הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 552

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, ב' בתמוז תש"ע, 14 ביוני 2010

בצירוף צרופת ציטוט מאמר של ד"ר גיא בכור על ארדואן, שהתפרסם כבר בעיתון "גלובס"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

 

עוד בגיליון: מרגלית טל-גן: לכבוד חברת הכנסת חנין זועבי.

עבד אללה אל-הדלק (כותב כוויתי): למשט מטרות טרוריסטיות. לישראל הזכות להגן על ביטחונה!

אורי הייטנר: 1. לקום עם פרעושים. 2. משט השנאה 2. 3. הקיבוץ המעמדי.

יוסי גמזו: דוּ"חַ סְפּוֹרְט אָנָלִיטִי בַּמּוֹנְדְּיָאל הַפּוֹלִיטִי.

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ו, מאת משה ברק: מַקְשֵב – מכשיר שמיעה.

ליטמן מור מגיש את ד"ר יוסף גוברין  על איליה ארנבורג.

ד"ר יוסף גוברין: איליה ארנבורג על לקחי "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב".

אלי מייזליש: מי יודע מה רוצה פרופסור זאב שטרנהל?

ברוך תירוש: על הברכה שהביאו המשטינים שבקירבנו לתקומתנו.

משה גרנות: שירה מתרשמת, על ספר שיריה של שושנה אידל "אור".

ראובן שדה: האבסורד שבציפייה המהופנטת לתליין העתידי, כשאמנון לורד ופרופ' שמואל טריגנו מעתיקים את הזירה הפוליטית למישורים הרגשיים הפסיכולוגיים והלא-רציונאליים. // אלי יזרעאלי: על שיפוט ואדבוקציה.

נעמן כהן: המשטים לעזה וטעותו של ביבי. // ישראל הר:  לזיכרו של פיצ'י.

מרדכי בן חורין: המשט המבורך! – התנפלות העולם על ישראל והיהודים עקב ה"משט" –  לעומת מה שבאמת התרחש במאה-20.

אבי דרורי: ישראל והגז – נקודות למחשבה אסטרטגית כלכלית ומדינית.

רות ירדני כץ: כן ליאיר לפיד / מכתב אישי.

ד"ר מוחמד בדיע, מנהיג האחים המוסלמים: תקומת האומה האסלאמית –

 רק על-ידי ג'יהאד. // דינה פורת: שאלות לעמוס עוז. [ציטוט].

אהוד בן עזר: כך הורסים את צה"ל! בעקבות הרשעת סגן אדם מלול!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.


 

 

* * *

מרגלית טל-גן

לכבוד חברת הכנסת חנין זועבי

 גברת נכבדה,

ראשית, שאפו! יחצנת את עצמך, חבל על הזמן! אני חייבת להודות שעד למשט האומלל לא ידעתי על קיומך ועדיין אין לי מושג מה פועלך ומה הישגייך (אם יש לך כאלה) והנה היום אין איש במדינה שלא שמע עלייך, כך שמהבחינה הזאת את באמת יכולה לרשום לעצמך הישג.

אז הרשי לי לשאול אותך:

מעבר לתהילה, מה באמת ניסית להשיג? הרי את יודעת בדיוק כמוני שבעזה אין מחסור לא באוכל ולא בבגדים ולא בשאר מוצרי צריכה! – כן! לדאבונך, יש מחסור תמידי בתחמושת ובכל מה שיכול לשמש ליצור נשק, ואני מקווה שכך גם יהיה!!! עזה לא צריכה להתגונן! אף אחד לא תוקף אותה! ההיפך הוא הנכון! עזה היא תוקפת נבזית שבמשך שנים הפגיזה אוכלוסיה אזרחית יום-יום, שעה-שעה, ואגב, מעולם לא שמעתי את קולך מתריע נגד!

והרי גם לא באמת האמנת שהמשט הזה יצליח להגיע לאנשהו. אז מה חשבת כשראית את כל האספסוף האלים והחמוש ונוטף השנאה שארח לך חברה על סיפון האונייה? שזהו נשף מסכות? האם עלה בדעתך, כחברת כנסת ישראל, להזהיר את הצבא שלך/שלנו ממה שמצפה לו על הסיפון? האם ניסית למנוע את פרץ הבריונות? מה ציפית שיקרה? שאולי, כמו הרצח בסרייבו, שהצית את מלחמת העולם הראשונה, המשט שלך יצית את המזרח התיכון? ואז מה?

בואי ננסה להבין את ההיגיון שלך: את מרגישה מתוסכלת, ממורמרת, מקופחת, את סבורה שהשלטון בישראל הוא שלטון עוולה עריץ שצריך להשתחרר ממנו. יש לך בכלל מושג מה מצפה לך אישית אם חלילה השאיפות שלך יתגשמו?

את חושבת שבמדינה שנשלטת על ידי חמאס, או חיזבאללה או אל קעידה או טאליבן יש איזה שהן זכויות לנשים בכלל? ולנשים עצמאיות ושאפתניות בפרט? ולילדות בנות תשע? אני מבינה שאין לך ילדות משלך, אבל אולי יש לך אחייניות קטנות. את יכולה לתאר לעצמך חיים במשטר שבו כל נואף זקן ומסריח יכול לקנות לעצמו ילדה בת תשע ולחדור לווגינה שלה? ומחריד ככל שזה נשמע, זה מותר וזה חוקי וזה אפילו רצוי!?  חשבת על זה גברת זועבי? יש לך בכלל מושג מה זה שלטון עוולה? מה זה שלטון עריץ?

האם ידעת שההפיכה האסלאמית באיראן נישאה על כתפי האינטלקטואלים? שכמוך סברו שהמשטר של השאח הוא משטר עוולה עריץ שיש להחליפו? נסי לברר מה הם חושבים היום (מי שנשאר מהם. רובם נרצחו). שאלי אותם מה דעתם על החיים ברפובליקה האסלאמית. על החופש ברפובליקה האסלאמית. על זכויות אדם ברפובליקה האסלאמית. על זכויות נשים ברפובליקה האסלאמית. קראי את "לקרוא את לוליטה בטהרן" מאת אזאר נאפיסי. קראי את "אלף שמשות זוהרות" מאת חאלד חוסייני, קראי את "לא בלי בתי" מאת  בטי מחמודי.

האם שאלת את עצמך פעם איך זה שכל המדינות ה"ערביות" בהן חיים למעלה ממיליארד מוסלמים הן כולן מדינות עולם שלישי? 

האם שאלת את עצמך פעם איך זה שלמרות שההנהגות השיעיות למיניהן מכריזות על תרבות המערב כתרבות כפירה דקדנטית שיש להשמידה – בעיני מיליארד הנתינים המוסלמים – המערב הוא יעד נחשק להגירה?

האם שאלת את עצמך פעם למה כל המבקשים להתאחד עם משפחותיהם, רוצים להתאחד דווקא בישראל ולא בעזה, או ב"פלסטין" או בסוריה?  האם זה בגלל רמת החיים בישראל? או אולי זכויות האזרח והחופש? או אולי הביטוח הלאומי והביטוח הרפואי?

אז אולי, אחרי הכול, אנחנו לא כל כך בני עוולה?

ואם הזכרנו את "פלסטין" וה"פלסטינאים", האם אי פעם שאלת את עצמך לאן נעלמו מאות מיליוני הפליטים (כן! מאות מיליונים!!!)  שהיו מפוזרים בכל רחבי אירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה? ערים שלמות הופגזו ונחרבו! עשרות מיליוני בתים נהרסו! כחמישים מיליון איש קיפחו את חייהם!! כפול מזה נפצעו, רובם נותרו נכים! מאות מיליונים מצאו עצמם מחוץ לביתם, מחוץ לארצם! אז איפה הם? הם הרי לא נעלמו!!!

לא, הם לא נעלמו!  הם שוקמו! זאת תשובת המערב "הדקדנטי" וה"כופר" לבעיית פליטים, באשר הם!!! והמערב אכן הזרים סכומי כסף דימיוניים כדי לשקם גם את הפליטים הפלסטינים. אלא מה, להנהגות הערביות לדורותיהן לא היה שום עניין לפתור את בעיית הפליטים. להיפך, עשו  הכול כדי לשמר אותה!!! לעומת זאת, להנהגות הללו היה עניין רב בכסף שהתקבל, שגם אותו שמרו. שמרו היטב! בחשבונות הבנק הפרטיים שלהן!

אז גברת זועבי הנכבדה: הפתרון הוא לא להשמיד אותנו! הפתרון הוא לא להחליף את המשטר ה"ציוני" הדמוקרטי במשטר אסלמי קיצוני. כי זה, אם חלילה יקרה, ייתן לך אולי סיפוק  רגעי של נקמה מתוקה, אבל לא ישפר את מצבך או תנאי חייך. להיפך!!! – לא רק זכויות היתר יילקחו ממך, גם הזכויות הבסיסיות ביותר. כי חוקי השריעה לא מכירים בזכויות אזרח ובטח לא בזכויות נשים. נשים הן קניין של גברים, לעשות בהן ככל העולה על רוחם.

הפתרון הוא חינוך! חינוך! ועוד פעם חינוך! לא שטיפת מוח! לא הבלים ילדותיים על נפלאות העולם הבא על שבעים בתולותיו (מהן ממילא את לא אמורה ליהנות, אלא אם כן אני טועה...) אלא חינוך אמיתי, ערכי, מערבי – כן, מערבי – שיצמיח דור חופשי, מוסרי, עם יכולת חשיבה, שידע לעמוד על זכויותיו מבלי להזדקק לסכינים ולאלות  ויידע גם את חובותיו ואת תפקידו ומקומו בחברה.

גברת זועבי הנכבדה: כולי תפילה שלא יבוא היום שבו, ממעמקי קבר האחים אליו נושלך כולנו,  אלחש  לך:  "אמרתי לךךךךך..."

 

מרגלית טל-גן, ישראלית, בת לניצולי שואה, נשואה ליוסי טל-גן, דור שביעי בירושלים.

 

* * *

עבד אללה אל-הדלק (כותב כוויתי): למשט מטרות טרוריסטיות. לישראל הזכות להגן על ביטחונה!

העיתונאי הכוויתי עבד אללה אל-הדלק פירסם ב-3 ביוני 2010 מאמר ביומון הכוויתי "אל-וטן" [1], המביע תמיכה בעמדתה של ישראל למנוע מהמשט להגיע לעזה ומצדיק את אופן פעילותו של חיל הים הישראלי במבצע. לדבריו, מארגני המשט ידועים בקשריהם עם ארגוני טרור אזוריים ועולמיים ומשתתפי המשט תכננו מראש לתקוף את חיילי צה"ל. [2].

להלן תרגום קטעים מהמאמר:

"לאחר אזהרות והתראות רבות שהיפנה חיל הים הישראלי אל הספינות המשתתפות בניסיון לפרוץ ולשבור את הסגר הימי, המוטל על 'תנועת החמאס' הטרוריסטית בעזה; לאחר שחיל הים [הישראלי] ביקש מהספינות לפנות לנמל אשדוד כדי לפרוק את מטעני 'הסיוע' המיועדים לעזה, לצורך בידוק ביטחוני קפדני בטרם תותר העברתם דרך היבשה לעזה; לאחר ששיירת הספינות לא שעתה לאזהרות, להתראות ולבקשות, לא היה לחיל הים הישראלי ברירה, אלא להשתלט על ספינות אלה. הכוחות של צה"ל נתקלו במעשי אלימות שתוכננו מראש ושבמהלכם תקפו משתתפי המשט את חיילי חיל הים בנשק חם, במוטות ברזל, בסכינים ובאלות, וחטפו את נשקו של אחד מחיילי צה"ל. היה ברור וגלוי שהתוקפים הכינו מראש את נשקם כדי להתקיף את החיילים הישראלים ולכן לא היה מנוס מכך שהחיילים הישראלים יגיבו, בין היתר, בירי כלפי התוקפים.

המבצע של חיל הים הישראלי נעשה עפ"י הוראות ופקודות של הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר [לפיהן יש] לעצור את הספינות ולמנוע מהם פריצת הסגר הימי והגעה לעזה. נוסח האזהרה של חיל הים הישראלי היה כדלהלן: 'לקפטן של אונית מרמרה, אתם מתקרבים לאזור פעילות עוינת, הכפוף לסגר ימי. אזור החוף של עזה והנמל שלה סגורים בפני תנועה ימית. אנו קוראים לכם להיכנס לנמל אשדוד. משם יועבר הסיוע [לעזה] דרך מעברי הגבול הרשמיים ולאחר מכן תוכלו לחזור לנמלי מולדתכם'. [3]

יש לציין, כי בהתאם להסכמי אוסלו, שנחתמו ב-1993, ישראל שמרה בידה את השליטה על מימי רצועת עזה בעומק של 40 קילומטרים מהחוף.

השיירה, שנתמכה ע"י 'תנועת החמאס' הטרוריסטית ושניסתה לפרוץ את הסגר הימי המוטל על התנועה בעזה, היתה התגרות מתוכננת מראש נגד ישראל. התוצאות הקשות של מעצר המשט עמדו ביחס ישר לאלימות [שהפעילו אנשי המשט] בניסיונם [לפרוץ את המצור]. מארגני [השיירה] תומכים בתנועות ובארגונים, כמו: הג'יהאד, החמאס, חזבאללה ואל-קאעידה ויש להם היסטוריה שחורה בתחום הברחת אמל"ח ופעולות טרור. ואכן, הכוחות הישראלים מצאו על האוניות אמל"ח ותחמושת שנאגרו מראש.

הסגר הימי המוטל על תנועת החמאס בעזה הוא חוקי בשל הפעולות שמבצעת התנועה ברצועת עזה. לו איפשרה ישראל לשיירה – הלא חוקית – להגיע לתנועת החמאס [בעזה], היא למעשה היתה פותחת מעבר להברחת אמל"ח וטרוריסטים לרצועת עזה. אין מדינה ריבונית שיכולה להסכים לפעולות אלימות נגד אזרחיה או לפגיעה בריבונותה.כמו כן, הניסיון להגיע בכוח לעזה דרך הים אינו מועיל לתושבי עזה, שכן מעברי היבשה מספיקים לאספקת צרכיהם. ארגוני הסיוע הבינלאומיים מספקים לרצועת עזה את כל המזון, הלבוש והתרופות הנדרשים. בכל שבוע נכנסים לרצועה למעלה מ-15 אלף טון של סיוע אלמנטארי. חומרי הבנייה המועברים נמצאים תחת פיקוח הארגונים הבינלאומיים כדי למנוע מ'תנועת החמאס' הטרוריסטית להשתלט עליהם ולהשתמש בהם לביצורים צבאיים. מעברי היבשה הם הדרך היעילה ביותר להעברת הסיוע לעזה, ומארגני השיירה יודעים זאת היטב. הם גם יודעים שמאז דצמבר 2008 אסור לספינותיהם להיכנס [לרצועת עזה].

אין ערך ומשמעות להפגנות ולמחאות הגינוי שפרצו בבירות שונות וגם לא לישיבות החירום של הליגה הערבית, של האיחוד האירופאי או של האו"ם. גל המחאות לא ישנה דבר, אבל חקירה מלאה ומיידית של האירוע תחשוף את הפרטים המלאים של מה שקרה באמת ... וכולם יידעו את האמת על תנועת החמאס..."

 

1. "אל-וטן" (כווית), 3.6.2010.

2. ב-4.6.2010, בנאומו בעצרת תמיכה במשט שאירגן חזבאללה, הזכיר המזכ"ל חסן נצראללה, מאמרים שהופיעו במדינות המפרץ התומכים בחיילי צה"ל, אך הדגיש כי מדובר במיעוט שיטופל ע"י בעלי הכבוד. "אל-ספיר" (לבנון), 5.6.2010.

3. המסר המלא של חיל הים הישראלי היה כדלהלן: "אתם מתקרבים לאזור פעילות עוינת הנמצא תחת סגר ימי. איזור חוף עזה ונמל עזה סגורים בפני תנועה ימית. ממשלת ישראל תומכת בהעברת הסיוע ההומניטארי לתושבי רצועת עזה ומזמינה אתכם להיכנס לנמל אשדוד. העברת הסיוע תיעשה בהתאם לתקנות הרשות, דרך המעבר היבשתי הרשמי לעזה ותחת הפיקוח שלכם. לאחר מכן תוכלו לשוב לנמלי האם שלכם." התשובה היתה: שלילי, שלילי. היעד שלנו הוא עזה."

 

* * *

אורי הייטנר / שלוש רשימות

1. לקום עם פרעושים

מי שהולך לישון עם כלבים, אל יתפלא כשיקום עם פרעושים. מכתם עממי.

אם יכלו ותיקי "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי לכתוב מחדש את ההיסטוריה של תנועתם, מן הסתם היו ששים למחוק מתוכה את האמונה העיוורת בבריה"מ והסגידה לסטלין. אולם גם בימים ההם, היו ל"השומר הצעיר" קווים אדומים. בריה"מ אמנם כונתה "המולדת השנייה", אך תמיד היתה עדיפות למולדת הראשונה. בהתנגשות בין התמיכה בעולם הקומוניסטי לבין האינטרסים של הציונות ושל מדינת ישראל, לא היה ספק שהבכורה היא לאינטרס הישראלי.

לכן, למשל, מעולם לא היה שום שיתוף פעולה בין "השומר הצעיר" לבין הפק"פ. פק"פ – הפרקציה הקומוניסטית הפלשתינאית, היא הגלגול הראשון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הפק"פ היה ארגון אנטי ציוני, ולכן בעבור תנועה ציונית כמו "השומר הצעיר" הוא היה מוקצה מחמת מאוס, מחוץ לגדר, לא שותף אופציונאלי לכל שיתוף פעולה וקשר בכל נושא שהוא. אין שיתוף פעולה בין ציונות לאנטי ציונות. נקודה.

היורשת החוקית של "השומר הצעיר" היא מרצ, בוודאי היום, כאשר עומד בראשה ג'ומס, איש הקיבוץ הארצי, "השומר הצעיר" ומפ"ם. גם לפק"פ יש יורשת חוקית – חד"ש. פק"פ היתה למק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנות ה-60 מק"י התפלגה, כאשר חלק ממנה חזרו לפטריוטיות ישראלית ולציונות, והזרם המרכזי היה לרק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה. לקראת בחירות 77' רק"ח מיתגה את עצמה מחדש, כאשר קיבצה מיספר קבוצות קטנות סביבה, כמו פלג "הפנתרים השחורים" של צ'רלי ביטון, ונקראה חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. המרכיב המרכזי בתוכה, שב לקרוא לעצמו מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

הפק"פ לגלגוליו היה ונותר אוונגרד אנטי ציוני ואנטי ישראלי. גם בדיונים בכנסת על הטבח במינכן או בעקבות מבצע אנטבה, לא ידעו נציגי מפלגה זו לתמוך בישראל ולגנות את אויביה. כל עוד בריה"מ היתה קיימת, ההסבר לעמדתה היה דבקות בעמדות שהוכתבו בידי ההנהגה הסובייטית. בריה"מ מתה, גם הקומוניזם לא מרגיש כל כך טוב, ומה שנשאר בחד"ש זו שנאת ישראל. הרוב הערבי המנהיג את חד"ש נוקט גישה פלשתינאית לאומנית. המיעוט היהודי המתבטל בחד"ש נגוע בשינאה עצמית חולנית.

ניתן היה לצפות מממשיכי דרכה של "השומר הצעיר" להתנזר לחלוטין מממשיכי דרכה של הפק"פ. אך הנה, הפגנת "השמאל" בת"א ב-5.6 הונהגה בידי קואליציה של מפלגות וארגונים, ובהם "שלום עכשיו", מרצ, "גוש שלום" האנטי ציונית וחד"ש.

הברית הלא קדושה הזו ראויה להוקעה. יש מקום לוויכוח בתוכנו על טובתה של מדינת ישראל, אך מה יש לפטריוט ישראלי לחפש בהפגנה משותפת עם מי שמחפשים את רעתה של ישראל? מוקד ההפגנה היה המשט. יש מקום לוויכוח בתוכנו האם נכון היה לעצור את המשט, אך מה יש לציוני לחפש בהפגנה עם תומכי המשט?

מן הראוי שהשמאל הציוני יקפיד על חיץ בלתי עביר בינו לבין גורמי שמאל רדיקאלי אנטי ציוני ואנטי ישראלי. אם הוא נמנע לעשות כן, הוא מעורר שאלות קשות ביותר, אודות דרכו.

שיתוף פעולה עם גורמים אנטי ישראליים קיצוניים כחד"ש, הוא חציית קו אדום.

 

 

2. משט השנאה 2

ההבדל בין "מרמרה" ל"רייצ'ל קורי" ממחיש לנו את היחסיות בחיים. אחרי ספינת הטרוריסטים מתורכיה, הספינה האירית מצטיירת כ"אימא טרזה".

אל נתבלבל. אכן, שלא כ"מרמרה", סיפון "רייצ'ל קורי" לא שרץ מחבלים, לא התגלו בה מצבורי כלי משחית, ונוסעיה לא ניסו לבצע לינץ' בחיילי צה"ל. אך גם על "רייצ'ל קורי" לא היו "פעילי שלום" ולא "פעילי צדק" שוחרי טוב (אגב, בגלי צה"ל, התחנה הצבאית שלנו, גם במהלך הלוחמה ואף למחרת, אחרי כל המראות, המשיכו לכנות את מחבלי "מרמרה" – "פעילי שלום"). איש מנוסעי "רייצ'ל קורי" אינו שוחר טוב. כל הנוסעים עליה הם שוחרי רע. מי שתומך בחמאס, ארגון טרור איסלאמי שהינו חלק מהג'יהאד העולמי, אינו יכול להיקרא "פעיל שלום", לבטח לא "פעיל חירות", ובוודאי שלא "פעיל צדק", גם אם אחת משוחרות הרע על האניה היא כלת פרס נובל לשלום (כזכור, גם רב המרצחים ערפאת הוא חתן פרס נובל ל...שלום).

אין כל קשר בין משט זה לבין שלום, כפי שאין כל שחר לטענה שמטרת המשט היא סיוע הומניטארי לתושבי עזה. המשט הזה לא נועד לפרוץ את המצור מעל עזה, אלא להדק את המצור על ישראל. משט זה הינו חלק ממצור הדה-לגיטימציה על ישראל, על זכותה להתקיים ועל זכותה להגן על עצמה, שהוא השלב הנוכחי במלחמה נגד ישראל, וטרם מצאנו לו מענה הולם.

מאמר ב-ynet, לאחר ההשתלטות על "רייצ'ל קורי", הופיע תחת הכותרת "בין משט השנאה למשט השלום". אכן, יש הבדל בין שני המשטים. המשט הראשון היה משט של טרור. המשט השני היה משט של תמיכה בטרור. המשט הראשון היה אלים. המשט השני לא. אך שני המשטים הם משטי שנאה לישראל. שני המשטים, מטרתם אחת – דה-לגיטימציה למדינת ישראל.

 

3. הקיבוץ המעמדי

על האונייה "מרמרה" היו ... "פעילי שלום".

אחרי הדוגמה הזאת, איני צריך להסביר עוד מה פירוש המושג – "שפה מכובסת". בעצם, גם המושג עצמו מכובס, שהרי המילים "הנקיות" הללו, לכאורה, מזהמות את השפה.

"דע לך, שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים. המחשבה צריכה למילים בשביל לצאת לעולם, למרות שהשפה והמילים נתפסות כאוויר לנשימה. כל המפעל העצום של האדם יוצא ממילים וחוזר למילים, הכל תלוי במי שעושה ואיזה שימוש במילים." (מאיר אריאל).

חשוב לדייק במילים. שימוש נכון ומדויק במילים חיוני לחברה המבוססת על אמת. הפוליטיקלי קורקט הוא השחתת השפה, והשחתת השפה משחיתה את החברה.

האם יש מילים מכובסות בשפה הקיבוצית? לא רק מכובסות, גם מגוהצות.

למשל – "עצמאות כלכלית". שיפור מצבם הכלכלי של מיעוט מהחברים, הנותן להם יתר עצמאות, תוך הרעת מצבם הכלכלי של מרבית החברים, שמאבדים חלק מעצמאותם הכלכלית – זאת עצמאות כלכלית? במכבסת המילים הקיבוצית, התשובה היא חיובית.

דוגמה נוספת – "מעבר לרשת ביטחון". הקיבוץ השיתופי מעניק בעצם קיומו ביטחון כלכלי וחברתי אמיתי לחבריו. מצב שבו ביטחונם הכלכלי והחברתי של מרבית החברים יורע, אבל תפרש מתחתם רשת שתעצור את נפילתם ותמנע את התרסקותם המוחלטת – זה "מעבר לרשת ביטחון"? במכבסה.

אבל הכביסה בהתגלמותה היא במונח "הקיבוץ המתחדש". אילו הקיבוצים שוויתרו על השותפות היו יוצרים דרך חדשה למימוש, ולו חלקי, של ערכי הקיבוץ – סוג רך יותר של שותפות, דרך אחרת לשמירה על שוויוניות ועל מניעת פערים גדולים, אופן אחר למימוש הערבות ההדדית, נתיבים חדשים ליצירת צדק חברתי, שיטה חדשה לחינוך משותף, ליחד תרבותי, הוא היה ראוי להיקרא הקיבוץ המתחדש.

אבל בפוסט קיבוצים – מה קיבוץ? מה מתחדש? מה חדש במי שחי כמו כל שאר העולם, זה מאות בשנים? במכבסת המילים הקיבוצית הומצא המושג השקרי הזה. וכיוון "שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים", כמאמר מו"ר  מאיר אריאל זצ"ל, יש להמשיג מחדש את צורת ההתיישבות הזאת.

קיבוץ קהילתי? לכאורה, שם ראוי, המתאר דרך התיישבות זו כמשהו בין קיבוץ ליישוב קהילתי. הקהילה כבר לא שיתופית, אך היא מנסה לשמור על יחד, על תרבות משותפת, על חגים, על חברות, כמו ביישוב הקהילתי. העסקים נשארו משותפים, כמו בקיבוץ. אולם גם הביטוי הזה מכובס, שכן מה קהילתי יותר מקיבוץ? ביטול השותפות מנמיך את הקהילתיות ומצמצם אותה, ולכן אין זה נכון לתת לצורת ההתיישבות הזו את השם הזה.

קיבוץ מופרט? גם הביטוי הזה אינו מדוייק, משתי סיבות. מצד אחד – אין הוא מופרט לגמרי, כל עוד הענפים והעסקים הם בבעלות משותפת. מצד שני – גם מרבית הקיבוצים השיתופיים הפריטו חלק ניכר מהצריכה והשירותים הקהילתיים שלהם. לכן, השם הזה מבלבל ואינו מדוייק.

קיבוץ דיפרנציאלי? השם הזה מכוון לשכר הדיפרנציאלי הניתן בקיבוצים הללו. אולם גם השם הזה אינו מדוייק ואינו נכון. אין שכר שאינו דיפרנציאלי. ההבדל בין הקיבוץ למה שאינו קיבוץ, אינו האם השכר דיפרנציאלי, אלא האם הוא אישי. היום, כשחלק גדול מהחברים בקיבוץ, גם בקיבוץ השיתופי, עובדים בחוץ – השכר שלהם אינו שיוויוני. הוא דיפרנציאלי. רוב הקיבוצים השיתופיים עשו את המובן מאליו – תימחרו את שכר העבודה בענפיהם, שכר אמיתי, שהוא דיפרנציאלי.

שיוויון ערך האדם, אין משמעותו שכל בני האדם הם אותו דבר, אלא שלמרות שונותם הם שווים בערכם. ההפרדה בין תרומה לתמורה מבוססת על ההבנה שהתרומה של כל חבר שונה משל חברו. התרומה היא דיפרנציאלית. "מכל אחד לפי יכולתו" – מבוסס על ההבנה שהיכולת היא שונה, דיפרנציאלית. שכר הוא דיפרנציאלי.

בקיבוץ, השכר הדיפרנציאלי הולך לקופה המשותפת של הקיבוץ, והחבר מקבל תקציב המנותק מן השכר שהוא מכניס. במה שאינו קיבוץ, השכר הוא אישי. אבל כיוון שגם בקיבוץ השיתופי השכר הוא דיפרנציאלי, המונח קיבוץ דיפרנציאלי לקיבוץ הפוסט שיתופי, אינו מדוייק ואינו נכון.

אז מה השם הנכון? הקיבוץ המעמדי.

 

הרעיון הקיבוצי נועד להציב אלטרנטיבה לחברה המעמדית שמחוץ לקיבוץ. השיטה הקיבוצית נועדה ליצור חברה שאין בה פערים, אין בה עשירים ועניים, אין בה עוני. העוני והפערים החברתיים הם רעה חולה של כל חברה רכושנית. הישגו העצום של הקיבוץ, הוא הצלחתו ליצור חברה שאין בה מעמדות.

הקיבוץ הפוסט שיתופי, ביטל את ההישג האנושי האדיר הזה. בקיבוץ הזה יש מעמדות, יש פערים כלכליים וחברתיים, יש עשירים ועניים, יש עוני, ממש עוני. בקיבוץ הזה, יש ילדים ממשפחות עשירות המסוגלות להעניק להם הרבה, ולצידם ילדים ממשפחות עניות, שאינן מסוגלת לתת להם מה שמקבלים חבריהם. נקודת המוצא של ילדים אלה נמוכה יותר, ועליהם להיות מוכשרים יותר ולהתאמץ יותר, כדי להשיג מה שחבריהם יכולים להשיג בזכות העושר של הוריהם. בקיצור – המעמדיות הרעה, המזיקה, המאפיינת את החברה האנושית ואשר רק הקיבוץ הצליח להשתחרר ממנה, היא חלק בלתי נפרד מהחיים בקיבוץ הפוסט שיתופי.

ולכן, מחוץ למכבסת המילים הקיבוצית, ראוי לכנות אותם יישובים – הקיבוץ המעמדי.

השם הזה נכון עוד יותר, מאחר והיום בחלק מאותם קיבוצים יש מעמדות מובנים של סוגי חברים – אלה שהנם חלק מן האגודה השיתופית, וככאלה הם שותפים בבעלות על הנכסים והעסקים – ואלה שאינם חלק ממנה ואינם מורשים להיות חלק ממנה. זאת מעמדיות בסיסית עוד יותר.

ובכן, הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – הקיבוץ המעמדי.

 

 

* * *

יוסי גמזו

דוּ"חַ סְפּוֹרְט אָנָלִיטִי בַּמּוֹנְדְּיָאל הַפּוֹלִיטִי

 

כְּבָר אַרְבָּעָה יָמִים שֶהָעוֹלָם מַמָּש אוֹטִיסְטִי

לְכָל מָה שֶרוֹחֵש-בּוֹחֵש בּוֹ, חוּץ מִן הַמּוֹנְדְּיָאל

וּכְלוּם לֹא מְעַנְיֵן אוֹתוֹ מִלְּבַד מָעוֹף בָּלִיסְטִי

שֶל גּוֹל מַבְקִיעַ שַעַר שֶהוּא שִׂיא הָאִידֵיאָל.

 

אַךְ כָּל זֶה טָעוּת אוֹפְּטִית, רַבּוֹתַי, פָאטָה מוֹרְגָּאנָה,

שֶכֵּן, מַמָּש מִתַּחַת לְאַפָּם שֶל הַתְּמִימִים

נִמְשָךְ לוֹ בְּמַקְבִּיל לַפוּטְבּוֹלְיָאנָה-אַפְרִיקָנָה

טוּרְנִיר-הַבְּעִיטוֹת הָעוֹלָמִי בֵּין הָעַמִּים.

 

וּכְמוֹ בְּמִגְרְשֵי-הַכַּדּוּרֶגֶל שֶרָאִיתִי

לֹא פַּעַם אֵיךְ הַפָאוּל עוֹשֶׂה צְחוֹק שָם מִן הַחֹק

לוֹקְחִים הַזּ'וּלִיקִים בַּכַּדּוּרֶגֶל הַפּוֹלִיטִי

אֶת כָּל אוֹתָן קוֹמְבִּינוֹת (רַק הַרְבֵּה יוֹתֵר רָחוֹק...)

 

כִּי נִבְחֲרוֹת רוּסְיָה וְסִין, בְּאֹרַח פֶּרְמָנֶנְטִי

מוֹנְעוֹת – גַּם אִם בָּהֶן יִפְגַּע בַּסּוֹף אוֹתוֹ חַיְדַּק –

מֵחֶבֶר מְדִינוֹת הַמַּעֲרָב הָאִימְפּוֹטֶנְטִי

לִתְקֹעַ לָאִירָאנִים אֶת הַפֶּנְדֶּל הַמֻּצְדָּק.

 

וּבְסוּדָאן בּוֹעֶטֶת חוּנְטָה שֶל רוֹצְחִים-בְּפֹעַל

בְּאֻמְלָלֵי חֶבֶל דַּארְפוּר מִתּוֹךְ צִפְצוּף אָרֹךְ

עַל כָּל קְרִיאָה לַסֵּדֶר, אוֹ לַצֶּדֶק, אוֹ לַנֹּהַל

שֶל כָּל מוֹעֶצֶת-בִּטָּחוֹן שֶכָּל כּוֹחָהּ הוּא בְּרוֹךְ.

 

אוֹתָהּ מוֹעֶצֶת-בִּטָּחוֹן שֶכְּשֶמַּבְרִיח אַסַד

מֵאֲחוֹרֵי קַוֵּי-הַהֲגָנָה שֶל כּוֹחַ אוּ"ם

טִילִים לַחִיזְבַּאלְלַהּ לֹא תִנְקֹף אֶצְבַּע, כִּי הִיא חָסָה

עָלָיו בִּמְקוֹם לִפְסֹק לוֹ אוֹף-סַיְיד כִּי גַם הִיא אוּ"ם-שְמוּם...

 

וְרַק  עָלֵינוּ הִיא פּוֹתַחַת פֶּה רָחָב כְּאֹרֶךְ

מִגְרָש (וּמִתְאַכְזֶבֶת כְּשֶלֹּא בָּא לָנוּ לִרְעֹד...)

כִּי בַּמּוֹנְדְּיָאל  הַזֶּה אֵין לְשוֹפְטֵי-הַקַּו שוּם צֹרֶךְ

בְּשוּם קַמְצוּץ שֶל יֹשֶר –  אַךְ גַּם הֵם, רָצוּי מְאֹד

שֶיִּזְכְּרוּ שֶגַּם אִם הַשּוֹפֵט שֶבַּמִּגְרָש

(הֲלֹא הוּא בַּאנְקִי מוּן הַמְּשֻחָד) עוֹצֵם עֵינַיִם

כְּשֶיֵּש לָתֵת כַּרְטִיס אָדֹם גָּלוּי וּמְפֹרָש

לְבִרְיוֹנֵי הַפָאוּל שֶיּוֹם-יוֹם שָׂמִים רַגְלַיִם

לְרָמָתוֹ הָאֶתִית שֶל הַסְּפּוֹרְט הַמְּדִינִי

וְהַשּוֹפְטִים-הַכַּוָּנִים מֵאֲחוֹרֵי כָּל שַעַר

(טוּרְקִי וּבְּרָזִילָאִי) בַּחִיּוּךְ הַתַּחְמָנִי

שֶל קַבְּלָנֵי מִשְׂחָק-מָכוּר-מֵרֹאש עוֹזְרִים בְּלִי צַעַר

לְאַחְמֶדִינָגָ'אד הָעַרְסִי-פַּרְסִי לִגְנֹב זְמַן

לְשֵם הִתְגַּרְעֲנוּת אַרְצוֹ, בְּעוֹד הַחוּלִיגָאנִים

בְּאִצְטְלַת רוֹדְפֵי-שָלוֹם (שֶכָּל נִשְקָם מֻמַּן

בִּידֵי נוֹכְלֵי אִירָאן וְכַת יוֹרְשֵי הָעוֹתוֹמָאנִים)

כְּבָר זוֹמְמִים שִדּוּר חוֹזֵר שֶל עוֹד מַשָּט חָמוּש

בְּסַכִּינִים וְגַרְזִנִּים וּסְטוֹק אֶלֶמֶנְטָארִי

שֶל נֶשֶק חַם הַמְּיֹעָד כָּל רֶגַע לְמִמּוּש

עוֹד רֶצַח יְהוּדִים עַל תֶּקֶן "אַקְט הוּמָנִיטָארִי", –

 

שֶיִּזְכְּרוּ שֶיֵּש מַשְקִיף-שוֹפְטִים גַּם בַּיָּצִיעַ

וְגַם הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּבוֹהַּ, בַּמְּרוֹמִים עַצְמָם,

וְהַשּוֹפֵט הַזֶּה רוֹשֵם לְאוֹר כָּל יוֹם מַפְצִיעַ

כָּל פוֹיְלֶע-שְטִיק שֶל שוֹפְטֵי-שֶקֶר אֵלֶּה בְּעָצְמָם     

אֶת עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת אֵיך אֶרְדּוּאָן וְאֵיךְ אוֹבָּמָה

מֵרֹב לִקּוּקֵיהֶם אֶת הָעוֹלָם הַמֻּסְלְמִי

סוֹפָם שֶיַחְטְפוּ בְּסוֹף אוֹתָהּ הַפוּטְבּוֹל-דְּרָאמָה

לֹא רַק מִפִיפָ"א אֶלָּא מִן הַבּוֹס הָעַל-שְמֵימִי

כַּרְטִיס אָדֹם בְּאֶקְסְטְרָה-קִינְג-סַיְז בְּלִי לָדַעַת לָמָּה

סוֹפוֹ שֶל כָּל אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט

נִגְמָר בְּגוֹל עַצְמִי...

 

 

 

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ו

מאת משה ברק

מַקְשֵב

מכשיר שמיעה

כשהעברית עמדה בסוף המאה הי"ט בפני הצורך לקרוא לכלים בשם, אימצו את שמות הכלים או אלה המקבילים להם בתנ"ך במשנה ובתלמוד. אך הבעייה החלה כאשר נזקקו לקרוא בשם לכלים חדשים שלא היה קיימים בעת העתיקה.

כדי לפתור את הבעייה, לפחות זמנית, הלכו בשיטה האירופית של מונח בן שתי מלים. לאחת שנזקקו לה בכלים הגדולים היא "מכונה" MACHINE בדרך זו היה לנו משך השנים: "מכונת יריה" עד שהומצא ה"מיקלע"; "מכונת חפירה" עד שהומצא ה"מחפר". אך עוד נשארו: "מכונת כביסה", "מכונת סריגה", "מכונת בטון" ואפילו "מכונת גילוח" וכו'. כל אלה מועמדות לזכות בשם עברי בן מילה אחת, שניתן להטות את השורש שלו לצרכים השונים.

המילה השנייה שנועדה ליצירת כלים קטנים היא "מכשיר" APARAT. שנים רבות היה קיים "מכשיר ריתוך" עד שאימצנו אל ה"רתכת", ועד היום קיימים אצלנו "מכשיר קשר" ו"מכשיר שמיעה" ועוד.

הפעם אנו באים להיפטר מכפל המלים של "מכשיר השמיעה". שם ארוך לפריט כה זעיר. הפועל "שמע" אינו מתאים, כי הוא דו כיווני – שומע וגם משמיע. במקומו אני מציע לקרוא לאותו מתקן לפי שם הפעולה – "קשב", שהוא חד כיווני, במונח "מַקְשֵׁב" באם זה לאוזן אחת, ו"מקשביים" באם מדובר בשתי האוזניים.

 

 

* * *

ליטמן מור מגיש את ד"ר יוסף גוברין

 על איליה ארנבורג

לידידי היקר אהוד שלום רב,

בגיליון מספר 542 מיום 10.5.10 של "חדשות בן עזר" פירסמתי כתבה על הסופר היהודי הסובייטי איליה ארבורג. קיבלתי תגובות חיוביות מרבים מידידיי, אליהם העברתי את הכתבה שפורסמה ככתבה וכלשונה.

ד"ר יוסף גוברין, ידידי וקרוב משפחתי, הוא שגריר ישראל בדימוס, ובשנות השישים כיהן כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, והוא העביר אליי את המאמר המצורף שפירסם בזמנו וערך אותו מחדש. מן הראוי שקוראי עיתונך יקראו אותו ויוסיפו דעת. אודה לך אם תפרסם את המאמר. קיבלתי כמובן את הסכמת ד"ר גוברין לכך.

בכבוד רב,

ליטמן מור

 

* * *

ד"ר יוסף גוברין

איליה ארנבורג

על לקחי "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב"

ב-31 באוגוסט 1967 הלך לעולמו במוסקבה, איליה ארנבורג. פרשיות מסויימות על חייו ועל פעילותו הציבורית הענפה הוא הספיק לסקור בספר זיכרונותיו: "אנשים, שנים, חיים" (מוסקבה, 1961). ועם זאת, נשארו פרשיות סוערות בחייו בבחינת תעלומה. ובמיוחד, פרשיות הקשורות בשנים האחרונות למשטר הרודני של בתקופת סטלין, כגון חיסולו של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, רצח הסופרים היהודיים, חיסולה של התרבות היהודית (בשנים 1949-1952).

באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, ניתן להבחין ביחס אמביוולנטי של השלטונות הסובייטיים כלפיו, ואת סיבתו יש לחפש, אולי, באישיותו של ארנבורג עצמו, כסופר סובייטי דגול ופופולארי, הגאה במוצאו היהודי וביחסו לשאלה היהודית בברית המועצות.     

מחד גיסא, מוצא לאור ספר זיכרונותיו במאה אלף עותקים; כתב עת סובייטי, "נובי מיר" (העולם החדש) מפרסם תוספת לזיכרונותיו ובה עדות חשובה על פרשת רצח שלמה מיכאלס (סולומון מיכואלס) שחקן היידיש הדגול, מראשי התרבות היהודית בבריה"מ, שנרצח בידי שליחיו של סטלין בשנת 1948, – תוך הבעת סלידה מן הגילויים האנטישמיים.

כמו כן, מושמעת בתוספת זו הסתייגות זהירה מן המאמר בעיתון המפלגה הקומוניסטית הסובייטית "פרבדה", שפורסם בו בשמו של ארנבורג, בספטמבר 1948, ואשר בישר לנו את ראשית המיפנה לרעה ביחסה של בריה"מ לישראל בכל הנוגע למדיניותה כלפי יהודי בריה"מ.

באותה עת, מפרסם הסופר אלכסנדר רובאשקין אוסף מאמרים פובליציסטיים מאת ארנבורג נגד הפאשיזם ואילו בערב יום הניצחון ה-20 על גרמניה הנאצית מזכיר ליאוניד ברז'נייב את ארנבורג בשורה אחת עם גיבורי בריה"מ אשר הצטיינו בעטם במאבק נגד הכובש הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בחו"ל ממשיך ארנבורג לתפוס מקום מכובד בתנועת השלום העולמית, כסגן נשיאה, ואילו בארצו הוא נהנה מיוקרה רבה בחוגי השלטון, הסופרים והאינטליגנציה.

אך מאידך גיסא, האשימו אותו באותה עת כתב העת הסובייטי לענייני היסטוריה "וופרוסי איסטוריי" בלאומנות יהודית יתרה ובסובייקטיביזם יהודי לאומי. ייתכן \היתה בכך מעין תשובה לאימרתו הידועה של ארנבורג, אותה הוא נהג לשנן בכתב ובעל פה, לפיה: הוא יראה את עצמו יהודי כל עוד יימצא אנטישמי אחד בעולם.

בדעת רבים בעולם הצטייר ארנבורג, באמצע שנות השישים, כאחד מן המעטים בבריה"מ שהעיזו להשמיע דעות ביקורתיות על דרכי הסטליניזם ובעקיפין על השתלטותה של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ על חיי היחיד והעם. כמו כן, ראו אותו כמי שמחזיק בליבו עדויות חשובות לאירועים היסטוריים מרכזיים במדיניותה של בריה"מ, אשר הנסתר עליהם רב יותר מן הגלוי. אין זה מפליא על כן, כי כאשר נודע ברבים כי ארנבורג יופיע בעצרת פומבית לציון יום הניצחון ה-20 על גרמניה הנאצית, היתה הסקרנות רבה להקשיב לדבריו.

העצרת נערכה במוסקבה, ב-27 במאי 1965, באולם ה"ליטרטורני מוזיי" (המוזיאון הספרותי). הכניסה לאולם היתה חופשית והקהל שבא לשם היה רב גוני מבחינת גילו ומוצאו, לרבות כותב שורות אלו, ששירת אז כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה.

ליד שולחן הנשיאות ישבו סופרים שהיו ידועים ככתבים צבאיים שפעלו בחזיתות השונות בימי מלחמת העולם השנייה, ביניהם בלטה נוכחותם של לב סלאבין, גריגורי באקלאנוב, מרגריטה אליגר ואיליה ארנבורג. האווירה באולם היתה בלתי רשמית ועד מהרה נשאה אופי של מפגש לוחמים. כל אחד מן הדוברים התייחס לתדהמה שפקדה את האוכלוסייה בבריה"מ עם פלישת הצבא הגרמני לשטחה של בריה"מ, ב-22 ביוני 1941. צוינו לשבח מעשי גבורה עילאיים של יחידים בתחילת המלחמה בחזית ובשטחים שנכבשו בידי הגרמנים. אך מה שייחד את סיפוריהם היה המחדל הטרגי שבהעלמת סכנת המלחמה מהעם, בתקופת "ברית אי-ההתקפה הסובייטית-גרמנית" – הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – שנחתם בין בריה"מ לגרמניה הנאצית במוסקבה ב-23 באוגוסט 1939.

לב סלאבין סיפר, בין השאר, כי באחת מכתבותיו שבתחילת המלחמה, הזכיר את העמדות הפיניות בקרבת לנינגרד הנצורה. הצנזורה הצבאית החליפה בכתבתו את המלה "פיניות" במלה "גרמניות". מאוחר יותר נודע לו כי הדבר נעשה לפי הוראת סטלין עצמו, שקיווה, כנראה, כי יגיע להסדר עם הפינים. ובכך, נעלמה מן העם הסובייטי הידיעה שהפינים התייצבו לימין הגרמנים. (ההנהגה הסובייטית ראתה את עצמה קשורה עם ההנהגה הפינית ב"חוזה שלום" שנחתם ביניהן במוסקבה במסמך על הפסקת האש בין שני צבאותיהם, ב-6.3.1940).

גריגורי באקלאנוב הדגיש, בין השאר, כי העם הרוסי שילם מחיר גבוה מאוד במלחמה בגלל תמימותו. הוא הזכיר את הודעת הסוכנות הטלגרפית הסובייטית, טאס"ס, מ-14 ביוני 1941, שנועדה לפזר את החששות שאחזו בעם הסובייטי מפני התקפה גרמנית על בריה"מ. הודעה זו, אמר, פגעה קשות בעם שלא היה מוכן למלחמה לא מבחינה נפשית ולא מבחינה צבאית. ועל כן הוכה העם בתדהמה עמוקה – מבלי לדעת כיצד לטכס את דרכו – כאשר שמונה ימים לאחר הודעה זו, תקפו הגרמנים את בריה"מ.

איליה ארנבורג ייחד את דבריו להעלמת האמת מידיעת העם הסובייטי על מעשיה של גרמניה הנאצית, בימי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. במגמה לשמור על אי-הפרת הברית שבין שתי המדינות, נאלצו השלטונות הסובייטיים להעלים את הזוועות שחוללו הנאצים בגרמניה ובשטחי הכיבוש הגרמני באירופה. (אכן, התעמולה האנטי-נאצית נעלמה באמצעי התקשורת הסובייטיים בתקופת ברית אי-ההתקפה בעקבות הסכם סודי שנחתם במוסקבה בידי ריבנטרופ ומולוטוב "לדיכוי כל תעמולה פוליטית" הדדית ב-28.9.1939).

כתוצאה מהיעדר מידע על טיבם של מעשי הנאצים, ציין ארנבורג, סבר העם הסובייטי שאויבם העיקרי הנו "הקפיטליסט" מן המערב, וכאילו רק מפניו יש להתגונן. זוהי סיבת התמימות שבעבורה נאלץ העם הסובייטי לשלם מחיר כה גבוה בימי המלחמה. רבבות אנשים, אמר, היו בוודאי נוטשים את מקומות מגוריהם ואת רכושם ובורחים בעוד מועד מפני הכובש הנאצי, לו רק ידעו איזו שואה מצפה להם מידיהם (רמז מפורש לגורל היהודים בבריה"מ). בהזדמנות זו גילה ארנבורג מיספר עדויות מקורותיו:

כאשר חזר מפריס למוסקבה בשנת 1940 (ארנבורג שימש כתב העיתון איזבסטיה בפריס, בשנות השלושים המאוחרות והוא חזר למוסקבה לאחר כיבושה של העיר בידי הגרמנים) – מסר ארנבורג למי שהיה אז סגן שר החוץ הסובייטי את התרשמותו המזעזעת מגילויי הפאשיזם ומזוועות הנאצים, שחזה בהם בצרפת הכבושה בידי גרמניה הנאצית. סגן השר האזין לדבריו בחוסר סבלנות וכאשר ארנבורג שאל אותו: "האם תיאורי אינו מעניין אותך?" – השיב לו סגן השר: "כן, מעניין מאוד, אך מה שאתה מספר אינו נוגד את מדיניותנו." (במקור הרוסי: Eto ne raskhoditsya s nashey politikoy).

ועוד סיפר ארנבורג, שאחדים מבין עובדי השגרירות הסובייטית בפריס קיבלו את פני הכובשים הנאציים בשמחה, כיאה לבני ברית אמיתיים, מבלי להרגיש את הגיחוך הטרגי שבדבר.

בהתאם לקו זה, הטעים ארנבורג, הוציאה הצנזורה הסובייטית בספרו "נפילת פריס" (מוסקבה, מאי 1941) את כל התייחסויותיו ל"פאשיזם" הגרמני ובמקומן הכניסה את המלה "ריאקציוניזם", וגם זאת מתוך חשש פן ירגיזו את גרמניה כבעלת ברית של בריה"מ. עוד סיפר כי בכתבות המלחמה שלו הוא השתדל להחדיר לתודעת העם הסובייטי את רגש השנאה לאוייב הנאצי, ולו בצורה מוגזמת, שכן הוא האמין שללא שנאה עמוקה לאוייב לא יוכל העם הסובייטי לנצח במלחמה, אף שהמעבר הדרסטי ממצב של אי-הכרת האוייב למצב של שנאה כלפיו לא היה קל. אך, בסופו של דבר, אמר, כי הוא הצליח במשימה זו.

ארנבורג סיכם את דבריו, באומרו כי אין הוא מדינאי או דיפלומט ולכן לא יוכל לשפוט, אם אכן צריך היה או לא היה צריך לכרות את "ברית אי-התקפה" עם גרמניה הנאצית, אך דבר אחד ברור לו שתקופה זו אפשר היה לנצל אחרת.

כמו כן, התייחס ארנבורג לסוגיות הבאות:

פולחן האישיות של סטלין: ארנבורג ציין כי סופרים בני זמננו מרבים לכתוב ולתאר ביוגרפיות פסיכולוגיות על פולחן האישיות. מה שאין הם מסבירים הוא כיצד נתהווה הפולחן. חשוב להבהיר זאת יותר מאשר להרבות בתיאור הפולחן עצמו. בסופו של דבר היו אלה בני העם הסובייטי שניצחו במלחמה ולא הגנרליסימו סטלין, כפי שסופר (שלא נקט בשמו) ציין ב"אנציקלופדיה הסובייטית הגדולה".

טבח היהודים בבאבי יאר: בהתייחסותו לזוועות הנאצים הזכיר ארנבורג את גיא ההריגה בבאבי יאר, וסיפר כי הוא ביקר במקום בשנת 1945 וראה עצמות אדם מפוזרות בשטח. סיוט זה מלווהו כל חייו. איש לא חשב אז ואף לא העלה זאת על דעתו, כי 20 שנה לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית לא יישאר כל זכר לקורבנות שהובלו לטבח במקום הזה (הצורך בהקמת אנדרטת זיכרון לתשעים אלף הקרבנות היהודיים שנרצחו בבאבי יאר שימש אז נושא להתמרמרות רבה נגד השלטונות, הן בחו"ל והן בקרב האינטליגנציה והאוכלוסייה היהודית בבריה"מ, על שמנעו הקמתה מטעמים אנטישמיים. האנדרטה הוקמה לאחר התפרקותה של בריה"מ באישורם ובתמיכתם של שלטונות אוקראינה). שאלת הקמת אנדרטה בבאבי יאר היתה אז נושא שדנו בו וכל הנוכחים הבינו, כי ארנבורג מותח בדבריו ביקורת על מחדלם של השלטונות, על שמנעו עד אז את הקמתה של מצבת זיכרון לזכר הקרבנות היהודים שנטבחו ושנרצחו בבאבי יאר.

בזמן העצרת שלחו מן הקהל פתקים אל ארנבורג, ובהן שאלות והערות, שלאחדות מהן הוא התייחס בדבריו. אחת השאלות נגעה לזיכרונותיו "אנשים, שנים חיים". השואל ביקש לדעת מדוע התעלם ארנבורג מפרשיות סתומות בתולדות בריה"מ? – ועל כך השיב: "האומנם סבור הקורא כי הסופר הנו אידיוט? תן לי עוד 10-15 שנה!"

איש אחר העיר בפתק כי אין זה נכון שהעם הרוסי הנו עם תמים. על כך השיב ארנבורג: "דבר זה אין לקבוע בוודאות, שכן אין אצלנו מכון ציבורי לחקר דעת הקהל."

הקהל פרץ בצחוק.

ובאחד הפתקים נשאלה השאלה: מדוע לא השתתף ארנבורג במשפטי נירנברג שנערכו לפושעים נאציים. ועל כך הוא השיב: "לא שאלתי מדוע." מנעימתו ומתנועתו ניתן היה להבין כי השלטונות של בריה"מ לא רצו בכך ואילו הוא לא הירבה אז בשאלות.

בהקשר זה הזכיר, מתוך מרירות גלויה, באיזו צורה מגוחכת השתקפו במשפט סרטי רציחת יהודי פולין. ושלא היה בסרטים הללו הכוח לתאר את מלוא המשמעות וגודל ההיקף של שואת יהודי פולין.

דברים אלה של ארנבורג שנאמרו, במוסקבה, בעצרת פומבית לציון 20 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית – ושלא פורסמו כלשונם וכרוחם בברית המועצות – יש בהם כדי להעיד לא רק על ביקורתו לגבי כישלונה של המדיניות הסובייטית – ובעיקר זו של סטלין – לכרות ברית עם גרמניה הנאצית – ושבגינה נפלו מיליוני קרבנות, בחזיתות ובעורף, אלא גם הם באים להשלים את מפעל זיכרונותיו המונומנטאלי "אנשים, שנים, חיים" בעובדות חשובות, שלא נכללו בכתביו ולהם השלכה ישירה ועקיפה להיבט היהודי.

 

 

 

* * *

אלי מייזליש

מי יודע מה רוצה פרופסור זאב שטרנהל?

כשהגבתי על אלי יזרעאלי אמרת לי: "מה לך להתגולל על האיש הצנוע..." – כאילו צניעותו מכסה את ערוותו. והיות שהפונ (האות) של יזרעאלי אינו שונה מהפונט של לא צנועים, הנני לשאול את קוראי "חדשות בן עזר": מי יודע מה רוצה פרופסור זאב שטרנהל, שאינו צנוע כלל ומפרסם דברי פיגולים ללא הפסק, והנה רק כדי להזכיר מה כתב באחד האמשים בעיתון דבר מיום ב-5.4.1988 כהאי לישנא:

"רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים יכול לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית..."

ואז עפרה המסכנה הייתה בת 120 משפחות (כ-700 נפש, כולל ילדים, וזה העיקר ונא עיין להלן), ואילו כיום היא פי עשרה (כ-7,000 נפש והמון ילדים), ועל עפרה זו ממשיך וכותב הפרופסור ב"הארץ" (11.5.2001): "אילו היתה בפלסטינים מעט תבונה [הדגש שלי א.מ.] הם היו מרכזים את מאבקם [אני חוזר; מאבקם] נגד ההתנחלויות ולא פוגעים בנשים ובילדים והיו נמנעים מהנחת מטענים בצידו המערבי [מלון פארק בנתניה למשל] של הקו הירוק..."

כלומר לפלסטינים אין אפילו מעט תבונה.

אז בואו ונעשה סדר בעניין: שטרנהל אינו צנוע. הוא כתב המון ספרים על פאשיזם והם תורגמו לשפות הרבה, גם קיבל את פרס ישראל. כמו-כן הוא אוחז בכמה משרות של מרצה בכיר בארץ ובחו"ל ומתגורר בבית לא צנוע בשכונה לא צנועה (רחביה).

והנה היום בבוקר ממש, יום שישי ה-11 ליוני 2010, אני רואה מאמר שלו שוב ב"הארץ", ושם המאמר ותוכנו: "פרשת המשט חולייה אחרונה בשרשרת ארוכה של כישלונות ומעשי איוולת..."

צריך להבין שהוא אינו מתכוון למעשה האיוולת של ראש ממשלת טורקיה שיזם ושלח את המשט. לא. הוא מתכוון למאפייני הטיפול בעצירת המסע לעזה וחיסול 9 טרוריסטים שתקעו סכינים  בבטנם של חיילי השייטת. 

אז בואו וננסה להבין: לפלסטינים אין אפילו מעט תבונה, כי לו היתה להם תבונה היו רוצחים את תושבי עפרה. גם לצבא ולממשלה של 1988 לא היתה תבונה, אחרת היו עולים בטנקים על עפרה ודורסים אותה. וכיום? הפרופסור הלא-צנוע והמוכר בעולם כולו, שספריו מתורגמים גם ליפנית, כותב היום ככה: "דעת הקהל אינה מוכנה עוד לסבול לא רק את מראות הכיבוש... לא את הצדקנות של ישראל ... שזכותה להמשיך לקיים בשטחים שלטון אפרטהייד."

חד וחלק: פרופסור מוסמך לפאשיזם קבע אפרטהייד, וזהו!

כאן אני חייב להתוודות: כשבאתי פעם עם תיזה "ימנית" המצדיקה את רעיון ארץ-ישראל השלמה וביקשתי לאמץ אותה כעבודת מחקר לתואר שלישי, החזיר לי הפרופסור את התיזה עם מילה באנגלית ונימוק אחד: no case מבינים? נו קייס. ארץ-ישראל השלמה אינה קייס. והפרופסור לא היה שמאלני אלא פחד פחד מוות מעמיתיו שיעלו עליו כי אישר תיזה ימנית. אני בטוח כי לו הייתי בא לשטרנהל ומציע לו תיזה "השטחים הכבושים" הייתי מקבל 100. אבל זה דרך-אגב.

  אבל את האפרטהייד ששטרנהל ועוד כמה מאוהבי ציון הוותיקים זורקים עכשיו לחלל כמו גז מרעיל מאגף התחתון, כאילו אם זה יוצא מפיו של פרופסור לפאשיזם נאמר אמן. אז לא מר שטרנהל, מסריח זה מסריח.

אבל נחזור לשאלה ששאלתי: מה הוא רוצה? אז אם מדובר במבחן התוצאה הוא כשל. כי הוא ביקש ב-88 שהטנקים ידרסו את עפרה הקטנטנה, הנה היא כיום היא עיר לתפארת ומתקרבת לרבבה. אם הוא ביקש את חסרי התבונה שלא לפוצץ עוד מלונות פארק, הנה החומה והגדר  חוצצים ואין יוצא ואין בא ואין פיגועים לא פה ולא שם, ואפילו אם מעזה ינסה מחבל לחדור הוא נקטל דווקא מאש הטנקים שלא עלו לעפרה אבל הם כן מחסלים מחבלים. אז פרופסור אינו מבחין כלל בתורה שנלמדת בכיתה שלו: מבחן התוצאה מהו?

ישבתי לפני זמן קצר עם עו"ד ידוע בדימוס, בן מחזור שלי של שנות ה-40, באחד מבתי הקפה החדישים עם כל הלוקסוס של ההגשה של "קפה הפוך"caffe latte) ) שאפילו באיטליה אין כמוהו, התבוננו סביב וראינו את עם ישראל ביופיו. כולם-כולם לבושים במיטב האופנה, ליד חלק מהם הלפטופ, הם אוכלים מעדנים ושותים מיצים טבעיים משפע הפירות בארץ, והכול בנחת ובשלווה שאפילו המוסיקה הקלה שהתרחשה מהרם-קול בפינה לא העיבה על יופיו של אותו בוקר בארץ-ישראל.

והוא שואל אותי: "תגיד אלי, אתה זוכר (לפני 70 שנה) שכל בוקר אימא שלי היתה שולחת אותי לבקש מאימא שלך כמה בצלים ירוקים וצנונית אדומה לסלט מהגינה שלכם? אני גם עכשיו מריח את הביס בבצל כשלא התאפקתי כשהייתי הולך מאצלכם הביתה. את הריח של ארץ-ישראל הוא הריח, חברים. ריח של בצל ירוק וצנונית אדומה. וזה הטמבל בא להפליץ כאן עם אפרטהייד?"

 

* * *

ברוך תירוש

על הברכה שהביאו המשטינים שבקירבנו לתקומתנו

לאהוד בן עזר, יישר כוח בבריאות טובה.

חן חן ורוב הערכה והוקרה לך על הנחישות בהעלאת ערכי הציונות מול המשטינים המתפלשים במחיצתנו בביצת ההתנכרות לתקומת האומה. באותה העת ראוי לציין כי לאותם מתנכרים יש גם פן חיובי וזכויות במהלכים שהביאו להתגבשות היישוב היהודי לישות מדינית ולהקמת מדינת ישראל, ואף לביסוסה ולהרחבתה. שהרי אילמלא חתירתם לערעור את מעמד היישוב ואת האמונה בצדקת ערכי הציונות – ייתכן שהערבים היו מסכימים עם קיום היישוב היהודי בקהילותיו המשגשגות כמיעוט בקרב הרוב הערבי הגדול, למאות שנים נוספות. אולם חתירת "פעילי שלום הערבים [היהודים?]" גרמה לחג' אמין ואחמד שוקיירי להאמין כי היהודים חלשים ומפורדים, וכי אלימות רצחנית כלפיהם תחסלם.

וכך האינתיפאדות, החל משנות ה-20 במאה שעברה, דווקא הביאו להתארגנות הגנתית יעילה ולגיבוש מדיני-לאומי של היישוב כמדינה בדרך, וככוח לוחם שהדף את כל ההתקפות והביס את צבאות ערב.

לכן בעת גינוי מזימות "פעילי שלום הערבים [היהודים?]" ראוי גם לשבחם על שבחתירתם המתנכרת הטעו את הנהגות הערבים ודחפו אותם לאלימות שהביאה להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ולהרחבתה.

                  

 

 

* * *

משה גרנות

שירה מתרשמת

על ספר שיריה של שושנה אידל "אור"

מכון הברמן, 2008, 64 עמ'

 

המחברת לא יכלה לבחור שם שיהלום יותר את אופיים של שיריה מאשר השם "אור", המרמז על אופטימיות ועל התפעלות כנה מיופייה של הבריאה. חלק גדול מהשירים בקובץ מתארים נוף ומתרשמים התרשמות רליגיוזית מנוף:

 

רסיס עמל תועה בערפל מתלהלה,

הילת האור המתהולל דואה בשחק

ובמראת המים אפורה מכסיפה,

קרן רחוקה מפלסת גלים ופולשת מבעד למסך,

 

לא בדד הנוף,

כי אל נטה אליו.

 

"נוף של טרנר בחלון בחיפה", עמ' 6

 

פיסת נוף מקומרת, ראי

לפמליית טללים מעליו,

הכפר מתאפר בצבעי אדומים

לקראת טקס במרומיו

 

"נוף יהודה בחורף", עמ' 8

 

אי של טל-י-ה אל סלעים,

כליל החורש סגול לה ינעים,

רקפת ענווה בגבולה,

וענן בענותה לה ענה,

 

"חורשה בירושלים", עמ' 9

 

הטבע מפעים את ליבה של המשוררת בהיותו יצירת האל, אליו כמהה נפשה כמו נפשותיהם של רבים ממשוררי תהילים, וליבה רוטט אל מול עולם הקדושה.

בשיר "הבשורה", שבמוטו שלה מצוין כי נכתב במוצאי שמחת תורה, מובעת התפעמות אדירה מהמראות של בית הכנסת:

 

נברשות הפז משתקפות במראה עוד ועוד

עד בלי הכיל,

כמו שואפות לשוב למקורן קדם אל מנורת המאור

 

עיגולי רוקדים בקצב ניגון אופף, שוטף קסם חן

קוראים במחולות מחנים יבוא מלך הכבוד,

ושניים עונים זה לזה ה' צבאות...

 

עמ' 10

 

למרות היותי אתאיסט, אני מסוגל בהחלט להבין את ההתפעמות הדתית מיופיים של הטקסים הדתיים, מהטבע, שעל דעת המאמינים, נברא על ידי האל הכל יכול, ועל כן השירים הרליגיוזיים האלה מוצאים נתיבים אל ליבי. אני בהחלט חש את כנות הדוברת, ואינני מטיל ספק באמת רגשותיה.

קשה לי להבין נקודה אחרת, שהמשוררת מרמזת אליה בשיר מבלי לחוש את אי הנוחות, אותה אני חש למקרא דבריה. היא מביטה מעזרת הנשים בהתפעלות עצומה אל ההתרחשות שם במרכז, בו מצויים ספרי התורה ותיבת שליח הציבור:

 

אחד במרכז חוגר אבנט ומחלפות ראשו תלתלים

והמבט אליו נשאב מכל הסימטאות

ואשנבי העזרות

אולי דוד,

ועימו בסערה מחוללים רועים שבעה

כמו ר' זושא בשירה

מניעים את להב והתלהבות,

לפני שספרים נפתחים בחצות,

ובעזרת נשים כולן צופות על קצות האצבעות

לבשורה,

זוהי שעת הקשב

לשיר...

 

שם

 

הנשים צריכות לעמוד על קצות האצבעות כדי לראות את האור. להן אין חלק ונחלה באור הזה – לא מן התורה שבכתב ולא מן התורה שבעל-פה, והמעמד הנחות הזה, שהאמונה מקצה לאישה, איננו מפריע למשוררת להתפעם בכל הכנות מכל הטוב שהאל הרעיף עליה.

קשה לי להסכין עם הרכנת הראש הזאת.

הנוף של שושנה אידל טובל בעולמה של קדושה – מחלונה בסתיו היא רואה גם את סיפור הבריאה, את המקדש ואת המשיח ("חלוני בסתיו", עמ' 12), מראיהם של הרי מואב מתערב בקול השופר של ראש השנה ("ראש השנה מול הרי מואב", עמ' 14), יוני הכותל מספרים למשוררת את סוד הקב"ה וישראל ("מקום", עמ' 16). יש בשירים אלה געגועים אל עולם האמונה העתיק, והם גם מביעים להט לאומי ראוי לתשומת לב ("לשבת כי תישא" – עמ' 18, "לט"ו בשבט" – עמ' 19, "נבל מאונך-מאוזן" – עמ' '20, "אוהל רבקה" – עמ' 21, "הנרות הללו – עמ' 25, "לחנוכה" – עמ' 26, "ברבור" – עמ' 38, "תמונת ערב" – עמ' 56).

השירים הראשונים בקובץ כורכים את נוף ארץ ישראל עם הרגשות הדתיים העזים, אך מסתבר שההתרחקות מהמולדת (אמסטרדם, פאריס) אינה מפוגגת רגשות אלו, אדרבה, נדמה שהיא אפילו מגבירה אותם. מסתבר שכל יפעתה של העיר הזרה לא נועדה אלא –

 

להתנאות לפני אלוהים,

לשיר לפניו, לצחוק אליו.

 

"הרגע הפאריסאי", עמ' 30 (ראו גם עמ' 28, 31)

 

יש בקובץ מיספר שירים מתומצתים ומלאי הבעה, הרי דוגמה:

 

טיפת גשם ישרה

כטיפת דיו

השירה מכתב

על דשא

רחב

וכל העוף הקורא

חיפש את

השם הנרדף

למילה

עכשיו.

 

"כתב", עמ' 33

 

וכן, יש גם רמזים לפרוסודיה ייחודית – מעין קסידה של ימי הביניים המשודרגת במצלולים אסוננטיים. הרי דוגמה:

 

רכס הארבל מתפלל,

שחר פורט על זרועו

חוט של תכלת,

בדמדומים שוב נע ונד

ים תוחלת,

תהא שעה יפה אין קץ

וגואלת.

 

"ליד רכס הארבל", עמ' 5

 

זהו קובץ שיריה השישי של המשוררת המתגאה ב"תעודת הזהות" הדתית שלה, ומצליחה בכנות היגדיה למצוא נתיבים גם אל מי שאיננו בהכרח שותף לאמונות ולאידיאלים שלה.

 

 

 

 

 

 

* * *

ראובן שדה

האבסורד שבציפייה המהופנטת לתליין העתידי,

כשאמנון לורד ופרופ' שמואל טריגנו מעתיקים את הזירה הפוליטית למישורים הרגשיים הפסיכולוגיים והלא-רציונאליים

רבים חשים בחוזקה שבזמן האחרון הולך ומתהדק מעין מצור רעיוני על ישראל ובעיקר על הנראטיב הציוני-יהודי שלה. הולך ומתברר שהקרקע "האמיתית" להפעלת הלחצים הכבדים מעוגנת בתפיסה רעיונית שמשמיטה את עצם הבסיס המשפטי-מוסרי- היסטורי להיווסדה של מדינה ריבונית יהודית-דמוקרטית בארץ-ישראל. עצם זכות ההתאגדות של העם היהודי כריבון על אדמת הארץ היא-היא כעת המטרה לחצים המילוליים ולפעילות המעשית הרוחשת בצורות ובגוונים שונים , ישירים ועקיפים כנגד מוסדות המדינה ורשויותיה לרבות צה"ל.

אמנון לורד בטורו השבועי "נגד הרוח" בעיתון "מקור ראשון" (23.4.2010) חש בכיוון הרוח הזו. לדבריו ישנה התגברות של בטויי השנאה שמשדרים גופים אנטי ציוניים בתוך ישראל: "מורגשת בעליל איזו עליית מדרגה בהאשמות האבסורדיות שגופים כמו ה'ארץ', דוברי 'בצלם', חוגי ענת קם וגורמים אחרים מוכנים להטיל על ישראל." הוא ממשיך ודואב את ההשתוללות המוסרית אידיאולוגית חסרת הגבולות והרסן, "כאשר אין בשטח מנהיגות פוליטית אידיאולוגית שתשים סכר לסחף הניהיליסטי האנטי-ישראלי בתוך השמאל."

לנוכח זאת לורד מצר על החזית הבלתי קדושה שנראית הדוקה מתמיד: "אין כמעט הבדל בין יוסי שריד למנהיגי 'אנרכיסטים נגד הגדר', הקואליציה של מחברי מסמך הכוונות של ערביי ישראל, של 'הקרן החדשה לישראל', של חד"ש, 'הארץ', ארגוני 'זכויות האדם' ומנהיגי שמאל ידועים."

לורד מנסה להסביר את התופעה בהסבר הבלתי מחייב , לדבריו, שהיחס למדינת ישראל, גם בקרב השמאל האנטי-ישראלי מבפנים, וגם בקרב מבקריה מבחוץ – הופך פחות ופחות רציונלי. המסקנה מתחדדת כיוון שמאז 'עופרת יצוקה' לא קרה בישראל שום דבר שיכול להסביר את חמת הזעם האנטי-ישראלית של אותן קבוצות. מסקנתו לסיום היא ש"אפשר לקבוע שנגד ישראל מופנה היום זעם שמקורותיו הם נפשיים ורגשיים בעיקרם."

ואכן תמיהה היא מהם הרקע והמניעים העמוקים לאותו גל עכור אנטי-ישראלי שאנו משתאים מול התנשאותו מעלינו זה ימים לא מעטים תוך איום על שלומנו ושלום המדינה.

 

לאחרונה הגיע לידי מאמר שריתק אותי מחד אך הבעית אותי מאידך לנוכח משמעויותיו ההיסטוריות והפרגמטיות כאחד. אני מעלה כאן הנחת עבודה (היפותזה) – שבין התיזה על-פי המאמר הזה לבין תחושותיו של לורד והאינטואיציות שלו – משתרע רצף שיש בו הגיון רעיוני. זהו הגיון שניתן להסיקו הגם שבשיקוף מעוות של המציאות אנו עוסקים, ולכאורה באבסורד. ודוק, בתפיסות הפוסט-מודרניות ממילא ניתן מקום מכובד מאד למציאות המדומיינת כמעצבת תפיסות ריאליות ותחושות של פרטים ואפילו אומות. וכנראה היא הנותנת גם בענייננו.

כבר בכותרתו של המאמר היה משהו מצמית ומבשר רע: "אירופה מוכנה מוסרית לשואה שנייה". (המאמר פורסם בעברית ב"כיוונים חדשים" 17 (תשס"ח), עמ' 81-95. תירגם מצרפתית: שלמה גיתאי). מחבר המאמר, פרופ' טריגנו, הוא מרצה לסוציולוגיה של הפוליטיקה והדת באוניברסיטת פריס x-ננטר (סורבון). הוא גם המייסד והמנהל של College des Etudes Juives של חברת כי"ח, והעורך של כתבי העת Pardes ו- Controverses – כמו כן הוא הנשיא של  0bservatoire du monde juif. לפרופ' טריגנו גם ספרים שחיבר שחלקם הוצאו לאור בארץ, למשל בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון. הוא מרבה לפרסם ולהופיע גם בבמות אקדמיות בישראל. מאמרו הנ"ל הוא חלק ממקראות לסטודנטים במוסדות אקדמיים בישראל.

בקליפת אגוז נתמצת ונאמר שטריגנו מציע הסבר ליחס ההולך ועויין את ישראל ולפיו בבסיס העוינות עומד קומפלקס אירופאי פרדוקסאלי עמוק הנובע מצריבת "זיכרון השואה" בתודעה האירופו-נוצרית. המפתח להבנת התסביך הזה הוא בהבנת ה"תאולוגיה הפוליטית של הזיכרון". לדעתו של טריגנו, ליחס החדש כלפי ישראל, שהחל להתגבש באירופה מסוף שנות התשעים של המאה שעברה, יש היבטים פוליטיים, פסיכולוגיים ומיתולוגיים-דתיים, שכולם מתקבצים תחת הכותרת "זיכרון השואה". ביחס הזה לישראל וליהודים כלאום – מגולם פרדוקס עמוק. שהרי מצד אחד מובעת חרטה על השואה ומתבצע בפועל מיסוד של זיכרונה בצורה רחבה, לאומית ובינלאומית, אלא שמצד שני הולכת ומתבלטת התופעה של האשמת הישראלים בנאציזם בעוד העניין הפלשתינאי והפלשתינאים זוכים לגיבוי ולסנגוריה בלתי מותנים בדבר, גם אם על רקע אלימות קשה כנגד ישראלים ויהודים.

ונרחיב מעט לאור מבטו היחודי של המאמר הזה. טריגנו סבור שנוצר מבנה מחשבה המפצל את דמותו של "היהודי" בעיני הזרים כך שנוצר ניתוק ממשי בין מושא הזיכרון מחד, קרי – דמות היהודי קודם לשואה ודמות קורבנות הנאציזם – לבין העדים החיים השורדים הם "היהודי" בן זמננו. כך נוצר פער תפיסתי בין העם היהודי הנכחד לבין האומה הישראלית, ואפילו לבין הקהילות היהודיות שבתפוצות דהיום.

את העם הנכחד משמרים בזיכרונות הומאניים כלליים, ומגלגלים עליו רחמים וחרטה על המעשים והגורל הדה-הומאניים בפרספקטיבה כלל אנושית-אוניברסאלית, חמלה כלפי האדם הקורבן, ולא כלפיו כיהודי שקורבניותו נגזרת מעצם ובגלל זהותו. בו בזמן הולכים ומתעמקים הדימוי והתפיסה שהעם היהודי החי, ובעיקר זה שבישראל, הוא ישות נאצית ואלימה מחרחרת מלחמה. טריגנו אומר שהזיכרון האירופי של השואה, שנבנה בשנים האחרונות, משולב מראשיתו (שנות התשעים) בהטייה ובחיבה המובְנים בתוכו לפלשתינאים ולעניין הפלשתינאי. מכאן צומחת האשמתה של ישראל. זהו איננו משבר חולף אלא נתון מובנה וקבוע, כך הוא קובע בפסקנות. "בצורתה הקיצונית רואה תפיסה זו בקיומה של מדינת היהודים עלבון לזכר השואה." טריגנו סבור שלכן נתגלו לא אחת מקרים של התנגדויות נמרצות להנפת הדגל הישראלי באתרים לזיכרון השואה בפולין, למשל בעת מסעות הנוער הישראלי שם.

למרות שמאפיין קיבוצי מובהק של השואה הוא הג'נוסייד של העם היהודי, הרצח המאסיבי על רקע לאומי-דתי נתון ומוגדר לקבוצה אתנית, הרי שמסתבר שלאירופה קשה גם היום להכיר ביהודים כעם.

"הזיכרון האירופי הולך ומפתח יחס רגשי פסיכולוגי בלבד כלפי השואה ומעלים את הממד הפוליטי העיקרי... משום שבאמצעות זכר השואה מעמידה התודעה האירופית בסימן שאלה את הלגיטימיות של קיומו הפוליטי של העם היהודי... מציגים את העם באמצעות גופות ההרוגים (וחפציהם, בריאליות רבה) אך נאסר איזכור העם היהודי. כך השואה מנותקת מההיגיון, מההיסטוריה ומן הפוליטיקה – והיא נהדפת לתחום הלא-רציונאלי, המקודש."

כאן מביא טריגנו הסבר מעניין מאוד למאמץ האירופאי לבודד את זיכרון השואה להקשר ההומאני-אוניברסאלי שלו בטהרתו. הסבר זה מתחיל להטיל גשר רציונאלי בין עולם הדימויים והסמלים לעולם הפוליטי והמעשי. זו תחילת הגשר עליו נצעד עם התיזה שלו עד שנסגור את המעגל לדבריו של אמנון לורד, בהם פתחנו בראשית דברינו.

ובכן, אומר טריגנו, הקניית המעמד של הקדושה לשואה מעניקה לאירופה הגנה ערכית מפני פגיעת המציאות ומבלי שתיאלץ עם זאת להתכחש למציאות. המציאות "העדינה" ממנה נמנעים – היא קריסתו של הפרוייקט הליברלי-נאור של הדמוקרטיה המודרנית לאור ובעת שאזרחותם של היהודים נמחקה וזכויות האדם שלהם נרמסו ברגל גסה ואכזרית על אדמת אירופה ועל ידי אירופאים. אירופה אינה יכולה ואינה רוצה לשאת בנטל ההיסטורי והמוסרי הזה ולהודות בכישלון פרוייקט הציוויליזציה של אירופה. כך נחסך ממנה הצורך להתמודד עימו. הנטל הזה הועבר ליהודים, האשמים בו ובמצבם עקב ייחודיותם האסורה. המשבר ששיאו בשואה נובע אפוא רק מהפרטיקולאריות של המקרה היהודי.

היהודים סובלים ממודל ריחוק זה שנוצר עם עטיפת השואה במעטה קדושה על דו- המשמעות שלו: מחד הם בצביונם היחודי בין העמים משחררים מאשמה את המודרניות ותודעתה, אך בו בזמן הם גם האובססיה שלה משום שבעצם נוכחותם הם מזכירים את הואקום שנוצר בלב הציוויליזציה האירופית בעת התרחשותם של מוראות השואה כנגד היהודים ככאלה.

זהו זיכרון פרדוקסאלי ומורבידי לאירופה. מכאן גם נובע היחס לישראל: הזיכרון האירופי של השואה רואה ביהודים קורבנות בלבד על בסיס אינדיווידואלי של אותם שהשואה פגעה בהם. אך מרגע שניצבת קבוצה של יהודים שאיננה מסווגת בתוך הקורבנות, הרי שהיא בקבוצת האשמים. אומר טריגנו: "ללא מעמדם כקורבנות, היהודים – העם היהודי – נחשבים עקרונית אשמים ואינם זוכים להכרה... היהודי היחיד המוכר הוא הקורבן האנושי האנונימי... בתור שכזה הוא מוסרי."

לתפיסה זו רקע תיאולוגי איתן לפיו הנצרות היא ישראל האמיתי. לכן לעם יהודי כקבוצה מוגדרת וחברה בחבר העמים אין מקום.

לאור זאת, מרגע שישראל הפעילה את זכותה כמדינה להתגונן בכוח מול תוקפנות פלשתינאית שהופעלה כנגדה, הרי שהיא הואשמה בנאציזם. כשיהודים באירופה התלוננו בשנים האחרונות על פגיעות אנטישמיות בהם וברכושם מצד ערבים מוסלמים הם הואשמו בגזענות.

בשלב זה של הדברים חלה התפתחות נוספת בראייה האירופית את זירת ההתרחשות בין העם היהודי והישראלי לבין הפלשתינאים. כיום,"הזיכרון האירופי של השואה מוליד את השינוי והחילוף בתפקיד הקורבן, הפלשתינאים באים במקומו של העם היהודי. פעולה זו אינה מצטמצמת למישור הסימבולי או הפסיכולוגי בלבד, אלא גוררת השלכות משפטיות, מוסריות ופוליטיות. המרת מעמד הקורבן נעשית בקיזוז מצטלב: ככל שמהללים יותר את היהודים כקורבנות, כך נשלל מעמדם כעם; וככל שהפלשתינאים נתפסים יותר כקורבנותיהם של היהודים, כך מתחזק האישור להיותם עם ילידי, לגיטימי מבחינה היסטורית ופוליטית, בעוד היהודים נהדפים אל מחוץ למציאות ההיסטורית."

לדעתו של טריגנו הפלשתינאים הבינו היטב שזהו הנשק החזק ביותר כנגד ישראל, כיוון שבעזרתו הם עונים על צורך אמיתי של המערב בכלל ושל אירופה בפרט. כך פותח מיתוס "הנכבה", שהיא המקבילה בשפה הערבית ל"שואה". מול שואה ותקומה הועמד הצרוף "נכבה והתנגדות (מוקאוומה)". כך נפתחה הדרך להצגה מתמשכת של "דרך הייסורים הפלשתינאית". בה בעת המצפון האירופי הולך ותופס בהתאמה את הפלשתינאי כקורבן מיוסר וכדמות אוניברסאלית המייצגת את הסבל. ומכאן התפתח פולחן עולמי אודות פלשתין הדוויה שהועלה ומועלת על נס החוגים המזהים עצמם עם "הקידמה והנאורות." אירופה זרועה באירגונים דתיים – נוצריים, חברתיים, פוליטיים, איגודים מקצועיים, וכמובן גם גופים ניהיליסטיים ואנרכיסטיים שמטפחים כל העת את פולחן הסבל הפלשתיני.

מסקנתו של טריגנו היא שאירופה רוצה כיום בישראל קטנה ונטולת ריבונות ובשלילת מעמדו המחודש של העם כעם חופשי בהיסטוריה. אירופה רואה את הכרתה בהקמת ישראל הריבונית "טעות היסטורית".

וכאן אנו חוזרים לראשית הדברים ומתחברים לנאמר בטורו של אמנון לורד על חלקם של גורמים ישראליים ביצירת ההתקפה על חוסנה המוסרי והפיסי של מדינת ישראל. טריגנו אכן רואה גם הוא בחלק מהאינטליגנציה הישראלית וגם בחלק מזו היהודית שבתפוצה מקורות בעייתיים ומרכזיים בהחמרת מעמדה הבינלאומי של ישראל. הוא טוען כי לאלו השפעה גדולה על אלו העוקבים אחר הקורה במזרח התיכון, וכי האחרונים נחשפים למידע האמור מבעד לאג'נדה הפוליטית של מקורותיהם באליטות הישראליות והיהודיות הללו. אג'נדה זו, הוא אומר "שואפת לשלול את הלגיטימיות של ישראל (ואת קיומה של אומה יהודית), לשפוט אותה לפי אמות מידה סלקטיביות ולא מידתיות ולתקוף אותה ללא הרף."

אך כשמדובר בפעולותיהם של הפלשתינאים והערבים – האליטות שותקות, כמו גם לגבי הזכויות ההיסטוריות והפוליטיות של העם היהודי ובזיכרם המבוזה של קורבנות השואה הניצולים וקרוביהם. "אידיאולוגיה שלטת זו גוררת את העם היהודי, במישור הסמלי והאידיאולוגי," ממשיך טריגנו, "למבוי סתום ולאסון." ההיחלשות האסטרטגית במישור הלגיטימיות מקשה עוד יותר על המשך קיומה של ישראל ומקעקעת את עירנותה ויכולתה לעמוד בפני המיבחנים העומדים בפתח. וכאן זורק טריגנו "פצצה" לאוויר העולם: "אצל הדוגלים באידיאולוגיה זו יש מעין ציפייה מהופנטת לתליין העתידי . זו אידיאולוגיה של איבוד לדעת!"

החיבור בין האג'נדה האנטי-ישראלית-ציונית של חלק משפיע מהאליטה הישראלית –לכוחות ולזרמי המעמקים של אירופה עלול, אם כן, למוטט עלינו את גג ביתנו הלאומי. אותות הכירסום בכתליו כבר ניכרים לעין.

 

אהוד: על כגון דא כבר אמר הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "מנוולי כל העולם התאחדו!" – ואילו ברנר: "גם מהמזוהמים האלה עלינו לסבול!"

 

 

* * *

אלי יזרעאלי

על שיפוט ואדבוקציה

קראתי את תגובתו של אלי מייזליש לדבריי [גיליון 551]. מכיוון שנהניתי לקרוא תגובה מתורבתת, אשתדל להשיב באותה מטבע ובקצרה.

שאל אותי האדון הנכבד האם פרקליט פלילי אנוכי. תשובתי אמנם שלילית, שכן איני פרקליט כלל, אולם בקיאותי במשפט הפלילי וגם במשפט הבינלאומי מספקת על מנת להביע דעה. מכיוון שדעותינו חלוקות ואיני מוצא לנכון לחנך או לשכנע איש, אתייחס רק לעניין אמירתך זו.

ראשית אין כאן עניין של פלילים אלא של החוק הבינלאומי. חוק כלשהו, ובכלל זאת אם הוא פלילי ואם בינלאומי, נתון לפרשנות וזה על פי רוב תפקידו של בית המשפט. תפקידם של עורכי דין הינו לשכנע את בית המשפט שפרשנותם היא הנכונה. זה מושך לכאן וזה להתם והשופט הוא שקובע. לעיתים גם פרשנותו של השופט בבית משפט קמא נדחית על ידי ערכאה גבוהה יותר.

מכיוון שלא באתי לשכנע בפרשנותי בית משפט, אלא הגבתי על אמירות מתלהמות שאני קורא חדשות ללילות ב"חדשות בן עזר", מצאתי לנכון להגיב בצורה אגרסיבית יותר, שכן אם קוממו אותי, ובראש כולם אהוד ידידי עצמו, לא ראיתי צורך לעדן את דבריי.

לגבי אהוד, אשר קובע מה מידת חשיבותי ומה מידת חשיבותו של דוד גרוסמן, לא אגיב, שכן ענייני חשיבות ממני והלאה. די לי בכך שאהוד חסך ממני להגיב בעניין אהוד אולמרט, אשר גם לגביו תקבע הפרשנות המשפטית, וככל שנוקף הזמן מתערער קו התביעה יותר ויותר, עד אשר תקוותי היא שאולמרט יחזור בו מנטישת הפוליטיקה ויצילנו מהלקונה המנהיגותית השוררת במדינתנו מאז רצח רבין, להוציא את תקופתם של אריאל שרון ושל אהוד אולמרט.

ובאשר לשרה כץ, אני חוזר שוב על דבריי, כי תגובתי היתה אגרסיבית לאחר שבבוקרו של ליל קבלת חב"ע המדובר, ראיתי המחזה הפרימיטיבי המתואר בפתחה של אוניברסיטת תל אביב. מי שמכרני יודע שאני הראשון להכליל כפי שהצטייר מדבריי, אולם מכיוון שתיארתי מצב שראיתי, הרי כי טוב הדבר שהאגרסיביות שלי הצליחה להזיז דבר מה, גם אם לשלילה וצר לי על התנצלותו הפחדנית של ידידי העורך.

עם זאת אני שמח שאהוד מאפשר את ההייד פארק הזה מבלי לצנזר (לפחות אותי), כך שגם אם יש לי לעיתים ביקורת כלפיו, עדיין זכור לי משפט הסיום של "חמים וטעים": There is nobody perfect

 

* * *

הבאת הנאום של אליהו הכהן [גיליון 551] עושה רק טוב לנו, להמוני בית ישראל שלא זכו לתת לו את הכבוד המגיע לו בגין פועלו הרב, האדיר והמופלא!

תודה לכם,

גידי אייזנשטיין

 

אהוד: פנינו גם לדן אלמגור וביקשנו שישלח לנו לפרסום את נאומו היפה והמרתק על אליהו הכהן, שנשא באותו מעמד ובאותו ערב, ולצערנו לא זכינו למענה. עדיין לא מאוחר, דן!

 

* * *

שאפו גבוה מעל גבוה לאליהו הכהן

שאפו מסולסל ובכריעת ברך לך אליהו

מוקירך

יִשְׂרָאֵל הַר

 

* * *

חיים היקר,

האם קיבלת את האי-מייל שלנו בקשר לאסתר ראב?

ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

מזכירת המערכת

 

* * *

נעמן כהן

המשטים לעזה וטעותו של ביבי

ידוע המשל היהודי המבוסס גם על המדרש, (מכילתא, בשלח, ויהי פרשה א). על יהודי שקנה דגים באושים לפריץ. אמר לו הפריץ: יש לך שלוש אפשרויות: תאכל אותם או תקבל מאה מלקות או תגורש מהעיר. התחיל היהודי לאכול, כמעט הקיא ואמר: איני יכול לאכול; אני בוחר לקבל מלקות. התחילו להלקותו, כאב לו, אמר די, וסולק מהעיר. על כך נאמרה האמרה היהודית: "גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר!" – "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!"

קביעתו של בנימין נתניהו מיום חמישי [3.6]: "לא נאפשר לספינות להגיע לעזה. לא עכשיו ולא אחר כך!" הינה אווילות מדינית שתביא רק נזקים. גם הסגר ייפרץ, וגם דימויה של ישראל ייסדק מוסרית ומדינית.

הדרך לפתרון הבעייה היא שונה:

על נתניהו לומר לטוני בלייר, שליח האיחוד האירופי, כי בהתאם לבקשת האיחוד האירופי, ישראל פותחת את שערי נמל עזה לאוניות האיחוד האירופי. על מוסדות האיחוד האירופי לוודא שלא יוכנסו אמצעי לחימה לעזה. ישראל משאירה לעצמה את הזכות השמורה לה על-פי החוק הבינלאומי לעשות ביקורות על האוניות, שמא מוברחים בהן אמצעי לחימה וטרוריסטים לעזה.

תוך שלושה חודשים ישראל מסירה כל אחריות לספק סחורה כלשהי לעזה.

עד כאן זכויות היוצרים לד"ר גיא בכור.

והנה התוספת:

על כל אדם הרוצה להיכנס לעזה (או לצאת מעזה לתחומי ישראל) יהיה לחתום על ההצהרה הבאה:

"מהיותי פעיל שלום אני __________ מצהיר בזאת כי מתוך רצון להביא לשלום בין הערבים ליהודים אני רואה את אמנת החמאס שלפיה יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים כמצע גזעני שאני מגנה אותו."

(אמנת החמאס: "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'" ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם. (אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988)

ברגע שדבר זה ייעשה תתגשם האימרה היהודית, אבל הפעם, הערבים הם שיאכלו דגים באושים, יקבלו מכות, ויגורשו מהעיר.

ישראל לא תהיה מחויבת יותר לעזה בשום צורה. האיחוד האירופי יהיה האחראי על בדיקת האוניות המגיעות לעזה, והערבים יוצגו כגזענים. (פרצופם האמיתי).

 

"האלוהים של היהודי הוא הממון", "ההווייה קובעת את ההכרה"

בחיבורו המפורסם "לשאלת היהודים" קבע היהודי המשומד קרל מרקס (צאצא רש"י והמהר"ל מפראג) כי אלוהיו של היהודי הוא "הממון" (מרקס אפילו השתמש במילה העברית "ממון") והוסיף ש"ההווייה היא הקובעת את ההכרה."

איש הרוח והמוסר עמוס קלויזנר-עוז נלחם תמיד למען עולם בעל ערכים ומצפון המוסרי. בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז קלויזנר-עוז באידיאולוגיה שוויונית-שיתופית, והנה כשהחל להרוויח תמלוגים רבים ממכירת ספריו, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ. תודעתו השתנתה. עוז עזב את הקיבוץ ונהפך לקפיטליסט. (בית בערד ודירה בתל אביב).

לאחר שפירסם את האוטוביוגרפיה המרתקת שלו "סיפור על אהבה וחושך" החל לקבל תמלוגים רבים גם מגרמניה. בצעירותו היה קלויזנר-עוז משוכנע "כי יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה – כשהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, שינה קלויזנר-עוז את תודעתו.

"מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא כתב. ובכלל "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמנים, בשנת 1933?" (מוסף "ספרים", "הארץ", 14.6.06) .

כיום נלחם קלויזנר-עוז במרץ להשגת פרס נובל. כדי לזכות בו יש לשאת כמובן חן בעיני האדונים מסקנדינביה, והנה מר שוקן והֶר אלפרד נוון דומונט, שותפו הגרמני – בן הנאצים, מזמינים את הסופר לשאת את קול "המצפון והמוסר":

"את החמאס אי אפשר לנצח בכוח כי הוא 'רעיון'," קובע קלויזנר-עוז. ("הארץ" 2.6.10) "כדי לנצח רעיון, יש להציע רעיון אחר, מתקבל יותר על הדעת. הדרך היחידה הפתוחה לפני ישראל לדחוק את רגלי החמאס היא להסכים בהקדם עם הפלסטינים על הקמת מדינה עצמאית בגבולות 1967 שבירתה תהיה ירושלים המזרחית. את הסכסוך הישראל-עזתי אפשר יהיה בסופו של דבר לפתור רק על ידי משא ומתן עם החמאס."

ובכן, הפתרון לבעיית "הרעיון" של החמאס פשוט. על מר קלויזנר-עוז לתת דוגמה אישית, ולתרום לפתרון הבעייה. כידוע מפלגת החמאס קיבלה רוב קולות בכל שטחי הרשות הפלשתינאית, גם ביהודה ושומרון. מצע החמאס אינו מדבר על גבולות 67' אלא על חיסול כל מדינת היהודים ועל השמדת כל היהודים. לכן על מר קלויזנר-עוז לאזור עוז, ולהצטרף לאחת מאוניות המשט לעזה, ולהתחיל שם את המו"מ על "הרעיון" של החמאס (שאותו קבע שאין לנצח). תפקידו של קלויזנר-עוז כאיש רוח ומצפון יהיה לשכנע את אנשי החמאס לוותר רק על דברי נביאם – מוחמד, המצוטט במצעם והתובע את השמדת היהודים. אם יצליח קלויזנר-עוז במאמציו אלו, והפסוק הזה יימחק, הדרך לקביעת הגבול ולשלום תהיה קצרה. או אז, הוא גם יקבל את התמורה – קבלת פרס נובל הנכסף.

 

פרס נובל לשלום

אחת שכבר הגשימה את חלומה לקבל פרס נובל, הינה האירית מרייד מגווייר. ב-1976 קיבלה מגווייר את פרס נובל לשלום בזכות עבודתה לקירוב קתולים ופרוטסטנטים בצפון אירלנד.

 בדומה לחתן אחר של פרס נובל לשלום – ערפאת, שאותו היא העריצה, גם "גברת השלום" האירית יוצאת נגד ישראל. ב-2008 תבעה לבטל את חברותה של ישראל באו"ם, בגוף העולמי, עקב התנהגותה בסכסוך עם הפלסטינים.

השתתפותה של "גברת השלום" האירית במשט לעזה ותמיכתה בתנועת החמאס, המצהיר בגלוי על תוכניתו להשמדת היהודים, מזכירה מאורע סמלי אחר מן העבר. ביום התאבדותו של אדולף היטלר ביקר דה ואלירה, ראש ממשלת אירלנד הנחשב לאבי אירלנד המודרנית, את השגריר הגרמני-הנאצי בדבלין; דה ואלירה כתב לעם הגרמני מכתב בו הביע את תנחומיו...

לא לחינם הלכה הזרזירה אצל העורב והיא ממשיכה את הקו הגזעני אנטישמי של מייסד מדינתה. (אולי כדאי לספר לה כי אנשי החמאס רואים גם את הקתולים האירים כקופים וחזירים... (קוראן סורה 5 פסוק 60).

 

לאן יישלחו היהודים הלא אשכנזים?

הלן תומאס, הכתבת הוותיקה ביותר בבית הלבן, אמרה במהלך אירוע שקיים הנשיא אובמה לרגל אירועי חודש המורשת היהודית, כי היהודים צריכים "להסתלק מפלסטין לגיהנום!"

כשנשאלה לאן יילכו, ענתה: "הביתה, לפולין או לגרמניה!"

כבת למהגרים ערבים-לבנונים, יודעת הגברת הנכבדה כי יהודי ארצות ערב לא יוכלו כבר לחזור לארצותיהם. בניגוד לאשכנזים, אותם היא שולחת למות בגרמניה ובפולין, את יהודי ארצות ערב, היא שולחת סתם לגיהנום. גברת תומס יודעת ודאי שבניגוד למוסלמים, המקבלים, לפי האיסלם, בגן העדן אוכל, שתייה, נשים ונערים – היהודים מקבלים גיהינום, וניצלים באש. מיד אחר כך מוציאים אותם מהאש עד שירפא עורם. כשיצמח עור חדש מיד יזרקו בחזרה אל תוך האש, והחוצה... ובחזרה לתוך אש, והחוצה... ובחזרה לתוך האש והחוצה... וכך לנצח. (סורת הנשים 4 פסוק 56).

אולי כדאי להזכיר לגברת תומס שהפסוק הנ"ל מדבר גם על הנוצרים. כן, גם עליה...

 

 

* * *

אורי שולביץ שולח מארה"ב

את השתתפותו באבל על מותה של

צלה שטרייכמן

אלמנתו של הצייר יחזקאל שטרייכמן

ומבקש להעביר את תנחומיו לבני משפחתה

הצייר, המאייר והסופר אורי שולביץ היה לפני יותר מיובל שנים תלמידו של הצייר יחזקאל שטרייכמן בתל-אביב. שטרייכמן האמין בכישרונו של אורי ועודד אותו, ואורי מצידו נשאר נאמן למורו ואולי גם מושפע ממנו (אמנם דומה שלא באיור). בביקוריו בארץ היה אורי נפגש עם יחזקאל וצלה, ולאחר מותו של יחזקאל המשיך בקשר עם צלה והיה מבקר אותה וחוזר ומספר לידידיו על אישיותה האמיצה והמיוחדת, אשר השנים לא פגמו בה כהוא-זה.

 

 

* * *

ישראל הר

 לזיכרו של פיצ'י

כוס תנחומים לגבי גלבע ולאשתו ולשאר בני המשפחה

האבלים – על יהורם בן מאיר המשורר ז"ל שהלך מאִתנו

לעולמו כי נקרא לעמוד לפני בית דין של מעלה בתוך שאר

אבלי ציון וירושלים

ת.נ.צ.ב.ה

ושלא נדע מצר וצער

 יִשְׂרָאֵל הַר

 

* * *

מרדכי בן חורין: המשט המבורך!

התנפלות העולם על ישראל והיהודים עקב ה"משט"

לעומת מה שבאמת התרחש במאה-20

מי שמשלה את עצמו, כי כאשר תקום גם בגדה מדינת טרור פלסטינית כבעזה, ישראל תוכל לפעול בעצמה ובעוצמה להגנתנו, מבלי שכל העולם יתנפל עלינו, טועה נורא:

"העולם" אטם לבו ומוחו ומעשיו, לנוכח הטרגדיות האנושית בהן נרצחו רק במאה ה-20:

 6,000,000 יהודים על-ידי הכנופיות האירופאיות במחנות ההשמדה באירופה,

1,500,000 ארמנים ע"י הטורקים בתורכיה,

 1,000,000 בני האיגבו ע"י הניגרים בביאפרה,

 800,000 טוטסי ע"י ההוטו ברואנדה,

 1,000,000 דרומיים ע"י הצפוניים בוייטנאם,

 1,700,000 קמבודים ע"י פול פוט והקמר רוז, בקמבודיה,

1,000,000 טיבטים ע"י הסינים בטיבט,

500,000 שחורים ע"י סודנים ערבים בדארפור,

ורצח בגזים של תימנים בתימן וכורדים בעירק ע"י ערבים ממצרים ובעירק, ושל צ'צנים ע"י רוסים בצ'צ'ניה.

ההתנהגות של אובמה, האו"ם וכיוצ"ב תביא לכך שנעמוד שוב בפני שואה, כפי שמטומטמי העולם לא השכילו, בשנות השלושים, להבין ולראות את הצפוי.

אך הפעם, אם חו"ח נעמוד בפני המתוכנן לנו, ["חיזרו לאושוויץ!" – "שיחזרו לביתם בפולין ובגרמניה!"] – ניקח עימנו את העולם הזה ל"עולם הבא"!

מרדכי בן חורין

סביון

 

* * *

אבי דרורי

ישראל והגז – נקודות למחשבה אסטרטגית כלכלית ומדינית

אסור לתת לבעלי הזיכיונות לעשות כסף קל ומהיר ממכירת הגז, אלא להתקין תקנות רגולטוריות, שישאירו את רוב הגז בארץ להפקות חשמל למען התעשיות הפטרוכימיות, הדשנים ולהתפלת מי-ים ו..כתנאי להסדרי הקבע באזור.

עם תגליות הגז לחופי ארצנו, אנו מתבשרים כי מדינת ישראל עשויה להפוך בתוך שנים מעטות לאחת מ-20 (ואולי אף עשרת) המדינות המובילות בעולם בעתודות גז. הדיון התקשרותי סביב מיקום מתקני הגז או גובה התמלוגים הוא אווילי ומפספס את העיקר. בתיכנון אסטרטגי נכון, ניתן להפוך את המשאב הזה לנכס עצום להגדלת הכנסות המדינה בכמה אופנים, וכמאיץ משמעותי בהתפתחותה הכלכלית של המדינה ותשתיותיה. ניתן גם לתרגם את המשאב והתמורות שהוא יכול לייצר – ליתרונות אזוריים של שיתוף פעולה ופיתוח כלכלי כחלק מהסדרי נורמליזציה באזורנו. אולם, בהעדר תיכנון ורגולציה, המשאב יתבזבז על הכנסה מועטה יחסית למדינה – והתעשרות של זכייני הגז והחברות הרב-לאומיות שתרכושנה את הגז כחומר גלם בלבד.

הכנסות המדינה מגז – בתמלוגים, זה רק קצה הקרחון!

תמלוגים הם רק מעט מהפוטנציאל האמיתי של מדינה עשירה בגז. רק מדינות בלתי-מפותחות או מדינות אוליגרכיות מייצאות גז כחומר גלם. גז הוא חומר גלם מרכזי בייצור חשמל, מוצרים פטרוכימיים כגון דשנים חנקניים ועוד מוצרים רבים. מדינה מפותחת לא מייצאת גז אם כי את מוצריו! תהליך זה ניתן לראות בעיקר במדינות המפרץ הפרסי. לכן, מדינות ששואפות לייצא מוצרי גז עושות זו על-ידי קביעת מדיניות ורגולציה שכוללת היטלים על ייצוא גז כחומר גלם ופיקוח על מחירי הגז, לעידוד תעשייה ואנרגיה

ישראל כמעצמת חשמל ומים אזורית

הרבה גז זה חשמל זול! ניתן לייצא חשמל כמוצרים עתירי אנרגיה וידע כגון תעשיית השבבים והאלקטרוניקה. ניתן לייצא חשמל למדינות שכנות ולתמוך בהתפתחות התעשייתית במדינות אלו. חשמל זה תשתיות תחבורה נקיות ויעילות, כלכלית וחברתית. חשמל, יחד עם מי ים, יוצרים מים מותפלים, לא רק לישראל, גם לשכנותיה.

ישראל כספקית מובילה בעולם הדשנים

בהמשך להתבססותה של ישראל בעולם הדשנים וההדברה, הגז מאפשר לפתח תעשייה שלמה המבוססת על מוצרים שמופקים ממנו, בדגש על דשנים חנקניים שהם הנפוצים והנדרשים ביותר בעולם. משבר המזון בעולם רק מחריף יחד עם הקידמה הבריאותית במדינות המתפתחות, והדרישה למזון רק גוברת עם השנים. הערך, במושגי תמ"ג, ביצוא דשן שמקורו בגז, על פני הגז עצמו – הוא יותר מפי 5, והוא רק יגדל יחד עם התעצמות המחסור במזון העולמי.

גז = מים דשנים ואנרגיה = נכסים מדינים

סוריה וירדן סובלות ממחסור חמור ביותר במים, שרק מחמיר כל שנה. לסוריה וירדן שטחים חקלאיים נרחבים שאין ביכולתם לפתח בהיעדר מים ודשנים. שני מוצרים אלו נוכל לספק לשכנותינו ולרשות הפלסטינית מתוך ראייה תועלתית/מדינית למדינת ישראל, כחלק מהמיקוח על הסדרי קבע, ובשלב חשוב בתהליכי הנורמליזציה. ההחמרה במחסור המזון העולמי עשוייה אף לחזק את הקשרים ושיתוף הפעולה עם מדינות העולם השלישי.

למדינת ישראל יש הזדמנות להפוך את משאב הגז שלה למרכיב מרכזי בהתפתחותה הכלכלית במאה ה-21. מבלי לפגוע בזכויות זכייני הגז, על מדינת ישראל ליישם מדיניות רגולטורית בגז שלה, כך שנהיה יותר דומים למדינות מתקדמות במפרץ הפרסי מאשר לרפובליקות אפריקניות נכשלות. בהיעדר מדיניות ברורה, הזכיינים בארץ יקימו שותפויות עם שחקנים רב-לאומיים, ש"יבריחו" את הגז החוצה בעלות נמוכה, ואז התועלת הכלכלית מהגז תזרום רק למדינות שאליהן נייצא את הגז.

הגז יכול להפוך אותנו לאימפריית מים, אנרגיה, תעשייה עתירת אנרגיה, פטרוכימיים ודשנים – עם יתרונות מדיניים משמעותיים לגבי שכנותינו.

 

* * *

רות ירדני כץ

כן ליאיר לפיד / מכתב אישי

שלום לך יאיר לפיד,

 הסערה סביבך רק התחילה. מעתה כל מילה, משפט שתגיד יהיו כאלה שיתנפלו עליך וילכלכו כמה שהם יכולים. ישימו לך רגליים רק כדי שתיפול לפני שהתחלת.

אנחנו עוד לא יודעים אם החלטת להיות פוליטיקאי במשרה מלאה. לא הכחשת אבל גם לא אישרת. אם החלטת להיכנס לגוב האריות ואתה מאמין שיש ביכולתך לשנות ולהביא תקווה חדשה לעם אז ניתן לך את ההזדמנות. אנחנו זקוקים לצעירים הגונים, מוכשרים שמוכנים לקחת על עצמם אחריות ולהוביל שינויים.

יאיר לפיד אתה מוכר לנו כאדם רציני ואם החלטת לותר על משרה נאה ומכובדת ולהשקיע את כל מרצך וזמנך למען חברה טובה יותר, סימן שאיכפת לך. המשימה איננה פשוטה. אתה מלווה אותנו שנים רבות ואנחנו אותך בתוכניותיך בטלוויזיה, בעיתונות וכסופר. אתה מוערך.

 תרשה לי לתת לך כמה עצות מפשוטת העם.

 אם אכן החלטת לקום ולעשות מעשה אל תלך לבד. תנסה לסחוף איתך עוד קבוצה של צעירים שאיכפת להם, והם מוכנים להירתם ללא תנאים. את האגו להשאיר בבית.

 אל תקים מפלגה חדשה, תצטרף למפלגה שמתאימה לדעותיך. כל המפלגות שקמו בסערה נפלו באותה מהירות. אל תיקח סיכונים. אביך, טומי לפיד שהקים את "שינוי" וזכה לתמיכה אדירה, מפלגתו התמוטטה בגלל סכסוכים פנימיים, בגלל שכמה מהמובילים – השתן עלה להם לראש. גם אתה הכרת את כל אותן מפלגות בשנים האחרונות שלא החזיקו מעמד. היזהר כמו מאש. אל תתפתה להקים מפלגה חדשה. זה לא עובד.

 אם תצטרף למפלגה שמתאימה לך אל תתנה תנאים כמו: "אם אתם רוצים אותי אז..." לא, יאיר לפיד, תצטרף למי שנראה לך, תפשיל שרוולים, תעבוד לאט ובשכל, ותראה לכולם כמה אתה טוב, ודרכך תסלל. 

תתמקד במה שאתה חושב שחייב שינוי. על אותם דברים שלדעתך הם חובה – כמו שהצהרת שינוי שיטת הבחירות, חוקה, ולימודי ליבה. 

 תצטייד בחליפת שריון כי הכרישים, הזאבים והנשרים ינסו לרמוס אותך. הם יחכו לך בכל פינה במיוחד המפלגות הקטנות, שפוחדות פחד מוות משינוי. המצב הנוכחי מאפשר להם לסחוט אותנו בגלל שיטת הבחירות הקיימת, והם יעשו כל מה שהם יכולים כדי למנוע שינוי ולהתיש אותך. 

יאיר לפיד, אם אכן החלטת לפתוח חלון ולאוורר את האורווה, נושיט לך יד ארוכה.

צא לדרך אבל שתדע זה לא יהיה פיקניק.

 

אהוד: אני במקומו של יאיר לפיד הייתי נשאר בטלוויזיה ובטור השבועי בעיתון ולא מטפח כלפיי תקוות נפרזות בציבור, שאחריהן תבאנה נפילה ויקיצה מכאיבה, כי הציבור שלנו, לעיתים קרובות, הוא רע מאוד וגם אידיוט ומטפח תקוות לא-ריאליות ואחר-כך מאשים בכול את מנהיגיו. העובדה שיאיר לפיד כותב על כל צרותינו האמיתיות והמדומות (טור קצת דמגוגי ודי מתחנחן, ראי בגיליון שישי האחרון של "ידיעות") – וזאת לפי טעם הקהל המתבכיין – עדיין אינה עושה אותו מנהיג.

חוץ מזה, הסיבה שאין לנו קואליציה יציבה של ליכוד-קדימה-עבודה, ושאין לנו ממשלה שאינה נסחטת בידי הדתיים-החרדים או הקיצונים מימין – איננה המפלגות הקטנות! – הסיבה האחת והיחידה היא הטיפשות הנוראה, התהומית וחסרת האחריות של ציפורה לבני (שגם עזרה להדיח את אולמרט) טיפשות שתוליך להתפוררות "קדימה" לקראת הבחירות הבאות, ובצדק!

 

 

* * *

יוסף דוריאל

המשפטיזציה – כגידול ממאיר על החשיבה המדינית

ניצחון במלחמה לא משיגים על ידי פעולה צבאית נטו. את הצורך בגישה מערכתית, שתשלב בלחימה שורה של מרכיבים משלימים, כגון – הסברה התקפית – טרם למדו אצלנו, ובפעולת הקומנדו הימי הסתפקו רק בכסת"ח משפטי.

במאמר קודם כבר הצגתי את סימן השאלה על ההיגיון של תפיסת "המשט ההומניטארי" במים בינלאומיים – במקום במים הטריטוריאליים של ישראל. על זה קיבלתי תשובה עם פירוט החוק הבינלאומי המרשה לתפוס אוניות המובילות אספקה לאויב מוצהר של המדינה. כאילו כל הבעיה שעמדה לפנינו היא – תיכנון הפעולה הצבאית ובדיקת החוקיות שלה לפי חוקי השיט הבינלאומיים. אף אחד לא בדק כיצד תנוצל הפעולה במישור התעמולתי, כשגם משרד ההסברה הישראלי לא יודע לנהל מלחמה במישור זה.

בחוזר מודפס באנגלית יפה, שהופץ למסבירני ישראל בעולם, הסביר משרד ההסברה את הפעולה של צה"ל בצורה המשרתת יותר את תעמולת האויב מאשר את ההגנה על עמדת ישראל. את הגזענים האנטי-יהודים, שאיישו את האוניות שנתפסו – הוא הגדיר במושג שנלקח ישירות ממכבסת הצביעות של מילון ה"פוליטיקל-קורקט": GAZA-BOUND ACTIVISTS – ובתרגום מילולי לעברית זה אומר:  "פעילים שפניהם מועדות לעזה".

אם כך מגדירה ישראל את תומכי הטרור החמאסי, העוסקים בכל מקום אפשרי בדה-לגיטימציה של קיום ישראל, אין שום סיכוי שנוכל לשווק תמונה אמיתית על מצב המלחמה שנכפתה עלינו. מה היה קורה לו שר ההסברה שלנו היה קורה להם בכינוי האמיתי – גזענים אנטי-יהודים? ובאנגלית: ANTI-JEWISH RACISTS !

לו במקום לחפש את האוניות העוינות במים בינלאומיים היו תופסים אותן במים הטריטוריאליים של ישראל, היה כל הסיפור נסוב סביב זכות המדינה להגן על גבולה הימי ולאסור את החוצים אותו בכוונה פרובוקטיבית – כנגד אזהרה מפורשת שקיבלו לא לעשות זאת. כל האסירים היו צריכים אז לעמוד למשפט, שהיה מגלה את כוונותיהם הנפשעות. משפט ראווה שלהם (כן, כמו משפטי הראווה של סטאלין שרבים מ"האקטיביסטים" עדיין סוגדים לו) היה משרת את ההסברה הישראלית יותר מכל העלונים של משרד ההסברה השלומיאלי. כך, גם לא היינו מעלים על סדר היום את המושג הרגיש של זכותנו להטיל מצור על עזה, (שם אנו מרעיבים, "כידוע" מיליון ילדים פלסטינים), אלא רק – את מאסרם של פולשים לא חוקיים למים הטריטוריאליים של ישראל.

במקום זה, אנו מוצגים כיום כפיראטים התוקפים אוניות של "אזרחים" במים בינלאומיים, ולך תסביר לעולם מה כתוב באותיות הקטנות של חוק השיט הבינלאומי על  "זכותנו להטיל מצור על עזה". גם לפי חוק זה, כלל לא ברור אם אחרי עצירת האוניות אפשר לאסור גם את נוסעיהן. כך אנו נראים כשבמקום תכנון מערכתי מלא של התמודדות עם "משטים הומניטאריים" – כולל תוכנית של לחימה פסיכולוגית והסברתית – מסתפקים רק בכסת"ח שסיפק משפטן, שאינו רואה כלום מחוץ לספר החוקים המונח לפניו.

הגיע הזמן שקברניטי המדינה יקראו כמה ספרים אמיתיים על ניהול מלחמה, שם כבר הוסבר לפני יותר ממאה שנים שהלחימה היא המשך של המדיניות באמצעים אחרים ולא באה במקום  חשיבה מדינית מערכתית. ועכשיו, להשלמת איוולת המשפטיזציה, ימנו שופט שיבדוק מערכה שאין לו מושג על מרכיביה האמיתיים.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי. 

 

* * *

לסוזן חדש היקרה

ברכות חמות ליום הולדתך!

ממשפחת המערכת

את נהדרת!

 

 

* * *

ד"ר מוחמד בדיע, מנהיג האחים המוסלמים: תקומת האומה האסלאמית – רק ע"י ג'יהאד

 בדרשותיו והתבטאויותיו של המדריך הכללי של תנועת האחים המוסלמים במצרים, ד"ר מוחמד בדיע, מאז נכנס לתפקיד באמצע ינואר 2010, בלטה השקפתו התומכת בג'יהאד ובהתנגדות כאמצעי לתקומת האומה האסלאמית ולשחרור האדמות הערביות הכבושות בפלסטין, עיראק ואפגניסטן, והרואה ביהודים ובישראל אוייב מרכזי.

להלן תרגום חלקים מאמירותיו אלה:[1]

 

בדיע: לתמוך בהתנגדות כדי להביס את התוכנית הציונית-אמריקאית

באחת מדרשותיו קרא בדיע לשליטי המוסלמים לדבוק בדרך הגי'האד: "לשליט באסלאם מעמד רם בשל תפקידו החשוב בשירות אומתו... וזאת בתנאי שהוא נוהג בעמו בצדק, באחריות ובנאמנות... האם שליטי האומה צריכים שיזכירו להם שהאסלאם חייב אותם להכין היטב את האומה להגיב למתקפות הבאות עליה בזו אחר זו ואינן שוככות? האם שליטי האומה צריכים שיזכירו להם כי מדינות האומה נתונות בכיבוש והגמוניה [זרה ומשמשות כלים] במשחק מביש שהוא חלק של התוכנית האמריקאית-ציונית [ומבטא את יחסם] המזלזל כלפינו מכל הבחינות? האם שליטי האומה צריכים שמישהו יסייע להם להבין כי תמיכה במסגד אל-אקצא ושמירה על המקומות האסלאמיים הקדושים הן חובתם בטרם יהיה מאוחר מדי?...

 שליטי המיליארד וחצי [מוסלמים] מסוגלים להיאבק בכמה מיליוני ציונים המתעללים במקומותינו הקדושים ולהביא לניצחון המיוחל, במיוחד כשהם מחזיקים באוצרות מדינותינו. שליטי 'העמים הגאים הללו', שניצבו ועודם ניצבים לצד האמת, שקמו נגד הכיבוש והתנגדו להגמוניה [הזרה], מסוגלים להתייצב, חמושים בעמיהם, ולהעמיד את הציונים במקומם. שליטי 'האומה הזו שאללה ייעד לה עוצמה' מסוגלים להציל את האסירות המוסלמיות בבתי הכלא של הציונים אשר צורחות, משוועות לעזרה וקוראות לשים קץ להשפלתן...

 שליטי המוסלמים, האסלאם שאליו אתם שייכים, דוגל בכך שמצב האומה לא יחזור לתיקנו, אלא באמצעות ג'יהאד, כמאמר אללה: 'הוי המאמינים, כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אללה, מדוע זה תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא?' [9:38].

תקומתנו, רוממותנו ותפארתנו תלויים בשיבה זו לדרך הישר שלא תושג אלא באמצעות ההתנגדות והתמיכה בה בכל דרך באמצעות כסף, נשק, הסברה ו[הקרבת] הנפש...

 

בדיע: לבטל את הסכם קמפ-דיוויד

חובתכם להפסיק את המו"מ האבסורדי הישיר או העקיף ולתמוך בכל צורות ההתנגדות למען שחרור כל שעל כבוש בפלסטין, עיראק, אפגניסטן וכל רחבי עולמנו האסלאמי. מקורות הסמכות שלכם, כפי שהסכימו העולמא, הם הקוראן והסונה, ולא החלטות האו"ם או תכתיבי הציונים והאמריקאים. זה יושג אם תכריזו כי בעיית פלסטין ובעיות המדינות האסלאמיות הכבושות הן עיקר מעינכם. עליכם לתמוך בקריאות החוזרות ונשנות של עמיכם החופשיים, על מוסדותיהם השונים, לחרם, הפסקת הנורמליזציה ותמיכה בהתנגדות ובאנשיה... עליכם לבטל את כל הסכמי הכניעה... ובמיוחד את הסכם קמפ דיוויד... המנוגד לחוקה המצרית ולהחלטות האו"ם, ולכן הבכירים המצריים אינם מחויבים לו..."

בראיון לאתר הרשמי של האח"ס, אמר בדיע: "על העמים להיאבק בתוכנית [האמריקאית-ציונית] על ידי אימוץ ההתנגדות והסירוב לתוכנית זו ועל ידי התנגדות ציבורית ועממית לכל צורות ההגמוניה הציונית-אמריקאית, מהסיבה הפשוטה שעמים אלה הם שמשלמים את המחיר." בדיע הוסיף: "אנו מאמינים כי הדרך לפתרון הבעיה הפלסטינית היא ההתנגדות וכי אין [לוותר] על הזכות הפלסטינית ביחס לירושלים, הגבולות וזכות השיבה..."

בדרשה נוספת הבהיר בדיע כי התנגדות מזוינת היא לגיטימית: "אין לפלסטינים, לערבים או לאומה האסלאמית אלא ההתנגדות בכל האמצעים הלגיטימיים, ובכלל זה ההתנגדות המזוינת. זהו הטיפול היעיל לעריצות הציונית הנתמכת או שיש שתיקה לגביה במערב ובעולם."

 

בדיע: יחסים עם הציונים – מלחמה נגד אללה

בראיון טלוויזיוני אמר בדיע כי הסמל של התנועה הכולל שתי חרבות וקוראן נהגה על ידי מייסד התנועה, חסן אל-בנא, כאות לג'יהאד של התנועה נגד הציונים בפלסטין ונגד הבריטים במצרים, וכי הוא ממשיך לסמל את המאבק בכל מי שנלחם באסלאם. בדיע הבהיר כי תנועת האח"ס אינה תנועה אלימה וכי אנשיה לא ישאו נשק נגד מוסלמים או נגד גורם שאינו לוחם, אלא כנגד אויבי אללה בלבד, כפי שקרה בעת שהתנועה נלחמה בהגנה על פלסטין במלחמת 48'.

בדיע הוסיף: "נמשיך להניף את סמל הג'יהאד, שתי החרבות וספר הקוראן כל עוד הציונים מניפים את דגלם ובו שני פסים כחולים המצביעים על מדינתם המדומה בין הנילוס לנהר הפרת, והאחים ימשיכו לראות ביהודים ובציונים את אויבם הראשון והראשי."

באחת מדרשותיו השבועיות נאמר: "האם המלחמות עם הציונים הסתיימו כפי שהכריז סאדאת בכנסת הציונית: הודיעו לילדיכם כי מלחמת אוקטובר היא המלחמה האחרונה?! האם הסכם השלום הגשים את תקוות האומה או שהיה זה שלום רע ומזויף המבוסס על ויתורים?! האם עיון מחדש בהסכם זה ואפילו ביטולו פירושם הכרזת מלחמה? הרי הישות הציונית הפרה את כל התחייבויותיה ולא כיבדה אף הסכם, ועם זאת, היא לא הכריזה מלחמה...

"על כן, ראשית, עלינו להשתחרר מההסכם מאחר שהציונים הפרו אותו במלחמתם המתמשכת, בתוקפנותם העושקת כלפי עזה וברציחתם את מנהיגי ההתנגדות... שנית, עלינו להיערך היטב להתמודד עם האיומים הצבאיים הגלויים. מדוע הם דבקים ב'ישראל' הגדולה מהנילוס עד הפרת? מה הסיבה לתמרונים השנתיים כהכנה למלחמה הבאה? שלישית, עלינו להיות יראי שמיים, להתמיד, להתאזר בסבלנות ולתמוך בהתנגדות... הניצחון אינו בלתי אפשרי כל עוד ההתנגדות נמשכת..."

בדרשה אחרת טען בדיע: העניין הפלסטיני הוא חוב קדוש המוטל על כל מוסלמי. חובה להילחם למענו ולהגן עליו והפקרתו היא פשע; גילויי החיבה לציונים ולבעלי בריתם וניהול יחסים עימם הם [בבחינת] מלחמה נגד אללה, דתו והמוסלמים... הגי'האד להשבת פלסטין ואל-אקצא הוא חובה אישית המוטלת על כל אחד מהמוסלמים [כלומר, חובה בדרגת ארכאן אל-אסלאם – מצוות היסוד החלות על כל מאמין]. כולם נדרשים להגן על המקומות הקדושים ולשמור עליהם, ובראשם ירושלים..."

עוד נכתב בדרשה: "למרות ש'ישראל' מחזיקה במחסן נשק גרעיני, למרות שארה"ב מחבקת אותה ולמרות הוויתורים הערביים, לא יהיה לה ביטחון על אדמתנו הכבושה. היא תופעה זמנית שתחלוף. הנביא מוחמד בישר לנו כי עתידה לפרוץ מלחמה מכרעת בין היהודים למוסלמים וכי המוסלמים והאסלאם ינצחו. נבואה זו היא הנותנת לנו תקווה, וכך אמר הנביא מוחמד [בחדית']: "בטרם יבוא יום הדין יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם עד כי היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים או העצים יגידו: מוסלמי! עבדו של אללה! יהודי מאחוריי, בוא הרוג אותו, פרט לעץ הר'רקד [אשר לא יסגיר את היהודים המסתתרים אחריו] כי הוא העץ של היהודים.' לכן אנו אומרים כי ישראל [הולכת] לאבדון, ואילו אל-אקצא תישאר כל עוד העולם קיים..."

 

קרבה השעה להיפטר מהגוף הזה בלב אומתנו

בדיע המשיך בקו זה בדרשה נוספת: "לאמיתו של דבר, הציונים עלובים וחלשים מכדי להיות מעצמה בלתי מנוצחת, כפי שהם או התבוסתנים נפשית מבינינו, [מפיצים לטובתם], שכן הקוראן הנכבד תיאר את פחדנותם בבירור: 'ההשפלה תרדפם באשר יימצאו, אלא אם ייאחזו בחבל שיושיטו להם האנשים' [3:112]. העליונות הציונית היא זמנית והיא בגדר היוצא מן הכלל. אילו היו עוזבים אותם לנפשם ללא [הושטת] חבל מהאנשים, הם היו שבים לשפלות ולמסכנות שהן חלק מהטבע שלהם. הם לא ניצחו את אומתנו בזכות כוח עצמי הטמון בהם, והם לא היו מנצחים לולא חולשתנו ורפיוננו.

"מה שעשו ועושים צאצאיהם של [מייסד האח"ס, חסן] אל-בנא, [סמלי המאבק המזויין הפלסטיני, עז אל-דין] אל-קסאם, [אחמד] יאסין ו[עבד אל-עזיז] אל-רנתיסי, וכל כוחות ההתנגדות הטהורים והצדיקים עם האוייב הציוני הוא אחת ההוכחות העכשוויות החשובות ביותר לסופה של עליונות זו ולשלילת הטענות בדבר כוחה של הישות הציונית הבלתי מנוצחת.

"אין ספק כי שחר הניצחון קרב וכי השעה להיפטר מהגוף הזר הנטוע באופן מרושע בלב אומתנו מגיעה. לאחר שהתגלה בדרום לבנון ובעזה כי הנמר הציוני הוא נמר מנייר. אולם עלינו. לתמוך בפעולות ההתאבדות שמבצעים צעירי הגי'האד בפלסטין, פעולות שהחרידו את הציונים והדידו את שנתם עד שלבבותיהם נמסו מפחד. הנה הציונים בנסיגה ואילו האמת בהתקדמות. התמיכה בתושבי ירושלים בכסף, בציוד ובכל צורה היא חובה קדושה, ולא על ידי נורמליזציה עם האויב הציוני או על ידי ניסיון להתחנף אליו."

 

[1] יש לציין כי סגנו של בדיע, ד"ר מחמוד עזת, שוחרר לאחרונה ממעצר לאחר שנחשד כי הוא המנהיג של התנועה ולא בדיע.

 על כך ראה דו"ח ממר"י – http://www.memri.org.il/cgi

 

 

* * *

מחפש תמונות צבעוניות ללבוש של הישראלים

שלום חברים,

אני עובד בימים אלו בסדרה תיעודית שמתארת את האופן שבו התלבשו הישראלים במשך השנים. לפרק שעוסק בשנות השישים-שבעים, אני מחפש תמונות צבעוניות, סטילס או סרטי 8 מ"מ מהתקופה ההיא:

גברים ונשים לבושים\לבושות בג'ינס, 

נשים בחצאיות מיני, 

גברים במכנסי פדלפון מתרחבים ו\או חולצות פרחוניות או צבעוניות,

נשים בחולצות ובשמלות ערביות רקומות מהעיר העתיקה, או גברים בגלביות,

נשים וגברים במדי צה"ל, אבל בסביבה אזרחית, ברחוב, בבית קפה...

אם בידיכם או אצל ההורים שלכם יש תמונות כאלו, ואתם מוכנים שהתמונות יופיעו בסדרה, צרו איתי קשר,

תודה רבה,

מויש

054-9415211

 

* * *

אהוד בן עזר: כך הורסים את צה"ל

ומסרסים את מפקדיו הנאמנים ודוברי האמת

המסכנים נפשם יום ולילה למעננו

ומלמדים אותם כסת"ח של צביעות ושקר!

ציטוט כתבה מתוך "הארץ" אונליין מיום 13.6.10

 

הפצ"ר אביחי מנדלבליט

הורה לפתוח בחקירה פלילית נגד אל"מ איתי וירוב

מאת אנשיל פפר

 מפקד חטיבת כפיר לשעבר עורר סערה כאשר העיד במשפטו של אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטינים, והצדיק הפעלת אלימות

הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אביחי מנדלבליט, הורה לפתוח בחקירה פלילית נגד מפקד חטיבת כפיר לשעבר, אל"מ איתי וירוב, ונגד מפקד גדוד שמשון לשעבר, סא"ל שמעון הרוש, בגלל דברים שאמרו במהלך משפטו של סגן (מיל') אדם מלול, שהורשע בתקיפת אזרחים פלסטינים.

ההודעה נמסרה היום במסגרת דיון בעתירה שהגישו יש דין והאגודה לזכויות האזרח, נגד הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי, והפרקליט הצבאי, בדרישה להעמיד לדין את וירוב ואת הרוש בעקבות הדברים. בתשובה לעתירה, נאמר כי הוחלט לפתוח בחקירה נגד וירוב ולהרחיב חקירה המתנהלת נגד הרוש.

וירוב, שהעיד בחודש מארס למען מלול, אמר כי "הפעלת אלימות ואגרסיביות שתמנע הסלמת מצב וצורך להשתמש באלימות יותר גדולה, היא לא רק מותרת, היא לעתים חובה. מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה היא בהחלט דבר אפשרי."

גם סא"ל הרוש נתן עדות ברוח זאת.

לאחר סיום משפטו של מלול, וירוב ננזף על ידי מפקד פיקוד המרכז הקודם, אלוף גדי שמני.

 

* * *

דינה פורת

שאלות לעמוס עוז

לעמוס שלום,

דבריך "על גבולותיו של הכוח" ("הארץ", 2.6) הפתיעו אותי, ואשמח אם תסכים להבהיר כמה מהנקודות המרכזיות שבהם.

ציינת, כי "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון." איזה רעיון הוא החמאס? אמנת החמאס, שפורסמה באוגוסט 1988 ומאז לא שונתה, מסכמת את רעיונות התנועה ואומרת בצורה הבוטה ביותר ש"היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונים (נחשבת) בגידה רבתי, וקללה רובצת על מבצעיה," ש"ישראל תוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה," שכן מדובר בשטח הקדש דתי שאין להתפשר עליו; שדגל הג'יהאד "יונף... כדי לשחרר את הארץ מטומאתם, זדונם ורעתם" של הציונים. היהודים הם אוייב אכזר הנוהג כנאצי והפרוטוקולים של זקני ציון מוכיחים זאת. ברור שלא לרעיון הזה התכוונת – אם כך, לאיזה כן?

זהו "רעיון נואש וקנאי, שצמח מתוך ייאושם של הרבה פלסטינים," כתבת, ותמיד יש קסם במילותיך. אבל האם ייאוש ותסכול חייבים בהכרח להוביל לאלימות חסרת פשרות, עד למחיקתו של מי שנתפש כאוייב? בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הידרדר העולם למשבר כלכלי נורא, ומיליונים איבדו את עולמם. בארה"ב צמחה מן המשבר תוכנית ה"ניו דיל". בגרמניה התחזקה המפלגה הנאצית, ועלתה לאחר מכן לשלטון.

רעיון נואש, כתבת. בתיבה הזאת, "נואש", הטלת את כל האחריות למצב הנוכחי על ישראל, ובעצם אמרת שהחמאס, ולפניו אש"ף, ולפניו הפדאיון, ולפניו ערביי ארץ ישראל, הציעו מאז קמה התנועה הציונית רעיונות לפתרון הוגן של חלוקת הארץ, ואילו הציונים סירבו. ב-1936 הציעה ועדת פיל לחלק את הארץ, ב-1947 החליטה על כך עצרת האו"ם, וכך הלאה, עד להצעות בשנים האחרונות, אבל היישוב וישראל סירבו, עד שהערבים – שלא נקטו כל אלימות – נואשו ולא נותר להם אלא לנקוט אלימות.

ברור שגם לא לכך התכוונת – ואם כן, למה?

"כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת." גם זה משפט שובה לב. הלוואי ואפשר היה לנצח רעיון על ידי הצעת אחר. הרי בוודאי אתה יודע, שמלחמות בהיסטוריה נולדו לא רק מתוך אינטרסים מנוגדים, אלא גם מתוך רעיונות שהוצבו זה לעומת זה וסחפו אחריהם המונים. רעיון עליונותו של האדם הלבן, רעיון צדקתם של הנצרות והאיסלאם, הרעיון הבולשביקי, הפאשיסטי – כולם גבו מיליוני קורבנות, אף שמולם עמדו רעיונות אחרים. תרבות המערב מציעה היום לאיסלאם הקנאי חלופה: דמוקרטיה, זכויות לנשים ולשונים, חינוך המאפשר לתלמיד לחשוב ולבחור, התפתחות טכנולוגית, יצירה תרבותית עצמאית. הנה רעיון מושך, מתקבל מאוד על הדעת. מה דעתך על כך?

את המשפט הכמעט אחרון, האומר שאנחנו לא לבדנו בארץ הזאת וגם הפלסטינים לא, וששני הצדדים צריכים להכיר במסקנות המתחייבות מן העובדה הפשוטה הזאת, אין צורך להבהיר. הוא מזכיר לי שבספרך הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" אתה מצטט את אפרים אבנרי, השומר בשדות חולדה, שאמר: "לא מפני שהם עם של רוצחים נירה בהם (אם יופיעו כדי לירות בנו), אלא רק מן מפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר לחיות ומפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר שתהיה לנו ארץ, לא רק להם." ["הארץ", 13.6.10].

 

הכותבת היא ראש המכון לחקר האנטישמיות ומופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב 

 

אהוד: דינה, אם עמוס עוז היה אומר שהשמש לא תזרח מחר, חצי מהישראלים היו משוכנעים שאכן כך הדבר, וכי האור שהם רואים אינו אלא חושך צבוע.

 

 

* * *

מכון אבשלום והוצאת "קשב לשירה" מזמינים

להשקת ספר השירים של

איליה בר זאב

"מעל קווי המתח"

הארוע  ייערך ביום רביעי, 16.06.2010, ד' בתמוז תש"ע בשעה 20.00

באודיטוריום בקמפוס מכללת לווינסקי לחינוך

רחוב שושנה פרסיץ 15 תל-אביב

ישאו דברים ויקראו משיריו של איליה:

שלמה אביו, גדעון בן דויד, אהוד בן עזר,

דני גספר, רפי ויכרט, גלעד ויינגרטן,

רוני סומק, גיורא פישר

מוסיקה ושירה: עודד גדיר

את הספר אפשר יהיה לרכוש בהנחה מיוחדת

החנייה חופשית ובשפע, הכניסה חופשית,

כיבוד קל במקום, כולם מוזמנים

 

             

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו מקבלים דואר רב מאוד, ממש כיושבים על שפת נחל האי-מייל השוטף ושולים משם קובץ דג אחר דג. שולחים לנו גם דגים שכבר הופיעו אצלנו. שולחים לנו גם דגים מקולקלים. בואשים. מזוייפים. ומגיעים אלינו גם דגים מכותבים הסבורים שבזכות רוח השובבות והפתיחות שלו, המכתב העיתי הוא גם פלטפורמה להשמצות שלא היו מתפרסמות בשום במה אחרת, כן, שולחים חומר שאינו עומד במיגבלות הטעם הטוב וחוק לשון הרע.

יש גם השולחים קבצים ארוכים, משלהם ומשל אחרים, לעיתים בלתי קריאים או משעממים ולא חשובים. לעיתים בנושאים שכבר נכתב עליהם אצלנו, וכמעט באותה דעה.

יש השולחים לנו חומר לא בקבצי וורד עברי, ואנחנו לא מצליחים להתמודד עם ההמרה שלהם לוורד עברי כי זמננו יקר ומצומצם.

לא לכולם אנחנו מצליחים לענות. לעיתים היעדר מענה פירושו שהחומר נכנס. לעיתים לא. במקרים אחדים אנחנו מבקשים נוסח מתון יותר, ומוכנים לוותר גם על כותבים ותיקים ושנונים אם אינם מקבלים תנאי זה. כן, אנחנו "מצנזרים" לפעמים  על פי גבולות הטעם הטוב. מה עוד שהדברים החריפים והמבזים נכתבים ברצינות רבה, לא בהומור, לא כסטירה או כפארודיה.

ויש גם טרחנים, מתחזים, שקרנים, אכולי קינאה וסתם פטפטנים. אותם אנחנו לרוב מוחקים מרשימת התפוצה לאחר שעמדנו על טיבם. אנחנו לא עיתון, ולא עיתון בתשלום. אנחנו מכתב עיתי אישי חינם לכל קורא החפץ בו. אין לנו התחייבות לאיש, וזכותנו המלאה היא לבחור למי לשלוח את גיליונות החינם שלנו – כשם שזכותם/ן של כל נמענת ונמען לבקש מאיתנו להוציאם/ן מרשימת האי-מיילים שלנו, מה שאנחנו עושים מיד.

בכל מקרה אנחנו מודים למי שחוזרים ושולחים לנו חומר שלהם שלא פורסם, שמא דילגנו עליו בטעות והוא אכן ראוי לפרסום. זו לא בושה להזכיר לנו שוב ושוב.

ואנחנו עושים לפעמים טעויות, מתקנים אותן, ואם יש צורך גם מתנצלים עליהן!

ואנחנו מקבלים הרבה מחמאות וגם קצת ביקורת, ומפרסמים כמעט את הכול אך לא מושפעים מכך לגבי הפרסום במכתב העיתי, ומקווים מאוד שלעולם לא יעלה לנו השתן לראש! – או כמו שאנחנו חוזרים ומשננים לעצמנו – שלא תזוח עלינו דעתנו!

* וישנו עוד סוג של "צנזורה" שלעיתים אנחנו חייבים להפעילו כדי להיות שלמים עם מצפוננו (בשאלות מצפון ומוסר אנחנו בעקבות הלל הזקן ועמנואל קאנט). כאשר הבמאי יהודה ג'אד נאמן זכה בפרס ישראל לקולנוע, קיבלנו מאמרים ותגובות מאוד לא מחמיאים על אודותיו, זאת בלשון המעטה. הודענו אישית לכל כותב כי לא נוכל לפרסם אצלנו על ג'אד דבר, מטוב ועד רע. ג'אד הוא חבר ילדות ונעורים שלנו מפתח-תקווה ויש לנו כברת-דרך חברית ארוכה אם כי לא רציפה (היינו בנעורינו "ארבעת המוסקטרים": ג'אד, בני אייכהורן שעזב לפני שנים רבות לארה"ב, ד"ר זאב קליין-קינן שנפטר, ואני – על תקן של ד'ארטיניאן). דרכינו נפרדו לאחרונה בגלל השקפותינו, וג'אד אף ביקש שלא נשלח לו יותר את המכתב העיתי. אנחנו חושבים שהוא טועה בדיעותיו בצורה איומה ונוראה, אבל מתוך הנאמנות החברית שבעבר, לא הסכמנו לכך שדווקא המכתב העיתי שלנו ישמש פלטפורמה למנגחיו, גם אם אולי יש טעם בדבריהם.

* אנחנו לא מבינים מה ההתלהבות הזו להריץ את יאיר לפיד לכנסת, לממשלה ולראשות הממשלה. הלא אם הגשת תוכנית חדשות פופולארית בטלוויזיה היא מדד לכישוריו של מדינאי, ובבוא היום מנהיג הביטחון של המדינה – חיים יבין, הוותיק מלפיד וגם פנוי להובלות חוץ-טלוויזיונית, עדיף פי כמה וכמה – מה עוד שלחיים אין טור שבועי בעיתון וכך אי אפשר לדעת כל שבוע אם הוא חכם, פחות חכם או לגמרי לא, ולפעמים גם דמגוג השוחה ברוח הבכיינות הכללית.

* שמנו לב כי שני המבקרים הספרותיים המרבים ביותר לפרסם במכתב העיתי הם יוסף אורן וד"ר משה גרנות, והם במקרה או שלא במקרה אינם מחסידי הספרות המיגדרית והסופרות הפמיניסטיות. ונשאלת השאלה – האם זה כך משום שסגורים בפני השניים שערי מרבית הבמות הספרותיות האחרות, הנשלטות אולי בידי נשים דעתניות או גברים מסורסים שנכנעים להשקפת התרבות הפמיניסטית-המגדרית-המעוותת-והרלטיבית שלהן? – כלומר שאין "אמת היסטורית" אלא הכול עניין של נרטיב, והיום שולט הנרטיב הנשי (הכּוּסי) – שהוא אמיתי בדיוק כמו שישו היה שחור לפי הנרטיב השחור (הכושי).

* רש"י במסכת יבמות קובע ש"מסוללות" פירושו "דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו..." [אפשר לראות זאת בסרטי פורנו נחמדים ויש על כך גם קטע מאחד מאיי יוון ברומאן "חנות הבשר שלי"] – והנה שמענו שכיום יש בישראל מסוללות צעירות שמטבען מעדיפות אמנם זיון-של-זיון אבל הן נוהגות גם לגרות, או ממש מתמסרות – לממונות עליהן, באקדמיה או בתחומים אחרים, מתוך גישה צינית-זנותית של קידום מקצועי. דברים נוראים כאלה אף פעם לא קורים, למשל, במדינה הדתית המקפידה על הצניעות כמו סעודיה.

* האם השר המתבכיין משה בוגי יעלון הוא חכם או ההפך או הוא חושב שאנחנו טיפשים? – אבל לא רק הוא! הקינאה באהוד ברק, ואולי חשבונות עימו מתקופת השירות בצה"ל – גורמים להרבה גנרלים במיל. לומר בתקשורת שטויות נוראות ומיותרות ולא רק על ברק אלא גם על המצב בכלל ובפרט – אלא אם כן כל זה מתוכנן מראש – כדי לבלבל את הערבים!

* לידיעת הסופרים והקוראים – אין יותר הוצאת "יבנה". היא נמכרה על כל המלאי של עותקי ספריה ושל הסכמיה עם הסופרים, להוצאת "בונוס", שטרם הצלחנו ליצור קשרים עימה.

* לידיעת המוציאים לאור ומפיצי החינם של "מקומון תל אביב" – סל ניירות הזבל שליד תבות הדואר בכניסה לבניין שלנו גדוש מדי סוף-שבוע בגיליונות שבועון המודעות שלכם – שאיש אינו טורח אפילו להעלותו לדירתו.

* שיטת מימשל חדשה לישראל: במקום הכנסת והממשלה וראשות הממשלה תוקם ועדת בדיקה/חקירה מתמדת בראשותו של שופט עליון מכהן (או בדימוס) עם שני נציגים אמריקאיים, אחד ממערב-אירופה, ואחד ראש המודיעין המצרי או הסעודי או מבקר המדינה, והם ינהלו את מדינת ישראל ואת מדיניותה הצבאית והביטחונית במקום ראש הממשלה הלחיץ הסובל ממחלת השבשבת, ובמקום פקעת הצפעונים שלו המכונה ממשלת ישראל.

* הקצין הבכיר (מיל. דרגת ייצוג, רשאי ללבוש מדים וגם עשה כן), מבקר המדינה, השופט החכם והבכלל-לא-מגלומן מיכה לינדנשטראוס, כבר קובע: "אם היו מקיימים את הדו"חות שלי, אני מאמין שפרשת המשט היתה נראית אחרת גם בתחום ההסברה וגם בתחום קבלת ההחלטות. אני זוכר שבדו"ח בנושא ההסברה לגבי מלחמת לבנון השנייה כתבנו שההסברה לא תמיד תאמה את המועדים הראויים!" ["ידיעות אחרונות", 11.6].

מיכה, מיכה, פתח פיך – ונמלאהו כל פדיחה! – אכן, הלא אתה, אתה האיש, שונא הפרסומת מטבעך, אתה היית צריך לקבל את ההחלטות הנכונות בפרשת המשט ולהנהיג את המדינה בזמן אמת – ואולי עוד תגיע לכך כשתיבחר לכהונת הנשיא אחרי פרס! – וגם אז אנחנו נמשיך לכנותך – אלוף החוכמה שלאחר-מעשה! חוכמת הלא-חכמים!

* למי שמתפלא מדוע אנחנו תומכים כל השנים באהוד אולמרט הנרדף וטוענים לחפותו, מומלץ לקרוא את המאמר "דמו הותר" של חתן פרס ישראל ושר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון [11.6]. לא נחזור עליו כאן.

* כאשר לפני שנים רבות ראיינו את נחום גוטמן לספרנו המשותף "בין חולות וכחול שמיים" (שאנחנו מקווים שימשיך להידפס גם לאחר שהוצאת "יבנה" נמכרה) – שאלנו את נחום מיהו חברו גן גנין שנזכר בספרו "שביל קליפות התפוזים", ונחום ענה לנו שזהו דן דנין, שעזב לארה"ב לפני שנים רבות.

דן היה בנו של יחזקאל דנין (סוכובולסקי) ממייסדי תל אביב, ואחיהם של אהרון, עזרא וחירם דנין, כל אחד מהם ידוע בזכות עצמו. בנו של חירם, אבינועם דנין, הוא אקולוג ובוטנאי ידוע מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והוא סיפר לנו בשעתו שדודו דן דנין חזר באחרית ימיו לישראל וחי בה עד מותו. ספק אם גוטמן ידע על כך.

והנה, קוראי "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון, ה-11.6, מוזמנים לעקוב אחר פרק נוסף בסאגה של משפחת דנין המפוארת. מסופר בו על נכדו של דן (ונינו של יחזקאל דנין) ­ – רוברט-רוב דנין, שנולד בארה"ב ליהושע ג'רום דנין, בנו של דן. רוב דנין, בן 49, יודע עברית, ולאחר שהיה ראש הדסק הישראלי במשרד החוץ האמריקאי ומילא שליחות מטעמו בירושלים בשנת 1987 – הוא כיום עמית בכיר במועצה ליחסי חוץ בוואשינגטון. על דיעותיו האמריקאיות של רוב דנין, שאחי-סבו עזרא דנין היה ודאי מתהפך בקברו לשומען, קיראו באותה כתבה מעניינת של נחום ברנע, שאותה אנחנו שומרים בתיק "נחום גוטמן" שלנו.

(בשעתו, לפני שנים רבות, קיבלנו מכתב נזעם מעזרא דנין – כיצד זה אנחנו, נצר לאבותינו ממשפחת ראב בן עזר, מביעים דעות שנראו בעיניו "שמאלניות"!)

* אנחנו כבר בעמ' 106 מתוך 276 העמודים של הספר "הביתה" מאת אסף ענברי ומכריחים עצמנו להמשיך לקרוא הלאה את הספר המשעמם הזה שאין בו כמעט אף דמות אחת שמעוצבת בצורה מעניינת מבחינה ספרותית או היסטורית. מה לעשות, האיש אינו סופר. גם לא היסטוריון. אגב, אין לנו שום ידע אישי על אפיקים ולכן אנחנו מסתמכים רק על הכתוב בספר ולא משייכים את הנאמר בו לשום דמות מוכרת, חוץ אולי משני הציירים, גלעדי ורות, שהם בינתיים קצת יותר מדמויות של קרטון, שככה נראים שאר עשרות השמות שפגשנו עד כה בספר.

* ברכותינו לפולין שעצרה לבקשת גרמניה "סוכן מוסד" ישראלי שעזר כנראה לחיסולו של הטרוריסט הרוצח מחמוד אל-מבח'וח בדובאי. טוב שאושוויץ כבר לא פועלת. שאחרת לא היה צורך להסגיר אלא היה אפשר לפתור עם הגרמנים את הבעייה על אדמת פולין! –  ובינתיים מבוקש פרופסור, איש-רוח או סופר ישראלי חשוב – שיצדיק את המעצר ואולי גם את אפשרות ההסגרה של אורי ברודסקי מגרמניה לדובאי! – זה טוב כדי לקבל פרסים שופעי יורו בגרמניה על פעילות למען השלום! – איזה עולם מטורף ומושחת! – אירופה הרקובה – את עוד תתגעגעי אלינו ותקנאי בנו ותבואי לבקש מאיתנו עצה נגד מחריבייך!

* מועצת הביטחון של האו"ם תתכנס מחר לדון בקביעת אחריותה של ישראל למהומות האתניות הקטלניות בין קירגיזים לאוזבקים בקירגיזסטאן שבהן נהרגו עשרות ונפצעו מאות ורחובות שלמים עולים באש ואנשים נשרפים חיים (ממש כמו במבצע "עופרת יצוקה" בעזה). ומה הקשר? ישראל מוכרת לקירגיזסטאן גפרורים! – ולכן לפי ההחלטה המוצעת באו"ם לא יישלחו כוחות צבא בינלאומיים להשקטת המהומות בקירגיזסטאן כי הכוחות עסוקים עתה באירגון ההסדרים להקלת המצור הימי הישראלי הנפשע על עזה (שרחובותיה עדיין בוערים) – כדי שיהיה אפשר להכניס לעזה הגוועת ברעב טילים וחומרי בנייה לבונקרים, וזאת ללא הפרעה מצד ישראל, ובהזדמנות זו גם להצית יערות של יהודים בגליל.

* חברים מארה"ב מספרים: הצלחה גדולה לתעמולת הכזבים הפרו-מוסלמית ולשטיפת המוח של ברק חוסיין אובמה השחור בקרב יהודי ארה"ב. רבים מהם מאשימים עתה את ישראל, מתנערים ממנה – ומודיעים שיצביעו עבורו בבחירות הבאות! – בהפקירם את ישראל, בברכתו, הם חשים הקלה גדולה בפני הלא-יהודים, בייחוד באוניברסיטאות הנשלטות בחלקן בידי שכירים מוסלמיים שונאי ישראל! אכן, כך – במורך לב ובהתכחשות, מתנהגים יהודי חצר, יהודי חסות, יש שכינו אותם פעם ז'ידלאקים! – אלה הראויים לרחמים ומקווים שהפריץ יגן עליהם מפני הפורעים האנטישמיים!

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,171 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

 

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

 

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

 

benezer@netvision.net.il

 

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל