גיליון מס' 551

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום חמישי, כ"ח בסיון תש"ע, 10 ביוני 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אליהו הכהן: נאום בערב הענקת אות הוקרה על מפעל חיים בחקר מורשת הזמר העברי.

יהודה דרורי: האיסלם הפך אותנו לאויב – אז בואו ונילחם בו.

יוסי גמזו: הָאֶרְדּוּאַןטִישֵמִיּוּת, שֶכָּל מִי שֶבָּקִי בִּבְּלוֹף מֻחְלָט יִמְצָא אוֹתָהּ בְּכוֹס קָפֶה טוּרְקִי...

תגובות: שמאי עציון, אביגיל, יוסף דוריאל, איתן ברק (סוטיצקי), צ"ד,

 עדה הרצברג.

חידון משוררים של המכתב העיתי.

בן דרור ימיני: פעילי טרור, לא פעילי שלום [ציטוט מ"מעריב"].

עזרא יחזקאל-שקד: חנין זועבי ואימהּ.

עמוס גלבוע: לא "מתקפת צביעות" אלא מלחמה נגדנו! [ציטוט מ"מעריב"].

אלי מייזליש: האם היית פעם בסומלי אלי יזרעאלי?

שרה כץ: הבה נשלח את השחורים והשמנות המחליאות למחנות הסגר!

פוצ'ו: הביצים של נעמי בן-גור.

משה גרנות: ארבעה וידויים והרהור, על ספרה של יוכי ברנדס "וידוי".

פיצ'י יהורם בן מאיר: תפילה אחרונה.

יצחק שויגר: נבוקו מבקר במצדה ושר.

יוסף אורן: רשעות בשדה הספרות.

עמוס כרמל: בעקבות המשט: משלים מכשילים [ציטוט מ"ידיעות"].

ד"ר יפתח הגלעדי: יש לאמן את צה"ל ברוגטקות!

אורי הייטנר: החקירה המתאימה.

ד"ר גיא בכור: התקשורת הישראלית שבתה אומה שלימה. כיצד לברוח

 מהכלא התקשורתי? [ציטוט].

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

אליהו הכהן

נאום בערב הענקת אות הוקרה על מפעל חיים בחקר מורשת הזמר העברי

אוניברסיטת בר אילן, 7.6.10

כבוד נשיא האוניברסיטה פרופ' משה קוה, חברי הסנט, מכובדי נשיא המדינה החמישי מר יצחק נבון, אדוני שר המשפטים יעקב נאמן, ד"ר טלילה אלירם מנהלת המרכז לחקר המוסיקה העממית הישראלית, ידידים ועמיתים שוחרי השיר העברי, ערב טוב לכולכם.

הגיבור הראשי של היום הזה כולו [שהוקדש לכנס "מי אני? שיר ישראלי?"] הוא לכל הדעות הזמר העברי ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו. במיוחד יעמדו על התודה האמנים ומלוויהם שכיבדו אותנו בהופעתם בערב הזה.

הערב הזה ארשה לעצמי להיתלות באילן גבוה, חיים נחמן ביאליק, שכתב שנים אחדות לפני שנולדתי על ההנאה שהסב לו עיסוקו בשדה השירה הספרדית: "דומה אני בעיניי כעומד על תלי תלים של אבנים טובות ומרגליות וחותה בהן בשתי ידיים." (חותה בת"ו כמובן).

בשנת 1892 התפרסם לראשונה בכתב העת הספרותי "פרדס" בעריכת רבניצקי, שראה אור באודסה, שיר של בחור ישיבה חובש כיפה שחורה בן שמונֶה עשרה, שאיש לא שמע עליו לפני כן.

תוך שנים ספורות הכירו מאות אלפי יהודים ברחבי העולם את המשפט המלעילי "שלום רב שובך, צפורה נחמדת," ועד מהרה ידעו לדקלם על-פה את "אל הציפור" – מי בית אחד, מי שני בתים, ומי את כל שישה-עשר הבתים.

צעירים וזקנים, סטודנטים ובחורי ישיבות, בני העלייה הראשונה והשנייה, העתיקו אותו בכתב-יד מוקפד ומסולסל אל מחברות השירים הפרטיות שלהם, שעליהן שמרו כבבת עין, ושבו וקראו בו שוב ושוב בלילות הדממה הארוכים לאור העששית.

והנה, כפי שעולה מן השיר, התעניין ביאליק לדעת אם איכרי הארץ רואים ברכה בעמלם ואם הם מרננים בעת הקציר: "ואחי העובדים, הזורעים בדמעה, הקצרו ברינה העומר?" – שאל.

בהשראת השאלה הזאת כתב והלחין כעבור שנים מתתיהו שלם, רועה צאן מרמת יוחנן, את השיר "הזורעים בדמעה" ומחזור שירים לקציר העומר.

אך מי שהקדים והשיב לביאליק היה הבילו"יי מנשה מאירוביץ מראשון לציון, עוד בשנת 1895, כשהוציא את הקובץ "שירי עם ציון" בדפוסו של חוקר ארץ-ישראל אברהם משה לונץ. זה היה הכינוס המודפס הראשון של זִמרת היישוב, מסמך נדיר ורב ערך לתולדות הזמר העברי, ששרד ממנו עותק אחד בלבד, ולפיכך אני מנופף בו לעברכם בחרדת קודש, ומי יודע, אולי כשיקום בית גנזים לאוצרות הזמר העברי, הוא יזכה למקום כבוד בין מדפיו, כעדות מוחשית לצעדיו הראשונים של השיר הארצישראלי.

בדברי ההקדמה שלו לקובץ החלוצי, מעורר מאירוביץ את חבריו המתיישבים לשיר את שירת הקציר בקראו: "אחיי ואחיותיי, בקצרנו את קצירנו ובבצרנו את בצירנו, נשירה נא את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו."

ואכן, תוך שנים אחדות נפול נפלה תוך השדה שירת קוצרים האדירה וכל הארץ מלאה שירי קוצרים, יוגבים ובוצרים. שיבולים בשדה כרעו מעומס השירים כי רב, ומאות שירי הלל נכתבו לטומני הזרע ולקוצרי הבר, לקמה שהבשילה ולים השיבולים שמסביב.

האם חזה אז מישהו את צביונו של הזמר הזה? האם ניבא מישהו אילו סגנונות יתמזגו בו?

באותו כרך של "פרדס" שבו התפרסם לראשונה השיר "אל הציפור", השתתף גם הסופר אלחנן לייב לוינסקי, מי שמוכר לרובנו, רחמנא ליצלן, רק מן השוק והמכללה הקרויים על שמו. לוינסקי פרסם חיבור אוטופי בשם "מסע לא"י בשנת ת"ת", שבו דימיין ביקור עתידי שלו בארץ ישראל בשנת 2040. באוטופיה שלו נתן לוינסקי ביטוי מרתק למה שעשוי להתרחש בארץ כמעט בכל התחומים.

 ואיזה עתיד הוא צפה אז לזמר העברי?

"חוכמת השיר והזמרה," הוא כתב, "צעדה צעדי ענק במאה השנים האחרונות. מחברי המנגינות השכילו לאחד את השירה המזרחית בכל עמקותה עם השירה המערבית ביפיפיותה וחינה."

במילים אחרות: לוינסקי חזה שבזמר האארץ-ישראלי העתידי יתמזגו צלילי מזרח ומערב גם יחד. וזה היה, כאמור, עוד במאה ה-19.

האם "אל הציפור" ויתר שיריו המולחנים של ביאליק עלו בקנה אחד עם חזונו של לוינסקי, אותו שטח בשכנוּת לביאליק בין דפי ה"פרדס"?

ובכן: "אל הציפור" זכה לתריסר מנגינות ממזרח וממערב. "הכניסיני תחת כנפך" נפוץ בלחן מזרח אירופי, "החמה מראש האילנות נסתלקה" הולחן בסגנון קלאסי מערב-אירופי, "בין נהר פרת" הושר בעקבות לחן ערבי, "לא ביום ולא בלילה" בלחן של ואלס רוסי, "ביום קיץ יום חום" בלחן מקורי של צעיר מאנשי העלייה השנייה, "יש לי גן" על פי לחן ערבי, ו"מי יצילנו מרעב" בלחן בוכרי. לא בכדי התלוצץ ביאליק באמרו: "מי יצילנו מערב".

אימוץ מנגינות עממיות לשירי זמר עבריים לא היה בגדר תופעה חדשה. כבר היו דברים מעולם. עוד בספר הפזמונים "זמירות ישראל" של יליד הארץ רבי ישראל נג'ארה, שנדפס בצפת בשנת 1587 בדפוס שהיה הראשון במזרח כולו, הופיעו 108 פזמונים, שבראש כל אחד מהם נרשם באיזה לחן יש לשיר אותו. כמעט כל הלחנים היו ערביים, טורקיים, יווניים, ספרדיים ואחרים.

אז מי אתה, שיר ארץ ישראלי? – לעתים נדמה שכל מי שסורק את רפרטואר השירים שהושרו בארץ במהלך שנות התהוותו של הזמר העברי, לא רק שיזהה בהם מגוון של צלילי מזרח ומערב, אלא שגם יחוש כאילו הוא משוטט במחוזות המוזיקליים של עמים רבים. גם לאחר שכבר קמו לנו דור ראשון ושני של מלחינים ארץ-ישראליים, עדיין המשיכו והצמידו לשירים העבריים מנגינות מכל ארבע כנפות תבל, שזכו לכינוי הרווח – "לחן עממי".

מי ששר "וקרב פזורינו מבין הגויים" היה עליו להבין שיחד עם פזורינו צפויות להגיע הֵנה גם המנגינות של "פזורינו" שחיו בין הגויים. קיבוץ הגלויות טמן בחובו קיבוץ מנגינות.

כך הגיעה אלינו מנגינת שיר הערש "ניטשו צללים" מן הקוזאקים, ולחן "שחקי שחקי" משיר רוסי על הנהר דון, "תה ואורז יש בסין" מן האוקראינים, ו"הו ערש מולדת" מן השוודים, "אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי" מן הסקוטים, ו"מי יתנני עוף" מן הבוכרים, "הר וכר הוריקו" מן הטטארים ו"התרגעות" מן הספרדים, "הרוח נושבת קרירה" מן הארמנים ו"יונתן הקטן" מן הגרמנים, "למדבר שאנו" מן הבדואים ו"קסם על ים כנרת" מן האיטלקים, ואפילו שם הערב הזה "זמר לך מכורתי" לקוח משיר ששתי מדינות אוחזות בלחנו, בולגריה וטורקיה.

אם לפני מאה שנה היה מישהו מציע לקיים כנס כמו זה שנערך כאן היום, ובאותו השם: "מי אני – שיר ישראלי", דומה כי היה צריך לכתוב "מי עני".

חלף זמן עד שהחל לבקוע הקול המקורי מזמרת הארץ.

הלא כמעט שכחנו שעד לפני זמן לא רב כמעט שלא היו לנו שירי ילדים עבריים.

במוסד החינוכי המודרני הראשון בארץ, בית הספר למל, לימדו ושרו בבוקר בגרמנית ואחר הצהריים בעברית. בבית הספר החקלאי במקווה ישראל שרו תלמידים בצרפתית ובגרמנית. בבית הספר העממי בזיכרון יעקב הנהיג המורה יהודה גרזובסקי – הלא הוא גור, לימים מחבר המילון העברי – שיטה מיוחדת במינה: הדיבור בהפסקות יהיה יום אחד בצרפתית, יום אחד בערבית ויום אחד בעברית.

אסתר שפירא, מי שזכתה לכינוי הגננת העברית הראשונה, לימדה בגן הילדים העברי הראשון בראשון לציון שירי ילדים בגרמנית ובצרפתית. ילדים שרו בהתלהבות על שלגים ועל כפור מקפיא – כשבחוץ שרר חמסין כבד, וזימרו על נופים של טחנות רוח ויערות, כשמבעד לחלון נשקפו דיונות של חול.

באחד הביקורים של הברון בראשון, שרו הילדים לכבודו שירים בצרפתית. הגננות קיוו שבכך ישמחו אותו. אך תגובתו הייתה הפוכה. "שירים צרפתיים יש לי די בצרפת," אמר להן, "כאן אני מחפש לשמוע שירים בעברית."

בכרטיס ביקור משנת 1899 של הגננת אסתר שפירא, השמור אצלי, היא פונה למורה דוד יודילוביץ': "אדון יודילוביץ', הואל נא בטובך לתרגם לי [לעברית. – א.ה.] את השירים האחדים שהעתקתי פה. אולי באמת יבוא הנדיב. חפצי ללמדם איזה שיר בעל פה, אם רק יהיה זמן. אבקשך נא לתרגמם שבוע זה כדי שאוכל ביום הראשון ללמד זה לילדים. מְקַוָה שלא תשיב פני ריקם."

יודילוביץ' נענה לגננת אסתר ותירגם את השיר הצרפתי "פררה ז'קה" לעברית, "אחינו יעקב", ומכאן החל להתגלגל השיר בארץ באלף נוסחים עד שהיה ל"אחינו הנהג".

כך היה עד שקם והזדעק ישראל בלקינד הבילו"יי: "עד מתי נשיר את שירינו רק במנגינות צרפתיות, רוסיות, גרמניות, אנגליות, ערביות, טורקיות או רומניות?"

נאה דורש ונאה מקיים – החל בלקינד ללמד את שירי הילדים שחיבר יצחק אפשטיין, מי שהיה מנהל בתי הספר בראש פינה, מטולה וצפת: "הילד רואה בעיניים", "לי עז קטנה", ו"עברים אנחנו עברית נדברה". אלה היו משירי הילדים העבריים הראשונים ששרו בני העלייה הראשונה.

צעד אחר צעד, החל להתגבש בארץ אוצר הזמרה העברית החדשה. שבעים השנים הראשונות, מתרל"ח ועד תש"ח, מן החריש הראשון באם המושבות ועד חידוש הריבונות הישראלית – אלה השנים המכוננות שבהן הונחו אבני השתייה של הזמר העברי, שלצד הלשון העברית היו לאחד ממרכיבי הזהות של אדם מישראל. בחר לך עשור מתולדות היישוב, כל עשור, הצב מן העבר האחד את האירועים שהתרחשו בו – ולמולו את השירים שנכתבו בו, ותיווכח לדעת כי הזמר העברי הוא בעצם יומן החדשות של התקופה. השתקפה בו ההווייה הישראלית כולה. למן האירועים הביטחוניים והיישוביים ועד התחושות, התקוות ומשאלות הלב שחילחלו אל השירים. לפני שאתה שר "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" – לך אל השירים והם יספרו לך מתי היו ימות השמחה והפרוספריטי ומתי תקופות המצוקה, המכאוב והייאוש. על פי השירים תוכל על נקלה לשרטט גרף שיציג את התפתחות מצב הרוח הלאומי בארץ, מעלותיו ומורדותיו, לאורך ציר הזמן, ותיווכח איך התמודד היישוב בימי מצור ומצוק והתגבר על משברים בסיוע תיבת הנגינה של הזמר העברי, שהיתה ציפור הנפש של היישוב.

על קצה המזלג הגענו לשלב הסיכום. אז מי אני, שיר ישראלי?

מאגר הזמר העברי הנוכחי הוא אוצר בלום של שירים, עם שפע סוגות ובליל סגנונות ממזרח וממערב. מדינה אחת, פעמיים ים, שנים עשר שבטים ושבעים ושבעה סגנונות זמר, והם כולם שירים ישראלים. רבבות שירים מכל התחומים והסוגים: שירי ילדים ושירי נוף, שירי ריקוד ושירי חג, שירים חסידיים ושירי תימן, זמר מזרחי, זמר ים תיכוני ושירי פסטיבלים. יכול אדם להפליג היום בשיט מסביב לעולם ולהאזין לאורך כל הדרך לרצף של שירים עבריים מבלי לחזור על שיר אחד פעמיים.

ואולי אין זו אלא מנגינה אחת עם מיתרים אלפיים.

ולקראת סיום – משהו בנימה אישית:

משנות ילדותי המוקדמות בנווה צדק, הטמיעו בי שבעה בתי כנסת את הצלילים של מזרח ומערב במוזיקה היהודית. שני בתי הכנסת האשכנזיים הראשונים של נווה צדק, שנהרסו ואינם עוד, התנוססו ממש אל מול חלון חדרי ויכולתי לשמוע את קולות הזמירות והניגונים שבקעו מהם שחרית וערבית. בבית הכנסת שעמד סמוך לביתי, בחצר ביתו המפואר של אמזלג, למדתי את הנוסח הארץ-ישראלי המזרחי של "לכה דודי", ובבית הכנסת של שלוש שבקצה הרחוב, בהיותי בן שלוש, נשאתי בגאווה דגל ביד ושרתי "מפי אל מפי אל יבורך כל ישראל."

מדי שבת וחג פקדתי עם אבי וסבי את בית הכנסת "אליהו הנביא" ובו שרתי את "מזמור לדוד" ו"יגדל" בנוסח ספרד, ובבית הכנסת "אוהל מועד" שברחוב שד"ל לימדני המלחין ניסן כהן מלמד את "פתחו לי שערי צדק" ואת "טעם המן". בבית הכנסת של בית הספר "תחכמוני", בו למדתי, שרתי שנים במקהלה שהקים החזן רביץ וגם עברתי לפני התיבה.

מיזוג של מזרח ומערב נתקיים גם בי ולו רק מעצם אילן היוחסין שלי: עם סבתי האחת דיברתי לדינו ושרתי "אברה טו לה פוארטה סרדה", ועם האחרת דיברתי יידיש והיא שרה לי "שלאף מיין קינד מיין פייגעלע." כל אלו היו עבורי קניינים מוסיקליים אותם נשאתי עימי לאורך השנים במסעי הארוך בנתיב הזמר העברי, שתחילתו בבית ליד המסילה שבנה אבי בנווה צדק, וסיומו, אך לא קיצו, כאן, במעמד המכובד הזה שזכיתי בו היום.

לצד עבודתי היומיומית ומקור פרנסתי בתחום המחשבים מזה חמישים ושתיים שנה, כמניין אליהו, תמיד נטה ליבי אל השירים. הסקרנות האישית הוליכה אותי בעקבותיהם בעודי משתוקק לדלות כל פיסת מידע אודותיהם, כאשר אני מכתת רגליי בחיפושים אחר מקורות ראשוניים, כי הם החשובים באמת. ששתי על כל הזדמנות לראיין את ותיקי היישוב, ללקט מחברות ופנקסי שיר, תעודות, מסמכים וכתבי יד מקוריים של שירים, להתחקות אחר גלגוליהם של שירים ולברר מתי ואיך באו לעולם. כששפר עלי מזלי חשפתי זהותם של מחברים ומלחינים בשירים עלומי שם.

אמי זיכרונה לברכה הייתה המורה הראשונה שלי לזמרה. בבוקר היתה מעירה אותי בשיר "קומו בנים קומו, עת ללמוד הגיעה", שאותו הביאה עימה מבית הספר העברי בגרייבו בו למדה. היא שרה לי את "יש לי אח קטן מאד בן שנה אחת" ואת "חמש שנים עברו על דן". יחדיו זימרנו במטבח בשני קולות את "שמש אביב נטה ימה", ובלילה הייתי נרדם לצלילי השיר האהוב עלי במיוחד: "שכב בני שכב במנוחה". בארץ ישראל "תזרע בדמעה ותקצור ברינה" הדהדו באוזניי מילותיו של עמנואל הרוסי מפי אימי השומרת עליי מכל רע בעודי מתנמנם, ואני לא ידעתי ש"שירת הקציר" הזו לימים תהיה סם החיים עבורי והפרק הראשי בסיפור חיי.  

תודה רבה!

אהוד: ותודה אישית לאליהו על המילים – "שבעים השנים הראשונות, מתרל"ח ועד תש"ח, מן החריש הראשון באם המושבות ועד חידוש הריבונות הישראלית..."

כדאי להרבה היסטוריונים ללמוד ממנו!

* * *

יהודה דרורי

האיסלם הפך אותנו לאויב – אז בואו ונילחם בו

הקללות, הנאצות, החירופים והגידופים נופלים עלינו לאחרונה מכל מנהיגי מדינות האיסלם – מאינדונזיה ועד צפון אפריקה ואסיה. ראינו שכמעט כל קהילה איסלמית, אפילו במדינות לא איסלמיות, עושה לה לבקרים פנטאזיות של שריפת דגלי ישראל עם השמצות אנטישמיות ושאר ירקות. הם סימנו אותנו כאוייב זה מכבר, אלא שהיום הם יותר מאוחדים גם בתחרות: מי ישמיץ ויאיים עלינו יותר. הם "מארגנים" משטים של אלפים, מתארגנים עם "אלפי מתנדבים" וחולמים לחזור לימי מוחמד אשר כבש את חייבר מהיהודים במירמה – זה הסמל שלהם. חישבו על זה!

ממשלת ישראל עומדת חסרת אונים לנוכח מתקפה תעמולתית זו, הנתמכת על-ידי 104 מדינות מוסלמיות, והרבה מיליארדים של מטבעות זהב המזוהמות בספקולציות נפט, ארמונות פאר, וברווחים מדיכוי ומעבדות של מיליוני נשים וילדים, גם זאת מותר באיסלם.

מספיק עם "הסברה"!! אנחנו חייבים להפנים שרוב העולם החופשי יודע עד כמה אנחנו חכמים, עם כלכלה מפותחת, וגם הדמוקרטיה יחידה באיזור וכולי וכולי. אנחנו לא זקוקים ל"הסברה חיובית", שהרי אם נראה למנוולים כמה אנחנו טובים רק נגביר את קינאתם ושנאתם.

נשארה לנו לכן רק ברירה אחת, לתקוף תעמולתית את האוייב האיסלמי, ללמד את העולם הלא-מוסלמי את העובדות, לדחוף לראשם יום ולילה את ההכרה עד כמה האיסלם היא דת השטן, עד כמה האיסלם הוא נחשל ומדכא, לקרוא תגר על בורותם, קנאותם ורצחנותם של האיסלמים, והיותם מקדשי המוות במקום החיים. להזכיר שוב ושוב את קשריהם לנאצים, להציף את האינטרנט בסרטים ובתמונות של הוצאות להורג, כריתות ראשים וידיים, וסקילות בארצות האיסלם. לומר ישירות למסיתים ולמנהיגים שלהם באופן הכי פרובוקטיבי: רק תעיזו לבוא אלינו – נטביע כל משט ונהרוג כל מתנדב שיבוא להילחם בנו.

מה כבר יש לנו להפסיד? את אהדת המנוולים המלוכלכים האנטישמים הללו? איכפת למישהו אם הנשיא פרס לא ילחץ את ידיהם?

אנחנו חיים כיום בעולם אחר, עולם אשר רובו עני מאוד-מאוד ורובו גם... איסלמי, אספסוף בור הרואה בקנאה ובשנאה את העולם המתקדם בכלל, ואת היהודים השנואים עליו בפרט – פורחים ומשגשגים כאשר הם-עצמם טובעים בבוץ הדת הנוראית שלהם. אנחנו – במילים טובות, לא נשיג את אהדתם, ובעיקר לא "נכפר על חטא" שנשארנו בחיים למרות רדיפותיהם ורציחותיהם. רק נזכיר להם שוב ושוב את עליבותם. את העובדה שניצחנו ב-5 מלחמות את "בחירי אללה..."

הבה נהיה חוד החנית של העולם הנאור במאבק שנועד לסלק מאיתנו את קללת האיסלם, המתפשט כמו סרטן בגוף הדמוקרטיות המערביות בכלל ובעולם הנוצרי בפרט. נגייס למאמץ את אלה הסובלים מהאיסלם בכל מדינה, גם את ההודים, את הפיליפינים הנוצרים, את הרוסים, וקהיליות הנוצריות באשר הן. נחשוף את חשכת הבורקות ונתרגם לעולם בשידורים חיים את סיסמאות המוות הנישאות בפי האספסוף בצאתו מהמסגד, נקליט את ההסתות במסגדים, נתרגם ונפיץ אותן לכלל האוכלוסייה הלא-מוסלמית למען ידעו להיזהר, ידעו מי באמת האויב.

שום דבר לא ייעשה בשל כך יותר גרוע ממה שקרה עד עתה, אבל אם נעשה זאת, נביא את הדברים לפחות בפרופורציה המתאימה בפני כל העולם – אנחנו "דוד" (המונה מיליונים ספורים של יהודים) נגד מיליארד ורבע מוסלמים המהווים מין גוליית מכוער וצמא דם.

* * *

יוסי גמזו

הָאֶרְדּוּאַןטִישֵמִיּוּת, שֶכָּל מִי שֶבָּקִי

בִּבְּלוֹף מֻחְלָט יִמְצָא אוֹתָהּ בְּכוֹס קָפֶה טוּרְקִי...

בַּיָּמִים שֶאֶרְדּוּאָן פֶּחָה חָלַם חֲלוֹם אוּטוֹפִּי

עַל כְּנִיסָה לַמּוֹעֲדוֹן הָאֶקְסְקְלוּסִיבִי, הָאֵירוֹפִּי

הוּא הִקְפִּיד לְהִתְחַזּוֹת כְּמַמְשִיכָהּ וּכְשוֹמְרָהּ

שֶל מוֹרֶשֶת אַתָּטוּרְק וְטוּרְקִיָּה הַנְּאוֹרָה.

הוּא הִרְבָּה מִכָּל גִּנוּי אִרְגּוּן-טֵרוֹר קוּפּוֹן לִגְזֹר

וְשִׂחֵק אוֹתָהּ כַּטּוֹב שֶבִּידִידֵנוּ בָּאֵזוֹר,

הוּא עַל תֶּקֶן שֶל מַלְאַךְ-שָלוֹם לִצְבֹּר קְרֶדִיט אָהַב

תּוֹךְ תִּקְוָה לְרֵיטִינְג רָב בַּמַּעֲרָב וּבְאַרְהָ"ב.

אַךְ כְּשֶסּוֹף כָּל סוֹף קָלְטָה הַצָּתָתוֹ הַמְּאֻחֶרֶת

שֶכְּבוֹדוֹ דוֹמֶה לְמַאלְטָה, אִי יָפֶה אֲבָל רָחוֹק,

וְכִי כְּמוֹ בְּבֵית-מֶרְחָץ טוּרְקִי מַזִּיעַ הוּא בְּלִי הֶרֶף

עַל כִּבּוּש אוֹתָהּ הַמַּאלְטָה, אַךְ סוֹפָהּ הוּא "מַאלְטָה יוֹק".

וּכְשֶחָש סוֹפְסוֹף כִּי פּוֹזָה זוֹ, שֶל הוּמָנִיסְט נִלְבָּב

וְכַנָּ"ל גַּם נַעֲלָיו שֶל אַתָּטוּרְק – גְּדוֹלוֹת עָלָיו

הוּא חָזַר בְּלֵית בְּרֵרָה לִמְמַדָּיו הַטִּבְעִיִּים:

גּוֹג, מָגוֹג וְדֶמָגוֹג שֶל בִּרְיוֹנִים פָנָאטִיִּים

וּמַטִּיף לָנוּ מוּסָר כְּקָנִיבָּל שֶכְּבָר מוּכָן

לְלַמֵּד אוֹתָנוּ צִמְחוֹנוּת וְנִמּוּסֵי שֻלְחָן

וְטוֹרֵחַ (לְלֹא שֶמֶץ הַצְלָחָה) בְּטוֹן מֻרְעָל

לְהַנְמִיךְ אֶת מִתְנַגְּדָיו וְאֶת עַצְמוֹ לִזְקֹף אֶל עָל

בְּבַצְּעוֹ סְטֶנְד-אַפּ גְּרוֹטֶסְקִי שֶאוֹתוֹ בִּלְבַד מַשְפִּיל

בְּלִי לָתֵת לְשוּם עֻבְדּוֹת פֹּה לְקַלְקֵל לוֹ אֶת הַשְּפִּיל.

הוּא "שוֹכֵחַ", כַּצָפוּי מִזִּכְרוֹנוֹ הַסֶּלֶקְטִיבִי

שֶל כָּל בְּלוֹפֶר פָּתוֹלוֹגִי, אֶת טְרַגֶדְיַת מוּסָה דָאג

בָּהּ רָצְחוּ טוּרְקִים אַלְפֵי אַרְמֵנִים בְּתֵרוּץ פִיקְטִיבִי

שֶל כְּאִלּוּ "הֲגָנָה עַצְמִית", כְּשֶשּוּם סִכּוּן לֹא חָג

עַל רֹאשָם שֶל הַטּוּרְקִים מִשּוּם אַרְמֵנִי; הוּא "שוֹכֵחַ"

אֶת מְאוֹת הַיְּוָנִים הַקַּפְרִיסָאִיִּים שֶצְּבָא-

הַטּוּרְקִים רָצַח בָּאִי הַזֶּה, מַמָּש עָרַךְ מַטְבֵּחַ,

כְּשֶיָּוָן עַל מִשְמַרְתָּם שֶל בְּנֵי עַמָּהּ מוּלָם נִצְבָה.

הוּא "שוֹכֵחַ" אֶת מִשְטַר הָרַצְחָנוּת הַדֶּה-הוּמָאנִית

שֶל שׂוּלְטָן אַחַר שׂוּלְטָן וְשֶל שוֹחֵט אַחַר שוֹחֵט

בּוֹ שָפַךְ עַמּוֹ בִּימֵי הַמַּמְלָכָה הָעוֹתוֹמָאנִית

כְּאַרְבַּע מְאוֹת שָנִים דַּם רִבְבוֹת חַפִּים מֵחֵטְא;

הוּא "שוֹכֵחַ" אֶת דִּכּוּי הָעָם הַכּוּרְדִּי שֶעֲדַיִן

מִתְעַלֶּלֶת טוּרְקִיָּה בִּזְכֻיּוֹתָיו הַבְּסִיסִיּוֹת

וְאֶת מָה שֶעוֹלְלָה אַרְצוֹ, עִם דַּם עַל הַיָּדַיִם

לְסָבֵינוּ כָּאן, בָּאָרֶץ, בִּנְגִישׂוֹת קַלְגַּסִּיּוֹת.

וְכַיּוֹם הוּא שוּב "שוֹכֵחַ" כִּי סְפִינָה שֶיֵּש בָּהּ שֶפַע

גַרְזִנִּים וְסַכִּינִים שֶנּוֹעֲדוּ שָם לַהֲלֹם

בְּתוֹסֶפֶת נֶשֶק חַם בְּבַחוּרֵינוּ הִיא רֹאש צֶפַע

גַם אִם צֶפַע זֶה עוֹטֶה תַחְפֹּשֶת שֶל יוֹנַת-שָלוֹם.

וְלָכֵן, לְכָל "לוֹחֵם חֵרוּת" בְּמֵרְכָאוֹת, שֶיֵּש לוֹ

רַק חֵרוּת אַחַת: לִרְצֹחַ בְּמַסְוֶה שֶל פִילַנְתְּרוֹפּ

מְחַלֵּק צַדִּיק-הַדּוֹר הַזֶּה (מִבְּלִי לְהִתְבַּיֵּש לוֹ)

אֶת מַתְכּוֹן הָאַלְטְרוּאִיזְם הַטּוּרְקִי שֶלּוֹ, טִיפּ-טוֹפּ:

קַח סֵפֶל שֶל קָפֶה טוּרְקִי שֶתַּכְלִיתוֹ הוּסְבָה

מִסְּטַיְל שֶל הַכְנָסַת אוֹרְחִים לִסְטַיְל שֶל וַנְדָּלִיזְם,

הוֹסֵף כַּפִּית שֶל אֶרְדּוּאַןטִישֵמִיוּת מֻסְוָה

עִם שְתֵּי גְּלוּלוֹת שֶל חֲנֻפָּה לַפוּנְדָּמֶנְטָלִיזְם,

חַמֵּם אֶת זֶה עַל אֵש קְטַנָּה שֶל שֶקֶר וּצְבִיעוּת

וְתֵן לָזֶה לִרְתֹּחַ בְּתִזְמוּן מַקְיָבֶלִיסְטִי

הַמִּתְכַּוֵּן לִרְכֹּש בְּהַתְמָדָה וּבִקְבִיעוּת

אֶת לֵב חַיּוֹת-הַטֶּרֶף שֶל גִ'יהָאד קָנִיבָּלִיסְטִי

וְיִתְקַבֵּל לְךָ מַשְקֶה שֶכָּל צְמֵאֵי-הַדָּם

יָעוּטוּ בִּשְקִיקָה לִשְתּוֹת אוֹתוֹ מִפִינְגָּ'נֶיךָ

כִּי מָה שֶלֹּא קָנִיתָ בּוֹ לִבּוֹ שֶל שוּם אָדָם

בְּשוּם אִחוּד אֵירוֹפִּי הַמַּכִּיר אֶת תִחְמוּנֶיךָ

יַקְנֶה לְךָ אֶת מָה שֶלְּגַבֶּיךָ הוּא כָּרֶגַע

בְּרֵרַת מֶחְדָּל (בִּמְקוֹם לִהְיוֹת זָנָב לַאֲרָיוֹת

בַּמּוֹעֲדוֹן הָאֶקְסְקְלוּסִיבִי בּוֹ נֶחְשַבְתָּ פֶּגַע

בִּלְתִּי כָּשִיר לְהִתְקַבְּלוּת – תִּזְכֶּה סוֹפְסוֹף לִהְיוֹת

אָמְנָם לֹא רֹאש לַשּוּעָלִים שֶבְּרַק שִׂכְלָם אִַקְטִיבִי

שֶכֵּן הַפָלַסְטִינִים מֵעוֹלָם, בִּמְיֻמָּנוּת,

אַף פַּעַם לֹא הֶחְמִיצוּ, בְּמִין טְרַאנְס סֶלְף-דֶּסְטְרוּקְטִיבִי,

שוּם הִזְדַּמְּנוּת הִיסְטוֹרִית לְהַחְמִיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת) –

אַךְ תִּתְמַנֶּה סוֹפְסוֹף לַמְּנַהֵל הַמּוּסִיקָאלִי

שֶל מַקְהֵלַת אוֹתָם צְבוֹעִים שֶבְּכָל דּוֹר וָדוֹר

קָמִים עַל הַיָּאהוּד לְכַלּוֹתָם בִּזְבֶּנְג טוֹטָאלִי

בְּלִי שֶיַּצְלִיחוּ מֵעוֹלָם אֶל סוֹד-כּוֹחָם לַחְדֹּר).

וּמִכֵּיוָן שֶפֶּה גָדוֹל כְּפִיךָ אֵין לוֹ דֹמִי

וּבְקִיאוּתְךָ בִּשְׂפוֹת עַמִּים זָרִים הִיא פַאקְט מוּכָח

וְכָל דּוֹבֵר עִבְרִית מוֹדֶה לְךָ עַל פַאשְלָה קוֹמִית

כְּשֶבִּמְקוֹמוֹ שֶל "לֹא תִרְצַח" אָמַרְתָּ "לֹא תִנְשַךְ"

(מָה שֶמַּתְאִים לְזֶה שֶלֹּא נוֹשֵךְ אֲבָל נוֹבֵחַ)

נַזְכִּיר לְאֶרְדּוּאַןטִישֵמִי שֶכָּמוֹךָ, כִּי

מִזֶּה שָנִים, בִּסְלֶנְג אַנְגְּלִי, יֶשְנוֹ בִּטּוּי רוֹוֵחַ

שֶבּוֹ קוֹרְאִים לְפַאשְלָה בְּשֵם turkey (בְּרוֹךְ טוּרְקִי...)

* * *

אהוד שלום רב,

יישר כוחך על תגובותיך והסברתך בעניין המשט. תחזקנה ידיך.

כל הכבוד לציטוט שהביא מוטי בן-חורין (גינזבורג, כפי שנקרא כשלמדנו באותה כיתה בנצח-ישראל פתח-תקווה).

בברכה,

שמאי עציון (בוימולד)

* * *

אהוד שלום,

אני מפסוטית מההערות שלך לכתבות שונות. 

תמשיך כך, ותוקיע את כל הצבועים, המתחסדים והטיפשים.

אביגיל הרכבי

* * *

חידון משוררים של המכתב העיתי

מאיזה ספר שירים של איזה משורר עברי

לקוחים שני בתי השיר הנפלאים הללו:

חֶלְקַת צִלְצֵל מְגוֹרָנִית עוֹד תִּתְבָּרֵך

בִּוְלַד כְּרָיִים שֶׁל סְרָק: שֶׁהִלְגִיזָם

קִלְּשׁוֹן בָּרָק יָבֵשׁ בְּלֵיל קָרָה לִבְשׂוֹר

שְׁמוּעַת אָבָק פּוֹרְחָה אַבַּעְבּוּעִים. אִוְשַׁת גָּזַם

לִדְבַר כַּרְעֵי צְרָצַר בַּעֲשָׂבוֹת, וּלְהִים

הָעוֹף אֶל לֵיל הֱיוֹת הָרַעֲוָה וְהַקְפָדָה

וַאֲבִיוֹנַת מֻרְאָה אֲשֶׁר גָּרְסָה לְתַאֲוָה –

תִּבְלַע שָׂדֶה אֶת נְחָשֶׁיהָ לִלְבָבָהּ.

המשיב תשובה נכונה יקבל כפרס את "ספר הגעגועים"

* * *

בן דרור ימיני

פעילי טרור, לא פעילי שלום

פורסם לראשונה באתר האינטרנט של "מעריב" מיום 8.6.10

ראש הממשלה, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הפכו שורה של שונאי ישראל עם תעודות לחבורת "פעילי שלום". תעשיית השקרים מנצחת

הכותרת בעמודים הראשונים, הן ב"במעריב" והן ב"ידיעות אחרונות", סיפרה על "פעילי שלום". העיתונים הלכו בעקבות ראש הממשלה. הוא קבע בהתבטאות במוצאי שבת וגם בישיבת הממשלה שלשום, שהספינה שהגיעה מאירלנד בשבת היתה "משט של פעילי שלום". וזאת, לעומת המשט שהגיע מטורקיה, והיה "משט של קיצונים אלימים". אם חשבנו שהיה כשל מודיעיני חד-פעמי בעניין "פעילי השלום" על הספינה "מרמרה", מתברר שטעינו. ראש הממשלה שוב טעה והיטעה.

מארגני הספינות למיניהן שייכים לקבוצה אחת עם שמות רבים. הם פועלים תחת הכותרת "המאבק למען עזה חופשית". לצורך כך הם מגייסים פעילים מכל העולם. רצוי שתמיד יהיו בהם יהודים, ישראלים, אנשי רוח בולטים.

בספינה הראשונה לעזה, באוגוסט 2008, זה היה הישראלי-אמריקאי ג'ף הלפר. על אחת מספינות המשט שניסה להגיע לעזה לפני עשרה ימים הגיע הישראלי-שוודי דרור פיילר. במשט האחרון, שהגיע בשבת, זו היתה מייריד מגווייר, כלת פרס נובל לספרות מאירלנד.

מי הם הטיפוסים הללו, שזכו לתואר הנכסף "פעילי שלום"?

הלפר מסתובב בעולם ומפיץ דברי בלע. ישראל, לטענתו, פועלת בשירות הקפיטליזם העולמי לצורך העלמת אוכלוסיות בלתי רצויות. היוזמה הסעודית, לדבריו, היא קונספירציה של מנהיגי ארצות ערב לצורך דיכוי ההמונים בשיתוף עם ישראל הדורסנית. פיילר הציג "יצירת תרבות" שעיקרה כבוד ויקר למתאבדת פלסטינית. הוא עורר את חמתו של צבי מזאל, שהיה שגריר ישראל בשוודיה, ובצעד הפגנתי ולא דיפלומטי ניתק את החשמל למיצג. [שאם איננו טועים היה טבול באמבטיה של דם "פלסטיני". – אב"ע].

מגווייר עוסקת בהשוואות בין ישראל לבין המשטר הנאצי והיטלר, והיא תומכת כמובן ב"זכות השיבה".

מי שעומד מאחורי המשטים הללו הם פעילי "תנועת הסולידריות הבינלאומית – (ISM) המכנה המשותף שלהם הוא הזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני, ותמיכה בכל מופע של "התנגדות" פלסטינית. בפרסומים הרשמיים שלהם הם כמובן נגד אלימות. נתניהו אימץ את הגרסה הזו. שוב נתפסה ישראל הרשמית ללא מודיעין, על אף שכל המידע היה זמין. אין צורך ביחידה 8200 כדי לדעת שמדובר בחבורה של לוחמי קומנדו בקרב על הדמוניזציה של ישראל. הם לא "פעילי שלום". הם תומכי טרור

כיצד הפך נתניהו למליץ היושר שלהם?

בעבר, כאשר כלי תקשורת שונים כינו אותם "פעילי שלום", הובעה מחאה רבתי (גם של הח"מ). הכינוי המחמיא והמטעה הזה התמתן ברוב כלי התקשורת. ההזדהות של אותם פעילים איננה אפילו עם הרשות הפלסטינית. הם במקום אחר. הם תמיד מעודדים את הפלסטינים להקצין את הדרישות שלהם. הם פועלים בשמות שונים, והמכנה המשותף שלהם כולל את העיקרים שלהלן:

התעקשות על זכות השיבה, כלומר חיסול ישראל.

טיפוח עלילת האפרטהייד.

 קידום ועידוד ה-BDS – התנועה לקידום סנקציות וחרם בינלאומי על ישראל). הם חוד החנית בקרב על הפיכת ישראל למדינה מצורעת.

נתניהו רצה, אפשר להניח, ליצור הפרדה בין האיסלאמיסטים הטורקיים שהתנגדו לחיילי צה"ל באלימות, לבין האחרים, שלא גילו אלימות. אלא שזו הפרדה מלאכותית. הפרדה שכולה הצגה. מדובר באותה חזית. ההפגנות במערב אירופה נעדרות כל סימן של הפרדה. עבדקנים איסלאמיסטים ופמיניסטיות רדיקליות צועדים יחד. הם בקואליציה. זו האימפריה החדשה, שיוצרת את דעת הקהל העולמית. בעניינים אחרים יש מחלוקת בתוך הקואליציה. בעניין ישראל האימפריה הזו מאוחדת. אפולוגטים של הטרור, תומכי טרור ופעילי טרור בחזית אחידה.

כך שיש משהו עצוב, מאוד עצוב, בעובדה שנתניהו החליט להפוך למליץ יושר שלהם. "פעילי שלום" הוא קורא להם. גופים רבים עסקו בחשיפת המנגנונים שמאחורי השקר הזה. בא נתניהו ובאמירה אחת מעניק להם תעודת כשרות. אם כך מתנהל הקרב בחזית הקשה מכולן, הבעיה שלנו הרבה יותר קשה ממה שחשבנו.

* * *

עזרא יחזקאל-שקד

חנין זועבי ואימהּ

בימים הרחוקים ההם, ליתר דיוק לפני עשרות שנים, התמזל מזלי להסיע במכוניתי את אימה של חנין זועבי  מחיפה לנצרת. מה שזכור לי מאותו מפגש מקרי, שיחה מרתקת ואינטלקטואלית בערבית מצוינת ולחלופין בעברית, עם ערביה נאורה, בעלת שיקול דעת, ואוהדת ללא מעצורים את העם היהודי וחריצותו. לא היתה לה שום סיבה להחניף לי, אך דבריה יצאו מהלב. כך יכול אני להעיד ממרחק של עשרות שנים.

לעומתה  בתה חנין נראית ונשמעת כניגוד גמור. ואמנם ערבייה רווקה בת 38 היא תופעה יוצאת דופן אך זיכרוני מהמפגש ההוא מעורר בי תהיות. חנין הכריזה פעמים אין ספור כי עזמי בשארה הוא גיבור. כאשר העניינים נוגעים לשנאת יהודים, הכול מותר. אבו טמוח, אחד ממייסדי מפלגת הבעת', סיפר ב"אלג'זירה" על מעשי הזועות של בתי-הכלא בסוריה. עזמי הגיבור התחבק עם כל פרחחי מפלגת הבעת' אך לא הלך לבקר בבתי-הכלא את חבריו הדמוקרטים. עבור חנין הוא גיבור. אכן טוב לשלוח אותה לשבוע לעזה, שם היא תוכל להרצות על פמיניזם [ודמוקרטיה!].

* * *

עמוס גלבוע

לא "מתקפת צביעות" אלא מלחמה נגדנו!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 7.6.10

ראש הממשלה ושר הביטחון כינו את המשט והתגובות עליו בשם  "מתקפת צביעות".

טעות בידם.

לפנינו לא מתקפה אלא מלחמה, מסוג חדש, נגד מדינת ישראל, מלחמה שתחילתה מאז מלחמת לבנון השנייה. יעדה ארוך הטווח של המלחמה הזו הוא להביא להורדתה של מדינת ישראל מעל מפת מדינות העולם, או למצער להביא לכך שמדינת ישראל תחדל להיות מדינה יהודית ריבונית. יעדי הביניים שלה הם שניים:

האחד, להביא לדמוניזציה של המדינה על-ידי הכפשות בלתי פוסקות, כך שהמדינה תאבד את הלגיטימיות הבינלאומית שלה.

השני, להביא לידי כך שמדינת ישראל תאבד בהדרגה את יכולת ההגנה העצמית שלה ותרים מראש ידיים מול כל תוקפנות אלימה ותקבל תכתיבי כניעה שונים.

הצבא שמנהל את המלחמה הזו נגד מדינת ישראל  מהווה קואליציה, שלמעט היעדים הנ"ל,  אין כמט שום דבר אחר המחבר בין מרכיביה השונים. מדובר בפלסטינים, ובכללם החמאס וגורמים ברשות הפלסטינית, באירגוני אסלאם קיצוניים, באירגוני טרור שונים, באמצעי תקשורת בינלאומיים כמו "אלג'זירה", באירגוני שמאל וימין קיצוניים, במאות אירגוני "זכויות אדם" ו"צדקה", ושאר אירגונים בינלאומיים "חוץ ממשלתיים"NGO , ובכללם אירגוני איכות סביבה, ואירגוני סטודנטים ומרצים באוניברסיטאות המערב.

בישראל משתייכים לצבא הזה ה"תנועה האסלאמית" של ראיד צלאח ומפלגת בל"ד של עזמי בשארה, וכן ארגוני שמאל ישראלים קיצונים.

 הבסיס המוצק המרכזי של הצבא הזה הוא באנגליה. איראן וונצואלה היו עד לאחרונה שתי המדינות המהוות חלק בלתי נפרד מהמחנה, כאשר איראן קוראת ישירות, בלי שום מסווה, להשמדת ישראל. לאחרונה הצטרפה גם תורכיה לשורות הצבא, מסיבות שונות, והיא עתה נושאת הדגל שלו. מדינות אירופה המערבית כמובן שאינן משתייכות לצבא הזה, אך מסיבות שונות, רובן הגדול לא מסייע לישראל במלחמה הזו, והתקשורת שלהן תומכת בפעולות של צבא הקואליציה הבלתי קדושה הזאת, אם גם לא בכל יעדיו.

בישראל הצבא הזה זוכה לתמיכה ולעידוד עקיפים (יתכן שלא בכוונה)  במקטעים מסויימים של התקשורת. עד לעליית אובמה לנשיאות, ארה"ב התייצבה נגד הצבא הזה, בעיקר מתוך הכרה שהמערב ותרבותו הם  היעד האמיתי במלחמה הזו נגד ישראל.

התנהלותו המשפילה של אובמה כלפי מדינת ישראל וראש ממשלתה, כלומר נגד בעלת בריתה הנאמנה ביותר של ארה"ב, והתלויה בה ביותר – נתנו רוח גבית  לצבא הקוקטיל הזה.

מה הם כלי נשקם ושיטות פעולתם של כוחות  צבא הקוקטיל?

ראשית, לא אלימות קשה של טרור רצחני, טרור מתאבדים או ירי מאסיבי של טילים וכיוצא באלו, אלא אלימות "רכה". כלומר, יידוי אבנים וחפצי מתכת, שימוש בגרזנים, סכינים,  אלות, בקבוקי תבערה, רימוני הלם,  ופעמים ירי של אש חיה.

שנית, השקר והסילוף כמרכיב מרכזי בטיעונים ובהנמקות לקידום היעדים; העובדות לא מעניינות, הן  רק מפריעות ולכן מתעלמים מהן. את מקומן תופסת התעמולה ההופכת לקדושה, ואוי לו למי שיעז לבקרה.

שלישית, הצביעות. היא מגיעה לשיאים כאשר ראש ממשלת תורכיה מאשים אותנו בטבח 9 אזרחים, שעה  שתורכיה הרגה ב-20 השנים האחרונות 37 אלף כורדים ומחקה יותר מ-2,500 כפרים כורדים.

רביעית, החרמות. נידויים וחרמות;

חמישית, התכסות בלבוש של אירגוני זכויות אדם וניצול מכסימאלי של ועדת האו"ם בג'נבה לזכויות אדם על מנת לשלול דווקא זכויות ממדינת ישראל. כמובן שעצרת האו"ם היא זירת המלחמה האהובה  על כוחות הקוקטיל, באמצעות מדינות מוסלמיות וערביות.

שישית, הניצול המאסיבי של מאות רבות של אירגונים "חוץ ממשלתיים" לקידום יעדי המלחמה.

 זה לחלוטין לא אומר ש"כל העולם נגדנו"! שכבות רחבות במערב צופות בדאגה בסכנות הטמונות בקואליציה הימנית-שמאלית-דתית-אנרכיסטית; בים במערב מעוניינים לתמוך בישראל: וישנו העם היהודי. מה שחסר לנו עכשיו זה אסטרטגיה חדשה של ממשלת ישראל להתמודדות במלחמה הזאת, ובניית כלים אופרטיביים למימושה.

אהוד: מה שחסר לנו עכשיו זה וינסטון צ'רצ'יל או דוד בן גוריון או משה דיין או יצחק רבין.

* * *

אלי מייזליש

האם היית פעם בסומלי אלי יזרעאלי?

אלי יזרעאלי כתב לך בגיליון [האחרון, 550] תגובה בעניין השתלטות צה"ל על משט החמאס לעזה בזו הלשון: "ספינת הפיראטים הצה"ליים ותגובת חב"ע" – ישראל בצעה פשע (!!! כן. פשע !!!) בהחלטת הדרג המדיני. אין זה שונה מפעולות הפיראטים בחופי סומליה. נהפוך הוא זה גרוע בהרבה..." וכו' וכו'. והיות שאני מעריך כי רבים קראו את כל התגובה אין צורך לצצטה עד הסוף.

ובכן, מר יזרעאלי, אני מבקש ממך אם כן קרא נא את תגובתי.

ברצוני להתעכב בעצם רק על הפרנציפ ולא על הפרטים. כי לגבי הפרטים כל ילד יכול להפריך. כי פשע, מר יזרעאלי, לא הפרט קובע מה זה פשע, אלא החוק. והיות שראיתי את היועץ המשפטי לממשלה שלנו אומר בפומבי כי הפעולה לוותה בגיבוי למפרע ובדיעבד של החוק הישראלי, מי אתה שאינך פרקליט פלילי תאשים את המדינה בפשע? וכי אתה אותו מתלהם של ביתר או הפועל במגרש הכדורגל שצועק על השופט שביטל פנדל: "יא פושע..."? ככה? זה מה שאתה רוצה, כי נשווה אותך לצעקן על המגרש?

להגיד על הפעולה שהיא גרועה מהציידים הפיראטיים של הסומלים – זה רציני? היית פעם בסומלי? שאלת את עצמך כמה בני אדם, ולו רק מבני עמם ויריבים כהי עור – רצחו בקור רוח אותם פיראטים?

אם אצטרך ללמוד את תורתך ממה שפירסמת ב"חדשות בן עזר" מס' 248 מיום 31.5.2007 – ושכל העם ישמע מה כתבת:

אהוד אולמרט הוא ראש ממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל עד כה... [כן. עד כה... עד שלושים ואחד למאי אלפיים ושבע.]

אז אין לי מה להוסיף מר יזרעאלי.

אהוד: מה לך מתגולל על האיש הצנוע אלי יזרעאלי כאשר אישיות חשובה ממנו פי כמה, הלא הוא הסופר החשוב דויד גרוסמן, כינה אף הוא באותן מילים ממש, פשע, את פעולת צה"ל על ה"מרמרה"? מי אתה שתטיל ספק בדברי גרוסמן? הרי כל פלצן ישראלי וישראלית תצחק ממך!

ובאשר לאולמרט, בזכות שלדון אדלסון וחברים היום אולמרט כבר לא ראש ממשלה, וכולנו נהנים מחוכמתו ומהצלחותיו של ביבי ושל שר החוץ שלו ורואים כמה צדק פטרונו הלא-ישראלי של ביבי, בעל בתי הקזינו מהגדולים בעולם, שהריץ את ביבי לראשות הממשלה.

* * *

שרה כץ

הבה נשלח את השחורים והשמנות המחליאות למחנות הסגר!

לאהוד שלום רב, 

ציטוט: "ואחרונים, אשר אותם לא צריך לשים בהאג, אלא בכלובי קופים ולהובילם לניסויים (עדיף עליהם מאשר על קופים רגילים), זו חבורת הבבונים והצ'חצ'חים, (כן. רבים מהם שחורים), שעמדו אתמול וקיפצו כאידיוטים פרימיטיביים בפתח אוניברסיטת תל-אביב ושרו 'מי שלא קופץ תורכי'. לאינטליגנציה הזו היו שותפות גם בחורות שמנות, מכוערות, שנראה כי ברגיל אין איש שם לב אליהן, אולם כאן הן היו שותפות (על משמניהן המחליאים) לחבורת הפרימיטיביים שנופפו בדגל ישראל (כאילו היה לנו הישג!?!)" – גמר ציטוט.

רוחו של דודו טופז המסכן מרחפת, חלושה ונדהמת, מעל להגיגיו של אלי יזרעאלי. מדוע להסתפק בכלובים? הבה נשלח את השחורים והשמנות המחליאות למחנות הסגר ועד שייהפכו שם ללבנים ולדקות גיזרה, ניהנה כולנו מארץ נקייה ותרבותית. 

בברכה,

שרה כץ   

אהוד: את צודקת במאה אחוז. דבריו של אלי יזרעאלי הם ממש בלתי-נסבלים, ואני פירסמתי אותם עד כה רק כדי שלא לתת לו פתחון-פה ש"מצנזרים אותו" שהרי רק לכך הוא מחכה.

ידידי יצחק אורפז אמר לי פעם שאם לוקחים ממשוגע את השיגעון שלו אזיי לפעמים לא נשאר בו כלום.

וכמובן, ללא שום רמז לאלי יזרעאלי, הנמשל הוא שאם אדרוש ממנו להוציא את הביטויים המעליבים מתגובותיו, אולי חלק ניכר מהשנינות ומהמיוחדות שלו ייעלם!

* * *

פוצ'ו: הביצים של נעמי בן-גור

לאהוד בוקר טוב,

בהתחלה די נבהלתי לקרוא (גיליון 550) שנעמי בן-גור השברירית ועדינת הנפש לא מתביישת להשתמש בדימוי כל כך ריאלי כשהיא מתארת מה יש לך מעל ומתחת למכנסיים, ואז נזכרתי שהיא תמיד אוהבת להכניס ביצים לשיריה. לא אשכח את שיר הילדים הנפלא שלה "ביצה שמסתכלת". אני חושב שיהיה נחמד אם תכניס אותו לגליון הבא לשובב קצת הנשמה.

שלך,

פוצ'ו

* * *

שלום רב,

אני ממליץ לפניכם להצטרף לחוג התפוצה של "חדשות בן עזר", העיתון החופשי של יוזמה אישית ראויה לשבח.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

לאהוד שלום רב,

ושלמי תודות עבור התייחסותך הנאותה  לדברים שנכתבו בעיתון "הארץ" באשר לפעולת צה"ל.

בתודה

איתן ברק [סוטיצקי]

* * *

הקריאה [של אלברט] ב"טעמי" היתה:

"לבלוע – לא ללעוס!"

צ"ד

* * *

שלום רב,

עם כל הכבוד לחופש הביטוי הרי שימוש חופשי בביטוי כמו "קשקשן מזדקן" [גיליון 550, הסנר על לונדון] נראה לי כחריגה ברורה מהטעם הטוב ו/או מכללי הוויכוח של בני תרבות.

עדה הרצברג

* * *

הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח על ידי פורעים ערבים במאורעות מאי 1921, מסביר לעם ישראל את המצב הקיומי שלנו, וגם עונה לסופרים ה"חשובים" שלנו, שחלקם לוקה באידיוטיזם מוסרי:

"היחס האידאלי כוזב הוא בכול, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה.

הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות."

"מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913

* * *

הימנון הנח"ל

מילים: יחיאל מוהר, מנגינה: משה וילנסקי

אם קשה לפעמים קצת הדרך

מעיקים התרמיל והחום

אם דברים מסתדרים רק בערך

והבית רחוק כמו חלום –

לא נורא, נתגבר

עוד הכל, עוד הכל יסתדר

לא נורא, נתגבר

עוד נגיע לחוף הזוהר!

* * *

משה גרנות

ארבעה וידויים והרהור

על ספרה של יוכי ברנדס "וידוי"

בהוצאת ידיעות אחרונות, 2005, 422 עמ'

שם ספרה של יוכי ברנדס מזכיר וידוי אחד, אך, למעשה, הקורא מוצא בו ארבעה וידויים: וידויה של דינה-ציונה על סוד אפל מן העבר, שהוא עיקרו של הספר; וידויה של תמר, הגיבורה "המתרשמת", לאביה; וידויה של אותה תמר לנורה, המטפלת של דינה-ציונה; והווידוי באמצעות ציור של מיכאל, הגיבור שעל גורלו, והעוול שנעשה לו, נסב כל הרומן.

ברשימה הזו אכנה את הגיבורה דינה-ציונה, הגם ששני השמות מבטאים שני שלבים בחייה: בינקותה ובילדותה נקראה דינה על ידי הדודה שאימצה אותה, כסמל לקבלת הדין על מות הוריה בפרעות קישינב (ע' 85); והשם ציונה הוענק לה על ידי ביאליק שרצה לאמצה לבת. הגיבורה עצמה בוחרת את השם ציונה, כדי שלא ידבק בה שמה של דינה בת יעקב הנאנסת (ע' 78).

אציין כבר בתחילת דבריי ש"וידוי" הוא רומן קולח מאוד, והקורא מרותק לעלילתו לכל אורכו. דמויות המשנה בסיפור הן אישים מוכרים מקורות עמנו בדורות האחרונים, כמו חיים נחמן ומניה ביאליק, אירה יאן, יחיאל ואוריאל הלפרין (יונתן רטוש ואביו), רבניצקי, קלויזנר, אוסישקין, משה שרתוק (שרת), מאיר דיזנגוף, י"ח ברנר, הרברט סמואל, ד"ר מטמן-כהן, רוזה "האדומה" ובעלה נחמיה רבין ועוד רבים – ו"פגישה" עימם מעוררת אמון מצד הקורא, ולא מעט סקרנות. זאת ועוד: קווי היסוד של הסיפור מזכירים את אלה של "תהילה" של עגנון: בשני הסיפורים הגיבורה הראשית היא זקנה מופלגת, ששנותיה התארכו משום הכורח הפנימי לכפר על עוול נורא שנעשה בעברה הרחוק. בשני הסיפורים מדובר בזקנות חיוניות מאוד, שאישיותן מעוררת אהדה. הקורא שאהב את הסיפור המופלא ההוא (למרות המסר הדתי החשוך*) מעביר, במודע, את רחשי ליבו גם אל הסיפור שלפנינו.

אלא שמה שנסלח לעגנון, בשל אווירת הסוד שהוא הצליח להעטות על הסיפור ההוא, כעל מרבית סיפוריו, אינני בטוח שקל לסלוח ליוכי ברנדס: תהילה של עגנון היא זקנה מופלגת, חיונית מאוד, בעלת חוכמת חיים ששנותיה הארוכות העניקו לה, אך היא איננה חדלה להיות זקנה: היא מתנמנמת, מפסיקה מדי פעם את וידוייה – היא אמנם בבחינת פלא, אבל פלא "סביר".

דינה-ציונה היא אישה בת מאה ואחת, סיעודית, הנזקקת לשירותיה של מטפלת (בניגוד לתהילה, שלמרות גילה המופלג מטפלת ברבנית שיכלה להיות נכדתה), ואף על פי כן, הווידוי שלה שוטף לאורך מאות עמודים ללא שום הפסקה, חוץ מאלו שתמר יוזמת, ולהוציא "דום הכרה" מלאכותי אחד (ע' 63) – והוא מדהים בפרוטרוט שבו. הזיכרון שמפגינה דינה-ציונה לאורך כל הווידוי בכל תחום אפשרי הוא זיכרון של אנציקלופדיה, ולא של בן אדם בשר ודם, ובוודאי לא של זקנה בת מאה ואחת. חלק לא מבוטל מדברי הזקנה דומה לדפים מספר היסטוריה (ראו לדוגמה – ע' 293 ואילך).

אבל לא רק איפיון הישישה דינה-ציונה איננו סביר – הרומן גדוש במעברים חדים בהתנהגויות הגיבורים – מעברים שאינם מתקבלים על הדעת: ציונה אוהבת את מיכאל אהבת נפש, היא נלחמת מלחמה נואשת כדי להעלות אותו ארצה, והיא מצליחה בכך, בניגוד לכל הסיכויים, והנה, הצצה בציור שלו, ששמו "וידוי" – דיו להפוך את אהבתה לשנאה יוקדת עד כדי נקמה אכזרית.

אותה דינה-ציונה מסרבת לחיזוריו של ד"ר נתן גלבוע, המורה שלה מגימנסיה "הרצליה", אבל כשאביו של זה נרצח בפרעות תרפ"א, כמו שנרצחו הוריה בפרעות קישינב, היא מתאהבת בו בצורה טוטלית וגורמת לו לבטל את אירוסיו עם אחות יפהפייה, ומיד אחר כך היא מבטלת את אירוסיה שלה – משום שנחשפה לה האמת על אהובה הראשון. מכאן ואילך כולאת ציונה את עצמה במתפרה, ואחר כך בדירתה – לכל ימי חייה הארוכים.

דינה-ציונה איננה הדמות היחידה ברומן העוברת מעברים חדים כאלה – כך נוהגת גם תמר, הגיבורה "המתרשמת" – היא משתוקקת כל חייה לנטוש את ההוראה ולעבור לעסוק באוצרוּת במוזיאון, וכשכל זה כבר מתאפשר – היא מוותרת בחוסר עניין, רק משום שנקלע לפניה סיפור חייה המרתקים של אותה ישישה דינה-ציונה.

ציפורה, סבתה של תמר, המשמשת בתפקיד המנטור ברומן, חוֹוה מעברים לא פחות חדים: היא נולדה בבית חרדי בירושלים, מתאהבת בקצין בריטי והרה לו, כשהוא נעלם לה, היא רוצה להתאבד, אך מעדיפה להתחתן, כשבבטנה העובר, ליצחק הסנדלר. כשהוא חוטף את בנם ובורח, היא מוותרת על האפשרות להשתחרר מעגינותה, כי היא עם גברים "גמרה". שנים רבות היא עורגת אחרי בנה האובד, ומחפשת אחריו, וכשהיא סוף-סוף, מוצאת אותו, היא מנתקת איתו כל קשר.

הקורא מצפה מרומן רציני שיעמיק לתוך נפשו של הגיבור ויחשוף בפניו את מורכבות אישיותו. מעברים חדים כאלה אינם מתכון יעיל להשגת המטרה הזאת.

ברומן היסטורי, והרומן שלנו בהחלט ראוי לתואר זה, שרוי לו למחבר לתת דרור לדימיון בכל הנוגע לפרטים שאינם מתועדים. סופר המרשה לעצמו לשנות אירועים היסטוריים מתועדים, עושה מעשה בלתי ראוי, וזה מה שקורה ברומן של יוכי ברנדס: שמשון גלבוע, אביו של אהוב לבה של דינה-ציונה, נרצח לפי הרומן במאורעות תרפ"א, ונקבר עם שאר הרוגי המאורעות (ע 343-344), אלא שאין למצוא את השם "שמשון גלבוע" במצבת האחים שבבית הקברות ברחוב טרומפלדור (שם נטמנו כל ההרוגים מיפו, תל-אביב וסביבתה). כלומר, הסופרת הוסיפה הרוג בדוי – תוספת שאיננה לגיטימית בשום תנאי.

ובאותו עניין: המספרת הזקנה, שכאמור, זוכרת פרטי פרטים, מציינת שנוסף על 34 הגופות שהיו מוטלות בגימנסיה הרצלייה מאותו אירוע דמים, נמצאו עוד 3 גופות על יד "הבית האדום" שבפרדס באבו כביר – גופותיהם של ברנר, לואידור וש"ץ (ע' 341-342). הכוונה, כמובן, לבית יצקר, שהשכיר חדרים בביתו לסופרים, שבמפורש לא היה אדום, ובאמת נרצחו שם 6 אנשים, ולא שלושה – מלבד הנ"ל - גם יהודה ואברהם יצקר וצבי גוגיג.

אינני בטוח אם ההוספות וההשמטות האלו של הסופרת יכולות להיכלל במה שנהוג לכנות בשם "חופש המשורר". ב"בית  החלוץ", המכונה גם "בית העולים", נהרגו במאורעות תרפ"א 13 בני אדם, ביניהם גם דובה ויהודה צ'רקסקי, שניהלו את המקום, וסירבו להתפנות, כי לא היתה אפשרות לפנות את כל 60 העולים החדשים ששהו שם באותו זמן. בעניין הזה הסופרת כן מדייקת, כשהיא מזכירה שרק את צ'רקסקה (כלומר, את דובה צ'רקסקי) מצאה דינה-ציונה בחדר שהוקצה למתים בגימנסיה הרצלייה (ע' 341), כי בעלה, יהודה, גסס, ונפטר כיממה יותר מאוחר**).

ציינתי לעיל שציפורה, סבתה של תמר, משמשת לה כמעין מנטור – היא מלמדת אותה את עובדות החיים ומתווה לה את דרכה. הסופרת שמה בפיה של סבתא זאת קטרוג מבהיל, שטני ממש, כנגד הגברים – כל הגברים שהיו אי פעם על פני כדור הארץ.

הרי קצת ציטוטים מן השפע הבלתי נדלה של ארס על כל המין הגברי: "...זכר טיפוסי שמרגיש מאויים במחיצת נשים מוכשרות ומתמודד עם רגשי הנחיתות שלו בדרכים היחידות שגברים מכירים: השפלה וכוח" (ע' 15); "תלבשי בגדים שגברים אוהבים ותצאי לצוד לך איזה זכר עם גנים סבירים, אבל תעיפי אותו אחר כך... כי זכרים, כידוע לך, נוצרו כדי לתת לנו זרע, ואולי גם קצת סקס, בשביל מי שעוד לא למדה לענג את הגוף שלה בכוחות עצמה, וחוץ מזה לא צריך אותם, הם לגמרי מיותרים" (ע' 21); "הרי אי אפשר לסמוך על זכרים שיעשו משהו טוב בכוחות עצמם..." (שם); "אנחנו כבר לא צריכות את הפרנסה שלהם ובטח לא את האבהות שלהם, ילדים שגדלים רק עם נשים יוצאים הרבה יותר נורמליים" (ע' 25); "כשאישה שווה יותר מהגבר הוא מנסה להשפיל אותה, ואם היא לא בורחת בזמן זה עלול להסתיים ברצח" (ע' 37); "זה הרי מה שגברים יודעים לעשות הכי טוב, להיעלם. כל כך צפוי, בטח הוא השאיר לה לפני כן איזו מזכרת קטנה בבטן" (ע' 47); "היצורים האלה מכים נשים ומתעללים בילדים... מצווה לעצבן אותם" (ע' 55); "רק כוח הם מבינים" (ע' 57); "גברים הם יצורים בטלניים שמתלהבים מעבודה רק כשהאלטרנטיבה היא ילדים זבי חוטם עם חיתול מסריח..." (ע' 59); "הרחם של האימא קובע, הגבר בכלל לא נחשב" (ע' 118); "הסלבים הם הגברים הכי גרועים בעולם. קחי את כל התכונות הגבריות הידועות – בוגדנות, עצלנות, אלימות, עילגות, ילדותיות... תכפילי בעשר, תוסיפי שני בקבוקי וודקה ליום, ותקבלי גבר סלבי ממוצע" (ע' 388).

אני מניח שהסופרת תרים כתפיים ותטען את הטענה הנדושה שהיא איננה אחראית לדעתה של הגיבורה, היא רק נתנה לה פתחון-פה – עובדה, יש גם דמויות גברים "חיוביים" ברומן, כמו דוד מנדל, הדוד שאימץ את דינה-ציונה ניצולת פרעות קישינב; מיכאל אהובה הראשון, ונתן אהובה השני, ודווקא הגיבורה הראשית, דינה-ציונה, גורמת לעוול הגדול ביותר לגבר, עוול שעליו נסבה עלילת הרומן. אלא ששפע כזה של אמרות-שפר על האסון שירד על העולם עם בריאת הזכר (ואני באמת הבאתי רק מיבחר!) – בוודאי איננו מקרי, כפי שהוא איננו מקרי אצל רוב הנשים הסופרות הכותבות היום.

יעיין נא הקורא המעוניין בספריהן של עמליה כהנא-כרמון, "למעלה במונטיפר" של שולמית גלבוע, "ארבעה גברים ואישה" של ליהיא לפיד, "סודות ששמרתי בבטן" של דורית זילברמן, "שבע נשים ורצח" של יהודית קציר, "הנה אני מתחילה" של אלאונורה לב "הבוקר הראשון בגן עדן" [שלי מי?], וכן בספריה של דורית רביניאן ובספריהן של רבות אחרות – וימצא שם שלילה מוחלטת של הזכר, שהוא כישלון גנטי, אסון ממש שירד לעולם, שאין ברירה אלא לנהוג בהם באלימות – זה מה שהם מבינים! (כך יוכי ברנדס), או לכל הפחות לחתוך להם את איבר המין (כך שולמית גלבוע). לגיבורה הראשית של הספר "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר יש הצעה עוד יותר פרודוקטיבית: ירוכזו כל הגברים הבלתי נחוצים באי מבודד, ויושארו בעולם החופשי רק הגברים המועילים***.

מי שאומרת את כל שפע אמרות-השפר האלו על הגברים בספר של יוכי ברנדס היא הסבתא ציפורה, וכמו בסיפורת של עגנון, שאותו יוכי ברנדס מחקה, כל החוכמה מצויה אצל הזקנים, ובעיקר אצל זקני דורות עברו – ובספר שלנו, כמובן, אצל הזקנות. הוסף לזה את שפע הדמויות הגבריות בספר שהן ממש חלאות, כמו חמי הנאלח, עודד הבטלן המובטל והפרזיט, אביה של תמר שאיננו מכיר בבתו, ויצחק, בעלה הפרימיטיבי והאלים של סבתא ציפורה, החוטף את בנה ונוטש אותו בבית יתומים – והרי לפנינו קונטרס מאלף ומחכים שחושף בפשטות את סיבת האסון החופף על העולם: הגברים!

יפשפש הקורא בזיכרונו, ולא יצליח בשום אופן לדלות ממנו אף יצירה של סופר ממין זכר בספרות הקאנונית שיש בה השמצות ופסילות גורפות כלפי הנשים. אדרבה, יש אהדה והערצה גדולות, כמו אצל י"ל גורדון, ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, עמוס עוז ועוד. הרי אי אפשר למחוק תרבות של מיליון שנה, שעד מאתיים השנים האחרונות היו יוצריה כמעט כולם גברים – אי אפשר להמציא בהבל פה מתמטיקה, פילוסופיה, אמנות, מדע וטכנולוגיה חדשים, אבל אפשר גם אפשר להשמיץ ולפסול את אלה שהביאו אוצרות תרבות אלה לעולם – זה הרבה יותר פשוט, ודורש הרבה פחות מאמץ.

מכל מקום, ספרות גדולה אינה יכולה לצמוח משנאה ופסילה. הן דמויות הגברים המשוקצים בספרות זאת, והן דמויות הנשים המגדפות ומחרפות אותם, אינן יכולות להיות מעוצבות במורכבות ובעומק.

ב"משחק המכור" הזה יוצאים כולנו מפסידים.

* ראו "תהילה – הכזב שמאחורי הבדייה" בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, ע' 23-27.

** ראו תיאור האירוע הטראגי בספרי "הנדר", תמוז, 1986.

*** ראו פירוט בספרי "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004, ע' 51-68.

אהוד: אתה פשוט לא מפנים את העובדה שלנשים-סופרות מותר כיום לעשות הכול בספרות, לזייף אורגזמות כמו גם היסטוריה – ולכן כל הביקורת שלך על יוכי ברנדס מגוחכת אף כי לי, אחרי שקראתי אותה, אין שום חשק לגעת בספר כי הבנתי את הפרינציפ.

* * *

פיצ'י יהורם בן מאיר

תפילה אחרונה

לוּ אֲנִי שֶׁאֵינִי נִבְצָר מִמֶּנִּי

דָּבָר

לוּ אֲנִי הַצָּר כ"ב אוֹתִיּוֹת

וְהָיִיתִי צַר לָהֶן

וּמוֹחֶה וּמוֹחֵק

שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מִלּוּחַ חַיֵּינוּ

הַיָּפֶה

מָ' וֶ' ת'

וְצָר הָיִיתִי תַּחְתָּן שָׁלֹשׁ

יוּדִין

יוּד וְעוֹד יוּד וְעוֹד יוּד

זֶה אֲנִי אֱלֹהִים חַיִּים

נוֹתֵן חַיִּים

* * *

אנו אבלים בלכתו של חברנו האהוב

יהורם בן מאיר (פיצ'י)

משורר, מנחה ושותף יקר לעשייה

יהי זכרו ברוך

* * *

יצחק שויגר

נבוקו מבקר במצדה ושר

היית במצדה?

מתי?

באופרה נבוקו של האופרה הישראלית.

היו הרבה אנשים?

אלפים. כל התל-אביבים היו שם וכמה תיירים.

למה לא באת?

אין לי מה לעשות בחיים? מה שכחתי שם. אני אף פעם לא הולכת לאופרות בארץ.

למה? אני יודעת, שאת נוסעת לפעמים לניו יורק ולמילנו, אז מה רע לנסוע פעם למצדה?

בשביל מה. בין כה וכה הם מביאים את הזמרים מחו"ל ומי שבא לכאן הם זמרים ליגה ב'. הטובים באמת לא רוצים לבא. אז זה עולה כל כך הרבה כסף ומה יוצא לי? לא כדאי כבר לראות את הטובים בארץ המקור?

זה לא עולה הרבה.

מה לא עולה? תעשי חשבון. הנסיעה עולה. המלונות בים במלח הרי יותר יקרים ממילנו. הכרטיס פה יותר יקר. אז מה ההפרש? הטיסה?

והביקור במצדה?

מה כבר יש לראות שם? את המדבר הזה וההר שהמטורפים האלו התאבדו שם בגלל הרומאים? בטח הם התאבדו שם בגלל החום. עד היום אני לא מבינה את הרומאים. איך הם ישבו שם מול המצדה לבושים בשריון מתכת. מה השריון לא רתח בשמש? לא נשרפו להם הביצים? ועוד היה להם כוח לסחוב אבנים בחום הזה ולזרוק אותם עם תותח בליסטראות על ההר. איזה בריונים! רק שנאת יהודים יכולה לתדלק חיילים כאלו. פשוט מטורפים.

את ממש מגזימה.

לא מגזימה. לא חם שם? בטח הם הלכו אחר כך להתרחץ בים המלח וראו שגם הוא חם וגם מלוח ואז גם נשרפו להם הפצעים מהכוויות שעל הביצים שנגרמו להם מהחום של השריון.

אני דוקא נהניתי מהאופרה. היה משגע.

מה משגע?

קודם כל היה מאורגן יוצא מן הכלל. הכול דפק כמו שעון. הארגון היה פנטסטי. האוטובוסים, קבלת הפנים עם כל בתי הקפה שפתחו שם. מדהים. טוב, לא הייתי אורחת וי. אי. פי. אבל ראיתי שגם הם נהנו. נהגו כמו ברומא. בכל זאת אופרה באיטלקית. אז עשו להם כבוד. עשו מתחם מיוחד לאורחי וי.אי.פי והפרידו אותם מהפלבאים. גם לקחו להם עוד איזה אלפיים שקל ונתנו להם קצת אוכל והרבה כבוד וליקוק תחת. ככה זה. עם כסף קונים הכול.

אז תגידי זה שווה? בגלל הארגון כדאי לנסוע בחום הזה ולהוציא אלפי שקלים?

מה קרה לך. האופרה היתה משהו. הבימוי, השירה, כל הפירוטכניקה שעשו על הבמה, משהו בינלאומי. כמו בסרטים. מופעי ליזר, אש, משהו-משהו. והדניאל אורן הזה, המנצח. ככה עם הכיפה, קצת כפוף אבל חתיך. עמד וניצח על המקהלה בשיר העבדים זה היה משהו. תארי לך. הקהל יצא מגדרו והוא חזר על השיר שלוש פעמים! כמו בבדיחה, את מכירה את זה, עם הזמר שרצו שישיר שיר אחד כמה פעמים כדי שילמד אותו סוף-סוף. 

והקהל באמת התלהב?

מה זאת אומרת? כשכולם שרו והאירו את המצדה באור אדום שעשה דימוי של שריפת המקדש כל כך התרגשתי שנהיה לי עור ברווז מרב התרגשות. אפילו הפטמות עמדו לי פתאום. את לא יודעת מה זה היה כשהוא הסתובב לקהל ואמר שלנגן את "שיר העבדים" על יד המקום הקדוש הזה "מצדה" זה בשבילו חויה גדולה מהחיים. זה היה משהו.

מה ככה הוא אמר?

לא ממש. אני לא זוכרת את המילים בדיוק. אבל הוא אמר שזה באמת מרגש. והוא צודק. פתאום את מרגישה יהודיה שמחוברת למצדה. לעבר ההיסטורי של עמנו הקדום. הכול מתחבר לך פתאום. המעמד ההיסטורי בנוכחות נשיא המדינה.

מה פרס היה ?

לא רק שהיה גם נאם. הוא משהו הפרס הזה. זקן צעיר עם הרבה חזון.

הוא באמת משהו חבל שהוא כבר זקן ואלה שהחליפו אותו שוים לתחת.

תראי, השיר המדהים הזה על גולי בבל, זהו משהו של פעם בחיים. זה שנבוכדנצאר פקד עליהם לחזור לציון ולהקים את בית המקדש. והם עשו את זה. אין עליו. באו חזרו בנו רק מה. אחר כמה מאות שנים באו הרומאים וחירבו את בית המקדש וגירשו אותנו. ואז היורשים שלהם האיטלקים מחברים לנו אופרה על זה. ואנחנו חוזרים לארץ ישראל ומנגנים את האופרה המיוחדת הזאת, בשפה האיטלקית ושמה אנחנו מחזירים להם בחזרה. על כל הסבל שהם עשו לנו.

את מבינה את גודל המעמד. עומדים יהודים בארץ ישראל לאחר גירוש מארץ ישראל לאחר השואה לאחר כל הפוגרומים והחולירות. חוזרים לארץ ישראל מקימים מדינה עושים במה באופרה במצדה במקום של סמל הגבורה היהודית שם שרים אופרה ושרים את השיר שמזכיר את האירוע האמיתי. משהו. הם גירשו אותנו ואנחנו חזרנו בנינו ועכשיו אנחנו שרים את מה שהם כתבו. יכולנו להחזיר להם בשירה האדירה הזאת שכל הקהל השתתף בה.

תארי לך 6500 איש עומדים ושרים את שיר העבדים ואומרים לרומאים לאשורים ליוונים ולבבלים ואם גם תרצי אז גם לערבים ולתורכים העות'מאניים המאניאקים האלה. תראו, אנחנו חזרנו לארץ אבותינו ואנחנו עומדים ושרים ביחד עם נשיא המדינה היהודית העצמאית. דווקא במצדה. דווקא במקום שמסמל את החורבן. זה מרגש לא?

תגידי, בחיית אחותי, את בטוחה ששמת כובע על הראש. כשהלכת לים המלח? האמת! את על כדורים או על גראס?

מה את לא מבינה. את לא רואה שהכול קשור. את לא רואה שהעולם אנטישמי. את לא רואה שהעולם צבוע. הנה עכשיו במשט לעזה. מה זה לא ברור לך שהכול פרובוקציה אנטישמית ושאנחנו נפלנו בפח כמו ילדים קטנים. תארי לך שהחמאס היה שולח מחבל מתאבד שהיה יושב למטה ואיך שהחיילים שלנו היו עולים על הסיפון הוא היה מפוצץ את האונייה וכל האנשים היו טובעים. מה היה קורה? הרי היתה פורצת מלחמת עולם. ממתי לערבים איכפת כמה אנשים מתים. כבר שכחת שהם הרימו את מגדלי התאומים באוויר ואפילו הם אמרו את זה לחיילי השייטת. וגם בטח שכחת איך הטורקים הנאצים האלה הטביעו את ספינת הפליטים "סטרומה" והטביעו 700 איש. אז מה אכפת להם להטביע את ה"מרמרה" ולהפיל עלינו את התיק?

אבל מה זה קשור לאופרה נבוקו?

זה קשור. הכול קשור, הגירוש והפוגרומים, רצח יהודים ואנטישמיות, הם הגורם המכונן שלנו. היית מאמינה שכשעמדנו ככה לחוצים בקבוצות כאלו גדולות וחיכינו בדממה ובנימוס לאוטובוסים שיבואו לקחת אותנו למלון, אז היתה חבורה עשתה ככה צחוקים ואמרה "אנחנו מחכים לטרנספורט שלנו. אבל עכשיו תשובה מ'דלק' יכול לספק את הגז." את מבינה. זה ב-די. אנ. אי שלנו. אז מה הפלא שהטורקים אמרו לחיילים של השייטת "תחזרו לאושוויץ!" את לא מבינה שהכול קשור! הכול קשור, הכול קשור! אין מה לעשות. ומה יכולים היהודים לעשות. הם יכולים להתאחד ולבנות את המדינה שלהם לתפארת העולם לייצר אופרות נפלאות וחתני פרס נובל, תערוכות, אמנות, תזמורות ומוזיקאים ולהיות הלפיד שיוליך את העולם קדימה. הערבים ימשכו את העולם אחורה ואנחנו נמשוך את העולם קדימה.

ואת כל החרפונה הזאת חשבת בראש הקטן שלך בגלל השיר של העבדים שהמנצח ניגן שלוש פעמים ?

וואלה יש לך תיק תיק.

לכי לכי. את לא מבינה כלום. תתעסקי בשטויות שלך תסעי לאופרה במילנו. תסעי במחלקה ראשונה לניו יורק תעשי חיים כמו כל התל אביבים הפוסט-ציוניים הסלון-שמאלנים.מאני מאמינה באופרה שלנו ובעם שלנו, בעם ישראל ובארץ ישראל. וכבר אני מזמינה כרטיסים לאופרה של אאידה שתהיה בשנה הבאה. תבואי ?

נראה, אולי.

יאללה ביי.

* * *

יוסף אורן

רשעות בשדה הספרות

עולם הספרות שלנו סיפק לאהרון מגד עלילות לאחדים מהרומאנים שלו. המעניינים מביניהם הם הרומאנים שבהם תבע את עלבונם של אלה שעָוְלוּ להם: סופרים וחוקרי ספרות, אך גם עורכים, נקדנים ומגיהים של כתבי-יד. כולם היו קורבנות של טבע האדם כפי שהוא מתגלה בעולם הספרות: מזה – קנאת סופרים זה בזה, שאיפה לכוח ורדיפת כבוד, ומנגד – ספקות סופר בכישרונו, פחד מכישלון ומורך-לב.

ב-1996 הוסיף מגד לספריו אלה את הרומאן "עוול" וגם בו חשף את הנעשה מאחורי הקלעים בחיי הספרות הישראלית, אך הפעם עסק בו בעוול שנעשה לסופר ותיק על-ידי עמיתיו ממשמרת סופרים צעירה יותר על רקע יריבות אידיאולוגית-פוליטית.

הסופר הוותיק שעָוְלוּ לו ברומאן המרתק הזה הוא המשורר יעקב לוינשטיין, אשר פירסם ב-1951, שלוש שנים אחרי מלחמת השיחרור, פואמה בשם "בקעת הירח", אך לא בשמו, אלא תחת הפסידונים "אסף הגואל". בפואמה זו תיאר לוינשטיין את "המסע הנועז והטראגי של כיתת החיילים בת שלושה-עשר הנערים לעבר גבול סיני – לעבר הבלתי-נודע – בחודש האחרון למלחמת השיחרור, מסע של כמיהות, של אהבה חושנית לארץ, של ציפייה להתממשות איזו תקווה שהיתה צפונה בלבבות מאז ומקדם."

מכל הפירושים שניתנו לסמליות המסע של קבוצת החיילים הזו לסיני, שיכנע ביותר הפירוש שייחס למסעם של לוחמי תש"ח לסיני את החיפוש אחר המהות הרוחנית של האומה שעוצבה במדבר סיני, בטרם שגאולי מצרים הפרעונית נכנסו לארץ המובטחת, כי פירוש זה קשר בין הזמנים – בין מטרת המסע במדבר אז להקמת המדינה בעידן הציוני.

אף שהפואמה החזונית "בקעת הירח" זכתה להערכה רבה והציבה את "אסף הגואל" בין המשוררים החשובים של "דור בארץ" – משמרת הסופרים הראשונה בספרות הישראלית הצעירה – נמנע לוינשטיין מחשיפת זהותו וגם לא פירסם יצירה נוספת במשך כעשרים שנה. אך ב-1969, שנתיים אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים ובהשפעתו, שבר לפתע את שתיקתו ושלח למוספי הספרות המרכזיים פואמה חדשה, אך הפעם לא תחת הפסידונים "אסף הגואל", אלא בשמו האמיתי. אף שבעשותו כך התכוון, שהפואמה החדשה תיבחן לעצמה וללא תהילתה ותמיכתה של הפואמה הקודמת, היה דמיון רעיוני בין שתיהן. גם בפואמה "עד שילה" הבליט לוינשטיין את הקשר בין הזמנים – בין הלוחמים אשר שיחררו את יהודה ושומרון במלחמת ששת-הימים ללוחמים ששיחררו את הארץ בתקופתו של יהושע בן-נון.

רק אחד מששת העורכים הספרותיים, שאליהם שלח לוינשטיין את יצירתו החדשה, זיהה את הדמיון הרעיוני והפואטי בין שתי הפואמות, אך גם הוא, כאחרים, דחה את פירסומה של "עד שילה" בלי לנמק את החלטתו. במכתב לאחד מידידיו הסביר לוינשטיין את סיבת הדחייה של "עד שילה", אף שלא נפלה מהפואמה הקודמת באיכותה הספרותית: "את הסיבה האמיתית אני יודע היטב: אני לא בקו הישר של פטרוני הספרות! אני מחוץ לקו הישר! הקו הישר שלהם אומר שהאהבה לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה היא אהבה אסורה! היא חטא! עליה מותר לדבר רק בציניות, רק באירוניה, ואצלי אין ציניות ואין אירוניה, לכן אני מנודה." (שם עמ' 221).

בהסברו זה של לוינשטיין חידד אהרון מגד היטב את ההבדל האידיאולוגי בין לוינשטיין לבין העורכים שדחו את הפואמה "עד שילה". לוינשטיין האמין ברעיון ארץ-ישראל השלמה. לכן, לא התמיד בכתיבה, אלא זו התפרצה מתוכו רק אחרי שתי המלחמות שהחזירו לבעלות העם היהודי חלקים מהמולדת בהיקפה המלא, ובהשראתן כתב את "בקעת הירח" אחרי מלחמת 1948 ואת "עד שילה" אחרי מלחמת 1967.

השקפת העורכים שמנעו את פירסום הפואמה "עד שילה" היתה שונה. מאחר שהשתייכו למחנה הפוליטי שהתייסר עדיין מתוצאות מלחמת 1948, לה ייחסו את עוון הנישול (בהגדרת ס. יזהר), לפיכך ראו בתוצאות מלחמת 1967 חטא אפילו חמור יותר – חטא הכיבוש (בהגדרת עמוס עוז). גבריאלה אביגור-רותם, אשר הדביקה את הכינוי "נְסוֹגָאים", ברומאן "אדום עתיק" (2007), למחנה הפוליטי שהצמיד את חטא ה"כיבוש" לתוצאות מלחמת 1967, חוותה מיד את נחת זרועם של עמיתיה הפוסט-ציונים. הם ביטלו באופן מאורגן את ערכו של הרומאן שלה, אך ורק על שום שביטא גם הוא "אהבה חושנית לארץ, למרחביה, לשמיה, לקדמוניותה," על-פי מסורת הרומאן הציוני.

במושגי הפולמוס הספרותי-פוליטי שהתנהל בין הסופרים בשנת פירסומו של הרומאן "עוול", כשלושים שנה אחרי מלחמת 1967, כבר גינו "השאננים לציון" – "הנסוגאים" בין הסופרים – כספרות לאומנית-פשיסטית יצירה כמו זו שביקש לוינשטיין לפרסם, אם ביטאה "אהבה חושנית לארץ", כיסופים להתממשות "איזו תקווה שהיתה צפונה בלבבות מאז ומקדם" ושמחה על שיבה יהודים "עד שילה". יתר על כן: באופן מאורגן ובכל השופרות שהיו בחזקתם לעגו "השאננים לציון" לקומץ הסופרים שנשאר נאמן להנחת המוצא של הציונות – לפיה ארץ-ישראל בשלמותה היא המולדת של העם היהודי, ולכן מטרת הציונות היא לייסד בה מדינת לאום לעם היהודי ולכנס לתוכה בהדרגה את יהודי כל העולם.

כלומר, באמצעות ההבדל בין האופן שבו התקבלו שתי הפואמות של לוינשטיין הצביע אהרון מגד על תופעה מסוכנת, אשר ה888לכה והתחזקה בחיי הספרות שלנו במהלך הוויכוח על עתיד השטחים, ויכוח שהתעורר בחברה הישראלית אחרי סיום מלחמת ששת-הימים – התארגנותם של סופרי "מחנה השלום" נגד עמיתיהם – סופרי "המחנה הלאומי". מטרת ההתארגנות של "השאננים לציון" היתה לפעול מאחורי הפרגוד להשתקת קולם של סופרי "המחנה הלאומי", על-ידי מניעת הפירסום של יצירותיהם בכל במה שהיתה באחזקתם – מוסף הספרות בעיתון, כתב-העת, הוצאת הספרים ובימת הדיון באוניברסיטה.

טרור רוחני "נאור"

סופרי "מחנה השלום" יכלו לפעול כך, כי שמסיבות היסטוריות הקשורות בהרכבן האידיאולוגי של העליות ובצורות הקואופרטיביות שבעזרתן ביסס השמאל את מעמדו ב"ישוב" עד ייסוד המדינה, נותרו גם לאחר ייסודה של המדינה רוב עמדות הכוח בתחומי החיים השונים (וכמובן גם בתחום הספרות) מרוכזות בידי מפלגות השמאל. למעשה העתיקו מפלגות הפועלים בתקופת "היישוב" וגם בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת-ישראל את הטקטיקה של השמאל בעולם – החדרת האידיאולוגיה שלו והפצתה בחברה על-ידי השקעת משאבים גדולים בתחומיה השונים של התרבות. הוא ייסד עיתונים, תיאטראות, מרכזי-תרבות, בתי הוצאה לאור ומוסדות מחקר, אייש אותם באנשיו וקידם בעזרתם את יקיריו.

ואכן, השמאל לא רק החזיק במוקדי הכוח האלה עד מלחמת ששת-הימים, אלא גם העמיק את אחיזתו בהם מאז. בשליטת אנשיו נמצאים שתיים מהוצאות הספרים הגדולות, רוב במות הספרות ותפקידי העריכה. אנשיו מכהנים כראשי החוגים לספרות באוניברסיטאות וכחברים בוועדות השיפוט של הפרסים לספרות, ובאחזקתו אפילו אגודת סופרים נפרדת מאגודת הסופרים העברים הוותיקה.

למען ההגינות ראוי להבהיר, שהשמאל כבש בקלות כזו את עמדות הכוח וההשפעה האלה משום שהימין הפקיר אותן לכיבושיו מחוסר עניין בקידום השקפתו באמצעות השקעה בתרבות.

בתגובתו של לוינשטיין לעוול שנעשה לו ב-1969 בולטת העובדה, שהוא לא זיהה במועד את השינוי שחולל השמאל בחיי הספרות אחרי הניצחון במלחמת 1967, וכלל לא הבחין שבינתיים גיבש מחנה סופרים כדי שיפיץ את עמדתו הפוליטית על-ידי חתימה על עצומות נגד "הכיבוש", השתתפות בעצרות-עם נגד מדיניות הממשלה הנבחרת והטפה ביצירותיו לנסיגה חזרה לגבולות הקודמים – גבולות "הקו הירוק".

בספרי החדש "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" ריכזתי מיבחר דוגמאות מרומאנים שבהם גייסו סופרים ממחנה "השאננים לציון" את עצמם ואת יצירותיהם להפצת ההשקפה הפוליטית של "מחנה השלום".

לוינשטיין לא רק הופתע מדחיית הפואמה החדשה שלו על-ידי כל העורכים שאליהם שלח אותה לפירסום, אלא גם מהגילוי, שבמהלך השנים שחלפו מאז פירסם את הפואמה הראשונה – השתנו הקריטריונים של עורכי הספרות, שעל-פיהם הם בוחרים מה ראוי ומה בלתי-ראוי לפירסום. כאשר שלח את הפואמה "עד שילה" לשישה מהם, היה כה בטוח בערכה הספרותי, שכלל לא שיער כי מישהו יעז לדחות אותה עקב הסתייגות מההשקפה הלאומית-ציונית שביטא בה, שהיתה זהה לזו שביטא בפואמה משנת 1951.

דחיית הפואמה "עד שילה" על-ידי ששת העורכים פקחה את עיניו של לוינשטיין להבין את הסכנה המאיימת על המדינה מסטייתם של הסופרים מהמשמרת הצעירה יותר, סופרי "הגל החדש", אחרי מלחמת ששת-הימים, מהעמדה הציונית המקורית שהיתה מקובלת על רוב הסופרים מהמשמרת שלו – סופרי "דור בארץ". לא זו בלבד שבמקום לדבוק בציונות ביתר התלהבות על הצלחתה הנוספת בדרך להגשמה המלאה של חזונה, הם מקוננים שוב את קינת "אבוי שניצחנו", בדיוק כפי שעשו אחדים מהמשמרת שלו אחרי הניצחון במלחמת השיחרור, אלא שהם גם מחליפים את התוכן המקורי שלה בתוכן זר, הסותר את הנחותיה ואת חזונה. בעודם מקווים לשבור את "חזית הסירוב" של הערבים לשלום עם מדינת-ישראל, מציעים סופרי "הגל החדש" ויתורים על הישגי מלחמת ששת-הימים ונסיגה לגבולות שכה פיתו את מדינות הליגה הערבית ליזום ב-1967 מלחמה שתתקן את הכישלון שספגו במלחמה שיזמו ב-1948.

ב-1996, השנה שבה פירסם את הרומאן "עוול", שעלילתו מתרחשת בשנת 1969, כבר הכיר אהרון מגד את עומק הסטייה של "השאננים לציון" מהציונות וכאב את נכונות רבים מבין סופרי המשמרות הספרותיות המאוחרות, שהזדהו עם "מחנה השלום", להכריז על עצמם כפוסט-ציונים. והיו גם אחדים בקרב "השאננים לציון" שהקצינו עוד יותר בעמדתם והכריזו על עצמם כאנטי-ציונים. אלה גם אלה כבר לא הסתפקו בייחוס תוכן זר לציונות המקורית, אלא שללו את תְקֵפותה ואת זכאותה לקבוע את עמדתה של ישראל ואת קוויה האדומים בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים ותומכיהם בתאגיד הפאן-ערבי המכנה את עצמו "הליגה הערבית".

רק סופר שחווה על בשרו את תקופת הטרור הרוחני, שהפעילו "הנאורים" ממחנה "השאננים לציון", מסיום מלחמת 1967 ואילך, נגד מי שנחשד בעיניהם כמחזיק באמונתו הציונית כמקודם, מבין את המחאה שביטא אהרון מגד ברומאן "עוול" באמצעות סיפורו של המשורר יעקב לוינשטיין, שלא התיישר לפי הקו הרעיוני החדש. הטרור הרוחני שביצע מחנה "השאננים לציון" בשם השמאל כלפי הסופרים שזיהה כיריביו הרעיוניים בשאלות השעה, הניב עד מהרה את התוצאה המיוחלת. גם מי שלא נפרד מהשקפתו הציונית, בחר להצניע אותה ובלבד שלא יאונה רע ליצירתו. שאם לא כן, איך ניתן להסביר שבעוד החברה הישראלית מתפלגת באחוזים כמעט דומים בין השקפות הימין והשמאל, מתקיימת כבר משנות השמונים חלוקה סטטיסטית שונה ומשונה ביותר בין הסופרים – כה רבים מהם מזדהים כשייכים ל"מחנה השלום" וכה מעטים מוכרים כסופריו של "המחנה הלאומי"? ולמען האמת, חלוקה מוזרה כזו מתקיימת גם בין המרצים באוניברסיטאות ובין העוסקים בתקשורת על שתי צורותיה – הכתובה והמשודרת.

התפלגות מוזרה זו הקיימת בציבור הסופרים ניתנת להסבר רק על-ידי מעורבותה של "יד עליונה" – יד גשמית וחמקמקה האחראית לכך. והיא מצדיקה להניח, שלא מעטים הם הסופרים במחנה "השאננים לציון" שבעמקי ליבם מחזיקים בהשקפתם הציונית הקודמת, אך מפחד שיבולע ליצירתם וכתביהם יישארו קבורים במגירות שולחנם, הם מתנהגים כמו האנוסים בספרד בימי הביניים – מקפידים לקיים את המצופה מהם ומדי פעם "מתנבאים" בהתאמה לקו הרעיוני החדש.

שיטות "היד הנעלמה"

מגד לא רק כתב על העוול שנעשה לגיבורו הבדוי, אלא גם ביטא במידה רבה את הרגשתו, אחרי שהפך בעצמו קורבן של שתי השיטות שבעזרתן החלה "היד הנעלמה" של השמאל להדיח יריבים אידיאולוגיים לשולי הספרות הישראלית – ה"הערכה מחדש" וה"המתה בשתיקה". ודווקא הוא, שלא היה ריאליסטי באופן קיצוני בסיפוריו, לא חטא באדישות לכאב היחיד על-ידי כתיבה על "אנחנו", ולא שיעבד את עטו לתמיכה במשימות של המדינה או של המפלגה השלטת, ולכן אי-אפשר היה לייחס לו את "המומים" שייחסו סופרי "הגל החדש" לסופרי "דור בארץ" – הרגיש שפתאום מפנים לו עורף ומדיחים אותו, כשהוא עדיין במיטבו, אל מדור הסופרים, שלהם אומרים: נא להשלים עם העובדה שאין לנו חפץ בהשקפתכם הציונית.

מגד גם לא היה המקרה הקיצוני והמקומם ביותר לרשעותה של שיטת "ההערכה מחדש", שהפעילו "השאננים לציון" כלפי סופרים שלא היו נכונים לוותר על חזונה ויעדיה של הציונות המקורית. פגיעתה החמורה ביותר של שיטה זו היתה ביצירתו של משה שמיר, שנשאר נאמן לאמונתו הציונית גם כאשר כל המערכת הפוליטית סטתה ממקומה שמאלה אחרי מלחמת יום-כיפור וסחפה אחריה גם את המערכת הספרותית.

משה שמיר היה ועודנו מהמְספרים היותר מצטיינים בהישגיו האֶפּיים בספרות של שנות המדינה. ואף על פי כן, לא עיכבו הישגיו ומעמדו בספרות הישראלית את הפעלת השיטה של "ההערכה מחדש" נגד יצירתו, מרגע שהצטרף לחבורת "זאת הארץ", שצידדה ברעיון ארץ-ישראל השלמה, ובמיוחד אחרי שפירסם את השינוי בהשקפתו בספר "חיי עם ישמעאל" (1968). תגובת "היד הנעלמה" לא התעכבה זמן רב אחרי הופעת ספרו זה, ומיד השתנה היחס ליצירותיו. מסופר פורץ-דרך הוצג לפתע כסופר מיושן, שספריו כתובים בשפה עמוסה ועלילותיהם דידקטיות מדי. בשנותיו האחרונות הפכו אותו "השאננים לציון" לסופר מוחרם ומנודה.

פגיעתן המרושעת של שתי השיטות ביוצרים מהמשמרות הצעירות יותר בספרות הישראלית, אחרי שזוהו כ"לאומיים", היתה חמורה יותר מזו שחוו סופרים ותיקים כמו משה שמיר ואהרון מגד, שמעמדם כבר היה מבוסס היטב. אלה הושתקו פחות על-ידי שיטת "ההערכה מחדש", אלא יותר על-ידי שיטת "ההמתה בשתיקה", שבמסגרתה דאגה "היד הנעלמה" לכך שספר חדש של סופר שאיננו משתייך למחנה "השאננים לציון", אלא מגלה "סטייה רעיונית" מהאידיאולוגיה הפוסט-ציונית של השמאל, לא יזכה לשום שימת-לב, החל ממאמר ביקורת וכלה באיזכור בימי העיון לספרים חדשים שמקיימים מדי פעם החוגים לספרות באוניברסיטאות. נבזותה של שיטת "ההמתה בשתיקה" נחשפת כאשר במקביל זכו ספרים חסרי-ערך, מרמתם הירודה של "אחוזת דג'אני" של אלון חילו ו"המפץ הקטן" של בני ברבש – לשבחים מפליגים שלא היו ראויים להם, אך ורק משום שמחבריהם התיישרו עם הקו הרעיוני המקובל על בעלי "היד הנעלמה".

אלא שפגיעת השמאל בסופרים, שזיהה כ"לאומיים" מדי לטעמו, התבטאה לא רק בסתימת פיהם ובהשתקת קולם באמצעות שיטת "ההערכה מחדש" ושיטת "ההמתה בשתיקה". ל"יד הנעלמה" היו דרכים נוספות לפגוע בסופרים אשר לא הצטרפו למחנה הנכון ("הנאור", "הליברלי" ו"ההומני"). בעטיה של רשעות היד הזו התמעטו גם סיכוייהם לזכות בפרסים ובמלגות-התפנות לכתיבה – מההטבות הספורות שהקצתה המדינה לסופריה. יתר על כן: הם גם לא הוזמנו לכנסים של סופרים בארץ ולא נשלחו לייצג את הספרות הישראלית בכנסים כאלה בעולם. וכמובן שלא שותפו בפאנלים ובימי עיון המוקדשים לספרות הישראלית באוניברסיטאות, ואף אוניברסיטה לא אימצה אחד מהם למשך שנה במעמד סופר-מרצה.

השמאל מייחס לעצמו נאורות (יחס ליברלי לריבוי השקפות ופתיחות-לב לרעיונות חדשים) ויושר אינטלקטואלי (תמיכה בחֵרות המחשבה ובחופש הדעה ומתן הזדמנות הוגנת לחולקים על דעתו לבטא את עמדותיהם ורעיונותיהם). אך בפועל הוא מפעיל מאחורי הפרגוד את שיטותיו החמקמקות – "תופר" קריטריונים המותאמים להפליא למועמדים הרצויים לו ומסנן בעזרתם מועמדים בלתי-רצויים, דואג למינוי ועדות שיפוט המורכבות מאנשיו, "מבשל" מראש החלטות ומעביר אותן אחר-כך בישיבות, אך תמיד בהקפדה מלאה על "שקיפות" ההליכים ועל קיומם "על-פי הספר".

נזקי השתיקה

אף שרבים הם נפגעיהן של שתי השיטות הפסולות הללו, שאין להן מקום בחיים תקינים של ספרות לאומית, נמנע המאמר הזה משלוש סיבות לפרט את שמותיהם ומעדיף להתרכז בתופעה הידועה והרוחשת מזה שנים בין הסופרים.

הסיבה הראשונה – אחרי שמותיהם של משה שמיר ואהרון מגד – הבכירים מבין נפגעיה של "היד הנעלמה", אין טעם לצרף שמות של סופרים שמעמדם פחות מבוסס בספרות הישראלית.

הסיבה השנייה – רק לסופרים עצמם שמורה הזכות לפרסם ברבים את העובדה, שהם נמנים עם אלה שקופחו ונפגעו משיטותיה של "היד הנעלמה", כדי למחות נגד הרשעות הזו הנעשית בשדה הספרות.

והסיבה השלישית – ייתכן שהחצנתם של סופרים אלה כנפגעי "היד הנעלמה" עוד תוסיף ליצירתם נזקים על אלה שכבר עוללו לה "השאננים לציון".

השיטות שהפעיל השמאל להשתקת יריבים רעיוניים הן כל-כך אכזריות, שבהחלט מוצדק לשאול – מדוע לא פעלו הסופרים במשך כל-כך הרבה שנים נגד רשעותה ושרירות מעשיה של "היד הנעלמה" בחיי הספרות שלנו?

התשובה לשאלה זו די פשוטה, ומכירים אותה היטב הסופרים שהתנסו בחוויה המקוממת שחווה לוינשטיין, גיבור הרומאן "עוול", מידי ששת העורכים שאליהם שלח את הפואמה שלו לפירסום: על שיטותיה הפסולות מגוננת "היד הנעלמה" בתחבולות חמקמקות אשר מקשות להשיג ראיות נגדה. לעולם לא יאמר עורך של במה ספרותית באופן ישיר, ומפורש לסופר החשוד בעיניו כ"לאומי", שיצירתו נדחית משום שהיא מבטאת השקפה ש"היד הנעלמה" הורתה לו למנוע את פירסומה. תמיד יצרף העורך בנועם לשון הסבר תמים וחף משיקול פוליטי להחלטה כזו.

באין לעורך נימוקים ספרותיים לדחיית יצירה של סופר החשוד כ"לאומי", ישלוף תירוץ כלשהו ממאגר התירוצים הבא: היצירה ארוכה מדי ואינה מתאימה לממדיה של הבמה, חברי המערכת קראו והיו להם הסתייגויות שונות שאינני רשאי לחשוף אותן, על שולחנו ערימה של יצירות שממתינות לפרסום ולכן אין הוא יכול להתחייב על מועד קרוב ומוטב לשלוח את היצירה לפרסום בבמה אחרת, כתב-היד כלל לא הגיע לידיו, ספרך החדש הועבר לאחד המבקרים והוא טרם החליט אם יכתוב עליו מאמר ביקורת.

והציבור שותק משום שהוא סבור, שרק בזירות החיים הגשמיות – ובעיקר באלו הפוליטיות והכלכליות – שכיחים גילויים של כוחניות, מניפולציות, עורמה ותככים. הנטייה של הציבור ליחס חפות ממעשים של רשעות ושפלות לזירות הפעילות הרוחניות – ובראשן האקדמיה, האמנות והספרות – נובעת מהנחתו, כי בזירות אלה עוסקים רק ברעיונות נעלים (אידיאלים וחזונות), מונעים על-ידי מניעים ערכיים (האמת וההגינות) ופועלים על-פי קריטריונים מוצקים הבוחנים איכויות בלבד (המקוריות וההצטיינות). הן לא ייתכן, אומר הציבור התמים, שאלה העוסקים בדעת, ברגש ובמחשבה יפעילו התנהגויות נחותות ופסולות כמו סתימת פיות ליריבים רעיוניים וגרימת עוול ליצירותיהם.

"היד הנעלמה" צברה את כוחה משתיקת הציבור ומהקושי של הסופרים שעָוְלוּ להם לאסוף ראיות נגדה. אך מצבה העגום של הספרות הישראלית כיום הוא עֵדוּת מוצקה לנזקים שהסבה "היד הנעלמה" למעמדה ולהתפתחותה של הספרות העברית בדור הזה, מאז שהחלה לבחוש בחייה ולערב בהם שיקולים פוליטיים חוץ-ספרותיים. המצב הזה לא ישתנה כל עוד תמשיך רשעותה לשלוט ברשות הרבים הספרותית שלנו.

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. החודש הופיע בהוצאת "יחד" ספרו החדש – "השאננות לציון בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-20 בסידרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". מסה מקיפה על הרומאן "עוול" כלולה בכרך העשירי של הסידרה: "הספרות הישראלית – לאן?" (1998).

אהוד: מניסיוני כסופר ישראלי אוכל לומר לך כי נידח הייתי גם בהיחשבי ל"שמאלי" ונידח הנני גם כיום בהיחשבי ל"ימני", כלומר ציוני – ואין לנידחותי שום קשר ל"יד נעלמה" כלשהי אלא לעצם ערכה הנחות של יצירתי הספרותית במהלך כל שנותיי, נידחות שאם איני טועה זו גם דעתך שלך על ספריי, שמעודך לא טרחת לכתוב עליהם אפילו מילה אחת, וזאת כאשר ב-20 כרכיך עסקת בעשרות גרפומאנים מכל הסוגים, וכאשר גבריאלה גור-רותם נחשבת אצלך לפסגת הפרוזה העברית. אתה לא פחות סנוב ספרותי מאלה שאתה יוצא נגדם על רקע פוליטי, כביכול.

* * *

עמוס כרמל

בעקבות המשט: משלים מכשילים

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 16.6.10

הים – התיכון – הוא אותו ים. גליו כבר ראו וסבלו הרבה מאוד סיפורים ומשלים ואמירות: מעלילות האודיסאה המיוחסת להומרוס במאה השמינית לפנה"ס, דרך ההודעה הנחרצת "מלטה יוק", המיוחסת לאדמירל העות'מאני מוסטפה פאשה במאה ה-16, ועד ימינו אלה. אותם גלים יצליחו לשאת גם את ההבל החדש הקשור בהם שמופרח כאן זה שבוע – את הניסיון להמשיל את "מאבי מרמרה" של IHH הטורקי ב-2010 ל"אקסודוס" של המוסד לעלייה ב' ב-1947.

הניסיון הזה מבוסס על משחק בעובדות ועל התעלמות מעובדות. בשלב המסקנות יש בו אפילו המצאה של עובדות. אכן, בשני המקרים מדובר בכלי שיט שאחד מתפקידיהם החשובים היה לבטא מחאה פוליטית. אכן, שני כלי השיט נחסמו על ידי כוחות צבאיים סמוך לחופי הארץ. שתי החסימות עלו בהרוגים – שלושה מבין אנשי "אקסודוס", להזכיר לכל אלה שמקשקשים שהצי הבריטי הקפיד לשמור על ניקיון כפיים – ועוררו הדים רמים בתקשורת הבינלאומית. ובכל זאת, יש כמה הבדלים לא קטנים.

למשל, על סיפוני "אקסודוס" לא הסבו בנחת "פעילי שלום" ופונדמנטליסטים דתיים שחלקם השתוקקו למות כשהידים. על ספינת הנהרות הישנה הזאת הצטופפו 4,500 פליטי שואה שהגיעו ממחנות עקורים בגרמניה, בתנאים פיזיים שהיו לכל היותר סבילים. הספינה הזו גם היתה צריכה להפליג בחשאי מנמל המוצא שלה, בלי חסות מגוננת של שום ממשלה. ולא היו בה סכינים, מוטות ברזל וגרזנים. ארסנל האמל"ח שלה הסתכם בקופסאות שימורים, בברגים ובתפוחי-אדמה.

ועוד, למשל: למשיטי "אקסודוס" לא הוצעה האופציה שעמדה לרשותם של משיטי "מאבי מרמרה" ושש הספינות שנלוו אליה. בטרם הפלגה ובמהלך ההפלגה לא ניתנה ל"אקסודוס" שום אפשרות להכניס את מטענה – 4,500 המעפילים – ליעדו המוצהר. אין טעם להשתעשע ב"אילו", אבל ברור לגמרי שכל הגורמים שעמדו מאחורי "אקסודוס" היו קופצים על אפשרות כזאת בשתי ידיים ומוותרים על הדרמה של ההתנגשות ועל האימפקט הפוליטי שלה.

עכשיו מספרים לנו שהאימפקט הזה, במקרה של "אקסודוס", היה אדיר. שההתנגשות האלימה בין הצי המלכותי הבריטי לבינה היתה ראשית הסוף של שלטון המנדט הבריטי בארץ. שאחריה איבד אותו שלטון את מה שנקרא היום לגיטימיות בינלאומית. ובנמשל המתבקש מההשוואה של "מאבי מרמרה" ל"אקסודוס" מוצבת מדינת ישראל בתפקיד שלטון המנדט.

אלא שהעובדות האלה אינן בדיוק כהווייתן.

לסיפורה של "אקסודוס" – לרצון הנחוש של המעפילים להיכנס לארץ ולסירובם לקבל מקלט בצרפת לאחר הגירוש מחופי הארץ – שמור מקום חשוב במאבק הציוני על הקמת המדינה. אבל בכל הכבוד הרב הראוי לו, הסיפור הזה לא היה נקודת מפנה באותו מאבק, ולא ראשית של שום סוף.

בריטניה הגדולה-לכאורה, מותשת מכובד מלחמת העולם השנייה ומצרותיה במזרח התיכון, הכירה בעל כורחה באובדן הלגיטימיות הבינלאומית של שלטונה בארץ כבר באמצע פברואר 1947. אז העבירה הממשלה הבריטית את שאלת ארץ-ישראל להכרעת האו"ם. חמישה חודשים לאחר מכן, בעת ש"אקסודוס" הגיעה למימי הארץ, שהתה כאן ועדת החקירה של האו"ם, שגיבשה את תוכנית החלוקה. הדעת נותנת שחלק מחברי אותה ועדה התרשמו מאוד מהאפופיאה של "אקסודוס", אבל אין ספק שהחלטת האו"ם לאמץ את התוכנית הזאת, ב-29 בנובמבר 1947, נבעה מאלף ואחד נימוקים אחרים – בעיקר משותפות האינטרסים הזמנית בין ארה"ב לברית המועצות המנוחה.

דקדוקים היסטוריים לא הפריעו מעולם לטיעונים דמגוגיים מתלהמים ובוודאי לא יעשו זאת גם עכשיו. אבל טיעונים כאלה היו ונשארו מנוגדים לכל דיון ציבורי שפוי.

אהוד: איך אתה מעז לכפור באמיתות היסוד ה"פוליטיקאלי קורקט" של מרבית הוגי הדעות החשובים שלנו בישראל? רק אימפריאליסט כמוך מסוגל שלא לראות את ההקבלה המדוייקת בין השלטון הקולוניאלי הבריטי בארץ-ישראל בטיפולו ב"אקסודוס" – לבין השלטון הקולוניאלי היהודי בישראל בטיפולו ב"מרמרה"! – הרי ברור שההשתלטות המזויינת על "פעילי השלום" של "מרמרה" היא תחילת הסוף של השלטון הישראלי ממש כשם שהקיסרות הבריטית הסתלקה מכאן אחרי ההשתלטות שלה על "אקסודוס"! ומי שחושב אחרת לעולם לא יקבל פרס ישראל ואפילו להדליק משואה בערב יום העצמאות לא יקראו לו!

* * *

ד"ר יפתח הגלעדי

יש לאמן את צה"ל ברוגטקות!

יש לדרוש, בדחיפות, שחיילי צה"ל ובייחוד אלה הקרויים "לוחמי השייטת" – יעברו קורס מזורז לשימוש ברוגטקות עם כדורי עץ במקום כדורי ברזל של הטרור הטורקי, וזה יהיה הנשק האישי היחיד שעימו הם יעלו בפעמים הבאות על סיפוניהן של ספינות "מְשַׁטֵי השלום" – כדי להוכיח את טוהר הנשק שלנו! – הרוגטקות הן נשק החלשים ונשק השלום והן מצטלמות מצויין עוד מימי דוד המלך. עובדה שכל העולם מריע להן כאשר פעילי השלום משתמשים בהן לחרר את המצחים של קלגסי גוליית הישראלי!

אמנם כאשר השתלטו קלגסי השייטת בצהרי השבת האחרונה על "רייצ'ל קורי" – הם לא השתלשלו אליה בחבלים עם הרוגטקות ביד – וכך נבצר מהם לביים התנגדות אלימה כנגדם ובאותה הזדמנות גם לאנוס את כלת פרס נובל לשלום שנמצאה על הספינה – האירית מריאל מקגוואייר. העובדה שלא אנסו אותה, וגם לא את ח"כ חנין זועבי בשעתה על סיפון ה"מרמרה" – מוכיחה שקלגסי ישראל הם גזענים מסריחים שמוכנים לזיין רק יהודיות שמסריחות כמוהם מדאודוראנטים – אבל הם נגעלים מלזיין ולאנוס אחרות, בייחוד ערביות, נגעלים אפילו מלגעת בהן! וכבר עשתה על כך עבודת-מחקר חשובה מישהי מהאוניברסיטה העברית בירושלים פלסטין, שאיני רשאי לנקוב בשמה, והיא הוכיחה והאשימה את חיילי צה"ל באי-אינוס ערביות בגלל הגזענות שלהם שזה למטה מכבודם לגעת בהן!

ועכשיו הבה נחזור יחדיו 5 פעמים – תחי! תחי! תחי! תחי! תחי! – 1. פלסטין הירדנית, 2. פלסטין העזתית, 3. הגדה המערבית 4. מדינת הקנטונים הפלסטיניים המתרחבים בישראל, 5. פלסטין שעל גדות הפוטומאק!

ועוד קריאת תחי אחת מגיעה למי שהפכה לקדושה בחייה – ח"כ חנין זועבי שלא נאנסה בידי חיילי השייטת!

ד"ר יפתח הגלעדי

הפקולטה למדעי הרוח והנרטיב הרלטיבי

האוניברסיטה העברית, ירושלים, פלסטין

* * *

אורי הייטנר

החקירה המתאימה

ביום המשט, פירסמתי מאמר תחת הכותרת: "נגד ועדת חקירה". במאמר זה הסברתי את התנגדותי לוועדת חקירה משפטית בסוגיית המשט.

אני סבור שהמשפטיזציה של מדינת ישראל, פוגעת במהותה הדמוקרטית של המדינה. אין זה ראוי, ששופטים שלא נבחרו, יכריעו בסוגיות פוליטית, לא משפטיות, שבגדר סמכותן של הממשלה הנבחרת או הכנסת הנבחרת.

תרבות ועדות החקירה המשפטיות, היא חלק ממגמת המשפטיזציה. איני זה ראוי שמדיניות חוקית של ממשלה תעמוד תחת חקירה משפטית ואין זה ראוי שבירור מדיניותה של הממשלה הוא בירור משפטי. מן הראוי שמדיניות הממשלה תעמוד למשפט הציבור – במערכת הפוליטית הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית, בתקשורת ובשיח הציבורי. הכנסת רשאית להפיל את הממשלה. הציבור רשאי להחליף את השלטון בבחירות. הדמוקרטיה מספקת לציבור דרכים רבות לבקר את הממשלה ולבחון את דרכה.

החלטות הממשלה בנוגע לסגר הימי על עזה בכלל ולעצירת המשט בפרט הן החלטות חוקיות, לגיטימיות וסבירות. ניתן לחלוק עליהן (אני חושב שההחלטה לעצור את המשט הייתה שגויה) אך אין אלו החלטות שפיטות ואין כל סיבה לחקור אותן בוועדה משפטית.

ועדת חקירה משפטית בעייתית לא פחות באשר לחקירת פעילות צה"ל. משפטיזציה עלולה לסרס את צה"ל, לגרום למפקדיו אבדן ביטחון ותעוזה, מה שיפגע בכשירותו ובביטחון המדינה.

אין ספק שהיה מחדל מודיעיני וכתוצאה ממנו היו ליקויים בתיכנון המבצע. לשם כך קיימת תרבות התחקירים בצה"ל ואין כל בעייה בכך שצה"ל מתחקר את עצמו, כיוון שהוא עושה זאת היטב. עם זאת, למען אמון הציבור, נהג הרמטכ"ל בתבונה כשהקים את ועדת הבדיקה בראשות אלוף (מיל') גיורא איילנד.

באשר ללוחמי השייטת שפעלו על האונייה – הם פעלו באופן מצוין ומעבר לצורך בתחקיר של כל פעולה לשם הפקת לקחים, ודאי שאין כל צורך בחקירה של פעילותם.

כתוצאה מכל הסיבות הללו, קראתי להימנע מהקמת ועדת חקירה משפטית.

חלף שבוע. אני חותם על כל מילה שכתבתי באותו מאמר, לבד מן המסקנה הסופית. כל הטיעונים נגד הקמת הוועדה תקפים ונכונים, ואף על פי כן, אני סבור שאין מנוס מוועדת חקירה. הסיבה לכך, היא אותה סיבה בעטייה אני סבור שהיה נכון לאפשר למשט להגיע לעזה.

ישראל נמצאת היום במצור – תחת מתקפה מרושעת וגזענית, של דה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית. המצור הולך ומתהדק – הישגי הכוחות העצומים שחברו יחד לפגוע בישראל הולכים ורבים ואילו ישראל טרם מצאה תשובה הולמת.

מתקפת הדה-לגיטימציה היא מלחמה לכל דבר, וישראל צריכה להתייחס אליה כאל מלחמה לכל דבר. כבכל מלחמה, עליה לעבור ממגננה למתקפה, להעביר את המלחמה לשטח האויב, ליטול יוזמה ולגלות יצירתיות. גם חתירה למגע היא ערך חשוב במלחמה, אך לא בכל מחיר; אין כל סיבה הגיונית לאפשר לאויב לקבוע את זירת העימות ולבטח לא להיגרר לזירה הנוחה ביותר לאויב, שבה אין לנו יכולת לנצח. למשט לא הייתה שום מטרה "הומאניטרית". כל עניינו של המשט, היה פרובוקטיבי פוליטי – קידום אג'נדת הדה-לגיטימציה לישראל. כל דרך בה צה"ל היה מנסה לעצור את המשט המתוקשר, היה ניצחון לאויב. העובדה שהם השיגו הישג גדול – הרוגים ופצועים, העצימה את ניצחונם. דעתי, לפני האירוע ואחריו, היה שיש "להבריז" להם ולהתעלם לחלוטין מן המשט. התייחסות כזו הייתה מוציאה את הרוח ממפרשי המשט כנפיחה. 

האויב ניצל את הצלחתו, להעמקת בידודה של ישראל והדה-לגיטימציה שלה, בלי שהוא בוחל בכל דבר שקר. עשרות מיליונים ראו שוב ושוב את אחת השקרניות מן האוניה מספרת על חיילי צה"ל שהצמידו אקדח לראשו של תינוק ואיימו לרצוח אותו אם המשט לא ייעצר. וכך, מכונת התעמולה הגבלסית עובדת שעות נוספות ועושה מטעמים מן האירוע. וכניצול הצלחה נוסף, קיים ניסיון להקים טריבונל בנוסח טריבונל גולדסטון – אותה ועדת "חקירה", שקמה כדי לקבע ב"דו"ח" את הטענה הצבועה והשקרית אודות "פשעי המלחמה" של ישראל ב"עופרת יצוקה".

במצב שנוצר, המטרה המרכזית של ישראל היא להדוף את המתקפה, באמצעות הוצאת האמת אודות המשט לאור. האמת לא תשכנע את ארדואן, לא תשכנע את הערבים, לא תשכנע את השמאל הרדיקאלי באירופה ולבטח לא את השמאל הרדיקאלי בישראל. אולם היא עשויה להשפיע על דעת הקהל ההגון במערב. לא כל הציבור באירופה אנטישמי – רובו פשוט נתון לשטיפת מוח. אם האמת תגיע אליו, רבים מן הציבור, אולי רוב הציבור, עשויים להשתכנע.

הדיפת המתקפה באמצעות הצגת האמת בפני דעת הקהל בעולם, צריכה לעמוד במקום מרכזי בדיון על שאלת ועדת החקירה. איזו ועדה יש להקים? את הוועדה המתאימה ביותר למטרה זו.

חרף החשש המוצדק מפני תקדים שעלול לכרסם בריבונות ישראל, אני סבור שבמקרה הנוכחי נכון היה לאפשר חקירה בינלאומית, ובלבד שזו חקירה הוגנת ולא גולדסטון 2. טוב היה לתת יד ליוזמה משותפת של ארה"ב והאו"ם לחקירה, ובלבד שישראל תאשר את הרכב הוועדה. והחשוב מכל – צריך היה לעמוד על כך שהוועדה תחקור את ישראל ואת תורכיה. עלינו להפסיק להתנהג כנאשמים, ולהתחיל להתנהג כמאשימים. תורכיה היא שגרמה למשבר באופן מכוון, ועל ישראל להפנות אליה אצבע מאשימה.

אם תורכיה תסכים לשתף פעולה עם ועדה כזו – מה טוב. אם היא תסרב, וסביר להניח שתסרב, ניתן יהיה להציגה כמי שמפחדת מחקירה אמינה, כי יש לה ממה לחשוש. זו דוגמה לנטילת יוזמה והעברת המלחמה לשטח האויב.

במידה ותורכיה תטרפד את היוזמה, ראוי שישראל תקים ועדה ישראלית. השיקול המרכזי באופן החקירה, הוא האמינות שבה היא תתקבל בעולם. הוועדה שתתקבל כאמינה ביותר, היא המתאימה ביותר - ועדת חקירה ממלכתית, עם מעורבות של משקיפים בינלאומיים.

אין לישראל מה להסתיר בפרשת המשט, להיפך. אין לה מה להפסיד, היא יכולה רק להרוויח.

אנו נמצאים במצב חירום מדיני. כמו כל מצב חירום, גם זה מחייב החלטות ומעשים שאין להם מקום במצב שגרה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות שלילית ומזיקה. במצב שנוצר, הימנעות מהקמת ועדה, תזיק יותר. 

אהוד: אתה נאיבי באופן מסוכן ביותר. אין מקום לשום ועדת חקירה מעבר לזו הפנים-צה"לית, במסגרת הפקת לקחים, שקיימת ממילא.

כל ועדת חקירה אחרת פירושה כניעה לַסכל (שהוא אולי חצי-מוסלמי) היושב כיום על כס הנשיאות בוואשינגטון ואינו מבין או אינו רוצה להבין מה קורה סביבו.

ופירושה גם הודאה מראש באשמתה של ישראל, שאחרת מדוע יש לחקור אותה? שום הצטדקות ושום "אמת" ועובדות לא תעזורנה לנו! אתה הבנת את זה, ברוך? מנהיגים לוקחים אחריות ומביטים קדימה, ולא מציעים עצמם להיחקר ומחפשים תירוצים ומעבירים ביקורת, שזה כבר מריח בריחה מאחריות, בסגנון פרופ' שלמה בן-עמי, הזכור לרע מוועדת אור!

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

כ"ה בסיוון ה'תש"ע, 7  ביוני  2010

הודעה לעיתונות:

אגודת הסופרים העברים פונה לסופרים בעולם:

לישראל זכות להגנה עצמית!

 אגודת הסופרים העברים קוראת לסופרים הבריטיים ולסופרים ברחבי העולם: הפסיקו את ציד המכשפות נגד ישראל. מבצע "עופרת יצוקה" של ישראל והפעולה שלה נגד תומכי הטרור באונייה התורכית הובילו לעמדה לא מוסרית של סופרים ואנשי רוח, שיש בה אי הכרה בזכות מדינת ישראל להגנה עצמית ולביטחון לתושביה.

אגודת הסופרים העברים פונה לסופרי בריטניה להתנער מצעדו של הסופר הבריטי איאן בנקס, שקרא לחרם תרבותי ואקדמי על ישראל בעקבות עצירת המשט לעזה. אגודת הסופרים פונה לסופרי שוודיה להתנער באופן דומה מצעדו של הסופר השבדי הנינג מנקל שנקט צעד דומה.

לא שמענו מעולם את בנקס והנינג תובעים להחרים את השלטון בעזה כאשר נפלו עשרות אלפי טילים ורקטות על ישראל, וקראנו בצער על קריאתם המרושעת לעצור כל תקשורת תרבותית עם ישראל.

אגודת הסופרים העברים מוחה על צביעותם של הסופרים והמרצים הקוראים להחרים מוסדות תרבות בישראל. בגילויי דעת אלה יש משום ביטוי של יחס גזעני כלפי מדינת ישראל.

האיום בחרם אקדמי ובחרם תרבותי הוא צעד אנטי תרבותי – וראוי שסופרים ואנשי רוח ימחו נגד יחסו של החמאס לשבוי גלעד שליט וימחו כלפי המשך שיגור טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית.

אגודת הסופרים העברים קוראת  לאיחוד האירופי ולאיגודי הסופרים בעולם להשמיע קולם בזכות דו שיח ולא בעד חרמות ונידויים.

בברכה,

בלפור חקק

יו"ר אגודת הסופרים העברים

אהוד: אם אגודת הסופרים היתה מעודכנת וגם חפצה לזכות באהדת חוגים אינטלקטואליים וקובעי הטעם בישראל, וגם של סופריה ה"חשובים" – היא היתה צריכה להפנות את ביקורתה קודם כל נגד פשעיה של ממשלת ישראל. עצם העובדה שאנחנו מפרסמים כאן את תגובתה של האגודה מראה עד כמה נידחים ולא חשובים הננו גם אנחנו, שלצורך העניין אנחנו מסוגלים לתמוך בחקק ולא בגרוסמן!

* * *

ד"ר גיא בכור

התקשורת הישראלית שבתה אומה שלימה.

כיצד לברוח מהכלא התקשורתי?

התקשורת הממוסדת בישראל, ואני מתכוון לשלושת היומונים הוותיקים, כולל אתרי האינטרנט שלהם, לערוצי הטלוויזיה והרדיו הממלכתי, גילתה את השיטה: הם שולטים בציבור שלנו באמצעות ההפחדה. ואם אין מקום לפחד, הם כבר ימציאו אותו. אז כיצד עובדת השיטה?

1. אם קיים אירוע אנטי-ישראלי, התקשורת הזו תמיד תנפח ותעצים אותו, עוד לפני שהחל. כיוון שבישראל מאות עיתונאים זרים, היושבים דרך קבע, וכמהים לדם, הם נוטלים בשמחה את הסיפור ההולך וניבנה בישראל. כך בהרבה פעמים ישראל בעצמה בונה את הסיפור שיפעל נגדה, בדיוק כפי שקרה במקרה המשט האומלל. כמעט אפס סיקור תקשורתי בעולם, עד שבישראל החלו לנפח, לנפח, לראיין את יושבי האוניות, והתקשורת הבינלאומית התעוררה. מי שהפך את הסיפור לבינלאומי היתה התקשורת הישראלית במהלך מכוון. ישנם משרדי יחסי ציבור, הממומנים בידי גורמים זרים, שממש מזינים את התקשורת הישראלית, הששה לאמץ מספרי טלפון של ישראלים שישבו במשט, חברת הכנסת זועבי באנייה, דוברת המשט, ועוד.

הספינה רייצ'ל קורי, שהוצגה כסוף המדינה? היו עליה 15 איש, כולל הצוות. הקריסה עם תורכיה? הסחר עם תורכיה מהווה 1.5% מהסחר של ישראל. כל שטות אנטישמית מוצגת עם זכוכית מגדלת, כל הפגנה כנפילת השמיים. תמיד יודגש השלילי, לעתים נדירות החיובי, ואני לא מדבר על הכמעט-התעלמות של התקשורת הזו מן המשט שאנחנו אירגנו, ואשר היה "חיובי" במינוחים שלה.

כך מועצמת האימה, שמגבירה, לפי תפיסת התקשורת, את צריכת המדיה, דהיינו רואים יותר וקונים יותר עיתונים, וכך נעשית ההטייה הפוליטית. תבחרו נכון בפעם הבאה, לא יהיה לכם פחד. כמובן שתמיד יימצא מקור הפחדה חדש, הרי התקשורת מתפרנסת מן ההפחדה. והציבור אכן מפחד. במילים אחרות, הפחד תמיד יישאר.

אלה הכללים כיצד זה נעשה: מה שהוא לטובת ישראל יזכה במקום שולי, אם בכלל, ובדרך כלל בהלעגה, למשל ההצטרפות למועדון המדינות העשירות. אך אם הוא לרעת ישראל – הוא יועלה לכותרת ראשית, בצירוף מילים סופניות כמו "משבר", "מחדל חמור", "קריסה" או "רעידת אדמה".  אירוע נגד הממשלה והמדינה יוצג כמות שהוא ואף ימונף. אירוע פטריוטי יזכה ל"איזון" על ידי רדיקל מן השמאל, איזה סופר נידח [אני מוחה! על ידי סופר "חשוב". – אב"ע] או משורר דלות.

2. עוד לא הסתיים אירוע המשט, והתקשורת הישראלית מיהרה להכתיר אותו בחמת זעם צדקני כ"כישלון", "ביזיון" "טמטום" ו"מחדל", ומכאן זה כבר רץ לעולם כולו בכיוון הזה. האם התקשורת הערבית תיארה אי פעם אירוע ערבי ככישלון? לעולם לא. האם התקשורת הצרפתית תתאר אירוע צרפתי ככישלון? נדיר ביותר. אך כאן כבר חרצו הפרשנים, אותם פרשנים ממלחמת לבנון השנייה, כי מדובר בהסתבכות ובכישלון. ואולי הערכתם שיצאה אל העולם כולו חרטה את האירוע ככישלון מיידי? באפגניסטן נהרגים מידי יום חיילים אמריקניים בעשרות פעולות כושלות, עם הרוגים מקומיים רבים. האם התקשורת האמריקנית ממהרת להכריז על כך ככישלון? לעולם לא. התודעה היא היוצרת את המעשה. בכל מדינה דמוקרטית התקשורת החופשית היא ערובה לחוסן לאומי. אצלנו היא גם פגיעה חמורה בו.

מכאן הדרישה האוטומאטית בתקשורת הישראלית הזו ל"וועדת חקירה", רצוי בראשות מישהו מן האליטה הישנה, דהיינו אהרון ברק או שופטי בית המשפט העליון, הרי זה אותו מחנה של התקשורת, אליטות ישנות, שנדחקות הצידה.

3. היחס אל הממשלה בישראל, ובעצם אל האינטרסים הלאומיים שלנו הוא יחס של זרות וניכור. בעוד שבמשבר אחר כל תקשורת בעולם תגבה את המנהיגות שלה, כאן מתייחסים אל ראש ממשלת ישראל כאל אוייב, שיש לחשוף אותו, להפיל אותו, לבייש אותו. התקשורת עצמה היא בעצם לא מפֹה, ולכן משתמשים בה במינוחים של זרים, למשל: "שר החוץ הישראלי" ולעולם לא שר החוץ שלנו, "הרמטכ"ל הישראלי", ולא הרמטכ"ל שלנו, וכך הלאה. פטריוטיות היא תופעה נלעגת, פרימיטיבית, בתקשורת הזו, ופטריוט הוא אוטומאטית נלעג, בולס מנגלים, או מושחת. דרך הזרות הזו מקווה התקשורת הישראלית להיות CNN, וואספים אמריקנים או אירופים נאורים. לא מזרח תיכוניים מזיעים. זה כמובן לעולם לא יקרה.

4. המאסת החיים על יושבי המדינה. יום-יום, רגע-רגע, מבזק ועוד מבזק, עד כמה שונא אותנו העולם, הפגנות מכל העולם, שלא נחמיץ אירוע אנטישמי אחד, וכמובן, איפה נמצאת ספינת המשט בשנייה זו. שלא נפסיד דבר, חלילה, והכל בשם "זכות הציבור לדעת". נכון שיש אירועים אנטי-ישראלים רבים, אך התקשורת הזו מדווחת עליהם בחדווה ובאושר, מחברת בין אירופה לאסיה ולאמריקה, בשרשרת אנטי-ישראלית. רוצה לומר: אתם, מטומטמים שכמוכם, בחרתם את הממשלה הזו, מגיע לכם להיענש. היא רק לא מבינה שאם לא תהיה ישראל, גם היא לא תהיה לדווח על כך.

העומס האנטי-ישראלי, ללא שום נחמה או הרגעה, נועד להמאיס את החיים על התושבים, שבאמת נכנסו לדיכאון בימים האחרונים. שום חמלה על האזרחים, שום בריחה [?], שום הבנה לקשיים שלהם, רק אכזריות, הצלפות ושנאה עצמית. מי צריך אויבים כשיש תקשורת ישראלית שכזו?

5. מינוף שונאי ישראל – כל קשקוש של ארדואן יוצג בתקשורת המקומית הזו כחיסול ישראל, כל אימרה גזענית שלו או של מי מסביבתו – כסוף המדינה. ומה אמר נסראללה, ומה אמר אסד? – הכתבים לעניינים ערביים אוספים בחדוות יצירה, ומצליפים. איזה מזל שיש את התקשורת הישראלית, אחרת איך היתה עובדת הלוחמה הפסיכולוגית של מנהיגים אלה עלינו?

התופעה הזו חביבה במיוחד על התקשורת הזו בסופי שבוע, כאשר כתביה החרוצים מתעצלים לעבוד. מקובל למרוח לוחמה פסיכולוגית של אחמדינג'אד/נסראללה/ארדואן/ראיד צלאח או כל חובב ציון אחר בכותרות מבהילות למשך שעות. זו ההטייה הפוליטית המובהקת של עורכי אותם אתרי אינטרנט, הקרובים בדעותיהם לארדואן הרבה יותר מאשר לשר החוץ שלהם, למשל. כל דו"ח קיקיוני של איזו אגודה לזכויות "האזרח", איזה אירגון בינלאומי אינטרסנטי, או אגודה ערבית שאיש לא שמע עליה – ימונפו ויודגשו. או ציטוט מוגבר של כלי תקשורת ערביים, ללא שום בדיקה. כך גם לוחמה פסיכולוגית ברמה הנמוכה ביותר, שמועות בידיוניות בסגנון "הסנדיי טיימס" – זוכות כאן להתייחסות מקיר לקיר, והציבור, שאינו ער לניואנסים האלה, מבוהל בצדק.

במשבר האחרון נצמדה התקשורת הישראלית לערוץ אלג'זירה, כיום ערוץ ג'יהאדיסטי חתרני, המשדר מטעם איראן, ולא נצמדה לערוצים ערביים אחרים, לא פחות פופולאריים, שהיו מאוזנים הרבה יותר. כך נחשף הצרכן הישראלי רק לקו הערבי הרדיקלי ביותר, שקרוב למיליטנטיות של ראאד צלאח. ככל שיש יותר הקצנה ערבית, אמיתית או מדומיינת, כך התקשורת הישראלית תאהב זאת יותר. ערוץ אלג'זירה אסור בכניסה כבר לכמה וכמה מדינות ערביות, אך אצלנו כתביו מסתובבים באופן חופשי.

6. התקשורת הישראלית היא הראשונה והיחידה בעולם אי פעם, שמפעילה לוחמה פסיכולוגית על הציבור שלה עצמה, שגם מממן אותה בכסילותו. הוא קונה את העיתונים כדי שיפגעו בו. כבר כתבתי במאמרים קודמים איך צעדה התקשורת צעד קדימה, והיא מייצגת כיום את השמאל שקרס פוליטית. בפרשה האחרונה היא צעדה צעד נוסף, ולקחה את המדינה כולה כבת ערובה בידיה. עשרים-שלושים איש, כולם מאותו צבע, שמעולם לא נבחרו, ואשר אינם חייבים דין וחשבון לאיש, שנטלו מדינה שלימה בשבי. מפחיד.

בשבוע האחרון כל הדלקת כלי תקשורת או קניית עיתון היתה חוויה מזוכיסטית. שרשרת נהדרת של גינויים מכל העולם, ניתוחי התאבדות, שום רגש פטריוטי או הבנה, כותרות ראשיות מבהילות ומטילות פאניקה, ופרשנים המקיאים על הממשלה ועל המדינה, ובעצם עלינו. התמונה שהוצגה היתה שחורה משחור, מעוררת פאניקה, אבודה. מאז החלו הספינות לצאת, כלאה אותנו התקשורת "שלנו" בכלא, כלא אלקטראז, ממנו אי אפשר לצאת. פלא שהציבור בדיכאון? הכל מוגש אליו בעברית נגישה, כשהוא מועצם, מוגזם וסופני. מכלא אלקטראז אי אפשר היה לברוח. איך נברח מן המצור התקשורתי שנכפה עלינו? הרי אלה אנחנו בתוך הכלא. נצטרך להתאמץ.

7. הנה מחשבה מזעזעת: מה היה קורה, אם במלחמת ששת הימים, הניצחון האולטימטיבי, היתה קיימת הטלוויזיה הישראלית? ואכן, מאז אותה מלחמה לא ניצחנו בשום מלחמה, משום שהטלוויזיה הישראלית שקמה – לא איפשרה שום טענת ניצחון. רק ביקורת עצמית והלקאה כל הזמן. הרי במלחמת ששת הימים נהרגו בתוך פחות משבוע 800 חיילי צה"ל. הייתם מתארים לעצמכם את המלחמה הזו במונחים של היום? כל היום קוראים ברדיו את שמות ההרוגים, ותחושת אסון נורא נופלת על הציבור. מאות אלפי פליטים פלסטינים נולדו אז, והתקשורת שלנו היתה עושה מכך מטעמים. הפסקנו לנצח, כאשר התפתחה התקשורת הישראלית. המלחמה היחידה שבה לא טענה התקשורת שהפסדנו, מלחמת עזה לפני שנה וחצי, היתה סגורה כמעט לגמרי לתקשורת הישראלית.

8.  התקשורת הזו לא למדה דבר מאז מלחמת לבנון השנייה. אותה שאיפת נקם במנהיגים, אותו חיפוש דם עם שיניים מחודדות, אותה דרישה לוועדת חקירה כאשר האירוע עוד לא נגמר, "תחקירים" מטעם, ואותה הלעגה של המנהיגות. במדינה אחרת כולם מתלכדים אחרי המנהיגות בזמן משבר, פה התקשורת תמיד תצא כנגדם. תלחיץ אותם, תפגע בהם, ולכן גם בביצועים שלהם. האם התקשורת הזו רק מדווחת? לא, היא גם יוצרת, שכן מי שמוצג ככישלון, ביצועיו עלולים להיות בהתאם. גם הוא קורא את מה שכותבים עליו. זהו כוח אדיר, ללא אחריות.

9. בכל מדינה נורמאלית, את האצבע המאשימה יפנו תמיד החוצה, בעוד שבתקשורת שלנו האצבע המאשימה תופנה תמיד כלפי פנים, אנחנו הרי אשמים בכל. תורכיה מדרדרת את המזרח התיכון למלחמה? אנחנו אשמים, אז מה אתם רוצים מגורמים עויינים בעולם, שמעלים את הטענה הזו? כל האופוזיציה התורכית, כולל התקשורת, התלכדה בימים האחרונים מאחורי ארדואן, כי זו כבר שאלה לאומית. אצלנו התקשורת התרחקה מן הממשלה, כמו ממצורעים. צמד המילים "ועדת חקירה" לא הופיעו מעולם אצל הצד השני.

10. ובנוסף לכול, התקשורת הזו אפילו לא ממלאת כהלכה את התפקיד היחיד שיש לה: לדווח ולנתח. היא לא זיהתה את הפרובוקציה התורכית, למרות שזו היתה ברורה, לא קלטה את המשחק המתוכנן מראש של ארדואן, והתקשורת הישראלית הזו כינתה את הנוסעים כמפגיני שלום. היא לא הבינה את המשחק שמאחורי הקלעים. התקשורת הזו היתה צריכה להבין שמדובר במחבלים, לפי התמונות ששוחררו מן הספינה הראשית בזמן ההפלגה, ובה נראים קיצונים אסלאמיים במתכונת החמורה ביותר, לבוש, התנהגות, ותפיסת עולם. אם היא אפילו אינה מבינה מה קורה סביבה, בשביל מה אנחנו בעצם צריכים אותה? היא אינה מדווחת, כי היא אינה מבינה, והיא אינה מדווחת כי היא יוצרת מציאות בעצמה.

אתם כבר יודעים איך פוגעים בתקשורת הזו, ומחזירים את החוסן הלאומי שלנו. לא צורכים אותה, או צורכים אותה פחות ופחות. תקראו לזה חרם צרכנים, או רצון לברוח מן הכלא. וזה אפשרי. דרך הכיס תבין התקשורת הזו שהיא חלק מן הקולקטיב הישראלי, לטוב ולרע, ולא מחוצה לו.

זה מזכיר לי אחד ממשלי טולסטוי:

שני סוסים נשאו על גבם משא. הסוס שהלך בראש פסע במרץ, אבל הסוס מאחוריו התעצל. האנשים שהלכו לצד הסוסים התחילו להעביר ציוד מן הסוס העצל אל הסוס הנמרץ. לאחר שהעבירו אל הסוס החרוץ את כל משאו של הסוס העצלן, התחיל זה ליהנות ואמר לסוס החרוץ: "את מזיע, ואני נהנה, טוב מאוד," וכך גם הרגיש כיצד הוא שולט על הסוס החרוץ.

כאשר הגיעו לפונדק הדרכים אמר הבעלים של הסוסים: "למה לי בעצם להאכיל שני סוסים, כשאני יכול להעמיס הכל על סוס אחד? מוטב לי לתת לו מזון ככל שיחפוץ, ולהרוג את האחר. כך איהנה לפחות ממחיר טוב על עורו."

וכך עשה.

פורסם לראשונה ב-6.6.10 באתר של ד"ר גיא בכור.

לד"ר גיא בכור היקר שלום,

אמנם אינך מרשה לצטט מדבריך ואולם הם מרחפים בחלל האינטרנט ומגיעים גם אלינו מקוראים רבים, שמצליחים כנראה להוריד אותם מהאתר שלך ולהפיצם ברבים.

ומאחר שדבריך הם כה חשובים הפעם, הרשינו לעצמנו לצטטם גם אצלנו, מה עוד שאנחנו נקטנו עמדה זהה לשלך מהגיליון הראשון שהוצאנו לאחר המשט, גיליון 549 מיום 3.6.10 – שנכתב בניגוד גמור לרוח הרעה והתבוסתנית שריחפה בחלל התקשורת הישראלית ובשיחות האנשים, ורק עמוס כרמל היה שותף לדעתנו באותו גיליון.

בברכה ובהערכה,

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

שלום אהוד,

אני כותב אליך הפעם בעניין תגובותיו של אלי יזרעאלי, שלאור דבריו אני תוהה האם הוא מציאותי או הינו עוד דמות וירטואלית כמו פרופ' פלוץ בן שחר, המשורר חיימקה שפינוזה ואחרים?

בהזדמנות זו הרשה לי לפנות לקוראי חב"ע, הפנייה בלשון זכר, אך הכוונה לכל המינים: אני מנסה למצוא  מודל לחיקוי כמשטר נאור ודמוקרטי, במדינות ערב – האם אתם יכולים לעזור לי?

בתודה מראש ובברכת יישר כוח,

מ-דן

אהוד: אלי יזרעאלי חי וקיים והוא אינו דמות וירטואלית של המכתב העיתי.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כל המכניסים עצמם לאווירת נכאים ומשפיעים גם על סביבתם ומתבכיינים בהנאה על כך שמעולם לא היה מצבנו גרוע יותר [שלא לדבר על השחיתות של כולם חוץ משל עצמם!] – מוזמנים לזכור את אוקטובר 1973! אז, שם – היתה סכנה אמיתית! מה שקורה היום זה רק גל חולף של שינאה של רוצחים ומנוולים כלפי ישראל, אבל זו אינה פלישה צבאית אליה, והגל הזה יחלוף כשם שאונייה שנוטה יותר מדי על צידה האחד לבסוף מתהפכת, אם לא הצליחו לאזן אותה!

* מה אתם דואגים כל כך? ארדואן אינו אלא חתיכת חרא שצָף על גלי השקר והשינאה וההסתה שהוא עצמו עורר, ועדיין נדמה לו שהוא נמצא גבוה, אבל רוב העם הטורקי אינו פנאטי ומטומטם כמוהו, רוב העם הטורקי מתבייש בו וגם מבין את הנזק העצום שהוא גורם לטורקיה. ולכן בקרוב מאוד יטבע ארדואן בים הטינופת שלו-עצמו, והטורקים, בבחירות או בהפיכה צבאית – יפילו אותו, יתכחשו לו ויחזרו לחזר אחרי המערב ואחרינו! – ואנחנו נשמח להושיט להם יד.

* אבל בינתיים, אפרופו חרא, היינו צריכים לקנות מטהר אוויר לבית השימוש, אז במקום לקנות "בלאד" מתוצרת טורקיה, כהרגלנו, קנינו "דואו פרש" מתוצרת הארץ של מפעלי סנו, מודפס עברית על הפח במקור ולא במדבקה, ורסס היסמין שלו מריח יותר טוב מהטורקי!

* חמ"ד, חיל המדע של צה"ל, עובד כבר 62 שנים על המצאת חייל-לוחם מפלסטיק, ללא דם וללא הורים, ללא רוח וללא נשמה, שיהיה אפשר לשלוח אותו למלחמות הבאות שלא יהיו בהן שום הרוגים ושום ועדות חקירה כי הכול יהיה מפלסטיק, כמו קוביות לגו עם שכל ומנוע של מחשב, וכך תוכל ממשלת ישראל ויוכלו מפקדי צה"ל לקבל החלטות חשובות ומכריעות, אך כאלה שיש בהן אפס נפגעים, ואם חש וסלום ייהרג חייל אמיתי אחד או ייפול בשבי – תתפטר כל הממשלה ויוכרזו בחירות חדשות. וזאת בניגוד למלחמת השחרור ולכל המלחמות, המבצעים והביטחון השוטף המלוכלכים בדם שבאו אחריה, שבהם נהרגו לשווא אלפי לוחמים ישראליים מהסדיר, הקבע והמילואים! הרי לא ייתכן שחייל ישראלי אמיתי יעמוד בסכנת חיים! על זה יש ועדות חקירה!

* מי אומר שפשיטת השייטת על ספינת "משט השלום" "מרמרה" נכשלה? – הנה ההישג הגדול: פעילת השמאל הקיצוני טלי פחימה שהתאסלמה באחרונה אמרה היום (רביעי) כי "תקיפת משט החירות ונפילת חללים," זירזה את החלטתה. פחימה, שהתאסלמה בתום תקופה ממושכת של לימודי עקרונות הדת, סיפרה לרדיו "א-שמס" בנצרת כי המשט השפיע עליה רבות ולכן התייצבה ביום שני השבוע באחד המסגדים של התנועה האיסלאמית באום אל-פחם והצהירה על דתה החדשה. ["הארץ" אונליין, 9.6]. אנחנו מאחלים לה שתמצא כבתולה בעל-כערכה ותגדל דור של שונאי-ישראל בצלמה ובדמותה, ורק שתיזהר ממכות. נשמה אומללה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,175 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לנוספים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

* * *

גזור ושמור!

נספח

לקראת שבוע הספר / כל ספרי אהוד בן עזר

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, הפצה דני ספרים), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ. [מצפה כיום למו"ל עברי].

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה ביתן, 2009).

הערה: ספרי אסטרולוג נמצאים כעת בהפצה של הוצאת "ידיעות אחרונות".