גיליון מס' 555

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ועיבורים, יום חמישי, י"ב בתמוז תש"ע, 24 ביוני 2010

עם הצרופה "המפה הגדולה של הארץ הריקה" מאת זאב גלילי, לחובבי הנרטיב הפלסטיני

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: שיר פטריוטי מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

מלי טויב (אהרנסון): ביקור בבית אהרנסון, מוזיאון אהרנסון, ניל"י.

יואל נץ: שיר מפתיע מאוד מאת מיאקובסקי.

משה כהן: הנדון: כבוד בית המשפט. // אהוד בן עזר: אנחנו וביבי.

בן שלו: האלבום החדש של "הברירה הטבעית". [מתוך מוסף "גלריה", "הארץ", יום שני 21 ביוני 2010].

רון וייס: מיספר אמיתות על המצב.

יוסי גמזו: תַּמּוּזִיקַת לַיְלָה זְעִירָה. // יִשְׂרָאֵל הַר: אוסטרולנקע.

דודי בן עמי: שני שירים מתוך הספר החדש: "אבן ואהבות אחרות".

אורי הייטנר: 1. אם כל ההפגנות. 2. המשט ניצח. 3. ממלכתי או פרטי.

מירב ארלוזורוב: החרדים בלונדון עובדים – כי מתמרצים אותם, בישראל כספי הציבור מממנים מערכת חינוך בדלנית.[ מתוך "דה מארקר", "הארץ", 22.6.10].

הפרדס של ה"אנגלנדר", מזיכרונותיו של האורז יצחק ברלוביץ, הביאה לדפוס בתו, פרופ' יפה ברלוביץ.

אסתר ראב: זיכרון ראשון: לידה, על משפחת ה"אנגלנדר" [סמואל] במושבה.

יוחזר אולמרט לראשות הממשלה! יועמדו לדין המבקר ופרקליטות המדינה!

דרוד אידר: מי יודע פרטים על שכונת צדור בקריית אריה בפתח תקווה?

תגובות: זאב הולין, מוטי בן חורין, אלי גיא.

כרמית ספיר-ויץ: סערה לעת ערב, [מתוך "מעריב", 23.6.10].

ברוך תירוש: בזכות "תש"ח" ליורם קניוק.

שירלי (נחמה) פרקש: אני מאשימה. // אלי מייזליש: שניים עמנואל.

צור ארליך: נתן לאלתרמן דרור, בעיקר אלתרמן: ד"ר דרור אידר שר ומשוחח.

* * *

שיר פטריוטי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בקצה המעי

עומד לו אי

של קקה

להיות

או לא להיות

זו השאלה

תם חירבון

בוקר

בהטלת אבן

של אללה יִרְחַמוֹ

אדוארד סעיד

סעיד קולוניאליזם

קולוניאליזם הוֹמִי קֵי בַּאבַּא

הוֹמִי קֵי בַּאבַּא

פְּשְׁששששש

בל"ג בעומר משתינים על המדורה

גם זה גשם בישראל השחונה

משתינים על המדינה

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

ביקור בבית אהרנסון, מוזיאון אהרנסון, ניל"י

בעלת הביסטרו בזיכרון יעקב אמרה שהיא שואלת את עצמה כל הזמן מדוע אין צאצאים למשפחת אהרנסון? מדוע הניהול של בית אהרנסון בידי אדם זר? היא כל כך שמחה לפגוש בי ולשמוע שיש הרבה צאצאים למשפחת אהרנסון בישראל והם פזורים בכל רחבי הארץ, רק לא בזיכרון יעקב.

גאולה כהן בשעתה היתה מופתעת ונרגשת להכיר את אבי ואימי בכנס שערכה בירושלים, היא לא ידעה שיש צאצאים למשפחת אהרנסון. בדרכה החמה עטפה אותם בחיבה רבה.

את הקרן הפרטית, קרן אפרים אהרנסון, המרכזת את כל הרכוש שהותירו בני המשפחה, מנהלים זרים, ולבני המשפחה אין יד וחלק בנכסים ובכספים. בחדרה מספרים שכבר חילקו למכירה חלקות לבנייה של אדמת קרן אפרים אהרנסון בחדרה, כך שוודאי שהקרן אינה סובלת ממחסור בכספים, בלשון המעטה.

הקניין הרוחני של בני משפחת אהרנסון הינו נחלת הרבים וברצוני לחלוק עמכם מה אני הייתי רוצה לעשות כדי להנציח את בני המשפחה, ביתם ומורשתם.

אותו קיר גבוה הנבנה כעת ממש בצמוד לבית אהרון אהרנסון מצד צפון, מגמד את החצר ונותן תחושה של מועקה כאילו נבנה שם משהו מפלצתי המאיים על החצר והמבקרים בה. התחושה שהייתה אופפת אותך, שאתה פותח את השער ונכנס לחצר סגורה ופרטית, נעלמה. החצר המרוצפת באבנים, שאפרים פישל אהרנסון סיתת וריצף במו ידיו, לאחר יום עבודה בכרם ובשדה, ויכלה להחזיק מעמד גם מאות שנים, הוחלפה מיד עם מותה של רבקה אהרנסון בריצוף של אבני אקרשטין. באירופה עדיין משמרים ריצוף מקורי מעין זה.

 חסר לי העושר של וילונות הקטיפה והשטיחים המרובים שהיו פזורים בכל רחבי הבית. מפת הדמשק העשירה ועוד. זכרתי הרגשה של עושר רב והדר בכל עבר והרגשתי כעת הרגשה של דלות ועליבות לעומת מה שהכרתי בעבר. חסר הטיפוח וההקפדה על כל פרט בבתים ובחצר. חסר לי השיר של רודיארד קיפלינג – "אם" – שהיה מונח על שולחן הכתיבה של אהרון אהרנסון.

כל מי שיבקר בבית אהרנסון ובמוזיאון בזכרון יעקב מוזמן להתרשם בעצמו מהביקור. מה שיחד את בני המשפחה היה חיבתם לספרים, כישרונם הספרותי, העובדה שחלקם ניהלו יומן, אפילו מדי יום וכן הרבו בכתיבת מכתבים. נכתבו הרבה ספרים על המשפחה ופועלה. ספרים אלו וספרים ויומנים שכתבו בני המשפחה, הפכו לנדירים ביותר כי לא מחדשים את הדפסת המהדורות. הייתי מקימה ספרייה ענקית עם כל הספרים במספר רב של עותקים, מושיבה ספרן שיאפשר לקהל לבחור ספרים כרצונו ולשבת בחדר הספרייה ולקרוא ולעיין בהם או לעשות לפיהם עבודות.

אותם בני מצווה חמודים המגיעים למשימת בר מצווה, הייתי ממליצה להם לא להסתפק במהדורה הישנה הקשה לקריאה (האותיות קטנות מאוד) של דבורה עומר, או בהדרכה של המדריכה מטעם בית אהרנסון או בסרטון בן רבע השעה. לבסוף כולם כותבים ומדקלמים אותו דבר במשימת בר המצווה.

 כמשימת בר מצווה הייתי נותנת להם לעיין בחומר המקורי שנכתב על ידי בני המשפחה ולבחור נושאים שונים ומגוונים שעסקו בהם בכל התחומים. להעשרה הייתי מוסיפה כל אותם ספרים שנכתבו על המשפחה והפכו לנדירים ביותר. וכל חוברת של משימת בר מצווה הייתי שומרת לעיון לתלמידים הבאים. בתקווה שכל משימה תהיה בנושא אחר ולא כולם נושא אחד – שרה גיבורת ניל"י.

המדריכה מספרת שלאהרון היתה ספריה של אלפי ספרים שהתורכים השמידו, ו-3000 ספרים הם העבירו לדמשק. לאחר גירוש התורכים אלכסנדר אהרנסון נסע לדמשק ואסף והחזיר את מרביתם. קל היה לו לזהות אותם כי על כל ספר היה חרות A. A – והמדריכה מראה ספר אחד לדוגמא.

מדוע הקירות לא מלאים במדפים עמוסי הספרים? מדוע מתוח חבל לכוננית מדף הספרים בחדר המגורים בבית ההורים? זה המקום היחיד שרואים בו כרכים של הסופר תדהר. אין אף עותק של ספרו של אלכסנדר אהרנסון – "בגן המחשבות", אין יומנים ואין ספרי מסעות.

הייתי פותחת את הבית לרווחה למבקרים, לסופרים, שלא יעברו את דרך הייסורים של גבריאלה אביגור רותם, שהיתה נאלצת לבקש את התערבות הארכיונאי הראשי בירושלים כדי לעיין בחומר המקורי שהיה דרוש לה במחקרה. הייתי מאפשרת לבמאים צלמים ויוצרים לצלם חופשי בבתים בכל מקום, ולא לשמוע לאחרונה ממפיקה צעירה אמריקאית שלהפתעתה היה יותר קל לקבל רשות מהצבא לצלם ולהסריט בעזרת חייל מלווה בעתלית באזור של שייטת 13, אזור אליו הגיעה הספינה הבריטית לאסוף את החומר של חברי ניל"י, מאשר מו"מ ארוך ומייגע לקבל רשות לצלם בבית אהרנסון. והבמאי-הצלם שעבד עימה וליווה אותה הזהיר אותה שלא תגלה שהוא נין לשמואל (סם) אהרנסון ז"ל (אח לאהרון, שרה, צבי, אלכסנדר ורבקה) שמא לא יתירו לה לצלם.

החומרים הינם כבר בני יותר ממאה שנים. הייתי מעבירה את העושר הרב של הצילומים התמונות והספרים לאמצעים המודרניים ומסריטה אותם ומקרינה אותם קבוע בכל רחבי המוזיאון. כמו בכל מוזיאון בעולם המכבד את עצמו ומכיל פינות הפעלה והאזנה. פעילות דינמית. עולם הדינוזאורים במזיאונים למדע עדיין חי ותוסס באמצעים הטכנולוגיים המודרניים.

אם שומרים על התמונות והספרים – הם מוחבאים מעין הקהל שלא מודע בכלל לעושר הרב הטמון במקום. (אם הם אכן נשמרו).

את העשביה, אלפי צמחים שאהרון אסף וכבש במכבש ואיחסן בבית – רבקה אהרנסון העבירה בשעתו לאוניברסיטה העברית, כי לא יכלה לדבריה לטפל יותר בעשביה. פרופ' מיכאל בן ארי ופרופ אופנהיימר סייעו בידה כל השנים לקטלג ולסדר את העשביה. אם העשביה עדיין קיימת באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתי מעבירה לווידיאו ועוד אמצעים, ומקרינה באמצעות המחשה והסבר. זוהי עשבייה מקורית בעלת ערך רב, גם מחקרי, כיום.

הייתי משמרת את המכשירים המקוריים של התחנה המטאורולוגית, כי היא הוקמה בתחילת המאה הקודמת למדידת תנאי מזג האוויר, ולא לשימוש המישני שנעשה בה – מקום מחבוא מפני התורכים.

הייתי עורכת ימי עיון לנושאים שונים הקשורים במשנתם של בני המשפחה. הייתי מזמנת חוקרים, תומכים ומבקרים, ואפילו מממנת את עבודתם. יש התקדמות עצומה גם היום בגידול החיטה ובמחקרים. הייתי נותנת במה חופשית לאותם חוקרים, או מתעדת את עבודתם ברחבי העולם.

הייתי הופכת את בית אהרנסון למקום תוסס מלא עניין ומרתק, חי, מתעד ומפרה את המחשבה. החצר והבתים הם הרקע, והעיקר הוא התוכן והמשמעות של חיי המשפחה שהקדישה את חייה לבנות לה ולנו בית בארץ ישראל. מאחר ואין בידי לפעול בנידון כדי לשנות ולהעשיר , אני מציעה לשלב ביקור בבית אהרנסון להתרשם אישית מהקיים.

* * *

לכל מדיחי אולמרט

רציתם ביבי

קיבלתם שבשבת

קיבלתם מדינה על חוט

של אובמה

* * *

יואל נץ: שיר מפתיע מאוד מאת מיאקובסקי

ידידי חיים פורת הדהים אותי כאשר שלח לדוא"ל שלי את השיר שלהלן. לא ידעתי כלל על קיומו, קודם לכן. גלשתי בבלוגוספרה הרוסית ומצאתי כי הוא "מככב" באתרים השונים בשבועות האחרונים והשיר מקושר (איך לא?) עם המשטים לפריצת המצור על עזה.

המהפכה הבולשביקית לא התחוללה אלא, כביכול, למען מיאקובסקי המרדן. כבר אז, בהיותו משורר בן 19 שנה, הוא נקט בחרוז מחוספס ובמשקל מתמרד. מאוחר יותר הוא המציא את "גרם המדרגות" בשירה.

הקומוניסט, המשורר הסובייטי הדגול, מתגלה בשיר אשר כתב כמעט לפני מאה שנה, כציוני-משיחיסט מן השוליים הימניים הקיצוניים!

*

וו. מיאקובסקי

פורסם בעיתון היהודי "השחר" (ווֹסְחוֹד) בתאריך 30/02/1913

תירגם: יואל נץ

יְהוּדִים! דַּי מַסְפִּיק

כֹּחוֹת כְּבָר הִשְׁקַעְתֶּם

עֲבוּר אֱנוֹשׁוּת בְּיָמִים עֲכוּרִים.

אֶרֶץ פַּלֶשְׂתִּינָה –

מוֹלֶדֶת שֶׁלְּךָ הִיא,

שָׁמָהּ תִּסַּע,

אִם אַתָּה אִישׁ עִבְרִי.

לְאָן שֶׁתַּבִּיט –

מִסְּבִיבְךָ יְהוּדִים רַק

לְשָׁם לְהַגִּיעַ

מוּטָב שֶׁתַּקְדִּים נָא.

שָׂדוֹת יְהוּדִים וְגַנִּים נְכוֹחָה –

כָּזֹאת הִיא תִּהְיֶה הָאָרֶץ שֶׁלְּךָ.

בְּמוֹ יָדֶיךָ תִּקְצֹר אֶת כָּל מָה שֶׁתִּזְרַע –

שֶׁכָּל אַנְטִישֵׁמִי מִזַּעַם יִרְעַד.

בְּאֹמֶץ יֶדְכֶם לַזּוּלַת דַּי נִבְנָה

בְּנֵה אֶת בֵּיתְךָ בְּאֶרֶץ יִשְׂרוִֹאֵל נָא

מֵרוּסְיָה הַמְּזֹהֶמֶת תָּקוּמוּ; תָּקִימוּ

מוֹלֶדֶת, לֹא תִּהְיוּ בָּהּ מֻכִּים עוֹד.

לֹא עוֹד שָׁם תּוֹסִיפוּ לִהְיוֹת אֲשֵׁמִים,

יְדֵיכֶם נְחוּצוֹת מְצִיאוּת לְהָמִיר.

בַּעֲמַל יְהוּדִים שָׁם יִפְרַח הַמִּדְבָּר,

עֲבוּר כָּל הַדּוֹרוֹת – גַּם עַכְשָׁו, גַּם מָחָר.

תְּמוּנָה שֶׁל פְּרָעוֹת חֲדָשׁוֹת אַל תְּהִי-נָא;

מַהֲרוּ יְהוּדִים, סְעוּ לְחוֹף פַּלֶשְׂתִּינָה!

הָרָצוֹן הָעַצְמִי מִשֶּׁלְּךָ יְמֻמָּשׁ.

עַל הָהָר תָּקִים שָׁם אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

הָעַמִּים יִתְקַבְּצוּ לְשָׁם אֵלּוּ, גַּם אֵלּוּ

הֵם דְּרוֹר וְשָׁלוֹם בְּקוֹל רָם יְהַלֵּלוּ.

לָשׁוּב לְאָחוֹר בַּל יַחֲשֹׁב אִישׁ אֲפִלּוּ –

קַח אֶת שֶׁלְּךָ מִן הַפְּרָת עַד הַנִּילוּס

רַק אַל תְּחַכֶּה – לֹא יוֹשִׁיעַ הָאֵל,

אִם לְעַצְמְךָ לַעֲזֹר תִּתְעַצֵּל.

בְּשֵׁם הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים – אַל תַּמְתִּינוּ

יְהוּדִים אוּצוּ-חוּשׁוֹ אֱלֵי פַּלֶשְׂתִּינָה!

* * *

משה כהן: הנדון: כבוד בית המשפט

מכובדי,

על מנת לשמור על סדרי חברה מתוקנים חייב כול אזרח לציית לפסיקת בית המשפט.

הציות לבית המשפט צריך להיות מוחלט וללא תנאי ובכול מקום בארץ – בעמנואל כמו בכפר השילוח במזרח ירושלים (הריסת מבנים לא חוקיים) ועל הר הבית (בג"ץ פסק שליהודים מותר להתפלל על הר הבית.)

לתשומת ליבם של אבירי שלטון החוק כמו יאיר לפיד, הדורשים אכיפת פסקי הדין על החרדים, אך כלל לא חושבים על תושבי מזרח ירושלים. די לאיפה ואיפה!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

לחבר האקדמיה פרופ' בנימין זאב קידר

ברכות חבריות להיבחרך לתפקיד סגן הנשיאה

פרופ' רות ארנון האישה הראשונה שנבחרה

לעמוד בראש האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

* * *

אהוד בן עזר

אנחנו וביבי

מלכתחילה היינו נגדו ועקבנו בכעס אחר הקמפיין של מיטיבו, מיליארדר ההימורים היהודי החי בגלות ארה"ב, שלדון אדלסון, באמצעות חינמונו "ישראל היום" – להדיח את אולמרט ולהמליך את ביבי.

ואולם משעה שביבי נעשה ראש הממשלה שלנו, כמעט שלא תקפנו אותו, וזאת מתוך הגישה העקרונית-הלאומית – אין לנו ראש ממשלה אחר ואין לנו מדינה אחרת, וכאשר חלקים גדולים בעולם, ובראשם הנשיא המפוקפק אובמה, מבקשים להשפילנו ולהחלישנו – עלינו להתייצב כאיש אחד מאחורי ביבי ומאחורי ממשלתו.

אך לאחרונה אנחנו בבעייה. הכניעה לאובמה בהסרת הסגר על עזה בעקבות המשט הטורקי, וההסכמה להקמת ועדת הבדיקה, שהיא כנעיצת סכין בגבם של לוחמי צה"ל (ואלה גם החלטות שאינן משנות כהוא-זה את ההתנגדות הבלתי-מתפשרת לנו מצד מרבית העולם, ובעיקר המוסלמים) – כל אלה ואחרים רומזים לנו שביבי לא מתאים לתפקידו ולאתגרים הכבדים עוד יותר העומדים בפניו, כגרעין האיראני – אלא אם ההתנהלות המתמהמהת שלו תוכיח יום אחד את עצמה, כפי שאשכול, שהיה ראש ממשלה מוצלח וחכם, היה אומר: "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!"

ובכל זאת, בינתיים, אנחנו מודאגים, מודאגים מאוד. כמה זמן אפשר לתמוך באדם הלא-נכון בתפקיד הלא-נכון, כאשר העולם רובו נגדנו – וישמח להצטרף לכל ביקורת שלנו, וזאת כאשר אנחנו יודעים שחרף לחיצותו של ביבי, המצב מחורבן לרעתנו בלאו-הכי.

נוסף לכך אימא שלו, שגדלה בפתח-תקווה, ושאותה היכרנו, היתה חברה טובה של בני משפחתנו, בני ובנות גילה – שלמדו איתה יחד בתקופה בה היה שמה צילה סגל.

* * *

בן שלו

האלבום החדש של "הברירה הטבעית": ממעמקים

מתוך מוסף "גלריה", "הארץ", יום שני 21 ביוני 2010

גם בגיל 67 האמנות של שלמה בר נותרה קשת עורף, בלתי מתפשרת, כבדה ולא מבויתת. שירי אלבומו החדש הם לא אבנים טובות, אלא סלעי בזלת.

"בסוד תפילת ערער". לא יכול להיות שם מתאים יותר לאלבום של שלמה בר ו"הברירה הטבעית". בעיקר המלה האחרונה, "ערער". לא רק שהיא יכולה לשקף במשמעות שלה את מקומו המיוחד של בר בתרבות הישראלית (ערער הוא צמח שגדל בבדידות במקומות צחיחים, וזה גם ערעור, קריאת תיגר על המצב הקיים) – היא גם הולמת בצליל שלה את אישיותו וקולו של בר. "ערער". האם יכולה להיות מלה גרונית יותר בשפה העברית? האם יש גרון עמוק יותר משלמה בר במוסיקה הישראלית של 30 השנים האחרונות?

במובן מסוים בר ניצח. הצלילים החדשים (ב-ח' גרונית, כמובן) שהוא הביא בסוף שנות ה-70 – הקצב המשתולל, המזרחיות הזקופה – נטמעו בתוך הלקסיקון של המוסיקה המקומית. מה שנראה אז אחר, זר, ואפילו מרתיע (לפחות בעיניו של ילד שראה בטלוויזיה את בר מאבד את עצמו על הדרבוקה, פרצופו מיוזע, עיניו עצומות ושיניו עקומות) – נהפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. זה לא פלא שהרכבים צעירים עכשוויים כמו "בלקן ביט בוקס" ו"התפוחים" מזמינים את בר להתארח בהופעות ההמוניות שלהם. האגף המתפתח במוסיקה הישראלית שמעמיד בחזית את מרכיב הקצב חב תודה ענקית למנהיג "הברירה הטבעית" ("התפוחים" יופיעו עם בר ו"הברירה" בהופעת ההשקה של "בסוד תפילת ערער", שתתקיים ביום חמישי באמפיתיאטרון שוני בבנימינה. אורחים נוספים יהיו קובי אפללו, הזמרת ליאורה יצחק וברי סחרוף, שגם במוסיקה שלו אפשר לשמוע השפעות של "הברירה הטבעית").

המוסיקה החלוצית של בר לא זיכתה אותו מעולם באהדת ההמונים, אבל מבחינה יצירתית אין חולק על תרומתו החשובה. בגיל 67 הוא יכול היה להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה, ליצור גירסה מרוככת וממותנת של עצמו. אבל אז הוא לא היה שלמה בר. לא מפתיע לגלות שהוא דחה את האופציה המרוככת מכל וכל והעדיף את הערער על פני הדפנה, ובכל זאת מרתק להיווכח עד כמה האמנות שלו נותרה קשת עורף, בלתי מתפשרת, כבדה, לא מבויתת. השירים החדשים שלו הם לא אבנים טובות, הם סלעי בזלת. אם השם הזה לא היה תפוס (על ידי יוצר צעיר שאולי שאב השראה מבר אבל הלך לקוטב הקל והנעים של המוסיקה האתנית), אפשר היה לקרוא לאלבום המצוין הזה "ממעמקים".

העומק והכובד היוצאי דופן היו עלולים להפוך את ההאזנה ל"בסוד תפילת ערער" לחווייה מאתגרת מדי, כמעט מפרכת, אבל בר ואילן בן עמי, גיטריסט "הברירה הטבעית" שהיה שותף בעיבודים ובהפקה, הינדסו את האלבום בחוכמה ופתחו עם חומרים קלים יחסית (או ליתר דיוק, לא מאוד כבדים). שירים כמו "ברכה", "כמו הרוח" ו"אני אתה והוא" הם לא בדיוק להיטי פופ. יש להם מנגינות לא שגרתיות ומקצבים א-סימטריים ("לבי נתון למקצבים א-סימטריים – פעימות הטבע", כותב בר בחוברת הדיסק). אבל למרות זאת יש בהם תחושה קצבית יציבה ונמרצת והצהרות מלודיות פשוטות. הם מעניינים וסוחפים ומצלצלים נהדר בלי להיות תובעניים מדי.

קו פרשת המים של "בסוד תפילת ערער" הוא השיר השביעי, "וככה אנשקך". כאן, בלחן הדיבורי של בר לטקסט הדחוס והאפל של אהוד בן עזר, מתחיל הפרק הכהה והכבד של האלבום. רכי הלבב עשויים לפרוש ולחפש הנאות מיידיות יותר, אבל האמיצים ומיטיבי הלכת ישמחו לגלות אחרי "וככה אנשקך" שני קטעים ארוכים ויפים שבהם המלים הקשות של נתן אלתרמן ("שיר לאשת נעורים") ואבן גבירול ("שחר אבקשך") פוגשות לחנים אטיים ומדיטטיביים של בר, השפעות נהדרות של מוסיקה הודית, ואת הצליל העשיר של "הברירה הטבעית" (מנשה ששון – סנטור, ניר סרוסי – כינור, אילן אביב – בס, יעל אופנבך – טבלה, וכמובן בר ובן עמי).

לצד שבעת השירים שבר הלחין יש ארבעה ביצועים לשירים מוכרים. לא סתם שירים. גם באגף הקאוורים בר הולך על החומרים הכבדים: "אמא אדמה" של אריק איינשטיין, "יש דברים שרציתי לומר" של יהודה פוליקר, "סליחות" של יהודית רביץ ו"הלילה" של ארז הלוי. לטעמי, אפשר היה להסתפק בקאוור אחד או שניים. הביצוע ל"הלילה" (שבו משתתפת ליאורה יצחק הנפלאה) יפה ונוגע, ודהרת הדרבוקות לקראת הסוף של "אמא אדמה" אולי מצדיקה את ההחלטה הבעייתית-תמיד לגעת בשיר של אריק איינשטיין. אבל ב"דברים שרציתי לומר" ו"סליחות" מתעוררת תחושה לא נוחה. השירה של בר אקספרסיבית עד אין קץ, אבל מרוב ניסיון להעצים את האפקט הרגשי היא רק מקהה אותו. באמת שאין צורך לבצע שוב את שני השירים האלה.

ומלה אחרונה על השיר "גברת ריטה". זה שיר מחאה נגד מה שיעל אופנבך, שכתבה את המילים, תופשת כשימוש יתר בריטלין. אני לא יודע דבר על הנושא הזה, אבל יש משהו צורם בטענה שכל אימא שמחליטה לתת לילד שלה ריטלין היא אמא מפקירה ונוטשת ("בסולם בו את עולה למעלה כל השלבים מחוזקים, הרופפים נשליך הצדה אל ארץ הצללים"). חוץ מזה, מה עם האבות? למה כל הכעס מופנה רק אל האימהות? "אני קורא ליצירת אמות מידה קפדניות יותר לרישום התרופות ולהפסקת החיטוט ברוחם של ילדים מלאי מרץ," כותב בר על עטיפת הדיסק. "ה'מיוחדים' האלה יגדלו להיות פורצי הדרך בחברה." המשפט האחרון הוא אמת צרופה, ואולי החד-ממדיות הקיצונית של השיר נחוצה על מנת לעורר דיון ציבורי, אבל קצת קשה להאמין שזה יקרה בחברה שסובלת בעצמה מהפרעת קשב קשה ונוטה לא להטות אוזן לאמנות מהסוג העמוק, העיקש והבלתי מתפשר של "הברירה הטבעית".

שלמה בר ו"הברירה הטבעית", "בסוד תפילת ערער". הד ארצי

* * *

שלמה בַּר והברירה הטבעית

"בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר"

אלבום חדש בהוצאת "הד ארצי"

ארבע שנים לאחר צאת אלבומה האחרון "עננים נמוכים", להקת הברירה הטבעית מוציאה אלבום חדש, "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר". האלבום ה-12 במספר של הלהקה החלוצה והמוערכת בהנהגתו של שלמה בר, הפעילה מזה שלושים שנה.

באלבום החדש 11 שירים שנאספו במהלך השנים האחרונות. כמסורת הלהקה יש בו שירי משוררים ופיוטים ששלמה בר הלחין: "שיר לאשת נעורים" של נתן אלתרמן, "ברכה" של לאה גולדברג, "וככה אנשקך" של אהוד בן עזר [ממנו לקוח שם האלבום "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר", מתוך קובץ השירים הנידח שאזל – "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"].

השירים האהובים שהפכו לקלאסיקה בעיבודים מקוריים ומרגשים של בר: "אמא אדמה", "יש דברים שרציתי לומר", "סליחות" ו"הלילה". לצד שירים חדשים בהלחנתו: "אני, אתה והוא" לטקסט של הרב אריה יצחק ז"ל (רבו של בר), שני שירים שכתבה חברת הלהקה יעל אופנבך (זוגתו ואם ילדיו של בר): "כמו הרוח", והסינגל הנוסף שייצא מהאלבום, "גברת ריטה", העוסק באובדן האינטואיציה האימהית וביטחון היתר במערכת החינוך המעודדת את הטיפול בריטלין.

מתוך האלבום החדש שוחרר לרדיו לאחרונה הסינגל "הלילה", ביצוע מחודש וקסום לשירו הוותיק של ארז הלוי.

בשיר זה שלמה בר משתף פעולה לראשונה עם הזמרת ליאורה יצחק המבצעת את הטקסט בהינדית.

את יציאת האלבום החדש תלווה הופעת השקה חגיגית עם אמנים אורחים שתתקיים הערב, יום חמישי, 24 ביוני, בשעה 21.30, ב"זאפה אמפי שוני" בבנימינה. בהופעה יתארחו: ברי סחרוף, קובי אפללו, "התפוחים" והזמרת ליאורה יצחק.

ההופעה החגיגית באמפי שוני תחתום את סדרת ההופעות המצליחה לציון שלושים שנות פעילות ללהקת הברירה הטבעית, אשר התקיימה בשנה האחרונה במועדון הזאפה הרצליה (במסגרתה התארחו בהופעותיה של הלהקה האמנים: אהוד בנאי, ברי סחרוף, מוש בן ארי, מאיר בנאי, שלומי שבת, דוד ד'אור, קובי אפללו ומירי מסיקה).

מלבד הקלטת חומרים חדשים והופעות לאורך כל השנה עם הברירה הטבעית בארץ ובחו"ל, שלמה בר פעיל בזירת המוסיקה המקומית ומשתף פעולה עם כוחות חדשים וותיקים הפועלים בה. בר הקליט ארבעה שירים עם הרכב הגרוב "התפוחים", הפועל בארץ ובחו"ל, לאלבום שיופץ באנגליה. לאחרונה התארח עם הברירה הטבעית במופע החגיגי של ההרכב בלקן ביט בוקס בהאנגר 11, והתארח כסולן עם הברירה הטבעית בסדרת קונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד.

הברירה הטבעית, שהוקמה בשנת 1977 היא אחת הלהקות המקוריות ביותר שקמו בארץ. הלהקה הראשונה ששילבה בין מזרח למערב ובין העדות השונות, שיצרה מוסיקת עולם עוד לפני שהמונח מוסיקת עולם היה קיים ולכן מייצגת באופן טבעי את הפיוז'ן הישראלי. שלמה בר, מייסד הלהקה והרוח החיה, זמר, מלחין, מתופף ומעבד של הברירה הטבעית, שואב את השראתו ממוטיבים תנכיים לצד מוטיבים ישראלים מודרניים, ממוסיקה ספרדית אותנטית, צפון אפריקאית, פרסית והודית קלאסית לצד מוסיקה חסידית ומערבית.

דבר המפרסם

* * *

רון וייס

מיספר אמיתות על המצב

1. ברק אובמה ה"חלש" – נשיא ארה"ב, הוכיח את יכולתו בענייני פנים (ביטוח הבריאות), ובענייני חוץ:

א.הגברת המלחמה נגד המוסלמים הפונדמנטליסטים באפגניסטן ותקיפתם גם על אדמת פקיסטן.

ב.ההחלטה של האו"ם על הטלת סנקציות חלקיות על איראן וחיזוקן ע"י סנקציות אמריקאיות ואירופיות נוספות.

הנשיא הקודם – ג'ורג' בוש, ה"חזק", לא הצליח לגייס את העולם נגד איראן, כפי שעשה אובמה. רוסיה הקפיאה את מסירת הטילים המשוכללים נגד מטוסים לאיראן.

2. יש משבר הומניטרי ברצועת עזה. כמעט שאין מחסור במוצרים, המוברחים דרך המנהרות. עקב כך הם יקרים ומרבית התושבים ברצועת עזה, שהם עניים, אינם מסוגלים לרכוש אותם. מכ-6,000 הבתים שנהרסו ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה", שוקמו רק כ-25%. עשרות אלפים עדיין מתגוררים באוהלים.

3. המשט שהותקף ע"י צה"ל במים בינלאומיים,הוגדר ע"י בכירים בישראל, עוד לפני שהחל, כמבצע תקשורתי פרובוקטיבי. במבחן התוצאה (ביטוי החביב על אהוד ברק) – פעולת צה"ל העצימה את הפרובוקציה התקשורתית, גרמה לנזק עצום ליחסינו עם טורקיה ולנזק הסברתי בעולם.

4. הפגנת ועצרת השמאל בתל אביב הוכיחה כי השמאל חי קיים, נושם ובועט. כל מי שמתנגד למדיניות ההרסנית של הממשלה הנוכחית מוזמן להצטרף לעצרות השמאל. חרמות וסלקציות אינן קבילות בשמאל.

5. לאחר העצרת צעדו כמה עשרות אנשי ימין קיצוני ברחוב אבן גבירול, התגרו וקיללו את יושבי בתי הקפה. השוטרים שסיירו ברחוב לא מנעו את השתוללות הימין הפאשיסטי. זו אותה משטרה שלא מנעה את פעולות "תג מחיר" של מתנחלים כיפתיים בגדה. לא הועמד לדין ולא הורשע אפילו מתנחל כיפתי אחד.

לכן אין מנוס מהמסקנה שמדובר בפוגרומים הנעשים בחסות השלטון.

6. דו"ח גולדסטון – התקשורת בישראל תקפה את גולדסטון בחרפות ובגידופים ולא התייחסה לגופם של מימצאי הדו"ח. החלטת הפצ"ר להעמיד לדין צבאי חייל שהרג אישה ובתה שהניפו דגל לבן, כפי שצוין גם בדו"ח גולדסטון, מחזקת את דעתי שהיתה זו טעות לא לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון. גם אם טעה בחלק מממצאיו, יכולנו להעמידו על טעותו. החרמת ועדת גולדסטון היתה משגה.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אשריך וטוב לך שהכול ברור לך ורק אנחנו אשמים!

* * *

יוסי גמזו

תַּמּוּזִיקַת לַיְלָה זְעִירָה

"אינני זוכר כמעט שום שיר אהבה מפורש לארץ ישראל

בּעשׂורים האחרונים של השירה העברית."

(מנחם בּן: מתוך רשימה ב"מעריב" אן.ר.ג'י, 8.6.10)

כָּאן, כָּאן בָּאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת

וְהַקְּרוּעָה הַזֹּאת מִשֶּסַע זִבְחֵי רִיב

שֶבֵּין מָשֹוֹשֹ וּמְסוֹס, עֲלֵה-טָרָף אוֹ טֶרֶף,          

בֵּין הַזּוֹקֵף נִדְבָּךְ וּבֵין הַמַּחֲרִיב,

אֲנִי צוֹלֵל בּוֹ בַּגְּלִיסַנְדּוֹ קְרִיר-הַמֶּשִי  

שֶל כִּנַּרְתֵּךְ וְיַרְדְּנֵךְ, כִּפְשָט, לֹא דְרָש

בְּעוֹד שִמְשוֹ שֶל תַּמּוּזֵךְ חַמָּה כָּאֵש הִיא

מַמָּש כְּמוֹ שִיר הָאַהֲבָה הַמְּפֹרָש

וְהַכָּל-כָּךְ לֹא אָפְנָתִי הַזֶּה, בְּטֶרֶם

אֶלְחַש לָךְ כִּי לְאָהֳבֵךְ פֹּה – וְעוֹד אֵיךְ! –

זֶה בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם

אֲבָל נֶגְדּוֹ, יָפָה שֶלִּי, זֶה בַּעֲדֵךְ.

אֲנִי נוֹשֵק אוֹתָךְ כַּפֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת,

אֲנִי לוֹחֵש לָךְ עַל קוֹנְכִית אָזְנֵךְ, נָאוָה:

עֵת לֵאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא אָמַר קֹהֶלֶת,

שֶפֵּרוּשוֹ, דַוְקָא מִשּוּם הָאַהֲבָה

הַחַרְמָנִית הַזֹּאת לַפֶּרַח וְלַזֶּמֶר,

לְמֵי הַוַּאדִי הַנּוֹגְנִים בַּמַּעֲיָן,

לַקּוֹנְטְרַפּוּנְקְטִים שֶל הָרוּחַ הַפּוֹזֶמֶת

אֶת הַקּוֹנְצֶרְט הַבְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִי שֶל הַיָּם,

לְכָל הַטּוֹב וְהַיָּפֶה וְהַנָּכֹחַ

וְהַצּוֹדֵק, לַעֲזָאזֵל, וְהַנִּפְלָא –

אֲנִי שֹוֹנֵא, בּוֹ-בַּווֹלְטָאז' וּבוֹ-בַּכֹּחַ,

אֶת הָרִשְעוּת וְהַזִּיּוּף וְהָעַוְלָה.

וּמִשּוּם כָּךְ גַּם בֶּחָרוֹן בִּשְמֵךְ קָרָאתִי

וְגַם בִּגְעוֹש הַפַּסְיוֹנָטוֹ הַלּוֹהֵב.

הַלֵּב, יַלְדָּה, אֵינֶנּוּ אֵבֶר דֶּמוֹקְרָטִי,

הַלֵּב מַפְלֶה וּמַעֲדִיף, כְּמוֹ כָּל אוֹהֵב

וְהוּא חוֹמֵד וּמְקַנֵּא לָךְ בְּמִין לַהַט

אִכְפָּתוֹלוֹגִי, גַם לוֹחֵם וְגַם לוֹחֵן,

וְאַתְּ שֹוֹנֵאת לֹא-קַר-לֹא-חַם וְאַתְּ יוֹדַעַת

שֶאַתְּ אַחַת לוֹ,

אֵין אַחֶרֶת,

וְלָכֵן –

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַת הַמֶּשִי שֶל הָרוּחַ

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

בִּשְלוּלִית שֶל אוֹר יָרֵחַ צַח כְּשַיִש

עַל סְדִינֵךְ, מוּל תְּרִיס פָּתוּחַ לִרְוָחָה

כְּמוֹ חוּשַיִךְ אֶל סוֹדוֹת הַחֲשֵכָה

וְחוּשַי אֶל סְגוֹר סוֹדוֹת חֶשְכַת חוּשַיִךְ.

כַּמָּה אוֹר כָּמוּס בָּעֹמֶק שֶל הַחֹשֶךְ,

כַּמָּה מוּסִיקָה בַּשֶּקֶט הַבָּשֹוּם.

הַמֻּדְחָק וְהֶחָנוּק וְהֶחָסוּם

מִתְפָּרְצִים פִּתְאֹם בִּשְווּנְג שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

כְּמוֹ נָהָר מִסֶּכֶר, כְּמוֹ אָסִיר מִשְּבִי,

כְּמוֹ אֱמֶת שְתוּקָה מֵאֵלֶם קְפוּץ שְׂפָתַיִם –

זֶה הַקַּיִץ, חֲמוּדָה שֶלִּי, הַקַּיִץ

שֶבַּחוּץ וְשֶבִּפְנוֹכוֹ,

בָּךְ וּבִי.

זֶה מִתְקָם שֶל פְּרִי הָעֵץ וְהַבָּשָׂר,

זוֹ חָכְמַת הַלֵּב שֶבְּלֵילוֹת כָּאֵלֶּה

מְפַנְטֶזֶת לָהּ עַל בְּלַיְנְד, בְּתֹם שֶל יֶלֶד

בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן לְאִיש, שֶלֹּא נֶחְסַר

שוּם דָּבָר אִם בֵּין פִּגּוּעַ לְסִיּוּט,

בֵּין אֵימֵי חַדְשוֹת הַיּוֹם, בֵּין דָּם וָהֶרֶס 

לֹא נִשְכַּח שֶמּוּל טֵרוּף, כִּעוּר וָאֶרֶס

יֵש עוֹד, יֵש אִיִּים שֶל יֹפִי וּשְפִיּוּת.

וְשֶרַק בִּזְכוּת הַיֵּש הַזֶּה, יַלְדָּה,

הַזָּעוּם וְהַנָּדִיר אַךְ הַנּוֹכֵחַ

בְּפָנַיִךְ, בִּשְלוּלִית שֶל אוֹר יָרֵחַ

בָּהּ מוּמֶרֶת מַמָּשוּת בְּאַגָּדָה,

מִתְבַּדִּים, תּוֹדָה לָאֵל, דִּבְרֵי הַסָּח

שֶהַכֹּל הוּא תֵאַטְרוֹן אַבְּסוּרְד וָהֶבֶל

וְאָדָם יוּלָּד לַסֵּבֶל וְלָאֵבֶל

עַד שָעָה שֶהַקַּבְּרָן יוֹרִיד מָסָךְ.

כִּי הַקַּיִץ עוֹד מַתְפִּיחַ בַּגַּנִּים

אֶת לֶחְיָם שֶל אֲפַרְסֵק וְשֶל תַּפּוּחַ

וְאֶת שְדֵי הַנְּעָרוֹת שֶכְּנַף הָרוּחַ

מְפִיחָה בַּחֲלוֹמָן בְּנִים-לֹא-נִים

אֶת הַקִּיטְש הַנֶּהְדָּר, הַלֹּא נִמְנָע

שֶל מִקְסַם הָאַהֲבָה, שֶאִלְמָלֵהוּ

לֹא הָיִינוּ מְבִינִים עַד מַה מָלֵא הוּא

עוֹלָמֵנוּ זֶה, בִּדְבַש וְלַעֲנָה.

זֶה מוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ, יֵש קַבָּלוֹת,

זֶה דוֹבֵר לַלֵּב אִם רַק אֵינוֹ לֶב אֶבֶן

וַאֲנַחְנוּ מְלַקְּטִים כְּבַר מִתֶּבֶן

אֶת הַדְּבַש הַזֶּה מִסֵּפֶר הַנִּגְלוֹת

בִּלְטִיפַת מַשְּבֵי הַלַּיְלָה עַל עוֹרֵנוּ

הָעֵירֹם כְּמוֹ הָאֱמֶת שֶבְּחֻבָּהּ

כְּבָר חוֹגֵג כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְרֻבָּע

אֶת הַקַּאמְבֶּק הַחוֹזֵר לְהַזְכִּירֵנוּ

אֶת יָפְיוֹ הַחוּשָנִי שֶל הַתַּמּוּז,

אֶת כֹּחוֹ הַמְּנַתֵּץ סְיָגִים וָחַיִץ

הַנִּסְתָּר בְּכָל אֲתָר וְהָרָמוּז

בְּאֵינְסְפוֹר פְּנֵיהֶן שֶל נִפְלְאוֹת הַקַּיִץ:

בַּסֻּכָּר הַמִּתְבּוֹסֵס בַּמִּקְשָאוֹת

בְּבִשְׂרֵי הַפְּרִי כָּמוֹנִי בִּבְשָׂרַיִךְ,

בַּנְּחָלִים הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַבְּקָעוֹת

בְּקַפְּרִיצ'וֹ, כְּמוֹ הַשִּיר הַזֶּה אֵלַיִךְ,

בַּדָּגָן הַמִּתְנַחְשֵל עִם כָּל שַרְקִיָּה

וּמַתִּיר לָהּ עַל מֵיתְרֵי קָנָיו לִפְרֹט,

בִּתְכוֹלוֹ הַחַף מֵעָב שֶל הָרָקִיעַ,

בְּבֻלְמוֹס וֶגֶטָטִיבִי זֶה לִפְרוֹת,

לֶהֱרוֹת וְלֶאֱרוֹת אֶת צוּף-הָרֶגַע,

אֶת בָּשְׂמָם שֶל הָעַכְשָיו וְשֶל הַכָּאן,

מֵרֵאשִית עַד סוֹף, מֵאַלְפָא עַד אוֹמֶגָה,

כְּמוֹ יָדַיִךְ הַקּוֹרְאוֹת לִי אֶל חֵיקָן.

הֵם אוֹמְרִים שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,

הֵם אוֹמְרִים שֶהֶחָרוּז כַּיּוֹם פָּאסֶה,

הֵם תָּמִיד צוֹדְקִים כָּאֵלֶּה, עַד שֶפֶּתַע

צָץ כּוֹכָב אֶחָד,

פִּצְפּוֹן,

וּמְהַסֶּה

בִּקְרִיצַת טוּרְקִיז חַמָּה כָּזֹאת, עַקְרוּטִית

אֶת קוֹלָם הַקַּר, כְּרֶמֶז מִגְּבָהִים

שֶהַלַּיְלָה, כְּמוֹ עִנְבֵי תָּמָר בֵּירוּתִי

מִתְפּוֹצֵץ מֵאֶשְכּוֹלוֹת גַּעֲגוּעִים.

וְשֶשּוּם קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִיּוּת מַמְזֶרֶת

לֹא תַפְרִיךְ אֶת שֶזּוֹכֵר כָּל לֵב פּוֹעֵם:

כָּל שִירַת-אֱמֶת אוֹתֶנְטִית יֵש לָהּ אֶרֶץ

כְּמוֹ שֶכָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם יֵש לוֹ אֵם.

וְהָאֵם הַזֹּאת שֶכָּל שִירַי הָגוּהָ

כְּמוֹ בַּקְבּוּק נוֹשֵׂא מִכְתָּב בַּיָּם, הַרְחֵק

הִיא הַגֶּנוֹם, הִיא תַמְצִית הַגַּעֲגוּעַ

שֶכָּל שִיר בּוֹ הוּא תָמִיד כְּמִיהָה אֶל חֵיק.

כִּי תַמּוּז, אוֹתוֹ אֱלִיל בַּבְלִי-שוּמֶרִי,

שָב כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה כְּעוֹף הַחוֹל

בְּדָמֵנוּ הַיֵּינִי שֶכֻּלּוֹ מֶרִי

מוּל הַסְּתָו וּמוּל הָעֶצֶב וְהַשְּכוֹל.

וְשִצְפָּם שֶל הַחַיִּים רוֹתְחֵי הַיֵּצֶר

הוּא בִּכְיָם הַמַּר שֶלֹּא לְהִסָּפוֹת

וְאֶת זֶה, יָפָה שֶלִּי, אֶת זֶה בְּעֶצֶם

צוֹעֲקוֹת לִי תְּשוּקוֹתַיִךְ הַטּוֹרְפוֹת.

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַת הַמֶּשִי שֶל הָרוּחַ

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי.

צִרְצָרִים סְמוּמִים שָרִים לָךְ סֶרֶנָדוֹת

שֶל מַרְוָה, שֶל זַעְתָּר, טַיּוּן וּפְטָל.

אַתּ תִּרְאִי אֵיךְ כָּל בְּשָׂרֵךְ אֶצְלִי יִרְעַד עוֹד

מִנִּצְנוּץ דִּמְעוֹת הָאֹשֶר שֶל הַטַּל.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

אוסטרולנקע

פעם אז היית עיר שהרוב בה היו יהודים / היום אין יהודי אחד המתגורר בך אין אף / לא אכסניה ללינת לילה אחד בה ­– סך כל המרחק / מווארשא אליך שבע ושישים קילו מטר ורק / בצד אחד של האטוסרדה עומד מלון ללינת לילה / וגם פאב בו – כל שפעם כונה קיוסק הפך פאב – והיו בך שני שווקים ובית עלמין ונהר ובתי כנסיות ומדרשות ותלמידי חכמים רבנים אדמו"רים / בעלי בתים בעלי מלאכה וסתם יהודים יודעי עברית /יידיש פולנית אנגלית גרמנית רוסית / ושאר שפות שבני אנוש מדברים בם / ליצנים משוררים וחיילים יהודים בצבא פולין / ובה בעיר נוסדה האגודה למען החייל השומר כשרות / ובתי מאפה יהודיות

כובסות או רוחצות בנהר ה

NAREW

וישישות עוטת שביס צועדות לאיטן באופל/דימדומי ערפילי השחר נר בתוך ארון זכוכית להאיר הדרך הבוצית / והחלקלקה

לתפילת כל נדרי / וכל ועדי הקהילות שבעיר אוספות נשים / הדורות בעושר ודלות בעוני וגבאים עוזרים / וגבירים עושים

להרבות צדקה גמילות חסד תורה / ולהאדירה והיו רחוב וסימטא וסמטאות / רחובות שכונו בשמות מפרשת השבוע / ושמות מלכים

ומלָכות וקיסרויות ואימפריות – ולי עצמי / היו סבא וסבתא ודודים

ודודות ודודנים ועתה רק ארגזי ארונות שברי עצמות / שקברנום

והדלקנו נרות לעילוי נשמתם / היו שלום ונוחו בשלום תחת / ומעל כנפי השכינה וזעקנו –קראנו כמו בְּוַיַּקְהֵל קדיש / בשם כל יוצאי ירכי העיר אוסטרולנקע החיים / בארץ ישראל במדינת ישראל / והנפטרים שנרצחו ונהרגו ואבדו ונספו / במחנות שריכזום

הנאצים ועוזריהם ימח שמם / ויהיו דֵּרָאוֹן לעולם שראה ורובו ככולו / שתק ושקט ועכשיו מתחסד / לא ידענו לא ראינו אָה אוֹי

כמה מִסְכֵּנִים אתם הז'יד / וּמִצְתַלְבִים! אָה אנו לא נוהים

אחרי הצלב ואנחנו לא מסכנים.. ומכניסים לכם דביזים ותיירים

מכל ארצות התבל

 יִשְׂרָאֵל הַר

[בעקבות ביקורו האחרון בפולין. – אב"ע]

 *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

אנא גלו לי מיהו האחראי לכיתוב הבא

חניון התרבות

האם ראש העיר רון חולדאי שמא אחד היועצים בשכר של הקבלנים על חשבון תקציב העיריה? של היכל התרבות והבימה המחודשים המכוערים. אני מת מבושה וצער על העיר הלבנה שהיה תענוג להלך בה ברגל .האם התרבות חונה בחניון? אוי לראש העיר הסתומה והמסריחה מניחוח אשפה וריח הזבל.

הדורש טוב לכם ולכל אשר לכם וכל טוב לקוראי המכתב עיתי

יִשְׂרָאֵל הַר

אהוד: היכל התרבות טרם "חודש" ולכן טרם כוער. הכוונה בשם "חניון התרבות" היא:

"חניון – התרבות ז"ל"

* * *

יצא לאור: "אבן ואהבות אחרות"

מאת: דודי בן עמי

שני שירים מתוך הספר

אָז בַּפַּרְדֵּס

אָז   בַּפַּרְדֵּס

תַּפּוּחִים וְזָהָב     גֶּזַע הָדָר אֶל גַּבֵּךְ

וְתֵכֶף הִתְחַלְתִּי עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת

לְהַגִּיעַ

בְּלִי לְהַרְגִּישׁ   עוֹבֵר וּמַמְשִׁיךְ כְּבִדְיוֹן

עַל הַשֻּׁלְחָן סַל פֵּרוֹת

מֵאָחוֹר אֲנִי צָד חִיּוּכִים בְּעַל פֶּה

בְּתוֹךְ הַתָּמִיד

שׁוֹמֵעַ קְטִיפָה וּמִנְתָּה שֶׁאִתָּךְ

                                 וְסָגֹל

עַכְשָׁו   בֶּחָצֵר עֵץ לִימוֹן

            שֶׁלָּנוּ

אֶחָד   וְהָרֵיחַ יָרֹק וְאֵינְסוֹף

  כְּשֶׁאַתְּ מוֹשִׁיטָה יָד לִקְטֹף

אֲנִי נַעַר

     הוֹלֵךְ כְּמוֹ אָז בַּמָּתוֹק

          לְגַשֵּׁשׁ מִקָּרוֹב

מֵרִיחַ אַלְפֵי פַּרְדֵּסִים שֶׁעָבְרוּ

                          וְשׁוֹכֵחַ לוֹמַר

בְּסוֹד הֶעָפָר

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת"

קהלת א' - ד'

יֵשׁ אֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר

  גַּם

רִקְמַת נְבוּלִים וְרִקְבוֹן נְבֵלָה

  גַּם

הַזֶּרַע הַלַּח יַהֲלֹךְ לִנְבִיטָה

לָאִילָן

מֵעֵצָה עַד לָאֵפֶר

             בְּסוֹד הֶעָפָר

הָרִים יֻרְתְּחוּ מִיַּמִּים בְּקִיטוֹר וּבְאֵשׁ

יֻכְתְּרוּ שׁוּנִיּוֹת אַלְמֻגִּים     

הַגַּל

וְעוֹד גַּל

וּשְׁנוֹת אֶלֶף סְעָרוֹת

יִשְׁטְחוּ כָּל בָּלוּי וְנִפְרָךְ

אֶל בֹּץ-אָב לְסַלְעֵי הֶהָרִים

  עִדָּנִים

לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ 

לִשְׁקֹעַ

    בְּסוֹד הֶעָפָר.

הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל מוּצָק אֶל בְּלוֹתוֹ

וְשָׁב בְּצוּקוֹ וְהָאָרֶץ עוֹלָם תַּעֲמֹד

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא

מֵאָדָם   כְּגוּפִי

וְהָרוּחַ

    כָּאֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר.

*

"אבן ואהבות אחרות" הנו ספר שיריו הראשון של דוֹדי בן עמי. סתת כְּלֵי אבן-צוֹר ומשורר, שהחל לכתוב לפני שנים מעטות. השירה היתה "כלואה" בו שנים הרבה, בשל לקות למידה שלא אובחנה, ופרצה החוצה עם הופעת המחשב בחייו. אוטודידאקט מושבע שספריות היו לו בתי ספר ובתי ספר – למטרד מאיים.

נולד בתל-אביב ב-1939, היה חבר קיבוץ עין-גב ודייג בכנרת. שירת בצבא כנח"לאי, צנחן, סייר וקצין איתור נעדרים. מראשוני המתיישבים בגולן, מדריך ב"חברה להגנת הטבע", ממקימי בי"ס שדה "גולן", ערך סקרים פרהיסטוריים וגילה אתרים בהם נערכו חפירות ארכיאולוגיות חשובות. תלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים שלא לתואר. למד ולימד טכנולוגיה פרהיסטורית, התמחה במיוחד בסיתות כלי צור כמדריך, כסתת יוצר וכעמית מחקר. אוספים מעבודותיו באבן מוצגים בכמה מוזיאונים ואוניברסיטאות מהחשובים בעולם. תושב קצרין, נשוי לרחל שנולדה בברזיל, אב לשלושה וסב לעשרה נכדים. דימיונו הרב וניסיון חייו העשיר והמגוון משתקפים בשירתו ובספר סיפורים שבהכנה. דוֹדי היה חבר מערכת פעיל של כתב העת המקוון "עיין ערך שירה" במשך כל שנות הופעתו.

להזמנת הספר: לפנות לדודי בן עמי, רחוב זויתן 9, קצרין 12900. מחיר הנחה מיוחד (כולל משלוח ומע"מ) 45 ₪

כתובת דוא"ל לבירור פרטים  dodiba@netvision.net.il

[דבר המפרסם]

* * *

אורי הייטנר / 3 רשימות

1. אם כל ההפגנות

המאבק על הגולן בשנות ה-90 היה ארוך ומתיש. היה זה שילוב של קרב מוחות, של מאזן אימה פוליטי ובעיקר – מערכה על דעת הקהל. היה לנו אורך רוח במאבק. ובכל זאת, לא אחת חיפשנו "שובר שוויון" – צעד אחד, פעולה אחת, שתשנה את המשוואה, שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. כזו, למשל, היתה שביתת הרעב בגמלא, שלכל אורכה, 19 יום, מיקדה עניין תקשורתי רב בארץ ובעולם, ורבע מיליון אזרחים ביקרו בה. זמן קצר לאחר השביתה החליט רבין שנסיגה מהגולן תחייב משאל עם. העברת ההכרעה לעם הייתה מבחינתנו הצלחת ענק, ששיפרה באופן דרמטי את סיכויינו לנצח במאבק.

כבר בשלב מוקדם במאבק הצעתי לקיים הפגנת ענק, הגדולה בהפגנות ישראל, בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין. האמנתי שנוכל לגייס המונים כפי שמעולם לא הצליח גורם כלשהו לגייס, ואף ממשלה לא תוכל להישאר שוות נפש מול עוצמה זו. המודל שלי היה "הפגנת ה-400 אלף" לאחר הטבח בסברה ושתילה, בקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. 400 אלף לא היו שם, אך מה זה חשוב? המיתוס הוא מיתוס, ובכל מקרה הייתה זו הפגנת ענק, שביטאה זעם של ציבור אדיר. ואכן, הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית, שהטילה על ישראל אחריות עקיפה לטבח והביאה להתפוטרותו של אריק שרון מתפקיד שר הביטחון.

על פי מודל זה, הצעתי לקיים הפגנה דומה בכיכר, וכיניתי אותה "אם כל ההפגנות" – פרפראזה על הכינוי שנתן סדאם חוסיין למלחמת המפרץ הראשונה, "אם כל המלחמות". את ההצעה לקיים את ההפגנה הזו הצעתי פעמים אחדות. תמיד היא התקבלה באופן עקרוני, ונדחתה באופן מעשי. הסיבה לדחייה היתה שהפגנת ענק כזו אי אפשר לעשות פעמיים, ולכן יש להשאיר אותה ליום הדין. אולם המותג – "אם כל ההפגנות" היה לשם קוד עבור רעיון מדף, שכולנו הערכנו שיבוא יום ויהיה בו צורך.

היום הזה הגיע בראשית ינואר 2000. ראש הממשלה אהוד ברק היה נחוש יותר מכל קודמיו להביא לנסיגה מהגולן. לאורך החודשים הראשונים של שלטונו, לא עניין אותו שום דבר אחר, זולת הניסיון להגיע להסכם עם סוריה, בכל מחיר. לאחר ועידות שפרדסטאון וושינגטון ופגישתו של ברק עם א-שרע, הבנו שנפל הפור. עומדים לסכם. רק דבר אחד יכול להציל את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן – הבנה של ברק שהוא יפסיד במשאל עם. הנשק העיקרי שלנו היה הסקרים. ואכן, הסקרים היו לטובתנו, אך חששנו שאחרי שייחתם הסכם, שטיפת המוח של התקשורת והממשלה תשחק את התמיכה בגולן, כאשר היא תציג הסכם שלום חתום ומולו – איום במלחמה ודאית.

"העם עם הגולן" – זו לא היתה רק סיסמה. זאת היתה המציאות. הכתובת הזו זעקה מאלפי מרפסות בכל רחבי הארץ ומלמעלה ממיליון סטיקרים על המכוניות. והגיע זמנה של "אם כל ההפגנות".

כדובר ועד יישובי הגולן, פמפמתי את ההפגנה בכל כלי התקשורת במשך כשבועיים. למשל, בראיון בתוכנית "המילה האחרונה" הקפדתי לסיים את התשובה על כל שאלה באיזכור המועד והמקום של ההפגנה, עד שבסוף הראיון "שאל" אורי אורבך: "אז מתי והיכן אמרנו שתהיה ההפגנה?"

בבוקר ההפגנה בחנתי את עצמי, עד כמה הציבור מודע להפגנה. לאורך הדרך מהגולן לת"א, עצרתי בכל תחנת דלק ושאלתי את עובדי התחנה ויושבי המסעדות האם הם באים להפגנה. רציתי לבחון כמה אנשים ישאלו: "איזו הפגנה?"

לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה.

ואכן, לא זו בלבד שכיכר רבין גלשה, כל הרחובות הסמוכים היו מלאים בקילומטרים של המוני אדם. מדיניות המשטרה באותם ימים היתה לא למסור כמה משתתפים היו, אולם כל קציני המשטרה שישבו בחפ"ק המשטרתי אמרו ללא היסוס, שזו ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. ללא ספק, השתתפו בה מאות אלפי אזרחים.

ההפגנה שודרה בשידור חי, לא רק בישראל אלא גם ב-cnn וברשתות נוספות. על פי דיווחים, גם אסד צפה בה בעניין רב. למחרת, תמונות ההפגנה נמרחו על פני העמודים הראשונים של העיתונים, בארץ ובעולם. אם למישהו היה ספק שהעם עם הגולן, לא היה לו עוד ספק. אם מישהו הִשלה את עצמו שיוכל להעביר במשאל עם את הנסיגה, הוא כבר לא השלה את עצמו. וכשברק התעקש שרגליים סוריות לא תשכשכנה בכינרת, מתוך ידיעה שאסד ידחה זאת על הסף, הוא עשה זאת כיוון שהבין שהסכם על נסיגה מהגולן לא יעבור. להפגנה היה חלק חשוב בכך. אכן – "אם כל ההפגנות".

מועצת יש"ע סייעה לנו בארגון ההפגנה ונחשפה למותג "אם כל ההפגנות". לאחר מכן, היא עצמה השתמשה בו בהפגנות הענק בכיכר רבין ומול שער יפו בירושלים בתקופת ועידת קמפ-דייוויד ואולי גם באירועים נוספים. ועתה, גם החרדים אימצו את המותג, כאשר כינו כך את הפגנותיהם בירושלים ובני ברק בפרשת ביה"ס בעמנואל.

האם יהיה זה מוגזם לצפות לתמלוגים על זכות היוצרים של המותג?

2. המשט ניצח

הסבריו של ראש הממשלה להחלטה על ההקלות בסגר, נשמעים הגיוניים וסדורים – סגר אזרחי לא, סגר צבאי כן. הכנסת כוסברה לרצועה כן, הכנסת אמל"ח – לא. ניתן בהחלט לראות בגישה זו שיטה עקרונית, עליה ראוי לבסס מדיניות.

אם כך הדבר, מדוע רק עכשיו? אם זו המדיניות הראויה והרצויה, מדוע לא נקטנו בה עד כה? אמנם את מדיניות הסגר קבעה הממשלה הקודמת, אך נתניהו כבר שנה וחצי ראש הממשלה, והנושא הזה ניצב לפתחו מיומו הראשון בתפקיד, ואי אפשר לחשוד בו שהוא לא התפנה אליו. במשך שנה וחצי הוא קיבל החלטות אחרות לגמרי. אם המדיניות הקודמת היתה נכונה, מדוע הוא שינה אותה פתאום?

העיתוי, כמובן, אינו מקרי. הסיבה לשינוי המדיניות היא המשט ותוצאותיו. אלמלא המשט, המדיניות הקודמת הייתה נשארת בתוקפה. משמעות עובדה זו ברורה – המשט ניצח.

ניצחון המשט אינו בהכנסת כוסברה וחלבה לרצועת עזה. הרי גם מארגני המשט ידעו היטב שאין כל בעיה הומאניטרית ברצועת עזה ולא היה להם כל עניין אמיתי בהעברת אספקה – הרי מידי יום עברה מישראל לרצועת עזה אספקה רבה אלף מונים מכל האספקה שהייתה על ספינות המשט. מטרת המשט היתה לפגוע בישראל: א. פגיעה תדמיתית מעצם המראות של צבא הלוחם ב"פעילי שלום". ב. הצגת מדיניות ישראל כמצור אכזרי על עזה. ג. תמונת ניצחון כמי ש"פרצו את המצור".

המטרה הראשונה הושגה בגדול בעצירת המשט, במיוחד לאור ההצלחה הגדולה של המשט – ההרוגים והפצועים. המטרה השנייה הושגה בהחלטת הממשלה, שכמוה כהודאה במצור, אותו הכחישה ישראל נמרצות עד כה. המטרה השלישית הושגה בעיתוי ההחלטה, מיד ובאופן שקוף לאחר המשט – שכמוה כ"פריצת המצור" באמצעות המשט. כל מטרות המשט הושגו. המשט ניצח את מדינת ישראל.

הנזק החמור ביותר, בעיניי, הוא ההודאה הישראלית, למעשה, במצור. לפני חמש שנים, נסוגה ישראל מרצועת עזה עד הס"מ האחרון, ועקרה את כל יישוביה, עד היהודי האחרון. ההתנתקות גרמה לשבר בחברה הישראלית. אופן הטיפול בעקורים, כפי שעלה בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט מצא, הוא קלון לדורות למדינת ישראל.

את המחיר הכבד הזה שילמה ישראל כדי להשיג הישגים: א. לא תהיה עוד לפלשתינאים עילת הכיבוש, כהצדקה לטרור נגד ישראל. ב. אם ישראל תותקף בטרור, תהיה לה לגיטימציה בינלאומית למימוש זכות ההגנה העצמית, לאור העובדה שהסתיים הכיבוש. ג. התנתקות ממיליון וחצי פלשתינאים בעזה ומן האחריות עליהם.

אויבי ישראל הבינו זאת, ולכן מן הרגע הראשון פעלו ליצור מצג שווא כאילו הנסיגה אינה נסיגה, אלא "המשך הכיבוש בדרכים אחרות." אם הנסיגה היא "המשך הכיבוש", היתה לפלשתינאים לגיטימציה, כביכול, להמשך הטרור והגברתו, כפי שאכן קרה. וכאשר לאחר שנים של הבלגה ישראל התגוננה במבצע "עופרת יצוקה", היא נאלצה להתמודד עם הגולדסטוניזם.

וההתנתקות? הרי זו היתה מטרת הנסיגה והעקירה. הפלשתינאים ותומכיהם הצליחו ליצור תמונה על פיה אחרי הנסיגה ישראל ממשיכה להיות אחראית על מיליון וחצי פלשתינאים.

זאת משמעות עלילת ה"מצור". על איזה מצור מדובר? בין ישראל לבין רצועת עזה יש גבול. רצוי היה שיהיה זה גבול של שלום – גבול פתוח למעבר אנשים וסחורות, גבול של שיתוף פעולה וידידות. אולם לשלום יש צורך בשניים. הפלשתינאים הפכו את הגבול, כבר ביום הנסיגה, לגבול של מלחמה וטרור. גבול כזה הוא גבול סגור. גבול סגור אינו מצור. גם הגבול בין ישראל לסוריה סגור – האם ניתן להאשים את ישראל במצור על סוריה, או את סוריה במצור על ישראל? הוא הדין בגבול רצועת עזה.

טענת המצור נועדה להציג את הנסיגה כהמשך הכיבוש ובכך להכשיר את המשך הטרור. ממשלת ישראל, בהחלטתה, קיבלה את טענת המצור. זו שגיאה אסטרטגית חמורה והרסנית.

כל זה לא היה קורה, אלמלא ההחלטה האומללה של הממשלה לעצור את המשט. התעלמות של ישראל מן המשט, היתה מוציאה ממנו את כל העוקץ. הספינות היו מגיעות לעזה, אל ג'זירה היה מראה כמה תמונות ואחרי שעתיים הכל היה נשכח. לאחר מכן, לא היה יוצא עוד כל משט.

עצירת המשט יצרה מדרון חלקלק שהביא לתבוסה ישראלית. את האוייב זה לא יספק, והוא יפעל גם להסרת הסגר הימי. החלטת הממשלה היא הזמנה למשטים הבאים.

3. ממלכתי או פרטי

עשרות או מאות הורים בכלא ו... ומה אז? האם נפתרה בעיה כלשהי?

יש צדק רב בהחלטתו של השופט אדמונד לוי. קשה שלא להזדהות עם ההחלטה, הרי נקעה נפשנו מההתנהגות החרדית; מהנפת היד על שלטון החוק, מההתרסה הבוטה נגד בית המשפט, מההתנהגות המחפירה בבית המשפט, מהגיבוי של הרבנים והפוליטיקאים החרדים למעשים הללו ויותר מכל – מהאפלייה העדתית.

ובכל זאת, איננו יכולים לפטור עצמנו מן השאלה – ומה הלאה? מה תיתן היד הקשה כלפי החרדים? האם היא תגרום לשינוי ביחסם למדינת ישראל? האם היא תועיל במשהו? האם היא תשרת ותקדם את החברה הישראלית?

אפליית הבנות המזרחיות בעמנואל אינה המעשה החרדי היחיד המקומם. ביזיון בית המשפט בנושא זה אינו ההתרסה היחידה כלפי מדינת ישראל, מוסדותיה, החלטותיה וחוקיה, גם לא היחידה בנושאי חינוך. האם החינוך החרדי מלמד את מקצועות הליבה, כפי שהחוק מורה? האם התלמידים החרדים לומדים אזרחות? האם הם מתחנכים ברוח הציונות, ברוח הערכים של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?

כולנו יודעים שהתשובה לכל השאלות הללו שלילית. ובכן, מה הפתרון? לכפות עליהם זאת באמצעות בתי המשפט, המשטרה ובתי הסוהר? לכלוא את כל ההורים החרדיים בבתי כלא? למלא את בתי הכלא בחרדים שרוצים לחנך את ילדיהם בדרכם?

יש כאן מלחמת תרבות, ואין ולא יכול להיות לה פתרון כוחני בלבד. כניסת הורים לכלא לא תפתור דבר, רק תחריף את השסע, את הקרע, את השנאה. יש לחפש פתרונות אחרים לבעייה.

עלינו להבין שאין מקום לכפות על החרדים בכוח לחנך את ילדיהם ברוחה של מדינת ישראל. לצערי, גם באמצעות דיאלוג סובלני, הדבר אינו אפשרי, כיוון שאין פרטנר לדיאלוג הזה – החרדים אינם מוכנים להתערבות בדרך חינוך ילדיהם.

לכן, יש לוותר על הניסיון לשנות את החרדים, ובמקום זאת יש להתמקד בשימת קץ לאנומליה – המצב בו הציבור החרדי מצפצף על המדינה, על דרכה ועל חוקיה והמדינה מממנת זאת. יש להפסיק זאת, באמצעות הפרדה מוחלטת בין חינוך ממלכתי לחינוך פרטי.

חינוך ממלכתי הוא חינוך של הממלכה, של המדינה, על פי ערכיה, על פי חוקיה, על פי תוכניות הלימודים שלה – ובמימונה המלא. מערכת החינוך הממלכתית היא בפיקוח מלא של משרד החינוך, ועל פי מדיניותו והנחיותיו. החינוך הממלכתי אינו אחיד. אפשר ואף רצוי להקים מערכת חינוך ממלכתית חרדית – שתשלב בין ערכי החינוך החרדי לבין חינוך לערכי המדינה והשכלה כללית לפחות בלימודי הליבה שהמדינה תקבע.

החרדים שאינם רוצים להיות חלק מהחינוך הממלכתי-חרדי, על כל המתחייב ממנו, בבקשה, שיקימו חינוך פרטי, ללא פיקוח משרד החינוך, ללא התערבות של המדינה בתכניו, וללא אגורה מהמדינה, וללא מו"מ על סיוע כלשהו של המדינה. לא עוד מוסדות החינוך העצמאי, הממומן בידי משלם המסים הישראלי ופועל ללא כל בקרה וללא כל התחשבות בצרכי המדינה. להפקרות הזאת יש לשים קץ.

רוצים חסידי סלונים בבית ספר משלהם, על פי דרכם, על פי ערכיהם, שהם יקבעו מי ילמד בו ומי לא ילמד בו, שלא יהיה כפוף למדינה ולמוסדותיה? שיקימו – על חשבונם. שהם יממנו אותו מימון מלא. שההורים ישלמו, שהחסידות תממן, שיגייסו משאבים כאוות נפשם. שלא ידרשו מהקופה הציבורית של המדינה, ממנה הם מתנערים, כל סיוע והשתתפות.

אני מאמין שרבים מהחרדים יבחרו במערכת ממלכתית-חרדית. מי שלא – לפחות לא יעשה זאת במימון ממלכתי.

  * * *

מירב ארלוזורוב

החרדים בלונדון עובדים – כי מתמרצים אותם

 בישראל כספי הציבור מממנים מערכת חינוך בדלנית

מתוך "דה מארקר", "הארץ", 22.6.10

עמירם גונן ממכון פלורסהיים, בדק ב-2005 את מנהגיה של הקהילה החרדית בלונדון. מדובר בקהילה אדוקה שקרובה מאוד לקהילה החרדית בישראל. הסמכות הרבנית של החרדים בלונדון היא הרבנים בישראל, וכמעט כל נער חרדי מלונדון נשלח להשלים את לימודיו התורניים בישראל. בנוסף, האדיקות הרבה מתאפיינת במשפחות מרובות ילדים, ובקיומו של חינוך חרדי נבדל מהחינוך הממלכתי הבריטי, המסתמך על לימודי קודש.

מאחר שהחינוך החרדי בלונדון מבוסס בעיקרו על לימודי קודש (על אף ששם החרדים לומדים גם מקצועות נוספים) ואינו מכשיר להשתלבות בשוק העבודה המודרני, ומאחר שהמשפחות החרדיות בלונדון הן גדולות מאוד, הרי שכמו בישראל, הקהילה החרדית הלונדונית היא ענייה מאוד.

אלא שכאן נפער הפער הגדול בין שתי הקהילות: בעוד שבישראל הרוב המוחלט של הגברים החרדים לומד בישיבות ואינו עובד, בלונדון המצב הוא הפוך – מרבית הגברים החרדים עובדים, גם אם מדובר בעבודות פשוטות ולא מכניסות. לפי ניתוח שעשה חגי לוין מהמועצה הלאומית לכלכלה במשרד רה"מ, בהתבסס על מחקרו של גונן, בעוד שבלונדון רק 18% מהגברים נשארו ללמוד בישיבה – מדובר בעיקר ב"תלמידים החכמים", כלומר במבריקים ביותר מקרב הנוער, שרק הם ממשיכים בלימודים לכל החיים – בישראל מדובר בשיעור של כ-60%-75% מהגברים החרדים. כלומר, בישראל כל החרדים הופכים את הלימודים לדרך החיים, ולא רק המבריקים והמוכשרים ביותר.

הניתוח של המועצה הלאומית לכלכלה מעלה שלוש סיבות להבדל התהומי בין שתי הקהילות.

הבדל אחד הוא השירות הצבאי – בלונדון אין צבא ובישראל יש. מאחר שהדרך היחידה לחמוק משירות צבאי היא לימודים בישיבה (חוק טל), בישראל כל הגברים החרדים נוהרים ללמוד.

הבדל שני ומהותי הוא מדיניות הקצבאות. גם ממשלת בריטניה דואגת למשפחות העניות שלה, בעיקר למשפחות מרובות הילדים – שיעור הילודה בבריטניה הוא נמוך, ולכן יש גם מדיניות אקטיבית לעידוד הילודה. עם זאת, חלק גדול מהקצבאות המשולמות בבריטניה מותנות ביציאה לעבודה. הפער בקצבאות בין מי שיוצא לעבוד לבין מי שלא הוא עצום, ומהווה תמריץ ליציאה לעבודה. בישראל, הרוב הגדול של הקצבאות משולם לחרדים בכל מקרה, ואינו מעודד אותם לצאת לעבוד.

ההבדל השלישי הוא החינוך. אמנם גם החרדים בלונדון מתמקדים בעיקר בלימודי קודש, אבל מערכת החינוך שלהם נבדלת ממערכת החינוך החרדית בישראל בשני אופנים. האחד, במרבית בתי הספר החרדיים בלונדון מלמדים גם לימודי חול לצד לימודי קודש. בישראל, לעומת זאת, חלק גדול מבתי הספר לבנים, ובפרט בתי הספר התיכוניים (ישיבות קטנות), כלל אינם מלמדים לימודי חול.

הבדל נוסף וחשוב ביותר הוא הגישה של המדינה למערכת החינוך החרדית הנבדלת. בבריטניה מסרבת המדינה לממן בתי ספר שאינם עומדים בתוכנית הלימודים שנקבעה על ידה. המדינה אמנם אינה אוסרת הקמת בתי ספר שקיימת בהם תוכנית לימודים חריגה, אבל היא אינה מממנת אותם. מי שרוצה לחרוג מתוכנית הלימודים הלאומית מתכבד לעשות זאת על חשבונו, במסגרת של בתי ספר פרטיים בלבד.

בישראל, לעומת זאת, מערכת החינוך החרדית כולה ממומנת בידי המדינה – בשיעורים של 55%-100% – הגם שהמערכת הזו אינה עומדת בתוכנית הלימודים, אינה מפוקחת ואינה מצייתת לחוקי המדינה בתחומי הבטיחות, השוויון בין תלמידים וזכויות העובדים.

ההבדל בגישה של שתי המדינות למערכות חינוך בדלניות הוא תהומי, וכמוהו גם הפירות של הגישה השונה. העובדה שמערכת החינוך החרדית בלונדון היא פרטית, הופכת את החינוך שם ליקר מאוד. לפיכך, לגברים החרדים אין ברירה אלא לצאת לעבוד – אחרת הם לא יוכלו לממן את בתי הספר הפרטיים לילדיהם. בישראל, לעומת זאת, החינוך ממומן בידי המדינה בשיעורים גבוהים, ולכן אין בעיה ליהנות ממנו בלי לצאת לעבוד.

לפיכך, האסטרטגיה הבריטית משיגה שתי מטרות בו זמנית. האחת, היא שומרת על העיקרון שכספי ציבור משמשים רק למטרות המקדמות את המדינה. משמע, רק כדי לממן מערכות חינוך המעצימות את האזרח, גם בגישתו הדמוקרטית וגם בהשתלבותו בשוק העבודה. בישראל, לעומת זאת, כספי ציבור נזרקים לריק בכך שהם משמשים למימון מערכת חינוך בדלנית, אנטי ציונית, אנטי דמוקרטית, לעתים קרובות גזענית, ושאינה מכשירה את בוגריה להשתלבות בשוק העבודה.

המטרה השנייה היא שעול החינוך הבדלני בבריטניה מאלץ את הצורכים אותו לצאת לעבוד. בישראל, לעומת זאת, יש גם בדלנות וגם הימנעות מעבודה – במימון כספי המסים של אותם אזרחים שכן יוצאים לעבוד. חבל שהמנדט הבריטי נגמר כבר אמרנו?

אהוד: ה-75% גברים חרדים שרובם בורים, אלימים ועמי-ארצות, שממשיכים ללמוד בישיבות אצלנו – לעומת ה-18% "תלמידים חכמים" בלונדון, בערך כפי שהיה אחוז ה"מתמידים" בעם היהודי לדורותיו, בטרם היהדות הפכה למקצוע פארזיטי בישראל – זה כל ההבדל. זה מסביר גם את פרצי האלימות, הטמטום והקנאות חסרת הדעת, שמאפיינים את קהל ההפגנות של הגברים החרדים (שלא שירתו מימיהם בצה"ל), גם את הש"סניקים שלמדו מהחרדים ה"אשכנזים" להיות פאראזיטים ולחיות על חשבון "תורתם" שבחלקה היא עבודת אלילים, כגון באבא סלי ובאבא ברוך ושאר עושי הנפלאות ליהודים הפרימיטיביים. מהניוון החרדי הזה לא יצא עדיין שום גאון, לבד מאריה דרעי – יצאו רק משפחות, שמרוב ילדים שאין באפשרותן לכלכלם, הן שוכחות לפעמים מי מהם במכוניות סגורות ולוהטות בחמה.

אכן, מבחינה זו חבל שהמנדט הבריטי נגמר.

* * *

הפרדס של ה"אנגלנדר"

מזיכרונותיו של האורז יצחק ברלוביץ

הביאה לדפוס בתו, פרופ' יפה ברלוביץ

יצחק ברלוביץ (1951-1892), מראשוני האורזים העבריים בארץ. ממייסדי "אגודת האורז" (האגודה הראשונה – 1920, האגודה השנייה – 1929), איש ציבור בפתח תקווה. קרוי על שמו רחוב בשכונת הדר גנים.

בשנת 1903 ואני נער כבן 12 נאלצתי להפסיק את הלימודים בבית הספר ולהיכנס לעול העבודה והפרנסה. בזמנים ההם להשיג עבודה, ובעיקר לנער בגילי, היה בבחינת קריעת ים סוף, כיוון שרוב העבודה בחקלאות – בכרמים ובפרדסים – נעשתה על ידי ערבים מסביבות פתח תקווה.

אחרי חיפוש מאומץ נודע לי שמר יהושע סמואל, יהודי אנגלי ששימש כמפקח מטעם חברת "פרדס", מחפש ילדים לנייר את תיבות פרי הדר לפני אריזתן. בפתח תקווה קראו לו "דער אנגלנדר", ומה שמחתי כשאמר לי כי נתקבלתי לעבודה.

למחרת עם שחר, עמדתי ליד ה"אודה", צריף עץ גדול ובו שיכנו את קבוצות האריזה הערביות, כשחבילת מזון תחת זרועי. בחוץ כבר חיכו מיספר ילדים מבני המושבה, וביניהם הרשיל ודוד "דעם זיתונערס". שם משפחתם של הרשיל ודויד היה שמואלביץ, אבל הכול כינו אותם אותם בשם זה, כיוון שהגיעו אלינו מעין זיתים שליד צפת.

קוטפים, מבררים ואורזים

לבסוף יצא מה"אודה" ערבי-יפואי אחד והחל לארגן את הקבוצה. הוא קרא בשמות כל הפועלים ששהו בפנים ה"אודה" ומחוצה לה, העמידם בשורה, כשהוא ממיינם מחלקות-מחלקות לפי סוג עבודתם. בהתאם לסוג העבודה קיבלה כל מחלקה גם את ציודה. המחלקה הראשונה היתה מחלקת הקוטפים. המחלקה השנייה היתה מחלקת המבררים, והמחלקה השלישית היתה מחלקת העוטפים. עתה הגיע התור שלנו. כמו כל ילד קיבלתי ארבעה סלים מרופדים – שהיו מונחים אחד בתוך השני – אותם היה עלי לשאת על הראש: תחת זרועי האחת תחבו לי כר אחד או שניים, וביד השנייה – שתי חבילות נייר לבן. חבילות נייר אלה, בכריכתם הכחולה העבה, היו מיועדות לעטיפת הפרי או לריפוד התיבות. את כל הכבודה הזאת היה כל ילד צריך לשאת בדרך החולות הארוכה עד לפרדס.

חופשים מכל משא היו האורזים. הם הלכו – ברוב הדר – בראש הקבוצה, כשאחריהם צועדים מרים-התיבות ומרים הסלים. אמנם מרים-התיבות ומרים-הסלים גם הם נשאו עימם ציוד, אבל היה זה הציוד הנבחר ביותר. שהרי מרים-התיבות החזיק את תיבת השבלונים (לוחות מפח לבן שהיו גזורים בהם צורת החותמות וסמלי חברת פרי ההדר. צורות אלה הועתקו על גבי התיבות באמצעות צבע מתאים), וכן את הצבע ואת הסכין לחיתוך הנייר. ואילו מרים-הסלים החזיק את הנרגילה, את כלי בישול הקפה, את הסוכר ואת הכוסות.

באותו בוקר הופנתה הקבוצה לשני פרדסים נפרדים. כך שקבוצה אחת של אורזים וקוטפים על כל נספחיהם פנתה לפרדסי "הברון", ואילו הקבוצה השנייה – הקבוצה שאליה אני נלוויתי – הופנתה לפרדסים של האחים יוספזון. הרשיל שמולביץ עבד כבר זמן-מה לפניי, ושימש את הערבים כ"כל בו". בזמן הדחק היה עוזר לבורר או עוזר לקוטף, ובזמן רגיל – מרים סלים ומנייר תיבות. כבעל נסיון סיפר לי עכשיו, כי בזמן העבודה הכול כפופים להוראותיו של האורז, אבל בדרך לעבודה אין עדיין כל משטר – איש הישר בעיניו יעשה. מצב זה ניצלו הפועלים הערבים כדי לפגוע או להביע את זילזולם בנערים העבריים. כך קרה שבמשך ההליכה החלו הערבים מתפרקים מהמחצלות ומהכרים אשר בידיהם ומעמיסים אותם על הנערים היהודים, ואלה סוחבים ונסחבים על עוד נשמה באפם.

בית האריזה – ללא חלונות

לפרדס של האחים יוספזון, שנמצא על יד בית העלמין של המושבה, הגענו לפני עלות השמש. השומר הערבי פתח את דלת בית האריזה, ולמפתנה נפרשו מיספר מחצלות. כאן התגלה לפניי, לראשונה, בית אריזה מהו. היה זה בית שנבנה כולו מחומר ומתבן, ללא חלון וללא אשנב. הוא היה מלא בתפוחי זהב זהבהבים-ירוקים, וריחם המשכר – שהיה דחוס כמה ימים במו בקופסה סגורה – פרץ החוצה ועטף את כולנו בענני בשמיו.

בפקודת האורז הערבי החלו ההכנות לקראת העבודה. תחילה בדק המברר הראשי את ציפורני העובדים. הוא החל באחרון הסבלים – אותם ילדים ערביים מיפו שהיו נושאים על גבם את הפרי הקטוף מהפרדס אל בית האריזה – וכלה במבוגר שבקבוצת האריזה (מובן שהאורז לא נכלל בהם); והיה אם מצא מי שציפורניו גדולות היה מקצץ אותן במזמרה עד זוב דם.

עד שהמברר היה עורך את הבדיקה, מוציא היה מרים-התיבות את הסכין מן הקופסה של השבלונים, משחיז אותו ומתחיל לחצות את חבילות הנייר על מעטפותיהן הכחולות. לאחר שהנייר היה מוכן לעטיפת הפרי היה נפנה להכנת הצבע. לשם הכנת צבע זה, היה בוחר מתוך ערימת הפרי – לימון או תפוז פגומים, סוחט את המיץ ומערבב אותו עם נוזל הצבע. עתה עוד נשאר לו להכשיר פיסת קרקע נאותה עבור תיבות האריזה, ליישרה ולרפדה בשקים ובמחצלות, לדאוג לכיסויים עבור התיבות הארוזות, להוציא את החישוקים מבריכת המים ולייבשם על שק, ולהכין מסמרים עבור הנגר.

ואכן הנגר הנה זה הופיע, ובידו קרשים מנוסרים, ביניהם קרשים "ראשיים" וקרשים "צדדיים". בעיפרון גדול של נגרים הוא מסמן בדיוק באמצע את "הצדדיים", כדי שהמחצית האחת של התיבה הנבנית לא תהיה גדולה מחברתה, ולהיפך. אחר הוא מוסר את הקרשים המסומנים לעוזרו, וזה מתחיל לחברם יחד בדפיקות פטיש קצובות.

הנגר גמר לסמן את הלוחות עבור העוזר, והוא כבר מברר את חבילות החישוקים אם כשירים הם לתיבותיו. לא רחוק מסתלסל עשן מן המדורה הקטנה שמרים-הסלים – המשמש גם כשר המשקים, כזכור – מנסה להדליק. עד כה קשש עצים, ולכשתבער האש כדבעי, הוא ירטיב ויסחוט את "הטומבק" לעשיית הנרגילה עבור האורז.  

כל שאר הפועלים, כמו לפי צו, מסירים את הנעליים ומערמים אותם ליד הדלת של בית האריזה. הבוררים כבר התיישבו על המפתן, מוציאים מבפנים את הפרי ומגלגלים אותו על פני המחצלות הפרושות לצידם על הקרקע. ליד המחצלות מונחים הכרים, עליהם יתרווחו עד מהרה המבררים – לברר את הפרי ולהגישו לעוטפים. אחד מזרז את השני, השני מדרבן את השלישי, ובינתיים ערימות הפרי המבורר והעטוף הולכות ומתרוממות מעלה מעלה. גם עוזר-הנגר הספיק כבר להכין מספר הגון של תיבות מחושקות, ועת האריזה הגיעה. כאן ניגש אליי מרים-התיבות, מגיש לי חבילת-נייר לבן חתוכה לשניים, ומסביר לי את תורת ניור התיבות.

"תשעה ניירות לכל תיבה, שומע?"

"שומע."

"להצמיד את הנייר אל התיבה חזק, שומע?"

"שומע."

"לדחוף חתיכת עץ בין החישוק האמצעי לבין הניירות, שיחזיק טוב טוב, מבין?"

"מבין."

האורז – כמלך בגדוד

כל העיניים נישאו אל האורז. סוף-סוף בא גם תורו להשתלב במעגל העבודה. הוא ניגש אל מקומו כמו מלך בגדוד. מסיר לאיטו את נעליו, עולה על המחצלת הפרושה, מקפל את מכנסיו הרחבים ומתיישב תחתיו. לרגע, סוקר את סביבותיו, לוודא אם הכל מתנהל למישרין, מעיף עין על ערמות הפרי העטוף; ולפתע נשמע קול רעם פוקד ומצווה: "סנדוק (תיבה)!"

"הזדרז והגש את התיבה המנויירת לאורז," דחק בי מרים-התיבות.

הרימותי את התיבה המנויירת להגישה לאורז, אבל עד שזו הגיעה לידיו עפו כמעט כל הניירות מתוכה – החוצה. אודם עז הציף את פניי. מיהרתי לאסוף את הניירות הפזורים, ולנסות לתקן מה שקילקלתי. האורז לא הגיב, אבל לבסוף אמר בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אם הניירות שלך יעופו פעם נוספת, תעוף גם אתה מהעבודה."

הפעילות נכנסה לקצב. ארזו פרי 'מרסיליה' משני סוגים: בתיבה של 88 תפוזים ובתיבה של 96 תפוזים (הכל לפי צורת האריזה הערבית המקומית). בונה-התיבות והמחשק, אם כי היו מהירים מאוד בעבודתם, לא הצליחו להשיג את האורז ולספק לו תיבות מוכנות כצרכו. כאן נאלץ היה הנגר הראשי לנטוש את עבודתו בסגירת התיבות המלאות פרי, ולהצטרף בהכנת התיבות הריקות. כתוצאה מכך התמלא המשטח בתיבות-תיבות ארוזות ובלתי-סגורות, שהלכו והצטופפו גם מתחתיו, ועל כל הרחבה מסביב.

הרעש וההמולה רחשו עתה בכל מקום. הכול מחו זיעתם מרוב מאמץ, וביחוד אני. אמנם נכנסתי כבר למסלול העבודה, אבל עיקר מאמציי התרכזו בניסיון להתגבר על הרוח שלא פסקה להעיף את ניירותיי, וכן להשביע את רצונו של האורז בהגשת תיבה מנויירת ומסודרת לפי טעמו.

כל זה ארך כשעה בלבד, עד שנתפנה בית האריזה מן התפוזים. עתה נכנסה הקבוצה אל בית האריזה כשאני נכנס אחריהם. רווח לי. הרוח לא שלטה עוד בבית האריזה וגם ארשת פניו של האורז נתרככה מעט עם קבלת מנה שנייה של פינג'אן קהווה. כוס קטנה קפה שלגם ממנה בהנאה מיוחדת, ובנוסף – נרגילה מסודרת שריחה ועשנה התפתלו באוויר, מלווה מציצת שפתיים הדוקה.

בבית האריזה שרר שקט מוחלט. אף אחד מהעובדים לא הוציא הגה מפיו, המבררים גילגלו במהירות תפוזים בין אצבעותיהם – מי לסל הפסולת ומי לערימת העוטפים. הקולות היחידים היו איוושת רשרושם הבלתי פוסק של ניירות העטיפה, או לעיתים קריאתו המצווה של האורז: "(אין סנדוק) הרם תיבה." בהישמע קריאה זו, צריך הייתי לעמוד כבר מוכן עם תיבה מנויירת ולהגישה לאורז.

זהירות, המפקח בא!

אחרי שעה וחצי של עבודה הופיע בפרדס, אחד האחים יוספזון – מבעלי המקום. הוא הגיע רכוב על אתון. כעבור זמן מה נראה קרב גם יהושע סמואל, האנגלנדר, המפקח על קבוצות האריזה מטעמה של חברת "פרדס". לקראת בואו של סמואל החלו לפתע נרגשות הרוחות. עוד בהיותו רחוק, פתח שר-המשקים בריצה, כשהוא מודיע חסר נשימה בבית האריזה: "(אדז'א אילאימפטש) המפקח בא." בקבוצה החלה ניכרת תכונה מיוחדת: כל פועל ניסה לשפר את עבודתו. העוטפים הציבו מחדש את הפרי העטוף בערימות, הודקו הכרים סביב ערימות התפוזים, המברר הראשי כיבה את הסיגריה ותחב אותה חזרה לקופסת הסיגריות, ומרים-הסלים הזדרז ואסף את שיירי הניירות הקרועים וטיאטא בחיפזון את המחצלות.

מר סמואל הסתובב בפרדס, סקר את העובדים ואת מעשי ידיהם והעביר עין חדה ובוחנת מתיבה לתיבה, מחפש את המַרְקה, מעיר על הנקיון, ובודק אם החישוקים שלמים והדוקים סביב היטב. אחר נכנס אל בית האריזה (הוא היחידי שהורשה להיכנס לשם, פרט לפועלים), והזמין את האורז לשיחה קצרה. בשיחה זו חקר כיצד מתנהלת העבודה והתקדמותה, ונתן את ההוראות המצופות כיצד לסיימה (כאן הצביע על חלקת פרדס שהגיע הזמן לקטפה). לבסוף שאל גם עליי, והאורז ענה: "(ביסיר חער) יהיה טוב."

כאן כדאי לציין, כי בניגוד למר סמואל המפקח, מר יוספזון בעל הפרדס, לא העיז להיכנס לבית האריזה, כאילו לא פריו הוא הנארז שם. רק לקח לו מחצלת, פרש אותה אל מתחת אחד העצים, השתטח עליה ונמנם.

השמש עלתה עד לשליש השמיים, כשחום קרניה ניכר בכל: בפרי ההולך ומתייבש על העצים מטל הלילה, ובזיעה ההולכת וניגרת מגופינו. אני מרגיש את עצמי כבר יותר בטוח. ידיי מרפדות את התיבות ביתר זריזות וביתר קלילות, כמרחפות. עתה אני משתדל גם לגמול טובה לנגר שסייע לי בבוקר בעומדו לימיני נגד תעלולי הרוח, ואני יוצא בכל רגע פנוי החוצה להגיש לו חישוקים (לסקלה), כדי שלא יבטל את זמנו. אלא ששוב נשמעת צעקה מבפנים: "סנדוק!" – אני מניח לו, ורץ כל עוד רוחי בי אל בית האריזה לפני שמרים-התיבות יקדים אותי, ויגיש את התיבה המנויירת לאורז.

פתאום אני שומע צליפת חישוק על גבו של העוטף הימני. נדהמתי. מה קרה? אחד התפוזים העטופים מסוג 88 נפל בשוגג לערימת ה-96. העוטף, איש מבוגר, שמידיו התגלגל התפוז, התכופף וענה בהכנעה: "(חדר יא מועאלעם) מוכן לשמוע אדוני."

העוטף השמאלי, הצולף, חטף בזריזות את התפוז התועה מערימת ה-96 והחזירו למקומו, בעוד שאר הפועלים המשיכו בעבודתם, מקבלים את הצליפה כמובנת מאליה.

כשהתקרבה שעת הצהריים, נתן האורז אות, והכל – כאיש אחד – קמו מעבודתם, ונפנו לחלץ את עצמותיהם. שר-המשקים הביא את המטפחות האדומות עם האוכל ועם קומקום המים (ליבריק) [אולי איבריק? – אב"ע]. כולם התיישבו במעגל סביב שר-המשקים אוכלים את ארוחתם בצוותא.

גם אני רחצתי את ידיי, והתחלתי אוכל את ארוחתי, כשאני עורך לי מקום משלי תחת אחד העצים. לא עברו עשר דקות ואני עדיין באמצע האוכל, כאשר נשמעה שוב הצעקה "סנדוק!"

רצתי לבית האריזה ומצאתי את כל הפועלים יושבים כבר במקומם וממשיכים בעבודה. שר המשקים אוסף את המטפחות וזורק את הפירורים החוצה, האורז מוציא סיגריה מקופסתו ומתיישב ברחבות על המחצלת, ואני מגיש לו את התיבה וגומר את ארוחתי עם העבודה.

שעה וחצי אחר כך סיימנו את כל כמות הפרי שהיתה מיועדת לאריזה ליום זה, ועוד חמש שעות של עבודה נותרו לפנינו. עתה ירד המברר הראשי אל הפרדס לראות אם יבש הפרי מן הטל ואם תוכל הקבוצה להתחיל בקטיף. כן צריך היה להחליט איזה סוג של תפוז ייבחר לקטיפה היום, גדול או קטן. כאשר חזר המברר מן הפרדס, הוא הודיע שיש לחכות עוד כרבע שעה, הואיל ונשארו טיפות של טל על צידו הצפוני של העץ (צד המוצל תמיד בחורף), וכן על הפרי המוסתר בפנים. כל הקבוצה הלכה בעקבות המברר אל המקום המיועד, שם התיישבו הכול תחתיהם מחכים לאות מפי האורז.

עליי הטילו עכשיו למלא תפקיד של סבל, יחד עם כל סבלי הפרי הערביים, ועד שהקבוצה ישבה והמתינה, פרקנו אנו הסבלים את כל חמישים הסלים הריקים שנמצאו במחסן הפרדס, והבאנום לקוטפים. גם סלים אלה היו מרופדים מפנים. כעבור זמן מה הופיע האורז עם המברר הראשי. הוא הרעיף בקולו את הפקודה "להתחיל," והכל פתחו בקטיף.

אורזים נמוכים וגבוהים

העבודה אורגנה כך שבכל שורה עבדו שני קוטפים וארבעה סבלים. הקוטפים נבחרו כך שאחד יהיה גבה קומה והשני נמוך. בצורה זו יכלו שני הקוטפים לעבוד בעת ובעונה אחת מסביב לעץ, כאשר הנמוך קוטף את התפוזים שבחלקו התחתון של העץ, ואילו הגבוה – את אותם אלה שעל ענפיו העליונים. והיה אם גם ידו של הגבוה לא הגיעה אל הפרי, היה כופף את הענף בעזרת חברו הנמוך, ובעוד הנמוך מחזיק בו, "מנקה" היה הגבוה את כל התפוזים הנותרים. כל זאת מדובר בעץ בעל גובה בינוני, אבל כאשר נזדמן עץ גבוה יותר, היו הנמוך והגבוה מתחלפים בתפקידיהם. הגבוה היה קוטף את הפרי התחתון, ואילו הנמוך – שהיה בדרך כלל דק בשר וזריז – מטפס על העץ וממרומיו מגיש את התפוזים אל הסל שהיה מורם אליו, על ידי הסבל.

בגלגול זה של העבודה, בו נעשו הבוררים קוטפים, נעשו הקוטפים – מגישים. הם היו מגישים את הסלים לקוטפים, ואחד מהם היה ממונה על ריכוז הסלים המלאים – במקום אחד. שם היו מטעינים את הסלים על גבי הסבלים, ואלה היו סוחבים אותם אל בית האריזה. עוטף אחר מוּנה כמשגיח על קבוצת הסבלים, והוא היה מלווה אותנו אל בית האריזה ובחזרה. אבל כבר בחזרה עת היינו רצים עם הסל הריק, נשמעו מרחוק קולותיהם המזרזים של הקוטפים: "סל ריק, סל ריק!"

גם המבררים היו לוקחים חלק בעבודה. הם השגיחו על הקוטפים שלא יתבטלו, ושלא יפילו עוקצים חתוכים לתוך הסלים המתמלאים פרי, שאם לא כן עלול היה הפרי להיפצע ולהיפסל לאריזה. מובן שבכל הפעילות הזאת לא לקח האורז חלק. רק פעם אחת ראיתיו בפרדס על יד הקוטפים סוקר את עבודתם, ופעם שנייה בבית האריזה מסתכל על מריק הסלים ששיבה זרקה בו, משתדל ליישר את ערימת פרי, עד שלפעמים היה נדמה שהפרי הונח ונמדד בה לפי פלס מים.

עם שקיעת החמה, בשעה 12 לפי השעון הערבי, נפסקה העבודה, וכל קוטף לקח עימו את סלו – ריק או מלא – והחזירו אל בית האריזה. שאר הסלים הוחזרו על ידי קבוצת הסבלים. אבל סבלים אלה לא שוחררו מן העבודה, כל עוד לא נספרו הסלים – חמישים במספר – ונמצא כי אף אחד מהם לא חסר.

אלא שגם עכשיו עדיין לא ניתן האות ללכת הביתה. קודם כול היה צריך לצפות במזג האוויר. אם לא נראו כל סימנים לגשם, היה על הפועלים לכסות במחצלות את התיבות הארוזות שנשארו בחוץ – מחסה מפני הטל. אבל אם האוויר היה גשום, חובה היה על כל הפועלים – מקטן ועד גדול (פרט לאורז ולמברר הראשי, כמובן) – לתת כתף ולהעביר את כל התיבות הארוזות – אל המחסן. לאחר כל זאת עוד התייצבנו בתור ארוך לפני המברר הראשי, כשהוא רושם את שעות עבודתנו; ולאחר כל זאת, עוד היה עלינו לשאת את כל המטען שהבאנו בבוקר לפרדס (כרים, מחצלות, סלים וכדומה), ולהחזירם ל"אודה" במושבה.

שעה אחרי שקיעת החמה הגעתי הביתה מיום עבודתי הראשון. ביום זה נקשר גורלי עם גורל האריזה העברית בארץ.

התפרסם לראשונה בעתמול, כרך ז' גליון 4 (42) ניסן תשמ"ב – מרס 1982

* * *

אסתר ראב: זיכרון ראשון: לידה

על משפחת ה"אנגלנדר" [סמואל] בפתח תקווה

אמא במיטת-הכילה היתה שרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח, ושם בתוך המיטה היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאמא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד וכולי רועדת ובעצם הלילה אבי עוטף אותי בשמיכה ומעבירני אל הסמואלים או ה"אנגלנדר", כמו שקראו להם – שם פתח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שהיה זה יום-חול פשוט, ובלבד שלא אשמע את צעקותיה של אמא – אני רעדתי מקור ומפחד. הבן הבכור החל להתגולל על השטיח, מבצע כל מיני מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתי – באח המסודרת נוסח-אנגליה בערו גזרי-עץ מסודרים זה על גבי זה כשכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה השתקפה בהם, ומירדה, גם הוא כסף. ברקם הכאיב את עיניי; צנחתי על השטיח מול האח – שקעתי בו, ונידמה היה לי שאני שוקעת באמבט מים חמים ודמעות מלוחות נזלו על שפתיי; ואני נירדמתי.

התעוררתי לקול איוושת וילון-החרוזים שבדלת ממול, זו שאהבתי להשתעשע בה. קווי-שמש זחלו עליי – מישהו [אביה יהודה] הרימני ונשאני הביתה.

אהוד: הסיפור במלואו, שמתרחש בשנת 1899 לערך, פותח את הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", בהוצאת "אסטרולוג", 2001. כרך שאזל וכנראה לעולם לא יודפס בשנית, והוא מאוד יקר-ערך כיום.

* * *

יוחזר אולמרט לראשות הממשלה!

יועמדו לדין המבקר ופרקליטות המדינה!

[שתי הכותרות הן של מערכת המכתב העיתי, השאר ציטוט מדוייק]

מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, מנע ביקורת על צמרת המשטרה ואופן טיפולה באחים אברג'יל, ראשי ארגון פשע, משום שנזקק לה וחשש שביקורת עליה תתקע את התיקים בעניינו של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. כך טוען ד"ר מאיר גלבוע, חוקר המשטרה הוותיק שהיה יועצו הבכיר של מבקר המדינה למאבק בשחיתות הציבורית.

לדברי גלבוע, שפרש לפני כמה שבועות מתפקידו, לינדנשטראוס אמר לו את הדברים בשיחה בארבע עיניים.

לטענת גלבוע, המבקר עסוק באופן אובססיבי בדימויו בתקשורת. "היו כמה פעמים שהמבקר בעצמו אמר לי, בעיקר בתחילת הדרך, "בוא נפרסם את זה ואת זה, הרבה זמן כבר לא היינו בתקשורת." הרבה זמן זה שבועיים-שלושה, לא יותר. מקסימום ארבעה. והוא התייחס לדברים שהיו בתחילת הבדיקה, ולכן אמרתי, כרגע זה מיותר. השתדלתי למנוע את הדברים. אני חושב שהתקשורת חשובה מאוד ואין לה תחליף," הוסיף גלבוע, "אבל יש הבדל עמוק בין שיתוף פעולה שנועד להיאבק בשחיתות, לבין ההתעסקות האובססיבית של המבקר בדימוי התקשורתי שלו."

["הארץ", 23.6.10]

בית המשפט המחוזי בירושלים נענה לבקשת סניגוריו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט לקטוע את עדותה של סוכנת הנסיעות מראשונטורס, הדר זלצמן, לאחר שלטענת ההגנה, הפרקליטות העבירה לעדה מסמך הכולל הנחיות כיצד להשיב על שאלות, ולא העבירה את המסמך לידי הסנגורים.

["הארץ", 23.6.10]

* * *

דרוד אידר: מי יודע פרטים על שכונת צדור

בקריית אריה בפתח תקווה?

שלום אהוד,

אודה לך אם תשאל את קוראי המכתב העיתי האם מישהו יכול לספק פרטים על שכונת צדור הנמצאת בקריית אריה בפתח תקווה?

חיפשתי ונברתי ושאלתי, ועדיין העליתי חרס בידי.

ידוע לי כי השכונה – הנמצאת ברחובות שלמה מיכאליס ואמיל זולא וקצת מרחוב עמל – הוקמה במחצית שנות הארבעים של המאה העשרים.

כיום היא נבלעה כמעט לגמרי באזור התעשייה ונותר ממנה מעט מאוד.

הייתי שמח לו קיבלתי יותר פרטים על הקמתה ובעיקר על שמה המוזר (הסברה אומרת שמדובר בראשי תיבות של שלושת הקבלנים שבנו אותה...).

תודה,

דרור אֵידָר

* * *

המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן

 במכון ון ליר בירושלים

בשיתוף מגזין 'ארץ אחרת'

מזמינים אתכם לכינוס בנושא:

והארץ תימכר?

כינוס לקראת הדיון בבג"צ הקרקעות

יום חמישי, י"ב בתמוז תש"ע, 24.6.10, בשעות 16:30-19:00

במכון ון ליר בירושלים, רח' ז'בוטינסקי 43, ירושלים

בחודש אוגוסט 2009 חוקקה הכנסת את חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון מס' 7), התשס"ט-2009. החוק שנחקק לאחר מאבק ציבורי ופרלמנטרי מאפשר למדינה להעביר הבעלות ב-800,000 דונם של מקרקעי ישראל לידיים פרטיות. העברת בעלות במסת קרקע אדירה זו תשנה את פני הארץ והחברה בישראל – עתודות קרקע המיועדות לדורות הבאים יועברו לידי מעטים. בימים אלו תלויה ועומדת בבית המשפט הגבוה לצדק עתירה חוקתית שהוגשה על ידי קואליציה רחבה המונה את תנועות הנוער וארגונים מכל גוני הקשת בישראל. בעתירה מתבקש בית המשפט לבטל את סעיפי החוק המתירים העברת בעלות במקרקעי ישראל.

המרכז לצדק חברתי ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים, העוסק במחקר מקיף על אחריות המדינה וגבולות ההפרטה, בשיתוף מגזין ארץ אחרת, שהוציא לאור לאחרונה גיליון המוקדש לסוגיית הקרקעות – חברו יחד כדי לקיים דיון ציבורי עקרוני בצומת קריטי זה.

16:30 התכנסות וקפה

16:45-19:00 מנחה: במבי שלג, עורכת מגזין ארץ אחרת.

הפרטת מקרקעי ישראל במבחן הצדק החלוקתי – ד"ר סנדי קדר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה; האגודה לצדק חלוקתי .

הפרטת הקרקע כפעולה אנטי-ציונית – פרופ' יוסי כץ, המחלקה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בר אילן.

רפורמת הקרקעות – המאבק שלא הושלם (הפרטת המרחב, קרקע ותכנון) – ד"ר ארז צפדיה, המחלקה למינהל ומדיניות ציבורית, המכללה האקדמית ספיר; חוקר בפרויקט ההפרטה של המרכז לצדק חברתי ע"ש חזן במכון ון ליר בירושלים.

הפרטה וביזור של מקרקעי ישראל: השלכות משפטיות, מרחביות וחברתיות – ד"ר ישי בלנק, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.

מגיב: פרופ' יצחק גל-נור, מנהל אקדמי של פרויקט ההפרטה במרכז לצדק חברתי ע"ש חזן במכון ון ליר בירושלים.

דיון בהשתתפות הקהל

הכניסה חופשית / חנייה מול תיאטרון ירושלים.

לפרטים נוספים: נעמיקה ציון, 054-7689181

nomika@migvan.co.il

תגובות

לאהוד,

לשולה וידריך מגיע יְשר כוח על עמדתה ועל דבריה!

זאב הולין

* * *

כשקראתי על הנעשה במוזיאון נחום גוטמן וצפיתי באירוח הארוך והאוהד של אוצרת התערוכה הפרו פלסטינית במוזיאון, בתוכנית של טלי שחק-ליפקין ורונן ברגמן, ואני רואה את כל המתרחש ולא אפרט כאן, אני בדיכאון לגבי עתידנו פה וחש כי אנו כרומא בשקיעתה.

מוטי בן חורין

* * *

אהוד שלום, 

קבל נא ישר כוח גדול ולבבי על מפעל המכתב העיתי. אני קורא חדש של המכתב העיתי ונהנה מאד מתוכנו הציוני-לאומי. בסביבתנו נוטפת המסרים הפוסט-ציוניים בכל במה ואתר, מחמם את הלב לקרוא את מכתביך.

אלי גיא

* * *

כרמית ספיר-ויץ

סערה לעת ערב

מתוך "מעריב", 23.6.10

תערוכה חדשה במוזיאון נחום גוטמן העוסקת בדמותו של הערבי בציור הישראלי, המוצגת במקביל לתערוכת צילום של חליל ר'אאד, מעוררת מחלוקת גדולה. "מוזיאון נחום גוטמן הפך לבמה פרו פלסטינית תחת מסווה של שיח ציבורי שלא היה," כותבת חברת עמותת המוזיאון שולה וידריך. "זה מרתק, יפה ומתאים," עונה למתנגדים מנכ"ל המוזיאון רוני דיסנצ'יק.

ימים ספורים מאז נפתחה במוזיאון נחום גוטמן התערוכה "גיבור מקומי – דמות הערבי בציור הישראלי", והרוחות סוערות. בתערוכה, שעלתה במקביל לתערוכת הצילומים של חליל ר'אאד, מוצגות עבודותיהם של 21 אמנים מראשית המאה שעברה ועד היום, ביניהם נחום גוטמן עצמו, מרסל ינקו, מוחמד קייס וראובן רובין.

ערב עיון חגיגי שנערך סביב התערוכה שאצרה טלי תמיר גרר אחריו סערה ומכתבים נוקבים ששיגרו חברת עמותת המוזיאון שולה וידריך והסופר אהוד בן עזר, אף הוא חבר עמותת המוזיאון ויקיר המוזיאון, אל מנכ"ל המוזיאון רוני דיסנצ'יק.

השיחה דנה במבטים המצטלבים של שתי תערוכות: "חליל ר'אאד – תצלומים 1891 – 1948" שאצרה ד"ר רונה סלע, בהתבסס על עבודותיו של הערבי הראשון שצילם בארץ ובמזרח התיכון, חליל ר'אאד. ר'אאד מתמקד בחיי הישוב הפלסטיני ואת בנייתו של היישוב היהודי החדש, החל מהעשור האחרון של המאה ה-19 ועד מלחמת 1948.

התערוכה השנייה, "גיבור מקומי", מתמקדת במבטו של הצייר היהודי-ציוני באותן שנים, המתבונן בעיניים רומנטיות ואוריינטליסטיות על הגיבור המקומי, המושרש בנוף – דמות הערבי. ציירים ישראליים בתקופה מאוחרת יותר מבקשים לשקף את דמות הערבי במציאות של קונפליקט וכיבוש, ולבסוף – קבוצת אמנים ערבים הצעירים, ילידי ישראל, שגדלו והתחנכו בה – אחמד כנען, פאהד חלבי, שאדי יאסין ומחמד קייס ומספקים מבט על זהותם מטולטלת.

בתערוכה נחשפת עבודתו של אשר פלדמן, אמן לא-מוכר שפעל בשנות העשרים והשלושים, בן-דורם של גוטמן ורובין, שציוריו נחשפו לאחרונה בסרטה של גליה עוז "קולף הסברס" (2009). בציוריו מופיע הערבי כדמות מרכזית, חיונית ומלאת חיים.

עם זאת, התערוכה מסבה את תשומת הלב של מבקריה לעובדת היעדרותו הכמעט מוחלטת של דמות הערבי מנוף האמנות הישראלית למשך ארבעה עשורים, החל משנות הארבעים. על הרקע הזה, יוצאי דופן רישומיו של מרדכי אריאלי, צייר "אופקים חדשים", המתארים דמויות של ערבים בכפריהם, וציוריה של רות שלוס שמציעים מבט חברתי אל עבר האזרחים הערבים בישראל. בשני העשורים האחרונים כבר ניכרת תכונה אחרת: דמות הערבי כתמונת ראי של החברה הישראלית במציאות הנוכחית.

"מוזיאון נחום גוטמן הפך לבמה פרו פלסטינית תחת מסווה של שיח ציבורי שלא היה," כותבת וידריך אל מנכ"ל המוזיאון רוני דיסנצ'יק, "בערב עיון שנקרא בשם 'גלגולים חוזרים של יחסי אהבה שנאה בגוטמן' – הגלגולים מוטים רק לכיוון שנאה עצמית. טלי תמיר, אוצרת המוזיאון, הבהירה שמוזיאון תפקידו אינו רק להציג תמונות אלא לשמש במה ציבורית, אכן רעיון נפלא אך הוא הותווה רק לנתיב אחד, פרו פלסטיני. ברגע שרציתי להשמיע את דבריי ולהציג עוד פן של דמות הערבי בציור הארץ-ישראלי, שבמקרה הוא גם ציורי נחום גוטמן בעקבות פרעות 1929 – הושתקתי בבוטות."

הסופר והביוגרף אהוד בן עזר, שכתב את זיכרונותיו של גוטמן מפיו בספרו "בין חולות וכחול-שמיים", הוציא את אלבום נחום גוטמן וחקר את דמות הערבי בספרות העברית, מצטרף לדעתה אבל מדגיש: "אני לא מתפטר מחברותי בעמותה – כי יצירתו של גוטמן, והמוזיאון הקרוי על שמו – חזקים בעיניי מכל אלה המנסים לסלף אותו ואת מורשתו, ואני מקווה שעוד יבואו למוזיאון אוצרים ומנהלים אמנותיים שאינם מתפלשים בנרטיב הפלסטיני."

המנכ"ל רוני דיסנצ'יק לא מופתע נוכח הדברים שהופנו אליו. "הצהרת בלפור אומרת שמוזיאון גוטמן עוסק במה שלדעתנו מוזיאון צריך לעסוק – להציף נושאים חשובים על פני השטח," אומר דיסנצ'יק. "ללא ספק ר'אאד חליל, שחלק מעבודתו היה במקביל לגוטמן, וכיסה את אותה תקופה בצורה אחרת, מתאים להיות מוצג במוזיאון. אני לא חושב שהיו לו רעיונות פוליטיים מרחיקי לכת. הוא מהדור הראשון של הצלמים, תיעד את מה שראה. זה מרתק, יפה ומתאים. זה שאוצרת בוחרת לתת את פרשנותה, זו זכותה. זה שמישהו אחר חושב אחרת – שיהיה לי בריא. זו גם זכותו. יכולים להתווכח על דעותיה של גברת תמיר כמה שרוצים, אבל קשה לי לראות איך המצב במזרח התיכון הוא תוצאות של מה שהיא עשתה. זה מה יש. מי שרוצה להתעלם ולחשוב שאנחנו חיים בגן עדן משיחי – גם זכותו."

אהוד: הגב' כרמית ספיר-ויץ לא פנתה אליי, וגם לא למדריכה הנאמנה בתולדות תל-אביב ובמורשת גוטמן, שולה וידריך, לשאול מה יש בפינו לומר בנושא, אלא הסתמכה רק על מה שפורסם ב"חדשות בן עזר" 534. לעומת זאת, כנראה בגלל כתבה זו ב"מעריב", בוטלה כתבה שיועדה ל"ידיעות תל-אביב" של מחר, ושנערכה לאחר ראיון מקיף איתי, היא אולי בוטלה גם מפני שמי שלא משתין על המדינה הוא לא אִין בתל-אביב!

* * *

ברוך תירוש

בזכות "תש"ח" ליורם קניוק

הביקורת השלילית של יוסף אורן ב"חדשות בן עזר" 553 על הספר "תש"ח" מאת יורם קניוק, הסעירה אותי לכדי השלמת קריאת הספר מהעמוד הראשון עד האחרון במשך כמה שעות של התייסרות והבנה. וכמי שהיה מעורב בחודשי שירותו הראשונים של יורם בפלי"ם, אני מקווה שתמצאו לנכון לפרסם את תגובתי לביקורתו של יוסף אורן.

אינני מתיימר להיות מבקר ספרותי, אך נראה לי שיוסף אורן שוגה בראייתו ובהבנותיו את תיאורי יורם קניוק ואת הרגשות יאושו באותם שישה חודשים גורליים בשלהי שנת 1947 וחורף ואביב 1948. 

אני מניח שתיאורי יורם קניוק יסעירו רבים מחברינו שנלחמו להסרת המצור מעל ירושלים, אך הספר "תש"ח" אינו יומן אירועים אלא, כדברי המחבר, מהווה "ראי הפוך" מול חוויותיו שאינן ניתנות להפרכה, למרות אי הדיוקים בזיכרונותיו. כך אולי לא ראוי לבקר את פבלו פיקסו ואמנים אחרים בטעויותיהם, כביכול, בשרבוט מיקום החוטם והעיניים של הנערות בציוריהם. לעניות דעתי והבנתי, ראוי הספר "תש"ח" להתפרסם, בעיקר עקב התיאור המוחשי של הייאוש, הסבל וההקרבה העילאית של הלוחמים המסורים בקרבות הנואשים לפריצה ולהסרת המצור על ירושלים; וזאת מול עוצמת כוחות ערביי הסביבה, שגוייסו וצויידו היטב בגיבוי צבאי אלים של הלגיון הירדני, שהיה חמוש במשוריינים ובתותחים חדישים בפיקוד ובתמיכת הצבא הבריטי שעדיין שלט אז בארץ.

אינני מתיימר גם להיות חוקר נפש האדם ולהבין נכונה את נבכי מרידתו של יורם קניוק במורשת משפחתו, ובהדרדרות באורח חייו; אך את יורם המתייסר כיום בחוויות חייו, היכרתי היטב בצעירותו, כאשר הייתי המדריך שלו בקורס מפקדי סירות מס' 8 (לא 9) של הפלי"ם בשדות-ים. יורם היה צעיר משכיל, נבון וחרוץ, ותיפקד כהלכה בכל המטלות שנדרש להן במשך שלושה וחצי חודשי הקורס, שהתנהל למופת בפיקודם של יוסלה דרור האגדי, ושרוליק אווירבך מוותיקי הימאים.

ואילו בספר, מעיד על עצמו יורם שאינו זוכר על בוריים את מהלכי אימוניו כימאי, ואת האירועים המכוננים שהתחוללו אז באורח מסודר; והוא משרבט מהירהור ליבו ומהדמיון, תיאורי בטלה ואי סדר התואמים את מהלך חייו.

לאחר השלמת הקורס הימי בשלהי שנת 1947, הועברו חלק מהחניכים להשתלמות כ"גידעונים", מפעילי תחנות אלחוט בספינות ההעפלה והרכש, ובנקודות מסתור של חטיבת הנגב. אחרים הועברו להשתלמות מ"כים ליד קיבוץ מענית, ויורם נשלח עם מרבית החניכים והמגוייסים החדשים לאימוני שדה ונשק ליד גבעת אולגה, לקראת העברתם במסגרת הגדוד הרביעי לקרבות חטיבת הראל העקובים מדם במבצע נחשון לפריצת הפרוזדור לירושלים הנצורה.

יורם שירת כשישה חודשים בפלי"ם ובגדוד הרביעי בחטיבת הראל, ומתוך כמאתיים ועשרים אנשי הפלי"ם שנשלחו איתו כתגבורת למבצע נחשון – נפלו כמאה ועשרה בקרבות הפריצה הנואשים, גם בקסטל ובנבי סמואל ובמנזר סן סימון. שם הם נלחמו ללא חימוש ראוי וללא חגור, ציוד רפואי ומזון, וכך הם תוארו כמגש הכסף בשירו האלמותי של נתן אלתרמן.

יורם מתאר נכונה את הסבל, ההקרבה והיאוש של הלוחמים, ולא אנחנו נשפוט את הכשלים שאכן אירעו, ואת עובדת המחסור המשווע שאולי לא היה מוצדק למרות קשיי המצור.

אל נשכח שכמאמר המשורר אכן "המלאכה נעשתה", ובקורבנות עצומים הוסר המצור מעל ירושלים המערבית, כפי שכל לוחמי תש"ח הסירו בהקרבה עילאית את המצור מעל הגליל המערבי והמזרחי, מהעמקים ומחוף הכרמל, מהשפלה ומהנגב.

היום אני שומע בסיפוק שהספר "תש"ח" מקבל תפוצה חיובית, ואני מברך את יורם קניוק ומאחל לו נחמה בכך, ובריאות טובה להמשך כתיבה פורה לאורך ימים.

* * *

נגה מרון מציגה את שירלי (נחמה) פרקש

שירלי היא המורה שלי לפסנתר. היא בוגרת האקדמיה למוסיקה, מורה מחוננת ואישיות מקסימה. סיפור חייה מוכיח עד כמה שיקרית היא טענתם של החרדים שאין אצלם אפלייה, רק בעייה תמימה ונורמטיבית של העדפות בחינוך.

* * *

שירלי (נחמה) פרקש

אני מאשימה

זמן: שנות השמונים. מקום מגורים: בני ברק. בית הספר היסודי: "חורב", בית יעקב, החינוך העצמאי. אני הילדה שחומת העור היחידה בכיתה, שעונה לשם האשכנזי-הונגרי המובהק: פרקש. שם משפחה שגורם להרמת גבות בכל פעם שאני משתמשת בו. "את הבת של פרקש הג'ינג'י?" שואלים אותי ללא הרף. "ההוא, ההונגרי?"

 אף פעם לא הבנתי למה אבא שלי, איש דתי חובש כיפה שחורה גדולה ומצביע אדוק של ה"אגודה", מתעקש שהדבר הראשון שאגיד בחיים שלי, כשאני פוגשת אנשים בבני ברק, או בכלל – זה: "שלום, אני הבת של פרקש הג'ינג'י, כן, ההונגרי. כן, זה שמתפלל בבית הכנסת 'יהודה' ברחוב הרצל." (ששינה את שמו הציוני ל"חתם סופר", אלא מה). גם כשנשלחתי לקונדיטוריה כץ ברחוב רבי עקיבא בכל יום שישי לקנות עוגה לשבת, אבא שלי היה חוזר ומזכיר לי: "אל תשכחי לומר שאת פרקש."

פעם אחת נמאס לי. משהו בבטן לא הסתדר לי. אני זוכרת שהחלטתי פשוט להיכנס ככה סתם, כמו ילדה רגילה לקונדיטוריה, ולחכות בתור כמו כולם, בלי להקיא קודם את אילן היוחסין שלי. אף אחד לא היה בחנות, פרט למוכרת, אשה עם פאה נוכרית, סינר גדול ומבטא הונגרי בולט שאפילו לא העיפה בי מבט.

"דובוש אחד, בבקשה," אמרתי.

היא הסתכלה עליי, אבל לא ענתה לי. אישה אחרת נכנסה לחנות. היו לה שתי בנות חיוורות וגם פאה. המוכרת חייכה חיוך רחב "שלום גברת שטראוס, במה אפשר לעזור לך?"

חיכיתי שם המון זמן, ואפילו אמרתי כמה וכמה פעמים שהייתי פה קודם וזה לא פייר. שום דבר לא עזר. קונים באו והלכו, מבוגרים, ילדים – כולם נענו בתור לפניי.

לבסוף נשברתי, "סליחה," אמרתי, "אני פרקש. אפשר לקבל דובוש?"

את הפליאה והחיוך שבא בעקבותיה על פניה – לא אשכח לעולם. זה היה השיעור הכי חשוב שקיבלתי. "בטח שיש לנו מתוקה, את הבת של פרקש? הג'ינג'י? אז למה לא אמרת?"

יצאתי משם בלי העוגה ולא חזרתי יותר לעולם.

עבור מי שלא חווה את חוויית האפרטהייד החרדית האשכנזית בעיר האפרטהייד בני ברק, הסיפור שלי מצטייר כהשמצה או סתם רצון לכלכלך. עשרים ומשהו שנים אחרי, פרשת עימנואל לא מפתיעה אותי. הדבר היחיד שמפתיע אותי, הוא הבורות והתמימות החילונית, שתעלה לנו, האזרחים החילוניים הנאורים החופשיים במדינה הזו – בהרבה סבל.

בכיתה ו', בבית הספר היסודי "בית יעקב חורב", חילקה אותנו המורה בוים לשני טורים. ספרדיות לחוד, ואשכנזיות לחוד. זה לא נאמר במילים מפורשות, אבל הצבעים היו ברורים: שחור מול לבן. אני התיישבתי ליד חברתי הטובה, שזופה גם היא. במשך שלשה חודשים הרמתי אצבע ולא נעניתי אפילו פעם אחת. עבור המורה בוים, שני טורים בכיתה פשוט לא היו קיימים. אני זוכרת עד היום את הוויתור של חברותוי הספרדיות. הן אפילו לא ניסו להילחם, הן קיבלו את הדין. בתור ילדה "אשכנזייה מבית טוב" החלטתי שזה לא יילך. עשיתי בלגן, עירבתי את ההורים והמנהלת. המורה בוים הצטדקה בתירוץ שהספרדיות פשוט לא שולטות בחומר. הכרחתי אותה לעשות לנו בוחן. עברנו במאה אחוז. לזכותה ייאמר, מאותו יום והלאה, הספרדיות הרימו אצבע – ונענו.

כשלמדתי בסמינר "בית יעקב נתניה", באותה כיתה בה למדה אחת מבנותיו של הרב לאו, הרב הראשי של נתניה דאז, היה שם קוד לכיתות בהן למדו רק ספרדיות: "מקצועי". לעומת זאת, האשכנזיות למדו ב"עיוני". וכן, מתוך ארבעים בנות במגמה העיונית האשכנזית, היו ארבע תימניות. שלש מהן היו המבריקות ביותר בשכבה.

לקח לי הרבה זמן, חקירה, לימודים ותחקירים בתוך ההלכה היהודית עד שהבנתי: היהדות שאני אמורה לגדול תחת דיגלה היא דת גזענית מעצם הווייתה. היא מתנשאת מעם, מורמת, נבחרת, היא "עם סגולה" וכל השאר: גוי, אישה או בעל חיים – הם סוג ב' וג'. כשניסיתי לצטט הלכות מפורשות, אמרו לי שאני "קיצונית" "אנטי דתית" ושאר ביטויים שאנשים משתמשים בהם כשהם לא רוצים להתמודד עם האמת. הם הורגים את השליח.

 אולי זה קשה להפנים, אבל דת שרואה בעצמה גזע נבחר ובשאר הברואים סוג של אנשים סוג ב', לא יכולה לצפות מהחרדים האשכנזים להיות משהו אחר. הם מתנהגים בדיוק באופן בו מוכתבת ההלכה. לא תמיד צריך מילים מפורשות. גזענות היא קצת כמו נפיחה. אתה מריח אותה באוויר, גם אם אתה לא סגור על המקור שלה. עמנואל היא לא הראשונה ולא האחרונה. עמנואל היא סימפטום ישן ששורשיו הרקובים העתיקים פשוט לא יכלו יותר והם צפים למעלה. חכו, זו רק ההתחלה.

אגב, סתם תזכורת קטנה: פעם היה איש אחד שחשב שצריך להפריד אנשים ממוצא יהודי ולשים אותם במחנות, רק כי הגזע שלהם היה יותר נחות מהגזע הגרמני – לטעמו. נדמה לי שקראו לו אדולף, או משהו. איזה מזל שאנחנו לא כאלה ברברים.

* * *

אלי מייזליש

שניים עמנואל

הראשון הוא יישוב של חרדים בשומרון עם בלגן בבית ספר. האמת? זה לא מעניין אותי. לא מעניין אותי אפילו אם המפגינים ביום חול חובשים שטריימל המיועד רק לימי חג, ועטופים בקפוטות שחורות או 'חאלט' זברה ממשי טהור.

זה שהם מוציאים מהארון בגדי שבת וחג להפגנות מגחיך את הסיפור עוד יותר. אז מה לי עם אלה שממציאים עוד פורים בסתם יום של חול. מחר באמת הכול ישקע ומי יזכור כי בישראל יש מאות בתי ספר שלא מכניסים לשם ילדים 'שונים'. האם מי שרוצה ללמוד בבר-אילן לא חייב לעבור קורס ובחינה ביהדות?

מה שמעניין אותי זה כל דבר שקשור עם [רם] עמנואל וסיפורי ההמשך.

הנה למשל היום [יום ג' 22.6]: מהבוקר התפרסמו כמה ידיעות על עזיבתו של רם עמנואל את הבית הלבן: מעריב. עמ' 8 שליש מהעיתון וכותרת: ברק בלי רם? – ובידיעה שמצוטטת מ"הדיילי טלגרף" על רם כ"מי שמתקשה להשלים עם סגנון העבודה שמובילים אובמה ויועציו הקרובים..." והכוונה ליהודי השני, דייוויד אקסלרוד.

נניח כבר שאחרי שעה כבר פרסם הבית הלבן הכחשה. נניח. אבל מה קרה באותה שעה בדיוק? מה קרה? אז הנה זה מה שקרה, וזה לב העניין.

ציטוט: "אתם [הישראלים] עוד עלולים להתגעגע לעמנואל," אמר אמש למעריב גורם יהודי בכיר... אנשי אובמה עשויים למנות במקומו מישהו שבכלל לא איכפת [לו] מישראל." ומעריב רץ עם זה עד ללשכת נתניהו שהגיבה [כמו טמבל]: "אם עמנואל יעזוב זה בפרוש רע לישראל ... הוא ידיד אמת בבית הלבן." כך מעריב.

ומה עם "ישראל היום"? הוא בקטנה: רם עמנואל צפוי לפרוש מתפקידו עוד השנה...

אפילו שמתברר כי הידיעה היא בלוף או כמו בעיתון – "ברווז", והבית הלבן כבר הכחיש, הנה מי שמיהר להגיב עליה, כאילו אמת היא, הם שניים:

האחד יהודי אמריקאי הנמצא בפאניקה זה 50 שנה ואולי יותר, ועכשיו זה עולה מעלה-מעלה – הגורס כי יועץ חדש יעשה לנו משהו "שבכלל לא יהיה איכפת לו מישראל". נו? מהיכן יודע יהודי זה מה יעשה לנו היועץ החדש? שיגיד. שיספר לנו את מקורותיו המודיעיניים. סתם ככה לבזות יועץ מיועד? ככה עושים יהודים לממשלתם שם, תחת החוק "דינא דמלכתא דינא"? הרי זו סתם השמצה. ועוד, האם אובמה בעצמו טלית שכולה תכלת? הוא בכלל צריך יועצים "שלא איכפת להם?" וכי לאובמה כן איכפת? אז מה היועץ כבר יכול לשנות?

אלא מאי? לשם מה ממהר אותו יהודי, עוד לפני שכל זה קרה, להפחיד את עם ישראל המסכן והנקלה, זה שמגנים אותו פעמיים בשבוע בטלוויזיה הטורקית: "לא תשצרח!" – דו של נון קיל! – בטורקית? אני חוזר: מה בער לו לאותו "גורם יהודי בכיר" להכניס את עצמו באליבי: אני לא. זה הוא. הגוי הזה, המחרבן לכם בפרצוף.

ואני רוצה לשאול אותך, בכיר ביהדות ארה"ב שם הרחוקה – מהי בכלל יהדותך שם שאתה שם בכיר? מה עשית בעשר השנים האחרונות כדי שמאה אלף או מאתיים אלף יהודים יעלו ארצה? אם כל גוי מצוי שנקלע לבית הלבן הוא "לא יהיה איכפת לו מישראל" – לשם מה אתם עדיין גרים שם? נו מילא, אם אתם שם כוח ששום דבר בבית-הלבן אינו זז לרעת ישראל. נו טוב. בסדר. אבל אם לא ככה, לשם מה אתם יהודים שם? ואתה עוד 'בכיר'! – אחד שכנראה מכיר טוב את הגויים.

או שאתם שם כאליבי. שאם לא תהיו שם אז יהיה לנו גרוע יותר. אז הנה עכשיו מתפרקת לה חבילת הסניגוריה. אין אליבי. אתם תמשיכו לגור שם בין אם יהיה לנו טוב או רע. כי לא מיהרת להוסיף כך: ואם זה נכון, וזה יקרה, אז אין לי מה לעשות כאן באמריקה, ואני עולה ארצה. לעלות, כדי לעזור לעמי מול אותו גוי ש"לא יהיה איכפת לו מישראל," כי אם אני אעלה ועוד 100 אלף, אז זה ילמד אותו לקח מי זה ומה זה העם היהודי.

טוב, הוא לא יעלה.

מי כן עלה? 

אתמול ראינו איך נתן שרנסקי מטייל בהר הצופים עם 600 או 626 עולים חדשים מ-26 ארצות שזה עתה נחתו בלוד.

הרשימה אותי במיוחד עולה חדשה צעירה מטורקיה. איך לא? לא מראים את הפרצוף שלה אסור. רק מהגב, את כובע הקש הלבן נוסח סופיה לורן, מדברת אנגלית נוסח גב' לורן: אני לא באתי בגלל ההפגנות עכשיו נגד יהודים, אני באתי בגלל הזהות שלי, אני יהודייה.

כן. בטוח.

כי באותו רגע שנשיא ארה"ב יכריז על הדשא בבית הלבן על הגזע היהודי, בעברית רצוצה "לא תשמרצח" – דו של נון קיל! – גם אותו בכיר מארה"ב יגיע עם כובע קש. ובהר הצופים יראה לנו שרנסקי לא 626 עולים אלא שש מאות אלף.

סיפור: אל יהודי גרמני, רגע לאחר ליל הבדולח, נכנס שכן "טוב" והזהיר אותו שהשכנים ["הרעים"] בבית שלו [ממול] באים לרצוח אותו ולשרוף לו את הווילה. "תברח כבר עכשיו," אמר הגוי.

"אותי?" אמר היהודי. "לעולם לא. אני גרמני."

ואחרי חמש דקות הוא נשרף עם ביתו.

* * *

ברכות ליצחק להולדת הנכדה

לְגִי ותומר להולדת הבת

שיהיה לכם הכול במזל ובהצלחה

* * *

תקליטור חדש ל"חבורת שהם" – חומה ומגדל – שירי שנות השלושים

"חבורת שהם" (שירים היוצאים מהלב) פועלת זו השנה ה-17. החבורה הוקמה בשעתו כדי לשמש כיד זיכרון לד"ר חיים שהם, שהיה חבר אהוב על רבים, איש הקומנדו הימי, רופא ולוחם בשייטת, קצין רפואה ראשי של חיל הים ומפקד רפואה פיקודי בפיקוד דרום.

אהבתו הגדולה של חיים היתה שירי ארץ ישראל, והדליק בחבריו את הערגה והאהבה דווקא לשירים ישנים, כאלה שנשתכחו או כאלה שרק מעטים הכירום. הוא סחף עימו כל מי שרק נזדמן למסיבות השירה הרבות בביתו – מסורת ש"חבורת שהם" ממשיכה עד היום.

 החבורה שמה לה למטרה, בין השאר – לפעול לחידוש, ריענון ושימור מכלול משיריה הנפלאים של ארץ ישראל, וביניהם שירים רבים מתקופות שלפני הקמת המדינה, שירי חיבת ציון, שירי העליות, שירי חלוצים, שירי אדמה ועבודה , שירי המחתרות ועוד.

כל שנת פעילות כזו מסתיימת בהקלטת חומר שהוקדש לנושא, ובשנים האחרונות הקלטנו אוספים מיוחדים ובהם שירי ים, עלי להבה ( שירי מהפכה ופועלים), שירי ילדים, שירי חגים, הגדודנים – משירי הבריגדה – משירי הלוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה, ציון חמדתי – משירי העלייה הראשונה, ועוד.

   השנה הקדשנו את התקליטור החדש שלנו, "חומה ומגדל", לאוסף שירים מתקופת הקמת יישובי חומה ומגדל, אוסף שאין דומה לו בחומר וחלק ממנו לא היה מוקלט כלל או שלא היה ידוע עד כה. לכל תקליטור מצורפת חוברת מהודרת עם מילות כל השירים המבוצעים בו.

הניהול המוסיקלי, איסוף החומר, עריכתו והעיבודים – של מוטקה שָלֶף. יעל שהם – אלמנתו של חיים שהם – מפיקה ומרכזת את כל הפעילות הנ"ל. דודו אלהרר – שהיה חברו של חיים שהם – מנווט את הפעילות האמנותית.

לפרטים נוספים למעוניינים: מוטקה שָלֶף – 0522-492994 ms36@zahhv.net.il

או יעל שהם – 03-9325735.

[דבר המפרסם]

* * *

צור ארליך

נתן לאלתרמן דרור

בעיקר אלתרמן: ד"ר דרור אידר שר ומשוחח

בית מורשת אצ"ג, מוצ"ש שעבר

היו לדרור אידָר באותו ערב שני מתחרים חזקים, אחד עגול ואחד גדול. בחוץ, ממש מתחת לחלונות האולם של בית מורשת אצ"ג שברחוב יפו בירושלים, הוקרן על מסך ענק משחק כדורגל בשידור מדרום אפריקה, והנאספים נהמו, שאגו, ייללו. ובהיכל התרבות בתל-אביב נערך אירוע כמעט מקביל למופע של אידר, אבל בגדול: הפילהרמונית וכמה ממיטב זמרינו ומחלקת התרבות של גלי צה"ל ערכו את המופע 'חגיגת קיץ' לרגל מאה שנה לנתן אלתרמן. וכאן היה עליו, על דרור אידר, לספק תשובה הולמת, ולהציע גם הוא, בזמרה ובדיבור, את האלתרמן שלו. הקהל היה אפוא קטן ומובחר, ודרור אידר נתן פַייט, נתן את עצמו, נתן את הנשמה, נתן אלתרמן.

אידר מוכר כנראה בראש ובראשונה כפובליציסט, בעל טור שבועי ב"ישראל היום". אבל הוא גם ד"ר לספרות עברית ומרצה לשירה עברית שפירסם ספרים מחקריים על אלתרמן ועל יוסף צבי רימון; ועוד מלפני כן הוא מלחין ומנצח מקהלות; ונוסף על אלה, דבר שהיה עד הערב הזה כמעט סודי, הוא גם זמר בעל קול עמוק ומרשים, ואפילו סוג של חיית במה. וכל אלו היו המרכיבים במתכון של המופע הזה, שאמור להיות ראשון בשרשרת. אידר מגיש שירי-משוררים מולחנים, בעיקר אלתרמן אבל גם אחרים, חלקם בלחנים מוכרים וחלקם בלחנים שלו. בין לבין הוא מספר על השירים ומשמעותם במיטב כישרון ההרצאה החי שלו, ובהרבה אהבה. בייחוד הוא עומד על החיבור בין הפרטי והלאומי בשירי "כוכבים בחוץ" – חיבור שהמחקר המקובל נוטה בדרך כלל להכחיש.

יצא לי לנסוע ביום המחרת בחברת חובב שירה עברית, שהעיד על עצמו שלשירים הליריים של אלתרמן הוא מתקשה לגשת. חבל שהוא לא היה ערב קודם לכן במופע של אידר. זה היה מבוא מצוין לשירים האלה – דרך האוזן, הראש והלב גם יחד. אידר ארג את שירי "כוכבים בחוץ" למסכת אחת של התמודדות המשורר עם המוזה המסחררת; עם רצפת-האש שהוטל עליו, על הנביא המודרני, לנגוס בה. מסכת שמתחילה ב"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" וב"שווא חומה אצוּר לך, שווא אציב דלתיים," שאידר שר בעיבוד ג'אזי ללחן של נעמי שמר – ונחתמת בשיר האחרון, שבו, ללחנו הטראגי של אידר עצמו, אלתרמן קורא "מה עריץ ואחרון פֹּה הָאֵלם."

כוכבים אורחים היו שירים משל אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, נתן יונתן, יאיר (אברהם שטרן) ואהרן אמיר, המתחטא "היי טובה אליי" בלחן מרגש במיוחד של אידר; שיר פרידה של אדם היוצא "לארץ תלאובות", ואידר סיפר, אכן, על הקשר האישי שלו עם המשורר בחודשי מחלתו.

איתו על הבמה היו הפסנתרן איתן סובול ונגן כלי ההקשה תומר כהן. שניהם היטיבו נגן – בשירים המושרים, וגם כצלילי רקע לשיחתו של אידר. עם זה, התרכובת הצלילית הקבועה של פסנתר וכלי הקשה, שיוועה בשלב מסוים לגיוון של איזשהו צליל אחר, איזשהו סולו חליל קטן נניח; ואולי המצוקה היתה נפתרת אם לחניו של אידר היו מתפרסים על פני יותר סגנונות מוסיקליים. לאורך כל הדרך נשמר מתח גבוה, וזה טוב, אבל הוא היה על גבול היותר-מדי, במחוזות של חוסר-מנוחה; הלילה הזה היה, כלשון השיר האלתרמני שאידר שר יפה כל כך, "סחרחר משיאים". אבל כל אלה זוטות. הערב היה מעשיר ומרומם רוח, שעה וחצי של דריכות רוחנית ופורקן אסתטי, וכשחיה ברנס, נציגת האכסניה, אמרה בסופו בהתרגשות שכל הנוכחים יצאו ממנו אנשים אחרים, דבריה לא נשמעו מוגזמים.

הופיע ב"מקור ראשון" ביום שני, ט' בתמוז תש"ע, 21.6.2010.

* * *

לשורפים

תודה על עבודתכם בימי החמסין

נשאר עוד קצת ארץ-ישראל שלא שרפתם

אנא הזדרזו!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,171 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-148 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,026 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

המפה הגדולה של הארץ הריקה

 

זאב גלילי - 15/10/2004

דן ירדני מחזיק בחלק מהמפה בו נראים קווי הכינרת.  (צילום: זאב גלילי)

אספן מפות עתיקות מרמת-גן מחזיק אוצר היסטורי חינוכי מפה ענקית שהכינה משלחת סקר בריטית בשלהי המאה ה-19, בקנה מידה של 1 ל-63,000. המפה מוכיחה כי ערב העלייה הראשונה הייתה הארץ דלה וריקה. היא מאמתת את טענת הציונות: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" - לתשומת ליבה של שרת החינוך.

מצאתי אוצר ששרת החינוך מוזמנת לראות אותו: מפת ארץ ישראל, יחידה במינה, המפה הגדולה ביותר לתקופתה: זוהי מפה שהוכנה על ידי משלחת חוקרים בריטיים, שערכה סקר בארץ ישראל בין השנים 1871-1878. קנה המידה של המפה הוא אחד ל-63,000 לערך. כל סנטימטר במפה הזו, שגודלה כגודל חדר גדול, מייצג כ-630 מטר במציאות. על פי המפה ניתן לקבוע איזה ישובים היו בארץ באותן שנים ומה היה גודלם. ולפי נתונים אלו להעריך מה היה גודל האוכלוסייה כאן.

המפה הזו היא התעודה החשובה ביותר, להערכתי, להוכחת הטענה הציונית: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם .

ממתי מתחילים את ההיסטוריה

הסופר והוגה הדעות היהודי ארתור קסטלר אומר בספרו "הבטחה והגשמה" כי השאלה מי צודק במאבק על ארץ ישראל תלויה בשאלה ממתי מתחילים את ההיסטוריה של הארץ הזו. יהודי מאמין מתחיל את הספירה מאברהם אבינו וההבטחה שקיבל ("כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם"). על טיעון זה, נאמר באחד האתרים של אש"ף, כי" היהודים טוענים שבאיזה תנ"ך הבטיחו להם את הארץ".

ממתי מתחילה הספירה. ארתור קסטלר

 

אפשר להתחיל את ההיסטוריה מימי בית שני. ואז מתברר כי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מנתה באותה תקופה, לפי אומדנים שונים, עד שישה מיליון נפש. ועל טענה זו כבר אמרו הפלשתינאים שבארץ ישראל ישבו אבות הפלשתינאים – החיתים והעמלקים.

לענייננו חשוב להתחיל את ההיסטוריה דווקא מן העלייה הראשונה ולבחון את השאלה מה מצאו כאן העולים שהחלו להגיע בשנת 1882. הטענה שהציונות לא באה לארץ ריקה, מקובלת היום על רבים וטובים בשיח הציבורי הישראלי. תרמו לכך לא מעט ההיסטוריונים החדשים והשמאל הפוסט ציוני, הרואה בעצם הקמת המדינה חטא קדמון שיש לכפר עליו. אפילו היסטוריונית ציונית כאניטה שפירא כותבת כי הרצל לקה ב"עיוורון צבעים" בכך שהתייחס לאוכלוסייה ה"ילידית" "יחס האופייני לעליונות האירופית ולקולוניאליזם."

על רקע זה חשוב לדעת מי היה כאן בעת העליה הראשונה וכמה מנו יושבי הארץ אז.

שום עם פלשתינאי

באחד האתרים של אש" ף מצאתי את הטענה כי "העם הפלסטיני" מנה בסוף המאה ה-19 529,500 נפש. האמנם עם? האמנם ישוב גדול ? לא היה ולא נברא.

על דעת כל החוקרים הרציניים (שאינם תועמלני אש"ף) מקובל שבאותה תקופה לא היה עם פלסטיני, אפילו בתיאוריה. האוכלוסייה שהייתה בארץ ישראל לא נתייחדה מן האוכלוסיות הערביות בכל המרחב – לא מבחינה אתנית, לא מבחינה לשונית ולא מבחינה תרבותית. רק ההיסטוריון הפוסט ציוני ברוך קימרלינג (בספרו "פלסטינים - עם בהיווצרותו") מקדים את היווצרותו של המושג "פלסטינים" לשנת 1831(.. יתר החוקרים תמימי דעים שהלאומיות הפלשתינאית, המייחדת אותה מהלאומיות הכל ערבית, התגבשה רק בראשית המאה העשרים. מה ומי מצאו אנשי העלייה הראשונה כשהגיעו לארץ?

מוקד לעניין עולמי

במחצית השנייה של המאה ה-19 הפכה ארץ ישראל מוקד בעל עניין עולמי. המאה ה-19 התאפיינה בגילויים ארכיאולוגיים מרשימים – פיענוח כתב החרטומים על אבן הרוזטה,  על ידי החוקר הצרפתי שאמפוליון; חשיפת הקשת העתיקה בירושלים על ידי החוקר האמריקני רובינסון (שעל שמו קרויה הקשת); חשיפת קברי המלכים בירושלים על ידי החוקר הצרפתי דה סולסי; גילוי מצבת מישע מלך מואב ליד נחל ארנון ועוד. כל אלה הפכו את המזרח הקרוב, ואת ארץ ישראל בפרט, מוקד עליה לרגל של ארכיאולוגים, גיאוגרפים, מדינאים, אנשי דת ותיירים. בין הבאים לתור את הארץ היו אנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל  (THE PALESTINE EXPLORATION FUND) שיצרו את המפה שהיא הנושא שלנו.

קשת רובינסון. ציור מהמאה ה-19.

מארק טוויין בארץ ישראל

בין התיירים הרבים שהגיעו באותה תקופה לארץ היה גם הסופר האמריקני הנודע מארק טוויין. טוויין היה כאן בשנת 1867, חמש עשרה שנים לפני העלייה הראשונה. את התרשמותו תיאר בספר, במילים הבאות: "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה… בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ולמסורת, ארץ חלומות… נצרת עזובה… יריחו ארורה… ירושלים…כפר חלכאים…".

שער ספרו של מארק טוויין. במרכז ציור של המחבר בדמות תרמילאי.

אחרי תיאור כזה דומה כי לא נותרה עוד שאלה מה ומי היו בארץ ישראל. לא בעיני ההיסטוריון החדש בני מוריס (שלכאורה חזר בינתיים בתשובה) הכותב בספרו"קרבנות" כי "אפשר שהוא (מארק טוויין) נתפס להגזמה .

אם מארק טוויין מגזים, הרי גם שורה ארוכה אחרת של נוסעים, יהודים ולא יהודים, שהגיעו באותה תקופה לארץ ישראל, הם גוזמאים ובדאים. שכן, התיאור הזה חוזר על עצמו בלי סוף.

על רקע זה נודעת חשיבות רבה לשאלה מי היו יושבי הארץ באותה תקופה וכמה הם מנו.

כמה תושבים היו כאן

זו איננה שאלה סטטיסטית. מי שמאשים אותנו שהתנחלנו בארץ של עם שאינו קיים, או שדחקנו את רגליהם של ה"ילידים", צריך להראות לנו כמה "ילידים" היו כאן, ומי הם היו.

התשובות לשאלות הללו פתוחות לדמיון המזרחי ולפסבדו-מדענים, המשרתים את בעלי הדמיון הזה.

נשיאה השני של המדינה, יצחק בן-צבי, שהיה מגדולי החוקרים של ארץ ישראל בתקופה העותמנית, מביא (בספרו "ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמני" ) נתונים על מספר אוכלוסיית ארץ ישראל ביובל הראשון לשלטון העותמני (1525-1573). הוא מצא בארכיונים בקושטא נתונים שנאספו בחמישה מיפקדים שנועדו לגביית מיסים. במיפקדים אלו נמנו 45 עד 50 אלף בתים משלמי מס. לפי הערכת בן- צבי מנו תושבי בתים אלו כ-300 אלף נפש בקירוב.

מספר זה אינו אומר מאומה על מספר האוכלוסין ברבע האחרון של המאה ה-19. בשלוש מאות השנים שחלפו ידעה הארץ זעזועים לא מעטים – רעידות אדמה, מגפות, מכות ארבה, מכת שודדים שהגיעו מן המדבר ועוד. כל זאת תחת שלטון מושחת מיסודו, שסחט את התושבים עד לשד עצמותיהם ולא נתן להם שום שרות.

                יצחק בן צבי

בן צבי אינו מציין שום אומדן למספר התושבים הערביים בעת העלייה הראשונה, וברור שלא היה לו מקור מהימן לאומדן כזה. בני מוריס אומר שהמספר הוא כארבע מאות אלף נפש. מוריס מסתמך על הגיאוגרף הגרמני אלכסנדר שולץ, שכתב ספר בנושא המבוסס על שיטות שונות ומשונות לקבוע מספר אוכלוסין, בהיעדר מקור מוסמך ואמין. שולץ עצמו מציין (במאמר שכתב כנראה אחרי הדפסת ספרו) מספרים גדולים עוד יותר ואין פלא שהוא חביב הפלסטינים המרבים לצטט אותו באתריהם. בהקשר אחר מסתמך מוריס גם על החוקר הסקוטי ג'סטין מקארתי, שגם הוא מצוטט בנדיבות על ידי הפלסטינים: מקארתי מביא מספרים גדולים בהרבה. הוא קובע שב-1860 היו 411 אלף פלסטינים וב-1890 היו 553 אלף פלשתינאים. על סמך מה? אין תשובה.

ג'ואן פיטרס, מחברת הספר "מאז ומקדם" , מעריכה כי עם ראשית העלייה הראשונה ב-1882 היו בארץ כ-141 אלף לא יהודים וכרבע מהם מהגרים שהגיעו לארץ בשנים האחרונות, בעיקר בעת הכיבוש המצרי. כיבוש זה נמשך משנת 1831 עד 1840 ובמהלכו יזם הכובש המצרי הגירה רבתי של מצרים לארץ ישראל. הם הובאו לעזה, בית שאן, שכם, עכו ויפו.

[על ג'ואן פיטרס ראה (בקטע האחרון של הטור]

פרופסור משה מעוז מגיע לאומדן קטן בהרבה לגבי כל התקופה העותמנית. במאמר שכתב בספר "תולדות ארץ ישראל" הוא מציין כי כתוצאה מפעולות השלטון העותמני ותנאי התברואה הירודים הייתה אוכלוסיית ארץ ישראל בתהליך מתמיד של דילדול, וכך במשך מאות שנים לא עלה מספר הערבים על מאה אלף.

אם לסכם: אין למעשה אומדן מבוסס למספר הלא יהודים בארץ ישראל עם בוא העלייה הראשונה, אף שסביר להניח שמדובר באוכלוסייה קטנה. אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 (השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12

אי אפשר להסביר עליה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות.

איך נוצרה המפה

 

סמל הקרן

"הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" הוקמה בשנת 1865 על ידי סלתה ושמנה של החברה הבריטית דאז – לורדים, אנשי אקדמיה, כוהני דת, אילי הון. הקרן הציבה לה כמטרה לערוך מחקרים ארכאולוגיים, היסטוריים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים במה שנקרא אז" פלסטיין".  המשלחת מנתה כמה עשרות אנשים, ביניהם קרטוגרפים מומחים, ובראשה עמדו אישים בעלי שעור קומה: וורן, קונדר וקיצ'נר. היא החלה בסקר בשנת 1871 וסיימה את עבודתה בשנת 1878.הדפסת המפה נמשכה כמה שנים והיא הייתה עם הופעתה המפה המפורטת והמדויקת ביותר של ארץ ישראל. בגלל גודלה הודפסה המפה ב-26 חלקים נפרדים, בארבעה צבעים, בשיטת הליתוגרפיה.

מפות של דימיון

בעל המפה בארץ הוא דן ירדני, מהנדס במקצועו, איש ניהול סטארט-אפ בעיסוקו ואוהב ארץ ישראל במהותו. הוא החל לאסוף מפות עתיקות של ארץ ישראל מצעירותו וחדר העבודה שלו נראה כפינה במוזיאון יותר מאשר משרד של מנהל חברה גדולה.

ירדני הוא איש אשכולות מקסים בעל אוסף מדהים של מפות וספרי יודאיקה, בקיא היטב בנושא. רוב המפות העתיקות של ארץ ישראל, הוא מספר לי, אינן מפות במשמעות הרגילה של המילה. הן אינן מדויקות, מכילות אלמנטים אמנותיים ולא פעם מבוססות על הדמיון. למשל יש לו מפה של קרטוגרף בשם פונטיוס מן המאה ה-17 שעליה מצויירים אירועים היסטוריים מתקופות שונות. הקרטוגרפים של אז לא הכירו ממש את הארץ. כך מופיע באחת המפות נהר המחבר את הים התיכון עם ים כינרת. במפה אחת רואים שלירדן יש מקור שנקרא דן ומקור שנקרא יור. הקרטוגרפים הניחו שאם לחלק אחד מן השם ירדן יש מקור בשם דן המקור השני נקרא יור.

את המפה של משלחת הסקר הבריטית "רכשתי בחנות ספרים בלונדון במחיר מציאה. שם לא ידעו להעריך את חשיבותה. היום היא שווה הרבה אלפי דולרים", אומר ירדני.

מה לומדים מהמפה

ייחודה של המפה הוא שהמודדים הבריטיים סימנו בדיוק נמרץ את גבולותיו של כל ישוב וציינו בצבעים מיוחדים את החלקים המאוכלסים של הישוב. כלומר: אפשר על פי מפה זו לדעת מה היה גודלו של כל ישוב שהיה בארץ באותה תקופה, מנהר ליטאני בצפון ועד דרומית לבאר שבע.

המפה משקפת בצורה קרטוגרפית מה שמארק טווין תאר בצורה ספרותית: ארץ שממה וציה, ריקה מאדם. בעזרת סרגל מדידה קל לקבוע את גודלו של כל ישוב. בדיקת הכפרים מעלה שמדובר בכפרים ששטחם זעיר. הגדולים שבהם הם בני מאה על מאה חמישים מטרים. בקושי שני שורות בתים. הסימון בצבעים מלמד למשל שעכו הייתה מיושבת אז רק בחלקה. אזורים שלמים היו ריקים מאדם, בדיוק כמו שלמדנו בבית הספר. כזהו למשל עמק יזרעאל וביקעת הירדן וכל המקומות שהמתיישב העברי החיה. (על עמק יזרעאל אומר בני מוריס בספרו שהציונות שגאלה את העמק שללה מן הפלסטינים שטח שיכלו להתפתח בו).

כך נראתה עכו בשנת 1875

כמה מהמימצאים העולים מן המפה, יש בהם כדי להמחיש את חשיבותה:

חיפה מסומנת במלבן בגודל 7 מילימטר על 3 מילימטרים. כל מילימטר פרושו 63 מטרים במציאות. פרוש הדבר ששטח חיפה כולה היה 440 מטרים על 190 מטר. המושבה הגרמנית נמצאת מחוץ לחיפה וכל בית בה משורטט בדייקנות.

חיפה כולה הייתה בשנת 1877 על שטח של 440 מטרים על 190 מטר

נצרת היתה אז גדולה מעט מחיפה. צורתה כצורת דלעת שהצלע הארוכה שלה 600 מטרים, והצלע הקטנה כ-300 מטרים. אפילו טבריה גדולה מחיפה – 300 על 600 מטרים. יפו" הגדולה" היתה בסך הכל עיירה קטנה – 540 על 240 מטר. שייך מוניס (עליה יושבת כיום אוניברסיטת תל-אביב) היתה כפר קטנטן של 180 על 90 מטר. אבו כביר, יאזור וסומייל היו זעירים ממש. דלית אל כרמל מסומנת כביצה קטנטנה בגודל 3 מילימטר. וכך עוספייה יהוד וכפרים רבים אחרים.

רחוב ביפו בציור מן המאה ה-19. עיירה קטנה - 540 על 240 מטר

ירושלים שבתוך החומות אכן גדולה – אלף מטר על אלף מטר. לא היה כלום מחוץ לחומות. ובתוכן אנחנו יודעים (ולא מן המפה) תמיד היה רוב יהודי.

מודדים בירושלים

"באלה הימים באו ירושלימה אנשים מממשלת בריטאניה, הביאו בידם פירמאן מאת השולטאן ירום הודו היא הרשות נתונה למוד את שוקי העיר ואת מסילותיה מקצה לקצה רחובותיה. וגם בהר הבית (אשר מלפנים לא הונח בלתי ישמעאלי לבוא שמה) באו האנשים האלה וימודוהו ארכו ורחבו, וגם בתוך המערות ונקרות הצורים אשר שם. באו התבוננו על כל הנפלא ויתארו תבניתם ודמותם - לא הניחו מקום גדול וקטן אשר לא תארוהו על ידי מלאכת מחשב (פוטוגראפיה).("הלבנון", ח' טבת ה'תר"ך – 1865(

 

       כך ערכו מדידות למיפוי במאה ה-19

ראה את המפה באינטרנט:           http://amudanan.co.il/

יש ללחוץ על המלה מפה ולבחור במפה של 1880)