גיליון מס' 553

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, ה' בתמוז תש"ע, 17 ביוני 2010

עם צרופת הקריקטורה "משפט צבאי" מאת י"ז לרשימתו "על התמימות הפושעת"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסף דוריאל: כניעה משפילה – כאזהרה מהידרדרות מסוכנת.

עמוס גלבוע: ישראל צריכה לפתוח ביוזמה מדינית רבתי. [ציטוט]

יוסף אורן: אכן "ספר הפוך מספר ראוי", על "תש"ח" של יורם קניוק.

דרור אֵידָר: אמת ושקר: ארבע הערות לסיכום השבוע. [ציטוט].

דן אלמגור: דברי ברכה לאליהו הכהן עם קבלתו את אות אוניבסיטת בר-אילן, 7.6.10 (נוסח מורחב וגנוב).

טורקיה אינה יכולה להשאר ידידתנו, מאמר דיעה מאת אלן הו.

י"ז: על התמימות הפושעת.

יוסי גמזו: לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל.

עוז אלמוג: סוף עידן הזמר העברי?

אלישע פורת: ועוד לעניין איליה ארנבורג.

צפירה יונתן: כל כך הרבה כעס ושיטנה.

דודו אמיתי: ימים טובים וציונות הומנית.

אורי הייטנר: חוכמת הזקנים.

אהוד נצר: פרס אייכּה?

חנן רותם: טורקיה, לא שכחנו את אסון "סטרומה".

יואל נץ: מעשה במִקשבַיים.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסף דוריאל

כניעה משפילה – כאזהרה מהידרדרות מסוכנת

כניעת הבזק המשפילה לעריץ הטורקי בשחרור ללא משפט של הג'יהאדיסטים שלו מזמינה תוקפנות חמורה יותר, המאיימת על עתיד המדינה

חתן פרס נובל לתורת ההתמודדות (הקרויה, משום מה, "תורת המשחקים") כבר אמר את זה לפניי: מחוות של "פיוס" מול תוקפנים מזמינות רק יותר תוקפנות. כשארדואן, השליט האיסלמיסטי של טורקיה, העליב בפומבי את נשיא ישראל, בכנס בינלאומי בדאבוס, ב-29 בינואר 2009, היה צריך להיות ברור לקברניטי ישראל שקם לנו אויב נבזי גלוי, ויש להתייחס אליו בהתאם. אלא שגילוי זה נפל על חיישן פגום בגנטיקה היהודית, שנשחק בדורות בהם למדו יהודי הגטו להשלים עם ביטויים עוינים של שליטי המקום, כל עוד אלה לא פתחו בהתקפה פיזית.

כך נהגו ראשי יהדות גרמניה, כשיצאו להגן על שמו הטוב של "הפיהרר האהוב", בשיא ההסתה שזה ניהל נגד היהודים, וכך, במקום לנתח ולהבין את מדיניות צבירת הכוח של ארדואן בעולם האסלאם, המשולבת בשנאתו האישית ליהודים, נקטו קברניטי ישראל במדיניות מפייסת כלפיו, עד כדי הכתרתו כ"מתווך הוגן" מכובד לשיחות שלום עם סוריה.

התחברותו הגלויה לציר הרשע של אירן וסוריה היתה צריכה להפעיל פעמון אזעקה, לא רק אצלנו אלא גם באמריקה, ולפתוח במעקב צמוד אחר המשך צעדיו. והצעד שדרש התייחסות מיידית היה – יוזמתו במשלוח ספינת ג'יהאדיסטים לעזה. תגובת ישראל לצעד זה היתה צריכה להתפרסם, במהלך של הסברה התקפית, לא אחרי תפיסת האונייה אלא מיד כשנודע על הפלגתה ועל זהות נוסעיה.

קשה להבין את ראשי המדינה, שלא היססו לסכן נבחרת של סוכני מוסד כדי לחסל מבחוח אחד בדובאי הרחוקה, עם 19 פספורטים מזוייפים שיצרו תסבוכת מדינית, בניגוד לפחד שנפל עליהם להביא לדין חבורה שלמהשל ג'יהאדיסטים שנתפסו באוניה הטורקית. משפט גלוי שלהם, בו הם היו מדקלמים את עיקרי אמונתם האסלאמו-נאצית, היה מבטל את הצורך בוועדת חקירה עוינת, והיה מעמיד על מקומו את העריץ הטורקי – המנסה לבנות את עצמו כמנהיג אזורי, בפעולות ראווה נגד ישראל. היתה כאן הזדמנות לערוך משפט ראווה לג'יהאדיסטים ולתומכיהם הגלויים והסמויים, כולל "האידיוטים השימושיים" שלהם באירופה. כלל לא היה מזיק להראות לחסידי סטאלין מביניהם תמונת ראי של משפטי הראווה שלו נגד מתנגדי שלטונו.

ואם ארדואן היה נעלב וכועס, זה רק היה חושף יותר את פרצופו בפני העולם ומחיש את קיצו הפוליטי. במצב אליו הגיעו היחסים איתו – אין לישראל מה להפסיד. כבר שמענו את האיום החצוף החדש מצידו – לדרוש התנצלות ופיצויים מישראל על פשע ההתגוננות שלה משליחי הטרור החמאסי.

קשה גם להבין את שתיקתו של בג"ץ נוכח שחרור ללא משפט של פושעים שנתפסו, וההסבר היחידי לכך יכול להיות רק – שהיינו עדים כאן לקבלת החלטות מדיניות באווירה של פאניקה. את סימן השאלה שלי על העדפת תפיסת הספינות במים בינלאומיים – במקום במים טריטוריאליים של ישראל – כבר הצגתי במאמר קודם, אך זה לא היה צריך לשנות את הדרישה להעמיד את הג'יהאדיסטים לדין. קברניטים הנכנסים במצב כזה לפאניקה – הם סכנה בפני עצמה לעתיד המדינה.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

אהוד: אני מניח שהתקבל אולטימטום מאובמה – ושהיה על ביבי להיכנע לו מיד, וגם שהיה כדאי לישראל לחסוך לעצמה את בלבול-המוח של מיון השבויים לפי מידת מעורבותם בטרור, ואת הסתבכות עם כל המדינות שהמנוולים האלה נשאו דרכונים שלהן, ושהיו נחלצות לעזרתם. אבל נכון שהכניעה של ביבי מפחידה, ומבשרת רעות לעתיד.

* * *

באבל על רצח השוטר יהושע (שוקי) סופר

ביום שני האחרון בדרום הר חברון

רצח שבא להוכיח לנו שהאינתיפאדה השלישית טרם התחילה וזאת מן הסיבה הפשוטה –שהאינתיפאדה השנייה טרם הסתיימה, וכל מי שבונה על השקט היחסי של הגדה, של הרשות הפלסטינית ואבו-מאזן, מרמה את עצמו! – ביום אחד הכול יכול להתהפך. כמו גם בקרב ערביי ישראל, אילו המסית שונא ישראל שיח' ראאד סלאח היה נהרג כאשר חבר לטרוריסטים המוסלמים שונאי ישראל על סיפון ה"מרמרה" – היה אולי שוב צורך להרוג מפגינים ערבים-ישראליים כדי להשתלט על ציר ואדי ערה שהיה ודאי נכבש על ידיהם!

מדוע איננו שומעים מילה מסופרינו החשובים על הרצח הזה? השוטר עמד להתחתן. הטרוריסטים הרגו גם את הדורות הבאים שלו!

* * *

עמוס גלבוע

ישראל צריכה לפתוח ביוזמה מדינית רבתי

כל הלהט של השיח הציבורי והפוליטי הוא סביב ועדות החקירה, כאשר ברור לכל אחד שכל הוועדות מכל הסוגים וההרכבים לא יכולות להשפיע על המציאות העומדת בפנינו בשאלת עזה. וזוהי מציאות אבסורדית, חלמאית.

להלן כמה שאלות ותשובות על מנת להמחיש זאת:

מי הוא בעל האחריות והסמכות המעשיים לנעשה בעזה, ל"רעב" של ילדיה ו"לסבל ההומניטארי" שלה?

התשובה הברורה היא – החמאס.

מי הוא בעל הסמכות והאחריות הלגיטימיים לכל הנעשה בעזה, ובכלל זה גורלו של גלעד שליט? – התשובה הברורה היא הרשות הפלסטינית ונשיאה, אבו מאזן. הם נזרקו בהפיכת חצר עקובה מדם על-ידי החמאס שלא זכה ללגיטימיות בין-לאומית.

מי מוחזק כמעט על-ידי כל העולם כאחראי לנעשה בעזה בכל התחומים ההומניטאריים, ובכלל זה "הרעב" של הילדים?– התשובה הברורה היא ממשלת ישראל.

אבל למי אין שום זכות, בעיני כמעט כל העולם, להתערב בנעשה בתוך עזה וסבלותיה? – התשובה הכי ברורה לכל העולם היא כמובן ממשלת ישראל.

מי עושה ככל יכולתה על מנת ל"הוכיח" לעולם כי לה יש באמת אחריות הומניטארית לסבלות אוכלוסיית עזה? – כמובן שממשלת ישראל עצמה!

מי נוהג כמיטב חכמי חלם וגוזר במסגרת אחריותו ההומניטארית, כביכול, שלילדי עזה "הרעבים" לא יינתנו ממתקים? – ממשלת ישראל.

כאשר הנשיא אובמה אומר ש"המצב בעזה לא יכול עוד להימשך" – למה בדיוק הוא מתכוון? האם כוונתו גם שהחמאס צריך לשנות את מדיניותו כלפי ישראל? – כנראה שלא כי בכל התבטאויותיו בזמן ביקורו של אבו-מאזן בוואשינגטון, אובמה לא התייחס בכלל לחמאס. הודעת הבית הלבן, בתום הביקור, אמרה כך: "תושביה הפלסטינים של עזה ראויים לחיים טובים יותר, למגוון רחב של הזדמנויות... לצד אלו שמתגוררים ביהודה ושומרון."

אז מי באמת ייתן חיים טובים יותר לתושבי עזה? החמאס? ישראל? אבו מאזן?

לאובמה הפתרונות.

תמציתו של המצב הוא שישראל "אוכלת את הקש" מכל הכיוונים, וחוזרת ונופלת במלכודת ההומניטארית.

מה עושים?

די ברור שההצעות לשינוי הרכב הממשלה ולנקיטה "במהלכים אמיצים" בתהליך המדיני עם הפלסטינים, אינן רלוונטיות למצב, ומשקפות יותר מאוויים פוליטיים ואישיים. לעומת זאת, הצעות לשורת הקלות בסגר על עזה, בצד צעדי פיקוח שונים על הברחת נשק, הן רלוונטיות. אבל דומני שמעבר לצעדים אלו, ישראל צריכה לפתוח ביוזמה מדינית רבתי שתהווה "משחק חדש". הרעיון המרכזי של היוזמה, החייבת להיות מתואמת עם מצרים וכמובן עם ארה"ב, ובהובלתו של נשיא ארה"ב, ובשיתוף עם גורמים בינלאומיים נוספים הוא זה – החזרת הסמכות והאחריות לרצועת עזה לבעליה החוקיים, כלומר הרשות הפלסטינית והעומד בראשה. כוח שלום הומניטארי בינלאומי (שכל מדינה שמקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל תוכל ליטול בו חלק) יסייע לרשות למלא את אחריותה כלפי האוכלוסייה בכל התחומים האזרחיים ההומניטאריים. כוח פיקוח בינלאומי ימנע הברחות נשק מהים לעזה. מועצת הביטחון תקבל החלטות לגבי הכוחות הללו, כמו החלטה על החזרת האחריות החוקית של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה על מנת שניתן יהיה באמת להתחיל שיחות להסדר קבע על "שתי מדינות לשני העמים".

יוזמה כזאת תעמיד אתגר אדיר לכל "השחקנים", ובכללם כמובן גם תורכיה. תוצאתה עשויה להיות משהו כמו החלטה 1701 בנושא לבנון, אך בלי מלחמה ועם אמצעי פיקוח טובים יותר.

לא חסרים כמובן בעיות וחסרונות והרבה מתנגדים. אבל, עדיף לצאת ביוזמה מסוג זה, מאשר להמשיך ולאכול את "הקש" היום-יומי, מה עוד שאין בכך שום נזק!

נדפס לראשונה ב"מעריב" מיום 14.6.

* * *

יוסף אורן

אכן "ספר הפוך מספר ראוי"

על "תש"ח" של יורם קניוק

על פי עדוּתו, התלבט יורם קניוק כשישים שנה עד שהשלים את ספרו החדש – "תש"ח" (הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד 2010, 190 עמ'). פרק הזמן הארוך שהרה את הספר הזה, השם שבחר לו והגירסה המצוירת שלו לדגל הלאומי – שהוצבה בין אותיות כיתוב מוכספות, שההוצאה התאימה לעטיפה כדי לרמוז לדימוי "מגש הכסף" שהעניק אלתרמן ללוחמי תש"ח במפורסם מבין שירי "הטור השביעי" – היו צריכים לחייב הן אותו והן את ההוצאה. ולא כל שכן אם אחרי העטיפה הקדיש קניוק את הספר לחבריו "המתים והחיים מהראל" וגם בחר כמוטו לו את הפסוק עם הציווי המחייב מפרק ט"ז בספרו של הנביא יחזקאל –"בְּדָמַיִךְ חֲיִי!"

והנה בסתירה גמורה לעובדות האלה, פתח קניוק את ספרו בהודעה: "חשבתי שאכתוב ספר הפוך מספר ראוי - - - כי רציתי לכתוב באמת על הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה." (עמ' 9). מאחר שלא גילה, מהו הדבר הכי מצחיק שקרה לו במלחמה, סביר היה להניח מניסוח המשפט, שכפי שזנח את המחשבה לכתוב ספר בלתי ראוי, כך זנח גם את הרצון לחשוף את הדבר המצחיק שקרה לו במלחמת תש"ח. אך כנראה התחרט וחזר בו, שכן כעבור כעשרה עמודים שיחרר את הגילוי הבא: "וזהו הדבר הכי מצחיק שקרה לי במלחמה ההיא, שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הוֹרה ליד חבר אלמוני שהיה חצוי לשני חלקים," מפגיעה של פגז מרגמה (18).

אף שקניוק התכוון בוודאי להפגין סוג של הומור שחור, כאשר ייחס לעצמו את הקמת המדינה ובעיקר כאשר קשר את הקמתה למראה לוחם אלמוני שגופו נחצה לשניים מפגז מרגמה, העניק בגילוי זה במו-ידיו הערכה הולמת לספרו "תש"ח". ספרו החדש הוא בהחלט "ספר הפוך לספר ראוי" ועל-פי תוכנו ופגמיו הספרותיים – בהחלט גם לא ספר "מצחיק", אלא ספר שטוב היה עושה לעצמו וחסד של ממש לנו אילולא שיחרר אותו להדפסה. ובמיוחד בעת הזאת, כאשר הדבר האחרון שסופר עברי צריך להשמיע לבני עמו הם הגיגי הייאוש הבאים:

"יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע-עשרה או שמונה-עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על-פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים." (28).

העובדה שנמנה עם לוחמי תש"ח, סיכן את חייו בקרבות קשים וגם נפצע קשה באחד מהם, לא מקנה לקניוק זכות ללעוג לתבונה של חלוצי העליות עד ייסוד המדינה ולחוכמת כל הבאים בשעריה של הארץ הזו אחרי שנוסדה. ובוודאי שחלקו כלוחם במלחמת תש"ח – ועל כך יש להוקירו – אינו מעניק לו זכות להציע לנו את מה שמשתמע מהפיסקה הבלתי-אחראית הזו: התרת ההשתמטות מהשירות בצה"ל, עידוד אזרחיה היהודים של המדינה לעזוב אותה והמלצה לחדש למענם את הגלות ב"מדינות קיימות" ובטוחות, שאין בהן ערבים ושאינן מוקפות מדינות ערביות.

מניעים פסולים

חוכמה עמוקה אין במסקנותיו אלה של קניוק, המשתמעות מפיסקה זו ורבות אחרות הזרועות במרחב הספר, וגם לא תועלת כלשהי, כאשר תאגיד פאן-ערבי, הכולל את כל מדינות ערב, טרם ויתר על מטרתו – ביטול התוצאה המרכזית של מלחמת תש"ח: קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בארץ-ישראל. ובה-בעת קשה גם להבין את מניעיו של קניוק לגייס את זיכרונותיו מקרבות שהשתתף בהם בתש"ח, שעליהם הוא עצמו מעיד כי אינו בטוח כלל שהם נכונים [היה כדאי פעם לחקור את האמירה הזו. – אב"ע], כדי לגַמֵד את מלחמת תש"ח, את תבונת דורו, דור "יפי הבלורית והתואר", ובעיקר את הפלמ"ח ואת מפקדיו.

למענו של קניוק אני מקווה שאף מניע משלושת המניעים הבאים, שניתן לשער אותם כמניעיו, לא דחף אותו לכתוב את הספר הזה ולשחרר אותו לפירסום בתכניו אלה, בשפתו הז'ורנליסטית ובלבושו הספרותי המרושל. כי אם נענה לאחד ממניעים פסולים אלה, או בה-בעת לשלושתם – גרם במו-ידיו נזק בל ישוער למעמדו בסיפורת הישראלית.

 בראש ובראשונה עלול סופר להתפתות לפירסום ספר ירוד כזה מכניעה ליצר הפירסום. ובמקרה של קניוק – להוסיף עוד כרך למניין הכרכים על מדפו בספרות הישראלית, שגם כך רק בודדים מהם ראוי היה לשחרר להדפסה במהלך שנות הכתיבה הרבות שלו, ולא כל שכן אם תוכנו של הכרך הוא פרובוקטיבי במכוון ונועד להסב אליו תשומת-לב של התקשורת.

סופר עלול להתפתות לפרסם ספר כמו "תש"ח" גם מייאוש, כאשר הוא מרגיש, שהמעיין הספרותי שלו יבש והפסיק להניב רעיונות לעלילות חדשות. ביאושו פונה סופר כזה אל מאגר הזיכרונות הישנים, מחטט בגרוטאות למצוא ביניהן משהו שיתאים לרוח התקופה, יעניין את קוראיו בהווה, ובה-בעת גם יאדיר את שמו בין הסופרים במחנה השאננות לציון. ואכן, קניוק לא פסח על שום קרב שניכשל ולא דילג על שום פציעה או פגיעה קטלנית באלה שלחמו לצידו בתש"ח, ביודעו שלחומרים כאלה יש כיום ביקוש אצל המתגרדים בחרס במקומותינו.

ועצוב מכל יהיה אם יתברר, שהמניע של קניוק לשחרר את "תש"ח" להדפסה היה ההערכה המופרזת שהוא מחזיק בה ביחס למעמדו בספרות הישראלית – המחשבה שכבר הפך לסופר חשוב מספיק, ולכן מותר גם לו להשתולל ברשות הרבים ולנפץ באורח חופשי מיתוסים היקרים לאחרים.

אפשר להסתפק בדוגמא אחת, כדי להבהיר לקניוק את מעמדו האמיתי בסיפורת הישראלית. כאשר ס. יזהר העתיק מן השוליים אירוע מאירועי תש"ח אל מרכזו של הסיפור "חרבת חזעה" והכתים בו את דגלנו הצחור בחטא הנישול, אף שסילף את האמת – עשה זאת ביכולת ספרותית שאיננה מוטלת בספק. אך קניוק, שהיכולת הספרותית שלו רחוקה מאוד מזו של ס. יזהר, מנתץ בספרו "תש"ח" את מיתוס "יפי הבלורית והתואר" בעיקר על-ידי תיאורים מגמתיים של קרבות שהשתתף בהם, והוספת הגיגים פרובוקטיביים חסרי אחריות כפירושים להם.

ניתוץ מיתוסים

אינני יודע כמה מהמפקדים והלוחמים מהשורה, מאלה שהשתתפו בקרבות שעליהם מספר קניוק בספרו זה, עודם בחיים. אך קרוב לוודאי, שגם אילו רצו להציג את גירסתם על מהלך הקרבות או להסביר מדוע נכשלו – ספק אם התקשורת היתה מאפשרת להם, כיום, להשמיע ולפרסם אותה. באווירת ה"פוסט" שבה מדשדשת החברה הישראלית מאז מלחמת יום-כיפור, משדרים ומפרסמים רק כאלה שמספקים עדויות רְעילוֹת המגמדות את הציונות, את מלחמת העצמאות, את המדינה, את צה"ל ואת החברה הישראלית.

קניוק לא חס על בני דורו והצטרף לקקפוניה ברוח ה"פוסט", ש"היסטוריונים חדשים" באקדמיה ו"שאננים לציון" בספרות הישראלית צורמים אותה באוזנינו ללא-הרף. בדומה להם נטפל גם קניוק לשנת תש"ח כדי לנתץ את כל המיתוסים שתרם דורו – "דור בארץ". וכאחרים הוא עושה זאת על-ידי הבלטת התפוח הרקוב בתוך הארגז של התקופה, ארגז שהכיל פֵרות מרהיבים – צעירים שהיו בעלי מוּדעוּת אידיאולוגית, גם ציונית וגם לאומית, ואשר גילו אומץ-לב, התנדבות, הקרבה, רֵעוּת, ערכים אנושיים ומוסר לחימה.

לא די שקניוק ממעיט מערכם של לוחמי תש"ח באמירות מכלילות, שבהן הוא מקיש מעצמו על שאר הלוחמים: "היינו כמו ילדים, צעירים עד כדי בושה, מתנדבים, היינו חוראנים, פרזיטים" (11), אלא שהוא גם מציג את הקרבות בזה אחר זה ככישלונות ידועים מראש, פרי האיוולת של מפקדים חסרי-אחריות (141) שלא חסו אל חיי הלוחמים ושלחו אותם לשמש "בשר תותחים", מפקדים שהפריחו סיסמאות, אך בעת המבחן נטשו את הלוחמים ללא תחמושת ומילטו את נפשם מהסכנה (138). כך פעלו המפקדים בקרב על הקסטל (58-53) ולכן "היה אסור לייצר מיתוס מה'אחרי' על הקסטל" (60). ודאי שגם בתש"ח היו מפקד וגם לוחם מהשורה שאיכזבו בעת מבחן, אך מה מצדיק להפוך בודדים אלה למייצגי כל הלוחמים מדור תש"ח?

וברוח זו מציג קניוק את הפלמ"ח: "יש היום בית פלמ"ח הגדול מכל הפלמ"ח שהיה כשהיה פלמ"ח" (24), אשר לאמיתו של דבר היה "פלמ"ח וירטואלי, חסמב"ה של גדולים" (187).

גם הפלוגה הימית של הפלמ"ח (הפלי"ם) ספגה מקניוק את המגיעה לה לדעתו. אימוניה כללו הרבה דיבורים, וסירותיה חזרו מהים אך בנס אל החוף (80-72).

למנת לעג מיוחדת זוכה בני מרשק –"הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה" (16).

גם אם עמותת דור הפלמ"ח ועמותת אוהלי הפלמ"ח מפריזות במשהו בתיאור חלקו של הפלמ"ח בהקמת המדינה, על מה מבסס קניוק את קביעתו (24), שהן המציאו "מורשת" על-ידי שיכתוב ההיסטוריה של הפלמ"ח כדי להאדיר את תרומתו להקמת המדינה?

והמגוחך מכל, שבעוד קניוק מבליט את גירסתו על התקופה, על דור הלוחמים של תש"ח, על הפלמ"ח ועל הפלי"ם כנאמנה לאמת, הוא מתיר לעצמו לקבוע קביעות כוזבות להפליא על שורה של נושאים שגדולים ממידות השכלתו והבנתו. העם היהודי – החליט קניוק – הוא "עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם" (15). "מעולם," קניוק? – מה עשית בשיעורי תנ"ך? התפלחת לים, או חלמת בכיתה על הנערות בחוף של תל-אביב?

וכזה הוא גם ההגיג הבא על העם היהודי: "עם שאוהב להתגעגע יותר מלחיות, שנולד במדבר והלך ממולדתו מבית אביו לנדוד ולהיות מוכה, אך לא לעשות משהו נועז עם הגעגועים האלה" (26). אצל איזה אנטישמי למדת, היסטוריה, קניוק? או שמא: לך זכות יוצרים על הקביעה, שעמך הלך מרצונו לגלות כדי "לנדוד ולהיות מוכה" שם על-ידי כל ערל שנתקף בתשוקה בלתי נשלטת להכות יהודים?

הכישלונות הספרותיים

לא רק מבחינה רעיונית נכשל קניוק בספרו זה, הכישלון הספרותי אפילו עולה על קודמו. "תש"ח" חרג מעיקרי כלליה של סוגת הסיפור האוטוביוגרפי, שבמסורתה נכתב ושאליה הוא משתייך. בסוגה זו חשובה ביותר היא המהימנות של "המספר", אך באופן מוזר בחר קניוק לזרוע הערות במרחב הספר שבהן הוא מזהיר מפני אמיתות העובדות שהוא מספר עליהן. כגון: "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה" (23), וגם: "מה שאכתוב עכשיו אינו נהיר לי לחלוטין. - - - מה שכתבתי אינו בהכרח מה שהיה" (137).

בנוסף לכך מתאר קניוק את עצמו כמי שהתהלך בתש"ח כמוכה הלם מבלי שהבין את מטרות המלחמה ובלי שהתמצא בתמונת המלחמה ובמהלכיה: "כל ימי הלוחמה לא חשבתי. לא תכננתי תוכניות. עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ויזמתי רק כאשר לא היתה ברירה והיה צריך לאלתר. - - - הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב. - - - כנראה הייתי פחדן - - - מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו" (12-11). "מספר" הממעיט כל-כך בערך העֵדוּת שלו אינו יכול לצפות שיתייחסו ברצינות לקביעותיו הבאות: "שקר שבא מחיפוש אחרי האמת יכול להיות אמיתי יותר מהאמת" (23), או: "זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון." (24).

כמו-כן חטא קניוק בספר הזה בכתיבה ללא הקפדה על סדר זמנים, כנדרש בסוגת הסיפור האוטוביוגרפי. הפרקים מקפצים מתיאורי הקרבות שבהן השתתף בתש"ח לאירועים שונים שהתרחשו בחייו לפני מלחמת תש"ח ושנים רבות אחריה. הטקסט נראה כאילו הודפס מטיוטה שלא עברה לא ליטוש ולא עריכה, שכן הוא חסר-מיבנה שמלכד את נושאי הפרקים זה לזה. גם הניסוח נראה כאילו ניערו אותו מהשרוול, כי הפרקים כתובים בלשון דיבורית המתנצלת על כל מילה "גבוהה" ולועגת לכל התנסחות מליצית מדי. ניסוח חסר חן זה נועד לחבב את הספר על דור קוראים שאליו כיוון אותו קניוק – דור צעירים שאינו בקיא בעובדות, אך יתפעל מהנַעֲרִיוּת המפתיעה של סופר קשיש, המתאר את מלחמת השיחרור כרצף של קרבות כושלים שנוהלו בידי מפקדים ולוחמים מוכי הלם, שבלי שהתכוונו לכך יצאה להם מהטֶמְבֶּלִיוּת שלהם מדינה (14).

חלפו למעלה משישים שנה מאז שחיים חפר גייס את קניוק לפלי"ם. הוא היה אז נער בן שבע-עשרה וחצי, "ילד טוב תל-אביב" לאם מחנכת ולאב מנהל מוזיאון, נער שהתמרד נגד הוריו ומחנכיו והתגייס למלחמת היישוב לעצמאותו. ייתכן שבשונה מבני דורו לא הבין בדיוק למה התגייס ומה תרם בחצי השנה שבה לחם עד שנפצע. לוא שינן את פרקו היטב בביה"ס והיה מטה אוזן לעדותו של הרמטכ"ל דויד אלעזר ("דדו"), שהוא, קניוק, היה זה שהציל את חייו בקרב הקשה במנזר סן-סימון, אולי היה מוצא אחרי שנים הצדקה להיותו שם במה שנאמר במסכת סנהדרין: "כל המקיים נפש אחת מישראל - - - כאילו קיים עולם מלא." ועם הבנה זו, הגם מאוחרת, היה נמנע בגיל שמונים מפירסום ספר לא ראוי זה על מלחמת תש"ח.

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו החדש – "השאננות לציון בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-20 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

* * *

דרור אֵידָר

אמת ושקר: ארבע הערות לסיכום השבוע

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (10.6.2010)

1. אסור לישראל להסכים לועדת חקירה בינלאומית. זו כניסה למלכודת ידועה מראש. "ידידות" ישראל המבקשות זאת, עושות זאת מתוך קבלת הנרטיב הפלשתיני השקרי, כמו גם הפנמת תעמולת ה"שלום" של השמאל העולמי שאינה אלא ניסיון להשמיד את ישראל בדרכים רכות יותר.

הנחת היסוד העמוקה שלא נעים לדבר עליה בשיח העולמי היא שלישראל אין באמת זכות להגנה עצמית. משך שנים הציב העולם המערבי בראשו דמות יהודי צלוב. האנטישמיות המסורתית היתה כפיית חזרה על טראומת הצליבה. הקמתה של ישראל שיבשה את הסמל המרכזי של התרבות המערבית: ישו ירד מן הצלב וחזר להיות יהודי ארץ-ישראלי; העם היהודי עזב את עמדת הצלוב המסורתית וחזר להיסטוריה, אבל הפעם אחז בחרב להגן על עצמו. העניין הזה מקשה באופן לא מודע גם על ידידינו.

צה"ל אמון על תחקירים מצוינים כמו גם ממשלת ישראל וקהיליית הביטחון המורחבת, אין צורך בגולדסטון נוסף. גם הפשרה שהציעה הממשלה (ועדת חקירה ישראלית עם משקיפים זרים) היא בעייתית, אבל ברור שאסור לסגת מהקו הזה ולקבל את תכתיביה הצבועים של הקהילייה הבינלאומית.

2. "האם אתה סבור שהעיתונות הישראלית נכנעה לדעת הקהל בשבוע האחרון והפכה פטריוטית מדי?" כך נשאלתי השבוע. כבר כתבתי שיום אחרי אירוע המשט, ערוצי התקשורת הוותיקים היו רחוקים מפטריוטיות, וכל שרצו היה בעיקר לצלוב את מנהיגי המדינה ובכירי צה"ל. רק לאחר התפשטות ההפגנות הספונטניות ברחבי הארץ יישרו חלק מאמצעי התקשורת קו עם הבריאות הנפשית של אזרחי ישראל.

אבל כדאי להידרש למונח "פטריוטיות" הנשמע תדיר במחוזותינו. ההיזקקות למונח לטיני ("פטריה" היא מולדת) מסווה על מבוכה עמוקה של רבים מאנשי התקשורת שאינם מסוגלים להגות את המילה "ציונות" שכן הם מזהים זאת עם צד פוליטי מסוים; הם אינם מסוגלים לדבר על פרו-יהודיות (לא כל שכן לדבר על עם ישראל או העם היהודי) שכן אז הם ייחשדו על ידי חבריהם למילייה ב"אתנוצנטריות". אם לא ידעתם, הרי שהיהודים הם קבוצה אתנית בישראל, בניגוד לישראלים הכוללים את כולם...

פטריוטיות היא מונח נייטרלי נוח, אבל אנחנו מבקשים לדבר על אהבת המולדת שלנו; ומה טבעי יותר מאשר לנקוב בשם המפורש – ציונות? ציונות היא השיבה לציון, לישראל, כלומר הביתה. בקיצור, למדו לשונכם לומר "אני ציוני".

3. מן הסתם רובכם צפיתם בסרטון המשט של אתר הסאטירה המעולה "עובדים על העולם" שחובר על פי מנגינת we are the world . תוך כמה ימים צפו בסרטון כמיליון וחצי צופים בארץ ובעולם ועוד היד נטויה.

הפנייה כאן היא למנכ"ל רשות השידור מוטי שקלר, שחרף המקלות בגלגלים שתקעו לו יריבים רבים, הצליח להפוך את הערוץ הראשון והרדיו לאלטרנטיבה ציונית ויהודית שפויה מול השיטפון המסחרי והתעמולתי של מתחריו.

הגיע הזמן להכניס את "מהדורת השבט" של אתר לאטמה כתוכנית סאטירה קבועה בערוץ הראשון. אל פחד. המבקרים הידועים יצקצקו בלשונם, היריבים יתנגדו, אבל רוב הצופים יודו לך. אתר לאטמה מייצג את רוב אזרחי ישראל ולא "ארץ נהדרת", שאמנם יודעת להציג חיקויים לא רעים, אבל הסאטירה ממנה והלאה. אין לשמאל הישראלי מונופול על הסאטירה, וגם לא מונופול על כלי התקשורת, למרות שאלה הפכו עיר מקלט עבור תומכיו.

לא שמענו באף מקום רצון לאזן את השמאלנות של "ארץ נהדרת" בתוכנית אחרת. באותה מידה, אין מה לאזן את הימניות של "מהדורת השבט" בתוכנית אחרת. הציבור בישראל מתחנן לסאטירה ציונית ופרו-יהודית שהיא מוכשרת, מצחיקה ואינטליגנטית הרבה יותר ממקבילותיה השבעות בערוצים המסחריים.

4. ממש בתזמון מדויק כתב לאחר אירוע המשט לעזה עמוס עוז כי "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון [...] מעולם לא נוצח רעיון בכוח." כדאי לצטט את תגובתו של זאב גלילי: "תארו לעצמכם שבעיתון כלשהו ב-1939, הייתה מופיעה הכותרת הבאה: 'הנאציזם הוא רעיון, ומעולם לא הצליחו לנצח רעיון בכוח'!"

צריך רק לקרוא את אמנת החמאס, מר עוז. נסה ותיגמל.

* * *

דן אלמגור

דברי ברכה לאליהו הכהן עם קבלתו את אות אוניבסיטת בר-אילן, 7.6.10 (נוסח מורחב)

לאחר שלא נשלחו אלינו ישירות לא היתה לנו ברירה אלא לגנוב אותם מתוך האתר של זמרשת

לפני כארבעה חדשים, בי"א אדר, יום תל-חי, נתכנסה כל ממשלת ישראל – כל 89 השרים וסגני השרים – לישיבה חגיגית וצילום קבוצתי בצל פסל האריה השואג. העיתונים והטלוויזיה דיווחו שראש הממשלה הכריז שם חגיגית שהממשלה החליטה להקצות השנה לא פחות מ-450 מיליון שקלים, 450 מיליון, להנצחת מורשת התרבות העברית. "ובראש מעייני," אמר בנימין נתניהו, "הזמר העברי – ו'בית הזמר העברי'." כך במפורש צוטט בעיתון וברדיו ובטלויוזיה. "הזמר העברי בראש מעייני," אמר האיש שמעולם לא נתפש כשהוא שר שיר עברי, או משתתף במפגש של זמר עברי, תיאטרון, קונצרט, אופרה, ספרות. "הזמר העברי" בצד האיום האיראני... המסילה לאילת... כן, ו"שתי מדינות לשני עמים."

מאז עברו כבר כארבעה חדשים, וגם האוהדים המושבעים של הזמר העברי לא שמעו עד כה מילה וחצי מילה על ההכנות להגשמת הפרוייקט המיוחל. אולי מפני שעובד עליו בסתר גוף דינמי מצומצם בתוך הממשלה, שכבר הוכיח את עצמו לא פעם – השביעייה.

אבל לפני יומיים, הודות לקשרים אישיים (מזכירה צעירה, ממושקפת, בלשכה), נודע לנו סוף-סוף, ואנחנו שמחים לנצל את ההתכנסות הזאת כדי לשתף אתכם בשמחה: תוך זמן קצר יהיו לנו גם בית הזמר העברי וגם הרכבת לאילת. נכון, זו תהיה רק רכבת וירטואלית. באינטרנט. ברוח 'מנהרת הזמן'. שמה יהיה 'הי דרומה'. ובתוכה, ליד קרון-המזנון, יהיה הקרון שבו ישכון 'בית הזמר העברי'. גם הוא וירטואלי, ברוח זמננו.

ואז, כשניסע ברכבת הוירטואלית לאילת ונציץ מבעד לחלון הוירטואלי של הקרון הנודד של בית הזמר העברי, נראה לפתע בחוץ, קצת לפני שנגיע לאילת, שלט הנושא את שתי המלים "באר-אורה": שמה של החווה החקלאית שהקים לפני שישים שנה, בתחילת שנות החמישים, מפקד הגדנ"ע רב-הדמיון, עקיבא עצמון, כדי לקרב את תלמידי בתי-הספר התיכוניים של אז אל החיים בנגב, ברוח חזונו של בן-גוריון. ואז, למראה השלט "באר-אורה" נגלה בארכיון הזמר הווירטואלי סיפור אמיתי לגמרי, שכותרתו מזכירה קצת שיר עברי מוכר, אם כי מתורגם: "היה, היו שני חברים. / אחד רב-טוראי, / השני סגן-לא-פשוט."

שני החברים האלה, הנמצאים כאן הערב, נולדו בארץ באותה שנה עצמה. וכמו כל תלמידי בתיה"ס התיכונים בארץ יצאו בשנת 1951, באמצע שנת הלימודים ב"שישית", אל חוות באר-אורה, כדי לחוות שבועיים בנוף הפראי, המדברי – וגם קצת לעבוד. היה חם נורא. מים עם מגנזיום. קולֶרים פשוטים, מאולתרים, במקום מזגני-אויר. אחד מהשניים הוא עבדכם הנאמן, בנו של אגרונום מרחובות, אשר התרשם כל-כך עמוק מהשהייה בחווה החקלאית עד שכתב עליה, כבר למסיבת הסיום של השהייה שם, אופרטה שכולה מבוססת על פזמונים מוכרים. השני, תלמיד בית-הספר החקלאי בפרדס-חנה, לא כתב פזמונים; אבל החליט בלבו שברגע שיסיים את לימודיו התיכוניים יחזור לחווה, כדי לחיות בה.

שנתיים אחר-כך התגייסו שניהם, ושירתו יחד בחיל קרבי מיוחד במינו – חיל הגדנ"ע.

עבדכם, הרב-טוראי מן השיר, שירת במערכת העיתון "במחנה גדנ"ע", במחנה המפקדה ששכן צפונית לירקון, במקום שאבשלום קור ודאי יציע לקרוא לו בשם העברי "בית השחי", או "השכווי", או "שכיית אונס"; אבל אז קראו לו עדיין שיח' מונס. החבר השני, להלן "הסגן", הגשים את חלומו שלו וחזר לבאר-אורה, בה שירת שנתיים כמפקד החווה, בדרגה של סגן.

זה מפליא מה שארכיון וירטואלי יכול לגלות: בעודם משרתים באותו החיל, בשנת 1955, נולדו במוחם הקודח של שני החברים, ממש אותם שני רעיונות, שהוזכרו כעבור 55 שנים בנאום ראש-הממשלה בצל אנדרטת תל-חי: מסילת הברזל לאילת, ובית הזמר העברי.

הרב-טוראי, ששימש כסגן-עורך של "במחנה גדנ"ע", גילה לפתע שאינו יכול למסור לדפוס את הגיליון החדש של העיתון, כי אחד הכתבים לא הספיק להכין את הכתבה שלמענה נשלח, ונשארו שני עמודים ריקים. מה עושים? הוא החליט לכתוב פרק ראשון של סיפור דמיוני בהמשכים, ולבקש את הקוראים הגדנ"עים לשלוח לו פרקים נוספים, כיד דמיונם הטובה עליהם. הימים: ימי פתיחת מסילת-הברזל לבאר-שבע, שנחשבה למאורע היסטורי חשוב. אז הוא כתב פרק ראשון של סיפור בהמשכים בשם "הפסים יורדים דרומה" - על הגדנ"עים הסוללים את מסילת-הברזל לאילת. וכך בשניים בספטמבר 1955, לפני 55 שנים, נתפרסם הפרק הראשון שכתב העורך. לא מאמינים? תשאלו את הגדנ"עי הצעיר ששלח לנו את הפרק השני, שאותו פירסמנו שבועיים אחר-כך, בשלושה באוקטובר 1955. הוא לא משקר. שמו אסא כשר.

[אגב, האם ייתכן שראש-הממשלה הנוכחי היה אז בין הקוראים שלנו? קשה להניח. הוא היה אז בן שש. אבל אולי מאוחר יותר, אצל אביו ההיסטוריון, במערכת האנציקלופדיה העברית הלא-וירטואלית, או בין הכרכים של ספריית סיירת מטכ"ל – נתקל בסיפור הבדיוני שלנו? מי יודע?]

בדיוק באותו שנה שבה נכתב צפונית לירקון הפרק הראשון של "הפסים יורדים דרומה", נולד דרומית-דרומית לירקון, בחוות באר-אורה, "בית הזמר העברי". ומי שיזם וישם אותו הוא-הוא הסגן הצעיר, יליד נוה-צדק, שירש את האהבה לזמר העברי לדורותיו מאימו, שהכירה כל שיר ושרה אותו באוזניו מרגע שנולד.

היו כאלה שהביאו איתם אל החווה במדבר הצחיח תרמוסים, כדי שיוכלו לשתות מים קרים, נקיים. אליהו הביא אתו מהבית אוצר גדול פי-כמה – את ארכיון הזמר העברי, שאותו אסף במו ידיו במשך שנים, כמפעל-יחיד של נער: אלף שירים. מכל התקופות. פשוט, לא היו אז יותר שירים עבריים. כל שיר קיים. כשגילה שרוב החניכים, לא רק העולים החדשים אלא גם ילידי הארץ, מכירים בקושי מאה שירים מתוך האלף שאסף, סיפר זאת באוזני קצין-החינוך האגדי והאהוב של חיל הגדנ"ע.

"אלף שירים עבריים?" נדהם קצין-החינוך. "למה שלא תוציא שירון של אלף השירים האלה, כדי שנחלק אותו לכל קציני-החינוך והמדריכים של החיל? לא צריך בדפוס. יש לך פה הרבה זמן בערבים. יש מכונת-כתיבה, ושעווניות 'גסטטנר'. ויש מכונת-שכפול ידנית. ונייר. תדפיס ותשכפל לאט-לאט נגיד, מאה עותקים. אנחנו נממן את הכריכה."

וזה מה שעשה סגן אליהו בערבים בחווה במשך כשנה. בימים החמים היה יוצא עם החניכים הגדנ"עים לשדות ולמסעות ארוכים במדבר. עוצר ומסביר ליד כל נקיק, כל צוק, ומביא מכל מסע לחווה גם חרדונים, נחשים ולטאות, שתפש בדרך.

אבל כל לילה, כל לילה, בעוד הצעירים והצעירות מבלים לאורם הנפלא של הכוכבים והירח הרומנטיים המנצנצים מלמעלה, היה אליהו יושב בצריפו החם, לעיתים הרותח, ומתקתק בעצמו במכונת הכתיבה הצבאית הישנה-נושנה שיר עברי אחרי שיר. אלף שירים. גם הוסיף מפתחות לפי א"ב ולפי נושאים ולפי חגי השנה. וחייל אחר ששירת איתו, יעקב – הלא הוא חברנו הצייר יעקב גוטרמן, הנמצא גם הוא כאן הערב – היה מקבל מידיו כל שעוונית מודפסת וחורט עליה איורים בחרט, כיד כישרונו הברוך. כך תקתקו וחרטו שניהם דף אחרי דף, אלפי עמודים, ביד: 100 עותקים למדריכי הגדנ"ע, ועוד עשרים לחברים ולחניכים. ובכל פעם שאליהו היה עולה צפונה, לחופשה, היה נוטל אתו כמה עשרות עותקים אל הכורך השומרוני, ששון צדקה, בנווה-צדק ליד ביתו. כל כריכה, עבודת-יד, עלתה ארבע לירות. כל כריכה – כמשכורת וחצי של סגן בצבא חובה. אבל אליהו לווה כסף ושילם מכיסו לכורך. הוא ידע שיקבל כל מיל בחזרה. הרי קצין-החינוך הבטיח.

וכיון שאנחנו נוסעים במסילת-הברזל ובמנהרת-הזמן, שבה אין מוקדם ומאוחר בזמנים;

וכיון שעיסוקנו בשירה עברית ובאספן הזמר מנווה צדק, יתגלה לנו לפתע שבדיוק שישים שנה לפני המאורעות שתיארתי זה עתה, היה-היו עוד שני חברים: האחד כתב פזמונים, גם שירים (הרבה-הרבה יותר טובים משיריי). דווקא השני היה רב. לא רב-טוראי, אלא רב ממש. שניהם הכירו זה את זה לא בחווה, אלא בישיבה. ישיבה נפלאה: ישיבת וולוז'ין. לכותב השירים הצעיר קראו חיים-נחמן. גם חברו כתב שירים יפים, אך התפרסם לאו דווקא בזכותם. קראו לו אברהם-יצחק. וכשסיים את לימודיו עלה לארץ-ישראל, לנוה-צדק, ונודע כרב – הרב קוק.

בשנת תרנ"ה, 1895 – בדיוק 55 שנים לפני שאני כתבתי את האופרטה שלי ואליהו הדפיס את השירונים שלו – פירסם חיים-נחמן, והוא בן 22, בדיוק בגילנו שלנו אז, שיר.

ובכל פעם שאני קורא בו, נדמה לי שהוא נכתב על אליהו – הקצין הצעיר, העומד לילה-לילה בצריף בבאר-אורה, כשהוא מדפיס במסירות נפש דף אחרי דף ומזמזם-מזמר לעצמו את אלף השירים שהוא מדפיס.

לא אקרא כאן, חלילה, את כל השיר הארוך. רק מבחר שורות ממנו. שיניתי קצת את סדר השורות, אך לא שיניתי בתוכן אפילו מלה אחת. שמו של השיר – "המתמיד".

בשעה שנוצצים כוכבים מלמעלה,

הדשאים מתלחשים ומספרות הרוחות,

ושמעו אוזניך מרחוק קול הומה,

וראו עיניך מרחוק אור נוצץ

בחלון, ובעדו דמות אדם, מתנועע

מתרוצץ, מתנודד. מאחר בנשף.

ומלא-תעצומות הנער ינוע (יוד בחיריק)

ועיניו כשתי גחלי-אש תתלקחנה.

ובידו הדלוחה הוא מוחה הזיעה

מקמטי המצח המעונן.

כחץ ירוץ דברו, גליונות יברחו,

דף ירדוף דף, העמודים נאכלים.

חביבים עליך, בן יקיר, יסורים?

הידע האומלל כי אומלל הנהו?

רק מי אשר עבר על בית-הישיבה

בדמי-חצות או בדממת-השחר

ובעד חלון מאיר אוזנו הקשיבה

קול בודד ישורר, זמיר מתמיד מאחר.

קול ענוג אחד מלא-עוז יישמֵעַ

הקול – קול הנער-לא-יידע-חלושה.

כילד מתרפק, כבן מתגעגע

שונה את פרקו בנעימה, בקדושה.

והיטו את אוזנם ועמדו לשמוע

אל קולו הנוקב, זמרתו הנדיבה.

ובעמדו – ועמד כמסמר תקוע.

נר דולק, עמודו וספר תלמודו.

יום תמים, חצי-לילה ממקומו לא ימיש.

ומי אתה שמיר, ומי אתה חלמיש

לפני נער עברי העוסק בתורה?

מנהרת הזמן...

משורר, או נביא? לא במקרה קיבל הרב קוק בנמל יפו את פני המשורר, חברו לישיבה, שהגיע לביקור בארץ בשנת 1909, במילים שאליהו מרבה לצטט: "שירה-נא, משורר אהוב... העירה כינורך, המלא עוז ועדנה, לשיר לנו שירת הארץ, שירת התחייה."

לקראת סיום, נחזור, ברשותכם, לַפרוזה:

כשהשלים אליהו את הדפסת 120 השירונים העבים וכריכתם, נטל את הכרך הראשון למפקדת הגדנ"ע, להראותו לקצין החינוך. אני זוכר את התרגשותו, כשבא מבאר-אורה למחנה המפקדה עם התינוק החדש, שכמוהו לא נולד עד אז – ומאז – בתולדות הספר והזמר העברי. בחיוך דפק על דלתו של קצין-החינוך שאהבנו, ונכנס כשהשירון העבה הראשון מושט קדימה בידו, בגאווה.

קצין-החינוך, איש מקסים באמת, היה קצת נבוך. "אני לא יודע איך לבשר לך, אליהו," אמר. "אבל כשביקשתי ממחלקת הכספים להכין את הכסף שהבטחתי לך עבור הכריכות, הודיעו לי שבכלל לא הייתי רשאי להזמין ספרים כאלה, ללא אישור מוקדם. לצערי, לא נוכל להשתמש בשירונים שלך. אבל אתה רשאי לעשות בהם מה שתרצה."

מאה ועשרים שירונים, כרוכים למופת. ארבע לירות כל כריכה. 480 לירות של שנת 1955. כמעט מחירו של פיאט קטן באותם ימים. ובמשכורת של סגן אליהו – משכורת של עשר שנות שירות.

קצין-החינוך שלנו הרגיש באמת לא בנוח. אבל היו לו דברי נחמה, שאליהו לא שכח אותם עד היום: "אליהו יקר," אמר, "ראה זאת כתרומתך להפצת הזמר העברי בקרב הנוער." 

מאז חלפו 55 שנים. אילו שמר אליהו את השירונים ההם בגנזיו, היה יכול למכור היום כל אחד מן השירונים הנדירים-מאוד האלה לאספנים באלפי שקלים. אבל הוא חילק אותם אז חינם למי שרק ביקש. ואת דמי הכריכה שלווה כחייל כדי לשלם לכורך, החזיר מכיסו הפרטי במשך שנים לא מעטות. נדמה לי שהוא עדיין חייב כמה תשלומים, ובגלל זה לא יצא עדיין לפנסיה.

אבל למזלו ולמזלנו, עם שחרורו וסיום לימודיו, לא הסתמך עוד על הבטחות נדיבים והפך לאחד מאנשי המחשב הראשונים והמבוקשים ביותר בארץ. אבל כל לילה, כל השנים, בשובו ממשרדו בבית-הקומות שבו הוא עובד, הוא יושב שעות ארוכות בחדרו, הממוזג, בדירתו ברמת-גן, ולאור המנורה עוסק עד שעות הבקר המוקדמות בתחביב היקר לו באמת – חקר הזמר העברי. אלפי שירונים, בדפוס ובכתב-יד. האוסף הגדול ביותר בעולם. רבבות מסמכים. מחברות קטנות, בהן רשם בכתב הפנינים הקטן שלו את הראיונות הסבלניים שניהל עם אלפי ותיקות וותיקים מכל התקופות. ארכיון הזמר העברי, בית הזמר העברי – זה אליהו. לא רק מה שאצר כל השנים הרבות האלה במגירותיו, בפנקסיו ובמדפיו. גם כל מה שאצר בראשו. אין ולא יהיה בעולם – לעולם מומחה ובקיא כמוהו בתחום הזה. לא במקרה נקראים אנחנו, חבריו, חובבי הזמר העברי. על ידו – כולנו חובבים.

אז ביום שיתחילו להגשים את ההבטחה שניתנה בצל האריה השואג בתל-חי, ולהוציא סוף-סוף את המיליון הראשון מתוך 450 המיליונים המובטחים לארכיון הזמר העברי ולבית הזמר העברי, כדי לחלקו בין הפקידים והספרנים שייבחרו, והקבלנים שיבנו היכלות ואולמות ממוזגים, ספוני-שיש – אנא, עשו לי טובה:

קודם כל, לפני הכול, החזירו לאליהו את 480 הלירות ההן.

* * *

טורקיה אינה יכולה להשאר ידידתנו

מאמר דיעה מאת אלן הו(Alan Howe)

הרלד סאן (מלבורן) פורסם ב-14.6.2010

http://www.heraldsun.com.au/opinion/with-friends-like-these/story-e6frfhqf-1225879165249

האם אתם יודעים מה עושה הכלבת לכלבים?

היא גורמת לדלקת במוחם, יש להם עוויתות של התנהגות אלימה בלתי רצונית, בסופו של דבר הם משתגעים, פיהם מקציף, והם נושכים את היד המאכילה אותם.

לעזה יש כלבת.

כלומר, בערך. ליתר דיוק, מחלתה היא שהיא שורצת איסלאמיסטים כפויי טובה ומלאי תיעוב עצמי. אך התסמינים והפרוגנוזה די זהים.

איראן אף היא מראה אי אלו תסמיני כלבת והיא מונהגת כיאות על ידי הנשיא מחמוד אחמדיניג'אד הנובח בטירוף – מה שנכון גם למדינות רבות בעולם הערבי.

כרגע, בשינוי שעלול להתפתח לאיום הגדול ביותר על אלו מאיתנו שבוחרים להישאר בני תרבות, נראה שטורקיה אף היא מדגירה בחובה את המחלה. אם טורקיה, חברה מלאה במועדון הביטחוני החשוב ביותר, ברית נאט"ו, תפתח להשפעת האיסלאמיסטים, כולנו בצרות.

בשבוע שעבר הצביע האו"ם על סנקציות נגד איראן, במטרה להעניש את המדינה שתוכנית הגרעין שלה יכולה בקלות להירתם להשמדת ישראל – וזה בראש האג'נדה שלה – בטרם תנסה את מזלה כנגד כל שאר הדמוקרטיות שבטווח האש של טיליה.

העריץ השקרן מחמוד אחמדיניג'אד, שגנב את "הבחירות" באיראן בשנה שעברה, לא מאמין שישראל, או אף אחת מבנות בריתה, צריכה להתקיים, ומקווה להרוג את כולנו.

אחמדיניג'אד גורד כמו חתיכת חלאה אל פני האדמה הזו ב-1956, ונמצא על מסלול ישיר לסיום בגיהנום, כשכל מה שעשוי להסיח את דעתו ממטרה זו הוא הטבח של מה שיותר חפים מפשע שיוכל לצבור בין השניים.

בסטנדרטים שלו, הולך לו טוב. סוכניו אונסים ורוצחים צעירים איראניים שהיו אמיצים דיים למחות על פארסת הבחירות הבלתי חוקית של השנה שעברה. הוצאות להורג פומביות, בהן חפים מפשע נחנקים לאט וביסורים (לא נתלים) על ידי מנופים ניידים, הם תחום מומחיותו.

אל תחשבו לרגע שהאוסטרלים אינם על הכוונות שלו.

"כל מי שמכיר בישראל יישרף באש הזעם של האומה האיסלאמית," הוא התיז פעם, נתז ריר שהעיד שהוא יותר מטיפ טיפה חולה.

בהצבעת מועצת הביטחון בשבוע שעבר על סנקציות נגד איראן נרשם כי לבנון נמנעה, אך טורקיה התנגדה להצעה. אפילו סין ורוסיה, לא ממש מעוזי המערב, מבינות את הסכנה שטורקיה הבלתי יציבה מעדיפה שלא לראות, ומצביעות נגד האיראנים בני הבליעל.

העובדה היא שטורקיה לא יכולה יותר להיות ידידתנו.

למרות החווייה המשותפת ויוצאת הדופן בגליפולי, והקשרים החזקים בין אוסטרליה לטורקיה שצמחו מהן, כשיגיע יום השנה המאה למערכה ההיא – בעוד פחות מחמש שנים – מאוד ייתכן שנהיה אויבים בשנית. הפעם הסיכונים שיעמדו על הפרק יהיו גבוהים בהרבה.

הפסדנו מול הטורקים ב-1915. איננו יכולים להרשות לעצמנו לתת להם לנצח ב-2010.

הטורקים הם הבעלים של סיפור טרויה. הייתם מצפים שהם יזהו סוס טרויאני אם הוא נקרה בדרכם. אבל לא כך קרה כשהדברים היו אמורים בבחירות מחדש של ראש ממשלתם, ארדואן. הקיצוני הזה, המתון לכאורה (כשנבחר לראשונה לפני חמש שנים), רימה את עמו.

מסתבר, שכראש עיריית איסטמבול, אחת הערים הגדולות בעולם, ארדואן הכריזמטי היה מנהיג מיומן בצורה בלתי רגילה, ושינה מהקצה אל הקצה את מערכות המים, החשמל והתעבורה של העיר. הוא בחר להסתיר לרוב את קיצוניותו המוסלמית, למרות שהוא התפרסם בכליאתו אחרי שהצהיר על מפלגת הרווחה שלו (שסמוך לאחר מכן הוחרמה) ש "המסגדים הם מחנות הצבא שלנו, כיפותיהם קסדותינו, והמינארטים הם חניתותינו וחיילינו הנאמנים." לכשיצא מהכלא הוא ייסד את מפלגת הצדק והפיתוח ה"מתונה" (אם כי עכשיו זה נשמע יותר ויותר כמו משוכה טרויאנית).

לא משנה כמה צבעים הוא ניסה להראות מאז שתפס עמדת כוח, שאיפותיו האמיתיות התחוורו כשתמך ב"משט החירות" לכאורה, של החודש שעבר, משט של ספינות הנושאות, כביכול, סיוע לאנשי עזה. בלהטוט שהמארגנים ידעו שייגמר בדמעות, שישה כלי שייט שנשאו 663 "חברים" תומכים של עזה, ניסו להפליג לשם ללא הרשאה להעביר "סיוע".

עזה, הנמצאת בשליטת ארגון הטרור "חמאס", נמצאת בצדק בסגר מצד ישראל וגם מצרים, האומה האיסלאמית המשפיעה ביותר באיזור, כי מטרת החמאס הוא לייצא מהפיכה איסלאמית רדיקאלית לאילו מהארצות אשר פגיעות לכך, וכך להרוס את אילו שאינן פגיעות.

תקיפות הרקטות הכמעט בלתי פוסקות על ישראל מעזה הינן כל הראיות הדרושות לכך.

כלי שיט נושא דגל טורקי, "המאווי מרמרה", הוביל את העיוורים בחודש שעבר, וכידוע לנו יורט על ידי צה"ל, שהטיל רימוני הלם על הסיפון בטרם נחיתה.

מעניין שהגברים הטורקים שעל הסיפון (נשותיהם הכנועות מן הסתם מאחורי "בורקות" בבית, שם מקומן) לא הכינו את עצמם רק למות קדושים. נראה שהיתה להם גם הכשרה קרבית, ולכן לא התרגשו מהרימונים, שהיו מן הסתם גורמים לי או לך להיכנס להלם ולחפש מחסה. מכל מקום, הם ממש לא שאפו להפוך לקדושים מעונים, מרטירים, במובנה הנוצרי הנאצל של המלה: מאמינים נרדפים הנהרגים על מנת לשמור על אמונתם בישו, למרות היותם מקוללים בשל דתם. אלו היו אנשים רצחניים, זועמים, הנחושים להתגרות ולהוציא בפרובוקציה תגובה מדמוקרטיה (ממש כמו זו של אוסטרליה) המחויבת להגן על אנשיה וגבולותיה.

מנהיגה של טורקיה – ארדואן – קרא לזה "טבח" של מתנדבים הומניטריים בלתי חמושים, אבל הוא יודע שהאמת אחרת.

שלושה מארבעת הטורקים שנהרגו בהתנגשות שאפו להיות שאהידים, לדברי חבריהם ומשפחותיהם. כנראה שהם התפללו לאללה להעניק להם את מבוקשם. בסופו של דבר, אללה עשה פחות מצה"ל, שלקח על עצמו את עיקר המשקל הנדרש כדי לשגר את החבר'ה האלה לעולם הבא.

בתקרית שכמעט לא דווחה בתקשורת, ימים מספר לאחר שהחדשות הבלתי מדוייקות ברובן על מקרי המוות במשט השוטים (Foltilla of fools) המאוייש במתנדבים כנים אך בורים מכל רחבי תבל – שטפו את העולם ארבע רקטות קסאם ששוגרו לערים הישראליות שדרות ואשקלון. איש לא נהרג, אך לא זו היתה התוכנית.

עבור חמאס, ועבור מגוייסיו (שגויסו אולי בחוסר-חשק) מהאיזור השדוף שהוא מתכוון להחזיר לתקופת האבן, העסקים כרגיל.

*

לאהוד שלום, 

אני חושב שתמצא עניין במאמר המצורף. הוא התפרסם היום [14.6] ב"הראלד סאן" האוסטראלי, שהוא עיתון עם תפוצה גדולה מאוד במלבורן, משהו בסדר גודל של "ידיעות" או "מעריב". חשבתי שהמאמר מעניין, וחשוב שייקרא על ידי ישראלים ויספק משקל שכנגד לתמונת הבידוד והצרעת הנשקפת אליהם מראי העיתונות הישראלית הקדושה יותר מהאפיפיור וכל הפמליא דשמייא ביחד (איך אומרים באיטליה? לקבל פרס נובל לשלום, ולמות, רצוי עם כולנו).

תירגמתי את המאמר ביד חופשית וחובבנית והלינק מצורף לטובת המדקדקים המעוניינים לקראו בשפת המקור. ראיתי לנכון לתרגם אותו למרות שאני לא חושב שהוא מייצג פה את מרכז הקשת הפוליטית, ולמרות שהוא מנוסח בבוטות לא אופיינית, אולי כצלילו המהדהד של האסימון הגדול הנופל לו לאיטו ליותר ויותר מודאגים בעולם השפוי. בי אישית המאמר עורר רגשות מעורבים, מצד אחד סיפוק על שלא כולם הולכים שולל אחרי ה"נרטיב" (אח... איזו מילה גדולה, הרי לא צריך להגיד יותר, הגועל, כמו הלימון, כבר בפנים), אך מצד שני תזכורת מפחידה שהמציאות הגלובאלית קודרת, ולא נעשית טובה יותר עם הזמן.

 ברכה, ובתודה על העיתון שרק מגביר את הרלוונטיות שלו עם הזמן, כאלטרנטיבה לא-מגוייסת ורציונאלית לעיתונות הנייר.

אהוד זמיר

מלבורן

* * *

י"ז: על התמימות הפושעת

שלום רב לך אהוד ,

ביקשתי ולא מצאתי מענה לשאלה שלי, מה ההבדל בין דיעותיהם הפוליטיות של סופרינו המכובדים לבין דיעותיהם של מוכרי הח'אסה בשוק פתח תקווה, למשל. אולי תוכל אתה להאיר את עיניי. תשובותיהם של אלה אשר שאלתים על כך היו שהסופרים הם בעצם הוגי דעות והעם מצפה מהם להביע את דעתם. והנה הם מביעים את דעתם שאינה מבוססת ולו על גרגר חול אחד בודד, והם כאילו שבויים בהזיותיהם. אם תמימות יש כאן הריהי מה שקראנו לה פעם תמימות פושעת. חבל שלא נשארו הסופרים האלה ליד מכתבותיהם והמשיכו לכתוב את השטויות שלהם וגם את הרומנים המוצלחים ופוטרים אותנו מן ההבלים שבדבריהם. הם אפילו הגדילו עשות לפני הבחירות האחרונות וחברו למפלגה בבל"תניקית ועזרו לה, תודה לאל, לרדת ולהתכווץ לפינה נידחת.

אותו הסופר הגאון הגדול שגרף אין סוף פרסים על ספרו המהולל, למה לא ילך, קודם שירביץ בנו תורה, ללמוד למשל עשרה משפטים בערבית אם לא יותר, יקרא בעיתוניהם יתגורר איתם יעשה איתם מסחר ינהל איתם משא ומתן ויבדוק איך הם מקיימים הבטחות, ויעמוד על טיבם. (ולא רק יתארח אצל אפנדי זה או אחר ויתכבד בכוס קפה שחור ובקלאווה).

הוא שכח איך ערפאת היה מקיים הסכמים והבנות. חיוכים וחיבוקים ואחר כך קורץ לשליחי השטן שלו לאמור "דפקו אותם" ואז הולכים לפוצץ מלון שלם בערב פסח...

ולהבדיל אלף הבדלות זה כמו במשפט צבאי שהתנהל בזמני ביחידה. הרס"ר היה מכניס את החייל הנאשם לחדרו של המפקד ועומד מאחוריו ואחרי שהחייל אמר את מה שאמר שואל המפקד את הרס"ר "ואיך הוא?" ועונה הרס"ר: "הוא בחור טוב, המפקד!" וזה תוך כדי הרמת אצבע שלישית. וגזר הדין היה 31 ימי מחבוש.

[לחץ על התמונה כדי להגדילה]

בברכה

י"ז

* * *

יוסי גמזו

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל, יֶשְנָם דְּבָרִים

אוֹתָם שוֹתֵק אָדָם בְּאֶלֶף דֶּצִיבֶּלִים

אַךְ זוֹ אֵינֶנָּה דִמְמַת-אַלְחוּש, מִי שֶמַּכַּ"ם-הַקֶּשֶב

כָּרוּי אֶצְלוֹ כְּמוֹ אָזְנֵיהֶן שֶל קוֹנְכִיּוֹת

לִדְכִי הַיָּם הַמִּתְדַּפֵּק וּמִתְיַפֵּחַ

עַל חֵרְשוּתָם שֶל הַמְּזָחִים וְקַו-הַחוֹף

הוּא לְבַדּוֹ יֵדַע תָמִיד לְפַעֲנֵחַ אֶת צָפְנֵי

שַוְעוֹת אֶלְמוֹ שֶל הַזּוֹעֵק אֵלָיו בְּלִי הֶגֶה.

אֲנִי יוֹדֵעַ: הָעוֹלָם הַזֶּה הַקַּר,

הַמְּנֻכָּר וְהֶעָקָר סוֹגֵר עָלֵינוּ

בַּאֲדִישוּת הַמַּמְאִירָה אֶת חֹם לִבֵּנוּ

וְהַפּוֹשָׂה בּוֹ כִּגְרוּרוֹת סַרְטָנִיּוֹת.

אֲבָל עֻבְדָּה: אֲנִי הַפְרַאיֶר מִתְעַקֵּש

בַּמֶּה שֶכְּלָל לֹא מִתְקַבֵּל כָּאן עַל הַדַּעַת

אַךְ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב שֶמֵּעוֹלָם לֹא

נִגְמַל סוֹפְסוֹף וְהִתְבַּגֵּר מִתְּמִימוּתוֹ –

לִלְקֹט יוֹם-יוֹם בְּכַף יָדִי הַקְּעוּרָה

כְּמוֹ אֵיזֶה גֵב בָּעֲרָבָה אֶת טַל הַבֹּקֶר

אוֹ כְּמוֹ חֵיקוֹ שֶל הָאוֹהֵב אֶת הָאוֹהֶבֶת

אוֹ הַקַּבְּצָן בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

שֶאֶל קֻפְסַת הַפַּח שֶלּוֹ מְטַפְטְפוֹת

יְדֵי זָרִים אֶת הָאִינְפוּזְיָה שֶל הַחֶסֶד

וּכְמוֹ עִוֵּר בִּכְתַב הַבְּרַיְל לִקְרֹא אֶת שְתִיקָתָם שֶל אֵלֶּה

שֶמְּשַדֶּרֶת אִתּוּתִים שֶל s.o.s.

הִנֵּה הָאִיש הַזֶּה שֶשְּׂעָרוֹ שֵׂיבָה

בְּטֶרֶם עֵת וְלִסְתּוֹתָיו קְפוּצוֹת כְּסֶכֶר

שֶל אֲטִימוּת קְשוּחָה שֶעִקְּשוּתָהּ בּוֹלֶמֶת

אֶת כָּל מַפְּלֵי אַכְזָבוֹתָיו מֵהִשְתַּפֵּךְ.

הִנֵּה אִשָּה זוֹ, שֶאֶת קֶשֶר-הַשְּתִיקָה

שֶל סְגוֹר שְׂפָתֶיהָ מַסְגִּירוֹת עֵינֶיהָ חֵרֶף

כָּל אִמּוּצֵי לִבָּהּ לִנְעֹל, לַחְסֹם, לִמְנֹעַ

אֶת הָאֱמֶת מִפְּרֹץ הַחוּצָה, כְּמוֹ דִמּוּם.

הִנֵּה הַיֶּלֶד, סְתוּר-בְּלוֹרִית וּסְתוּר-גּוֹרָל

הַמִּשְתַּרְיֵן בִּשְתִיקָתוֹ הַמְּאֻגְרֶפֶת

אַךְ רִטּוּטוֹ הַלֹּא-נִכְבָּש שֶל סַנְטֵרוֹ תוֹבֵעַ: "לָמָּה

אַתָּה לֹא אַבָּא שֶלִּי?" וְעֵינָיו לַחוֹת.

הֵם לֹא אוֹמְרִים דָּבָר אֲבָל אוֹמְרִים הַכֹּל

בָּאֶסְפֶּרַנְטוֹ שֶל הַדְּמִי וְשֶל הַצַּעַר

וְזֶה חוֹתֵךְ בְּךָ שוֹתֵת וְחַד כְּתַעַר.

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל,

לֹא אֶת הַכֹּל.

* * *

עוז אלמוג

סוף עידן הזמר העברי?

הרצאה שניתנה במסגרת הכנס "מי אני? שיר ישראלי" באוניברסיטת בר אילן, 7.6.2010

שירי ארץ ישראל

כששואלים ישראלים השוהים זמן רב בחו"ל למה הם מתגעגעים (חוץ מלמשפחה), מקבלים בדרך כלל שלוש תשובות: לחום האנושי, לאוכל (בעיקר חומוס, קוטג' וסלט ירקות) ולמוסיקה. המוסיקה העברית היא ללא ספק אחד ממותגי התרבות הישראלית – יצירה עשירה ומיוחדת הקושרת רבים בעבותות.

אולם בשנים האחרונות נראה שהמאגר הולך ומתדלדל. מצד אחד נעשינו חברה מוסיקלית מתמיד; חברה המולידה "כוכבי" זמר חדשות לבקרים ושואגת לחנים נוסטלגיים בכל אירוע חברתי. המוסיקה בוקעת כאן מכל פינה: מערוצי הרדיו והטלוויזיה, מהמועדונים, הפאבים ובתי הקפה, ממרכזי הקניות וכמובן מהאינטרנט וממכשירי הסלולר וה-MP3.

מצד שני, יוצרים איכותיים בקושי גומרים את החודש וממעטים לספק פזמונים חדשים, אולפני הקלטות נסגרים וקשה להיזכר מתי לאחרונה הגיח כאן פזמון גאוני שיחצה את גבולות הזמן והמקום. כמות הקלישאות הממוחזרות (מילים ומנגינה כאחד) המיוצרת כאן מדהימה. משהו משמח ועצוב קורה לזמר הישראלי והוא קשור לתהליכים מורכבים שעוברים עלינו ועל העולם המערבי כולו.

מוסיקה לא נוצרת בחלל ריק ואין ז'אנר מוסיקלי בעולם שאין לו שורשים ומקורות השפעה קרובים ורחוקים. אבל יש ז'אנרים שנעשו מזוהים עם חברה מסוימת והפכו למעין מותגי תרבות. כך למשל, הסמבה הברזילאית, השנסון הצרפתי, הבלוז האמריקאי והרמבטיקו היווני. האם בישראל נוצר ז'אנר מוסיקלי ייחודי? אני סבור שכן. מוסיקולוגים שחקרו את שורשי הזמר העברי הצביעו על מגוון רחב של השפעות: חסידיות, מזרח-אירופאיות, ים-תיכוניות, אמריקאיות ועוד. אבל רבים מאיתנו חשים שמעבר להשפעות החיצוניות ואולי דווקא בשל הערבוב המיוחד שלהן, לזמר העברי, או בשמו היותר מוכר "שירי ארץ ישראל", יש תווי הכר מובהקים.

אפשר שיום אחד יקום חוקר מוסיקה ויאמת באמצעות מחקר אמפירי את התחושה האינטואיטיבית בדבר ייחודיותו של הזמר העברי הקלאסי. בינתיים אסתפק בציון מיספר תכונות בסיסיות שנראות לי רלוונטיות לאפיון הז'אנר:

מוסיקה מערבית מודרנית. מבחינת הסולמות, המלודיות הטיפוסיות, המהלכים ההרמוניים, המקצבים, העיבוד והתיזמור – הזמר העברי שייך למשפחת המוסיקה המערבית המודרנית. אמנם היו לנו מספר פזמוני "יחלילי ימלילי" שהולחנו בהשראת הדבקות הבדואיות, אבל גם הם הותאמו בסופו של דבר לאוזן המערבית.

מורכבות ותחכום. אין לדעת כיצד ומדוע התקבץ במדינת ישראל מיספר יוצא דופן של יוצרי מוסיקה כישרוניים, שהביאו לעולם יצירות מונומנטאליות. אלכסנדר סשה ארגוב, למשל, אינו נופל להערכתי מהמלחין האגדי אנטוניו קרלוס ג'ובים (Antônio Carlos Jobim‏). כשם שג'ובים וחבריו מיתגו את הבוסה נובה (Bossa Nova) הברזילאית, ארגוב וחבריו מיתגו את הזמר העברי. אז מדוע ז'ובים מוכר בעולם וארגוב מוכר רק לישראלים? דומה כי התשובה לשאלה זו אינה מצויה בתחום המוסיקה, אלא יותר בתחום הסוציולוגיה (האופן שבה הופצו לחנים במאה העשרים).

שירי משוררים. שפת הפזמונים היא עברית-ישראלית ורמת הביטוי ועושר הלשון גבוהים במיוחד. למעשה, עד שלהי שנות השבעים רוב הפזמונים הקנונים הולחנו למלים של טובי משוררי ישראל. אפילו בשנות השמונים, כאשר בנוף הזמר העברי הופיעו לראשונה כוכבי פופ עצמאים, שכתבו, הלחינו וביצעו את פזמוניהם, וכאשר העברית במוסיקה הישראלית נעשתה דיבורית יותר – רמת הביטוי בפזמוני הזמר נשארה גבוהה והעבירה רעיונות מורכבים.

ניגון צברי. המבטא (הגייה), האינטונציה והפיסוק (Phrasing) של המבצעים הם ישראלים מקומיים ומושפעים מהניב הדיבורי השליט, שיש לו ניגון טבעי (לכל שפה בעולם יש ניגון משלה, הצובע גם את הזמר המקומי). אגב, להערכתי, אחד הגורמים המרכזיים להפיכתם של זמרי-על כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך ושלמה ארצי לאייקונים לאומיים, הוא המבטא והפיסוק המאוד צבריים שלהם, שנרכשו בקיבוץ, בתנועת הנוער ובצבא.

אווירה אֵלֶגִית (תוגה). הזמר העברי כולל לא מעט פזמונים קצביים ומקפיצים, אבל רוב הפזמונים הקלאסיים במוסיקה שלנו הם בלדות שקטות ונוגות (כמו ההמנון הלאומי), העוסקות בגעגועים, הקרבה, חברות, תקווה ואהבה (תחילה בעיקר למדינה ואחר כך בעיקר לאנשים בשר ודם).

שירי מולדת. רבות נכתב על תפקידו החשוב של הזמר העברי ביצירה ובהפצה של הסנטימנט הציוני. כיוון "ששירי ארץ ישראל" נעשו לחלק בלתי נפרד מטקסי הזיכרון שלנו, הם יצרו מעין כפתור רגשי של עצב מתוק בנפשם של דוברי העברית. בספרי "הצבר דיוקן" כיניתי את הזמר העברי "מזמורי התפילה" ("אנעים זמירות ושירים אארוג" חילוני) של דת הלאום הציונית. זו הסיבה שההנאה ששואבים ישראלים רבים משירה בציבור (אחת המסורות המזוהות ביותר עם ההווייה הציונית) היא לא רק מוסיקלית-אסתטית, אלא גם הנאה נוסטלגית, הקשורה בזיכרונות ימי התום – עידן של לכידות, אחדות והיעדר ספקות.

דוגריות מוסיקלית. הגוון הצלילי הדומיננטי בזמר הישראלי הוא אקוסטי. גם כאשר הקלידים האלקטרונים החליפו את האקורדיון, והגיטרה חושמלה, נותר ברוב הפזמונים הקנונים חותם "הבלורית והחאקי" של הלהקות הצבאיות. התופעה בולטת במיוחד בפזמונים של שני המלחינים-זמרים-מעבדים המצליחים בתולדות המדינה: שלום חנוך ושלמה ארצי. אפשר לקרוא לזה "הצליל הדוגרי" או "צליל המדורה".

הדמוקרטיזציה של המוסיקה הישראלית. המוסיקה הישראלית הפופולארית עברה במהלך הדורות התפתחות מעניינת, שקידמה ושיקפה בעת ובעונה אחת תהליכי עומק חברתיים. היום אנחנו יכולים להתבונן בגאווה ובסיפוק על המעבר של הזמר הים-תיכוני מהשוליים למרכז הבמה, עד כדי הפיכתו לז'אנר שליט. זו מגמה אמנותית ובידורית המשקפת את הפלורליזם התרבותי שכבש את התקשורת והפך את ישראל לחברה ממוקפת של דרבוקה וקלידים

הפלורליזם הישראלי החדש מתבטא לא רק בהכרה בלגיטימיות ובאיכות של ז'אנרים מגוונים ובצרכים של קהלים שונים, אלא גם בחיבורים ובתרכובות המוסיקליות. הצעירים הישראלים יודעים לשלב סגנונות מוסיקליים, כשם שהם מיומנים בערבול ביגוד אופנתי ומשקאות אלכוהוליים. יש לנו היום מוסיקה ישראלית בגוון מזרח-אירופאי, דרום-אמריקאי, תורכי, יווני, ערבי ובעיקר אם.טי.וי. הפופ משתדך עם החזנות ללא צורך באישור הרבנות; וכשמערבבים תימני, רוסי ואתיופי בסיר אחד, ומקשטים בזר רסטות בנוסח העידן החדש, מקבלים את עידן רייכל – מלחין צעיר, המבטא בגינוניו ובפזמוניו את הקולאז' המוסיקלי-תרבותי של ישראל החדשה.

מי היה מאמין שבחתונות של עולי חבר העמים, הלהיטים של קובי פרץ ושרית חדד ינצחו את שירת הבארדים הרוסית. מי היה ממלל שישראל תהפוך למעצמת טרנס המייצאת די ג'ייז (Disc jockeys) שרוטי ראש ותקליטים למועדונים הגדולים בעולם. ומי היה מדמיין שברחובות הפריפריה תצמח מוסיקת ראפ מקומית, שתביע אהבה, שנאה, תסכול ותקווה בחרוזים קצביים של סלנג מאצ'ו-עברי.

שחיקת הריגוש

אבל תרשו לי להעיב קצת על חגיגת הרב-תרבותיות ולהעלות שאלת "בגדי המלך החדשים": האם למרות, ואולי גם בגלל אותו פלורליזם בתר-צברי, לא איבדנו משהו בדרך? למשהו הזה קוראים ייחוד ואיכות.

כשהייתי סטודנט התפרנסתי באמצעות כל מיני עבודות מזדמנות: חילקתי דואר, סיידתי קירות וגגות וגם לימדתי צעירים נגינת גיטרה. לא הייתי ממש מורה למוסיקה, כי אני בקושי קורא תווים, אלא לימדתי אקורדים (ליווי שירה) באמצעות שכלול השיטה שבה למדתי בעצמי לנגן. המתודה היתה פשוטה ויעילה. הכנתי רשימה של כ-300 שירי ארץ ישראל יפים ואהובים במיוחד, והצמדתי למילותיהם אקורדים (כמו שמקובל היום בספרי אקורדים או בשיעורי נגינה המופצים באינטרנט). את האקורדים נהגתי ללמד באופן ויזואלי, כלומר סיפקתי לתלמידים תמונה גראפית של אצבוע על צוואר הגיטרה. בניתי את הפזמונים מהקל אל הכבד: קודם הפזמונים הפשוטים (עם מספר קטן של אקורדים בסיסיים) ואחר כך הפזמונים היותר מורכבים (עם מגוון רחב יותר של אקורדים).

השיטה התבססה על היכרות מוקדמת של תלמידיי הצעירים עם הפזמונים הללו, שאיפשרה להם ללוות את עצמם תוך כדי שירה, מבלי להכיר ולו תו אחד על כלי הנגינה. זה עבד מצויין כי כל תלמידיי, בלי יוצא מן הכלל, הכירו ואהבו מאד את 300 הפזמונים הקנוניים ברשימתי. גם אני נהניתי, כי זימרתי איתם בצוותא והעברתי את השיעור בנעימים.

האם אפשר להפעיל את השיטה הזאת על צעירים בני ימינו? לדעתי התשובה שלילית, מכמה סיבות: ראשית, פזמונים רבים מהרשימה הקנונית שלי אינם אהובים במיוחד על הדור הצעיר. שירי ארץ ישראל הקלאסיים נטחנו עד דק בהשמעות אינסופיות, והמימד האכסטטי שלהם התעמעם עם הזמן. זמינות ונגישות הופכות את הנדיר לבנאלי ואת הקדושה לחולין. בקיצור, כמו בתחומי צריכה רבים אחרים, גם במוסיקה – השעמום מחליף את ההתלהבות בשל עודף שימוש. הבנאליזציה והטרוויאליזציה של הזמר העברי נוצרה בעקבות ריבוי אמצעי וערוצי התקשורת, והתפתחות תעשיית השירה בציבור. אני מתכוון לכל אותם "טישים חילוניים" דביקים, צפויים וממוחזרים.

אפילו הקאברים (גרסאות כיסוי) שהופיעו כאן לאחרונה, כשלוליות אחרי הגשם, הצליחו להחיות את הריגוש רק לזמן קצר. שהרי כמה פעמים אפשר עוד לשמוע את "עטור מצחך" וכמה פעמים אפשר עוד לשיר בהתלהבות "האמיני יום יבוא"? (ולא רק בגלל שהיום הזה קצת מבושש להגיע).

שנית, מקצת מהשירים ברשימה הקנונית פשוט הוכנסו לבוידעם הישראלי (בעצם גם המילה הזאת והחדרון הקטן שהיא ייצגה, נעלמו מחיינו). הדור הצעיר אינו מתעניין במיוחד בעבר ובקושי מתעניין בעתיד. אם תקישו ב-Google את המילה "בן גוריון" תגלו ששני המופעים הראשונים ברשימה הם האוניברסיטה בנגב ושדה התעופה. ראש הממשלה החשוב בתולדותינו, שעליו נקראו שני המוסדות הללו ועוד רבים אחרים, מופיע רק רביעי ברשימה – אחרי הקישור (לינק) "לוח טיסות זמן אמת". גם ב"מנוע החיפוש" המצוי במוחם של צעירינו, שדה התעופה הוא ככל הנראה האסוציאציה הראשונה ולא המיתוס הציוני המשומש והנשכח.

הפרויקט הלאומי היחיד שמצליח להקנות לצעירינו חינוך מוסיקלי-היסטורי (בדרך עקיפה כמובן) הוא התוכנית "כוכב נולד". אבל כשם שבבחינות הבגרות בהיסטוריה הם לומדים רק על אותם חלקים שעתידים להיכלל "במיקוד" (לרוב ללא הקשר וללא רצף ליניארי ומבנה סדור), כך מ"כוכב נולד" הם זוכרים בעיקר את הזמר או הזמרת שביצעו את הפזמון בזמן נתון, ואינם מתעמקים במקורות הלחנים ובמבנה הייחודי שלהם. זה דור שלCopy-Paste-Delete-Refresh עם זיכרון וירטואלי או יותר נכון ללא זיכרון קשיח בכלל.

עולם שטוח

הסיבה השלישית לאי-הרלוונטיות של רשימת הפזמונים הקנוניים שלי, עוברת מתחום הנגישות למידע לתחום הרבה יותר רגיש: רמת עיבוד המידע ומידת הרגישות לאיכות. ברצוני לטעון טענה מרחיקת לכת, שעלולה להרגיז רבים: אני טוען שאנחנו חיים בתקופת מעבר שהצמיחה דור של אנשים שטחיים, המייצרים וצורכים מוצרים שטחיים, ובכלל זה מוסיקה שטחית. כדי להוכיח את טענתי אציע תרגיל מחשבתי.

הכינו רשימה של 300 להיטים עבריים שנוצרו כאן בעשור האחרון. כולם פזמונים האהובים במיוחד על שיעור גבוה של בני נוער. עכשיו נבחן מה מאפיין את הרשימה הזאת ונשווה אותה לרשימת הלהיטים של הזמר העברי הישן (זה שקדם לעשור הנוכחי).

המאפיין הראשון הבולט לעין ולאוזן הוא רמת התחכום הנמוכה. דומני שהרשימה החדשה אינה יכולה להוות פלטפורמה יעילה ללימוד אקורדים (בשיטה שבה נקטתי בזמנו) מהטעם הפשוט שרוב הפזמונים האהובים היום על בני נוער אינם מורכבים מבחינה מוסיקלית ועשויים פחות או יותר מאותם 4-5 אקורדים בסיסיים (לרוב אקורדים של מז'ור ומינור בלבד במתווה חילופין פשוט ונדוש). כלומר, התלמיד שישתמש ברשימה הזאת פשוט יצעד במקום ולא יתפתח מבחינת הנגינה (לא ילמד אקורדים מורכבים יותר המלווים מלודיות מורכבות). לא בכדי רק מעטים פונים היום ללימוד נגינה סיזיפי אצל מורה מקצועי. הצעיר/ה אומר לעצמו: מדוע להתאמץ אם במילא את רוב השירים שאני אוהב אפשר ללמוד לנגן בשבוע?

השטחיות ואהדת הקלישאות עוברות לכל אורך החזית החברתית ואינה אופיינית בהכרח לקבוצות מעוטות השכלה. הנה כי כן, במוסיקה האלקטרונית המושמעת במועדונים אין כלל התפתחות מלודית והיא בנויה בעיקר על מונוטוניות מהפנטת שנועדה להכניס את הגוף והנפש לטרנס (בסיוע משקאות וסמי הזייה). המוסיקה המזרחית היא פחות או יותר ווריאציות על אותה מלודיה ואותן מילים (עם חריגים בודדים בלבד) וכך גם מוסיקת האם-טי-וי, שהיא לא יותר מ"נערת ליווי" לקליפים ויזואליים מתוחכמים ומקוריים באמת. אפילו הצלופן של "מוסיקת אמצע הדרך" היום פחות בוהק מהצלופנים העבריים של פעם. קחו לדוגמא את הפזמונים הקליטים והפופולאריים שהלחינו בזמנו דובי זלצר, בני נגרי, קובי אושרת, נורית הירש, צביקה פיק, ואפילו "אתניקס" ורמי קליישטיין. הם יפים, מקוריים ומתוחכמים לעין שיעור יותר מהלחנים המושרים בעשור האחרון על ידי כוכבי "אמצע הדרך" (Main stream) צעירים, כגון מיה בוסקילה, יוני בלוך, אייל גולן, שרית חדד, עידן יניב, עברי לידר, מירי מסיקה, דניאל סלומון, שלומי סרנגה, קרן פלס, איה כורם, משה פרץ, קובי פרץ, ואיציק קלה.

אז נכון, גם לביטלס היתה פשטות גאונית וגם הבלוז הוא מונוטוני ביסודו. אבל הפשטות של הביטלס ובני דורם היתה המקור ולא החיקוי ואת המונוטוניות של הבלוז איירו אלתורים מורכבים מאוד.

מה שמדהים היא לא כל כך העובדה שמיוצרים כאן כל כך הרבה חיקויים וכל כך הרבה מוסיקה משעממת ושבלונית. מה שבאמת מדהים היא העובדה שהביקוש למוצרים הללו כל כך גבוה, והוא חוצה כאמור עדות, מעמדות ורמות השכלה וסטטוס כלכלי. שלמה גרוניך המוכשר חזה את הנולד כבר בשנות השמונים, כאשר מרוב תסכול ומרירות על אי שידור פזמוניו ברדיו חיבר את הפזמון האירוני "שירים פשוטים": "כולם רוצים שירים פשוטים / שירים בשני אקורדים / כולן דורשות מילים פשוטות / שלא אומרות לי שום דבר. / יוצאים לרקוד רוצים לשמוח / לא לחשוב יותר מדי / לשיר בשני קולות / שעם ישראל עוד חי."

באופן פרדוכסלי, בשל פשטותו, הפך הפזמון הזה לאחד מלהיטיו של גרוניך. אבל זה לא עזר למלחין המחונן להישאר זמן רב במרכז התודעה. רוב הקהל הישראלי דחה את מורכבות לחניו והוא מצא עצמו, כמו רבים מחבריו, בשולי רשימות הפליי-ליסט ותוכניות האירוח.

אז מדוע כל כך מתלהבים היום מהג'אנק?

תשובה אחת היא שהבורות "חזרה לאופנה" ואופקים רחבים נעשו סימן לפלצנות, פלספנות ובזבוז זמן. כולם מנסים לצוף בשיטפון המידע, וכאשר צפים מאבדים קשר עם הקרקע.

זאת ועוד: אנחנו בעידן הנובו-ריש – טיפוס גלובלי שצמח בחברה הפועלת על פי חוקים קפיטליסטים טהורים (ולכן גם צרי אופק) של כדאיות. זה עידן שבו אוסף גדול של משפחות שעברו מוביליות מעמדית, עם כוח קנייה עצום, מכתיבות את הטעם. מבחינה דמוקרטית זו זכותן המלאה ולכאורה אין מקום לבוא בטענות לאיש. אבל מותר להודות שיש לתופעה הזו מחיר – בעיקר בכל הנוגע לשכיחות ולנגישות של מוסיקה איכותית. יש לכך השפעה גם על מעמדם של ערכי יסוד בחברה, כגון חתירה למצוינות, תגמול הולם על מאמץ והבחנה בין אמת לשקר.

צרכניה העיקריים של החברה הנובו-רישית נתפסים בקלות לסממנים החיצוניים המאפיינים את הקיטש, ועיוורים למשקעי עומק ולמניפולציה הרגשית שעושים בהם יצרני התרבות. זה ניכר כמעט בכל דפוסי הצריכה – ממזון ואופנה וכלה בעיצוב הבית. יש כאן בעצם מעגל קסמים: היצרנים והמפיצים מחויבים לרייטינג הכלכלי (שהפך לשיקול-על בתהליך המסחר), ולכן הופכים מרצון או בעל כורכם למשכפלי הבינוניות והרדידות. הצרכנים, בטוחים מצידם, שהחומר המשודר נתפס גם בידי מנהיגי הדעה בתקשורת כאיכותי וממשיכים לצרוך אותו בגאווה. תחנות רדיו המשדרות מוסיקה ייחודית ואוונגרדית, כמו 88FM הממלכתית, בקושי שורדות, כי הביקוש למוצרים איכותיים יורד (בכל התחומים). היום גם צאצאי השכבה המשכילה בישראל, אותה שכבה שצרכה בעבר מוסיקה איכותית, מעדיפים ג'אנק-מיוזיק.

כמובן שעולה כאן שאלה פילוסופית וסוציולוגית אודות תפקידם של כלי התקשורת בחברת ההמונים: האם הם צריכים רק לשקף את טעם הציבור או גם לעצבו (כלומר לחנך)? כיוון שאין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזאת וכיוון שהיריעה קצרה, אדלג עליה.

כאן חייבים להדגיש נקודה עקרונית: הדור הצעיר צורך ומייצר ג'אנק-מיוזיק בכמויות עתק בין השאר, ואולי בעיקר, משום שהוא אינו מודע לעובדה שמדובר במוצר ממוחזר. לא אחת אני מוצא עצמי מתבונן פעור פה בבחור או בבחורה צעירים, המזמרים את השירים החדשים שזה עתה חיברו. הם למדו 5 אקורדים וארבעה מוטיבים מוסיקליים, הם אינם קוראים תווים והשכלתם ההיסטורית בתחום המוסיקה דלה. ובכל זאת יש להם דימוי עצמי של אומנים מיוסרים (למרות שרובם גדלו בצמר גפן מתוק) והם בטוחים שהם המציאו את תוף מרים. בעבר היו לועגים לחובבנים. היום גם שומרי השערים של הרדיו והטלוויזיה (מפיקים, חברי וועדות הפליי-ליסט וכדומה) נושאים אותם על כפיים ומצביעים עליהם כעל ההבטחה הבאה. בדרך כלל זו הבטחה המתנדפת מהחלל הציבורי עוד לפני שניתנה לה הזדמנות לקיים משהו.

הצעירים של היום נוטים להתאהב בקלות בג'אנק-מיוזיק, גם משום שרבים מהם, רבים מדי, מפונקים ועצלנים (בהכללה רחבה כמובן, המקפחת את היוצאים מן הכלל). גם לא מצפים מהם להתאמץ – לא בבית, לא בבית הספר ולא במוסדות להשכלה גבוהה (שכבר אינה כל כך גבוהה). מוסיקה מורכבת דורשת מאמץ אינטלקטואלי ורגשי. אבל בעולם שבו הסאטלן הוא גיבור תרבות, צומחת גם מוסיקה סאטלנית. דור שהתמכר לקטשופ ומיונז בלחמניה שלו, סביר שיתמכר לקטשופ ומיונז מוסיקליים, בפרט כאשר המוסיקה עטופה באפקטים דיגיטליים, שמגדילים את הרושם הראשוני ויוצרים אריזה המחפה על ריקנות.

אנקדוטה: לפני מיספר שנים הכנתי שיעור באוניברסיטה על פרסומות ברדיו ובטלוויזיה. למרבה הפתעתי כאשר השמעתי את הג'ינגלים בכיתה, כל התלמידים הצטרפו בשירה ובמחיאות כפיים צוהלות. אכן שירה בציבור בנוסח פוסט-מודרני.

הוריהם של הצרכנים המוסיקליים החדשים גידלו אותם כנסיכים ונסיכות ונזהרו לא לבקר את ילדיהם כדי לא לפגוע חלילה ברגשותיהם השבירים. בקיצור התרגלנו לשקר לצעירים והם מצידם התרגלו לשקר לעצמם – גם בתחום המוסיקלי. כאשר הכל "מדהים" ו"מגניב" קשה לפתח מסננות של איכות וקשה לשכלל חיישנים לאיתור תרמיות ופלגיאטים.

ויש כאן עוד משהו: הדור הצעיר הורגל לזרם שוטף של גירויים קצרים ומגוונים ומתקשה להתרכז בגירוי בודד לאורך זמן. לכן הוא גם מתקשה להאזין למוסיקה מורכבת בתשומת לב, כשם שהוא מתקשה לקרוא ספרים. המוסיקה עבור רבים היא לא יותר מקולות רקע או אמצעי הרקדה. רק צעירים מעטים מסתגרים היום בחדרם כדי להאזין ליצירה מוסיקלית ללא הפרעות חיצוניות (סלולרי, טלוויזיה, מחשב וכו').

קנון הולך ונעלם

נחזור לרשימת ה-300 של העשור האחרון ונשאל: כמה מהפזמונים הכלולים בה יהפכו בעוד 30 שנה לחלק מנכסי הצאן והברזל המוסיקליים של מדינת ישראל? חוששני שספורים בלבד.

שתי רשימות הפזמונים שתיארתי בדוגמא לעיל נבדלות זו מזו גם בדומיננטיות של היוצרים. הזמר העברי ההיסטורי-קנוני גובש על ידי מיספר קטן באופן מפתיע של מלחינים מוכשרים ופוריים. סריקה של מיקבץ הפזמונים והאמנים המופיעים בפורטל המוסיקה "שירונט", העלתה את הרשימה הבאה (לפי סדר הא-ב של שמות המשפחה): אלון אולאר'ציק, קורין אלאל, אלכסנדר ארגוב, שלמה ארצי, מיקי גבריאלוב, שלמה גרוניך, יוסף הדר, נחום היימן, משה וילנסקי, דוד זהבי, אריאל זילבר, מרדכי זעירא, יוחנן זראי, עוזי חיטמן, שלום חנוך, אלונה טוראל, שלמה יידוב, מתי כספי, שם טוב לוי, דני סנדרסון, עמנואל עמירן, שמואל פרשקו, יצחק קלפטר, שמוליק קראוס, יהודית רביץ, יאיר רוזנבלום, יוני רכטר, מתתיהו שלם, אפרים שמיר, נעמי שמר.

חלק גדול מהיוצרים המופיעים ברשימת הגדולים שלעיל אינם כבר איתנו והשאר חצו את גיל השישים. כמה יוצרים מהעשור האחרון, יכולים לעמוד שכם אל שכם עם היוצרים ברשימה הזאת? דומני שאף לא אחד/ת. המשמעות ברורה.

הערת ביניים בנוגע לשמות הגדולים: בשלהי שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים הופיעו על במת המוסיקה הישראלית מלחינים מוכשרים שתרומתם לזמר העברי לא מבוטלת. אבל גם הם להערכתי נופלים במקוריותם ובמורכבות יצירותיהם מדור הנפילים שקדם להם (ולכן גם במידת תרומתם ההיסטורית). אפשר לכלול ברשימת "שחקני הספסל" של נבחרת החלומות של הזמר העברית את המלחינים הבאים (להלן לפי סדר א-ב): אתי אנקרי, אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אביב גפן, ארקדי דוכין, אחינועם ניני. הצמד סחרוף ופורטיס, יהודה פוליקר, רמי קליינשטיין ומיכה שטרית. אני רואה ברשימת השמות הללו אדוות אחרונות בגאות המוסיקה הישראלית.

אם להשתמש בדימוי נוצרי אפשר לומר שאת נביאי הדת החליפו השליחים ואת השליחים הפקידות הטכנוקרטית. ובתהליך הזה פג הקסם הראשוני ונוצר הדקדנס. כוכבי הזמר של העשור האחרון (הכוונה בעיקר לאלה שכתבו וביצעו את הפזמונים שלהם) – למשל אסף אמדורסקי, שלומי שבן, יהלי סובול, חמי רודנר, עיברי לידר, גלעד שגב, טל שגב, יוני בלוך, יהלי סובול, רן דנקר, מאור כהן, פיטר רוט, אפרת גוש, רונה קינן, וכמובן כל כוכבי השביט של סדרת "כוכב נולד" לעונותיה – אינם מתקרבים בחזונם המוסיקלי ובהישגיהם האמנותיים, לא לדרג השני ובוודאי לא לדרג הראשון של קלאסיקת הזמר העברי. מעטים מתוכם – כמו עמיר בניון ודודו טסה למשל – מדגדגים את הליגה הזאת.

מעניין להיווכח שרשימת הלחנים והמלחינים שפעלו כאן בעשור האחרון גדולה מאוד, ובוודאי גדולה בהרבה מרשימת הלחנים והמלחינים שקדמו להם. אבל חרף גודלה (ואולי דווקא בשל כך) לא מצאתי ולו מלחין/ה אחד שאפשר לומר עליו/ה ללא היסוס: הוא/היא בעל/ת שיעור קומה אמנותי. בעצם נוצר היום פרדוכס: כגודל הסלבריטאיות – קוטן הקומה. למען האמת, את רוב רובם של היוצרים והיצירות שהופיעו ברשימות של אתרי המוסיקה הישראלים כלל איני מכיר, ולא בהכרח משום שאני כבר זקן ופחות מעודכן. אני משוכנע שהסיבה לכך היא שזמן המדף שלהם היה קצר מאוד. רובם לא הותירו כל חותם ממשי ונעלמו כלעומת שבאו. המוצלחים יותר הפכו ללא יותר מרינגטון טורדני.

חשוב להדגיש כי במכרה הזמר הישראלי המתרוקן עדיין נלכדים מדי פעם יהלומים מוסיקליים נוצצים. אבל אלה הבלחות חד פעמיות, המעידות על מגמה כללית של פיזור הכישרון והידלדלותו ברמת הפרט. להערכתי זו אחת הסיבות לכך שאנשים ממעטים היום לקנות דיסקים חדשים. בעבר, כאשר קנית דיסק חדש של יוצר חשוב היתה בו איזו אמירה כוללת שנתנה לו ערך מוסף. על כל פנים הוא כלל בדרך כלל לפחות 2-3 פזמונים מרגשים ומאריכי חיים. היום, במקרה הטוב הדיסקים כוללים להיט בודד, ובשביל להיט אחד לא שווה לקנות דיסק שלם. עדיף כבר להוריד קובץ מהאינטרנט ולייצר לעצמך דיסק צרוב שהוא לקט איכותי.

מילים עצלות

גם בתחום הטקסטים ניכרת מגמה כללית של דקדנס. הזמר העברי הקלאסי, שהשתמר בזיכרון הקולקטיבי לדורי דורות, כלל, כאמור, מלים של טובי המשוררים והתמלילנים (לפי סדר א-ב): ידידיה אדמון, שמרית אור, יעקב אורלנד, עמוס אטינגר, נסים אלוני, דן אלמגור, נתן אלתרמן, מאיר אריאל, חיים נחמן ביאליק, רחל בלובשטיין סלע (רחל המשוררת), יוסי בנאי, לאה גולדברג, חיים גורי, יעקב גלעד, יוסי גמזו, יונתן גפן, עמנואל הרוסי, נתן זך, חיים חפר, יורם טהר לב, שאול טשרניחובסקי, נתן יונתן, מרים ילן שטקליס, צרויה להב, יחיאל מוהר, עלי מוהר, דידי מנוסי, אהוד מנור, דניאל סמבורסקי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, יעקב רוטבליט, אברהם שלונסקי, נעמי שמר, רחל שפירא.

ומה יש לנו היום? בעיקר טקסטים חפיפניקיים, רדודים ועילגים – תופעה שגם היא החוצה עדות, סגנונות וז'אנרים מוסיקליים. כך לדוגמא, בפזמון של מושיק עפיה "פה פה פה" (מלים: גלי שגיא, לחן: גלי שגיא וניר סנדץ'): "רואה אותך ילדה יפה צוחקת / פה פה פה פה פה פה פה פה פה / אני קורא לך אך את מתחמקת / פה פה פה פה פה פה פה פה פה / רוצה אותך ילדונת מתוקה / פה פה פה פה פה פה פה פה פה / רוצה אותך ילדונת מתוקה."

המחשה נוספת אפשר למצוא בשירו הטיפוסי של מאור כהן (מלים ולחן) "הכי יפה בעולם". השיר מביע רגשות בתחכום ומקוריות של תלמיד בית ספר יסודי: "הכי יפה בעולם / יודעת טוב מכולם / שבלעדיה אני מטומטם / הכי יפה בעולם / חשבתי שאני רואה יותר מדי / אולי אשיר לך כך / את שיר הדנדילייט / אני בא דברי אליי."

בעבר כאשר אנשים כתבו מילים לפזמונים, הם ניסו לעבור לאיזה רגיסטר גבוה יותר של צורת ביטוי. הם נהגו לחפש, למשל, מטאפורות מקוריות, או חרוזים מתנגנים. היום הצעירים לא ממש מתאמצים בכיוון. כך למשל, רועי צ'יקי ארד (הדחקן המוכר מערוץ המוסיקה) כתב פזמון (מלים ומנגינה) בשם "פיצה". מי שמאזין ללחן, ויותר מכך – מי שקורא את מילות הפזמון הזה, מבין מדוע אורך החיים של הפזמון הזה לא עלה על הזמן שלוקח להזמין פיצה Take away. גם המקוריות והתחכום של תרכובת הבצק והגבינה ושל מילותיו של ארד דומים: "חי מיום ליום / ולפעמים יום גם נגמר / בים הולך על החול / וכשבא שוכב ונרדם / רציתי רק איתה לחיות / ויחד לעשות שטויות / טעיתי בגדול / רציתי שנלך לפארק / לרקוד יחדיו לשיר של פאנק / טעיתי בגדול."

הדור הצעיר מכור לסלולרי שלו, ולא בכדי הפזמונים שלו נראים כמו מסרוני SMS מקוטעים. כך לדוגמא בפזמון "סוכרייה" ששרה רוני דואני (מילים ולחן: מקס פאדיב. תרגום: פיני ארונבייב): "לא מתקשרת לא חוזרת ולא עונה / כמעט נשארת מסתובבת ולא מחכה / ורק הראש שמסתובב חושב על מה שהיה / תשאיר מקום לעוד סוכריה / ורק נזכרת לא נרדמת ורק אותך / כבר לא סופרת משתחררת מהמחשבה / שאצלך הכל בסדר עם כל מה שהיה / תשאיר מקום לעוד סוכריה."

אגב, מה בדיוק היה כאן לתרגם?! – והאם לא קצת מוגזם ולא צנוע לאמץ לעצמך את הכינוי "סופרסטאר" (על שם אחד הפסבדו-להיטים שהיא שרה)? לא בכדי מדובר בזמרת "מומצאת" ולא אותנטית, ברוח הזמן והמקום; שכן אותה רוני סופרסטר נבחרה בשנת 2002 על ידי חברת "פופ-ארט" (של חברת התקליטים "הליקון") לככב בפרויקט מיוחד ליצירת כוכבת פופ. כדי להכין אותה לתפקיד המזוייף (כל הרעיון להמציא כוכב הוא מופרך ומניפולטיבי) היא הוכשרה במשך שנתיים בפיתוח קול, משחק, וריקוד (כך על כל פנים נכתב בוויקיפדיה).

אפילו בתחום היצירה הקבוצתית דור הוותיקים "לוקח בהליכה" את דור הצעירים הנוכחי. הנה כי כן, מתי צמחה כאן לאחרונה להקת זמר ברמתן של "תמוז" ו"כוורת"? ההרכבים שצצו בעשור האחרון נראים פתטיים גם בהשוואה לאזובי הקיר המוסיקליים של שנות ה-90 ,כגון "זקני צפת", או "איפה הילד". הלהקה היחידה שפועלת היום במרחב המוסיקלי ומייצרת איכות, היא "היהודים". אבל על פי הפרופיל הגילי שלה קשה להגדירה כלהקה צעירה.

"טיפקס", שהתפרקה לא מזמן, היא נר מהבהב במנהרה האפלה של ימינו, תודות לגאוניותו החריגה של קובי אוז – יוצר מקורי המתכתב בפזמוניו עם חיים חפר. כושר ההמצאה הרעיוני והלשוני של אוז, לצד ההומור הדק, מרהיבים ומאד לא טיפוסיים ליוצרים בני דורו; אבל הלחנים שלו ברובם פשוטים למדי, לא פורצים את גבולות המינור-מז'ור, ובעניין זה הוא אינו שונה בהרבה מבני דורו.

מפת העתיד

לסיכום, כאשר משווים בין היצירות המוסיקליות של העשור האחרון, בתחום הזמר העברי הפופולרי, ליצירות המוסיקליות של העשורים שקדמו להן (ובעיקר לאלה שנולדו כאן בשלושת העשורים הראשונים של המדינה) ניכרים הבדלים משמעותיים בין הקטגוריות ההיסטוריות: היצירות "הצעירות" פחות מורכבות (בצרופי התווים, במהלכי המלודיות ובסוגים וצירופי האקורדים), פחות אורגינליות (במבנים המוסיקליים, בהרמוניות וכו'), יותר צפויות (משתמשות בשבלונות מוכנות מראש ובחומרים לעוסים) ופחות מפתיעות (בשילובי התווים, האקורדים וכו'). הבדלים דומים ניכרים גם בתחום הטקסטים והם מחדדים את התמונה הכללית בדבר שחיקת הזמר העברי. באופן כללי מינון הקלישאות והחומרים הממוחזרים והרדודים במוסיקה הישראלית העכשווית גדול היום מאוד.

תהליך הדקדנס ניכר גם כאשר משווים בין השגי היוצרים משתי התקופות. אין זה מקרה שהעשור האחרון לא הצמיח ענקי מוסיקה מקומיים, המתקרבים מבחינת שיעור קומתם האמנותית (כמות ואיכות היצירות שיצרו) לשיעור קומתם האמנותי של דור הנפילים (רשימת הגדולים שהוצגה לעיל).

חייבים להדגיש שטענתי זו מבוססת בינתיים בעיקר על תחושה שגובשה בין השאר מסקירה של כמה מאות יצירות מכל הזמנים (הרשימות מופיעות באתרי המוסיקה). יתרה מזאת, ביססתי את טענתי בעיקר על מדד אחד: מורכבות האקורדים. כדי לתקף ולאושש את טענתי מבחינה מדעית, נדרש מחקר מעמיק, הפורט מבנים מוסיקליים למבנים מתמטיים (זה ניתן לבדיקה באמצעות תוכנות מחשב).

אז מה צופן העתיד לזמר העברי? להלן אנסה לספק תחזית זהירה:

נקודת הרוויה של צריכת הג'אנק. הג'אנק המוסיקלי ימשיך לזרום בטווח הקרוב, כמי אפסיים לים, בעיקר לנוכח הפרופיל הטיפוסי של קהל היצרנים והצרכנים ולנוכח עריצות הרייטינג. אבל אפשר להתנחם בעובדה שגם לצריכת ג'אנק יש נקודת רווייה. כבר היום ניתן להבחין בסימנים מבשרים לבוא ההתפכחות והביקורת העצמית, למשל בדמות המערכונים המשעשעים של "ארץ נהדרת", הלועגים למוסיקה הממוחזרת בישראל. נקודת ה-Tipping Point תגיע ותצמיח מן הסתם כמיהה למוצרים מוסיקליים איכותיים יותר, שתביא גם לגילוי כישרונות נסתרים הפועלים היום בשולי הבמה הישראלית (למשל, בתחום הג'אז או המוסיקה האלקטרונית).

מגמת "ההטפשה המוסיקלית" תיבלם גם בשל העיקרון האוניברסאלי הידוע, האומר: "אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן".

מיצוי האפשרויות המתמטיות. אבל אם מישהו חושב שזה מה שיציל את הזמר העברי ממוות בשיבה טובה, טעות בידו. חופים הם לפעמים געגועים לנחל, אבל גם החוף וגם הנחל עומדים להישטף בצונאמי בינלאומי. בעצם הגלים הקדמיים כבר כאן. "כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל," שר מתי כספי וצדק. המוסיקה המערבית מורכבת ממולקולות בהרכב משתנה של 12 תווים אטומיים. קלות הייצור וההפצה של המוסיקה היום (אולפנים פרטיים, אינטרנט וכו') מאיצים את תהליך מיצוי האפשרויות. זו תחזית מתמטית ולא ספקולציה סוציולוגית. לכן, איכות ומקוריות יעשו תכונות יותר ויותר נדירות במוסיקה המערבית ועידן הענקים לא ישוב. הבאנליזציה של המוסיקה תשפיע על ייחודיותו של הזמר העברי ותעלים אותו עם הזמן כז'אנר מובחן.

עזרי מקוריות. בשל מיצוי האפשרויות יצמחו, ולמעשה כבר צומחים, "עזרי מקוריות": עיבודים חדשניים וגרסאות כיסוי של יצירות מקוריות, לצד שילובים רבים ומפתיעים יותר. דוגמא עדכנית למגמה הזאת, שתלך ותתחזק, ניתנה לאחרונה בביצוע המיוחד והמרגש של "עץ השדה" (מלים: נתן זך, לחן: שלום חנוך), על ידי מרים טוקאן הערבייה-הישראלית, במסגרת "כוכב נולד".

יצירות רב ממדיות ורב חושיות. אבל דומה שגם העזרים המוסיקליים הללו לא יחלצו את המוסיקה מהבנאליות ויחייבו את היוצרים להפיק יצירות רב ממדיות ורב חושיות כדי לרגש ולחפות על היעדר מלודיה מקורית. המגמה ניכרת כבר עתה בערוצי המוסיקה: הממד הוויזואלי של הקליפים חשוב היום לא פחות ובעצם יותר מהממד המוסיקלי. מי יודע, בעתיד נוכל לא רק לשיר על "שמלה אדומה ושתי צמות" ואפילו לא רק לראות את הנערה, אלא גם להריח את הבושם שלה ולשוחח איתה על אפשרויות שונות לסיום הפזמון. במילים אחרות, המחשב יחזק את מגמת איחוד סוגי המדיה ואת האינטראקטיביות, שתחדור לכל פינה בחיינו.

המשך הגלובליזציה המוסיקלית. ישראל היתה במשך שנים רבות אי סגור ומסוגר והדבר השפיע מאוד על הטעם הישראלי ועל דפוסי צריכת המוסיקה בארץ. היום הישראלים מרבים לטוס לחו"ל והתקשורת החדשה מאפשרת להם לחוות בזמן-אמת אירועים גלובליים ולצרוך מוצרים גלובליים. בינתיים הישראלים נאמנים עדיין למוסיקה המקומית, יותר מאשר למוסיקה בשפות אחרות; אולם כשם שההמבורגר הביס את הפלאפל וכשם שהג'ינס דחק את החאקי, כך גם הצליל המערבי הבינלאומי דוחק בהדרגה את הזמר העברי המקומי. בעניין זה ישראל אינה שונה ממקומות אחרים בעולם.

היחלשות התרבות הלאומית מקרינה על ירידת מעמדם וחשיבותם של המותגים המקומיים והמסורות העממיות על פני הגלובוס כולו. כבר עכשיו רוב הפזמונים הפופולריים המופצים במזרח הרחוק, באמריקה ובאירופה נשמעים אותו דבר.

האמנם ראשית הסוף? אז אולי במקום לדון בסוף עידן הזמר העברי נדרש לדון בראשית סוף עידן המוסיקה בכלל, כפי שהיכרנו אותה עד היום. אולי באמת צריך להכיר בעובדה שמה שהיה לא יהיה ושעידן הגלובליזציה והדיגיטציה עומד לשנות לא רק את דפוסי התקשורת בין בני אדם ואת המבנים הארגונים המסורתיים של החברה האנושית, אלא גם את דפוסי הגירוי והתגובה שלנו.

כיוון שתהליכים אלה – המתרחשים בכל רחבי העולם - כבר אינם תלויים בנו, נאלץ בינתיים להמשיך להוסיף עוד קיסם למדורת הקומזיץ המוסיקלי המקומי, ולשרוף בעל כורחנו את שאריות הקלאסיקה של הזמר העברי.

אהוד: תרשה לי להוסיף פן חשוב, שלמדתי בשנים הארוכות שבהן הייתי חבר דירקטוריון אקו"ם. המלחינים הקלים החלו להתקנא בתמלילנים, ששותפים עימם בתמלוגים, ואילו הזמרים המבצעים החלו להתקנא בתמלילנים ובמלחינים גם יחד, והתוצאה היא שלמעט יוצרים כשלמה ארצי, שנשאר נאמן לעצמו כל השנים כתמלילן, מלחין ומבצע – כיום מלחינים כותבים גם את המילים, ועוד יותר מכך – זמרים כותבים מילים וגם לחנים, וככה זה נשמע! תאוות הבצע ושיגעון הגדלות והחובבנות של הזמרים, שכבשו לעצמם גם את יצירת המלל והלחן – היא שהורגת את הזמר העברי!

 * * *

אלישע פורת

ועוד לעניין איליה ארנבורג 

אבקש להעיר לכתוב במאמרו של ד"ר יוסף גוברין, שהביא ליטמן מור [גיליון 552].

 1. ספרו המתורגם-לעברית של איליה ארנבורג נקרא: "אנשים, שנים, החיים (פרקי זכרונות)", עם ה"א הידיעה, תירגם אליהו פורת. שני חלקים א' ו-ב', ספרית פועלים תל אביב, 1961.

2. אליהו פורת ז"ל תירגם גם כמה פרקים מכרך ג' של הספר המקורי ברוסית. אך בעברית הוא לא יצא לאור עד היום. שני פרקים מתוך כתב היד המתורגם, משל אבי, אליהו פורת, הבאתי בספרי "קריאה מאוחרת", גוונים, 2008. חידה היא בעיניי עד היום, מדוע עצרה הוצאת ספריית פועלים, ולא השלימה את הוצאת הכרך השלישי.

 3. אחת הסיבות המשוערות לאי-הוצאת הספר, היא פרסום דברי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הרוסית, שהציגו באור מדהים אכזרי ומפתיע את פשעי המשטר הסטאליניסטי, שאיליה ארנבורג היה שותף מאד בכיר בו. לאחר הפרסום הזה אפשר וההוצאה לא מצאה טעם בהמשך ההדפסה. 

4. עצוב לחשוב היום שנקודת המחלוקת האמיתית, כביכול, בין יהודי בריה"מ לבין השלטון הסטאליניסטי המרושע – עם איליה ארנבורג כנציגו וכשופרו – נסבה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. זה פשוט לא רציני.

האנטישמיות הנוראה, החיסולים של שנות השלושים, חיסול תרבות העברית והיידיש, האיסור על יציאת יהודים, איסור חופש הפולחן, ההלשנות הנוראות, טיפוח הייבסקציה ועוד ועוד – אלו היו רק מעט מהגזירות שאיתן היו צריכים יהודי בריה"מ להתמודד. הרבה לפני "התאונה ההיסטורית" של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. ובכל אלה הגזירות הסכים "היהודי הפרטי של סטאלין", איליה ארנבורג, עם שלטון העוולה.

 5. אני מבין שעדיין לא נתגלו עדויות ממשיות על מלשינותו של ארנבורג. לעניות דעתי זה רק עניין של זמן. אין לי צל של ספק, שכמשרתו המסור של סטאלין, הוא הלשין על מי שנתבקש ואולי גם יותר מכך. כל ניסיון מגוחך, כמו במאמר של גוברין, ובדבריו של ליטמן מור – להציגו כלוחם חרות לעמו בעיקר ולארצו, הוא תמים, מוטעה ומטעה, וחסר בסיס.

 * * *

מראה מקום לפרסום הראשון

של מאמרו של ד"ר יוסף גוברין [גיליון 552]

ליטמן מור יקירי,

תודה רבה לך.

הנושא [של מאמרי] איננו הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, כי אם איליה ארנבורג.

מחצית המאמר (בערך) פורסם בכתב העת "בחינות", כתב עת לעיון ולחקר יהדות ברית המועצות ומזרח אירופה, האוניברסיטה העברית בירושלים, גיליון מספר 7, 1977, ע"ע 146-147. כתב עת זה פסק להופיע לפני שלושים שנה לערך.

את מחציתו השנייה של המאמר הוספתי, בעיקר החלק הראשון, מעין מבוא לאירוע הנועד לתת רקע למיקומו של ארנבורג בכתבי-העת הספרותיים של בריה"מ באמצע שנות ה-60.

כל טוב לך ולכל אשר לכם,

יוסף גוברין

* * *

צפירה יונתן: כל כך הרבה כעס ושיטנה

שלום לאהוד,

 אני קוראת ושוב קוראת בעיתונך ומחפשת שביב של אור... כל כך הרבה כעס ושיטנה, אהוד!

תודות לאליהו הכהן אני נאחזת בתקווה לעוד.

קבל את דבריי, הבאים מתוך רצון טוב והערכה אליך.

 אם תרצה, פרסם את דברי אלה.

צפירה יונתן

אהוד: אני מתפלא עלייך. הלא המכתב העיתי מלא תקווה ואמונה בצדקתנו – לעומת כל הרעל והחרא ששופכים על הציבור העברי התקשורת, הפוליטיקאים והעיתונים היומיים ובראשם "הארץ"!

אנחנו אולי היחידים העומדים בפרץ נגד גל השינאה העצמית וליקוק התחת לפלסטינים ולמדינות המערב – ששוטף את האינטלקטואלים הישראליים!

אין אצלנו שיטנה! יש מאבק מר ותקיף על צדקת קיומנו כאן! וכן, יש כעס על המשטינים! מישהו הרי צריך לומר להם בפנים את האמת, מישהו שאינו תלוי בהם ומצפצף עליהם ולא עושה שקר בנפשו כדי למצוא חן בעיניהם של בעלי הדיעה שהם גם בעלי המאה!

* * *

דודו אמיתי: ימים טובים וציונות הומנית

ציטוט מגיליון 552: אהוד: דינה, אם עמוס עוז היה אומר שהשמש לא תזרח מחר, חצי מהישראלים היו משוכנעים שאכן כך הדבר, וכי האור שהם רואים אינו אלא חושך צבוע. " 

 דודו אמיתי: חצי מהישראלים מקבלים כל מה שעמוס עוז אומר?! "הצחקתם את הנח"ל" אומרים אצלנו (יוצאי גדוד 50 לפחות).

 איזו בדיחה גרועה ו/או הפלגה/פנטזיה ספרותית המעידה על השתלבות באזור (ברכותיי אהוד). 

אם זה היה כך למר"צ כבר היו 50 מנדטים וב"חדשות בן עזר" היו פחות כותבים מהסוג הצודק תמיד, הזִכרי והממורמר, המפליא חבטותיו על כל עבר, החכם בעיני עצמו, שעיניו עיוורות תמיד לכל מה שאינו מריח מ"העולם כולו נגדנו" ובמיוחד אם לעולם קוראים חומסקי, וולצר, קושנר, אנרי-לוי, סרקוזי, מרקל, עמוס עוז וכל שאר האנשים והנשים הכי טיפשים בעולם (שכן לולא סכלותם לא היו מגיעים לאן שהגיעו ולא היו משוקצים מעל דפי "המכתב העיתי" ובחוצות פתח תקווה). 

ימים טובים וציונות הומנית,

דודו אמיתי

גבעת עדה

אהוד: בוודאי! איך ידעת? אנחנו אידיוטים ואילו הנזכרים אצלך לעיל הם החכמים והצודקים, ורק את ארדואן שכחת להוסיף! ותתפלא, חצי מהישראלים אכן מקבלים את דברי עמוס עוז כדברי אלוהים חיים אבל לא מצביעים למפלגה שעליה הוא ממליץ כי הם לא עד כדי כך פתאים. אולי לכן רבים מהם קוראים את "חדשות בן עזר" ומדי שבוע נוספים חדשים.

ודע לך, לולא נוסדה פתח תקווה ספק אם גבעת חביבה היתה קיימת. ראה דברי בן גוריון המופיעים לבקשתו בראש כל גיליון של המכתב העיתי שלנו.

אלה דברי ציוני זִכרי, נידח, ממורמר, לא-הומני – כמוני.

* * *

מומלץ בצפייה. לא כולם נגדנו!

וסליחה מדודו אמיתי שאנחנו מביאים דברים של אידיוט ממורמר שכזה!

http://www.hosem.org.il/Jp/גלן-בק-חושף-את-משט-השלום-לעזה

* * *

אורי הייטנר

חוכמת הזקנים

לפני כעשרים שנה, התאבד יחדיו זוג מבוגר, בני כשבעים אם זיכרוני אינו מטעני, באחד הקיבוצים בדרום הארץ. במכתב שהשאירו הם כתבו שאין הם רוצים להיות נטל ולכן הם מעדיפים לסיים את חייהם בכבוד, בעודם במצב טוב.

ההתאבדות עוררה רושם רב והתקשורת הללה את המעשה הנאה והמכובד, כאילו היה מופת, מודל לחיקוי. אני זוכר שקראתי את הדברים ולא ידעתי את נפשי. איזה מסר מעבירים המהללים והמשבחים את המעשה להוריהם, לציבור הזקנים?

והנה הופיע צדיק אחד בסדום. נחום ברנע כתב מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו יצא חוצץ נגד התגובה המקובלת בדעת הקהל. הוא טען שהמסר של מהללי המעשה הוא מסר הרסני, המתייחס לזקנים כאל נטל שאנו, הקהילה, איננו מעוניינים לשאת. לאורך עשרות השנים האחרונות קראתי אלפי מאמרים של נחום ברנע, ועם אף מאמר שלו לא הזדהיתי כל כך. ראיתי בו ביטוי לערכים היהודיים של כבוד לזקן, של ערבות הדדית, של "והדרת פני זקן".

השבוע כתב נחום ברנע מאמר ארסי נגד ועדת הבירור המשפטית שהקימה הממשלה בעקבות המשט. במקום לטעון לגופו של עניין, ברנע (בעצמו נער צעיר בן 66) מיקד את ביקורתו בגילם המתקדם של חברי הוועדה ואת הבחירה בהם הציג בלעג וסרקזם כבחירה של נתניהו בעוברי בטל קשישים שכבר אינם יכולים להזיק לו.

איך התדרדר ברנע למקום הזה?

בדרך כלל ברנע אינו שפוט של המשפטיזציה של החברה הישראלית; להיפך הוא ממבקריה הבולטים. אולם במקרה זה הוא חלק מהרוח הרעה הזו. אחד הסעיפים המזיקים של המשפטיזציה היא תרבות ועדות החקירה המשפטיות.

תרבות זו מעמידה שופטים לשפוט על פי דין משפטי – פעולות מדיניות ופוליטיות לגיטימיות (גם אם שנויות במחלוקת) של הדרג המדיני, מתוך ציפיה מראש לשורה תחתונה – לא של לקחים שיש להפיק, אלא של מסקנות אישיות, כלומר פיטורי הדרג המדיני. ועדת החקירה אמורה להחליף את הביקורת הפרלמנטרית והציבורית. מסקנותיה אמורות להחליף את הכלי הפרלמנטרי של אי אמון בממשלה ואת הכלי הציבורי של החלפת השלטון בבחירות.

ועדה שלא תמליץ על הדחת הדרג המדיני תוגדר כ"וועדת טיוח". זו הגדרה מראש – חברי הוועדה יודעים מראש שיוקעו אם לא יספקו את הסחורה.

חלק מן התרבות הזו, בשנים האחרונות, היא דה-לגיטימציה לוועדות חקירה שאינן ממלכתיות ולחבריהן. כך לוותה ועדת וינוגרד לכל אורך דרכה בביקורת, בעתירות לבג"ץ ובפסילה אישית של חבריה, וכך היה בניסיונות להקים הרכב מקצועי לוועדה זו, מיד לאחר מלחמת לבנון השניה.

וכך גם עתה – אנשים שבעבורם ביקורת על שופט בית המשפט העליון מוקעת בדרך כלל כחילול הקודש, משתלחים בגסות ובחוצפה בשופט טירקל, כדי ליצור דה-לגיטימציה מראש למסקנות הוועדה בראשותו, שכלל לא נועדה, ובצדק, להיות מעל הדמוקרטיה, אלא לבדוק את סוגיית החוקיות של פעולות ישראל בסגר ובסוגיית המשט.

הדה-לגיטימציה הגיעה לשפל מוסרי בהשתלחות בחברי הוועדה בשל גילם המתקדם.

אנו חיים בעידן שבו אנשים מאריכים חיים, ויש המאריכים חיים במצב גופני ובוודאי מנטאלי טוב, וביכולתם להמשיך ולתרום לחברה. ייתכן שאין הם כשירים עוד לתפקידים ביצועיים, אך כוחם במותנם להיות חכמי העדה, ולו בשל הניסיון הרב שצברו עם השנים. והרי המסורת היהודית היא של הערכה וכבוד לחכמת הזקנים.

ועדת חקירה או בדיקה, היא תפקיד קלאסי לחכמי העדה. חברי ועדת טירקל, פרופ' רוזן ואלוף (מיל') חורב הם אנשים מנוסים מאוד, חכמים מאוד, בקיאים מאוד ומוערכים מאוד, וביכולתם למלא את התפקיד שהוטל עליהם בצורה טובה יותר מכל הרכב אחד. אני בז לכל מי שמבקר את הרכב הוועדה בשל גילם המתקדם של חבריה.

בתנועת "הדרך השלישית", שהייתי ממייסדיה, היה פורום בלתי פורמלי, חסר כל סמכויות, של אנשים חכמים שהיה ראוי להקשיב להם (לצערי, הם פרשו מן התנועה עם הפיכתה למפלגה, צעד שהם התנגדו לו). קראנו להם "הפלמ"חניקים". היו אלה ארבעה אישים – המשורר חיים גורי והאלופים במיל' יצחק חופי (חאקה), צביקה זמיר ועמוס חורב.

עם חיים גורי אני עומד בקשר עד היום ויכול להעיד ממקור ראשון שמדובר באדם צלול כבדולח, שחוכמתו ראויה להאיר לנו את הדרך. עם האחרים איני בקשר, אך אני מבין שגם צלילותו של חורב (שאגב, הוא צעיר בשנה מנשיא המדינה, שגם מתנגדיו הפוליטיים לא יפקפקו בכושרו) היא מוחלטת.

עמוס חורב, מי שהיה אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון, הוא אחד האנשים החכמים, הישרים, הערכיים והצנועים שפגשתי מימיי. הוא גם בעל ניסיון בוועדות חקירה (למשל, הוא עמד בראש ועדת חורב לחקר הטבח במעלות, 1974). הביקורת עליו בשל גילו נפסדת, מכוערת, ביטוי לרוע ולשחצנות הקיימת בחברה הישראלית.

הרכב ועדת הבירור שהקימה הממשלה הוא מצויין, ואני מאמין שרבים בעולם ישתכנעו ממסקנותיה.

... אלא אם כן, הם קוראים את העיתונות הישראלית.

נ.ב.

אני קראתי את "הביתה" בנשימה עצורה, ביומיים. לא יכולתי לעזוב את הספר.

אהוד: כל ועדת בדיקה או חקירה למשט (אלא אם מדובר בהפקת לקחים פנים-צה"לית) – היא מיותרת, ואינה אלא התרפסות וכניעה צ'מברלינית לאובמה הפרו-מוסלמי, למדינות המערב הצבועות ולתקשורת התבוסתנית בישראל. מצד שני, אחת הסיבות לעליבותו המטומטמת של המכתב העיתי, כפי שאתם רואים גם מן המילים האלה – היא שהעורך הראשי הוא כבר בן 74!

* * *

אהוד נצר: פרס אייכּה?

אהוד שלום רב, 

במלחמה כמו במלחמה. אנחנו תחת התקפה ויש להתגונן. המעשה נכון, לעניות דעתי, שכבוד הנשיא, חתן פרס נובל לשלום, היה צריך היום לעשות – הוא להתפטר ממשרתו הכבודה ולהתמנות, כמובן בתאום מראש, לשמש כשר ההסברה של ממשלת ישראל. כוחו הבלתי נדלה והבהיר בהעלאת דברים בפני כל ציבור יוקרתו בעולם, ועצם האפקט שמעשהו יעשה, יהיה הדבר הנכון ברגע קריטי זה לעשות.

בברכה,

אהוד נצר

ירושלים

נ.ב. הדבר לא פותר אף אחד מאיתנו, המסוגל לכך, להתגייס אישית או יחד עם קבוצת חברים על מנת להתכתב בנדון עם עמיתים, ידידים וקרובים בחו"ל, ופעולות אחרות היכולות לסייע במאבק ההסברתי.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז ורבים סבורים כמוך, אבל לשם כך אין על פרס להתפטר. להיפך, דווקא כנשיא עליו להשמיע קולו ולהוליך את מסע התמיכה בישראל!

* * *

חנן רותם

טורקיה, לא שכחנו את אסון "סטרומה"

לאחרונה, בעקבות פרשת המשט לעזה, הוזכרו אירועים ימיים שונים, ובכללם אסון "סטרומה", שהיה האסון הגדול ביותר בתולדות ההעפלה, ויש לו קשר ישיר לאטימותה של טורקיה.

ספינת הנהרות "סטרומה" נבנתה בשנת 1830 [אולי 1930?] ושייטה בעיקר על הדנובה. בדצמבר 1941, כשעגנה בנמל קוֹנְסְטַנְצָה שברומניה, עלו על סיפונה יותר מ-760 מעפילים – נשים, גברים וילדים. מטרתם היתה לברוח מהמשטר הפאשיסטי בראשותו של יוֹן אַנטוֹנֶסקוּ, בעל בריתו של היטלר, ולהגיע לארץ-ישראל. אולם כשהגיעו לים השחור, התקלקל מנוע האונייה הרעועה, והיא נגררה לנמל איסטנבול ועגנה בו עשרה שבועות במאמצים לתקנה ולהשיג אישורים להשלמת מסעם של הפליטים.

ממשלת טורקיה התנתה את המשך עגינת האונייה בנמל איסטנבול בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזאת לא נמצאה. גם הבריטים סירבו להתיר את עלייתם של המעפילים לארץ, אף אם יקוזז מספרם ממכסת הסרטיפיקטים.

הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה. הקהילה היהודית באיסטנבול שלחה להם אספקה, אולם זו אזלה – והרעב והצפיפות הביאו עימם מחלות מעיים ותשישות.

הבריטים לחצו על טורקיה להחזיר את הנוסעים לרומניה, ולבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 נקשרה "סטרומה", עם מנוע מקולקל ובלי עוגן, לספינת גרר טורקית. היא נגררה אל מחוץ למים הטריטוריאליים של טורקיה, כשמאות אנשים מצטופפים בתוכה.

למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, הבחינה צוללת סובייטית באונייה חשודה במימי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. מפקד הצוללת סבר כי זו אוניית אוייב, ושיגר אליה טורפדו. "סטרומה" ירדה למצולות, ורק אחד המעפילים ניצַל.

הידיעה המרה על טביעת "סטרומה" ונוסעיה הגיעה לארץ תוך זמן לא רב, אולם הצנזורה הבריטית עיכבה את פירסומה בעיתונים. בעיתון "דבר" הוחלט להתחכם לצנזור: עמודו הראשון של העיתון מיום חמישי, 26 בפברואר 1942, הופיע מוקף כולו מסגרת שחורה. לא היתה בו שום ידיעה על האסון הנורא. רק בטור הראשון, מתחת ללוגו של "דבר", נדפסו שישה פסוקים מן התנ"ך שאותיותיהם הראשונות יצרו את המלה סטרומה.

למחרת, יום שישי 27 בפברואר, תפסו הידיעות על האונייה חצי מעמודו הראשון של "דבר". הכותרת הראשית, מוקפת מסגרת שחורה, היתה: "האונייה 'סטרומה' טבעה על 702 מנוסעיה."

ואלה ששת הפסוקים מהתנ"ך:

סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים – דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים... (תהלים קי"ח, י"ב)

טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם-נָעוּ; אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר (איכה ד, ט"ז)

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא-יָכְלוּ לִי (תהלים קכ"ט, ב)

וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ (יונה ב, ד)

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי (ירמיה ח, כ"ג)

הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי-אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ (ישעיה י, א)

ניכר שהפסוקים נבחרו בקפידה כדי לתאר את האסון ונסיבותיו ולהביע את רגשות הזעם נוכח יחס המדינות ליהודים הנרדפים, ובפרט נוכח מדיניות הספר הלבן של בריטניה.

לא ידוע לי מי בחר את הפסוקים האלה, וקשה לנחש זאת, משום שרבים מחברי מערכת עיתון פועלי ארץ ישראל יכלו לבחור אותם. די אם אזכיר את זלמן שז"ר, דויד זכאי, שמשון מלצר, דב סדן – ואחרים, שלא היפלו בין ארון הספרים היהודי לבין ארון הספרים הכללי ושלטו בשניהם היטב.

ולעניין אחר: בתום מלחמת העולם השנייה גבר הצורך ביצירת קשר בין היהודים בארץ לבין קרוביהם ניצולי התופת שנותרו באירופה או שניסו להגיע ארצה. לשם כך יזם המדור לחיפוש קרובים שבסוכנות היהודית עיתון בן שמונה עמודים שיימכר בכל הקיוסקים בערים ובמושבות.

הגיליון הראשון ראה אור בחודש יוני 1945 ושמו היה "אגרת לקרוב ולרחוק". עד נובמבר אותה שנה הופיעו עשרים חוברות, ולכל אחת מהן היה שם שונה. השנייה נקראה בשורה לקרוב ולרחוק, השלישית גליון לקרוב ולרחוק, הרביעית דבר לקרוב ולרחוק, החמישית הדים לקרוב ולרחוק, השישית וזאת לקרוב ולרחוק. המלה הראשונה השתנתה לפי סדר האלף-בית, עד חוברת 20, שנקראה "כף לקרוב ולרחוק" וראתה אור בשמונה בנובמבר 1945.

"לקרוב לרחוק" המשיך להופיע כסדרו, פעם בחודש. אולם כל החוברות הנוספות האלה נקראו "לקרוב ולרחוק" ללא תוספת כלשהי, ומוּספרו בדרך המקובלת: 21, 22 וכך הלאה – עד לחוברת 73, שראתה אור ב-17 באוגוסט 1947. והשאלה היא: מדוע מוּספרו עשרים החוברות הראשונות בדרך מקורית זו, תוך שינוי השם? התשובה נמצאת בידיעה שהופיעה בעיתון "דבר" ב-14 בפברואר 1946:

עיתונים חדשים

בעיתון הרשמי המופיע היום מתפרסמת רשימה של רשיונות לירחונים, שבועונים ויומונים עבריים, כולם בתל-אביב: גיליונות החבל הימי לישראל – ירחון שיעסוק בענייני ימאות בעריכתו של יהושוע פרישמן; "עתידות", ירחון לענייני ספרות, מדע, אמנות וחברה בעריכת אשר ברש; "לקרוב ולרחוק", שבועון בעריכת צבי רותם; "העיתון העממי", בעריכת שמואל סויסלוקי; "העם" שהרשיון שלו ניתן לשרה כץ, יומן שיעסוק בשאלות פוליטיקה, ספרות וכו'. שם השבועון "סיכות" הוחלף ל"בטרם" ויטפל גם בשאלות חברה, כלכלה ומדינה.

עד כאן הידיעה שהופיעה ב"דבר". ואשר לתשובה: העיתון "דבר" קיבל עליו להוציא לאור את חוברות "לקרוב ולרחוק" ולהפיצן. לעורך אחראי כלפי שלטונות המנדט נתמנה חבר מערכת "דבר" ד"ר צבי רותם. [אביו של מחבר הרשימה. – אב"ע].

כדי להוציא לאור עיתון דרך קבע, נדרשו גם רשיון ופרסום בעיתון הרשמי. לעומת זאת, להוצאה חד-פעמית של עיתון לא נדרש רישוי. לפיכך, עשרים הגליונות הראשונים נשאו כל אחד שם אחר, לפי כושר המצאתו של העורך.

הנה כי כן, יש חוקים ותקנות שקַל לאכוף – וקל לעקוף. אולי ראוי שיוזמי החוק למניעת חלוקתו חינם של היומון "ישראל היום" יתנו דעתם על כך.

אגב, שם העיתון נבחר בעקבות הפסוק מישעיהו פרק נ"ז פסוק י"ט, שבו נאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב". בשם שניתן לעיתון, סדר שתי המילים הפוך, כיוון שהעיתון יועד לקרובים (תרתי משמע) בארץ המחפשים את יקיריהם הרחוקים מהם.

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת האיכותי לעיון ולספרות

בעריכת: יוסי אחימאיר

ראה אור גיליון מס' 178 – קיץ 2010 – ובו 136 עמודים

בפתח הגיליון – מקרה סלאח – בלתי נסלח

זלמן שובל – שני יריבים מרים ועמדות משותפות

פרופ' שלמה הרמתי – "אין אומתנו אומה אלא באמונתה"

יוסי אחימאיר – כנגד כל הלחצים

פרופ' משה שרון – ייהוד הגליל והנגב או תכנית החלוקה

ד"ר אפרים זורוף – הסימטריה השיקרית שב"הצהרת פראג"

גבריאל שטרסמן – כך הוצא אבי הקצין להורג

השרה לימור לבנת – שני השערים בליבו של ז'בוטינסקי

אליהו הכהן – "מני דן ועד באר-שבע"

עירית שלמון – הנוף בחר באנה טיכו

ז'בוטינסקי 2010: הללי ז'בוטינסקי, יורם ארידור, ד"ר רפאלה ביילסקי, פרופ' נעים עריידי,

ד"ר אברהם וולפנזון, ח"כ זאב בילסקי

ביקורת ספרים: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, יוסף קיסטר, חבצלת פרבר, עקיבא צימרמן,

 יוסף אורן

שירים: זמיר בן דוד, משה שפריר, יוסף עוזר, רוני סומק

ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להשיג: ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

 misdarj@gmail.com / www.ha-umma.com

* * *

יואל נץ: מעשה במִקשבַיים

שלום אהוד!

הייתי בטוח עד כה שאין כמוני לוקה בזיכרונו (יעני, הזיכרון בסדר – הבעיה היא השכחה...) עד אשר קראתי במכתב העיתי מס' 552 על "רעיונו" של משה ברק לקרוא בשם "מקשב" למכשיר השמיעה!

יפשפש נא החבר היקר משה בנבכי זיכרונו, ואולי הוא ימשה משם קטע אשר כתב במו ידיו עבור אחד הגיליונות הישנים של המכתב העיתי, ובו שבחים שהוא חולק לח"מ על רעיון ה"מקשביים". מפליא, לא כן?

הצעת התחדיש "מקשביים" מונחת זה מזמן על שולחן האקדמיה ללשון העברית; רוביק רוזנטל כתב עליה יותר מפעם אחת במדורו "הזירה הלשונית" בעיתון "מעריב". למרות זאת, אוותר ברצון על זכות היוצרים, ובלבד שהמקשביים יהיו למקובלים בפינו כמו "המשקפיים", והמתקשים בשמיעתם לא יהיו חשובים כנכים, כשם שהמתקשים בראייתם, החובשים "מכשירי ראייה", אינם חשובים כנכים.

מעשה במִקשבַיים

(קטע מרומן אוטוביוגרפי "שלושה חיים" מאת יואל נץ)

...נטשתי את הטיפול האלטרנטיבי ושבתי אל מרפאת העיניים של בית חולים הדסה עין כרם – שם הייתי "פרסונל" מתוקף תפקידי כמרצה במכללת הדסה. הרופאים אמרו לי כי אין הקטרקט בעיני בשל עדיין לניתוח. טענתי לעומתם, כי מה בצע לי ומה התועלת בשיפור הראייה כשאהיה גמלאי? כל אימת שמי מן הסטודנטים אומד דבר מה בשעת השיעור, אני אץ רץ לקראתו בין השולחנות – ולא רק כדי להיטיב לראות אותו, אלא גם כדי להיטיב לשמוע.

ידעתי על כן, כי עליי למהר ולפעול לשיפור מצב הראייה והשמיעה שלי. לבסוף הסכימו לנתח. ד"ר הלפרט צייד את עיני השמאלית בעדשה של פלסטיק שקופה כבדולח תחת זו הטבעית אשר העכירה ללא תקנה, ולפתע נוכחתי לדעת שהעולם הרבה יותר יפה לעומת דעתי הקודמת עליו.

רופא אף-אוזן-גרון מצא כי תופי האוזניים שלי מחוררים ככברה – זכר לדלקות הקשות שפקדו אותי ולא טופלו כראוי בימי היותי ילד פליט השואה. במכון להתקנת מִקְשַׁבַיִם (מכשירי שמיעה) הכינו עבורי מכשיר חדיש, מותאם למבנה תעלת האפרכסת של אוזן שמאל, מופעל בסוללת חשמל זעירה. המִקשַב כמעט ואינו נראה מחוץ לתעלת האוזן. מחירו כפול ממחיר מחשב משוכלל ומאובזר היטב...

בעקבות השינויים "הביוניים" בחושי הקליטה השמאליים שלי – המצב השתפר במידה רבה. ניצב הייתי בפני הכיתה ומשתדל להנעים לתלמידים ולעצמי בהלצה ובבדיחה את הרצאת חומר הלימוד. בעיצומו של אחד השיעורים שלי נתרוקנה לפתע הסוללה במִקשַב. האסון לא היה גדול, אלמלא היה המקשב משמיע צפצופים טורדניים חוזרים ונשנים, המתריעים כי שומה עליי להחליף את הסוללה. עצרתי משטף דברי ההרצאה ואמרתי:

"...רגע, רגע... זה עתה קיבלתי הודעה חשובה מן השב"כ!" שלפתי ברוב חשיבות את המקשב מן האוזן, הוצאתי מכיסי את הארנק הזעיר עם הסוללות, החלפתי לעיני הסטודנטים סוללה והשבתי את המקשב לתוך אוזני – לקול צחוקם האמפתי של הסטודנטים.

נזכרתי בסיפור שסיפר לי ד"ר אהרן הופמן, שותפי לשעבר בחברת "הנץ" לשעבר, מן הימים בהם הוא היה סטודנט צעיר בארצות הברית: בוקר אחד נכנס לאולם ההרצאות פרופסור כבד שמיעה ואמר "בוקר טוב". הסטודנטים קשרו קשר והניעו את שפתותיהם מבלי להשמיע הגה. הפרופסור הושיט את ידו אל המקשב, הפרימיטיבי דאז, והגביר את עוצמת קליטתו של המכשיר. חזר ואמר "בוקר טוב". הסטודנטים ערלי הלב חזרו על התעלול. אחרי שהפרופסור הגביר את העוצמה בשלישית – ענו בקול ענות גבורה "בוקר טוב!" עד כי האיש נתחלחל ונזדעזע מן הרעש באוזנו.

"לי אין דאגה מן הסוג הזה," סיימתי את סיפורי והוספתי: "בישראל, כאשר נכנס מרצה אל הכיתה ואומר 'בוקר טוב' – הסטודנטים רושמים זאת בדפים שלהם..."

קטע ממכתב למערכת "דציבל" שליד ארגון "בקול"

...להלן פזמון קליל, אותו אני תורם בלב שלם, בתקווה שיולחן ויושמע באירוע "שירת האדם", על מנת לחבב את השם החדש "מקשביים" על ציבור השומעים ועל הלוקים בשמיעתם, כאחת:

נערה עם מקשביים / יואל נץ

נַעֲרָה שֶׁאִתִּי יְקָרָה לִי מִפָּז,

רָכַנְתִּי אֵלֶיהָ, לָחַשְׁתִּי לָהּ רָז:

"אַתְּ יָפָה מִכֻּלָן וְאוֹתָךְ רַק אֹהַב..." –

לְעֵינַי מִאָזְנֶיהָ חִיֵּךְ הַמִּקְשָׁב.

רוּחִי מְזַנֶּקֶת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם,

נַעֲרָה לִי יָפָה, וְלָהּ זוּג מִקְשָׁבַיִם!

כָּל-כָּךְ מִתְחַשֵּׁק לִי, כָּל-כָּךְ מִתְחַשֵּׁק

לְאַמְּצָהּ אֶל לִבִּי, לְחַבֵּק וּלְנַשֵּׁק!

"כַּמּוּבָן, יַקִּירִי. בֶּטַח, אֵין בְּעָיָה –

אֲבָל קֹדֶם תָּסִיר מַכְשִׁירֵי רְאִיָּה!"

"אָסִיר בְּשִׂמְחָה, נַעֲרָה מַקְסִימָה עִם

חִיּוּךְ מְהַמֵּם וְעִם זוּג מִקְשָׁבַיִם!"

 * * *

דבורה קוזוִינר

למי תודה, למי ברכה – לאליהו הכהן

גם לי יש תודה אישית ושמחה כשאליהו הכהן, הכהן הגדול של מורשת הזמר העברי, מזכיר – בכל פעם – בדבריו, את ראשית הזמר העברי בראש פינה, אם מושבות הגליל, ואת תרומתם הגדולה בתחום זה של המחנכים הדגולים יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ, עוד בסופה של המאה ה-19, בתקופת ראשית ההתיישבות המתחדשת בארץ ישראל.

השירים שאותם מזכיר אליהו הכהן בהקשר זה הם בדיוק לפי עקרונות החינוך של אפשטיין: ללמד ילדים את השפה, עברית בעברית, בשירים, כמו שפת אם, בעזרת חמשת החושים, מן הקרוב לרחוק, קשור לטבע והסביבה.

חמותי, יהודית קוזוינר מראש פינה, ילידת מטולה לבית סנדלר, שדיברה כל הזמן בבּ'  דגושה, (ר' גליון 463, של חב"ע) – נהגה לספר לי ולשיר את השירים של ילדותה. המנגינה היתה די מונוטונית והמילים – מן הקרוב ביותר.

הדיו בקסת,

הקסת בשולחן,

והשולחן בחדר,

והשולחן בחדר.

זה נראה המשכו של "הילד רואה בעיניים, שומע באזניים..." וכו', והילדים מצביעים בידיהם ומראים את מה שמושר, אברים, רהיטים וכדומה.

בשנת 2002, במופע חגיגת ה-120 של ראש פינה, שרו ילדי בית הספר בהתלהבות גדולה ובאדיקות רבה "עברים אנחנו, עברית נדברה..."  לשמחת הוותיקים...

מה שכמובן לא סתר ולא הפריע להם, בין החזרות, לסמס ולדבר ביניהם באינטרנטית צחה...

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* טועה ומטעה מי שחושב וגם יוצר את הרושם שהוועדה לבדיקת אירועי המשט תועיל להבנת מניעיה וצדקתה של ישראל בעולם – אין כל סיכוי לכך, שהרי בוועדה הזו ישראל, והנהגתה, ובעצם כולנו – מוצגים מלכתחילה כנאשמים הצריכים להוכיח את חפותם! זוהי ועדה מסוכנת, זהו גול עצמי! אקט של חולשה! זוהי כניעה לאוייב שלנו, אובמה, היושב בבית הלבן ומסית נגדנו את יהודי ארה"ב ואת העולם כולו. היה צריך לשים סוף לתביעותיו כבר בהתחלה, כמו ששרון אמר בפומבי לבוש אחרי 11 בספטמבר: "אנחנו לא צ'כוסלובקיה!" – ובוש הבין ונסוג למרות שהיה פחות משכיל מאובמה וגם שתיין-לשעבר.

אנחנו עדיין חושבים שההשתלטות על המשט היא ניצחון ישראלי חשוב וגם הרתעה למשטים הבאים. לא כל העולם ציני, צבוע, מושחת ומטומטם. אנחנו בטוחים שהרוב הגדול של האנשים הישרים, גם באירופה ובארה"ב, מחזיק לנו ידיים שנמשיך להילחם כך בטרור ולנצח!

* סוף-סוף גם הוא דחף את עצמו לכותרות: "מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, הודיע היום (שלישי, 15.6) כי הוא החליט לערוך ביקורת ב'תהליכים מסוימים הנוגעים במשט הטורקי' במסגרתה יעסוק, בין היתר, בנושאי דרכי קבלת החלטות בממשלה לפני המשט. כמו כן, יבדוק המבקר את היבטי ההסברה והמודיעין הקשורים לאירועי המשט." ["הארץ" אונליין, 15.6].

רק אתה חסר לנו כדי ללכלך מבצע מזהיר ומוצדק של חיילי צה"ל! אנחנו מציעים למבקר להסתייע באיצטגנינים ולבדוק גם את החלומות של כל מי שעומד להחליט בנושא צבאי ו/או ביטחוני בישראל ולשלוח חיילים למשימה! כי יפה ביקורת יחצ"נית גם שעה אחת קודם למעשה! אבל מי יבדוק את החלומות של מבקר המדינה, שכבר השתתף בהדחתו של ראש ממשלה אחד, אדם מוכשר ומתאים יותר מראש הממשלה הנוכחי?

אילו מבקר המדינה היה מעז להתערב ככה, בחוצפה ובסכלות – בהכרעות הצבאיות והמדיניות בתקופת מלחמת השחרור (ולא שלא היו אז הכרעות קשות שגבו מחיר דמים, גם לצ'רצ'יל היו! – ובזכותו אנו חיים כאן!) – ולבלבל את המוח בזמן אמת לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, ולכל אלופי צה"ל – היינו מפסידים במלחמה! – או שתודה לאל, לא היה לנו אז מבקר מדינה! – לא חכם ולא טיפש. פשוט לא היה!

* המדינות המערביות הצבועות, שמגרשות את שליחי המוסד הישראלי מבירותיהן בגלל חיסול הרוצח המנוול מבח'וח, ומלקקות את התחת ל"מדינה" המלאכותית אבו-דאבי (שבלי נפט היתה נשארת גמלים וחול, ובלי עובדים זרים, שהם היחידים שעובדים בה, היתה מתפוררת תוך יום) – המדינות האלה פורמות במו-ידיהן את רשת שיתוף הפעולה המודיעיני עם ישראל לשם הגנה גם נגד הטרור האסלאמי בעריהן-שלהן.

להתראות בפיצוצים הקטלניים הבאים ברכבות התחתיות שלכן! עכשיו אתן מסגירות סוכן שלנו מפולין לגרמניה! הלוואי שאל-קאעידה או חמאס יפוצצו אתכן בווארשה ובברלין לפני שאתן מסגירות הלאה את הסוכן שלנו למנוולים תומכי הטרור ששורצים באבו-דאבי! – ומדוע לא שמענו על כך שום קול מוסרי של סופר ישראלי חשוב או של פרופסור ישראלי אמיץ? האם עד כדי כך אכל בכם הרקב? ומה אומר על כך דודו אמיתי הציוני ההומני מגבעת חביבה?

אלה דברי בן-איכרים נידח וקצת מפגר מאם המושבות פתח-תקווה.

* מי אמר שאין אלוהים? הנה גנרל פטראוס, זה שטען כי בגלל ישראל  וההתנחלויות שלה נתקלים הכוחות האמריקאיים בארצות המוסלמיות בשנאה, ולכן תפקודם לוקה – "גנרל דיוויד פטראוס, המפקד על הכוחות האמריקאים במזרח התיכון, התמוטט היום (שלישי, 15.6) במהלך שימוע בסנאט. פטראוס התעלף בזמן שהקשיב לסנאטור הרפובליקאי ג'ון מקיין, שהביע דאגה באשר למאמצי הלחימה האמריקאים באפגניסטאן. חלק מהנוכחים בחדר מיהרו לסייע לו, והוא פונה מהמקום." ["הארץ" אונליין, 15.6].

 * * *

שווה צפייה: 

http://www.vimeo.com/12555636

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,171 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,025 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל