גיליון מס' 558

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, כ"ג בתמוז תש"ע, 5 ביולי 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יואל בן-נון: זעקה!

יוסף דוריאל: עליבות החשיבה האסטרטגית נחשפת שוב ושוב: פרשת שליט, בה שידרגה ישראל את החמאס לרמה שלא חלם עליה, חושפת שוב את הבוּרוּת המתנשאת בה מתקבלות החלטות אסטרטגיות בישראל.

פרופ' מנשה הראל: מעטים נגד רבים.

רוני דיסנצ'יק, אהוד בן עזר: היה או לא היה מִסמוס בהנהלת מוזיאון גוטמן?

שמעון שמיר: נוח בשבע שגיאות, איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, ציטוט מתוך האתר "העין השביעית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הצעה לכיתוב על קירות התערוכה במוזיאון גוטמן, רונה סלע, אוצרת התערוכה.

נעמן כהן: על פלשתינה ופיליסטיניזם.

יהודה ראב נוסע על גבי חמור בשלהי 1878 מיפו לפתח-תקווה בהיווסדה, והוא עובר במדינת פלסטין הצפופה, המפוארת והעצמאית!

מרק הסנר: לכל הכתבות היום [29.6] בנדון – אני מבקש להזכיר נשכחות.

אלי מייזליש: עָם בהתהוותו? כמה מילים ליוסף חרמוני.

יוסף חרמוני: בן גוריון ואני.

אורי הייטנר: 1. כפיית בערות. 2. האם יש ליידיש מחר? 3. מנהיגות במבחן.

 4. על הגחון.

אלישע פורת: "השלישייה הפולנית".

יפה ברלוביץ: לגלות את רחוב שרה איטה פלמן ביפו.

יוסי גמזו: בַּקָּשַת רַחֲמִים.

דרור אֵידָר: ימין ושמאל: על הידלדלותה של הרוח, ["ישראל היום", 7.6.10].

אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993.

היום השלישי. [מתוך היומן. המשך יבוא].

* * *

ב"ה

יואל בן-נון

זעקה

"דמו של אמיתי רון ז"ל זועק מן האדמה, משולי הכביש, ביום הלווייתו – חזרו בתשובה! תנהגו כהלכה! זה יותר חשוב, ויותר חמור מכל התפילות שלכם, מכל המצוות שלכם, מכל הערכים שלכם!"

הוי אריאל אריאל...

אבוי אמיתי אמיתי...

משפחת רון האהובה

אמיתי – ילד אדמוני עם יפה עיניים, יפה וטוב כדוד,

דמו של אמיתי זועק משולי הכביש.

הכבישים שלנו ושוליהם, דמים מלאו, כל יום, כל שבוע.

סדר הערכים מעוות, בחברה הכללית ובחברה הדתית.

שום אדם לא ידבר בטלפון הנייד שלו בתוך פגישה חשובה, בוודאי לא באמצע מסדר בצבא, ולא באמצע תפילה. מכבים מכשירים. אם יש משהו דחוף ביותר, מפסיקים תפילה גם באמצע, ויוצאים החוצה. כשגומרים, חוזרים לתפילה.

אבל רוב הנהגים הטובים מדברים בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה, ועושים עוד דברים רבים – סוגרים חגורות, פותחים מגירה, מחפשים משקפיים, מכוונים תחנות ברדיו, מסדרים חפצים ברכב – כל מה שחובה לעשות לפני הנהיגה, ואסור לעשות בנהיגה.

החוק מתיר לדבר בנייד תוך כדי נהיגה, אם מדברים בדיבורית, ולא מחזיקים במכשיר.

ההלכה יותר מחמירה מן החוק – ברור, שלפי ההלכה, חובה לשמור על החוק, אבל ההלכה מחמירה יותר – סכנה יותר חמורה מאיסור, וספק סכנה חמור מספק איסור. כך כתוב בגמרא ובפוסקים.

גם אם רוב רובם של הנהגים הטובים יכולים לנהוג, וגם לנהל חצי עולם דרך דיבורית, ולהתעסק בשניים-שלושה דברים נוספים – הלוא יש נהגים צעירים שאינם יכולים – הם רואים את המבוגרים האחראים עושים כך, וגם הם עושים כך, ואז מת ילד בשולי הכביש, ביום שישי לקראת שבת – ובכל יום, בכל עת ובכל שעה.

כולנו אשמים!

אסור לעשות שום דבר אחר בשעת נהיגה, כמו חייל בקרב, כמו מנתח בזמן ניתוח, לפחות כמו באמצע תפילה. אם דחוף לך מאד לעשות דבר, עצור, צא מהכביש לגמרי (לא לשוליים המסוכנים!), דבר כאוות נפשך, סיים כל התעסקות אחרת, נקה את הראש, וחזור לנהוג בלבד.

אסור לנהוג בעייפות, אפילו בספק קל של עייפות, כמו שאסור לנהוג אחרי שתייה כלשהי, פשוט אסור. אם נהג קצת עייף או שתה, אפילו רק כוס בירה, ינהג אחר, או יחזרו במונית הביתה.

אילו חשבו נהגים שהאיסורים האלה יותר חמורים מהעלבת חבר טוב, יותר חמורים מחילול שבת, יותר חמורים מהלכות צניעות, יותר חמורים מאכילת טריפות – הם לא היו נוהגים כך, והרבה ילדים וזקנים, אנשים ונשים היו חיים.

אילו חשבו נהגים שבספק קל, אחד לאלף, של סכנה בעקיפה, אסור לעקוף, וזה חטא יותר חמור מחילול שבת ומאכילת טריפות, וחמור יותר מהתפרעות באמצע הצגה או הרצאה, דיון חשוב, או תפילה, הם לא היו עוקפים בספק קל שבקלים. הם היו מעדיפים להפסיד עשר דקות בחיים אחרי משאית איטית, ולא להפסיד את החיים, שלהם או של אחרים.

אבל את זה לא מלמדים בפינות ההלכה, בשיעורי המחנך, ובשיחות חברה.

מדברים 'פוליטיקה', 'מנהלים את העולם', נותנים מפתחות רכב לצעירים בלב חרד, במקום ללמד זהירות בדרכים, במקום לתת כסף למונית.

מלמדים הלכות תפילה ונטילת ידיים, ומקפידים בהלכות צניעות, נאבקים בסכלות על הפרדות בחינוך, ואין מלמדים הלכות סכנה, וזהירות בדרכים. זאת לא התורה. זאת לא ההלכה.

מי אומר לנו, שה' רוצה לשמוע את התפילות שלנו, אם הכבישים ושוליהם דמים מלאו?!

סדר ערכים מעוות!

לכן, כולנו אשמים!

דמו של אמיתי רון ז"ל זועק מן האדמה, משולי הכביש, ביום הלווייתו – חזרו בתשובה! תנהגו כהלכה! זה יותר חשוב, ויותר חמור מכל התפילות שלכם, מכל המצוות שלכם, מכל הערכים שלכם!

*

ליואל בן-נון היקר שלום,

יפה רוטר [נכדתו של דודי מנחם שלמה ראב ז"ל] טילפנה לספר לי שנכדה אמיתי הוא שנהרג בתאונת הדרכים. אנחנו כמובן לא ידענו על הקשר המשפחתי. היא גם סיפרה לי שכתבת רשימה על תאונות הדרכים ב"ידיעות אחרונות". האם היית יכול לשלוח לי אותה וגם להוסיף מילים אחדות, בנפרד, על הנכד אמיתי שנהרג ועל הקשר שלו למשפחת בן עזר ראב. כך ידעו על הקשר בכל תפוצות המשפחה שלנו.

כל טוב לכולכם,

שלכם

אהוד בן עזר

*

ב"ה קיץ התש"ע

לאהוד בן עזר שלומות, 

הנני עושה כבקשתך. יש לציין שהרשימה התפרסמה ב-ynet יהדות.

היכרתי את הנער, והשתתפנו בשמחת בר-המצוה שלו. הוא היה מוכשר מאוד, אדמוני ויפה עיניים, מלא חיוניות, ורגישות לזולת – כתב שיר כואב על "האנשים השקופים"', שאנחנו לא רואים, כמו אותו רופא מומחה, עולה מרוסיה, שלא מצא בארץ את מקומו, ועבד בעצב במטבח הישיבה בה למד אמיתי ז"ל. אמיתי היה נגן מעולה, חבר בלהקה מוזיקלית, ונספה בשולי הכביש ליד צומת גוש עציון, כשהלך להחליף מגבר שהתקלקל.

הורי הנער קרובים לנו מאוד, ואביו מרבה להשתתף בשיעורי תורה שלי.

את הקשר המשפחתי אולי תדע להסביר טוב ממני, אבל אם שכחת אזכיר לך, שיהודה ראב היה נשוי פעמיים, ויפה רוטר מיקנעם היא נכדה של מנחם-שלמה בן יהודה ראב, מאשתו הראשונה [הדסה-הודעס לבית הרשלר, ואמיתי ז"ל הוא נכד של יפה, מבתה, כלומר, הוא נכד של נכדה של בנו הבכור של יהודה ראב, מנחם שלמה היה שמו, וחי כל ימיו בירושלים].

לא יכולתי לעשות שום דבר ביום הלוויה בבוקר, גם לא להתפלל, עד שכתבתי את הזעקה, ושלחתי.

את יפי תארו של אמיתי ז"ל הזכרתי בפתח זעקתי בהשוואה לדוד המלך.

כבר שמעתי על כמה אנשים שקראו את זעקתי, וקיבלו על עצמם, שלא לשגר עוד מסרונים בזמן נהיגה, וגם דרשו מנער צעיר שיקרא אותי לפני שיקבל מפתחות לרכב. אני מכיר גם את הנהג שהרג בשגגה – בחור מצויין מכל בחינה, שנמצא כעת בהלם. אבל שום דבר לא עוזר, כאשר מסיחים לרגע את המבט מהכביש, ועושים משהו אחר תוך כדי נהיגה.

בתקווה לבשורות טובות ולנחמות

יואל ואסתר (לבית ראב) בן-נון 

* * *

יוסף דוריאל

עליבות החשיבה האסטרטגית נחשפת שוב ושוב:

פרשת שליט, בה שידרגה ישראל את החמאס לרמה שלא חלם עליה, חושפת שוב את הבוּרוּת המתנשאת בה מתקבלות החלטות אסטרטגיות בישראל

מי שחשב שקברניטינו למדו משהו מהשגיאות הנוראיות שנעשו בהסכמי אוסלו, בתוכנית "ההתנתקות" ובמלחמות המיותרות והיקרות בלבנון ובעזה, באה ההתנהלות המופקרת בפרשת שליט וסתרה על פניו. כי לוּ חטיפת גלעד שליט הייתה מתרחשת, בנסיבות דומות, במדינה ריבונית נורמאלית – הוא כבר היה מזמן בבית.

אקדים בגילוי נאות: מראה פניה, המקרין אצילות, של אביבה שליט פותח אצלי פצע מלפני 62 שנה. כך ראיתי אז את אימא שלי, כשהתרוצצה בין משרדי קצין העיר והצלב האדום – לברר מה קרה לבתה היחידה שולמית, החובשת הקרבית הנערצת של קיבוץ ניצנים, שנעלמה לאחר הקרב הארוך בו כבשו המצרים את הקיבוץ. כשהגעתי הביתה לחופשה קצרה מחזית הצפון, שבה לחמתי אז, ניסיתי לעזור לה ולברר כל פרט אפשרי מאותו הקרב האבוד, בו הובסו 140 מגיני ניצנים על ידי כוח מצרי אדיר, שהרג 40 מהם ותפס את היתר בשבי. התברר לי פרט נוראי: מפקדי החטיבה, שקיבלו את קריאות המצוקה של היחידה המכותרת, חסרת נשק אנטי-טנקי, התעלמו מהן, ולא ניסו לסייע למגינים מהחוץ או, לפחות, לנסות לחלצם. למחרת היום, כשמפקד החטיבה הבין את האסון שהיה שותף לו – מיהר להתנער מאחריות, על ידי האשמת מגיני המקום בכניעה ללא קרב. כרוז שהופץ מטעמו, תחת הכותרת המרשימה "דף קרבי", השמיץ אותם, בגלוי, בכניעה. כתוצאה מכך – אימא שלי ואשתו של עמנואל חמיצר, שגם הוא נעדר אחרי אותו קרב, זכו ליחס מזלזל מצד פקידי הממסד הביטחוני, וגופתה כרותת הראש של שולמית נמצאה רק אחרי שנה, ולא על ידי צה"ל. כבודה המלא הוחזר לה רק אחרי 49 שנים, כשצה"ל כלל אותה בספר הגבורה, בין שלושת הצעירות שהצטיינו במלחמת תש"ח, כאשר הוריה כבר לא היו בחיים. את זה, לפחות, אביבה שליט לא היתה צריכה לעבור אחרי שבנה נפל בשבי, כי מהרגע הראשון אפפה את משפחתה אהדה המונית, כולל מצד קברניטי המדינה.

אבל, מה שנדרש מקברניטי המדינה – זה לא רק גילוי אהדה אלא – גילוי תושייה מנהיגותית להצלת גלעד שליט ולמניעת חטיפות דומות בעתיד. במקום זה, במסורת גלותית של ספסרים בשוק, הם התחילו ליזום "עסקות" מבישות, שכל בר-דעת היה צריך להבין כיצד האוייב הערמומי ינצל אותן. ואכן, הוא מצא כבר די "אידיוטים שימושיים" שעוזרים לו בכך מתוך הציבור הישראלי. אף אחד לא הציע לחקור את הקברניטים שהשלימו עם 4 שנות כליאה של חייל שלנו מבלי שהמדינה תוציא אולטימאטום – שתפגע קשות באמצעי הקיום של החוטפים אם לא יחזירו אותו בריא ושלם תוך 72 שעות.

לשם כך, לא היתה דרושה פלישה צבאית לרצועת עזה, עם כל המהומה הבינלאומית שנגרמה מכך. אלא, שבמקום זה, מי שהמציא את המושג ההזוי של "לחימה בעצימות נמוכה" (כדי לא לנצח את הטרור) המציא גם את "המצור בעצימות נמוכה", עם אותן התוצאות.

מיהו הגאון שחשב שחוסר בשוקולד, חלבה וצעצועים לילדים יביא את החמאס לכניעה? ולמה נדרשו 4 שנים ומשט פרובוקטיבי כדי לבטל שטות זו, אך מבלי ליזום פתרון מערכתי אמיתי לפגע החטיפות?

כי פתרון מערכתי דורש חשיבה אסטרטגית בשבעה מישורים מקבילים, המתחילים בחקיקה שתיתן בסיס לפעילות בהם, ומזה מתחמקים קברניטינו. וזה כולל את ראש הממשלה הנוכחי, שקיבל ממני, עם תחילת כהונתו, נייר עבודה מתאים, תחת הכותרת "חקיקת הגנה לישראל". לו במקום לחשוב במושגים של רקימת "עסקות" היו קברניטינו חושבים על אסטרטגיה מערכתית להדברת הפגע, אפשר היה לשחרר את גלעד שליט תוך שבוע מיום חטיפתו, למנוע את חטיפת החיילים על ידי החיזבאללה, ובהמשך – גם את המלחמות הכושלות בלבנון וברצועת עזה. לשם כך, דרוש אולי מצעד שיתבע להעמיד לדין את הקברניטים שכשלו, במקום המצעד למען כניעה מבישה לחמאס.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.

* * *

פרופ' מנשה הראל

מעטים נגד רבים

על תופעות אלה של מעטים נגד רבים בתולדות עמנו נאמר בספר משלי: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (כ"ד, 6); ו"באין תחבולות יפול עם ותשועה ברוב יועץ" (י"א, 14).

הרי כמה עלילות אמיצות ונפלאות שנתחוללו בתולדות עמנו ונזכרו בספר הספרים שלא נלמדו ואינן משפיעות על חברי הכנסת והממשלות של ימינו המתעלמים מהקורות בתולדות ישראל.

1. על אברהם שהיה אָב-רָם של העברים ומופת האומה וסימלה, מסופר כיצד ארבעת מלכי שינער הנוכרים מארם נהריים כבשו את ערי עבר הירדן המזרחי וגם את חמש ערי ככר, דרום ים המלח ובירתן בסדום שבה ישב לוט בן אחיו של אברהם. מלכי שינער שָבוּ את לוט ובני ביתו, ואברהם בוגר אור כשדים עם 318 חניכיו הנועזים רדפו אחרי מלכי שינער עד דמשק בארם והחזירו את לוט ומשפחתו ורכושו לנחלתו (בראשית, י"ד). מוטב שבני עמנו במדינת ישראל ילכו בעקבות השופט אבימלך, בנו של הגיבור גדעון, שציווה לאנשי החיל שלו: "מה ראיתם עשיתי מהרו עשו כמוני" (שופטים ט', 48), "אחרי!" של ימינו.

2. משה שנמשה מן היאור במצרים היה נביא ומנהיג, שופט ושר צבא, ראה בעלומיו את סבלות אחיו בשדה, כאשר איש מצרי מכה בלב מכורתו – איש עברי בגלותו. בגבורתו הרמה היכה משה את המצרי ויטמנהו בחול ארצו (שמות ב', 12), כנאמר במקורותינו: "לא אירא מרבבות עם, אשר סביב שתו עלי" (תהלים ג' 7).

3. אהוד בן-גרא השופט משבט בנימין הקטנטן והחשוב בימי השופטים (בראשית מ"ט, 27), עמד במלחמה נגד ברית מלכי מואב, עמון ועמלק. עגלון מלך מואב כבש את יריחו עיר התמרים מאהוד ומשל עליה 18 שנים. מה היו תגובתו ונצחונו המופתי של אהוד בן-גרא? תחבולות: אהוד ביקר את עגלון בחשבון בירתו והביא לו מנחה. בתבונתו הרבה פיתה את עגלון להיפגש עימו ביחידות, תקע את חרבו בבטנו, נמלט בהסתר מבירתו, והכניע את מלך מואב ושותפיו, ככתוב: "בזרוע עוזך פיזרת אויביך" (תהלים כ"ט, 11).

  יורשי אהוד בן-גרא – אהוד ברק ואהוד אולמרט הנכבדים לא למדו את תורת ישראל ולא נצמדו למורשת אהוד בן-גרא המקראי.

4. על גדעון השופט והמושיע משבט מנשה מסופר שעמלק, מדיין ובני קדם וגמליהם פלשו לעמק יזרעאל ונלחמו בגדעון במשך 7 שנים (שופטים ו', 1). אציין שממלכות עמלק, מדיין ובני קדם התפשטו על כל מדברות עבר הירדן המזרחי וצפון סיני, לאמור: "ומדיין ועמלק נופלים בעמק כארבה לרוב ולגמליהם אין מספר, כחול אשר על שפת הים לרוב" (שופטים ו', 12). המרדף של גדעון באויביו מגבעת המורה שבעמק יזרעאל, בקעת הירדן והגלעד עד קרקור שבואדי סירחאן היה למרחק 270 ק"מ, ו-140 ק"מ מהם במרחבי המדבר והישימון. הניצחון של גדעון היה כה חשוב ובעל ערך, שעליו נאמר: "ויכנע מדיין לפני בני ישראל ולא יספו לשאת ראשם, ותשקוט הארץ ארבעים שנה בימי גדעון (שופטים ח', 28). את עוצמת רוחו, נצחונותיו והנצחתו של השופט גדעון במלחמותיו כדוגמה נפלאה כינה גדול הנביאים "ישעיהו, בשם; "יום מדיין" או "מכת מדיין" (ט', ד; י', 26). אם כך, מתי נגיע ל"יום החמאס" שמשמעו העברי הוא – אומץ, ביזה, גֶזֶל לא עלינו!

5. שאול – האיכר הטיפוסי ומלך ישראל הראשון ששלט מגבעת שאול בירתו בנחלת שבט בנימין, נלחם בפלשתים – שפלשו מהאי כרתים לחוף המזרחי של הים התיכון (יחזקאל כ"ה, 16-15) לאורך כמאה ק"מ ושלטו על חמש ערי חוף יהודה. הם כבשו בסערה גם את אפק בשרון שנוסדה על "דרך הים" וחדרו לשילה באפרים משכן אוהל מועד (יהושע י"ח, 1), שָׁבוּ את ארון ה' ושלטו על מכרות הברזל היחידים בסוכות שבנחל יבוק בגלעד. נציב פלשתי שלט גם על בית-לחם, גבע ומכמש שבהרי יהודה – ושאול בעוצמתו הרבה גירש אותם (שמות י"ג-י"ד), כמו כן שאול הנועז היכה בעמלק מחוילה בגבול מפרץ אילת בואכה שור בגבול מפרץ סואץ (שמו"א ט"ו, 7). אחר כך נלחם שאול באדום, מואב ועמון בעבר הירדן המזרחי, ובצובה שבארם דמשק (שמו"א י"ד, 7).

שאול רב הסגולות, מלך צבא ישראל הראשון ואיש "גבור חיל" (שמו"א ט', 1) עמד בראש צבאו שמנה רק 3000 חיילים בני איכרים (שמו"א י"ג, 2). ראוי לציין שגם "צבא המכבים" הראשון מנה 3000 חיילים; וכך גם היה מספר לוחמי הפלמ"ח הראשונים עד מלחמת השחרור, שזכיתי להיספח ללוחמיו.

מה קורה כיום לחברי ממשלותינו, שהפכו למלחכי פנכה בחצרות מלכים? כיצד איים שאול על אנשי חילו היראים ורכי הלבב? הוא שלח את נתחי בקרו אליהם ואיים עליהם "כה אעשה לבקרו" (שמו"א י"א, 7).

6. דוד הרועה – והחוזה, המנהיג ושר הצבא, השופט ודורש האלהים, כלכלן מרחיק ראות (דבה"א כ"ז, 34-35), ונעים זמירות, מלך יהודה וישראל, במשך 40 שנה (976-1015, לפנה"ס) היה "בין חיל אשר לבו כלב האריה" (שמוא"ב י"ז, 10), ושמו נזכר 1023 פעמים במקרא, ואין דמות דומה לו. דוד נלחם בפלשת, במואב, בעמון, באדום ובארם דמשק, השתית והעמיק את השגי שאול שקדם לו. באופקו הרחב והנבון פיתח דוד יחסי מדיניות מסחר וכלכלה עם ממלכת צור בים התיכון ועם ממלכת שבא בים סוף (דבה"א י"ח-י"ט).על עזי נפש כדוד, נאמר במשלי ג', 25; "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא."

דוד הקפאפ"ניק (מומחה לקרב פנים אל פנים במקל) יצא למלחמה נגד גוליית הפלשתי, לוחם בינלאומי נערץ, מומחה וגיבור מלחמה בחרב, בחנית ובכידון, ודוד הרגו באבן הקלע, ככתוב "בתחבולות תעשה לך מלחמה," – והיכן נעלמו התחבולות הנעלות של גיבורי החייל בישראל שלנו?

ואני שואל, מדוע אין צבאנו הטהור שובה קבוצה של מנהיגי פושעים מתועבים של חמאס בעזה, ומעלימים אותם עד אשר ישחררו את גלעד שליט – קורבן השווא והנאמן של עמנו? מדוע אין אנו מארגנים כמה נציגי עמים מוסריים מהאומות המאוחדות שיילחמו איתנו בפרהסיה נגד חוטאי אל קעידה הטרוריסטים והבריונים מזוועי אומות העולם?

ואני תפילה:

מי ימלל גבורות ישראל,

אותם מי ימנה?

הן בכל דור יקום הגיבור

גואל העם.

שמע!

בימים ההם בזמן הזה

מכבי, מושיע ופודה,

ובימינו כל עם ישראל

יתאחד, יקום וייגאל.

(מילים: מנשה רבינא, 1936)

* * *

היה או לא היה מִסמוס בהנהלת מוזיאון גוטמן?

אהוד,

אני מבקש להתייחס לקטע על המסמוס של "השערוריה במוזיאון גוטמן" בגיליון שבנידון [557] ותרשה לי לא להסתתר (ממה הפרופסור שלך מפחד? מטלי תמיר? מהשלטון הימני ? או מהאקדמיה השמאלנית?) – אלא לחתום בסופו של עניין בשמי.

לפניית שולה [וידריך] ביקש חבר עמותה אחר הקרוב לדעותיך יותר מאשר לדעותיה של טלי –להעלות את הנושא לדיון, ואף השתתף בו. משום שאני חסיד גדול של חופש הדיבור והדעה –ולא משום שחשבתי שזה נחוץ או שוועד מנהל צריך לקבל החלטות בדבר תכנים של תערוכות – העליתי את הנושא לסדר היום.

הסיכום היה חד משמעי: איש לא ראה שום בעיה בהצגת התערוכות מכל בחינה שהיא, והאוצְרות קבלו גיבוי מוחלט – לא מסמוס ולא בטיח. 

שנית – לא גברת תמיר קובעת – בוודאי לא לבדה – ת אסטרטגיי התערוכות של המוזיאון. מטרה זו יש מנכ"ל והוא אמור לשכנע את הוועד המנהל שהדרך שהוא מציע היא מתאימה.

 שלישית – לו הוועד המנהל היה חושב אחרת, גם אז לא היה מסמוס אלא היתה מתקבלת החלטה ברורה. ייתכן שבעקבותיה היינו משנים דרך ו/או מחליפים מנהל.

ובאשר לידידתנו המשותפת שולה [וידריך]: היא הרגישה שלא נתנו לה להתבטא. לפי הרישא של מכתב זה ברור לך שזה מצב שלא אוכל להסכים לו. מאחר שלא נכחתי באירוע בדקתי עם מיספר אנשים שהיו, ולא מצאתי תימוכין לעניין זה. למרות זאת – משום ששולה כך חשה – מצא הוועד המנהל לנכון להביע את התנצלותו בפניה. לדעתנו טעינו אם הגענו למצב שבו מישהו חש שסתמו לו את הפה ואם זה קרה בפועל או לא – זה לא רלבנטי.

לגופו של עניין: בגיליון זה [557] אתה מביא ניתוח שלם על האוכלוסייה הפלשתינית – מה לעשות שלאוצרת של תערוכת ראאד חליל יש תזה הפוכה? (אמנם היא לא פרופסור אלמוני רק דוקטור).

ברצון נארגן סימפוזיון במוזיאון לדיון מעמיק בענין זה – כמובן שלא נוכל לקיים את הדיון אם הפרופסור הלוחמני שלך ירצה לשבת עם ברדס על פרצופו כדי שלא יזהו אותו.

 בברכה,

 רוני דיסנצ'יק

מנכ"ל מוזיאון גוטמן

נ.ב. מאחר שהמכתב הוא קצר אודה לך על פרסום תגובה זו ללא קיצורים ועריכה.

לרוני דיסנצ'יק שלום,

כוונתי במסמוס [גיליון 557] היתה שהנהלת מוזיאון גוטמן לא קבעה עמדה לגבי ערב העיון על התערוכות, שעמד כולו בסימן חד-צדדיות פרו פלסטינית ולדעתי גם שקרית, וזה היה עיקר הנושא שקומם את שולה וִידריך ואותי, וכנראה שהקהל היה כולו בדיעותיה של טלי, כך שלא הבחינו אפילו בסתימת הפה של שולה וידריך, שממנה חזרה עוד באותו לילה נדהמת ובוכייה לביתה.

לדעתי הכיוון האידיאולוגי של האוצרת טלי תמיר הוא בגדר שערורייה ציבורית, ובייחוד במוזיאון הנושא את שמו ומורשתו של נחום גוטמן! מי שהזמינה את פרופ' אורי רם להרצות בפתיחת התערוכות האלה ידעה בדיוק איזה זבל פוליטי-פלסטיני ואנטי ציוני הוא יספק לקהל!

בברכה,

אהוד בן עזר

כמובן שמכתבך יפורסם במלואו, אף לרגע לא העליתי בדעתי אחרת.

* * *

שמעון שמיר

נוח בשבע שגיאות

איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב

ציטוט מתוך האתר "העין השביעית" של המכון הישראלי לדמוקרטיה

והמלצה והפנייה לאתר המעניין: www.idi.org.il

את שמם של יריבינו במאבק על הארץ הזאת כותבים אצלנו בשמונה צורות שונות. הרי כמה דוגמאות מהעיתונות ומהספרות הפוליטית: "פלשתינים", "פלשטינאים", "פלסתינים", "פלסתינאים", "פלסטינאים" וגומר – ממש כל הצירופים האפשריים. גם בהגייה של השם – בתקשורת האלקטרונית ובכלל – שורר חוסר עקביות מוזר: פעם הוגים אותו בפ"א רפויה ופעם בפ"א דגושה. כידוע, התבטאות לקויה נובעת מחשיבה לקויה, ואכן במקרה הזה היא משקפת בלבול יוצרות מופלג. אני בא כאן לטעון כי תקפות ממשית יש רק לשני מושגים: "פלשתינה" (בפ"א דגושה) ו"פלסטין" (בפ"א רפויה). את שני אלה אין לערבב. הבה ואבהיר:

פלשתינה הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. ארכיאולוגים, נוסעים, דיפלומטים ואחרים בכל ארצות המערב, ומעבר להן, התייחסו לארץ בשם הזה. יהודי הארץ והעולם העדיפו כמובן את השם "ארץ ישראל", אך לעיתים, בשל אילוצים או נסיבות שונות, השתמשו בשם הלועזי המעוברת "פלשתינה", כשהם מקפידים לאיית אותו בשי"ן שמאלית ובתי"ו מתוך נאמנות למקור ההיסטורי של השם, שהוא ארץ הפלישתים. כך קיבל היישוב היהודי מן הבריטים את השם "פלשתינה" כשמה של הארץ בגבולות המנדט, ואילו השם שהיה מועדף עליו – "ארץ ישראל" – נדחק לסוגריים ולראשי תיבות בלבד, לאמור "פלשתינה (א"י)". היהודים בדרך–כלל לא אהבו זאת, אך בהקשרים מתאימים השתמשו אף הם בשם "פלשתינה". כך, למשל, הוקם "בנק אנגלו-פלשתינה" כמכשיר הכספי של התנועה הציונית (שהפך אחר-כך ל"בנק לאומי לישראל"), וגם מוסדות ציוניים אחרים נדרשו לשם "פלשתינה".

השימושים האלה בעברית בשם "פלשתינה" לא יוחדו כלל לערביי הארץ ולא לתנועתם הלאומית. נהפוך הוא: במידה שהשם לא התייחס לכלל תושבי הארץ הוא הדגיש דוקא את תושביו היהודים. מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים". שוב, הם היו מעדיפים להיקרא חיילים עברים או יהודים, אך כל אימת שדובר במתנדבים הפלשתינאים מן הארץ היה ברור שהכוונה היא בעיקר ליהודים. מרצון או מאונס, תושבי הארץ היהודים אכן היו "פלשתינאים".

פלסטין הוא עניין אחר. אם "פלשתינה" הוא גלגול לעברית של מושג לועזי מערבי, "פלסטין" הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית, ולפיכך יש לשעתקו לפי כללי התעתיק מערבית: בסמ"ך ובטי"ת, וכמובן בפ"א רפויה. כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם במרוצת השנים זהות לאומית "פלסטינית". בהתאם לכך, למשל, נקראים מוסדותיהם "הארגון לשחרור פלסטין" ו"הרשות הלאומית הפלסטינית" – בכתיב זה ולא אחר.

אמנם, בראשית הדברים לא היה אימוצה של ההגדרה "פלסטין" על-ידי ערביי הארץ חופשי מבעיות. כשם שיהודי הארץ חשו מורת רוח על כך שהמנדט התקרא "פלשתינה", כך היו בין ערביי הארץ רבים שעיינו את ההגדרה Palestine שנכפתה על-ידי הבריטים. במקרה שלהם היו הסיבות לכך שונות לחלוטין. בנוסף להסתייגויותיהם הפוליטיות הם חשו שבהסדרי השלום בעקבות מלחמת העולם הראשונה מופיע המושג Palestine כשהוא טעון במשמעויות האירופיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך ולבני ישראל. לדידם, לא היה אפשר להפריד את השם הרשמי Palestine מהצהרת בלפור ליהודים ומכתב המנדט, שהתייחס אליה וקבר את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו – מסתמן המושג Palestine כמציין את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי. ואכן בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, ערבים רבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" אשר בירתה בדמשק. מכל מקום, מפת הגבולות הפוליטיים עשתה את שלה ובארץ צמחה תנועה לאומית ממוקדת במושג הערבי "פלסטין", וזו הלכה והגבירה את אחיזתה בקרב תושבי הארץ הערבים ולאחר 1948 גם בקרב תפוצותיהם.

תהליך זה הסתייע בעובדה שאכן ניתן היה למצוא בהיסטוריה שורשים למושג הערבי "פלסטין". כך, למשל, נקרא אחד המחוזות לאחר הכיבוש הערבי, בעקבות החלוקה הרומית, "ג'ונד פלסטין". בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם זה, וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג – היווני-רומי-אירופי במקורו – תהליך של שיערוב וכיום הוא מביע את הזהות, הפוליטיקה והמאוויים של ערביי הארץ, כשהוא נרשם תמיד בכתיב זה – בסמ"ך, טי"ת ופ"א רפויה – ומתייחס באופן ייחודי לערבים. ואכן בספרות המקצועית והמזרחנית ישנה הקפדה לשעתק את השם בצורתו הערבית, וחבל שאנשי התקשורת אינם הולכים בעקבותיה.

וזו המכשלה. לאחרונה מנסים כמה מהעיתונים להכניס סדר בדברים, וכשהם כותבים, למשל, על הרש"פ הם מאייתים זאת בשיטתיות "הרשות הפלשתינית". התוצאה היא יצור כלאיים מוזר. לא זו בלבד שיש כאן התעלמות מן המשמעויות ההיסטוריות והערכיות של המושגים, אלא שנעשה בכתיב הזה זיווג כלאיים: נוטלים את המונח הערבי השגור "פלסטיני" ורושמים אותו כאילו הוא נובע מן השם "פלשתינה", דבר שהוא בלתי אפשרי גם מבחינה דקדוקית. למרבה הסתירה, מבטאים לרוב את השם הרשום "פלשתיני" בפ"א רפויה, עדות נוספת לכך שלאמיתו של דבר המדובר הוא בפלסטין ולא בפלשתינה, אף שמשום מה אין כותבים זאת כך.

קיתונות של לעג נשפכו על גולדה מאיר, אשר במהלך התכחשותה לקיומה של התנועה הלאומית של ערביי הארץ קראה בתמימות או בהיתממות: "הלא גם אני פלשתינאית!"

אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית, וכשאר חבריה נשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. העניין הוא שהיא לא היתה פלסטינית, ובתור יהודייה וציונית גם לא יכולה היתה להיות כזו.

במילים אחרות: הפתרון של שתי מדינות לשני עמים משמעו שפלשתינה ההיסטורית תחולק בין ישראל לבין פלסטין.

מדוע חשובה ההבחנה?

כאן אנו מגיעים ללב הבעייה. שעה שבעברית אנו יכולים וחייבים להבחין בין "פלשתינה" ל"פלסטין" – אין הבחנה כזו בערבית ובשפות הלועזיות, ומכאן הולך וצומח בלבול גדול שטומן בחובו נזק ניכר לעניינה של ישראל. משעה שהתקבל במשפחת העמים העיקרון של מדינה לערביי השטחים, נעשו המושגים "פלסטין" ו– Palestine- לבעלי משמעות כפולה: מצד אחד, הם מתייחסים למדינה הערבית שבדרך (אשר לגבי רבים היא כבר עובדה קיימת), ומצד שני הם ממשיכים לציין כמימים ימימה את הארץ כולה.

כפילות זו נותנת לפלסטינים חופש תימרון נפלא: ברצותם הם מסבירים כי כאשר הם מדברים על "פלסטין המשוחררת" כוונתם היא לאותה מדינה בגדה וברצועה שתחיה בשלום לצדה של ישראל, וברצותם הם מייחסים את המושג לארץ כולה "מן הים עד הנהר." כל פלסטיני החפץ בכך יכול להביע את "תורת השלבים" באמצעות כפל לשון זה ללא כל צורך בדיבור נוסף. מחקר שנעשה לאחרונה על-ידי ארגון IPCRI על ספרי הלימוד הפלסטיניים מצא שאמנם בספרים החדשים כבר אין קריאות ישירות להשמדת ישראל, אולם המושג "פלסטין" מופיע בהם לסירוגין – מצד אחד כישות המדינית העכשווית ומצד שני כארץ ההיסטורית השלמה – כך שאף פעם אין זה ברור לאיזו מן השתיים מתייחסים ייחולי השחרור. רק מעטים מהם טורחים להבחין בהגינות בין "פלסטין אלתאריח'יה", הארץ כולה, לבין "פלסטין" של מדינת החלוקה.

גם המושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בציבור. בעולם הגדול הולכת ומשתרשת הנטייה לזהות את המושג הזה עם הערבים ועם המדינה הפלסטינית. הם רואים כיום את נציגי הרש"פ יושבים בארגונים בינלאומיים מאחורי השלט Palestine – הם צופים במשלחת הפלסטינית לאולימפיאדה הצועדת מאחורי הנס Palestine – הם שומעים כי הארגונים ההומניטריים בשטחים פועלים בְּ-– Palestine והם קולטים זאת כך השכם והערב מכל כלי התקשורת. מתחילה אפוא להתפתח תופעה של קריאת ההיסטוריה לאחור וייחוס זהות ערבית-פלסטינית גם לספרות על ארץ-ישראל שהצטברה בארצות המערב מזה דורות רבים. ספרות זו, אשר צמחה במידה רבה מתוך יחס עמוק למורשה התנ"כית, ואשר כמעט שלא התייחסה לתושבי הארץ הערבים, הולכת ונטמעת בהקשר הפלסטיני הערבי. ספרות, אשר במקרים רבים קרנה מתוכה אהדה לחזון של שיבת עם ישראל לארצו, הולכת ומנוכסת על-ידי הפלסטינים. הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף וכך הוא קורא ומבין את ההיסטוריה והספרות של הארץ.

המושג Palestine הולך ונטען בתכנים ערביים, ומטעניו היהודיים הולכים ונעקרים.

להתכרסמות ההבחנה בין המושגים יש מחיר גבוה בטווח הארוך, ועניינה של ישראל הוא שהיא לא תאבד. את המלאכה הזאת יש להתחיל בבית – בשימוש נכון במושגים "פלשתינה" ו"פלסטין" בשפה העברית.

פרופ' שמעון שמיר הוא ראש המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי, אוניברסיטת תל-אביב.

המאמר פורסם בשעתו גם בגיליון 274 של "חדשות בן עזר" מיום 30.8.2007.

אנחנו מציעים לתלות את המאמר על קירות התערוכה במוזיאון גוטמן כדי להפסיק את מחול השקרים הפרו פלסטיני הנערך במוזיאון הזה!

* * *

הצעה לכיתוב על קירות התערוכה במוזיאון גוטמן

השם "פלסטין", הנובע מהשם הלטיני "Palastina" – שהשלטון הרומי קבע במקום יהודה לאחר דיכוי המרד היהודי האחרון בשנים 135-132 – נזנח תחת השלטון הממלוכי. מחקרים מראים כי בתקופת השלטון העות'מאני נעשה שימוש בשם מתוך תודעה טריטוריאלית (Gerber 1998).

בשלהי התקופה העות'מאנית החלו להשתמש בשם זה כאקט פוליטי להמשגת הקשר הערבי לארץ (פורת 1976, 22-4). פורת, וחוקרים שונים נוספים, מראים כי השימוש הפוליטי בשם "פלסטין" היה חלק מההתעוררות הלאומית הפלסטינית בסוף המאה ה-19, שהתנגדה לציונות, להתיישבות הציונית ולקולוניאליזם האירופי. מגמה זו קיבלה תנופה עם התפרצות רגשות לאומיים אשר שטפו את המזרח התיכון אחרי מהפכת התורכים הצעירים (שם. ר' גם Mandel 1908). חוקרים אלה דנים, למשל, בתפקידו המשמעותי של העיתון פלסטין – שהחל לצאת ביפו בשנת 1911, נתן ביטוי משמעותי ללאומיות הפלסטינית, והנכיח את ההתנגדות לציונות באמצעות השימוש בביטויים "פלסטין" ו"פלסטינים" (Mandel 1976, 128).

המונח "פלסטינים" – המתייחס לתושבי הארץ הערביים – שכיח בעיקר משנות ה-60 של המאה ה-20. עם זאת, כמה מחוקרים אלה מראים כי השימוש במונח קיבל תנופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם התחזקות התנועה הלאומית הפלסטינית ועם השימוש הגובר בשם "פלסטין" – שהדגישו את הקשר של הפלסטינים לארץ וביקשו להפריך את הטענות הציוניות.

האנתרופולוג והסוציולוג דן רבינוביץ' עוסק באופן שבו המשיכו הישראלים להתייחס לפלסטינים כאל ערבים ולא כאל פלסטינים גם אחרי מלחמת 1948. כך הוא כותב: "מונחים הכוללים את המושג 'פלסטין' מרמזים על כך שלמקום יש זהות פרימורדיאלית [בראשיתית] המתחרה בזהות שמייחסת לו הציונות, ושישראלים רואים אותה כבלעדית. דמותו החליפית של המקום מצטיירת כצל אורב – מהות חמקמקה הממתינה לרגע נכון כדי לצאת מהמחבוא, לשבור את קשר השתיקה ולהשליט מחדש סדרים עתיקים על המקום אשר זנח אותה. חמור עוד יותר: אופיו הפלסטיני של המקום עלול להתברר כאותנטי כמה מונים מן האלטרנטיבה הישראלית. אחרי הכול, העברתו מדור לדור כחלק מהמורשת הפלסטינית – באמצעות מסורות כפריות, פרקטיקות חקלאיות, קסבות עירוניות ושושלות שלא עקרו ממקומן – מעניקה לו שורשיות גראפית וגאוגרפית בה מתקשה הישראלי להתחרות" (רבינוביץ' 1993, 145).

גם הסוציולוגית והאנתרופולוגית הונידה גאנם מחדדת את מוטיב הצל בהקשר זה: "אחת הנקודות שראוי יהיה לבדוק בעתיד היא הבניית הערבים בישראל כמעין צל של פלסטין .... מוטיב הצל, אשר פועל לשיטתו של יונג כשומר אבל גם כמעורר חרדות, עשוי להאיר את מורכבות החיים של פלסטינים שנשארו אחרי הנכבה במולדת, אך הפכו לאזרחים ישראליים." (גאנם 2009, 58).

בהמשך למאמרו של רבינוביץ', התערוכה והספר מבקשים להנכיח ולהאיר מקומות שישראלים רבים עיוורים כלפיהם או מתכחשים להם בדיון, בשפה ובתכנים גם לגבי התקופה שלפני מלחמת 1948. כחוקרת ואוצרת ישראלית אני מאמינה כי דיון שפוי על עתיד המקום מתחיל בהכרת ההיסטוריה, התרבות, השורשים והזהות של הישות הפלסטינית ובמתן לגיטימציה – טרמינולוגית ומהותית – לקיומה מראשיתה. פרויקט זה, אשר ממוען באופן טבעי לחברה הפלסטינית, פונה בעיקר לחברה הישראלית למען תשכיל לקבל, להכיל ולהכיר את הישות השכנה, ולמען צאת מסבך הקונפליקט.

רונה סלע

אוצרת התערוכה

* * *

נעמן כהן

על פלשתינה ופיליסטיניזם

לפי הקוראן, המביא לפי המסורת המוסלמית את דברי אללה – (אלוהים הערבי-מוסלמי) "ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן, שייכת רק לעם ישראל. (סורה 7 פסוק 137). בקוראן נקראת  הארץ בערבית "ארץ בני ישראל". (המקור בספר יהושע יא, כב). 

גם בברית החדשה נקראת הארץ "ארץ ישראל" ( מתי ב'  20).

אללה – (אלוהים הערבי-מוסלמי) מגדיל עוד לעשות ומזהיר בקוראן את עם ישראל לבל ייסוג מחלק מאדמתו: משה אומר לעם ישראל: "עמי בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה אללה לכם ולא תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון." (סורה 5 פסוק 21.(

מקור השם פלשתינה בכתבי הרודוטוס. בספרו "היסטוריה", קרא הרודוטוס לארץ: "אשור הפלישתית". לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, שינה הקיסר אדריינוס את שם הפרובינציה הרומית שנקראה אז יהודה – JUDEA  ל- SYRIA  PALESTINA על שם הפלישתים שכבר לא היו קיימים בתקופתו. מטרתו היתה מחיקת שם היהודים מארצם.

שלטון הכיבוש הערבי של "ארץ ישראל" במאה השביעית, שימר את השם ג'ונד (אזור) "פלסטין" ככינוי מינהלי לדרום א"י בלבד. צפון א"י נקרא "אורדון" – "ירדן".

בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים מתמערבים (באופן בולט נוצרים-אורתודוכסים) להשתמש בשם האירופי "פלשתינה", וביפו נוסד ב-1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג – היווני-רומי-אירופי במקורו – לערבית.

המונח פלסטין ככינוי פוליטי לארץ ישראל כולה, אומץ ע"י הערבים רק לאחר שהבריטים קראו לשלטון המנדט –PALESTINE . ראוי לציין שלמרות שערביי א"י אימצו לעצמם במשך השנים את הכינוי "פלישתים", אין כל קשר, אתני או היסטורי, בין הערבים לפלישתים.

השלטון הבריטי יצר מלאכותית שלוש מסגרות מדיניות מלאכותיות, ויצר בתוכן "יש מאין" שלושה עמים מלאכותיים:

1. מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר ירדני". לאחר כיבוש שטחי יהודה ושומרון ב-1948 שינתה מדינת "עבר הירדן" את שמה למדינת "ירדן" ואת שם עמה שינתה ל"עם הירדני". ערביי יהודה ושומרון נהפכו ל"ירדנים".

2. בתחומי מסופוטמיה יצרו הבריטים מדינה שקראו לה "עיראק" ויצרו את ה"עם העיראקי".

3. בשטחי המנדט הבריטי שהבריטים קראו לו PALESTINE החל להיווצר העם "הערבי פלישתי" – בערבית "פילסטיני". ("היהודים" בתחום פלשתינה נשארו עם שמם המקורי, אבל כונו בשפות אחרות "פלשתינאים"). ככלל היהודים התנגדו למונח הבריטי "פלשתינה" ודרשו להוסיף את השם העברי: "ארץ ישראל". רק לאחר מאבק הסכימו הבריטים להוסיף לפרסומים הרשמיים ולכסף, את שם הקיצור: "א"י".

גם ערביי ארץ ישראל התנגדו למושג "פלשתינה" שנכפה עליהם ע"י הבריטים. לדידם המושג Palestine טעון במשמעויות אירופאיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך וליהודים. השם הרשמי Palestine – בהצהרת בלפור שניתנה ליהודים וכתב המנדט שהתייחס אליה, קבר לדידם את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב-1919 – שהבריטים סייעו לנסחו – ציין המושג Palestine את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי. לכן בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, ערבים רבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" אשר בירתה בדמשק. גבולות המנדט הבריטי השפיעו על התודעה הערבית, וערביי א"י בתחום המנדט החלו לאמץ לעצמם את השם "פלסטינים". לאחר הכיבוש והסיפוח של "יהודה ושומרון" ב-1948 למדינת "עבר-הירדן" (ששינתה שמה ל"ירדן"),  החלה ההתייחסות הערבית לערביי יהודה ושומרון כאל "ירדנים". כנ"ל היתה לגביהם גם עד 1967 ההתייחסות הפוליטית וההגותית של השמאל בישראל. לדוגמא אהרון כהן – איש "השומר הצעיר" (שנאשם בריגול למען בריה"מ), בספרו המונומנטאלי "ישראל והעולם הערבי", (ספריית פועלים, מרחביה, 1964), אינו מזכיר את המונח "פלשתינאים" או "פלסטינים" אפילו פעם אחת. לפני 1948 הם היו לדידו "ערבים". לאחר מכן "ירדנים".

בהגות האירופאית נפוץ מאד  המושג: "פלישתיות" – פיליסטיניזם. מכיוון שהפלישתים הגיעו להישגים חומרים ניכרים אבל לא פיתחו כתב או תרבות כתובה, ציין המונח "פיליסטיני" (או "פיליסטר" בגרמנית) כינוי לאדם בור, נבער מדעת, חסר תרבות.

בהקשר לכך, מעניין שגברת רונה סלע, בהתנשאות פטרנליסטית יהודית, (מוכוונת פוליטית), שוללת מהערבים את זהותם הלאומית והתרבותית הערבית, ומכנה אותם "יישות פלסטינית" בלבד. הם לדידה אינם יותר "ערבים", אלא רק "פלסטינים".

בניגוד לגברת סלע – "האמנה הפלשתינאית" טוענת שאין כלל בנמצא עם "פלסטיני". קיים רק עם ערבי-פלסטיני, וגם הוא רק כחלק בלבד מהאומה הערבית.

הרבה לעג ספגה גולדה מאיר, מ"הפיליסטינים" הישראלים כאשר אמרה: "הלא גם אני פלשתינאית!" – אבל עובדתית הצדק היה עימה: היא אכן היתה פלשתינאית ונשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. היא צדקה מפני שלא קיים כלל עם-פלשתיני. (אולי קיים עם ערבי-פלשתיני). גולדה כמובן היתה פלשתינאית אבל לא ערבית-פלשתינאית. המונח "עם פלסטיני" (ללא ערביות) הוא המצאה של השמאל הפיליסטיני הישראלי.

מחזק את הדברים החוקר הערבי-נוצרי ד"ר עזמי בישארה. ד"ר בישארה טוען כי אין כלל בנמצא "עם פלסטיני". לטענתו המושג "עם פלסטיני", הוא המצאה של הקולוניאליזם האירופאי. "יש רק "אומה ערבית אחת", מדגיש ד"ר בישארה, "ופלסטין זו סוריה הדרומית".

http://www.youtube.com/watch?v=P3n5-yG-6dU

* * *

על הנהלת מוזיאון נחום גוטמן להחליט

האם הוא מוזיאון לנרטיב הפלסטיני

לטמטם בו מבוגרים ותלמידים המבקרים בו

או מוזיאון לאמנות ישראלית לדורותיה

ברוחו ובמורשתו של הצייר והסופר נחום גוטמן

* * *

יהודה ראב נוסע על גבי חמור בשלהי 1878 מיפו לפתח-תקווה בהיווסדה, והוא עובר במדינת פלסטין הצפופה, המפוארת והעצמאית!

בסוף חודש תשרי תרל"ט (1878) ירדתי מירושלים ליפו, בדרכי לפתח-תקווה, לפי הוראות החברה. ביפו נפגשתי עם הערבי המוגרבי [כלומר, שהוא פלסטיני מדורי-דורות בארץ-ישראל. – אב"ע] חג' סלאמה, אשר ר' יהושע שטמפפר ומיכל לייב כ"ץ מינוהו לשומר על הנחלה החדשה. הלה חיכה לי עם כבודה של קרשים וחומרי בניין, עמוסה על גבי חמורים, לצרכי חפירת הבאר הראשונה, אשר גוטמן ושטמפפר כבר החלו בה.

יצאנו את יפו בדרך שכם (כיום – דרך פתח-תקווה). כחצי שעה עשינו את דרכנו בחולות בין פרדסים ומשוכות צבר מאובקות, ושמש הסתיו יקדה מעלינו. ליד הדרך, משמאלנו, עמד על תל קטן בית מזרחי מרובע כקובייה, כשהוא מסתתר בין עצי שקמים באים בימים. הבית היה סגור ומסוגר, וממעקה הגג השטוח הציצו חורי ירייה. והנה מה שסיפר לי חג' סלאמה על הבית הזה:

לפני כמה עשרות שנים בנה את הבית הזה אנגלי אחד בשם מודל. הוא התיישב בו עם אשתו ויגר בו שנים אחדות. באחד הלילות התפרצו ליסטים מזויינים אל הבית מתוך הפרדס שנמצא למולו. הם הרגו את האנגלי, ואת האישה לקחו בשבי אל הכפר שייך-מוניס. מאז עומד הבית הזה שומם וריק, ומראהו מטיל אימה על עוברים ושבים. כיום, בעת כתבי את השורות האלה, משמש הבית הזה, ובניינים שנוספו לו, תחנת-הכוח של רוטנברג. מדי עברי מפעם לפעם ליד המקום הזה, ההומה משקשוק מכונות החשמל – הנני נזכר בסיפורו של חג' סלאמה, המרחף עדיין כביכול בין עצי השקמים הזקנים, הקיימים עד היום הזה בחצר היפה. במקום הפרדס אשר ממנו פרצו השודדים – נמצאת כיום (שנת 1930) התערוכה של המזרח הקרוב. [אזור התחנה המרכזית הישנה. אב"ע].

יצאנו את איזור הפרדסים של יפו ועברנו ליד המושבה הגרמנית שרונה. זו נוסדה כעשר שנים לפני פתח-תקווה על-ידי הגרמנים הטמפלרים. הגענו עד נחל מוסררה. עברנו, ללא גשר, את הפלג הקטן המעלה ירוקה, ונפנה לדרך החולות המתפתלת בין גבעות באב-אל-האווה, מקום שם בנוייה כיום רמת גן.

חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מפעם לפעם, כי הגבעות האלה היו ידועות כמקום מחבוא לשודדים שהיו מתנפלים על עוברי-דרך אפילו באמצע היום. מצד שמאל השתפלו בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. במורד – סמוך לירקון – השתרעה ירוקת ביצה ותואים [ג'מוסים] מתפלשים בה, על חוף הביצה ניטו כמה אוהלים עלובים.

ברדתי מן הגבעה  האחרונה, הסמוכה לנחלת פתח-תקווה, ראיתי לפניי ערבה אפורה-צהובה משתרעת מזרחה עד להרי אפריים המכחילים. שום נפש חיה, שום עץ, לא היו נראים בכל המרחב הזה. רק מרחוק, לרגלי ההרים, נראתה כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, מוצא הירקון.

הגעתי לאוהל נטוי ליד ערימת אבנים. זה היה מקום המושב החדש, ליד הבאר שהחלו בחפירתה. באר זו קיימת עד היום במרכז המושבה, בגן העיר. מסביב לבאר השתרעה אדמת סַלַג שחורה מצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה, שנזרעה עליה בקיץ האחרון, אשר השחירו מטללי הקיץ וחרבוניו.

יהודה ראב (בן עזר), "התלם הראשון", זכרונות 1869-1930. נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר ראב. מהדורה ראשונה, "הספריה הציונית" בהוצאת מ. ניומן, 1956. עמ' 58-59.

* * *

מרק הסנר

שלום אהוד!

מעביר לידיעתך מכתב ששלחתי ב-29 ביוני ל"ישראל היום" בנושא דו"ח המבקר על פרשת רמון וספיחיה (פרידמן ואולמרט) – וכמובן לא הובא שם לפרסום (וברור גם מדוע).

לכל הכתבות היום [29.6] בנדון – אני מבקש להזכיר נשכחות:

מרדכי גילת, משה מזרחי דנינו, לדור ומזוז הקימו מהומה אדירה כנגד הכוונה לבדוק את המחדלים בפרשת רמון, ומהומה כזו העלתה אצל הקורא התמים את החשד שיש למשטרה ולפרקליטות ובעקבותיהם גם לבאי קולם בתקשורת אולי ממה לפחד ומה להסתיר. מי שמע על מדינה שבה נשלחת חוקרת קשוחה לאיים על אישה ע"מ להביאה להתלונן? מי שמע על מדינה שבה אין למשטרה כסף לחקור עבירות רכוש כמו פריצה וגניבת רכב אבל יש כסף ע"מ לשלוח שני חוקרים לדרום-אמריקה לחקור מתלוננת (שלא ברצונה) שאחרי "האירוע" אפילו מסרה כתובתה לרמון עם בקשה להמשך קשר? מי שמע על מדינה שבה מבוצעות האזנות סתר על שר, הדבר איננו מובא לידיעת הסנגוריה וכשהדבר נודע, לא נפסל כל המשפט המטומטם הזה כולו (ציטוט לא מילולי של שולמית אלוני ולא שלי)? מה, כל זה קרה ככה סתם?

ואז מונה שופט "מטעם" לבדוק כלום והוא אכן בדק ומצא שהיה אוי ואבוי אבל לא בכוונה. לעומת זאת, קיים "גרון עמוק" הטוען מתוך המשטרה שכן היתה כוונה. ופרקליט המדינה הבטיח שלא יקרה ל"גרון עמוק" הזה כלום, רק שיבוא להעיד בלי ועדת חקירה. כן, בטח, ישמרו עליו ועל זהותו כמו ששמרו על עד מדינה שנרצח בכלא, שם ישב להגנתו, וכמו שנרצח עו"ד חכם שמידע על הצפוי לקרות לו הועבר למשטרה.

המתנגדים לחקירה מיד קישרו זאת לנסיון לפגוע בחוקרי רוה"מ. למה? כי הציבור מחזיק משהו מחוקרים? 

לכל צדיקי הדור דלעיל לא היתה ברירה ומבקר המדינה בדק את הנושא ופתאום אנו קוראים מעל דפי העיתון עד כמה נכון היה לבדוק ואיך למרות הכל רמון אשם ואף אחד באמת לא רצה להזיק לו ממש – רק קצת רשלנות היתה שם. הלו: במדינה לא מתוקנת כמו ארה"ב, אם שוטר פתח דלת של תא-מטען ומצא שם גוויה אותה רצח הנהג, המשפט מבוטל כי השוטר לא ממש קיבל רשות לפתוח את התא. ואצלנו? סתם רשלנות, והלאה – עסקים כרגיל, העיקר שיש טור בעיתון נגד רמון (ולא שכחנו גם את אולמרט). 

ולבסוף, גילוי נאות: אינני חבר של חיים רמון, אינני מכיר אותו אף שגרנו פעם באותה העיר. אינני מכיר אף אחד מהצדיקים דלעיל במשטרה ובעתונות ומעולם גם לא היה לי קשר עמם –ונקווה שגם לא יהיה.

* * *

אלי מייזליש

עָם בהתהוותו?

כמה מילים ליוסף חרמוני

תחילה הנני מבקש את רשות העורך להשתמש בפרי עטו בגיליון 487 [דעתו על חרמוני]: "...אנשים כמוך לכתוב שטויות הזויות..."

ובכן חרמוני, קראתי באדיקות לא פעם ולא פעמיים את רשימת התגובה שלך לזאב גלילי [גיליון 557].

היות שגם לי יש עוד ועוד מיספרים לגבי האוכלוסייה הערבית בפלשתינה, לא אביא אותם ולא זה הוויכוח שלי איתך, כי מה זה באמת חשוב כמה ערבים היו כאן במאה ה-19? אתה יודע מה? נניח שהיו כאן אז כבר מיליון ערבים. נו אז מה? והארגומנט כי "באנו לארץ ריקה..." כמאמר, גם זה אינו משנה, משנה הוא מה שאתה כותב:

"באנו [הדגש שלי א.מ.] לכאן כי לא היתה לנו ברירה, פגענו בציבור שהיה אז עם או עם בהתהוותו. נסתבכו הדברים ב-1948 וחלק גדול מהעם גורש או נמלט..."

זהו שיעור מופרך בהיסטוריה מכל הבחינות.

ובכן: א' לא "באנו" לכאן. לא. כי חזרנו לארצנו. נקודה.

זה העיקר: באנו? או שחזרנו. כי: האם לא חזרנו בשל שזו ארצנו – לא? האם בדברי הנחמה של הנביאים לא חוזר המוטיב הלוך וחוזר "בשוב ה' את שיבת ציון..." – שמובנו לשוב בחזרה כפי שנאמר בהצהרת כורש.

המושג "באנו" בא לרדד, לגמד, ולהמעיט מערך החזרה הביתה.

ומאז שיבת ציון מבבל, לא עומעם ערך השיבה. לא לחינם מתעקשים הפלסטינים דווקא על המושג "השיבה" שלהם, שכנראה ימנע מהם כל שיבה, כי אין דומה לשיבת ציון לשיבת פלסטין.

ולכן, לא לחינם אתה משתמש במילה "באנו". זהו עיקר האידיאולוגיה שלך. כאילו אורח "בא" לביקור. תודה. אני לא אורח: זה ביתי.

הלאה: "כי לא היתה לנו ברירה..." [?] מה זה? האם עד כדי כך תעוור עיני השבים לציון? האם סב-סב-סב-סבי שהגיע ארצה ב-1813 [פתח באינציקלופדיה העברית ערך משה מייזליש] "בא" לכאן? האם כל אנשי העליות מה-1 ועד ה-5 לא יכלו להגר לארה"ב? הרי 3 מיליוני יהודים עשו זאת ב-100 שנה. והמעטים שאכן הגיעו לכאן, הם בחזקת השבים לציון.

הנושא של ערביי הארץ מאז שחר הציונות לא נעלם מעיני המנהיגים. כולם ידעו כי כשהציונות תזרים ארצה אלפי יהודים, הם יפגשו את הערבים. אך מכאן ועד "פגענו בציבור שהיה אז עם"? פגענו?

מיגוון הספרים שהבאת לציטוט, מלמד כי קראת. אבל האם הבנת? ונניח שמלחמת העולם ה-1 היתה פוסחת על המזה"ת והבריטים לא היו כובשים את הארץ ו"ועד הצירים" לא היה מגיע עם הצהרת בלפור בכיס בכדי לזרז את הקמת הבית הלאומי. נניח כי העות'מנים היו נשארים לנצח עד היום, ונחילי הציוניים היו בכל זאת בונים יישובים אחר יישובים כמו את פ"ת, גדרה, ראשל"צ, רחובות וכו' – הרי לא היה לנו 'עסק' עם פטריוטים פלסטינים אלא עם אימפריאליסטים דיקטטורים טורקים, לא כן? אז "באנו"?

או האם בקונגרס הציוני השני, בנאום הפתיחה של הרצל [נא לזכור כי היה אז שלטון עות'מני], נמנע הרצל מכך, או אדרבא: "אם קיימת בכלל תביעה חוקית לגבי שטח כלשהו על פני האדמה, מוכרחים כל העמים המאמינים בכתבי הקודש להכיר בזכותם של היהודים..."

ולא מדובר כי לפתע יבואו מיליון יהודים ויתנחלו בבתי הערבים באותו מיספר מועט של כפרים ערבים קטנים שהיו אז, אלא הכוונה לכל השטח הפנוי שלא היה בבעלות ערבית פרטית אלא קרקע מדינה [97%] שהיה אז בבעלות השלטון. ואפילו שהחל הזרם גדול של עליית חלוצים, נקנתה אדמה דווקא פרטית, כפי שראשוני פתח תקווה קנו את אדמת מלבס מאותו אפנדי נוצרי מיפו שהיה בעל האדמות.

ב' – "פגענו בציבור.." האומנם? בזה שקנינו אדמות ביצה עם יתושים וקדחת [במחיר מופרז] והבראנו אותה, שעקרנו סלעים והפרחנו שממה זה "פגענו בציבור"? הרי עד היום, לולי אנו שייבשנו ביצות, היתה ביצה זו נשארת ביצה. ראה רק את גוש קטיף העזוב. ארץ מידבר שהפכנו לארץ חקלאית. והנה מאז עזבנו אף אחד מהם לא התאמץ אפילו להתיישב במקומנו ולהקים יישוב ערבי על חורבות אחד היישובים שהובראו מהחול והדיונות.

אז תסביר לי למען השם איך פגענו? האם כשהם החלו בפרעות 1920-1 בתל-חי ויפו [הסופר י.ח. ברנר] וירושלים [נבי מוסה] ורצחו יהודים ללא כל התגרות. האם כששרפו את מוצא ורצחו את משפחת מקלף – זה בגלל שפגענו בהם? האם כשבאו לטבוח בתרפ"ט את יהודי חברון זקנים נשים ותלמידי הישיבה – זה בגלל שפגענו בערביי חברון? והאם המרד הגדול [תרצ"ו-תרצ"ט] שבו הם טבחו מאות יהודים, שרפו אלפי דונמים והרסו יישובים – זה בגלל שפגענו בהם – או בגלל המופתי שהסית נגד היהודים ב"אטבח איל יהוד"? או שאתה לא זוכר אלא רק ש"פגענו" בהם.

והאם כל מאות ואלפי נאומי ההסתה במסגדים לזרוק את היהודים לים, בשל מה?

הרי מיד כשהבריטים כבשו את הארץ מהטורקים עם הצהרת בלפור בכיס והבטחה [לשריף חוסיין ממכה ] להקים לערבים ממלכה ענקית שתשתרע מהמידבר ועד גבול טורקיה – אבל לנו את פלשתינה כבית לאומי לעם היהודי – פגענו בהם? או שהם קיבלו שלל טורקי גדול מכפי מידתם? [ולא אדון לגבי השלל כי אכן שלל הוא].

ג' – "נסתבכו הדברים". אכן ניסוח מעורפל שעלול לשים את האשם גם על הצד היהודי. מי "סיבך"? מה זה בכלל "סיבך"? האם אותה רשימת הרג וטבח חד-צדדיים [נא עיין לעיל] שהחלה ללא יכולת הגנה בשל העמדה האנטישמית ואנטי-ציונית הבריטית, זה "נסתבכו הדברים"? או במילים פשוטות כנופיות רצח במטרה להרוג כמה שיותר יהודים ולהפחיד את כל השאר בכדי שיסתלקו. אז מה זה "נסתבך"?

לסיכום: אם אתה יכול לסבך כל כך עובדה פשוטה שעם [במקרה זה עמך] חוזר לארצו-מולדתו – ואתה מהתל בקוראים כאילו חסרי בינה הם, וכל זה בכדי להגן על עמדה פוליטית חסרת אופי לאומי, ואתה מתבזה ומול רוצחים שפלים שכל מטרתם לרצוח אותנו, אז מה יש להוסיף.

נ.ב. עיתון "הארץ" מעסיק כשישה עיתונאים שיום יום זה 20 שנה משננים את אותן השטויות שאתה כתבת. 20 שנה! – ובנוסף, מעת לעת משלם שכר סופרים לעוד כמה פרופסורים כמו שטרנהל בכדי ל"חזק" את ההרכב, כאילו אם יביא "הארץ" עוד 20 פרופסורים כאלה, יהיה טעם לדבריהם.

את המישנה חיברו 200 שנה. תאר לך מישנה פשוטה כמו "שניים אוחזין בטלית", ואחרי זה עם התלמוד עוד 400 שנה בכדי לברר בדיוק-בדיוק מהי אותה טלית. אז אתה ודומיך חושבים כי ב-20 שנה תצליחו להחדיר לעם הזה כי הוא לא חזר ארצה אלא "בא" ו"פגע" בעם [אחר] בהתהוותו?  

 * * *

שלום אהוד בן עזר,

בעקבות הערתך בסיום מאמרו של חרמוני [גיליון 557] אציין כי על קיומו של עם פלשתינאי ארץ-ישראלי אפשר לקרוא בשני מקורות לפחות:

2.1 זאב ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל" משנת 1923.

2.2 פרופסור יהושע פורת "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, 1918-1929", וגם הכרך השני: "ממהומות למרידה התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1929-1939".

 בברכה,

 דוד סיון

* * *

יוסף חרמוני

בן גוריון ואני

כל הכתוב להלן הוא אמת לאמיתה.

אחד ממכריי, בן המושבה כנרת, מיידע את מודעיו לכך ש"בן גוריון כמעט היה אבא שלי." זה חשוב, אבל נדמה לי כי לציבור מגיע לדעת גם על יחסיי שלי עם מייסד המדינה. חלק קטן מהמכלול הסיפורי הזה חשפתי בעבר, במלאת מאה שנה להולדת בן גוריון. אולם פרטים חשובים נוספים אני חושף לראשונה. הנה כאן, לפניכם, הסיפור הגדול והמרגש, במלואו. אני רוצה לקוות כי אמות הסיפים של המפעל הציוני לא יזועו בעטיו.

בן גוריון חשש מפגישה עימי, את זאת אני מקיש משתי עובדות:

א. חרף היותנו מצויים באותה ארץ משך שלושים ואחת שנה, הרי די באצבעותיו של טרומפלדור, כדי למנות את פגישותינו.

ב. בן-גוריון התעלם מנוכחותי באותן פעמים אחדות שבהן היה יכול לגשת אליי ולשוחח איתי, להבהיר את כל שהיה בינינו. פרט לפעם אחת.

את תשע וחצי השנים הראשונות לחיי עשיתי בבית השיטה. עימי בגן הילדים ובכיתה היה גם חגי, בנו של אריה בן גוריון. חגי הוא נכד אחותו של בן גוריון. בן גוריון לא סר, ולוּ גם פעם אחת, לגננו ולכיתתנו. "אלח'וֹף הֻוֶ ואלֶד אלתָג'אהֻל" (החשש הוא אבי ההתעלמות) קובע פתגם ערבי ידוע, וזהו ההסבר היחיד שאני יכול למצוא להתעלמות זו של בן גוריון ממני. ייתכן שפשר ההתעלמות הוא עלבונו של הזקן, משנודעה לו תגובתי האדישה למשמע הכרזת העצמאות. (על כך סיפרו לי מאוחר יותר טדי קולק ושמעון פרס, שנמנו על נערי הטיפוחים של בן גוריון). עברתי אז ליד חדר האוכל, רחוץ למשעי, היה זה יום שישי כידוע, ואני הייתי בדרכי מגן-הילדים לחדר הוריי. והנה, בחדר האוכל ישבו כל חברי הקיבוץ ושמעו אישה מדברת ברדיו. קרבתי לחלון חדר האוכל ושאלתי מי זאת האשה שכולם מקשיבים לה. איש אחד הוציא פלג גופו העליון מהחלון, הסיע אצבע אל פיו ולחש: "ששש! יוסי, מה אתך, זה בן גוריון!" – הקשבתי קצת, והבנתי שאיני מבין מלה. חיכיתי להוריי, כששטף המלים הבלתי-מובנות, בקול הגבוה, מתנפל מהרדיו על אוזניי כעדת יתושים יגעה.

כעבור שש-עשרה שנה שמעתי את בן גוריון קורא בשנית את המגילה. היה זה בחג העצמאות, בקיבוץ שדה בוקר. נערכה מסכת, נו. לאחר ששרנו וקראנו מעט, ושתינו מיץ, אמרה נאוה, המזכירה:

"בן גוריון, עכשיו אתה!

הזקן תמה: "אני? מה אני צריך לעשות?"

נאוה: "נו, בן גוריון, כמו שסיכמנו."

בן גוריון: "אני לא זוכר."

כאן הביט הזקן לכיווני, ואני הנהנתי בראשי, בתנועה שרק הוא הבחין בה: המשך, דוד, המשך. והוא המשיך להתל בנאוה ובנאספים. לבסוף שאל: "טוב, נאוה, את רוצה שאקרא הכרזת העצמאות? אבל אני לא זוכר הטקסט."

הוא נהנה מפרץ הצחוק ששטף את חדר האוכל הננסי, והתאמץ להצפין חיוך, כג'רי סיינפלד לאחר פאנץ'-ליין. נאוה היתה מוכנה לכל, שלפה את הטקסט של מגילת העצמאות, ובן גוריון קרא אותה באוזנינו. לא את כולה, כי נאוה אמרה: "אבל בן גוריון, רק מ'לפיכך'."

אני נדתי לעברו בראשי, תנועה שבן גוריון הבין ממנה: סע, בי ג'י, סע. ולפיכך קרא את הקטע, מ'לפיכך'. ולפיכך אני נמנה על הבודדים, ביקום כולו, ששמעו פעמיים, בזמן אמת, את בן-גוריון קורא את מגילת העצמאות. לפחות את הקטע של מ'לפיכך'.

בשנת תש"י, 1950, נערך הקונגרס הציוני הראשון בישראל. אבי ואני התקרבנו לבנייני האומה, שם נערך הקונגרס. המבנה היה בשלבי בנייה אחרונים, וקירותיו כוסו שקי יוטה ענקיים. בעודנו מתקרבים לאולם, שמענו את הרמקולים המצפצפים שואגים את נאומו של מישהו.

"מי זה מדבר?" שאלתי את אבא, "זה בן גוריון?"

"לא," השיב אבי, "זאת גולדה מאירסון."

אחר כך נכנסנו לאולם, וגם בן גוריון נאם. הוא הבחין בי לאחר דקות אחדות וחדל מלנאום. הביט בי, אחר כך בכוס המים. שוב השיט עיניו אליי, וממני לכוס. ואז לגם ממנה, והמשיך בנאומו. האם סלח לי את טעותי השנייה? לעולם לא אדע. מעולם לא דיברנו על כך.

איך נתמסדו היחסים בינינו? לא אגלה זאת טרם שיעברו חמישים שנות החיסיון, וזאת על פי הוראת קורקין, אחד משששש!!ומרי-הראשששש!!! של בן גוריון.

מכל מקום, הנה עוד קטע: 1953. פתיחת המכביה. עשרות אלפי צופים, אני ביניהם. הזקן הצעיר (אז היה צעיר בשנה מגילי כיום) נכנס לאיצטדיון, סקר את הקהל, הבחין בי יושב בצידו השני של האיצטדיון ועלה לפודיום בריצה קלה, כעשרים מדרגות. אחר כך פתח את המכביה. כשסיים את נאומו וירד במדרגות, הביט לעברי. הנדתי בראשי תנועה קלה שאמרה: דויד, לא רע! ריצה כזאת בגיל כזה – ואללה, זה בסדר. בן גוריון נראה מאוכזב מהמחמאה האנדרסטייטמנית, ופרש, זועף, ליציע הכבוד.

בבוקר שאחרי ליל י"א באדר תשכ"ב (מרץ 1962) נאספנו, גיבורי גולני, לאחר ששבנו מתקיפת המוצב הסורי בנוקייב. שבעה מאנשי החטיבה נהרגו. עמדנו, ערוכים בחי"ת גדולה, ובן גוריון בא לשוחח עימנו. הוא דיבר קצת על חשיבות המבצע ואז שאל, לאחר שהבחין בי:

"חיילֶם! יש מישהו שרוצה לומר דבר מה על הפעולה?"

בטשתי ברגלי באדמת מטע הזיתים של יבנאל, השפלתי מבטי. שתקתי.

החיילֶם כולם בטשו ושתקו בעקבותַי. רק ציונה, פקידתו של מוטה, המח"ט, הרימה יד. ולהלן הסטנוגרמה של השיחה משולשת-המשתתפים:

מוטה: "ציונה, תעזבי, לא צריך."

ב.ג.: "לא, לא, ציונה, אמרי הדברים שלך."

ציונה: "בן-גוריון, תסלח לי אם..."

מוטה: "ציונה! באמת לא צריך, את שומ..."

ב.ג: "מוטה! עזוב החיילת! הנח לה לומר דבריה!"

ציונה: "בן גוריון, אני רוצה שתשמע. מה שאני אומרת זה לא רק אני חושבת. אולי זה חשוב להגן על הדייגים בכינרת, אבל שבעה חברה שנהרגו, שאת כולם הכרתי, – אני חושבת שזה יותר מ..."

מוטה (מאדים מכעס כבוש): "ציונה, די! מספיק!"

ב.ג. (מתקרב מעט אל ציונה, ופונה אליה בשקט): "ציונה, את צריכה להבין, היינו חייבים לעשות המבצע. הסורים יורים ומסַכּנים הדייגים. זאת פגיעה בריבונות המדינה, ואני..."

ציונה: "אבל בן גוריון,אני הכרתי את החברה האלה, ובכלל, אני חושבת ש..."

מוטה (שואג בלחש): "ציונה, ד---י!!"

ב.ג.: "אולי עוד חיילֶם חושבֶם כמו ציונה. ואני (מרים קולו קמעא) ער לַרעוּת אשר מאפיינת צבאנו. אבל עלינו להבין, – אם לא (מרים קולו לגובה צמרות הזיתים) אנו נגן על עצמנו, (מרים קולו לשמיים) איש לא יעשה זאת!!"

כאן משגר בן גוריון מבט חושש לכיווני. הנהנתי בראשי, כאומר: דויד, זה בסדר. ציונה מדברת רק בשמה. עליי היא זורקת עפרונות וצ'יינוגראפים, היא תמיד עושה דווקא. הזקן נרגע. מוטה לא, וציונה אף היא היתה נסערת.

שנה ורבע לאחר מכן, כשנסתיימו אימוני הקיץ של גולני, בכרמל, בא הזקן להיפרד מהחטיבה ומצה"ל, לאחר שהודיע על פרישתו הקרובה מהממשלה ומהכנסת. החטיבה היתה פרושה כמקף ארוך ובן גוריון סקר אותנו, עומד בגי'פ הנוסע לאורך הגדודים, הסיירת, מפקדת החטיבה. כשעבר הזקן העומד בגי'פ מולי, מרוחק כארבעים מטר, הביעו פניו תדהמת אין קץ, והוא שאל ללא מלים: – מה, עוד לא השתחררת?

ללא מלים עניתיו, בניע ראש האומר הכל: – בחייך, דוד, אני גיוס פברואר. וחוץ מזה, מה אתה עומד בג'יפ? אתה עוד יכול ליפול ככה.

הזקן נרמז והתיישב. כך, ייתכן, ניצל ראש ממשלת ישראל מנפילה מגי'פ, כי כעבור מטר או שניים נגח הג'יפ אבן גדולה, קיפץ ונעצר.

כחצי שנה לאחר מכן, בראשית חורף תשכ"ד, 1963, ואני אזרח, תלה יצחק, מזכיר קיבוץ איילת השחר, מודעה על לוח המודעות. כל הצעירים נתבקשו לבוא לחדר האוכל, כדי להיפגש עם סֶנטה יוספטל, מזכירת תנועת "איחוד הקיבוצים". איש מאיתנו לא עלה לחדר האוכל, וסֶנטה, עם יצחק המזכיר, עברה מחדר לחדר ושלתה אותנו לחדרו של דוד גת. סנטה, יקית חביבה וקשוחה, ביקשה מדויד את מפתח החדר, נעלה אותו והודיעה: "יצרַק, תרשום לפניך, – עַת שאני לא רואה חמש יתַיִים של מתנַתְפִים לַרֶתֶת לשנת שירות פִּשְתֵה-פּוֹקֵייה, איש לא יוצא מכאן. פּן-קוריון ירָת לשתה-פּוֹקֵייה, וסוֹת תהיה פּוּשה קטוֹלה מוֹאוֹט, אם לא יצפּיעו כאן לפָרות חמישה חפרֶה. טוֹף? דָוִית, תעשה פּפקש תֵ--ה לכולם. ואני שותה פְּלִי סוּכַּ-ה."

כך, בלית ברירה, התנדפתי לָרֶתֶת לזְ'נָת זִ'ירוּת פּשְתֵה-פּוֹקֵייה.

 כשהגענו, חמשת המתנדבים לקיבוץ הנגבי, נבוך בן גוריון עד מאוד, ולא סר לומר לי שלום. זֶכֶר הכמעט-נפילה מהג'יפ עוד כירסם בליבו, מן הסתם. הוא בוש באירועון הפתטי, וחשש מן הצורך לומר לי תודה. הבנתי אותו. האיש היה מופנם.

למחרת, בארוחת הצהריים, נכנסתי לצריף חדר האוכל הקטן של שדה בוקר והתיישבתי בשולחן היחיד שאיש לא ישב לידו. גם אני הייתי אז ביישן. ואז נכנסה פולה, אשתו של בן גוריון. היא סקרה את תשעת השולחנות שכסאותיהם מאויישים ואת זה שרק אני ישבתי לידו.

"ילד," היא פנתה אליי, "מה אתה עושה פה?"

"מחכה לאוכל. משונה, הא?" גייסתי את שרידיו המהוהים של חוש הומור גלילי, שאינו מתפקד בנגב.

"ולמה דווקא פה, אני שואלת".

"נו, תסתכלי. הכול מלא, כאן ריק."

"נו, טוב, ילד. אתה לא יודע שזה הכיסא של בן-גוריון?" אמרה, וציפתה שאפול מהתרגשות.

לא נפלתי, ולא קמתי. ואז המשיכה: "נו, תקום, ילד, תקום. על הכיסא של בן גוריון אף אחד לא יושב. אתה לא יודע את זה? רק אחד עשה את זה. לוי אשכול. נו, ותראה איך זה נראה."

קמתי, כי אז נכנס בן גוריון, בצעדו הדובי, הנמרץ, לחדר האוכל. הוא לא הבחין בפלישָתי לכסאו, והדבר לא נודע לו עד יומו האחרון. ומוטב כך.

סיפור היחסים הבילטראליים בן גוריון-חרמוני, הגיע לקליימאקס שלו, בפיסגה, הידועה ליודעיה, שהתקיימה בצריף הצנוע שבשדה בוקר. היתה זו דבורלה, נערת החמד – ליבי, השבור מסיפור אהבה נורא, נפתח אליה, לשוא, – שהזמינה אותי לסור עימה אל פולה. דבורלה היתה העיתונאית המקומית: היא מכרה עיתונים בדוכן שליד הכביש, והביאה אותם גם לבן גוריון. פולה חיבבה אותה. נכנסנו לצריף. ישב שם קורקין הענק, שפניו, כשמו, העידו על מוצאו הרוסי-יבנאלי.

"יוסי, תיכנס לכוננות," אמר קורקין. הוא ודבורלה ציחקקו. פולה נכנסה. היא כבר הכירה אותי.

"נו, באת הנה עם דבורלה? נו, טוב. תשתו משהו?"

הזמנתי תה. התה הוגש ולידו בונבוניירה צנועה. פולה אמרה: "תיקחו, תיקחו, אני במילא זורקת את זה מחר," צחקה והלכה להביא דבר מה.

קורקין יעץ לי לחפון שני שוקולדים, טרם יהיה מאוחר. ואכן, זה קרה. פולה שבה ולקחה את הבונבוניירה: "נו, נחכה עם זה עוד איזה ימים."

החלפנו מילים של כלום, ואז קראה: "בן גוריון (כך היתה קוראת לו, במלעיל: בן גוריון), יש פה בחורצ'יק מאיילת השחר."

כיסא הוזז, פנטופלאך נגררו על הבלאטות, ורה"מ לשעבר נכנס לחדר האירוח הקטנטן. הוא היטיב משקפיו, קרב אליי ושאל: "אתה מאיילת?"

"אָהַה," עניתי.

עיניו ועיניי אמרו הכול: הכרזת העצמאות, הקונגרס הציוני בבנייני האומה, המכבייה, נוקייבּ, הג'יפ בכרמל.

האיש המשיך לשאול, כשקורקין, פולה ודבורלה מקשיבים, המומים: "אתה כאן בשנת שירות?"

"כן," עניתי.

זבוב חצה את הדממה, ואולי היה זה משק-כנפי-ההיסטוריה. הדממה העיקה. דבורלה הסמיקה. פולה הבריקה: "עוד תה?"

קורקין היה לחוץ כְּאוּם-תֶפס-מצמדת-הקנה של העוזי המוצלב על חזה החייל שבחוץ.

"יפה, יפה מאוד," אמר מייסד המדינה. הוא לא שאל לשמי. סיבוב זהיר לאחור, דשדוש פנטופלאך על מרצפות הצריף, הזזת כיסא, נחיתה איטית עליו, חריקת עט על נייר. בן גוריון המשיך לכתוב את זיכרונותיו. אני זוכר זאת עוד היום. גם קורקין ודבורלה. אני בטוח.

אלתרמן, שבן גוריון סיפר לו על הפגישה, חשב לכתוב עליה 'טור שביעי' אחד לפחות. לטור הראשון כבר היתה כותרת: "פגישה בצריף נגבי". שורות אחדות כבר נכתבו: "אז בא זה הנער, יוסף הגלילי / אל הצריף בעבי-צהריים. / ודויד הנגבי, קצר-קומה נפילי / לעברו אז הלך פשוט ידיים. / ודממה שם עמדה, שֶדוֹם-סוד בכנפה / וקורקין ודבורה נרעֲדו. / ואיוְשוּ צמרות, עת בָּן רוח נשבה. / זה הרגע, רעַי, רגע-עַד הוא."

פולה הניאה את אלתרמן מלהמשיך ולכתוב את השיר: "נתן, בן גוריון לא אוהב שמדברים על זה."

חגי אשד, עיתונאי מ"דבר" שסייע לבן גוריון בעניינים אחדים, נדר שהסיפור לא ידלוף.

* * *

אורי הייטנר / 3 מאמרים ורשימה אחת

1. כפיית בערות

מחקרים שונים מעידים על כך שתהליכי התבוללות בקרב הדור השני והשלישי של יורדים מהארץ מהירים באופן משמעותי יותר מאשר בקרב יהודים שנולדו באותם מקומות. רק מעטים מן הישראלים היורדים משתייכים לקהילות היהודיות במקום מגוריהם.

כאילו אין די בעצם תופעת הירידה, שהיא כשלעצמה רעה חולה וכישלון של החברה הישראלית, מסתבר שישראלים המתנתקים מא"י, כל כך מנותקים מתרבות ישראל, שהתנתקותם מן העם היהודי היא תהליך מהיר וקצר. זהו כישלון מחפיר, המחייב אותנו לחשבון נפש חינוכי ותרבותי. האם מערכת החינוך הישראלית מעניקה לחניכיה מטען יהודי ראוי?

מוכרות העדויות של נציגים רשמיים של ישראל, שבהיותם בחו"ל נכנסים לבית הכנסת, מוזמנים לעלות לתורה ואינם יודעים כיצד להסתכל על ספר התורה. "יעמוד רבי יוסף בן..." אומר הגבאי ומקבל תשובה: "שלושים ושתיים," מפי הישראלי שאינו יודע, אין לו כלים לדעת, שהוא נשאל לשם האב.

כמעט בכל טקס הלוויה או אזכרה בציבור החילוני, אני חש מבוכה לנוכח חוסר היכולת של האבלים לומר את מילות הקדיש. אמנם התפילה היא בארמית, אך היא לחם חוק של החיים היהודיים. כל טקס כזה הוא ביטוי לבורות קשה, ביסודות הבסיסיים ביותר של מורשת ישראל.

מדי שנה אני מרצה ומלמד במכינות קדם צבאיות. חניכי המכינות הללו הם השאור שבעיסה של הנוער הישראלי, מי שבחרו לדחות בשנה את גיוסם לצה"ל ולהקדיש אותה לתלמוד המוביל לידי מעשה – בעיקר לימוד יהדות וציונות. כאשר אני נפגש עם החניכים בראשית השנה, אני מוצא מולי נוער נפלא, מלא במוטיבציה, אך חף לחלוטין מידע בסיסי. נוער שאינו יודע לקרוא בתנ"ך. נוער בור במושגים הבסיסיים ביותר של היהדות. אי אפשר לתקן זאת בשנה אחת, אך כאשר אני פוגש אותם בני נוער כעבור שלושה חודשים, אני מוצא שבתקופה זו הם הכפילו בחזקות רבות את ידיעותיהם, וקיבלו לאין ערוך יותר מכפי שקיבלו ב-12 שנות לימודיהם בבית הספר.

זוהי נכות תרבותית. הציונות נועדה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי, והצלחתה היא אדירה, אולם ללא יהדות אין עם יהודי, ואם לא יחול שינוי משמעותי במצב הגורם לתופעות אותן הזכרתי, עתידנו לוט בערפל.

שר החינוך גדעון סער הגדיר מיד עם כניסתו לתפקידו את החינוך היהודי והציוני כאחת המטרות המרכזיות שלו. הוא ראוי על כך למלוא השבחים. בשבוע שעבר התפרסמה תוכנית מקצוע הליבה החדש – תרבות ומורשת ישראל, אותה עיצבה ועדה בראשות פרופ' בני איש שלום.

עיקרי התוכנית פורסמו בכתבה גדולה בעיתון "הארץ" ב-24.6.10; כתבה של אור קשתי שהציגה את התכנית באור שלילי ביותר ויצאה נגדה בחריפות. קראתי את עיקרי התכנית, וסוף סוף ראיתי תכנית ראויה, שעשויה לתת מענה משמעותי ראשוני לבעייה.

דומה שהוועדה הצליחה למצוא נוסחה נכונה ללימוד שעשוי לחבר את התלמידים למורשת ישראל ותרבותה ולחזק את זהותם היהודית. על פי התוכנית, נוסף על לימודי התנ"ך, ילמדו תלמידי ד'-ט' מקצוע ליבה נוסף, שיהיה מקצוע חובה – מורשת ותרבות ישראל. המקצוע החדש נועד לחבר את התלמידים לתרבות היהודית, ללוח השנה היהודי ולזיקת עם ישראל לארץ ישראל. נקבעו יצירות מרכזיות שהתלמידים יחויבו ללמוד באופן מלא: גיל מצוות – אחריות ומחויבות, כולל לימוד פרשת השבוע והדרשה, בכיתות ו' (איני יודע מה הסיבה לכך שהלימוד הזה הוא בכיתה ו' ולא בכיתה ז'. אני רוצה לקוות שהסיבה לכך היא שזו שנת בת המצווה, מתוך הכרה שהבנות ראויות לשנת מצוות משמעותית בדיוק כמו הבנים). זהות יהודית ישראלית בכיתות ז', עם דגש מיוחד על סידור התפילה ועל סמלי מדינה כמו ההמנון, הדגל, ימי הזיכרון והחגים הלאומיים. לימוד מסכת אבות בכיתות ח' וכן "חברת המופת בהגות היהודית והציונית" – הרצל, ז'בוטינסקי, אחד העם, ביאליק, הרב קוק וגורדון.

אחד הדברים היפים בתוכנית, בעיניי, הוא המקום שניתן להגות הציונות ולסמלים הלאומיים הציוניים, כהמשך הישיר והטבעי של מורשת ישראל לדורותיה.

התוכנית כל כך טובה, שאין זה מפתיע שהתנפלו עליה מיד עם פרסומה. ומיד עם המנטרה השחוקה עד לזרא – "כפייה דתית". כלומר כל זיקה ליהדות היא "דת". וכידוע כל מה שקשור לדת הוא באופן אוטומטי "כפייה". ולכן, ראוי לפסול את התוכנית, ללעוג לה, להגחיך אותה.

האומנם מדובר בכפייה? כל העיסוק בכפייה הוא חסר שחר. במערכת החינוך אנו כופים על התלמידים את חומר הלימודים. אנו כופים עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה, ספורט ואזרחות. כל אלה הם כפייה בדיוק כמו תוכנית מורשת ישראל. לכן, השאלה אינה שאלת הכפייה, אלא השאלה מה ראוי להיכלל בלימודי הליבה. האם אנו משלימים עם הבערות של בוגרי מערכת החינוך הממלכתית בנוגע למורשתם היהודית, או מנסים לשנות אותה.

כפייה? איש אינו כופה על התלמיד להתפלל או לקרוא בבית הכנסת את פרשת השבוע. התוכנית מלמדת את התלמידים מהו סידור התפילה ומהי פרשת השבוע – מידע בסיסי לכל יהודי. לתלמיד המכיר את סידור התפילה יש יכולת בחירה האם להתפלל. לכן, הענקת המידע הזה לתלמיד – לא זו בלבד שאינה כפייה, להיפך, היא משחררת אותו מהבערות שנכפתה עליו.

האם האנשים המגמגמים את הקדיש ואינם מסוגלים לקרוא אותו, בחרו בבורות הזו, או שמא מערכת החינוך כפתה אותה עליהם? האם על השגריר, שחקן הנבחרת או נציג משלחת צה"לית, שאינו יודע כיצד לעלות לתורה בביקורו בבית הכנסת, לא נכפתה הבורות בידי מערכת החינוך? התוכנית החדשה היא מתנה לכל ילד יהודי, שעשויה לשחרר אותו מהבערות שנכפית כבר 3-4 דורות על הציבור החילוני בישראל (לאורך 12 שנות לימודיי במערכת החינוך הממלכתי, אפילו פעם אחת לא שמעתי על הרמב"ם. האין זה אבסורד?)

לא אחת אני שומע, דווקא מפי אחדים מחבריי ושותפיי להתחדשות היהודית בחברה הישראלית, ביקורת על הדתיים האורתודוכסים ש"לקחו מונופול על היהדות." איני שותף לביקורת הזאת. הם לא לקחו מונופול, אלא המונופול נשאר בידיהם ממילא, לאחר שהציבור החילוני נטש את היהדות. אין מה לבוא אל הדתיים בטענות, אלא פשוט להתחבר מחדש ליהדות.

אך בין המבקרים את התוכנית החדשה של משרד החינוך, נתקלתי במי שאינו מוכן לוותר על המונופול, כאומר לציבור החילוני שאין לו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. פרופ' אבי שגיא, אינטלקטואל דתי מתון, פלורליסט אמיתי בדרך כלל, ושותף אמיתי להתחדשות היהודית, הלך עם תפיסתו הפלורליסטית כה רחוק, עד שהגיע לגישה של הדרת החילוניים מיהדותם.

בביקורתו על התוכנית, הוא אמר, בין השאר: "כאשר משרד החינוך מעניק מעמד קנוני לטקסטים מסויומים, הוא מאפשר אינדוקטרינציה. קשה להבין למה הלימודים של בני נוער חילוניים צריכים להתעצב לפי פרשת השבוע או פרקי אבות, שהם עניינים של התלמידים הדתיים. גדעון סער ואנשי משרדו לא מבינים שמשמעות הזהות החילונית לא נגזרת מהעולם הדתי. להיות חילוני זה לא להיות קצת פחות דתי."

אני דוחה מכל וכול את הדברים הללו. האם פרקי אבות שייכים לאבי שגיא יותר משהם שייכים לי? האם הם נכס של מגזר אחד, או נכס תרבותי אדיר של האומה כולה? האם ראשי הגלוי וראשיהם הגלויים של ילדיי, מדירים אותנו בעיני שגיא מבעלות על פרקי אבות?

בניגוד לתופעות השליליות שהזכרתי בראשית המאמר, השנים האחרונות מתאפיינות בצמא אדיר של ציבור חילוני רחב ליהדות. אחד המוקדים של הצמא הזה הוא "פרקי אבות", ספר החוכמה והמוסר הנפלא הזה. מי שהציב את פרקי אבות בפירוש ישראלי חדש של אביגדור שנאן בפסגת רבי המכר לאורך חודשים ארוכים, לא היה הציבור הדתי. לפני שנתיים, כשבני הבכור היה בר מצווה, ערכתי תיקון ליל שבועות לילדי קבוצת הבר מצווה של קיבוצי ולהוריהם, בבית הכנסת העתיק בקצרין, ובמרכזה – פרקי אבות. הם לא למדו באותו לילה ספרות זרה, שאינה שלהם. הם חשו עצמם כממשיכיה ויורשיה הטבעיים של המורשת המופיעה בראשית המסכת, של "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע" וגו'.

למה מתכוון שגיא, בדברו על הזהות החילונית? האם בעיניו זו אמורה להיות זהות המנותקת מהיהדות, ממורשת ישראל, מהיצירה היהודית, מפרשת השבוע? ההתייחסות למורשת ישראל כאל נכס של הדתיים, מבטאת התנשאות נוראית כלפי החילוני. יש לחבר את החילונים למקורות הללו, על מנת שיוכלו לדרוש ולפרש אותם בדרכם, שאינה בהכרח זהה למדרש ולפרשנות האורתודוכסיים. הפלורליזם ביהדות, הוא ריבוי הענפים היוצאים מן הגזע, אך הגזע והשורשים, התשתית היהודית, שייכים לכולנו, ואל לו לפרופ' שגיא לנכס אותו לשבט אחד בישראל.

האם עלינו לקבל כאקסיומה את הגישה על פיה פרשת השבוע היא "עניינם של התלמידים הדתיים"? מי שהתייחס אחרת לגמרי לנכס התרבותי היהודי הזה, היה אריה בן גוריון זצ"ל, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, ממעצבי החג בקיבוץ, חתן פרס קרן אבי-חי ומחנך דגול. לאחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של אב"ג "בגוף ראשון רבים" מאת עמירה הגני. באחד מפרקי הספר, מתוארת התוכנית החינוכית שעיצב עם הקמת בית הספר בבית השיטה, בשנות ה-40 של המאה העשרים. לפרשת השבוע היה מקום מרכזי במערכת זו. "קריאת פרשת השבוע היתה שיעור חובה שבועי בכל כיתות ביה"ס, בשיעור האחרון ביום שישי בכל שבוע – כדרך לשוות לו חגיגיות מסויימת, המפרידה את שבוע החול מכניסת השבת. בדרך זו, קיווה, יהווה אירוע בר המצווה מעין סיכום ביניים בתהליך התבגרותו של האדם, ולא טקס חריג וחד פעמי שאין לו לא שורשים בעבר ולא השלכה לעתיד. תפישתו את מושג הזהות היהודית שאבה מאוצרות התרבות שנצברו ונשתמרו במשך הדורות, מן המסורות שעוצבו, אך לא פחות מכך – מהווייתו המודרנית של האדם היהודי החי בישראל, עובד את אדמתה ונותן עליה את נפשו." (ע' 52).

אחד החידושים במקצוע החדש, שגוי בעיניי – לימוד החגים היהודיים שלא לפי הסדר הכרונולוגי בלוח השנה, אלא בהתאם לתכניהם. כך למשל, ילמדו התלמידים על סוכות לא במסגרת חגי תשרי, אלא כחלק משלוש הרגלים, וכך גם קבוצות מועדים נוספות כמו "תעניות וימי זיכרון", "מועדים שלא כתובים בתורה והתחדשו על ידי העם כמו חנוכה, יום העצמאות ויום ירושלים". איני שולל את ההיגיון הפדגוגי שבהצעה, אך אני סבור שאין זה נכון לנתק את הלימוד מן החווייה, והריחוק של לימוד חג ממועדו, יחמיץ את החווייה ולכן הוא יהיה פחות מוצלח.

אולם מעבר להערות נקודתיות אלו או אחרות, אני רואה את התוכנית כאור גדול למערכת החינוך הישראלית ותקווה גדולה לחברה הישראלית ולעם היהודי.

2. האם יש ליידיש מחר?

לפני שבועות אחדים הוזמנתי להרצות בבית ליוויק בתל-אביב. מנהל המקום קרא באינטרנט מאמר שכתבתי לא מכבר ב"שישי בגולן", בנושא שלילת הגולה, והזמין אותי. אני מקבל הזמנות רבות כאלו, ואם אין לי התחייבויות קודמות, לרוב אני נעתר.

מהו בית ליוויק? שאלתי. זה המרכז הישראלי לתרבות יידיש, נעניתי.

הגעתי להרצאה, משוכנע שאפגוש קבוצה של אנשים בני גילו של אבא שלי. להפתעתי הרבה, למעט מארגן האירוע (שאף היה בר פלוגתא שלי ברב שיח), אני הייתי הזקן שבחבורה. שאר המשתתפים, כשלושים איש, היו בשנות העשרים או השלושים המוקדמות לחייהם. אני מודה, שמאותו רגע, יותר משהתעניינתי בנושא הרצאתי ובדיון שבעקבותיו, סיקרן אותי הקהל. מיהם אותם בני עשרים וחמש פלוס שבאים בערב למועדון הישראלי לתרבות יידיש, להרצאה ודיון על שלילת הגולה? מה הביאם הלום?

לאחר ההרצאות התנהל דיון, שגלש למכלול סוגיות של זהות ותרבות. היה זה דיון ברמה אינטלקטואלית גבוהה, עם אנשים שסוגיות הזהות התרבותית והלאומית מעסיקות אותם מאוד. חלקם – חרדים שיצאו בשאלה. אלה כבר אינם חלק מן העולם אותו עזבו, אך טרם מצאו את מקומם בהוויה הישראלית החילונית, והאמת היא שאין היא מספקת אותם במיוחד. הם מצויים, בכל הווייתם, במקום שאותי הוא המרתק ביותר – מרחב התפר בין המגזרים והזרמים. האחרים – אינטלקטואלים צעירים, שאיני יודע האם הם דוברים את שפת היידיש, אך הם שוחרי התרבות הזאת; תרבות מופלאה של ספרות, תיאטרון, הגות ויצירה יהודית גדולה.

אני מטיף לשלילת הגולה, במובן של חזרה לערכים של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, הכרה בכך שמקומו של כל יהודי הוא בארץ-ישראל. שלילת הגולה שלי היא מאבק נגד ירידה מהארץ, למען עליה לארץ, התנגדות ללגיטימציה לירידה, שבאה לידי ביטוי באימוץ הטרמינולוגיה של "הגירה" כתחליף לטרמינולוגיה של "עליה" ו"ירידה"; שלילת התופעה של דרכונים כפולים. אולם בניגוד לשלילת הגולה הקלאסית, בתקופת הישוב וראשית המדינה, איני שולל את היצירה היהודית שנוצרה בגלות. ההיפך הוא הנכון, אני חושב שעלינו להתחבר לכל רבדי היצירה היהודית, כרצף והתפתחות מהמקרא ועד ימינו. הניסיון לדלג על אלפיים שנות יצירה יהודית, הוא מעשה אנטי תרבותי מובהק, שגרם לנזק רב, יצר בורות ופגע באיכותה של התרבות הישראלית. מן הבחינה הזאת אני שולל את שלילת הגולה.

כאשר אני מדבר על התחדשות יהודית, אני כולל בכך במידה רבה את התרבות שנוצרה בגלויות המזרח ואשכנז, ובכלל זה תרבות הלדינו והיידיש. לכן, עצם הנוכחות הצעירה כל כך באירוע, שובבה את ליבי.

האם יש ליידיש מחר?

אין שום סיכוי לתחייתה של היידיש כשפת דיבור ומעשה. אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הציונות, היה ניצחון העברית במלחמת השפות. לא כל התקוות התגשמו "בארץ חמדת אבות", אבל בנוגע ל"פה תצמח גם שפת התורה" – ההגשמה היא חד משמעית ובלתי הפיכה. טוב שכך. זו תחייתה של היהדות, ורק העברית עשויה להיות שפה של עם שהתקבץ מכל הגלויות.

ולאחר הניצחון הזה, יש משמעות תרבותית רבה, בעיניי, לשימורן של היידיש והלדינו, כחלק מהמורשת היהודית. טוב שיהיו מי שישמרו את השפה ובעיקר את התרבות הזו.

ולכן שמחתי כל כך, כאשר נוכחתי שהמפגש בבית ליוויק אינו עם גיל הזהב אלא עם בני תשחורת. זהו פן נוסף ומעניין, גם אם אין לו סיכוי להתהוות כערוץ רחב והמוני, של ההתחדשות היהודית לגווניה, המאפיינת את החברה הישראלית בשנים האחרונות.

אהוד: המשפט "אין שום סיכוי לתחייתה של היידיש כשפת דיבור ומעשה" הוא פשוט לא נכון. השפה קיימת, ועוד איך – בחוגים חרדים רבים בירושלים, בבני ברק, בניו-יורק ובלונדון. הבעייה של היידיש נעוצה בכך שאלה שחיים בה כיום ויחיו בה גם בעתיד – אינם כותבים ואינם יוצרים תרבות וספרות ביידיש כי הם יהודים חרדים, ואילו היהודים החילוניים, מעריצי הספרות והתרבות הגדולה של היידיש, כבר מכירים אותה בעיקר מתרגומים, דוגמת יצירותיו של בשביס-זינגר, ועיקר יצירתם היהודית בדורותינו היא בעברית וגם באמריקאית.

3. מנהיגות במבחן

בכל תולדות מדינת ישראל לא זכור לי שיח פופוליסטי כמו השיח אודות גלעד שליט. התקשורת, ובעיקר העיתונים לשעבר "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ויתרה לחלוטין על תפקידה כעיתונות והייתה לקמפיין של משרד פרסום. ועל פי הקמפיין ניתן להבין שגלעד שליט נחטף בידי ממשלת  ישראל, והיא מסרבת לשחרר אותו.

שיח פופוליסטי ורדוד, המציג מצג שווא של חלוקה בין מי שתומך בכך שגלעד שליט יצא לחופשי לבין מי שמתנגד לכך. שיח פופוליסטי רדוד, צר כעולם נמלה, כאילו אין מחר, כאילו אין חברה, כאילו אין מדינה, כאילו אין אחריות למנוע עוד חטיפות, כאילו אין חשיבות לחייהם של הרוגי הפיגועים שבעקבות שחרור המחבלים, כאילו אין משמעות לתדמית סמרטוטית של ישראל במזרח התיכון הכוחני שמעולם לא קיבל את זכות קיומה; משמעות להחלטות המזמינות טרור, אלימות ותוקפנות.

קשה מאוד למנהיג לעמוד מול גל ציבורי כמו הקמפיין בעד כניעה לסחטנות חמאס. אני רוצה להאמין ולקוות, שאף אדם שיהיה בעמדת המנהיגות הבכירה והאחריות תהיה על כתפיו, לא ייכנע לסחטנות. אהוד אולמרט, שנאלץ לפרוש מוכה מתפקידו, ידע שהוא יכול לצאת גדול בעיני דעת הקהל, אילו רגע לפני סיום תפקידו היה משחרר את גלעד שליט. הוא הציע עסקה מרחיקת לכת, שחרור של אלף מחבלים, בהם רוצחים רבים, אבל הוא ניחן במידת האחריות הדרושה כדי להתגבר על יצרו ולהציב קווים אדומים. וגם נתניהו, ראש ממשלה במצור – חיצוני ופנימי, יודע שיזכה לפופולאריות חסרת תקדים, לפחות לתקופה הקרובה, אם יחזיר את גלעד. אך גם הוא מבין, שיש לו אחריות גם על מדינת ישראל ועתידה; שהוא מחויב למידה מסוימת של ראייה רחבה, של מחשבה על העתיד, וגם לו יש קווים אדומים. זו חובתו כמנהיג. זה מבחן המנהיגות שלו.

מופת המנהיגות בתחום זה היה יצחק רבין. באנטבה, עמדה בפניו דילמה לא פשוטה. אמנם הוא לא נדרש לשחרר אלפי מחבלים כדי לחלץ ישראלי אחד. אבל היה עליו לבחור בין שחרור כמה עשרות מחבלים כדי להציל כמה מאות חטופים, לבין מבצע שעלול להסתיים במרחץ דמים במרחק אלפי קילומטר מישראל. הוא לא נכנע וקיבל את ההחלטה הנכונה. אותה החלטה הוא קיבל גם בפרשת נחשון וקסמן. ההחלטה לחלץ את וקסמן, אף שהסתיימה בכישלון מבצעי, היתה נכונה בדיוק כמו ההחלטה על אנטבה, שהסתיימה בהצלחה מזהירה.

רבין שקיבל את שתי ההחלטות הנכונות הללו, היה שותף, כשר הביטחון, לראש הממשלה פרס וממלא מקומו שמיר, בהחלטה האומללה על עסקת ג'יבריל. תוצאתה העגומה – מחיר הדמים הכבד ששילמנו בעטיה, מחייבת אותנו לא לחזור על הטעות.

באשר לקמפיין הציבורי – גילויי האכפתיות והסולידריות של החברה הישראלית עם משפחת שליט מחממים את הלב. הם מעידים על רמה מפתיעה של לכידות וערבות הדדית (שמשום מה נעלמת כאשר מדובר בחלשים בחברה, בקשישים, בניצולי שואה וכו'). אולם אין די בכוונות טובות. יש צורך גם באחריות. אני משוכנע, שאלמלא הקמפיין הזה, בן ארבע השנים, חמאס כבר היה מתפשר וגלעד כבר היה איתנו מזמן.

גם מאזרחים מן השורה ניתן לצפות שיחשבו בראש גדול. אבל עיקר האחריות היא על ראש הממשלה. בדיון בכנסת בעקבות מבצע אנטבה, הזכיר ראש האופוזיציה מנחם בגין את אותה "טיפת אחריות" יתרה על כתפיו של ראש הממשלה והוסיף משפט, שקשה להאמין שראש אופוזיציה בימינו יאמר על ראש ממשלה: "ראש הממשלה, כל הכבוד!"

אותה "טיפת אחריות" מחייבת את נתניהו לעמוד איתן מול לחץ דעת הקהל והתקשורת.

4. על הגחון

שליחתו של בנימין בן אליעזר – פואד,  להיפגש עם שר החוץ התורכי, מאחורי גבו של שר החוץ הישראלי, היא ליקוי חמור בסדרי מימשל ובמנהל תקין. אך זו צרה קטנה בפרשה. צרה חמורה הרבה היא יותר היא שממשלת ישראל, מממשלה של מדינה ריבונות, או לפחות – אמורה להיות מדינה ריבונית, מצטרפת לחרם כלפי שר החוץ שלה, בלי להבין שבכך היא נותנת הכשר לחרם על מדינת ישראל.

ראש ממשלת ישראל נותן לתורכיה, הנוהגת כלפי ישראל כמדינת אוייב לכל דבר, את הפריבילגיה לא רק להחרים את שר החוץ הישראלי, אלא גם לבחור את השר הנוח לה. ואין לתורכיה שר נוח בממשלת ישראל יותר מפואד, שמקפיד לנהוג כשופרה וכתועמלן שלה בישראל. לפני חודשים אחדים הוא חזר מתורכיה והצהיר הצהרה מגוחכת – שהמשבר בין המדינות מאחורינו. בהזדמנות אחרת הוא אמר... לא נעים לצטט, בכל זאת מדובר בשר בממשלת ישראל... אמר שהמשבר עם תורכיה נובע מכך שהנשיא פרס נופף באצבעו לעבר ארדואן בעימות ביניהם בדאבוס ובכך פגע בכבודו...

מי ששולח דווקא את השר הזה לחלות פני שר החוץ התורכי – האידיאולוג של הצטרפות תורכיה לציר הרשע של האסלאם הג'יהאדיסטי, מאותת בכך על כוונתו לזחול על הגחון לעבר תורכיה. לכן לא הופתעתי כאשר שמעתי שישראל כבר מגששת בכיוון של תשלום פיצויים למחבלי "מרמרה" ואולי גם להתנצלות בפני מי שמדינה ריבונית היתה דורשת את התנצלותם. לא, איני מאמין להכחשות, של מי ששלח לתורכיה דווקא את פואד.

מדינה המוחלת על כבודה, אין כבודה מחול.  

* * *

אלישע פורת

"השלישייה הפולנית"

בחורף של שנת 1943, הגיע ארצה דְז'וּבֶּק מַרִינְסְקִי, חייל יהודי בצבאו הפולני של הגנרל אַנְדְרֶס. הוא היה צעיר נמוך וחסון, דיבר יידיש ופולנית וגם גמגם מעט בעברית. כיוון שהתחנך בגולה בתנועת "השומר הצעיר", ערק מגדודו והצטרף לקיבוצנו בזהות שאולה. הוא החל ללמוד את העברית ולרכוש לו ידידים, רובם רפתנים שעלו מאוסטריה וגרמניה. הוא חיבב את העבודה עם הפרות ולמד אפילו לרכוב על העגלות הצעירות בנוסח ה"רוֹדֵאוֹ" הפראי. כעבור פחות משנה, בעת מסע הגיוס לבריגדה היהודית הלוחמת, התנדב דז'ובק לחי"ל, יצא לטירונות למצרים ומשם המשיך לאיטליה. אותה איטליה שממנה התחמק בעת שערק מצבא אנדרס. בקיבוץ שמחו מאוד על התנדבותו, והוא פטר מהגיוס אחד מוותיקי הקיבוץ המשתמטים.

בדרכו אל החזית בצפון איטליה, בחורף 1945, כמה חודשים לפני סיום מלחמת העולם השנייה, יצא לשתות בירה בערב, בעיירה איטלקית קטנה. חבורה של חיילים פולניים מצבא אנדרס, שטרם השתכרו לחלוטין, זיהתה אותו כ"דז'ובק מרינסקי הקטן", ה"זִ'ידוֹן שלנו", היהודי הקטן והחסון של המחלקה. הוא נתפס ונמסר למשטרה הצבאית בחשד כמעט וודאי של עריקה. השופטים הבריטים המחמירים, לא התרשמו מִמַדֵי הבריגדה העברית שלו, ושפטוהו לתריסר שנות מאסר, שאותן ירצה באיטליה, ואם יזכה ותסתיים המלחמה, ישלים את מאסרו באחד הבסיסים הבריטיים שבאירופה. הוא הושב בכלא, עם פולנים עריקים אחרים, שר משירי ארץ ישראל שהספיק ללמוד בקיבוץ, ולא ידע מניין יבוא עזרו.

לילה אחד,לגמרי במפתיע, חדרה אל כלאו חבורה של אנשי מחתרת קומוניסטים איטלקיים זועמים, ושיחררה אותו עם שאר הכלואים. הוא לא שאל שאלות מיותרות, לבש את מדי הבריגדה היהודית שלו, וטס על אופניים אל תחנת הרכבת. כשהגיע אל גדודו שחנה בהולנד, שמחו עליו החברים, אבל דז'ובק מרינסקי לא טרח להסביר להם היכן התעכב. הוא היה צמא פעולה והשתוקק להילחם. כיוון שנסתיימה המלחמה, הוא התנדב לסייע לתנועת הבריחה של הפליטים היהודים, ומצא ביניהם פליטה יפה להפליא, צֶשְׁקה שמה, מעיירה הסמוכה לעירו בפולין. היא היתה נמוכה וחסונה, ממש כמוהו. הם התאהבו וחיו יחדיו, ועם השחרור שבו לארץ ישראל והצטרפו, כמו היה זה מובן מאליו לקיבוצנו.

בעודם מסיימים ענייניהם בנמל חיפה, פגשה זוגתו את חברתה הטובה מילדות, פֶלָה הגרמית, צעירה גבוהה וטובת עין, שניצלה בנס מההשמדה. הן נפלו בדמעות של שמחה זו בזרועותיה של חברתה, ופלה הצטרפה לדז'ובק וצשקה, זוג היונים ההומיות, לנסיעה אל הקיבוץ. וותיקי הקיבוץ זכרו שנים רבות את המראה המפתיע, שנגלה להם בשער המשק, של אישה גבוהה וגרמית, המחבקת בשתי ידיה שני צעירים מקסימים שמגיעים בקומתם קצת מעל לטבורה. "השלישייה הפולנית" פתחה, באותו הרגע, מבלי דעת כמובן ומבלי כוונה, שרשרת אירועים ומעשים שלא נשכחו בקיבוץ עד היום.

בשבועות הבאים, כשהקיבוץ הפך למרקחה, הסתבר שפלה הגרמית לא סתם זכתה בפיס של חייה ביער הפולני. היא שירתה אצל הקומוניסטים הפולנים במחתרת, באותה ארמיה פולנית של כוחות השמאל, שנקראה 'ארמיה לוּדוֹבָה'. אך היא ריגלה אצל ידידיה, ששירתו דווקא ב'ארמיה קְרַאיוֹבָה', הארמיה הפולנית הימנית, שהיתה כפופה לממשלה הגולה בלונדון. וכך זכתה פלה בכבוד של לוחמת חופש פולנית מצד אחד, של פרטיזנית יהודייה מצד שני, ושל מי שלחמה את מלחמת המעמדות הנכונה, מהצד השלישי. בקיבוץ של "השומר הצעיר", בסוף שנת 1946, היה זה כבוד שלא יתואר. גם לשרת את המעמד, גם לשרת את "עולם המחר" וגם לשרת את העם היהודי, ליותר מכך לא זכו להגיע שום איש ואישה בקיבוצנו.

ילד רך הייתי, תלמיד בכיתה ב', כאשר הגיעה אלינו, כמורה שכירה מירושלים, המורה שושנה, בעלה יוסף סמוק הפנים, ובתם פנינה היבבנית. ואפשר, שאילו לא הייתי מתלמידיה האהובים של המורה שושנה, לא הייתי שומע מעולם על מעללי "השלישייה הפולנית". שושנה היתה מורה דעתנית ורגזנית. ויותר משהרגיזו אותה תלמידיה, חבריי, הרגיזה אותה פנינה בתה. ילדה בכיינית ונזלנית, שלא הסתגלה ל"חינוך המשותף" בקיבוץ. היא היתה מתייצבת בוקר בוקר מאחורי חלונות הכיתה, ממררת בבכי ללא הפסקה וממררת את חיי שושנה המורה ואת חיינו. וכך הייתה לשושנה "חזית שנייה" להילחם בה, תלמידיה שבכיתה ופנינה הנזלנית שמחוץ לכיתה. ורק אלוהי הילדים הוא שהציל את פנינה מפגיעת ידם הרעה של חבריי המתלהמים, שמיהרו לפגוע בבת של המורה, שהיתה גם "ילדת חוץ" מעצבנת.

אבל יום אחד התהפכו חייה של המורה שושנה לטובה, מהפך מדהים. אל הקיבוץ הגיעה אחותה הצעירה, פליטה מפולין, צעירה יפה להדהים ששמה היה נִינְקָה. יופייה היה ממש מדהים! בלונדית חטובה עם עיניים כחולות בורקות, חזה מפואר וזוג רגליים שהקפיצו את כל רווקי הקיבוץ. כל הרווקים התאהבו בה מיד כמובן, והמזכיר הצעיר, איש החמודות הֲרָן, יותר מכולם. הרן היה צעיר מבטיח שנועד לגדולות. ואלמלא נקטעו חייו כמו שנקטעו, בפרשה טראגית שלא כאן המקום לספרה, אין ספק שהיה מגיע למעלת חבר כנסת מטעם "השומר הצעיר" ומפלגת מפ"ם, ואולי גם מכהן כשר באחת ממשלות ישראל. הרן רק ראה את נינקה, ומיהר להתגייס למענה. בלילות הראשונים הלין אותה בחדרו הקט, אבל לאחר כמה ימים דאג לה לצריפון ראוי. ובבקרים נטל אותה בידה וסבב איתה בכל שבילי המשק, ללמדה כיצד מתנהלים חיינו. בסוף שנת 1946 הכול היה אפשרי! – צעירים וצעירות יהודים הגיעו לקיבוץ מכל רחבי אירופה. והם התנפלו ברעבתנות אדירה על החיים. שנות המלחמה וההשמדה נשכחו לפתע, והחיים החדשים בארץ ישראל זימנו אפשרויות כבירות.

וכך, בערב שבת אחד, בעת ארוחת הערב החגיגית, כשכל הקיבוץ מסב אל שולחנות חדר האוכל העמוסים, והמנורות שופכות אור יקרות שבתי על הסועדים, נורתה יריית הפתיחה הרועמת של שערוריית הריגול, הסוכנת הכפולה, הגירוש מגן העדן ועזיבתו הדרמטית של הרן, תקוות הקיבוץ לעתיד ותוחלתו.

ובעוד המורה שושנה, ובעלה יוסף סמוק הפנים, שיש שאמרו שהיה מַאכֶער חשוב בסוכנות היהודית בירושלים, טרם בואו לקיבוץ, סובבים בגאווה בין השולחנות, ומציגים את הפליטה הפולנית הנאווה, נינקה היפהפיה, אחותה של שושנה, לכל יושבי חדר האוכל שטרם סונוורו מחמת יופייה – כבר נדרכו הקפיצים בהדקי כלי הירי, וכבר שוחררו הסכינים החדות מן הנדנים; בפינה הרחוקה, ליד המטבח, היכן שנהגה לסעוד "השלישייה הפולנית". פלה הגרמית, תוך שהיא מכנסת תחת כנפיה את דז'ובק מרינסקי וצשקה ארוסתו, החלה לפלוט זרם רותח של ארס גולמי. הצעירה היפה, שמלכה לשעה בין הסועדים, הזכירה לה לפתע מראות נתעבים מיערות פולין, ושמועות נוראות מווארשה השרופה. הייתכן שזו שהיא רואה כרגע, בשמלת השבת הנאה, עטוייה באדי הניחוח של מאכלי השבת, הייתכן שזו אותה בת בריתו של השטן מה"ארמיה קראיובה"? אותה מלשינה איומה ורצחנית, שחבריה ניסו ולא הצליחו לחסלה? אבל הרי זה פשוט לא ייתכן. טרם עלייתה ארצה שמעה שמועה מהימנה שההיא חברה אל הסובייטים, הפכה לפילגשו של נַצַ'לְנִיק רוסי, ויצאה איתו למוסקבה!

הסתבר שגם נינקה, ממש כפֶלה, לא סתם זכתה בפיס של חייה ביער הפולני. וגם היא כנראה, היתה סוכנת כפולה. את ליבה ונפשה נתנה ל"ארמיה קראיובה" הימנית, אבל את גופה הנהדר העניקה דווקא ל"ארמיה לודובה" השמאלית. וממש כשם שפלה ריגלה בארמיה הזו והלשינה לארמיה הזו, כך נינקה ריגלה אצל הארמיה האחרת והלשינה לארמיה היריבה. אלא שנינקה לא זכתה לשום כבוד והיתה נאלצת לעלות לארץ בזהות בדויה ולהסתתר מפני מכריה שהגיעו מפולין. וכך הגיעה למקלט בקיבוץ, אצל אחותה המורה שושנה מכיתה ב'. כאן, בין שדות התירס הצפופים והאספסת הריחנית, לא היה שום סיכוי שמבקשיה יזהו אותה.

אבל בסופה של שנת 1946 הכול היה אפשרי. ברחובות נתניה הצטופפו על המדרכות ניצולים ומשתפי פעולה כאחד. וצעקות מפתיעות 'קַאפּוֹ' הזניקו את לחץ הדם של העוברים ושבים. בעיתונים נחשפו סיפורים מסמרי שיער על ניצולים תמימים, שהסתבר לפתע שהיו רשעים גמורים במחנות הריכוז וההשמדה. מלשינים ומוסרים נתגלו במפתיע במסעדות מפורסמות, ומשפטים סוחפי קוראים כנגד החשודים התנהלו מעל דפי העיתונים. וגם "השלישייה הפולנית" שלנו, הצטרפה אל מגלי פשעי רוצחי היהודים מיערות פולין, ואל חושפי הסייענים של הארמיה קראיובה, שהיתה אדוקה בשנאת היהודים שלה, לא פחות מדביקותה בחירות הפולנית.

וכמו שסיפרו שנים לאחר מכן בקיבוץ, פלה הגרמית שלחה את צשקה הקטנה שתפַתֶה ותזמין את נינקה היפה, שתסור לחדרה לקפה ועוגה בטעם וורשאי ישן. ונינקה היפה נעתרה ובאה, וכמו שעשתה שני צעדים אל תוך הצריף הבינה לאיזו מלכודת פתאים נפלה. ופלה וצשקה אחזו בה בכוח וקרבו אותה אל החלון להיטיב לראות את פניה ואת סתרי גופה, שהיו כנראה מוכרים לפלה הגרמית עוד מהיער. ועוד רגע וצעקות איומות החרידו את שלוות הקיבוץ הקטן. התה הוורשאי נשפך כדם, ופירורי העוגה בטעם הישן ההוא פוזרו בכל החדר. דז'ובק מרינסקי שהוזעק לעזרה, ואולי גם המתין לנינקה במארב, הצטרף אל שתי נשותיו, ויחד, אחוזים זה בזו, באגרופים קמוצים, בעיטות נשיכות ומשיכת שערות מכאיבה, התגלגלה "השלישייה הפולנית" אל חדר המזכירות. המזכיר הקשיש, גרשון שמו, שהיה קשיש עוד מיום הקמת הקיבוץ, נחרד מהזעקות על המלשינה המוסרת וסייענית המרצחים. אבל הרן, המזכיר הצעיר, שנשבה בקסמיה של נינקה היפה, לא הסכים להצטרף אל עדת המגדפים. והמחלוקת בין שני המזכירים עוד ליבתה את להבות השנאה והנקם, שרמצו כמסתבר עוד מימי היער הפולני.

באותה השנה המופלאה, 1946, נקבצה חבורתו של אבא קובנר, המשורר והפרטיזן מיערות וילנה, ותקעה יתדותיה בקבוץ הקטן שלנו. וכבר היה ברור שקובנר וחבורתו, שבקיאים היו היטב גם בעסקי נקם, לא יעברו על הגילוי הנורא בשתיקה. ותוך שעות ספורות, עם או בלי צלצולי החירום בפעמון האזעקה שהיה תלוי ליד הכניסה למטבח, נזעק כל הקיבוץ לחדר המזכירות, לערוך "משפט שדה" מהיר למשתפת הפעולה שנתגלתה במפתיע. אבא קובנר וכמה ממרעיו הודיעו נחרצות לשני המזכירים, וזאת נוכח "השלישייה הפולנית" האחוזה ללא הפרד בחמת רצח, שרגלם לא תדרוך בחדר האוכל הציבורי, כל עת שהבלונדה היפיוּפה, נינקה חסרת המזל, תשהה בקיבוץ. וגם דמעות התחנונים ששפכה המורה שושנה מכיתה ב', מורתי היקרה והנשכחת, וגם איומיו של בעלה, יוסף סמוק הפנים, העסקן הנכבד מירושלים, לא הועילו. ההמון רצה את דמה של האישה הצעירה ויהי מה. כל ההיסטוריה העקובה מדם של יהדות פולין שהוכרעה לטבח, נחשפה לפני עיני הילדים שלנו, באותו הסתיו של שנת 1946. וגיבורי הפרשה, השלישייה מצד אחד, נינקה הנהדרת מצד שני, ושני המזכירים החלוקים בדעתם מהצד השלישי, היטיבו לשחק את תפקידי האמת של חייהם, כמו שלא היטיבו מעולם לשחק שחקנים על בימת העץ של האמפיתאטרון הקייצי שלנו.

אינני זוכר היום האם האולטימטום הנוקשה של אבא קובנר וחבר הנוקמים והפרטיזנים שהיו עימו הוא שהכריע. גם אינני זוכר האם הרן איים וגם התפטר ממש באותם רגעי המתח מכהונת המזכיר הצעיר. וגם אינני זוכר האם גרשון, המזכיר הקשיש, שוודאי חמד גם הוא את חמודותיה של נינקה, קיבל את התפטרותו על אֲתַר. אני רק יודע שבבוא החורף כבר לא נשאר איש בקיבוץ מגיבורי הפרשה. "השלישייה הפולנית", פלה הגרומה וזוג הנמוכים שלה, זעמו על החברים שריחמו על נינקה, ולאות מחאה קמו ויצאו אל מדרכות נתניה. שושנה המורה, בעלה סמוק הפנים ובתה הנזלנית שלא חדלה מלייבב, שבו לירושלים. נינקה היפה, הצטרפה לפי הסיפורים, אל הרן, שזעמו על הלינץ' שנעשה לה לא פחת. והם יצאו לפתח תקווה, שם השיג הרן עבודה בהנהגה הראשית של תנועת "השומר הצעיר". אינני יודע כמה זמן פרחה האהבה ביניהם, אבל אני יודע בוודאות שהחשיפה הנוראה של עברה המפוקפק, ביער הפולני, לא היטיבה עם אהבתם. לימים הגיע הרן למעלות גבוהות בשירותים החשאיים של המדינה הצעירה, וגם נספה באחד האסונות הראשונים שלאחר מלחמת הקוממיות. גרשון, המזכיר הקשיש, נותר הזקן של הקיבוץ עד יומו האחרון. אבא קובנר ו"המולקולה" שלו, של חבריו הנאמנים, הפליגו למאבקים עקרוניים אחרים. ורק ילדי כיתה ב' הקטנים גדלו לאיטם. וככל שהתבגרו כך התגמד הסיפור על דז'ובֶּק מרינסקי, החייל הקטן מצבא אנדרֶס שערק מיחידתו, ובעריקתו חולל שורה של מעשים, שהולידו מצידם שורה של זיכרונות, שרק את מקצתם סיפרתי כאן.

* * *

לגלות את רחוב שרה איטה פלמן ביפו!

אודי בוקר טוב,

לגבי השאלה של אלי כ"ץ [גיליון 557]: במשך שנים עמדתי בקשר עם עיריית תל אביב בבקשה שישנו את שם רחוב הפרדס לרחוב שרה איטה פלמן, אבל לאף אחד זה לא הזיז. היחידה שנענתה לי היתה חברת מועצת העירייה לשעבר מיכל עדן. שלחתי לה את ספרי "אעברה נא בארץ" עם הסיפור על שרה איטה, וכן דוקומנטים נוספים, והיא הציגה זאת בפני וועדת השמות של העיריה. בסופו של דבר, העניין נדחה והנימוק היה: פנינו אל תושבי הרחוב והם התנגדו. הטענה היתה שינוי שם הרחוב יביא לבלבול הכתובת, מכתבים לא יגיעו וכדומה.

אבל כדי לפצות בכל זאת את הפרדסנית הראשונה, ניתן רחוב על שמה ביפו. איפה? אינני יודעת. נאמר לי שזה רובע שכולו שמות נשים. אולי באמת כדאי יום אחד לצאת בעקבות שרה-איטה, ולראות עד היכן הטרידוה לנדוד ?

בברכה,

יפה ברלוביץ

 אהוד: אל תשכחי לקחת גם אותי איתך לסיור, אולי נמצא ביפו גם רחוב על שם אסתר ראב? אגב, מבחינה אגואיסטית, גם אני, אילו הייתי גר ברחוב בעל שם עברי כה יפה, הפרדס, הייתי מתנגד לכל ניסיון לשנות את שמו לשם פרטי כלשהו, שגם לא נשמע ישראלי כל-כך.

* * *

ההתעלקות על פתח-תקווה

אנא הסר אותי מרשימת התפוצה של עיתונך החשוב והמעניין, אך מתיש ודוחה עם הבוטות, חוסר הסובלנות וההתנשאות של העורך. כן גם ההתעלקות על פ"ת, קוציה, גמליה ואנשיה המשעממים הפכה למאוסה.

בתודה,

אבינועם נ.

* * *

יוסי גמזו

בַּקָּשַת רַחֲמִים

בֵּין אַלְפֵי הַיְּדִיעוֹת שֶהֵצִיפוּנוּ הַשָּבוּעַ

וְשֶעַל הַחֲמוּרָה בָּהֶן לִזְעֹק אִיש לֹא נִרְתַּם

יֵש אַחַת הַמִּתְחַדֶּשֶת כָּל זְמַן-מָה, כִּדְפוּס קָבוּעַ,

עַל שָׂרֵי הַמֶּמְשָלָה שֶהֶעֱלוּ אֶת מַשְׂכֻּרְתָּם.

זֶה קוֹרֶה כְּשֶמְּמַדֵּי הָעֲנִיּוּת הַמְּנַוֶּלֶת

לְמוּל עֹשֶר חֲזִירִי גְדֵלִים גְּלוּיוֹת, לֹא בְּחֶבְיוֹן,

וְשָעָה שֶדִּוּוּחֵי הַמּוֹעָצָה לִשְלוֹם הַיֶּלֶד

מְגַלִּים כִּי כָּל יַלְדּוֹן שְלִישִי בָּאָרֶץ הוּא אֶבְיוֹן.

וּמִיָּד אַתָּה נִזְכָּר (גַּם אִם אַף פַּעַם לֹא הוּנַח

בְּיַדְךָ צִיּוּן לְשֶבַח שֶל חֲתַן חִידוֹן תָּנָ"ךְ)

בִּישַעְיָהוּ פֶּרֶק א' הַחוֹצֵב אֵש-לְהָבִים

בְּדַבְּרוֹ עַל טִיב שָׂרֵינוּ בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים:

"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹחַד וְרֹדֵף שַלְמוֹנִים..."

אַךְ כַּיּוֹם – מַמָּש  לְהֶפֶךְ,  רַבּוֹתַי הַנִּדְהָמִים פֹּה:

כָּל אֶחָד מִבֵּין שָׂרֵינוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר וְתָם

וּמַמָּש נֶחְמָץ הַלֵּב מֵרֹב חֶמְלָה וְרַחֲמִים פֹּה

בִּרְאוֹתֵנוּ יוֹם-יוֹם, נֶעבֶּעךְ, אֶת עָנְיָם וְדַלּוּתָם. 

הֵם יוֹשְבִים בְּלִשְכוֹת-לוּקְסוּס כֹּה דַלּוֹת וַעֲנִיּוֹת

וְנוֹסְעִים בְּרֶכֶב-שְׂרָד כֹּה דַלְפוֹנִי וְכֹה פָּתֵטִי

וְטָסִים יוֹם-יוֹם לְחוּ"ל אוֹ מַפְלִיגִים בָּאֳנִיּוֹת

בְּמַחְלֶקֶת-עֲסָקִים בָּהּ כֹּה מֻקְפָּד הַקּוֹד הָאֵתִי

שֶל מִדַּת הַצְנֵעַ לֶכֶת וְהִדּוּק הַחֲגוֹרָה

שֶאוֹתָהּ הֵם מַטִּיפִים לְמֻבְטָלֵינוּ כָּל יוֹמַיִם

שֶפָּשוּט כּוֹאֵב לִרְאוֹת אוֹתָם חַיִּים בְּלִי אֲגוֹרָה

בַּמִּשְׂרָד הַמְּמֻזָּג אוֹ סְוִּיטָה מְנַקֶּרֶת-עַיִן

בִּמְלוֹנוֹת-פְּאֵר כָּל-כָּךְ צְנוּעֵי-תַּקְצִיב שֶמְּמַמֵּן

מְשַלֵּם-הַמַּס הַפְרַאיֶר, שֶבְּתוֹר מִפְגָּן מוֹרָאלִי

הֵם מַרְאִים לוֹ כָּאן דֻּגְמָה אִישִית שֶכְּלָל לֹא תֵאָמֵן

שֶל עֶקְרוֹן הַהִסְתַּפְּקוּת בְּמִינִימוּם מִינִיסְטֶרְיָאלִי

שֶכָּל-כָּךְ מַכְמִיר אֶת רַחֲמֵי דָּרֵי שְכוּנוֹת הָעֹנִי

שֶאִם  כָּ ךְ  זֶה יִמָּשֵךְ הֵם יַעַרְכוּ בַּסּוֹף מַגְבִּית

שֶל צְדָקָה וּגְמִילוּת-חֶסֶד לְסוֹבְלֵי מַחְסוֹר כֹּה כְּרוֹנִי

כִּי קָשֶה פָּשוּט בְּאֻמְלָלוּת שָׂרֵינוּ לְהַבִּיט.

וְקָשֶה שֶלֹּא לָחוּש כִּי עֶלְבּוֹנָם הוּא עֶלְבּוֹנֵנוּ

כְּשֶכָּל פַּעַם מַגְדִּילִים הֵם אֶת שְׂכָרָם עַל חֶשְבּוֹנֵנוּ

וְשֶלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּאן מוּל אוֹתוֹ הַמַּחֲזֶה

עַל מוֹתָהּ שֶל  הַבּוּשָה  בֵּין נִבְחֲרֵי הָעָם הַזֶּה.

אהוד: ואני דווקא חושב שכל מי שהולך היום לפוליטיקה הישראלית צריך לקבל תוספת ביטוח וגם שיפוי נגד החרא שיזרקו עליו ונגד העלילות שידביקו לו – בין אם יצליח בתפקידו ובין אם לא; וסביר יותר שפוליטיקאי ישראלי יגמור בבתי משפט ובבית הסוהר מאשר בבית הלורדים. אילו המושחתים היחידים בישראל היו הפוליטיקאים, היינו חיים בגן עדן!

* * *

דרור אֵידָר

ימין ושמאל: על הידלדלותה של הרוח

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (4.7.2010)

"עונת הציד החלה" הכתירו בעיתון "הארץ" את קריאתם האמיצה של חברי כנסת ובראשם שר החינוך לבדוק את ההטייה האנטי-ציונית באקדמיה ובעיקר את הקלות שבה מרצים המקבלים את שכרם מהמדינה קוראים לחרם אקדמי, כלכלי, תרבותי ופוליטי עליה. איזו אירוניה: מי שאבותיהם המציאו את ה"סזון" למדו לצווח "מקארתיזם", כל אימת שהחלק הבריא בציבור הישראלי מתקומם נגד מגמות ההתאבדות המסתמנות בתוכנו.

האמת היא שעונת הציד של מדינת ישראל נמצאת בעיצומה, בחסות גורמים חתרניים שמזמן אינם מתעניינים באמת, לא כל שכן במדע או בתרבות אלא אם אלו קשורים ב"חשיפת" פשעיה התרבותיים והפוליטיים של ישראל.

כמו במקרה של "הקרן החדשה לישראל" כך גם במקרה של הדו"ח החדש של תנועת "אם תרצו" על הפוליטיזציה החד-צדדית במוסדות להשכלה גבוהה, שיטת הפעולה היא סטליניסטית ידועה: דה-לגיטימציה של מגישי הדו"ח והאשמתם ב"סתימת פיות".

השקר הזה כל כך זועק לשמיים. בעשרים השנים האחרונות אני נמצא במערכת האקדמית, מסתובב באוניברסיטאות ברחבי הארץ, משתתף בכנסים אקדמיים, צורך כתבי עת מדעיים, ומניסיוני הרב אפשר לומר במלוא האחריות שהדו"ח של "אם תרצו" הוא קצה הקרחון של תופעה רחבה הרבה יותר. בידי דוגמאות למכביר.

אין דמוקרטיה אמיתית באקדמיה הישראלית. אין עימות לגיטימי ובריא בין עמדות שמרניות לליברליות משום שאין כיום לגיטימציה ברוב האוניברסיטאות הישראליות לעמדות שמרניות או ציוניות. אין כמעט סיכוי לחוקר בעל עמדות כאלה להתקדם מבחינה מקצועית ברוב המחלקות למדעי הרוח והחברה. כל מי שיגיד לכם אחרת, הוא מאחז עיניים. הדברים דומים להפליא למצב בתקשורת הישראלית – למעט בעיתון שאתם אוחזים בידיכם, אין כמעט סיכוי לעיתונאי כלשהו בעל עמדות שמרניות או ניאו שמרניות, ימניות, דתיות וכו' (ובמקרים רבים אפילו ציוניות ר"ל) להתברג באחד מגופי התקשורת הידועים – בעיתונות הכתובה, באינטרנט ובתקשורת האלקטרונית.

סטודנט החושב על קריירה אקדמית מבין עד מהרה את מקבילית הכוחות המעוותת הפועלת באקדמיה בעולם המערבי בכלל, ובישראל בפרט. ככל ש"תחשוף" את פשעיו של העולם המערבי הקולוניאליסט והפוסט-קולוניאליסט, ובמקרה שלנו – ככל שתחשוף את "פשעיה" של ישראל, את ה"מיליטריזציה" הפושה בה, את קלישות טענותיה ההיסטוריות, המוסריות, הפוליטיות, הגיאוגרפיות, הדתיות וכן הלאה – בקיצור ככל שתפגע בחברה שממנה אתה ניזון – יש לך סיכוי רב לאין שיעור לקבל משרת הוראה ומחקר באקדמיה הישראלית (וכן בחו"ל) לעומת חוקרים בעלי עמדות ציוניות "ישנות".

ולא רק כניסה למסלול האקדמי, אלא התקדמות במעלה הדרך, כרוכות לחרפתנו בעמדות הפוליטיות שהחוקר מזוהה אתן מחוץ למחקרו. הנה המקרה של פרופסור אברהם דיסקין, שפירסם יותר מאמרים בכתבי העת המדעיים היוקרתיים מאשר כל עמיתיו ביחד, ובכל זאת, בכל פעם שתיקו המרשים הגיע לוועדת המינויים, נעצר בתואנה כזאת או אחרת. את התואר האחרון, פרופסור מן המניין, לא קיבל. דיסקין, מחשובי החוקרים של מדעי המדינה כיום, ניבא את כישלון הסכם אוסלו והיה ממנסחיה של החוקה האלטרנטיבית שהעמיד המכון לאסטרטגיה ציונית מול המכון הישראלי לדמוקרטיה. אלף תירוצים לא יטהרו את החרפה הזאת. וזה רק מקרה אחד מני רבים.

בישראל מהלכים עשרות רבות של דוקטורים צעירים שאיתרע מזלם והם (או נושא מחקרם) מחזיקים בעמדות שאינן מתאימות למגמה הדומיננטית באקדמיה, ולכן הם חסרי עבודה. טוב יעשה שר החינוך וגורמי הקואליציה אם יקדמו הקמת מכוני מחקר ניאו-שמרניים (לא רשמיים) שיוכלו לקלוט את הכוח האינטלקטואלי הזה. אירועי התקופה האחרונה מוכיחים ביתר שאת שאם הציבור הציוני והיהודי חפץ חיים, אסור לו להסתמך על האקדמיה והתקשורת במתכונתן הנוכחית, ואם אי אפשר לשנותן מבפנים, יש להקים אלטרנטיבות ראויות, ממש כפי שעשו הניאו-שמרנים בשנות השבעים בארה"ב.

עיתון "הארץ" מהלך אימים על שר החינוך גדעון סער כמו על גורמים ניאו-שמרניים נוספים הנמצאים בעמדת ההנהגה הראשית. בכך הוא מהווה (לא מהיום) שופר לאותם מוקדי כוח אנטי-ציוניים ואנטי-ישראליים באקדמיה. אין מה להשגיח בצווחנים הללו; להפך, יש לבדוק לעומק את חרפת הדה-ציוניזציה של האקדמיה הישראלית. הן חפצי חיים אנחנו.

* * *

"עדים ההרים והים והשמיים..."

מגילת הנשואים של עין גדי

כאשר החלו החתונות של חברי גרעין שדמות בעין גדי, בשנים 1956-7, התבקשתי לכתוב את מגילת הנשואים, שאותה יקרא כל זוג ויחתום עליו במעמד החופה שתיערך בפתח נחל דוד. כתבתי, הבאתי לדוד הכורך (אוורבוך), בעל חנות הספרים ברחוב חובבי ציון בפתח תקווה, איש דתי נלבב שעל ברכיו התחנכנו והיה לנו ידיד בנפש, והוא מסר את הטקסט לסופר סת"ם שכתב את הדברים בראש המגילה והותיר מקום לחתימות בהמשך. וכך אכן היה סדר החתונות, שאם איני טועה נערכו בבת אחת לשניים או גם שלושה זוגות. והמגילה נדדה מזוג לזוג.

ונעלמה.

אנחנו, דבוישה ואני, מבקשים מידע על המגילה מכל מי שיודע מה עלה בגורלה. אני מבטיח שלא אכלול אותה ברומאן הגס שאני עתיד להשלים על חיי בעין גדי ולאחריהם. מה שמרתיע חלק מהחברים לשלוח לי מזיכרונותיהם הפיקנטיים פן יופיע לצד דברי התועבה שלי. אכן, הגרעין שלנו, "שדמות", היה תמיד גרעין שמרן מאוד. והמגילה נעלמה ללא הותר העתק.

* * *

גילגולי תזמורת שפיה

לאהוד שלום,

שאלתך למועד ייסודה של תזמורת שפיה הייתה במקומה, ואני מבקש להוסף תיקון לרשימתו של ישראל זמיר, שפורסמה בגיליון 557.

תזמורת שפיה נוסדה ב-1928 על ידי משה מדליה (איש הגדודים העבריים, ותושב חדרה), שהגיע לשפיה באותה שנה ונשאר בה ארבע שנים.

עם עזיבתו נותרו הכלים בארון זכוכית, ורק בשנת 1942 העניק משה יעקובסון תנופה לחידוש פעילותה של התזמורת, ושימש כמנצחה.

סיפורה של התזמורת מתפרסם בספר "מסיפורי הברוש" – שישים שנה לכפר הנוער – שראה אור ב-1984 בהוצאת מלוא בע"מ.

יוסי אלקוני

אהוד: יצחק אוורבך-אורפז מעיד שבהיותו בשפיה בשנת 1939 ניגן בכינור בתזמורת הכפר.

* * *

ראיון עם ד"ר עדינה בר-אל ישודר השבוע ברשת א', בתוכניתה של ורדה נצר "אדם ומקום". זמני השידור: ביום שלישי, 6 ביולי בשעה 12.05 וביום שישי, 9 ביולי בשעה 23.05 (שידור חוזר).

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום השלישי

16.3.92. יום שלישי. קווינטה דה ריבאפריה. בבוקר אני צועד בטרנינג, חבוש כובע-מלחים שחור, עם המצלמה. עולה לכנסיה הקטנה, הקאפלה, המסתתרת בחורש, במעבה העצים. מצלם, אך אולי אין די אור. (תמונה 8). האחוזה משתרעת לרגלי מדרון גבוה, הטירה נמצאת בחלק הגבוה יותר, אך מעליה מתנוסס רכס גבעות מיוער. אני ממשיך במסלול הסובב את האחוזה מבפנים. שדרת עמודים (תמונה 10), מראה האחוזה מצפון לדרום (תמונה 11), הכניסה לחצר הפנימית של האחוזה (תמונה 12, שאני עתיד להביא על עטיפת היומן), רשת תעלות מים עשויות אבן, חלקן ממש לאורך הקירות שבין טראסה לטראסה, וחלקן על פני האדמה. המים זורמים בכוח הכובד לכל חלקי האחוזה. מצטלם עם גבריאל בחצר הפנימית (תמונות 14-13).

8.30. ארוחת-בוקר עם זיאד ועם ראג'יווה מסרי-לאנקה. האנגלית של ראג'יווה מצויינת. איש נעים. שחור לגמרי, ויפה. מכיר את אמנון רובינשטיין מקונגרס ליבראלי שהתקיים לפני שנים אחדות ובו השתתפו מישראל גם ארצי וננר. מביע הערכה רבה להופעתו של רובינשטיין. כאשר אני מחמיא לו על האנגלית המושלמת שלו, הוא עונה בצחוק: "זה תודות לקולוניאליזם!"

בשיחה ליד השולחן, בה משתתף גם זיאד הירדני, עולה שמו של נגיב מחפוז. אני מספר לזיאד כי בישראל מעריכים מאוד את מחפוז. כאשר קיבל את פרס נובל היו יותר תרגומים מספריו לעברית מאשר לאנגלית.

זיאד אומר: "נתנו לו את הפרס רק מפני שהיה בעד השלום החלקי, המזוייף."

 "אתה חושב שלא מגיע לו?"

 "הוא לא היה מקבל לולא התמיכה שלו בשלום."

 "זיאד, אתה חושב שאנחנו, היהודים, שולטים גם בפרס נובל?"

הוא שותק.

 "אם כך היה," אני ממשיך, "היינו מעניקים את הפרס לעמוס עוז ולא לנגיב מחפוז!"

אנחנו פוסעים מחדר-האוכל לעבר אולם-הישיבות, ובמהלך השיחה אני עונה לשאלת זיאד ואומר שאכן ברצוננו להביא את כל היהודים לישראל.

 "גם בקוראן יש פסוק," הוא אומר לי, "על כך שכל היהודים יגיעו לישראל, אבל יותר טוב שלא תדע את הסוף של הפסוק הזה." והוא מחייך.

אני כבר מתאר לי מה הסוף.

9.50. חם למדי. המשתתפים מתחילים לבוא בלבוש פחות רשמי. אני עדיין לא, אלא בז'אקט ובעניבה.

הפגישה הבוקר מתחילה עם הרצאה של יאנוש ההונגרי. מדבר על החלפת הזיקה לרוסיה בזיקה למערב-אירופה. אחת הדוגמאות שהוא מביא להשפעה הרוסית על הונגריה היא ההתנשקות. מתברר שההונגרים סולדים מנשיקות, אבל הרוסים השליטו אצלם את מנהג הנשיקות לברכת שלום ופרידה.

אני שואל, בתורי, על מצב היהודים בפוליטיקה ההונגרית כיום. הוא מספר שלפני מלחמת העולם השנייה, חצי מיליון יהודי הונגריה ניהלו את כל המסחר והכספים, וההונגרים היו רגילים להיות רק בעלי משרות. עתה יש צורך לבנות מחדש את הכלכלה והמסחר, בלעדם. אך גם היום יש ליהודים משקל רב, והוא יכול להרחיב על כך את הדיבור בשיחה נוספת. היה לי רושם שאינו שש לדבר על כך בפומבי.

בהפסקה אני מספר לו כי פתר לי חידה. כל ימי ילדותי היתה משפחתי מצד אבי, משפחת ראב, סולדת מנשיקות פומביות, ומלגלגלת על הצד הפולני, שאינו חדל להתנשק. עכשיו הבנתי את המקור: ההונגרים אינם מתנשקים!

11.30. הרצאה של דיין קיוראנוב, הבולגרי. הוא פותח ואומר כי מי שהיה לו שכל בראשו, לא ציפה רבות לאחר 1989. דימוקראטיה לא היתה בבולגריה במשך חמישים שנה, עד 1989. וגם לפני כן לא היו לארצו יותר משישים שנה של עצמאות. קודם לכן היתה תחת שלטון האימפריה העות'מנית.

הוא שואל מדוע על מזרח-אירופה לקחת כנורמה את הדוגמה האנגלו-סכסית? בולגריה חיקתה בנאמנות את בריה"מ, והתוצאות היו גרועות. האם מפני כן עליה לחקות עתה את ארה"ב? 8% מן הבולגרים הם תורכים, האם לחקות את הגזענות האמריקאית ביחס אליהם?

האינטלקטואלים ממזרח-אירופה מושפעים מהמערב. אך הכלים המערביים אינם מתאימים לניתוח המציאות במדינות מזרח-אירופה, או קובה, וכדומה.

מטרתה של בולגריה כיום היא להתרחק מהקומוניזם, תוכנית שעיקרה שלילה, אך מה בעתיד? ב-1989 חל המיפנה. הקומוניסטים הריפורמים הגיעו למסקנות דומות לאלה של האופוזיציה: שוק חופשי, וכדומה. המלחמה בין המפלגות השונות היתה רק על כוח, לא על עקרונות.

בבחירות 1990 עמדה השאלה – מי ישלוט, האופוזיציה או הקומוניזם הריפורמי? בבחירות נוצחה האופוזיציה, והקומוניסטים ניצחו. אבל הם התנהגו כמפלגה שהפסידה. קראו לעצמם סוציאליסטים. בתוך חודשים אחדים הם איבדו את הנשיאות והיו מוכרחים לבחור נשיא מטעם האופוזיציה. וכך גם לגבי הממשלה. כתוצאה קמה קואליציה.

לפני הבחירות אנשים פחדו. אחריהן כבר לא. האיכרים עדיין הצביעו עבור הסוציאליסטים, אך הם כבר אינם כוח פוליטי, ומצויים עתה בוואקום אידיאולוגי. אינם יודעים מהו סוציאליזם דימוקראטי.

יש איחוד של הכוחות הדימוקראטים, כל הקבוצות האופוזיציוניות. נולדו מחדש מפלגות משנות ה-20, כאילו לא חלפו 50 שנה. מפלגה תורכית אתנית, מושתתת על מוסלמיות. היה מאבק על הליגאליות של מפלגה זו. הריפורמה החלה בחוקה חדשה. נגד קיום מפלגה דתית. אך חוקי הבחירות איפשרו את קיום המפלגה התורכית. מיליון מתוך תשעה מיליון אזרחי בולגריה הם מוסלמים. אך אין התפרצות לאומית. התורכים חשים בטוחים וליגאליים.

הדימוקראטיזאציה החלה באופן ליגאליסטי, מכנה משותף אנטי-קומוניסטי. ללא אלימות. דיוני הפארלאמנט משודרים יומית ברדיו ובטלוויזיה. זה שיעור במימשל. גם המשפטים נגד הקומוניסטים התנהלו באופן חוקי, ולכן לא היו חמורים. העדיפו בהם חוקיות על פני צדק פיוטי.

כיום הממשלה מתונה. המפלגה התורכית והסוציאליסטים מנסים לבצע מה שגם הקומוניסטים הריפורמים שבאופוזיציה הציעו – שוק חופשי, הפרטה, החזרת רכוש למצב שלפני ההלאמה.

הבעיות של היום הן משבר המנהיגות הכרוני. מפלגה בבולגריה מוגדרת בעיקר אם היא בשלטון או באופוזיציה. המפלגות שבשלטון או באופוזיציה דומות זו לזו. הן אינן מייצגות אלא אינטרסים של אנשים שרוצים כוח עבור עצמם ומקורביהם. החרמת ממון של הציבור וניצולו לטובתם, באופן חוקי ולא חוקי. זוהי דימוקראטיה מאיכות נמוכה מאוד, בגלל עמדתם כלפי הכוח.

עוד הוא מספר שהאופוזיציה התחילה באיכות סביבה ובחוגי ויכוחים וכדומה. עם נפילת המשטר החליטו אלה להיות מפלגה. עד 1968 האמינו לפחות בשיוויון. יכולת לדבר על חוגי אינטליגנציה. אחר-כך כבר לא. יש בולגרים שלא מוצא חן בעיניהם שהקואליציה היא עם המפלגה התורכית. חזרו ביטויי לשון משנות ה-20, מן התקופה הטרום-קומוניסטית.

אני שואל את דיין אם הוא אכן יכול לשרטט אידיאולוגיה שלישית, שאינה קומוניזם אך גם לא דימוקראטיה מערבית. הוא עונה שלא, אך נבהל גם מעצם השימוש במילה אידאולוגיה, שאותה אין רוצים לשמוע יותר במזרח אירופה. אחר-כך, בשיחה בשניים, הוא מסכים איתי שגם דימוקראטיה היא סוג של אידאולוגיה, במובן שיטה שיש לה יסודות פילוסופיים.

13.00. צהריים. היפה בארוחות הוא לא המזון אלא החברה. אתה יכול לבחור לאיזה שולחן להצטרף, כאילו נסעת לארץ אחרת. אמנם, אם נפלת ללטינו-אמריקאים, לא תבין מילה כי הם מדברים ביניהם ספרדית. אני בשולחן עם זיאד ודיין. מישהו שואל את זיאד:

 "תגיד, בן כמה המלך שלכם?"

 "בערך שישים." הוא עונה.

 "לא בדיוק," אני מתקן אותו. "חוסיין ואני בני גיל אחד, ילידי שלושים-ושש. אמא שלי אומרת – תיראה לאן הגיע חוסיין, ומה יצא ממך!"

זיאד מתפשר על כך שחוסיין נולד ב-1935. קשה להבין כיצד אינו יודע מה הגיל של מלכו.

אחרי הארוחה מציע דיין טיול. אני עם המצלמה, נעלי מגף שחורות מעור. עניבה וז'אקט. שנינו יורדים לעבר השער. אני מצלם את מערכת האנטיליה (תמונות 18-17). פונים שמאלה בשדרת העמודים (תמונה 19), המשרה אווירה של רצינות כמו האגורה באתונה, ויוצאים בחורשה (תמונה 20) משטח האחוזה בכיוון מערב. מטפסים על גבעה תלולה מאוד, משם ניראה כל הנוף. יום שמש חם, אנחנו לבושים קצת חורפי מדי. אני מתנשם. דיין השמן מטפס בקלות. בדרך אני מבחין בנחש קטן מתנמנם, מתחמם, בשדה הירוק. מצלם אותו. (תמונה 21).

מגב הרכס שאליו אנו מגיעים נשקף מראה יפה על הסביבה (תמונה 22), לרגלינו צפונה קווינטה דה ריבאפריה, בדרום נשקף קו-הרכס של סינטרה ועליו טירת פנה ((Pena, שאליה טרם הגעתי. אנחנו הולכים גבוה מעל לאחוזה אך איננו מוצאים דרך לרדת אליה כי המדרון תלול והגדר גבוהה, ללא פתחים. סובבים את כל האחוזה רחבת-הידיים. בדרך דיין מצלם אותי (תמונות 24-23). מבט על מגדל האחוזה מלמעלה (תמונה 25). בגמר הסיבוב חוצים את הנחל, העובר על גבולה הצפוני של האחוזה, במקביל לכביש. לפתע אני מבחין שאיבדתי את מיכסה העדשה של המצלמה. נפרד מדיין ועושה שוב חלק מהדרך חזרה אך כניראה המיכסה נפל כאשר חצינו את הנחל. מילא. אשיג חדש בארץ. חוזר לאורך הכביש ומצלם את שער הכניסה לאחוזה (תמונה 26).

15.00. אני מאחר קצת למושב הראשון של אחר-הצהריים, אבל מחליט בכל זאת לא להפסידו. שותה המון מים. על השולחנות, המכוסים מפות ירוקות, ניצבים קנקני זכוכית מלאים מים, וכוסות. לכל משתתף יש זוג אוזניות לתרגום, ובין כל שניים – מערכת מיקרופון שפועלת כאשר לוחצים על כפתור ונדלקת נורית אדומה. לפני כל אחד מונח תיק משתתף לבן, עב-כרס, ובו תוכנית הכנס, שמות המשתתפים, ועוד מידע על האקדמיה ועל קווינטה דה ריבאפריה.

המושב מוקדש עכשיו לסלובניה ולקרואטיה. אתמול היה יומה של אמריקה הלאטינית, היום – מזרח-אירופה. מדברים זוראן טאלר הגבוה מסלובניה וזוראן באטושיק המגושם מקרואטיה. בדיון אני מעיר כי אולי לי כישראלי אסור לומר מה שאני עתיד לומר, כי אנחנו בעד הגדרה עצמית לכל מדינה קטנה, כמו ישראל, אבל מה שקורה ביוגוסלאביה מפחיד אותנו, זאת לאחר שהיינו מלאי הערצה ליוגוסלאביה זו, שנלחמה בגרמנים והיתה עצמאית גם בימי הקומוניזם. אני מביע חשש מפני גרמניה מאוחדת כמו לפני מלחמת העולם השנייה, באלקאניזאציה כמו לפני מלחמת העולם הראשונה, האימפריה הסובייטית, שעלולה להתפורר כמו יוגוסלאביה, והארסנל הגרעיני הרוסי שעלול להגיע לידיים מסוכנות, למדינות כמו איראן, ומכאן עולה חשש לשואה גרעינית ולמלחמת עולם שלישית.

האמירה שלי קצת מעוררת, אבל הרוב כאן, צעירים, ממשיכים לשאול זה את זה שאלות שגרתיות בנושאי דימוקראטיה וזכויות האדם. "מה מצב זכויות האדם בארצך?"

רק גבריאל דיאז, המקסיקני, ממשיך בקו שלי. הוא מעיר כי לפי העקרון הלאומי ששמע מפי שני הדוברים – יש להקים במקסיקו לפחות כעשרים מדינות נפרדות! – וזה דבר שאיש אינו מעלה על הדעת בארצו. הבעיות של ארצו הן אחרות.

זוראן טאלר, בתשובתו, עוקץ קצת את ישראל באומרו ששטחה של סלובניה אינו גדול בהרבה משטחה של ישראל, בלי השטחים המוחזקים. בהפסקה אני משוחח עימו. הוא מספר לי שהם העם הקטן ביותר באירופה, שני מיליון תושבים הדוברים סלובנית, ויש להם שפה וספרות משלהם. הוא מחלק חוברות תיירות צבעוניות של מדינת סלובניה. אני מבין שבטחונם נסמך על כך שבינם לבין סרביה נמצאת קרואטיה.

דיין הבולגרי, האיש המעמיק ביותר בכנס, מעלה בדיון שאלה מעניינת: "האם אפשר לומר שאותה שכבת מנהיגות קומוניסטית-לשעבר במדינות מזרח-אירופה משתמשת עכשיו בעניין הלאומי או הלאומני כדי להמשיך לשלוט – ללא דימוקראטיה, כמו שהיה גם שלטונם בעבר, ללא דימוקראטיה?"

אני זוכר, ורושם כאן בעיקר דברים שאני אומר, וכמובן באנגלית לא הכי טובה, או מעט דברים בעלי טעם שאני שומע מפי משתתפים אחרים, אך כל זה בטל בשישים. רוב הזמן עובר תוך ברבור מילים בלתי-רגיל, ומעייף.

17.30. הנציג הרוסי, איגור קאפירין, מדבר פורטוגזית שוטפת. צעיר. בטוח-בעצמו. ניראה כרפראנט של הקג"ב לענייני פורטוגל או בראזיל. הכתב שלנו במוסקבה, דימיטרי פרוקופייב, מסביר טוב ממנו את מצב העניינים ברוסיה. אצל קאפירין זוהי תשפוכת מילים חסרות משמעות. מגן היטב על המימסד, וטוען שנחוצות לרוסיה כחמש-עשרה שנים כדי להשתקם.

בדיון הפעם אני מאריך בדבריי: "ב'במדור הראשון' של סולז'ניצין (לצערי איני זוכר בדיוק את השם באנגלית, ואומר – באחד מספריו) מתוארת שיחה בכלא במוסקבה. היהודי לייב רובין עדיין מאמין ברעיון הקומוניסטי האינטרנאציונאלי, שמאפשר גם ליהודים לקחת חלק ברוסיה. הבעייה בעיניו היא שהקומוניזם נפל בידי באנדיטים, אבל הרעיון עצמו צודק. ואילו נרז'ין הרוסי, בן-דמותו של סולז'יניצין, טוען שעצם רעיון הקומוניזם זר לרוסיה, שמושתתת על רעיון לאומי רוסי, פראבוסלאבי, ובעצם משתמע מדבריו שאין מקום ליהודים ברוסיה אלא עליהם ללכת לארצם-שלהם.

"יש ברוסיה כיום כשלושה או ארבעה מיליוני יהודים. ואצלנו יש מושג – הציונות האכזרית, ופירושו שככל שרע ליהודים, יותר ויותר מהם יבואו לישראל. ואנחנו בדילמה. מצד אחד אנחנו רוצים שהיהודים יבואו לישראל, מצד שני אנחנו מאחלים להם, ולרוסיה, כל הטוב שבעולם, שהמצב הכלכלי יהיה טוב, ולא יהיו גילויי אנטישמיות ושהיהודים יחיו ברוסיה כמו שהם חיים בארה"ב. אבל עליכם לדעת," אני פונה אליו ישירות, "שאם המצב יורע, גם מבחינת האנטישמיות – אנחנו אולי נרוויח, אבל אתם תפסידו את יהודי רוסיה, וזה חבל, עבורכם. ראו את התפקיד שהיהודים ממלאים בארה"ב."

על כך איגור קאפירין עונה לי בקצרה, וכמי שכפאו שד, שבעייה דומה יש ברוסיה עם הגרמנים שעל הוולגה, והפתרון הוא שגרמניה עוזרת להם כלכלית כדי שיישארו במקומם ולא ייתווספו אל המהגרים אליה.

21.30. ערב הווי פורטוגזי. אל אולם-האוכל, שמרכזו פוּנָה, נכנסת מבחוץ בתהלוכה להקת מחול מיוחדת במינה, נושאת שלט עץ שעליו כתוב:

RANCHO FOLCLORICO DA JUVENTUDE SALOIA DA VILA VERDE

SINTRA - FUNDADO - 1-3-78

הם צועדים במעגל בתוך החדר הגדול, שרים, ומלווים בתזמורת בת ארבעה נגנים: צעיר משופם נושא אקורדיאון. זקן שפניו צבועים חימר אדמדם, פיאות לחייו ארוכות, מחזיק מקל חלול כפול, אשר בתנועות קירוב וריחוק של כפות ידיו – נותן בקצב נקישות כשל חובט-אבק. אחד מצלצל במשולש. לשלושת הגברים מצנפות כהות. עימם סבתא במשקפיים המכה בטנבור. התזמורת מוצאת לעצמה מקום ליד שולחן אבן הצמוד לקיר, שעליו מונחים בדרך-כלל המאכלים, בשיטת השירות העצמי, והוא ניראה כמיטת עינויים של האינקוויזיציה.

ליד התזמורת ניצב זוג, גבר שחרחר יפה, הנירא כמאהב צועני באופרה, ולצידו בחורה. הם אינם משתתפים בריקוד אלא שרים. הוא צועד זקוף וגבוה, ומתנהג כמנהל הלהקה.

הלהקה הסובבת במעגל כוללת בחורים צעירים, אישה אחת שמנה מאוד, בחורות אחדות, וילדה. לבושים בסגנון כפרי ישן, כאילו באו אלינו מלפני חמש מאות שנה, ולולא התמימות הנסוכה עליהם אפשר היה לומר – מסרט של פליני או של אינגמר ברגמן. לבחורים ולנערים נעליים גבוהות, אחד או שניים עם חותלות עשויות שק. חלקם במצנפות וחלקם במגבעות שחורות רחבות טיטורה. מקלות בידיהם. הנשים במטפחות על כתפיהן, בחצאיות ובשמלות רחבות וארוכות, צבעוניות, ובנעליים גבוהות. נושאות כדים וטנאים מלאי פרי מלאכותי. אצל חלקן השיער אסוף במטפחת, ואצל האחרות הוא משוך ואסוף לפקעת בולטת מאחור.

חם. אך אין פותחים את החלונות. הריקודים קצרים, אך מושקע בהם מאמץ אדיר. בחורה ממושקפת ושמנמנה מכריזה לפני כל ריקוד את שמו והסבר קצר, ודה קאמארה מתרגם לנו לאנגלית. הם רוקדים בצורה לא-מהוקצעת, לא מקצועית, אך יפה להפליא. כאילו אינם משחקים כלל אלא הם הדבר-עצמו. מזכיר לי את תיאור התרשמות של קאפקא מהפגישה הראשונה שלו עם שחקני תיאטרון האידיש המזרח-אירופי.

המנגינות, הנגינה, המקצב – ממש סוחפים. ריקוד אחד ללא כל ליווי. הרוקדים שרים בעצמם ונותנים את הקצב במחיאות כפיים.

הם רוקדים במעגל ובזוגות, מתחלפים בזוגות תוך כדי ריקוד, או יוצרים טבעת משולבת של זרועות וידיים. הם מתנשמים, מזיעים. בחורה אחת או שתיים כבר עומדות בקושי על רגליהן, כאילו קיבלו יבלות בגלל הריקוד הכבד על הרצפה הקשה, העשוייה אריחי אבן רחבים.

בתום כל ריקוד הם ממשיכים לצעוד במעגל, ועוצרים רק לפני תחילת הריקוד הבא.

בריקודים האחרונים, הבנות מזמינות גברים מבינינו, ומלמדות אותם, הבחורים מזמינים את שלוש הבחורות, ומדריכים אותן. הדרום-אמריקאים מצטיינים בריקוד, בייחוד איוואן מבוליביה, הוא מרחף מלא חן, ובחורה מקומית בזרועותיו. אני לא רוקד, זה מסובך מדי עבורי.

למרות שנמצאות כמה בחורות יפות, אמנם שמנמנות, אין שמץ של מיניות באוויר. הן עטופות מאוד, ומשדרות רק התלהבות תמימה של בנות-איכרים. בכלל, פורטוגל שאני פוגש בביקור הזה היא ארץ נטולת מיניות. אין כאן שום דבר מגרה. חושפני. החן של הלהקה הוא בכך שלא הושחתו על ידי המקצועיות. רקדני הפלמנקו בספרד מהוקצעים לאין-ערוך, ראינו בשעתו הופעה של ערב שלם במדריד, אבל היופי כאן הוא בתמימות המחוספסת ובהתלהבות הראשונית.

אני מצלם הרבה, עד סוף הסליל הראשון. (תמונות 36A-27). אנו עומדים בחוץ עם אחדים מהלהקה. דה קאמארה מסביר ומתרגם. הם להקת פולקלור ששמה לה מטרה להחיות את הריקודים הכפריים הישנים, ולשם כך ריאיינו בכפרים אנשים זקנים מאוד, שעדיין זוכרים מנגינות וריקודים מן העבר.

מאוחר יותר – שבת אחים בבר על בקבוקי יין, עם המזרח-אירופים.

המשך יבוא

* * *

הידד למציתים!

המשיכו לשרוף את יערות ארץ-ישראל

כי היא אינה שייכת לכם!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,026 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל