוסח האנרכיסטי – דרושה תקשורת הוגנת, מאוזנת ופטריוטית.

* * *

דרור אֵידָר

המשט לעזה: פיראטים נאורים

פורסם לראשונה בחינמון 'ישראל היום' (26.5.2010)

אין מצור אמיתי על עזה. את העובדה הזאת מבקשים מארגני משט ספינות השמאל האירופי לעזה להשכיח מאתנו. גם חלק מהתקשורת הישראלית משתף פעולה עם התעמולה הזאת.

הנה רשימה אקראית של מוצרים שהועברו מישראל לרצועת עזה בשבוע הראשון של מאי השנה: למעלה ממיליון וחצי ליטר דלק נוזלי לתחנות הכוח; כ-300 אלף ליטר דלק לתחבורה; למעלה מ-900 טון של גז לבישול; 76 משאיות של פירות וירקות; 92 משאיות חיטה; 33 משאיות של בשר, עופות ודגים; 39 משאיות של מוצרי חלב; 112 משאיות עמוסות אוכל לחיות; 26 משאיות של מוצרי היגיינה; 48 משאיות ביגוד והנעלה; 30 משאיות עמוסות סוכר; 7 משאיות של תרופות וציוד רפואי ועוד.

נוסף על כך: 370 חולים ומלוויהם מרצועת עזה עברו לישראל ויש"ע לשם קבלת טיפול רפואי. עוד 93 פלסטינים נכנסו לישראל מסיבות אחרות. 191 חברי סגל של אירגונים בינלאומיים נכנסו מישראל לרצועת עזה ו-192 יצאו משם לישראל. האם זה נקרא מצור?

אכן, ישנם דברים שישראל אינה מכניסה לעזה (אבל מוברחים בכמויות), משום שיופנו נגד אזרחיה. חמאס אינו מעוניין ברווחת תושבי עזה, אלא בבניית כוחו שמופנה בראש ובראשונה נגד נתיניו הנתונים תחת שלטון טרור אסלאמי רדיקלי וכמובן נגד ישראל. כל חומר או ציוד הנכנסים לרצועה מועברים ישירות לביצורים. כך היתה עזה לדרום לבנון על פי המודל של החיזבאללה: "שמורות טבע", מפקדות מבוצרות, מחרטות קסאמים וגראדים – כל אלה דורשים חומרי בניין ומתכת מגוונים, בדיוק מהסוג שספינות השמאל מבקשות להעביר לעזה.

אגב, בכירי חמאס חיים טוב, ויש בהם הצורכים מוצרי מותרות שמוברחים על פי הזמנתם. חמאס יושב על ברז האספקה ומחליט להיכן ילכו חומרי הבנייה, האם לבניית בית ספר בג'בליה או – סביר יותר – לבונקרים בעזה. האם מארגני משט השמאל אינם יודעים זאת? סביר להניח שהם יודעים, אבל לא תושבי עזה הם עניינם האמיתי, אלא ישראל.

בעזה נמצא גלעד שליט, שבוי ישראלי, בתנאים אכזריים. האכזריות בולטת בהשוואה לתנאים שאסירי חמאס זוכים להם בכלא הישראלי. ועוד לא דיברנו בחסות המביכה שהעניק ראש ממשלת תורכיה, ארדואן, למשט הזה. לאחר שחבר לאיראן בדרך להפיכת ארצו לרפובליקה אסלאמית,   הוא מבקש לעשות בארצו הון פוליטי על גבה של ישראל.

לא הומאניזם מדריך את מארגני משט השמאל אלא הרצון להביך את ישראל ולפגוע ביכולתה להתגונן באופן אקטיבי מפני הטרור הערבי, שכן המשט מספק לגיטימציה לטענות השקריות של הפלסטינים ואוהדיהם וממילא מזמין את הפיגוע הבא.

ביסוד המשט עומדת מנטליות טוטליטרית שבסיס כוחה אינו הומאניזם אלא אנטישמיות בכסות אנטי-ישראלית המבקשת לעשות רצח אופי למדינת ישראל ולעם היהודי. ההומאניזם המזוייף הזה הוא מבוא ופתח להשמדת ישראל, ומי שמובילים אותו היום אינם נמנים על האספסוף האירופי כמו במאות הקודמות אלא על האליטה התרבותית והאינטלקטואלית.

החבירה של השמאל האירופי לחמאס ולאויבי הציוויליזציה המערבית קשורה לחרפה הידועה של הכוחות הסמי-ליברליים במערב המשמשים איל ניגוח לא "לשבירת המצור על עזה" אלא לפירוק הציוויליזציה שלהם עצמם – המערב – לקראת השתלטות עוינת של האסלאם הרדיקלי.

בעבר, בין גדולי צוררי ישראל היו יהודים מומרים. גם כיום אפשר למצוא בין אויביה של ישראל יהודים, בעיקר כאלה המתכנים אינטלקטואלים, שאינם בוחלים לשבת בעצה אחת עם אנשי חיזבאללה, או במקרה של ספינות השמאל – לתמוך במשטר האימים החמאסי. יהודים אלה אמנם אינם מומרים דתיים אבל מבחינת תודעתם אין ספק שהם מומרים, באשר עזבו את עמם וחברו לשונאיו ולמבקשי רעתו הגרועים ביותר.

המשותף לפיראטים הללו ולחמאס אינו הומאניזם (לכך דואגת דווקא ישראל) אלא שנאת מדינת ישראל, שהיא היא הפן החילוני של האנטישמיות המסורתית הידועה. במקום התואר "רוצחי האל" שהודבק לנו אלפי שנים, הפכנו בפי דוברי השמאל העולמי ל"רוצחי פלסטינים". הנאורות האירופית שהמיתה את האלוהים במאות האחרונות מצאה אֵל חדש: הפלסטינים. בכל מקרה, האנטי-כריסט לא השתנה – הוא נותר יהודי (או ישראלי).

* * *

ישראל צריכה להשיט את המשט בחזרה לארמניה

המשט של 8 ספינות לעזה ה"נצורה" על-ידי ישראל והפתוחה כלפי מצרים, מכיל כמות כזו גדולה של ציוד הומניטארי [ושל שקרים], אשר מנעה מהם לקבל את המכתב לגלעד שליט. זה מובן.

ישראל צריכה להשיט את המשט בחזרה לארמניה למען שרידי שואת הטבח הטורקי בהם, ואם הדבר יימנע, אזי להעביר את המטען לפליטים הארמנים בירושלים.

מרדכי בן חורין

אהוד: מזל שסבא שלך ואחיו – סבא שלי, ודודי ברוך ראב בן עזר – לא נתלו על עץ גבוה בפתח-תקווה בתקופת התורכים!

אני מרחם מאוד על הטורקים של היום, שחוזרים ונסוגים לימי האיסלאם ובקרוב אולי יחזירו גם את הכתיב הערבי כמו בתקופה שלפני מהפכת אתא טורק! ואפשר לומר שאפילו בלי זה הם כבר באים יום-יום על עונשם, ובעתיד הם עוד ישלמו על כך טבין ותקילין! – משעה שיעבירו את החוק שימנע את הצבא מלשמור על הדמוקרטיה, כפי שקבע אתא טורק – נגזר דינם ליפול בידי "האחים המוסלמים" על כל המשתמע מכך, גם לגבי יחסיהם עם מצרים! – במו ידיהם הם מביאים על עצמם את אובדנם כמדינה נאורה מוסלמית וחילונית; מתברר שהדמוקרטיה שלהם משמשת אותם רק כדי להנציח מעתה את שלטון האיסלאם האנטי-דמוקראטי! ככה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה!

הערה: עד מהפכת אתא טורק אני כותב תורכים, תורכיה, ממנה והלאה טורקים, טורקיה.

* * *

ברכות לשמאי גולן

על קבלת אות יקיר אגודת הסופרים העברים

ולד"ר משה גרנות

על קבלת תעודת ההוקרה של אגודת הסופרים

בהיענותכם למחווה הוספתם כבוד לאגודה

נ.ב.

היינו ממליצים להעניק אות יקיר האגודה גם לשולמית לפיד ולעו"ד אלי זהר

* * *

הרצאות אהוד בן עזר

1. חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם עֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

קוראים רבים שואלים במה אפשר לגמול לנו על משלוח החינם של המכתב העיתי. ובכן, אין צורך לשחד אותנו בכסף, במזכרות, במזכִּירוֹת, בקופסאות סיגרים, בשעונים, בעטים נובעים או בקוטלי מונדיבושקעס. מספיק אם יקנו דרכנו או יזמינו בחנויות או בשבוע הספר הקרוב

את "ספר הגעגועים" שלנו.

* * *

יצחק שויגר

"שלאפר ופושר חברה להובלות מן הפח אל הפחת"

או – פושן את שלאפן

אתה שומע פושר, אני כבר עייף. שלושים שנה אני עובד איתך בסחיבת הגופות. מן האמבולנס לחדר הטהרה ומחדר הטהרה לקבר. ואני שואל את עצמי איך זה יכול להיות שאני תמיד מקדימה ואתה תמיד מאחור. מה יש בחלוקה הזאת שתמיד היא נשמרת כך?

תשמע שלאפר. ככה זה בחיים כל אחד והתפקיד שלו. אם אתה רוצה ליחס לזה איזה משמעות מיוחדת אז אתה יכול. אני לא חושב שיש לזה כזאת חשיבות.

ובכל זאת?

מה בכל זאת?

הנה תראה. אתמול כשהביאו את הגופה של השמן הזה. אתה זוכר הג'ינג'י הזה, עם הכרס הגדולה. בכל זאת הוא שקל איזה מאה וחמישים קילו. אני נגשתי לאמבולנס הלכתי ועמדתי בצד. אתה לקחת את העינינים בידיים וחשבתי, או, הנה אתה תתחיל למשוך מקדימה. אבל לא. אתה כרגיל חיכית שהדברים יעשו על ידי אחרים. אחרי שאיך שהוא אני והנהג העברנו את הברמינן השמן הזה לאלונקה, אז אתה ניגשת ותפסת את מקומך מאחורנית ועזרת לי לסחוב את המפלצת הזאת לחדר הטהרה. אתה שם לב פושר, אתה תמיד, אבל   תמיד דוחף מאחורה ואתה נותן לי לסחוב מקדימה.

שלפאר ידידי. אני לא מבין למה אתה מתלונן. זו הרי אותה עבודה ואנחנו מקבלים אותה משכורת. ככה אני רגיל. אני סומך עליך שאתה מוביל את האלונקה כמו שצריך ואני סוחב בדיוק כמוך. אז מה איכפת לך אם אני אחרון ואתה ראשון.

תבין זה לא העניין. אני לא מבין למה אתה לא מבין. אם זה אותו דבר ויש אותה אחריות אז מדוע אתה מאחור. ואם זה לא אותו דבר אז מגיע לי יותר בגלל האחריות שיש עליי.

איזו אחריות. אתה בסך הכול מוביל את האלונקה מקדימה כי אתה שלאפר מנוסה, אבל תוספת שכר? יותר ממני? מדוע? מה, אני לא סוחב? אם הג'ינג'י השמן היה נופל על הארץ, בסיבוב ליד הברז, היכן שהוא באמת כמעט נפל, אז לא היתה האחריות גם עליי? על מה אתה מדבר. מה   אתה ראש ממשלה ואני רק שר?

אתה יודע, פושר, זה ניראה לי   באמת הגדרה טובה. אני ראש הממשלה. אני מנווט את האלונקה. אתה רק מחזיק מאחור. אבל אני קובע את קצב ההליכה. אם אני רץ מהר אתה תיכף מתחיל להתנשף כמו רכבת ישנה שעולה על הקסטל ואז הופ, אתה יכול להתפגר ולהיות קליינט שלי עוד לפני סוף המשמרת. אז אל תזלזל בעבודה שלי. האחריות שלי היא גבוהה שאני קובע את סדר הדברים.

בסדר. אתה קובע אבל אם אתה טועה ואתה הולך בכיוון לא נכון אז מה אני צריך לעשות? לשתוק וללכת אחריך? הרי אתה יכול חס ושלום ללכת עם בר-מינן שהוא גבר להיכנס לחדר הטהרה של הנשים, אז מה אני צריך לשתוק? או אם אתה הולך בשביל הלא נכון אז תחשוב מה אני צריך לעשות?

מה אתה צריך לעשות, מה אתה צריך לעשות. אתה כל הזמן חושב מה אתה צריך לעשות. אתה בסך הכול דוחף אחריי ואתה צריך ללכת להיכן שאני לוקח אותך.

כן, אבל מה לעשות, אם אני רואה   שכל האבלים הולכים אחריך ואתה טועה? אתה הולך, למשל, בכיוון לא נכון, אז זאת יכולה להיות צרה גדולה. אז מה אני אמור לעשות? לצעוק, "הי שלאפר אתה טועה בדרך!" ואז כל הקהל יכול לשמוע ויהיה בלגן. ואם אני אשתוק, אז   אמנם בסוף, אתה כבר תימצא את הקבר, אפילו שטעית בדרך, אבל אז, כולם כבר יהיו עייפים וכועסים. אז מה לעשות?

מה הבעייה. לעשות! אין ברירה. אלה שהולכים מאחור צריכים ללכת אחרי המנהיגים. אפילו הם חושבים שהם טועים. בסוף מגיעים לקבר. לא לדאוג,   כולם מגיעים לקבר. אז בדרך עושים קצת טעויות. אבל זה באמת לא   כל כך משנה. העיקר שבדרך יש סדר וכל אחד יודע את מקומו.

ואלה שבאלונקה?

מה איכפת לך מהם, הם כבר מתים.

והקהל של המלווים?

גם הם לא חשובים. הם באים בוכים והולכים. חלק בכלל בא רק כדי שיראו אותו. בעיקר אלו שיש להם איזה חשבון עם האבלים האמיתיים. אז הם באים עושים "פרצוף   של אבל" בשביל להתאים לאווירה על יד הקבר, מחבקים את האבל והולכים. אתה חושב שבאמת איכפת להם? העיקר שהוא יראה אותם. אם הוא לא ראה אותם כאילו הם לא היו. הרי המת לא יודע שהם באו ללוות אותו. אז הם באים, מרכלים קצת על הבר-מינן עם המשפחה, מתנשקים עם האבל והולכים לענייניהם. ואם לא די בזה, הם הולכים גם לבקר את האבלים בשבעה, שזה כבר הפך מזמן לפסטיבל. ככל שהבר-מינן יותר חשוב, יותר אנשים באים. מגישים עוגות ושתייה ומקשקשים על כל מיני דברים שקרו לאחרונה. מפגש חברתי על חשבון הבר-מינן. האמת יש כאלה, אבל מעטים, שבאמת בוכים. אבל זה עובר להם מהר. הם המיעוט. ורק הם יוצאים מבית הקברות, והם כבר עושים עסקים וחוזרים לחיים כאילו כלום לא קרה. אז אני מקשיב כל הזמן למה שהם מדברים ולפעמים אני קצת נסחף ולא שם לב. אז מה קורה, אז אני קצת נסחף, אז מה קרה? בין כה הוא מת.

ומה הם אומרים?

כל מיני דברים.

למשל?

הם מדברים על החיים. הכי אני אוהב את אלו שאומרים: "החיים לא שוים את זה." –   "אין כיסים בתכריכים." – "כל מה שנותנים לך בסוף זה מטר מרובע ועוד זורקים עליך חול ושמים עליך אבן משיש. אתה משקיע בבית אלף מטר משיש ובסוף נותנים לך בקושי מטר." – או כמו שההוא שהיה מונח על ערש דווי אמר לאישתו לפני מותו: "השארתי לך במטבח בקופסה של הסוכריות שעל   המקרר אלפיים דולר בשביל האבן." אז   היא קנתה לעצמה אבן יפה ושמה על האצבע בתוך טבעת מזהב. וככה כל מיני אמירות על החיים. אתה מבין, פושר   אני מקשיב.   אז לכן, כשאתה מבלבל לי בשכל ורוצה שאני אתחשב בעבודה שלך, זה קצת ניראה לי מוגזם. בכל זאת האחריות עליי.

אז כמו שזה נישמע, אתה מזלזל בעבודה שלי.

אני מזלזל בעבודה שלך. מה כבר אמרתי?

רק אמרת שאין לי אחריות.

אני לא אמרתי את זה. אבל אם אתה כבר מזכיר את עניין האחריות אז אני רוצה להזכיר לך שבכל פעם שאתה מאחר למשמרת אני תמיד מודיע לאחראי שאתה מאחר כי אשתך לא מרגישה טוב ושאני אהיה אחראי על העבודה. אז אתה אומר לי שאני לא אחראי?

ממתי אני כבר מאחר לעבודה? מה, אתה מסתכל מתי אני בא? מה, זה עבודה שלך? וחוץ מזה מה אתה מזכיר את אשתי. מה כבר היא עשתה לך? אשה תמימה וישרה. היא קצת חולה, אז מה, אז צריך לזלזל בה?

אני לא אמרתי כלום עליה. אני חושב שהבעל שלה אידיוט, איך שהוא מסתכל כל הזמן הצידה, אולי הקדוש ברוך הוא יפיל לו איזה הזדמנות חדשה. איזה פליגלה, איזה שטיק פלייש לנעוץ בו את השיניים הרקובות שלו. איזה הזדמנויות כבר יש לך בבית הקברות? מה יש באלמנות המסכנות שהולכות עם עיניים אדומות אחרי האלונקה?

מה, אני מסתכל על אלמנות?

ועוד איך! כן. ראיתי איך אתה מביט באיזו אלמנה בחמדנות. אמנם כתוב "לא תחמוד" אבל זה נאמר רק על אשת איש. אלמנה כבר איננה אשת איש והיא מותרת. אבל פה בבית הקברות? להסתכל על האלמנות? אבל אני לא מתערב, כל אחד והטעם שלו.

אני לא מבין. אם אני הולך עם עינים פתוחות ומסתכל לצדדים, כדי לא ליפול ולא לדרוך על המלווים של האלונקה, אז זה נקרא אצלך להסתכל על אלמנות?

תראה שלאפר. אתה הולך מקדימה וסוחב את הבר-מינן, ואני הולך אחריך ורואה להיכן אתה מסתכל. כל הזמן העיניים שלך לא בשביל, לא בכיוון של הקבר. אתה מסתכל הצידה ומנסה להסתכל אחורה ולמה?

אז עכשיו הבנתי, פושר. זה לא סתם שאתה אוהב לדחוף מאחורה את האלונקה. זה בגלל שככה אתה רואה מי הולך על ידי ואתה בודק אותי אם העיניים שלי מסתובבות על המלוות של הבר-מיננים, לא כך?

שלאפר מה נהיה לך? מה אתה רוצה ממני. אני בסך הכול אומר שאתה דוחף עיניים איפה שלא צריך ומחר אתה יכול לדחוף גם משהו אחר.

ומה רע בזה?

באמת לא רע. אבל בגילך שלאפר, מה בגילך אתה עוד חושב על דברים כאלו?

זה החיים פושר. מה כבר נישאר לנו? מה שאני אוכל עושה לי צרבת כזו שאין לי כבר חשק להתחיל. ללעוס איני יכול כי   השיניים כואבות לי ומתנודדות, ומה שאני מכניס לפה אני כבר בקושי לועס. ואם אני בולע, אז אין לי הרבה נחת. העיניים כואבות לי וקשה לי לקרוא. וחוץ מהעיתון, ככה קצת בשבת, אני כבר לא קורא כלום. מזל שאני יודע את כל תפילות האשכבה בעל פה ואת התהילים, ככה שחוץ מהשם של הבר-מינן אני לא צריך לקרוא כלום. כסף לבלות אין לי כי המשכורת שלנו לא משהו, ואחרי הלחם הלבניה וקצת ירקות לא נישאר הרבה, וחוץ מזה כבר שום דבר לא מעניין אותי כמו פעם. אז מה נשאר לי? נישארה לי ההסתכלות על האלמנות וגם קצת על המלוות החברות שלהן. אני מסתכל עליהן זה עושה לי משהו בלב. אתה מבין פושר. למלוות יש חיים. הם חוזרות למשהו אחרי ההלווייה. אבל   האלמנות, נעבך, מה נשאר להן? לְמה הן חוזרות?

אז מה, שלפר' אז מה יהיה. אתה   עצמך כבר כמעט בר-מינן ואתה עוד מסתכל על נשים?

להסתכל אני יכול.

ומה אתה עושה אם האלמנה רומזת לך משהו?

תמיד אני יכול להתעלם ממנה, או להגיד לה שהיא לא   הבינה בדיוק את המבט שלי. אני כבר מכיר את המבטים שלהן.

ומה אתה עושה עם זה?

אוהו אוהו. אחרי העבודה אני חוזר הביתה, אני פותח את הכיסא-נוח ושם אותו במרפסת. לוקח את העיתון כדי שיהיה לי קל להירדם. כמה שנאמר, "איך חאפ אדרימל." ואז אני חושב עליהן. והן יפות וצעירות ועם רגליים ארוכות והן עושות לי עיניים ואני מחזיר להן מבט אוהב. תופס להן פה ושם, והן נהנות ומצקצקות בשפתיים ועושות מין גירגור ארוך כזה   אתה יודע. ואני שומע ועונג מציף אותי ומין חום כזה מתפשט לי בכול הגוף ואני נירדם עם אושר על הפנים.

ומה אומרת אישתך?

מה איכפת לה. היא בטח חושבת שאני חולם עליה. ולפעמים אני באמת חולם עליה. ביחוד אחרי שיש לנו לווייה של אישה. אמנם אסור להסתכל ולכן כשאנחנו מקבלים את הגופה, אחרי הטהרה שעשו הנשים בחדר שלהן, אני יורק שלוש פעמים, טפו טפו טפו, שלא יבוא לי הרהור חטא. אבל ליצר יש דימיון משלו והוא מתגבר על הכול. אז אני מגייס את אשתי. אני חושב עליה וישר עובר לי כל היצר הרע.

 שלאפר, אני מוכרח לומר לך. שאני פשוט לא מכיר עם מי אני עובד. שלושים שנה אני סוחב איתך אלונקות ולא ידעתי שאני עובד עם חולה מין.

אני לא חולה מין, פושר, אני בסך הכול בן אדם רגיל. עם יצרים ותאוות ומחשבות ומעשים. כמו כולם. מה אתה חושב שאני שונה מחיים מהמכולת או מיעקב שעובד בבנק? אנו כמו כולם. גם אתה גם אני. אנחנו נפלנו נעבך, בעבודה כזאת, עם האלונקה,   שזה לא משהו מכובד, אבל מה, בסוף, כולנו בני אדם. כולנו חושבים על אותם   דברים וסובלים ונהנים מאותם דברים. ולפני שאנחנו מספיקים להבין מי נגד מי, זה נגמר, ואנחנו מובילים אותם. אני מקדימה ואתה מאחורה. אז תגיד לי   כבר, למה אתה תמיד מאחורה?

אני לא יודע בעצמי. אולי מפני שאני לא אוהב להחליט. אני נותן תמיד לאחרים לעשות את הדברים הגדולים. הם מחליטים ואני נדחף אחריהם. אתה מחליט לאיזה כיוון ללכת ואני דוחף אחריך, מה רע בזה? אתה שלפר, ואני פושר ואנחנו ככה עובדים   ביחד, והאלונקה מתקדמת. ומי יודע? ולמי בכלל אכפת מי מלפנים ומי מאחור? ומה זה חשוב בכלל מי יושב בראש ומי בזנב? בסופו של דבר גם הראש וגם הזנב נעשים קליינטים שלנו. השמנים והרזים. הבנקאים והעורכדינים, הטייסים והזמרים. העשירים והעניים. הדוקטוירים והפרופסוירים, כולם כולם. שוכבים ככה על הגב. ואנחנו סוחבים אותם. את כל השוויצרים האלה שטסו במחלקה ראשונה ובמחלקת תיירים. אצלנו כולם נוסעים במחלקה אחת. מחלקת גב. ואנחנו הופכים אותם לתוך הבור, עטופים באיזה סמרטוט לבן. בלי האוטו שלהם ובלי התכשיטים ואפילו בלי הכרטיס אשראי. פוף, פוף, הם נופלים לבור ואנחנו שופכים עליהם חול ושמים עליהם אבן שיזכרו איפה השליכו אותם. אז תגיד לי, שלפר, זה שווה להתאמץ כל כך? לריב ולצרוח. למשוך כל הזמן את העגלה במעלה ההר? אולי כדאי לעשות מה שאני עושה רק לדחוף. פושן פושן ולא יותר.             

אולי אתה צודק פושר. בא ניגש לאמבולנס, אני רואה שהגיע עוד קליינט. לך מאחורה ואני אלך מקדימה ונגמור את זה אחת ושניים. אני מקווה שזה הקליינט האחרון להיום. בכל זאת יש לנו פה עסק קבוע. אולי נעשה חברה "שלאפר ופושר חברה להובלות מן הפח אל הפחת."

שוב פעם אתה שם את שמך ראשון. אתה רואה זה לא עובר לך!

מה לעשות פושר זה החיים. קח את זה בקלות. כמו שאומרים המלווים פה, "בסוף גם אני וגם אתה נגמור אותו דבר," ומי יודע, אולי גם בזה אקדים אותך?

* * *

לאמנון רובינשטיין היקר

מה נאחל לך בהגיעך פתאום לגיל שמונים?

שכל הדברים שעשית יהיו עדיין לפניך – שר החינוך והתרבות ואולי גם שר המשפטים, מנהיג מפלגה גדולה ברוח "שינוי", כותב ספרים חשובים בתחומי המשפט, ההיסטוריה והבידיון, ממשיך להטריד אותנו ללא ליאות בתור אחד הפובליציסטים הטובים והישרים ביותר שהיו לנו, כל כך טוב וישר עד שהיית צריך להיפרד מעיתון "הארץ" – שבמשך שנים רבות וישרות היה מזוהה איתך. ועוד ועוד מעשים ומחשבות שחותמך עליהם.

הלכנו אחריך באש ובמים, ועד לנשיאות מר"צ הגענו כדי לעזור לך!

ותראה איפה אנחנו, ששמרנו על יושרתנו – ואיפה הם, מעטים מרוסקים טועים ואובדי דרך.

להתראות בתִשְׁעִימְךָ.

* * *

משה כהן

הנדון: זהירות, פוליטיקה של חוסיין אובמה

בשנתיים הראשונות לכהונתו ראינו בעליל את האסטרטגיה של הנשיא חוסיין אובמה, לאמור – הידוק היחסים של ארה"ב עם עולם האסלאם על חשבונה של מדינת ישראל.

אולם, נוכח הבחירות לנשיאות בשנת 2012 [ולקונגרס בסתיו הקרוב], פותח אובמה במסע בחירות ומנסה למשוך שוב את הקול היהודי, שנתן לו את הקולות במדינות גדולות כמו ניו יורק ופלורידה, שנתן לו חצי מהמימון שלו, ולגיונות של מתנדבים.

לכן עומדים אנו בפתחו של "ירח דבש" חדש בין ארה"ב וישראל, ויחס חיובי כביכול, לישראל. אך אני מייעץ ליהודי ארה"ב, אל תתפתו לבחור שוב בחוסיין אובמה [ובמפלגתו]. עם היבחרו לכהונה שנייה, בהיותו פטור משיקולים פוליטיים, יחשוף חוסיין אובמה את ציפורניו המוסלמיות ויזרוק אותנו לכלבים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אני חושש מאוד שחלק ניכר מיהודי ארה"ב ימשיכו ללכת שבי אחר ההבטחות  המתעתעות של ברק חוסיין אובמה ויהודִי החצר שלו רם עמנואל, העושה לו נפשות באמצעות "ביקור פרטי" בישראל. אני חושש כי די נעים ליהודים בארה"ב שהנשיא חובב האיסלאם מרחיק אותם מישראל ומהאחריות המצפונית לקיומה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם, ושהוא גם בדרך לחשיפת האופציה הגרעינית של ישראל כדי להרוס אותה, מה שלא עשה שום נשיא אמריקאי.

* * *

ישראל סכנה גרעינית לשלום העולם

איראן תקוות המערב וארה"ב

או – איך המנוולים מנהלים את העולם!

כמה נחמד שארה"ב נכנעה לדרישותיהן של מדינות ערב לפיהן "החלטת הסיכום של ועידת הסקר של האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני תכלול סעיף הדוחק בישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני ובהתאם לכך לפתוח את מתקני הגרעין שלה למעקב של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית!"

ארה"ב ומדינות המערב רצו כי שמה של איראן יוזכר במפורש בהקשר לסעיף זה ועל רקע העובדה כי היא הוגדרה מדינת "סוררת" על ידי סבא"א עקב הפרותיה את ההתחייבויות הבינלאומיות וחוסר נכונותה לשתף פעולה, כולל טשטוש, העלמה ומסירת מידע כוזב על יכולתה הגרעינית. ואולם איראן הבהירה כי אם שמה יוזכר במפורש היא תטיל וטו על הסיכום הסופי והוועידה תוכרז ככישלון. לפיכך שמה לא הוזכר!

["הארץ אונליין", 28.5, הכותרות עלינו]

אהוד: זיכרו מה כתבנו כאן כאשר נפתחה הוועידה הצינית המנוולת הזו: לבן הוא שחור, ושחור הוא לבן! – בסוף יאשימו בנושא הגרעיני רק את ישראל!

* * *

תקוה וינשטוק

הבנקאי של גטו טרזין

אחרי שנתפרסמה רשימתי על "המוזיאון של בנק דיסקונט" [גיליון 545] ותערוכת ילדי טרזין המוצגת בו, הוזמנתי למפגש של שורדי טרזין שנערך במוזיאון דיסקונט והוקדש למנהל ה"בנק" בטרזין, ד"ר דזידור פרידמן.

במקום התקבצו כמה עשרות אנשים ששרדו מהמחנה, ובני משפחותיהם מהדור השני וגם   השלישי, בהם שתי בנותיו של ד"ר דזידור פרידמן.

ד"ר פרידמן   נולד ב-1880   בבסקוביץ שבמורביה, למד משפטים בווינה והתיישב בה. היה ציוני מאז הקונגרס הציוני הראשון ונעשה מנהיג ציוני פעיל בקהילת וינה. בשנים 1933-38   כיהן כנשיא קהילת וינה ועשה רבות בתחום התרבותי והחברתי בקהילה. ב-1934 נבחר, יהודי יחיד, לפרלמנט האוסטרי, ולחם למען זכויות היהודים.

באפריל 1938, כשסופחה אוסטריה לרייך הגרמני, נשלח פרידמן למחנה דכאו ומשם למחנה הריכוז בוכנוואלד. לאחר למעלה משנה הוחזר לווינה ושמש כבן ערובה להגירת היהודים מהעיר. את שתי בנותיו הצליח לשלוח לארץ ישראל – וכך ניצלו חייהן.

בספטמבר 1942 גורש   פרידמן עם רעייתו לגטו טריזנשטאט, ומונה למועצת היהודים בגטו כנציג יהודי אוסטריה, ולאחר מכן היה סגנו של זקן היהודים בגטו,   יעקב אדלשטין. הוא נאסר בפקודת מפקד המחנה כי "הִרשה לעשן בנוכחותו". אחר חודש שוחרר ומונה למנהל הבנק של המינהל היהודי בגטו. לפי   השכלתו לא היה בנקאי אך נחשב ליהודי נכבד ובעל שם. טרזין היה מחנה לדוגמא. הנאצים רצו להוכיח לעולם כי הם מנהלים עיר יהודית, שהכול מתנהל בה כסדרו, כולל בנק ומערכת פיננסית. למעשה היה זה בנק-דמה. לשטרות הכסף   שלו היה כיסוי   בטרזין בלבד. מחוץ למחנה לא היו שווים פרוטה. לפנקסי החיסכון שהוציא   "הבנק" היה ערך אפסי. הם היו כשטרות של משחק ה"מונופול"   שרווח אז   בעולם – גם בישראל, וילדי טרזין   אלתרו את המשחק הזה, כפי שהוצג   בתערוכה.

פרידמן   נאלץ להציג את המערכת הבנקאית   בטריזין בפני משלחת הצלב האדום הבינלאומי שביקרה במקום, ולהשתתף, כשאר אסירי הגטו, בסרט תעמולה "תיעודי"   על טרזינשטט.

פרידמן ורעייתו אלה נשלחו במשלוח האחרון מטריזנשטאט לאושויץ, יחד עם רוב מועצת הזקנים, ונספו שם. אבל הבנות ששלחו לארץ לפני השואה ניצלו וחיות בישראל. לבכירה הדויג-הדי לאה רוסיזור שלושה בנים, תשעה נכדים ונין. לצעירה, ארנסטינה רות דוידוביץ, בת. המשפחה זכתה להמשך.

160,000 יהודים היו בגטו טרזין בשלוש שנות קיומו, 1941-45. ביניהם היתה טרודה הרצל, שהגיעה לטרזין במסגרת הסנטוריום של וינה בו חיתה. ניורה שיין, השחקנית הוותיקה של "הבימה", שהיתה בטרזין זוכרת כי עברה פעם ליד ה"סנטוריום" במחנה, ובין כל הדמויות המוזרות שהתרוצצו במרתף ראתה אישה לבושה בהידור, כתר נייר לראשה, יושבת על כיסא כמין בת מלך עם גינוני מלכות. זו היתה   טרודה הקטנה, עליה כתב אביה באהבה בסיפורו "חדר הילדים הריק". היא נפטרה בטרזין בשנת 1943.

מטרזין ניצלו   4,000 יהודים בלבד. 35 אלף מתו בגטו, כמה מאות ביום. 88,000 נשלחו למזרח, למחנות. כיום נותרו מהם כמה מאות בארץ ובחו"ל. קיבוץ גבעת חיים איחוד בעמק חפר העניק לשורדי טרזין שטח אדמה עליו הקימו ב-1975 מוזיאון וכיתות לימוד.

"כל החומר לתערוכת טרזין הושאל לדיסקונט ממוזיאון טרזין," מספר עודד ברדה,   מנהל המוזיאון בגבעת חיים, שאיתר את בנותיו של ד"ר פרידמן. במוזיאון ארכיון גדול על חיי היהודים בגטו – חשבונות פרטיים, דו"חות כספיים, ארגון חיי העבודה והפעילות התרבותית הגבוהה, לרבות הרבה יצירות של ילדים. ילד הגטו איון פולאק הוציא 22 גיליונות צבעוניים של עיתון לילדים "קמראד" הכוללים סיפורים, שירים וציורים והמתארים בצורה לא מצונזרת את חיי הגטו. פולאק כתב בעתון, ערך אותו ואיירו עד שנספה בגיל 15.

בין עשרת הערכים היהודיים שהאסטרונאוט אילן רמון לקח עמו לחלל היה ציור "נופי הירח" של הילד פיטר גינץ מגטו טריזן.

הגטו חוסל ב-8 במאי 1945, והניצולים נפגשים מדי שנה   בתאריך זה. לא מכבר התקיים יום השנה   ה-65 לשחרור. רוב יוצאי הגטו הנם כיום בסביבות גיל תשעים. הניצולה הצעירה ביותר היא בת 65 – היא נולדה בחודש האחרון לקיום הגטו.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

לא צריך כבר לכתוב... מספיק רק לצטט...

במחקר רב כמות על יחסי הגומלין בין עתונות ופוליטיקה בישראל, שפורסם בחלקו בספרי "כחול לבן אדום – על האוריינטציה הפרו-סובייטית בישראל" – ניסיתי לבדוק שאלה מעניינת: כיצד מתחיל שינוי? כלומר: מה הם הסימנים למהפך, או למיני-מהפך, בדעת הקהל הפנים-מפלגתית או הפוליטית-כללית?

אחת הדוגמאות שעמדו לנגד עיניי היתה זו של השינוי בעמדת מפ"ם ועיתונה היומי "על המשמר" כלפי ברית-המועצות. המימצאים היו מפתיעים: בניגוד לדעה המקובלת, שלפיה העיתון המפלגתי הוא רק מחלקת-הסברה-מפלגתית בדמות עתון יומי – החלו השינויים להופיע בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, בעיתון; אחר-כך, בשלב מאוחר יותר, בין חברי המפלגה, ורק בסופו של דבר ב"הנהגה ההיסטורית" (יערי וחזן, בעיקר).

מה שהחל בטפטוף איטי של מכתבים למערכת (תחילה של חברי מפ"ם מסניף נתניה, בעיקר) החל לתת אותותיו במערכת העיתון: תחילה טרחה המערכת הנאמנה לצמרת המפלגה להשיב לכל מכתב שפירסמה ולשכנע בצידקת האוריינטציה על ברית-המועצות; אחר-כך חדלה להתווכח עם המכתבים שקיבלה ופירסמה; מאוחר יותר פירסמה מאמרים – כולל מאמר ראשי – בזכות ההתלבטות; בסופו של דבר נתבשרו קוראי העיתון על כינוסי מוסדות המפלגה לדון בכך – ומיד אחר-כך על עמדת ההנהגה הראשית, שקיבלה את השינוי המיוחל.

הקורא את דבריי אלה יוכל לראות כיצד תואם המשל את הנמשל, שלב אחרי שלב: תחילה הוסרה ההאשמה נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי, שהעליל עליו ירון זליכה; אחר-כך הובא זליכה עצמו לדיון בנציבות שירות המדינה על הפרת התקש"יר על-ידי קבלת עבודה נוספת והכנסות כספיות גדולות, יחסית, בהתקשרות אישית, במקביל לעבודתו הממשלתית, וללא קבלת אישור מוסמך-והולם – עם אחת המכללות הפרטיות, כמרצה-מומחה מתחום עיסוקו בשירות-המדינה ומהשכלתו המקצועית; כזכור, האשמותיו הכוזבות של זליכה הולידו את כדור-השלג הנורא של האשמות שונות ומגוּוָנות (וגם מגוּנות) נגד ראש-הממשלה-לשעבר; חדלה ההגנה האוטומטית של מבקר המדינה על זליכה; החלו להתפרסם בעיתונות הנפוצה פקפוקים בהאשמות הסיטוניות; ובעיתוני יום שישי, 28.6.2010, גברו הקולות המפקפקים, עד שאין עוד צורך לכתוב מאמרי-פרשנות מפורטים, אלא לצטט בלבד, מפירסומי העיתונות המגוונת, באותו יום השישי האחד:

1. בן כספית – "מעריב"

[הקורא מתבקש לזכור את האשמת אולמרט – וצחי הנגבי – במינויים פוליטיים. הקורא הבקי בהיסטוריה מודרנית ו/או במדעי-המדינה ו/או במינהל ציבורי יזכור בוודאי שעד למחצית השנייה של המאה ה-20 היתה נהוגה בארה"ב "שיטת-השלל" –SPOIL SYSTEM  – שעל-פיה המנצח בבחירות ממנה את חברי-מפלגתו לכל המשרות הדרושות להם בשירות המדינה – מהחשוב במנכ"לים ועד אחרון פקידי הדואר; רק בשנות ה-50 למאה ה-20 עברה ארה"ב הדמוקרטית לשיטה הבריטית של התאמת הסגולות של המועמד למשרה הפנויה – מה שנקרא MERIT SYSTEM, כנהוג בישראל; השאלה היא עכשיו לא מה הוא החוק, אלא כיצד מפרשים אותו בפוליטיקה הישראלית]:

 כותב בן כספית: "החברים ממשיכים לחלק את השלל ביניהם. בלי קשר לסגולות, איכויות וכישורים. ליברמן ונתניהו כרתו עיסקה: ליברמן יקבל את תש"ן [תשתיות נפט] ומקורות, נתניהו את חברת החשמל. כך יוכלו להמשיך לקרב מקורבים ולמשוך בחוטים. בינתיים, אנחנו משלמים את המחיר. עיסקת המינויים הזאת כוללת עוד משהו תמוה... ליברמן... מוותר עכשיו גם על בוסטון לטובת ברק... מה יוצא לו מכל זה? במערכת הפוליטית מדברים על ברית ברק-ליברמן שבמסגרתה... ברק... לא יתן יד להחלפתו של ליברמן במשרד החוץ, בשום מקרה. גם לא במקרה של כתב אישום..."

[א.ו. : הרומאים היו אומרים על כך – "מה שמותר ליופיטר – אסור לשור" – והיה להם חרוז בלאטינית: J0VIS  – ראש האלים יופיטר – מול BOVIS – השור. האוקראינים היו אומרים "אצל הדיפלומטים זוהי פוליטיקה; אצל האיכר זה נקרא גניבה"].

2. סימה קדמון – "מעריב"

"צריך להיזכר בתחילת הדרך, איך התוודענו לחשוד העיקרי, הלא הוא א"א, ראש הפירמידה, הבכיר בפרשת הולילנד, פרשת השוחד החמורה בתולדות המדינה. הרמזים על היותו עבריין נמלט. הביקורת על הארכת שהותו בחו"ל. הספקולציות אם ייעצר כשיירד מהמטוס או מיד לאחר מכן. ובעיקר: תוכן בקשת הארכת המעצר של שולה זקן, בו כתב שוטר, שחור על גבי לבן, שזקן חשודה כי תיווכה בין דכנר לאולמרט והעבירה לאולמרט מיליון שקלים.

ומה יש לנו עכשיו? בעיקר תחושת אי-נוחות. ולא צריך להיות חסיד של אולמרט כדי להרגיש כך... כבר לא מדובר בראש הפירמידה, כבר לא מוזכרים סכומי שוחד אסטרונומיים. למעשה, יש תחושה של ניסיונות לרדת מהעץ בשקט. לא רק של המשטרה והפרקליטות. גם של התקשורת. כל אלה ששפטו את האיש עוד בטרם הובא לחדר החקירות... לא ייתכן שבמשך שבעה שבועות מתקיים מחול שדים שבו מדליפים, מאשימים, מכפישים, מטרטרים ואפילו מפסיקים את משפטו של ראש הממשלה לשעבר,ובסוף יוצאים בלא-כלום..."

3. דן מרגלית –  "ישראל היום"

"...בכל זאת איני סבור, שאולמרט בחר באירוע כה סואן [חתונת בתו של אריה דרעי – א.ו.] כדי לשבש הליכי חקירה. המחווה לזקן היא אמירה לעיני מצלמות הטלוויזיה התואמת את אופיו: כנופיית שלטון החוק לא תכתיב לו עם מי לדבר ועם מי לא... מכיר אותו...'ידע אישי'..."

לסיכום

על-פי מיטב ניסיוני ומחקריי בעיתונות ובפוליטיקה בישראל – זוהי ראשיתה של התפכחות. עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה – ציטוט מביאליק – אך באופק כבר מתבהר קמעא. בסופו של מאבק, הצדק ינצח. דעת הקהל מתחילה להבחין בטעויות, בהטעיות ובמטעים גם יחד. דברים אלה נכתבים מתוך הוקרה לכתב-העת האלקטרוני המכובד ולעורכו, שידעו להתייצב נגד הזרם העכור מראשית הופעתו הציבורית. כל הכבוד!          

אהוד: אתם עוד תראו עד כמה צדקנו, ולא רק בנושא של אולמרט, וחרף היריקות הבוז והלעג שהמטירו עלינו, גם ידידים שלנו, בגלל עמדותינו המפוכחות – כמו בפרשת גאידמק, הנוכל הפתטי, שמרבית העיתונות והציבור ליקקו לו בהנאה את התחת מרוב הערצה בימי מלחמת לבנון השנייה – והציבו מולו את ממשלת ישראל, הכושלת והבטלנית בטיפול באזרחיה!

* * *

אורי הייטנר

שחור בגמלא

גמלא שלי היא טקס יום הזיכרון.

אנו, תושבי הגולן, מבוגרים ונוער, חיילים ומשפחות שכולות, ניצבים במיקהל, סמוך לאתר ההנצחה, לצד המצוק, כאשר השמורה כולה, והעיר גמלא העתיקה במרכזה, פרושות לנגד עינינו, וחווים את הטקס הגולני כל כך, הייחודי כל כך, המרגש כל כך.

מיקומו של הטקס הוא סמל לחיבורים. החיבור בינינו, הישראלים הבונים את הבית השלישי ונאבקים עליו, עם אבותינו שחיו כאן, בארץ-ישראל, בגולן, אלפיים שנה לפנינו, בנו את הבית השני ונאבקו עליו; קשר המזכיר לנו שהמאבק בינינו לבין הערבים אינו בין הישראלים המבקשים ביטחון לבין הערבים המבקשים צדק, אלא אנו התגלמותו של הצדק ההיסטורי, כבנים ששבו אל גבולם לאחר גלות ארוכה ומרובת ייסורים, על מנת ליישב את מולדתנו מחדש ולחדש את חירותו ועצמאותו של העם היהודי.

החיבור בינינו, היושבים על הגולן, לבין היושבים בעמק הניצב למרגלותינו. אנו ממשיכים את מפעל ההתיישבות הציונית שהם החלו בו לפני מאה שנה. אנו ממשיכים את המפעל הביטחוני שהם החלו בו. אנו הגענו לכאן מתוך מימוש זכות ההגנה העצמית, לנוכח התוקפנות כלפי היישובים הישראליים בעמקים. ישיבתנו כאן מבטיחה את קיומם ומממשת בכך את הסולידריות הלאומית. ואנו מצפים מהם להיות שותפים לכל מאבק שלנו על קיומנו, כמימוש של אותה סולידריות, כערבות הדדית בינינו לביניהם.

החיבור בינינו, האזרחים המיישבים את הגולן, לבין צה"ל המגן עלינו, כעל כל אזרחי ישראל. חיבור שבא לידי ביטוי בטקס המשותף, אך מעל לכל באתר ההנצחה, המנציח את בני ותושבי הגולן, חללי צה"ל, הרבים כל כך, הרבים מידי, הרבה מעל מעבר לכל פרופורציה של חלקנו באוכלוסיית אזרחי ישראל.

ותמיד, בשיאו של הטקס, מגיעים הנשרים. פעם היו אלה עשרות נשרים שדאו לנגד עינינו, משתתפים בטקס. היום המספר נמוך יותר, למרבה הצער. אבל אין אפס – בכל שנה, בכל טקס יום הזיכרון, הם מופיעים. וזה עוד חיבור שמזמנת לנו שמורת גמלא – החיבור בין המורשת ההיסטורית שבאה לידי ביטוי בעיר החרבה, לבין ערכי הטבע – החי והצומח הרבים והנדירים בשמורה, הנוף עוצר הנשימה. והחיבור בין המורשת והטבע לבינינו,  מחדשי ההתיישבות בגולן.

עמוסים במטעני החיבורים הללו, אנו עורכים את הטקס הצנוע, אך היפה והמרשים כל כך.

גמלא שלי היא טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל.

גמלא שלי היא 19 ימי שביתת הרעב נגד הנסיגה מהגולן, בסתיו 1994, לפני 16 שנים.

גמלא היתה בעבורנו סמל מרכזי במאבק על הגולן. בחיזיון האורקולי במוזיאון עתיקות הגולן בקצרין, הופיע חוקר גמלא, הארכיאולוג הדגול שמריה גוטמן, יקיר הגולן, מחזיק בין אצבעותיו במטבע שנמצא בגמלא, "מטבע קטן, מברונזה," בלשונו, ומספר בהתרגשות על המימצא. במהלך המרד והמצור על גמלא, נמשכה ככל הניתן שגרת החיים בעיר, ואף הוטבעו בה מטבעות. על המטבע שנמצא, נכתב בצידו האחד "לגאולת" ובצדו האחר "ירושלים הק[דושה]". "ונדהמתי ממש," סיפר שמריה בהתרגשות, "והבנתי, שלא רק על עירם, על יישובם, לחמו אנשי גמלא, אלא על גאולת ירושלים."

ואנו כל כך הזדהינו עם הדברים, ועם מורדי גמלא. הרי גם אנו, הנאבקים בנסיגה, לא נאבקים רק על בתינו, על יישובינו, על מפעל החיים שיצרנו, אלא על האינטרס הלאומי; מאבקנו הוא על נשמת אפה של הציונות.

גמלא, והחיבור שלה עם ירושלים הייתה לנו לסמל. ביוני 1994 הוצאנו את מסע הטרקטורים הגדול, בן ארבעת הימים, מגמלא לירושלים. למיצג הגולן, כעבור שנה, הכנסנו את הקטע עם דבריו של שמריה גוטמן. את תבנית המטבע מסגרנו בתוך מגן זכוכית, והענקנו כשי לתורמים ולאנשים שסייעו למאבק.

אחת הסיסמאות הבולטות שלנו היתה "שנית גמלא לא תיפול". עד היום, חלק מבני הגולן, שהיו פעילים בנוער הגולן בתקופת המאבק, מקפידים לצרף את "שנית גמלא לא תיפול" ל"נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו," כאשר הם שוברים את הכוס מתחת לחופה.

גולת הכותרת של מיקומה של גמלא במרכז המאבק, היתה שביתת הרעב. מיקומה לא היה מובן מאליו. היתה מחלוקת האם לשבות בירושלים או בגמלא. היה חשש שמא נתייבש בגמלא, תרתי משמע, מבלי שאיש יתעניין בנו. אולם שביתת הרעב היתה שיאו של המאבק. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו אלינו לרגל להזדהות עימנו, ובעקבותיהם – התקשורת הישראלית והעולמית, שהשאירה אותנו במשך שלושה שבועות בראש הכותרות, ובעקבות התקשורת – הפוליטיקאים, כמובן. היה זה מפגן אדיר של תמיכת הציבור הישראלי בגולן. ובאופן אישי, שביתת הרעב היא אחד האירועים המכוננים, המרכזיים והחשובים בחיי.

מדי יום, לפנות ערב, כשהמוני המבקרים נסעו, ונשארנו אנו וחברינו מן היישובים, התיישבנו לצד המצוק ומולנו להקות הנשרים ששבו אל קניהם. אין צורך להרחיב בציטוט הבדיחות המקאבריות שלנו לנוכח מראה הנשרים החגים מעל שובתי הרעב, המצטמקים מיום ליום...

גמלא שלי היא 19 ימי שביתת הרעב.

ביקרתי בגמלא למחרת השריפה הגדולה. הכל שחור. נעשה לי שחור בעיניים, שחור על הלב ובנשמה.

מה שבלט יותר מכל היה היקפה העצום של השריפה – עשרות אלפי דונמים. לכל כיוון שאני מביט, שחור לאין קץ. היה זה מראה נוסח התיאורים האפוקליפטיים אודות היום שאחרי הפצצה.

והנה, הפלא הגדול, יש מי שיגדירו אותו כנס שמיימי – הכול נשרף, למעט העיר גמלא העתיקה ובית הכנסת שבמרכזה. הכול, מכל העברים, שחור משחור, ובמרכז שטח צהוב שלא נפגע – גמלא העתיקה. בניגוד לתיאורים בתקשורת, שמחתי להיווכח שהעיר לא נשרפה והאתר הארכיאולוגי לא נפגע. ויתכן שחישוף השטח בשל השריפה יאפשר גילוי שרידים ארכיאולוגיים נוספים במרחבי השמורה.

מה שנשרף והתכלה היה הנוף הטבעי המרהיב של גמלא – הצומח והחי. אבל אני מאמין בעוצמתו ובחיותו של הטבע. כפי שיערות הכרמל התחדשו ושיקמו את עצמם בשנים שלאחר שריפת הענק, כך יהיה גם בשמורת גמלא. הטבע יתחדש הרבה יותר מהר מכפי שאנו מתארים לעצמנו. הטבע ינצח את השריפה. וכבר בחורף הקרוב השמורה השחורה תוריק.

הבטתי לעבר המדרונות השחורים, החרוכים, וביניהם ראיתי שפני סלע חיים, מדלגים כמימים ימימה, כאילו דבר לא קרה. ובשמיים ראיתי נשר בודד, דואה לאטו. וידעתי – שנית גמלא לא תיפול.

* * *

ספר חדש על נתן אלתרמן מאת זיוה שמיר

"הֶלך ומלך (נתן אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי")

הקיבוץ המאוחד והוצאת ספרא, 2010, 359 עמ'.

על ראש אלתרמן התנוססו שני כתרים – כתר השירה הלאומית וכתר   השירה הקלה. מהצילומים המעטים שנותרו בארכיונו עולה דמות   של משורר ופזמונאי   "פריזאי",   המתהדר בנשפי פורים בהופעה אוּרבּנית מחויטת-מעונבת, ומגבעת פנמה לראשו. מצילומים אחרים עולה דמותו של   "משורר לאומי", איש המאבק על עצמאות ישראל, בבגדי חאקי ובכובע גרב, כמקובל בקרב לוחמי דור תש"ח. המשורר ויצירתו נקרעו דרך-קבע בין שתי דרכים מנוגדות, ותמיד התרוצצו בהם – כדברי השיר "איגרת" – תאומים מנוגדי-אופי, הצוררים איש את רעהו ונאבקים זה עם זה ללא-הרף על הבכורה.  

גם בחייו הפרטיים,   שאותם סילק בדרך-כלל מיצירתו, היה אלתרמן "אוקסימורון מהלך": משורר לאומי וקוסמופוליטן, הומניסט ו"ביטחוניסט", איש משפחה מסור ובוהמיין שאינו מתנזר מיין ומנשים, אינדיווידואליסט ואיש רֵעים להתרועע, איש רוח ואיש המדעים המדויקים,   צעיר ארץ-ישראלי טיפוסי בעיני "העולים החדשים" וטיפוס גלותי בעיני "הכנענים", אויבי הגלות וחורפיה.

אי ההבחנה באופי ההיברידי והדואליסטי של אלתרמן – האיש ויצירתו –   גרמה ועדיין גורמת לאי הבנות ולסילופים בקרב מבקרי אלתרמן וחוקריו, המזהים בטעות ב"זברה"   את אחד מצבעיה בלבד. הפרק הראשון והפרק האחרון בספר הֵלך ומֶלך מוקדשים לניסיון להצביע על אחדים מסילופים אלה ולהביא לתיקונם. שאר פרקי הספר עוקבים אחר היבטים מרכזיים בזירה "הלאומית" של יצירת אלתרמן ובערוץ "הקל" של יצירתו, ומראה שככלות הכול אין החיץ שבין האגפים גבוה כפי שהוא נראה ממבט ראשון.

פרופ' זיוה שמיר, חוקרת מובהקת של יצירת אלתרמן וחברה ב"מוסד אלתרמן",   מלמדת בחוגים לספרות באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים.   בעבר עמדה   בראש בית-הספר למדעי היהדות   של אוניברסיטת תל-אביב ובראש מכון כץ לחקר הספרות העברית (כיום, מרכז קיפ לחקר הספרות העברית).

ספריה על אלתרמן:

עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם (1989)

על עת ועת אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן (1999)

תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של אלתרמן (2005)

הֵלך ומֶלך: אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי (2010)

כמו-כן ערכה פרופ' זיוה שמיר, ביחד עם פרופ' צבי לוז, את הספר הפואמה המודרניסטית ביצירת אלתרמן (1991).

דבר המפרסם

* * *

יואל נץ

מונולוג עם מִישָׁה

בשעה שקראתי את שירו של קיבירוב "אֶפּיסטוֹלה (1) על חיבור שירה", שתירגומו מובא להלן, תמהתי מיהו אותו מישה, שאליו מפנה כביכול המשורר את דבריו. גלשתי באתרי השירה הרוסית, ועגנתי אצל המשורר מיכאיל אייזנברג ואצל שירו, "בינות למִגדלים האלה". אלא שאז התחלפה לי התמיהה בתמיהה גדולה ממנה: אייזנברג חיבר את השיר בשנת 1982, ימים של קיפאון עמוק ששרר בארץ הסובייטים. אולי הודפס השיר ב"סָמִיזְדָט" – הוצאה-לאור עצמית במחתרת, אולי הוברח אל מעבר לגבולות בריה"מ, ושם, במערב, ראה אור; אבל שירו של קיבירוב, השיח הפאמיליארי הזה עם "מישה", נכתב בשנת 1989, בעיצומם של ימי הפרסטרויקה. האם אין זה מפליא, שברור היה לו לקיבירוב, כי יצירות אשר חוברו ופורסמו במחתרת, שגורות בפיהם של ציבור קוראי השירה ברוסיה, כדבר המובן מאליו?

[תרגומי השירים לעברית הם בידי יואל נץ]

הנה הוא, השיר של אייזנברג:  

בינות למִגדלים האלה / מיכָאיל אַייזנבּרג

בֵּינוֹת לַמִּגְדָּלִים הָאֵלֶּה

נִרְאֶה נוֹרָא מַפְחִיד הַהֵלֶךְ.  

יוֹם תָּמִים בָּרְחוֹב נִשְׂרָךְ.

מָה אָבַד לוֹ, מָה חָמַד לוֹ,

מָה שָׁכַח בְּיַעַר-כְּרָךְ?

מְהַלֵּךְ, בִּטְנוֹ קוֹרֵעַ

סוּג נִבְזִי חָדָשׁ שֶׁל יָי"שׁ.

מִתְהַפֶּכֶת בִּקְרָעֶיהָ

הַנְּשָׁמָה מֵרוֹשׁ נִבְאָשׁ.

יָבַשׁ הַגּוּף, גּוֹבֵר הָרֶטֶט,

הָרוֹאוֹת נֶעֱצָמוֹת.

הַשֵּׁנָה כְּבָר מִשְׁתַּלֶּטֶת –

מִשְׁתַּתֵּק הַכֹּל, אֵין אוֹת.

מִן הַחֹם כְּבָר לֹא נוֹתַר.

וָאֶחְלֹם : אֲנִי קַשָּׁר

אֲנִי קַשָּׁר. חַיִּים בְּלִי קֶשֶׁר

אֲנִי וְהַנְּשָׁמָה שְׁלוּבִים,

זוֹ מְפַגֶּרֶת, זוֹ חֵרֶשֶׁת

הִתְפַּזְּרוּ, אֲבָל קְרוֹבִים.

1982

קיבירוב מדבר אל מישה אייזנברג כאל ידיד קרוב ויקר לכל אורכו של השיר, אבל איננו מתייחס אלא אל שורת הפתיחה של שירו; רוחו של קיבירוב סוערת נוכח דברים שכתב משורר מופלא רוסי-יהודי אחר, הלא הוא אוֹסיפ מנדלשטָם, מרטיר של גוּלאגים. מנדלשטם מכנה בתואר "אוויר גנוב" את היצירות שנכתבו בלא רשות, ומבקש לחבוט במקל חובלים על ראשיהם של מי שכותבים דברים שהם מותרים. המובאה של מנדלשטם משמשת לו לקיבירוב כמוטו.

טימוּר קיבּירוֹב (זַפּוֹיֶיב) / אֶפִּיסְטוֹלָה עַל חִבּוּר שִׁירָה

"יְצִירוֹת סִפְרוּת עוֹלָם מִתְחַלְּקוֹת אֶצְלִי לִשְׁתַּיִם:

אֵלֶּה הַמֻּתָּרוֹת וְאֵלֶּה שֶׁנּוֹצְרוּ בְּלֹא גֻּשְׁפַּנְקָה.

הָרִאשׁוֹנוֹת – הֵן זֶבֶל, וְהַשְּׁנִיּוֹת – אֲוִיר גָּנוּב.

לַסּוֹפְרִים הַכּוֹתְבִים דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים מֵרֹאשׁ,

רוֹצֶה אֲנִי לִירֹק בְּפַרְצוּפָם, לַחְבֹּט בְּמוֹט עַל פַּדַּחְתָּם..."

אוֹסִיפּ מַנְדֶלְשְׁטָם

1.

"בֵּינוֹת לַמִּגְדָּלִים הָאֵלֶּה

נִרְאֶה נוֹרָא מַפְחִיד..." מִי, מִי?

אֵיךְ תַּמְשִׁיךְ? הַהֵלֶךְ? הֵלֶךְ.

אֲבָל מִישָׁה, צְלִיל שׁוֹמְעִים

יֵשׁ סִימָן, יֵשׁ אוֹת מוּחָשׁ!

מְגָרְשִׁים אוֹתוֹ בְּשֶׁצֶף,

לֹא רָצוּי הוּא, לֹא נִדְרָשׁ.

סַרְעַפִּים תּוֹכְפִים בְּרֶצֶף,

וְדוֹחִים אוֹתָם בְּקַשׁ,

לִרְבָבוֹת דּוֹחִים בְּקַשׁ,

לִמּוּדִים, חִזּוּר חָדָשׁ.

אֲוִיר נוֹשְׁמִים רָווּי בְּעֶצֶב,

אֲוִיר שֶׁל תְּכֵלֶת, רוּחַ רָשׁ.

2.

אֲוִיר תָּכֹל מִן הַשָּׁמַיִם

הִצְהִיב, כָּהָה וְהִתְעַכֵּר.

בְּמִרְמַס הַמַּגָּפַיִם

חוֹרֵק הַשֶּׁלֶג, מִצְטַמְרֵר.

אוֹר נֵאוֹן נִתָּז מִלְּמַעְלָה.  

שׁוֹרֵק בָּרְחוֹב אֱוִיל שׁוֹטֵר.

אוֹר יָרֹק חוֹלֵף בִּיעָף.

חַלּוֹן כָּבָה. הָעִיר כְּבָר נָמָה.

נִרְדְּמָה אֶס-אֶס-אֶס-אֶר.

וְהַשֵּׁנָה מִמְּךָ וָהָלְאָה.

3.

מִישָׁה, מָה לוֹחֲשׁוֹת שְׂפָתַיִם?

עִסּוּקְךָ מָה? מָה מִלֵּיל?

מְחָרֵף אַתָּה אֶת סְטָלִין?

אֶת בְּרֶזְ'נְיֶב אִם תְּקַלֵּל?

לְהַפְשִׁיר שָׁנִים שֶׁל קֶרַח

תְּיַחֵל וּתְבַקֵּשׁ?

וּבְעֶצֶב תַּעֲנֶה רַק –

"שֶׁיֵּלְכוּ כְּבָר!" – תְּלַחֵשׁ.

4.

אִישׁ שֶׁל צְלִיל וְגַעְגּוּעַ,

אַל נָא, מִישָׁה, הִתְעוֹדֵד –

הוּטַב לָנוּ, עַתָּה נָנוּעַ    

בֶּעֱזוּז עַל תְוַי אֱמֶת!    

מְשַׁנִּים סִגְנוֹן וָאֹרַח     

גּוֹסְקוֹמְסְטָט וְאַגְרוֹפְּרוֹם! (2)

מִישָׁה, מִישָׁה, עֵת לִזְנֹחַ

תַּ'סִּגְנוֹן. שִׂים סְוִיץ' בַּמּוֹחַ,

גַּם אַתָּה שַׁנֵּה סִגְנוֹן!

5.

אַךְ אַתָּה נִרְגָּז תָּשׁוּר רַק,

כְּמוֹ יְצוּר בַּכְּלוּב נִרְתָּע.

מִישָׁה, מִישָׁה, דִּיקְטָטוּרָה

שֶׁל מַצְפּוּן לָנוּ עַתָּה!

לֹא, לֹא דִּיקְטָטוּרָה, מִישָׁה,

כְּלוֹמַר, כֵּן, אַךְ שֶׁל טוֹבִים!

לֹא שֶׁל מִישֶׁהוּ הֲכִי שָׁם,

אֶלָּא שֶׁל מַצְפּוּן, תָּבִין!

לֹא שֶׁל סְטָלִין הַדִּיקְטָטוֹר,

לֹא צֶ'רְנֶנְקוֹ הַמַּחֲרִיד!

בְּחַיַּי, אַתָּה מוּזָר כֹּה!

לֹא שֶׁל מִישֶׁהוּ יָחִיד –

שֶׁל מַצְפּוּן!! שַׁטְרוֹב, יְהִי לוּ,

אֶס-אֶס-פֶּ וְקָ-אֶס-פֶּ, (3)

גַּם קוֹרוֹטִיץ', וַאֲפִלּוּ

יֶבְטוּשֶׁנְקוֹ וְכוּלֵי!

לֹא נִמְנֶה אוֹתָם. אֵין טַעַם.

אֵיךְ נִזְכֹּר כָּאן אֶת כֻּלָּם!

בַּסּוֹבְיֶטִים, זֹאת לָדַעַת,

יֵשׁ מַצְפּוּן מִיָּם עַד יָם!

6.

יֵשׁ יוֹתֵר מַצְפּוּן וּבֹשֶת,

וְגַם שֵׂכֶל מִתָּמִיד.

לֹא רֵיקָם מָקוֹם קָדוֹשׁ עוֹד.

לֶנִין יֵשׁ, הָאֵל יָעִיד!

לָאַשּׁוּחַ בָּא לִשְׂמֹחַ,

מַתָּנוֹת לוֹ מְלוֹא הַשַּׂק.

מְרַקֵּד, עוֹלֵז הַנֹּעַר

לִטּוּף לֶחִי, רֹאשׁ יִשַּׁק.

טוֹב, נָכוֹן, לֹא לָנוּ, מִישָׁה,

אַךְ לְכָל בָּחוּר נִזְקָק

הַדּוֹד פֶלִיְקס (4) לְכָל מִי שֶׁ

אֵין לוֹ בַּיִת – יִתֵּן גַּג.

הוּא יִגְמֹל מִבִּיב, מִבִּירָה,

יַרְגִּילֵהוּ לִמְלָאכָה!

עוֹד וְעוֹד רָצוֹן נַכְבִּירָה,

נִתְמַסֵּר לוֹ בְּשִׂמְחָה.

7.

רַק אֲוִיר כַּקֶּרַח קַר יַ-

רְחִיב צַלְעוֹת בֵּית הֶחָזֶה

אֶשְׁכּוֹלוֹת צְלִילִים קִישׁ קָרְיָא

שֶׁל לֹא-כְלוּם עָצוּב כָּזֶה!

שׁוּב בָּרִיק אָנֶה וָאָנָה,

שׁוּב בּוֹלְעִים אֲוִיר גָּנוּב,

אָן פָּנֵינוּ לֹא יָדַעְנוּ,

אֶת שֶׁשַּׁרְנוּ לֹא הֵבַנּוּ,

רַק נָשַׁפְנוּ וְנָשַׁמְנוּ

פַּשְׁטוּתוֹ שֶׁל הַטֵּרוּף.

נְשִׁיפָה רַק, נְשִׁימָה רַק,

לֹא נִשְׁמַעַת, חֲרִישָׁה...

וְהַדְּמוּת סָרָה, נִגְרַעַת –

דִּיסִידֶנְט שֶׁל וֶ-פֶּ-שָׁ.(5)

8.

'פְּרוֹרַבִּים' שֶׁל הַנְּשָׁמָה (6) אַט

נְמוֹגִים בַּמֶּרְחַקִּים.

רַעַשׁ פָּג. שִׁירָה נִשְׁמַעַת,

הַנְּשִׁימָה קַלָּה, אֵין בַּעַת,

סוֹף-כָּל-סוֹף אֲוִיר נָקִי!

לֹא רוֹאִים, שׁוֹמְעִים לֹא עוֹד

לַהַק זַרְזִירֵי עֵטִים,

נְפוּחִים, כְּבֵדִים, נֹאדוֹת,

הַסּוֹפְרִים הָעֲמִיתִים.

"מִי עוֹד לִי, אִם אֵין אֲנִי לִי..."

ווֹזְנֶסֶנְסְקִי בְּרֹאשָׁם.

אֵלֶּה, שֶׁבִּקֵּשׁ אֶמִילִיץ' (7)

לְהַנְחִית מוֹט עַל רֹאשָׁם.

לֹא נַכֶּה בָּם בַּפַּדַּחַת,

אֲוִיר נִגְנֹב וְחִישׁ נָעוּף.

נְגוֹנֵן עָלָיו בְּיַחַד,

עַל אֲוִיר עָלוּב, גָּנוּב.

9.

לֹא זָרַעְנוּ, לֹא גִּדַּפְנוּ

גּוֹרָלֵנוּ הָאַכְזָר.

לֹא רָגַזְנוּ. רַק שׁוֹרַרְנוּ

אֶת שֶׁתְּכוֹל אֲוִיר שָׁרַר.

אֵיךְ שׁוֹרַרְנוּ וְהוֹסַפְנוּ!

שִׁיר אַדִּיר, לֹא יְתֹאַר!

רַק הִלְבִּין בָּרֹאשׁ שֵׂעָר.

צְלִיל קוֹלֵנוּ – קוֹל שִׁירָה!

אֲוִיר, אֲוִיר, אֲוִיר בְּלִי הֶרֶף

מְזַרְזֵף לַמְּאוּרָה,

הַזַּרְזִיף הַדַּק שׁוֹקֵעַ,

מִבְצָרֵנוּ הָאֲוִיר,

בַּקַּרְקַע קָפוּא קוֹדֵחַ,

מֵחַדְרֵי מַחֲשָׁךְ זוֹרֵחַ

וְאוֹתָנוּ שָׁם מַסְתִּיר!

הַמִּבְצָר לֹא יֶאֱטֹם אֶת

צְלִיל אֲוִיר שֶׁלֹּא יִתַּם.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִסְתָּר,

הַמִּבְצָר מֵאִיר בָּעֹמֶק,

שְׁמוֹ קָרוּי עַל מַנְדֶלְשְׁטָם!

וְאֶצְלֵנוּ – מָה הַתֵּמַהּ –

מִן הָעֹמֶק, לֹא בִּכְדִי,

חֲגִיגָה עוֹד לֹא הֵחֵלָּה.

וְאֵין צֹרֶךְ, יַקִּירִי.

10.

כָּךְ יָאֶה לְךָ, הוֹ מִישָׁה!

כָּכָה, מִישׁ, יָאֶה גַּם לִי!..

הַס, שׁוֹמֵעַ? בּוֹא נַחֲרִישָׁה

טֶרֶם שַׁחַר חַכְלִילִי,

הַאֲזֵן לִצְלִיל בּוֹקֵעַ

עֲרֵמוֹת שְׁלָגִים עַל עִיר.

אוֹת נִתַּן – אַתָּה שׁוֹמֵעַ? –

זוֹ הַתְּכֵלֶת בָּאֲוִיר!

מִישָׁה, הַס! הַטֵּה אָזְנֶיךָ:

צְלִיל מַקְפִּיא עַל עִיר בִּירָה!

רוֹמְמוּת שֶׁלֹּא דּוֹעֶכֶת,

אֹשֶר זַךְ מַמְרִיא בְּשֶׁקֶט,

יִסּוּרֵי הַיְּצִירָה!

וְהִנֵּה חֶבְלֵי הַסֵּבֶל,

וְהָרִיק זוֹמֵם לָשׁוּב.

רוּחַ תְּכֵלֶת מִכָּל עֵבֶר

מְרוֹמֶמֶת אֶת הַגּוּף.

מִתְרוֹנֵן אֲוִיר גָּנוּב.

הערות:

(1) אפיסטולה –   בנצרות: כל אחת מהאיגרות בברית החדשה.

(2) גוֹסְקוֹמְסְטַט וְאַגְרוֹפְּרוֹם – חבָרות מסחריות ממשלתיות בבריה"מ.

(3) אֶס-אֶס-פֶּ – איגוד הסופרים הרוסיים; קָ-אֶס-פֶּ – תנועה חברתית לא רשמית, הסוגדת לשירי הבארדים.

(4) פליקס דזירז'ינסקי – בין שאר תפקידיו בצמרת בריה"מ, הקים בשנות ה-20 מחנות לחינוך של נוער עזוב.

(5) וֶ-פֶּ-שָׁ – המכללה של המפלגה.

(6) פְּרוֹרַבּ – מנהל עבודה (של פרויקט בהקמה בד"כ); "פרורב של הנשמה"– שם ספרו של וסילי ווֹזְנֶסֶנְסְקִי.

(7) אמיליץ' – אוסיפ אמיליץ' מנדלשטָם.

* * *

ראובן אדיבי

אימא (לא) כובסת

אבא הלך לצבא הבריטי כמתנדב, כדי להילחם בחיה הנאצית. במשך כשנה-שנתיים התקיימנו, אימא, אחי הקטן ואני, על הקצבה הזעומה שהגיעה מאי-אן, ביחד עם היתרות שהשאיר אבא מעסקיו כקבלן. אלו נגמרו בסוף 1941, ואימא עמדה בפני השאלה הגדולה הראשונה בחייה: מה יותר משפיל פולנייה גאה? האם לפנות לרבקה אִיצוֹךְ, העובדת הסוציאלית מטעם ויצ"ו, שהסתובבה בכפר וחיפשה חלכאים ונדכאים כדי לטפל בהם? לא. כבר היה לאימא עימות עימה כאשר הוצאנו את יגאל אחי הקטן מכפר הילדים ליד עפולה. שם סידרה לו מקום במאמץ גדול, והוא לא הסתגל שם בלעדינו.

ואולי לעשות מה שאימא פחדה ממנו יותר מכל – לעשות עבודות בית אצל נשות החקלאים המצליחים, אשר יכלו להרשות זאת לעצמן, אלו מהן שהעדיפו עוזרות בית יהודיות שומרות כשרות על פני הבדואיות הזולות מהשבט הסמוך? פולנייה גאה, ממשפחה טובה ועשירה ברחוב נאלבקי בוורשה, תהיה עוזרת בית? בושה וחרפה. הפשרה שעשתה אימא בין שתי הברירות המשפילות היתה: להיות "עצמאית" יענו[?].

ומה זה 'עצמאית' בנתונים דאז? להיענות להצעתו של ליידר הבורסקאי, ולכבס את בגדי העבודה שלו ושל פועליו. חלוקים, סינרים, מגבות, כולם צואים ומסריחים משרידי דם ושומן מהבהמות המסכנות. אלו שהפכו אצלו לעור נעליים משובח ולקמח בשר עבור התרנגולות.

פעם-פעמיים בשבוע העמידה אימא, בעזרתי, חצי חבית גדולה מלאה במים על ארבעה בלוקים גדולים שנשארו ממחסן חומרי הבניין של אבא. אני מילאתי מתחת לדוד המאולתר קש וגבבא, זרדים שאספתי בסביבה, ובעיקר קלחי תירס יבשים, והצתי אש גדולה עד שהמים רתחו.

אז באה אימא, קופסת שבבי-סבון בידיה, שמה אותם בדוד, בחשה, והכניסה תחילה את כבסי הבית.

עכשיו בא תורי. הפועל הצעיר, בן 9-10, עמד כל שעות הצהריים, בשעות שהחברים שיחקו בכדורגל בשולי הגבעה, מקל גדול בידו, ועירבל את תוכן הדוד הרותח, חזור וערבל עשרות ומאות פעמים, כמעשה מכונות הכביסה בימינו.

אז הגיע תורה של אימא להתיישב על שרפרף נמוך, גיגית הכבסים לפניה ובתוכה ה"קרש" המפורסם העשוי עץ, מצופה פח מרוט. על הקרש שיפשפה את הכתמים והשלימה את מעשי ההרתחה והערבול.

"אני לא כובסת!"

בזמן שאימא שפשפה את כבסי המשפחה, הכנסתי לדוד הרותח את הכבסים של ליידר הבורסקאי, וכשרתח הדוד מחדש התחלתי שוב בעירבול.

יום אחד קפץ על אמא זעמו של רוֹטְקוֹפּ ֹהאופה.

רוֹטְקוֹפּ היה בעל הבית שהשכיר לנו חדר בדירתו אשר בקומה השנייה. מתחת לחלק מהדירה היה חדר גדול עם תנור ענק ובו אפה את הלחם ואת החלות לתצרוכת הכפר.

שאר השטח בקומת הקרקע המפולשת שימש לכמה מטרות: לאחסן את העצים אשר שימשו להסיק את התנור במאפייה. לאחסן מכונות ישנות שיצאו מהשימוש, והאופה קיווה עוד למכור אותן ל"אלטע-זאכען" שהסתובבו בכפר פעמיים בשבוע. ועוד נותרה פינה מקורה שאיפשרה לאימא ולי לקיים את העסק של הכביסה תחת קירוי, דבר שהיה חשוב במיוחד בחודשי החורף.

לשמע צעקותיו של רוטקופ נזעקתי מדרך צינור הנפט העיראקי (אי. פי. סי.), אשר שימשה אותנו לתחרויות כדורגל נגד "נבחרת" הנערים מהשבט הבדווי. כשהגעתי ראיתי את רוטקופ הזועם ניצב סמוך לאימא, המרעידה והדומעת, הוא בשני ראשים גבוה ממנה, וצורח:

"לא רק שאת משתמשת במטבח יותר מרבע הזמן המוקצב לך. לא די שאת מאחרת בחודשיים להביא לי שכר דירה. לא מספיק שבמאפייה את חייבת בעד לחם וחלות לשבת מזה שלושה חודשים. את גם מעזה לנהל את המכבסה שלך מתחת לבית שלי, להשחיר את הקירות הלבנים, ולסכן בשריפה את ערימת העצים שצברתי עבור המאפייה שלי. ומי יודע? אולי כשאני ישן בצהריים את שנת הלילה שלי, רובי שלך מושך בגניבה עצים משלי כדי להזין את המדורה שלך.."

כל הנאום הזה, בעברית רצוצה מעורבת ביידיש ובפולנית היה ברור לי מראש. כבר שמעתי מחבריי לכיתה על תלונותיו הרבות שאותן סח בפני כל מי שרצה לשמוע, חוץ מאימא שאליה לא העז עד כה לפנות.

אף כי רעדתי מפחד, מפני האיש הגמלוני והצועק, אזרתי עוז בנפשי. אחזתי בשולי סינרו, ואמרתי: "רחם על אימא, אדון רוטקופ. בוא ניכנס למאפייה, נדבר, אולי נמצא פיתרון."

האיש הסתכל בי, התרצה, וחייך חיוך מתחטא: "טוב רובי. בוא ונדבר בעוד שעה, בהפסקת הצהריים של הפועלים."

ונעלם במאפייה.

המשכתי עם אמא בסחיטת הכבסים ובתלייתם על החבלים המשותפים של כל דיירי הבית. הקפדנו תמיד להשאיר שני חבלים פנויים לכביסה של אחרים. אך גם עניין זה גרם, בעיקר בחורף, לוויכוחים עם כל שכן שנתקל במצב שכל החבלים מלאים.

תוך כדי תליית הכבסים אמרתי לאימא: "אני הולך להציע לו שלושה שינויים, ואולי ישביעו את רצונו. מכיוון שהחורף עבר, אין לנו בעייה להעביר את האש והדוד לפינה הרחוקה של החצר. תמורת הזכות לקיים העסק בחצרו – אציע לו שנכבס עבורו את בגדי העבודה פעם אחת בשבוע, ללא תשלום.  ועוד – אשבע בחיי אבא, הנלחם נגד הגרמנים, שאינני גונב ממנו עצים."

הרהרה אמא דקות חדות.

"בסדר. מסכימה לשני הרעיונות הראשונים. אבל בחיי אבא אל תשחק. כמו כן היזהר מאוד ממנו. אתה מכיר את השמועות בכפר על התייחדותו של רוטקופ, מדי פעם, עם בנותיהם ונשותיהם של פועליו היהודים, ועם חסן הנער הבדווי שעובד אצלו כמחלק הלחם... אין אלוהים לאיש הזה.."

בשעה שתיים בדיוק נכנסתי למאפייה. רוטקופ נראה פזור נפש ועייף מאוד מהעבודה שהחל בה כבר בשתיים בלילה. בלי להתווכח הסכים לשתי ההצעות הראשונות, בעניין הזזת דוד הכביסה, ובעניין כביסת בגדי המאפייה.  

הוסיף בחיוך שנראה לי ערמומי או ממזרי קמעא: "ואם אהיה מרוצה מהלובן של הסינרים והכובעים, תקבלו גם כיכר לחם עגולה ליום ועוד שתי חלות לשבת, על חשבון הבית!"   והוסיף: "ומה יש לך להגיד בעניין עצי ההסקה שלי?"

נזכרתי במצוותה של אמא ועניתי: "אסור לי להישבע באלוהים, כי אבא אינו מאמין בו וגם אני מסופק אם הוא קיים. אבל אוכל להתחייב בהן-צדק..."

חייך בחנפנות חשודה והוסיף: "ואם תהיה ילד טוב אליי, תזכו אתה ואימך בעוד טובות הנאה רבות."

"בסדר. עוד נראה," הפטרתי, ונמלטתי ברעדה.

לימים, כשאבא חזר מהמלחמה, אסרה עלי אימא בתכלית איסור לספר לשום אדם, במיוחד לא לאבא, על עיסוקיה כאשר היה במלחמה.

עברו שנים אחדות. אבא נקלע למשבר כלכלי. ניסיתי לעזור לו בחשיבה קדימה. הצעתי לו שיקים מכבסה אוטומטית. הוספתי שיש לי ניסיון מסוים בנושא, בלי לפרט.

אימא, שעמדה מאחרי הדלת ושמעה את השיחה כמעט שהתעלפה.

"אני לא כובסת," צרחה בזעם. "אני לא כובסת!"

הרעיון נפל סופית.

הסיפור לקוח מתוך ספרו החדש של ראובן אדיבי, "שבבי זיכרון וחלום", שמאוייר בידי מיכל זהבי. הספר מחזיק 352 עמודים וכולל שישה שערים של סיפורים כמו-ביוגראפיים: שער חלומות, שער מסות ואידיאולוגיה, ועוד.

הספר יצא בהוצאת 'אדמן', ת"ד 5075, רמת השרון, ומופץ כקובץ אינטרנטי (חינם, לפי פנייה בכתב או במייל); בעותק כרוך באמצעות הדואר (80 שקל, כולל אריזה ומשלוח); אפשר גם בדיסק (15 שקל).

להזמנת עותק בקובץ ממוחשב יש לפנות בדוא"ל כלהלן: adivir@gmail.com

להזמנת עותק מודפס וכרוך יש לשלוח שיק בסך 15 או 80 שקל על שם מ. לייבוביץ',    ולחילופין בולי דואר ללא ערך נקוב, בסכום מקביל, לת"ד 5075 רמת השרון. הספר/הדיסק יגיעו תוך שבוע.

אחדים מסיפוריו של ראובן אדיבי פורסמו בעבר במכתב העיתי "חדשות בן עזר"

* * *

יובל ה-100 לקיבוץ – ספר חדש בסדרת "עידן"

בהוצאת יד בן-צבי , יד יערי ויד טבנקין יצא לאור כרך מאמרים בסדרת "עידן" המוקדש ליובל ה-100 לקיבוץ. הכרך נערך ע"י ד"ר צבי צמרת ופרופ' אביבה חלמיש. 

אוסף המאמרים יוצא דופן בעיצובו, מלווה במאות דימויים חזותיים מאוצרות הארכיונים הקיבוציים, שנלקטו ונערכו ע"י יובל דניאלי (יד יערי - המעפיל), ונעטרו במילותיו שובות הלב של מוקי צור (עין גב).

את הספר ניתן (וכדאי) להשיג במחירים מיוחדים במזכירויות המוסדות השותפים (60 ₪ לחברי ובוגרי התנועה הקיבוצית, 80 לציבור הכללי) ובמחירים רגילים בחנויות הספרים.

לרכישת הספר אנא התקשרו   ליד יערי בטלפון 04-6309232

או בדו"אל yariarch@givathaviva.org.il

בברכה,

דודו אמיתי

ארכיון השומר הצעיר יד יערי

* * *

דנצ'ו (דן ארנון)

כובע טמבל הוא "כובע מקוואי"

שיצר הכובען התל-אביבי נחמיה קירש

לאהוד שלום!

בעניין הדיון האקדמי והחשוב על מקור כובע הטמבל:

בשנת 1995 יצא ספרי "כובעים בראש" בהוצאת עם עובד, ספר העוסק בארץ ישראל, בהיסטוריה שלה, בדתות ובעדות – בדרך הכובעים. מיד לאחר צאת הספר (שאזל מזמן) קיבלתי את המכתב, המובא להלן בקיצורים, ותאריכו 9.8.95:

"אנו הרשומים מטה הננו צאצאי הכובען הראשון בארץ, אבינו ע"ה נחמיה קירש שפתח עסק לייצור כובעים בתל אביב הקטנה בשנת 1924...

"...באשר לכובע הנקרא 'כובע טמבל', ראשיתו כאשר האחראית על המשק בבית הספר החקלאי מקווה ישראל פנתה לאבינו וביקשה ליצור למען ילדי בית הספר כובע מבד שיגן מפני השמש וניתן יהיה לקפלו מבלי לפגום בצורתו. הרעיון של אבינו נלקח מכובע לבן מבד פיקה, אשר יצרנו באותו פרק זמן, כובע עשוי כיפה ומסביבו שוליים בחצי עיגול. הכובע הלבן היה נוח אך לא ניתן היה לקפלו, על כן עשהו בצורה יותר חרוטה עם שוליים ישרים ומבד חאקי שניתן לכביסה. כובע זה נקרא תקופה ארוכה "כובע מקוואי". לאחר כמה שנים יצרנו אותו גם מבד כחול. כובעים אלו החליפו אצל עובדי החקלאות את כובעי הקסקט או הקש שהיו מקובלים קודם, שלא ניתן לקפלם."

חתומים:

ישראל קירש (רמת חן)

נפתלי קירש (גבעתיים)

הנה, הוספתי עוד נדבך לדיון

דנצ'ו

אהוד: תוכלו לקבל בנפרד את הקובץ "לתולדות טמבל וכובע טמבל", קובץ ההולך ותופח בעזרתכם מגיליון לגיליון.

* * *

שלום אהוד,

שולח התרשמות פיוטית שלי מהאזכרה האחרונה לזכר הנופלים בקרב על שחרור גזר, קרב שבו נפל שלמה מאוטנר, אח של סבא שלי (שיחיה):

עמית מאוטנר

אַזְכָּרָה מְסֻגְנֶנֶת

לְמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים טוֹבִים וְגִבּוֹרִים נֶאֱסָפִים

גַּם הַשָּׁנָה בּוֹנֵי הַמְּדִינָה. בְּרוֹשִׁים בּוֹגְרִים

נוֹשְׂאִים צַמְּרוֹתֵיהֶם לְאוֹר גָּבוֹהַּ

גַּם אִם מְחָטִים שְׁמוּטִים לָהֶם עַל מַדְּפֵי הָעֲנָפִים.

פִּרְחֵי וְרָדִים בְּצֶבַע אַרְגָּמָן מְעוֹרְרִים

אֶת מַצֵּבוֹת הַשַּׁיִשׁ עֲלֵיהֶן הֵם מֻנָּחִים כְּטִפְטוּפִים

שֶׁל דָּם, פּוֹתְחִים פְּצָעִים בְּאֹפֶן חֲגִיגִי

לְזֵכֶר הַנּוֹפְלִים בְּרִגְעֵיהֶם הָאַחֲרוֹנִים.

וְהַנּוֹפְלִים מָעֳמָדִים עַל הָרַגְלַיִם

מֵהַפֶּרְסְפֶּקְס, תַּצְלוּמִים לְאֹרֶךְ הַחוֹמָה כְּמוֹ שׁוּרַת

נוֹרִים, הַפַּעַם מְסֻגְנֶנֶת, מוּצָאִים לַחַיִּים

לִמְטַחֲוֵי עֵינָיו שֶׁל הַקָּהָל בַּדֶּשֶׁא הַיָּרֹק.

"וּכְשֶׁיָּבוֹא הַקֵּץ עַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת..." פָּסְקָה זְקֵנָה

שֶׁבַּדּוּכָן, אַךְ דִּפְדּוּפָהּ לְדַף הַהַבְטָחָה הָיָה אִטִּי כָּל כָּךְ

(הִיא גַּם הִגִּיעָה עִם מַקֵּל) עַד שֶׁזָּכַרְנוּ אֶת הַפֶּסֶק

כִּמְאֹרָע מַשְׁמָעוּתִי בְּתוֹךְ דְּבָרֶיהָ.

עוֹרֵב צוֹוֵחַ פֶּתַע בְּגִרְסָה חֵרוּמִית  

בְּאֶמְצַע זִמְרוּרֵי הַ'מָלֵא רַחֲמִים' שֶׁל הַחַזָּן הַצְּבָאִי.

אִשָּׁה שְׁלֵוָה עוֹנָה 'אָמֵן' עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא,

יָדֶיהָ כְּמוֹ גַּם שְׁעוֹן יָדָהּ הַנָּח שְׁלוּבוֹת עַל כֶּרֶס עֲגֻלָּה.

* * *

נגה מרון

תלמידים וזכויותיהם

אני משוכנעת ששר החינוך מודע היטב לבעייה שהעלתה הסופרת אורה מורג במכתב נוגע ללב ששלחה אליו. [גיליון 547]. אורה הוזמנה למפגש   עם תלמידים מכיתה ד'   והזדעזעה כשנוכחה בחוסר האונים של מורה מול תלמיד מופרע. כל הילדים ישבו על מחצלת, המורה על כיסא, וכאשר קמה לרגע תפס אחד הילדים את כיסאה של המורה, ובחוצפתו הרבה לא הסכים לפנותו. אולם המורה   ידעה שהחוק אוסר עליה לסלק את הילד בכוח.  

מקרים מזעזעים כאלה, ואף גרועים מזה, אינם מפתיעים כל מי שמכיר את בתי הספר שלנו, ובוודאי לא הפתיעו אף את שר החינוך.   המורים והמנהלים עצמם אינם מרפים מתביעתם לקבל כלים לאכיפת המשמעת, כי הנושא ממרר את חייהם ואף פוגע קשות במהלך הלימודים. ואכן הנהגת המשרד יושבת עם נציגי המורים על המדוכה הזאת כבר שנים – מדברים ומדברים אך המצב רק הולך ומחריף.

אולם הבעייה לא תיפתר אם לא יימצא הפתרון   החינוכי   המתאים   לקומץ קטן של   תלמידים מופרעים, שהמהומה שהם מקימים היא זעקתם הנואשת לזכות בתשומת לב. לרוב מדובר בילד בעייתי אחד או שניים בכיתה, שזקוק לטיפול בבעיותיו המיוחדות בכיתה קטנה של 8-10   תלמידים עם מורה וסייעת   שהוכשרו לחינוך מיוחד. כיתות כאלה קיימות ברוב בתי הספר, והמדינה משקיעה בהן משאבים ניכרים. התלמידים שהועברו   אליהן   זוכים   לטיפול   צמוד ומסור, המאפשר להם להתבטא ולהתפתח כל אחד על פי יכולתו ומגבלותיו.

הצרה היא שהורים רבים מאלה, שלאסונם ילדם אובחן כזקוק לכיתה כזאת, טומנים את ראשם בחול. הם משלים את עצמם, ואף תובעים מהנהלת בית הספר – להשאירו בכיתה הרגילה, כאילו בדרך זו יהפוך ילדם   להיות רגיל,   כמו כולם. הורים אלה אינם   מבינים   שבזה הם מוותרים   על   זכותו   של ילדם לחינוך המיוחד שהמדינה צריכה להעניק לו. אפשר להבין את מצוקתם של הורים שגורלם המר להם, אולם אי אפשר לקבל את כניעת משרד החינוך ללחצם הבלתי מוצדק בעליל. כל ילד מתפרע   שאינו מסוגל לקבל את כללי המשמעת הנהוגים בכיתה נורמטיבית פוגע בזכותם הבסיסית של כל הילדים האחרים.    

כאן חייבים הוריהם של יתר התלמידים לצאת להגנת ילדיהם! לשמור על זכותם ללמוד באווירה תרבותית וללא ביזבוז של חלק ניכר מהשיעור על השלטת סדר בצעקות ובאיומים.   כיום מוכנים הורים זועמים   להפוך עולמות רק כאשר ילדם הפרטי נפגע פיזית מאלימות של ילד אחר, אולם הגיע הזמן שציבור פסיבי זה, המהווה את רוב מניינה ובניינה של המדינה, ייצא   משאננותו ויתבע מן   המוסד המחוקק שלנו לממש הלכה למעשה את זכותם של ילדינו להתחנך כראוי במדינה נאורה ומתוקנת.     

אהוד: מבלי שאהיה מנהל או מורה-לשעבר, כמוך נגה, זו בדיוק היתה גם תגובתי למכתבה של אורה מורג בגיליון הקודם.

* * *

 אהוד,

 המאמר "בעתיד הנראה לעין" [גיליון 547], מקיף, מרשים, משכנע וקולע.

 מתי דוד

אהוד: אני יודע.

* * *

"מעל קווי המתח"

ספר הביכורים של המשורר הארצישראלי איליה בר זאב

ניתן להשיג ישירות מהוצאת "קשב לשירה" ב-40 ש"ח בלבד

(כולל דמי משלוח)

הכתובת: "קשב לשירה", אבן גבירול 68 תל אביב 64952

המחאות יש לרשום לפקודת: קשב-וייכרט

 * * *

חנן עמיאור

תחשבו כמונו, תקבלו ציון

מתוך ה"ניוזלטר" של החינמון "ישראל היום" מיום 28.5.10

כשהחלו תלמידי הקורס "ביורוקרטיה ממשלית וזכויות אדם", שאותו העביר באוניברסיטת תל אביב פרופ' יהודה שנהב, לעיין בסילבוס, ציפתה להם הפתעה. אל שנהב ואל המתרגלת, עו"ד יעל ברדה, התלווה כמרצה אורח עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של עמותת "יש דין". בקורס שהוגדר כסמינר המשלב תיאוריה ופרקטיקה, כך הבטיח הסילבוס, "יפעלו הסטודנטים מדי שבועיים במסגרת פרויקט המשקיפים על בתי המשפט הצבאיים של תנועת 'יש דין', ובפרויקט ארגון 'מחסום ווטש', בפעולות של תיעוד, ניהול יומן מסע וכדומה."

"על פעילות זו," הבטיח הסילבוס, "יתוגמלו הסטודנטים בהחזרי נסיעות ובמלגה שנתית בסך 1,450 ש"ח. בסוף השנה על הסטודנטים להגיש מאמרים המבוססים על פעילותם וחוויותיהם, חלקם אף יזכו להיכלל בחוברת בעריכת פרופ' שנהב ועו"ד ספרד, ובשיתוף הארגונים."

היו בין הסטודנטים כאלה שהבטחות הסילבוס לא נראו להם. תלונותיהם, כמו גם תלונות נוספות שחלקן יובא להלן, מצאו את דרכן לדו"ח שהגישה השבוע [שעבר] תנועת "אם תרצו" ליו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ זבולון אורלב.

כותרת הדו"ח מדברת על "סתימת פיות, הדרה והטיה אנטי ציונית באקדמיה בישראל". התמונה שמציג הדו"ח עולה בקנה אחד עם אמירתו של המשנה לראש הממשלה, משה (בוגי) יעלון מהשבוע [שעבר], לפיה "גורמים באקדמיה בישראל מערערים על קיומנו, חוברים לאויבנו במערכה על קיומנו, מתוך רדיקליות או נאיביות".

הדו"ח בחן את המחלקות השונות למדע המדינה ואת אחוזי הייצוג למחקרים אנטי ציוניים או פוסט ציוניים, לעומת מחקרים התומכים בתנועה הציונית. הדו"ח גם סקר פעילויות אנטי ציוניות שונות שמתקיימות בין כותלי האוניברסיטאות ובחסותן. עוד מציג הדו"ח דוגמאות לכינוסים איסלאמיים אנטי ציוניים, שהתקיימו באוניברסיטאות, והושמעו בהם קריאות אנטי יהודיות ובזכות ההתנגדות החמושה, וכן תערוכת קריקטורות אנטישמית שהוצגה ב-2007 במרכז האוניברסיטה העברית בהר הצופים.

אבל במוקד הדו"ח עומד מחקר על הסילבוסים (חומרי הלימוד). הוא חילק את המחקרים והמאמרים מהם מורכבים הסילבוסים במחלקות למדע המדינה ל"ציוניים" מצד אחד, ול"אנטי ציוניים" או "פוסט ציוניים", מצד שני. מסקנת המחקר, שעליו פיקחו ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ, מצביעות על יחס ממוצע של 20:80 – כלומר רוב מכריע מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות "פוסט ציוניות" ו"אנטי ציוניות".

במסגרת המחקר נסקרו 36 הקורסים העוסקים בנושא הלאומיות והציונות במחלקות למדעי המדינה בחמש האוניברסיטאות בישראל. נבחרו שלושה הוגים פוסט ואנטי ציונים מובהקים: ברוך קימרלינג, הטוען כי הציונות דומה לקולוניאליזם, אורי רם, מהחוקרים שהחדירו את מושג הפוסט ציונות לשיח האקדמי, ואדוארד סעיד, שהוביל את השיח האנטי ישראלי בעולם האקדמי. מולם בחנו את מספר המאמרים של חוקרים ציונים מובהקים: פרופ' רות גביזון, פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' שלמה אבינרי.

"כדי לקבוע אם מאמר מסוים מביע גישה ציונית או אנטי ציונית," אומר ד"ר ברץ, "השתמשנו בקריטריון אחד בלבד – עמדתו בשאלה האם ליהודים יש זכות לקיים מדינת לאום בארץ ישראל – כן או לא. מאמרים שהוגדרו כציוניים על פי הקריטריון הזה כמעט אינם מופיעים בסילבוסים."

הסוגייה השלישית שנבחנה השוותה בין מספר ההופעות בסילבוסים של חוקרים המצדדים במודל של מדינת כל אזרחיה, לעומת חוקרים היכולים להכיר גם בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. גם כאן, חוקרים המצדדים במדינה הניטרלית הופיעו בסילבוסים 24 פעמים, ולעומת זאת חוקרים המכירים בזכות של ישראל להתקיים כמדינה יהודית הופיעו בסילבוסים 9 פעמים בלבד.

יו"ר התנועה, רונן שובל, מסביר: "המרצים מפנים סטודנטים ל-80 אחוזים של חומר אנטי ציוני, כמעט בלי ללמד מחקרים המציגים גישות הפוכות."

מן הצד השני, מרצים למדע המדינה המוכרים כאנשי שמאל, בזים למתודולוגיה של "אם תרצו", ומגדירים אותה כ"פשטנית ואינפנטילית".

פרופ' אברהם דיסקין, לשעבר ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, אומר ש"אכן יש בעייה להגיד על מישהו דיכוטומית שהוא ציוני או פוסט ציוני. אבל המגמה שהם מראים היא סופר-מדויקת. יש באינטרנט רשתות שיח של מדע המדינה. הרוב המכריע של הדוברים הוא פוסט ציוני, שמקבל נרטיבים שקריים. למשל, אני לא חושב שיש מישהו באיזושהי מחלקה למדע המדינה שמלמד את העובדות היסודיות לפיהן האוכלוסייה הערבית בירושלים גדלה פי ארבעה מאז מלחמת ששת הימים בעוד תחת השלטון הירדני לא גדלו בכלל. אבל מה, כולם מלמדים על ייהוד ירושלים והולכים להפגנות בשייח' ג'ראח. אז אתה שואל אם הדו"ח של 'אם תרצו' נכון? האמת שהוא מתון."

"מה שאני חושב על הדו"ח," עונה פרופ' אורי הדר מאוניברסיטת תל אביב, מנחה כינוס "קולות מעזה" שנערך באוניברסיטה לפני כשישה שבועות, ומי שחתם על עצומות תמיכה בעזמי בשארה, טלי פחימה והסרבנים, "זה שהוא חלק ממאמץ מקארתיסטי לפסול אנשים. המגמה זהה – להוציא מהשיח הישראלי אוסף מסוים של דעות. להופכן ללא לגיטימיות במובהק."

פרופ' יהודה שנהב, מאותו קורס שכלל פעילות ב"מחסום ווטש", ומחברם של מאמרים רבים המתארים את הציונות כקולוניאליזם, אינו מבין מה רוצים ממנו: "מעולם איני עוסק בשיעורים בפוליטיקה. לעומת זאת אני עוסק ב'פוליטי', שהוא חשיפת יחסי הכוח בתוך מבנים חברתיים. אי עיסוק בו הוא הטעייה, והוא מעשה פוליטי בדיוק כמו להפך. אם ישראל מטילה פצצות זרחן ברצועת עזה, מחובתי לדבר על כך, אם זה מתאים לנושא השיעור. מדעי החברה מחויבים לערכים אוניברסליים. יש אנשים שמבינים אוניברסליות במונחים של בגידה. זו אבחנה מוכרת מן ההיסטוריה."

פרופ' שנהב מאוכזב מאנשי "אם תרצו": "אני מצר על כך שקבוצה של אנשים צעירים החליטה לחקות את המקארתיזם. אני מבין שחלק מהם הם בוגרי מדעי החברה. אם כך, כשלנו במשימתנו כמורים. אופק המחשבה שלהם צר והדבר בא לביטוי בחוסר מורכבות ובשימוש בסיסמאות מביכות."

מאוניברסיטת תל אביב נמסר השבוע, כי אותו קורס שהעביר פרופ' שנהב, שבמסגרתו הצטרפו הסטודנטים לפעולות ב"מחסום ווטש" וב"יש דין" תמורת מלגה, היה חד פעמי ואינו קיים עוד.

תלונות סטודנטים על עוינות כלפי ציונות ולאומיות הגיעו אל עורכי הדו"ח של "אם תרצו", לא רק מאוניברסיטת תל אביב, אלא ממוסדות אקדמיים נוספים.

באוניברסיטה בבאר שבע, הנקראת על שמו של דוד בן גוריון, שמעו תלמידי הקורס "מבוא לפוליטיקה וממשל" שאותו בן גוריון היה "חרא של בן אדם", כדברי המרצה איילת הראל שלו (שוהה בחו"ל ולא העבירה את תגובתה לתלונות בדו"ח). הם גם נאלצו לצפות, כחלק מחובות השיעור וכחלק מחומר הבחינה, בסרט "שיחות עם עזמי בשארה".

עוד בחומר הלימוד של הקורס, ובמסגרת נוכחות החובה: ניתוח כתבה עיתונאית המעודדת סרבנות והאזנה להרצאה מפי ח"כ דב חנין, איש מפלגת חד"ש, על משנתו הפוליטית.

לתלמידי הקורס "מבוא לסוציולוגיה", המליצה המרצה סיגל רון "לקרוא את המאמר של אלה שוחט, משום שהוא מפרק לגורמים את הנרטיב הציוני" (רון לא הגיבה לפניות אליה), ותלמידיו של ד"ר אפרים דוידי, בקורס על מדיניות הרווחה בישראל, שמעו מפיו ש"שמירה על חיי אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון אינה אלא נטל פוליטי על התקציב" (גם דוידי לא העביר את תגובתו).

הלאה. תלמידי הקורס "סוציולוגיה של החינוך" של פרופ' תמר רפפורט באוניברסיטה העברית, שהופיעו למחרת יום העצמאות שעבר לשיעור, שמעו מפיה שהיא: "לא מאמינה לכמות הנוכחים בכיתה, זה מפליא אותי בעקבות מה שהיה אתמול, מה שאתם קוראים לו חג." רפפורט לא הגיבה לפניות העיתון אליה, אבל דוברת האוניברסיטה העברית מסרה: "האוניברסיטה העברית דוגלת בחופש ביטוי מלא. חברי הסגל של האוניברסיטה נבחרים על פי מצוינות אקדמית ולא על פי האוריינטציה הפוליטית."

בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מספר הדו"ח, מפעיל ד"ר אילן סבן "קליניקה משפטית לזכויות המיעוט הערבי פלשתיני", אשר בה הוא מייעץ לתלמידים ערבים ישראלים. בין העצות: כיצד לא לעמוד בזמן השמעת ההמנון, כיצד להתמודד עם מידע חסוי שמגישים שירותי הביטחון לבתי המשפט בפרשות ביטחוניות ועוד.

הקליניקה מתייגת עצמה באוניברסיטה כגוף א-פוליטי, אבל על פי הדו"ח, כשביקש תלמיד בפקולטה להקים קליניקה לענייני משפט בינלאומי כדי לסייע לישראלים בחו"ל בהגנה מפני תביעות בגין פשעי מלחמה – הוא נדחה בטיעון לפיו "מדובר בנושא פוליטי שנוי במחלוקת."

ד"ר סבן אמר בתגובה כי אל הקליניקה שהוא מנהל הגיעו תלונות על שבית ספר נענש על כך שחלק מתלמידיו, שליוו קבוצת כדורגל של המוסד למשחק חוץ, לא עמדו בעת השמעת ההמנון. עמדתו היא שיש לאפשר זאת. בנוסף, הוא רצה לדעת איך לצמצם את "התופעה הקפקאית" של הוצאת צווי הגבלה.

בקורס "ההיסטוריה של המזרח התיכון" באותה אוניברסיטה, התלוננו סטודנטים על התעקשותה של המרצה לא לקרוא למלחמת העצמאות בשמה, אלא "מלחמת 48", ויש עוד תלונות.

מאוניברסיטת חיפה נמסר: "'אם תרצו' הוא גוף מקארתיסטי המאיים על חופש הביטוי, המחקר והמדע בישראל, ואינו ראוי להתייחסות רצינית".

"כל מי שהחופש האקדמי יקר לליבו", אומר ארז תדמור, מראשי תנועת "אם תרצו", "צריך להיות מודאג מאוד. דו"ח זה הוא רק קצה הקרחון של תופעה רחבה הכוללת מאות מרצים שמנצלים את עמדת ההוראה להפצת תעמולה אנטי ישראלית. מי שמכיר את המתרחש בפקולטות למדעי הרוח והחברה יודע שהמדד המרכזי לקידום אינו מצוינות אקדמית, כי אם תמיכה בעמדות ה'נכונות', המייצגות את הספקטרום הרחב שבין חד"ש למרצ."

לא רק בדו"ח של "אם תרצו" משתקפת תחושת המחנק. בנובמבר האחרון כתבה פרופ' נירה חטיבה, האחראית על סקרי המשוב הנערכים למרצים באוניברסיטת תל אביב, כי "יש תלמידים לא מעטים של מרצים (בעלי דעות שמאליות) שמתלוננים ומדווחים שהם נפגעים מאוד מהצגת הדברים המנוגדת לדעתם, אבל חוששים להביע דעות מנוגדות בשיעורים, פן יפגע הדבר בציוניהם."

עוד כתבה פרופ' חטיבה שהיא "נתקלת בהמון תלונות של סטודנטים לגבי מרצים לא מעטים ומתחומים שונים, המביעים בשיעורים דעות שמאליות קיצוניות, תוקפים את מדינת ישראל, את צה"ל, את התנועה הציונית ואף גרוע מכך."

דבריה של חטיבה, שנשלחו ברשימת דיוור פנימית לגורמים בתוך אוניברסיטת תל אביב, דלפו לכתב "הארץ", אור קשתי, ועוררו סערה.

מאוניברסיטת תל אביב נמסר השבוע [שעבר] ל"ישראל היום" בתגובה: "רקטור אוניברסיטת תל אביב ערך בדיקה מקיפה של משוב התלמידים, ובמסגרתה נמצאו כ-140 הערות על השמעת דעות פוליטיות. רוב התלונות היו על שלושה מרצים. לאחר פגישה שבה הובהר להם כי האוניברסיטה אינה מוכנה לקבל התנהלות כזו בשיעורים, כל השלושה התנצלו ואמרו שלא היו ערים לכך והבטיחו להקפיד להימנע מכך בעתיד."

כל הזכויות שמורות ל"ישראל היום"

אהוד: לפעמים אני תוהה איך אדם כל כך בלתי-אמין בעיניי מבחינה אקדמית – יהודה שנהב שמו – נושא תואר פרופסור? האם עד כדי כך התרוקן התואר מתוכנו? האם יש כיום פרופסורים שמעניקים לעמיתיהם פרופסוּרוֹת על רקע פוליטי, לרוב אנטי ציוני?

* * *

יוסי גמזו

רֶקְוִיאֶם לַחֲמוֹר

בֵּין חַדְשוֹת הַשָּבוּעַ גְדוּשוֹת הַתַּפְרִיט

שֶל מַחְנָק מְדִינִי וּמַחְנַק הַחַמְסִינִים

אִיש לֹא שָׂם אֶת לִבּוֹ לִידִיעָה אַכְזָרִית

עַל חֲמוֹר שֶנִּרְצַח בִּמְזִמַּת פָלַסְטִינִים.

עַל חֲמוֹר חַף מִפֶּשַע, שֶפֶּתַע גָלָה

מֵאַרְצוֹת הַחַיִּים (שֶגַּם הֵן אֵינָן נֹפֶת)

אֶל מוֹתוֹ, כִּי נִרְתַּם לִיצוּלֵי עֲגָלָה

בָּהּ טָמְנוּ חוּלִיגָאנִים עַרְבִים מִטְעַן-תֹּפֶת.

הַמִּטְעָן לְשוֹלְחָיו לֹא הוֹעִיל שָם הַרְבֵּה

וְשֹוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל לֹא זָכוּ כְּלָל לִגְזֹר אֶת

הַקּוּפּוֹן שֶל פִּגּוּעַ – מִלְּבַד לְגַבֵּי

אוֹתוֹ חְמָאר שֶשָּמַיְמָה הוּעַף בְּתִפְזֹרֶת.

אַךְ כֵּיוָן שֶאֶצְלֵנוּ כָּתוּב בִּמְפֹרָש

בְּמַסֶּכֶת שַבָּת (קכ"ח) כִּי מֻטֶּלֶת

עַל כָּל אִיש יְהוּדִי הַמִּצְוָה בָּהּ נִדְרָש

הוּא לַחְסֹךְ מִכָּל בַּעַל-חַיִּים שֶבַּחֶלֶד

כָּל כְּאֵב וְכָל צַעַר, כִּי גַם הַחַיּוֹת

הֵן בְּרוּאָיו וִיצוּרָיו שֶל אֱלוֹהַּ מִמַּעַל

לֹא נוּכַל כַּמּוּבָן כָּאן שְוֵי-נֶפֶש לִהְיוֹת

לְגוֹרָל הַחֲמוֹר שֶרָצְחוּ בְּנֵי-בְּלִיַּעַל.

וְכֵיוָן שֶקְּטִילַת הַחֲמוֹר, מִטִּבְעָהּ,

מוֹכִיחָה לְדִידֵנוּ לְכָל בַּעַל-מוֹחַ

כִּי טִיבָם שֶל רוֹצְחָיו חֲמוֹרִי פִּי שִבְעָה

מִטִּבְעוֹ שֶל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר הַמָּנוֹחַ,

מַסְפִּידִים כָּאן אֲנַחְנוּ בִּכְאֵב וּנְכָאִים

אֶת אוֹתוֹ חֲמוֹרִיקוּ שֶעָף לַשָּמַיִם

וּבִפְרָט שֶבְּקֶרֶב רוֹצְחָיו עוֹד חַיִּים

חֲמוֹרִים לֹא הוֹלְכֵי עַל אַרְבַּע, רַק עַל שְתַּיִם.

וַאֲפִלּוּ פִּגּוּעַ כָּזֶה שֶנִּכְשַל

לֹא יַמְחִיש לִשְבוּיֵי-הַבּוּרוּת-וְהָעֹנִי

שֶעוֹד זִיק-הַתְּבוּנָה בְּרֹאשָם לֹא בָּשַל

וְחוֹלִים עוֹד בְּנֶגַע הַנַּאקְבָּה הַכְרוֹנִי

כִּי חֲמוֹר בִּיש-מַזָּל זֶה הוּא רַק הַמָּשָל

וְכִי הֵם, הֵם עַצְמָם –  הַנִּמְשָל הָאִירוֹנִי.

כִּי אֵין שֶמֶץ סִכּוּי שֶיִּצְלַח בְּיָדָם

הַמַּשָּט הַיָּמִי שֶהוֹעִידוּ לְעַזָּה

בְּמַסְוֶה שֶל קַמְפֵּין לִזְכֻיּוֹת הָאָדָם

שֶפּוֹשְעֵי הַחָמָאס הֲפָכוּן כְּבָר לִפְרָאזָה

(שְלַל זְכֻיּוֹת שֶאוֹתָן, כִּגְרוֹטֶסְקָה כְּלָלִית

מְפִירִים הֵם יוֹם-יוֹם, כְּבָר שָנִים, לֹא רַק נֶגֶד

הַשָּבוּי בֶּן אַרְצֵנוּ, גִלְעָד בֶּן שַלִּיט,

שֶיָּדוֹ שֶל הַצְּלָב הָאָדֹם לֹא מַשֶּׂגֶת

לִרְאוֹתוֹ – אֶלָּא גַם נֶגֶד רֹב בְּנֵי עַמָּם

שֶמִּתּוֹךְ בָּתֵּיהֶם הֵם יוֹרִים מַטְּחֵי יֶרִי

בְּחָסוּת אֶזְרָחִים בָּם חוֹסִים הֵם עַצְמָם

בֵּין נָשִים וִילָדִים כְּמִקְלָט אַרְטִילֶרִי

שֶל אוֹתָם מוּגֵי-לֵב, אַבִּירֵי הַגִּ'יהָאד,

שֶאִם צַהַ"ל יַחְזִיר לָהֶם אֵש עַל שִלּוּחַ

שֶל קָסָאמִים וּגְרָאדִים בִּצְרוֹר שֶנּוֹעַד

לְשַתְּקָם – הֵם מִיָּד יִפְצְחוּ בְּקִלּוּחַ

שֶל צִוְחוֹת-הִתְחַסְּדוּת מוּל הָאֵש הַנֶּגְדִּית

כַּקּוֹזָק הַנִּגְזָל הַזּוֹעֵק חֲסַר-יֶשַע

וְיִמְחוּ עַל אוֹתָהּ תוֹקְפָנוּת יְהוּדִית

הַמַּכָּה בְּצִבּוּר אֶזְרָחִי חַף מִפֶּשַע).

וּכְלוּם אֵין זֶה, בְּעֶצֶם, מוֹכִיחַ לֵאמֹר

כִּי טִבְעָם חֲמוֹרִי עוֹד יוֹתֵר מֵחֲמוֹר?

אוֹ גִרְסַת-הַכָּזָב כִּי מַשָּט זֶה מוֹבִיל

רַק מִטְעָן מְבֻקָּש שֶל צִיּוּד סָנִיטָארִי.

"מְבֻקָּש"? זֶה נָכוֹן, אַךְ רַק כְּסִיל אוֹ אֱוִיל

לֹא יַבְחִין שָם, בַּתֶּקֶן הַ..."הוּמָנִיטָארִי"

אֵי-שָם בֵּין הַתְּרוּפוֹת וּבֵין קֻפְסוֹת-הַשִּמּוּרִים

מִטְעָן שֶתִּקְוָתָם כִּי לֹא נַשְגִּיחַ בּוֹ כְּבָר גָּזָה

בָּרֶגַע שֶזִּהִינוּ בּוֹ כְּנֻפְיַת פּוֹשְעִים גְּמוּרִים

הַמִּתְכַּוְּנִים, בְּלִי הַצְלָחָה, לְהִסְתַּנֵּן לְעַזָּה

וְאֵלֶּה, כַּזָּכוּר, מְאֹד-מְאֹד מְבֻקָּשִים

אַךְ לֹא רַק מִצִּדּוֹ שֶל הַחָמָאס, כִּי אִם עֲדַיִן

מִצַּד שַבָּ"כּ הַמַּכִּירָם כִּפְקַעַת נְחָשִים

שֶל מְרַצְּחִים עִם קַבָּלוֹת וְדָם עַל הַיָּדַיִם.

וּכְלוּם אֵין זֶה, בְּעֶצֶם, מוֹכִיחַ לֵאמֹר

כִּי טִבְעָם חֲמוֹרִי עוֹד יוֹתֵר מֵחֲמוֹר?

אוֹ אוֹתָהּ הַצָּגָה בָּהּ טוֹרְחִים בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ

לְחַבֵּל בְּאוֹתָהּ עֲמִימוּת גַּרְעִינִית

שֶאֵינָם מַצְלִיחִים לְשָמְטָהּ מִיָּדֵינוּ

חֵרֶף כָּל לַחֲצֵי עָרְמָתוֹ הַמְּדִינִית

שֶל אוֹבָּמָה הַשָּב וְתוֹקְפֵנוּ בְּלִי רֶתַע

תוֹךְ תִּקְוָה לְפַיְּסָם, בֵּין אֻמּוֹת אֲחֵרוֹת

אַךְ חוֹזֵר וּמַחְנִיף לָנוּ רַק כְּשֶלְּפֶתַע

הוּא חָרֵד מִן הַקּוֹל הַיְּהוּדִי בַּבְּחִירוֹת

אַף-עַל-פִּי שֶבָּרוּר לוֹ כִּי גַם לָעַרְבִים

מְחֻוָּר וּבָרוּר כִּי אֻמּוֹת שֶחָתְמוּ כְּבָר

עַל אוֹתָהּ אֲמָנָה בָּהּ כֻּלָּם עֲרֵבִים

לְאִסּוּר אוֹתוֹ נֶשֶק אָטוֹמִי, רִמּוּ כְּבָר

אֶת כֻּלָּם, כְּמוֹ עִירָאק שֶהָיְתָה, בִּקְבִיעוּת,

בֵּין חוֹתְמֵי אֲמָנָה זוֹ, בְּשִׂיא הַצְּבִיעוּת

שֶסוֹפְסוֹף נִתְגַּלְּתָה כְּשֶהַכּוּר הַגָּנוּז

בִּסְתָרֶיהָ, הֻפְצַץ בַּמִּבְצָע שָל "תַּמּוּז"

בַּשִּבְעָה שֶבְּיוּנִי שְמוֹנִים וְאַחַת

בִּזְכוּת חֵיל-הָאֲוִיר הֶעָשׂוּי לִבְלִי חָת

שֶבְּיוּלִי אַלְפַּיִם וּשְמוֹנֶה הָרַס

גַּם אֶת כּוּר הַפְּלוּטוֹנְיוּם שֶל סוּרְיָה, כִּפְרָס

עַל שֶגַּם אִם חָתְמָה עַל אוֹתָהּ אֲמָנָה

נֶגֶד נֶשֶק אָטוֹמִי –  דָבָר לֹא מָנַע

לֹא מִמֶּנָּהּ וְלֹא מֵעִירָאק, לְפַתְּחוֹ 

כְּמוֹ אִירָאן שֶל הַיּוֹם שֶגַּם הִיא, כֹּה וָכֹה

חֲתוּמָה עַל הַבְּלוֹף הַזֶּה (יֵש כָּאן עֵדִים)

כְּמוֹ שוּרָה אֲרֻכָּה שֶל שֹוֹנְאֵי-יְהוּדִים.

וְגַם זֶה, כַּיָּדוּעַ, מוֹכִיחַ לֵאמֹר

כִּי טִבְעָם חֲמוֹרִי עוֹד יוֹתֵר מֵחֲמוֹר.

בְּקִצּוּר, חֲמוֹרִיקוּ, לַמְרוֹת שֶמַּכְמִיר

אֶת לִבֵּנוּ מוֹתְךָ, כִּי חִסְּלוּךָ – וֵי זְמִיר! –

קְרִימִינָאלִים פְּרָאִים וּוַנְדָּאלִים רָעִים

אֲשֶר אֵין בְּלִבָּם צַעַר בַּעַל-חַיִּים

בְּמִטְעַן חֹמֶר-נֶפֶץ, וּכְדֵי שֶתִּגְמֹר

לֹא נִתְּנָה לְךָ לוּא גַם קְבוּרָה שֶל חֲמוֹר –

בַּאֲשֶר לְרוֹצְחֶיךָ: בָּרוּר, כָּאָמוּר,

כִּי סִימְפְּטוֹם הַחֲמוֹר שֶבָּהֶם הוּא חָמוּר...

* * *

באבל על מותו של

אריה לובה אליאב

בגיל שמונים ותשע שנים

איש המעלה שתמיד צָדק

ומרוב עצים של צֶדק

לא ראה לעיתים את היער

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בשבועות האחרונים שודר ברשת ב' של "קול ישראל תשדיר פרסומת ל"פלאפל מוסקו" ברמת גן. מתברר כי "פלאפל מוסקו" אינו קיים כלל, והפרסום אינו אלא תרגיל שיווקי של רשות השידור במסגרת הקמפיין – "הפרסום ברדיו עובד." – אנחנו חשדנו בכך כבר מההתחלה וזאת משום איכותו הגבוהה של התשדיר, שהוא גם משעשע, ואינו אופייני כלל לפרסום של קיוסק פלאפל. אבל חשבנו שאולי שייך הדבר לשירותי הביטחון, שבאמצעות התשדיר מנסים להעביר מידע או הוראות לסוכנים. כך היה בתקופת ה"פרשה".

* אם תהיה מלחמה נוספת עם החיזבאללה בלבנון, אין ספק שעל ישראל יהיה לכתוש עד דק את התשתית האסטרטגית של סוריה, המקיימת בסיס טילי סקאד של חיזבאללה בתחומה ומספקת לטרוריסטים האלה נשק תלול-מסלול העלול לשתק חלקים חשובים מישראל. אלא מה, מידיעת האיום הזה, ינסו החיזבאללה לנהל מלחמת התשה על הסף, מבלי להסלימה עד כדי הצדקת תגובה ישראלית חריפה שתתקבל גם על דעת מדינות המערב הצבועות ואפילו על דעת אובמה, החוגג בימים אלה את החייל ההרוג האמריקאי האלף באפגניסטן ומודיע שבנוגע לאיראן הוא מתנגד לאיום בהרתעה ודוגל בפעילות דיפלומאטית!

* האם יש עוד למישהו ספק שהמשט של הספינות לעבר עזה הוא משט של מאות מנוולים פרובוקטורים שונאי ישראל הדורשים לפתוח ללא ביקורת את שערי הרצועה כדי שהחמאס יוכל להבריח ללא פיקוח ולהגביר פי כמה וכמה את ארסנל הנשק הקטלני שלו נגד יישובי עוטף עזה ואף הרבה רחוק מהם, וזאת בסיבוב הבא, שכבר זולג יום-יום במעשי התגרות באש חיה?

* כלום יש מישהו בישראל שעדיין מתכנן נופש בטורקיה? החרימו אותה, סופית! אפילו יציעו לכם חבילות נופש במחירי הפסד לטורקים! תנו להם להרגיש מהו אחד המחירים, ועדיין לא החמור שבהם – שהם עתידים לשלם על המלחמה שהכריזו על מדינת ישראל!

כן, מה שהם עושים זוהי קריאת תגר של מלחמה מוסלמית נגד ישראל! על הספינות הלבנות של משט המנוולים הפרובוקטורים מתנוססים דגלי סוריה ופלסטין! ולכן יש להפנות קריאת חרם זו גם ליהודי העולם, ולאותם אנשים במדינות המערב שטרם איבדו את היכולת להבדיל בין טוב לרע וטרם נהפכו לאידיוטים מוסריים כמו המנוולים [גם הישראלים שבהם] – השטים בספינות הפרובוקציה נגד ישראל כדי להפכה בעיני העולם למדינה מצורעת שמותר להשמידה!

 * "יש לכם הוגי דעות עצומים, כמה סופרים מהגדולים בעולם, אבל דרג פוליטי איום ונורא," מגלה לנו גאון התקשורת העולמית ואמן יחסי הציבור של הפילוסופיה, העיתונאי היהודי-צרפתי הפוטוגני ברנאר אנרי לוי, המכריז על עצמו תמיד כאוהד ישראל, והפעם בראיון לספי הנדלר ["הארץ", 28.5.10].

ובכן, מסייה ברנארד הַיָּפֶה, מזלנו ש"הוגי הדעות העצומים" ו"הסופרים הגדולים" שלנו אינם מנהיגים את מדינת ישראל – כי אז היה מצבנו איום ונורא! מזלנו שיש לנו דרג פוליטי, ביטחוני, צבאי, מתון, זהיר, בעל אחריות עצומה. לאחר בן-גוריון זהו אולי דרג בינוני, ללא גאונים, אבל הוא מצליח להשיט את ספינת חיינו בלב הסערות של המזרח התיכון, כשאנו מוקפי שינאה מוסלמית ורצון להשמידנו, שינאה שאינה קשורה כלל לאיכות הדרג הפוליטי שלנו, ושהיתה מסוכנת לנו עוד יותר אילו "הסופרים הגדולים שבעולם", שכמעט כולם משום מה בעלי נטייה פרו-פלסטינית – היו מנהיגים אותנו ברוח פעולות התגמול האכזריות שעליהן ממליץ א"ב יהושע, למשל, אם יפרו הפלסטינים את ה"שלום".

יותר טוב ש"העצומים" ו"הגדולים" ימשיכו להיפגש איתך, מסייה ברנאר הנרקיסי –  באולימפוס התקשורת, ושמה תלקקו זה לזה כמצוות מפורסמים מלומדה מימים ימימה, שכולם "ידידים" באור הזרקורים, ובבוא היום גם מספידים. יש פתגם במקורותינו, שלצערנו לא הצלחנו לאתר את מקורו, האומר כי הזונות מפרכסות זו את זו – וכך שוות בעינינו מחמאותיך וגם הביקורת החצופה שלך, מסייה ברנארד היהודי הנרקיסי.

* שלא כמו בפרשות השחיתות של אולמרט, שכידוע הורשע כבר בכולן בבית המשפט – הנה לחצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על שריו שלא לתמוך בחוק המגביל את יכולת מקורבו ותומכו שלדון אדלסון להרוס את העיתונות הישראלית באמצעות החינמון שלו "ישראל היום" – אינו שחיתות! אינו שחיתות! אינו שחיתות! כך גם הציפורים מצפצפות מראש כל גג.

* לאחר הצלחתו המדהימה של מימשל אובמה להשכין שלום במזרח התיכון ולפתור את בעיית זכות השיבה לישראל של שלושה מיליון צאצאי הפליטים הפלסטיניים, שאבותיהם היגרו אליה מכל ארצות ערב אך לא הצליחו לזרוק את היהודים לים באסון ה"נכבה" של 1948 – החליט מימשל אובמה להכיר גם בזכות השיבה לאריזונה של מיליוני המסתננים המקסיקאים, צאצאי הפליטים באסון ה"נכבה" של שנת 1878 – כאשר נוסדה אריזונה ונוסדה גם הקולוניה פתח-תקווה – שתי ישויות קולוניאליסטיות מובהקות ומתברר – ממש תאומות.

נמסר כי חנויות הנשק החופשי בטוסון ובפניקס פתוחות שעות נוספות כדי להדביק את הביקוש האמריקאי הגואה לנוכח מימוש זכות השיבה המקסיקאית בחסות אונר"א. בחנות הנשק של מיודענו יענקל'ה שניטמן בפתח-תקווה לא הורגשה פעילות מיוחדת, מה עוד שממילא אנשים הגונים מתקשים מאוד לקנות נשק אישי, כגון אקדחים ברשיון, בישראל.

* בתור מנויים עשרות שנים על עיתון "הארץ" אנחנו מוחים על כך שבאף אחת מספינות "משט החופש" הפרו-פלסטיני לעזה, משט המשקף נאמנה את רוחם של מאמרי המערכת ורוב כותבי המאמרים בעיתון – לא נמצאים אף כתב או כתבת של העיתון. סבורים אנו שראוי היה כי עמירה הס, גדעון לוי, עקיבא אלדר ודומיהם, יחד עם עמוס שוקן ויוסי שריד, יתייבשו וייצלו בשמש גם הם במשך כבר כארבעה ימים על הספסלים של סיפוני "משט החופש" יחד עם מאות לוחמי ולוחמות החופש שנתקבצו ובאו ללב ים מכל אשפות העולם – וידווחו לנו משם באמצעות שידורי הטלוויזיה הטורקית, שלצערנו אינם מובנים לנו, חוץ מהדפיקות של השדר על המיקרופון הדומם. אנחנו סבורים גם שראוי להקים קול זעקה על כך שלוחמי חמאס, שהתמחו בזריקת בני עמם האש"פיסטים מהקומות העליונות של הבתים בעזה – אינם נמצאים בספינות של "משט השלום" כדי לזרוק מסיפוניהן חזרה לים את חיילי הקומנדו הברבריים של צה"ל. וגם שערוריה היא שמפקד חיל הים, האלוף צ'ייני, אינו מספק רקדניות בטן ערומות להנעים זמנם של משתתפי המשט, שכבר ארבע יממות לא ידעו אישה, מקלחת, מחראה נקייה בכריעה או גבר.

* ביום העצמאות האמריקאי הקרוב ייערך בתל-אביב טקס הצדעה לשלטונות ההגירה של ארה"ב – שלא איפשרו לאלפי יהודים מארצות אירופה להגר לארה"ב לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, עד שגם הסופר יצחק בשביס-זינגר חי בה אז בפחד פן יגורש חזרה לאירופה.

* איך רודפיו ושופכי דמו של אולמרט בתקשורת ובמערכת אכיפת החוק כותבים: "גורמים במערכת אכיפת החוק הבהירו לאחרונה כי פרשת הולילנד היא לא פרשת שחיתות מובהקת נגד אולמרט, כמו פרשת טלנסקי, למשל, אלא פרשה שבה חשודים רבים, בהם גם אולמרט. הגורמים הוסיפו כי הם חוששים מרמת הציפיה הציבורית ממעורבותו של אולמרט בפרשה." ["הארץ" אונליין, 30.5].

אגב, מתי כבר הורשע לאחרונה אי פעם אהוד אולמרט ב"פרשת שחיתות מובהקת"?

* הצוללות שתבטחנה את קיומה של מרבית העם היהודי (כשישה מיליון) המרוכזת כיום בישראל: "ישראל תציב סמוך לחופי איראן, במפרץ הפרסי, שלוש צוללות נושאות ראשי נפץ גרעיניים, כך דיווח היום (ראשון, 30.5) ה'סאנדיי טיימס' הבריטי. על פי הדיווח, מטרת הפעולה היא הרתעה, והיא מגיעה בתגובה לפיתוח טילים בליסטיים מצד איראן. ה'סאנדיי טיימס' דיווח כי צוללת אחת כבר הוצבה במפרץ הפרסי בשל חשש כי טילים בליסטיים המפותחים בידי איראן, סוריה וחיזבאללה, עלולים לשמש לתקיפת ישראל. עוד דווח כי הצוללות כבר שייטו בעבר במפרץ הפרסי, אולם לאור ההתפתחויות האחרונות הוחלט להציב שם לפחות צוללת אחת באופן קבוע."

הצוללות ניבנו בגרמניה.

* * *

לקראת שבוע הספר העברי

תיערך תחרות בקיאות הסופרים והמשוררים בספריהם

מאחר שאצל מרבית הסופרים והמשוררים בארץ – הם היחידים שקראו את כל ספריהם ואמורים להיות בקיאים בהם בזכות העובדה הפשוטה שהם כתבו אותם (אם כי יש בודדים, ודווקא מן ה"חשובים", שאמנם כתבו אך לא קראו את ספריהם כי אי אפשר לקראם) – תיערך במסגרת שבוע הספר, בקמפוס אוניברסיטת בת שלמה רבתי, בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר – תחרות בקרב הסופרים והמשוררים העבריים כדי לקבוע בזמן אמת ובשידור חי מי מהם בקיא יותר ביצירותיו. הודעות מפורטות עם שמות הסופרים והמשוררים המתחרים על התואר תתפרסמנה בסוף השבוע בעיתוני הנייר.

הפרס לסופר הזוכה – פטוֹר מקריאה חוזרת ביצירותיו במשך עשר שנים!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,175 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לנוספים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

גזור ושמור!

נספח

לקראת שבוע הספר / כל ספרי אהוד בן עזר

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, הפצה דני ספרים), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ. [מצפה כיום למו"ל עברי].

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו,   עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה ביתן, 2009).

הערה: ספרי אסטרולוג נמצאים כעת בהפצה של הוצאת "ידיעות אחרונות".