גיליון מס' 557

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, י"ט בתמוז תש"ע, 1 ביולי 2010

עם צרופת 4 תמונות מכפר הנוער שפיה ובאחת מהן יצחק אוורבוך (אורפז) הנער מנגן בכינור, וגיליון הספרים החדשים של יחיעם פדן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: פתרון חידון המשוררים – כתב את השירים דן מירון, פתרו

 אלישע פורת, נסיה שפרן ו-נ. הפרסים נשלחו.

פוצ'ו: מעשה בשני חמורים בכפר יונה.

ס. נידח: מיסמסו את השערורייה שהתרחשה במוזיאון גוטמן.

יוסף חרמוני: ארץ ללא עם? [תשובה לזאב גלילי].

דרור אֵידָר: הכשירו את השרץ – סיכום פרשת עמנואל.

חיה ארד: מתוך "יובל ויובלות", על משה ליפשיץ. המלביה"ד אלישע פורת.

מי זוכר ומי יודע? – "המטאטא", תוכנית ל"ח, 'ביזנס – אבירי האוויר'.

איליה בר זאב: יולי מגיע. // יונה לוי-גרוסמן: אם אמות בשבי.

משה בן-ברוך: למקור הביטוי "בסוד תפילת ערער".

חיים אנלין: נגזר על גלעד שליט לשבת עוד זמן רב בשבי החמאס.

משה שפריר: פרק זיכרונות קצר: הייתי ה"בּוֹס" של דוד בּן-גוּריון בּשׂדה-בּוֹקר, בּתחילת 1955. // דרור אֵידָר: בַּזְּמַן.

יוסי דה ליאון: פתח-תקווה תמיד מרגשת, ובייחוד שכונת צֶדוֹ"ר.

"אתה אזרח במדינת היהודים. לכן נגזר עליך להשתלשל ממסוקים בשעת לילה ולספוג את יריקות כלל העולם הנאור." אסף וול כותב ללוחם השייטת על המשא היהודי שנשא לספינה. // אסי דגני: 3 שירים.

עמוס כרמל: צרימות הצעדה, כנגד ארבעה שרים. // יוסי גמזו: הַסְּלִיק.

אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993.

היום השני. [מתוך היומן. המשך יבוא].

ישראל זמיר: טעות היסטורית בקשר לתזמורת שפיה.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

חידון משוררים של המכתב העיתי

מאיזה ספר שירים של איזה משורר עברי

לקוחים שני בתי השיר הנפלאים הללו:

חֶלְקַת צִלְצֵל מְגוֹרָנִית עוֹד תִּתְבָּרֵך

בִּוְלַד כְּרָיִים שֶׁל סְרָק: שֶׁהִלְגִיזָם

קִלְּשׁוֹן בָּרָק יָבֵשׁ בְּלֵיל קָרָה לִבְשׂוֹר

שְׁמוּעַת אָבָק פּוֹרְחָה אַבַּעְבּוּעִים. אִוְשַׁת גָּזַם

לִדְבַר כַּרְעֵי צְרָצַר בַּעֲשָׂבוֹת, וּלְהִים

הָעוֹף אֶל לֵיל הֱיוֹת הָרַעֲוָה וְהַקְפָדָה

וַאֲבִיוֹנַת מֻרְאָה אֲשֶׁר גָּרְסָה לְתַאֲוָה –

תִּבְלַע שָׂדֶה אֶת נְחָשֶׁיהָ לִלְבָבָהּ.

* * *

שלום אהוד,

זה עתה ראיתי את שיר החידה בחב"ע. דומני שהוא משל המבקר והמתרגם הדגול, חתן פרס ישראל, דן מירון. ואם אינני טועה, הוא לקוח מספר שיריו המגוחך, "הכנעני"-כביכול – "תולדי קיץ", שבעה שירים, הוצאת גבריאל טלפיר, גזית, תשי"ז 1957. או אולי 1956.

אם אכן זה האיש וזה הספר, הרי שיש "אגדה אורבנית" בקרית ספר שלנו, שדן מירון התחרט על הוצאת הספר מיד לאחר הפצתו לחנויות, ושירך דרכו מחנות לחנות, רכש את העותקים והשמידם. אם הסיפור נכון אינני יודע, אבל הספר, בלי ספק, ראוי להשמדה...

אלישע פורת

אהוד: תשובתך נכונה, אתה הראשון שניחש, והפרס, "ספר הגעגועים", יישלח אליך בקרוב. נראה שדן מירון, שהעריץ תחילה את ה"כנענים", נתגלגל לימים לקוטב ההפוך של העיסוק בספרות אידיש, ובאמצע גם פירסם ב"ידיעות אחרונות", בשעתו, סדרת מאמרים שקבעה כי הסופרים היהודים הגדולים ביותר במאה העשרים היו אלה שיצרו בתקופת השלטון הקומוניסטי בבריה"מ, דומני שהתכוון בעיקר לסופר היידיש, והם נמצאים כמה דרגות מעל הספרות העברית שנוצרה בישראל, ואני יכול לומר לך זאת באופן אובייקטיבי, כי הוא מימיו לא ירד מכבודו עד כדי קריאת ספר שלי, ולא התייחס אפילו במילה אחת לספריי, אבל לזכותו צריך לומר שפעל רבות למען תוכר שירתה של דודתי אחות-אבי אסתר ראב. עותק "ספר הגעגועים" נשלח אליך.

* * *

אהוד,

ככל הזכור לי השיר שבחידה נכתב על יד דן מירון.

נסיה שפרן

לנסיה שפרן שלום,

תודה, את צודקת,

שילחי לי את כתובתך בדואר רגיל ואשלח לך את "ספר הגעגועים" כפי שהבטחתי לפותרים.

אהוד

* * *

לאהוד שלום,

זה שיר של דן מירון, כמובן. מספרו "תולדי קיץ" (תשי"ז/1958),  שאסף אותו מן החנויות זמן קצר לאחר שהופיע.

נ.

אהוד: עותק מ"ספר הגעגועים" נשלח ל-נ.

* * *

פוצ'ו

מעשה בשני חמורים בכפר יונה

למבקש סיפורים על כפר יונה יש לי כמה סיפורים, הנה אחד מהם, שנכתב בספרי "זאת שכולם יודעים".

"אם ליד תל אביב," אמר  אחי חננאל, "למה להרצליה? לשם כל העולם נוסע. למה שלא תיסעו ל'הוטל טרנר' בכפר יונה? אמרו לי שזה מקום שקט ונעים, בחיק הטבע, שם תוכלו להשתולל ולהתגלגל על המיטה כפי שלא תוכלו להתגלגל בשום מלון אחר." 

לי לא היה משנה לאן ניסע, וכשראיתי שסימה מתלהבת מהרעיון של מלון קטן בחיק הטבע, נתתי את הסכמתי.

את הלילה הראשון עשינו בהרצליה, כי כבר שילמנו בשבילו, אבל למחרת אחרי הצהריים, לקחנו את מעט הציוד שלנו ויצאנו לחפש את הפינה הנכספת. אני חייב להודות שמאז ומתמיד לא היה לי כושר ההתמצאות, וחלפו כשעתיים עד שסוף סוף הגענו לדרך העפר של המושבה הקטנה הקרויה כפר יונה. שאלנו עובר אורח איפה זה מלון טרנר. השם לא היה מוכר לו, אך כיוון שבכל כפר יונה היה רק מלון אחד, כיוון אותנו אליו ואמר שכולם כאן קוראים לו 'הוטל די-ואנץ'.

היה זה צריף ישן, שבעליו חילק אותו לחדרים קטנים. כשסימה ראתה לאן הגענו, עיקמה את אפה המתוק ורצתה שנחזור למלון בהרצליה. הפעם התעקשתי ואמרתי "לא!" – גם כדי להוכיח מי הגבר, אבל בעיקר בגלל החשיכה המתקרבת וחששי פן אטעה ואכנס לכפר ערבי. "חוץ מזה," אמרתי לה, "אתמול בלילה לא רצית לעשות כלום. אמרת שאת עייפה מהחתונה ומוטב שנעשה את החגיגה בחיק הטבע, שנזכור אותה לכל החיים."

"נכון," אמרה, "אבל למה בצריף כזה עלוב?"

לא ויתרתי. נקשתי על דלת המלון והאישה הנאה שקיבלה אותנו במאור פנים הוליכה אותנו בחגיגיות של מצעד ניצחון עד קצה המסדרון. שם פתחה לנו דלת אל חדרון עלוב ואמרה, ספק בצחוק ספק ברצינות, שזו הסוויטה הכי יפה שלהם.

"וכאן אתה רוצה שנחגוג את הלילה הכי מדהים של חיינו?" אמרה סימה בעגמומיות, כשהיא עומדת בפתח, אחרי שהמוליכה הלכה, ומהססת להיכנס.

"זה מה שאת ביקשת," אמרתי נחרצות, "ואני לא אזוז מכאן."

מי שחגג אותו לילה את ירח הדבש המשגע שלנו, היו הפשפשים שחיכו בסבלנות עד שנוריד את הפיז'מה מתחת השמיכה ואז הסתערו עלינו בחדוות ניצחון וגרמו לנו להתגלגל, להתפתל ולהשתולל על המיטה, בדיוק כמו שחננאל הבטיח. מה שקרה לנו למחרת היה גרוע פי כמה, ולא הייתי מזכיר זאת אלמלא נתקלתי לימים בספר  "אהבה בליל הפשפשים" של הסופר הקשיש ישראל ויסלר, ובו סיפור שאני מוצא לנכון להביאו בזה, כי אולי הוא נכתב עליי ועל סימה:   

יום אחד הגיע לכפר יונה זוג צעיר שרצה לבלות את ירח הדבש בחיק הטבע. חקרו ושאלו וגילו שקיים בכפר בית מלון השייך למשפחת טרנר. מלון זה היה בשעתו צריף של חברי קיבוץ שעשו את הכשרתם בכפר יונה. עם צאתם להתיישבות מכרו אותו לטרנר, וזה הפך אותו למלון, ששימש בעיקר את פועלי האזור, והם קראו לו בשם המרשים: הוטל-די-וונץ, דהיינו מלון הפשפשים. אחרי שהזוג הצעיר התגרד כל הלילה, רצה החתן לפצות את אשתו החדשה ושאל את יענקלה טרנר, בנו של בעל המלון, מה הן הצעות הבילוי של המקום. טרנר הקטן לא חשב פעמיים ואמר שהדבר הכי נחמד זה לעשות טיול על חמורים. משום מה הכלה לא אהבה כל כך את הרעיון, אבל החתן, שהיה מסוג הבחורים המתלהבים, אמר שזו תהיה חוויה מיוחדת במינה, ונתן ליענקלה חצי גרוש כדי שיביא לו שני חמורים.

כאן המקום לספר על מוישלה, החמור של הרשקוביץ, שגר בסמוך למלון ונחשב למלך האתונות של כפר יונה. כשמוישלה היה מרגיש שאיזו אתון הגיעה לפרקה, היה מרים קולו בשאגת חמורים רוויית געגועים, ואחר דוהר לעברה כחץ מקשת ולא היה מכשול או מעצור היכול לעכבו.

כל זאת עד שהגיע לכפר מוטל הבריון, שהיה חמור שחור גדול, בעל יצרים שאינם ניתנים לשליטה. לא פלא ששני החמורים האלה שנאו זה את זה שנאת מוות וקול נערותיהם היה גורם לסגירת חלונות כללית ביישוב. מוישלה היה קצת נמוך ממוטל, שבעורקיו זרם כנראה דם של פרדים, אך הדבר לא הרתיע אותו, וכשהיה רואה את מוטל בסביבתו, היה מתמלא חימה נוראה והיה מסתער עליו בתאוות רצח שאינה ניתנת לריסון.

לגולדה, אשתו של הרשקוביץ, היה חוש מיוחד שאמר לה מתי מוישלה שלה נלחם על חייו נגד מוטל הבריון. במקרים כאלה היתה ממהרת לרוץ החוצה עם המטאטא ביד, ובעוז נפש של חלוצה גלילית, היתה חודרת בין שני הניצים, מפליקה מכות על ימין ועל שמאל ומצילה את מוישלה.

משהביע החתן הנלהב את הסכמתו למצעד חמורים, מיהר טרנר והביא לכלה את מוישלה ושלח את החתן עם צביקה, הבן של ברזאני, שיקח אותו אל מוטל הבריון. החתן עלה על גבו של מוטל בהתלהבות רבה והחל מתקדם לעבר מלון הפשפשים. משהגיעו אל קרבת המלון ומוטל הבחין פתאום בשונאו בנפש, נער נעירת קרב ופרץ בדהירת אימים לעברו של מוישלה. למראה החמור השחור המסתער עליה יחד עם בעלה חיוור הפנים, פרצה הכלה המבוהלת בצריחות נוראות, שלא פסקו עד שמצאה את עצמה עפה באוויר ומתגלגלת שלושה גלגולים בשלולית החצר. כשפקחה את עיניה וראתה מולה את בעלה הצעיר צולע על ארבע בתוך הבוץ, לא יכולה הייתה להתאפק והסתערה עליו תוך שאגות קרב קורעות לב.

מי יודע אם לא היה נגרם רצח בתוך הביצה, אלמלא גולדה הרשקוביץ, שיצאה בעוד מועד עם מטאטא ביד ומרוב בלבול והתרגשות הפרידה בין בני הזוג במקום בין החמורים.

 (מה שעוד היה כתוב בספר ואני מוצא לנכון להוסיף כאן, עם הבאת כתב היד לדפוס, הוא ששני גיבורי המישנה של הסיפור יענקלה טרנר וצביקה בר (ברזאני) עשו חיל במשך השנים. יענקלה היה לראש העיר באר שבע ואילו צביקה נבחר לראש העיר רמת גן).

אהוד: רק תזכיר לי אם בסופו של דבר זכה הבעל הטרי לקיים יחסי מין עם סימה אשתו – או שהסירוב נמשך לאורך כל חיי נישואיהם ולא זכה לתקוע לה ורק אחרים זכו?

* * *

ס. נידח

מיסמסו את השערורייה שהתרחשה במוזיאון גוטמן

ממה שדלף לידיעתנו מתברר כי ההנהלה של מוזיאון נחום גוטמן לאמנות מיסמסה את השערורייה שהתרחשה בו בערב העיון הפרו פלסטיני שנערך בין כתליו. ההנהלה הציגה את כל מה שקרה רק כאי-הבנה בקשר לרצונה של שולה וידריך להציג את הקריקטורות שפירסם גוטמן לאחר פרעות תרפ"ט, 1929, בחברון. חוברת המציגה את הערבים כרוצחים ואת האנגלים כמעלימי עין, חוברת אשר הצנזורה הבריטית אסרה על הפצתה.

לכן נראה לנו שממש חיוני להביא לידיעת הציבור הרחב את הדברים שנשלחו אלינו על ידי אחד האנשים החשובים ביותר מתחום האקדמיה הרצינית, איש [ואולי אישה?] שעוסק בתולדות התרבות והספרות העברית אך הוא אינו מוכן שנפרסם את שמו. נוכל רק לרמוז שאין זה דן מירון.

לאהוד שלום,

מוזיאון נחום גוטמן נהפך לבמה פרו פלסטינית כבר מזמן, מיד עם היכנסה של האוצרת טלי לתפקידה זה. היא עשתה זאת לאט לאט אבל בביטחה, ושינתה את פניו לחלוטין. עם היכנסה לתפקידה, לפני כמה שנים, ביקרה בביתי, כדי לבדוק אם יש מקום לשיתוף פעולה. אז לא הכרתי אותה, הצעתי כמה הצעות. זו היתה הפגישה הראשונה והאחרונה שלנו. מאז לא שמעתי ממנה דבר. גם ההזמנות לאירועים חדלו מלהגיע. כנראה, לא במקרה. אין לי מושג מה יחסם של רותי וחמי גוטמן למהפך זה. ייתכן שהם נותנים את ידם לו. בכל אופן, אסור להשלים עם מה שקורה שם. וצריך להילחם.

* * *

יוסף חרמוני

ארץ ללא עם?

במאמר ותיק של זאב גלילי ("המפה הגדולה של הארץ הריקה", משנת 2004), המובא בגליון 555 של חב"ע, טוען המחבר כי הרצל צדק כשקבע כי "עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם." הוא מאשים היסטוריונים חדשים, פוסט ציוניים, בשחיקת תיאורו המדוייק של הרצל את המימשק עָם-ארץ-עָם. נו, שוֹין.  ובעצם לא כל כך שוֹין, כיון שטענותיו של גלילי אין בהן הרבה, כפי שיוכח להלן.

גלילי מבסס את טיעוניו, ראשית, על מפת משלחת הסקר הבריטית משנות השבעים של המאה ה-19. הוא טוען כי המפה מוכיחה כי אז "היתה הארץ דלה וריקה." מה פירוש "ריקה"? אני מציץ במפה זו  –  הזמינה לכל דורש באינטרנט, אתר "עמוד ענן", מפת  pef  – ובוחן את הסביבה הקרובה לאיילת השחר, ביתי. ובכן, ב-1870, עת נערך  הסקר הבריטי, היו מצויים בטווח של קילומטרים אחדים מאיילת השחר (שנוסדה ארבעים שנה אחר כך) לא פחות משישה כפרים וריכוזי בדואים: קבעה, פירעם, ג'עונה, ערבּ א-זבייד, ערבּ אלאכראד (שני כפרים שונים), ערבּ אלחוסייניה. כשאני פותח את רגל המחוגה ל-10 ק"מ בערך, אני מגיע לצפת (שבה שכנו, מה לעשות, גם ערבים, ביניהם משפחתו של מחמוד עבאס, הוא אבו-מאזן), ביריה, עין זיתון, ערבּ זנגריה. וכן הלאה. כולם חיו בגליל ללא קשר להתיישבות הציונית, כמובן. זו לא התרחשה עדיין. לכו למפת pef בכל הארץ, ותמצאו בה בוודאי תמונה דומה.  כלומר, המפה אינה מעידה על "ארץ ריקה". דלה? בטח. ריקה? לא ולא. מפת ה-pef היא, איפוא, "מפה גדולה של ארץ מיושבת בדלילות יחסית."

אמת, אוכלוסיית הכפרים הללו היתה קטנה. כך היתה אז אוכלוסיית א"י כולה: קטנה, דלה. אבל קיימת. גלילי נוקט, לעומת זאת, מספרים שהנתונים שלהלן מגחיכים אותם. המספרים שאני מביא שאובים מפרסומים ציוניים ופרסומי אקדמיה. אינני מצטט את בני מוריס או את הלמ"ס הפלסטינית.

יעקב שמעוני, מזכיר המחלקה הערבית של הסוכנות בשנים 1942-1948, פירסם ב-1946 את ספרו "ערביי ארץ ישראל" (עם עובד, תש"ז). להלן נתונים שהוא מביא על גידול מספרם של ערביי א"י: בשנת 1800 – 200.000; בשנת 1830 –  250.000 [שמעוני, 415].

מול מספרים אלה טוען גלילי: "באחד האתרים של אש"ף מצאתי  את הטענה כי 'העם הפלסטיני' מנה בסוף המאה ה-19 529,500  נפש. האמנם עָם? האמנם יישוב גדול? לא היה ולא נברא." גלילי טועה ומטעה. הוא כנראה לא קרא את נתוניו של שמעוני, שלפיהם מנו ערביי א"י ב-1905, שנים אחדות לאחר סוף המאה ה-19, כחצי מיליון נפש [שמעוני, שם]. אם יש גוזמה בנתונים הפלסטיניים, אין היא עולה על 10-12%.

נמשיך ונרוץ בשמעוני [שם,שם]: בשנת 1915 – 600.000 ערבים בא"י; בשנת 1920 – 600.000. (עצירת גידול האוכלוסייה, בין 1915 ל-1920, מקורה בתלאות מלחה"ע הראשונה).

נתוניו של שמעוני הם ציוניים כשם שהם מציירים תמונה הסותרת את זו שמנסים להמציא גלילי ודומיו. היעלה על הדעת כי היה לשמעוני עניין כלשהו לנפח את מספר ערביי א"י? האם היה הוא גירסה מוקדמת של שלום עכשיו? בחייכם, חברייא מהימין!!  נסו להיות הגיוניים, ולוּ כזית.

נמשיך הלאה. גלילי כותב כי: "אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 (השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12. אי אפשר להסביר עלייה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות". [ההדגשות במקור, י.ח.].

האמנם? קראנו את שמעוני, דובר אש"ף, הסותר את "הנתונים" של גלילי. אם, על פי שמעוני, מספר ערביי א"י בשנת 1830 היה כרבע מיליון, ובשנת 1905 הם מנו כחצי מיליון, הרי אפשר להניח כי ב-1878 הם מנו כ-350-400.000, כלומר, פי שלוש ויותר מ"נתוניו" של גלילי. המספרים שמביא שמעוני מגחיכים, איפוא, את טענתו של גלילי כי "בשנים 1878-1948 גדלה האוכלוסיה הערבית פי 12."

ואשר לטענתו של גלילי כי "הגירה מאסיבית מן הארצות השכנות" היא הסיבה לגידול הפנטסטי הזה, כותב שמעוני כי –  "הנתון המקובל ביותר, שנמסרנו כאן בכל ההסתייגות, מעריך את מספרם של הערבים בני חוץ-לארץ שהצליחו לחדור לארץ ולהשתקע בה במשך רבע המאה האחרון [1920-1925, י.ח.] ב-60.000-100.000" [שמעוני, עמ' 421].

מנתון זה יש לקזז הגירה ערבית לחו"ל באותן שנים, בערך 20.000 [סיכום שלי, על פי נתונים המופיעים שם, עמ' 420].

אפשר להניח כי בארבעים ושתיים השנים שלפני כן היתה גם כן הגירה ערבית לא"י, אך ברור כי מימדיה היו צנועים בהרבה. זאת, כיון שא"י החלה למשוך אליה ערבים בעיקר משהחלה להפוך לארץ מוּטת-נמלים וים, בסוף המאה ה-19. המספר המירבי של מהגרים ערביים לא"י בשנים 1948-1878,הוא 100,000-120.000. זאת, בשעה שגידול האוכולוסייה הערבית בא"י בתקופה זו (בהנחה שבשנת 1878 היו בארץ כ-400.000 ערבים) כ-800.000 נפש. דהיינו, ההגירה תרמה לגידול האוכלוסיה 15%-12% בלבד. למען מרווח הביטחון נעלה זאת ל-20%.

בשנים המתועדות ביתר דיוק גדלה האוכלוסיה הערבית ב-532.000 נפש: 1922 –  673.000; ב-1942 למעלה מ-1.200.000 [שמעוני,עמ' 45].  המהגרים הערבים לא"י באותן שנים, לא היו אלא 20%-15% מסך גידול האוכלוסייה הערבית: כ-80.000 מתוך 532.000. סֶה טוּ, כמו שאומרים הבדואים.

לשמעוני, 1945 – שאם היה חי כיום היה מכונה שמאלני, מוטה-אש"ף, פוסט ציוני – יש גם הסבר לגידול הדמוגרפי הערבי בא"י: "מאותם ימים [שנת 1920, י.ח.] ואילך מתחיל מספרם של ערביי הארץ לגדול במידה ובמהירות בלתי-רגילה, עד ששיעור ריבויים נחשב לאחד הגדולים שבעולם כולו." [שם, 415].

משמע, קביעת של גלילי כי "אי אפשר להסביר עלייה זו אלא בהגירה מאסיבית," אין בה כלום.

על כך שצמיחת האוכלוסייה הערבית בא"י איננה תלויית-ציונות מעיד גם דוד גרוסמן (לא הסופר!) פרופ' אמריטוס במחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת בר אילן. ייתכן שגלילי ודומיו יחשדו בבר אילן כי היא אוניברסיטה נתמכת/תומכת אש"ף ובכל זאת כדאי להביא את נתוניו של גרוסמן. זאת, אף שאולי גלילי יחשוד בו שגם הוא נמנה על "ההיסטוריונים החדשים והשמאל הפוסט ציוני," העוסקים, כדבריו, בהפצת "הטענה שהציונות לא באה לארץ ריקה." פרופ' גרוסמן כותב בספרו "האוכלוסייה הערבית והמאחז היהודי" (מאגנס, אונ' עברית, תשס"ד) כי תנופה רצינית ניתנה לכלכלת הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות מלחמת קרים ופתיחת תעלת סואץ [ע"ע 12-13]. "מבחינה מסחרית ידעה אפוא ארץ ישראל התפתחות ניכרת בשלושים השנים שקדמו לעלייה הראשונה" [שם, 12]. ועוד: "פרופ' גד גילבר ... גם הוא סבור שהתרומה העיקרית ל'שלב ההמראה' הייתה תוצאה של התפתחות פנימית ולא של אינפוזיה חיצונית". (...) אם אכן קדמה ההמראה הכלכלית לעלייה הראשונה, הרי שקשה לייחס לציונות את יצירת התנאים לתמורה ולהחדרת הקפיטליזם האירופי לארץ הקודש." [ע"ע 20-21].

מחקרו של פרופ' גרוסמן מביא גם מספרים המאששים את קביעותיו של שמעוני, וסותרים את נסיונם המגושם של גלילי ודומיו להכחיש, רטרואקטיבית, את הקיום הפלסטיני. על פי גרוסמן, היו בארץ – "במחצית המאה התשע עשרה, ללא  בדואים וללא חסרי אזרחות עותמאנית – 340,000-370,000 נפש" [עמ' 95]. אם נוסיף את הבדווים, הרי יגיע המספר לקרבת ה-400,000 נפש. מתוכם כמה עשרות אלפי יהודים.

ב-1911, על פי פרופ' גרוסמן, היו בא"י 722,000 נפש [עמ' 100]. אפשר להניח שמספר הערבים ביניהם היה, ע"פ נתון זה, כ-630,000 (ראינו לעיל שמספר היהודים אז היה כ-90.000).

כלומר, אנו רואים צמיחה מהירה של אוכלוסיית א"י. זוהי צמיחה רציפה שראשיתה עוד באמצע המאה ה-19, והיא מואצת והולכת ככל שהארץ הופכת את פניה אל הים, אל המערב, בזכות חדירת המערב אליה וגם בזכות המפעל הציוני. התפתחות זו הביאה לתמורה חשובה במעמדן היחסי של ערי החוף מול ערי גם ההר, מאז ראשית המאה ה-19: עכו, חיפה ויפו הפכו לערים החשובות. ערי גב ההר איבדו מחשיבותן, ורק ירושלים ניצלה מגורל זה. הגירה ניכרת של ערבים מההר לאזור החוף, שבחלקה היא גם תוצאת המפעל הציוני המתפתח בו, יצרה בציבור היהודי דאז את האשלייה בדבר הגירה אדירה מארצות שכנות לא"י. הגירה זו, כאמור, היתה קיימת. אך מוגבלת בהקפה, כאמור לעיל.

ועוד הערה חשבונאית קטנונית לכאורה: כדי להעצים את עליבותו של הקיום הערבי בא"י של מאתיים השנים האחרונות, מדווח לנו גלילי כי "אפשר להתחיל את ההיסטוריה מימי בית שני. ואז מתברר כי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מנתה באותה תקופה, לפי אומדנים שונים, עד שישה מיליון נפש."

גלילי אינו מציין מי הם  בעלי ה"אומדנים השונים", אך על פי אומדנים שלימדוני רבותי, הרי  זהו עורבא פרח מופלא, הגזמה של 1000% ויותר. "על פי אומדנים שונים," מוסכם כי מיספר התושבים בא"י – יהודים וגויים כאחת – הגיע לשיאו בעת העתיקה בתקופה הביזאנטית דווקא, וגם אז לא עלה מיספרם על מיספר תושבי הארץ בראשית המאה העשרים. כלומר, הוא עמד על מיליון אחד לכל היותר.

כך כותב, למשל, נתן שור, בספרו "תולדות ארץ ישראל", [הוצאת דביר 1998,עמ' 153], על מיספר יהודי א"י בימי בית שני (שגלילי טוען כי הוא הגיע "עד שישה מיליון") – כותב שור כי אפשרי להניח שהוא מנה "כמה מאות אלפים" בימי מרד החשמונאים. [שם, עמ' 99].  החוקרים ברושי ופינקלשטיין גורסים אף הם כי אוכלוסיית א"י (יהודים וגויים כאחת) מנתה בימי בית שני כמה מאות אלפים (יותר מ-400 אלף, בכל מקרה), והגיעה לשיאה רק בתקופה הרומית ביזנטית: עד מיליון נפש, כולל הגויים כמובן. [ראו: טבלה משווה, במאמרם "אוכלוסי א"י בשנת 742 לספירה", 'קתדרא' מס' 58, טבת תשנ"א, עמ' 23]. אז אני שואייל: שישה מיליון יהודים בא"י בימי בית שני? בחייך, גלילי!

אך מעבר להפרכת הנתונים המעוותים של גלילי ודומיו, מן הראוי להעיר דברים אחדים:

האם גודלו המספרי של עם כלשהו בתקופה נתונה כלשהי יש לו משמעות כלשהי? כדאי לזכור כי העם היהודי בעולם כולו נכנס למאה ה-19 כשברשותו רק 2.5 מיליון נפש [ראו: "אנציקלופדיה כללית", מסדה, 1936, כרך 4, עמ' 179]. ערביי פלסטין, אמר לנו שמעוני, מנו אז כ-200.000. האם זה הופך אותם ל"לא עם"? היום מתהפכים היוצרות: הערבים המגדירים עצמם פלסטינים, בעולם כולו, מונים כשישה-שבעה מיליון נפש, ומספרם של יהודי א"י נמוך במעט. על עתידם המספרי של יהודי הגולה הרשו לי להטיל סימן שאלה שהוא סימן קריאה גדול. נו, אז מה?

איזו חשיבות יש לשאלה מתי החלו תושביה הערבים של א"י להפוך לעם? התהליך נמשך כבר מאה ועשרים שנה לפחות, מאז הוטל האתגר הציוני לפתחם ולתוך בתיהם. הוא הואץ לפני תשעים שנה, משהפכה א"י ליישות מדינית נבדלת משכנותיה. אכן, רק מאה ועשרים שנה. נו, אז מה? מתי הפכו העיראקים לעם? האם הם עם? והירדנים? והפלמים והוואלונים? הרי אם ניטול מציבורים אחרים את זכותם לראות עצמם כעם, נהיה מצדיקים את נסיונם המתמשך לעולל זאת לנו.

מתבקשת שאלה מקדימה, שאני שואלה בסוף: מניין הצורך להוכיח שנוכחותנו כאן לא פגעה בציבור כלשהו, כיון שאף אחד לא היה כאן, ואם היה הוא לא היה עם, ואם היה עָם הוא היה עָם קטנצ'יק. האם אין התגרנות הזו מעידה על בעליה כי אינו יודע בעצם מה אנחנו מחפשים כאן, וה"קושאן" התנ"כי אינו מספק אותו כתשובה לספקותיו?

הבה נאמר בפה מלא, כלומר פה ריק מטיעוני בוקי-סריקי: באנו לכאן כי לא היתה לנו ברירה. פגענו בציבור שהיה אז עָם או עָם-בהתהוותו. נסתבבו הדברים ב-1948, וחלק גדול מהעם-בהתהוותו גורש או נמלט מאדמתו, כי אנחנו היינו אז עָם בהתרסקותו, עָם שאִיוּם נורא מוטל על עצם זכותו לנשום אוויר במקום כלשהו בתבל. עוול ענק הביא לעוול גדול.

שמע נא, בנימין זאב, שמע נא זאב גלילי: מה שקרה פה הוא שֶעָם ללא ארץ בא לארץ ובה עָם אחר, ניכס אותה לעצמו וגירש חלק מעָם הארץ. זה מה שהיה. עִם זה צריך לחיות, ללא עִמְעוּם. התכחשות לעוול שחוללנו לא תסייע לראייתנו את עצמנו, ולא תקרב את השלמת יריבינו עִם קיומנו כאן.

אהוד: ממתי קיים "עם פלסטיני" הרואה עצמו קיים בנפרד מהאומה הערבית כולה, או מדרום-סוריה, או מממלכת ירדן שרוב תושביה פלסטינים? הרי הלאומיות ה"פלסטינית" היא המצאה תעמולתית מאוחרת-יחסית, שלעולם לא תהיה לה מדינה ממשית משלה בקרב עשרות המדינות הערביות והמוסלמיות האחרות – כל זמן שישראל קיימת כמדינה יהודית! ואם בעזרת אללה הם ישמידו אותנו, מיד יפלשו אליהם ויקרעו אותם לנתחים אחיהם מצפון, ממזרח ומדרום!

* * *

דרור אֵידָר

הכשירו את השרץ – סיכום פרשת עמנואל

פורסם ב"ישראל היום", 28.6.2010

1. "זו לא גזענות – רק הבדלי מנהגים." כך הכשירו את השרץ חסידי ההפרדה. הנה עובדה, בנות ספרדיות מתקבלות לכיתת החסידים האשכנזים. והמחיצה שהוקמה, מה דינה? והעובדה הידועה, שהס מלהזכירה, שחרדי מזרחי שווה פחות בשוק ההעברות – אם בהתקבלות למוסדות אליטיסטיים ובטח בשידוך. גם כאן, "רק הבדלי מנהגים". נינו של הרב אלישיב לא יתחתן עם נינתו של הרב עובדיה יוסף, רק בשל "הבדלי מנהגים".

"חילול השם" הוא המונח החמור ביותר בעולם הדתי. ה"שם" הוא המסמן של נוכחות האל בעולם, מי שמתיימר לייצג אותו. כך מסביר זאת התלמוד הבבלי: "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה; פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!"

2. בפרשה המכוערת הזו נחשפנו למזרחים-מטעם, אלה שמלמדים זכות על האפלייה, שכן הם עצמם התקבלו למוסדות האשכנזים (במסגרת המכסות המועטות) ולכן אין אפלייה ובטח שאין גזענות. האם אותו אלמליח מפורסם, שהלך "בגאווה" לכלא – יוכל לחתן את בנותיו עם חסיד סלונים אשכנזי? ברור שלא. אבל גאווה יש, לחרפתנו.

ולצד אלמליח שיחק כוכב נוסף, אריה דרעי. מי שגדל במוסדות אשכנזים הוכתר בתקשורת הישראלית כמשיח וגואל. יאללה יאללה. מי שהפך אותו למנהיג היו המוני המזרחים המבויישים שבלעו את עלבונם אל מול ניסיונות הריצוי וההתרפסות של מנהיגיהם בפני מי שלא מכירים בהם כשווים, אפילו לא באמונה. אבל דרעי יש רק אחד, והוא עוד ישוב. אִמרו לי מי תומך בדרעי ואומר לכם היכן הוא ממוקם במפה הפוליטית.

3. למרות התעמולה החרדית, לא הציות לדבר האל מול הציות לחוק האנושי עמד כאן במוקד, גם לא בג"ץ מול ההלכה. מנהיגי החרדים לא אבו להעמידם בפינה, לא ידעו להודות במום החברתי הזועק לשמיים זה שנים רבות בקרבם – דחיית אחיהם המזרחיים לקרן זווית. אה, בל נשכח את ה"אחדות" ו"יחד שבטי ישראל". כן, כל זמן שהם מתחתנים בינם לבין עצמם ונכנסים במכסות למוסדות הלימוד שלנו.

האם לא זה היה שורש המרד הגדול שהוליד את ש"ס חצי יובל קודם? האם לא את המהפכה החברתית הזו ביקשו ראשיה לקדם? מה קיבלנו לאחר חצי יובל – חרפת עבדים המתחלים לפני אדוניהם בקריאה "סרק סרק". נו, מה יעשו ראשי ש"ס אם כמעט כל ילדיהם לומדים במוסדות החינוך האשכנזים בעוד צאן מרעיתם שבחרו בהם לנציגיהם נאלצים לעמוד כעניים בפתחי אותם מוסדות?

"להחזיר עטרה ליושנה" היתה קריאת הקרב של ש"ס. איזו אירוניה: הפרשה האחרונה המחישה שהעטרה היחידה שהוחזרה היתה עטרת מנהיגי אשכנז שחיזקו את אחיזתם בציבור שלהם על חשבון רפיסותם של עמיתיהם המזרחים.

4. "אמא", "אבא", "קהילה שלמה נזרקה לכלא", "250 ילדים נותרו לבדם" – קוננו יח"צנים בראש חוצות. כמה פתטי, כמה עלוב. כמה שבועות קודם עשיתי שבועיים בשירות מילואים בבקעת הירדן וגם ילדיי לא ראו אותי. האם נזכה יום אחד לראות את חסידי הקרבות המצולקים הללו אוחזים בנשק ויוצאים להגן על עמם בשירות מילואים, נניח שבועיים?

ובעוון מה הלכו לכלא? – בעוון סירובם לקבל ללימודים בנות שונות במעט מבנותיהם. נכון הוא שהיו בנות ספרדיות ש"זכו" ללמוד עם חברותיהן המיוחסות, אבל מדוע כל אלה שנדחו אל מעבר למחיצה היו רק "ספרדיות"? לא "קידוש השם", חלילה! בושה, חרפה, חילול השם – אלה הכינויים הראויים לפרשה הזאת כמו גם לכל שחקניה, אשכנזים וספרדים כאחד.

5. בשבת האחרונה קראנו בברכותיו של בלעם שצפה מראש הפסגה בקצה העם וקרא: "מה טובו אוהלֶיךָ יעקב, משכנותֶיךָ ישראל." מה דעתכם, לוּ צפה אותו קוסם ארמי בחברה הישראלית, בקבוצות החרדים, בקהילת חסידי עמנואל ומנהיגיהם, ולאחר מכן היה מתבונן בתגובתם הרופסת של מנהיגי המותקפים, הנעלבים והמוּדרים – האם גם אז היה משחרר את הפסוק הנצחי הזה?

* * *

חיה ארד: מתוך "יובל ויובלות"

אהוד שלום,

אודה לך מאד אם תביא קטע זה על משה ליפשיץ הבמאי והמשורר הנשכח.

בברכה,

אלישע פורת

את הקטע כתבה חיה ארד ז"ל, מראשונות קיבוץ בית זרע, והוא חי ונושם כאילו נכתב אתמול.

מתוך: יובל ויובלות, או כיצד חוגגין, מאת חיה ארד / להעלות זכרו של חג היובל הראשון שלנו, יובל העשור – 25.9.1937 / עלון קיבוץ בית זרע, ספטמבר 1997.

יובל העשור – "כיצד חוגגין"

 "...כמסופר בתחילתן של אגדות, ישבו זקני העדה, שבעה חכמים, שבעה ימים ושבעה לילות, וטכסו עצה – מה? ואיך? וכיצד חוגגין? הדרך המובילה לפתרון – נמצאה! החכמים החליטו: נביא איש מבחוץ, [לביים את הצגת היובל], הוא ילמד אותנו, יחכם ויחכימנו, תיק"ו! 

הגואל נמצא בתל אביב, בדמות משה ליפשיץ: פליט התיאטרון האוונגרדי של מקס ריינהארדט בברלין. איש בגיל העמידה, שמנמן, חולני ורגיש לחום של "שלהי דקייטא" שלנו. [כלומר לחום הכבד של עמק הירדן].

הוותיקים, [מעולי גרמניה] האמונים על תורת קאנט ושירת גתה והיינה, מצאו בו איש כלבבם. ואילו הצעירים יותר, הליטאים, גילו בו עד מהרה את שורשי ה"אידישקייט" שלו, שהועילו להתקרבותם. 

האיש עבד בפרך, כשהוא מגיר נחלי זיעה, ומתגונן מפני היתושים בנר היפאני שבידו. תמורת משכורת חודשית של מאה לא"י [לירה ארץ ישראלית מנדטורית] הון עתק, יחסית לשכר יומי של פועל חקלאי – 0.17 לא"י, ואפילו פועל בנין – 1.25 לא"י ליום. שלב א' בבעייתנו נפתר.

אבל כיצד חוגגין? מה נעלה על בימתנו? טרגדיה, קומדיה, סאטירה? שייקספיר, צ'כוב או שלום עליכם? השאלה תלויה באוויר ואפילו הבמאי, שהינו גם סופר וגם משורר, לא יכול לה.

 ושוב "ישבו שבעה חכמים"... וגמרו יחד עם הדוד החביב [ליפשיץ]: נציג מסכת בשם "כיצד חוגגין"! הוא, האיש מבחוץ, יפקח עיניים רואות הכל ויכרה אוזניים קשובות לנשמע בתוכנו. יתרשם וירשום הכול בפנקסו. ואחר כך יֵשב עם התמלילנים (יעקב עמית, דניאל בן נחום וישעיהו סגל) [שכולם היו לימים לעיתונאים ולסופרים] ואת הרשמים יִצקו ביחד לתבניות לשון מתאימות. 

ובסוף: השחקנים איך יימצאו? כאן לא היתה בעייה. מתנדבים רבים מן הוותיקים ומן הצעירים הגיעו לבחינה. ורק אלה שביצעו שני אטיודים, לפי בחירתו – נתקבלו...

 "...ליפשיץ נהנה מעבודתו עם חובבים, שהישגיה לא היו מבוטלים כלל. רק על עניין קטן לא הצליח לגבור: היגוי הרי"ש, החלפת הגרונית שלנו בתקנית..." 

"...שני ערבים הוצגה הצגתנו על במה, בין המקלחות לבית הנוער. מוזמנים רבים מן הסביבה צפו בה. ביניהם היה גם מושל הגליל הבריטי – לואיס אנדרוס ופמלייתו. הם השתעשעו עם פעוטינו, ושוחחו עם חברים...

האיש – אנדרוס – היה חובב ישראל, ועל כן נרצח למחרת צפייתו בהצגתנו, על מדרגות כנסיה בנצרת (ויש שם לוח לזכרו), והמרד הערבי, ששכך למשך שנה, התעורר באותו יום – 26.9.1937..."

* * *

מי זוכר ומי יודע? – "המטאטא", תוכנית ל"ח,

'ביזנס – אבירי האוויר'

אהוד שלום,

אבקשך להביא את הדברים הללו, על ההצגה הנשכחת, בפני קוראיך המשכילים והזוכרים. והרשה לי לשאלם: מי זוכר ומי יודע פרטים מועילים על הצגת "המטאטא" מספטמבר 1935, תוכנית ל"ח של "המטאטא" – ביזנס (אבירי האוויר).

תודה רבה לך ולקוראים.

אלישע פורת

הנה הפרטים:

הצגה של משה ליפשיץ בתיאטרון "המטאטא".

"המטאטא", תכנית ל"ח, 'ביזנס – אבירי האויר', ספטמבר 1935.

מורה דרך ב-9 פרקים מאת משה ליפשיץ

סגנון –  א. שלונסקי

שירים ופזמונים – מ. ליפשיץ ו-א. שלונסקי

ההצגה: בנו פרנק

המוסיקה: דניאל סמבורסקי.

 ההצגה הועלתה ב"המטאטא" בשנת 1935. הבכורה התקיימה בתל אביב, בית העם, 3 בספטמבר 1935. כמה ימים מאוחר יותר הועלתה גם באולם "ציון" בירושלים.  תוכנית ל"ח היא באמת יוצאת דופן בין הצגות "המטאטא" של אותה שנה. רוב התוכניות הראשונות, שהתחלפו כל כמה חודשים, נכתבו בידי נתן אלתרמן ובויימו בידי יצחק  נוז'יק. יש כאן במפורש פירגון גדול למשה ליפשיץ, העולה החדש שזה מקרוב הגיע ארצה. הבמאי בנו פרנק העלה גם את תוכנית ל"ט. [ועל המידע – תודה לדן אלמגור].

 השיר שהתפרסם מתוך ההצגה הוא "שלי שלך" – מילים אברהם שלונסקי, לחן דניאל סמבורסקי. השיר התפרסם לראשונה בדפוס, מילים ותווים, בספרו של אליהו הכהן  "בכל זאת יש בה משהו",  הוצאת "דביר" 1985 עמ' 91, ושם גם קטע שכתב הכהן על השיר ועל ההצגה.

* * *

איליה בר זאב

יולי מגיע

בְּלֵילוֹת לוֹהֲטִים רְווּיֵי אַלְכּוֹהוֹל,

אוֹבְדִים צְעִירִים שְׁטוּפֵי חֹפֶשׁ מוּל יָרֵח בָּהִיר –

חֲזוֹן תַּעְתּוּעִים,

כֻּלָּם.

יוּלִי הִגִּיעַ –

מוֹחֵק בְּגַּסוּת עוֹלְלוֹת אָבִיב,

מֵצִיף יַבָּשׁוֹת בִּשְׁרָבִים, מַכֶּה עַל חֵטְא.

אַתְּ קוֹרֵאת שִׁיר בָּאוֹר הָרַךְ אַחַר חֲצוֹת,

נְדוּדָה בֵּין רָזֵי הַמִּלִּים

לִינֹק אוֹר חוֹזֵר,

מְסִירָה בֶּגֶד בְּעַד חַלּוֹן אָטוּם מַרְאוֹת.

שׁואֶלֶת אִם יֵשׁ רוֹעֶה,

אִם יֵשׁ שָׂדוֹת.

מְפַחֶדֶת לְהִתְעוֹרֵר לְעֵירֹם.

מְבַקֶּשֶׁת לִכְבֹּשׁ אֶת הַמִּבְצָר, לָבוֹא אֶל הַשּׁוֹמְרִים

בַּשָּׁעַר.

מַנְגִּינָה מִמֵּאָה אַחֶרֶת מַעֲלָה בָּאֵשׁ אַהֲבָה זָרָה,

פִּרְסוֹמוֹת רוֹעֲשׁוֹת מְטַלְטְלוֹת

אוֹתָנוּ לַכְּלָבִים.

יוּלִי מַגִּיעַ, מֵסִיר בְּגַּסוּת עוֹלְלוֹת אָבִיב.

סֶרֶט אִלֵּם –

סֶרֶט קֵיסָרִים אַלִּים.      

* * *

משה בן-ברוך

למקור הביטוי "בסוד תפילת ערער"

שלום אהוד!

בהמשך למקור הביטוי "בסוד תפילת ערער", בתהילים  מזמור ק"ב מובא הביטוי היפה הבא:

 כִּי-בָנָה יְהוָה צִיּוֹן -- נִרְאָה, בִּכְבוֹדוֹ.  פָּנָה, אֶל-תְּפִלַּת הָעַרְעָר; וְלֹא-בָזָה, אֶת-תְּפִלָּתָם

הביטוי "בסוד ..." מופיע גם בתפילה, "בסוד שיח שרפי קודש"  כמובן המילה "סוד" בהקשר זה הינו אסיפה של... התכנסות של... חבורה וכו', כדוגמת: הַלְלוּ-יָהּ:
אוֹדֶה יְהוָה, בְּכָל-לֵבָב;    בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה. (שם קי"א ועוד).

ברור לי לחלוטין שמי שבחר את הביטוי התהילימי הכל כך יפה "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים, לִפְנוֹת בֹּקֶר" (אב"ע) – בוודאי מכיר האמור לעיל, ואני רק לטובת הקוראים שאולי חלקם לא מכירים, הבאתי הנ"ל.

בברכה נאמנה,

משה בן-ברוך

* * *

חיים אנלין

נגזר על גלעד שליט לשבת עוד זמן רב בשבי החמאס

לאהוד שלום רב,

ליבי ליבי עם נועם ואביבה שליט, בני משפחתם והמוני בית ישראל שנחלצו למענם ב"מסע הצהוב". אבל חוששני שנגזר על גלעד שליט, לדאבון לב כולנו, לשבת עוד זמן רב בשבי החמאס, וזאת לא בשל עקשנות ממשלות ישראל, שסירבו להיכנע לתכתיבי הארגון עד הפסיק האחרון. לדעתי גם אם היתה ממשלת ישראל מקבלת תכתיבים אלה, חזקה על ראשי החמאס שהיו ממציאים דרישות נוספות ובלתי אפשריות, ובלבד שגלעד שליט יוסיף להישאר בשביים, וזאת תוך גלגול עיניים והאשמת ישראל הלאה ב"עקשנות".

וכל כך למה? פשוט מאוד: גלעד שליט הוא פוליסת ביטוח החיים שלהם! כל זמן שהם מחזיקים בו, יכולים אותם חסידי-אומות-העולם, כמו אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ושות' –  להסתובב באין מפריע ברחבי הרצועה ולשלוט בה כרצונם, לעשות כסף מעסקי המנהרות, לכנס בגלוי מסיבות עיתונאים ולהתראיין לתקשורת הערבית והעולמית, מבלי לחשוש מאיזה מטוס, מסוק, כטב"ם (כלי טיס בלתי מאוייש, מה שפעם נקרא מזל"ט) או כל הפתעה אחרת שתשגר אותם בטרם עת למפגש עם הבתולות הממתינות להם אי-שם.

גם מנהיגם בחו"ל, ח'אלד משעל, שפעם כבר היה יעד לחיסול שלא הצליח, יכול עתה להסתובב ברחבי המזה"ת, לנאום ולהתראיין כנ"ל, ולהרגיש חופשי ומאושר. הם יודעים היטב שכל עוד גורלו של גלעד שליט נתון בידיהם, לא יאונה להם כל רע. ולכן הם צריכים להיות מטומטמים לגמרי, והם אינם כאלה, אם יתנו לטרפם לחמוק מבין מלתעותיהם. הסבל שנגרם למשפחתו של גלעד, כמו גם סבלן של משפחות האסירים הפלסטיניים המוחזקים בידי ישראל (בתנאים דה-לוקס), ממש-ממש לא מזיז להם.

לכן, עם כל הצער, אין מנוס מהמסקנה הכואבת ששחרורו של גלעד שליט בדרך של מו"מ נדון מראש לכשלון. יש לחשוב על דרכים אחרות וד"ל.

בברכה

חיים אנלין

אהוד: אני בדעתך אבל אנחנו בדעת מיעוט. ההיסטריה התקשורתית והציבורית שולטת בכיפה, ומי שחושב כמונו הוא כמעט מנודה.

* * *

יונה לוי-גרוסמן

אם אמות בשבי

את גופתי דירשו

רק תמורת גופה

אחת

לא יותר.

שלא תצטרכו להרוג רבים

תמורתי.

ואם אפול בשבי

ויעקרו לי עין,

הוציאו עין

תחת עין

בעיסקי החילופין.

ואם ירסקו את גופי,

גופה מרוסקת החליפו תחתיי.

למען ידע ילדי

אם יפול אי פעם בשבי,

חי

ושלם

יחזור

אל חיקי.

מושב עין הבשור, הנגב

* * *

משה שפריר

פרק זיכרונות קצר: הייתי ה"בּוֹס"

של דוד בּן-גוּריון בּשׂדה-בּוֹקר, בּתחילת 1955

ביום הזיכרון לדוד בן-גוריון, שנפטר לפני 36 שנים, נזכרתי בתקופה הקצרה שבה הייתי ה"בּוֹס" שלו בדיר הכּבָשׂים של קיבוץ שׂדה-בוקר, במשך כחודש ימים – ממש בתחילת שנת 1955.

ומעשה שהיה – כך היה:  בשנת 1954 הצטרפתי כּחָבר לקִבּוּץ  שְׂדֵה-בּוֹקֵר, שהיה אז הקִבּוּץ הדרומי בּיותר בּארץ, ושעֲדַיִן לא הִגִּיעַ עָדָיו צינור מים, וגם היה בּלא כּביש-גישָה, והאספקה של מים ומזון הוּבאָה אליו בּדרך עָפָר וקָאוֹלִין, שנמשכה כּ-ּ30 ק"מ, מִירוחם, והפכה לדרך חלקה וּבוצית מדֵי חורף, שבה שקעו ו"נתקעו", לעיתים קרובות, משאיות-האספקה.

עיקר עבודתי היה בּדִיר של הקיבוץ – שהיה אז הענף הראשי של כּלכּלת המשק (בצד מפעל קטן לחציבַת גֶּבֶס, שהיה בּמכתש רמון), ועל-כּן נשלחתי לקורס "נוֹקְדִים", שבּו השתלמתי בּכל הקשור להזנה ולטיפול  יום-יומי ורפואי בּצאן, וזאת לאחר קַּבָּלַת מִשלוחַ מאוסטרליה של מאות כּבשים מִזָן "קוֹרִידֵייל", שהיו בעלי שער ארוך ומתולתל וצִמְרי מאוד. מאות כבשים אלה הִצטרפו לעשרות העִיזִּים, ארבּעת הסוּסים ושני הגמלים, שהיו בּדיר. אני מפָרֵט זאת, מֵאחר שבתקופה מסויימת זו עבד אתי בּדִיר דוד בּן-גוּריון,  ולמעשה הייתי "הַמְנַהֵל" של מְיַסֵּד הַמְּדִינָה וראש ממשלתה בִּשנותיה הראשונות.

כידוע, נטש דוד בן-גוריון, בשנת 1953, את ראשות הממשלה ומשרד הביטחון (והוא מסר תפקידים אלה למשה שרת ולפנחס לבון – בהתאמה) כדי לרדת לנגב הרחוק, לקיבוץ שדה-בוקר, שם הוא קבע את ביתו – כצעד של מתן דוגמה להגשמה אישית של הערכים אשר עליהם הוא הטיף לנוער מאז קום המדינה.  בקיבוץ הוא כתב בעיקר את זיכרונותיו, שהתפרסמו אחר-כך בארבעה ספרים.

   כעבור שנה – הוא פנה למזכירות בבקשה לאפשר לו, לפחות שעתים ביום, עבודה עם הצאן, בין השאר כדי "לחלץ עצמות" – לאחר שעות מרובות של כתיבה (מאוחר יותר, הוא השיג מטרה זאת על-ידי צעדה יומית בלוויית יהושע כהן, יוצא מחתרת לח"י, שהיה בין מייסדי הקיבוץ הצעיר וחבר מרכזי במשק).

עליי לציין, כי בן-גוריון היה עובד חרוץ וממושמע, והוא לא גילה סימני עייפות למרות גילו ה"מתקדם" – 68 שנים ( שבימים ההם אדם בגיל זה נחשב ל"זקן", וכך גם כינו הצעירים את בן-גוריון).

העבודות שנתתי לבן-גוריון אמנם היו קלות יחסית, והתרכזו בהאכלת הכבשים-האימהות, שזה עתה המליטו, והוא עשה אותן בשמחה ונמנע מלדבֵּר על נושאים פוליטיים בּאותן שעות שעבד בּדיר. תמיד פניתי אליו בשם משפחתו ובנימוס. כך, למשל, אמרתי לו: "בן-גוריון, קח, בבקשה, את חבילת הקש והגש אותה לכבשים שהמליטו אמש."

אכן היתה זו, בסיכום, תקופה קצרה ומרתקת, כאשר סביב הדיר שמרה עלינו, דרך קבע, כיתת צנחנים חמושים, משום שאז היתה בארץ פעילות חבלנית של ה"פָדָאִינִים", שרצחו (כמה חודשים קודם-לכן), במִרעה שבאחד הואדיות הסמוכים לקיבוץ, את בַּרבָּרָה ז"ל, שהיתה רועָה-מתנדבת מאנגליה.

* * *

דרור אֵידָר

בַּזְּמַן

אֲהוּבָתִי, בַּזְּמַן.

הַכֹּל בַּזְּמַן.

הֵן גַּם הוּא,

זָקֵן שֶׁכְּמוֹתוֹ,

נוֹהֵג לְהִתְעַבֵּר מִדֵּי פַּעַם

וּלְהַבְלִיעַ קוֹרוֹת חַיִּים בִּנְשִׁימָה קְצָרָה

הֶבֶל פֶּה מָלוּחַ

עֶשֶׂב מַלְאָכִים.

אֲהוּבָתִי, אַחֲרֵי.

לִפְעָמִים כְּדַאי אַחֲרֵי

שֶׁגַּם אִם לֹא אָז,

יִהְיֶה מָתַי לְדַשֵּׁן אֶת בֵּיתֵנוּ

בִּזְרָדִים שֶׁל קוֹר

בְּקוּרֵי הַבּוֹר

שֶׁמָּצָאנוּ בּוֹ זֶה אֶת זוֹ

לְהֵחָבֵא בְּעֵץ הַגַּן

וּלְהִתְעַטֵּף בִּמְעַט שָׁמַיִם.

אֲהוּבָתִי, מֻקְדָּם.

מֻקְדָּם מִדַּי לְהֵחָפֵז

בִּשְׁבִיל שַׁלֶּכֶת זְרוּעַ נְמָשִׁים

יָמִים קָשִׁים הֵן לֹא עָבְרוּ

בִּכְדִי עַל כּוֹחוֹתֵינוּ

הָאוֹזְלִים מִדֵּי לַיְלָה

לָבָן, אֲהוּבָתִי, וְגוֹאִים

בַּזְּמַן בַּזְּמַן

וְגַם אִם אַאֲחֵר,

אֵין דָּבָר - - -

הֵן לִי תָּמִיד יִהְיֶה

מְעַט מִדַּי

מֻקְדָּם...

* * *

יוסי דה ליאון

פתח-תקווה תמיד מרגשת, ובייחוד שכונת צֶדוֹ"ר

בוקר טוב לך, אליהו היקר!

 נירגשתי למקרא מילותיך הבוקר בחב"ע מס' 556 על שכונת "צדו"ר" בפתח תקווה. דבריך הביאוני להיזכר בילדותנו:  בשנות ה-40 התגוררנו אף אנו, בדמי מפתח, ברח' הקונגרס בשכ' שפירא בתל אביב, צריף מול צריף, למול משפחת שאלתיאל, אשר אביה, ציון, היה מזכיר הרבנות הראשית בתל-אביב (בהחליפו בתפקידו זה את יוסף עוזיאל המנוח). בנם של השכנים הלא הוא פרופ' אלי שאלתיאל.

באחד מימי מלחמת  העצמאות, בעוד  אימנו ז"ל רכונה להנעיל את מנעליי, ואני עדיין ילד, פגע בצריפנו קליע, אשר נורה בוודאות ממסגד "חסאן בק" אשר ביפו. הקליע נכנס היישר לארון הבגדים ונחת בין המצעים. כמובן, שאם אימא ע"ה היתה ניצבת, היתה נפגעת מיידית מהקליע,  אשר נעלם מביתנו ברבות הימים.

וכך, בימים אלה ממש, בראשית חודש יולי 1952, עברנו להתגורר בפאתיה הצפוניים של פתח-תקווה, בבית אשר ניבנה על-ידי אימא ואחיה לבית בן יוסף, עוד בשנת 1935. הבית שכן סמוך לטחנת הקמח "רוט", ושכנינו לחצר הסמוכה היו חנה ויהושע שפירא (בנו של השומר האגדי אברהם שפירא) אשר בנם אמיר ז"ל נפל כטייס בשירותו הצבאי בצה"ל בשנות ה-50.

בית אימא ע"ה נהרס לאחרונה. "זה לא יחזור, כל זה כבר איננו..." רק זיכרונות, רק זיכרונות... 

בלבביות,

יוסי דה ליאון

פתח-תקווה

אהוד: סלח לי אם אומר לך שהזיכרונות שלך באים בהקשרים קצת מוזרים. ביולי 1952 כבר לא היתה שום סכנה של צלפים ערביים מיפו, וזו לא יכלה להיות סיבה למעבר לפתח-תקווה. חוץ מזה, האזור שאתה מתאר נמצא בצפונה של פתח-תקווה, ממערב לכביש הישן לחיפה, ואילו אליהו הכהן מספר על שכונת צדור שנמצאה במערב פתח-תקווה, מערבה לקריית אריה וצפונה לקריית מטלון, מעברו הצפוני של הכביש לתל-אביב.

בהזדמנות זו יש לנו שאלה: סבנו יהודה ראב בן עזר, קרא לגבעה של בית-הקברות, שבה נקבר לימים, בשם דהרת אל-עדש, גבעת העדשים. לימים קיבל המקום את שמו – סגולה, וכך נקרא גם בית הקברות כיום. היש מי יודע מה מקור השם סגולה בהקשר הפתח-תקוואי הזה?

* * *

"אתה אזרח במדינת היהודים. לכן נגזר עליך להשתלשל ממסוקים בשעת לילה ולספוג את יריקות כלל העולם הנאור."

אסף וול כותב ללוחם השייטת על המשא היהודי שנשא לספינה

מכתב לסמ"ר א',

נהיית מפורסם, אחי. אני יודע שלא רצית להתפרסם. שאתה מעדיף את מי הלילה הכהים. אבל פתאום רואים אותך בכל ערוץ תקשורת שקצת מכבד את עצמו. NBC, BBC, CNN – ב"כוכב נולד" לא תקבל חשיפה כזו.

הנה אתה משתלשל מבטן המסוק במהירות אל סיפון ספינת השוטים. הצופים בך מהבית מביטים בך בדאגה. לא לכולנו יוצא ליפול באפילת הליל מבטן של מסוק סער היישר אל תוך אוקיינוס של שנאה מבעבעת. אל הסכינים שבידי "פעילי שלום" צמאי הדם. אני יודע שברגעים אלו יש רק דבר אחד שבאמת מפחיד אותך. שאימא שלך תגלה היכן ועם מי אתה מסתובב בלילה.

אולי לשם כך פניך מכוסים. בכל זאת, אינך מהסס וגולש במהירות. אני חושב שאולי זה לא רק בגלל חבריך הזקוקים לך על הסיפון, או בשל משקלו הכבד של הציוד. אולי תבטל את דבריי בחיוך, אבל אני סבור שהיה כוח נוסף שמשך אותך מטה. מדובר במין משא כבד שכזה, א'. זה משא העם היהודי. נשמע בומבסטי נכון?

"היסטוריה" ו"אידיאלים" הן מילות גנאי בשיח הפוסט-ישראלי – אבל המשא הזה קיים. אולי הספיק להזדחל ולהתיישב על כתפיך כבר כשנולדת. אתה אזרח במדינת היהודים,  ויש לך פרופיל קרבי. לכן נגזר עליך להשתלשל ממסוקים בשעת לילה מאוחרת ולספוג את יריקות כלל העולם הנאור. העולם הזה אף מצפה ממך שלא להגיב, גם כשפותחים עליך באש.

מדי יום א' אנחנו רואים אותך, סמ"ר א', בתחנה. אנחנו גרים לא הרחק מהבסיס שלך ואתה שב מביתך בדיוק בזמן בו אנו נוסעים אל הגן.

שתדע א', שבני, גם הוא א', מביט בך בהערצה מן המושב האחורי. הוא נרגש למראה הכנפיים הנפרשות על קדמת חולצתך וקובע שאתה כנראה "החייל הכי חזק בעולם." אני מחייך למשמע דבריו, אבל אז הוא מוסיף: "אבא, גם אני אהיה כמוהו כשאגדל." בלילה, כשהוא נם את שנתו השלווה בזכותך, אני מביט בו וקצת נחרד. כי המשא הזה מתגנב לנגד עיניי אל מיטתו ונאחז בו בכוח. והוא בסך הכל בן חמש.

אין מקום אחר. רק מאחורי כתפיך.

כן, כולנו פה נשאים של אותה "מחלה גנטית" איומה. סבי הביא אותה מרציף הרכבת במינכן של שנת 1939 והיא עברה לנינו, שכעת מביט בך מהחלון. אין מה לעשות – אנחנו יהודים. אני משתוקק להתבדות. הלוואי, הלוואי שהייתי יכול להשיל מעליי את המשא הזה ולברוח לקצה העולם.

כששמעתי אתמול את הנהמות צמאות הדם מרחבי הגלובוס, הורדתי את האטלס מהמדף והתחלתי לדפדף. לדפדף רק כדי לגלות שפשוט אין מה לעשות. שאין לנו מקום אחר תחת השמש, א'. רק מאחורי כתפיך הרחבות.

 אז אתה בודאי חושב שאני נסחף. אחרי הכול כמעט כל אחד מאתנו היה פעם סמ"ר א', אפילו אם שמו מתחיל באות אחרת. וידוע לי (ממקור ראשון), שכל מה שמעניין את סמ"ר א' בעתלית, ברמת-דוד או בשיזפון זה מתי יוצאים הביתה.

אבל לא, אני לא מגזים. אם תתבונן היטב, אולי גם אתה תבין זאת. שכל מה שנשאר לחצוץ בינינו לבין הסכינים, האלות, גדרות התיל והמרק הדלוח – זה רק אתה.

אז שתדע א' שאנחנו אוהבים אותך, גאים בך ובחבריך. אנו מקווים להצלחתך ומתפללים לשלומך, למרות שאין לנו צל של מושג כיצד אתה נראה. רק מדי פעם, אל תשכח לשמור קצת גם על עצמך. אתה אולי רגיל לפעול בעורף האויב, אבל גם אימא יהודיה זה עסק די מפחיד.

* * *

לאהוד,

תודה על הצרופות ששלחת לי. יישר כוחך על הפצת האור שאתה זורע. אגב, נבצר מהבנתי איזה נזק ייגרם לוועדת השמות העירונית בת"א, אם יוסיפו לכיתוב של רחוב הפרדס: ע"ש הפרדסנית הראשונה בת"א – שרה פלמן שחייתה כאן בין השנים,  1884-1936. 

בב"ח,

אלי  כ"ץ  

* * *

אסי דגני / 3 שירים

*

שִׁיר רְחוֹב

עַל פַּח זֶבֶל

שֶׁגָּמַר בַּזֶּבֶל.

נָכוֹן שֶׁזֶּבֶל זוֹרְקִים לַפַּח?

אֲבָל לְאָן זוֹרְקִים פַּח זֶבֶל שֶׁגָּמַר?

גַּם כֵּן לַזֶּבֶל.

(זֶה שִׁיר?

זֶה זֶבֶל!)

*

מִנְזָר רָטִיסְבּוֹן בִּירוּשָׁלַיִם –

גַּן-עֵדֶן לַחֲתוּלִים

בִּזְכוּת נָטָשָׁה אוֹסְטְרוֹבְסְקִי

מֵאֶסְטוֹנְיָה

שֶׁמְּטַפֶּלֶת בָּהֶם

בְּנֶאֱמָנוּת רַבָּה.

אֲנִי יוֹצֵא לֶחָצֵר

מֵעִיף מַבָּט וְסוֹפֵר:

... עֲשָׂרָה!

וְהִיא לוֹחֶשֶׁת לִי:

עֶשְׂרִים,

אַךְ הַס מִלְּהַזְכִּיר

מֵחֲשָׁשׁ עֵינָא בִּישָׁא...

שיר על אשתי

הִיא מַחֲלִיפָה אֶת הַמַּצָּעִים כָּל שָׁבוּעַ.

בְּגָדִים בְּשִׁמּוּשׁ הַתְּלוּיִים לְיַד הַמִּטָּה

לוֹקַחַת לִכְבִיסָה

אִם צָרִיךְ אוֹ לֹא צָרִיךְ.

רָצְתָה לְהַחֲלִיף אֶת הָאוֹטוֹ (מִזְּמַן)

וְכָעֵת אוֹמְרִים לִי בַּמּוּסָךְ: מְיֻשָּׁן!

וַאֲנִי צוֹחֵק וְאוֹמֵר: אֲבָל נוֹסֵעַ.

כְּבָר כַּמָּה שָׁנִים רוֹצָה לְהַחֲלִיף גַּם אוֹתִי...

* * *

לאהוד שלום,

בחדשות 554 מספר האורז [ברלוביץ] על קומקום המתכת ליבריק, ואתה הוספת בסוגריים איבריק? – ובכן, הליבריק או הלובריק הוא אותה קלחת קטנה הידועה במקומותינו בטעות כ"פינג'אן". האיבריק הוא כד חרס למים כגון זה שנשבר בשיח' איבריק של זייד.

לילה טוב,

יבין כץ

* * *

עמוס כרמל

צרימות הצעדה / כנגד ארבעה שרים

דרכה של צעדת גלעד שליט רצופה כמובן בהמון כוונות טובות, ומי יעז להשוותה בשל כך לדרך ליעד ידוע אחר. אבל בתוך הכוונות האלה משתלבים היבטים וטונים צורמים עד מקוממים שבוודאי לא יקדמו את שחרורו של החייל הישראלי – לא "הילד של כולנו" – משבי החמאס.

צורמת העקרות הברורה של הצעדה. צורמת המחשבה על מה שיקרה לאחר שהצועדים יגיעו לירושלים ויתברר להם – מה שהוכח שוב ושוב – שהפגנות הן רק הפגנות ולא די בהן להשיג שום מטרה.

צורמת הכתובת של הצעדה הזאת. צורמת, ועוד יותר מכך מזיקה. ממשלת ישראל – חשוב להזכיר – לא חטפה את החייל. לא בגלגול הנוכחי שלה ולא בגלגולה הקודם, תחת ראש אחר. סביר מאוד שבכירי שתי הממשלות ושליחיהן שגו קשות במהלך המשא-ומתן שהתנהל עד כה. סביר בהחלט שיהיו שגיאות כאלה גם בהמשך התהליך.

אבל עדיין ברור לחלוטין ששום פוליטיקאי ישראלי לא יוותר על הסיכוי להצטלם במחיצתו של החייל המשוחרר, אם רק יוכל להשלים עם מחירו של השחרור. ברור לחלוטין שאין שום לבטים אידיאולוגיים וגחמות פוליטיות מאחורי ההחלטות שהתקבלו עד כה. וברור לגמרי שצמרת חמאס רואה בעין יפה את הצעדה ושואבת ממנה תמריצים להגביר את קשיחותה במגעים העתידיים בעניין שליט.

צורמים הפעלולים התקשורתיים סביב הצעדה. צורם מאוד הציטוט של מאו טסה טונג – "גם מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד" בהקשר הזה. האם רב-הטבחים הזה, האיש האחראי למותם של עשרות מיליונים, יכול לשמש מקור השראה לגיטימי למחאה ציבורית? צורמים האירועים האמנותיים המתלווים למסע הרגלי ומשווים לו חזות של שעשוע להמונים. צורמים הקופונים שגוזרים כל מיני טרמפיסטים על הבעיה המעיקה – מיח"צנים ועד פוליטיקאים. עד ארבעה שרים שכבר הספיקו להתבטא בצורה מתמיהה בזכות הצעדה.

השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ הודיע שהיה מצטרף לצעדה אילולא חברותו בממשלה. שלושה שרים אחרים – סגן ראש הממשלה ושר הפנים אלי ישי, השר לענייני דתות יעקב מרג'י והשר לשיפור השירות הציבורי מיכאל איתן – הרחיקו לכת ממנו והבטיחו להצטרף לצועדים נגד הממשלה שהם חברים בה. ארבעתם, אין מנוס מהמסקנה, בטוחים שהממשלה פועלת נגד טובת הציבור. ארבעתם חושבים שיש לקבל לאלתר את כל הדרישות של חמאס. ארבעתם גם בטוחים, מן הסתם, שהדרישות האלה לא יגברו והכניעה הגמורה להן לא תפגע בביטחון הלאומי של ישראל.

אין ספק, כל הארבעה זכאים לחשוב שאלה פני הדברים. אבל אין גם ספק שהם מפגינים מידה מרשימה ומגונה של צביעות ונורמות פסולות. ארבעתם חברים בגוף שמוסמך להיכנע לדרישות החמאס על כל מה שמשתמע מהן. אחד מהם – ישי – נמנה אפילו עם "השביעייה" שאמורה להחזיק בכל המידע הרלוונטי.

ארבעתם אחראים לכל ההחלטות שהתקבלו עד כה בעניינו של החייל החטוף. אבל איש מהם לא חשב לוותר על כורסת השר וההטבות הצמודות לה במחאה על ההחלטות האלה. איש מהם אינו חושב לעשות זאת גם עכשיו, בצאתו להפגין נגדן.

שניים מהארבעה – אנשי ש"ס ישי ומרג'י – כבר סיפקו לנו לאחרונה שיעור מאלף ביושרה מפוקפקת בהתנהגותם לנוכח האפלייה העדתית בעמנואל. גם מהשר לביטחון פנים, חבר בכיר במפלגה שרוקדת על פי חלילו של האיש העומד בראשה, אין ציפיות מופלגות להתנהגות מכובדת ומושכלת. אבל מיכאל איתן – איש ההדר הז'בוטינסקאי – היה אמור לספק לנו משהו טוב יותר מן האקט הפופוליסטי שאימץ. חבל על דאבדין.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 29.6

* * *

יוסי גמזו

הַסְּלִיק

זֹאת הָאָרֶץ הֲכִי לֹא רוֹמַנְטִית שֶיֵּש, הִיא אָמְרָה, מְקַוָּה לֹא לִפְגֹּעַ,

שֶמֶש שֶאֵין בָּהּ פְּשָרוֹת וּבּוּלִימְיָה שֶל מָוֶת שֶאֵין לוֹ שָׂבְעָה

וְאַל תְּסַפֵּר לִי פָּלַבְרוֹת עַל זֶה שֶכְּבָר לֹא מַקְרִיבִים פֹּה לַמֹּלֶךְ

כְּמוֹ שֶכָּתוּב בִּמְלָכִים ב' כ"ג, יוֹם-יוֹם קָרְבָּנוֹת שֶל אָדָם.

הַמֹּלֶךְ הֶחְלִיף רַק שֵמוֹת: בִּמְקוֹם אֵל כְּנַעֲנִי הוּא כְּבִישִים, הוּא פִּגּוּעַ,

הוּא רֶצַח נָשִים, הוּא דְקִירוֹת סַכִּינִים בְּלֵילוֹת אַלְכּוֹהוֹל, הוּא סַמִּים

אוֹ גָאז-מַזְגָּנִים הַנִּשְאָף לְרֵאוֹת צְעִירוֹת בִּמְקוֹם רֵיחַ שֶל מֶלַח

מוּל יָם עִם שְקִיעָה אוֹ יַסְמִין מוּל סַפְסָל אוֹהֲבִים בִּשְׂדֵרָה צִבּוּרִית.

אֶרֶץ קָשָה כְּמוֹ לִבּוֹת אֲבָנֶיהָ וּכְמוֹ מַסְמְרֵי מִטְעַן-נֶפֶץ,  

גְּבוּל מְמֻקָּש בְּשִׂנְאָה לְלֹא גְבוּל וְשָמַיִם לְלֹא רַחֲמִים,

אֲפִלּוּ הַצֵּל שֶלָּכֶם הוּא רִשְעוּת שֶל כִּמְעַט אַרְבָּעִים כְּוִיּוֹת צֶלְזְיוּס,

אֲפִלּוּ לַשֶּקֶט הַדַּל שֶלָּכֶם יֵש תָּמִיד כִּתְמֵי זֵעָה קָרָה שֶל כּוֹנְנוּת סְפִיגָה.

וְגַם הַשָּׂפָה שֶלָּכֶם הִיא הֲכִי לֹא רוֹמַנְטִית שֶיֵּש, הִיא הוֹסִיפָה,

(שוּב, מִתְאַמֶּצֶת נוֹרָא לֹא לִפְגֹּעַ וְדַוְקָא פּוֹגַעַת מְאֹד):

גְּרוֹנִית כְּמוֹ שַרְבֵי-הַצָּמָא בַּמִּדְבָּר וְצוֹרֶבֶת כְּמוֹ חוֹל בָּעֵינַיִם,

שַׂמְתָּ לֵב שֶרֻבְּכֶם חוֹשְשִים מִכָּל שֶמֶץ שֶל רֹךְ בַּדִּבּוּר, כְּמוֹ מֵאֵש?

שְׂפַת רַעֲמֵי נְבוּאָה וּפְקוּדוֹת "אַחֲרַי" וְ"קַּדִּיש" חֲשוּק-לֶסֶת

שֶבָּהּ, בְּהִפּוּךְ לִסְדָרָיו שֶל הַטֶּבַע, קוֹבְרִים הָאָבוֹת אֶת בְּנֵיהֶם.

וְשַׂמְתָּ לֵב שֶהַשִּׂמְחָה הֲכִי גְדוֹלָה בְּעֶצֶם

שֶבָּהּ אֵינְכֶם צְרִיכִים בָּמוֹת-בִּדּוּר-וְהַרְקָדָה

הִיא הַשִּׂמְחָה לְאֵיד וְשֶהַשִּׂיחַ שֶהָפַכְתֶּם

לִסְפּוֹרְט לְאֻמִּי שֶכֻּלְּכֶם, אִם תִּסְלַח לִי, מִזְּמַן כְּבָר צֶ'מְפִּיוֹנִים בּוֹ 

הוּא שִׂיחַ שֶל חֵרְשִים?

אָז אֵיךְ זֶה אַתָּה (לֹא אִתָּם, רַק אִתִּי) מִין לְהֶפֶךְ כָּזֶה, הִיא אָמְרָה לוֹ,

אֵיךְ זֶה שֶשּוּם אַכְזָבוֹת לֹא הִצְלִיחוּ לִרְצֹחַ בְּךָ אֵיזֶה תֹם

שֶל יֶלֶד שֶלֹּא יִתְבַּגֵּר לְעוֹלָם, דּוֹן קִישוֹט שֶרוֹדֵף דּוּלְצִינֵיאָה,

אֵיפֹה הִצְלַחְתָּ לִשְמֹר שְמוּרַת-טֶבַע שֶל טֶבַע כָּל-כָּךְ לֹא מוּגָן?

– בַּמַּחְתֶּרֶת, אָמַר לָהּ, בִּסְלִיק שֶמִּמֶּנּוּ אֲנִי מְתַדְלֵק כְּמוֹ מִשְּנוֹרְקֶל

חַמְצַן-חֲלוֹמוֹת לִפְנֵי כָּל צְלִילַת-עֹמֶק בַּיָּם שֶאִלְּחוּ אֶת מֵימָיו

אוֹ כְּמוֹ מִצִּנּוֹר הַמַּזְרִים אֶל הַוְּרִיד סְטָלַקְטִיטִים שְפוּיִים שֶל אִינְפוּזְיָה

מִבַּנְק-דַּם-הַנֶּפֶש. – וְאֵיפֹה, תָמְהָה, הַמַּחְתֶּרֶת הַזֹּאת?

– בַּשִּירִים.

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום השני

15.3.93. יום שני. קווינטה דה ריבאפריה. קם ב-7.00, מתרחץ, לובש ז'אקט, עונב את העניבה בקשר שיהודית הכינה לי, ועורך טיול של כחצי שעה במרחבי האחוזה, רואה אותה לראשונה באור-יום. מסלול ריצה אובאלי שאורכו קילומטר והוא כמין מעגל פנימי. מערכת אנטיליה ובריכת מים. בריכת שחייה. עצים רבים. התפוזים והאשכוליות ניראים נורא. קטנים, צמוקים, חולים; העצים מלאים כתמים בולטים של פטריות עובש ירוקות. הטל כבד. העשב רטוב עדיין. השמש כבר מאירה. שמיים כחולים ללא ענן.

8.30. ארוחת בוקר צנועה. אין אפילו מיץ תפוזים, רק מסחטה לתפוזים חסרי הצורה והצמוקים, שכניראה נקטפו מעצי הגן. פרוסות נקניק ושינקן, גבינה צהובה מסוג אחד, גבינת מריחה, ריבה. טעימים רק הלחם השחור הטרי והקפה.

אחרי הארוחה אני עומד בחצר המרוצפת, בשמש, ומשוחח עם פרופ' גבריאל רמירז, סוציולוג ממכסיקו-סיטי, שהגיע אתמול בלילה ממש אחריי. הוא בחור מעניין ולבבי. תוך כדי שיחה מופיע מנהל הפרוייקט ומתוודע אלינו. אני סבור שזהו דירק פטרס, המנהל הגרמני החתום על ההזמנה. לאחר זמן יתברר לי שזהו פרופ' ג'ואו בטנקורט דה-קאמארה, פורטוגזי. מדבריו אני מבין ששני מועמדים מישראל התחרטו וכך הגיעו אלי, ברגע האחרון. הוא כמובן בטוח שאני המועמד הטוב ביותר. אמנם לא התבקשתי להרצות, אבל ודאי אעשיר את הדיונים מנקודת מבטי כסופר.

לאחר כיומיים, כטוב ליבנו ביין, יתברר לי הסיפור במלואו.

9.30. נכנס לאולם הישיבות ומוצא עצמי יושב בין זיאד אלאונה מירדן לבין יאנוש גיורגיאק מהונגריה, מאוד סמלי. לשמאלי גבול ירדן, לימיני הארץ שממנה באה משפחתי. מתברר שיושבים לפי סדר אלפא-ביתי של שמות המדינות, ישראל היא אחרי הונגריה ולפני ירדן.

כשאני מתיישב במקומי, זיאד, לשמאלי, מיד שואל אותי: "אתה בעד החזרת השטחים? מה דעתך על הסכסוך? אם אפשר, במשפט אחד."

אני עונה לו: "כן, אבל – וה'אבל' מצריך הרצאה שלימה ושיחה ארוכה יותר."

תשובתי מאכזבת אותו. "אוה, אני כבר רואה שאתה נגד השלום." הוא מקטלג אותי.

 ההרצאה הראשונה היא של פרופ' אוסקר אורוויולה, מפרו: "דיקטטורה וקוסמטיקה דימוקראטית". יש תרגום סימולטני. הוא מדבר ספרדית. מספר על השחיתות הכללית והשחיתות הפוליטית בארצו. לא ידעתי שהסופר מריו וארגס יוסה עמד בראש מפלגה בפרו, והיה מועמד מכובד לנשיאות.

מהבעיות בפרו: דראג-דולארס. ביום שסוחרי הסמים מחליפים סכומי דולרים, שנתקבלו תמורת המשלוח – משתנה שער החליפין של המטבע בפרו, כה גדולים הם הסכומים.

אלימות. תנועות הממומנות על ידי סוחרי הסמים. יש קשר בין העברת הסמים לבין הטירוריזם. ההרכב ההטרוגני האתני של פרו. אין חיי לילה ברובע התיירים בלימה, בירת פרו, בגלל מצב הביטחון. המרצה אינו מזכיר את לכידת הטירוריסט גוסמן. לדבריו אינו רוצה להיכנס לפרטים. הנשיא – פוג'ימורי. אני נרדם. צנזורה עצמית בפרו, הגבלה מרצון, זה מה שקורה שם עכשיו, הבעייה רצינית, המדיה ממוסחרת בידי אלה שחושבים שהם יודעים מה אנשים רוצים לדעת, איך לתת להם זאת, ואיך לא לתת מידע על מה שבאמת קורה.

10.30 ההרצאה כבר הסתיימה, אלה התשובות לשאלות. משעמם עד מוות. אולי נקלעתי או נכלאתי כאן בטעות? אם איני טועה אני כאן הזקן ביותר. יש גם משתתף מצרי, יוסרי. כולם צעירים, בשנות ה-30 לחייהם. מנהלי אירגונים, מורים באוניברסיטאות, בעיקר בתחום המחקר הפוליטי והחברתי.

11.00. הפסקת קפה. מגישים קפה, תה, כד אחד מיץ, ביסקוויטים ועוגיות יבשות. אני ניגש למשרד, שמעבר לכיכר הכניסה לבניין-האחוזה. מטלפן ליהודית לעבודה, בתל-השומר, תפוס. מטלפן לאמא בפתח-תקוה ומבקש ממנה שתמסור כי הגעתי בשלום והכל בסדר.

11.30. לאחר ההפסקה מרצה רנטו דה אנדראדה לסה, מברזיל. מספר על הדימוקרטיה ועל המצב הפוליטי בברזיל. יש שם אפילו מפלגה מונארכיסטית! כל מאה איש יכולים להקים מפלגה. אין נאמנות למפלגות. ההרצאה באנגלית, מהכתב, אך די קשה להבנה. גם כאשר הבחירות הכלליות נאסרו, בחירות מקומיות היו מותרות, אפילו תחת המשטר הצבאי. במשך שלושים שנה, מאז 1960, לא היו בחירות כלליות לנשיאות. לכן כשנערכו, ב1989-, לא היה נסיון רב. אין בעיות של ספאראטיזם, אלא של ההבדלים הרבים בין העניים לעשירים. אין הפרדה על רקע אתני, אין גזענות בין לבנים לצבעונים.

אני כאן היחיד בעל שיער שיבה, אף כי ישנן כמה וכמה קרחות על ראשים צעירים-יחסית. אני שואל את עצמי אם רק אני משתעמם או כך גם היתר. מאחר שלא נעים לי להוריד את אוזניות התרגום, כאשר מדברים בשפה שאינני מבין, אני מקטין את עוצמת הקול, ומוותר על שמיעתו.

13.00. צהריים. אני יושב לשולחן עם יאנוש גיורגיאק ההונגרי, איוואן זגדה הבוליביאני ודיין קיוראנוב הבולגרי. מתפתחת שיחה מעניינת עם יאנוש ההונגרי. אני מספר לו על הסמליות שביושבי בין הירדני להונגרי, וקצת על תולדות משפחת ראב שבאה מהונגריה, ועל כך שהלאומיות ההונגרית, שהתעוררה עם לאיוש קושוט ועם השלטון העצמי ב-1869 – "אשמה" בהתעוררות הלאומית של מייסדי פתח-תקוה.

הוא די בקיא בנושא, יודע אפילו שכל זה קרה אפוא "לפני הציונות". יאנוש צנום, קטן, משקפי-מתכת דקות בצבע כסף, כמו של מהפכן רוסי. שיער חום מתולתל. שפם, שכל גבר הנגרי, אפילו הוא ניראה כרבע-עוף, מתגדר בו. דומה ליורם צורי מעין-גדי, או למניה שוחט בצילומיה מתקופת היותה מהפכנית ברוסיה. יש בי חשד שהוא ממוצא יהודי, ושהוא מסתיר זאת תחת מעטה של גאווה לאומית הונגרית. קצת מתנשא. מרוחק. פוחד מכל גילוי רגשי שעלול להביך אותו. הרושם הזה מתחזק בי כלפיו בימים הבאים.

מתברר שיאנוש עובד בהוצאת ספרים גדולה בבודאפשט, וישמח לקבל את כתב-היד האנגלי של "פרשים על הירקון". אני רושם לעצמי לבקש מנילי כהן, מהמכון לתרגום ספרות עברית, לשלוח לו עותק של התרגום, ואני אשלח לו את התוכנית לביקור בהונגריה ולסרט דוקומנטארי על תולדות משפחת ראב מהונגריה לארץ-ישראל.

יאנוש מספר שהוא עומד להוציא בהונגרית ספר של פרופ' שלמה אבינרי "מבוא לרעיון הציוני". אני משבח מאוד את הספר, ודיין הבולגרי מעיר שהוא מכיר את עבודותיו של אבינרי, והסתמך עליהן.

 "על מארכס?" אני שואל. "הוא נחשב מומחה בינלאומי."

 "די קרוב. על המאטריאליזם הגרמני."

אחרי הארוחה, טיול בשדרה, יחד עם דיין הבולגרי, בין עצי התפוז העלובים, אך באווירה של צעידה בינות לעמודים של הסטואה. אנחנו מגיעים עד לבריכה ולמזרקה שבקיר המזרחי של האחוזה. משוחחים על יהודי בולגריה ויהודי מקדוניה. דיין מאוד ביקורתי לגבי עמדתם של הבולגרים בתקופת השואה, זאת לאחר שאני משבח אותם. הוא מספר שרק לאחרונה עלה לדיון פומבי עניין הסגרת יהודי מקדוניה לידי הגרמנים. לדבריו אותם אלה שהם היום בשלטון, חלקם צאצאי המשפחות שהיו מעורבות אז בהסגרה, ולא פלא שהם משתדלים להשתיק את הנושא.

15.00. אני חוזר מהחדר להרצאה של אחר-הצהריים. באולם המבוא, שהוא גם מעין חדר-מדרגות לקומה השנייה, מודיעים לי שיש לי טלפון. יהודית מתקשרת, כבר מהבית. יש הפרש של שעה, בישראל עכשיו כבר קרוב ל-16.00. גם בן מדבר. אני מתאר בקצרה את המצב כאן. יהודית מספרת שקיבלתי סכום גדול, החזר מהביטוח הלאומי. אני מניח שזה יכסה לי את חשבון כרטיס האשראי, כשאחזור, כולל מקטרת הדאנהיל החדשה.

הרצאה של פרופ' גבריאל דיאז על מקסיקו. מדבר ספרדית. התרגום סימולטאני. אותה מפלגה נמצאת בשלטון מאז המהפכה שהתחוללה ב-1910. מפלגת המהפכה הממוסדת, הוא מכנה אותה, הוותיקה ביותר בעולם, מלפני המהפכה הרוסית. מקסיקו היא דימוקראטיה טוטאליטארית או טוטאליטאריות דימוקראטית. שניהם יחד. יוסה כינה את המישטר במקסיקו – טוטאליטאריות, או דיקטטורה – מושלמת.

היתה תקופת הפלא המקסיקני, הבום כלכלי והיציבות הפוליטית. ב-1988 בא המשבר הכלכלי, לאחר כ-40 שנות פריחה, וזה נגמר. השחיתות היא חלק מהשיטה הפוליטית. הצורך בנשיא. בשלטון חזק ומרכזי. כמעט שאין אופוזיציה. הנשיא הוא ראש המדינה וראש המפלגה כאחת. לא צפוי שינוי פוליטי.

אחריו מדבר בספרדית רפאל גואידו ואג'ר, מאל-סאלוואדור. קשה להבין את דבריו, למרות התרגום הסימולטאני. ההרצאה משעממת. עד כה רק ההרצאה של גבריאל היתה מעניינת. מתברר שאין דימוקראטיה באל-סלוואדור.

מתחיל הדיון בשתי ההרצאות. כדי לצאת ידי חובה, גם אני שואל שאלה. בהזדמנות זו עלי להציג עצמי, כפי שנהגו כל אלה שלא נכחו אתמול בישיבת ההיכרות.

 "אני סופר עברי, מישראל, חבר מועצת שינוי, שהיא מפלגה ליבראלית שמאלית, וחלק מהקואליציה ששולטת בישראל עכשיו."

אני שואל את גבריאל לגבי הצנזורה העצמית של התקשורת במקסיקו. נושא שעליו דיברנו הבוקר בשיחה מוקדמת, בחצר המרוצפת שבכניסה. זה מעניין את זקנתי, אבל עוד מעט מסתיים היום הראשון, וצריך להראות נוכחות. שאר החברה, הצעירים, דופקים שאלות כמו כרטיס בשעון נוכחות בעבודה. קלוץ-קאשס. "מה מצב זכויות האדם אצלך?" – "אולי תוכל להאיר יותר את מעמד האישה?" – "היש סיכוי שמפלגתך תנצח בבחירות הבאות?"

אחד המשתתפים החרוצים, השואל ראשון בכל דיון, ארתורו הארגנטינאי, יושב קיצוני בשולחן מימין, לפי סדר האלפא-ביתא. צעיר למדי, מזוקן, מדבר בהתלהבות.

16.30. הפסקת קפה. אני מנצל אותה לעשות צילומים אחדים בחוץ, בגן היפה של האחוזה, ובכניסה לחצר המרוצפת. (תמונות 7-0. בתמונה 4 רואים את יוסרי המצרי וגבריאל המקסיקני בחצר הפנימית, היכן שצולמנו לפני הצהריים לתמונה הקבוצתית).

17.00. לאחר הפסקת קפה, הרצאה בספרדית של הבוליוויאני איוואן זגדה. בוליביה הוכרזה כריפובליקה בשנת 1825, מאז היו לה 18 חוקות. בתקופה הדימוקראטית, עכשיו, אין שלטון צבאי בארצו, אך היפר-אינפלאציה של 35% בחודש. יש יותר שחיתות מאשר היתה קודם, תחת המשטר הצבאי. הדימוקראטיה כשלעצמה אינה תרופת-פלאים. צריך לעבוד כדי שתצליח. הוא מדגיש את השפעת הסמים על מדינות אמריקה הלטינית. משתמש במונח – Narcotrafico. 75% מהאוכלוסיה בארצו הם אנאלפאבתים.

בשעת ההרצאה אני רואה שדיין הבולגרי, המזוקן והשמן, המרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות, קורא את הסיפור שלי, "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", שנתתי לו בתרגום האנגלי. לקראת הנסיעה הכנתי צילומים אחדים של הסיפור מהתרגומים שישנם בידי – אנגלית, ספרדית, גרמנית, רוסית וערבית, כדי שיהיה לי מה להראות למשתתפים. ליוסרי ולזיאד נתתי אחר-הצהריים את הסיפור בתרגומו הערבי של מחמוד עבאסי, צילום מחוברת "מיפגש".

18.00. נסתיימו הדיונים להיום. אני נישאר עם זיאד הירדני, בעמידה, לשיחה ממושכת, בעקבות שאלתו מהבוקר. תחילה אני מברר אם הוא ממוצא פלשתיני. לא. הוא מהעיירה אלאונה, בצפון ירדן, שכל יוצאיה נושאים שם משפחה זה, אך בה-עצמה הם מכונים בשמות אחרים, כדי להבדיל ביניהם.

לדעתו עלינו רק להחזיר את כל השטחים, ואז יחזור הכל להיות על מקומו בשלום. אבל אפילו לישראל של 1948 הוא קורא בשם Occupied teritories. הוא מוכן בדוחק להכיר בגבולות החלוקה של 1947, גם זאת, בשפה רפה, ולאחר שנחזיר את כל השאר, שהרי כל האשמה נעוצה בתוקפנות שלנו.

 "מה אתם מפחדים כל כך לחזור לגבולות האלה?" הוא שואל.

 "כבר היינו באופרה הזו, לפני מלחמת יוני 67'. מדוע אז לא הסתפקו הערבים בגבולותיה של ישראל, לא הכירו בה ולא כרתו עימה ברית שלום?"

 "היום המצב שונה." הוא קובע בביטחון, ובנשימה אחת: "אין לכם עתיד. זה ברור, הריבוי הטבעי של הערבים יכריע אתכם. כמה עולים שלא תביאו מרוסיה – לא תתגברו על זה. איך תתגברו על זה? תגיד לי, איך?" הוא אומר בנימת ניצחון שיש בה גם שמחה-לאיד, "יקח עוד עשרים שנה, עוד מאה שנה, כך זה היה גם עם הצלבנים."

אני רואה עם מי יש לי עסק, ועונה לו בנוסח השיחות שכתבתי ב"ג'דע", הספר על אברהם שפירא:

 "שמע זיאד, מה אגיד לך – שיכנעת אותי. כאשר אחזור לישראל, אציע לבני עמי לבצע התאבדות קולקטיבית. נמלא את כיסינו אבנים כבדות, נלך לים, ונטבע כולנו יחד. ודי, לא תהיה מדינת ישראל, ושלום מושלם ונצחי ישרור מעתה במזרח התיכון. סאדאם חוסיין לא יפלוש לכווית ולא יהרוג שם ערבים, הכוויתים לא יהרגו בתגובה פלשתינאים, בלבנון לא תהיה מלחמת אזרחים, האחים המוסלמים לא ינסו לקעקע את משטרו של מובארק במצרים, איראן לא תאיים על שאר מדינות ערב."

תחילה הוא משתתק לרגע, נבוך, אך מיד מתעשת ומשיב: "אתם שיגעתם את סאדאם חוסיין." ומוסיף בשמחה: "מובארק – הוא יפול. ירצחו אותו מפני שהוא נגד הדימוקראטיה במצרים!"

 "זיאד, האחים המוסלמים זאת דימוקראטיה? הם רוצים רק להרוס את המישטר הקיים!"

פרופ' דה קאמארה עובר ומחייך בראותו אותנו מתווכחים. אני מסביר לו שאנחנו מנסים להגיע להסכם שלום.

חוזר לחדר. מתרחץ. בבית-השימוש יש גם בידה. נקי, אבל מאוד פשוט. אין אמבטיה, רק פינת מקלחת. לא ניראה שיש כאן משתמשים רבים בשירותי הרחצה. איתי במסדרון רק ראג'יווה מסרי-לאנקה, וזיאד.

19.30. ארוחת ערב. יושב בין יוסרי המצרי, לבין מנהל הכנס, או מנחה הסמינר, שחשבתיו עד כה בטעות לגרמני, ומתברר שהוא פורטוגזי, ושמו דה קאמארה. הוא מתפלא שיכולתי לטעות בזיהויו. את המנהל הגרמני, דירק פטרס, החתום על ההזמנה, אין אנו פוגשים כלל.

כאשר השיחה מתחממת. אני מבקש מדה קאמארה להמליץ בפניי על מיטב התוצרת של ארצו בארבעה תחומים: זמרי פאדו, עוגיות, יינות, וגבינות. הנה רשימתו, שאותה נתן לי בכתב-ידו ובגאווה רבה, ולפיה אני משתדל מאוחר יותר לכוון את קניותיי:

קלטות פאדו

.Amalia Rodrigues. D. Vicente da Camara. Nuno da Camara Pereira

עוגיות

סינטרה: (Queijadas de Sintra (Piriqvita

ליסבון: Pasteis de Belem.  Pasteis de Cervesta

יינות

.Red: Mouchao. Tapaoa do chaves

.Green: Aveleda

.White: Esporao. colares Velao. Porto. Madeira

גבינות

. Queijo do Zekka. Queijo do Serpa

אני נישאר בשולחן לשיחה ארוכה עם יוסרי. אני מספר לו על ביקורנו בקהיר, בלוקסור, באסואן ובאבו-סימבל. הוא מאוד לבבי אבל אינו מעמיק. מדבר בעיקר על קורס וידאו וקולנוע שסיים לאחרונה.

אחרי הארוחה אני יורד עם יוסרי, ועם פיליס מטאיוואן, אל הבר, שנמצא בבניין השומר, בכניסה לאחוזה, ליד השער. יש כאן דלפק משקאות. מוזגים בו יין אדום מבקבוק נושא תווית של האקדמיה. יש גם יינות אחרים, כולם מקומיים, וכן בירה, טקילה, ויסקי ועוד ליקרים. שלושה חדרים לא-גדולים ובהם ספסלי-עץ כבדים. באחד החדרים שולחן-כדורגל שמופעל בידיות, משחק שזה שנים נעלם אצלנו בגלל המשחקים האלקטרוניים. אחדים ממשתתפי הסמינר משחקים כאן בהתלהבות רבה, והחבטות הנלהבות בכדורון הקשיח, מרעישות למרחוק.

יוסרי מביא עימו קלטת וידאו של סרט-גמר שערך בסיום הקורס בקהיר. קצב העריכה הוא של ה-CNN, אך המעברים הם של חובבים שגילו לראשונה את אפשרויות המצלמה. נוגע ללב מראה הסטודנטיות המצריות, שחובשות על ראשן שביסים כמו החרדיות אצלנו. סטודנטית אחת, שמנמונת ומלאת חיים, רוקדת מול המצלמה לקצב מוסיקה מערבית, ניראית כמיצבור או כדינאמו של יצרים בלומים, כמהה לשיחרור, אבל אינה מסירה את השביס מעל ראשה, וכל המעמד מקבל אופי גרוטסקי, כהשתוללות רגעית של תלמידות מנזר. יוסרי מחליק את הדברים – זו אינה חובה עליהן לחבוש את השביס, אבל הן רוצות בכך.

יושב בחדר אחר בבר לשיחה ממושכת עם קז'ישטוף הפולני ופטר הצ'כי, כאשר לידינו יושבים זוראן הסלובני הגבוה וזוראן הקרואטי רחב-הגוף והישנוני. אני מוצא שפה משותפת בעיקר עם המזרח-אירופים, למעט הרוסי הממוסד וההונגרי הסנוב. מתעניינים בנעשה בישראל. קז'ישטוף מדבר על היהודים בפולניה. פטר מספר על אוצרות של יהדות שמצויים במוזיאונים בצ'כיה, לשם אספו אותם הנאצים כדי לייסד מוזיאון היסטורי ליהדות אירופה, לאחר השמדתה. לדבריו דורשת ישראל את הרכוש הזה, אך זו טעות. בישראל לא חסרים תשמישי קדושה, ואילו בהישארם בצ'כיה, היכן שכבר כמעט אין יהודים, הם ישמשו מזכרת ועדות לנוכחות היהודית.

12.00 בלילה. חזרה בחדר. המיטה באמצע. ארון עץ חום, ישן וגבוה, כמו אצל סבא שלי. שולחן כתיבה. כורסה. אין רדיו. אין טלוויזיה. יש מכשיר טלפון, אבל שיחות חוץ אפשר לטלפן רק במשך היום, מהמשרד. אני רושם את הרשמים האחרונים. תם היום הראשון לשהותי כאן.

*

בשלב זה עדיין אין המשתתפים מוכרים היטב זה לזה. כולנו מסתובבים עם תווית השם על כיס הז'אקט, יושבים במקומות קבועים לפי סדר המדינות, במלבן גדול, כאשר הצלע הפונה לגן היא שולחן המרצים. אני יושב באמצע מול שולחן המרצים, ומאחוריי תאי המתורגמניות הסימולטאניות.

במשך הישיבות, או המושבים, אני רושם לעצמי, בתיק החומר שקיבלתי, הערות בעברית ליד שמו של כל אחד מהמשתתפים, למעט הירדני והמצרי. אמנם אין כאן איש הקורא עברית, ובכל זאת אני נזהר.

כדי להכיר טוב יותר את הנפשות הפועלות, הריני להציגן בשלב מוקדם, אף שמלוא איפיונן יתברר לי רק בהמשך השבוע:

פרופ' ארתורו פלייר ((Arturo Flier, פרופיסור באוניברסיטת בואנוס איירס, ארגנטינה. כבן שלושים ויותר. וכפי שיתברר לי מאוחר יותר – יהודי. אימו באה מפולניה. הוא דומה קצת ליואל בן-נון, או לפופיק ארנון בטרם חזר בתשובה. קנאי אידאולוגי כמוהם, אבל "טרוצקיסט". נלהב. מנסה להבין את העולם רק מתוך הכללות. בוקר אחד אני שם לב שהוא אינו אוכל בשר. הוא מתנצל. לא מתוך כשרות. פשוט, הוא צמחוני. נידמה לי שבארוחות הצהריים והערב הוא אינו צמחוני.

סיגמה הודה ((Sigma Hudaמבאנגלדש. מופיעה רק ביום החמישי, יחד עם בעלה נז'מול הודה ((Nezmul Huda, שר ההסברה בממשלת בנגלדש. הודה היא המזכירה הכללית של האגודה לזכויות האדם ושל ארגון עורכות-הדין בארצה. ניראית כמו מאשה לובלסקי, אבל כהה. לבושה בגלימה לאומית ובסנדלים. מתנשאת בהרצאתה. דברנית. פעלתנית. קצת מפחידה. ואולם בשיחה אישית היא נעימה יותר.

איוואן זגאדה ((Ivan Zegada מבוליביה. כבן ארבעים. מזכיר כללי של המפלגה הדימוקראטית בארצו. לא מבריק אבל רקדן מעולה וחתיך. בחור נחמד וסימפאטי. חרוץ מאוד. בעל חיוך כובש לב. הוא רושם כל הזמן בספרדית, בכתב-יד מעולה. קשה לעמוד על טיבו.

פרופ' רנאטו דה אנדראדה לסה ((Renato de Andrade Lessa מברזיל. כבן ארבעים ויותר. חוקר בתחום מדע המדינה באוניברסיטה הפדראלית של ריו דה ז'אנרו. תחילה ניראה לי אדם קצת סגור. פרווה. בעל פנים עגולים. קירח וחייכן. מאוחר יותר יתברר לי, מדבריו, שהוא נשוי ליהודיה, ילדיו נחשבים יהודים. הוא עצמו בא מבית לא-יהודי וחילוני, ולכן החגים היחידים בביתו הם החגים היהודיים. אוהד ישראל, וחש עצמו חצי-יהודי.

ד"ר דיין קיוראנוב ((Deyan Kiuranov מבולגריה. כבן ארבעים ויותר. חוקר במדע המדינה ויועץ קרן פרידריך נאומן בסופיה. שמן מאוד. מסורבל. הליכה דובית וכבדה. מזוקן. ממושקף בעדשות עבות. לבוש בפשטות רבה, מהיום הראשון. האישיות בעלת הרמה הגבוהה ביותר בכנס. בעל נפש, ידיעות בספרות. גם הרצאתו טובה מאוד, אולי הטובה ביותר. אני מתיידד איתו, אם כי יש בו יסוד מפחיד במקצת, סלאבי. מעין חוטא קדוש של דוסטוייבסקי.

ליליאנה ורגאל קאנאל ((Liliana Vergel Canal מקולומביה. כבת שלושים ואולי צעירה יותר. מתאמת פרוייקטים נשיאותיים בתחום הנוער והמשפחה בארצה. פנים בהירות ושיער שחור חלק. הבחורה הכי נחמדה בכנס. היא לא מבריקה. מדברת בדיונים רק בהכללות ושואלת שאלות כלליות ויבשות. אני נותן לה, לבקשתה, עותק של הסיפור, בספרדית.

זוראן באטושיק ((Zoran Batusicמקרואטיה. כבן שלושים. אם קוראים את שמו מבלי לדעת כיצד הוא מבטאו, יוצא – "בתוסיק". הוא עוסק בהיסטוריה ובסוציולוגיה. ניראה כמו פוגרומניק. נפש של איכר. בחור טוב. קצת מנומנם. מתנהל באיטיות. מדבר לאט, ולכן נשמע לעיתים כמלגלג, אבל לא. דומה קצת לחבר שלי, שרגא רבין.

ד"ר פטר שולר ((Petr Suler מצ'כיה. כבן ארבעים. היסטוריון ומנהל רשת מוזיאונים בדרום מוראביה. משכיל, סימפאטי. תחילה אני סבור שהוא ממוצא יהודי. אבל הוא צ'כי, אם כי בעל ידע ביהדות בגלל תחומי מקצועו. קרוב לדעתי בנושאים רבים, אך חושש להביע את דעתו גם כשהוא יודע שהצדק איתו, והאחרים טועים.

יוסרי פאודה ((Yosri Fouda ממצרים. כבן שלושים. פרופיסור-עוזר באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, ויועץ קרן פרידריך נאומן בקהיר. בחור צעיר מאוד, רזה, כהה-עור, ספורטיבי ואוהב לבלות. עיקר התמחותו בתחום התקשורת. מביא עימו קלטת סיום של קורס טלוויזיה שנערך באוניברסיטה בהדרכת מורים זרים, אחד מהם מהCNN-. הוא מאוד חביב כלפיי, אבל משקל קל. די שטחי, וכך גם שאלותיו.

רפאל גואידו וג'אר ((Rafael Guido Vejar מאל-סלוואדור. כבן ארבעים ויותר. חוקר במדעי החברה. כהה ובעל זקן דק. שתקן. סגור. איני עומד על טיבו.

מריו ארתורו לופז אריווילאגה ((Mario Arturo Lopez Arrivilaga מגווטאמאלה. יועץ לנשיא. כבן ארבעים. בחור בעל לב פתוח. שהה כשמונה חודשים בישראל, בהשפעת ידידים יהודים. שהה בגבעת השלושה ובהחותרים. נתתי לו סיפור בספרדית עם הקדשה, שייזכר בישראל.

יאנוש גיורגיאק ((Janos Gyurgyak מהונגריה. כבן שלושים ויותר. מרצה במדע המדינה ועורך שבועון ובית-הוצאה בתחום מדעי המדינה. תיאור מפורט שלו כבר הבאתי לעיל.

אהוד בן עזר (Ehud ben-Ezer)מישראל. "חבר המפלגה הליבראלית שינוי" (זה מה שנכתב עלי ברשימת המשתתפים).

זיאד אלאונה ((Ziad Alawneh מירדן. כבן שלושים ויותר. מנהל החברה הירדנית לפיקוח על הזיהום הסביבתי. לא חכם. מנסה כל הזמן להקניט אותי בנושא השלום.888

פיוס ניאמורה ((Pius Nyamora מקניה. כבן ארבעים. שחור. מו"ל ועורך שבועון אופוזיציוני בארצו. אדם חביב. ניראה קצת מגוחך, כמו מהדורה צעירה של הדוד תום. עובד הרבה. שואל כמו תלמיד חרוץ. מספר היטב על תלאותיו כמו"ל של שבועון לוחם. מתברר כאחד האנשים הרציניים בכנס.

קים דא-סונג (Kim Dae-Sung) מדרום-קוריאה. כבן ארבעים, ואולי יותר. מזכיר כללי של המפלגה לשלום ולדימוקראטיה, שנכשלה בבחירות האחרונות. יעיל כמו מחשב. סגור ומרוחק. ניראה הגון מאוד. בעל פוטנציאל שכלי המסביר את הצלחת ארצו. במבט נוסף, לאחר הדיון המסכם בהחלטות, הוא לא כל כך חכם. רק יעיל. ואולי הרושם הוא בגלל שליטתו המוגבלת באנגלית.

פרופ' גבריאל דיאז ((Gabriel Diaz ממקסיקו. כבן ארבעים ויותר. עומד בראש מרכז של מחקר אקדמי כלכלי במקסיקו-סיטי. בחור חביב. נמוך וקטן. מזוקן. לבבי וידידותי. מרצה טוב, אפילו מעולה. ראש פתוח. מזמין אותי לבוא למקסיקו. נותן לו את הסיפור, בספרדית, הוא קורא ונהנה מאוד.

פרופ' אוסקר אורוויולה ((Oscar Urviola מפרו. כבן ארבעים ויותר. פרופיסור למשפטים באוניברסיטה הקתולית של סנטה מאריה. קצת סגור. אומרים לי שהוא ממוצא פלסטיני. אני שואל אותו. מתברר שאימו נולדה בבית-ג'אלה אך הוא עצמו כבר נולד וגדל בפרו.

קז'יסטוף פודמסקי (Krzysztof Podemski) מפולניה, פוזן. סוציולוג. חבר באיחוד הדימוקראטי. כבן שלושים ויותר. אני שותה איתו רבות. איש פתוח. אינטלקטואל פולני. ריח יין מהפה. ישן הרבה, וניראה ישנוני. מבט של שיכור-למחצה. לבוש פשוט שערו הצהבהב, הקלוש, מתבדר פרוע סביב קרחת מתקדמת. מזכיר קצת את דן צלקה. היחיד שכבר לא נמצא לו מקום באחוזה, גר במלון בסינטרה, מופיע מדי יום וחוזר בלילה.

איגור קאפירין ((Igor Kapyrin מרוסיה. "מומחה" וסגן-שר ראשון במשרד החוץ. כבן ארבעים. ניראה ומדבר כאיש מימסד. מדבר פורטוגזית שוטפת. מתברר שאומן בשפה הזו ושימש שנים אחדות בשגרירות רוסיה בפורטוגל וכאן גם נולדו ילדיו. סגור וחלקלק. ניראה כאיש קג"ב, כחוקר. זו אינה רק התרשמות שלי. המשתתפים המזרח-אירופים האחרים מסתייגים ממנו ואפילו קצת נזהרים מפניו.

זוראן טאלר ((Zoran Thaler מסלובניה. חבר הפארלאמנט. פטריוט של מולדתו הקטנה. נלהב. תמים. בודק מדי פעם באטלס-כיס, כניראה כדי לראות אם מולדתו עדיין קיימת. שטחה גדול במקצת משל ישראל ויש בה רק שני מיליון סלובנים, דוברי סלובנית. שלדבריו הם העם הקטן ביותר באירופה.

ד"ר ראג'יווה ויז'סינהא ((Rajiva Wijesinha מסרי-לאנקה. נשיא המפלגה הליבראלית של סרי-לאנקה. כבן ארבעים. דובר אנגלית מושלמת בניגון מיוחד, שר את סופי המשפטים בהטעמה מלעילית. מכיר את אמנון רובינשטיין מקונגרס ליבראלי. שאלותיו מוכיחות בקיאות רבה, בייחוד במצב הפוליטי בארצות המתפתחות ובדרום-אסיה. תחילה אני חושב שהוא מתנשא בידיעותיו, אך הוא מתגלה כמאוד לבבי, ראש פתוח, אוהד ישראל.

מקס מאמאסה ((Max Mamasa מדרום-אפריקה. כבן חמישים. שחור. מזכיר הארגון הדרום-אפריקאי לזכויות האזרח. איני מצליח לעמוד על טיבו.

פיליס הואנג ((Phyllis Hwang מטאיוואן. ממחלקת המחקר של משרד החוץ בטאיוואן ומהמפלגה הדימוקראטית הפרוגרסיבית. בת שלושים ויותר. נמוכה. עיניים שחורות בולטות ופנים עגולות בגון שנהב. מדברת אנגלית מושלמת בקצב של מכונת-ירייה. כולה מוח. חריצות. בקיאות. מיומנות. אבל משהו מקורי חסר. כאילו אינה מכניסה דבר משל עצמה לעולם המודרני שבו היא משתמשת. מאוחר יותר, לאחר הרצאתה, מתברר לי שגדלה כל שנותיה בארה"ב, ונמצאת רק שנה בטאיוואן. יש משהו פאתטי, רווקותי, בהווייתה.

נאפאפורן אטיוואנישאיאפונג ((Napaporn Ativanichayapong מתאילנד. כבת שלושים. דקה עד שכמעט אין רואים אותה. איני עומד על טיבה. בקושי אפשר להבין את שאלותיה כי היא מדברת בלחש ובקול לא ברור. קוראים לה כאן נאפא. ניראית כנערה שהתפתחותה נעצרה.

פרופ' גראהם לוק ((Grahame Lock מאנגליה. כבן חמישים. פרופיסור-חבר בקווין-קולג', אוכספורד, ופרופיסור למדע המדינה באוניברסיטאות אחרות. מגיע לכנס רק ביום רביעי בערב, לארוחת-הערב. פרופיסור אנגלי ציני וצחקן. דברן. חביב. משקל קל. מעניין יותר בשיחה מאשר בהרצאה. דומה לוודי אלן, אך לא ניראה לי שהוא ממוצא יהודי. נמוך, פני ילד, בהיר שיער, דליל ומקריח.

מרקוס קוצ'יארארו ((Marcos Conchiararo מאורגוואי. מהמפלגה הלאומית. כבן שלושים ויותר. גבוה ובהיר. איני מצליח לעמוד על טיבו.

פרופ' ד"ר ג'ואו בטנקורט דה קאמארה ((Joao Bettencourt da Camara מפורטוגל. מנחה הסמינר. צנום, צולע במקצת. לבוש בקפידה. פניו קצת כהים. חייכני. כבן חמישים ויותר. משופשף. מתנהג כדיפלומט. לעיתים נוטה להאריך בדבריו, להתפלסף ולהראות בקיאות אקדמית, בייחוד בנושא קץ ההיסטוריה של פוקויאמה. לומד מיד את שמות כל המשתתפים ותולדותיהם ויודע ליצור יחס אישי עם כל אחד מהם כאילו הכירו מימים-ימימה. מזכיר במקצועיות שלו את רן קידר. נידמה לי שאני מתיידד איתו אך יש לקחת בחשבון שהארת-הפנים היא חלק מעבודתו המקצועית. ביום שלפני-האחרון הוא מביא לי חבילה קטנה ובה שתי חפיסות של עוגיות קייג'אדה, שעליהן תפארתה של סינטרה. אולי כבשתי את ליבו בכך שבאחת הארוחות לקחתי ממנו רשימה מפורטת של היינות, הגבינות, קלטות הפאדו והעוגיות המומלצות ביותר על ידו, מתוצרת פורטוגל.

*

בדפי ההסבר, שאנו מקבלים בתיק המשתתף, אני קורא פרטים על קווינטה דה ריבאפריה. העמק שבו מצויה האחוזה, ליד סינטרה, מיושב ברציפות זה כ2,500- שנים. לפי החפירות שנערכו במקום, החל היישוב בתקופת הרומאים. האחוזה נכבשה בשנת 750 על-ידי המוסלמים, ואלה גורשו ב-1150. בית האחוזה שימש מעון-קיץ למלכי פורטוגל, וסבל נזקים חמורים ברעידת-האדמה של 1344. משפחת ריבאפריה ((Ribafria מפורסמת בגנראלים ובמדינאים שהוציאה מקירבה, וקיבלה את האחוזה כאות הוקרה על שירותיה לפורטוגל. משפחה זו התקיימה עד למאה ה-18, ומ-1540 שקדו בניה על בניית האחוזה, והפכוה לאחת היפות באיזור. סגנון בנייתה, שאינו שונה בהרבה מצורתה כיום, היה אחת הדוגמאות היפות ביותר בפורטוגל לסגנון הבנייה של המאה ה-16.

רעידת-האדמה של 1755 הרסה כמעט לגמרי את האחוזה. רק קטע אחד, המדרגות אל החצר הפנימית, וחלק מהמגדל, שרדו. לאחר רעידת-האדמה שוקמה האחוזה, הפעם בבעלותו של המרקיז מפומבאל ((Marques of Pombal, שהיה ראש הממשלה שאירגן את שיקומה של ליסבון אחרי הרעש. האחוזה, על גניה, נחשבה דוגמה מובהקת לסגנון הפרה-נפוליוני.

בתקופת מלחמות נפוליון סבלה האחוזה נזקים חמורים, ועברה לבעלותה של משפחת מלו ((Mello, שהשתמשה בה כמקום-מגורים קבוע. בתחילת המאה עדיין נחשבה קווינטה דה ריבאפריה לפנינת חמד, אם כי הרוסה-למחצה. משפחת מלו, משפחת תעשיינים מהעשירות בפורטוגל, חידשה את האחוזה.

מ-1949 מצוייה האחוזה ברשימת האתרים הלאומיים, ובתור שכזו היא מוגנת. אם כי סלילת כביש בינעירוני על גבולה הצפוני שינתה את השימוש בשערה ההיסטורי, המצוי ממול המגדל, שער זה סגור כיום.

ב-1957 עברה האחוזה שיפוץ נוסף, בהשגחת הרשות הממשלתית לשימור אתרים היסטוריים. כל השיפוצים נעשו בסגנון ובחומרים של המאה ה-16, כל אחת-עשרה המזרקות ניבנו מחדש, וכן מערכת אספקת המים על תעלותיה וצינורותיה. נחפרה באר המבטיחה את אספקת המים, וצורפה לה הבאר שתחת המיטבח. ניבנו בריכת שחייה ומגרש טניס, חודש הגן, והוכנסה הסקה מרכזית לבניינים.

כאשר ניבנה נמל-התעופה של ליסבון, היה צורך להרוס בשטחו מזרקה עם בריכה עתיקה. אלה הועברו בשלימותן, אבן אחר אבן, והותקנו מחדש בקיר המזרחי של גן האחוזה. זוהי אחת הדוגמאות היפות ביותר למזרקה מתקופת הבארוק.

ב-25 באפריל 1974 נסתיימה תקופת הדיקטאטורה של סאלאזאר. בעליה של האחוזה עזבו אותה, ולמשך 14 שנים נותרה ללא שימוש. ב-1988 רכשה קרן פרידריך נאומן את האחוזה, שיפצה אותה במתכונת של בית-הארחה, האולמות בבניין הראשי הפכו לאולמות הרצאה, האורוות – לבניין משרדים, כל זאת מבלי לפגוע ביופי החיצוני של הטירה העתיקה. באביב 1989 החלה "האקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש" לפעול במקום.

 * * *

בקשה לחברינו לַאלפּים השוויצרים:

אנו, בננו, אשתו [שומרת כשרות ושבת] והנכדה, נוסעים בשיא העונה [בית ספר] לטיול  לאלפים [בעיקר השוויצרים]. מאחר ומעולם לא נסענו אלא רק בתקופה שמחוץ לעונה, שום מקום לא הוזמן  ותמיד הסתדרנו בקלות.

עכשו עלינו להתמקד בשיטת ה"כוכב": מקום נחמד, וממנו נוסעים וחוזרים. או אולי 2-3 "כוכבים"/מוקדים.

אולי יש לכם המלצה/עצה על כוכב כזה?

בתודה,

אביבה ומוטי בן חורין

 aba@netvision.net.il

* * *

ישראל זמיר

טעות היסטורית בקשר לתזמורת שפיה

בעיתון האחרון [556] התפרסמה הודעה על קונצרט הוקרה שיוקדש למלחין והמעבד גיל אלדמע. ברכות מקרב-לב. בהמשך ההודעה נאמר כי את הקונצרט תלווה תזמורת-שפיה, שנוסדה ב-1950, ובצדק שואל אהוד בן-עזר בסוגריים: אם לא קודם-לכן.

את חטאי אני מזכיר, אף אני חניך שפיה, שניגנתי בתזמורת עוד בשנת 1942, בבואי לכפר, כשהמנצח של התזמורת היה משה יעקובסון – עדיין "גפיר" – נוטר ב"משטרת-הישובים" – אף הוא בוגר הכפר. בין אימון צבאי אחד למשנהו, הוא ניצח על התזמורת.

אני עדיין זוכר אותו רץ להחביא רובה אנגלי, כאשר אותתו מ"בניין-הבוגרים", שמכונית צבאית בדרך לכפר. בשנת 1943 הוזמנה התזמורת לנגן ב"קול-ירושלים" ונסענו במשאית של הכפר אל "רשות-השידור" ["קול ירושלים"] המנדטורית בירושלים. ניגנו בין-היתר את "מרש-עתיק."

התזמורת נוסדה עוד בשנות השלושים וניצח עליה משה מדליה (ראה תמונה). בין המנגנים בתזמורת היה גם הסופר יצחק אורפז-אוורבוך, שניגן על כינור (ראה תמונה 3 מלמעלה). משה יעקובסון טיפח את התזמורת במשך שנים רבות והוציא מאות פורטים על כלי-מיתר. בתמונה אחרת [התחתונה] אני מצולם ביחד עם השחקן-הבמאי הלל נוימן (נאמן), כשהוא מנגן על מנדולה ואני על מנדולינה.

אהוד, הראה את התמונה לידידך יצחק אורפז וּודא שהוא אכן הכנר המצולם בתמונה.

ישראל זמיר (לשעבר זינגר)

 בית-אלפא

אהוד: הראיתי לו ויצחק אכן אישר זאת. בתמונה (השלישית מלמעלה בצרופה) הוא אכן הכנר, היושב ראשון בצד שמאל, אלא שהתאריך הוא 1939. שמו היה אז עדיין יצחק אוורבוך. ואילו בשנת 1940 הוא כבר לא היה בשפיה אלא הצטרף לגרעין "השומר הצעיר" של אחיו המבוגר ממנו, מנדל, ממייסדי קיבוץ שמיר. 4 התמונות מופיעות בצרופה הנלויית לגיליון. [לחץ על התמונה משמאל להגדלה]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המנוול ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, אמר הבוקר (שני, 28.6) כי ארצו סגרה את המרחב האווירי שלה בפני ישראל. בפגישה שנקבעה לו בימים אלה ממש בארה"ב עם הנשיא אובמה, יוכלו השניים להחליף מחשבות אוון איך להציק עוד יותר לביטחונה של מדינת ישראל ולחזק מנוול אחר, נשיא איראן אחמדניג'אד, בַּפיתוח ללא הפרעה של תקיפה אווירית בנשק גרעיני איראני.

יש רק לקוות שהצבא האמריקאי יודע דברים שאפילו הנשיא שלו אינו יודע, וזה כמובן לטובת ישראל ונגד האיום הגרעיני של איראן.

* דברי תומך נוסף בהפגנות ההיסטריות בכל רחבי הארץ ובתקשורתה לשחרור גלעד שליט, ונגד ממשלת ישראל: ראש הלשכה המדינית של החמאס חאלד משעל אמר הבוקר (שני, 28.6) כי ה"מחיר" עבור גלעד שליט רק יעלה בעתיד וכי החמאס ימשיך לתכנן חטיפות נוספות למען שחרור האסירים הפלסטינים.

"אני אומר להנהגה הציונית שחזרה בה מהחלטותיה בעסקת השבויים, ונענתה לדרישות האמריקאיות, כי הדרישות שלנו תמורת גלעד שליט ברורות, וככל שהזמן יעבור נעלה את רף הדרישות," אמר משעל בהרצאה שנשא בפני סטודנטים בדמשק. "אנחנו לא מסתפקים בשליט, ובעזרת אללה, לוחמי החופש יצליחו בניסיון נוסף לחטיפת חיילים כי ישראל לא מבינה אלא את שפת הכוח," הוסיף.

* מוזר ככל שזה יישמע, אנחנו, שלא אוהבים בלט, הלכנו, בהמלצת ידידים וביוזמת המסתורית, לסרט "הרקדן האחרון של מאו" – ומאוד נהנינו. סרט עשיר מאוד. אנושי. מבוסס על אוטוביוגראפיה של רקדן סיני שערק לפני שנים רבות לארה"ב בתום תקופת השתלמות שם, ולאחר מהפכים דרמאטיים רבים, שמתרחשים שתקופת כמה וכמה שנים, מגיע הסוף הטוב שממש סוחט דמעות. יש בסרט קטעי בלט מדהימים. תפאורות עשירות. משחק מצויין. קצב מרתק. עלילה בנוייה היטב. ורק הסינים, בסופו של דבר, נראים שם קצת יותר מדי טוב לעומת מה שהם היו באמת בתקופת מאו והשנים שלאחריו. אף אחד לא נהרג ואפילו לא עובר עינויים. בכל זאת מומלץ.

* נהנינו מאוד לראות את הצחוק השופע, הבריא, על פניהם של חלק מחוליית הטרור הערבית שפעלה בנצרת בהשראת בן לאדן והג'יהאד העולמי, ואשר שלושה מהם רצחו את נהג המונית יפים וינשטיין תושב נצרת עלית. כולם בשנות העשרים לחייהם, דור שני או שלישי בפלסטין הכבושה, ילדי שמנת של המיגזר הערבי היחיד במזרח התיכון החי חופשי בארץ דמוקרטית; לבושים במדי חאקי של אסירים, המשווים להם מראה של לוחמים בריאים ועזי נפש, חלקם מזוקנים וכולם אזוקי ידיים. הצחוק הבריא, המרוצה מעצמו, של המנוולים האלה, שאין בו שמץ של חרטה [תמונה ב"הארץ" מיום 29.6, עמ' 4] מראה מה צפוי לכולנו, יהודים, נוצרים ומוסלמים מתונים – אם החארות האלה יגיעו אי פעם לשלטון במדינת כל אזרחיה, או להשפעה מאסיבית, טרוריסטית, על החיים בישראל. חייכו, חייכו, הלא רצחתם בדם קר ובכוונה תחילה יהודי שבא מרוסיה ורצחתם אותו רק משום שהוא יהודי! אז דרישת שלום לכם שם, בגליל הכבוש, באיזור המדוכא ביותר בעולם, בעולם שאוהב אתכם כי אתם רוצחים יהודים! ודאי פרקליטיכם יפנו בקרוב לאו"ם שיגן עליכם, כי אתם הרי לוחמי חופש! יקירי העולם המושחת!

* בפרקליטות, במשטרה ובמשרד מבקר המדינה שוקלים הקמתה של תחנת כוח בינונית שתפיק אנרגיה מהמאמצים ומהאמצעים הנמשכים והולכים בפרשת הנשיקה שהתרחשה בין שר המשפטים חיים רמון (ב-12.7.06) לבין הקצינה הפעלתנית ששירתה במזכירות הצבאית של משרד ראש הממשלה, ונדחקה להתחבק ולהצטלם איתו. ייתכן שמקור אנרגיה עשיר נוסף לתחנת הכוח החשמלית החדשה – יתווסף משנות החקירות האורות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, שבאחריותו התרחשה גם הנשיקה. פרשת הרדיפה של רמון אולי שימשה גם כ"מחזיק מפתחות" קטן ל"עליהום" הגדול שהביא להדחתו של אולמרט, ויש בכל אלה מקור אנרגיה נמשכת והולכת ובלתי נדלית, בסיוע הקידוחים המוצלחים של התקשורת. וייתכן גם שבעקבות קידוחים אינטרסנטיים אלה תוקם חברת אנרגיה חדשה שמניותיה תיסחרנה בבורסה. "חדשות בן עזר" כבר הבטיח לעצמו אופציה לרכישת חבילה של מניות בכורה.

* תודה למציתים. המשיכו לשרוף את ארץ-ישראל כי היא לא שלכם. "במשטרה חושדים כי שריפת הענק שפרצה באזור בית שמש, הגדולה מבין השריפות, נגרמה בשל הצתה. זאת, מאחר שהשריפה פרצה בכמה מוקדים שונים במקביל. יש לציין כי השריפות משתוללות על רקע תנאי השרב ששררו היום [29.6] ברחבי הארץ." ["הארץ אונליין", 29.6]. לצערנו אין לנו, הישראלים, זמן לעקוב דרך-קבע ממטוסים וממסוקים וגם מסיורי קרקע ממונעים – אחר המציתים, כי אנחנו עסוקים מאוד בפרשות רמון, אולמרט, קצב, ובחיבת הפירסום הנוגעת-ללב של מבקר המדינה, וגם בתביעה הפלילית נגד הקצינים שלנו, שנתנו גיבוי לקצין (במיל.) אדם מלול.

* בריטניה ואירלנד מגרשות את שגרירי רוסיה מבירותיהן בעקבות השימוש בדרכוניהן שנעשה על ידי הרוסים החשודים בריגול בארה"ב. הפגנות רחוב קולניות מאורגנות-היטב נגד שגרירויות רוסיה ברחבי אירופה. המפגינים דורשים לסגור את המרחב האווירי של בריטניה ואירלנד בפני מטוסי רוסיה.

* ברכות לגנרל סטנלי מקריסטל שנאלץ להודיע על פרישה מצבא ארה"ב. עכשיו יֵדע כל גנרל בצבא ארה"ב מהו המחיר של אמירת האמת על הנשיא אובמה, ומעתה ימשיכו הגנרלים והנשיא להתרברב ולשקֵר אהדדי, כנהוג במזרח התיכון. ואילו המפקד החדש דייוויד פטראוס (המתעלף) יאשים בכול את ישראל!

* ועדת טירקל לחקר הביזיון הנורא של ההשתלטות הישראלית על ספינת המשט לשלום אנטארטיקה דורשת סמכויות חקירה נוספות ועתידה להודיע כי מאחר שארדואן ואתא-טורק סירבו לבוא ולהעיד בפניה, לא נותר לה אלא לקבוע כי האשמים בכך שלא נהרגו לוחמים ישראליים בהשתלטות הנ"ל הם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ומומלץ לבקש מהם את התפטרותם כדי שילמדו טוב יותר, בשבתם בבית, כיצד מכינים זמן רב קודם, למשל בתש"ח – השתלטות על ספינת שלום, וגם כדי להפיס את דעתו של הנשיא אובמה ושל העולם המזויין העומד לצידו!

ארדואן וכל מנהיגי הטרור והמדינות המוסלמיים והערביים הודיעו שאינם מקבלים את מסקנות ועדת טירקל וכי אינם מסתפקים בפחות מבקשת סליחה פומבית של שרי השביעייה והרמטכ"ל הפורש אשכנזי – שצריך שיתכופפו בפני הסולטן ארדואן תוך כדי תקיעת ביצים קשות חמות בבתי השחי וחָזוּק [שיפוד-עץ] באחוריהם, בסגנון העינויים התורכי המקובל בעות'מניה מימי הסולטנים עבדול-חמיד, עבדול-מג'יד ועבדול-שאהיד, ואשר נוסה בשעתו בהצלחה באנטליה על הארמנים ובזיכרון יעקב על שרה אהרנסון ואביה הזקן אפריים-פישל.

ברגע האחרון: לפי דרישתם המשותפת של אובמה וארדואן מביבי-הלָחיץ, הוועדה תורשה לחקור גם חיילים ישראליים – כדי לאפשר את העמדתם למשפט בינלאומי אם ירצו לצאת לטייל בחו"ל לאחר תום שירותם הצבאי, ואולי עוד קודם לכן, בישראל, לפי תקדים סגן (במיל.) אדם מלול ומפקדיו שהגנו עליו! – ותהיה אולי אפשרות להעביר את החיילים הפושעים הישראליים לגוואטאנמו, משם ישחרר אותם אובמה כשיבוא המשיח!

* אתמול בלילה סיימנו לקרוא את 414 העמודים של הספר "זיכרונות אחרי מותי", סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, שכתב בנו יאיר לפיד. [בהוצאת "כתר", 2010]. זה שנים שלא קראנו ספר כה מרתק, כה מרגש, לעיתים עד כדי דמעות – כספר הזה. קולו של טומי לפיד, באקצנט המיוחד שלו, בוקע מכל משפט ומשפט בספר. בשנה האחרונה לחייו נהנינו לשמוע את שיחת הרדיו שלו בשבתות לפני הצהריים, עד לשיחה האחרונה, לפני פסח, כאשר קולו כבר היה רעוע-במקצת והוא הודיע כי ישוב לשדר אחרי החג, ולא שב. דומה שאין אדם בישראל שלא הכיר אותו, פחות או יותר, אם לא באופן אישי, אזיי מהטלוויזיה, וכך אין מי שאינו רואה אותו מדבר מתוך ספרו. אנחנו ממליצים בכל לב על קריאת הספר – העשוי במקצועיות מופתית ועם חוש מידה שאינו מזייף, אף כי נראה לעיתים שהיו עוד הרבה אמרות חריפות וחכמות שהיה אפשר לצטט מפי טומי לפיד, אלמלא חס בנו יאיר על מקצת מן האנשים שעודם חיים, וגם על המתים.

* השליח האמריקאי המיוחד של הנשיא אובמה לתהליך השלום במזרח התיכון, ג'ורג מיטשל (שאימו הלבנונית אינה יודעת אפילו לדבר אנגלית) – ביקר אתמול ברצועת עזה כדי לעמוד מקרוב על המצב ההומניטארי הנורא השורר בה – אלפי פלסטינים, גברים, נשים, רוצחים וטף – מתגוללים רעבים, חסרי כול ולבושי קרעים בסימטאות מטונפות ובאין ברירה הם עוסקים אך ורק בריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם – אבל לא היה לו זמן, למיטשל הלבנוני-האמריקאי – לבקר ביישובי עוטף עזה, שבהם האינתיפאדה השנייה טרם הסתיימה, וקאסמים ופצמ"רים פוקדים את היישובים כמעט מדי לילה. אתמול בלילה נחת קסאם על בית אריזה גדול בדרום ורק בנס לא היו נפגעים, כי היה ריק מפועלים. ככה זה כאשר חארות חושבים שהם מנהלים את העולם.

* מדוע לא הירשו הטורקים למטוס צה"ל, שהיה בדרכו לביקור באושוויץ, לעבור במרחב האווירי שלהם? הם אמרו: "למה לכם לנסוע כל כך רחוק עד לאושוויץ כדי לראות רצח-עם של יהודים – אנחנו הקדמנו את בני-בריתנו הגרמנים ויכולים להראות לכם ג'נוסייד של ארמנים אצלנו באנטליה, והכול כלול במחיר!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,026 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

מכתב אנונימי שנתקבל ללא כתובת,

 בדואר ולא באי-מייל

לאהוד בן עזר

שלום רב

לפני כמה שבועות ראיתי אצלך בכתב העת האינטרנטי שלך

פרסום לערב שיהיה על מתן אות יקיר אגודת הסופרים העברים

ובסוף הקטע כתבת

שהמנחה תהיה וילהלמינה

והוספת הערה צינית שלך

 וילהלם לא יהיה, הוא חולה בבית

לפעמים אנשים מרשים לעצמם ללעוג לשמות של אחרים, כי להם כנראה מותר

ובמקרה וילהלמינה המשוררת, מנחת האירוע, השאירה בבית בעל חולה מאוד

במצב קשה

ובאה להנחות,

אתה לא יודע, אבל מה, מותר לך להעיר הערות ארסיות

כמו שאתה יודע, וזה מורגש בכל עיתון שאתה מוציא

מי שוכתב מאמר אתה חייב להשחית איזו מכה לזה, סטירה לשני

עקיצה לחבר שלו וכך הלאה. פרחח כרוני.

לא פלא שכך מתייחסים אליך בספרות העברית,

אבל לפעמים זה גובל בגועל נפש.

אם תעשה סקר, יתברר לך שתשעים אחוזים מקוראיך בוחלים בהערותיך

ובהתנהגותך הפוגענית. הם נשארים רק בגלל שהם יודעים שיש להם סיכוי

לקרוא את יוסי גמזו ואליהו הכהן ואורי הייטנר ולפעמים גם יחזקאל

דרור כמה כשרונות אחרים.

הגיע הזמן שתפסיק עם מעשי הקונדס שלך, ועם הערות

מעליבות כלפי סופרים אחרים. כשמבזים אותך, אתה מיד נדרך

ובטוח שהרשעים באו לפגוע בך, שלא מספיק מכירים בחשיבותך,

נו באמת, תתנהג כמו שצריך, אנו בני אדם ולא חיים

בגו'נגל.

אם אציין את שמי תישלף החרב הארסית, אז מוטב שלא

אני עדיין דואגת לעצמי.

אהוד: מה לעשות שהופעה של אישיות בשם וילהלמינה, שמעולם לא שמעתי על אודותיה ולא ידעתי שהיא משוררת עברית – עוררה בי רוח שטות לגבי וילהלם היפותטי. ואולם אם באמת קיימת משוררת בשם וילהלמינה בשירה העברית, ויש לה גם בעל שהיה חולה באותו ערב, אני מתנצל על ההתבדחות חסרת הטעם שלי, שנבעה מאי-ידיעה גמורה על אודותיה.

כל שאר הדברים שהבאתי כאן אינם ראויים לתגובה.