גיליון מס' 556

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, ט"ז בתמוז תש"ע, 28 ביוני 2010

עם צרופות: 1. טבח התורכים בארמנים. 2. תמונת ברכה לוין, וילנה 1917. 3. ההזמנה ליום העיון "הקיבוץ 100 השנים הראשונות".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: נחום גוטמן מספר על הערבים.

שרגא דושניק: טבח התורכים בארמנים – "לא תרצח!"

אליהו הכהן: זיכרונות משכונת צדור.

אורי הייטנר: 1. פרס ישראל לנתניהו על שפטר אותנו מעונשו של אולמרט. 2. חללים אלמונים. 3. תמונת הראי של כהנא, תגובה ליצחק לאור: "כן, כהנא חי".

גדעון שדמי [להייטנר]: האם אתה מציע לנו להתאבד?

עדינה בר-אל: זיכרונות של נערה עברייה בפולין [ברכה לוין].

אלון גן: מ"דרך" ל"בית", השורשים הרעיוניים של הפרטת הקיבוץ.

איתמר פרת: נאום מלוכלך של אחד כעור נפש.

יוסף אורן: חיים כפולים בדרך לגאולה השלמה, על הרומאן החדש של אפלפלד "האיש שלא פסק לישון".

רות ירדני כץ: כדור ורגל ובלי ידיים. // אדון דניאל: שתי זוויות הכותל.

אהוד נצר: לקורות משפחת סגל בפתח-תקווה.

מיכאל רייך: שפתיים יישק לחיימקה שפינוזה.

ד"ר חנן טאובר: בזכות "תש"ח" של קניוק.

יהודה סגל: למי יש חומר לתולדות כפר יונה?

חידון משוררים של המכתב העיתי: השם הפרטי מתחיל באות דל"ת!

יוסי גמזו: חִידָה בְּשָחֹר-לָבָן.

אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993.

היום הראשון. [מתוך היומן. המשך יבוא].

מוטי בן חורין: לוקח פסק זמן ממעורבות פוליטית.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

נחום גוטמן מספר על הערבים

פרק מתוך הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, [הוצאת "יבנה", 1980 ואילך, במהדורות רבות עד היום]; ספר שציטוטי גוטמן ממנו איפיינו בשעתו את הכיתובים על קירות מוזיאון גוטמן, עם הקמתו בנוה צדק בידי האוצר הראשון, יואב דגון ז"ל, שתלה את עצמו בקומה השנייה של המוזיאון.

קיומם של "בין חולות וכחול שמיים", ושל כותביו, נעלמו ממי שיזמו את התערוכות הפרו-פלסטיניות האחרונות במוזיאון. והם לא טרחו לצטט את הדברים האלה או להזמין את כותב הספר להרצות על יחסו של גוטמן לערבים, כי קשה להם לשמוע דברי אמת, שאינם ברוח הנרטיב הפוסט-ציוני.

 אגב, המילה פלסטיני אינה נזכרת אצל גוטמן כי היא לא היתה קיימת אז, ורק כיום יש מנוולים ישראליים, שבעקבות התעמולה הערבית השקרית, מכנים את ערביי ארץ-ישראל שבכל התקופות, החל מתקופת המקרא – בשם פלסטינים, למרות שאלה מעולם לא חשבו על עצמם כישות לאומית נפרדת עד לעשורים אחרים, כאשר נעשו "עם" נפרד כדי לחתור תחת מעמדה של ישראל בארץ ובעולם, ולרשת אותה.

הווי המזרח בשכונות הערביות של יפו הילך עליי קסם רב, לא רק במראה העין אלא גם בקצב החיים. אהבתי את מנהגיהם היפים של הערבים, שהיו יושבים על כסאות קטנים ליד בתי-הקפה, את נימוסי הישיבה והשיחה הנוחה, תוך שאיבת עשן הטבק מתוך הנרגילות, מנהגים שעברו בירושה במשך דורות ולא ניטשטשו. ערבי שרצה להתיישב על כסאו היה מרים את יותרת-המכנסיים הרחבה שבין רגליו, מסדר אותה יפה תחתיו, אחר-כך משכֵּל רגל על רגל. בכל תנועותיו היה יופי פטריארכלי. ראיתי את ההרמוניה בין תנועותיהם ודיבורם.

בהווי המזרחי שהיה סביבנו הרגשתי תסיסה חזקה של חפץ-חיים, של אינסטינקטים בריאים, קשר טבעי לנוף ופּוֹזֵרִיוּת פאתטית, שמשתדלת להשפיע על הרואים ובאה במקום אותה תחושה שמתבטאת אצלנו ברצון לשאת נאום. בקיצור, ראיתי במוכרי הגלידות הערביים, בעגלונים הערביים, בסבלים, בתימנים שעלו אז מתימן, באצילות שלהם – בכל אלה ראיתי קו ישיר של התבטאות, של מראה עיניים, אשר לימים השתדלתי לתת להם ביטוי בציורים שעשיתי לסיפורי-המקרא.

הערבים שביניהם חיינו ביפו זכורים לי כאנשים בעלי-אופי, סימפאטיים. הציביליזאציה קילקלה אותם מאז. הם איבדו את מהותם הטבעית מתוך רצון להיות ל"בני-תרבות", ועדיין לא הגיעו לידי שיווי-משקל.

[כאן היה במקור משפט-המשך, שאני זוכרו רק בעל-פה, כי השמטתי אותו מפאת כבודו של גוטמן בספר. ובהמשך הוא אמר שבגלל היעדר אותו "שיווי משקל", התגלה (או פרץ) למרבה הצער, טבעם האכזרי (או החייתי) של הערבים. – אב"ע].

אהבתי את הערבים יותר מאשר את הטיפוסים של שלום-עליכם. אהבתי את ההומור הערבי. הציוריות. חוסר-המסכנות. אלה דברים שלא ראיתי באופיים של היהודים שבאו מעיירות קטנות והיו בהם הרבה טיפוסים שלום-עלייכמים.

בהם, בערבים, ראיתי שעדיין מתקיים מגע ישיר ושורשי עם המזרח. וגם עם התנ"ך. בפאתוס שבו היה מכריז מוכר ביצים ערבי על מרכולתו: "עשר ביצים ב'בִּישְׁלִיק'!" – ראיתי כמין דחף ראשוני, שתיאר לי את התנ"ך.

הוקסמתי מהדחף הנפשי שלהם, שמצא את ביטויו בתנועות מוגזמות, ובעיניי הזדהו לא רק עם הדמויות התנ"כיות אלא גם עם דמויותיו של מאפו. בהיותי נער קראתי את "אהבת-ציון" ו"אשמת-שומרון" והושפעתי מאוד.

מתוך: נחום גוטמן ואהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים", יבנה, 1980, עמ' 35-36.

* * *

שרגא דושניק

טבח התורכים בארמנים – "לא תרצח!"

 [ראה צרופה]

הסיפור מאחורי התמונה שבצרופה: אימי ז"ל ילידת הארץ (נולדה בין החומות) הוגלתה עם כל המשפחה על-ידי התורכים למצרים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הם שהו כחמש שנים במחנה פליטים ליד אלכסנדריה. אחיה, שהיה גדול ממנה, החל לעבוד כשוליה באלכסנדריה, בחנותו של צלם ממוצא ארמני.

מכיוון שהאח היה מאוד מוכשר, ותוך שנתיים הפך לבעל מקצוע מעולה, שלח אותו בעל החנות לפתוח חנות צילום (צלמניה) בעיר בריסל אשר בבלגיה. וכך לימים אח אימי, שהוא דודי, ומרדכי שמו – הפך לצלם החצר של המלך בודואן.

התמונה הזו שמורה במשפחתנו שנים רבות והועברה ארצה לידי אימי על ידי אותו דוד (מרדכי), שנשאר בקשרים אמיצים עם הצלם מאלכסנדריה.

בתמונה נראים חיילים תורכיים (מלאי גאווה ימ"ש) לאחר טבח שביצעו בארמנים. תמונה זו לא ראתה אור יום מאז "עלייתה" ארצה, והרגשתי לנכון להפיצה בעזרתכם נוכח האירועים הקורים עכשיו, ובמיוחד מול ההתבטאויות הבוטות של התורכים.

* * *

אליהו הכהן

זיכרונות משכונת צדור

במענה לשאלתו של דרור אידר (חב"ע 555), אני מביא פרטים אחדים וצרור זיכרונות על השכונה הנשכחת:

"שכונת צדור" נוסדה בשנת 1946 מצפון לכביש תל-אביב-פתח-תקווה, מול קריית מטלון, בשטח קטן המשתרע במבואה של קריית אריה, בין מפעל המתכת "ברזלית" ומגדלי חברת השמנים "עץ הזית". בשכונה קטנה זו ניבנו כ-25 בתים חד קומתיים אפורים עם גגות שטוחים נטולי רעפים, על מגרשים של חצי דונם כל אחד, בתיכנון אחיד. לשכונה כולה שני רחובות בלבד, ורחוב קצרצר המחבר ביניהם באמצעיתם. השמות שלמה מיכאליס ואמיל זולה ניתנו לרחובות שנים אחדות לאחר הקמת השכונה.

השכונה נקראה על שם חברת "צדור" שהקימו שלושת מייסדיה: צבי אוורבוך, מפקד ב"הגנה" ולימים קבלן נודע, דוד משולם (שהיה יחד עם אחיו ניסים הבעלים של חברת "האחים משולם" – סוכנות אניות ועמילות מכס) ורודולף בן בסט, מבעליו של מפעל "ברבור" למוצרי חרסינה בעכו. שם החברה "צדור" הורכב מראשי תיבות שמם הפרטי – צבי דוד ורודולף. כתובת החברה היתה במשרדי "האחים משולם" שבשדרות רוטשילד 19, בבית המשרדים הפינתי (שד"ר-נחלת-בנימין) שהקים מוריס בנין, עתיר נכסים מעדן.

את הבית הקיצוני בשכונת "צדור" רכש אבי המנוח, שמואל חיים הכהן, ערב מלחמת העצמאות, לאחר שנאלצנו לעזוב לזמן קצר את ביתנו בשכונת נווה צדק בעקבות ההפגזות מיפו והצליפות היומיומיות ממסגד חסן בק. ההפצצה האווירית שהפילה קרבנות בפינת רחובנו אברבנאל (היום אמזלג) ורחוב שלוש, החישה את צאתנו. אבי היה מיודד עם מייסדי שכונת "צדור" וקיווינו למצוא בה מקום מבטחים מחמת המציק, אלא שמיד עם הגיענו למקום ציפתה לנו הפתעה: מטוסי "ספיטפייר" מצריים חגו מעל האזור והטילו פצצות על אתרים לאורך כביש פתח-תקווה, ביניהם על מפעל "משי זקס" בבני ברק. מקלטים לא היו בסביבה, אך לשמחתנו השכונה הייתה מוקפת פרדסים. חמקנו במהירות לאחד מהם, והתכנסנו בתוך גומה שמתחת לעץ הדר כבד צל, עוקבים אחר הטיסות הבלתי מופרעות של "אווירוני האוייב" וממתינים עד יעבור זעם.

לאחר כיבוש יפו חזרנו לביתנו בנווה צדק ואבי שיכן בבית שבשכונת צדור את קרובי משפחתו שהגיעו מסלוניקי כניצולי שואה. כעבור שנים אחדות שימש הבית את איחוד הקיבוצים והקבוצות כמעון לילדים מוגבלים.

בסוף שנות החמישים גרתי במשך שנים אחדות בביתנו זה שבשכונה. לאחר נישואיי והולדת בתנו הבכורה, נאלצנו להיפרד מהמקום בגלל התנאים הסביבתיים הקשים. לא היו בו שירותי חינוך ובריאות, גם לא חנויות כלשהן, למעט מכולת אחת שמוקמה באחד הבתים. השכונה לא יכולה היתה להתרחב כי מוקמה בלב אזור תעשייתי. החלקות שמצפון לה הפכו בימות החורף לביצות, והאורחים הקבועים בבתי השכונה ביום ובליל היו יתושים ונברנים. פעם, לעת ערב, בשובי לביתי מעבודתי בתל אביב, מצאתי את רעייתי עומדת מפוחדת על שולחן ומצביעה על שני נברנים שפלשו לבית והסתתרו מאחורי הארון. ונורא מכל: ליד עריסת הנצרים של בתנו התינוקת גילינו יום אחד לחרדתנו נחש צפע מתפתל.

משפחת מלבסקי ודאי לא שכחה את ביקורה בביתנו בשנת 1962. בעוד אני משמיע להם תקליטי חזנות נדירים, נעמדו על רגליהם החזן מלבסקי, אשתו ושתי בנותיו גולדה וגיטל, ונופפו כל העת בידיהם כאילו היו מנצחי תזמורות. אלא שהיו אלה תנועות יד נואשות שנועדו להבריח את גדודי היתושים שעטו עליהם מכל עבר. לו לן המשורר יצחק קצנלסון לילה אחד בשכונת צדור לא היה כותב את השורה הנצחית "יפים הלילות בכנען". מחיאות הכפיים שנשמעו בלילות מבתי השכונה לא היו תשואות הידד אלא משק קרבות של דיירים טרופי שינה עם "יתושי צדור" התוקפניים ששמם יצא לדיראון בכל האזור כחסינים מפני כל חומרי ההדברה וריסוסי ה"פליט" שהיו זמינים באותה עת. קירות החדרים ותקרותיהם היו עטורות בשאריות יתושים מרוטשים ושיוו להן מראה של ציורי פרסקו מודרניים.

ואגב ציורים – המפורסם בדיירי השכונה מעוטת האוכלוסייה היה הצייר אריה לובין.

אהוד: כנער בפתח-תקווה אני זוכר את הפצצת מטוסי המצרים, שדומני היתה לפנות-בוקר, על חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה במקומו הישן, היכן שנמצא כיום בית אבות סיעודי, ודומני שהמקום עומד להימכר, ומה שלא הצליחו לעשות המצרים – ישלימו הקבלנים.

בחצר ביתי ברחוב פיק"א, לא רחוק מהבניין הישן של בית ספר פיק"א, מצאתי אז רסיס קרוע ומשונן של פצצה, שעף עד אלינו, מרחק כשני קילומטר, ושנים רבות שמרתי עליו כמזכרת. המצרים חשבו שחדר האוכל הגדול והלבן של הקיבוץ הוא מפעל לייצור נשק, שאכן היה קיים לא רחוק משם בקו-אוויר, בפרדס קרול, מצפון לכביש לתל-אביב, שאם איני טועה שמו היה גם "גן בועז" (ושם היתה גם אחת מבריכות השחייה-בפרדס הראשונות של המושבה) – אך אל הביתנים של מפעל הנשק המצרים לא הגיעו, והם התפוצצו מאוחר יותר מעצמם, כפי שאני מתאר ב"ספר הגעגועים".

האם מישהו מכל הסלפנים הישראליים, חסידי הנרטיב הערבי השקרי, שהוא כמובן בעיניהם שווה-ערך לשלנו (על פי המתודות האקדמאיות החדשות והמושחתות-בחלקן, האומרות שאין אמת היסטורית ודאית, וככה אפשר לזייף ללא גבול) – מישהו מ"הכובשים החדשים" האלה של מדעי הרוח והחברה בישראל היה מאמין שבמלחמת השחרור הצבא המצרי, שהיה מצוייד היטב, היה קרוב להגיע אל גבולה הדרומי של תל-אביב ואולי גם לכבוש אותה?

* * *

אורי הייטנר / תגובות ורשימות

1. פרס ישראל לנתניהו על שפטר אותנו מעונשו של אולמרט

אהוד, גם אני קראתי את הכתבה ב"הארץ" על מבקר המדינה. גלבוע מבקר אותו, על כך שלקראת סוף הקדנציה התרשל במאבק בשחיתות. לעומת זאת הוא משבח אותו על פעלו בחלקה הראשון של הקדנציה, ובעיקר על נחישותו בחשיפת השחיתות של אולמרט. אז גם אם דבריו לגבי חקירת התלונות על מפכ"ל המשטרה נכונים, ואם הן נכונים הם חמורים מאוד, אין בכך כדי להקל כהוא זה בעניין אולמרט, שגם אלמלא היה מושחת אינו ראוי לראשות הממשלה בשל עמדותיו ואופן תפקודו (למשל, ניסיונו למסור באמצעות ארדואן את הגולן לסורים, הצעותיו המטורפות לאבו מאזן והחמור מכל, שאחרי הכל אינו נרתם להסביר לעולם שהם דחו את הצעותיו, אלא מטיף מעל כל במה לעשות עוד מאמץ קטן, כיוון שאילו היה ראש הממשלה היה עושה את המאמץ הקטן ומגיע להסכם). מצד שני, גם אילו עמדותיו ואופן תפקודו היו נפלאים, הוא אינו ראוי בשל שחיתותו.

באשר לנתניהו – כפי שניתן להבין מביקורתי במאמר "המשט ניצח" ומאמרים אחרים, קשה לי מאוד להיות שבע רצון מנתניהו (אם כי היום הייתי שבע רצון מנאומיו, בהם יצא במתקפת נגד כלפי יוצרי הדה לגיטמציה לישראל, וחשף את הברית בין השמאל הרדיקאלי למדינות האסלאם הקנאיות החיות בחשכת ימי הביניים). אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו, הוא פתר אותנו מעונשו של אולמרט. ורק על כך מגיע לו פרס ישראל.

אהוד: דווקא כאשר יותר ויותר אנשים מתחילים להתפכח מרדיפת אולמרט, ובייחוד כאשר הם קוראים על רדיפת הפרסומת וסדר ההעדפות הלקוי של מבקר המדינה באותה פרשה, ומבינים את הטמטום שבהדחתו של אולמרט – אתה ממשיך באובססיה שלך, של שינאה ללא גבול לאולמרט בכל נושא. אז תיהנה לך אפוא מ"ישראל היום" ומה"סמטוכה" שאליה גורר אותנו ראש הממשלה הלחיץ שבא במקום אולמרט.

2. חללים אלמונים

מה ההבדל בין גלעד שליט, לבין עשרות או מאות (איני מעז להעלות מספר גבוה יותר) של החללים – חיילים, אזרחים, ילדים, שיירצחו בעקבות העיסקה לשחרורו (אם ישראל תצליח לספק את תאבונו של חמאס ותגיע לעיסקה כזאת)?

ההבדל הוא שעדין איננו יודעים את שמותיהם, איננו מכירים את תמונותיהם, איננו חיים את הוריהם ומשפחותיהם. אבל דמם אינו סמוק פחות מדמו של גלעד שליט.

יהי זכרם ברוך!

אהוד: יהי זכרם ברוך גם של כל אלה שכבר נהרגו מידי הערבים, ואשר בניגוד לגלעד שליט, אין שום אפשרות להחזירם לחיים עלי אדמות גם אם נישא כולנו בגאון את "הטלאי הצהוב".

3. מכתבים למערכת "הארץ":

תמונת הראי של כהנא

תגובה ליצחק לאור: "כן, כהנא חי", "הארץ" 25.6.10

קורא אינטילגנטי, הקורא פובליציסטיקה בעין ביקורתית, אינו מסתפק במסר הסמוי של הכותב, אלא מחפש גם בין השיטין את המסר הסמוי, שהוא לרוב המשמעותי ביותר.

מה ראה יצחק לאור לפתוח את מאמרו "כן, כהנא חי" לפתוח את מאמרו בציטוט ארוך ממשנתו של "הרב" כהנא?  מי שמכיר את רעיונות וכתביו של לאור, לא יתקשה להבין – יש קרבה מדהימה בין רעיונותיו של כהנא לאלו של לאור. שניהם רואים סתירה מוחלטת בין ציונות לדמוקרטיה, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. שניהם מקדישים את חייהם לג'יהאד נגד החיבור – מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.

לאור הוא תמונת הראי של כהנא. כהנא הוא תמונת הראי של לאור. אחדות הקצוות – איציק כהנא ומאיר לאור. אותה גישה, אותה קיצוניות, אותה דיכוטומיה, אותה דוגמטיות, אותה תמונת עולם ילדותית, שטחית, רדודה ומעוותת.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: לומר על שני המעלילים האלה – "ילדותיים", זהו ביזוי של המילה הנפלאה ילדות. ומה אתה משחית זמנך על קריאת השטויות של הבּוּר הזה, יצחק לאור, ותגובה עליהן. הרי אף אחד אינו מתייחס ברצינות לדיעותיו אלא אותם שוטים או מנוולים המחזיקים בהן ממילא.

* * *

גדעון שדמי: האם אתה מציע לנו להתאבד?

לאורי הייטנר, שלום,

האם מדינת ישראל תוכל לקבל, ולהשלים – עם הקמת מערכת חינוך פרטית במימונה של קבוצת ערבים ישראלים, מוסלמים קיצוניים, שאינם מכירים במדינת ישראל, בזכות קיומה, במערכת החוק שלה?

מערכת שתחנך את ילדיה ברוחה וברוח עקרונותיה?

האם ציונות ודמוקרטיה יכולות לחיות בכפיפה אחת עם אנטי ציונות ואנטי דמוקרטיה? האם ציונות ומדינה, חפצות חיים, יכולות להשלים עם דבר כזה. האם אתה מציע לנו להתאבד?

האם חסרי אויבים וסכנות מבחוץ אנחנו, שנשלים עם "ממך יצאו".

אני בטוח, שהתשובה, היא שלילית, בגדול.

בברכת ציון,

גדעון שדמי

מזרע

* * *

עדינה בר-אל

זיכרונות של נערה עברייה בפולין

התוודעתי ליומנה של ברכה לוין, כתוב בכתב-יד בכמה מחברות. הנערה ברכה ניהלה במשך השנים 1924-1936 את היומן, הכתוב בעברית עשירה ונאה, משובצת בדימויים ובציטוטים מן המקורות.

אני "התחברתי" אליו, כי היומן משקף את תקופות לימודיה בשלושה סוגים של מוסדות חינוך, אשר בכל אחד מהם הונהגה שפת הוראה שונה: פולנית, עברית או יידיש. ויש בכך ייצוג תלת-הלשוניות של הקהילה היהודית בפולין ומגוון זרמיה החינוכיים בין שתי מלחמות העולם.

מי היתה ברכה לוין? היא נולדה במינסק בשנת 1912. לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתה את הגבול אל העיירה רוּבּזֶ'בִיץ' בחבל מינסק, (שהיתה אז תחת שלטון פולין), בה התגוררו הורי אימה. אביה, הרב משה לעווין, קיבל סמיכות לרבנות מ"החפץ חיים".

בביתה קיימו הוריה של ברכה אורח חיים דתי. ההורים דיברו ביידיש וידעו גם רוסית. אך האב משה הקפיד לדבר עם בתו בעברית במבטא אשכנזי. לאחר שסיימה בית-ספר יסודי פולני, ידעה ברכה לדבר, לכתוב ולקרוא בשלוש שפות: יידיש, עברית ופולנית. בגיל 14 היא החלה ללמוד בסמינריון העברי "תרבות" בווילנה. לאחר כשנה וחצי, עקב נסיבות כלכליות ואחרות, היא עברה לסמינר למורות של שרה שענירער (שֶנירֶר) בקרקוב, בו היתה שפת הלימוד יידיש.

כמאפיין יומן של נערה בגיל ההתבגרות, יש בו נושאים מגוונים: יחסיה עם בני משפחתה וחברותיה, יחסיה עם בני המין השני (בני ישיבות ו"מתפקרים"), תהיות על זהות ה"אני" הפרטי והלאומי, חילופים במצבי רוח, ערגה לדברים שלעיתים קשה לה להגדיר. יש ביומנה הבעת דעות על ספרים שקראה, על השכלה וחינוך בכלל ועל מוריה בפרט. לכל אלו מצטרפים תיאורי מקומות, נופים, אנשים ואווירה.

להלן אתמקד באמצעות ציטוט של כמה קטעים מיומנה, ביחסה של ברכה לשפה העברית, לארץ ישראל ולסמינריון "תרבות". [הערה: בציטוטים מתוך היומן השינויים היחידים הם כתיב מלא במקום כתיב חסר שהיה במקור, וכן הוספת סימני פיסוק פה ושם – ע.ב.]

היומן נפתח כך: "חסד הזיכרונות: יומן. נולדתי בשנת תרע"ג ביום הושענא רבה. (2.10.1912)".

בתחילת המחברת הראשונה היא מצטטת מכתבים שכתבה לחברתה. היא מסבירה את הסיבה להתכתבות זו בשנת 1924, כלומר: בהיותה בת 12: "את המכתבים האלה כתבתי לרעותי הִנדה, בעת ששתינו למדנו בבית הספר הפולני. אז לא היתה לנו אפשרות ללמוד את השפה העברית, ומפני זה גמרנו אומר לכתוב מכתבים אחת להשניה בהשפה העברית, למען לא נשכח את השפה היקרה לנו".

באחד המכתבים כותבת ברכה להנדה: "חברה יקרה! באחרונה קבלתי את מכתבך. כחולה המחכה לשיקוי נפש וכאסיר לחופש, כן חיכיתי למכתבך. והנה הופיע אלי כקרן אור בחשכת הלילה. אכעס עליך מעט, יקירתי, על שנתת לי לחכות כה הרבה, כי הלוא הנך יודעת, שהמכתבים המתחלפים בינינו, ילמדו אותנו את השפה העברית; ואחרי כאשר מכתביך אלי יופיעו כקרני אור בחשכת הלילה הארוכה רק לעתים רחוקות, האם יקרעו את מעטה החושך, שכיסה הארץ? הלוא הנך יודעת שאיננו יודעות עוד את השפה העברית, ועלינו עוד לעבוד הרבה עד אשר נבוא לשעריה פנימה. כי השפה העברית מוקפת חומה עבה בה בארץ הגלות ורק בעמל רב, בעת שנחפוץ בכל ליבנו, אז נשיג את המטרה [...] רעותי היקרה! כתבת שקבלת מכתב מא"י. מה מאושרות באמת הן אחיותינו שם בארץ אבותינו. שואפות הן את אווירה המחכים, כמו שיאמרו חכמינו: "אווירא דארץ ישראל מחכים". תמשוכנה בעיניהן את אורה הזרוע סביב ותשמענה את המנגינה הנפלאה, שהציפורים משוררות כל השנה. תפגשי על כל צעד שלום ואושר, בנים המתענגים על טוב ארצם. לא כן בארץ הגלות: פה רק בכי ואי רצון שפוך על האדמה הזרה, המְחיָה את יושביה העברים ביד קמוצה. לא נדע עד כמה עוד יימשכו ימי האפלה והקור ומתי יבוא הקיץ החם הנאור. אך כאשר ישלח ד' את גואלנו, אז בודאי נהיה ככל העמים. וארצנו תעניק אותנו מטובה. רעותך המחכה למכתבך בכיליון עיניים. ברכה"

גם במכתב אחר להנדה היא מבטאת את יחסה לארץ ישראל: "רעותי היקרה! הנך כותבת לי, שקרובתך במכתבה כתבה, שמתענגת היא מאוד על יפי ארצנו. מה מאושרה הייתי לו יכולתי לשבוע מחִין ערכה. אמנם אינני בארץ מולדתי ומעולם לא ראיתי את המקום, שאליו נפשי תערוג, אך ברוחי אשורנה, בנפשי אחזה אותה, אראנה בלי עיניים. לפעמים בעת ההפסקה, בבית הספר, הנני עומדת אצל החלון המכוסה כפור, ממולו משתרע כר נרחב המכוסה שלג לבן; ואז נדמה לי, שהנני עומדת על אפר ירוק, מסביבי צומחים פרחים נותני ריח. והנה שירה נעימה מתנשאה באוויר, שירה בשפתנו הקדושה, נשאתי את עיניי והנה זוהי שירת העובדים העברים. במקום שני אראה את כותל המערבי, פליטת כבודנו מלפנים, כולו נוזל דמעות, ששפכו עם מעונה, שלא יכול היה לכלותו שום עינוי וכיליון. לפעמים בקוראי את היסטוריית עמנו, הנני חושבת אודות שאלת עמי והיא כחידה סתומה לפניי. הרבה אנשים מתו על קדושת רעיונם וארצם; אך עם שלם, המת בעד אמונתו, הם רק היהודים. עוד מראה לפניי: הנה איש זקן עם זקן לבן, היורד על פי מידותיו, שוקד על התורה וקולו הנעים וחודר כליות ולב מתפשט סביב, ואנחנו שתינו מטיילות בשדות ארץ מולדתנו, שכה הרבה דיברנו אודותיה. ומכל אלה רק רושם נעים נשאר לנו. ביאת המורה מבלבלת את מחשבותיי. עוזבת אני אותן באמצע והנני שבה ללמוד".

ברכה לוין התכתבה עם חברה נוספת בשם תמה כץ, אשר נסעה ללמוד בגימנזיום עברי. להלן קטע ממכתבה הראשון לתמה:

"את, יקירתי, השלכת את הבארות הזרים, שמסביבן קוצים ודרדרים צומחים, עזבת את השכלת הנכרים, שאין לה פרי כי אם פרחים; והתחלת לשאוב מבאר חכמת היהדות, את החכמה בשפתנו היקרה, שהיא תאוות נפש כל איש יהודי. הנך נמצאת בחברת רֵעים אחים, הנך שומעת הכול מפי מורה יהודי. מה מאושרה את רעותי וכמה אקנא בך. [...] מיום הכרתי את השפה העברית חרדתי אליה כציפור החרדה לקינה. אך גלי החיים עצרוני. והנני לומדת שוב בבית הספר הפולני; אבל כקרן אור בחשכת הלילה כן גם התקווה תאיר את מחשכי נפשי. התקווה היא תקווה עברית, שאינה פוסקת לעולם. הנני מקווה לאלוהים, שישמע תפילותיי ואולי בשנה הבאה אחזה את השפה העברית ולא אבוש משבר. אבל עד כה הכול היה חלום. מאושרה אֶת עצמי ראיתי רק בחלום בהקיץ. בחלום ראיתי את עצמי לומדת בבית ספר עברי, ואחר כך מורה עברייה לעמי הנדכא. [הדגשה במקור – ע.ב.] גם ראיתי את עצמי בארץ אבותיי ונהנית מחירות עמי. אבל כל זה היה רק חלום. החלום עבר קל מהרה, בהשאירו רק כיליון נפש. אך החלום בעופו לא לקח את התקווה והיא תנחמני, שעוד ארווה צימאוני במים זכים מבאר יהודי. ואת, רעותי, התעודדי ועשי חיל בלימודיך וד' יעזרך. אל תשכחי את רעותייך הנאמנות לך. הודיעי נא לי מכול אשר אתך. רעותך שכל חפצה העז לעבוד איתך יחד בהכרם העברי. ברכה"

לאחר כשנה התגשם חלומה של ברכה, והיא התקבלה ללמוד בסמינריון העברי של "תרבות" בווילנה, שהיתה אז בתחום פולין. ברכה עזבה את עיירתה ונסעה לשם. ב- 15 בספטמבר 1927 היא כותבת ביומנה, בפנותה אל העט שלה כאל ידיד:

"עטי היקר, שוב באתי אליך! בוודאי חשבת שכבר שכחתיך אחר שכל חפצי הוצא לפעולה ואין את נפשי לבקר את רעי הישן? אך לא! לא שכחתיך, ובלב רגש מלא על כל גדותיו שוב באתי אליך. כבר היו שתי פעמים מהעת שלא ביקרתיך, שלבי היה נרגש כים והשתוקק לשפוך לפניך את כל הגיונותיו. אבל אותו יום, עט יקר, היה יום השבת, ואתה הלא תדע, שכל נפשי קשורה בדת אבותיי וביום השבת אינני כותבת. אבל הנה נזדמנה פעם שלישית ביום חול, והנני לספר לך הכול.

וילנה! מה מצלצל שם זה באוזניי. כן, הנני באותו מקום, שסביבו כה הרביתי לטוות את חלומותיי. הנני לומדת בסמינר עברי. כמה מהר עפה לה העת. הלוא אתה, עטי, הנך יודע כמה התגעגעתי ללמוד בבית ספר עברי, מה נמאס עלי בית הספר הפולני, וכל מחשבותיי היו רק לעזוב אותו ולנסוע לעיר וילנה. וחפצי הוצא לפעולה. הנני בווילנה. שני חדשים תמימים הייתי לפני זה בקרקוב, ששם התכוננתי להסמינריון העברי. כחלום עף לי העת. [...] עמדתי באחרונה בבחינות. לבי אז רעד בין תקווה ופחד, כי הלא בית הספר הזה הוא כל תקוותיי. בבחינות לא הצטיינתי, כי בחשבון טעיתי וזה המר לי מאוד. אבל נתקבלתי. מה גברה אז שמחתי לא אוכל לתאר, חשבתי שבמצב כזה אהיה כל העת, כי הלוא כל דמיונותיי נתרכזו לפעולה. עליזה הייתי גם בימים הראשונים. ערכנו אז טיולים אחדים, טפסנו על הרים ירדנו על בקעות ובכל מקום נשמעה רק השפה העברית. אנחנו נתפזרנו בטיולנו. ואני הלכתי עם נער אחד לוצקי. הוא למד בראשונה בישיבה ועתה נכנס להסימנריון. הוא קרא הרבה ומצליחן בעיני. אנחנו הלכנו שנינו ובכל מקום שקשה היה לרדת או לעלות, תמך בידי. דיברנו אודות ספרים שונים, מדעים ועוד דברים כאלה. הייתי עליזה מאוד.[...]

על השמחה הזו העיבו געגועים לבני משפחתה; ובמיוחד העיקו על הנערה הדתייה התלבטויותיה בעניין הדת, שאינה נשמרת בבית הספר החילוני: "בהעת האחרונה היתה אצלנו אסיפה. האסיפה היתה ביום השבת. דנו על שאלות שונות והמורה כתב את הכול. הה אלי, הנני נמצאת בבית ספר עברי, והמורה לנגד עיני כל תלמידיו העבריים מחלל את השבת. אב יקר! לו ראית זאת בעינייך, איך בתך יושבת בבית הספר העברי שלה ביום השבת, והמורה כותב ונותן משל לתלמידנו. עולמי הישן, עולם של אמונה טהורה, ביטחון ותקווה חזקה נפגש פה עם עולם אשר זר לרוחי ונורא בעדי. מי יודע מה יוכל להיות... נפשי רועדת בקרבי... את הסמינר העברי תיארתי כדבר קדוש, התלהבתי כולי בדברי בו, בעיניי הוצתה אש מיוחדה בדברי אודותיו וללמוד בו חשבתי כעלייה מתופת לגן עדן. ומה מצאתי!.. מה מרה היא המציאות, שאיננה מתחשבת עם שום רגשים. כל חבריי וחברותיי כה חופשיים ועליזים ומתחילים לפעמים להתווכח עמי בגלל דעותיי, וכמה הוויכוחים האלה דוקרים בלבי. [...] הה אבי לו ידעת זאת! הנני זוכרת את דבריך האחרונים: ברכהלה, ראי נא, אל תשחיתי את נטיעותיי, שנטעתי על לבך. אני הבטחתיך אבי היקר, כי הרגשתי, שעמודי הבנייה שלך הם כה חזקים. ועתה? אני כה מתייראת שלא ירופפו, כי הזמן הקשה מברזל לא יחונן גם את לבי הרך. כמה אני יראה: לו מצאתי לי חבר נאמן שאוכל לגלות לפניו את כל לבי, לדבר עמו אודות זה, אבל אפילו לרעותי הטובה לא אוכל לספר זאת, כי היא לא תבין אותי ותלעג לי. רק לכם, עטי ונְיירי הטוב, אגלה הכול, כי אינכם בוגדים וסוד לא תגלו."

והנה כמה פרטים על הסמינריון העברי בווילנה: בשנת 1921 פתחה הסתדרות "תרבות" בווילנה קורסים שנתיים וכן יסדה בית-מדרש למורים, סמינריון, שהכשיר מורים עבריים לעבודה בכל רחבי פולין. מהם גם עלו לארץ ישראל והמשיכו בה בעבודתם החינוכית. במשך השנים ניהלו את המוסד: יהושע גוטמן, ד"ר שלום יונה טשארנו, ד"ר זאב שמטרלינג וד"ר חיים צווייגל. בראשית שנת הלימודים 1924-1925 נוסד ליד הסמינריון בית-ספר עברי לגילאי 7-10, בו יכלו תלמידי הסמינריון לעסוק בעבודה מעשית. הלימודים בסמינריון היו בהתחלה בני ארבע שנים. אחרי ביצוע רפורמה בחינוך בפולין, הוקטן מספר שנות הלימודים לשלוש. והוא נקרא מאז "ליצאון פדגוגי". כיוון שנשתחררו מורים, יסד ד"ר צווייגל, המנהל דאז, סמינריון לגננות. (לידו היה גן ילדים עברי בשם "ניצנים").

ונשוב ליומנה של ברכה לוין. המורה הנערץ עליה בסמינריון היה הנדל. אכן כן, זה שכתב בשבת... ד"ר מיכאל הנדל, יליד גאליציה 1899, השאיר חותמו הן בחינוך העברי בפולין והן בארץ ישראל, לאחר עלייתו ארצה בשנת 1934. בין השאר היה מפקח על בתי-הספר התיכוניים ועל בתי-מדרש למורים ולגננות, ומרצה על הוראת ההיסטוריה. (ועוד נוסיף: בתו היתה הזמרת נחמה הנדל).

בסמינריון בווילנה יצר הנדל קשר אישי וחם עם תלמידיו. תלמידים נהגו לבקרו בביתו, והוא ביקר בחדריהם. הנדל הקדיש מזמנו לתלמידיו גם בעת החופשה. הוא נהג לקחתם למקומות שונים, כמו מוזיאונים, כדי להעשיר את עולמם התרבותי. הנה אחד הקטעים, מני רבים, בו מספרת ברכה ביומנה על פועלו:

"בייחוד פועל מורנו הנערץ מר הנדל. בפעם הראשונה הנני רואה איש בעל מרץ כזה. הוא יסד בבית-ספרנו עזרה הדדית, שתלמידים עניים מקבלים ארוחה; הוא עשה גם זאת שלתלמידים אחדים בלי אמצעים נותנים אז סכום כסף לחודש; הוא יסד אצלנו גם את קופת החיסכון, בכדי שנוכל לנסוע לטיול בסוף השנה; הוא מנהל אתנו בכל שבוע שיחות על דבר ענייני מחלקתנו ועוד דברים. אי אפשר לומר שכל הדברים עלו לו בנקל. הרבה עמל פגש בדרכו, אפילו לפעמים מצדם של התלמידים. למשל, העזרה ההדדית מַלווה אצלנו כסף לתלמידים, ואז לפעמים התלמידים אינם משיבים למועד, וכן יש לו מזה צער. עוד לזה הנהו דייקן במידה שאין כמוה, והוא דורש דייקנות גם מאת התלמידים. זהו איש דגול מרבבה, אף כי הנהו מעט עצבני, וברוגזו לפעמים הוא מגדיש את הסאה, אבל כולם מוחלים לו זאת ואוהבים ומכבדים אותו מאוד, והפסדו יצא בשכרו."

לאחר שנת לימודים אחת נאלצה ברכה לעזוב את הסמינריון העברי בווילנה, לעבור לקרקוב וללמוד בסמינר ביידיש של "אגודת ישראל", מייסודה של שרה שענירער. לא רק דאגתו של אביה לדתיותה גרמה לכך, אלא היה זה בעיקר עקב אילוצים כלכליים. כדי לקבל תעודת הוראה היה צורך ללמוד בסמינריון העברי ארבע שנים, ואילו בסמינריון בקרקוב, ששפת ההוראה בו היתה יידיש, למדו שנתיים. חלקו השני של היומן מתאר את הלימודים בקרקוב, את שרה שענירער שהיא אהבה והעריצה, ואת המורות האחרות.

והנה, זו שכה אהבה את השפה העברית וחלמה להיות מורה עברייה, מתחילה את הקריירה בהוראה כמורה בשפת יידיש לתלמידות חרדיות.

היא היתה מאוד נרגשת להיות מורה, וכך כתבה ביומנה ב- 8 ביולי 1930:

"נדמה לי שכל זה חלום הוא... מחככת אני עיניי, מביטה אנה ואנה: האם עולם ממשי לפניי? האם זה באמת קתדרה? האם באמת הנני מורה כבר? ובטוחים צעדיי, מלא עוז מבטי ולבי שקט. זה היום השני שהנני מלמדת ונדמה לי, ששנים שלמות הנני כאן. יודעת אני כבר כמעט את כל הילדות. חביבות הן ומנומסות. [...] ויפה עוברים עלי השיעורים. במצב רוח טוב הנני על השיעורים. מתלוצצת לעתים קרובות. והילדות אינן משתעממות בכלל. לפעמים אין בחפצן בכלל לגמור השיעור ובעצב הן קוראות: אוי, כבר! ישנן אחדות המלוות אותי תמיד הביתה. בייחוד אחת בייליס, עם עיינים שחורות בוערות, מחניפה לי ביותר. אך אני משתדלת להתייחס לכל ילדה באופן שווה. יודעת אני כמה קל לקטנות לעבור ממחנה למחנה. בייחוד שבעתי רצון משיעוריי עם בנות. את פרק נ"ח מישעיה למדתי איתן. אינני יודעת מאין נלקחה אצלי ההתלהבות, מאין כל העוז. כל מה שהוספתי לבאר הרגשתי בקרבי מעייני רעיונות חדשים, מעייני רגשים ומחשבות. אני דיברתי ולפניי ראיתי את עיני הנערות הלוהטות ואת פיהן הפעור. עייפה באתי מהשיעור. אבל עם שביעות רצון גדולה בלב..."

לסיום, בתקופת מלחמת העולם השנייה שהתה ברכה בשוויץ, ולאחר מכן באיטליה. בסופו של דבר התגשמו חלומותיה לעלות לארץ ולהיות פה מורה עברייה. היא עלתה לארץ בשנת 1949, התגוררה בקיבוץ גבת והיתה מורה לספרות ולתנ"ך בבתי-ספר תיכוניים בצפון הארץ. היא נפטרה בשנת 2006.

* אני מודה לנעמן כהן, שהעביר אלי את תכני יומנה של אימו, היא ברכה לוין.

* * *

אלון גן

מ"דרך" ל"בית"

השורשים הרעיוניים של הפרטת הקיבוץ

הערה: דברים אלה הם קטע מתוך הרצאה שתתקיים בערב עיון לכבוד הוצאת הספר: "הקיבוץ 100 השנים הראשונות" (הוצאת יד יצחק בן-צבי) – ראו התוכנית בצרופה.

החל מראשית שנות התשעים של המאה העשרים, ניתן להצביע על מגמה הולכת וגוברת של תהליכי שינוי מהותיים באורח החיים הקיבוצי, מגמה שזכתה לכינוי "הפרטת הקיבוץ". התהליך החל עם הפרטת מרכיבים שיתופיים כגון: חשמל, אוכל, כביסה וכו', המשיך לכיוון של מתן תגמול כספי עבור שעות עבודה נוספות והגיע עד הסדרים של שכר דיפרנציאלי ושיוך דירות הקיבוץ לחברים. כיום יותר משני שליש מהקיבוצים בישראל אינם חיים לפי המודל השיתופי-מסורתי, ובמרביתם קיימים מנגנוני תגמול לא שוויוניים בעבור עבודת החבר¹. הגישה הרווחת בשיח הציבורי, גורסת שתהליכי ההפרטה הן תולדה של המשבר הכלכלי החריף שפקד את התנועה הקיבוצית בעקבות התוכנית הכלכלית של ממשלת ישראל לייצוב המשק משנת 1985. המשבר הפיננסי (שהוביל להסדרי החובות של 7 מיליארד שקל עם המדינה והבנקים) והמשבר הכלכלי, יצרו טלטלה עזה אשר חייבה את הקיבוצים לבצע שידוד מערכות כולל כדי לשרוד ב"כללי המשחק" החדשים². אין ספק שהמשבר הכלכלי היה גורם מהותי ביצירת תהליך ההפרטה, אך טענתו העיקרית של מאמר זה גורסת שעל-מנת להבין את מקורות אי הנחת שהולידו את מגמת ההפרטה בשנות התשעים, יש לחזור כשלושים שנה אחורה – לשנות השישים. מטרת הרצאה זו היא לנסות להצביע על השורשים הרעיוניים ש"הכשירו את הקרקע" לעוצמת השינויים המהותיים להם אנו עדים היום.

שינוי ארגוני מהותי אינו נולד בחלל ריק, הוא תולדה של תהליכי הבשלה ועיכול הדרגתיים.

בהרצאתי אבקש להתחקות אחר תהליכי יסוד שניתן לדמותם לשורשים שהצמיחו את תהליכי ההפרטה והפירוק להם אנו עדים בשנים האחרונות.

באופן כללי ניתן לכנות את שנות השישים כשנות התרחבות הפער בין רובד המילים והסיסמאות לרובד המאוויים הפנימיים. אלו הן שנים שבהם ההנהגה הוותיקה של התנועה הקיבוצית מנהלת מאבק שמטרתו להמשיך ולהחזיק בסגנון חיים שהלך ואיבד את חיוניותו³.

בהרצאתי ביום העיון אבקש לתאר כיצד במהלך שנות השישים חלה תזוזה הדרגתית שהסיטה את סדר היום הקיבוצי מקוטב אחד לקוטב אחר:

מ"הקיבוץ כדרך" ל"הקיבוץ כבית"

מ"אנחנו" ל"אני"

מסימני קריאה לסימני שאלה

משפה אידיאולוגית לשפה פסיכולוגית

מאתוס קולקטיבי לאתוס המימוש העצמי

על חמשת התהליכים הללו אעמוד בהרצאה, ואילו כאן אציג רק את המשתנה הראשון:

מ"הקיבוץ כדרך" ל"הקיבוץ כבית"

"אנחנו לא גדלנו בהרגשה של אידיאל מסוים. ... אני נמצאת כאן בגלל שזה בית ולא בגלל איזה אידיאולוגיה."⁴

במרוצת השנים חל תהליך הדרגתי של שינוי מקור ההזדהות עם הקיבוץ. בעבר מקור ההזדהות העיקרי היה הרעיון, ההזדהות עם דרך החיים הקיבוצית כדרך ייחודית המציגה אלטרנטיבה לתחלואי העולם הקפיטליסטי. אצל בני "דור ההמשך" שנולדו לתוך המציאות הקיבוצית, הקיבוץ היה קודם כל "בית". תחושת ההשתייכות וההזדהות איתו היתה תחושה "טבעית" נטולת צורך במתן צידוקים אידיאולוגיים. לאחר מלחמת ששת הימים התקיימו בתנועה הקיבוצית שיחות רבות של צעירים שזכו לכותרת "תרבות השיחים". בשיחות אלה ניתן לראות כיצד הצעירים מעידים שהקיבוץ הוא בשבילם "בית" ולא "דרך"⁵:

# דינה (מרום גולן): "… אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לחיות בקיבוץ כי טוב לנו… זה כבר תגובה נגדית… דווקא לא בגלל אידיאלים, ודווקא לא בגלל שזו צורת חיים צודקת, אלא בגלל שטוב לי."⁶

# דינה (טירת צבי) "אני נמצאת כאן בעיקר משום שזה הבית שלי."⁷

# אחי (גבעת ברנר) "אני לא יכול להכחיש שאני חי כאן בגלל שאני קשור למקום, לנוף הטבעי והאנושי שלו, ... אני לא חושב שאני חי כאן מפני שהקיבוץ הוא צורת חיים שיש בה בשורה מיוחדת לעם היהודי ולעולם בכלל."⁸

סקר מקיף שנערך בסוף שנות השישים בקרב בני הדור השני ביסס סטטיסטית את דברי המשוחחים. כאשר נשאלו הצעירים מה הגורם המרכזי הקושר אותם לקיבוץ. רק 18 אחוז ציינו את הגורם הרעיוני. חלק ציינו גורמים כגון קשר לנוף, קשר לחברה, קשר למשפחה, קשר לעבודה. אך הסעיף "חי מתוך שיגרה" זכה לאחוז התמיכה הגבוה ביותר (44%). כך סיכמו החוקרים את ממצאי הסקר בנושא הנידון:

"הקיבוץ נמצא בשלב של רוטיניזציה, את מקום הזיקה המודעת לערכים תופסת עתה ההמשכיות בכוח השיגרה... כמעט מחצית הבנים לא הצביעו על גורם ברור הקושר אותם אל הקיבוץ, והם טוענים כי הם חיים בו מתוך שיגרה."⁹

תחושת "הלוחות השבורים" של האידיאולוגיה במקביל לשיפור המתמיד ברמת החיים, לא הקלו על אותם אלה שביקשו להסיט במקצת את כובד המשקל ממאזני "הבית" למאזני "הדרך". וכי מה כבר ניתן לעשות מול מסה כה גדולה של ממשיכים אשר מנמקים את סיבת חייהם בקיבוץ: "חי מתוך שיגרה"!

דומה שלא ניתן להתעלם מכך שאם מקור הזיקה המרכזי לקיבוץ איננו נעוץ במימד הערכי-רעיוני, אלא בתחושת "הבית", אז אין להתפלא על כך ששלושים שנה לאחר מכן, המאבקים לשינויים מהותיים באורח החיים הקיבוצי, כבר לא יתקלו בעוצמת התנגדות כה גדולה על בסיס נימוקים אידיאולוגיים.

התנועה הקיבוצית של ראשית המאה העשרים ואחת שונה לחלוטין מהתנועה הקיבוצית של שנות השישים של המאה העשרים. רבים מבכים את תהליך "פירוק הקיבוץ" ומקוננים על דעיכתה של אחת האלטרנטיבות המאתגרות ביותר לאורח החיים הקפיטליסטי. אחרים רואים בתהליכי השינוי תנאי הכרחי לכל ארגון חפץ חיים המבקש להתאים את עצמו לשינויים הנדרשים ברוח הזמן.

אך גם המקוננים וגם המברכים על תהליכי השינוי בקיבוץ לא יכולים להתעלם מכך שחלק ניכר מהשינויים שהתחוללו בשנות התשעים הם למעשה תולדה או המשך אבולוציוני לתהליכים שפורטו לעיל, תהליכים שהחלו לנבוט עוד בראשית שנות השישים.

הערות:

¹ כיום נהוג לחלק את הקיבוצים לשלוש קטגוריות מרכזיות:

1. קיבוץ שיתופי – משמע המודל המסורתי שבו אין קשר בין עבודת החבר לתקציב שהוא מקבל.

2. "תקציב משולב" – שבו אחוז מסוים של ההכנסה מהעבודה מהווה מרכיב בתקציב החבר.

3. "שכר דיפרנציאלי" – שבו כל ההכנסה מהעבודה ולעיתים גם ממקורות אחרים נכנסת לחבר ולא לקיבוץ (למעט ניכוי של מיסים).

נכון לסקר משנת 2005, למעלה משני שליש מהקיבוצים כבר לא חיים לפי המודל השיתופי המסורתי. (פווין אברהם, התנועה הקיבוצית מידע ומספרים 2005, יד טבנקין, 2005, עמ' 66). המכון לחקר הקיבוץ מנהל כבר יותר מעשור שנים סקר דעת קהל בקיבוצים הבוחן את יחס חברי הקיבוצים לתהליכי ההפרטה והשינוי. כמעט בכל הפרמטרים הנבדקים בהקשר לשינויים אלה, ניתן להצביע על מגמה הולכת וגוברת של תמיכה בתהליכי ההפרטה והשינוי. למשל: בשנת 1989 רק 45% מקיבוצי התק"ם ו-31% מקיבוצי "הקיבוץ הארצי" תמכו במתן תמורה כספית לשעות עבודה נוספות ואילו בשנת 2001, 73% מקיבוצי התק"ם ו-62% מקיבוצי הקיבוץ הארצי, תמכו במגמה זו. (פלגי מיכל, שריר שאול, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2001, המכון לחקר הקיבוץ, אונ' חיפה, 2001, הפרק "עמדות כלפי שינויים בקיבוץ", עמ' 41-59).

² על המשבר הכלכלי והשפעתו על הקיבוצים נכתבו מחקרים רבים. סקירה תמציתית של עיקרי המשבר והשלכותיו, ראה למשל: וובר אורי, להתחדש: הקיבוץ מול עתידו, הוצאת הקבוץ המאוחד, ת-א, 1992, הפרק "מיליונרים בחובות", עמ' 30-12.

³ על עוצמת הפער בין המילים למעשים ועל הנסיון לשמר סגנון חיים שהלך ואיבד את חיוניותו, הצבעתי בהרחבה במאמרי: "שינויים חברתיים בתנועה הקיבוצית בשנות השישים", עיונים בתקומת ישראל 16, עמ' 372-343.

⁴ פרוטוקול אסיפת קיבוץ נען, 24/2/1961, ארכיון קיבוץ נען.

⁵ בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים הפך מושג "השיחים", למושג רווח בתנועה הקיבוצית. תחילתו של מושג זה היתה עם הופעת הקובץ "שיח לוחמים" לאחר מלחמת ששת ימים (שיח לוחמים, בהוצאת קבוצת חברים מהתנועה הקיבוצית, ת"א, 1967) הצלחתו של "שיח לוחמים" הובילה למה שכונה "תרבות השיחים". השיחה הפכה לכלי המרכזי דרכו ניסו ללבן בעיות הקשורות לאורח החיים הקיבוצי ויחסי הדורות. חלק ניכר מהשיחות הללו הוקלטו והודפסו לאחר מכן בכתבי העת הקיבוציים או בקבצים מיוחדים כגון:

שנה לאחר המלחמה – שיחות בין צעירים, עין שמר, 1968. (להלן: "שיח עין שמר"), בין צעירים: שיחות בצוותא בתנועה הקיבוצית, (עורכים: צור מוקי, בן-אהרון יריב, גרוסמן אבישי), בהוצאת חברים בתנועה הקיבוצית ועם עובד, ת"א, 1969. (להלן: "בין צעירים"). דוגמאות לשימוש הנרחב במושג "שיח" באותה תקופה, ראה למשל: נישטט מרדכי, "משיח לוחמים לשיח בנים", דבר, 28/1/1969. / עמישי מ.ח, "שיח זקנים", שדמות ל"ח, תש"ל. / "שיח גרעינים", יחדיו 104, אוגוסט 1968. / בן-בסט יוסי, "שיח נבוכים", חותם, 29/1/1969. / "שיח רעים על שילוב דורות בבית זרע", הדים ל"ז, 1972. / רינג ישראל, "תרבות השיחים", השבוע בקיבוץ הארצי, 24/12/1969

⁶ בין צעירים, עמ' 74.

⁷ שם, עמ' 107.

⁸ שם, עמ' 145.

⁹ רוזנר. מ, בן-דוד.י, אבנת.א, כהן.נ, לויתן.א, הדור השני- הקיבוץ בין המשך לתמורה, ספריית פועלים, ת-א, 1978, עמ' 536. ראה פירוט הממצאים בטבלה בעמוד 537. (להלן: הדור השני).

* * *

איתמר פרת

נאום מלוכלך של אחד כעור נפש

תקשיבו טוב. תקשיבו לשם שינוי לאחד דפוק שכל, כעור נפש.

אני אדם מכוער, די פרימיטיבי. זה שאני במקרה אשכנזי ובמקרה אקדמאי לא מוריד מן הכיעור שלי. אני אפילו לא מתבייש בכיעור שלי.

אני גם לא אלבש טלאי צהוב להראות שאני יהודי. לא אלבש סרט צהוב להראות כמה אני אוהב את גלעד. לא אפריח בלון צהוב להראות כמה אני תמים וילדותי ושעשועי, למה שצהוב זה טוב.

אני בן אדם מתועב. אם מישהו היה דורס את החתול שלי בכוונה, הייתי גומר עליו. שיהיה בית סוהר, לא אכפת לי. מישהו יגע בבת שלי, זה הסוף שלו. שיבואו כל האחים והשכנים שלו ויעשו אותי בכסא גלגלים או תחת השיש. לא אכפת לי. לא עושה חשבון. אני כעור נפש, הבנתם? לא יפה נפש.

אם מישהו היה גוזל ממני את בני ומכניס אותו ארבע שנים בחור אפל, ועוד מעיז לצחוק ממני, הייתי נכנס בו בכל מה שיש לי ולא איכפת לי משגרירים אינגליזים ומצרים ועתונים וממפלגות השמאל. הייתי גוזל וגורר אל מאורתי החשוכה את שריו וקציניו וגיבוריו ורעוליו, מאפיל עליו את חשמל לילו ומגהץ את כבישיו וכלי רכבו. אני לא רק מכוער אלא גם טיפש, שאני רוצה להיות מכוער כמוהו, וגם חושב שאני יכול לעשות את כל זה, בהבל פי ובכתבה לעיתון. ועוד חושב, המטומטם, שזה בכלל לא יחריב לנו את המדינה.

בטח שאני מטומטם. חשבתי שהוריי ואני נמלטנו מארצות ההריגה והקמנו מדינה על מנת שדברים כאלה לא יוכלו לקרות לנו, לעולם. איזה תמים. איזה ראש דפוק. חשבת תגיד לגוי מה לעשות? הוא יגיד לך מה לעשות. הבנת, יא ימני משוגע? הם הקובעים, ואתה בזבל. לפי בחירתך אפילו.

אני לא רק טיפש אלא גם עלוב. כי אין לי צבא חזק ויועצים חכמים שיסבירו לי למה זה לא יעזור. אני באמת מטומטם גמור. משוגע שרוצה את האיש שלו בחזרה וחושב שיודע איך לעשות את זה.

אני לא רק אידיוט ודפוק בשכל ומכוער ועלוב גם, אני אפילו בטוח שיש המון אנשים כמוני, מכוערים וטפשים ורעים, שלא מוכנים שיגזלו להם מתוך לב המדינה את מה ששלהם, שישחררו רוצחים שנשפטו בצדק, שיעוותו להם את קוד המוסר לפיה קיימת חברתם ומדינתם. שמוכנים אפילו להילחם, ולהיות ארורים ומושמצים לנצח. בקיצור, חארות כמוני. אחים שלי. שיתנו נפשם בעדי.

טוב שאנשים כמונו אין להם מה להגיד. רחמנא לצלן הם ימיטו אסון על המדינה. הם עוד יחזירו בטעות את גלעד. בלי בלונים וסרטים. סתם ככה. בקשיש. למה ההם שם לא רצו אותו יותר.

אבל הוא ימות בידיהם. כמו רון ארד. כמו כל מי שנפל בידיהם, ועוד ייפול. ואנחנו חיו נחיה.

יאללה עוּף בלון. עוּף גוזל. עוּף גלעד.

יאללה עוּף מבחן התוצאה (של מה, בעצם?)

סוף נאום. סוף גלעד.

(ואולי, אולי לא...?)

* * *

יוסף אורן

חיים כפולים בדרך לגאולה השלמה

בשמו של הרומאן "האיש שלא פסק לישון" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010, 236 עמ') וגם בעלילתו מדמה אפלפלד את מצבו של ארווין, גיבור הרומאן, בסיום מלחמת העולם השנייה, למצב של אדם בתרדמה. בניגוד להנחה המקובלת, שביום השיחרור פנה "הפליט" (כך מכונה ניצול השואה בעלילת הרומאן) לספק לעצמו תחילה את הצרכים החומריים-גשמיים שנמנעו ממנו בשנות המלחמה (מזון, מין, צבירת ממון ובידור), כדי לפצות את עצמו על השנים שהמלחמה גזלה את אלה ממנו, מתאר אפלפלד גיבור שנאבק ב"שינה" שתקפה אותו "מאז תום המלחמה".

המשמעות המטפורית של השינה, שארווין היה שקוע בה במהלך המסע של קבוצת פליטים שחתרה להגיע לנאפולי, הולכת ומתבארת כבר בפרקיו הראשונים של הרומאן. משהחל להתעורר בהגיעם לנאפולי, הופתע ארווין לשמוע מפי הפליטים, שהם הדביקו לו את הכינוי "נער השינה" והתאמצו לשאת אותו איתם, אף שהיה שקוע רוב המסע בשינה, כי ייחסו לשנתו משמעות מיוחדת: "שנתך העידה בך שאתה מחובר אל המצולות ומשם אתה יונק את חִיוּתך" (163). באמירה זו הסבירו הפליטים לעצמם, כיצד שרד את המסע, אף שבמהלכו כמעט לא אכל ולא שתה באופן סדיר, ומדוע לא נטשו את "הקמע" שלהם במשך מסעם הארוך והמפרך לנאפולי.

ארווין אכן היה "מחובר אל המצולות" וינק משם את חִיוּתו, אך לא באותו מובן שהפליטים פירשו את "השינה" שלו, כי מצוקתו לא היתה פיזית, כפי שהניחו מציליו, אלא נפשית. ביום השיחרור גילה, שלא מזון ושאר הצרכים האנושיים, שהפכו זמינים, יְחַיוּ אותו, כל עוד יהיה מרוקן מהזיכרונות על חייו עד שהמלחמה פרצה – זיכרונות שנמחקו ממוחו בשנות המלחמה. לפיכך, שגתה הפליטה, שזיהתה אותו בנאפולי כ"נער השינה", כאשר אמרה לו: "עליך לצאת מן השינה, - - - אתה צעיר והחיים לפניך" (12), כי באמצעות השינה לא ברח ארווין מהחיים, אלא החל ללחום כדי להשיבם לעצמו.

 ובזכות זאת "האיש שלא פסק לישון" הוא רומאן אופטימי, המספר על אדם, שביום השיחרור היה ריק מכל זיכרון מילדותו בבית הוריו, ולפיכך גם מנותק מהחיים, ובאמצעות הצלילה למצולות של תשתיתו, החזיר לעצמו את הזיכרונות ושיקם את חייו. יתר על כן: זה איננו סיפורו של ארווין בלבד, אלא גם סיפורו של אהרון אפלפלד, שהעניק בתחילת פרק 22 פרטים מרכזיים מהביוגרפיה שלו לגיבור הרומאן, ובכללם את שמו הפרטי מבית ההורים, את שמות יקיריו (הוריו וסבו) ואת גלגוליו מסיום המלחמה ועד שהגדיר לעצמו את הכתיבה כייעודו בחיים.

כיצד משתקמים?

ההשתקמות של ארווין, פליט צעיר בן שבע-עשרה, שהועלה לארץ במסגרת "ההכשרה", סותרת את ההנחה שעליה ביססו המדריכים מ"היישוב" את עבודתם עם ניצולי השואה, כאשר נשלחו לשכנע בחורים משארית הפליטה לעלות לארץ כדי לחזק את "הישוב" בלוחמים, שחסרו לו במלחמה מול הערבים להקמת מדינתו של העם היהודי בארץ-ישראל. לכן התאמצו במסגרת "ההכשרה" לנתק את החניכים משאר הפליטים, שהזהירו את הבחורים שלהם לא להתפתות לשידולי המדריכים מהארץ ולחשו באוזנם "היחד היהודי היה בעוכרינו תמיד, חייבים להתפזר, להשיל כל סימן יהודי שדבק בנו ולהפליג לאוסטרליה ולניו זילנד. ההתקבצות החדשה בפלסטינה היא אחד התעתועים של ההיסטוריה היהודית" (114).

משום כך תבעו המדריכים מהבחורים להפנות עורף לעברם והציעו להם שיקום באמצעות העתיד המצפה להם בפלסטינה. במלאכת השכנוע הזו התחיל המדריך אפרים עוד כשהיו במחנה בנאפולי: "אדם שעובד במטע: משדד, עוקר יבלית, משקה, חורש, גוזם, תומך גזע נפול, סועד את ארוחתו בצלו של עץ, הוא יהודי חדש" (26). בהזדמנות נוספת שמעו מפי אפרים את פירוט המידות של היהודי החדש: "אפרים התחיל לדבר על המידות שעלינו לקנות בטרם נעלה לארץ. ראש להן, הסתפקות במועט. חלוצים שיוצאים לפני המחנה אינם נצרכים למותרות" (29). וגם בקיבוץ משגב יצחק, שבו נקלטו אחר-כך בארץ, המשיכו המדריכים לגנות את "הדואגים לעצמם" והזכירו לחניכים שעליהם להתמסר ל"שירות האומה" (57). ואכן, סדר היום ב"הכשרה", שכלל עבודה בשדות (בניית טראסות, סיקול אבנים וגיזום עצים) ואימונים צבאיים, לא הותיר זמן לחניכים להציל מהשיכחה את מעט הזיכרונות, שאז עוד יכלו להשיב לעצמם.

רוב החניכים נכנעו לדרישות המדריכים ונטו להשתנות בהתאם למשנתם. ואחד מהם, שכבר האמין שהפך ליהודי חדש, הבהיר לארווין בבית-ההבראה, אשר אליו נשלחו להבריא מפציעה, שעליו לזנוח את ערכי העבר הגלותיים: "באנו ארצה כדי לחיות במציאות - - - באנו ארצה כדי לעבוד את האדמה, להוציא לחם מהארץ, ולא להתמכר לדמיונות. מותר ללמוד תנ"ך, ללמוד ממנו בוטניקה, גיאוגרפיה, היסטוריה, אבל לא לשקוע באמונות הבל, שהתמכרנו להן במשך דורות" (145).

למזלו של ארווין, הניח המדריך אפרים שארווין זקוק לשינה ולא יוכל להשתקם בלעדיה, ולכן כיבד את בקשותיו ומדי פעם שיחרר אותו ליממה או שתיים מהעבודה ומהאימונים כדי לאפשר לו לישון. ייתכן שהיה מסרב לבקשות של ארווין אילו ידע שבאותן יממות של פרישה לשינה נהג ארווין לחלום על הוריו ולהתחבר באמצעות המידע ששמע מהם "אל מראות הילדות הראשונים והצחים" (109), שהם, ולא האימונים ב"הכשרה", היו נחוצים לו כדי להשתקם.

ואכן, ארווין ישתקם לא באימוני "ההכשרה", אלא אחרי שיחזיר לעצמו ביממות השינה הללו את מראות התשתית מילדותו ויגדיר לעצמו את ייעודו בחיים – להמשיך בעיסוקו של אביו ולהיות סופר, אך לא בשפה הגרמנית, שבה כתב אביו ואשר היתה השפה שבה דיברו בבית הוריו, אלא בשפה של סבו ושל כל הדורות הקודמים – העברית, שבעזרתה ישתלב בספרות העברית. ולפיכך מסתיים הרומאן ברגע האופטימי הזה בחייו של ארווין.

תחבולת החיים הכפולים

ארווין איננו היחיד שהצליח במשימת ההשתקמות על-ידי קיום חיים כפולים בתוך "ההכשרה". גם אחרים בחרו להשתקם בדרך זו, במיוחד אם היו בעלי כישרונות מיוחדים. הבולט ביניהם הוא רוברט, ששפתו לא היתה שפת המילים של ארווין, אלא "שפת הקו והצבע", אך ההכרח לנהל חיים כפולים התבטא בתופעה מוזרה בציוריו. אף שטען בתוקף "שהוא רושם בדיוק מה שעיניו רואות, בין השאר כדי להתערות בקרקע זו" – הקרקע של קיבוץ משגב יצחק – והסביר ש"הוא אוהב נופים אלה מהנופים משם באנו" (154), הכחישו ציוריו את קביעותיו אלה. ארווין זיהה בהם "רישומי נוף, לא מכאן. העצים היו טבולים באפלולית לחה ועצב נוטף מהם. - - - מה לעשות והפחם משטה בו ועוטף אותם באפלולית של מקום אחר" (154). בהזדמנות אחרת צפה ארווין בציורים נוספים של רוברט וגם הם הזכירו לו "אנשים אבודים בגטו". ואף שרוברט התעקש שאלה אנשים מהקיבוץ ושהיה נאמן למה שעיניו ראו, מהרהר ארווין: "הוא מצייר את הגטו וחושב שהוא מצייר את משגב יצחק" (188).

בעוד שמזלו של ארווין שפר עליו, כי בשנתו הצליח להיפגש עם הוריו, לשמוע מהם פרטים על ילדותו ונעוריו לפני המלחמה ולקבל מהם עצה על החלטותיו בהווה, היה מצבו של רוברט קשה יותר, כי לא הצליח להיוושע על-ידי תחבולת הכפילות. בעודו סבור שבציוריו הוא "מצייר את משגב יצחק" ואת האנשים בו, המשיך העבר לייסר אותו ולהתגנב לציוריו. את סיבת סבלו גילה לארווין: בסיום המלחמה לא המתין להוריו בביתו של הכפרי, שאצלו הסתירו אותו ההורים, כפי שהיה עליו לעשות, אלא יצא משם לחפש אותם, ולכן בעטיו לא פגש אותם אחרי השיחרור. ואכן, לפני צאתו לפעולה ביקש מארווין, שאם ייהרג בה והוריו יגיעו אחר-כך לחפשו בקיבוץ, ימסור להם את צערו על הטעות שעשה ושבעטיה לא התאחד איתם בסיום המלחמה (189).

ארווין התיידד גם עם בֶּנוֹ – אמן נוסף שגילה בקבוצת "ההכשרה" שלו. בנו ניגן בכינור מגיל ארבע והוריו הועידו לו קריירה של סולן. אך אצבעותיו, שהיו פעם גמישות והפליאו למלא את תפקידן לפני המלחמה, איבדו מגמישותן משום שבשנות המלחמה לא היה לו כינור וגם ב"הכשרה" לא הזדמן לו כינור לנגן בו. ולכן, אף שעמד בכל הדרישות ממנו ב"הכשרה", התוודה באוזני ארווין, שגם הוא מנהל חיים כפולים: "המוסיקה הומה בי בחוזקה, ויש ימים שהיא ממלאה אותי מכף רגל עד ראש, אך מכיוון שאין לי כלי, היא מרעילה אותי. - - - ואני אשאר בעל מום רוחני" (127).

בנו יודע שהשתקמותו תצליח רק אם יחזור לנגן בכינור, כי רק באמצעותה יהיה מסוגל להיות מחובר להוריו ולעברו: "בכל שנות המלחמה, וביתר שאת אחרי השחרור, הכשרתי עצמי לחיים ולא למוות. כל משפחתי, הוריי, האחים, הסבים, הדודים, בני הדודים, כולם הלכו לעולמם ורק אני נשארתי. - - - אני עדיין זוכר את כולם בשמותיהם, אבל איני יכול למנוע את שיכחתם. כל יום אימונים, כל יום של שתילה במטע, אפילו כל יום של לימוד עברית משכיח אותם ממני" (70). לכן מסוגל בנו להסביר יותר מהאחרים את הסיבה שהביאה אחד מהם, את מארק, להתאבד: "יש אנשים שלא יכולים לעמוד בסתירות" (71).

בנו יינצל ממעשה הייאוש של מארק, משום שכעבור זמן קיבל מחבר הקיבוץ כינור בהשאלה ושב להתאמן. הצלחתם או כישלונם להשתקם של בחורים אחרים מחבריו של ארווין ב"הכשרה" (יחיאל, אדוארד ופאול) מוסברת אף היא באופן שכל אחד מהם התמודד עם הסתירה בין דרישת המדריכים, שינטשו את הזיכרונות מעברם ויאמצו לעצמם את דמות "היהודי החדש", לבין הרגשתם שלא יהיה טעם לחייהם אם לא ישמרו בתוכם את הקשר לעבר – להורים ולזיכרונות מילדותם. בהבלטת הדרמה הזו בחייהם של הנערים והבחורים, שהובאו לארץ אחרי ששרדו את השואה, מתקשר הרומאן הנוכחי לרומאן קודם של אפלפלד, "מכוות האור" (1980), שגם בו עסק בסתירה בין ציפיות המדריכים מהחניכים שיאמצו לעצמם זהות צברית לבין אי-יכולתם של החניכים להיענות בפשטות לדרישה כזו.

תהליך החניכה

מאחר שלרוב הפרקים של העלילה, 70 במספר, מבנה דומה – המתבטא במעבר מקטע שיחה קצר בהווה, בין ארווין לבין אחת הדמויות הסובבות אותו, לחלום על פגישה עם הוריו בשנתו – עלול הקורא, המחפש מתח חיצוני בעלילה, לשער שקיימות חזרות בתוכנם של הפרקים ושחסר גיוון בהם. לפיכך צריך הקורא להסתגל לעובדה, שעלילת הרומאן היא בעיקרה עלילה פנימית, החושפת שינוי המתרחש בגיבורים, ובמיוחד אצל ארווין, בתהליך נפשי מדורג ועל פני זמן ארוך. השינוי מתחיל ב"נער שינה" רדום ואבוד ומסתיים בבוגר עֵר המצליח לייצב את זהותו העצמית ולסמן בכך שהשתקמותו הצליחה.

 השתקמות כזו מצדיקה להגדיר את פרקי העלילה המספרים על כך כפרקים המתארים תהליך חניכה של אדם במצבו של ארווין אחרי השיחרור – פליט שהיה צריך לבנות את עצמו מחדש מההריסות של חייו במעמד של מהגר בארץ זרה לו בנופיה, באקלימה ובשפה המדוברת בפי צעיריה – הצברים. ההשתקמות של ארווין הצליחה משום שלא אץ כאחרים ב"הכשרה" לאמץ לעצמו את המקומיות, אלא שקד לחבר בין הסתירות. מפי מכר של הוריו, ד"ר מקס ויינגרטן, ליקט מידע על הבית שבו גדל ועל עבודתו הספרותית של אביו, וגם למד להכיר את היצירה הראשונה והחשובה ביותר של הספרות העברית מפי המורה לתנ"ך בקיבוץ, סלובוצקי. ובמקביל נענה למלא כהלכה את החובות שהציבו לו ב"הכשרה" בקיבוץ.

שני התחומים הסותרים העמידו את ארווין, אחרי שהחליט להיות סופר, בפני ההכרח לבחור באחת משתי השפות – הגרמנית, שהיתה השפה שבה כתב אביו ובה דיברו בבית בילדותו, והעברית, השפה שבה נכתב התנ"ך ובה מדברים בארץ. כצעד ראשון הדביק לשתי השפות כינויים שיבליטו את ההבדל ביניהן – לשפה שבה דיבר עם ההורים הועיד את הכינוי "שפת אֵם" ולעברית התאים את הכינוי "שפת ים". ואף שקבע: "שפת הים היא אמנם שפה חזקה, אבל שפת אֵם חזקה ממנה" (20), החליט להעדיף את העברית, הנחוצה לו יותר לייצוב זהותו העצמית ולהתערותו במולדת.

וגם אחרי שקיבל החלטה זו, הקפיד ארווין לגשר בין הסתירות. בחלומות שחלם בשנתו בלילות המשיך לדלות מפי אימו ומפי אביו פרטים על ילדותו, שמהם הבין את נזקי בחירתם בהתבוללות, ובשעות היום ספג ושפט את החיים בארץ, הממשיכים התבוללות זו תחת מסווה של צבריות – ילידיות חילונית המתכחשת לנכסי הרוח של התרבות הלאומית. לפיכך החל לאמן את עצמו לכתוב באותיות העבריות, התעמק בתנ"ך והחל להעתיק פרקים מתוכו וגם קרא יצירות מובחרות ממדף הספרות העברית החדשה. כפי שמן הספרות בשפה הגרמנית העדיף את יצירותיהם של הרמן הסה וקפקא, כך העדיף בספרות העברית את היצירות של עגנון ובני דורו על יצירתם של יזהר ושמיר, הנודעים מבין סופרי "דור בארץ", כי ביצירתם המוקדמת בלטה מדי, לדעתו, הנטייה הצברית להתרחק מהתשתית היהודית.

וכך צבר ארווין בהדרגה את היכולת לבטא את עצמו בשפה העברית – תחילה כתב משפט עברי פשוט, אחר-כך ניסח רעיון בקטע מורכב יותר ולבסוף כתב סיפור קצר (הוא פרק 67 ברומאן) על "מראות הילדות הראשונים והצחים" (109) בבית הוריו בצ'רנוביץ – "הבית הראשון" שלו. אין זה רק הסיפור השלם הראשון שכתב ארווין בעברית, אחרי שהחליט להיות סופר עברי, אלא גם עֵדוּת שכבר החזיר לעצמו את הזיכרונות שנמחקו ממוחו בשנות המלחמה, ובכך סיים להיות "נער שינה", כי מי שמאגר הזיכרונות שלו מלא איננו יכול להיחשב עוד לאדם המתהלך בחיים במצב רדום.

כאן המקום להעיר, שקיימת חפיפה מושלמת בין תהליך החניכה של ארווין, עד שהפך לסופר עברי, לעדות שמסר אפלפלד בספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיים" (1999), על מכשולים דומים שהיה עליו להתגבר עליהם עד שהפך לסופר עברי. ובעניין זה בלבד – הסיפור על צמיחתו של אדם צעיר מתחתית הסיכוי להתפתח כסופר ועד שהגשים את עצמו במלואו כסופר עברי – רב הדמיון בין הביוגרפיה של ארווין, גיבור הרומאן, לביוגרפיה של המחבר שבדה אותו – אהרון אפלפלד.

ההתחברות לשורשים

ארווין הצליח בהכשרת עצמו להיות סופר לא רק בזכות אימוני הכתיבה שלו בשפה העברית, אלא משום שבמקביל התחבר לשורשים הרוחניים של זהותו היהודית. אף שגדל במשפחה מתבוללת בצ'רנוביץ, להורים שנטשו את הבית המסורתי של הסבים באחד מהכפרים בקרפטים, הרגיש ארווין, שעליו להשיב לעצמו את הקשר להוויה הרוחנית שהיתה בבית הסבים ואשר הוריו המתבוללים ניתקו אותו ממנה. בחלומות בשנתו הוא שואל מדי פעם את הוריו על הסבים, כי הבין שהשליטה בעברית לא תספיק לו להיות סופר עברי, אלא אם כן יצבור תכנים ראויים לבטא בשפה זו. ואכן, הצליח במאמץ רב ועל-ידי ליקוט פרטים שקדני להחיות תמונה מביתו של סבא בקרפטים, שאותו הוא מכנה "מקדש" וגם מתאר חפצים רגילים שהיו בו כחפצי הפולחן – "בקבוק הווישניאק האפלולי, נרות השעווה התמירים, גיגית הנחושת לנטילת ידיים" (109).

חתירתו של ארווין להפוך לסופר מוצגת כניסיון לתקן את הכישלון של אביו. האב ביקש להיות אזרח העולם וגם התאמץ להתקבל בספרות העולם כסופר בשפה הגרמנית, ונכשל בכך. בחלומות מודה אביו בטעותו, ומנחה את ארווין לשאוף להיות סופר, אך במסלול שונה משלו: "בני, אתה בניגוד אליי, ירשת מאמונתם של הסבים והם יורו לך מה לעשות" (107). מעודד מדבריו אלה של אביו, מגבש ארווין את הכרתו הזהותית. אך בניגוד להתקדמותו בשפה העברית ובספרותה שנעה מהעבר להווה, התקדמה התחברותו לשורשי זהותו בתנועה הפוכה – מההווה לעבר.

תחילה רשם את שמות קרוביו מהדור הנוכחי – הוריו (אימו – בוניה ואביו – מיכאל) ומאיר-יוסף, סבו מצד אימו (70). ובשלב מאוחר יותר, אחרי שנודעו לו פרטים גם על אבי סבו, הוסיף לרשימתו את ר' מיכל, שהיה "תלמיד חכם ובעל תפילה" (158). בשלב הזה הבין, שהוא משתייך לשושלת שתרבותה היתה נבדלת וייחדה את העם היהודי עד שהדור של הוריו החליט להיפרד ממנה ולהתבולל בתרבות הכללית. בעשותם כך כמעט וניתקו גם אותו משושלת הדורות ומתרבותה המיוחדת. ולפיכך עליו לתקן אחרי המלחמה מה שהדור של הוריו קילקל לפניה – עליו להתחבר מחדש אל רצף הדורות, כי התחברות כזו היא-היא הגאולה שעליו להגשים, ולא את זו שמדריכיו בהכשרה הגדירו כגאולה לו ולחבריו, כאשר אמרו להם – "הטורייה תביא את הגאולה" (160).

ההשקפה החתרנית

אפלפלד הוא מהיחידים בספרות הישראלית שמזה שנים מתאר בעקביות ביצירותיו גבורה יהודית מסורתית – גבורת יהודי המתאמץ לשמור על זהותו העצמית בעולם שסופה קוסמופוליטית בצורותיה האופנתיות השונות מפתה אותו להתבולל ולוחצת עליו להפנות עורף למורשתו הלאומית.

יתר על כן: בדמותו של ארווין גילף אפלפלד את דמות-השלֵמוּת שהספרות הישראלית עדיין מתחמקת ממנה – דמות גיבור השב לזהותו היהודית. שיבה כזאת מצטיירת עדיין בהוויה הישראלית הנוכחית כעיכוב למגמה שנולדה בשנות "היישוב" – לברוא "יהודי חדש". מאוחר יותר בשנות המדינה כבר מחקו את המילה "יהודי" והציבו במקומה את המילה "המתקדמת" יותר – "נורמלי". ומאז שבוצע הניתוח הסמנטי הזה, כל מי שמעז לזהות את עצמו כ"יהודי", גם אם הוא חילוני באורחות-חייו, נחשב כנחשל ונחשד כ"גלותי", כ"לאומני" וכ"גזעני", וכל מי שמגדיר את זהותו כ"ישראלית" נחשב ל"נאור", ל"הומניסט" ול"איש העולם הגדול" – או בקיצור: ל"נורמלי".

ואכן, על-ידי חשיפת עולמו הנפשי של ארווין, המתקדם נגד הזרם ומתחבר לשורשי זהותו, ביצע אפלפלד במודע מעשה חתרני ברומאן הזה, כי הבליט בו, שבגבורה חונן דווקא "נער השינה", אשר היה בשיא חולשתו בסיום השואה, גם ריק מכל זיכרון אישי וגם מנותק משורשיו היהודיים, אך מכיוון שהבין את חולשתו ולחם בה, זכה לממש את הגאולה במולדת של עמו. ואילו הצברים שייחסו לעצמם איתנות, בזכות היותם בני הארץ הזאת מלידה, ואשר התנשאו על שארית הפליטה, הינם עדיין כה רחוקים מהגאולה השלמה, כי זו לא תהיה לעולם שלמה אם לא תהיה גם רוחנית, ולא רק גשמית.

בגעגועיו של הגיבור אל הבית של הוריו ובחתירתו להתחבר דרך הוריו אל הבית המסורתי של סבא ביטא אפלפלד את השקפתו, שהתרבות אשר אותה היה רוצה לראות במדינת-ישראל צריכה למזג בתוכה את נכסי התרבות היהודית מבית סבו עם נכסי התרבות הכללית שהיו בבית החילוני של הוריו. כלומר: בניגוד לאידיאל המשכילי שהציע יל"ג בשירו "הקיצה עמי" – "היה אדם בצאתְך ויהודי באוהלֶך" – מציע אפלפלד פתרון פחות סכיזופרני למשבר הזהות היהודית שהולידה תנועת ההשכלה העברית: "היה יהודי ואדם בצאתְך ובאוהלֶך".

בכך השמיע אפלפלד ברומאן זה, השני אחרי "והזעם עוד לא נדם" (2008), תגובה ביקורתית על ההשקפה הגשמית והמגושמת של א. ב. יהושע, שהועיד למדינה מטרה מוגבלת מבחינה יהודית וזרה מכל בחינה גם לציונות – את השאיפה ל"נורמליות".

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו החדש – "השאננות לציון בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-20 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

אהוד: כל בוקר, כאשר אני מתעורר משנתי, ולעיתים גם חולם על בני-משפחתי ועל הבחורות שאהבתי, בבגדים ובלעדיהם, אני מברך את עצמי על כך שיש לי זהות והיסטוריה עברית ארצישראלית, ואינני נזקק לכל הבבל"ת האפלפלדי וחסידיו כדי להיות סופר עברי. כן, עברי. היהודי שבי כלול בעברי שבי, והעברי של דורנו בארץ הוא אולי היצירה היהודית החשובה ביותר בדורות האחרונים. למעט, אולי, אחרוני סופרי האידיש, כבשביס-זינגר.

אכן, אפשר לעשות קריירה לא רעה מהלגלוג על הלוקאליות העברית ומההתרפקות על "נכסי התרבות היהודית" שכביכול בגדנו בהם. לא בגדנו. אימצנו את מה שמתאים לספרות ולתרבות הישראלית העברית החדשה; ואם חיינו התרבותיים בארץ-ישראל [למשל, הזמר העברי] הם צורה חדשה של "התבוללות", ממש כזו של הוריו דוברי הגרמנית של ארווין בצ'רנוביץ' – אזיי אני קוגלאגר (מיסב-כדורים), ואפלפלד, עד היום – פליט בִּרשות העברית! – שזה, אגב, מקצוע לא רע.

עדיין אני זוכר כיצד בביקורו הראשון בישראל נפגש סול בלו עם קהל סופרים שלנו בספרייה של השגרירות האמריקאית בתל-אביב [שממוקמת ליתר ביטחון סמוך לחוף הים, אם יהיה צורך בפינוי-חירום. בירושלים אין שגרירות כי מימים ימימה ארה"ב אינה מכירה בה כבירת ישראל אלא כולה בעיניה שטח כבוש על ידינו, בניגוד להחלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947] – וכאשר הציג אהרן מגד, דומני, בגאווה את סול בלו בתור סופר יהודי אמריקאי, כלומר משלנו, מיהר הלה לתקן אותו ולומר שהוא סופר אמריקאי ממוצא יהודי!

* * *

רות ירדני כץ

כדור ורגל ובלי ידיים

אהוד שלום. הנה משהו שונה, אחר. האם גם אתה עוקב?

"כל מה שאני יודע על מוסריות ומחויבות האדם, אני חייב למשחק הכדורגל." אלבר קאמי, סופר ופילוסוף.

"הסוציאליזם בו אני מאמין הוא כזה שבו כולם עובדים אחד בשביל השני וכולם מקבלים חלק מהשלל. ככה אני מבין כדורגל, כך אני מבין את החיים." ביל שאנקלי, מאמן ליברפול.

"התאהבתי בכדורגל כפי שהתאהבתי יותר מאוחר בנשים; בלתי מוסבר, בלתי ביקורתי, ללא טיפת מחשבה על הכאב וחוסר המנוחה שדבר זה יביא לי." ניק הורנבי, סופר אנגלי.

לפני כמה ימים נהג מונית שהסיע אותי סיפר לי שבנו בן התשע שייך למועדון הילדים של בית"ר ירושלים, וכל מה שיש לו בראש זה כדורגל. הוא משחק בסלון, במרפסת, ברחוב ובכל מקום ולכל מקום מלווה אותו כדור. הילד בן התשע החליט ויודע שהוא יהיה כדורגלן ומשאלתו היא שיהיה מפורסם ועשיר.

כדורגל הוא המשחק הפופולרי ביותר שסוחף מיליונים של בני-אדם ברחבי העולם ויש לכך סיבות. כמעט כל ילד יודע לשחק כדורגל. משחק שאפילו היום אין בו השקעה כספית. אם אין כדור אמיתי אפשר לאלתר. לקחת עיתונים או סמרטוטים ובעזרת דבק יוצרים כדור. כך ילדי העניים שיחקו פעם. הם המציאו כדור. בכל מקום אפשר להציב ארבעה מקלות ויש שני שערים. משחק זה הוא משחקם של כל ילדי העולם בגלל שהוא משחק עממי, סוחף, מלהיב, יצרי, תחרותי ובלתי צפוי. מה שצריך זה כדור, שתי רגליים, אסור להשתמש בידיים ולהכניס את הכדור לשער.

החוקים המודרניים של הכדורגל עוצבו ונכתבו בשנת 1848 באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה. מאז המשחק התמסד ונוסדו מועדונים ולכל מדינה, עיר, בית-ספר, מכללה, אוניברסיטה היתה ויש קבוצה משלה שיצגה ומייצגת אותם. ואיך אפשר קבוצת כדורגל בלי אוהדים?

לכל קבוצה יש אוהדים נאמנים שמלווים אותה לכל משחקיה בכל מקום. עד כדי-כך שהמחיר לא חשוב. הם מצויידים בכל מה שצריך כדי לעודד את הקבוצה האהובה עליהם.

נדלג על פרק האלימות של האוהדים, שהיא תופעה עצובה ומעליבה.

האוהדים לא רק סוגדים לקבוצתם אלא גם לשחקנים בודדים, כמו לפלה האגדי מברזיל. בשנת 1958 בהיותו בגיל 17 קבוצתו זכתה בגביע העולם בשבדיה, והעולם הריע לו ועקב אחריו לאן שפנה במשך שנים ועד היום פלה הוא פלא.

השחקן הידוע דייגו מרדונה מארגנטינה נולד למשפחה ענייה בפרבר עוני. בגיל תשע הצטרף לקבוצת ילדים מקומית בשם "הכוכב האדום" ובתוך זמן קצר הוא וחבריו הקימו קבוצה משלהם. הם היו כל-כך טובים ומוכשרים שכל הקבוצה צורפה למחלקת הנוער של "ארחניטוס ג'וניורס". מרדונה הפך לכוכב בהיותו בן 16. הרבה שמות גדולים מפארים את היסטוריית והיסטריית הכדורגל. גם לנו היו ויש כמה שחקנים בלתי נשכחים כמו: חודורוב, סטלמך, שפיגל, שפיגלר, מלימיליאן, אוחנה, רביבו, בניון ועוד.

כיום תעשיית הכדורגל מגלגלת מיליארדים. מי שמגיע להיות מאמן ושחקן בליגה לאומית זוכה ליחס של סלב ולמשכורת בשמיים. למשל, רונלאדו הברזיאלי, שאת כשרונו גילו כאשר שיחק בחוף הים, ודייוויד בקהאם האנגלי שעושה מיליונים לא רק מכדורגל, גם מפרסומות. הם לא היחידים. להיות כדורגלן מהשורה הראשונה זהו מקצוע מכובד שלא לדבר על ההכנסה האדירה.

בחודש מרץ 1984 ראיינתי שני שחקני כדורגל ל"ארץ שלנו", שאז היו הכוכבים הגדולים של קבוצת בית"ר ירושלים, ובארץ בכלל. את אורי מלמיליאן ואת דני נוימן. יוסי שטרן היה איתנו והשתעשע ברישומים של השניים ובעוד כמה ציורים שמתארים את המשחק והאווירה במגרש. בסוף הראיון שאלתי את אורי מלמיליאן:

"ומה עם אמונות טפלות?"

מלמיליאן השיב: "לכל שחקן יש את האמונה הטפלה משלו. אחד מכניס שום לתוך נעליו, אחד מלח, אחד ספר תהילים קטן והרבה נכנסים למגרש ברגל ימין. כאשר החבר'ה שואלים אותי מדוע אינני נכנס למגרש ברגל ימין, אני משיב, צריך שתי רגליים."

ברגע זה של החיים מתקיימת אליפות העולם בדרום אפריקה, וכל אוהבי הכדורגל בעולם צופים בקבוצות הטובות ביותר ובשחקנים הטובים ביותר ומתרגשים איתם בהצלחות ובוכים איתם בכישלונות. אפילו אלה שאינם "מכורים" למשחק כמוני, ואין לי קבוצה משלי אני עוקבת בסקרנות מי ניצח, מי הפסיד מי הקבוצה שעוזבת ומי תעלה לשלב הבא. ההתעניינות היא גדולה.

אני מצפה לחצי הגמר ולגמר שלב מכריע שבו העולם כולו ישבות וכל הבעיות הכי-בוערות ימתינו עד שנדע מי אלופת העולם.

אהוד: הקשר שלי לכדורגל ולכוכבי-העבר הוא שבכיתה ו"ו בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה ישבתי לשולחן אחד עם נחום סטלמך, שלא הפסיק לכדרר, בהפסקות וגם בשעות אחרות. הוא היה מעתיק ממני בתנ"ך ובעברית, ואני ממנו בחשבון. אימו דאגה מה ייצא ממנו והביאה לדוגמה אותי, את ג'אד נאמן ואת זאב קליין-קינן ז"ל. לימים, כשהתפרסם, אמרה אימי, "תראה איך נחום הצליח, ומה אתה?"

תהא נשמתו צרורה בצרור הכדורים שהכניס, גם בראשו, לכל השוערים של קבוצות המדינות שעימן התחרינו. היום, כשאני מספר עליו בבתי-הספר, כבר לא יודעים מי הוא היה.

אחרי המונדיאל אני כמעט שלא עוקב. זה משעמם אותי, וכיום לא נותר לי אלא לקנא בכושר הגופני של השחקנים, ואולם אולי בכל זאת לעקוב אחר המשחקים האחרונים, הדרמטיים.

* * *

אדון דניאל

שתי זוויות הכותל

יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם. כתבת של אחת מרשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם ביקרה בירושלים, וכפי שכל אורח בעיר עושה במוקדם או במאוחר דרכו לכותל, גם היא הגיעה לפנות ערב, לאחר יום מעייף בעיר המרתקת ירושלים, אל הכותל. היא התבוננה במרקם האנשים השונים העומדים למרגלותיה של החומה ההיסטורית הגבוהה, צפתה בעניין בכל אותם מאמינים שבאדיקות נעים ומזמרים מי בקול ומי במלמול את התפילות שבלבם כלפי בורא עולם.

במיוחד הרשים אותה איש הלבוש בגדי יום-חול רגילים ללא קישוטים והוא נע ומתנדנד לכל הכיוונים בדבקות יתרה ופנים מלאי כאב. הוא עשה את שחשב ושנראה לאורחת כרצון הבורא. היא צפתה בו בעניין רב שעה ארוכה. האיש גמר את התפילה קיפל את טליתו והחל לצאת לכיוון הדרך המוליכה העירה. היא עקבה אחריו מעט ואחר כמה דקות אזרה אומץ וניגשה אליו. בירכה אותו לשלום והציגה עצמה, ביקשה את רשותו לשאול אותו כמה שאלות.

האיש החזיר לה מבט מצודד ואישר בנענוע ראש יהודי טיפוסי שאין דרכו אצה לו והוא יענה ברצון לשאלותיה.

"האם אתה מתפלל ליד הכותל לעיתים קרובות?"

"כן," הוא ענה "יום-יום כבר ארבעים ושלוש שנים."

"ועל מה אתה נושא תפילה – מה אתה מבקש מבורא עולם?"

 האיש נשם עמוק וענה – "שאהיה בריא – שילדיי יצליחו בעבודתם, שתהיה הפרנסה מצוייה למשפחתי – שלא יהיו מלחמות ושנגור עם שכנינו בשלום."

ואז שאלה אותו: "כל יום את חוזר על אותה תפילה?"

"כן בהחלט!" ענה.

"ומהי הרגשתך לאחר התפילה הכנה הזו, כיצד זה נראה לך לאחר ארבעים שלוש שנים?"

ללא היסוס הוא ענה בקול בוטח ושקט: "אני מרגיש – שאני מדבר אל הקיר!"

בביקורי האחרון התאכסנתי במלון המלך דוד בירושלים לא רחוק מרחבת הכותל. אינני יהודי דתי או שומר מצוות בכל זאת ירדתי לבקר את המקום הקדוש לכל כך הרבה אנשים בעולם כולו. בעת לכתי ראיתי איש כבן שישים או קצת יותר הולך באותו כיוון. ראיתיו בחדר האוכל במלון ושמעתי מן האנגלית שלו שהוא יהודי דרום אפריקאי. עיניי עקבו אחריו ממרחק מה. הוא ניגש לכותל השעין עצמו ומלמל: "אלוהים, אני אלמן, ויש לי בת אחת והיא כבר מתקדמת בשנותיה. בבקשה עשה עימדי חסד – מצא לה חתן בכדי שבעודי בחיים אזכה לראות נכדים – אנא ממך!"

וכמקובל רשם את בקשתו על פיסת נייר והתרומם על קצות אצבעותיו להכניס את הפתק בין חריצי הקיר הענק, יען כי נאמר לו כי ככל שיצליח לשים הפתק גבוה יותר – בקשתו מהכל יכול תגיע אליו מהר יותר.

בעת שירד מעדה כף רגלו והוא נפל אחורה על הרצפה הקשה ונחבט. איש גבה קומה, בערך בגיל ארבעים, שעמד מאחוריו, חש אליו לעזרה והרימו מהרצפה ושאל לשלומו ודאג להשקותו מעט מים שהיו בבקבוקו. הזקן הרגיש קצת פיק ברכיים וליבו פעם מהר, אבל בעיקרון אמר לצעיר שעזר לו שהוא בסדר. הם נכנסו לשיחה קצרה באנגלית, ואזיי התברר שהאיש הצעיר הוא יהודי מקנדה המבקר בארץ ישראל וכי גם הוא מתגורר במלון המלך דוד, שאינו מלון זול, בירושלים, מלון רק אנשים אמידים מתגוררים בו.

ואז שאל הזקן את הצעיר אם הוא יכול להזמינו לקפה או למשקה במלון אחר-הצהריים, כמחווה על העזרה שהושיט לו כשמעד. תשובתו החיובית של האיש הצעיר שימחה את לבו של הזקן, ואמנם הוא ביקש מן המלצר הראשי לארגן עבורם שולחן במרפסת המלון המשקיפה על נוף העיר העתיקה. לכשישבו שני הגברים ולגמו מן המשקה וטעמו את העוגה שהוגשה להם, נכנסה בתו של הזקן למרפסת וכמובן שהוא הכיר לאיש הצעיר את בתו הנאה.

סוף מעשה, השניים נישאו שישה חודשים לאחר מכן ובאה המנוחה למשפחה. ומכאן לומדים אנו כי לכל כותל שתי זוויות.

סידני, ‏יום ראשון, 30 מאי 2010

* * *

אהוד נצר: לקורות משפחת סגל בפתח-תקווה

אהוד שלומות,

דודי, נח עמינדב בן-טובים (אגב היום, (24.6) יתקיים בבית התפוצות כנס של כל משפחת בן טובים, הוא מצאצאי אייזיק שעלה לארץ עם חובבי ציון בשנת 1890, והיה נשוי במשך כחמש שנים לצילה סגל, לימים אימו של ביבי.

נח, יליד ירושלים (1909), חי באותן שנים בלונדון, והקשר בינו לבין צילה הסתיים לאחר שנסעה לארה"ב בימי הבליץ, ב-1942 לערך.

אם יש מישהו מצאצאי משפחת סגל בפתח תקווה שיוכל לסייע לנו במידע על צילה, לפני או במשך תקופת נישואיה הקצרים, וככל הנראה גם הכושלים, עם נח, אשמח ליצור קשר איתו/איתה.

בברכה

אהוד נצר

 נ.ב. הסניף הפתח-תקוואי של המשפחה הם צאצאי פרידה לבית בן טובים ושאול ליפשיץ, שנישאו ב-1899 וילדיהם היו אהובה, משה, זהבה, חנה, יהושע ושפרה.

* * *

מיכאל רייך: שפתיים יישק לחיימקה שפינוזה

ברצוני להביע התפעלות אין קץ מהעיצוב האמנותי של השיר שפירסמת, אהוד, בגליון 555, וכוונתי כמובן לשיר של חיים שפינוזה, שיר פטריוטי,

פשוט: שפתיים יישק

וטעם מצויין

מיכאל רייך

הנהו אפוא שוב:

שיר פטריוטי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בקצה המעי

עומד לו אי

של קקה

להיות

או לא להיות

זו השאלה

תם חירבון

בוקר

בהטלת אבן

של אללה יִרְחַמוֹ

אדוארד סעיד

סעיד קולוניאליזם

קולוניאליזם הוֹמִי קֵי בַּאבַּא

הוֹמִי קֵי בַּאבַּא

פְּשְׁששששש

בל"ג בעומר משתינים על המדורה

גם זה גשם בישראל השחונה

משתינים על המדינה

* * *

"טוב לכשול בייעודך מהשלים יעוד לא לך!"

שאלה: במבט לאחור, אתה מרגיש שהגשמת את הייעוד ששמת לעצמך בתחילת דרכך כמוזיקאי?

שלמה בר: יש באלבום החדש ["בסוד תפילת ערער"] שיר שכתב אהוד בן עזר, שבו נאמר: "טוב לכשול בייעודך מלהשלים ייעוד לא לך." האמנתי שיש לי מטרה מסויימת, והתמדתי בה, ולא לי לומר אם הצלחתי או נכשלתי אבל לבטח לא סטיתי מאמונותיי ולא ניסיתי לזכות ביותר הצלחה בכך שאאמץ דרך שאינה שלי. בזה אני מרשה לעצמי להתגאות.

[מתוך הראיון של טל פרי עם שלמה בר: "לא בר-חלוף", לקראת המופע החגיגי "בסוד תפילת ערער" שנערך בשוני ב-24.6. הראיון נדפס ב"גלובס", תרבות, 23.6.10]

אהוד: המשפט שמצטט שלמה בר מהשיר שלי "וככה אנשקך", שגם נתן לאלבום ולמופע את שמו, "בסוד תפילת ערער" – הוא ציטוט שלי, בשיר – של אמירה של גתה, ואולי של שילר, משפט שעליו היתה (לפני יותר מחמישים שנה) טוני הלה ז"ל, מנהלת בית הספר תיכון חדש בתל-אביב, והמורה שלנו לספרות כללית, היסטוריה ואמנות – חוזרת שוב ושוב בקולה הייקי באוזניים ה"צבריות" שלנו. הנערה שישבה לידי אז  בכיתה, ואשר לה כתבתי לימים את השיר – נפטרה בטרם מלאו לה שבעים, ובשבוע שעבר נפטרה אימה בת התשעים ושבע.

* * *

קו פרשת המים של "בסוד תפילת ערער" הוא השיר השביעי, "וככה אנשקך". כאן, בלחן הדיבורי של בר לטקסט הדחוס והאפל של אהוד בן עזר, מתחיל הפרק הכהה והכבד של האלבום. רכי הלבב עשויים לפרוש ולחפש הנאות מיידיות יותר, אבל האמיצים ומיטיבי הלכת ישמחו לגלות אחרי "וככה אנשקך" שני קטעים ארוכים ויפים שבהם המלים הקשות של נתן אלתרמן ("שיר לאשת נעורים") ואבן גבירול ("שחר אבקשך") פוגשות לחנים אטיים ומדיטטיביים של בר, השפעות נהדרות של מוסיקה הודית, ואת הצליל העשיר של "הברירה הטבעית" (מנשה ששון – סנטור, ניר סרוסי – כינור, אילן אביב – בס, יעל אופנבך – טבלה, וכמובן בר ובן עמי).

[בן שלו: האלבום החדש של "הברירה הטבעית". מוסף "גלריה", "הארץ", 21.6.10].

* * *

שאלה: מה משמעות "בסוד תפילת ערער", שם האלבום שלך?

שלמה בר: זאת שורה שמצאה חן בעיניי מתוך השיר "וככה אנשקך". יעל [אופנבך], אשתי, הפנתה את תשומת ליבי לשיר, שאת מילותיו כתב אהוד בן עזר, שמתאר מערכת יחסים בין גבר לאישה לאורך שנים, עם כל הפחדים, האהבות, הבגידות והתשוקות. את תפילת ערער הוא שאב מספר תהילים.

[מתוך כתבה-ראיון של גל עברי עם שלמה בר "כמו צמח, בר" לקראת השקת אלבום חדש של הברירה הטבעית "בסוד תפילת ערער", זאפה אמפי שוני, 24.6.10. נדפס ב"פוסט", תרבות, מאותו תאריך].

* * *

אהוד בן עזר

וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", "אסטרולוג", 2005

* * *

מתי פורסם השיר של מיאקובסקי?

לאהוד יקירי, שלום רב,

השיר של מיאקובסקי מאוד ריגש אותי. אך לפי התאריך המודפס עליו נראה שמעולם לא פורסם...

בברכה,

אריק ברהום

ציטוט מגיליון 555: השיר "פורסם בעיתון היהודי 'השחר' (ווֹסְחוֹד) בתאריך 30/02/1913."

* * *

שבוע טוב אהוד,

נהניתי (או נכון יותר – נדהמתי) משירו של מיאקובסקי שפירסמת בגיליון 555. האיש הזה זכאי לאנדרטה שתוקם בארץ לזכרו ולכבודו!

תודה לך על פרסום השיר ותודה ליואל נץ על התרגום המעולה.

אולם ידיד ששלחתי אליו את השיר הסב את תשומת לבי לשגיאה שנפלה בפרסום: ציינת כי השיר התפרסם ב-30 בפברואר 1913. גם בשנת 1913 לא היו 30 ימים בחודש פברואר...

המשך להעשירנו בחומר מעולה, כרגיל.

כל טוב ותודה,

מיכה עמית

* * *

ד"ר חנן טאובר: בזכות "תש"ח" של קניוק

לאהוד בן עזר שלום רב,

להלן שתי הערות:

א. מאמרו המעניין של זאב גלילי [הצרופה לגיליון 555] מן הראוי שיתורגם לאנגלית ולשפות האירופיות האחרות ויופץ בחו"ל. אמנם שונאינו ממילא מאמינים רק ל"נראטיב" הפלשתינאי אך כדאי שמי שעדיין מסוגל לחשוב יקרא גם משהו אחר. אולי כדאי להביא את המאמר לידיעת משרד החוץ הישראלי שיפיץ אותו.

ב. "תש"ח" של יורם קניוק. קראתי בנשימה אצורה את הספר. בשום פנים ואופן אין לראותו כמניפסט אנטי ציוני אלא כתגובה פוסט-טראומטית, והדבר לא נאמר חלילה לגנאי. הלחימה הנוראה, העייפות, קבורת החברים המתוארים בספר, הן סיבות קשות דיין לתגובת "הלם קרב" או פוסט-טראומה, ואין ספק שיורם קניוק הצליח להעביר בספרו את התחושות הקשות האלה, תגובה לגמרי טבעית ללוחם שטרם מלאו לו 18 שנים.

בברכה,

ד"ר חנן טאובר

* * *

יהודה סגל: למי יש חומר לתולדות כפר יונה?

אולי יש בידך חומרים, מסמכים ו/או תמונות לתולדות כפר יונה. אנחנו, קבוצת מתנדבים גימלאים, כותבים ספר על כפר יונה (עבר, הווה ועתיד) ומעוניינים בחומר מתאים.

כל הכבוד לך על המפעל היפה שהנך עושה בכתיבה ואיסוף כתבות מענינות למען הציבור הרחב. ישר כוחך.

בתודה והוקרה, שבת שלום,

יהודה סגל

* * *

חידון משוררים של המכתב העיתי

מאיזה ספר שירים של איזה משורר עברי

לקוחים שני בתי השיר הנפלאים הללו:

חֶלְקַת צִלְצֵל מְגוֹרָנִית עוֹד תִּתְבָּרֵך

בִּוְלַד כְּרָיִים שֶׁל סְרָק: שֶׁהִלְגִיזָם

קִלְּשׁוֹן בָּרָק יָבֵשׁ בְּלֵיל קָרָה לִבְשׂוֹר

שְׁמוּעַת אָבָק פּוֹרְחָה אַבַּעְבּוּעִים. אִוְשַׁת גָּזַם

לִדְבַר כַּרְעֵי צְרָצַר בַּעֲשָׂבוֹת, וּלְהִים

הָעוֹף אֶל לֵיל הֱיוֹת הָרַעֲוָה וְהַקְפָדָה

וַאֲבִיוֹנַת מֻרְאָה אֲשֶׁר גָּרְסָה לְתַאֲוָה –

תִּבְלַע שָׂדֶה אֶת נְחָשֶׁיהָ לִלְבָבָהּ.

המשיב תשובה נכונה יקבל כפרס את "ספר הגעגועים"

בגיליון 551 מיום 10.6.10 פירסמנו לראשונה את שיר החידה הזה ועד היום לא התקבלה תשובה נכונה. כדי לעזור למתקשים נציין שאת השיר כתב לא אהרן אמיר, לא יונתן רטוש, לא אנדד אלדן, לא גרשון שקד, לא בנימין גלאי, לא איתן איתן, לא אברהם שלונסקי, לא אבות ישורון, לא גרשם שוקן, לא דוד אבידן, לא בנימין הרשב וגם לא ח.נ. ביאליק. השם הפרטי של המשורר מתחיל באות דל"ת.

* * *

יוסי גמזו

חִידָה בְּשָחֹר-לָבָן

לְאָנֶקְדּוֹטָה זֹאת, לַמְרוֹת שֶפִּרְסְמוּהָ

גַם עַל גַּלֵּי הָאֶתֶר גַּם בָּעִתּוֹנוּת

לֹא שָׂם אִיש לֵב – מָה שֶלְּגַמְרֵי לֹא תָמוּהַּ

בְּעַם בּוֹ סְקוּפִּים מֻנְחָתִים בְּסִיטוֹנוּת.

אֲבָל עֻבְדָּה: הַלְּבָנִים, בְּשֶצֶף-קֶצֶף

הָדְפוּ הַחוּצָה, בְּלִי רַחֵם, אֶת הַשְּחוֹרִים

שֶבְּשִבְתָּם בֵּינָם רָאוּ אֶת שִׂיא הַחֶצֶף

שֶל נֶטַע זָר הַדָּג בְּמַיִם עֲכוּרִים.

אַתֶּם וַדַּאי חוֹשְבִים שֶבְּעִדַּן אוֹבָּאמָה

אֶת מוֹרַשְתּוֹ שֶל מַרְטִין לוּתֶר קִינְג שוּם אִיש

כְּבָר לֹא יָעֵז בְּאַרְקֶנְסוֹ אוֹ אָלַבָּאמָה

לָשִׂים לִצְחוֹק וּשְחוֹרֵי-גֶּזַע לְהַכְפִּיש.

אַךְ זֶה בִּכְלָל לֹא זֶה, לֹא בְּהֶקְשֵר דְּלִיק-אֵש כֹּה

יָצְאוּ הַלְּבָנִים הַנָּ"ל בַּחֲמָתָם

לִכְפּוֹת אַפַּרְטְהַיְד עַל שְחוֹרִים וּלְגָרֵש כֹּה

אֶת הַשְּחוֹרִים מִטֶּרִיטוֹרְיַת שְלִיטָתָם.

מָה שֶלְּרֶגַע לֹא מִתֵּן אֶת הַהִיסְטֶרְיָה

שֶכֵּן בְּלִי קֶשֶר לְטִיבוֹ שֶל הַהֶקְשֵר –

אֶת הַשְּחוֹרִים, מִן הַמֶּרְכָּז לַפֶּרִיפֶרְיָה

הַלְּבָנִים הַהֵם גֵּרְשוּ, בְּלִי שוּם הֶכְשֵר.

וְכָאן נִדְמֶה לָכֶם כִּי מְדֻבָּר בְּעֶצֶם

בְּמֻסְלְמִים בְּהִירֵי-צֶבַע (יַחֲסִית)

שֶבְּדַארְפוּר תָּקְפוּ שְחוֹרִים תְּקִיפָה נִמְרֶצֶת

וְשֶשַּלִּיט-סוּדָאן נֶגְדָּם אוֹתָם הֵסִית.

אֲבָל גַּם זֶה לֹא זֶה, כִּי לֹא אוֹתָהּ הַסְּצֵנָה

גָרְמָה לָהֶם, לַלְּבָנִים בַּחֲמָתָם

לִכְפּוֹת אַפַּרְטְהַיְד עַל שְחוֹרִים כְּצַעַד-מֶנַע

שֶיַּבְרִיחֵם מִטֶּרִיטוֹרְיַת שְלִיטָתָם.

וְאִם יָצְאוּ הַלְּבָנִים בִּצְרִיחוֹת-בֶּלַע

מִדַּעֲתָם וּמִכְּלֵיהֶם הֲרֵי –  אוֹיָה! –

אִם הַשָּחֹר עַל גַּב לָבָן זֶה סְטַיְל מַנְדֶּלָה

אָז הַלָּבָן עַל גַּב שָחֹר זֹאת אַפְלָיָה.

אִם כָּךְ אַתֶּם אוּלַי סְבוּרִים שֶלֹּא אוּטוֹפְּיָה

הוּא דִין קְלִיטַת עוֹלִים כְּאֶבֶן לַבִּנְיָן

וְשֶצְּרִיכִים הָיִינוּ בְּעוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה

לִנְהֹג אַחֶרֶת – וּבָזֶה הוּא הָעִנְיָן.

אַךְ גַּם הַפַּעַם אֵין זוֹ כְּלָל סִבַּת הַקְּרִיז בּוֹ

יָצְאוּ אוֹתָם הַלְּבָנִים בַּחֲמָתָם

לִכְפּוֹת אַפַּרְטְהַיְד עַל שְחוֹרִים וּלְהָנִיס בּוֹ

אֶת הַשְּחוֹרִים מִטֶּרִיטוֹרְיַת שְלִיטָתָם.

כָּךְ שֶגַּם זֶה מֻפְרָךְ וְלִפְנֵיכֶם נִפְרָשׂ כֹּה

כְּמוֹ הוֹרָאוֹת שִמּוּש בְּסֵפֶר manual

נִחוּש אַחֵר: שֶמְּדֻבָּר פֹּה עַל הַפְיַאסְקוֹ

שֶל אַפְלָיַת בְּנוֹת סְפָרַדֵּי עִמָּנוּאֵל.

כִּי לֵצָנֵי הַדּוֹר אוֹמְרִים שֶאֵין לִשְכֹּחַ

שֶאִם בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל אָמְנָם קֻנַּן

על "סָרָבִים וְסַלּוֹנִים" (מִין קוֹץ וָחוֹחַ)

הֲרֵי בַּסַּרְבָנִים שֶל סְלוֹנִים עַסְקִינַן...

רַק שֶגַּם זֶה אֵינֶנּוּ פֵּשֶר חִידָתֵנוּ

בִּזְמַן שֶבּוֹ שוֹלְפִים מִתּוֹךְ בַּקְבּוּק דָּתִי

בְּכָל סִכְסוּךְ וְכָל קְטָטָה בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ

אֶת הוֹד מַעֲלָתוֹ הַשֵּד הָעֲדָתִי.

כִּי הָאֱמֶת הִיא שֶאוֹתוֹ גֵרוּש בַּרְבָּרִי

שֶבּוֹ הִבְרִיחוּ לְבָנִים אֶת הַשְּחוֹרִים

חָל בָּאֲגַם הַמְּלָאכוּתִי שֶבַּסָּאפָארִי

שֶל רָמַת-גַּן, מַמָּש לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים.

אַךְ דַּוְקָא לֹא בֵּין בְּנֵי-אֱנוֹש שוֹנִים בְּצֶבַע

כִּי אִם בֵּין שְנֵי גְּוָנִים שוֹנִים שֶל בַּרְבּוּרִים,

מָה שֶמַּרְאֶה שֶלְּעִתִּים גַּם חֵיק-הַטֶּבַע

הוֹפֵךְ זִירָה לְגִלּוּיִים מְכֹעָרִים.

כִּי מִסְתַּבֵּר שֶגַּם בְּנוֹף שֶל אַגְמֵי מַיִם

מְלָאכוּתִיִּים וּמַרְהִיבִים לְתַלְפִּיּוֹת

עוֹד יֵש עוֹפוֹת הַמַּצְרִיחִים עַד לֵב שָמַיִם

אֶת דְּבֵקוּתָם בְּהַפְרָדוֹת מְלָאכוּתִיּוֹת

בָּהֶן בִּמְקוֹם שִירַת-בַּרְבּוּר שֶל סוֹבְלָנוּת

צוֹרְמִים צְלִילֵי שִירַת-בִּרְבּוּר (וְגִזְעָנוּת...)

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום הראשון

14.3.93. יום ראשון. נתב"ג. 9.20. יושב במטוס בואינג 767 לקראת ההמראה לציריך. טיסת אל-על 347. לראשונה בחיי יוצא לחו"ל לבד. טוב, הגיע הזמן, כמו שאמא אומרת: "אתה כבר גדול."

ב-7.00 נפרד מיהודית, ונוסע עם בן, ועם בן-דודי אורי במכוניתו, לנתב"ג. נפרד מהם, מוסר את המזוודה בתקווה לראותה שוב בליסבון. מבלה שעה קלה בחנות הנעליים, לא מוצא ריבוק וקונה לי זוג אדידאס. אחר-כך חבילת טבק למקטרת, קרם-איפור ליהודית, ועוד. משאיר הכל למשמרת. פוגש את לאלה אחותי [העובדת באל על], שנכנסת ברשות לאזור הפטור ממס, יושב איתה עוד כמחצית השעה, שותים קפה.

המטוס ריק-למחצה. אני ליד החלון מימין, בירכתיים. המושב לידי ריק. שומע מוסיקה קלאסית. פרלמן, קונצרט לכינור של בטהובן. לפני כחמישים שנה, ואני ילד בן שבע או שמונה, באתי עם אבא בנסיעה במשאית של הצבא הבריטי, שבו עבד, לבקר בביתו של קצין אנגלי, שגר בשכונה הקטנה שניצבה בכביש היחיד, אז, שהוביל לבניין הראשי של שדה-התעופה לוד. לימיננו, לכיוון המסוף של ארקיע כיום, היה מגרש חנייה גדול, מרוצף, מלא מטוסי ספיטפייר בריטיים כהים. מראה שהותיר בי רושם רב למשך שנים רבות.

11.00. ארוחת-בוקר אל-עלית. נזכר בביקור אתמול, אצל חנוך ברטוב. מצב רוחו שפוף. עליו לעבור השבוע ניתוח לב פתוח, להתקנת שלושה מעקפים.

עוברים מעל רודוס. מימין חופי תורכיה, אסיה הקטנה, הרבה איים. חבל שלא לקחתי לדרך את המפה הגדולה של אירופה. אולי נעבור מעל סנטוריני? אולי אראה בהמשך את אגם בלטון שבדרום הונגריה? מודיעים ברמקול שהנוסע אהוד בן עזר מתבקש להתקשר עם אחת הדיילות. היא אומרת לי שאני מוזמן לתא-הטייס. זאת יזמה, כרגיל, דסי ריינברג, אשתו של הטייס פדרו.

על פסגות ההרים, באיי יוון, כתמים לבנים של שלג, וקצת ערפל.

12.00. חוזר מביקור בתא הטייס, אצל הקברניט גדעון שהם. גובה 37,000 רגל. משוחחים. חבר של פדרו. הוא שטילפן לדסי, בעת שפדרו נפל עם מטוסו במלחמת יום כיפור, ולא גילה לה עדיין על היעדרו, רק שאל מה מספר הטלפון שבו היא נמצאת, ואז הבינה.

אנחנו משוחחים קצת פוליטיקה. אני מספר על הכנס. נעבור סמוך לאגם בלטון. הקברניט מסביר שבגלל המלחמה בבוסניה מתארך מעט נתיב הטיסה. אין טסים מעל סארייבו אלא גבוה יותר, כלומר ממזרח-צפון – בלגראד, זאגרב, אוסטריה, גרמניה וציריך.

ביציאה מתא הטייס אני פוגש שתי דיילות. אחת מספרת שהיא גרה בבניין שבו גרים פדרו ודסי. אני מזהה בה את מרי, שמכירה את יהודית ואשר פעם היינו מוזמנים לדירתה, לקוסקוס. היא מכבדת אותי בבאקארדי עם קולה וקרח, ובשקדים מלוחים. אני פוגש כאן השופט לשעבר דן כהן, שהופיע בטלוויזיה. ועתה הוא עורך-דין. מתוודעת אלי רינה שלו, הדיילת, אשתו של מאיר שלו. אני משוחח איתה על כך שכדאי למאיר להיות חבר אקו"ם, זה לטובתו.

חוזר לשבת במקום. טסים עכשיו מעל יוגוסלביה, אם איני טועה. מנמנם קצת. מרי ניגשת ויושבת לידי. מביאה לי קופסית שוקולד ושקית אל-על לנסיעות. נראית די בודדה. מספרת קצת על חייה, החבר שלה עזב אותה. מספרת על עבודת הדיילות באל-על. רוב הטיסות חוזרות באותו יום. התאוששות החברה התאפשרה בחלקה בגלל הרעת תנאי העבודה של הדיילות.

13.20. לקראת נחיתה בקלוטן, נמל-התעופה של ציריך. עוברים את האלפים האוסטרים, השווייצרים. הארץ מכוסה ברובה שלג, אגמים קפואים. בחוץ יום שמש מקסים. אף פעם לא ראיתי את אירופה מושלגת כך – כתמי ירוק-כהה אחדים של יער, אולי היער השחור. כתמי אגמים, לעיתים גלאזורה אפורה, כמו קרח. ערים מוקפות מרחבי שלג. רק רצועות הדרכים המשחירות. כאשר ננחת תהיה השעה בציריך 13.40, ואילו לפי שעון ישראל – 14.40.

14.30. יושב באולם-ההמתנה של טיסות הטראנזיט, בנמל-התעופה קלוטן. הטיסה של 15.45, ציריך-ליסבון, טיסת TAP 521, שאמורה היתה להגיע ב-18.35 לליסבון, בוטלה. המטוס לא הגיע מניו-יורק, בגלל הסופה המתחוללת שם. אצא בטיסה מאוחרת יותר, באותה חברה.

הדיילת בדלפק-המעבר נותנת לי בינתיים קופון לארוחת-צהריים. אני מסייר קודם בחנויות. פורט 100 דולר מזומן לכסף פורטוגזי, אשקודוס. מתפתה לקנות לי מקטרת דנהיל חדשה. מחירה ב-340 פר"צ שהם 220 דולר שהם כ-600 ש"ח לערך. אחת משתי מקטרות הדנהיל שלי נחרכה ועומדת להיחרר, ואני מחליט שמגיע לי אחת חדשה. יותר לא אקנה דברים יקרים בנסיעה. בחנות אין מקבלים יורוקארד, רק ויזה. בדלפק של הבנק השוויצרי נותנת לי פקידה חייכנית פרנקים שוויצרים בכרטיס האשראי שלי, ואני רוכש באמצעותם את המקטרת.

הולך למסעדה. המלצר אומר שבאישור שקיבלתי אני יכול להזמין מה שאני רוצה. אני מזמין סטייק עגל טעים מאוד עם צ'יפס ועגבניה חרוכה בגריל. עדיין איני יודע שזו תהיה מנת הבשר הטובה ביותר שאזכה לה במשך כל השבוע. לוקח גם בירה מקומית טעימה, ואספרסו חריף. יחד החשבון עולה ל-40 פר"צ לערך. ביציאה מתברר לי שעלי להוסיף כ-12 דולר. מילא. בזאת נסתיימו בזבוזיי להיום.

מבלה בנמל-התעופה כארבע שעות. קצת משעמם. קונה גם שוקולד טובלרונה גדול. מסתכל על שעונים שווייצרים יקרים. מעשן בפעם הראשונה את מקטרת הדאנהיל החדשה. שעתיים ורבע היא בוערת ללא הפסק במנת טבק לא-גדולה. ואולם יש להיזהר שלא לחרוך אותה בתחתיתה, כפי שקרה לדאנהיל הראשונה, שאמנם החזיקה מעמד כארבע-עשרה שנה.

שתי בחורות שחורות, יפהפיות, יושבות שעה ארוכה באולם ההמתנה. אחת פושטת נעליה ונותרת בגרביים שקופות בלבד. גם הקווים בכף ידה כהים, כמו חריצי זיעה שחורה. אני חושב שהן אמריקאיות.

17.30. עדיין בקלוטן. יושב במטוס TAP, בטיסה לליסבון, לאחר שהקודמת בוטלה. במבט ראשון, הפורטוגזים ניראים קצת ערבים, כמחצית הפרצופים הם כך, גם של אנשי הצוות. השפה נשמעת מוזרה. אי-אפשר להבין בה מילה. לא כמו הספרדית או האיטלקית, שדומות לצרפתית.

המילון האנגלי-עברי, עברי-אנגלי, שקניתי בסטימצקי, מתברר כפגום. יש בו קונטרס כפול, וחסרים הערכים האחרונים בשתי השפות. מילא. אסתדר.

אני מקבל מקום מצויין, ליד החלון, ממש מאחורי מחלקת העסקים. המטוס: לוקהיד טריסטאר 500, בעל שלושה מנועים, שניים מתחת לכנפיים ואחד מתנוסס גבוה בזנב. טיסה 5245.

18.00 ממריאים מקלוטן בקו ברן-ג'נווה. המטוס עתיד לנחות בג'נווה לאסוף נוסעים. אני יושב בצד ימין-מערב. השמש מול עיניי, עוד מעט תשקע. למטה שמיכה של עננים, קרעי שלג, יערות ואגמים, שבהם משתקפת מדי פעם השמש בכתם אדום-כתום מבריק. ניראה שאיננו מגביהים טוס, רק מעל שכבת העננים הנמוכה. פנים המטוס די פשוט. אין אוזניות למוסיקה. אין מסך טלוויזיה. אין מיזוג-אוויר בשליטה אישית, אלא כללי. נוסעים בכיוון דרום-מערב.

השמש נשקפת מדי פעם, נמוכה, מבעד לקרעי עננים במערב. אנחנו עומדים לנחות בג'נווה. מנמיכים מעל אגם ג'נווה, החלק כראי, כחול-אפור ונוצץ. השמש כבר נעלמה מאחורי חומת עננים במערב.

18.25. נוחתים בג'נווה. רוב הנוסעים יורדים. יוצא לשאוף אוויר על המרפסת הקטנה שבין השרוול לדלת המטוס. אוויר חריף וקריר. הצוות מאוד סימפאטי.

19.30. המושבים מתמלאים בנוסעים חדשים, בעיקר פורטוגזים החוזרים לליסבון. ממריאים מג'נווה. מתברר שהמטוס המריא מליסבון בטיסת מאסף ציריך, ג'נווה, ועתה הוא חוזר לליסבון. כבר חושך בחוץ.

20.15. עדיין בטיסת TAP לליסבון. מגישים ארוחה טובה. פאטה כבד. שינקן מעושן שטעמו כסלומון מעושן. סלט מיונז עם אפונה. צלי עגל בתוספת שעועית ירוקה מאודה, ועליה פירורי בשר ברוטב עגבניות. יין יבש, עוגה וקפה. מביאים גם אוזניות. במקום ערוץ המוסיקה הקלאסית אני שומע את ערוץ המוסיקה הפורטוגזית, כדי להיכנס לאווירה. מוסיקה יפה, קצבית, משהו בין שאנסון צרפתי למקצב בראזילאי. לא מוכר בארץ.

לידי יושבת בחורה נחמדה, שעלתה בג'נווה. צעירה. דומה קצת לרוני שטרן. לקראת סוף הטיסה אני משוחח איתה קצת.

9.40. המטוס נוחת בליסבון. אני עובר את ביקורת הגבולות. יוצא לאולם הגדול ומוצא את הMeeting point-, שלידה נאמר לי לחכות להסעה לסינטרה. לא מוצא אף אחד בנקודת המפגש. מחכה רבע שעה, כנאמר בדף ההוראות שקיבלתי, ומחליט לצאת החוצה, לקחת מונית. מחכה בתור כרבע שעה, ויוצא לסינטרה במונית שחורה שחלקה העליון ירוק, כך המוניות כאן. נסיעה של יותר מחצי שעה, להערכתי כ-40 ק"מ. הנהג אינו יודע שום שפה מחוץ לפורטוגזית. לפחות יודע את שם המקום שאליו אני צריך להגיע: קווינטה דה ריבאפריה.

מסביב חושך. אם יקרה משהו, אני תקוע בארץ זרה עם נהג שאין אפשרות לשוחח איתו, ואשר נוסע במהירות מופרזת. עוברים את סינטרה. אפשר להבחין על ראש ההר בטירת פנה ((Pena המוארת. לבסוף ניראה השער של האחוזה, ועולים פנימה לכניסה מרוצפת. חושך. אין איש בחוץ.

אני שואל את הנהג כמה עולה הנסיעה. אי אפשר להבין את תשובתו. מאחר שיש לי כסף פורטוגזי, אני מוציא שטר של 5,000 אשקודוס, שזה להערכתי המחיר, להפתעתי הוא מבקש ממני להוסיף עוד שטרות, עד ל-7,500 אשקודוס שהם כ-55 דולר. אני משלם, ומבקש קבלה, שהרי ממילא הסכום יוחזר לי.

יוצא עם המזוודה והתיק והמעיל ומגיע לחצר הפנימית של הטירה, ולאולם הכניסה. מופיעה גברת מקומית אחת שאינה יודעת אנגלית, רק פורטוגזית. אחר-כך מופיעה גברת יותר צעירה, שמנמונת וחייכנית, מריה, האחראית על הכנס. אני מספר לה באנגלית את פרשת התשלום. היא לוקחת ממני את הקבלה ויוצאת החוצה, להתמקח עם הנהג. לאחר רגעים אחדים חוזרת שמחה. היא החזירה לו את הקבלה שלי, הצליחה להוריד את המחיר ל-5,000 אשקודוס, שילמה לו אותם, וקיבלה קבלה חדשה! – אך עכשיו, בספרה לי זאת – מתברר לה שהנהג לקח ממנה 5,000 נוספים! היא לא הבינה שכבר שילמתי. על הקבלה שנתן לה אין שום פרטים ואי אפשר לאתר את הנהג. מריה יוצאת שוב – הנהג כבר הסתלק!

בקיצור, נקודה קצת רעה לפורטוגזים, ולא מבשר טובות לגבי רמת הארגון במקום. אמנם, לאחר יום מחזירים לי את מלוא הסכום ששילמתי.

אני מקבל חדר גדול ודל, כמו במנזר. קומת קרקע. אין נוף. השירותים במסדרון. זוהי טירה עתיקה, במרחק-מה מסינטרה. ניראית מקום שכוח-אל.

ומי מקבל אותי כאן ראשון, בחיוך, וגר בחדר לידי? – זיאד הירדני. בחור צעיר, שחרחר, כמעט קירח, ניראה טוב-לב, נחמד וחייכני. לפני שאנחנו לוחצים ידיים אני אומר לו שאני מישראל, ושואל אותו אם זה בסדר מצידו, ואם אינו חושש. לאחר שהוא מאשר, אנחנו לוחצים ידיים.

אחת משאלותיו הראשונות, בעודי במסדרון, עם המזוודה: "מאין באת?"

 "מישראל." אני עונה בתמיהה.

 "לא, אבל מאיפה באת קודם?"

אני תופס את הכוונה ואומר לו: "איתי, זיאד, לא עושים חוכמות כאלה. אנא וואטאני. המשפחה שלי כבר יותר ממאה שנה בישראל."

תוכנית הערב, שאותה איחרתי בגלל הדחייה בטיסה, כללה פתיחת תערוכה של צייר מקומי, וכן פגישת התוודעות שבה הציג כל משתתף את עצמו.

12.00 בלילה. כבר במיטה, ב"אקדמיה" הזו ליד סינטרה. כותב את הרשמים האחרונים. עד כה, ההצדקה היחידה בעיניי למסע המוזר היא הרווח של נופים ודמויות חדשים לכתיבה. חוץ מזה זה ניראה לי העניין כמו מילואים בחו"ל. המקום ניראה רחוק מאוד מזוהרו של קונגרס מדעי שנערך במלון בעיר גדולה, או באיזור-קיט.

Conference: Forms of Transition to democracy

Academy for Devlopment in Freedom International

Academia Internacional Libertad y Desenvolvimento

Quinta da Ribafria, Apartado 176, 2711 Sintra Codex , Portugal

3809 5372. Fax 00351/1-923 5222, 00531/1-923 Tel. 00351/1-923

טלפון נוסף: 5290 1-923/00351

[המשך יבוא]

 * * *

מסיבה יהודית ברחוב גורדון

לכבוד אירועי לילה לבן שיתקיימו ביום חמישי הבא, 1 ביולי, ולקראת נעילת שתי תערוכות היחיד המוצגות במקביל, גלריה נלי אמן וגלריה אנגל השכנות חוברות יחד ועורכות ברחבה המשותפת מסיבת רחוב יהודית על טהרת האמנות, המוזיקה והאלכוהול המקומיים:

דיג'יי ניסים קלדרון בליין אלקטרוניקה ופופ יהודי. עמדת בירה של מבשלת הבוטיק מבשלת הנגב, המתמחה בייצור בירות  ALE בטעמים שונים. מפגש עם האמנים טובי כהן ונדב נאור.

האירוע יתקיים בין השעות 18:00-23:00

גלריה נלי אמן וגלריה אנגל גורדון 26 (פינת בן יהודה)

תערוכת היחיד של האמן הבריטי טובי כהן בגלריה אנגל תינעל ביום חמישי 8 ליולי.

בתערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל מציג טובי כהן, צלם ממוצא בריטי, סדרת צילומים פנוראמיים גדולי ממדים, המתחקים אחר זהותו היהודית, ומתארים את מסעותיו בנבכי היהדות העכשווית – מתורת הלחימה היהודית של האבי"ר, למסעות רוחניים באומן בחברת חסידי ברסלב ועד למתיישבים בתקוע – את כולם הוא מתעד ומביים בסצנות של ריחוף וריקוד

תערוכת היחיד של נדב נאור בגלריה נלי אמן תינעל ביום שישי, 2 ליולי.

בתערוכתו השנייה בגלריה מציג נדב נאור פורטרטים ריאליסטים, נוגים, ועמוקים מתמיד, ולצידם מופיעים לראשונה נופים שלווים אך טעונים, מסתוריים ומעוררי סקרנות. נדב נאור החל את דרכו בלימודי ציור ורישום אצל הצייר ליאו ריי המשיך בלימודים במדרשה לאמנות "בית ברל" וסיים מסלול כיתת אמן ב"התחנה" – בית הספר לרישום וציור פיגורטיבי.

על מבשלת הנגב: מבשלת הנגב הינה מבשלת בוטיק בצפון הנגב. בראשית ימיה פעלה כמבשלה ביתית קטנה וייצרה מנות קטנות של בירה בצורה עקבית. לאורך שנים של למידה ופעילות עוצבו מתכונים מיוחדים שזכו במספר תחרויות בארץ ובעולם. הידע הרב שנצבר תוך ניסיון בעבודה בארץ ובמבשלות בחו"ל, והביקוש הגדל והולך לבירות מיוחדות, הובילו להגדלת הייצור ולרכישת מערכת בישול מקצועית לייצור בקנה מידה רחב והקמת קו מילוי בקבוקים אוטומטי. יצור הבירה נעשה באופן אישי תוך כדי הקפדה על כל הפרטים הקטנים של שלבי הייצור, המילוי והאחסון. הבישול נעשה בטכניקות גרמניות ומשלב חומרי גלם איכותיים שנבחרו בקפידה ומגיעים מגרמניה וארצות הברית.

נשמח לראותכם!

לפרטים נוספים: גלריה אנגל 03-5225637 info@engel-art.co.il

גלריה נלי אמן 03-5232003 info@amangallery.co.il

 * * *

מוטי בן חורין: לוקח פסק זמן ממעורבות פוליטית

חברים,

החלטתי לנסות ולקחת פסק זמן ממעורבות פוליטית: לא קורא עיתון, לא שומע חדשות ברדיו, לא צופה בתכניות הפוליטיות בטלוויזיה ולא פותח צרופות פוליטיות בדוא"ל.

מנאומו של אובמה בקהיר למדתי כי האיש שבוי בחשיבה התלושה מהמציאות. התלבטתי אז אם אובמה הוא נביא או ב--ה. כשקראתי את דברי המפקד הקרבי, "העילוי הצבאי", של צבא ארה"ב באפגניסטאן, גנרל סטנלי מקריסטל, על – "התנהלותו של הנשיא אובמה בעת המינוי שלי לתפקיד, שבמקום לנהל שיחת עבודה רצינית על כל שיש לעשות כשיש לנו שם עשרות אלפי חיילים, זה היה מפגש צילום ותו לא, ולנשיא אין עניין ומושג על מה שמתנהל, לא איכפת לו, זה השאיר אותי עם תחושה רעה מאוד: זה הבוס שלי? זה המפקד העליון של ארה"ב?" – אך אותו אובמה "תפס כבוד" ואיכפתיות לשמע הביקורת העניינית של אותו גנרל ופיטר אותו. הלוואי שאתבדה, אך אובמה מזכיר לי את הגנן המטומטם שהגיע לנשיאות, בספרו של ט.ד. מוסטוביץ: "הקריירה של ניקודם דיאזמה". הנשיא הפטפטן, מנהל את העולם, ואותנו.

מצורפת תמונתו של שר הביטחון של ישראל שיצא למלחמת לבנון 2 הרשלנית והכאובה, ב'פוזה' של צופה בעיוורון. [עמיר פרץ עם המשקפת הסגורה].

אני חושש שאנו מתקרבים ל-1 בספטמבר 1939 והפעם בחורבן עולמי, בנשק להשמדה המונית! – ומאחר ואני לא רוצה להיכנס לדיכאון, אני לא מדבר ומשתדל גם לא לחשוב על המתרחש בפוליטיקה ובתקשורת. קטונתי.

אני משאיר זאת בידי כל מי שנבחרו ובחרו להתפרנס ולעבוד בפוליטיקה ובתקשורת.

מוטי בן חורין

אהוד: אני מקווה שאינך מתכוון שגם נחזור לעיירה ההונגרית נוגי-מדיאר (כיום צ'לובו, בסלובקיה) ממנה יצאו בקיץ 1875 (או 1876) סבך משה-שמואל ואחיו המבוגר ממנו, הוא סבי יהודה, עם אביהם אליעזר-לאזאר ראב ושאר בני-המשפחה – במסעם לארץ-ישראל.

* * *

מהיכן שאבתם?

אבקש את עזרתכם. בגיליון האחרון [555] כתוב על כינויו של ברל כצנלסון אורי או אורי ערערי. אנא מכם, היכן המקור ממנו שאבתם את הידיעה הזו?

תודה,

רחל עזריה

0506-3885-665

אהוד: לא מצאתי זאת בגיליון האחרון.

* * *

צלילי גיל

יום שלישי 13.7.2010 בשעה 20:30

קונצרט הוקרה למלחין והמעבד גיל אלדמע

מופע חד פעמי, מיוחד ומרגש בנוכחותו של היוצר
בהשתתפות: האנסמבל הישראלי לכלי פריטה, שפיה / מנחה בדרכו המיוחדת: דן אלמגור / מנצח ומנהל מוסיקלי: רמי בר-דויד / נגן ראשי: אהרון קביליס / שירה: טל אמיר / חליל:

 מיכל וייס, רוני אבני.

דן אלמגור: "נתבקשתי להנחות את התוכנית שכולה מורכבת מעיבודיו של גיל לשירים ישראליים (ביניהם רפסודיה משירי סשה ארגוב), ונעניתי בשמחה. בעיניי גיל אלדמע הוא אחד הדמויות המופלאות בזמר העברי – כמלחין, כמעבד, כחוקר-זמר עתיר-ידע וכאיש מקסים וצנוע."

גיל אלדמע נולד בשנת 1928 בגבעתיים, החל את דרכו המוסיקלית בנגינה על פסנתר עוד בגיל 6. השיר הראשון שהלחין היה "שיא הכיף" לבקשת חיים פיינר (חפר) ולאחריו הלחין את שירו של אלתרמן "קומזיץ בקפריסין". הוא סיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה למוסיקה בירושלים. עבד ב"קול ישראל" בתחום המוסיקה העממית והזמר העברי, כעורך תכניות, מעבד ומפיק תכניות.בשנת תשס"ד קבל את פרס ישראל על תרומתו לזמר העברי.

תזמורת שפיה נוסדה בכפר הילדים מאיר שפיה שליד זכרון יעקב בשנת 1950 [לא קודם? – אב"ע]. מייסדה ומנצחה במשך 40 שנה היה המחנך והמוסיקאי משה יעקובסון. האנסמבל מונה כיום 30 נגנים מרחבי הארץ, עורך מופעים בארץ ובחו"ל ואף זכה פעמיים בפרס הראשון בתחרויות לתזמורות כלי פריטה שנערכו בהולנד. האנסמבל ייצג את ישראל בקונגרס המוסיקה העולמי בקנדה.

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 70 ש"ח לכרטיס.

כרטיסים בקופות צוותא ת"א. טל. 6950156

* * *

"מה נתן היה אומר?"

חוגגים מאה לאלתרמן עם מיטב היוצרים והמומחים

בדיוק יום לפני התאריך העגול ב-13 לאוגוסט, יום שישי

האירוע החגיגי בהשתתפות מיטב המומחים ליצירת אלתרמן ואמנים מובילים שיספרו על אלתרמן שלהם ויאירו באור חדש את יצירותיו הנודעות. במופע יושמע בהשמעת בכורה לחן חדש לשיר של אלתרמן, בביצוע נכדו – נתן סלור.

משתתפים, לפי סדר הא"ב: פרופ' דן לאור, פרופ' זיוה שמיר, המשורר חיים גורי, פרופ' עוזי שביט, פרופ' רות קרטוּן-בלום, המשוררת ש. שפרה. בחלק המוזיקלי: רונית אופיר, מאיה אברהם, נתן סלור. מנהל מוזיקלי, רמי הראל. מנחה, אסנת זיביל. עריכה והפקה, נילי שחור.

 מחיר מיוחד לקוראי בן עזר: 45 שקל, כרטיסים בקופות צוותא ת"א, טל. 6950156

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מסר ליהודי ארה"ב: ארה"ב היא המדינה שלכם אבל לא המדינה שלכם.

* שואלים אותנו מדוע הגסויות במכתב העיתי? – ובכן, בין השאר – מאחר שלדעת רבים הפכנו להיות "ימניים" ואפילו תומכי ליכוד וכמעט "פאשיסטים" ר"ל, ומאחר שיש אומרים שכזהו כיום השלטון, ויש חשש שאביגדור ירצה לתגמל אותנו בפרסים ספרותיים נכבדים, וביבי יגרום לכך שנכהן במשך שנה בתור סופר אורח באוניברסיטת בת שלמה רבתי, אנחנו מקפידים על הגסויות ועל תכיפות החרא במכתב העיתי – כדי למנוע אפשרויות שיחוד כאלה, העלולות להיראות כשכר על ליקוק התחת לשלטון, או כגמול על כך שאיננו משתינים עליו כפי שעושים מרבית הסופרים "החשובים" והמתוגמלים בישראל.

* זה נשמע נורא לומר אבל הלוואי והחזרתו של גלעד שליט היתה באמת הנושא החשוב ביותר שצריך להעסיק את ראש ממשלת ישראל ואת שר הביטחון ואת הממשלה כולה. הניצחון של החמאס בסוגייה הזו הם לא רק ההפגנות ו"הטלאי הצהוב" הסוחפים את כל התקשורת הישראלית ההיסטרית ובעקבותיה את הציבור המוסת והמבולבל – אלא גם המצור שההפגנות הללו מטילות על מקבלי ההחלטות בישראל, וזאת כאשר איומים קשים מאוד סובבים אותנו מכל צד, ומעמדנו הבינלאומי מתערער. ורק זה חסר לנו עכשיו – חגיגת ניצחון אמיתית בכל רחבי העולם הפלסטיני והמוסלמי עם החזרתם של מאות אם לא אלפי טרוריסטים ורוצחים כגיבורים לארצותיהם ולמשפחותיהם. ישראל היא חרא! – זו המסקנה המתבקשת. נחטוף אפוא עוד כמה ישראלים, אפילו לא חיילים, והיא תחדל לעסוק גם בהתנגדות לגרעין האיראני.

* "שוק האיכרים", שמתקיים כל יום שישי בשעות הצהריים, וכל יום שלישי אחר-הצהריים, ברחבה בנמל תל אביב, עומד לעבור בקרוב למיבנה מקורה גדול המותקן בסמוך, כמו השווקים בברצלונה ובערים אחרות באירופה; ולהתקיים גם באיזור תחנת הרכבת הישנה של יפו ובערים אחרות בארץ. בביקורנו האחרון גילינו ביציאה דוכן נחמד של אבטיחים קטנים-בינוניים. קנינו שניים ב-18 שקלים, והופתענו מטעמם המתוק והמדהים. הם אינם מנופחים ממים אלא ציפתם דחוסה וחזקה, ומזכירה בטעמה את האבטיחים המל"ליים ["אבטיחי הגליל"] של פעם. מומלץ. גם קלחי התירס הטרי היו מדהימים אחר הבישול הקצר בבית! ומיץ התפוחים הטרי והזול של מושב קשת שבגולן! והדוכן הדרוזי עם קציצות הקובה הקטנות והמעולות! ועוד, ועוד. חגיגה. אפילו גבינת מנצ'גו הספרדית נמצאת בשני דוכנים, בייצור מקומי, אמנם לא זולה.

* גוטמן שותק.

* נושא למחשבה מעמיקה: "...לא רק נטייתה המינית של [המועמדת לבית המשפט העליון] קאגן יוצרת גלים סביב מינוייה; אירגונים העוסקים בפמיניזם העלו לדיון את השאלה – כיצד ייתכן שרק נשים לא נשואות שאינן אימהות מגיעות לתפקידים כה בכירים, ואיך ייתכן ששתי הנשים שמינה אובמה לבית המשפט העליון – סוניה סוטומאיור ואלנה קאגן – מעולם לא הקימו משפחה? האם זה המסר הנכון לשגר לנשים צעירות ובעלות קריירה: הישמרו לכן מפני משפחה וילדים, כי רק ה'סינגליות' מגיעות לפסגה?"

[אורלי אזולאי: "כוכבת עליונה", "7 ימים", "ידיעות אחרונות", 25.6.10]

* הננו משתתפים בצערו של המיליארדר-לשעבר היהודי תומס פרידמן, בעל הטור המשפיע ב"ניו-יורק טיימס", ששווי קרן הנאמנות של משפחתו [שאותה צבר בזכות נישואיו ליורשת העשירה אן בוקסבאום] – פחת בשל המשבר העולמי מ-3.6 מיליארד דולר לפחות מ-25 מיליון דולר. אילו היינו שומעים לעצותיו במאמריו על המצב במזרח-התיכון ועל ישראל, היו הפסדינו, באופן יחסי, גדולים פי כמה וכמה משלו ואולי גם היינו נמחקים.

* הננו משתתפים בצערו של המיליארדר היהודי האמריקאי שלדון אדלסון, לאחר שהונו האישי נחתך ב-2008 בכ-24 מיליארד דולר בעקבות הירידה בהכנסותיו מפעילות בתי ההימורים שלו, בשל המיתון העולמי – והוא מוערך כיום ב-9.3 מיליארד דולר בלבד. לפחות על השקעתו, לפני המפולת, בחינמון העברי "ישראל היום" – הוא לא הפסיד, אלא דווקא הרוויח את הדחת ראש הממשלה הישראלי המכהן, ואת החלפתו ביקירו, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שזה לבד שווה השקעה של כמה וכמה מיליארדי דולרים; שממילא היו נמחקים עם הירידה בהכנסות ממלונותיו מההימורים של הגויים ושל מלוכסני העיניים במזרח הרחוק. [חלק מן המידע בא מ"דה מארקר", ה-27.6].

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,169 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-148 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,026 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל