גיליון מס' 559

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, כ"ו בתמוז תש"ע, 8 ביולי 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: 1. למחרת שובו של גלעד משביו... מה שיכתבו ב"ידיעות" וב"מעריב". 2. צלילים לא מרככים.

דני, אילנה וטוטי: דרור מרקוס ז"ל.

ארגון יוצאי דוד-הורודוק והסביבה בישראל: המסע להצלת קבר האחים.

יוסף אורן: אשריך, ילד עברי! על "של מי אתה ילד?" לחנוך ברטוב.

ס. נידח: שלושה וחצי אנשים אוכלים ב"דלאל" ארוחה מצויינת ב-266 שקלים..

עמוס כרמל: יוזמת השלום הערבית – תרגילים בדמגוגיה.

תקוה וינשטוק: לו הייתי כלב בתל אביב! // אילן בושם:  11 שירים.

נעמן כהן: 1. איך ניתן לשחרר את גלעד שליט. 2. ישראל=נאצים, הערבים=יהודים. // אורי הייטנר: שפירא מכחיש שואה אקטיבי.

ליטמן מור: תשובה לתגובות של ד"ר גוברין ואלישע פורת.

אלמוג בהר: אין קדושה בעיר כבושה [ציטוט].

רק הבוהן שלך מכוערת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אהוד בן עזר: "אני פושע מלחמה, שייך לעם של פושעי מלחמה ואני גאה בכך!"

משה כהן: הנדון: או ש... או ש...

בן דרור ימיני: מקרתיזם אקדמי, החופש האקדמי, שכולל השמעת עמדות מבחילות, שמור רק לצד שמאל. היכן שר החינוך? [ציטוט].

אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993.

היום הרביעי. [מתוך היומן. המשך יבוא].

ד"ר גיא בכור: מה קורה בעזה? למה כל כך שקט שם? [ציטוט].

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

מדינת ישראל משולה לספינה שמפלסת דרכה במים סוערים, רב-החובל אינו כשיר כל כך לנווטה, אבל אין אחר. כעשרים אחוז מנוסעיה מצפים אולי לאובדנה מבלי להבין שגם הם יטבעו עימה. ואילו הסופרים והאינטלקטואלים החשובים ועטורי הפרסים מקרב שמונים האחוז הנותרים מנוסעיה קודחים חורים בקרקעיתה כדי שתשקע מה שיותר מהר. היחידים שדואגים לה שתצוף על פני המים הם המלחים, שחלקם נהרגים מדי פעם בניסיונות להצילה מטביעה.

* * *

יוסי אחימאיר / שתי רשימות

1. למחרת שובו של גלעד משביו...

הנה בערך מה שיכתבו ב"ידיעות" וב"מעריב"

 למחרת שובו של גלעד שליט הביתה!

 כצפוי ובאופן בלתי מפתיע הוא התקפל, ראש ממשלת ישראל. לא עמד במילה שלו. סימן קווים אדומים, הודיע עליהם בנאום לאומה, ומיד נסוג מהם. לא עמד בלחצים. לא בלחץ המשפחה, לא בלחץ הרחוב, לא בלחץ המפגינים. בעוד שהחמאס שמר לכל אורך השנים, מאז חטף את החייל הישראלי, על קור רוח, דבק בלי לזוז מ"מ בכל דרישותיו, אף הקצין אותן מעת לעת, לא איפשר לצלב האדום להגיע לשליט, הרי נתניהו כצפוי חזר בו מכל אשר הבטיח.

נתניהו נתגלה כנמר של נייר. נייר העיתון כמובן.  10 עמודי חדשות ביום אחד ובעיתון אחד, ועוד כמספר הזה עמודים בעיתונים האחרים, מאז החל המצעד לעבר ה"בסטיליה" בירושלים, התמונות מן המסע שהוצגו בהרחבה בכל שידורי הטלוויזיה, הידיעות על מספרי הצועדים שפתחו את מהדורות החדשות ברדיו – שברו אותו.

מילה שלו, מסתבר, איננה מילה, הבטחה שלו איננה הבטחה. האיש פשוט נכנע, הלך לוויתורים שאיש לא חלם עליהם. והכול כדי לרצות את הלוחצים – המשפחה, החברים, המוני צועדים, התקשורת, מיקי איתן ונינט טייב.

מעתה נראה את כל מחזות האימים שצפינו מראש. נתחיל לספור את מיספר הקורבנות בתוכנו, שנהרגו בידי הרוצחים שנתניהו פתח להם את דלתות הכלא הישראלי, כדי לצאת לחופש ולחדש את פעולות הטרור. מעתה נעמוד בפני לחצים גוברים, אלימים, לנסיגה, לוויתורים, בכל החזיתות.

אז מה אם כותרות העיתונים, מאמרי המערכת וטורי הפובליציסטים, קראו לפני שבוצעה העיסקה – לשלם כל מחיר בתמורה לשיחרור החייל? ומה אם כל הידוענים, ש"תפסו סיבוב" על המצעדים וההפגנות, קראו לרחם על גלעד ומשפחתו? כך נוהג ראש הממשלה שאחריות כבדה מוטלת על שכמו, שאמור להיות מנהיג לכלל העם?

   ראש הממשלה נתניהו התקפל כנוהגו. שוב נסוג מכל אשר התחייב לו והבטיח. שוב הוא נתגלה כקנה קש, כאדם שאי אפשר לסמוך עליו, ששיחרר, בלי שיקול דעת, רוצחים מן הכלא, למעלה מאלף, תמורת חייל ישראלי אחד. זהו חוסר אחריות משווע מצד מי שמתיימר להיות מנהיג.

זה שגלעד סוף-סוף בבית, בחיק המשפחה והחברים במיצפה-הילה, זה שאביבה ונועם ייעלמו מעתה מנוף חיינו אל השקט הגלילי – לאחר שהשיגו את מבוקשם – כל זה אינו מצדיק את המחיר, שעם ישראל כולו משלם וישלם מכאן ואילך, בגלל ראש ממשלה לחיץ ומתקפל. כל זה רק מוכיח מי העומד בראש המדינה, מי מנהיג את ישראל בימים קשים אלה. מדובר באדם שפועל לפי מצב רוח רגעי, בלי שיקול דעת מעמיק, בלי ראייה לטווח ארוך, בלי יכולת לעמוד בלחצים, בלי לדאוג לכלל ישראל.

פרשת החזרת החייל החטוף מן השבי, היא אות קלון לבנימין נתניהו. היא מדליקה נורה אדומה. לא, שולחת זרקור אדום. לאזרחי ישראל אין מעתה אשליות כלשהן לגבי אופיו ויכולת עמידתו של מי שעומד בראשם וחורץ גורלות. ברור לכל כי שיקוליו מונעים מכמות הלחץ המופעלת עליו ברגע נתון.

הייתכן שראש הממשלה יחזור בו מהתחייבותו, ויקבל החלטה בלתי שקולה רק משום שכמה עשרות אלפי אזרחים צעדו בכבישי הארץ? הייתכן שראש הממשלה יכוף ראשו לנוכח רצונם המובן של זוג הורים, ייעתר לקריאתם וידאג לשחרור בנם הפרטי, אך בתוך כך יפקיר את ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל כולם?

האינו מבין שמעתה כל אחד מאיתנו, ובמיוחד חיילי צה"ל, מועדים עוד יותר לחטיפה ולהריגה? האינו מבין איזה תיאבון וסיפוק גרם לאויב בזכות הטיפול הכושל שלו בפרשת החייל שליט? איזה מחיר נידרש לשלם בעתיד תמורת החזרת חטופים אחרים?

פרשת החייל שחזר מהשבי, גלעד שליט, חייבת להדאיג כל אזרח בישראל. בחילופי השבויים הללו – ישראלי אחד-בודד תמורת למעלה מאלף מחבלים פלסטיניים – נחצו כל הגבולות. התחייבות של ראש הממשלה, ובמיוחד כשמדובר בנתניהו, מתבררת כחסרת ערך. אם ללמוד מתהליך קבלת ההחלטות בלשכת ראש הממשלה נתניהו בפרשת שיחרורו של גלעד שליט – אנה אנו באים?

ואנו שואלים, חוזרים ושואלים: האם מותר להביא שקט למשפחה אחת, בתמורה לדאגה ולחששות שיקננו מעתה בכל בית ומשפחה בישראל? הייתכן כך להוליך שולל את הציבור הישראלי – להכריז יום אחד שאין עושים עיסקה בכל מחיר, ולמחרת מתברר כי אין גבול למחיר שמוכן אותו ראש הממשלה לשלם?

לא, מן הראוי שמר נתניהו יניח את המפתחות ויתפטר, וככל שימהר לעשות זאת, כן ייטב. ככל שיאפשר לציפי לבני ולחיים רמון להרכיב את הממשלה הבאה – כן ייטב למדינה. שהרי מה מסוכן יותר מאשר להפקיד את ביטחון ישראל, את עתיד ישראל, את שלומם של כל תושבי ישראל, בידי אדם שאומר דבר אחד ועושה דבר אחר, משחרר שבוי אחד ומפקיר את ביטחון כלל עם ישראל...

   עד כאן בערך טון המאמרים שיופיעו בעיתוני האופוזיציה למחרת שיחרורו של גלעד שליט. כן, הטון יתהפך מיידית. מביקורת על אי נכונות לשחרר בכל מחיר – לביקורת על השיחרור בכל מחיר. שהרי מן הידוע הוא במערכות העיתונים שלנו, אצל שורה של עורכים ופובליציסטים, שיש להצליף בבנימין נתניהו בכל מחיר ובכל תנאי. אלה, לא כל כך את גלעד ואת טובת משפחתו האצילית הם מבקשים, כמו להפיל את נתניהו. בכל מחיר. 

   אנחנו מקווים, שהנאמר לעיל ישאר בגדר הדמיון הפרוע של כותבם, תאורים שהם פרי ניחוש שלא ימומש. אנחנו מקווים, מייחלים, שגלעד שליט היקר ישוב הביתה, ובמהרה. אם אפשר היה לשאול אותו, האסיר הנמק בכלא החמאס במרחק כמה קילומטרים מגבול ישראל והחופש, האם לא היה משיב לכל אלה הפועלים למענו (ובעצם רק משהים בתובענותם ובביקורתם את בוא היום המיוחל) כהאי לישנא: חבר'ה, תודה לכם על המסירות והחברות, אבל אנא, לא בכל מחיר?!

אהוד: מה אתה מתפלא? ככה הם עשו גם לשרון ולאולמרט. זאת מצווה שכאשר נתניהו נמצא בשיחות קשות עם אובמה על הגרעין האיראני, על ארסנל הנשק של איראן בדרום לבנון, ועל טורקיה הדוהרת לעבר האיסלאם הקיצוני – תעמעמנה חצוצרותיהן של אנשים טיפשים ומוסתים, אמנם בעלי כוונות טובות – את שיקול דעתו של נתניהו, ותעמדנה שבוי ישראלי גיבור אחד נגד כל העיסוקים הדחופים האחרים בביטחון ישראל!

כך ראש הממשלה גולדה מאיר היתה עסוקה בוויכוח עם ראש ממשלתה היהודי של אוסטריה, ברונו קרייסקי בפרשת מחנה-המעבר באוסטריה לעולים היהודים מרוסיה – וכל התקשורת שלנו עסקה רק בדבר החשוב הזה – ימים אחדים בטרם פרצה מלחמת יום כיפור!

2. צלילים לא מרככים

זה היה ללא ספק מחזה סוריאליסטי שהועלה בישימון, בחום, ביובש ובאובך של הנגב המערבי:

תזמורת פילהרמונית עם נגנים בחולצות קצרות-שרוול ומנצחה הדגול זובין מהטה בגלימה דקיקה-לבנה, זמר אהוב חמוש בכובע מצחייה העונה לשם שלמה ארצי, שמשתמש לא רק בקולו המופלא אלא גם בידיו לצורך פנטומימה, כעשרת אלפים ישראלים שהתיישבו או עמדו בחום של בין-הערביים, ומשפחה צפונית מיוסרת שעשתה אתנחתא מן המצעד אל ראש הממשלה בירושלים.

אל מול רצועת עזה נתגלתה ישראל היפה: הרבים למען האחד, ההמונים למען המשפחה, האמנים המתגייסים להצלת נפש אחת מישראל. כמעט עד לשערי עזה הגיעו, ליתר דיוק – שערי מקום המסתור הנורא שבו מוחזק גלעד שליט זה ארבע שנים בלי לראות אור יום. תקוותם התמימה היתה, שהצלילים יגיעו לאוזניו של החייל, מצד אחד, וימיסו את לבבות אנשי הטרור מצד שני.

גם זובין מהטה, גם שלמה ארצי, ניסו לדבר, לנגן ולשיר, בתקווה שבצד השני של הגדר תימצא להם אוזן קשבת. אבל התגובה משם היתה חד-משמעית ולא בלתי צפויה: לא נוותר כהוא-זה, נעלה עוד ועוד את רף דרישותינו, נחטוף עוד חיילים, לא נרתע.

מול קולם ההומניסטי, הרך, הנוגע ללב של מהטה וארצי, קיבלנו את התגובה הברזלית, הקרה, הבוטה של מחמוד א-זהאר: לא ולא. תשכחו מוויתורים מצידנו. אנו עומדים על מלוא דרישותינו ואף מעבר לזה. עשרת אלפים ישראליים עמדו שם, מול עזה, למען ישראלי אחד. פלסטיני אחד עמד אל מול סוללת המיקרופונים מן הצד השני, מסרב לעיסקה שבה ישוחררו, אפילו לדעת נתניהו, אלף אסירים מבין העשרת-אלפים שחבושים בכלא הישראלי.

הנה כי כן, זוהי התמונה שממחישה יותר מכל את ההבדל בינינו לבינם. וזוהי אולי חשיבות האירוע שהתרחש ביום שני עם ערב בפארק אשכול המיובש. העולם כולו רואה את ישראל החרדה לשלום אחד מבניה, מחד גיסא, ואת הפלסטינים שאינם חרדים ואינם בוכים על אלפי אסיריהם בכלא הישראלי, מאידך גיסא.

לכאורה, הם אלה שהיו צריכים לקפוץ על ההזדמנות להביא לשיחרור אלף מאחיהם, רוצחים, מחבלים, לוחמים – קיראו להם ככל שתחפצו, בתמורה לשחרור חייל ישראל אחד. אבל המציאות הפוכה ועגומה. מציאות מזרח-תיכונית מובהקת. ישראלים שמוכנים לשחרר אלף מחבלים, ואוייב שאינו מוכן לקבל אלף מאנשיו. המחיש מציאות זו יותר מכל המחזה הקלאסי בניצוחם של מהטה וארצי.

בל תהיינה לנו אשליות. בעולם הנאור בוודאי לא יתרשמו מה"הומניזם הישראלי". על אחת כמה וכמה בעזה הנחותה. שם מפרשים את הלחץ שמפעילים אלפי-הצועדים-ומתכנסים על ממשלתם – כסיבה טובה להקשחת לב ולהקצנת עמדה. רואים את המחזות בכבישים המוליכים ירושלימה כביטוי של חולשה ישראלית מובהקת. כך גם פירשו ומפרשים כל מחווה ישראלית, כל צעד חד צדדי מצידנו.

גם אחרי 62 שנות עצמאות עדיין לא הפנמנו בתוכנו את העובדה, שבמזה"ת חיים אנו. כאן כל דאלים גבר. כאן – יאמר לך כל ערבי – משיגים את המטרה בכיפופי ידיים, באלימות, בכוחנות ובערמומיות מזרחית. תבוסות למכביר שהם כבר נחלו, כמו גם ניתוקים חד-צדדיים, לא ירתיעו את הערבים. הם יתמידו בשלהם עד שישיגו את שלהם, עד שיסיגו את ישראל.

ההתכנסות השבוע אל מול עזה לימדה עוד דבר על הנסיגה החד-צדדית מלפני חמש שנים: מי שחשב שאכן התנתקנו מעזה – טועה ומטעה. עזה לא התנתקה מאיתנו. גם לא תתנתק. עזה רודפת אחרינו, עזה ממשיכה לאיים אלינו, לשגר לעברנו טילים ופצצות, לשלוח אנשים שיטפסו על הגדרות, לגייס את העולם לצידה, להתחמש וליזום פרובוקציות של ספינות שינסו לפרוץ את ה"מצור". מטרתם – להביא לידי הגברת המצור על ישראל.

עזה זו גם חותרת לחטוף ישראלים. גלעד שליט לא יהיה הניסיון האחרון לחטיפות ולמיקוח קשוח. שנה לאחר הנסיגה-העקירה, הוא נפל שבי לידי החמאס. והנה היום אנו עומדים מול שערי עזה בתחינה רחימאית, אבל גם מבישה, לשחרורו במחיר כבד ביותר.

שכני מרחוב אחימאיר ברמת-גן, שלמה ארצי, עמד שם ואל מול ההמונים שירטט באצבעותיו קו דמיוני בצורת לב, והוא אומר לנתניהו ולשטייניץ – קו הלב עולה על הקווים האדומים שלכם. טוב שלא האשים אותם באחריות ישירה לגורלו של גלעד. עד כדי כך ארצי לא הרחיק שיר. טוב שהוא זוכר שיש גם חמאס חמסני. אבל מה שהוא, ועימו הקהל הצועד והמתכנס, נגני הפילהרמונית ושאר הידוענים, דורשים בעצם – זה שהמנהיגות שלנו תנהג בחוסר אחריות לאומי, תסיג עוד ועוד את קווי ה"בכל מחיר", כאילו החמאס יתרצה ויתרכך.

ניגנו שם על אדמת הלס את "כוחו של גורל", אבל בצד הערבי צחקו בלב: לא גורלו של שליט ולא גורל האסירים הפלסטינים שבישראל מעניין אותם, אלא רק גורלה-אובדנה של ישראל, השפלתה, החלשתה המוסרית, הורדתה על הברכיים, תחינותיה לשלום, בידודה, ואולי בסופו של דבר – גם התפרקותה.

המצעד למען גלעד שליט מציג ללא ספק את פניה היפות של ישראל, אבל בעיניים ערביות – רק את נקודות התורפה שלה, את חולשתה המנטאלית, את הקלות שבה ניתן להפעיל עליה לחצים לבלי גבול עד שתיכנע. ועל כן, המצעד למען שליט, הקונצרט למען שליט, לא הם שיקדמו לדאבון הלב את שחרורו של שליט.

יתר על כן, ההפגנות הללו, שאין אדם בישראל שלא מכיר בתום מניעיהן ומוקיר את משתתפיהן, מרחיקות עוד יותר את הנכונות הערבית להשלים עם מדינת ישראל, גם בקווי 67'. זוהי האמת המרה, והיא כבר הוכחה. נסוגונו לקווים הללו ברצועת עזה, אבל עזה הנוראה אינה מרפה לא מאיתנו ולא מגלעד שלנו. 

אהוד: קרא את הדמגוג דוד גרוסמן ב"הארץ" ותבין שרק אנחנו אשמים בשביו המתמשך של גלעד שליט!

* * *

דרור מרקוס ז"ל

 לפני כחודשיים ימים נפטר דרור מרקוס, בן פתח-תקווה.

כשנפגשנו לראשונה, בכיתה א', בבית הספר גימנסיה אחד העם בפתח-תקווה (שהיה אז, בשנת 1942, גם בי"ס יסודי, "עממי"), שינינו מיד את שמו לדרורי, אשר התגלה לנו כשובב גדול, שאינו מחזיק את ידיו בכיסיו. לא מעטים המה שרוו את נחת זרועו, אבל – לאט, לאט, החל דרורי לכוון את חיתתו, רבת העוצמה, לכיוון משחקי הכדור.

כשדרורי היה אחד מבין שני זורקי הכדור במשחק "המחניים", הילדים שבאמצע, שהיו נעים במהירות מצד לצד כדי להימלט מפגיעת הכדור, התמעטו והלכו ככל שפגיעתו של דרורי בהם היתה חזקה יותר. היתה לו מכת יעף אדירה שהטילה אימתה על כל מי שעמד בסביבתו בעת משחק הכדור.

לימים, כשבגר, דרורי הצטרף לסקציית הכדור-יד של הפועל פתח-תקווה ובזכותו הפכה פתח-תקווה, בזמנו, למעצמת כדור-יד. כשפרש מן המשחק ותלה את הכפפות, התמנה ליו"ר איגוד שופטי הכדור-יד בישראל.

 אבל לא נקדים את המאוחר ונחזור לימינו הטובים בגימנסיה אחד העם ובשבט "הדר" של הצופים. דרורי היה הראשון מבינינו שידו נשברה באחד מהריבים שנטלנו בהם חלק, חדשות לבקרים. בכיתה ד' או ה', כשההורמונים הגבריים החלו לפעום בנו ורצינו להרשים את הבנות, נוסדו שני מחנות. כל הבנים רצו להיות בקבוצה של דרורי. לבסוף הגענו לפשרה, נפגשנו במגרש החולי של בית-הספר, וכמו לודרים – התייצבנו מחנה מול מחנה, רצנו קבוצה לקראת חברתה, והסוף היה שדרורי שבר את ידו. הוא התהלך בינינו במשך חודש כטווס בין תרנגולות, כולו גאווה. אפילו המורים, שלא כדרכם, התייחסו אליו בהערצה גלויה. לאחר שהורד הגבס מזרועו, דרורי "חזר לסורו" והמשיך להפליא בנו את מכות הכדור.

 בד בבד, למרבית הפליאה, כישרונו בציור נתגלה לנו עד מהרה. הצייר צבי שור, שהיה המורה שלנו לציור, הביא את דרורי כדוגמא למי שעתידו כצייר מובטח.

 דרורי גר בשכונת הרכבת, לא רחוק מהמסילה שחצתה את העיר בצפון-מערב. חגגנו כשהוזמנו לביתו, ששכן ליד עץ תות עבות, כשאימו היתה מגישה לנו פירות או לימונדה קרה. את אביו כמעט שלא הכרנו. הוא היה קצין בבריגדה או קצין גפירים. כשפגשנוהו – פעם או פעמיים – תמיד היה לבוש מדי צבא מגוהצים למשעי, מקטרת בפיו וכולו חשיבות אין קץ. קינאנו בדרורי על שהיה לו אבא שכזה. לימים הפך אבא יוסף [ז'וז'ה מרקוס] איש מוסד ששימש בתפקידים מיוחדים באירופה.

 דרורי היה צופה לדוגמא. למרות המרחק הרב ממקום מגוריו לצריף הצופים ברחוב שפירא, הוא לא החסיר אף פעולה או מסע או יום שדה או א"ש לילה. תמיד התייצב לדגל. המסעות והטיולים היו משאת נפשו. בצילומים שנותרו לנו מאז אותם ימים, דרורי נראה כמי שנושא את נס השבט, תמיד צוחק מאוזן לאוזן ונהנה מכל רגע.

בעת לימודיו בגמנסיה אחד העם, כבר כבית ספר תיכון, דרורי החליט להתפרנס למחייתו. הוא היה תופס צפרדעים ומוכר אותן למעבדה של ד"ר אייכהורן (אבא של בני – שגם הוא היה חברנו באותם ימים), לבדיקות הריון. היתה לו פרנסה לגמרי לא רעה. 

את שירותו הצבאי עשה דרורי בחיל האוויר, ולאחריו למד הנדסה בטכניון בחיפה. זה כבר היה דרורי אחר ממי שהיכרנו בבית הספר העממי וגמנסיה אחד העם. לאחר תום חוק לימודיו בטכניון עבד כמהנדס במחצבה, שימש כמנכ"ל "פזגז" והיה מומחה ויועץ לשינוע דלקים.

כשהכיר את פזה, שלימים הפכה לאשתו, הבטיחו זה לזה לחרוש את הארץ והעולם, ואכן –כמעט אין מקום על פני האטלס הישראלי וכדור הארץ בו לא היו.

בין לבין, דרורי רכש ידע רב  בבתי כנסת עתיקים והפך למומחה בנושא. בנוסף, השתתף בחוג לצילום ועבודותיו פיארו תערוכות צילום רבות. 

דרור מרקוס היה חבר במלוא מובן המילה. מוכשר, הגון, צנוע, אינטליגנטי, הרפתקן ואופטימיסט חסר תקנה. גם בימיו האחרונים, הקשים, חייך וחיזק את משפחתו וחבריו.

 יהא זיכרו ברוך. אשרינו שהיכרנוהו.

 כתבו החברים:

כתבו: דני יערי בסיועם של אילנה וטוטי זוהר

אהוד: כאשר גירשו אותי מהגימנסיה אירגנו חבריי, בני הדוד דרורי ויבדל"א יגאל מרקוס, שביתת כיתה עד להחזרתי. אבי בנימין קרא אותם ושיכנע אותם לחזור בהם כדי שלא להגיע לעימות עם הנהלת הגימנסיה, והצליח לפתור את הבעייה בדרכים אחרות, שבזכותן הגעתי לבסוף ללמוד בתיכון חדש בתל אביב..

אם איני טועה, אביו של דרור, ז'וז'ה מרקוס, למד במושבה בכיתה אחת עם משה מוסינזון, לימים אביה של דבורה עומר, ועם אימי דורה-דבורה ליפסקי. לימים בא אליי דרור והביא לי מחברת מעניינת של קבוצת תלמידים מאותה תקופה, והיא נמסרה בהמלצתי לדבורה עומר, כי דומני שאת רוב הדברים במחברת כתב אביה. צריך בהזדמנות לשאול אותה מה עלה בגורל המחברת, ואם יש טעם להקליד אותה ולפרסמה.

* * *

על הנהלת מוזיאון נחום גוטמן להחליט

האם הוא מוזיאון לנרטיב הפלסטיני

לטמטם בו מבוגרים ותלמידים המבקרים בו

או מוזיאון לאמנות ישראלית לדורותיה

ברוחו ובמורשתו של הצייר והסופר נחום גוטמן

* * *

ארגון יוצאי דוד-הורודוק והסביבה בישראל

רח' פרישמן 41, תל-אביב

יולי 2010

הנדון: המסע להצלת קבר האחים

דויד-הורודוק הייתה עיירה ציונית לא גדולה במזרח פולין, חבל פולסיה שברוסיה הלבנה, כיום בלארוס. תושבי העיירה, כ-4,300 מניינם ערב מלחמת העולם השנייה, היו ציונים בנימי נפשם. בבית הספר "תרבות" שהוקם בעיירה ב- 1924 לימדו את השפה העברית בעברית. בעיירה פעלו מגוון תנועות ציוניות ואף נוסדה בה תנועת "בני-יהודה" שלימים הפכה להיות תנועה רחבת היקף והשפעה.

כמו עיירות רבות ב"תחום המושב", עברה העיירה טלטלות רבות, כיבושים, פרעות, עוני וסבל רב. בשנים 1941-2 הגיעה אל קיצה קהילת דויד הורודוק עת נרצחה באכזריות ע"י הגרמנים, בשתי אקציות. בשנים הראשונות היה שדה הקטל של הקהילה, קרי קבר האחים בו נרצחו ונטמנו – שטח פתוח וחסר סימון. בשנים שבאו לאחר מכן, הוקף האזור ביער עבות ואזור הקבורה אף שימש כדרך.

לפני כ-5 שנים יצא הדור השני לבני הקהילה בישראל, למסע להצלת הקבר. נחקרו גבולות הקבר, נאספו תרומות מהארץ ומחו"ל והוקם בעמל רב קבר אחים ומצבה שתוכננו ע"י האדריכל ליאוניד לוין, יושב ראש הקהילה היהודית בבלארוס.

כך ניצל קבר אחים אחד מתוך מאות קברי אחים באזורי מזרח אירופה – בלארוס, ליטא ואוקראינה – שמקום חלקם כבר לא יוודע לעולם ואת חלקם האחר יתכן ועוד ניתן להציל.

בסוף חודש זה, יולי 2010, יוצאים למעלה ממאה איש ואישה בני 3 דורות, לחנוך ברוב עם (מישראל, ארה"ב ובלארוס) את האנדרטה על קבר האחים. האירוע יתקיים בדיוק ביום הרצח הראשון בעיירה, 28 ביולי 1941. האורחים הרבים מתאספים במינסק החל מ-25/7. המשלחת תערוך טקסי זיכרון גם בעיירות סטולין ופינסק. על המשלחת נמנים גם יוצאי סטולין רבים.

טקס הזיכרון בדויד-הורודוק יכלול את מצעד החיים הפרטי של יוצאי העיירה. מצעד החיים ייצא מכיכר השוק בה כונסו היהודים לקראת מותם ויצעד לאורך 7 ק"מ בדיוק את הדרך בה צעדו בני העיירה גברים, נשים וילדים אלי קבר.

בקבר האחים ייערך טקס בסימן "לכל איש יש שם" כשהמשתתפים במסע יקריאו את שמות בני המשפחה שנרצחו, בין דברי הספד, תפילה ושירה.

בדבר פרטים נוספים על מסע זה ניתן לפנות אל החתום מטה לטל: 052-4265521

בכבוד רב,

זיו בגון

יו"ר ארגון יוצאי דויד הורודוק בישראל

* * *

יוסף אורן

אשריך, ילד עברי!

אי-אפשר היה לחשוב על אופן ראוי יתר לציין את הכתרתו של חנוך ברטוב השנה כחתן פרס ישראל בספרות עברית מאשר על-ידי הדפסה מחדש של אחד מספריו המוקדמים. הבחירה ברומאן האוטוביוגרפי "של מי אתה ילד", שנדפס לראשונה ב-1970, היתה אף היא ההגיונית מכולן. ובזכות זאת זכה הקורא לא רק למהדורה נוחה יותר לקריאה של הרומאן המשובח הזה (בהוצאת הקיבוץ המאוחד וכנרת זמורה-ביתן 2010, 288 עמ') מזו שנדפסה לפני ארבעים שנה (בסדרת הספרייה לעם של הוצאת עם עובד), אלא גם להזדמנות מתאימה להכיר את בית-הגידול שהעמיד לסיפורת הישראלית – הסיפורת של שנות המדינה – מספר בולט ביכולתו האפית ובתרבות הכתיבה שלו.

נכון עשו מפיקי המהדורה החדשה של הספר ששמרו על השם המקורי של הרומאן – "של מי אתה ילד". ועם זאת, לא היו חוטאים כלפי הקוראים, אלא אף היו מועילים להם, לוא הוסיפו ככותרת-משנה לשם המקורי את המשפט הבא – "ספר הזיכרונות הראשונים של ילד עברי". ואכן, בנוסף לערכו הספרותי, בזכות לשונו העשירה ויכולת הסיפר המעולה שהפגין ביצירה הזאת, זוקף ברטוב לזכותו בפרקי הרומאן הזה הישג נוסף, שהוא תרבותי-היסטורי – ציור תמונה מהימנה משנות הילדות של בן-הארץ באחת המושבות של "היישוב" בשנות המנדט הבריטי בעידן הציוני בארץ ישראל.

ברטוב מימש את ההישג הזה בזכות נכונותו להעניק לגיבור הרומאן, נחמן שפיגלר, את הביוגרפיה שלו. אך בניגוד למספרים בולטים אחרים במשמרת הראשונה של הספרות העברית בתקופה הישראלית – משמרת "דור בארץ" – שאף הם כתבו עלילות המבוססות על הביוגרפיה שלהם, כדי להבליט את העובדה שהם בני-הארץ הזו ולכן מתבדלים מהוריהם שנולדו בגלות, לא צירף ברטוב את קולו למגמה הצברית הזו. בניגוד להם הדגיש את הזדהותו של נחמן עם הערכים שספג מהוריו, ערכי משפחה וערכי עם, ואת הערכתו למאמצי ההתערות שלהם בארץ באמצעות הסתפקות במועט ונכונות לעסוק בכל מלאכה. לימים ביטא ברטוב את השקפתו זו, על זיקת הרציפות בין הדורות, בשם שבחר לקובץ מאמריו – "אני לא הצבר המיתולוגי" (1995).

ועם זאת, אין הרומאן "של מי אתה ילד" משנת 1970 וגם לא המסה "אני לא הצבר המיתולוגי" משנת 1992 – מוחקים מתולדות משמרת הסופרים "דור בארץ" את הפרק הצברי ביצירותיהם, החל מאמצע שנות הארבעים ועד אמצע שנות השישים. בשני עשורים אלה הוקסמו מהאידיאולוגיה הילידית והם ביטאו אותה ביצירותיהם על מלחמת השיחרור – המלחמה שגיבשה את דור תש"ח ואת משמרת סופריו ואשר הולידה את הנושא הראשון של הספרות הישראלית. במסגרת הנושא הזה הבליטו סופרי המשמרת את ההבדלים בין דורם לדור ההורים על-ידי העובדה שהם "דור בארץ" – ילידי הארץ ללא שום חציצה לנופיה, לשפה העברית ולחוויות הנעורים של בני-הארץ, בעוד שההורים, שעלו לכאן כבוגרים באחת העליות הראשונות, לרוב ממניעים אידיאולוגיים, ציוניים וסוציאליסטיים, הם "גלותיים" ונפשם חצויה בין הנופים משם לבין נוף הארץ, בין השפה שבה דיברו בילדותם לבין השפה העברית שבה החלו לדבר בארץ, ובין הערכים מהבית היהודי בגולה לבין ערכי הבית העברי בארץ-ישראל. תחושה צברית זו ביטאו ס. יזהר, משה שמיר, נתן שחם ודוד שחר – הסופרים שאכן היו ילידי הארץ, אך גם אלה מבין סופרי המשמרת שבגיל צעיר עלו עם הוריהם לארץ – אהרון מגד, שלמה ניצן, בנימין תמוז ואהרון אמיר.

רק אחרי שני עשורים, ובמידה רבה בהשפעת גלי העלייה הגדולים, שמיעטו את משקלם המספרי של הצברים משנות "היישוב" בחברה הישראלית הצעירה וגם צמצמו במקביל את השפעתם בה, החלה ההתפכחות של סופרי "דור בארץ" מהצבריות, ונטישת הרעיון העיקרי שלה – להיות חולייה פותחת של שלשלת חדשה, ילידית-ארצית, בתולדות העם היהודי. כמבקר בתחילת דרכו הגדרתי את התפנית הזו בהשקפתם של סופרי "דור בארץ" כ"חזרה בתשובה" (ראה במסותיי משנות ה-70 – "הפורצים חוזרים בתשובה" ו"התפנית בסיפורת הישראלית" – ב"שבבים", 1981, הראשון מספרי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית").

 בהקשר זה חשוב להבהיר, שאת הנסיגה הזו של סופרי "דור בארץ" מהאידיאולוגיה הצברית מיסמסו אחרי מלחמת ששת-הימים סופרי "הגל החדש", סופרי המשמרת השנייה בספרות הישראלית. הוויכוח על עתיד "השטחים" הצית אצלם מחדש את ההסתייגות מהציונות החזונית, בטענה שהוגיה ילידי הגלות הרו אותה כמענה לחרדות הגלותיות שלהם. ומאז מתמידים סופרי המשמרת הזו להנהיג את מגמת השאננות לציון בשם ההשקפה הפוליטית העכשווית והפרגמאטית-לכאורה של השמאל, אך בסתירה מוחלטת לחזון הציוני. קריאתם בשם השלום לסגת מהשטחים לגבולות שביתת הנשק משנת 1948 נדחית על-ידי "השלום הפלסטיני" וסותרת לחלוטין את חזון "השלום הציוני".

סופרי "דור בארץ" התמידו ב"חזרה בתשובה", שביצעו אחרי שני העשורים של ההתמכרות לקסמי הצבריות, גם אחרי שהתחיל לקסום שוב לסופרי המשמרת הצעירה מהם. לפיכך אין לייחס לרומאן "של מי אתה ילד" של ברטוב את מינוף "התפנית", כיוון שבשנת הופעתו הראשונה, ב-1970, היה כבר חלק ממגמת הנטישה של היומרה הצברית, שכמעט כול סופרי "דור בארץ" נטלו בה חלק ביצירות שפירסמו מאמצע שנות ה-60 ואילך. ולכן יכול היה ברטוב להכריז בביטחה כזו בשנות ה-90 את ההכרזה "אני לא הצבר המיתולוגי", שהרי אז כבר היתה הצבריות גוויה אידיאולוגית – פרק מיתולוגי נטוש ונלעג בתולדות הרעיונות, שהלהיבו את סופרי "דור בארץ" בעשורים הנשכחים של הצטרפותם לספרות העברית.

ואכן, אף שחנוך ברטוב הכריז במסה המעניינת שפירסם בשלב מאוחר בחייו שהוא איננו הצבר המיתולוגי, אין לראות בהכרזתו שהיה חריג במשמרת הספרותית שלו. ומעידה על כך העובדה, שהחטיבה המרכזית ביצירתו מורכבת מארבעת הכרכים שבהם ניהל דיאלוג עם הביוגרפיה שלו כבן-הארץ. הרומאן "של מי אתה ילד" הוא הראשון בחטיבה הזו, אף שנכתב והופיע כשני, ובו סיפר על ילדותו של בן-הארץ בשנות השלושים במושבה עד שמלאו לו בר-מצווה. כשני צריך למנות את הרומאן "רגל אחת בחוץ" שהופיע ב-1994 ומספר על נעוריו של בן-הארץ מגיל בר-מצווה ואילך. אף שהופיע כראשון, צריך להציב כשלישי בסדרה זו את "פצעי בגרות" משנת 1965 המספר על ימיו של בן-הארץ בבריגדה, החטיבה היהודית שהוקמה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ובשנת 2003 הופיע הרומאן "מתום ועד תום" שחתם את החטיבה האוטוביוגרפית הזו בתיאור חייו הבוגרים של בן-הארץ על פני שנים רבות.

רכיביו של הזיכרון

למרכזיותה של החטיבה האוטוביוגרפית הזו ביצירתו של חנוך ברטוב, מוצדק להוסיף את חשיבותה בהתפתחות אחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקה הסיפורת הישראלית – נושא החיים במושבה העברית שנוסדה בעידן הציוני כצורה התיישבותית חדשה על-ידי בני העלייה הראשונה. רק אחר-כך התפתח בסיפורת הישראלית הנושא המקביל, זה ששיקף את צורות ההתיישבות השיתופיות שייסדו בני העלייה השנייה והשלישית – הקבוצה, הקיבוץ והמושב. הרומאן "של מי אתה ילד" הצטרף באיחור-מה לסיפורת על המושבה העברית – נושא שלו תרמו כבר קודם לכן וגם אחר-כך מרדכי טביב ("כעשב השדה", 1948), יהושע קנז (הרומאן "אחרי החגים" ב-1964 וקובץ הסיפורים "מומנט מוסיקלי" ב-1980), גדעון תלפז ("שכונת חאפ", 1966), ישעיהו קורן ("לוויה בצהריים", 1974) ואהוד בן-עזר ("לשוט בקליפת אבטיח" ב-1987, "המושבה שלי" ב-2000 ו"ספר הגעגועים" ב-2009). 

כאמור, ל"ו הפרקים של הרומאן מתארים בזה אחר זה ובסדר כרונולוגי את החוויות שהשתמרו בזיכרונו של ברטוב מ"קו ההתחלה" ועד שהגיע לגיל הבר-מצווה. "קו ההתחלה" איננו היום שבו הגיח לעולם בן-דמותו, נחמן, אלא הזיכרון הראשון שאדם זוכר משנות ילדותו, והוא בדרך כלל מגיל שלוש. לפיכך ממצה הרומאן את החוויות שנאספו בזיכרונו של ברטוב במשך עשר שנים, מגיל שלוש ועד גיל שלוש-עשרה. ביחד מצטרפים הפרקים לסיפור צמיחה והתפתחות של ילד, שהוא אמנם סיפורו האישי של ברטוב, אך בה בעת הוא, כאמור, גם הסיפור של הילדות של כל הדור שחווה את הילדות בארץ בשנות ה-20' וה-30' במושבה העברית או בשכונה של העיר העברית, שאף היא היתה בית-גידול מקביל לצברים של דור תש"ח.

בצדק מברר ברטוב בפרק "זיכרון המשפחה", האם יכול סופר לחתום ללא היסוס על מהימנות הזיכרונות המוקדמים הללו מילדותו? הייתכן כי הסופר הבוגר שמר בזיכרונו את המחשבות שחלפו במוחו מול אירועים שחווה בגיל שלוש וגם את חילופי הדיבור של המבוגרים ששמע אז? כתשובה הוא מציין בפרק "זיכרון המשפחה" שלושה מקורות שמהם שאב את תוכנם של פרקי הזיכרון המוקדמים שלו: פיסות זיכרון שבביטחון הוא יכול לומר שהם ממש שלו, נתחי זיכרון שהטמיעו בו הוריו מאוחר יותר על שנות ילדותו, והשלָמוֹת שהוסיף מדמיונו למקורות הקודמים (25). הסבר זה הצדיק את הבאתן של גרסאות סותרות זו לצד זו בפרקי הרומאן. הסתירות הן בין מה שהשתמר ממש בזיכרונו לבין עֵדוּת הוריו על אותם אירועים, והיו גם סתירות בין העדויות של ההורים, כי לא תמיד תאם "זיכרון אב" ל"זיכרון אם" (27).

שאלה זו מתבררת גם בפרקים אחרים של הרומאן. כזו היא ההערה בפרק "מעבר לים החולות" המספר על הביקור בצריף של הדוד רפאל, אשר דמותו נחקקה היטב בזיכרונו של  הילד חנוך: "אותו ביקור של שבת יישאר חקוק היטב בזיכרונו של נחמן, אף שאולי רק לאחר זמן צורפו וסודרו והושלמו דברים, שבאותה שעה עצמה לא היו מחוורים לו" (88). הערה דומה מוסיף ברטוב בפרק שבו הוא מספר על חווית הנסיעה הראשונה של נחמן עם אימו לבקר קרוב-משפחה בחיפה. בעת שיחזור הנסיעה יודע נחמן המבוגר למסור מסלול מדוייק ולקבוע את משך הנסיעה ותלאותיה, אבל מיד הוא מודה שמידע זה לא נלקח מתוך המאגר המעורפל של הזיכרון שלו, כי "מכל הביקור הזה כולו אין זכורים לנחמן אלא שלושה דברים: סלעי הענק שמשליכים לתוך הים כדי להוסיף אדמה לחיפה; ילד העומד בחלון, מול דירתו של הקרוב, ומנגן בכינור; - - - נושא המכתבים הדופק על הדלת ומביא צרור דואר גלילי, שכתוב עליו נחמן שפיגלר" (143).

אחרי שהקורא מסכים לתנאים אלה ש"המספר" מתנה איתו, רשאי הוא ליהנות מכוחם האמיתי של פרקי הרומאן בלי להסתבך בחשדות באשר למהימנותם ההיסטורית. ואכן, כוחם הספרותי של פרקי הרומאן הוא בשיחזור חיוני של נקודת המבט של הגיבור, נחמן, בגיל הנתון שבו היה כאשר התרחשו אירועי הפרק בחייו. בספרים מקבילים לא מעטים, שניסו לספר על ילדות הגיבורים, כשלו הרבה סופרים במסירה נוסטלגית כוזבת של האופן שבו ילד חושב ומרגיש. רובם מעדו בהעמסת מחשבות ברורות ובתיאור רגשות מוחלטים של הכותב המבוגר על כתפיו של הגיבור הצעיר, שעמידתו בגיל הזה מול העולם היא עמידה של תמיהה והשתאות בלבד.

ואכן, בפרקי הרומאן הזה הדגים ברטוב את תכונותיה של הסוגה האוטוביוגרפית בסיפורת. ההצלחה בסוגה זו, ובמיוחד כאשר היא מספרת על תקופת הילדות של הגיבור, מובטחת לסופר הבוחר לספר עלילה ריאליסטית, המתקדמת באופן קווי (ליניארי) ועל פי סדר הזמנים הנכון (הכרונולוגי). ובצד מיצוי יתרונם של פתרונות פשוטים אלה עליו להישאר נאמן לאופן שבו נתפס והובן כל אירוע על-ידי הגיבור בגיל שבו היה כאשר התרחש האירוע בחייו. ומחמת הזהירות עליו להישמר מגלישה לרגשנות נוסטלגית ולמלודרמטיות, העלולות לקלקל את אמת הדברים, וגם להימנע ממתן פירושים כמבוגר לאירועים משנות ילדותו. במקום זאת עליו להעדיף בסוגה זו את הסתייעות בהומור, על-ידי הבלטת הפער בין הבנתו ככותב מבוגר לזו שהיתה לו אז כילד. בכל התביעות האלה של הסוגה עמד חנוך ברטוב בהצלחה בספר הזה.

תמיהותיו של ילד

פרק אחר פרק טווה ברטוב ברומאן הזה את המצבים והאירועים שבהם נחשף לראשונה כילד לתופעות החיים השונות. ומתברר, כי רק העזות מביניהן נותרו חקוקות בזיכרונו בלי הסיוע של "זיכרון האב" ו"זיכרון האם". בזכות זאת השתמר בזיכרונו האירוע המוקדם ביותר, שעליו הוא מספר בפרק הראשון –"מכוות האש". בהיותו כבן שלוש שנים, ניצל רגע שבו רפתה השגחת אמו עליו, התגנב למטבח גלגל נייר לצורת סיגריה, הצית את קצהו באש הכחולה של הפרימוס וכמעשה המבוגרים שאף את העשן לתוך ריאותיו. גם אחרי שנים נחרתו בעוצמה בזיכרונו הצרבת מהעשן והכווייה מהאש. וכאשר מנסה נחמן המבוגר, המספר על כך, לסמן לעצמו את הזיכרון המוקדם ביותר שלו, כלומר "לרדת לאחור עד לקו ההתחלה, עד לרגע שבו ניתן להיאחז ולומר: הנה זה זכור לי ממש, בדיוק, פה כבר הייתי אני, מסוים," הוא זוכר את האירוע הזה.

אך בלא ספק מעמד מאוחר יותר הוא זה שבו הגדיר נחמן לראשונה את ה"אני" הזהותי שלו, ועל כך מספר הפרק השני ברומאן. שכנם בלקמן, שלא היו לו ילדים משלו, מציב בפני הילד נחמן שאלה קנטרנית מהסוג שמבוגרים חסרי רגישות מקשים בהם על ילדים רכים בשנים: "של מי אתה ילד?" – ונחמן שאיננו מבין את השאלה וגם תשובה מן המוכן איננה מצויה ברשותו, עונה ברוב תמימות תשובה המעידה על התבונה הטבעית של ילד, שמושגיו על עצמו ועל זיקותיו בעולם טרם הסתבכו בכל הניגודים האפשריים של הזהות העצמית: "של אבא שלי ושל אימא שלי." בלי הרגישות שהתבקשה מצידו, המבוגר, כלפי ילד רך בשנים, מטיל בלקמן ספק באמיתות הביטחון של הילד שהוא שייך להוריו וקובע על פי מראה הערבצ'יק של נחמן "הם קנו אותך מאחד הערבים." נחמן פורץ בבכי מר והוא נרגע רק אחרי שהוריו מאשרים שהוא שלהם.

וכך פרק אחר פרק מתעד ברטוב חוויות ראשונות בחייו של ילד עברי במושבה. הפעם הראשונה שהבין מוות מהו (38). היום הראשון בגן הילדים (39), העלבון הראשון שספג מבני גילו בגן (48), הפעם הראשונה שמריבת הוריו הולידה בו חרדה שמא ייפרדו זה מזה (50). וכיצד באופן טיפוסי היא מופגת על-ידי חווייה נעימה שנתלוותה לה – הנסיעה הראשונה באוטומוביל עם אימו בנסיעתה אל הפעטער שלה בתל-אביב כדי להיוועץ בו  (51). התחושות המיניות הראשונות, המוסבות תחילה כלפי אימו (12 ו-137) ואחר-כך כלפי רוז'ה, הדיירת היפה שהוריו השכירו לה מיטה בצריף שלהם (168). הספר הראשון שקנה לו אביו (140) והיצירה הראשונה שכתב (195). הרגשת החטא הראשונה אחרי שטעם אוכל לא כשר (186) והעניין הרב שמצא בשיחה עם חבריו שבה ביררו "שאלות אסורות" על מינם השונה של הבנים והבנות. (198).

וכך מחוויה לחוויה, מתפתח נחמן וגם מתרחבת הבנתו ביחס לטבע האדם ולסדרים הנהוגים במושבה. המאבק על מקום הגדר בין החצר שלהם לזו של השכן הקנה לו את מושג הקניין הפרטי, אך גם חשף לו את המניעים שעומדים מאחורי כעס וקנאה המתפרצים מאדם כאשר דמו רותח מזעם. בביקור בבית של חברו בלפור למד להכיר את ההבדל בין עוני יחסי לעושר מופלג. וכך גם למד להכיר את ההפכים בין מעשיהם של בני-אדם שהטוב והרע שוכנים בתוכם בכפיפה אחת, ולכן מגלה האחד נדיבות כלפי זולתו (כמו מנדלביץ' הזקן שסייע לאימו לפתוח חנות בחצרו) והאחר נוהג בזולת ברמייה (בלקמן שהבטיח לנחמן להוריש לו את רכושו ולא קיים את ההבטחה).

אף שפרקי הרומאן מתמקדים בהשפעת ההורים על צמיחתו של נחמן, מבליט ברטוב בצדק גם את חלקם של השינויים במושבה וגם את רישומם של האירועים בעולם על התפתחותו. נחמן אמנם מודע רק לשינויים במרחב הקרוב אליו, במלאבס – המושבה שעל רקעה מתוארת ילדותו של נחמן, אך בעקיפין הוא קולט מהנעשה בעולם על-ידי האזנה לשיחות המבוגרים – הוריו, מכריהם ומוריו – המעבירים בשיחותיהם לידיעתו, שלא במתכוון, את השינויים המתחוללים בארץ ובעולם, ואלה כבר רומזים על שואת מלחמת העולם השנייה.

באופן זה מאשרים פרקי הרומאן שבית הגידול של ילד איננו רק הצריף של הוריו וגם לא המרחב המוגבל המשתרע מהצריף שלהם בחצר ועד השוק הקטן של המושבה, אלא כל מה שהילד סופג וצובר מקרוב ומרחוק ומהרבה אירועים המתרחשים לו ולאחרים בשנות חייו המוקדמות. וברטוב מאשר בעדותו על הילדות של נחמן שתי אמיתות ביחס לצמיחה של אדם צעיר, הראשונה – ששני כוחות משפיעים עליה: התורשה והסביבה, והשנייה – שבמהלך ההתבגרות מאבד הילד בהדרגה את התמימות שבה קלט את העולם בשנותיו הראשונות.

לא בכל הימים חווה הילד נחמן חוויות נעימות ובילדותו ידע דלות ומחסור וגם צבר הרבה אכזבות ומכאובים. ברטוב מספר גם על הצללים האלה בילדות של נחמן, ואף-על-פי-כן מצטיירת הילדות במושבה העברית כילדות מאושרת בזכות החופש המלא שהעניקה כבית-גידול לאלה שזכו להתפתח בתנאיה – תנאים שילד יהודי בשנות הגלות מחורבן הבית השני ועד סיום מלחמת העולם השנייה לא זכה להם. בפרספקטיבה הזו צריך לקרוא את הרומאן הזה – לקרוא ולומר בלי היסוס: אשריך, ילד עברי!

* לאחרונה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו החדש של יוסף אורן – "השאננות לציון בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-20 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

* * *

ס. נידח

שלושה וחצי אנשים אוכלים ב"דלאל" ארוחה מצויינת ב-236 שקלים + 30 שקלים תשר

המסעדה התל-אביבית "דלאל" נמצאת בפאתי נוה צדק, ואולי כבר נוה שלום, שתי פסיעות מהמרפסת עם העצים הגדולים של מסעדת "סוזאנה", הזכורה לטוב בזכות עצמה. באנו לשם בצהרי יום חם. המקום ממוזג אם כי היה אפשר לשפר. מקומות הישיבה נוחים ואינטימיים, תאים-תאים בחלקם. התפריט כולל שלושה סוגים של ארוחות עסקיות, ובהתאם המחירים, כאשר כל מנה עיקרית כוללת מנה ראשונה מן המיבחר, ושתייה: לימונדה, סודה או מים מינרליים.

2 ארוחות עסקיות ב-69 שקל = 138 שקל. עסקית ראשונה: מנה ראשונה טרין כבדי עוף, בסגנון פואה גרא, עם אגס שיכור מיין ושתי עגבניות שרי מוחמצות-מטוגנות וארבעה צנימים טריים. הטרין עצמו מצויין, טרי, טעים ונימוח, אבל היה אפשר לגוון את התוספות לו. יש מקומות שמגישים קוביות ג'ל יין אדום, ריבת עגבניות, וכדומה. מנה עיקרית: שניצל עוף ענק ודק עשוי היטב ופריך, עם צ'יפס מושחם היטב, לבקשת הסועד. ותוספת צלוחיות לא-קטנות של חרדל, קטשופ ומיונז. הכול טעים מאוד. שתייה: לימונד. אכילת השניצל הזה, שהזמין ס. נידח נמשכה כפליים זמן מכל היתר, כי הוא אוכל לאט.

ארוחה עסקית שנייה: מנה ראשונה סביצ'ה דג מוסר, טעימה מאוד. הצלחת נותרה ריקה ומנוגבת. מנה עיקרית: טריו כבדי עוף עם קצת אטריות פטוצ'יני ברוטב אדום-חום עשיר, אולי גם עם קצת יין. המסתורית חיסלה את שתי המנות הללו במהירות ובהנאה רבה. שתייה: בקבוק סודה קטן.

1 ארוחה עסקית ב-89 שקל: מנה ראשונה טרין כבדי עוף כנ"ל. מנה עיקרית: חריימה של דג מוסר. מנה ענקית ברוטב אדום בצלחת גדולה. זוג החברים שלנו חלק יחד את העסקית הזו ולא הותירו דבר בצלחות ונהנו מכל טעימה. שתייה: בקבוק סודה קטן, ותוספת עוד בקבוק סודה שמעבר לעסקית, 9 שקלים.

מים קרים מוגשים חופשי וכך גם לחם, וכמובן הצנימים של הטרין, והכול טרי וטעים במיוחד, ניתנה גם תוספת לחם ללא תוספת מחיר.

לתשלום 236 שקלים + 30 שקלים תשר שהם 263 שקלים לארוחה של שלושה שממנה שבעו ארבעה, כך שהמחיר הממוצע הוא כ-66 שקלים לסועד. ממש כלום. תוספת אבטחה אינה חובה. רמת השירות גבוהה מאוד, וכמוה עריכת השולחן וההקפדה על ניקויו בין מנה למנה. היחס נאה. מלצרים ומלצריות נחמדים. ממש מומלץ, האוכל מוקפד וכל-כך לא יקר. אנחנו מניחים שבערב המחירים גבוהים יותר אבל כדאי לברר. אפשר כמובן לשלב את הארוחה עם ביקור בשכיות החמדה של נוה צדק וסביבותיה.

"דלאל", רח' שבזי 10, תל אביב 65150. טל. 03-5109292. www.dallal.info

נמענים שואלים מדוע אנחנו כותבים רק טובות על מסעדות, ואף פעם לא ביקורות רעות. ובכן, על מסעדות שאינן ראויות להמלצה שלנו, ושלדעתנו אינן מתאימות לנמענינו, אנחנו בכלל לא כותבים. אילו היינו מבקרים ספרותיים היינו נאלצים לכתוב טובות גם על ספרים גרועים אבל "חשובים", שאחרת היינו מאבדים את מעמדנו. לא כן המצב במסעדות. "אפשר לרמות את בני האדם אבל לא את בני המעיים!"

* * *

עמוס כרמל

יוזמת השלום הערבית – תרגילים בדמגוגיה

שוב חוזרת "יוזמת השלום הערבית" לשיח הציבורי, כעשרים חודשים לאחר שמחלקת המו"מ של אש"ף פירסמה את הנוסח העברי שלה. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס נפנף בה בשבוע שעבר באוזני עיתונאים ישראלים. נשיא "המועצה לשלום וביטחון" נתן שרוני תובע את עלבונה. פרשנים  בתקשורת ובאקדמיה מזמרים את שבחיה. אין להוציא מכלל אפשרות שנשיא ארה"ב הזכיר אותה אתמול בפגישתו עם ראש הממשלה בחדר הסגלגל.

ראוי אפוא להזכיר כמה כזבים והתעיות שמודבקים לה ומעקצצים את מתיקותה המדומה.

ראשית, מדובר בניסוח אולטימטיבי ששום מדינה המכבדת את עצמה אינה יכולה לקבלו כבסיס לדיון. בפתח הסעיף השני שלה נקראת ישראל "לאשר את הדרישות הבאות". לא לעיין בהצעות, לא להעלות אפשרויות חלופיות, לא לנהל משא-ומתן בין שווים. יש דרישות ואין בלתן. קבלו אותן במלואן או תשכחו מכל הסיפור.

הדרישה הראשונה היא "נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים שנכבשו מאז שנת 1967". קשה מאוד לטעות במשמעות הדברים האלה. אבל יש מי שחושב במקומותינו שאפשר להעלים את המשמעות הזאת. עובדה, רק בשבוע שעבר נכתב במאמר מלומד של עקיבא אלדר ב"הארץ" כי "יוזמת השלום הערבית פוסחת על סוגיית ההתנחלויות" וגם "איננה מזכירה את האגן הקדוש בירושלים." לפי החכם הזה, ההתנחלויות והאגן הקדוש מנותקים מהשטחים האמורים. הדרישה לנסיגה מלאה מכל אותם שטחים מותירה פתח למו"מ על חלק מהם, ורק עיוורים ושוטים שאינם מתפעלים מהיוזמה אינם מבחינים בפתח הזה. רק הם אינם מתרשמים מכך שהיזמה איננה יורדת לפרטי התנאי בל יעבור של הנסיגה המלאה.

הדרישה האולטימטיבית השנייה היא "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם." ההחלטה הזאת, שהתקבלה בדצמבר 1948, לא היתה מקובלת על אף ממשלה ישראלית. לא רק מאז יוני 1967 אלא גם ב-19 השנים הראשונות למדינה שבהן לא היו לנו "שטחים". והטעם לכך היה פשוט. בסעיף 11 של ההחלטה נקבע כי "הפליטים  אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית." מומחים לפלפול משפטי כבר מצאו בינתיים דרך פתלתלה להראות שהניסוח הזה בעצם שלל את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לתחומי "הקו הירוק" אבל השכל הישר מתקשה לראות את השלילה הזאת. לא רק הוא. כפי שציין אתמול [6.7] המזרחן פרופ' מאיר ליטבק "מעשרות מאמרים בעולם הערבי עולה כי בעיני הערבים היוזמה מבטיחה את זכות השיבה. ... אין גורם ערבי המעלה בדעתו לתת לישראל זכות וטו על נושא השיבה – כפי שתומכי היוזמה הישראלים משלים את עצמם."

ואם לא די בכך, ב"יוזמת השלום הערבית" נכלל גם סעיף מפורש על "דחיית כל הצורות של אזרוח הפלסטינים אשר סותרות את הנסיבות המיוחדות של המדינות הערביות המארחות". הנוסח הזה מעורפל במכוון ומופרך מעיקרו. שום מדינה ערבית לא נאנסה להעניק אזרחות לפלסטינים שהתיישבו בה, בניגוד ל"נסיבות המיוחדות" שלה. ואילו "נסיבות מיוחדות" מונעות אזרוח של בני העם הערבי באחת מעשרות הארצות שלו, ולמה צריך להזכיר אותן רק בדרישות שמופנות לישראל? לכל היותר, לתכלית אחת: לשוב ולהציג בצורה מכובסת את הדרישה לממש את "זכות השיבה" הפלסטינית לתוך ישראל.

נשיא "המועצה לשלום וביטחון" קובל על כך שהממשלה לא דנה ביוזמה הערבית. אולי תדון בה תחילה מועצת החכמים שלו, בהתעלם מהדמגוגיה.

פורסם תחילה ב"ידיעות אחרונות".

* * *

תקוה וינשטוק

לו הייתי כלב בתל אביב!

כבר מזמן כלב תל אביבי אינו כלב. הוא מחמד, הוא נסיך, הוא הידיד הכי טוב, הוא אפילו ענף תעשייתי– רק לא סתם הולך על ארבע.

עדיין אפשר לאמר "קור כלבים" (או בגירסה האנגלית "גשם כלבים וחתולים"), אפשר גם לקלל: "בן כלבה!" בכל לשון, אבל נא לשכוח אמרות מסוג "רעב כמו כלב!" או "חיים של כלב!" – חיים של כלב? הלוואי עלינו! איזה חיים! בלי דאגות פרנסה וחיפוש עבודה, בלי התחייבות וללא חובות ומשכנתא – לכלב התל אביבי יש תמיד קורת גג וצלחת אוכל. די שיכשכש בזנב וילקק את נעלי בעליו – וכל הנאות העולם הכלבי מזומנות לו.

כמעט כל העוברים ושבים בשדרות העיר מצוידים בכלב, לעיתים גם בשניים. רוב הכלבים בהירים. שחורים אינם באופנה. כבר השכם בבוקר הם מטיילים לצד בעליהם טרוטי העיניים, שקמו משינה מתוקה לטובת בוקי או מוקי. טירחה לא קטנה לגדל כלב. להוציאו לרחוב בוקר וערב, וכשמדובר באזרח ממושמע – להתכופף שוב ושוב ולמלא את שקית הניילון שלו, להביאו דחוף לווטרינר גם באישון לילה, לחסנו, לסרסו, לרחוץ אותו ולפלות את פרעושיו, וכמובן לדאוג לכלכלתו – הרבה טורח והרבה כסף והרבה-הרבה כסף כשהחמוד "חורץ את לשונו" כלשון המקרא ונושך, ויש תביעת פיצויים. אבל מה אין עושים למען האהבה (לכלב כמובן)? ומה גדול האבל כשהמחמד שובק חיים לכל חי או נאבד חלילה! – וכשמסתיימים הגשמים ואפשר לתלות מודעות על גזעי עצים וקירות בתים, מתגלים האסונות: מישמיש הלך לאיבוד, הלברדור נעלם. המוצא יקבל פרס.  

בתל אביב חיים 24,616 כלבים. הם אזרחים לכל דבר, בעלי תעודת זיהוי – שבב מזהה מתחת לעור. תעשייה שלמה מבוססת עליהם. כל מרכול המכבד את עצמו מקדיש מדפים לצרכיהם, חנויות מיוחדות מייבאות עבורם ממטעמי גורמה עד משחקים, ערסלים מפנקים, רצועות זהב ותלבושות שיצרו מיטב האופנאים. חנויות לבעלי חיים מציעות כלבים מיוחסים במחירים אסטרונומים, וב"צער בעלי חיים" אפשר לקבל חמודים מעורבים חינם. העיר מלאה מרפאות וטרנריות, גם מרפאות הוליסטית, ומספרות הכלבים מרובות ממספרות הגברים. מספרות? מדובר במכוני יופי החופפים, מספרים, מסרקים, צובעים ודואגים לפדיקור ולמניקור. בתשלום לא סמלי מגיע טנדר עם אמבטיה ואביזרי מספרה הישר לביתו של הלקוח על ארבע.

ויש תערוכות כלבים ואילוף כלבים ב"קליק אחד", ותחרויות גזע ומלך היופי ומלכת היופי הכלביים ומעונות יום ומלונות חודשיים ופנסיונים ביתיים. ולא רחוק היום ויתקיימו תחרויות ריצה לכלבים ואפילו הימורים. אם בניו יורק מותר, אז גם בתל אביב. ואיזה משוגע לכלבים עוד יקים מפלגה לרווחת החברה הנובחת – שתדאג שיפתחו עבורם יותר גנים, יציבו קעריות מים על המדרכות, יפתחו בתי תמחוי ובתי אבות לכלבים תשושים. לחובבי הכלבים בעיר יש אין סוף המצאות ויש להם ממי ללמוד: מספרות בבג'ין שבסין צובעות כלבים בירוק זוהר, שידמו לצבי נינג'ה, ובשחור-לבן שייראו כפנדה ו"שימשכו תשומת לב והערכתם העצמית תגדל," ובסידני באוסטרליה מבצעים קונצרט לכלבים ליד בית האופרה – עשרים דקות מוסיקליות עם משרוקית מיוחדת לכלבים. בקרוב גם אצלנו.

(חתולים הם סיפור אחר. בשלל גוונים וגדלים הם שורצים בכל רחוב וחצר בלי זכר לבעלים, מתרוצצים כאוות נפשם בשטח. רק לעיתים נדירות קשורה לצווארם רצועה המעידה על השתייכות. הם עם שבחר בחופש ובעצמאות מוחלטים, ואף הוא חי חיים לא רעים בעיר. מזמן חדל לתפוש עכברים. למה לטרוח ולהסתכן כשפחי האשפה מלאים כל טוב? לכל היותר אורבים החתולים, ללא הצלחה, לאיזו ציפור חולה. פעם ראיתי בקצה הרחוב צעירה מושכת ברצועה כלב משוגע: הוא חשף שיניים, ניתר לגובה, התפתל לימין ולשמאל, נשך את הרצועה וממש דבק לכביש. כשהתקרבתי נוכחתי שזה בכלל חתול מסכן שנאבק בכל כוחותיו: הוא חתול, לא איזה כלב נכנע!)

בשנים האחרונות יש חדש בשטח הכלבי בעיר: גני כלבים. ברחבי תל אביב כבר מצויים 45 גנים כאלה. הם פתוחים כל שעות היממה, מציעים מקפצות, מתקנים למים ולשקי-קקי. הכלבים יכולים להתרוצץ בהם כאוות נפשם בלי רצועות, לנשוך זה את זה ולעגוב ללא שמץ בושה, כיוון שרוב הזכרים מסורסים והנקבות מעוקרות, לא נשקפת סכנה לטוהר הגזע. הכלבים משתעשעים ובעליהם מנהלים רומנים חטופים. מה יותר קל מלפתוח בשיחה על "הפינצר שלך" ו"הפודל שלי"? – לגני-הכלבים מגיעים גם מוליכי-כלבים, מקצוע חדש יחסית אך כבר נפוץ למדי. בגן מאיר, מועדון הכלבים הראשון בעיר, יימת רשת של מוליכי כלבים. יש פה קבלן-כלבים המטפל בכמה עשרות כלבים ומעסיק שכירים. כל שכיר גורר לגן 2-3 כלבים. הבעלים יצאו לעבודה או נסעו לחו"ל,והמוליכים, מצויידים במפתח לבית, לוקחים את הכלב לגן עם שקית של אול כאילו היה פעוט הנשלח למעון יום – פעוט שלא יתבגר לעולם – וכעבור כמה שעות מחזירים אותו הביתה, עייף מהשתובבות אך מרוצה.

"זה מגרש משחקים," אומר משה, שפתח "משרד" לכלבים בגן מאיר. "כולם פה מתחברים יחד. כלבים קטנים וגדולים משחקים בכדור בלי הפלייה של גיל וגזע. כלב הוא בעל חיים של להקה והוא זקוק לחברה. אי אפשר לכלוא אותו כל היום לבד בבית. הגן טוב, אבל הגדר נמוכה מדי לכלבים גדולים, ויש פיצוצים של צינורות וביוב."

   בשדרות חן מטיילת מצהריים עד ערב קרן, בת 32, לובשת טי שרט שעליו רשום באנגלית "מוליכת כלבים". היא מתפרנסת מכלבים. מקבלת חמישים ש"ח עבור טיול של שלושים דקות. טיולי הכלבים מתקיימים גם בימי גשם, אם אין מבול. "זו האהבה שלי, לרוץ ולשחק אתם, להפיל אותם..." אומרת קרן, המגדלת כלב וגם מארחת בביתה כלבים שבעליהם בחו"ל. מלבדה עובדים באזור עוד חצי תריסר מוליכי כלבים, בנים ובנות. בצפון העיר יש הרבה יותר מוליכים. "כבר קיימת מודעות למקצוע," מסבירה מוליכת הכלבים. "העיר מופצצת בכלבים."

  לו הייתי רוטשילד? לו הייתי כלב!

* * *

אילן בושם /  11 שירים

*

שִׁיר רוֹטֵט יוֹצֵא לָאוֹר

לַעֲמֹד מוּל אֲנָשִׁים

כְּמוֹ הָיוּ כִּתַּת יוֹרִים.

הַמְשׁוֹרֵר

מִתְחַמֵם מִתְחַמֵּם

וְשׁוֹפֵךְ (אֶת לִבּוֹ) בְּשִׁירִים.

*

דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ:

מִלִּים שֶׁמְּנַסּוֹת לָגַעַת.

פָּנִים

עַל פָּנָיו זֶה לֹא נִרְאֶה

אֲבָל בִּפְנִים...

תְּקִיעָה

הוֹרִיד אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם

(כְּמוֹ אֶת הַמִּכְנָסַיִם)

וְתָקַע בָּהּ

מַבָּט חוֹדֵר.

מְשׁוֹרֵר, חָבֵר וְסִיגָרִיָּה

אַל תִּדְאַג, אָמַר הַמְשׁוֹרֵר לֶחָבֵר,

יֵשׁ לִי מַצִּית:

אֲנִי יָכֹל לְהַצִּית לְךָ,

לְהַצִּית אוֹתְךָ,

אֶת בֵּית הַקָּפֶה

... אֶת הַדִּמְיוֹן

בְּבֵית קָפֶה

חִכְּתָה

צִפְּתָה

צָפְתָה

כַּלְבִּי

מֵת לְמַרְגְּלוֹת מִטָּתִי

וְהִשְׁאִיר לִי חָרָא

(שֶׁל הַרְגָּשָׁה)

לְמַזְכֶּרֶת.

*

עָצִיץ בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת

מְקַוֶּה שֶׁיִּשְׂרוֹד אֶת

הַדַּיָּרִים הַמִּתְחַלְּפִים

הָעוֹלִים וְיוֹרְדִים.

עֲזוּבָה

הַשַּׁעַר

שֶׁנִּפְתַּח וְנִסְגַּר

לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים

לֹא סָב עוֹד עַל צִירוֹ.

שׁוּב לֹא הֵאִיר וְלֹא הִזְעִים

פָּנָיו לַנִּכְנָסִים וְלַיּוֹצְאִים.

*

לָלֶכֶת עַל

הַחוֹף יָחֵף

לְהִסָּחֵף

* * *

נעמן כהן

1. איך ניתן לשחרר את גלעד שליט

מה תוקע את עסקת שליט?

נתניהו הצהיר בצדק שיש לישראל קווים אדומים. ישראל נכונה לשחרר במסגרת העסקה כ-100 טרוריסטים שרצחו מעל 600 אזרחים ישראלים. אבל מסרבת להתיר להם לחזור ליהודה ושומרון כדרישת החמאס. הסיבה לכך היא המחיר העתידי. נתוני מערכת הביטחון הוכיחו כי 38 אחוז מפעילי הפתח, 63 אחוז פעילי החמאס ו-67 אחוז מפעילי הג'יהאד האיסלמי ששוחררו בעסקות ג'יבריל וטננבאום – חזרו לעסוק בטרור. משוחררי עסקת טננבאום מ-2004 היו מעורבים בפיגועים בהם נרצחו 27 ישראלים, בין היתר בפיגוע האוטובוס בבאר שבע (16 הרוגים), הפיגוע במועדון הסטייג' בתל אביב והפיגוע בקניון השרון בנתניה.

האם ניתן לשחרר את שליט ובה בעת למנוע המשך רציחות מצד הטרוריסטים המשוחררים?

קיים פתרון אפשרי. שחרור הטרוריסטים תמורת שליט, ותפיסתם המיידית לאחר שחרורם והחזרתם לכלא. כדי להצליח דרוש דבר אחד: שינוי החוק הקיים. על פי החוק הקיים המחבלים הרוצחים מקבלים חנינה המבטלת את פשעם ומאסרם. לכן על הכנסת לחוקק חוק חדש שיקרא "חוק גלעד שליט". לפי החוק המוצע, כל אסיר הנמצא בידי ישראל ושוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים, יחזור וירצה את עונשו שנגזר לו מיד כשייתפס על-ידי מערכת הביטחון.

נכון, מדינת ישראל מתחייבת בהסכם שלא לפגוע יותר בטרוריסטים המשוחררים בעיסקה, אבל כמו שציין מקיאבלי: "אין זה מחובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו כשזו עשויה לגרום לו נזק וכשבטלו הנימוקים שהניעוהו להבטיח את מה שהבטיח." מדינת ישראל אינה חיבת לקיים את הבטחתה, כשזו עשויה לגרום לה נזק. היות והשליטה בכל רחבי יו"ש נמצאת בידי כוחות הביטחון, יתאפשר די מהר לאסור את הטרוריסטים הרוצחים המשוחררים ולהחזירם אל מעבר לחומות הכלא.

יאמרו המתנגדים, זה יוביל להמשך ניסיונות אירגוני הטרור לחטוף ישראלים. אולי, אבל את הניסיונות הללו הם ממילא הם עושים, ואם ייווכחו שלא ירוויחו מכך יחדלו מכך.

מדינת ישראל נקלעה בין שני חובות. החוב להחזיר את חייליה לביתם, והחוב לדאוג למניעת רצח של אזרחיה. את הדילמה הזו ניתן לפתור על-ידי המתווה המוצע בזאת.

2. ישראל=נאצים, הערבים=יהודים

ועכשיו גם היהודים עורכים את המשוואה: ישראל=נאצים, הערבים=יהודים.

הטייס הסרבן יונתן שפירא ריסס על קירות גיטו ורשה. "תשוחרר עזה".

שפירא שירת כטייס מסוק בלקהוק בקבע ובמילואים, והיה אחד מיוזמי "מכתב הטייסים" ב-2003, שבו הם הצהירו כי יסרבו לקחת חלק בתקיפות בעזה. הוא מופיע לאחרונה באירועי מחאה נגד ישראל ברחבי העולם ומצטרף לקריאות להחרמתה. לדברי מר שפירא עזה היא גיטו ו"מה שרצינו להגיד זה שכל הגטאות צריכים להיות משוחררים."

לעומתו, חברו לארגון הסרבנים – דוד זונשיין, מראשי תנועת "אומץ לסרב", אמר כי "לקחי השואה היו מוטיבציה מרכזית של אומץ לסרב," אך עם זאת, הוא טוען, "אין שום קשר בין שני המקומות. לא בעניין של השמדת עם, ולא באידיאולוגיה רצחנית. כאן זה סכסוך לאומי-דתי."

מר זונשיין טועה בדבריו ש"אין שום קשר בין שני המקומות (גיטו ורשה ועזה) "בעניין של השמדת עם, ובאידיאולוגיה רצחנית." בעזה בהחלט מדברים על השמדת עם ועל אידיאולוגיה רצחנית. תושבי עזה מצהירים בריש גלי במצע החמאס את מטרתם – חיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים. זו בהחלט אידיאולוגיה איסלמו-נאצית הזהה לאידיאולוגיה של הנאצים מחסלי גיטו ורשה.

לעומת זאת מר זונשיין צודק בדבריו ש"לקחי השואה היו מוטיבציה מרכזית של אומץ לסרב. השואה היא גזירה מוסרית של מה מותר לנו לעשות ואסור לנו, לעם שכן לנו," אך את דבריו אלה עליו להפנות לתושבי עזה המכריזים במצעם כי מטרתם היא חיסול מדינת ישראל והשמדת העם השכן להם – היהודים. כן, הם מתכוונים גם להשמדתם של מר זונשיין עצמו ושל  מר שפירא עמיתו.

"הישועים" מר שפירא וזונשיין הם בעלי "אומץ לסרב". הם מסרבים להגן על עצמם, משפחתם, ועמם – מסכנת השמדה. אי אפשר שלא להיזכר בעצתו של "הנפש הגדולה", מר גנדי, שהציע במכתב לבובר שהדרך היעילה להילחם בנאצים היא פשוט ללכת בדרכי ישו ולהגיש להם את הלחי השנייה, או אז, טען גנדי, הגרמנים לא יעשו יותר כל רע. בובר נמלט ברגע האחרון, אבל רוב היהודים עשו באמת כעצתו של גנדי, רוב היהודים הלכו כצאן לטבח.

בעצם, מדינת ישראל הקטנה היא כל-כולה גטו המוקף ב-23 דיקטטורות ערביות פשיסטיות. תושבי עזה, להזכירכם, הם הם שעושים מצור על ישראל. תושבי עזה הם-הם שהכריזו מלחמת שמד על ישראל וסגרו את השערים. ראוי לזכור שלאותה רצועת עזה, שאותה מכנה מר שפירא גיטו, יש גבול פתוח לכל 13 מיליון השטחים הכבושים על-ידי הערבים, מהאטלנטי עד המפרץ הפרסי (יותר מכל אירופה). הלוואי שהיה גבול כזה גם ליהודים בגיטו ורשה.

בעוד שהיהודים בגיטו ורשה לא הכריזו על כוונתם להשמיד את הגרמנים, הערבים בעזה מכריזים על כוונתם להשמיד את היהודים. למרות זאת מן הראוי לזכור (או לרשום בגינס) כי מדינת ישראל היא המדינה היחידה בהיסטוריה האנושית המספקת לאוייב מזון ודלק בזמן מלחמה. מטרת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה לא היתה לחסל את אנגליה ולהשמיד את האנגלים, ולמרות זאת האנגלים לא העלו על דעתם לספק מזון ודלק לנאצים בזמן המלחמה.

* * *

אורי הייטנר: שפירא מכחיש שואה אקטיבי

עבירה גוררת עבירה. את ההתדרדרות במדרון החלקלק של השנאה העצמית האוטו-אנטישמית החל יונתן שפירא בעריקה מהמלחמה, בשיאה של מתקפת הטרור בראשית העשור, כאשר היה ממארגני "מכתב הטייסים" שערקו מן המערכה.

הוא המשיך בהסתה למען החרמתה של מדינת ישראל.

במעשה הנבלה האחרון שלו,  קשקוש כתובות נאצה נגד מדינת ישראל על קירות גטו ורשה, התדרדר שפירא שלב נוסף – הוא היה למכחיש שואה אקטיבי. אין להיגרר לוויכוח המסביר את חוסר השחר של כל אותן ההשוואות לשואה, כיוון שעצם הכניסה לוויכוח כזה מעניקה לגיטימציה לטענת הכזב, שכל מי שמשמיע אותה יודע שמדובר בתעמולת זדון שקרית, נוסח גבלס.

ההשוואות הללו הן הכחשת שואה, ומשמיעי הטענות הללו הם מכחישי שואה. היחס לשפירא צריך להיות כאל עריק מלחמה ומכחיש שואה אקטיבי, ולא בכותרות "הטייס הסרבן" כמו הכותרת בעיתון "הארץ". טוב שלא כתבו עליו סרבן... "מצפון".

* * *

ליטמן מור

תשובה לתגובות של ד"ר גוברין ואלישע פורת

מבוא

בגיליון 553 מה 17/06/10 פורסמו שתי תגובות: של המשורר אלישע פורת ושל ד"ר יוסף גוברין – על המאמר שהובא לפרסום על ידי בגיליון 552 מה-14/06/10 בשם "איליה ארנבורג על לקחי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב". (להלן ה"הסכם") המאמר הוא של ד"ר גוברין והוא פורסם על דעתו.

ד"ר גוברין מגיב על נושא המאמר. הכותרת אמורה היתה להתייחס לארנבורג ולא להסכם.

המשורר אלישע פורת מייחס לאיליה ארנבורג שיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי וממשיך לכנות אותו בכינוי – הארכי מלשין.

את המאמר הראשון על ארנבורג כתבתי בחדשות בן עזר בגיליון 542 מה 10/05/10.

ועתה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

1. ד"ר יוסף גוברין צודק. כמי שכתב את המאמר זכותו לקבוע את נושא-הכותרת של המאמר. אני בחרתי בכותרת, האחריות היא שלי ואני מקווה שידידי יוסף יסלח לי.

אנסה בכל זאת להצדיק את החלטתי.

א. מלחמת העולם השנייה פרצה ב-1 לספטמבר 1939, כאשר גרמניה פלשה לפולין. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (להלן "ההסכם") נחתם במוסקבה בנוכחותו של סטלין ב-23 באוגוסט 1939, 7 ימים לפני המלחמה. ההסכם איפשר להיטלר להילחם נגד אנגליה וצרפת כאשר החזית המזרחית היתה מובטחת בהסכם של אי התקפה. גרמניה הנאצית תקפה את ברית המועצות (מבצע ברברוסה) ב-22 ביוני 1941 בלי הודעה מוקדמת ובניגוד להסכם עצמו. מבחינה אסטרטגית תיכנן היטלר את ההתקפה כבר בעת חתימת ההסכם, ואילו סטלין היה משוכנע שההסכם ימנע ממנו מלחמה נגד גרמניה.

כניעתה המוחלטת של גרמניה ב-8-9 במאי 1945 היו לה השלכות מרחיקות לכת על מהלך ההיסטוריה. ואציין רק כמה נקודות:

התערבות יפאן במלחמה נגד ארצות הברית.

הזוועות שחוללו הנאצים באירופה הכבושה, לרבות רצח של 6000000 יהודים בדם קר.

השימוש בפצצה הגרעינית.

הפרסטרויקה והתפרקות ברית המועצות.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב היה הגורם המכריע להתרחשויות שחלו לאחר מכן. את ההסכם יזכרו ,ילמדו ויזכירו בדורות הבאים ואת איליה ארנבורג לא מזכירים ולא יזכירו .

ב. את המאמר שלי על ארנבורג ממאי 2010 שלחתי לידידי ובן משפחתי ד"ר גוברין שהוא המומחה ליחסי ברית המועצות וישראל בתוקף תפקידו במשרד החוץ הישראלי. הוא ערך ופירסם רבות בנושא זה, לרבות הספר שכתב, אשר בעקבותיו הוענק לו הדוקטורט מהאוניברסיטה העברית בירושלים. שמחתי לקבל ממנו מכתב ב-14/05/10 שהוא שמע במו אוזניו נאום של איליה ארנבורג ב-27/05/65 במוסקבה בעצרת חגיגית ופומבית לרגל 20 שנה לניצחון על גרמניה. העצרת קבלה גיבוי מלא מראשי השלטון הסובייטי דאז, וארנבורג, מראשי הנואמים התייחס בין היתר להסכם.

 ג. בתקופה הקצרה ששהיתי תחת המשטר הסובייטי וכפרטיזן בזמן המלחמה שמעתי בעל כורחי הרבה נאומים, לרוב ברמקולים שהיו מפוזרים בכל פינה. למזלי לא עברתי שטיפת מוח. (בתעודת השחרור שלי מהפרטיזנים מ-1944 ישנו קטע המתייחס לאופי שלי ושם כתוב:יהודי, בלתי מפלגתי, יציב, משכיל מבחינה פוליטית).

במשך הזמן למדתי שבמאמרים ונאומים "מטעם" יש לחפש בין השיטין את המסר הסמוי, שהוא לרוב משמעותי. צריך להקשיב מה נאמר ומה לא נאמר לגבי העבר וההווה. מה נרמז. קראתי את המאמר של ד"ר גוברין כמה פעמים ובמיוחד כדי "להקשיב" לדברי ארנבורג.

ד. ארנבורג נולד ב-1891 בקייב במשפחה יהודית. הוא התנגד למהפכה הבולשוויקית עזב את רוסיה הסובייטית ב-1921למערב אירופה, וחזר אליה מפריז ב-1940, לאחר שנכבשה על ידי הנאצים – והפך לקומוניסט ול"סטליניסט" אדוק.

ארנבורג היה עקבי בדבר אחד: בשנאה לגרמנים, בכל הפרסומים דאג להחדיר לציבור הרחב את השנאה לגרמנים, עד שכמעט הסתכסך עם השלטון הסובייטי. בנאום שלו הוא הדגיש שסטלין היה נאמן להסכם, והתקשורת הסובייטית העלימה את הזוועות שחוללו הנאצים בארצות הכבושות. אזרחי ברית המועצות נשארו משום כך במקומות מגוריהם וסבלו מהכובשים – רמז לרצח היהודים בזמן השואה. הוא אסף הרבה חומר על פשעי הנאצים נגד היהודים, אבל המשטר אסר עליו לפרסם אותו והוא פורסם לאחר שנים על ידי "יד ושם" בשם "הספר השחור".

ה. הביקורת המרומזת על ההסכם בנאומו היא ביקורת על סטלין, ששמר על ההסכם מבחינה אידאולוגית כל ימיו. המלחמה היא נגד הפאשיזם והקפיטליזם. אגב ממשלות ברית המועצות ולפי מיטב ידיעתי גם ממשלות רוסיה בהווה – מצדיקות את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עד היום הזה.

ו. ואחרון אחרון (לא חביב). בימינו ובמקומותינו משקיעים יותר אנרגיה בשיווק המוצר מאשר בייצורו. העיתונות הכתובה מלאה מאמרים. טכנית קשה לקרוא את כולם, לרוב עוברים על הכותרות, אשר מטרתן "למשוך" את הקורא. הכותרות לא תמיד משקפות את התוכן. הכותרת "הלקחים מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב " מיועדת למשוך יותר קוראים.

ואסיים בפרפראזה: הקוראים מחפשים היום ומציצים בציצים. ודי לחכימא ברמיזה. המבין יבין והמשכיל יידום.

2. המשורר אלישע פורת לא צודק.

א. אני מסכים שהשלטון הסובייטי רדף את יהודי ברית המועצות, חיסל את תרבות העברית והיידיש, אני עוד הייתי מוסיף כהנה וכהנה. סטלין התכוון לחסל ולפגוע פיסית בכל היהודים ללא הבדל. האנטישמיות קיימת מקדמא דנא. היא קיימת מפני שעם ישראל שרד בניגוד לעמים אחרים שנכחדו ואינם.

ב. מה הקשר בין רדיפת היהודים לבין איליה ארנבורג? הוא אף פעם לא הכחיש את מוצאו היהודי. נהפוך הוא, הוא הכריז שכל עוד ישנו אנטישמי אחד בעולם הוא רואה את עצמו כיהודי. ונאמר בדברי חז"ל "ישראל שחטא ישראל הוא."

ג. ארנבורג קנה את עולמו באיסוף החומר על השואה שפקדה את יהודי ברית המועצות. החומר נאסר, כאמור לעיל, לפרסום בברית המועצות ויצא לאור לאחר זמן רב על ידי "יד ושם" בשם "הספר השחור."

ד. ארנבורג נפטר ב 1967 והוא בן 76 במותו. מי יודע אם היה מאריך ימים היינו אולי רואים אותו עולה – מגיע בדומה למיליון יהודים כהלכה ושלא כהלכה – שהגיעו מאותו מקום. ייתכן שהוא היה משתכן בקיבוץ עין החורש. אביו של אלישע, אליהו פורת ז"ל, היה חבר הקיבוץ ותירגם את כתביו של ארנבורג.

ה. איליה ארנבורג לא היה ארכי-מלשין, לא מלשין ולא היה לו קשר עם היבסקציה ולא עם חיסול הסופרים והאמנים היהודים. למלשינים אין תקווה, והם לא שורדים. האמנים והסופרים פעלו בגלוי ובעידוד זמני של השלטונות, בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר סטלין היה זקוק לסיוע של ארצות הברית. עם שינוי המדיניות הכללית של ברית המועצות, חל שינוי גם ביחס ליהודים, שנחשבו תמיד ברוסיה כאלמנט לא אמין. ארנבורג הוא לא מלשין, כי בארכיונים לא נמצאו הוכחות לכך. אלישע פורת טוען הלוך וחזור שזה עניין של זמן וההוכחות תתגלינה. הוא מקווה (הייתי אומר מתפלל) לכך.

ו .אני חוזר על עמדתי החשובה גם בימינו ובמקומותינו: מי שרוצה רשאי לחשוד אבל כל עוד אין הוכחות, עד אז "לא תלך רכיל בעמיך."(ויקרא פרק י"ט פסוק ט"ז).

* * *

אלמוג בהר

אין קדושה בעיר כבושה

שֵיח' גַ'רַּאח, ה'תש"ע

"אין קדושה בעיר כבושה", מסיסמאות ההפגנות

פורסם לראשונה בווי-נט ביום 4.7.10

א.

באנו בְּתופים במעלה דרך שכם. ואני כל הדרך

הייתי חושש האם אין הרעש מפריע מנוחת השכנים,

שזכרתי שאני איני שמח כשעוברים בְּתופים בִּרחובי.

והייתי חושש האם אין המקצב שמח מדי לבטא את עצב

המושלכים אלֵי רחוב, את זעם הבאים מן הרחוב.

ב.

אני יהודי של זָקָן, של כוסות תה, של משיח

שכבר לא יבוא, של מצוות רבות שמזה דורות אני מבטיח

לליבי לקיימן ואיני מצליח, של זכרון קדושת מילים ערביות

בְּאות עברי. ולרגע, משני עברי גדר הסורגים

שצמחה על מפתן בית משפחת עַ'אווִי המושלכת לרחוב,

נפגשנו בני שתי דתות שונות, אבל אחיות.

גם לו זקן וזיכרונות ופניו נחתכים בַּגדר לעשרות

חתיכות, והוא מטיח בי האשמות כבדות כְּאח,

שנעשיתי גלותי, הוא רועם, אכול שנאה עצמית, אוהב

ערבים, בוגד, מלשין על בני-עמי בַּשירים, מסוכן יותר

מן האנטישמים, קַאפּוֹ, והוא מזכיר לי בתיאורים עזים

את המשרפות של אושוויץ ואת ידו הנטויה של אלוהים המבטיח

להשיב את ארצו לעמו, או את עמו לארצו.

לרגע חשבתי על האפשרות שנשוב להיות בני דת אחת,

שני יהודים עייפים מהאשמות. נטלתי את ידו

והצעתי לו שנלך שניים אל קברו של שמעון

הצדיק, ונרבה בְּכִיוֹת על הצדיק ועל הפצעים שפצענו

בליבו הזקן, עד שאולי יבכה הצדיק עלינו ועל עומק השבר

המאיים לשבור אותנו ואת ארץ-ישראל, בין גרמניה לפלסטין.

ג.

רק הגעתי לשיח' ג'ראח וכבר אני מחפש יהודים. כמו

הגעתי לארץ רחוקה ואני מחפש חברים תשעה למניין,

או פינה עם אוכל כשר וסעודות שבת וחג. ואני מרחק

עשרים רגעים של רגל מביתי, מבית-הכנסת שלי. זמן כניסת

השבת דוחק, ואני לוחש לאלוהַי שתהיה נכונה צעקת

הסיסמאות בעיניו כאילו תיקנתי קבלת השבת לפניו

מתוקנת בכל דרכיה, וכאילו התפללתי תפילת ערבית

של שבת לפניו בכל הכוונות הנכונות.

ד.

וביקשתי לעבור את מחסום המשטרה

ולרדת להתפלל בקברו של הצדיק עם המתפללים

הבאים כולם רחוצים וחגיגיים. נשיר לפני הצדיק

בשמחה גדולה ונקבל את פני המלכה, ואבקשו שיתיר לי

להתפלל עם העבריינין, ואבקשו שיצדיק גם את המפגינים

המחללים את השבת כדי לקדש שם שמיים בירושלים.

ה.

והייתי חולם באחד הלילות: נבוא לשיח' ג'ראח להפגנה

גדודים גדודים של מגורשים, ובתוכנו יצעדו התימנים שגורשו

מן המושבה כנרת, ופליטי חברון היהודים מתרפ"ט,

וערביי בקעה, טלביה, קטמון, מאה שערים, ליפתא

ועין כרם שגורשו בנכבה, ופליטי הרובע היהודי

שב-48 גורשו על-ידי הירדנים וב-67 הולאמו בתיהם על-ידי

ממשלת ישראל להימכר בכסף רב ולהשאירם בפליטותם,

והפלסטינים שגורשו מן הכפרים שסביב לטרון ב-67,

והמזרחים שגורשו משכונת ימין משה, אחרי שנים

בעין הצלפים, כדי לפנות מקום לאָמנים ולציירים, ותושבי

הכפרים הבדווים הלא-מוכרים בנגב, ונפגעי המשכנתאות

המושלכים מבתיהם בצווי ההוצאה לפועל, ויושבי יפו ומוסררה

הנדחקים לפנות את בתיהם לטובת עשיר מהם, ואנשי סִילְוַאן

שצו הריסה מאיים על ביתם.

ה.

והיה ראש העיר ירושלים חולם באחד הלילות: שיח' ג'ראח

תהיה לאספלט, מגרש חניה גדול, ומי שראה בה פעם תאנה,

ומי שראה בה זית, מי שראה בה כרם, יראה מכוניות במגרש ענק,

עד קצה האופק, כמו מרכז קניות בעיירה אמריקאית שלווה.

בשיח' ג'ראח יפתרו כל בעיות החנייה של ירושלים, אולי

בארץ ישראל יפתרו כל בעיות החנייה של העולם, פלסטין כולה

תכוסה אספלט, כי הפתרון הוא באספלט שירגיע סוף סוף

את המריבה על קדושת האדמה, שתיעלם.

ו.

ועמדנו מאות מפגינים מול מחסום המשטרה בכניסה לשכונה.

ואנחנו קרבים ונסוגים, מתחמקים מן המשטרה ושבים

אל זרועותיה, נעים במעגלים, כמעט מגיעים עדֵי השוטרים

ומסתובבים לברוח. והם מכים בנו כְּאבות כועסים

המשתוקקים לחנך, כילדי בית-ספר המבקשים להחזיר.

ואנחנו לא יודעים אם לבקש מהם לחמול על הזקנים,

הנשים ההרות והטף, אם לעמוד ולקבל המכות באהבה,

אם לפנות ולברוח שוב, כדי לשוב.

ז.

ועמדנו מאות מפגינים מול מחסום המשטרה בכניסה לשכונה.

ומבטי השוטרים, שרק הגיעו מקורס, עייפים מן המשמרת הנוספת

שכפינו עליהם, משכר דל, מצעקות המפקדים והמפגינים,

חוששים כי גם השבוע תימשך ההפגנה אל תוך השבת.

ומפקדם פוקד עליהם להדוף אותנו מן הכביש, אם לא יהדפו

יבטל להם את חופשת השבת, ואנחנו עם כל מכה שונאים אותם

ושוכחים את מפקדם, את ראש-העיר, את בית-המשפט.

ורציתי בלבי לעבור לצד השוטרים, לקחת את המגאפון

של מפקדם, ולבקש בכאב מן המפגינים להתפזר, לקרוא:

השבוע אנחנו לא מכריזים על ההפגנה שאינה חוקית, לא,

אנחנו רק מבקשים מכם להתפנות בשכר זה שכל אחד מאיתנו מקבל

כך וכך שקלים על כל שעת הפגנה, בעבור זה שהבטחנו לנשותינו

שנבוא לסעודת השבת, בבקשה, השבוע לכו להפגין בביתו

של ראש העיר, של ראש הממשלה, של המיליונר שקונה להם בתים,

בסלון של הוריכם, של שכניכם, תניחו לנו רק השבוע, בבקשה.

ח.

בדרך להפגנה המואזין שר ממגדל המסגד במַקַאם צַבַּא

ואני הייתי שר בשקט לאלוהַי באותה מנגינה: ותחזינה עינינו

בשובך לציון בְּרחמים. בְּרחמים.

ט.

שמעון הצדיק משיירי הכנסת הגדולה היה,

תלמידו של עזרא הסופר, רבו של אַנְטִיגְנוֹס איש סוֹכוֹ,

והוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד

על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

ואנחנו לא תלמידיו ולא תלמידי תלמידיו,

וכבר אין מורא שמיים עלינו כעל תלמידיו,

ואין אנו מבקשים על גמילות החסדים

אלא על עצמנו, והעולם שוב אינו עומד.

שכחנו כי גֵרים היינו בארץ מצרים, שכחנו

כי תורה אחת ומשפט אחד יהיה לנו ולגֵר

הגָר איתנו, שכחנו כי בני משפחת חַאנוּן אינם גֵרים

לארץ הזאת, כי בני משפחת אֶלְ-כּוּרְד אינם גֵרים

לארץ הזאת, כי בני משפחת עַ'אווִי אינם גֵרים

לארץ הזאת, ועוד אנחנו מוסיפים לשכוח.

י.

ליד חצר משפחות אֶלְ-כּוּרְד וחַאנוּן המגורשות, חייל מג"ב

קורא בשמי. מה אתה עושה כאן? הוא שואל אותי מה שאני

ביקשתי לשאול אותו. רק לפני שנה קראנו יחד אריסטו, רמב"ם,

אַלְגַזַאלִי וג'וֹאַנְג דְזֶה, ועתה הוא ממונה על הרחקת המוחים

מבתי-המגורשים. זה היה מורה שלי, הוא אומר במבוכה

למג"בניק אחר שמצטרף לשיחה ומתלונן: כולם שונאים

אותנו, כועסים עלינו יותר מעל טייס שמפיל פצצות של טון,

מקללים אותנו, ובסוף אנחנו צריכים להפריד כאן

בין ילדים שרבים כאילו היינו גננות, מה אתה אומר על זה?

ואני לא אמרתי דבר, עוד הייתי מנסה בראשי לחבר

בין הרמב"ם ואלגזאלי לגירוש משיח' ג'ראח.

אלמוג בהר הוא משורר ופעיל במאבק בשיח' ג'ראח.

לאהוד,

טרי ולא-שגרתי. אולי תנסה את השיר הזה במקום יוסי גמזו? אני ממליץ ולא רק בגלל העמדה הפוליטית.

בברכה,

דודו אמיתי

אהוד: אכן, שיר גדול וחזק, חרף העמדה הפוליטית, וזאת מן הבחינה האמנותית. אפשר להעמיד אותו במדרגה אחת עם ביאליק ואלתרמן ואולי גם עם וולט ויטמן. כמה נפלא ששירת המחאה מביאה אותנו להישגים פיוטיים נדירים כאלה, שיישמרו לדורות כנכסי צאן הנכבה של השירה העברית. ואני כמובן מתנגד להתנחלויות, אבל גם לא מלקק את התחת לערבים.

* * *

"הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית עם השר מרידור

סגן ראש הממשלה דן מרידור, השר המופקד על שירותי המודיעין של ישראל, ישא השנה את הרצאת ז'בוטינסקי השנתית במכון ז'בוטינסקי.

הרצאת ז'בוטינסקי מתקיימת מדי שנה בשנה, בסמוך ליום פטירתו של ז'בוטינסקי. בשנים עברו נשאו את ההרצאה בנימין נתניהו, בני בגין, יעקב עמידרור ואחרים. הם קישרו בדבריהם עבר ואקטואליה וריתקו את שומעיהם.

הפעם ההרצאה היא בסימן מלאת 70 שנה למותו של ז'בוטינסקי. היא תתקיים ביום חמישי, כ"ו בתמוז, 8.7.2010 בשעה 7 בערב, במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, תל-אביב, קומה א'.

דברי ברכה ישא חבר הוועדה האקדמית של המכון, פרופ' מרדכי תמרקין, מאוניברסיטת תל-אביב. ינחה מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר.

הארוע פתוח לכל (20 ₪ ייגבו בכניסה ממי שאינם חברי העמותה, כהשתתפות בהוצאות), אך בגלל הביקוש הרב והמקום המצומצם במוזיאון, מומלץ למעוניינים להירשם מראש בטלפון: 03-6210642.

* * *

רק הבוהן שלך מכוערת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

את כל כך יפה ומושלמת

רק הבוהן שלך מכוערת

אחרת הייתי מוצץ אותה

רוחץ ומוצץ רוחץ ומוצץ

יום ולילה

יום ולילה

את מרשה לי למצוץ

את פטמותייך הנהדרות

את מרשה לי לפשק

ללקק בלשוני

ולנשק בין עכוזייך הבתוליים

בחור העדין שלך

המתוק

תודה

תודה רבה לך יפתי

המפרפרת

למטה

אך כשאני נזכר בבוהן שלך

בא לי להקיא

ולהפסיק לקרוא את המכתב העיתי

* * *

אהוד בן עזר: "אני פושע מלחמה, שייך לעם

של פושעי מלחמה ואני גאה בכך!"

מאחר שאירגוני הטרור הרצחניים, שהם כמובן לא פושעי מלחמה, בחרו, בוחרים ויבחרו למקם את כלי נשקם תלולי המסלול בקרב אוכלוסייתם האזרחית, שאיכפת להם ממנה כמו שלי איכפת מהג'וק שאני מועך בלילה במיטבח – הרי שכל חייל ולוחם ישראלי, שהשתתף, משתתף וישתתף בלחימה נגד המנוולים הללו – הוא בחזקת פושע מלחמה, ונתון לעדויות מפלילות של אירגוני זכויות האדם כביכול, הממומנים ברובם בידי אויבי ישראל והזוכים לאהדת העולם והתקשורת הישראלית, כולל כנראה אהדת הפצ"ר אלוף אביחי מנדלבליט.

כותב עמוס הראל ב"הארץ": "גם בסיבובי הלחימה הבאים, בעזה או בלבנון, תעמוד ישראל בפני מציאות דומה – ארגוני טרור שבנו מערך לחימה, במתכוון, בלב אוכלוסייה אזרחית. עופרת יצוקה ודו"ח גולדסטון בעקבותיו יצרו מציאות של כמעט אפס הבנה בינלאומית לנסיבות הבלתי אפשריות שבהן יידרש צה"ל להילחם את מלחמתו." [7.7.10].

בנסיבות האלה גם אני פושע מלחמה ואחראי לכל מה שקרה, קורה ויקרה במערכה לביטחון ישראל – ואני דורש שיתייחסו אליי ממש כמו אל אחרון החיילים השעירים לעזאזל של המערכת הבינלאומית המנוולת והישראלית המשוגעת! – כן, אם חיילי צה"ל הם פושעי מלחמה, גם אני כזה! – וגם אתה, האדם העברי הקורא אותי ברגע זה. כולנו פושעי מלחמה!

* * *

משה כהן: הנדון: או ש... או ש...

מכובדי,

משתתפי המצעד למען שחרור רוצחים ערבים דרשו אתמול [יום שני] בקול ענות חלושה מהנהגת חמאס לאפשר ביקורים של הצלב האדום אצל החייל החטוף, בצד דרישתם החד משמעית והנמרצת מנתניהו לשחרר רוצחים.

רבותי, זה לא הולך ככה. או ש... או ש... אם אתם דורשים לשחרר  אלף רוצחים בכל מקרה, למה שיסכימו לביקורים אצל גלעד?

אדרבא, הם נוכחים לדעת שהאכזריות משתלמת. ככל שהם מתאכזרים יותר, מתחזקת דרישתכם לשחרור רוצחים. תחליטו לצד מי אתם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יוסי גמזו

הַשִּיר עַל הָעָם הַכּוּרְדִּי שֶנֶּהֱרַג

"כּוּלנוּ, הה כּוּלָנוּ זאת ידענוּ. על כּן בִּקשוּ רבּים להִמלט, אבל אחרוּ."

(יצחק כּצנלסון: "השיר על העם היהוּדי שנהרג")

אַחַר שֶמָּסַךְ-הַשְּתִיקָה הַטּוּרְקִי כְּבָר דָּהָה עַל שְחִיטַת הָאַרְמֶנִים

וְרַק זִכְרוֹנָם שֶל קְטוּלֵי מוּסָה דָאג לֹא דָהָה בְּזִכְרוֹן נִינֵיהֶם,

אַחַר שֶקִּבְרוֹת יְוָנֵי פָמָגוּסְטָה, טְבוּחֵי הַטּוּרְקִים, נֶאֱטְמוּ כְּבָר

וְרַק זַעֲקַת יְתוֹמֵי אוֹתוֹ קֶטֶל כְּבָר לֹא תֵאָטֵם לְעוֹלָם,

אַחַר שֶשְּפִיכַת דַּם מִעוּט אַשּוּרִי בִּידֵי אַנְקָרָה שוּב מִזְדַּעֶקֶת

עַל אַף מַשְתִּיקוֹל הַצֶּנְזוּרָה שֶלָּהּ שֶאֵינֶנּוּ בּוֹרֵר בִּדְרָכָיו

שוֹבֵר אֶרְדּוּאָן אֶת שִׂיאֵי הַצְּבִיעוּת שֶחָשַׂף עַל הַ"מַּרְמָרָה" חֶבֶר

"רוֹדְפֵי הַשָּלוֹם" בְּסַכִּין וְגַרְזֶן וְתוֹבֵעַ מֶחְוַת הִתְנַצְּלוּת

אַךְ שוּם הִתְנַצְּלוּת לֹא שָמְעָה עַד הַיּוֹם יַלְדָּה כּוּרְדִּית קְטַנָּה, מְדַמֶּמֶת

שָם, בֵּין הָרֵי מִזְרָחָהּ שֶל אַרְצוֹ בָּהּ עוֹרְכִים קַלְגַּסָּיו רֶצַח-עַם.

"אִמָּא," קוֹרֵאת הַיַּלְדָּה שְנוּקַת בֶּכִי, "אוּלַי, אִם נִצְעַק כָּאן כֻּלָּנוּ

יַחַד, יִשְמַע הָעוֹלָם עוֹד לִפְנֵי שֶנִּצְנַח פֹּה גְוִיּוֹת עַל גְּוִיּוֹת."

אַךְ זֶה, הָעוֹלָם הַחָפְשִי, הָעוֹלָם הַנָּאוֹר, הַהוּמָאנִי שֶלָּנוּ

אָזְנָיו מָחְרָשוֹת מִתְּשוּאוֹת הַמּוֹנְדְּיָאל כִּי

יֵש סֵדֶר-

עֲדִיפֻיּוֹת.

"אִמָּא," קוֹרֵאת הַיַּלְדָּה תְשוּשַת כּוֹחַ, "אוּלַי, אִם נִבְעַר כָּאן כֻּלָּנוּ

יַחַד, בָּאֵש, יֵאָלֵץ הָעוֹלָם לְהַבִּיט בִּשְׂרֵפָה זוֹ, גְלוּיוֹת."

אַךְ זֶה, הָעוֹלָם הַחָפְשִי, הָעוֹלָם הַנָּאוֹר, הַהוּמָאנִי שֶלָּנוּ

עֵינָיו עֲסוּקוֹת בְּרוֹכְבֵי טוּר-דֶּה-פְרַאנְס, כִּי

יֵש סֵדֶר-

עֲדִיפֻיּוֹת.

"אִמָּא," קוֹרֵאת הַיַּלְדָּה כְּבוּיַת קוֹל, "אַל תָּמוּתִי לִי רַק, אַל תֵּלְכִי לִי,

אֵין לִי דָבָר מִלְּבַדֵּךְ בָּעוֹלָם." וְצוֹנַחַת גַּם הִיא, בִּירִיּוֹת.

אַךְ זֶה, הָעוֹלָם הַחָפְשִי, הָעוֹלָם הַנָּאוֹר, הַהוּמָאנִי שֶלָּנוּ

עָסוּק בְּגִנּוּי לוֹחֲמֵי הַשַּיֶּטֶת.

יֵש סֵדֶר-

עֲדִיפֻיּוֹת.

* * *

בן דרור ימיני

מקרתיזם אקדמי

החופש האקדמי, שכולל השמעת עמדות מבחילות, שמור רק לצד שמאל. ד"ר ירוחם לויט פוטר מכיוון שהביע עמדה. היכן שר החינוך?

פורסם באתר האינטרנט של מעריב, 6.7.10

שורה של מרצים בכירים באוניברסיטאות ישראליות מחרפים ומגדפים את ישראל. התרגלנו כבר חלקם גם דורשים את החרמת ישראל. גם לזה התרגלנו. כאשר מישהו מעז לומר עליהם מילת ביקורת, בין שזה שר החינוך גדעון סער או בין שזה הפרופסור אלן דרשוביץ, הם מייללים על הפגיעה בחופש האקדמי שלהם.

הדרך להתמודד איתם איננה בפיטורים. צריך לחשוף אותם ולהפריך את השקרים שלהם. נכון שיש משהו מוזר בכך שמועמדת לראשות חוג חשוב באוניברסיטה קוראת להחרמת האוניברסיטה. איך בדיוק היא מוכנה לקבל את התפקיד? האם היא תדרוש מעמיתיה בעולם לנתק קשרים עם החוג שבראשו היא עומדת? האם לא איבדנו את יצר הקיום שלה בעצם העובדה שאשת אקדמיה כזאת היא מועמדת מובילה לראשות חוג?

בשנים האחרונות עמד חופש הביטוי האקדמי במבחן. ככל שמדובר בצד שמאל, הוא תמיד נשמר. הכללים משתנים כאשר מדובר בעמדות אחרות. כך היה לפני שנים אחדות עם ד"ר דוד בוקעי, שבעקבות האשמת שווא מצד סטודנט נפתחה נגד המרצה חקירה, והוא אף נדרש לחתום על הצהרה שלא יאמר שוב את הדברים כדי לסגור את הפרשה.

בפעם השנייה זה קרה כאשר מרצים מאוניברסיטת תל אביב דרשו למנוע מפנינה שרביט-ברוך ללמד בחוג למשפטים, משום שהעניקה הכשר לפעולות מסוימות של צה"ל בעזה בהיותה בפרקליטות הצבאית.

המרצים שהיו חלק מיוזמת סתימת הפיות היו בודדים. אלא שאת התמיכה העיקרית הם קיבלו מעיתון "הארץ", שפרסם מאמר מערכת הקורא למנוע את העסקתה של שרביט-ברוך.

הפרשה השלישית התרחשה לאחרונה, כאשר ד"ר ירוחם לויט, מרצה מאוניברסיטת בן גוריון, הביע במסגרת דיון בכיתה את הדעה שהזהות המינית של ילדים עלולה להיות מושפעת מזוג הורים חד-מיני.

לא חשוב אם העמדה הזו נכונה. מה שחשוב הוא שזו עמדה שאינה מקובלת על משטרת המחשבות, שכבר פעלה נגד ד"ר בוקעי ונגד שרביט-ברוך. והנה, לאחר הליך משמעתי פוטר ד"ר לויט מהאוניברסיטה.

כך שהשאלה האמיתית היא: האם השתגענו? הרי האקדמיה הישראלית עמוסה במרצים בעלי דעות מבחילות. זכותם לומר את דברם, בשם חופש הביטוי האקדמי. זה הרי רק עניין של זמן שמרצים מסוימים יידרשו לפתוח את מסלול לימודי הנכבה. הם גם יזכו למימון מלא מקרנות שקשורות לאיראן או לסעודיה.

אבל זה בסדר. מותר להם. כך למשל, שישה מתוך 11 חברי הסגל הקבוע במחלקה לפוליטיקה ולממשל באוניברסיטת בן גוריון חתומים על מכתב תמיכה בסרבנים. בראש המחלקה עומד ד"ר ניב גורדון, שגם קורא להחרמת ישראל. אסור לגעת בהם, אפילו שיש משהו מעורר חלחלה בכך שרוב המרצים הקבועים מצויים שמאלה ממרצ. זה לא חופש אקדמי. זו שטיפת מוח אקדמית.

זה מעורר חשד שצריך להיות בעל עמדה מסוימת כדי לזכות לקידום. זה מעורר חשש שצריך להשמיע עמדות חריגות כדי לזכות בקידום. האקדמיה זקוקה לחשיבה ביקורתית. אבל בחוגים מסוימים נדמה שמדובר באינדוקטרינציה, תוך רמיסת החופש האקדמי. והנה, מכל המרצים החריגים, מכל שלל ההתבטאויות, מצאה אוניברסיטת בן גוריון קורבן אחד ויחיד. אדם שטען בכיתה משהו על ילדים להורים הומואים.

כך שהמפתח מצוי עכשיו אצל שר החינוך. הוא לא יכול לשתוק. מתוקף תפקידו הוא גם יו"ר המועצה להשכלה גבוהה. זה בתחום אחריותו. משום שאם הוא ישתוק, האקדמיה הישראלית תקבל אישור להפוך לחממה של שטיפת מוח. בשם החופש האקדמי תימשך החתירה האנטי-ישראלית.

בשם העצמאות האקדמית יפוטרו מרצים שחורגים מהקו. מרצים צעירים כבר התלוננו בפני הח"מ שאין להם סיכוי לקבל משרה משום שהם אינם חלק מהמקהלה. הפיטורים של ד"ר לויט מוכיחים שהמקרתיזם כבר כאן. הוא פועל בחסות "החופש האקדמי".

אהוד: במוזיאון נחום גוטמן לאמנות פועל כיום תהליך דומה של פלסטיניזציה רוויית שקרים היסטוריים – ושל החרמת מרצים בעלי דיעות שאינן תומכות בנרטיב הפלסטיני.

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום הרביעי

17.3.93. יום רביעי. קווינטה דה ריבאפריה. אני עורך צעדת בוקר במסלול הפנימי של האחוזה. לא רגיל לירק רב כל כך, טחב על גזעי העצים. שקט. אמנם, קצת משעמם. אבל כשאיזכר בטיול ודאי ייראה יפה כפליים.

8.30. ארוחת-בוקר. חבריו הלטינו-אמריקאים של ארתורו פלייר, מבואנוס איירס, מספרים לי שהוא יהודי, זאת בהקשר שהוא רואה עצמו כארגנטינאי ולא כיהודי. אני משוחח איתו. מתברר שאימו נולדה בפולניה, בעיירה ליד לודז', העיר שבה נולדה אימי. מספר לו כי לאימה של יהודית יש אחות ומשפחה בבואנוס-איירס. זה הבחור התוסס, המגיב בשאלות אחר כל מרצה. מזוקן. לא-גבוה. מזכיר במקצת את יואל בן-נון או את פופיק ארנון, לפני שחזר בתשובה.

אנחנו נישארים אחרונים ליד השולחן. בשיחת פנים-אל-פנים ארתורו מרשה לעצמו להעיר לי שאיני נוהג בחוכמה בכך שאני מדגיש בכל התייחסויותיי את הנקודה היהודית, משום שזה עלול להיראות פטרוני, התנשאותי או חד- צדדי באוזני שאר המשתתפים, ומשתמע מדבריו כאילו רק גורלם של היהודים חשוב לי.

אכן, הוא עצמו אינו מעלה שום נקודה יהודית בדיונים. הרוב אינו יודע כלל שהוא יהודי, וכניראה שנוח לארתורו בכך. אני שומע את דבריו וחושב לעצמי כיצד להגיב עליהם. איני רוצה להיתפס מיד להכללות, שכך עמדתו של "יהודי גלותי", ולשלוף תשובה תוקפנית או מתגוננת. אם הוא חושב כך, עלי להרהר בנושא. אולי באמת אני חד-צדדי מדי? כלומר, נורמאלי, דואג לבני-עמי כפי שכל נציג אחר דואג לבני-עמו שלו? אולי איני משלם את מס הבירבור על זכויות האדם, כל הפראזיולוגיה הנבובה הזו.

9.30. מדבר מקס מאמאסה מדרום-אפריקה. הרבה עובדות, אך אין תמונה כללית. הרצאה משעממת. באנגלית. מהכתב. בינתיים אני משלים קטעים ביומן על יום אתמול, והבוקר. לדברי מקס, בדרום-אפריקה 20% לבנים, זו השיכבה המשכילה. בקרב השחורים – 40% אנאלפאביתים. השחורים אינם רוצים לזכות בבתיהם המרווחים של הלבנים, בעלי מיספר הילדים המועט, אלא הם רוצים תוכניות בנייה חדשה לשחורים.

לאחר הרצאתו, שאלות רגילות של צביעות. מצב הצעירים. סדר עדיפיות, וכדומה. מוטב שאני לא אשאל את הדרום-אפריקאי. אני מבחין בדבריו נימה לא סימפטאית: הוא מקווה שתהיה חלוקה הוגנת של הקרקעות. הוא אינו בעד גירוש הלבנים, מדוע? – כי ללבנים שבארצו אין לאן לחזור.

11.30. הפסקת קפה. כד מיץ. ביסקטוויטים, קפה ותה. אני ניגש למקס ושואל אותו מה הם הדברים שהיה רוצה לספר לקהל ישראלי, אם אכתוב על הכנס. הוא מדגיש את הבחירות שתיערכנה על-ידי המועצה המכינה, המשותפת ללבנים ולשחורים, בתוך 18 חודשים עד 5 שנים, מועצה שגם תעבד את החוקה. הוא אופטימיסט. גם הימין הלבן וגם הקיצונים השחורים קיבלו עליהם דרך זו, לדבריו.

אני אומר לו, בגלוי, מה לא אהבתי בדבריו: האם ללבנים בדרום-אפריקה יש זכות להישאר רק משום שאין להם לאן לחזור? ואילו היה להם, לא הייתם מכירים בזכותם? אני לא מקבל דרך הנמקה כזו, משום שכך גישתם של חלק ניכר מהערבים כלפי זכות היהודים לחיות בישראל.

הוא מבטיח לי שלא התכוון בשום אופן לכפור בזכות הלבנים לחיות בדרום-אפריקה, וכי לא זו המסקנה שעלי להסיק מהתבטאותו.

בהפסקה אני קופץ למשרד, לסדר את האישור על הטיסה חזרה. הם מבקשים את הכרטיס, ועתידים להחזיקו אצלם, כאילו חוששים שיברחו להם.

בחוזרי אני מחפש שירותים, ומגלה שמאולם המבוא יש גרם-מדרגות למטה. היתה לי הרגשה שלא ייתכן שלטירה כזו לא יהיה מרתף. ואכן, למטה נמצאת קומת מרתף שלימה, ובה השירותים וחדרים נוספים, וממנה פתח גדול, אולי חדיש, החוצה. הכל בנוי מבפנים בצורה מודרנית, אבל כשאני משתין יש לי הרגשה מוזרה שגיליתי את החלל שבו עמדו בשעתם מכשירי האינקוויזיציה.

11.30. פיוס ניאמורה מקניה: נגד ג'ומו קניאטה לא היתה ביקורת. הוא היה מכובד על הכל. הוא מת ב-1978.

בקניה, באפריקה, יש מסורת לא לתקוף את האב, את הנשיא, למרות שיש דימוקראטיה מלאה. אבל ממשיכיו של קניאטה אינם כמוהו, ולכן מוכרחים לבקר אותם. למשל, אין אפשרות לעזוב את המפלגה מבלי לאבד את מקומך בפארלאמנט. לכן הנבחרים נעשים רובוטים. אומרי-כן ללא הבחנה.

בבחירות, התור להצבעה נחלק לפי שמות הנבחרים, ואז הבוחרים חוששים לעמוד בתור המצביע על כך שלא תצביע עבור המועמד, שכופים אותך להצביע עבורו.

ב1990- חל בקניה Second liberation בהשפעת ההתפחויות במזרח-אירופה. לא רוצים עוד בשיטת מפלגה אחת. ב1992- החוק הוחזר לשיטה רב-מפלגתית.

יש שלושה עיתונים יומיים. שניים ממומנים על ידי חברות ענק. לאו דווקא מו"לים אלא בעסקי מכוניות וכדומה.

פיוס יסד שבועון שתומך באופוזיציה. כאשר ביקר שבועונו את הנשיא מוי, תפוצתו עלתה. עיתונאים אינם יכולים לפעול באופן חופשי. אי אפשר לשאול שר על ענייני שחיתות ואלימות. השר יכול לקרוא מיד למשטרה ולאסור את העיתונאי שהעיז לשאול אותו. לכן לא שואלים, ומפרסמים סיפורים חד-צדדיים.

ב-1991 אספה המשטרה את כל גליונות שבועונו "Society" מהדוכנים. גם מוכרי העיתונים סירבו להחזיק אותם בדוכניהם, בגלל לחץ המשטרה. פיוס נתן להם גליונות חינם, לפצותם.

בינואר 1992 שלחו משטרה שהחרימה את כל 30,000 העותקים. לקחו אותם ביום ראשון. העיתון מופיע בימי שני. לקחו לא בצו משפטי. החוקה אינה מרשה איסור-מראש, אלא רק תפיסה ותביעת-דיבה לאחר ההפצה.

פיוס התקשה למצוא בית דפוס. לבסוף מצא דפוס, והדפיסו שוב, רק 10,000 עותקים. לכן נאלץ להעלות את מחיר הגליון, וכך רק העשירים יכלו לקנותו.

לבסוף נאסר פיוס עצמו, ברצותו לקבל דרכון כדי לבקר בזאיר. אסרו את כל חברי-המערכת של שבועונו, לקחו אותם לתחנות-משטרה שונות ומרוחקות, זרקו אותם על רצפות ביטון, ללא אפשרות להתרחץ. חמישה ימים. הם הועברו למרחק 500 ק"מ מניירובי. הכוונה היתה שיהא עליהם להוציא הרבה כסף כדי להמשיך לפעול.

הם חזרו לניירובי והמשיכו להדפיס את השבועון. ביוני 1992 פוצצו להם את משרד המערכת, והם עברו למשרד חדש. עתה הורידו את התפוצה ל-6,000 גליונות. הוא פנה לעזרת תורמים מבחוץ. גופים בינלאומיים, כניראה. אך אלה טענו שהוא מו"ל פרטי, והם אינם עוזרים למפעלים פרטיים, שנוסדו על מנת לעשות ריווח. היה עליו למכור את ביתו, שקנה מעבודתו הקודמת באחד העיתונים הגדולים. מכר גם בית שני, ועתה הוא תקוע עם שלישי. הבעייה של מו"ל פרטי כמוהו היא שעליו להקריב את עצמו, ואת צורכי משפחתו. לדעתו על התורמים לשנות את גישתם. גם תמיכה בעיתון פרטי לוחם היא תמיכה בדימוקראטיה.

ההרצאה שלו שונה מכל השאר. זהו סיפור אנושי פשוט ומרתק. מוגש בהתלהבות. לא מתבייש לדבר על עצמו. הגם שאנגלית היא שפת השבועון שהוא עורך, הוא יושב עם מילון עב-כרס, מנסח בכתב כל שאלה שהוא שואל. אינו חדל ללמוד כל הזמן.

אני שואל אותו מדוע אמר שהוא מוותר על פרסומת של נותני-חסות. מתברר שלא הובן. לא מרצונו הוא מוותר, אלא כל גוף כלכלי שנותן פרסומת לשבועונו נתקל בקשיים, כגון בשיחרור סחורות ממכס, וכך הוטל למעשה חרם מודעות עליו.

14.30. אחר-הצהריים אנחנו יוצאים באוטובוס-תיירים לטיול המתוכנן לליסבון. נוסעים דרך סינטרה ((Sintra, קאשקאיש ((Cascais, כפר דייגים שהפך לעיירת נופש מפורסמת. אחר-כך לאורך החוף, מערבה; רואה לראשונה בטיול זה את האוקייאנוס האטלנטי, המתמזג בשפכו הרחב של הנהר טאחו או טאגוס, שעל גדתו הצפונית שוכנת ליסבון. חם ואני מנמנם.

מגיעים לליסבון. תחנה ראשונה – Mosteiro dos Jeronimos, מנזר ז'רונימוס, אחד הבניינים היפים בפורטוגל, שנבנה בתחילת המאה ה16- על- ידי המלך מנואל הראשון, שקבור בו. הוא בנוי בסגנון הנקרא "מנואלי", על שם המלך, שאופייני לפורטוגל בלבד ופוגשים בו במקומות רבים; משלב שימוש במוטיבים ימיים בתור קישוטי-בנייה: עוגנים, קונכיות, חבלים ושאר אבזרים, עשויים אבן.

אני קונה פילם בחנות המנזר. נכנסים לכנסיה של המנזר. זו מרשימה ביופייה ובגודלה. (סליל שני. תמונות 0-X). בכניסה משמאל – קברו של ואסקו דה גאמה, ששרידיו הובאו מהודו לפני שנים רבות. אני מצלם אותו. לא כל יום אתה ניצב ליד שרידי אישיות מפורסמת כמוהו. (תמונה 00). ארון האבן של מנואל הראשון ניצב על פילים עשויים שיש שחור. (תמונה 1). מדריכה מקומית, שמלווה אותנו כל הדרך, מסבירה באנגלית ובספרדית. בחורה כהת-פנים ולא יפה, עורה מלא חטטים, אבל מאוד לבבית. עוד צילומים בכנסיה (תמונות 3-2).

נכנסים לחצר המנזר, רחבה ומרובעת, יפה להפליא. מלאה אור בשעה זו של אחר-הצהריים. שמיים כחולים. במרכז גן סימטרי לא-גדול, וסביב-סביב שתי קומות בנויות אבן, עמודים, מרפסות, פיתוחי-אבן מקסימים, שחוזרים בהם המוטיבים הימיים, שמקבלים משמעות נוצרית: עוגן שהוא גם צלב. (תמונות 6-4). בחדרים פנימה יש תצוגה מרהיבה של ספרים עתיקים, מצויירים ביד. יוסרי, פיליס ואני הולכים לאיבוד במסדרונות ולא מוצאים את הקבוצה.

לבסוף מתברר שכולם מחכים לנו באוטובוס ואנחנו נוסעים למגדל בלם, על הים. (Torre de Belem. מצודה קטנה ויפה, שנבנתה להגנת העיר בראשית המאה ה-16 בסיגנון "מנואלי". ברחבה לפני המצודה, המטוס הפורטוגלי הראשון שחצה את האוקיאנוס לברזיל (תמונה 8).

ארתורו מצליח לסדר, בספרדית, שירשו לנו לעלות לדקות אחדות אל גג המצודה, ללא תשלום. מדבר ספרדית תוססת ופעלתנית.

אני מצלם את המצודה והמגדל של בלם. (תמונות 10-9). איננו נכנסים לשום מוזיאון אלא נוסעים באוטובוס לאורך הנהר, עוברים ליד הגשר הגדול, "ה25- באפריל" שהוא הגשר השני בגודלו באירופה, לאחר הגשר המקשר בין אירופה לאסיה, מעל לבוספורוס. אורכו יותר משלושה קילומטר, מזה שניים מעל פני המים. גובהו מדהים. הוא מיועד לכלי-רכב בלבד, וכאשר יש רוח חזקה, נאסרת התנועה עליו כי הוא מתנודד. (תמונה 11). מעבר לגשר, בצידו השני של הנהר, נשקף פסל גבוה של ישו, חיקוי לפסל המפורסם שמעל ריו דה ז'אנרו.

עוברים על פני ארמון הנשיא, על פני הכיכר המרכזית של העיר התחתית Praca do Comercio. (תמונות 13-12). ימינה לנו הנמל, ומעגן ספינות-המעבורת, אליהן זורם נהר-אדם החוזר בשעה זו מעבודתו בעיר וחוצה את הנהר דרומה.

האוטובוס מעלה אותנו עד סמוך למבצר ז'ורז' הקדוש שבמרומי העיר, ((Castello de S . Jorge, בדרך אליו נשקף מראה יפה כלפי העיר והנהר למטה, שכמו פרושים על כף היד. (תמונה 14). זהו המיבנה העתיק ביותר בליסבון, וככל הניראה העיר התפתחה סביב למבצר. הוא ניבנה עוד לפני בוא הרומאים, ושימש מקום מושבם של השליטים בדורות הקדומים. רובו ככולו נהרס ברעידת האדמה הגדולה ב-1755, ומה שעומד על תילו הוא בעיקר תוצאה של שיחזור. מצטלם בכניסה למנזר, (תמונה 15). המדריכה מראה לנו למטה בעיר מיבנה הרוס של כנסיה, זכר לאותו רעש. בגינת המבצר מסתובבים טווסים ותרנגולי-הודו.

אני שואל את המדריכה אם יש גם בית-כנסת עתיק בעיר והיא אומרת שהוא רק מסוף המאה שעברה. עלי לדעת שבמשך כמה מאות שנים לא גרו יהודים בפורטוגל. אנחנו משוחחים מעט על האנוסים, ועל העיירה בלמונטה, שבה חזרה קהילה ליהדות. יש עימי מאמר שהתפרסם ב"מעריב" ב-5.3.93, "יוצאים מהמרתף" מאת שפרה הורן, שמתארת את ביקורה בקהילת האנוסים בבלמונטה. אצטרך לבוא לשם כך פעם נוספת לפורטוגל. קשה להאמין שפורטוגזים שקטים וצנועים אלה הם צאצאי אותם אינקוויזיטורים שרדפו את האנוסים. אולי רבים כאן הם דווקא צאצאי האנוסים?

אני מצלם את העיר מהמבצר. (תמונות 17-16). ביציאה קונה מפות של פורטוגל ושל ליסבון. חנויות המזכרות די עלובות. אפילו איכות הגלויות. אנחנו יורדים ונוסעים באוטובוס, דרך הכיכר המרכזית של העיר, שדרת העצמאות, ועוד רחובות ראשיים, עד למרכז הקניות החדיש בכיכר רוזיו ((Rossio, שעליו כניראה גאוות הפורטוגזים.

אני רוכש שתי קלטות Fado של עמליה רודריגז, ואחת של נונו דה קאמארה פרירה, שעליהן המליץ דה קאמארה. הזמן קצר. פחות משעה. מצטער שקניתי אדידאס בלוד כי כאן יש שפע של נעלי ריבוק. מחפש לבן נעלי דיסק. יש רק פומה ב-128 דולר, שניראות עלובות למדי. אולי אמצא בפראנקפורט. לזכור לקנות גם שעון סווטש ליהודית. שואל ולא מוצא את העוגיות שברשימה. לא מוצא חנות לדברי טבק כדי לקנות כיס-עור לטבק למקטרת. גם לא מוצא מוקסינים יפים. לא מוצא אפילו תיון. נכנס לסופרמארקט, לא מי-יודע-מה. גם כאן התפוזים ניראים נורא, הירקות והפירות לא כמו בארץ. לבסוף קונה רק כמה קופסאות של סרדינים ופרי-ים.

חוזר לנקודת האיסוף. שיחה עם ארתורו הארגנטינאי. הוא ניחש שקניתי מזון. "זו תכונה יהודית," הוא אומר בצחוק. "יהודים תמיד מודאגים שמא לא יהיה להם אוכל."

אני עונה שגם בו גיליתי היום תכונה "יהודית" טיפוסית – החוצפה והכישרון שבהתמקחות עם השומרים במצודת בלם, שירשו לנו לעלות למעלה ללא תשלום.

מחשיך. נוסעים חזרה באוטובוס, חולפים על פני גן מונסנטו הענק, שבו עובר אקוואדוקט גבוה שמספק עד היום מים לליסבון. מכאן לאורך כביש החוף, למסעדת "פרגולה" ((Pergula Estrada Marginal הנמצאת באואריאס ((Oeiras. המסעדה צופה לים. כבר חושך. האוכל די בינוני. הבשר – חצי סטיק חצי צלי, קשה. רק היין משובח, ובשפע.

מצטרף פרופיסור אנגלי מאוקספורד, גראהם לוק, שבא רק היום. הוא יושב לשמאלי. מולי יושב מריו מגוואטאמאלה, שביקר בישראל והוא חביב אלי במיוחד. לצידו, מול גראהם, יושב פרופ' דה קאמארה הפורטוגזי. אנחנו שותים הרבה יין ומתלוצצים ללא הרף. אני מתאר את החופים הנודיסטים במיקונוס, כיצד צללתי ערום במשקפיים ומולי באה בחורה ערומה לגמרי, מוקפת ענן של דגיגים. מפתח תיאוריה על תפקיד הפורנוגראפיה במעבר לחופש ולדימוקראטיה. דה קאמארה וגראהם צוחקים עד דמעות. ניראה לי שאינם רגילים לדיבור חופשי כזה. דה קאמארה מציע כנס על ציצים. אני גם מספר לדה קאמארה שאשתי הזהירה אותי שבכנסים צריך לחזור על מילים יפות אך לא לומר שום דבר ממשי, מה שאיני מקיים. הוא ניראה קצת מבוהל, ומתעניין איך אפשר לנהוג כך בקונגרסים רפואיים.

גראהם ניראה כמו וודי אלן, מצחיק מאוד וציני. הוא מספר בדיחות על כנסים מדעיים ועל אנשי אקדמיה כמוהו, שנוסעים מכנס לכנס עד שהנסיעות הללו הופכות לעיסוקם העיקרי.

כטוב ליבו ביין מגלה לי דה קאמארה כיצד הגעתי לכנס. תחילה היתה מוזמנת גברת ממזרח-ירושלים, (את שמה ראיתי בחוזר הראשון, שנשלח אלי על-ידי אולריך ואקר מקרן פרידריך נאומן בירושלים), ואולם היא לא יכלה לבוא, או אולי החליטה כך לאחר שהתברר שעומדים על כך שמישראל יהיה גם נציג ישראלי. המליצו בפני ואקר על מזכיר סיעת שינוי בכנסת, בחור כבן 25, אך כשהגיעו בפקס תולדות-חייו, לא ניראה מתאים. אז פנו כאן אלי. וכאשר הגיעו בפקס דפי המכון לתרגום ספרות עברית, על ספריי ועלי, אותם שלחתי לוואקר, לבקשתו, במקום תולדות-חיים, מיד החליט דה קאמארה שאני מתאים.

חוזרים באוטובוס לקווינטה דה ריבאפריה. אני יושב מאחור, ובספסל לידי, זיאד. בנסיעה התרכך קצת ואפילו הציע לי מסטיק. אני תורם לו ביטוי ערבי מפתח-תקוה: "בשוף א-נאר מן תיז מרתו!" – כלומר, מי שתלוי באשתו עד שרואה את אור העולם רק מבעד לחור שבעכוזה. זיאד לא שמע מימיו אמירה זו, אבל יש לו משהו דומה. על מישהו שפשט את הרגל אומרים בערבית שמהתחת שלו אפשר לראות את פריס! – כל כך ריק.

עוברים שוב את סינטרה, שכניראה לא אזכה לראותה. אמנם, ממבט חטוף לא ניראה המקום מי-יודע-מה.

בדרך לחדר עוברים במידרכה ובה שלוש מדרגות חשוכות. כשאני יוצא לאירוע שממנו אחזור בערב, אני מניח בתיק פנס-כיס קטן וחזק. זיאד צועד איתי יחד, הוא גר בחדר לידי. אנחנו מגיעים לקרבת המדרגות החשוכות, ואני שולף את פנס-הכיס ומאיר לזיאד את דרכו.

 "Oh, you, the Israelis"...

הוא אומר בשמץ של הפתעה והשתאות.

"Yes, we are well equipped. Who knows what can happen?"

 "You have a gun! I am sure, you have a gun. Tell me the truth!"

"זיאד," אני עונה לו. "מה איתך? אין לי. אני מבטיח לך. איך היו נותנים לי לטוס עם נשק?"

 "לא. לא. אני בטוח שיש לך! אתה מסתיר."

אני מתרחץ ויושב להעלות נקודות אחדות של סיכום-ביניים, לכנס. כותב בעברית, בבלוק היפה שבתיק הכנס. הן תשמשנה אותי לעבודת סיכום, אם יהא צורך, וכן לכתיבת רשימה ורשמים, בשובי לארץ.

אני מכין גם הקדשה היתולית על הנוסח האנגלי של "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", לדה קאמארה: "תודה על ההשתתפות בכנס המעבר לדימוקראטיה. מקווה להתראות בכנס הבא: "הפורנוגראפיה בשירות החופש והדימוקראטיה".

* * *

נורית יובל: אל תחמיצו את הראיון עם עדינה בר-אל!

מי שפספס את הראיון עם עדינה בר-אל בתכנית של ורדה נצר "אדם ומקום" ברשת א' ביום ג', 6.7.10 – החמיץ חווייה מרתקת! הראיון נערך בנושא המחקר שלה, ספרות הילדים ביידיש ובפולנית לפני מלחה"ע השנייה, ספרות שהיתה עשירה ומגוונת לאין שיעור וגם היום ניתן ללמוד ממנה על מגמות שונות שמתאימות גם לנו. אפשר לחזור ולשמוע את התוכנית במשך שבוע מיום השידור, באינטרנט, האתר של קול ישראל, רשת א' .

http://www.iba.org.il/media/?recorded=130&starting=adam

* * *

ד"ר גיא בכור

מה קורה בעזה? למה כל כך שקט שם?

עד היום הפלסטינים והמצרים הם שחילקו לנו את הקלפים, וקבעו לנו את אפשרויות הבחירה: מדינה פלסטינית, דו-לאומית, כל אזרחיה, כאשר המשחק כולו היה בתוך התחום והאחריות הישראליים.

זוכרים כיצד עזה היתה בוערת, אך דממה היתה שורה על הגבול המצרי של עזה? איך הם היו משקיפים בנחת על המהומה שבה היינו שרויים עד צוואר?

ביומיים האחרונים נוקטת ישראל באסטרטגיה גאונית, אין מילה אחרת להגדיר את מה שקורה כאן, שגורמת בפעם הראשונה מאז 1967 לצדדים הערביים לשחק בקלפים שאנחנו מחלקים. זוכרים את מאמר המצודה? ובכן היא נופלת, ולא אל השטח שלנו.

יותר מעשר שנים נהגתי לומר בהרצאות שלי, ואלפים רבים שמעו זאת, שהמצרים נהנים לראות אותנו מתבוססים בדמנו ברצועת עזה, בעוד הם מפצחים גרעינים במרפסת ממול, בצפייה נעימה בנו. ציר פילדלפי, שלכאורה בא להגן עלינו, הגן קודם כל עליהם, ובודד אותם מעזה ומצרותיה. אנחנו עשינו להם את השירות הגדול ביותר: בודדנו אותם מהפלסטינים ומהתרסתם.

היום בו חיילים ישראלים קיבלו פקודה לזחול על ברכיהם ולחפש בגישוש בחול חלקי גופות של חבריהם, לאורך ציר פילדלפי, היה נקודת השפל החשוכה ביותר בתולדות צה"ל, והמצרים גיחכו מן העבר השני, בחיוך של בוז. צה"ל הגדול – נגזזו מחלפותיו, בשל טיפשות של מפקדים.

גם הפלסטינים חילקו לנו תמיד את הקלפים, בעזה, ביו"ש, בטרמינולוגיה ("אנתיפאדה", "נכבה", "רגיעה") ואנחנו שיחקנו את המשחק שבו הם רצו: נלחמנו, הרגנו, הצטלמנו רע, התבוססנו, פתחנו מנהרות, סגרנו מנהרות, כל כך הרבה שנים של משחק בקלפים שחילקו אחרים.

לא עוד.

ביומיים האחרונים השלטונות המצריים בהלם מוחלט, והחמאס במבוכה עצומה, לא רק כי שניהם יודעים מה הולך לקרות, אלא משום שהם קיבלו קלפים ישראליים. הם משחקים לראשונה בקלפים "ציוניים", כפי שחמאס נהנה כל כך אוהב לקרוא לזה; ואין להם מה לעשות.

זוכרים כיצד רצו אצלנו רבים להיכנס לעזה במבצע יבשתי גדול?

וכיצד האתר שלנו הזהיר מן המלכודת?

אם כך היה קורה, היינו מתחברים לעזה מחדש, וכל המהומה היתה חוזרת אלינו ומתרחשת אצלנו.

לעומת זאת עכשיו, כל האחריות לעזה נפלה בבת אחת על מובארק. לראשונה מאז 1967 מצרים נשאבה לתוך עזה, וחמור מכך: עזה נשאבה למצרים.

נגמרו השנים שחסכנו למצרים את עזה, היא עכשיו שלהם. מובארק מבין שהוא הסתמך יותר מדי על ישראל שתסגור לנצח את עזה, ולכן הפקיר את פילדלפי, מתוך כוונה לאפשר לפונדמנטליסטים שלו להוציא קיטור. לפתע מתברר לו כי עזה חודרת אל קהיר, והיא עלולה לחולל מפץ בפוליטיקה הפנימית שלו. חברי פרלמנט מצריים בדרכם לעזה, והמבט של המפלגות בקאהיר עולה צפונה. עזה הפכה לכלי במשחק הפוליטי הפנים-מצרי!

חמאס חגג יומיים את פתיחת המעברים למצרים, עד שקלט שהניצחון הוא נצחון פירוס: פה כבר לא יהיו בג"ץ, אירגוני "זכויות האדם" של ישראל, וערביי ישראל שיעזרו לו. כאן מחכה לו כבר המידבר הצחיח של הפוליטיקה ומערכות הביטחון הערביות. הוא פתאום קלט שבכך הוא מנתק את עזה מן המשוואה הישראלית, ומעבר אותה אל המשוואה המצרית! (לו ידעו בחמאס אידיש אולי היו צועקים: גוואלד!)

מי שהבין זאת מיד היו אירגונים פלסטיניים כמו עדאלה ומנהיגות ערביי ישראל, שרואים בעיניים כלות כיצד עזה הולכת וחומקת מידיהם ומתחברת למערכת מצרית, שאין להם שום קשר אליה. זו הסיבה שנזעקו לבג"ץ כבר ביום ראשון, לחבר מחדש את ישראל למשוואה, ולהציל את העניין הפלסטיני שחלק ממנו פשוט הולך להיעלם. גם אבו מאזן קיבל קלפים ציוניים, שכן הוא מושתק מלעזור לחמאס. עזה נראית היום כמי שאין לה עוד שום קשר עם יו"ש.

מה המדיניות הישראלית הרצויה ברגעים האלה?

כדי לשמור על ההישג ההיסטורי – נטרול עזה מן המשוואה הישראלית, אסור לישראל להתערב בשום צורה ואופן במתרחש, שכן זהו כבר עניין ערבי-ערבי, והעולם כבר רואה זאת ככזה. חובה להחזיק מעמד עוד כמה שבועות, עד שהעניין יושלם. כל עוד היה מדובר במשהו מרוחק, מצרים לא התערבה. אך עכשיו זו כבר הפוליטיקה העיקרית שלה, והיא תמשיך ותישאב פנימה. לא להתערב!

לבטח אתם זוכרים מה אמרה גברת בֶנֶט המתוחה והמשעשעת לבנותיה, בשעה שמר בינגלי הסתגר עם בֲתה ג'יין, כדי לבקש את ידה? "עוד חמש דקות יעשו את הטריק, אל תפריעו להם," וכך היה (ג'יין אוסטן, "גאווה ודעה קדומה", יצירה נפלאה, בפרקי הסיום).

פשוט לא להתערב במה שאינו נוגע אלינו עוד, כאשר רצוי להודיע שלאור חיבורה של עזה למצרים, וחוסר הרלבנטיות לישראל, יופסק בעזה השימוש בשקל כהליך חוקי. אם אין ברירה, אז להודות למצרים על שהיא נוטלת על כתפיה את האחריות לאחותה הפלסטינית. זה הרגע להחזיק מעמד עוד קצת, ובכך יושלם תהליך ההתנתקות של רצועת עזה להרבה מאוד שנים. המצרים, שהבינו את מה שאנו הבנו מזמן, ילחצו, אולי גם יעוררו מהומה. זה לא יעזור להם. "עוד חמש דקות יעשו את הטריק."

האם נצליח לעמוד בכך?

לאור דחיפות העניין, אבקש מכל קורא לשלוח את המאמר הזה לפחות לחבר אחד שלו. אתם יודעים הרי איך עושים את זה. ביכולתכם לאפשר לאתר שלנו להשפיע. תודה.

אהוד:  כל הנאמר כאן, בהיגיון ישראלי-מערבי צרוף, תלוי במצבו הבריאותי של הנשיא מובאראכ בן ה-83, המבקר בפריס לסידרה חדשה של טיפולים רפואיים. על פי הבעת פניו בתצלומו בחדשות "הארץ" מאתמול, עם הנשיא סרקוזי, הוא נראה, למרבה הצער – כאדם הנמצא בסוף דרכו.

* * *

חגיגה לאוהבי המכניקה... מוזיאון הטרקטורים בעין ורד – סרט של גבי לוקר. מומלץ!

http://www.youtube.com/watch?v=GmkRWAvwh9w    

* * *

להוסיף את עינוייו של צבי אהרונסון בידי הטורקים

אהוד

כבן דודה של מלי טויב [אהרנסון], שאני מקווה מצטרפת לדעתי, יש מקום להזכיר בין "מטופלי" הטורקים גם את סבנו צבי, ש"זכה" לאף יותר מכלי העינויים שתיארת, כמו מכות בראש. כל אלו הביאו  לערעור בריאותו ולאחר שנות סבל רבות, לפטירתו בשנת 1929.

לפיכך אודה לך אם יזדמן לך להעלות שוב את זכרם של שרה ואפרים פישל אהרונסון [הוריהם של אהרון ושרה] להוסיף גם את שמו.

תודה,

צבי אהרנסון

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאור מאמריו האחרונים בעיתון הפרו פלסטיני "הארץ" [7.6 בעמוד הראשון למעלה, "להסיר את המצור מעלינו" – וגם שיומיים אחרי עצירת המשט כינה בעיתון את השתלטות חיילי צה"ל עליו בשם "פשע!"] – יש סיכוי שדוד גרוסמן יקדים את עמוס עוז בסיכוייו להיות המועמד הישראלי לפרס נובל הבא; אבל מה שהוא לא יודע הוא ששום סופר עברי לא יזכה בפרס נובל, כי גם כשהסופר משתין מגבוה על המדינה – עדיין הוא נתפס בעולם כחלק בלתי נפרד מאותה מדינה מצורעת ופושעת, וזאת לא מעט בגלל מה שכותבים ואומרים עליה אנשים חשובים כמוהו בעיתון "הארץ" ובמקומות אחרים, גם בחוץ-לארץ מעתירת הפרסים!

* מי מממן את צעדת ההמונים נגד ממשלת ישראל ובעד העלאת מחיר שיחרורו של גלעד שליט, וזאת לשמחת המנוולים של החמאס? רק אל תגידו לנו שגם לכאן מגיעה ידה הארוכה והנדיבה של "הקרן לישראל חדשה" המממנת פעילויות אנטי-ישראליות!

* איך אפשר להתייחס ברצינות לעיתון כמו "הארץ", המתיימר לקבוע את סדר היום והחשיבה של העילית הפוליטית והאינטלקטואלית בישראל, אם מאמר המערכת שלו מאתמול תומך ברצינות בדבריו האוויליים של הסופר-הדמגוג דוד גרוסמן משלשום, הסבור שבעיית נעם שליט והמזרח התיכון תיפתר אם ישראל רק תסיר מעל עצמה את ה"מצור" ותכיר ב"חמאס" [השואף להשמידה]! איך עיתון רציני-כביכול יכול להיות צירוף כזה של כותבים אידיוטים, אידיוטים מוסריים ותומכי פלסטין? מי כותב שם את מאמרי המערכת, גדעון לוי? עקיבא אלדר? עמירה הס? תארו לעצמכם שהעיתונים החשובים בלונדון, בימי מלחמת העולם השנייה, היו מאשימים את צ'רצ'יל באי-עשיית שלום עם היטלר – ותומכים ברודולף הס!

* אין שום צורך להגדיל במאות מיליוני שקלים את תקציבי משרד הפנים לשיפור יסודי של שירותי הכבאות המיושנים בישראל. חשוב יותר להגדיל את התקציב לבניית מקוואות ובתי-כנסת ולתמיכה באברכים בעלי משפחות גדולות הלומדים בישיבות ואשר חלק לא מבוטל מהם בטלנים, בורים ועמי-ארצות! תפילותיהם תגנה עלינו מפני השריפות גם באמצעות קמעות, כישופים והשבעות!

* במסגרת הסכם השלום הסעודי, שמעוגנת בו זכות השיבה, קיים גם סעיף לפיו לא תקבל ישראל מיליארדי דולרים מהמדינות עיראק, מצרים, סוריה, לבנון ותימן – פיצוי על הרכוש העצום שהותירו אחריהם אזרחיהן היהודים, שנאלצו לוותר על רכושם ורכוש קהילותיהם בעלותם לישראל.

* אנחנו בעד זיכוי מלא או חנינה לחנן גולדבלט. הבחורות שעלו על יצועו ושכבו איתו במסגרת "הכנות לתפקיד דרמטי" – לא נאנסו אלא היו קרייריסטיות צעירות שהיו מוכנות להפקיר את גופן כדי להתקדם, ואם היה ממציא להן תפקידים, הן לא היו טופלות עליו מעשי אונס. מרבית השחקניות בהוליווד עברו בשנותיהן הראשונות "מעשי אונס" שכאלה, כי לפעמים לשבת היטב על זין של מפיק או במאי זה כמו לזכות בפיס. ומי שמתלוננת, עלולה להוציא על עצמה שם רע. אחר כך, בביוגראפיות השערורייתיות שלהן, הן נהנות להיזכר בזיונים ולספר אפילו יותר ממה שבאמת קרה.

* לפי כמות החומר המעולה, המעניין, ושרובו בלעדי, הזורם אלינו – יכולנו להוציא אפילו שלושה גיליונות בשבוע, ואנחנו מבקשים מהכותבים הנאמנים להתאזר בסבלנות עד שנצליח לפרסם הכול! – שהרי אין בכוונתנו וביכולתנו להיות עיתון יומי או דו-יומי!

* מי שמכיר את תולדות הצילום ושפע הגלויות בארץ-ישראל במאות ה-19 וה-20 רק יצחק למראה התערוכה השקרית-למחצה ובעלת איכות הצילום הבינונית וחסרת הייחוד שאצרה ד"ר רונה סלע לצלם הערבי-נוצרי [לא פלסטיני!] חליל רא'אד במוזיאון גוטמן. הסילופים שלה בכיתובים לתמונות – עושים רושם על מבקרים תמימים, שאינם יודעים את המגמתיות והזיוף שבהכללותיה ובקביעותיה ההיסטוריות, שהן כמובן פרו פלסטיניות עוד בטרם ידעו ערביי ארץ-ישראל שהם "פלסטינים"! כנראה שלא לחינם זרקו אותה ב-2008 ממשרתה כאוצרת במוזיאון העירוני בחיפה, על רקע מגמה פרו פלסטינית דומה. [פרטים בגוגול]. אך במוזיאון גוטמן מצאה לה מקלט וגם מו"ל לספר שמן, יקר ומיותר.

* * *

אובמה מלקק לאיסלאם. תזכורת על רקע ההתפתחויות הצפויות במצרים לאחר מובאראכ האב

http://www.youtube.com/watch_popup?v=tCAffMSWSzY#t=28

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,026 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,221 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל