גיליון מס' 554

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, ט' בתמוז תש"ע, 21 ביוני 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מוזיאון נחום גוטמן הפך לבמה פרו פלסטינית.

מנחם מילסון: רשמים ממפגשים עם פלסטינים [ציטוט מחוברת "כיוונים חדשים" החדשה בעריכת אלי אייל].

יוסי שלף: צידו השני של המטבע. ארדואן יורה לעצמו ולתורכיה ברגל.

אמציה סבר: "כיכר התרבות".

תקוה וינשטוק: פתח תקווה: מדריך הרחובות.

אהוד בן עזר: כל הארץ גזענים גזענים!

יוסי גמזו: סְדָקִים רִאשוֹנִים בְּחוֹמַת הַצְּבִיעוּת.

יבין כ"ץ: "ספר הגעגועים" וסיפורו של גלעד קורלנדר-שגיא.

אוריה באר: רשמים מביקור בגרמניה, קיץ 2010.

אורי הייטנר: 1. נווה שלום וועדות הקבלה. 2. האם הקמפיין למען שליט מזיק לשחרורו?

אלי מייזליש: 3 הערות.

שלמה בַּר והברירה הטבעית, "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר", ביום חמישי בערב בשוני.

סיון: יש קוראים בהוד השרון.

יצחק שויגר: סיפור מהתחת.

אהוד בן עזר: שלשום בפילהרמונית עם הפסנתרן עמנואל אקס, המנצח דייויד רוברטסון, והתגלית המרתקת: הביצוע הראשון בפילהרמונית של הסימפוניה הרביעית לפסנתר ולתזמורת מאת המלחין הפולני קרול שימנובסקי.

מנחם בן: לאן נעלמה האהבה? [על אסתר ראב].

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

אהוד בן עזר

מוזיאון נחום גוטמן הפך לבמה פרו פלסטינית

מאחד מחברי העמותה של מוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק בתל אביב, הגיע אליי העתק המכתב שאני מצרף כאן, על אחריותי, בגלל מה שנראה לי כחשיבותו הציבורית והעקרונית. לי עצמי, חבר העמותה, לא שלחו העתק של המכתב.

לכבוד

רוני דיסנציק

מנכ"ל מוזיאון נחום גוטמן

17.6.10

ביום חמישי [17.6] השתתפתי בסיור מודרך ובערב עיון בתערוכה במוזיאון נחום גוטמן, ולאור מה שהתרחש אני מבקשת להסיר את שמי מרשימת חברי עמותת  מוזיאון גוטמן וידידיה, כי איני מוכנה לקחת חלק במסע ההסתה האנטי ציוני הפועל בין כותלי המוזיאון.

בערב עיון שנקרא בשם "גלגולים חוזרים של יחסי אהבה שנאה בגוטמן" – הגלגולים מוטים רק לכיוון שנאה עצמית.

טלי תמיר, אוצרת המוזיאון, הבהירה שמוזיאון תפקידו אינו רק להציג תמונות אלא לשמש במה ציבורית, אכן רעיון נפלא אך הוא הותווה רק לנתיב אחד, פרו פלסטיני. ברגע שרציתי להשמיע את דבריי ולהציג עוד פן של דמות הערבי בציור הארץ-ישראלי, שבמקרה הוא גם ציורי נחום גוטמן בעקבות פרעות 1929 – הושתקתי בבוטות. היא הפגינה חוסר יושרה הן במטרה והן באיסוף התמונות וההסבר המלווה.

המרצה שהוזמן לשאת דברים, פרופ' אורי רם, מוכר כאנטי ציוני הדוגל ברעיון שהלאומיות היהודית הומצאה על ידי היסטוריונים.

בערב העיון הוא הסביר לקהל  שהעם היהודי שהיגר לפלשתינה פגש כאן את העם שחי כאן ונוצרה התנגשות. לאחר תיאור חד צדדי של התרחשויות הוא סיים בעובדה שהשתלטנו בכוח צבאי ואז הבאנו עליהם את החורבן. אף מילה על תקופת ההגירה הערבית לארץ במחצית המאה ה-19, אף מילה על תוקפנות ערבית, אף מילה על ההכרה וההכרזה באו"ם ופלישת מדינות ערב ב-1948.

אף מילה על עובדות היסטוריות מוכחות מוכרות.

לדעתי, מלחמתנו היתה מלחמת מגן שאין צודקת ממנה, בגבולות מינימליסטיים שלא הוכרו על ידי הערבים, שלא קיבלו ולא מקבלים את זכות קיומנו. לא היה שום היבט אמנותי בדבריו, רק היבט פוליטי חד צדדי.

טלי תמיר הבהירה, בסיור בתערוכה "גיבור מקומי", שהציירים היהודים  שציירו את דמות הערבי יחף על חמור או נושא כדים, קיבעו בעינינו את דמותו כך. הרי התערוכה המקבילה של צילומי ח'ליל ראא'ד מציגה את הערבי בדיוק כך. כך נראו  החיים האמיתיים של הערבי, בשדה, על החמור עם הכדים. איך אפשר להאשים את הציירים הנאיביים של שנות ה-20 בסילוף?

רונה סלע, אוצרת התערוכה של ח'ליל ראא'ד, ניסתה בכל כוחה לשכנע שהשממה הזועקת מתמונותיו, סיבתה היא שתמונותיו מציגות חיים תוססים ושוקקים שהמימסד הציוני ניסה להסתירם. אכן, המטרה להראות כיצד נגדעו החיים התוססים והשוקקים על ידי היהודים הובילה לתיאור שיקרי.

לסיכום, התערוכה וההסברים המלווים אותה מציגים רק איך גזלנו, הרסנו וכבשנו והשפלנו את הערבים המסכנים שוחרי השלום, והם רק הם אדוני הארץ הזאת.

מוזיאון נחום גוטמן הפך לבמה פרו פלסטינית תחת מסווה של שיח ציבורי שלא היה.

בכבוד רב,

שולה וידריך

דור שמיני בארץ הקודש

עד כאן מכתבה של שולה וידריך. אני עצמי "יקיר מוזיאון גוטמן", וכאמור חבר בעמותת המוזיאון. כתבתי את זיכרונותיו של גוטמן מפיו בספר "בין חולות וכחול-שמיים", הוצאתי את "אלבום נחום גוטמן" הנמכר במאות עותקים זה עשרות שנים, חקרתי את דמות הערבי והשאלה הערבית בספרות העברית בספריי "במולדת הגעגועים המנוגדים" ו"ברנר והערבים", שנים רבות אני מרצה על חייו ויצירתו של נחום גוטמן, ודומני שחוץ משלמה שבא – אין כיום בקיא ממני ביצירתו.

אני לא הוזמנתי להרצות על גוטמן הצייר והסופר ויחסו לערבים וגם לא על הערבי בספרות העברית ­– בערב שעליו מספרת שולה וידריך.  

מדוע?

כי אני, שלא כפרופ' אורי רם והדומים לו, כנראה מפריע בדבריי, המבוססים על עובדות ולא על שקרים – לתדמית הפוסט-ציונית ה"קולוניאליסטית" המופרכת, שמנסים להדביק לנחום גוטמן במוזיאון הקרוי על שמו, המוקדש לו, והמתקיים גם מכספים ציבוריים ומתרומות.

אני לא מתפטר מחברותי בעמותה – כי יצירתו של גוטמן, והמוזיאון הקרוי על שמו – חזקים בעיניי מכל אלה המנסים לסלף אותו ואת מורשתו, ואני מקווה שעוד יבואו למוזיאון אוצרים ומנהלים אמנותיים שאינם מתפלשים בנרטיב הפלסטיני.

אהוד בן עזר

* * *

מנחם מילסון

רשמים ממפגשים עם פלסטינים¹

א. הדיון שלא התקיים

יום אחד באפריל 1967 – כחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים –  הזמין אותי הרקטור, פרופ' נתן רוטנשטרייך, למשרדו וביקש ממני להנחות דיון שעניינו מעמד המיעוט הערבי בישראל, במסגרת פורום דיונים לסטודנטים וחברי סגל שנקרא "גורן", אותו יסד בעת ההיא. ועדה המורכבת מחברי הסגל והסטודנטים בחרה את הנושא ואת הדוברים המרכזיים,  ואלה היו צריכים לפרסם מראש את עיקרי העמדות שיוצגו, כדי שהסטודנטים וחברי הסגל יוכלו להתכונן כראוי.

הכותרת של הדיון, שאותו התבקשתי להנחות, היתה "האם אינטלקטואלים ערבים יכולים להתקדם בחברה הישראלית?" רוטנשטרייך אמר לי כי הנושא הוצע לוועדה על ידי אחד מחבריה, ד"ר רוברט שרשבסקי, אשר ביקש להיות אחד הדוברים. שרשבסקי, מומחה לכלכלת ארצות מתפתחות, נולד בוורשה בשנת 1937. אביו וסבו נרצחו על ידי הנאצים והוא, בן יחיד, ניצל עם אימו וסבתו, ובשנת 1949 עלו ארצה. הוא היה מרצה נחשב ואהוד וגילה עניין ומעורבות בשאלות חברתיות ובין השאר – בבעיית המיעוט הערבי בישראל. 

כדובר נוסף נבחר סטודנט ערבי, עבד אל-קאדר עבד אל-ג'באר, סטודנט שנה ג' בחוג להיסטוריה באוניברסיטה. היה צפוי שרוברט שרשבסקי יבקר את רשויות השלטון על יחסן לערבים, וכן אפשר היה לשער שהסטודנט הערבי יתלונן אף הוא על העוולות מהן סובלים ערביי ישראל. רוטנשטרייך, שחשש מדיון בלתי מאוזן, הציע שאנסה למצוא דובר שלישי שיציג עמדה המתחשבת במורכבות המצב הישראלי. ציירתי בליבי את דמותו של הדובר המבוקש כמי שרוצה שערבים ישראלים יזכו במשרות בשרות הציבורי ויתקבלו כשותפים מלאים בחברה הישראלית ובה בעת מכיר גם באילוצים הביטחוניים של המדינה. פניתי לאחד מידידיי, אך הוא סירב ואף הסביר את סירובו: "כשאומר שצריך לשלב את הערבים בחברה הישראלית, יתקפו אותי מימין בטענה שאני מתעלם מהאיבה הערבית, וכשאדבר על אילוצי הביטחון, יאשימו אותי משמאל שאני מצדיק אפליה וקיפוח."

איש מאלה שפניתי אליהם לא היה מוכן להשתתף בדיון, ולאחר כמה ניסיונות – ויתרתי. הבנתי את מניעיהם של אלה שסירבו להשתתף בדיון, אך רגזתי בליבי על זהירותם היתרה. לאחר שנועצתי עם הרקטור, החלטנו שנסתפק בשני הדוברים שכבר נבחרו, מתוך ציפייה שנקודות מבט אחרות יעלו מהקהל.

בתחילת מאי נפגשתי עם שני הדוברים בביתי,  כדי להסכים על מה שיפורסם כהכנה לדיון, שנועד לאמצע יוני 1967.  סברתי שכדי לרדת לשורש הדברים יש לדון גם בשאלה הבסיסית: האם ועד כמה יש לצפות מאזרחיה הערבים של ישראל להיות שותפים בערכי היסוד של החברה הישראלית? לחילופין אפשר לנסח את השאלה באופן יותר כללי: באיזו מידה יכולים אנשים שאינם שותפים לערכי היסוד של חברה כלשהי, להיות בעמדות של אחריות ומנהיגות בתוך אותה חברה?

כשפגשתי את ד"ר שרשבסקי ואת עבד אל-קאדר בביתי, הצגתי להם את השאלה וביקשתי את הסכמתם לכלול אותה בדיון. יחד גם ניסינו להגדיר את הקונסנזוס ההכרחי המינימאלי. ניסיתי להציע הגדרה שעליה נסכים כולנו: "האם אנחנו יכולים להסכים על כך שלישראל, כמדינה יהודית, יש זכות להתקיים בגבולותיה, חופשית מאיומים ותביעות טריטוריאליות מצד שכניה?"

רוברט שרשבסקי לא הסכים לנוסחה הזאת  והציע נוסחה משלו: "לישראל, כמדינתם של כל אלה שחיים בה, יש זכות להתקיים בגבולותיה, בטוחה מכל איום או תביעה מצד שכניה."

פניתי לעבד אל-קאדר ושאלתי אם הנוסחה הזאת מקובלת עליו. הוא ענה: "לא, זה מוקדם מדי, מוקדם מדי; רק תשע-עשרה שנה." (כלומר, מאז הקמת מדינת ישראל. – מ"מ).

למה התכוון? האם רצה לומר שאין די בתשע-עשרה שנה להסתגל למציאות שנכפתה על הערבים בישראל, לחיות כמיעוט לצד רוב יהודי? או שמא התכוון לומר שעוד מוקדם מדי לדעת אם מדינת ישראל היא בת קיום?

רוברט ואני לא ביקשנו מעבד אל-קאדר לפרש את דבריו, ואני אמרתי: "בסדר, מכיוון שאין בינינו הסכמה לגבי העניין הזה, בואו נסכים על כך שבעיית הקונסנזוס והמטרות הלאומיות המשותפות היא חלק אינטגרלי מהנושא והיא תיכלל בדיון."

הסכמנו על כך ועל עוד כמה נקודות נוספות שיש לכלול בפרסום שיופץ לקראת הדיון.

ב-19 במאי השלמתי את עריכת ראשי הפרקים לדיון והייתי צריך למסור את החומר בלשכת הרקטור כדי שיוכן להפצה. אך ביום זה כבר נקראתי למילואים, לאחר שגמאל עבד אל-נאצר הכניס את הצבא המצרי לסיני והמתח באזור גבר. בדרכי ליחידת המילואים שלי, עצרתי באוניברסיטה והשארתי במשרד הרקטור את המסמך שהכנתי לקראת הדיון. לא ציפיתי ששירות המילואים שלי יהיה ממושך ושתוך פחות משלושה שבועות תהיה מלחמה.

הדיון בשאלה "האם אינטלקטואלים ערבים יכולים להתקדם בחברה הישראלית?" לא התקיים ביוני 1967. רוברט שרשבסקי לא שירת בצבא מעולם מסיבות רפואיות, אבל בתחילת יוני 1967, כשקיומה של ישראל נראה היה בסכנה וחיילי המילואים גויסו, התנדב רוברט שרשבסקי, להשתתף גם הוא בהגנה על המדינה. לחבריו הסביר: "גם מי ששונא מלחמה חייב להגן על ביתו." רוברט ביקש להצטרף לפלוגת מילואים שבה שירתו כמה מעמיתיו במחלקה לכלכלה. בהשתדלותם הסכים מפקד הפלוגה, חיים גורי, לצרף אותו ליחידתו ולתת לו רובה. ביום הראשון של המלחמה נהרג רוברט שרשבסקי מכדור של צלף ערבי.

ב. ידידות ומבוי סתום

את ראג'א אל-עיסא פגשתי לראשונה ביוני 1967, ימים ספורים לאחר המלחמה. היחידה שלי שוכנה בשיח' ג'ראח, בירושלים. בזמנו, ממש לאחר המלחמה, שוכנו כמה יחידות של צה"ל, שנזקקו למשרדים ומגורים עבור אנשיהן, בקונסוליות הערביות שננטשו. היחידה שלי קיבלה את המשרד של נציגות הליגה הערבית – חציו של בניין קטן של שתי דירות. בחלקו האחר של הבית גרה משפחה ערבית, משפחת צאפיה². לאחר כמה ימים בבית ההוא התוודענו זה לזה. היחסים היו תחילה יחסים של נימוס ועד מהרה הפכו לקשרי ידידות. 

כששמע אמיל צאפיה, אבי המשפחה, שאני עוסק בספרות ערבית ומעוניין לקנות ספרים בערבית, הציע להפגיש אותי עם ידידם  ראג'א אל-עיסא, שהיה עיתונאי וגם בעל חנות ספרים³. השם אל-עיסא היה מוכר לי. אביו של ראג'א אל-עיסא, עיסא אל-עיסא, היה מייסדו ובעליו של העיתון הערבי "פלסטין" שנוסד ביפו בשנת 1911. לאחר מותו של עיסא אל-עיסא ב-1950, נהיה בנו ראג'א אל-עיסא לעורך העיתון, שעבר מיפו לירושלים. העיתון "פלסטין" נסגר במרץ 1967 על ידי ממשלת ירדן במסגרת הידוק הפיקוח על העיתונות.

פגשתי את ראג'א אצל משפחת צאפיה והוא לקח אותי לחנות הספרים שבבעלותו. לא מצאתי את מבוקשי בחנותו; התברר לי שהחנות עסקה בעיקר במכירת ספרים וכתבי עת לתיירים, אך זאת היתה לנו הזדמנות להיכרות. כמובן שדנו ב"מצב", דבר שיהודים וערבים עשו רבות במהלך קיץ וסתיו 1967. באחת השיחות, בשעה שהדרכתי את ראג'א אל-עיסא בסיור בקמפוס של האוניברסיטה בגבעת רם, הוא שאל אותי אם לדעתי ישראל תהיה מוכנה אי פעם להחזיר את השטחים הכבושים.

כמה שבועות לאחר המלחמה היתה לי שיחה עם אחד מעמיתיי, יוסף אוריין⁴ בעניין הפשרה הטריטוריאלית. יוסף דחה את הרעיון של ויתור על חלק כלשהו מיהודה ושומרון. אף שהיה דתי, לא נימק את התנגדותו לויתור על שטחים בקדושת ארץ ישראל ובזיקה ההיסטורית לשילה וענתות אלא בשיקולים ביטחוניים. הוא הדגיש שהערבים ממילא אינם מוכנים למשא ומתן לשלום. 

ביקשתי מיוסף שיניח לרגע שהערבים מסכימים למשא ומתן לשלום ושביטחוננו יובטח על ידי תיקוני גבול, פירוז השטחים שיועברו לערבים, הצבת מערכות התראה וכו', "האם אז תסכים לוותר על חברון ושכם?" יוסף טען שהנחה מעין זו היא בלתי סבירה בעליל, אך כאשר  התעקשתי הוא ענה: "לא, על חברון ושכם אי אפשר לוותר."

כשראג'א העלה בפניי את שאלתו לא יכולתי שלא לחשוב על מה שאמר לי ידידי יוסף אוריין ימים מעטים קודם לכן. יוסף ייצג זרם מסוים בציבור הישראלי שלא היה אפשר להתעלם ממנו. עם זאת, האמנתי שזאת עמדת מיעוט. סברתי שכאשר יחול שינוי ממשי בעמדה הערבית, יצטמצם מאוד מספרם של אלה שמתנגדים לוויתורים טריטוריאליים מסיבות דתיות-לאומיות. לכן עניתי לראג'א שאני מאמין שאם הערבים יכירו בישראל ויסכימו למשא ומתן, ישראל תהיה נכונה לוותר על רוב השטחים בתמורה לשלום.

ראג'א אמר שהוא לא מאמין שישראל מוכנה לתת שטחים תמורת שלום, ואילו היו הערבים נוהגים בפקחות היו מעמידים את ישראל במבחן בעניין זה, ואז היתה נחשפת האמת שישראל היא אומה אימפריאליסטית, המעוניינת באדמה ולא בשלום.

אמרתי לו, "הלוואי והייתם מעמידים אותנו בניסיון הזה; אני בטוח שאנחנו מעדיפים שלום על שטחים, וכשמנהיגים ערבים יכירו בישראל, יתברר עד כמה ישראל מוכנה לפשרה. אבל אם אתה סבור שזה יהיה צעד טקטי מחוכם מצדכם שידחק את ישראל לפינה, למה אינכם עושים זאת?"

הוא ענה, "מנחם, הבעייה היא שאנחנו פשוט לא מסוגלים לנהוג בפקחות."

כמה שבועות לאחר מכן נפגשנו בביתי. היה זה בסוף ספטמבר, וכבר התפרסמו מִספר עצומות מחאה חתומות בידי אישי ציבור ערבים בירושלים נגד איחודה של העיר. ראג'א היה בין החותמים. כמה ימים לפני פגישתנו אירע פיגוע טרור במושב אומץ שבעמק חפר. המחבלים הניחו את המטען ליד אחד הבתים ובהתפוצצות נהרג ילד קטן, בן שלוש או ארבע⁵.

דיברתי עם ראג'א על פחדים הדדיים, על חוסר האמון ההדדי, והסכמנו על כך שצריך יותר אמון והבנה משני הצדדים. בהקשר זה, אמרתי: "כדאי שאתה ואנשים כמוך תחתמו על עצומה המגנה את פיגוע הטרור שהרג את הילד הקטן, כפי שאתם חותמים על עצומות נגד צעדים מסויימים שישראל נוקטת. זה יגביר את ההערכה לעמדתך בקרב הישראלים וישפר את האווירה."

ראג'א הסתכל עליי, נדהם, כאילו לא הבין כלל על מה אני מדבר. הוא באמת לא הבין על מה אני מדבר. המשכתי והסברתי, "גם אם אנחנו חלוקים לגבי המטרות הלאומיות, אני לא מבין למה אתה לא מגנה פעולת טרור כגון רציחתו של ילד קטן."

ראג'א אמר, "זה באמת היה דבר רע."

חזרתי שוב, "אם כן, למה אתה לא מגנה זאת באופן פומבי?"

הוא ענה, "כן, אני מבין, אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת. אנחנו תחת כיבוש ולכן איננו יכולים לעשות זאת."

הבנתי את כוונתו, אבל לא הסכמתי איתו. טענתי שאפילו תוך מאבק לאומי, אפשר וצריך לגנות מעשים נפשעים. הזכרתי לו שהנהגת היישוב, תחת שלטון המנדט הבריטי, גינתה והוקיעה בפומבי מעשי טרור בידי יהודים, ורוב המנהיגים התנערו מהקבוצות הקטנות שהיו אחראיות למעשים. האם הערבים הפלסטינים לא יכולים לנהוג באותה הדרך?

ראג'א אמר: "לא, תחת כיבוש אנחנו לא יכולים לעשות זאת.".

נוכחתי בצער שכל הרעיון היה כה משונה עבורו עד שנדרש לו זמן מה להבין מה בכלל רציתי.

נפגשנו שוב אחרי זמן-מה בבית משפחת צאפיה. זה היה אחרי שראג'א טייל ברחבי ישראל וביקר בערים ובכפרים, והוא אמר לי שהוא התרשם ממה שראה. ישראל, כפי שראה בביקוריו, היתה שונה מאוד מהתדמית שהיתה לו. ראג'א אמר: "אני סבור שיש אכן ישראלים שאיתם אנחנו יכולים להסתדר. אני יכול לחלק את הישראלים לשלושה סוגים: הטובים שבכם הם אנשים כמוך, מנחם – ילידי הארץ, משכילים. אתם דומים לנו מבחינות רבות, ואנחנו יכולים להסתדר איתכם בקלות. הסוג השני הם אנשים שאינם דומים לנו באותה מידה, אך גם הם סימפאטיים – אנשים שהגיעו מאמריקה וממערב אירופה. הם ליברלים, מתורבתים ומשכילים ואנחנו יכולים להסתדר איתם. אבל הסוג השלישי, והם הגרועים שבכם – היהודים המזרחיים, ובמיוחד היהודים מצפון אפריקה. הם מלוכלכים יותר מהפלאחים שלנו."

ראג'א המשיך, "כן, יש ביניכם כאלה שאיתם אנחנו יכולים להסתדר. אני חושב שהפתרון הטוב ביותר הוא שתהיה לנו מדינה משותפת וננהל אותה יחד, כמו לבנון. האם תסכים לכך, מנחם?"

תהיתי בליבי איך ראג'א מציג את לבנון כמודל של מדינה שבה חיות בשלום קהילות עדתיות ודתיות שונות, ומתעלם מחוסר היציבות התמידי של המשטר ואינו זוכר את מלחמת האזרחים של 1958 – אך לא מצאתי לנכון להתווכח איתו על לבנון, כי היו לי סיבות חשובות יותר להסתייג מהצעתו. ראג'א דיבר כמנהגו בנימה מבודחת, אך דבריו חייבו התייחסות רצינית. ההצעה להפוך את הארץ למעין לבנון שנייה, שללה את עצם הרעיון של מדינת ישראל, ועמדה בסתירה לתפיסתי מה מדינה אמורה להיות –  מסגרת חיים של קהילה לאומית. מצד אחד הוא ביטא גישה ידידותית כלפי: "איתך ועם שכמותך אנחנו יכולים להסתדר, אתה כמונו." זה נאמר כמחמאה, והיה עליי להשיב בנימוס, ומאידך, הוא הציג השקפות שסלדתי מהן. הייתי צריך להשיב מיד, והעדפתי רצינות על פני חביבות. אמרתי: "אינני יכול לקבל את הצעתך. כמובן שאני מחבב אותך, אתה יודע את זה.  אבל אתה רואה את היהודים המזרחיים כמטונפים יותר מהפלאחים שלכם, ואני אינני רואה כך לא את היהודים המזרחיים ולא את הפלאחים. אנחנו היהודים עם אחד, יש לנו אחריות הדדית ואנחנו רוצים לבנות חברה אחת. אנחנו חייבים לפתח את החברה שלנו, ואתם – את שלכם. אם אתה סבור שהפלאחים שלכם הם חסרי השכלה ותרבות, הרי שיש לכם הרבה עבודה לעשות בחברה שלכם."

ג. עימות בבוסטון

בסתיו 1968 הגעתי להרווארד, למרכז ללימודי המזה"ת, כדי לעשות שם את השבתון שלי. באותה שנה היו עוד כמה ישראלים בהרווארד בשנת שבתון, ועם שניים מהם היה לי קשר קרוב למדי. האחד היה ד"ר גדעון הררי, מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, והשני היה ד"ר יעקב ווייס⁶, מהמחלקה לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. לא אחת היינו מעורבים בדיונים עם ערבים או עם פרו-ערבים במרכז ללימודי המזרח התיכון, והגנו על העמדה הישראלית אל מול האשמות שונות מהצד השני.

יום אחד טילפן אלי פרופ' בן הלפרן, איש אקדמיה יהודי אמריקאי בולט וציוני ותיק⁷, ואמר שאנשי "המועצה לעניינים בינלאומיים"  בבוסטון הזמינו אותו להיות המגיב להרצאה של ד"ר פאיז צאיג, איש אש"ף שהוזמן להציג את עמדות הצד הפלסטיני. בן הלפרן היסס אם להיענות להזמנה. מדיניות אש"ף באותם ימים היתה שלא להופיע על אותה בימה עם דובר ישראלי, ולכן פנו אנשי "המועצה לעניינים בינלאומיים" לפרופ' הלפרן. הם היו זקוקים למישהו שייצג את הצד הישראלי, אך אינו ישראלי. ומטעם זה רצה הלפרן להתייעץ עימי.

אמרתי לו שתהיה זו טעות מצידו לעלות לבימה כדי להתווכח עם פאיז צאיג, ובכך להעניק חותם של הוגנות לאירוע.  יש לומר למארגני האירוע שאם הם באמת רוצים נציג הולם של הצד השני, למול פאיז צאיג הפלסטיני, עליהם להזמין דובר ישראלי. הלפרן קיבל עמדה זו ומאוחר יותר הודיע לי שהמארגנים במועצה הסכימו להזמין דובר ישראלי ושעלינו להחליט מי ילך מטעמנו. הסכמנו שגדעון הררי יהיה האיש שלנו בדיון מול פאיז צאיג.

פאיז צאיג – בן למשפחה נוצרית, יליד סוריה שגדל בטבריה – נחשב לטוב שבאנשי ההסברה של אש"ף⁸. מאחר שבאותם ימים לא היה לאש"ף מעמד מוכר בארה"ב, פעל צאיג כחבר במשלחת של כווית לאו"ם. שליטתו באנגלית, השכלתו וכישרונו הפולמוסי הפכו אותו לבר פלוגתא שדוברים יהודים חששו להתמודד איתו.

זמן קצר אחרי שהסכימו להשתתפות נציג ישראלי בדיון, הודיעו אנשי המועצה לבן הלפרין שד"ר צאיג אינו מוכן לנהל דיון עם ישראלי, או, כפי שניסחו זאת, "ד"ר צאיג מעדיף לתת הרצאה." ואולם, הוסיפו, שאם אנחנו מעוניינים לפגוש את ד"ר צאיג, ישמחו להזמין אותנו לשיחה עימו בארוחת הערב שלפני ההרצאה.

שני עמיתיי, וייס והררי, היו נרגשים למדי מההזדמנות הזאת, לה ייחסו חשיבות של ממש – לפגוש איש אש"ף מוביל ולשוחח איתו על בעיית הסכסוך הישראלי-ערבי. אני סברתי שגם אם הארוחה הזו תתקיים, לא יהיה זה עניין רב משמעות. פאיז צאיג היה אמנם  אישיות בולטת, אבל חשיבותו היתה במנגנון התעמולה של אש"ף ולא במעגל הפנימי של מקבלי ההחלטות. מטרתו היתה לזכות בנקודות בדעת הקהל לטובת העניין הפלסטיני. אמרתי שעלינו להכין את עצמנו לדיון, כדי שדבריו של צאיג לא יישארו ללא מענה. השיחה הפרטית עם צאיג בארוחת הערב אינה צריכה למנוע אותנו מלהעיר הערות ולשאול שאלות לאחר הרצאתו.

התחלתי להכין את עצמי לעניין. נזכרתי בפמפלט (בערבית) שנכתב על ידי פאיז צאיג שלוש שנים קודם לכן, ונשא את הכותרת "חופן של ערפל", בו תקף בחריפות את קריאתו של נשיא תוניסיה בורגיבה להנהגת מדינות ערב, להכיר בישראל (בגבולות החלוקה של האו"ם). זכרתי שהפמפלט כלל כמה הצהרות קיצוניות ביותר, ושיערתי שבהרצאה שלו לקהל בבוסטון, הוא ינקוט בקו שונה בתכלית, ויציג כפתרון "פלסטין דמוקרטית שבה יחיו יחד מוסלמים, נוצרים ויהודים". זו היתה הנוסחה שאומצה ע"י אש"ף ב-1968 והיתה אפקטיבית למדי כתחבולה תעמולתית, בעיקר לגבי החוגים הליברליים במערב. 

כמה ימים לפני ההרצאה התקבלה שיחה נוספת מאנשי המועצה, שאמרו לנו שארוחת הערב לא תתקיים: "לד"ר צאיג לא יהיה זמן לארוחה לפני ההרצאה," אך במקום זאת הציעו פגישה לקפה לאחר ההרצאה. עמיתיי היו מאוכזבים למדי, אך עדיין נלהבים מהפגישה הצפויה. הם סברו שבשלב השאלות והתשובות, עלינו להימנע מלשאול שאלות שעלולות להכעיס את ד"ר צאיג. מוטב לנו שיהיה במצב רוח טוב לשיחה "על כוס קפה" מאשר לזכות בנקודות בדיון הפומבי.

אני טענתי להיפך, שמטרת ביקורו של צאיג היא תעמולתית, ועל כן הסיכוי לשיחה מעניינת "על כוס קפה" לא צריך למנוע אותנו מלהציג לו שאלות קשות בדיון. אבל חבריי  סירבו לשנות את דעתם, שאל לנו להעלות שאלות שעלולות לפגוע ברצונו הטוב. כפתרון הצעתי שנשב בנפרד, כך שדבריי בוויכוח עם צאיג לא יפגעו באפשרות של שני עמיתיי להיפגש איתו לקפה אחרי ההרצאה.

חבריי לא אהבו את הרעיון והעניין נשאר ללא החלטה בינינו. מכל מקום, לקחתי איתי את הפמפלט "חופן של ערפל" (שאותו מצאתי לשמחתי בספריית הארוורד) ואת ההערות שהכנתי, לצורך שימוש בשלב השאלות והתשובות.

כשהגענו לאולם ההרצאות, פגש אותנו נציג המועצה והתנצל על ביטול הפגישה שנועדה לאחר ההרצאה. הוא הסביר שד"ר צאיג ממהר לחזור לניו-יורק. זה פתר את הבעייה. כבר לא הייתה מניעה שנשב יחד וגם נתווכח עם המרצה.

כמאה איש מילאו את האולם הקטן, וכשנכנסנו מצאנו מקומות ישיבה רק בחלק האחורי של האולם. כשליש מהקהל היו סטודנטים ערבים וכל מיני תומכים בעניין הערבי  – חברים באירגונים כגון "הידידים האמריקאים של המזרח התיכון", אגודת ה"פרנדז"⁹ ויהודים רדיקליים מחסידיו של נועם חומסקי. שליש נוסף היו יהודים אמריקאים אוהדי ישראל, ועוד כשליש – אנשים מבוגרים מבוסטון שהתעניינו בסיכויים לשלום בארץ הקודש.

הרצאתו של ד"ר צאיג היתה מבריקה. הוא דיבר על סבלות הפלסטינים ועל הצורך להשיב להם את הרכוש והזכויות שנגזלו מהם. את הציונות תיאר ככוח מרושע וערמומי שעקר את הערבים הפלסטינים מהארץ שבה היו נטועים מימי קדם. הכנענים והאמורים היו אף הם ערבים, לפי גרסת צאיג. הפתרון שהוצע על ידי צאיג היה להקים פלסטין מאוחדת בה מוסלמים, נוצרים ויהודים יחיו בשלום יחד.

אוהדי ישראל שבקהל היו נבוכים ומתוסכלים. הם ידעו שצאיג מציג תמונה מסולפת: ישראל איננה סמל הרשע והערבים אינם קורבנות תמימים, אבל הם לא היו מיומנים בהתמודדות מול תועמלן ופולמוסן מנוסה כצאיג. אישה אחת הרימה את ידה ושאלה את ד"ר צאיג האם לא צריך להתחשב גם בזכויותיהם של היהודים כצאצאיו של אברהם.

צאיג השיב בלעג ובביטול: "הנה דוגמה לגישה הבלתי רציונאלית של הציונים המבקשים לבסס את זכות היהודים בפלסטין על היסטוריה עתיקה מלפני ארבעת אלפים שנה, תוך שלילת הזכויות של האנשים שגרו בארץ מזה אלפי שנים ברציפות. וחוץ מזה, אברהם הוא גם האב הקדמון של הערבים, ואם המוצא מאברהם מבסס טענה כלשהי, הרי שהוא מבסס באותה מידה את טענת הערבים."

פני השואלת ופניהם של אוהדי ישראל חפו.

הרמתי את ידי, ויושב הראש, האב מקארת'י, שלא הכיר אותי, פנה אליי: "האם תואיל לבוא לבימה כדי שיוכלו לשמוע אותך?"¹⁰

שמחתי להיענות לבקשתו. אמרתי שלאחר ששמעתי את הפתרון המעניין שהוצג על ידי ד"ר צאיג, ברצוני להשוותו לפתרון אחר שהוצג בחוברת שאני מחזיק בידי. ציטטתי מהפמפלט: "לא יכול להיות שלום יציב במזרח התיכון עד שכל פלסטין תשוב להיות ערבית," או הצהרה נוספת: "מה שנלקח בכוח יש להשיב בכוח," ועוד כמה אמירות מסוג זה. ואז אמרתי: "שמענו מפי ד"ר צאיג את הפתרון המעניין של פלסטין דמוקרטית בה מוסלמים, נוצרים ויהודים יחיו יחד בשלום. פתרון זה שונה בתכלית מהפתרון שהוצע בפמפלט זה, שיש להפוך את פלסטין כולה למדינה ערבית על ידי שימוש בכוח. כותב הפמפלט הוא המרצה שלנו היום, ד"ר פאיז צאיג, ואני שואל אותו האם הוא מוכן להסביר את הסתירה בין שתי ההצעות שלו, או, לחילופין, אם הוא שינה את דעתו וכבר אינו מאמין שכל פלסטין צריכה לשוב להיות ערבית – נשמח לשמוע זאת."

האווירה באולם השתנתה, חל היפוך במצב הרוח – היהודים והישראלים התחילו לחייך, ואילו הערבים והפרו-ערבים נראו נבוכים. כולם נדרכו לשמוע את תגובתו של צאיג.

ד"ר צאיג קם לענות. הוא היה חיוור, אך תשובתו היתה רהוטה וללא היסוס: "כתבתי את החוברת באחת משעותיי הפואטיות יותר; זה נכתב במצב רוח פואטי. כפי שכולכם יודעים, השפה הערבית היא שפה שירית ולכן הייתי צריך לכתוב את דבריי ברוח השפה."

בכך הסתכמה תשובתו, ואחר כך לחש משהו באוזנו של יושב הראש. יושב הראש הודיע שמחמת קוצר הזמן לא יוכל המרצה להשיב על שאלות נוספות וחתם את הערב.

^[1] הרשימה ראתה אור בכתב העת  כיוונים חדשים, יוני 2010, עמ' 112-123

² משפחת צאפיה היא אחת המשפחות הנוצריות המיוחסות בירושלים (מהעדה הקתולית הלטינית).  אבי המשפחה אמיל צאפיה היה בעבר חבר הפרלמנט הירדני. אחיו אנטון היה מזכיר העירייה. הבן הצעיר עפיף, שהיה באותה עת סטודנט בבלגיה, נהיה לימים חבר בסגל הדיפלומטי של אש"ף והרשות הפלסטינית – תחילה שימש נציג אש"ף בוותיקן ואח"כ – שגריר בלונדון ובוושינגטון. כיום הוא מכהן כשגריר הרשות הפלסטינית במוסקבה.   

³ נולד ביפו 1922, מת בעמאן 2008. 

⁴ השם שונה כדי להגן על פרטיותו.

⁵ הפיגוע אירע בלילה שבין 24 ל-25 בספטמבר ב-1967.

⁶ השמות של השניים שונו כדי להגן על פרטיותם.

⁷ בן הלפרן (Ben Halpern) – הוגה דעות ציוני והיסטוריון, מן האישים הבולטים בתנועת העבודה הציונית בארה"ב – היה פרופסור באוניברסיטת ברנדייס וחבר מחקר במכון ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת הארוורד. מת ב-1990.

⁸ בצעירותו הצטרף צאיג ל"מפלגה הלאומית הסורית" (Parti Populaire Syrien) שדגלה בזהות לאומית סורית, לא ערבית ואף לא מוסלמית, זהות המשותפת לכל תושבי הסהר הפורה (פרט ליהודים!)

⁹ שם האגודה באנגלית: American Friends Service Committee

¹⁰ האב מקארת'י (R. J. McCarthy), איש המסדר הישועי ומומחה לתיאולוגיה מוסלמית, היה שייך לסגל האוניברסיטה הישועית בבגדד, ובנובמבר 1968 גורש מעיראק על ידי ממשלת הבעת' עם שאר אנשי הסגל. 

*

פרופ' מנחם מילסון הוא פרופסור (אמריטוס) לספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש כיועץ לענייני ערבים בממשל הצבאי בשנים 1976-1978, וכראש המינהל האזרחי של אזור ושומרון בשנת 1981-1982. בעת ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל, בשנת 1977, שימש שלישו הצבאי של הנשאי האורח.

*

מאחר ומאמרו זה הופיע לראשונה בכתב-העת "כיוונים חדשים" בעריכת אלי אייל, תחת הכותרת: "עוצמת הסירוב הערבי לקיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי – משתקת את הפלשתינים המתונים", אנחנו מביאים כאן את דברי הפתיחה של מערכת כתב-העת לדבריו של  מנחם מילסון:

מפגשים אישיים, בלתי רשמיים ואף חבריים, עם שכנינו הפלשתינים ועם ערבים ישראלים, המנהלים בנינוחות, בעיקר בשפתם, חושפים לעיתי את עומק המחלוקות הפוליטיות והלאומיות בין הצדדים יותר מאשר דיונים פוליטיים רשמיים המתקיימים בין מנהיגים וראשי מדינות בוועידות ובפורומים בינלאומיים. המגע האישי מציף רגשות, מאפשר לדבר בגילוי לב, לעסוק במשאות נפש ובשורשי דברים.

במאמר זה, ראשון מבין שניים, מתעד המזרחן פרופסור מנחם מילסון, שלוש פגישות – חלקן אישיות ואינטימיות, אחרות לקראת ובמהלך דיונים פומביים בארץ ובחו"ל – שקיים בין השנים 1967-1975 עם ידידים, אישי ציבור ואנשי רוח פלשתינים וערבים ישראלים, בעלי מגוון דעות והשקפות. בגיליון הבא יופיע פרק נוסף ובו שיחות עם אנוור נוסיבה, חאזם אל ח'אלדי והמשוררת פדואה טוקאן.

חוט השני המקשר בין המפגשים הוא הקושי ואף הסירוב הערבי לקבל את קיומה של ישראל כמדינת לאום יהודית באזור, גם לא בגבולות 1967. עוצמתו של סירוב זה כופה עצמה גם על בעלי עמדות מתונות יותר, עד כדי חשש לבטאן בגלוי. גם כאשר נדמה היה, בשיחה זו או אחרת, שהקרח עומד להישבר, סופו של נשבר. אור שהבהב בקצה המנהרה, כבה לאחר זמן קצר. המפגשים גם חושפים את עמדת השמאל הליברלי, בארץ ובחו"ל, המתעלם ברובו מסירוב זה ומגיב עליו בהכחשה, בהדחקה והתחמקות תוך הפגנת יחס ספקני ומזלזל כלפי פלשתינים החורגים מסירוב זה והאשמתם בחוסר פטריוטיות לעמם. הסירוב הזה מלמד על הקושי ועל הדרך הארוכה שיש לעבור כי לקרב בין העמים ועל חשיבותם של בעלי הדעות המתונות כסמני הדרך אל הפיוס וכמוביליה.

אהוד: אבל אולי כבר הגיע הזמן לחשוב ולהבין כי אולי לעולם לא יהיה פיוס וכי אנחנו גם לא מתקרבים לשום שלום, אלא רק חייבים, כדברי ד"ר גיא בכור המבריק – להמשיך "לנהל את הסכסוך" ולא לשאוף לשום מטרות גדולות כדי שלא לנחול מפלות ואכזבות גדולות!

* * *

יוסי שלף

צידו השני של המטבע. ארדואן יורה לעצמו ולתורכיה ברגל

החכמולוג טאיפ רג'יפ ארדואן, שהתנהגותו הכוחנית ושלוחת הרסן אומרת כולה בבירור חתירה בלתי נלאית לחבירת תורכיה לציר הרשע החדש עם איראן, סוריה, חיזבאללה והחמאס – מנתב את תורכיה לציר התנגשות חזיתית עם מדינת ישראל. לאיומיו הבוטים בניתוק היחסים עם ישראל ולפעולתו הנמרצת לבידודה המדיני, הוסיף עתה ארדואן נדבך נוסף, כלכלי מבחינתנו ובטחוני מבחינתם. תורכיה הקפיאה חוזים בטחוניים עתירי ממון עם ישראל, ובשלב זה נאותה להשאיר "לשיקול דעתן" של חברות מסחריות את שאלת המשך קשריהן המסחריים עם הסקטור העסקי בישראל.

אבל חכמולוג נשאר חכמולוג. כראש ממשלתה של מדינה הכורעת תחת נטל חובות בינלאומיים, אינפלציה מדאיגה, אבטלה גואה, אופוזיציה מבית ומחוץ וציוד מיושן ובלתי עדכני, הופך הוא בהבל פיו את הצבא התורכי – שהיה עד לאחרונה תחת פיקוד לא דתי – למשהו בדומה לצבא העות'מאני של ג'מאל פשה. סטירת הלחי המצלצלת שקיבל מהשוק האירופי המשותף, והבעיטה שקיבל, לא זו מהסוס אלא מנאט"ו עקב החשדנות הגוברת כלפיו עם חבירתו לציר הרשע והאיסלמיזציה הדוהרת של תורכיה – תוך חיסול שאריות המהפך שעשה אתא-תור, משיגים את תורכיה שנים רבות לאחור מבחינות רבות מאוד.

עם הצטרפות תורכיה לציר הרשע ותחת מכלול הנסיבות המתוארות, שומה על מדינת ישראל "לצאת מתוך הקופסה" ולבדוק הנחת עבודה מדינית וצבאית, כאחד התרחישים היותר מציאותיים, שתורכיה – כמדינה מוסלמית בת 80 מיליון תושבים, שראש ממשלתה שואף להשיג לעצמו הגמוניה על העולם הערבי כולו – תעמיד את צבאה, נשקה, אמצעיה ואדמתה לשירות יתר חברותיה בציר החדש. לא לילד הזה פיללנו, אך במקום לטאטא זאת אל מתחת לשטיח – מוטב שנטמיע גם תרחיש אפשרי זה שעה אחת קודם וניערך בהתאם ככל שנותר בידינו עתה.

משהוקפאו החוזים הביטחוניים עם תורכיה, והגם שנגרם לנו חסר כיס לא מבוטל עקב כך – מיהו זה שירה למדינתו ולעצמו ברגל אם לא ארדואן?

# מי יישאר עתה בלי 1,000 טנקי מרכבה סימן 3 ולא יוכל "לנדב" אותם ללוחמה בנו?

# מי יישאר עתה עם טנקי "קאייסרי" תורכיים מיושנים ופגיעים?

# מי יישאר עתה עם 54 מטוסי פאנטום תורכיים, שבלא שדרוג מערכותיהם אבד עליהם הכלח?

# מי יישאר עתה עם עשרות מטוסים נוספים, שבלא שדרוג דחוף אינם ראויים לייעודם?

 # מי יישאר עתה בלי מקור לטילים שהתאימו בדיוק לדרישותיה של תורכיה?

# מי יישאר עתה בלי מידע טכני חיוני ממדרגה ראשונה אודות אפשרויות פיתוח טילי אוויר/אוויר פופאי 2?

#  מי יישאר עתה בלי היכולות הטכניות המוכחות של ישראל לפתח ולייצר טילי דלילה?

# מי יישאר עתה בלי מידע ותורת לחימה חדשנית למאבק בטרור, המכה בתורכיה השכם והערב?

# מי יישאר עתה בלי יכולות ההדרכה המופלאות של טייסינו המנוסים את הטייסים התורכיים?

נראה בעליל שהחכמולוג ארדואן יורה מהמותן. קרוב לוודאי משום שמאחורי עיניו אין מנגנון שיכוון אותן למטרות ראויות יותר לתורכיה הגדולה. הוא, ארדואן, יישאר עם הכסף – שאין לו. והנשק החדיש והידע הביטחוני רב הערך שבידינו, יישארו אצלנו ולא יוסיפו עוד לזלוג אליו דרך יצואני מידע ביטחוני זריזים, לאחר שב"תקופת הזוהר" שיחרר להם משרד הבטחון כמעט את כל הנצרות באשר לסחר ביטחוני עם תורכיה.

 המסקנה שהוא יורה מהמותן מתחזקת – שהרי אם ממשלת תורכיה "ממליצה" למגזר העסקי הפרטי שלה לשקול הקפאת קשרי הסחר עם ישראל, מה לו כי יזדעק ויאיים לנוכח חרם הצרכנים המתעצם בישראל על תוצרת תורכית, והחלטת חלק מרשתות השיווק הגדולות אצלנו באותו עניין?

ושלא תטעו ולו גם לרגע קט: אינני תמים בעניין זה, וצפויה התשובה, מאחדים מכם, כי בכסף אפשר לקנות הכול, כי כל אחד ישמח למכור, וכי יש מקורות רבים לחלופות ולחלפים. מי שחושב כך – מחטיא את התמונה: העובדה שתורכיה התקשרה דווקא עם מדינת ישראל בחוזים ביטחוניים שמנים וארוכי טווח, אינה מלמדת רק על כך שבישראל בלבד נמצא מקור זמין למילוי דרישותיהם וצרכיהם הבטחוניים של התורכים, אלא גם שמבחינה כלכלית היתה הרכישה אצלנו הכדאית ביותר, בוודאי למי שאינו טובע בכסף.

הימים הקרובים יגידו דברם.

* * *

אמציה סבר

"כיכר התרבות"

כל מי שאולץ, במשך השנה האחרונה, לדדות בואכה היכל התרבות על מדרכות פרומות, ערמות חול ומצבורי מרצפות. ספק אם לא נעצר נדהם, כשאחת התוצאות שנגלו לפניו: צמד "אקווריומי ענק" מזכוכית, שצצו במזרח הכיכר. (שמא גם לחיסכון באנרגיית השמש? שהרי ניתן בתוכם בחום הקיץ – וללא אש כלל, לטגן עשרות חביתות, מאות כדורי פלאפל בפיילה, וכיו"ב).

ביניהם "ניטעה" שדרת מסגרות ברזל לבנות – "עיר לבנה"!? – העשויות במקרה הרע, להזכיר שדרת גרדומים, במשטרים אפלים לשימצה. כשבמסגרות אלו לא נותר אפילו מקום לכיתוב "שלום": בקירגיזית, אידיש, גרוזינית, ערבית, פולנית ושאר שפות כממוחזר...

לדאבון לב, כשמתקרבים לקופות ההיכל, נצפית, אנפילדית ממזרח – חומה לבנה של מסגרות אלו, החוסמות טווח ראייה נרחב של הכיכר!

למזלנו ולמצער, האנדרטה של מנשקה, המזכירה את המטבע המידרדר – שלנו והעולמי, מזה כארבעים שנה, לא נפגעה הפעם,  והוחזרה בגאון על מכונה.

קשה להבין כיצד קמו יחידים ו"עמותות" – מצד אחד, כנגד שיפוץ ושיפור איכויות היכל התרבות הנאה והמיוחד שלנו, הנדרשות מזה שנים רבות, ומומלצות על-ידי גדולי המנצחים והמוסיקאים – לרבות הנגנים עצמם!  ומצד שני, מי היא "ועדת השניים" או יותר, שאישרה את "המונומנט החדש". האם האדמו"ר מסלונים? הרבי מחולדה? הישר כוחה לחזור בה? ולתקן את המעוות – הניתן לתיקון! באם יסתבר תוך פרק זמן, שאינו עונה לדרישות האיכות והרמה הראויים?   

מסופקני.

אהוד: חבורת המגלומנים והיזמים גוזרי הקופונים, שעומדים להרוס את היכל התרבות – הם גם שבנו את המפלצת החדשה הקרוייה תיאטרון "הבימה" ואת "כיכר התרבות"! והכול יכוסה בטיח הנצנצים!            

* * *

תקוה וינשטוק

פתח תקוה: מדריך הרחובות

עכשיו שוב אין ספק: מלבס, פתח-תקווה הקטנה, היא עיר. לא משנה שרשמית פתח-תקווה הפכה לעיר ואם בישראל עוד בשנת 1937. כעת יש לכך הוכחה ניצחת. לא מכבר הופיע מדריך הרחובות של פתח-תקווה עם שמות כל הרחובות, הסימטאות, המשעולים והכיכרות בעיר, עם הסברי השמות, מפות, צילומים וטיולים מודרכים. ממש... פריז.

את המדריך הוציא בעמל של שלוש שנים יוסף אלקוני יליד פתח-תקווה, הבעלים של הוצאת מלוא, וערך יחיעם פדן עם צוות היגוי גדול, והמדריך מהווה מכשיר עזר חשוב לתושבי פתח-תקווה ולמבקרים בה ולשוחרי ההיסטוריה הארצישראלית.

נתעכב על אספקט מסוים במדריך – רחובות על שמות נשים. חוצות פתח-תקווה, כחוצות ישראל בכלל, לא נתברכו בהרבה שמות נשיים. מבין 868 רחובות פתח-תקווה למיניהם, רק 40 שמות הם של נשים, מימי התנ"ך עד ימינו. מרביתן נשים ששמותיהן מופיעים גם על רחובות בישובים אחרים, אבל חלקן הן נשים ייחודיות לפתח-תקווה. נשים שעקב תפקידן או בהתנדבות עשו בעיר עבודה סוציאלית למיניה, עסקניות מפלגתיות, מורה, אחות רחמניה וגם "נשים של" אישים מקומיים.

למשל אמסטר לאה, "האחות לאה" מביה"ס "נצח ישראל", נולדה בפתח-תקווה, התייתמה בילדותה, ובהזמנת דודתה, הפסלת חנה אורלוב, למדה בביה"ס לאחיות בפריז. דודה זאב אורלוב נרצח בידי פורעים ערבים, ובעלה, עו"ד שמואל אמסטר, חבר אצ"ל, נכלא בידי הבריטים בלטרון.

רבקה נוביק, ילידת אוקראינה, היתה חברה במועצת העירייה של פתח-תקווה ועל שמה בית החולים הסיעודי "בית רבקה". או שוימר רבקה, ממייסדות "אמונה", ששרדה מאושוויץ, התערתה בפתח-תקווה והקימה מסעדה זולה לנצרכים – "מעיין רבקה". אחד הרחובות נקרא ע"ש ד"ר רבקה קמינסקי, הרופאה הראשונה בקופת חולים ההסתדרותית בפתח-תקווה, שעבדה בארבעה סניפים; ויש גם רחוב הרבנית מרגלית, ע"ש אשת הרב עובדיה יוסף.

  רחובות אחדים מוקדשים לזוגות: רחוב "ישראל ושרה" שפירא, מרוכשי הקרקע הראשונים בעין גנים. במלחמת העולם הראשונה נדדה שרה לגליל עם ילדיה. היא ובעלה היו פעילים ב"הגנה" ובביתם היה סליק נשק. דרזנר טובה ושמשון, מראשי החלוץ הלוחם בקרקוב. טובה, חברת מרכז עקיבא בעיר, ערכה עם שמשון, לו נישאה, שבועון לצעירים ורשמה את קורות הארגון הלוחם. השניים נאסרו, שוחררו, אירגנו את הנוער הציוני בקרקוב, נתפשו ונמלטו. ב-1934 נכלא שמשון, טובה הסגירה את עצמה, והגרמנים רצחו את שניהם. זיכרונותיה של טובה ראו אור בספר "יומנה של יוסטינה". ציפורי טובה, ילידת גרמניה, היתה סגנית מפקד האצ"ל במושבה ומפקדת בסיס ההדרכה של הארגון, השתתפה בהתקפה על הכפר הערבי יהודיה ונכלאה בבית לחם. בעלה מרדכי צפורי היה קצין בכיר בצה"ל וסגן שר.

  כמה רחובות מזכירים נשים יוצאות דופן במיוחד.

   שרה איטה פלמן 1854-1936 היא חלוצת הפרדסנות העברית. נולדה בפולין ונישאה לסוחר אמיד, אלמן ואב לילדים. ב-1884 עלתה המשפחה לארץ ורכשה קרקע ליד כפר סומיל, מרחק שעות של רכיבה על חמור מהקהילה ביפו. שם הקימו בית ונטעו את פרדס ההדרים העברי הראשון בארץ. אחר שנה נפטר בעלה ממלריה, ואיטה המשיכה לטפח את הפרדס בעזרת שבעת ילדיהם עוד חמישים שנה. בנה נחמן עבר לפתח-תקווה והיה מדריך הראשון לנטיעת פרדסים במושבה. לא פעם רכבה על החמור להיוועץ באנשי המושבה ונעזרה גם בערביי סומיל. השיח' פרש עליה את חסותו עליה והכריז שמי שיפגע ב"סית (גברת) שרה", בילדיה או ברכושה – דמו בראשו. אנשי סומייל יצאו ללכוד שודדי דרכים ששדדו ציוד ובהמות מהפרדס ואימו של ילד מסומיל, שטבע בבריכה בפרדס, הגנה על שרה איטה בגופה מפני חמומי מוח.

  "שירת אסתר" הוא רחוב על שם יקירת פתח-תקווה אסתר ראב 1894-1981, המשוררת "הצברית" הראשונה. אסתר, בת למשפחת ראב, ממייסדי המושבה, נולדה וגדלה בפתח-תקווה וחיתה גם כשנה עם חלוצי העלייה השנייה בדגניה. היתה חריגה לזמנה, ושירתה שונה מסגנון המשוררים הוותיקים כביאליק וטשרניחובסקי וכן מהמשוררים בני זמנה, שלונסקי ואלתרמן. אך בספרה הראשון, "קמשונים", קיים דמיון לשוני מסוים לספרה של רחל המשוררת, שיצא באותה שנה, 1930.

במדריך מופיעה עוד סופרת פתח-תקוואית המהווה מעין תגלית: זוהי חנה טרגר, שבגיל שבע, ב-1870 עברה לגור בפתח-תקווה עם אביה זרח ברנט, מי שבא 15 פעמים מלונדון לארץ, היה ממקימי שכונת מאה שערים בירושלים וממייסדי פתח-תקווה. חנה למדה בביה"ס לאחיות בלונדון, נישאה בלונדון, התערתה בקהילה היהודית, הקימה מרכז תרבות במזרח לונדון  – וחזרה ארצה. כתבה בעיתונות בבריטניה ובארה"ב בעיקר על ארץ-ישראל של ימי ילדותה. שלושה מארבעת ספריה, שנדפסו באנגלית, עוסקים בפתח-תקווה.

המדריך מספר גם על ה"דוקטורשה" מזל בכר. רחוב "האחים בכר" נקרא על שם בעלה משה, אחד האחים בכר. על שמה אין רחוב אך המדריך מקדיש לה מסגרת. מזל נולדה בעיר העתיקה בירושלים בשנת 1873. ללא הכשרה רפואית אקדמית גילתה ידע רב ברפואה ובבוטניקה. היתה מיילדת, ריפאה נעקצים ונשוכים, חולי דלקות וקדחת. כמו כן איחתה שברים בגפיים. בביתה גידלה צמחי מרפא ורקחה מהם תרופות. רבים שיחרו לפתחה: בשנותיה הראשונות לא היה לפתח תקוה רופא וגם כסף לתרופות לא היה.

אהוד: ב-1870 לא היתה פתח-תקווה אלא רק מקווה-ישראל, שנוסד כבית ספר בשפה הצרפתית מטעם ה"אליאנס" חברת כל ישראל חברים (כי"ח). פתח-תקווה נוסדה בשנת 1878 ולא 1870.

הילדה חנה טרגר ביקרה בה ואולי גם שהתה פרק זמן קצר עם אביה במושבה הצעירה, כנראה רק בראשית בשנות ה-80 למאה ה-19. לימים וממרחק זמן היא כתבה באנגלית סיפורים על החיים בפתח-תקווה בראשיתה, סיפורים שלדעתי רב בהם הדימיון על המציאות, וקשה להתייחס אליהם ברצינות כאל עדות היסטורית על ימי ראשיתה של פתח-תקווה. במורשתה הספרותית ובתולדות חייה של חנה טרגר עוסקת פרופ' יפה ברלוביץ, נצר למשפחת ברנט העניפה, ויש לקוות כי יום אחד תשלים את מחקריה אלה ותזכה אותנו במחקרים ובספרים על חנה טרגר ואביה זרח ברנט. זוהי ממש משימה היסטורית-לאומית.

באשר לנשים, עד היום אין רחובות בפתח תקווה על שם הנשים של המייסדים הראשונים, גם לא על שם סבתי לאה ראב לבית שיינברגר מירושלים, אבל מה הפלא? – קוראי המכתב העיתי הרי יודעים שעד היום גם אין רחוב על שם יהודה ראב בן עזר, חרף היותו חורש התלם הראשון בפתח-תקווה בשלהי 1878, חופר בארהּ הראשונה והשומר הראשון של המושבה. גם על אסתר ראב, בתו של יהודה, לא הסכימו לקרוא רחוב אסתר ראב אלא "שירת אסתר" ויש החושבים שמדובר באסתר המלכה.

* * *

תנחומים למשפחת סימקין לדורותיה

על הירצחו של שניאור חשין הי"ד

לרוצחים בכבישים – מגיעים עונשים

בדיוק כמו לטרוריסטים – עד מאסרי עולם!

* * *

אהוד בן עזר

כל הארץ גזענים גזענים!

אם בית המשפט העליון מכנה בשם גזענות את אי-רצונם של הורים חרדים אשכנזיים שבנותיהם תלמדנה עם בנות להורים חרדים ספרדיים, עליו להוציא קודם כל צו פירוק ל"מעיין החינוך", מערכת החינוך הגזענית-ספרדית של ש"ס – מגיל הגן ועד לישיבות המאוכלסות למדנים שחלקם בורים ובטלנים, כאשר כל זה מיועד ל"ספרדים" בלבד, וכמובן על חשבון המיסים של כולנו ועל חשבון צמצום כוחו והיקפו של החינוך הממלכתי-דתי והממלכתי כללי – וכל האמור כאן חל גם על "רשת החינוך" של אגודת ישראל; שתיהן מקבלות 100% מימון כאילו הן בתי ספר ממלכתיים, אף שבפועל אינן עומדות בלימוד תוכני ה"ליבה" הנדרשים בממלכתי. [מירב ארלוזורוב, "דה מארקר", "הארץ", 20.6].

אבל לא רק זה. נסו להכניס ילד יהודי לבית ספר של החינוך הערבי בישראל, או להפך! נסו להכניס ילד עברי ממשפחה חילונית לאחד ממוסדות החינוך הדתי והחרדי בארץ, וגם לממלכתי-דתי! או להפך! נסו ותראו שכמעט כל מערכת החינוך בארץ, שרק כמחצית ממנה היא הממלכתית-כללית – נגועה בגזענות קשה המתבטאת בהפרדה גמורה בין סקטור לסקטור, כאשר חלק מהסקטורים משתולל על חשבון המדינה ואינו מלמד אפילו את לימודי הליבה!

מה אתם מתגוללים על כמה משפחות "אשכנזיות" בעמנואל כאשר אין כמעט שום מוביליות בין ובתוך הסקטורים השונים והרבים של מערכת החינוך הרשמית ו/או הפיראטית-חרדית בישראל!

* * *

יוסי גמזו

סְדָקִים רִאשוֹנִים בְּחוֹמַת הַצְּבִיעוּת

"מיום ליום הולכת וגוברת בּטוּרקיה האופּוזיציה החילונית לתמיכתו

של אֶרדוּאָן בּאיראן, בּחיזבּאללה וּבחמאס." – "בּנאוּמו בעצרת החיזבּאללה הודה נסראללה כי במדינות המִפרץ הופיעו מאמרים התומכים בחיילי צה"ל." – "סנאטורים רפּוּבּליקנים ודמוקרטים בארה"ב מגנים את המשט הטוּרקי." – "טוּרקיה מודה כי הרגה לאחרונה 150 כּוּרדים."

"העיתון האוסטראלי  Herald Sun פּירסם ב-14.6.10 מאמר בו נכתב: 'עזה נמצאת בצדק בּסֶגֶר מִצד ישׂראל ומצרים, כי מטרת החמאס היא לייצא מהפּכה איסלאמית, וּתקיפוֹת הרקטות הכּמעט בּלתי-פּוסקות על ישׂראל מעזה הִנן כל הראיות הדרושות לכך'." (מעיתונוּת הימים האחרונים).

עַל אַף מַבּוּל הַהַשְמָצוֹת הָאַנְטִישֵמִי

בּוֹ הֵד מַשָּט פְּרוֹבוֹקָטִיבִי לֹא נָדַם,

עַל אַף מוֹנְדְּיַאל-צְבִיעוּת מֻרְעָל וְאֶפִּידֶמִי

שֶל "הוּמָנִיסְטִים" שֶיָּדָם נוֹטֶפֶת דָּם

כְּמוֹ הַטּוּרְקִים שֶשָּחֲטוּ אַלְפֵי אַרְמֶנִים

וְאַלְפֵי כּוּרְדִּים וִיוָנִים בְּסִיטוֹנוּת

וְהָרוּסִים שֶלֹּא חָסְכוּ מִן הַצֶּ'צֶ'נִים

וְהָאַפְגָּאנִים אֶת שִׂיאֵי הָרַצְחָנוּת

אוֹ הָאַנְגְּלִים שֶאִיֵּי פוֹקְלַנְד כְּמוֹ גַם הֹדּוּ

וּכְמוֹ אַרְצֵנוּ בְּיָמָיו שֶל הַמַּנְדָּט

זוֹכְרִים כָּמוֹנוּ אֵיךְ שָנִים רַבּוֹת נִצּוֹדוּ

בֵּין צִפָּרְנֵי אוֹתָהּ אִימְפֶּרְיָה לְחֶמְדַּת

הַגֶּ'נְטְלְמֶנִיּוּת הַבְּרִיטִית שֶמָּנְעָה כֹּה

מִנִּצּוֹלֵי שוֹאָה מִקְלָט בְּשֵם "הַחֹק"

וְלוֹחֲמֵי-חֵרוּת תָּלְתָה בְּכֶלֶא-עַכּוֹ

וְהַצְהָרַת לוֹרְד בַּלְפוּר כָּאן עָשְׂתָה לִצְחוֹק –

עַל אַף כָּל אֵלֶּה שֶמּוּסָר מִפִּיהֶם זָב

גַּם בְּטָבְלָם יוֹם-יוֹם וְשֶרֶץ בְּיָדָם

נִבְעִים אַט-אַט בְּחוֹמָתוֹ שֶל הַכָּזָב

כְּבָר הַסְּדָקִים הָרִאשוֹנִים שֶבַּעֲדָם

נִגְלֵית בִּנְשוֹר מֵיק-אַפּ הַבְּלוֹף וְהַמִּרְמָה

שֶל "אֶל גָּ'זִירָה" – הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה

וְזֶה וַדַּאי עוֹד לֹא מַסְפִּיק, אַךְ זֶה מוֹכִיחַ

כְּבָר מֵעַכְשָיו כִּי הָעֻבְדּוֹת עַזּוֹת מִטִּיחַ.

וְלֹא נָכוֹן הוּא שֶלַּשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם,

יֵש לוֹ רַגְלַיִם לְפָחוֹת כְּמוֹ לְנָדָל

שֶאִינְוֶנְטַר רַגְלָיו עָשִיר מְאֹד עֲדַיִן

בְּמִסְפָּרוֹ שֶנִּתְרַבָּה וְלֹא חָדַל

בֵּין רְמָשִׂים טוֹרְפִים מִסּוּג הַ-Scolopendra

שֶזּוּג רַגְלָיו הַקִּדְמִיּוֹת אַף מְצֻיָּד

בְּבַלּוּטוֹת צְמוּדוֹת שֶל אֶרֶס שֶהוּא blend רַע

שֶל מִינֵי רַעַל – אַךְ פָּקַ"ל-רִשְעוּת נַיָּד

וְקַטְלָנִי זֶה מְאַפְיֵן לֹא רַק אֶת רֶמֶשׂ-

הָאֲדָמָה מִמִּשְפְּחוֹת הַזּוֹחֲלִים

כִּי אִם גַּם סוּג שְרָצִים אַחֵר, שֶאוֹת וָרֶמֶז

לְאַהֲבַת אוֹתוֹ "שָלוֹם" בּוֹ הֵם דּוֹגְלִים

הֵם מִצְבּוֹרֵי הָאַרְסֶנָל הַפָּצִיפִיסְטִי

שֶל סַכִּינִים וְגַרְזִנִּים וְנֶשֶק חַם

שֶנִּתְגַּלָּה בִּסְלִיקֵיהֶם בְּאֹרַח מִיסְטִי

וּבִידֵיהֶם – כְּשֶהָעוֹמְדִים שָם נִכְחָם

עַל הַסִּפּוּן פָּגְשוּ אוֹתוֹ, כְּהוֹכָחוֹת

לְתֹם לִבָּם (בְּאֹרַח מִיסְטִי קְצָת פָּחוֹת).

וְאִם נָכוֹן הוּא שֶלַּשֶּקֶר יֵש רַגְלַיִם

וְלַכְּזָבִים יֵש קְרֶם-פָּנִים, אִפּוּר וְלָק

אָז כְּשֶהַשֶּקֶר מְבוֹסֵס בְּנַעֲלַיִם

גְּדוֹלוֹת מִמֶּנּוּ – שָם, בַּבֹּץ הַחֲלַקְלַק

שֶל סְחִי הַחַארְתּוֹת, זֶהוּ רַק עִנְיָן שֶל זְמַן פֹּה

עַד שֶלַּמְרוֹת שַחְצָנוּתוֹ וְלַהֲגָהּ

הוּא מְאַבֵּד שִוּוּי-מִשְקָל וּכְסִימָן פֹּה

רַגְלָיו כּוֹשְלוֹת וּמוֹעֲדוֹת בְּהַדְרָגָה

וּבְחוֹמַת כְּזָבָיו, לַמְרוֹת עַזּוּת-הַמֵּצַח   

גְּדֵלִים סִדְקֵי הַשְּפִּיל שֶשַּׂר-הַבְּלוֹף הִמְחִיז

כִּי לְרַמּוֹת אֶפְשָר זְמַן רָב אַךְ לֹא לָנֶצַח

וְכָל תַּרְמִית שֶל שוֹאוּ-בִּיז סוֹפָהּ סְטְרִיפּ-טִיז...

* * *

יבין כ"ץ

"ספר הגעגועים" וסיפורו של גלעד קורלנדר

למר בן-עזר שלום רב!

קיבלתי את ספרך ["ספר הגעגועים"], קראתיו, ואני כותב אליך כדי להודות על שעות של נחת שגרמת לי.

היה נעים  לזכור חוויות ילדות גם מבלי להתגעגע.

היו גם רגעים של עצב משהגעתי לסיפורו של גלעד קורלנדר איתו למדתי שנתיים בבית-הספר העממי, בית-חינוך לילדי עובדים ע"ש ברל כצנלסון.יחד השתתפנו גם בפעולות קבוצתנו בסניף הנוער-העובד שבשכונת בורוכוב באותן שנתיים. בגלעד היו כל התכונות הטובות שחסרו לי, חרוץ, ממושמע מסודר, ועוד ועוד.

דרכינו הצטלבו שוב לאחר מיספר שנים בכפר-עזה. אני נשלחתי לעזור לקומץ חברי קיבוצים לקיים את היישוב אחרי שמייסדיו עזבו אותו, עד אשר יגיע הגרעין החדש להתיישב בו. גלעד הגיע עם חלוצי הגרעין הכ"למדים להיערך לקבלת המשק. כך בילינו לא מעט שעות משני צידי מחלוב הכבשים, ישובים על שרברבים, ראשינו באליות הכבשים וידינו מחטטות מתחתן כדי למצוא את הפטמות ולסחוט מהן חלב צאן שמן ומשובח. לא מעט מהפרשות הכבשים גלשו לאורך האליה על ידינו ומהן אל דלי החליבה. כיום, כשחליבת הצאן היא ממוכנת, אין לי ספק שטעם הגבינות השתנה ואולי לא לטובה. כדי להנעים את זמננו תוך כדי העבודה המונוטונית, הינו דנים בעניינים שברומם של משק ותבל. לא היינו ידידי נפש וגם לא שקענו בשיחות נפש, לכן לא הייתי מודע לסבל הנורא שעבר עליו, יחד עם זאת חיבבתי אותו מאוד וכאבתי מאוד את מותו. הנה גרמת לנהוג לפי גילי ולשפוך מילים הרבה.

עצות למהדורה הבאה של "ספר הגעגועים":

# חסן סאלמה – נולד בכפר קולה (בשכונה שלך). המיבנה שפוצץ בראשית מלחמת העצמאות לא היה ביתו. הוא נבנה על-ידי הליגה הערבית כבית-יתומים. במלחמת העולם השנייה הופקע על-ידי הצבא הבריטי שהקים בו בית-ספר לקצינים. משחזר המיבנה לידי המוסלמים, הקים  בו חסן סאלמה את מפקדתו.

בליל הפיצוץ לא היה חסן סאלמה במיבנה. ישנן גירסאות שונות ביחס למקום הימצאו באותו לילה. הוא נהרג מאוחר יותר, כשכוחותיו הדפו את אנשי האצ"ל שכבשו את ראש העין.

# התפקידים בקבוצת האריזה – צדקו אלה שטוענים שהאורז לא עטף. האורז עמד (ישב) בראש הפרמידה.  את המקום השני תפסו המבררות, שביררו את הפרי לפי טיבו. אחריהן במרחק ניכר כרעו העוטפים, שעטפו את הפרי ומיינו אותו לפי גודלו (הממיינים).

 # הצלחת גם להפתיע אותי, זני הדרים שונים ורבים עברו תחת ידי אבל על שמוטי אדום שמעתי רק במעומעם, לא ידעתי שהזן עדיין חי וקיים. האם יש באוסף הזנים של מוזיאון ההדרים פריט כזה?

אם אין שומה עליך להפעיל את כל קשריך כדי שיגדל שם שמוטי אדום.

תודה לך על הצרופות ששגרת אליי. מעניין מאוד.

קראתי בעניין את מכתבי העיתים שלך את דעתי אינך רוצה לשמוע [?].

המשך את עבודתך הטובה!

בברכה,

יבין כ"ץ

ניר-צבי

אהוד: חברי גלעד קורלנדר-שגיא היה מסובך בכמה פרשיות. האחת, פליטת כדור מנשקו בכפר-עזה, שדומני שהיו לה תוצאות קטלניות, וחקירה או משפט שטרם הסתיימו אז. הפרשייה השנייה, אהבה נכזבת לחברת גרעין שלו, דומני, ר. ו. היה שמה. הפרשייה השלישית, כבר בהיותו בירושלים, כאשר למדנו יחד פילוסופיה, גם אצל ד"ר פפיטה האזרחי [היא מעולם לא היתה פרופסור, כי אז עדיין לא היתה אינפלציה בתארים האלה, האינפלציה החלה אחרי שהתאבדה] – גלעד החליט שהיא "גנבה" לו רעיונות מתוך עבודה סמינריונית שהגיש לה. הפרשייה הרביעית, הוא החל לחשוד ששירותי הביטחון עוקבים אחריו ומאזינים לו, בין היתר משום שהוא בנו הבלתי-חוקי של בן-גוריון. תחושת הנרדפות שלו גברה והלכה עד שרץ מזרחה בשטח ההפקר אל הגבול שבין שני חלקי העיר ירושלים ונהרג מאש הירדנים. מקצת מדמותו ומפרשת חייו משוקעת בפוליק שומרון, גיבור הרומאן הנידח שלי "לא לגיבורים המלחמה". כל זה אירע לפני יותר מחמישים שנה וכבר חל עליו חוק ההתיישנות.

# ובאשר לשמוטי האדום או שמוטי-דם (שאותו גילה דודי ברוך ראב בן עזר ונתן לו את השם "שרה" על שם שרה אהרנסון], וההצעה לנטיעת עץ שלו במוזיאון הפרדסנות ברחובות, מהמוזיאון הבטיחו לי שידאגו לכך. בנען יש עץ אחד של שמוטי דם שאת תמונתו שמתי על כריכת "ספר הגעגועים". ובמשתלת משה ולך הנהדרת שהיא כגן עדן בגן שומרון יש עדיין למכירה שתילים של השמוטי האדום הזה.

* * *

אוריה באר

רשמים מביקור בגרמניה, קיץ 2010

בשבוע  האחרון נעדרנו מן הארץ. היינו בכנס קצר של האגודה לידידות משפטנים ישראל וגרמניה.

הפעם נערך הכנס בהמבורג, עיר החוף היפה בצפון, על גדות האלבה. ההרצאות המעניינות, הטיולים, כולל לברגן בלזן, מחנה הריכוז הגדול שבקרבת העיר, מצריכים התייחסות מיוחדת. אולי נעשה זאת בעתיד. ואולם, מה שהפליא אותנו הישראלים, יותר מכל, היה היחס האדיש לסיפור המשט לעזה, ההסתערות הטורקית, ותגובת העולם המערבי הדיפלומטי ההיסטרית.

בעיתונות המקומית כמעט שלא מצאתי מאמרים על הנושא. נראה שסיפור המשט מעניין את הגרמני הממוצע כשלג דאשתקד. גם בקרב חברי האגודה הגרמנים, לא שמעתי מילת בקורת על ההתנהלות הישראלית בנוגע למשט ולתוצאותיו. כך גם בשיחות עם גרמנים אחרים: במלון, במסעדה, ברחוב, במקומות ציבוריים אחרים, עימם שוחחנו בגרמנית, אנגלית או צרפתית.

הגרמני הממוצע, האיש הקטן, וגם המשכילים שביניהם, מודאגים יותר מהמצב הכלכלי. החוב של יוון מרגיז את האיש הקטן, והצורך שלו לממן את הכישלון הכלכלי היווני הקולוסאלי – מטריף את דעתו. גם הזחילה האיטית, אך המתמדת, במספר המוסלמים ההולך וגדל בקירבם, מטרידה אותו.

"בעוד עשרים שנה הם יהוו כשלושים אחוז מהתושבים," קונן בפני שופט בכיר בדימוס, בעל רעמת שיער מלבין מתבדרת, "ובעוד שלושים שנה הם ישלטו כבר ברפובליקה כולה. מה יהיה עם נכדינו?"

כך קבל בכנות לב גמורה.

הגרמנים אינם מוטרדים מהעובדה שמוסלמים חיים בקירבם, אלא  מההתנהלות וההתבדלות של אותו מיעוט קיצוני וקולני, שגורר אחריו את המחנה כולו.

לגרמני הממוצע יש הרבה כבוד והערכה לישראל ולהישגיה. אציין, כי במשך שבוע שהותנו בהמבורג וסביבותיה, לא שמעתי ולו גם מילת בקורת אחת על ישראל. ההיפך הגמור. הכול, ולפחות כל אלה עימם שוחחנו, היו מלאי הערצה למדינה.

  לכן, כשאתה חוזר לישראל, וקורא את מאמרי הביקורת הארסיים, שומע את בכי מגישי התוכניות בטלביזיה וברדיו ואת דברי ההלקאה העצמית של השמאל וחלק מהפוליטיקאים שלנו, אינך יכול אלא להשתומם ולהביע פליאה על קוצר השגתם. אלוהים אדירים, מתמלטת הקריאה בלי משים מפיך. מהיכן כל היללות האלה? סעו כמה ימים לחו"ל, דברו עם האיש הקטן מהרחוב בשפתו, וראו שמצבנו ההסברתי אינו גרוע כלל! אדם זה: המלצר, פקיד הבנק, עורך הדין, המזכירה במשרד – כולם מכבדים את ישראל ואת עמידתה האיתנה נגד האסלאם הקיצוני.

אולי כדאי לקחת קצת בפרופורציה את הבכי והקנטרנות המקצועית של חלק מהעיתונאים שלנו? תמוהה החשיבות העצמית המופרזת שהם מייחסים לעצמם. ועצה אחרונה: קחו קורס קצר בגרמנית מדוברת, סעו להמבורג ולגדות האלבה, שוחחו עם הגרמני הממוצע, או אז  תשוכנעו, שעוד נותרו לנו לא מעט ידידים במערב. 

אהוד: אני מסכים במאה אחוז לדבריך. מבלי לבקר בחו"ל לאחרונה, כתבתי דברים ברוח זו מיד אחרי ההשתלטות על המשט, וכמו במקרים קודמים זכיתי על דעת היחיד שלי – לקיתונות של בוז ולעג מצד כמעט כל מי שדיברתי איתו או קרא אותי.

השחיתות המסוכנת מצוייה אולי לא באלה שהתקשורת חושפת כמעט מדי יום, לעיתים על לא עוול בכפם, אלא בתקשורת המכורה לתהליך ההרס-העצמי ומטמטמת את הציבור הישראלי.

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות והערה

1. נווה שלום וועדות הקבלה

איני מכיר מקרוב את היישוב נווה שלום. המידע עליו אני מתבסס לקוח ממאמרו של יוסי ביילין בטורו ב"ישראל היום" – "קשיים בנווה שלום: השאיפה להרמוניה" (14.6). ביילין כתב את מאמרו בעקבות ידיעה אודות מתח בנווה שלום – היישוב המעורב של יהודים וערבים, לאחר אירועי המשט. תושבים ערביים הציבו שלט נגד "רצח פעילי השלום". תושבים יהודיים פינו אותו וביקשו למתן את המסר. הערבים החזירו את השלט המקורי וכעת היישוב מסוכסך בתוכו.

ביילין תיאר סיטואציות נוספות מעברו של היישוב – התנגדות התושבים הערבים לציון בכיכר היישוב לזכר חלל צה"ל, בן המקום, שנהרג באסון המסוקים, שהרי החייל נהרג בדרכו ל"מהלך תוקפני". ידידות בין משפחות שכנות שפסקה כאשר המשפחה הערבית ראתה לראשונה מדי צה"ל על חבל כביסה בבית שכניהם.

מסקנתו של ביילין מהפרשה: "אפשר להאמין בשוויון, לפתח ידידות ולהיאבק למען זכויות האחר גם בלי לחיות באותו בית, ואפשר לבלות חלק ניכר מן החיים בהתמודדות ואף בעימות עם השכן. זו איננה, חלילה, קריאה להפרדה. אני מצדיע למי שמוכן לחיות כך ולעמוד באתגרים שמייצרת לו המציאות מדי יום. אבל חלק מן השוויון הוא לאפשר לזולת לחיות את חייו המלאים בלי שיצטרך להתפשר איתך כל פעם מחדש."

עירוני, מי שאינו חי או לא חי בעבר ביישוב קהילתי קטן, יתקשה להבין לעומקם את קשיי החיים המשותפים ביישוב כנווה שלום. רוב האנשים בחרו ובוחרים בחיים בעיר, מתוך העדפת האנונימיות והניכור העירוני על הצוותא הקהילתית (אם כי גם בעיר ניתן לקיים רמה גבוהה, יחסית, של קהילתיות, כפי שהחברה למתנ"סים, למשל, מעודדת ומקדמת). אולם מי שבחרו לבנות את ביתם ביישוב קהילתי, בחרו מראש בחיים של יחד, של חברותא, שבה השכנים אינם רק אנשים המתגוררים לידם, אלא שותפים לחיי חברה, תרבות וחינוך, וביישובים שיתופיים גם שותפות כלכלית (ברמות שונות, בהתאם לסוג ההתיישבות). מתחים כה מהותיים, סביב שאלות רגישות של זהות, הם אתגר עצום עבור התושבים, אך עלולים להיות הרי אסון לקהילה.

אני לא הייתי מסוגל לחיות אפילו יום אחד ביישוב קהילתי, עם אנשים שמדי צה"ל מהווים בעבורם סמל שלילי כל כך. לא הייתי מסוגל לחיות אפילו שעה אחת ביישוב, שאי אפשר להנציח בו חייל צה"ל, בן המקום. אולם אני מעריך את תושבי נווה שלום, על שבחרו לשלם מחיר כדי להגשים יחד את האידיאלים בהם הם מאמינים ולחיות על פי ערכיהם ועקרונותיהם. קשה מאוד לגשר בין המתח הלאומי, בפרט כאשר מדובר בלאומים הנמצאים במלחמה, אך תושבי נווה שלום חולקים אידיאולוגיה משותפת, שהם הגדירו אותה כמרכז חייהם, אותה הם מגשימים במו גופם. אני מעריך מאוד אקטיביסטים מגשימים, גם אם האידיאולוגיה שלהם שונה משלי. ולמרות הקושי (ואף שאני סקפטי לגבי היכולת להתגבר על הקושי) אני מאחל להם שיצליחו לממש את אתגר החיים המשותפים.

גם לי יש אידיאולוגיה וגם אני כל חיי מגשים אותה יחד עם חבריי, שותפיי. האידיאולוגיה שלי היא הציונות, על פי ערכי תנועת העבודה. את אמונותיי הציוניות והסוציאליסטיות אני מגשים בחיים בקיבוץ שיתופי בגולן.

את דרך החיים הזאת אני רוצה לקיים בשותפות עם אנשים המאמינים בה, כמוני. אני רוצה לחיות עם ציונים. אין לי עניין בשותפות עם מי שאינם ציונים. בוודאי לא עם מי ששוללים את הציונות, בוודאי ובוודאי לא עם מי שנלחמים בציונות.

הציונות אינה רק הרעיון הגדול, ואף אינה רק הגשמתו בפועל על אדמת הגולן, אלא גם אורח החיים היהודי שלנו – התרבות היהודית הסובבת סביב מעגל השנה ומעגל החיים, החינוך היהודי והציוני שאנו מעניקים לילדינו. אני רוצה לחיות עם אנשים הרוצים להיות שותפיי בעיצוב אורח חיים זה.

אורטל הוא קיבוץ שיתופי, ובינתיים בג"ץ טרם החל להתערב בבחירה שלי, עם מי להתחלק בהכנסות ועם מי לקיים שותפות. אולם בג"ץ מתערב גם מתערב בזכותם של יישובים קהילתיים להגדיר את עצמם, את תרבותם, את ערכיהם, את אורח חייהם ומנסה לשלול את זכותם לבחור את חבריהם. המתקפה נגד ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים ונגד היישובים שהעזו לנסח במדינת ישראל חזון בו הם מגדירים את עצמם כציונים – היא מתקפה אנטי ציונית ואנטי דמוקרטית, אף שהיא מתחפשת לכל מיני רעיונות יפים.

איני מאמין בעתיד המשותף של תושבי נווה שלום, אך אני מכיר בזכותם לנסות לקיים את אורח חייהם המיוחד ומאחל להם הצלחה. אני מצפה שהמדינה תכיר בזכותו של כל יישוב קהילתי לבחור את אורח חייו המיוחד ולאפשר לו לחיות את חייו ולהגשים את הדרך בה בחר.

אהוד: יש לך תקוות מופרזות מהבג"צ. הוא עוד ישלח אתכם, גזענים שכמותכם, לבית סוהר – אם לא תסכימו לקבל לאורטל פלסטינים אזרחי ישראל!

2. האם הקמפיין למען שליט מזיק לשחרורו?

מעולם לא היה בישראל קמפיין מוצלח יותר מהקמפיין למען גלעד שליט. ספק אם בתולדות העמים הייתה אי פעם התגייסות לאומית כזו למען אדם אחד.

אין ילד בישראל שאינו יודע מיהו ומהו גלעד שליט. אין משפחה בישראל שאינה רואה בגלעד שליט בן משפחה. כמעט בכל בית בישראל הוזכר שמו של גלעד בסדר הפסח. ילדי גנים, תלמידי בתי ספר, סטודנטים באוניברסיטאות, יישובים, מקומות עבודה – אין כמעט מי שאינם מזכירים את גלעד שליט, עוסקים בו, מדברים עליו. אין כמעט אירוע – מופעי אמנות, אסיפות פוליטיות, הרצאות וכו', שבתחילתו או בסופו אין המנחה / הדובר / המרצה / האמן מזכיר את גלעד שליט. לא חולף יום ללא אירועים למען גלעד שליט. אין כמעט ישראלי שלא השתתף באירוע למענו.

זהו ביטוי נפלא של סולידריות לאומית, של ערבות הדדית, של "כל ישראל ערבים זה בזה." לא אחת אני תמה היכן אותה סולידריות כאשר מדובר בקשישים, נכים, שכבות מצוקה, ניצולי השואה, עובדי קבלן, מהגרי עבודה וכו'. אך עצם העובדה שבנושא זה החברה הישראלית מגלה אכפתיות כזו, שכל כך הרבה אנשים מוכנים להקדיש מזמנם ומרצם למען אדם אחר, מעוררת גאווה.

אולם מבחנו של קמפיין אינו רק הצלחתו בתור שכזה – כקמפיין. במבחן התוצאה של יצירת התודעה הציבורית, לא תיתכן הצלחה גדולה יותר. אך מבחן התוצאה העיקרי הוא שחרורו של גלעד שליט. המבחן הזה הוא חד חד ערכי – גלעד שליט בשבי או חופשי. במבחן התוצאה הזה, נחל הקמפיין כישלון חרוץ. עובדה – גלעד שליט עדין בשבי.

אחרי ארבע שנים של קמפיין מוצלח ללא תוצאות, אנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו –מה הסיבה לכישלון? איך קמפיין כל כך מוצלח, אינו משיג את מטרתו?

מי שינחת לפתע בישראל ויחשף לקמפיין, יהיה משוכנע שממשלת ישראל חטפה את גלעד שליט, ואזרחי ישראל נאבקים כדי לשכנע אותה לשחררו. הקמפיין למען שליט מתעלם, כמעט לחלוטין, משחקן מרכזי, מהשחקן המרכזי – חמאס. גלעד מצוי בידי חמאס, ובדרכי שלום אי אפשר יהיה לחלצו ללא רצון חמאס. ולכן, כדי להשיג את המטרה, יש לבחון מה השפעת הקמפיין על רצון חמאס לשחרר את גלעד.

שתי ממשלות ישראליות – ממשלת אולמרט וממשלת נתניהו, הסכימו לעסקאות שבויים שקשה להגזים במשמעותן מרחיקת הלכת; שחרור של כאלף מחבלים ובהם רוצחים ורבי רוצחים. הן מבחינה כמותית – מספר המחבלים והן מבחינה איכותית – חומרת מעשיהם, הצעות ישראל בלתי נתפשות. איני מאמין שעוד ממשלה בעולם היתה מוכנה כלל לדון, על הרבה פחות מכך. הממשלות שקיבלו את ההחלטות הללו, עשו זאת בהכרה מלאה ובידיעה ברורה שרבים מן המשוחררים יחזרו לטרור, ושהעסקה הזאת תגבה מחיר דמים כבד מישראל. ואף על פי כן, שתי הממשלות היו נכונות לכך, בתמיכה ציבורית רחבה.

מדוע חמאס אינו מוכן לעסקה כזאת? הרי מבחינת חמאס, מדובר בשחרור של מאות "גלעד שליטים", מאות "משפחות שליט" שלו. הרי האינטרס של חמאס בהצלחת עסקה כזאת גדול מאוד. הרי ההישג שהוא יוכל להציג בעסקה כזו, ישרת אותו פוליטית באופן בלתי רגיל.

כנראה שהסיבה לכך היא שחמאס מאמין שהתעקשות שלו תביא את ממשלת ישראל לוויתורים נוספים ולעסקה נוחה עוד יותר מבחינתו. חמאס מאמין שאף ממשלה ישראלית לא תעמוד בלחץ דעת הקהל, המתפרש כלחץ לשחרורו של גלעד שליט "בכל מחיר". ולכן, ראשי חמאס מאמינים שהזמן פועל לטובתם, ואם יתעקשו ישראל תתקפל ותוותר על המעט שסירבה לוותר.

לפיכך, מן הראוי שנבחן את השאלה – האם הקמפיין למען שליט מסייע לשחרורו או מזיק לשחרורו? מי יודע, אולי אלמלא הקמפיין הזה גלעד שליט כבר היה חופשי, בחיק משפחתו? אולי הוא כבר מזמן היה בביתו?

אולי במקום קמפיין, היוצר רושם של לחץ ציבורי על הממשלה לשלם כל מחיר, יש מקום לקמפיין נגד פשע המלחמה של חמאס, שבמשך ארבע שנים מסרב לעמוד בתנאים הבסיסיים של יחס לשבוי, כמו ביקורים של הצלב האדום? אולי יש מקום למאבק ציבורי מסוג אחר – למען "חוק שליט" לפיו יש להרע את תנאי אסירי חמאס כל עוד גלעד בשבי, הפגנות ליד שגרירויות זרות וליד מטות או"ם והצלב האדום בעולם, הפגנות סוערות של יהודים ושל לא יהודים ברחבי העולם ליד נציגויות של ציר הרשע – איראן וסוריה, למען שחרורו של גלעד? מאבק דוגמת משט המחאה הנגדי למשט הציני של ארדואן ליד חופי עזה, ששם במרכזו את הדרישה לשחרר את גלעד (ומשום מה הושתק בתקשורת הישראלית) – דוגמת ההפגנות שנערכו במעברי הגבול עם עזה וליד בתי הכלא בהם אסורים המחבלים, בקריאה להגברת הלחץ על חמאס כל עוד גלעד בשבי. אפשר למשל ליזום פעולות של לחץ פסיכולוגי ישיר על משפחות אסירי חמאס, כדי שהן תגברנה את הלחץ על חמאס להתפשר.

אחרי ארבע שנים של קמפיין כל כך מוצלח, שלא השיג דבר, הגיעה השעה לשנות כיוון.

[פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום"]

*

ובנושא אחר: לגבי הצעתו של אהוד נצר [גיליון 553] – שמעון פרס דיבר לאחרונה נגד ההסברה, ואמר שההסברה הטובה ביותר היא "מדיניות נכונה". משמעות דבריו, היא האשמת ישראל במסע הדה-לגיטימציה האנטישמי נגדה, כיוון ש"מדיניותה אינה נכונה." יש לציין, שעד היום אנו מתקשים להתאושש מתוצאות "המדיניות הנכונה" שאותה הנהיג (וגרר אחריו את ראש הממשלה רבין). גם אז, סגנו יוסי ביילין ביטל את מערכת ההסברה, בטענה שהיא מיותרת כעת, כשאנו מנהלים מדיניות נכונה...

* * *

אלי מייזליש

3 הערות

1

ידיד ותיק ושופט ותיק [בן מחזור של ברק] היה, לפני שמונה לשופט, איש משרד המשפטים. תפקידו במשך עשר שנים היה לחבר עונשים לפי הדין הפלילי. כך בכל שנה ושנה מתעדכן ספר החוקים שלנו: 1– פשע, הוא עבירה חמורה ודינו לא פחות משלוש שנים מאסר. 2 – עוון, הוא בדרגת חומרה שנייה ו-3 – חטא שדינו עד שלושה חודשי מאסר.

    לכן ידידי אלי יזרעאלי [גיליון 552] אולי בכל אופן תלמד הגדרת "פשע" מהו. ואם      ב"פשע בינלאומי" עסקינן, אולי נחפזת יתר על המידה, כי עדיין ועדת חקירה לא הוקמה ולא נכתב פסק דינה: האם אכן בוצע במשט "פשע בינלאומי" וגם לא הוגדרה כפשע חמור יותר מהפיראטים הסומליים.

החופזה לקום מיד, לפני שבית-דין מוסמך יקבע [אם יוקם בכלל] האם היה כאן פשע או עוון או חטא – ולהאשים את המדינה שביצעה פשע [לא הממשלה – המדינה, וכך גם תגונה "מדינת ישראל" ולא "ממשלת ישראל" אם תגונה], חופזה זו שיבשה כנראה את כוונותיך שביקשת לשתף אותנו בהן.

בהערה שלי, המנומסת, אכן שללתי את אי היותך פרקליט, וגם עכשיו ראה נא כי יש צורך בהגדרת פשע מהו.

אבל כן תוכל לראות ממש – בעיניים, סע למעבר כיסופים ותראה איך מושלכת שם כמו זבל תכולת "המשט ההומניטרי", חפצים שאין לערביי עזה כל צורך בהם והם מסרבים [בצדק] להכניסם לרצועה – כי אין שם מקום לזבל. לכן, המשט כולו היה פרופוגנדה, והתכולה היתה פיקציה, והפיראטים היו הביריונים שעלו בהסתר לאונייה כדי "ללכת מכות" עם החיילים, כמו זה האחרון בצפון ירושלים, שניסה לדרוס 5 מג"בניקים ונורה ונהרג, והם, קרובי משפחתו, באו מיד וצעקו: "זו תאונת דרכים..."

כן, גם בני משפחתו של הערבי שדרס והרג ילדה בכפר תבור אמרו: "זו סתם תאונת דרכים." סתם. הבנת? כך גם קרובי נהג הטרקטור בירושלים. מעניין מדוע יש להם כל כך הרבה תאונות דרכים, סתם.

העניין הוא פשוט, אלי יזרעאלי: פתח את ספר יהושע פרק ה' פסוק 13: "הלנו אתה אם לצרנו". 

[ונא עיין סעיף 3 להלן].

אהוד: אלי יזרעאלי הולך בעקבות סופרים גדולים וחשובים. דוד גרוסמן כינה, יום לאחר פעולת חיילי צה"ל, בעמוד הראשון של "הארץ", את לכידת המשט בשם – פשע!

2

ראובן שדה מעגן הגות פילוסופית של פרופ' טריגנו [מאמרו ב"כיוונים" 17] בהגותו של עורך "מקור ראשון" אמנון לורד – מהי האנטישמיות החדשה [הלא רציונאלית] הבאה לכלותנו. כי עד היום, האנטישמיות הישנה ניסתה וכילתה אמנם רק שליש מעמנו ורק במאה ה-20, אז הנה באה זו החדשה לרבוץ לפתחנו, זו המאיימת לכלותנו דווקא בארצנו.

פילוסופיה זו היא תירוץ לגויים. אם באירופה גררו הנאצים את גרוריהם לרצוח יהודים, הרי זה בשל יד המקרה ולא בשל צו השעה. על כך כותב בפתח ספרו "תליינים מרצון של היטלר" הפרופ' דניאל יונה גולדהאגן: "אף שהשואה הייתה התפתחות של ההיסטוריה הגרמנית, היא לא הייתה תולדה בלתי-נמנעת של היסטוריה זו." כלומר, בסיטואציה אחרת של ההתפתחות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בלי היטלר, השואה לא הייתה מתרחשת כלל ולא שהיתה חייבת להתרחש בכל מקרה; עם היטלר או בלעדיו.

אמור על הגרמנים שהם היו אנטישמים, אבל זאת בדיעבד, כי הרוסים היו לא פחות אנטישמים מהם, וכך צרפתים. אבל רק "תולדה" של תופעת ההיטלריזם הביאה את השואה.

כיום, אנו יכולים בכוחנו למנוע "תולדות" כאלה בכל מקום ובכל שעה. ההיטלריזם ותולַדַת השואה ממנו היה מקרה חד-פעמי. בלתי אפשרי לחקות תופעה זו. היא מחליאה. היכולים עמי אירופה כולם יחדיו לקום עכשיו ולצעוק 100 פעמים ביום כי ישראל עושקת את העם הפלסטיני ועל כן דינה של ישראל מוות בתאי גזים? או שזו ראייה נטולת רציונל והיגררות אחר פרופוגנדות צעקניות [ונא עיין סעיף 3] שאין אחריהן שום כדור רובה או רכבת אחת לאושוויץ חדשה.

כי ישראל היום חזקה מוראלית פי כמה מהכוח הצבאי שלה, שעשוי בשלב מכריע לרסק חצי עולם. זה מזכיר את הילד השמן בן 5 שעומד עם אבא ליד הקופה בסופר והילד דורש במפגיע מאביו שיקנה לו "מקופלת" ליד הקופות, והאב יודע כי אסור לילד לאכול שוקולד, ועונה לו בשקט "לא... לא..." – ואז מכניס הילד לאבא בעיטה בקרסול ועוד בעיטה ועוד בעיטה, והאבא סופג בשקט את הבעיטות עד... עד שהם יוצאים ואז האבא מכניס לו סטירה אחת, וזהו. שקט.

יכולים האנטישמים להכניס לנו בעיטות בקרסול ליד הקופה, וכל עוד שהעסק בשליטה והאבא האריסטוקרט לא רוצה להיראות מנוול בפומבי אז סופג ושותק. אבל בחוץ? יאללה סטירה! – וזהו. בעיטה בקרסול של ילד בן 5, אפילו שהיא מכאיבה, עדיין אינה פסק דין מוות. יכולים הגויים להיות מנוולים כפי שאנו מכירים אותם מאז ימי בראשית לבעוט לנו בקרסול, ועדיין אין זו שואה, ולעולם, כדברי פרופ' גולדהאגן, "נמנעת".

כלומר, אנו במו ידינו רשאים ומסוגלים למנוע בכוח ובכוח רב כל רמז לשואה מס' 2. אנטישמיות? כן. האנטישמיות הבסיסית הנוצרית השוללת את זכותו של העם היהודי להיות אדון הארץ הקדושה Terra Santa – אינה מס שפתיים לפלשתינים וכפי שהנוצריםם לא רוצים אותנו להיות אדוני הארץ, באותה מדה הם מסרבים לתת למוסלמים להיות אדוני הארץ, ונא עיין ערך מסעות הצלב או בניית מנזרים וכנסיות מהמאה ה-3 ואילך; סנטה קתרינה בסיני, המנזרים בוואדי קלט, הקרנטל ביריחו, וכלה בכל כנסיות ירושלים מנוטר דם והר ציון, א-טור ובשמת שמנים ומגרש הרוסים, ביה"ח האיטלקי, המנזר הסקוטי וכל שאר כנסיות הקבר למיניהן.

אמנם מדכא הוא כי הגוי הפך היום פניו, ובמקום לבקש בכל בוקר מחילה מהיהודים מבקש כל בוקר לכלותם, אבל איך אומר גולדהאגן: כיום אפשר למנוע – בכוח. אנו לא בגטו. אנו לא עם האות J בפספורט, ואם נתפס אחד בפולין בגלל טעות בפספורט, יש עוד 40 בחורים אחרים לא רק עם פספורט אלא גם עם אבקות מרק-עוף סודי. 

למאפייני ההזדהות באירופה עם הפלשתינים יהיה סוף. הסוף הזה אינו רחוק כל כך. הצרה היא שאנו ממש מבועתים ולפעמים מבוהלים נוכח עוולות של גוי שמגיעים מהבור האנטישמי שעדיין מלא נבלות. 

3

במו"צש [12.6] בערוץ 2, שודרה כתבה על ישראלים הפועלים לחרם נגד ישראל. העילה למעשה שלהם היא "לטובת ישראל", ישראל שהם רוצים שתנהג בהתאם לרצונם, ולאו, הם ימשיכו לפעול עד שכל העולם יחרים את ישראל.

אני רוצה לשאול את האנשים האלה: נניח כי מפעלכם יעלה יפה וישראל תוחרם, היהודים יעזבו ארץ בלתי נסבלת זו והיא תישאר ריקה מיהודים. אז מה הועלתם? תגורו עם ערבים? שהחמאס ישלוט בכם?

או שאתם צריכים לדעת כי הגישה שלכם היא מחליאה ואין בעולם כולו – לא היתה וגם לא תהיה, התנהגות כמו שלכם. כי העם מקיא אתכם והקריאה שלכם לחרם, בכל ארץ אחרת  –היתה מביאה אתכם לכלא.

ולו הייתם נוהגים כך בעזה או ברמאללה, על המקום היו יורים בכם.

הקלות הבלתי נסבלת של הרשויות בארץ המאפשרת להם לגרום נזקים לשמה הטוב של ישראל בעלילות שווא, ולמעשה בשיתוף פעולה עם גורמים עוינים, גם היא בגדר בעיטה בקרסול. אותו ישראלי שהתפאר בפעילות שלו נגד ישראל גם הוא כמו הילד בן 5 – שיקבל בחוץ סטירה.

* * *

שלמה בַּר והברירה הטבעית

"בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר"

אלבום חדש בהוצאת "הד ארצי"

ארבע שנים לאחר צאת אלבומה האחרון "עננים נמוכים", להקת הברירה הטבעית מוציאה אלבום חדש, "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר". האלבום ה-12 במספר של הלהקה החלוצה והמוערכת בהנהגתו של שלמה בר, הפעילה מזה שלושים שנה.

באלבום החדש 11 שירים שנאספו במהלך השנים האחרונות. כמסורת הלהקה יש בו שירי משוררים ופיוטים ששלמה בר הלחין: "שיר לאשת נעורים" של נתן אלתרמן, "ברכה" של לאה גולדברג, "וככה אנשקך" של אהוד בן עזר [ממנו לקוח שם האלבום "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר", מתוך קובץ השירים הנידח שאזל – "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"].

השירים האהובים שהפכו לקלאסיקה בעיבודים מקוריים ומרגשים של בר: "אמא אדמה", "יש דברים שרציתי לומר", "סליחות" ו"הלילה". לצד שירים חדשים בהלחנתו: "אני, אתה והוא" לטקסט של הרב אריה יצחק ז"ל (רבו של בר), שני שירים שכתבה חברת הלהקה יעל אופנבך (זוגתו ואם ילדיו של בר): "כמו הרוח", והסינגל הנוסף שייצא מהאלבום, "גברת ריטה", העוסק באובדן האינטואיציה האימהית וביטחון היתר במערכת החינוך המעודדת את הטיפול בריטלין.

מתוך האלבום החדש שוחרר לרדיו לאחרונה הסינגל "הלילה", ביצוע מחודש וקסום לשירו הוותיק של ארז הלוי.

בשיר זה שלמה בר משתף פעולה לראשונה עם הזמרת ליאורה יצחק המבצעת את הטקסט בהינדית.

את יציאת האלבום החדש תלווה הופעת השקה חגיגית עם אמנים אורחים שתתקיים ב-24 ביוני, יום חמישי, בשעה 21.30, ב"זאפה אמפי שוני" בבנימינה. בהופעה יתארחו: ברי סחרוף, קובי אפללו, "התפוחים" והזמרת ליאורה יצחק.

ההופעה החגיגית באמפי שוני תחתום את סדרת ההופעות המצליחה לציון שלושים שנות פעילות ללהקת הברירה הטבעית, אשר התקיימה בשנה האחרונה במועדון הזאפה הרצליה (במסגרתה התארחו בהופעותיה של הלהקה האמנים: אהוד בנאי, ברי סחרוף, מוש בן ארי, מאיר בנאי, שלומי שבת, דוד ד'אור, קובי אפללו ומירי מסיקה).

מלבד הקלטת חומרים חדשים והופעות לאורך כל השנה עם הברירה הטבעית בארץ ובחו"ל, שלמה בר פעיל בזירת המוסיקה המקומית ומשתף פעולה עם כוחות חדשים וותיקים הפועלים בה. בר הקליט ארבעה שירים עם הרכב הגרוב "התפוחים", הפועל בארץ ובחו"ל, לאלבום שיופץ באנגליה. לאחרונה התארח עם הברירה הטבעית במופע החגיגי של ההרכב בלקן ביט בוקס בהאנגר 11, והתארח כסולן עם הברירה הטבעית בסדרת קונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד.

הברירה הטבעית, שהוקמה בשנת 1977 היא אחת הלהקות המקוריות ביותר שקמו בארץ. הלהקה הראשונה ששילבה בין מזרח למערב ובין העדות השונות, שיצרה מוסיקת עולם עוד לפני שהמונח מוסיקת עולם היה קיים ולכן מייצגת באופן טבעי את הפיוז'ן הישראלי. שלמה בר, מייסד הלהקה והרוח החיה, זמר, מלחין, מתופף ומעבד של הברירה הטבעית, שואב את השראתו ממוטיבים תנכיים לצד מוטיבים ישראלים מודרניים, ממוסיקה ספרדית אותנטית, צפון אפריקאית, פרסית והודית קלאסית לצד מוסיקה חסידית ומערבית.

דבר המפרסם

* * *

יש קוראים בהוד השרון

אהוד שלום,

שמי סיון ובשבוע הספר האחרון רכשתי את "ספר הגעגועים" סתם בגלל העטיפה, שכן לא הכרתי אותך ואת ספריך לפני כן. ברצוני להודות לך על חווית קריאה בלתי רגילה, שנקטעה לפתע בעמודים בהם ציטטת מי ממבקריך שלדעתי ביקר בלי טעם, מה שקומם אותי מאוד. לכן לאות תמיכה והזדהות אציין שאני כן יודעת מה זה שמוטי (לא ממקור ראשון לצערי) ואותי כן מעניינים סיפורים על ילדות בא"י הישנה, בייחוד שהם מסופרים בכזה חן והומור.

יתכן והזדהותי עם הספר נבעה מהיותי בת ונכדה לקיבוצניקים מקבוצת כנרת, שאמנם עבדו בענף הבננות וכונו "בננצ'יקים", ולא בתפוזים, אך הנחילו בי, עירונית שכמותי, שגרה על חורבות מקשת אבטיחים, כך מסתבר (הוד השרון), אהבה לארץ, לאדמתה ויבולה.

לכשיזדמן לי אקרא בספריך האחרים, באמונה שיהיו מהנים כמו זה.

 סיון

סטודנטית לרפואה, הוד השרון

אהוד: ייתכן שאת גרה על חורבות מקשת האבטיחים שבה התגלה לראשונה האבטיח המל"לי, שלימים כונה גם הגלילי, בעל הגרעינים השחורים-בהירים, שהיה פאר המקשה העברית והיום כבר אי אפשר למצוא אותו בשווקים בגלל אותם גרעינים שהיינו נוהגים לייבש במלח ולפצח, אלא כולם רוצים אבטיח נטול גרעינים גם אם טעמו תפל.

* * *

יצחק שויגר

סיפור מהתחת

היום היה בוקר שטוף שמש.

קמתי בנחת, ולאחר שגרת הבוקר הרגילה, לבשתי את בגדי הספורט ויצאתי להליכה של בוקר. היום היפה הכניס בי אנרגיות חבויות ויצאתי בריצה קלה לעבר המרינה של הרצליה. עד מהרה מצאתי את עצמי עומד ליד הירידה לים. מימיני, המזח של המרינה בים הרצליה, ומשמאלי, החוף המוליך לחוף הצוק. שלא כהרגלי, המשכתי דוקא לכיוון הים.

השמש החמימה הציפה באור בוהק את המים השקטים הכחולים.

אני רץ לאיטי מאזין לרדיו, מביט בהולכים וברצים  מולי. מתבונן בים. לימיני, חותרים בעוז במים הקפואים, כמה צעירים לבושים בחליפות גומי שחורות, וכמה ברווזים – שחיינים, מן הסתם  עולים מרוסיה, חותרים במים הקרים כאילו  נפל עלינו חום אוגוסט.

איזה מין שלווה ואיזה כיף של יום.

והנה אני רואה את עמנואל ודוביק. מנפנפים לי ומזמינים אותי לשתות עימם קפה של בוקר. ככה, עם כל היפים והעצלנים, בקפה הצפוני של הצוק.

"אתם הורסים לי את הריצה. אם אני מפסיק אני לא חוזר לזה." אני אומר להם.

"מה זה חשוב. תעשה הפסקה תשתה איתנו קפה ואחר כך תמשיך. מקסימום תמשיך אחר כך בהליכה, זה גם כן טוב." אומר עמנואל.

"בוא בוא," אומר דוביק "מזמן לא התראינו. בוא תשתה איתנו, הקפה עלינו."

אני מסכים. מה רע, שמש חמה. ים מדהים. הכול טוב. והריצה? לא תברח.

אנו יושבים ליד השולחן. רגלנו מבוססות  בחול הלבן, פנינו אל הים ואנו מספרים זה לזה בדיחות חבוטות של פנסיונרים מזדקנים. אני מכיר את כל הבדיחות והמצב מתחיל להיות מביך. עמנואל נהנה מכל רגע. הוא לא זוכר בדיחות ישנות. כמו שהוא אומר: "הזיכרון אצלי בסדר גמור, רק אני שוכח." אין מה לעשות.

אנו מביטים בערגה בצעירות החטובות שמתחילות למלא את המתחם. בנות בזוגות, בנות  בלבד, עם בני זוג ,תופסות  את כל השולחנות. פורסות רגלים בחול ומתמכרות לשמש.

באותם רגעים, צריכים להודות, עובדים הזיכרונות לא המציאות.

לפתע נשימתנו נעצרת. לאט ובבטחה עוברת אחת מהן על פנינו, בלונדית חטובה ועם תחת. מה זה תחת, מלוא כל הים כבודו. עומדת עם הגב אלינו, מביטה בים, מתמתחת ופורשת זוג זרועות יפות. אבל אנו מרוכזים בתחת. היא מתבוננת בכיסא, מנקה את החול ומניחה את שתי ה... סופגניות על הכיסא. אפשר היה להרגיש את זה.

דוביק מהמהם משהו ואומר "ראיתם מה שאני ראיתי?"

"ראינו."

"ומה," שואל עמנואל "מה נישאר לנו חוץ מהמבטים?"

דוביק נאנח ואומר, "אין מה לעשות. לפחות אני אלך להשתין. בגילנו זה גם כן משהו."

"תיקח עיתון," אני אומר לו,"שיהיה לך יותר קל להמתין עד שזה יבוא."

דוביק מגחך.

"בא נעבוד עליו." אני אומר לעמנואל.

"מה נעשה?"

"אני הולך לגברת של הסופגניות ומציע לה עסקה, אחר כך אני מתערב עם דוביק. הוא מסכים. אם מצליח לי, הוא משלם. אני נותן לה את הכסף והיא מרויחה. וכולם שמחים. יהיה לנו סיפור של בוקר."

עמנואל לא עוקב. אני אוזר אומץ. אולי זה הים?  אולי זה החום? זה המעמד? זאת הריצה. לא יודע.

אני ניגש לגברת.

היא מביטה בהפתעה.

"תקשיבי," אני אומר לה, "יש לנו דקה. אני התערבתי עם חבר שלי, שהלך כרגע להשתין בשירותים שאני מספיק אמיץ להזמין אותך לקפה. את יודעת, אני לא אחד מאלה. אני כבר מבוגר ואני לא מתחיל עם בחורות בים."

"דוקא אתה ניראה טוב," היא אומרת, ואני מסמיק מהגבות עד העורף. הייתי אומר "עד שורשי שערותיי," אבל אלוהים ואתם עדיי שאני קירח.

"אני אתערב איתו על מאה שקל. אם הוא לא מסכים, לא קרה כלום. אם הוא מסכים, אני בא אליך מזמין אותך לקפה. את באה שותה איתנו קפה. הוא משלם. הקפה עלינו והמאה שלך. כסף קצר כזה. מה יש להפסיד תהיי ספורט."   

"או. קי." היא אומרת.

אני חוזר לשולחן ומספר לעמנואל. הוא  המום.

דוביק חוזר. "נו איך היה, היית צריך עיתון?" אני שואל.

דוביק יושב. "היה בסדר, נזמין עוד קפה?"

"סתם ככה, לבד לא שווה. בוא נזמין את זאת עם התחת. "אני אומר לו.

"אין לך אומץ!"

"מתערב?"

"הקפה עליי ומאה וחמישים שקל אם אתה מזמין אותה לשתות איתנו והיא באה."

יותר טוב לא יכולתי לצפות. דוביק נכנס למלכודת.

"בלי סיכון שלך. הצלחת, המאה וחמישים שלך. לא הלך. לא קרה כלום." מוסיף דוביק וניכנס עמוק יותר לתוך המלכודת.

אני קם והולך לבלונדינית. "הדג בחכה," אני אומר לה, "ההתערבות היא על מאה וחמישים. את באה, מזמינים קפה. קצת שיחות בטלות ואז את יכולה לקום. אחר כך, הוא ישלם לי את המאה וחמישים של ההתערבות, אני מחכה עד אחרי שהוא הולך, ונותן לך את הכסף. הכול ברור?" אני שואל.

היא מהנהנת וקמה.

אני חוזר איתה עם חיוך של ניצחון. היא באה. מענטזת קצת, ודוביק הג'נטלמן האולטימטיבי רץ להביא לה כיסא והיא יושבת.  שתיקה. אנו מחליפים מביטים. עמנואל נושך את הלשון שלא להסגיר את סודי. אני באופוריה.

"מה תשתי?" דוביק שואל.

"קפה הפוך  עם חלב חם," היא עונה.

"קפה הפוך עם חלב חם, תיכף מגיע, ואולי משהו לאכול, איזה סנדוויץ?"

" לא, מוקדם מדי לאכול." היא עונה.

דוביק קורץ לי. שיחקת אותה הוא רומז. 

"נו," היא שואלת. "מה החלטתם?"

"איזה החלטה היינו צריכים לקבל?" דוביק שואל.

"מה הוא לא אמר לכם למה הזמנתם אותי ? למה דווקא אני ? יש פה הרבה בחורות?"

אני מגמגם, "נו באמת. את יודעת איך זה. חבורה של מזדקנים, יושבים בים ומביטים. נו ככה זה."

"מביטים על מה? תגיד בפה מלא אני רוצה לשמוע?"

"את צוחקת," דוביק נכנס בהתלהבות לשיחה, "את יודעת בדיוק!"

"בטח שאני יודעת. אתם מסתכלים לי על התחת, נכון?"

שלושתנו מסמיקים.

"אז למה אתם מפחדים להגיד. יש לי באמת תחת יפה. ואתם מה לעשות, קצת מיוחמים. ככה זה  על הבוקר. אז בואו נהיה רציניים. אני מקצועית. אני עושה מאסאג' עם הרפייה. זה עולה לכם מאתיים שקל כל אחד. אם אתם רוצים  זיון  זה עולה  לכם ארבע מאות לכל אחד. יש לי פה דירה למעלה במנדרין, נקייה. תוכלו להתקלח אחר כך."

וואו, אנחנו המומים.

"תראי," אני אומר לה, "זה קצת הפתעה. תפסת אותנו לא מוכנים."

"מה לא מוכנים? אני יורדת לים עם הבגד הזה, שמבליט את התחת היפה שלי, כדי לתפוס אתכם לא מוכנים. איך אמרת לי קודם – הדג ברשת, – נכון. התחת שלי זה החכה. יפה, לא?"

"מה דיברת איתה קודם? רגע רגע, מה הולך פה?" שואל דוביק.

"זה פשוט," היא אומרת, "החבר שלך ניגש אליי והציע לי עסקה. שאני אבוא לשתות איתכם קפה ושהוא יתערב איתך על מאה שקל שאני אסכים לבוא. אני באתי ומגיע לי מאה שקל. ועכשיו אני מבינה שזה עלה למאה וחמישים וזה עוד יותר מתאים לי, ואני מוסיפה קצת תוכן שיהיה לכם גם שמח."

דוביק הביט בי כאילו כפאו שד. "אני לא מעוניין, אני לא מתערב ולא מזדיין עם אנשים שאני לא מכיר." הוא מביט אליי בעינים רושפות." אני מתפלא עליך. טוב אני צריך ללכת."

דוביק קם והולך בלי מילה.

עמנואל אף הוא נבוך. "מה לעשות," הוא אומר, "לפעמים בדיחות נגמרות לא טוב. אני ארוץ אחריו וארגיע אותו."

עמנואל נעלם אחרי דוביק, ואני נשאר לבדי עם הגברת. איבדתי פנים כמו שאומרים באנגלית, עם חברים ותיקים. הכול בגלל בדיחה טיפשית.

נשארתי עם הגברת עם התחת.

"אני באמת רוצה להבין. זה שאת מקצועית לא ידעתי. אבל למה סיפרת לו על השיחה המוקדמת שלנו. אם את רוצה לעשות כסף, זה בסדר. ואם את משתמשת בתחת היפה שלך לתפוס קליינטים, זה גם כן בסדר. אבל למה  סיפרת לו? לא יכולת להתאפק? למה קלקלת לי את היחסים עם החבר שלי?"

"תראה חביבי. קודם כל אתה חייב לי מאה שקל. אמרת לי, שאם אבוא לשתות קפה איתכם תיתן לי מאה שקל. אני באתי. איפה הכסף?"

"כן אבל לא קיבלתי אותו, ההתערבות נכשלה בגללך. אם לא היית מפטפטת את עצמך לדעת, הוא היה משלם על ההתערבות מבלי כל קשר לענין הזיונים. אולי בהמשך זה היה מתפתח גם כן, אבל זה לא היה בתוכנית. אבל את ההתערבות הוא ללא ספק היה משלם."

"עכשיו הוא הלך. ולך אין כסף?"

"אין לי. אני באתי לרוץ פה ואני לא רץ עם ארנק. אבל גם לו היה לי לא הייתי משלם לך. את רק עשית לי נזק."

"אז אתה גם קמצן וגם וכחן. אבל בעיקר חזיר שוביניסטי חסר מוסר. אני יכולה גם להאשים אותך בהטרדה מינית!"

"נו באמת." אני מתחיל להתחמם, "מי שפה מדבר פה על  מוסר ועל הטרדה מינית. זה באמת כבר שיא הגיחוך! אני יודע מה זאת בדיוק הטרדה מינית."

הבעת פניה השתנתה באחת.

"תראה," היא אומרת לי. "אני לא זונה מקצועית ולא בטיח. אני עובדת כאן למעלה בקפה במנדרין, ממלצרת זמנית. אני סטודנטית למשפטים. בעוד כמה חודשים אתחיל את הסטאג'. היום באתי קצת מוקדם לפני המשמרת, לתפוס צבע. אתם יושבים כאן בקפה. מסתכלים על הבחורות בעינים סקרניות מלאות זימה. מה אתם חושבים לכם, חבורת תרחים זקנים. מה אתם מתערבים עליי? מה, אני משחק שלכם. אז מה אם יש לי תחת יפה, אז זה מקנה לכם זכות להטריד אותי? אתה יושב ככה, מבסוט מעצמך וזומם התערבויות מכוערות עם החבר שלך. מהיכן זה צמח. איזה חינוך קיבלת? אם היו עושים ככה לבת שלך היית שמח? לפחות אם היה לך קצת שכל אז היית מדבר בשקט, שאני לא אשמע את כל ההתערבות המטופשת שלך."

בשלב זה של השיחה-נאום, התחלתי להרגיש שהדם אוזל מפניי ושאני הולך ומתכווץ. אילו יכולתי לבלוע כדור של רואה ואינו ניראה הייתי בולע אותו בכיף.

התפללתי שיעלה דולפין מהים ויקח אותה או שלחילופין יקרה לי נס ושתתחיל המשמרת שלה לאלתר. מה שיגיע קודם.

הדולפין לא בא ולא עלה מהים, אבל השעון לא איכזב.

ללא מבט נוסף עזבה אותי ליד השולחן.

מוכה ועצוב ישבתי שם ליד השולחן. הים נישאר יפה והשמש זרחה. החברים עזבו. כסף לקפה נוסף לא היה לי.

הלכתי לאיטי הביתה, כבר לא היתה לי אנרגיה לריצה חזרה. הולך וחושב על מה שהיה.

חבל שזה נגמר ככה, באמת היה לה תחת יפה.

* * *

אהוד בן עזר: שלשום בפילהרמונית עם הפסנתרן עמנואל אקס והמנצח דייויד רוברטסון

והתגלית המרתקת: הביצוע הראשון בפילהרמונית של הסימפוניה הרביעית לפסנתר ולתזמורת מאת המלחין הפולני קרול שימנובסקי

הקונצרט נפתח ביצירה הפופולארית של סרגי פרוקופייב (1891-1953), הסימפוניה מס' 1, ה"קלאסית", הקצרה – 4 פרקים ב-15 דקות, וכולם מתנגנים בחדווה בלתי-רגילה, ובנגינה מבריקה ומדוייקת של התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של דייויד רוברטס הסימפאטי, נגינה שעתידה לאפיין את הערב כולו. הקהל ממש נסחף בצלילים המוכרים האלה, נהנה מהמלודיות העשירות, המוגשות במקצב סוער, חדשני, סוחף וגם ערב לאוזן.

היצירה הבאה היתה התגלית המרתקת של הערב: הסימפוניה מס' 4 לפסנתר ולתזמורת, אופ' 60, של המלחין הפולני  קרול שימנובסקי (1881-1937), שנכתבה בשנת 1932 וזכתה מראשיתה בפופולאריות רבה בביצועו של המלחין-הפסנתרן ולימים של חברו הטוב ארתור רובינשטיין. זו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אותה, ומיהרנו בהפסקה לקנות את התקליטור של שימנובסקי (עם נגינת הפסנתר של תלמידתו היהודייה בפולניה, פליציה בלומנטל). היה בביצוע הסימפוניה שלשום בערב צירוף מופלא של הכישרון הגדול של הפסנתרן היהודי-אמריקאי בן ה-61 (יליד לבוב שבפולין) עמנואל אקס, של הניצוח הנלהב, הלבבי וכאילו בלתי-פורמלי של רוברטסון – והרמה הגבוהה מאוד של התזמורת בכל שילוביה עם הפסנתר לאורך היצירה. זוהי יצירה סוערת, סוחפת, רבת הפתעות, ובמרכזה נגינת הפסנתר של עמנואל אקס, איש חביב הנראה מבוגר מכפי גילו ומשדר רצינות וטוב לב, קצת שמנמן ומזכיר במראה פניו ובחיוכו את יצחק פרלמן. ידיו עובדות להפליא. פיו כאילו שר או לועס רוב הזמן, רואים זאת בזכות מסכי הטלוויזיה משני צידי הבמה העוקבים אחר ריקודן של עשר אצבעותיו על פני הקלידים כאילו היו בעלות חיים משלהן. נגינתו כובשת אותך מהרגע הראשון, חודרת אליך בנעימות, אך גם מטלטלת אותך היכן שצריך. זה היה שיאו של הערב. ערב בלתי נשכח. איזו יצירה נפלאה ואיזה ביצוע מבריק!

בחלקו השני של הקונצרט נוגן קונצרטו רומני של המלחין היהודי-רומני ג'רג'י ליגטי (1923-2006) שמבוסס בחלקו על נעימות של שירי עם רומניים עם הרבה הומור ושמחה צלילית ושמחת חיים גם יחד. גם הוא ביצוע ראשון בפילהרמונית.

ולסיום: הקונצ'רטו מס' 2 בפה מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 21, של פרדריק שופן (1810-1849), המכונה גם "סימפוניה קונצרטנטית". גם כאן לקחו אותנו אצבעותיו המופלאות של עמנואל אקס, הפורטות על הפסנתר ומצטלמות בזמן אמת למסך – לנגינה שמכשפת את המאזין וחודרת כשמן לעצמותיו. כשהוא מנגן אתה לא יודע מאיפה אבל אתה מתמלא בצליליו, כמו שאומרים הגששים: "חוליו אגלסיאס מהתחת!" – זה סוד קסמו של עמנואל אקס. פסנתרן גדול ואישיות נלבבת, כמו סבא טוב-לב, שמפליא, אחר קונצרט קשה כזה, להפליג גם בהדרן לא קצר ווירטואוזי, ויוצר מוסיקה הומניסטית, אם אפשר להשתמש בצמד המילים הללו יחד. אישית, את שימנובסקי אהבתי שלשום בערב יותר מאשר את שופן.

את ההיכל טרם הרסו. גם לא יהרסו בעונה הקרובה, 2010/11. הקטסטרופה תחל כנראה בעונת 2011/12.

* * *

מנחם בן

לאן נעלמה האהבה?

מתוך רשימה ארוכה ב"מעריב" אן.ר.ג'י מיום 08/06/10

...יעברו עוד כמה עשרות שנים בתולדות השירה העברית, ונידמה שגם אנחנו נוכל לומר על כל אהבת ארץ ישראל הזאת, "ההיית או חלמתי חלום?" – כי האהבה העצומה הזאת, ההתקדשות העצומה הזאת ליופיה של הארץ ולעבודת הארץ, תיעלם כמעט לחלוטין מן השירה העברית. אינני זוכר כמעט שום שיר אהבה מפורש לארץ ישראל בעשורים האחרונים של השירה העברית.

אבל אנחנו עדיין לפני השבר הגדול (שחל בעיקרו ב-1967), ועדיין נתונות לנו כמה שנות חסד של אהבה. אסתר ראב תראה את נופי הארץ מבעד לדימויים מפתיעים בדיוקם ובחושניותם, כמו בשיר "על הכרמל":

כאבטיחים במיקשה

יִשְׁלָיוּ

אורות בשפל:

בין ים לשמים כוכב מטפס

ואניות מתות תיצמדנה אל שמן המפרץ

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברחבי התפוצה הפלסטינית ובגדה, ברצועה ובתוככי ישראל, מופצת בימים אלה הזמנה לביקור בתערוכות החדשות במוזיאון גוטמן לקולוניאליזם ולדיכוי ערבים בפלסטין ההיסטורית בת אלפי השנים. במסגרתן נערכים גם ערבי עיון של היסטוריונים חדשים, שונאי ישראל, הכופרים בזכותם של יהודים לארץ-ישראל ותומכים במדינת כל אזרחיה. המוזיאון נמצא בשכונה היהודית נאווא-סדק שליד העיר הפלסטינית מימות התנ"ך, יאפא. לציונים, לסופרים ולחוקרים ציונים, ולבקיאים בגוטמן – הכניסה אסורה, וגם אסור להם להרצות ולהשתתף בוויכוחים בימי העיון של המוזיאון. כל הפעילויות האלה מוגשות בידע רב ובבקיאות עצומה ומדהימה – במורשתו הקולוניאליסטית הציונית והמנשלת של הצייר והסופר שעל שמו קרוי עדיין המוזיאון, עד שיימצא צייר פלסטיני מוצלח ממנו, ועל שמו ייקרא המקום. בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור הובחנו תנודות קרקע מוזרות סביב מקום קבורתו של נחום גוטמן. לא, אין אלה סימנים לרעידת אדמה קרובה. זהו נחום גוטמן המזדעזע בקברו.

* "סוף עידן דגן. ראש המוסד מאיר דגן לא ימשיך לקדנציה נוספת. מי יירש אותו? – 'המוסף לשבת' [של 'ידיעות אחרונות', כותרת יום שישי בעמוד הראשי, 18.6]." עכשיו אנחנו יודעים מי מנהל את המוסד – עיתון "ידיעות אחרונות"! – והשאלה היא רק איזה עיתון יהיה ראש הממשלה ואיזה – שר הביטחון?

* אנשים שואלים, איך זה ייתכן שהרומאן "המחצבה" (1963) אינו כלול בסדרת "ספרי המופת" של הספרות העברית בת-זמננו, של העיתון וההוצאה "ידיעות אחרונות"? ובכן, לא פנו אלינו. מדוע? – כי אנחנו לא שייכים לספרות העברית, לפחות לא לנחשבת "חשובה". וחוץ מסופר אחד, במכתב העיתי, איש גם לא התפלא על כך שהתעלמו מאיתנו. אבל אולי הדורות הבאים ישפטו אותנו אחרת ויעריכו יותר את ספרינו, שהם לדעתנו גם כיום מנכסי צאן ברזל של התרבות והספרות העברית, כן, יש לנו 132 שנים של ותק מאחורינו!

* "כשבעוד כך וכך שנים ישאלו ילדינו ונכדינו איפה היינו כשאחמדינג'ד הכין את הפצצה, כשחמאס חגג את ניצחונו, כשאמני העולם וסופריו החרימו את ישראל והטילו ספק בלגיטימיות שלה, נוכל להשיב להם בגמגום: היינו עסוקים עד מעל לראש בדרמה הלאומית הגורלית של תריסר תלמידות מעמנואל, ובעוד שטויות." [סבר פלוצקר, "מתעסקים בשטויות", "ידיעות אחרונות", יום שישי, 18.6].

אנחנו מסכימים לכל דבריך, סבר פלוצקר, אבל איך אתה מפקפק בשיקול דעתו המלומד של בית המשפט העליון בקשר לבנות בעמנואל? – בית משפט, שאם איננו טועים הוא שאישר בשעתו את השמעת עדותו השערורייתית, בטרם הוגש כתב-אישום – של הז'וליק משה מוריס טלנסקי נגד ראש הממשלה הנבחר והמכהן אהוד אולמרט, עדות שהביאה להדחתו, והביאה עלינו את בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן!

* לאחרונה הומצא פטנט נגד בקרת כתמים בחולצות. כשאנחנו עומדים לצאת מהבית, המסתורית עורכת מסדר המפקדת ומגלה כל כתם וספק-כתם בחולצה, ועלינו להחליף חולצה אחר חולצה עד שנמצאת חולצה "נקייה". מה עושים? נכנסים לחדר-האמבטיה, שוטפים את הפנים ותוך כדי כך ניתזות טיפות אחדות על החולצה. במיסדר המפקדת אנחנו אומרים שאלה רק כתמים של מים שמיד יתאדו. וכאשר הם מתאדים, אנחנו כבר בחגיגה, בהרצאה, אצל חברים או אצל נשיא המדינה – וכבר מאוחר מדי להחליף חולצה!

* מדי יום מפציצים מטוסי טורקיה ומפגיזים תותחיה את החבל הכורדי בצפון עיראק, הנמצא בחסות אמריקאית, הם מוחקים שם כפרים שלמים, רוצחים מאות גברים, נשים וטף, ויוצרים בעיית פליטים של עשרות אלפים כורדים. גם האיראנים תורמים אש קטלנית משלהם לחיסול הכורדים באותם אזורים ממש. האם שמעתם על כך בחדשות? האם נכתב על כך בעיתונים? האם מועצת הביטחון של האו"ם, שחרדה להריגתם של תשעה טרוריסטים שכירים מנוולים על סיפון הספינה "מרמרה" – הקדישה לכורדים דיון כלשהו ואיימה בוועדות חקירה בינלאומיות ובסנקציות? האם אובמה אמר על כך מילה?

לא ולא. רק ישראל היא הפושעת בעיני העולם הצבוע, הרקוב והמושחת הזה (ובדומה לו גם כמה אינטלקטואלים וסופרים עבריים, ועיתון "הארץ") – וישראל היא גם השעיר לעזאזל שלו.

מה כן שמענו, ב"קול ישראל"? – שהטורקים משתמשים נגד הכורדים במזל"טים ישראליים! – אם אפשר להאשים גם בג'נוסייד הזה את ישראל, למה לא?

* אבל אנחנו מתפלאים על יוצאי כורדיסטאן בארץ, שלצד חגיגות הסהרנה שלהם, המתקנאות במימונה [מה יש בכלל להתקנא בחג הפגני הזה?] – הם לא התגייסו כאיש אחד להפגנות וליצירת מודעות בארץ ובעולם לנוכח רצח העם שנעשה בכורדים מדי יום!

יצחק מרדכי, קום ועשה מעשה! תשיב לעצמך את כבודך, וישכחו את ציד המכשפות שעשו עליך הפרקליטות והנשים שנגעת בהן!

* עוד סופר שונא-ישראל, שהוא גם חביבו של מנחם פרי, המו"ל-הפרופסור המסחרי שלו בישראל, הלך לעולמו: "ספריו של סאראמאגו, שתורגמו לעברית, התקבלו באהבה רבה וגם נמכרו היטב. אבל גם כאן הוא עורר תרעומת וכעס כאשר ב-2002, בעת ביקור בשטחים הכבושים, הִשווה את מעשי ישראל בשטחים למעשי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. 'היהודים לא ראויים עוד לסימפתיה בעבור סבלם בשואה,' אמר אז. דבריו של סאראמאגו עוררו סערה ציבורית ורבים בישראל קראו להחרים את ספריו. הליגה נגד השמצה הכריזה על הערות אלו כאנטישמיות. סאראמאגו אמר בתגובה כי ישראל לא יכולה לכנות 'אנטישמיות' כל ביקורת על פעולותיה." ["הארץ אונליין", 19.6, מאת שגיא גרין, שימו לב לניואנסים של ליקוק התחת למנאץ: "בשטחים הכבושים" – ממש כמו באירופה בימי מלחמת העולם השנייה!].

* האם הטורקים עד כדי כך מטומטמים שיסכימו לכך שארדואן ימשיך להיות ראש הממשלה שלהם בבחירות הבאות, או לחלופין הנשיא הבא? אנחנו מקווים ומאמינים שלא.

* מדי שנה תולים כרזות של שירים בשדרות תל אביב בקיץ, במקביל לשבוע הספר. גם השנה תלו את אסתר ראב ונתנו את ארבע השורות מהשיר הלא אופייני שלה "סבתות קדושות בירושלים" (היא מעולם לא היתה דתייה), וגם צירפו לשיר ציור עילג שלה שבו היא דומה למשוררת הדתית זלדה – יותר מאשר לעצמה!

* חברים, עונת השריפות הסימולטניות הספונטאניות בעיצומה. קחו סמרטוטים טבולים בנפט וצאו לשדות וליערות והציתו את ארץ-ישראל! טובים במיוחד הם ימי החמסין! אם לצבא מותר, מותר גם לכל מצית אחר!

* מבלי להיכנס לשאלה מה כן צריך להיות אסור/כלול בסגר על עזה ומה לא, עצם העובדה שההקלות בסגר ניתנות לאחר פרשת המשט – היא גול עצמי לישראל. הוכחה שהיא מדינה לחיצה ולכן אפשר להמשיך וללחוץ אותה עוד ועוד, וכנראה די בטלפון אחד מאובמה או ממי מעושי דברו – כדי שממשלת ישראל תתקפל! – אבל אולי המשט של הצי האמריקאי לאיראן מבשר טובות, ואובמה עוד יוכיח את עצמו.

* * *

כדאי לשמוע! שלושת הטנורים של הטרור:

http://www.youtube.com/watch?v=VmffgIqlAYA

 * * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,171 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,026 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל