גיליון מס' 560

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, א' באב תש"ע, 12 ביולי 2010

עם צרופת העבד המאושר הנושק את כפות רגלי גבירתו, צרופת מכתבו של בן גוריון לאהרון לירון, וההזמנה לערב מחווה, הערב! – לסופרות מירה מאיר ועדנה קרמר בבית אריאלה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַרְבַּע שָנִים לְמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן הַשְּנִיָּה.

 אלי מייזליש: מה באמת יהיה כאן? יהיה גז.

פוצ'ו: מסיפורי כפר יונה, מעשה בבית חרושת לצינורות.

יצחק שויגר: לילה לבן באופרה הישראלית.

אהרון לירון: בתש"ח התנדבתי לרדת לרובע היהודי הנצור בירושלים העתיקה.

מתי דוד: רשמי ביקור בפולין – יוני 2010.

יואל נץ: ויסלָבה שימבּוֹרסקה.

 ויסלבה שימבורסקה: יום הולדת.

ישראל הר: מכתב לוויסלבה שימברוסקה, וזיכרונות מאוסטרולנקע.

אלישע פורת: כמה מילים בשולי מכתבו של ליטמן מור.

ד"ר אברהם וולפנזון: המזרח התיכון בעיניים עות'מניות.

רות ירדני כץ: השיפודיה של השר בן-אליעזר.

מ. ד-ן: בימי המיתון, אמצע שנות השישים למאה שעברה, כינה רהמ"ש לוי אשכול את עיתון "הארץ" מעל בימת הכנסת "מרעיל בארות."

זאב גלילי: כן: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם".

י"ז: על רחיצת בוהנה של אישה יפה.

אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993.

היום החמישי. [מתוך היומן. המשך יבוא].

אל תחמיצו את הביצוע הנפלא של האופרה "איל טרובטורה" בפילהרמונית,

שווה לרוץ לרכוש כרטיסים!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסי גמזו

אַרְבַּע שָנִים לְמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן הַשְּנִיָּה

דַוְקָא הַיּוֹם, קְצָת לְאַחַר תְּחִלַּת שָבוּעַ

בּוֹ הַשָּרָב נִדְמֶה אוֹיְבֵנוּ הָרָאשִי,          

בִּמְלֹאת אַרְבַּע שָנִים לַזֵּכֶר הַטָּבוּעַ

בְּלֵב כֻּלָּנוּ, מוּחָשִי וּמַמָּשִי,

זֶה, שֶמִּלְחֶמֶת לְבָנוֹן שְנִיָּה הִסְעִירָה

בּוֹ אֶת חַיֵּינוּ מִמְּטוּלָה עַד אֵילַת

וּשְאֵלוֹת נוֹקְבוֹת בָּעָם הַזֶּה הֵעִירָה

שֶעַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹד אֵין מֵהֶן מִפְלָט –

דַוְקָא הַיּוֹם, בֵּין הַקִּטְרוּג וְהַמַּכְאוֹב

שָב פְּסַק חוֹקְרָיו שֶל שְׂדֵה-הַקְּרָב כְּקוֹל מֵאוֹב.

וְזֶה מַחְזִיר אוֹתָנוּ בֵּין עָשָן וָנֶפֶץ

לִשְׂדוֹת מָרוּן-אָ-רָאס, בִּינְת גְ'בֵּיל וּמַארְג' עַיוּן

וְלֹא פָּחוֹת מִזֶּה גַם אֶל חֶשְבּוֹן-הַנֶּפֶש

שֶלֹּא מֻצּוּ בּוֹ הָעִיּוּן וְהַדִּיּוּן.

הָעָם הַזֶּה שֶלֹּא שוֹכֵחַ אַף לְרֶגַע

אֵיךְ נִרְדְּמָה אֶצְלוֹ הָרֶגֶל עַל הַקְּלָאץ'

וְאֵיךְ יָמָ"חִים נִפְגְּעוּ אֶצְלוֹ מִנֶּגַע

תַרְבּוּת הַסְּמוֹךְ וְהֶחָפִיף וְהַפַּרְטָאץ', –

הָעָם הַזֶּה שֶלֹּא שוֹכֵחַ כִּי כָּל חַי בּוֹ

חַיָּב בְּעֶצֶם אֶת חַיָּיו לְנַעַר מֵת

מִן הַנּוֹפְלִים שֶלֹּא חָסְרָה גְבוּרָה בְּלִי דַּי בּוֹ

אַךְ עַד מְאֹד חָסְרָה לוֹ מַנְהִיגוּת-אֱמֶת.

הָעָם הַזֶּה זוֹכֵר בְּבֶכִי חַם כָּל לֶקַח

וְחָש בְּהֶגְיוֹנוֹ הַקַּר, קַב וְנָקִי,    

שֶאֵין כָּל טַעַם לַעֲמֹד בּוֹ עַל הַמֶּקַח

אַךְ יֵש יוֹתֵר מִטַּעַם לְהַזְכִּיר לוֹ כִּי

שוּם הֶדוֹנִיזְם שֶל שַאֲנַנּוּת אוֹטִיסְטִית

אָסוּר לוֹ, אַף לְהֶרֶף-עַיִן, שֶיִּשְכַּח

כִּי חִיזְבַּאלְלַּה צוֹבֵר יוֹם-יוֹם אַמְלָ"ח בָּלִיסְטִי

וּמַשָּטִים צְפוּיִים – אַךְ לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ

שוּם וַעֲדָה שֶל חֲקִירָה פְּקוּחַת-עֵינַיִם

שֶל וִינוֹגְרָאד אוֹ אֲחֵרִים –  מִשּוּם שְׂדֵה-קְרָב

עוֹד לֹא הֶחְזִירָה לְשוּם אֵם וָאָב עֲדַיִן

אֶת בְּנָם שֶלֹּא חָזַר הַבַּיְתָה עַל רַגְלָיו

כִּי אִם נִשָּׂא שָם, כְּשֶלִּבּוֹ פּוֹסֵק מֵהֹלֶם,   

בַּאֲלֻנְקָה אֶל הַמַּסּוֹק הַמִּתְרוֹמֵם

וְאַחֲרָיו אֶל בּוֹר פָּעוּר כְּפִיו שֶל מֹלֶךְ

בְּלֵב חֶלְקָה צְבָאִית בְּבֵית-עָלְמִין דּוֹמֵם.

אַךְ שוּם תְּרוּעָה שֶל נִצָּחוֹן צְבָאִי מַכְרִיעַ

וְשוּם אוּפוֹרְיָה הַמַּשְלָה אֻמָּה לַחְלֹם

כִּי רַק בְּכוֹחַ אֶל בִּטְחוֹן-אֱמֶת תַּגִּיעַ

אֵינָן תַּחְלִיף לָאֵין-תַּחְלִיף שְשְּמוֹ שָלוֹם.

* * *

הטיפשות התהומית שהתגלתה בפגישתם של אובמה ונתניהו בשבוע שעבר היא בכך שהם הצליחו, בעזרת רגש העליונות ושגעון הגדלות הישראלי המשותף לימין ולשמאל בישראל, לשכנע את עצמם כי המפתח לשלום במזרח התיכון מצוי בידי ישראל – בעוד שהאמת היא שלא משנה מה שישראל תעשה, תספח את הגדה או תיטוש אותה – שלום עם אויבינו לא יהיה – והסכנות מצידם רק מתעצמות והולכות ואין לנו לסמוך אלא על כוחנו הצבאי כדי למזעֵר את סכנת הטבח משמיים שעלול להיערך בערינו ובאזרחינו בסיבוב הבא!

* * *

אלי מייזליש

מה באמת יהיה כאן? יהיה גז

אין כמו הישראלים שהנושא "מה יהיה?" מרתק ומפחיד אותם.

אין בשום מקום אחר בעולם; לא בעולם התרבותי-מערבי או בעולם הדמיוני-מזרחי שהבן-אדם אץ מיד בבוקר אל הדלת לראות את הכותרת בעיתון; האם המדינה עדיין קיימת?

הנושא הוא הכי בוער. יותר מלוקש המשכורת, ממצב האוברדרפט או שהילד קיבל רק 60 בחשבון. כי באמת בכל בוקר יש יותר מ-200 נושאים שמטרידים את הבן-אדם, אבל לא כה מפחיד כמו "נו? ומה יהיה?" כי הרי ע"פ תחזיות השמאל מלפני שנה-וחצי, או-טו-טו תוך דקה וחצי אובמה יפסיק לשלוח חלקי חילוף ל-F15 [איתן הבר ב'ידיות'] ואז "כל חיל האוויר משותק", ועוד כהנה וכהנה 'נבואות זעם' ילדותיות. כי מאותו יום שאובמה נבחר ניבאו כל רואי השחורות, בעיקר מהשמאל, כי החרם על ישראל יתפוס גם במערב, אמריקה לא תטיל יותר וטו באו"ם [בעדנו], סנקציות ומה לא. בכל שידור בליל שבת אם בערוץ ה-1 וה-2, המילה "מצורעת" יצאה מפיות של פרשנים יותר מכל מילה אחרת.

ואתה קם בבוקר, ואתה לא מנוי על אף עיתון, ורוצה רק לטייל על המדרכה עם מקל דק [לגרש כלבים] לשאוף אוויר של בוקר ולראות את הנוף, וראה זה פלא: לא רק פלא, אלף ניסים בכל שנייה ושנייה: מכוניות פרטיות למאות ואלפים עם סמל החברה על הכנף האחורית, האחרונה שזה עתה עברה היה לה סמל  IBMולשנייה פז ולשלישית 'חברת חשמל' והרביעית סתם עו"ד במרצדס אפורה; ולכולם משרדים ממוזגים בעזריאלי או ב'תאומים', וגם משאית מלאה חומרי בניין ושיירות שיירות מכל הסוגים, מאפיות, קוקה קולה, טנקרים של בנזין, והמון המון סתם וואנים אצים לעבודה, לטיול, לנתב"ג, ולחזור הביתה. אל הווילה, אל הדירה ליד החוף בראשל"צ, אל רחוב ההסתדרות בחולון ואל שכונת גולדה בכרמל. יוצאים מהרכב, פוגשים כלב או ילד או אישה או את השער והפרחים או את הזמזם של האינטרקום. פלא. ממש פלא איך המדינה קיימת. נכנסים הביתה, מחליפים לטרניג קל או לקצר לוגמים קר מהמקרר, ומתחילים בקדנציה השנייה של סדר היום: "היית אצל הרופא?" "זה מהמזגנים הגיע?" "שושנה התקשרה בעניין מוצ"ש?" ולבסוף "קיבלתי היום צ'ופר... מה? עוד רגע, תני לנוח." ובצד השני של המדינה, מגיע משה הביתה, "מכרתי היום מאתיים שישים מנות [פאלאפל], היה משחק כדור סל." ועוד אחד, וגם הרווק בדירת הרווקים, יוצא הערב? אהה. יש לך עוד בליינד-דייט?  ונו? וההיא שסיימה למלצר או לכתוב את התיזה או הרופא שצינתר היום והציל חיי אדם. כולם נפגשים בסופו של יום ב"ארומה" או "קפה-קפה", או בטיילת או בסרט או בצימר או בלובי של הבניין אסיפת דיירים על כמה לשלם לזיפות על הגג, אבל! ממש אבל! אף אחד לא רואה מדינה מצורעת, ולא פקחים של האו"ם בודקים את הכור בדימונה, ואפילו לא יודעים מה סוג הרובה היום של לוחם בסיירת או סתם ב'גולני'. זוכרים את הצ'כי, את ה-FN? את האמריקאי M16. תשכחו. היום רובים שלנו, קצרים ויותר קצרים ועם טלסקופים וראיית לילה וראיית מחבלים או כלבים – רואים הכול אפילו בלילה שחור.

והנה, באותו ערב שרקמתי את הסיפור הזה, אומרת לי אשתי: "דיברתי עם שוש, קבענו בשבת בבוקר 'קפה נטו' באחת-עשרה, ארוחת בוקר ו... זה כבר יהיה צהריים, רווח נקי; ארוחה אחת במקום שתיים, בסדר?" "בסדר," אני מאשר.

שוש היא בסדר, אבל בעלה, ירחם השם, יוסף, מהנדס, אפילו מהטכניון. ומה הצרה איתו? שמאלני. שמאלני? האימא של השמאלנים ועד שהמלצר מגיע הוא כבר מבשר לי: "אלי, המדינה הזו לא תחזיק מעמד שנה... שנה – אני אומר לך." והרי את זה הוא אמר לי מיד אחרי מבצע סיני. "אם בן גוריון יוצא מסיני המדינה הולכת פייפן," ככה אמר כשהיינו עוד בני 25 במילואים בסיני. והוא סטודנט. ואחרי ששת הימים אמר לי: "אם לא נעשה עכשיו שלום ונחזיר להם את השטחים, יגיע האו"ם ויזרוק אותנו. חברון? מה זה חברון, סתם ערבים זקנים מסריחים, מי צריך אותם? לא מספיק לי עם המשולש? היית פעם במשולש?" ואחרי יום כיפור אמר לי: "אם אחי [בשיקגו] מבטיח לי ג'וב [בפורד, אחיו מהנדס שם] אני נוסע." ואני הרי יודע כי כמה שאחיו חוסך וחוסך ומנסה לקנות בית [וילה בפרבר של עשירים] הוא לא מצליח וגר בדירה שכורה וכשהוא מגיע פעם בחמש שנים לביקור העיניים שלו יוצאות; "מה זה הבנייה החדשה הזו?"  כי יוסף גר בווילה ובמוסך שתי מכוניות. ובכל בוקר קם ויוצא לחצר ומתפלא שעדיין לא הגיעו פקחי האו"ם. והשכן שואל: "יוסף, מה אתה מחפש בכל בוקר? אתה מסתכל כמו מחכה למישהו? מי זה? אהה... פקחי האו"ם?" 

והוא לא נרגע. פותח את הרדיו של 7 בבוקר עם אריה גולן. שיט. מה זה אין פקחים? הרדיו ממשיך: "שדה הגז מול חיפה אינו בערך של 25 מיליארד כפי שחשבו תחילה – הוא בן חמישים מיליארד."

* * *

פוצ'ו: מסיפורי כפר יונה

מעשה בבית חרושת לצינורות

וזה מה שסיפר לי האדון חיימוביץ מכפר יונה, כשהיה צלול ובמצב רוח טוב:

...אז אם אתה מבקש לשמוע על בית החרושת לצינורות שהיה כאן, תשאל אותי. אני זוכר כל דבר שהיה בכפר מאז שבאתי.

באתי לכאן עם אשתי מצ'כיה עוד ב-1934 וירדנו מהאונייה בחיפה. היינו שם יומיים, קיבלנו זריקה ושתי לירות ונסענו לכפר יונה דרך עפולה, ג'נין וטול כרם. היו כאן צריפים של קיבוץ שעזב, וכמה בתים. נכנסנו לגור אצל תחיה דינר. לא, לא בבית – בלול. זה היה אחרי שהם מכרו את כל התרנגולות ולא היה להם כסף לקנות אפרוחים. דינר היה אז המזכיר של כפר יונה. כשהיה צריך לנסוע לפגישות חשובות, היה בא אליי לבקש את המכנסיים שהבאתי מחוץ לארץ. בעד זה לא לקח ממני הרבה כסף כשכר דירה, רק 60 גרוש לחודש. האחים פלוטניק, שגרו ברפת של ברגר, שילמו 75 גרוש וגם היו צריכים להחזיק שם בחורף את שני החמורים שלו.

לברגר היה המקרר הראשון של הכפר. כל האחרים שמו את הקרח בפיילה וכיסו בשק. אשתו של ברגר היתה מבשלת אוכל לפועלים הרווקים, שגרו באוהלים אצל וולף בחצר. עד שלא התחילה לעבוד בתור טבחית, לא ידעה כלל לבשל. היתה רצה לאשתו של בומצוויג, שהיתה להם מסעדה, לשאול מתי להוריד את תפוחי האדמה מהאש.

לבומצוויג היה הרדיו הראשון של הכפר. בערב היה מדליק אותו, שידבר בקול רם ויבואו אליו למסעדה. האנשים באמת באו, אבל נשארו לשמוע בחוץ, דרך החלון, כדי שלא יצטרכו להזמין כוס תה.

הפרה הראשונה הייתה של פולאק. בהתחלה קנה עז בטול כרם, אבל אחרי כמה ימים התברר שזה תיש, ואז קנה פרה. כשהוא היה חולב אותה, היו צריכים לקשור לה את הרגליים, כי היא היתה אוהבת להפוך את הדלי בסוף החליבה. למי שהיה תינוק בבית היה בא עם כוס ועומד בתור לקבל חלב.

ואם אני כבר מדבר על חלב וחליבה, אז פעם ראו את בראזני רץ אחרי מונוסוביץ הזקן ומרביץ לו מכות רצח, מפני שהסתכל איך אשתו מניקה את צביקה הקטן, זה שנהיה אחר כך ראש עיריית רמת גן. בראזני הגיע אלינו מיסוד המעלה. מוריס פישר, הבן של יונה פישר שהקים את הכפר יחד עם שלמה גוטהילף, התחתן עם בחורה מיסוד המעלה, ושם שמע על בראזני הגיבור והביא אותו הנה לשמור על הכפר.

חוץ משמירה בחוץ, היתה גם שמירה בבית של גלברט, כי אצלם היה הטלפון הראשון של הכפר. כל לילה היה מישהו בתורנות כדי לקבל הודעות. פעם המורה לוין, איש מסור ואחראי מאוד, היה בתורנות, ומרוב מתח הרגיש שהוא מוכרח לחרבן (אהוד, זה סיפור בשבילך). לא ידע מה לעשות, כי בית הכיסא היה בפחון קטן בקצה החצר, ופחד שלא ישמע משם את הצלצול. בסוף יצא מהבית ועשה בחצר על יד דלת הכניסה, ובדיוק אז בא ברגר להחליף אותו. לוין התבייש וזז להסתתר מאחורי שיח אקליפה שיש לו עלים גדולים כאלה. ברגר נבהל מאוד, כי חשב שזה אולי כלב או גנב וצעק: "מי שם!"

לוין התבייש להגיד שזה הוא ואז ברגר כיוון אליו את הרובה וצעק: "אתה אומר מי שם או שאני יורה."

דוניה, אשתו של גלברט, שמעה את הצעקות, רצה החוצה עם הפיז'מה וראתה בדיוק איך שלוין מתרומם מאחורי השיח ומחזיק את המכנסים שלו. היא הבינה תכף מה הוא עשה וצעקה לו: "אל תקטוף את העלים, אני מביאה לך עיתון."

לוין המסכן כל כך התבייש ואמר: "זה בסדר, בסדר, אני אנקה הכול."

אחר כך הוא באמת ניקה. מורה מסור מאוד...

אז מה ביקשת לדעת? אם היה בכפר יונה בית חרושת לצינורות?  בטח שהיה. חביבי, אני אמנם בן 74, אבל זיכרון טוב עוד יש לי. היה כאן בית חרושת שעשה צינורות וקראו לו... איך קראו לו? בדיוק עכשיו שכחתי. דווקא כשצריך אז אני תמיד שוכח..."

אהוד, הנה עוד סיפור על כפר יונה לבקשת יהודה סגל. בשביל מה הוא צריך בכלל את הסיפורים האלה? בשעתו כתבתי להם חג יובל וצריך להיות לי עוד חומר, שאני רק צריך למצוא אותו. בקשר לשאלתך החשובה על יחסי המין של סימה עם בעלה, אז הם בהחלט התקיימו, אבל רק כאשר אהובה הסודי, שאהב להציץ, היה מבקש ממנה שתעשה את זה למענו. איך יכולת לשכוח דבר כל כך רציני?

ד"ש למשפחה,

פוצ'ו

* * *

יצחק שויגר

לילה לבן באופרה הישראלית

מה שלומֵך? את נראית כמו סמרטוט סחוט.

ממש תודה את אחלה של חברה.

נו ומה עשית בלילה שאת נראית כמו השכנה שלי אחרי שבעלה לא נותן לה לישון בבית ומגרש אותה והיא נשארת לבכות כל הלילה על יד הדלת!

טוב. אותי לא גירשו. אני בעצמי הסתובבתי כל הלילה בחוץ. אתמול היה לילה לבן בתל אביב לא שמעת?

נו אז. בטח שמעתי. לבן, זה לא מסניפים לבן. לבן זה שלא שהולכים לישון וכל הלילה יש מופעים. אירועים מסעדות, שמחות. אני הייתי למשל  ברוטשילד היה מגניב ראינו מיליון אנשים, קצת גלריות, מסעדה "חצי מחיר" והופה  הביתה לישון.

טוב גם אני הייתי בלילה לבן אבל יותר תרבותי.

מה יכול להיות יותר תרבותי ממה שאני עשיתי אני ממש לא מבינה?

אני הייתי במשכן האומנויות. ערב שלם במתחם הזה. היה מאורגן עשר והיו המון אנשים.

מסתבר שהישראלים אוהבים תרבות.

כן. לא תאמיני. הייתי בבית אריאלה היה מפוצץ. הייתי במוזיאון בחצר על יד הבניין החדש. היתה שם להקה ששרה וניגנה מוזיקה שחורה. היה מפוצץ. הכול מלא באנשים צעירים. אבל ברחבת המוזיאון היה כבר קהל אחר. שם היו יותר זקנים. שם  שרו שירי ארץ ישראל את יודעת נעמי שמר ועוד כמה כאלו. הזמרים היו של האופרה. הקהל ישב והקשיב בנימוס לא כמו במוזיאון. הקהל קצת עייף. לא שרו עם הזמרים כאילו השירים לא מדברים אליו. לא כמו במופע הקודם ששרו ומחאו כפים בקצב עם הזמרים.

כן ככה זה. תאמיני לי חולדאי עשר. תל אביב נעשית יותר ויותר עיר בינלאומית.

כן זה מה אמרו לי ש"לילה לבן" זה מהשם "עיר לבנה" וזה מה שאונסקו הכריזו על תל אביב עיר שמשמרת את הבאוהאוס זה איך שבנו את הבנינים הישנים של תל אביב.

כן אבל בסוף יקחו לנו את זה. כי כל שני וחמישי הורסים פה איזה בית ובונים מגדל בבל. תראי מה עשו בנווה צדק הייתה מקום קטן. במקום לשמר את המקום  אז נתנו לבנות שם את המגדל הגדול הזה לא חאראם.

את לא מבינה. המגדל קודם כל הוא מחוץ לנווה צדק. הוא על יד. הוא ברחוב יפו תל אביב. הוא כמו הגיבנת של נווה צדק. נניח שאת נמצאת בצפון העיר ואיזה תייר שואל אותך איפה זה נווה צדק. מה תגידי לו. אז את אומרת אתה רואה את המגדל האיום הזה? אז זה קצת לפני. זה כמו סימן. חכם החולדאי הזה  לא ככה?

וואלה, לא חשבתי על זה ככה. אז תגידי אם כולה היית במשכן האומנויות, למה לא ישנת כל הלילה? היית צריכה להית גג, בשתים במיטה.

הייתי. אבל לא ישנתי כל הלילה. היית צריכה לחשוב.

עם הראש הקטן שלך הרי אין לך בכלל תקן? לא בזבזת את הלילה? ועל מה חשבת?

אמרתי לך, שהייתי במשכן האומנויות. אבל לא נתת לי לפתוח את הפה. כי רציתי להגיד לך שהתחלתי את הערב במשכן היתה שם מיסה קריאולה. זה היה קונצרט של מוסיקה ליטורגית והביאו לשם זמר אופרה בשם יותם ושתי מקהלות של רשות השידור ונגנים על כלים דרום אמריקאיים. והיה אחלה קונצרט. הכול כחול לבן. הזמרים, המקום, המנצחת. הם ניגנו ושרו בספרדית מאוד יפה. עם קצב. והם הרימו את הקהל שדרש הדרן והם נתנו ונתנו כמה הדרנים, עד שהם התעייפו. היה אחלה. ואני נעשיתי עצובה.

זה דבר שאני לא מבינה. מה יש להיות עצוב אם זה כל כך מוצלח? מה אתה אוהבת רק שדופקים לך את הצורה ואת משלמת ולא מקבלת תמורה?

לא אני בדיוק חשבתי על אשכול.

אשכול ענבים?

לא אשכול. שהיה ראש הממשלה שלנו פעם בזמן שמפא"י היתה בשלטון.

בר מינן אללה יסטור. מה עובר עליך? למה נזכרת בו.

קראתי שהוא אמר פעם כששאלו אותו, מתי נהיה מדינה נורמלית. אז הוא אמר. אוה זה פשוט. כשנהיה כמו כל הגויים.

זה מה שהוא אמר? אז מה זה שייך? אפילו אם זה נכון?

טוב אני לא ממש מצטטת כי אני לא שמעתי את זה. אבל הוא אמר ככה. זה מה שאמרו אז. כשיהיו לנו גנבים ורוצחים יהודים ושיכורים יהודים ואנסים ופרופסורים וכך הלאה. את מבינה כשיהיה לנו מהכול אז נהיה מדינה נורמלית.

נו ברוך השם הוא צדק. באמת יש לנו אנסים לתפארת. אפילו הנשיא שלנו דחף את השמוקל שלו למזכירה שלו. מה יכול להיות יותר נורמלי מזה? והוא אפילו נתן לה בשביל זה הוצאות אש"ל  וקידום על חשבון המדינה. מה רע. אני נכנסת למיטה עם בעלי כבר הרבה שנים ובקושי מקבלת רבע ממה שהיא קיבלה בשביל איזה קוויקי. ועוד יש לה תלונות! אבל מה זה שייך למיסה קריאולה. מה חשבת על קצב בזמן הנגינה וזה הרטיב לך קצת למטה?

 את ממש חולה. מה נכנס לך קצב לראש אני בכלל חשבתי על דברים אחרים.

נו?

 כשקניתי את התוכנייה נתנו גם את המילים של השירים. את יודעת שמיסה קריאולה זה השירים של הנוצרים בחג המולד. ושם כתוב ואני מצטטת יותר טוב תראי שתקראי לבד בשיר קרדו ותשימי לב למילים: אני מאמין באל אחד... בנו יחידו של האלוהים... יצא מרחם הבתולה... ונצלב למעננו על ידי פונטיוס פילטוס... ונה ונקבר הוא קם לתחייה ביום השלישי... והוא עלה השמימה... והוא עתיד  לשוב... ואני מצפה לתחיית המתים.... ולחיי העולם הבא אמן.

נו קראתי אז מה?

את לא מבינה את גודל המעמד. אשכול צדק. בתוך שישים שנה נעשינו ככל הגויים. לא יאומן שישים ושתיים שנה לאחר הקמת המדינה.

הלו  הלו, על איזה כדורים את  הבוקר?

את לא מבינה כלום. יושבים יהודים. טוב לא ממש יהודים, ישראלים ממוצא יהודי ושרים שירי הלל לישו באולם הקונצרטים שלהם. הכול כחול לבן. מופע כזה יכול להיות בגרמניה יכול להיות באיטליה באנגליה בכל המדינות. שרים בספרדית  בשפת המקור. הקהל מריע ואומר אפילו "אמן" לתפילה הנוצרית. יושבים ישראלים ממוצא יהודי ושרים את הסיפור של הגויים על ישו והצליבה שלו מקבלים את העובדה שהוא המשיח שיבוא ומחכים לבואו.  ועוד אומרים אמן בסוף.

לא ידעתי שגם אצל הגויים אומרים אמן בסוף התפילה חשבתי שזה רק אצלנו.

לא לא. אומרים גם אצלם אמן. הם גנבו מאיתנו גם את ה"אמן" וגם את האמונה באל אחד. ועוד כמה דברים. הם שרים שפונטיוס פילטוס הרומי הרג את ישו, אבל אלפיים שנה מאשימים אותנו ועוד מי יודע כמה יהודים הם רצחו בשל הבלוף הזה. מצד אחד שרים על פונטיוס פילטוס ומצד שני אנחנו אוכלים אותה. אז למה לא שרפו את האיטלקים למה, הם בכל זאת הרוצחים האמיתיים לפי השירים שלהם?

אז בגלל זה לא ישנת? בגלל פונטיוס פילטוס?

לא. את לא מבינה. לא יכולתי להתרגל למחשבה שנעשינו כמו כל הגויים. את מבינה. הישראלים נעשו  אזרחים של מדינה רגילה. כמו שאשכול אמר. יושבים ישראלים חילונים  שהם כולם ממוצא יהודי  ושרים בהתלהבות על אחרית הימים של ישו. יש לנו ברוך השם גם את מי לשנוא. כמו שבכל צרה שהיתה באירופה אז האשמו את היהודים, אז אצלנו זה כבר אותו דבר. שונאים את החרדים בדיוק אותו דבר. כל הישראלים החילונים הם למעשה אנטישמים פשוטים. הם מתעבים את היהודים עם הזקנים והפיאות שלהם והתלבושת המוזרה הזאת. הם מתעבים את הדת את הרבנים את החוכמות של היהודים את הניצול של השלטון את התרמית את הנצלנות והעמדת הפנים של חרדים כלפי השלטון של המדינה. מה זה שונה מאירופה? לא אותו דבר?

את ממש מגזימה.

לא ממש לא. אם את רוצה לתקן כלי כסף למשל פמוטים איפה תתקני?

לא יודעת בחיים לא השתמשתי בזה.

טוב אני כן. אז איפה חיפשתי מתקן לפמוטים  רק אצל "היהודים של בני ברק" את מבינה יש להם כבר גטו. שמה הכול צפוף. הכול מלוכלך. הכול בזול העיקר כשר. שם אפשר לקנות דולרים בחנות של שמיכות הכול כמו בגטו. שם אפשר לקנות קוגל וצ'ולנט גם באוגוסט. את מבינה פה בחום של גיהינום אוכלים שם אוכל של פולנים שגרים באפס מעלות.

ככה זה שם ואחר כך מתפלאים שחצי מהאוניברסיטאות שלנו מחזיקות פרופסורים אנטישמיים ישראלים ממוצא יהודי שמסבירים לכולם שהערבים הפלסטינים צודקים. את מבינה. הפוסט ציוניים ככה קוראים להם היום. הם מהאו"ם הם נולדו כאן במקרה הם שרים על ישו ושונאים את הדתיים. מצידם הדמוקרטיה היא חזון הכול.

 איך הם אומרים:  ONE MAN ONE VOTE למי זה אכפת שהרוב יהיה ערבי. את מי זה מעניין. שידאגו היהודים שהם במיעוט ויהיו עוד יותר במיעוט, בתוך עוד עשרים שנה. ואת אלה גם כן זה לא מענין. הם מחכים למשיח יהודי, לא זה ששרו עליו אתמול בלילה. כאילו שהעולם הדפוק הזה צריך לחכות לשני משיחים. רובם חושבים שאסור היה להקים מדינה. שצריך לקחת עוד אלף שנה עד שאלוהים ירד מהשמיים ויתן הוראה בכתב או יוציא אות מהשמיים. ממש לא מספיק להם שעברו כבר אלפיים שנה מאז שגירשו את היהודים מארץ ישראל. ובגלל שאיזה רב אמר שצריך לחכות ולא לעלות בחומה לפני איזה תשע מאות שנה אז הם מחכים ומתנגדים למדינה. את מבינה. אלפיים שנה עברו מאז גירשו את היהודים מארץ ישראל והם עוד מאמינים בשטויות ומחכים למשיח.

ומי זה הרבנים שלהם אפשר לחשוב. גדולי הדור הם קוראים להם. עוד אחד כמו הרב עובדיה יוסף שאמר שאישה היא כמו חמור ושאסור לחטט באף בשבת. שיותר חשוב להם לשמור על עצמות ישנות בנות אלפים שלא יזיזו אותם מהקבר על פני הצלת אנשים חיים. מהיכן הביאו את כל עבודת האלילים הזאת. ארבעים שנה אחרי שבני האדם הנחיתו חללית על הירח אלה עוד מתפללים ללבנה. והכול במצוות אדמו"רים זקנים שלובשים בגדי פריצים פולניים עם כובעים עשויים מפרוות שועל בחום אוגוסט שלא שמעתי מהם דבר חוכמה אחד. וששולטים בחסידיהם כמו דיקטטורים פגניים. ומה תגידי על הרבנים שאמרו שלילדות הספרדיות אסור ללמוד עם האשכנזיות.

אז עומדים פה חבורת ישראלים חילונית ושרים שירי הלל לישו פה בתל אביב שלנו עיר החטאים של היהודים החדשים. עיר לבנה שהיא ככל הגויים בלי רגשי נחיתות לא בתרבות ולא בהשכלה וגם לא ביופי. וזה עושה לי טוב. עיר הבירה של היהדות החילונית. אנחנו ככל הגויים. בלי אמונות טפלות בלי רבנים מעיקים שיורדים לחיים שלך ומחטטים לך בחיי הפרט והכלל מבלי שאיש בחר בהם. שמודיעים לך שיש להם קו ישיר מאלוהים והוא מינה אותם עלינו לשתות לנו את הדם ולקחת לנו את הכסף.

נו אז מה רע.

זה העניין. את יוצאת מהחלום ואת במציאות. אני חושבת על המסביב ושואלת את עצמי,  את מבינה, אז בשביל אלו הילדים שלי צריכים להילחם ולסכן את החיים. מה אני אלתרמן שכתב את מגש הכסף שעליו הוקמה מדינת היהודים. לא אכפת לי לשיר אלתרמן. אבל אני לא רוצה שהילדים שלנו, הפרטיים, שלי ושלך יהיו המגש. כבר היו פה מספיק מגשים. אז אולי צריך לשיר הללויה לישו ולהפסיק עם כל החרפונה הזאת. את מבינה מה קרה לי.  אתמול בלילה נדפק לי המוח. לקחתי כדור ועוד כדור ושום דבר לא עזר. ישו רקד לי כל הלילה במוח על הצלב עם יותם כהן הטנור הנפלא והיהודים החילוניים והכול היה מוקף בצעירים שרקדו במוזיאון כולם נראים כמו גויים רגילים בכל העולם. רוקדים למנגינות של כושים אפריקאיים שותים בירה משתכרים כמו כל הצעירים בעולם הגלובלי.

ורק אני הפסיכית חושבת מה יהיה, שאני לא רוצה להיות עוד פעם מגש הכסף.       

וואלה היה לך לילה לבן. מה זה לבן. הלבניה של הלבן.  לכי לישון אולי זה יעבור לך.

* * *

אהרון לירון

בתש"ח התנדבתי לרדת לרובע היהודי הנצור בירושלים העתיקה

בתש"ח התנדבתי לרדת לרובע היהודי הנצור בירושלים העתיקה כחבר המשלחת החינוכית וכחבר ה"הגנה", עם פרוץ הקרבות, לאחר עזיבת הבריטים, עברתי לעמדות. הקרב ברובע היהודי היה הארוך ביותר במלחמת העצמאות ונמשך חמש עשרה יממות. שבוע ימים לחמנו נגד לוחמים ערבים בלתי סדירים ואחרי פריצת שער ציון ונטישתו על ידי הפלמ"ח – לחמנו נגד הצבא הסדיר העבר-ירדני שנקרא "הלגיון הערבי". בליל פריצת שער ציון נטשו הערבים את עמדותיהם למשך ארבע וחצי שעות ואלפים נמלטו מהעיר מזרחה, אך דוד שאלתיאל נמנע מלשלוח כוח שיחזיק ברובע הארמני כדי לקיים פרוזדור אל הרובע היהודי, אסר על מחלקה של האצ"ל בפיקודו של יהודה לפידות להיכנס לעיר העתיקה, והפקיר אותנו. למחרת בבוקר שלח את חיים הרצוג לקונסול הבלגי, להודיע באמצעותו לאויב שאין לו כוונה להמשיך את ההתקפה בעיר העתיקה.

בגוש "בית אל", שאורכו כמה עשרות מטרים, לחמנו נגד חיילי הלגיון תשע יממות כמו בסטלינגרד, מחדר לחדר ומבית לבית, עד שכולו חרב. כיום זהו שטח רחבת "החורבה". לא נותר לנו שטח שאפשר לסגת אליו, ובאחריותנו היו קרוב ל-1700 תושבים, שחלקם התגוררו בקו החזית, ורובם מצאו מקלט בארבע בתי הכנסת הספרדיים ובבית רוטשילד בשכונת "בתי מחסה". מתוך 218 לוחמים נפצעו 141 ונהרגו 33. ארבעים וחמישה מכלי הנשק שלנו היו אקדחים. נשקנו העיקרי היו רימונים שיצרנו במו ידינו.

כאשר התחמושת כמעט שאזלה התיר מפקד הרובע, משה רוסנק, לשני רבנים לצאת בדגל לבן על מנת לנהל משא ומתן על פינוי הרוגים ופצועים מתוך תקווה למשוך את המשא והמתן עד להגעת תגבורת. מג"ד הלגיון הערבי הכיר את התכסיס הזה, לא הסכים לקבלו, הציע תנאי כניעה הוגנים ובמשא ומתן הוכרז על הפוגה. כשנודע למפקד ה"הגנה" בירושלים מטעמו של בן גוריון, דוד שאלתיאל, הוא אסר עלינו להסכים לשביתת נשק ללא אישורו. משה רוסנק הפר את פקודת דוד שאלתיאל, כינס את המטה ונציגי התושבים, ובהצבעה אישית נתקבלה החלטה פה אחד להיכנע, פרט להימנעותו של איסר נתנזון, מפקד מחלקת האצ"ל. בהפוגה קידם הלגיון כוחות, חייליו נכנסו למקלטם של התושבים בבתי הכנסת, ולמעשה נכבשנו.

למחרת אמר עלינו דוד שאלתיאל למרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים: "הם לא הבינו את הייעוד שהטיל עליהם הגורל... ונכנעו. שם היו צריכים ליהרג עד האחרון שבהם."

הרעיון הנואל הזה היה כמובן של בן גוריון. לא בכדי אמר דוד שאלתיאל בראיון לירחון "פנים אל פנים" שפורסם ב-11 במאי 1955 על נפילת העיר העתיקה בתש"ח: "לא אני אשם, דוד אחר אשם." 

מי שהציל אותנו היה משה רוסנק.

כאשר כתבתי לבן גוריון שמי שיקרא בספרי "ירושלים העתיקה במצור ובקרב" בין השיטין יוכל להגיע למסקנה שהעיר העתיקה הופקרה במתכוון, הוא הורה לי שלא אדבר על כך "עד עת קץ", ולשב"כ הורה לעקוב אחריי, מעקב שנמשך 25 שנים. לאחר שהראיתי את מכתבו לחברים, נעלם מביתי התיק שבו היה המכתב. כעבור עשרות שנים קיבלתי את תוכנו מהמכון לחקר מורשת בן גוריון בשדה בוקר.

אהוד אולמרט ובנימין נתניהו הפקירו למעשה את גלעד שליט. לרוע המזל, מאחורי גלעד שליט לא עומד אדם כמשה רוסנק שיפר פקודה ויגאלנו מהשבי, לכן על כולנו לתמוך במאבקה של משפחת שליט לשחרורו של גלעד עד שהממשלה תואיל לשלם את המחיר שיביא לשחרורו.

אהרון לירון

* * *

מתי דוד

רשמי ביקור בפולין – יוני 2010

מאז 1986 ועד היום הדרכתי עשרות קבוצות של נוער, מבוגרים ועיתונאים בפולין, במסגרת עיסוקי כמדריך תיירים ישראלים בעולם בכלל ובפולין בפרט. כמו כן פעלתי בצוות שארגן והדריך ב"מצעד החיים" הראשון בשנת 1988.

בקבוצה שהדרכתי הפעם, בחודש יוני 2010, במסלול לא שיגרתי, נחשפתי לכמה אתרים חדשים מענינים, ולאירועים אקטואליים. כוונתי לביקור בצפון פולין, ב"ארץ 1000 האגמים", בעיר הנמל גדנסק (דנציג), בחוף העִנבָּר (הריביירה הפולנית) ו"במאורת הזאב" של היטלר (המפקדה הגרמנית שהכינה את "מבצע בָּרבָּרוֹסַה", בפלישה לרוסיה).

הבחירות לנשיאות פולין

כתוצאה ממותו הטרגי של הנשיא לך קצ'ינסקי, יחד עם חלק מהצמרת הפוליטית והצבאית, בעקבות התרסקות המטוס הפולני שהוביל אותם לרוסיה, התקיימו בחירות מוקדמות לנשיאות. ההתמודדות העיקרית היתה בין קומרובסקי, נשיא הפרלמנט, לבין ירוסלב קצ'ינסקי, אחיו התאום של הנשיא הנִספה.

בכל הערים בהם ביקרתי, בתקופת ימי הבחירות, לא הורגשה שום תכונה ופעילות מוכרת. הרחוב נראה אדיש וחסר עניין בבחירות. שלטים בודדים של שני המועמדים נראו כמיותרים. הדבר המעניין בבחירות הייתה העובדה, שכל אזרח פולני שחי מחוץ לפולין היה רשאי להצביע ב-262 קלפיות שהוצבו במדינות העולם. ההתרגשות היחידה בבחירות אלה התרחשה בערוצי הטלוויזיה הפולנית.

מוזיאון חדש מעניין וחדשני במפעל של שינדלר בקרקוב

מוזיאון מעניין וחדשני. אפקטים חזותיים של קול וצבע, בשילוב עם טקסטים, מסמכים ותמונות המספרות על קרקוב היהודית והפולנית בזמן הכיבוש הגרמני ולפניו. המוזיאון נפתח במחצית יוני 2010.

גדנסק (דנציג) וסוֹפוֹט

עיר נמל יפיפייה בים הבלטי, בת 1000 שנים, שבה פרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר, בחמש בבוקר. כאשר אניית המלחמה הגרמנית "שְלֶזינג הוֹלשטיין" החלה להפגיז את העיר. קומץ של 160 חיילים פולנים, באתר וַסְטֶרפְלֶטֶה ובדואר המרכזי, הצליחו להגן ימים ספורים עד שנכנעו.

גדנסק בשמה הפולני, ודנציג בשמה הגרמני, היתה בעבר אחת הערים העשירות ביותר באירופה. כחלק מברית ערי ההאנזה. עושרה מהעבר בולט ונראה גם היום. במהלך הדורות התיישבו בה סוחרים ומיעוטים דתיים שנרדפו בארצם, בהולנד, סקוטלנד, בגרמניה ובמקומות נוספים. מיעוטים אלה עיצבו במידה רבה גם את חזוּתה הארכיטקטונית.

העיר נכבשה ע"י השוודים, הפרוסים, הרוסים וגם ע"י נפוליאון.

לאחר מלחמת העולם ה-1, חבר הלאומים קבע לעיר סטטוס מיוחד כעיר חופשית (מסדרון פולני לים הבלטי), בפיקוח נציב מטעם חבר הלאומים. רוב אוכלוסייתה של העיר היתה גרמנית. היטלר תבע לספח את דנציג לגרמניה.

שערי אבן מעוטרים ומקושטים מוצבים בכניסות וביציאות של שבעת הרחובות המרכזיים. במדרחוב המרכזי "אוֹלִיצָה דווגָה" עשרות בתים יפיפיים, בעלי חזות של עושר. במרכז, ככר ופסל נפטון וארמון בשם ארטור, עם עיצוב פנימי ייחודי.

בעיר שתי אופרות, פילהרמונית, מכוני מחקר, אוניברסיטה, אקדמיה טכנית מפורסמת. הסופר גינטר גראס והמדען פראנהייט [פארנהייט?] חיו בעיר, וכמובן לך ולנסה מנהיג סולידריות.

סוֹפוֹט

עיר הבילוי, הספורט והתרבות של הפולנים, בחוף העִנבָּר, בים הבלטי, בקירבה לגדנסק. עשרות בתי מלון, מסעדות, אופרה, פסטיבלים ומזח עץ של חצי קילומטר אל תוך הים, המשמש טיילת מרכזית.

במקום ישנו בית קברות יהודי שלא נהרס, עם שער ובו "זה השער לה'".

אוֹלִיבַה

פרבר של גדנסק ובו כנסייה יפה עם אורגן כנסייתי ענק. מדי שעה נערכים קונצרטים של 20 דקות, כניסה בתשלום. מומלץ מאוד.

הקהילה היהודית בגדנסק ובסופוט – עבר והווה

בעבר חיו במקום 20 אלף יהודים, רובם מבוססים, אמידים וחילוניים. כמעט כולם ניצלו. עזבו את העיר לפני בוא הנאצים.

בעבר היתה פעילות רבה של תנועות נוער, שחלק מחנכיהן עלו כחלוצים לארץ. כיום יש בגדנסק קהילה קטנה מאוד (100) אבל פעילה ומגובשת. ברשותה בית במרכז העיר ובו פעילות חברתית וחינוכית. (לומדים עברית) וכן בית כנסת קטן ואולם אירועים גדול.

בחור צעיר, דובר אנגלית, בשם מָרֶק פֶדוֹרוֹבִיץ, מעצב פנים במקצועו, תיאר בפנינו את חייה של הקהילה. לדבריו, הם זוכים לשיתוף פעולה ולסיוע מצד השלטון המקומי. התרגשנו מהמפגש הבלתי צפוי.

ארץ 1000 האגמים MAZURY

בפועל ישנם באזור ענק זה יותר מ-3000 אגמים גדולים וקטנים ובהם איים וחצאי איים, מוקפים ביערות עד, צמחייה עשירה ומגוון בעלי חיים כולל ביסונים. אגמים רבים מחוברים בתעלות שניתן לשוט בהן לאורך קילומטרים. האגם הגדול סְנָיארדוי משתרע על 109 קמ"ר בעומק של 71 מטר. אזור טבע אידיאלי ובראשיתי לנופש, חופש, שייט, דייג וחתירה.

 האזור משופע בפנסיונים ובתי מלון. אנחנו לנו במלון מֶרקוּר MRAGOWO. מומלץ.

"מאורת הזאב" – GIERLOZ

היטלר בנה במקום ב-1940 את בונקר הפיקוד לפתיחת החזית לרוסיה (מבצע בָּרבָּרוסה). המקום נמצא באזור מיוער ומרוחק, במרחק של כ-60 ק"מ מזרחית לגדנסק. היום זהו אתר תיירותי. במקום בנו שני שדות תעופה, תחנת חשמל ורכבת.

היו במקום 80 בונקרים של עד 6 מטר עובי. היטלר חי במקום 800 ימים בבונקר מס' 13.

2000 אנשי צבא + 20 נשים פעלו במקום. ניסיון התנקשות בהיטלר בוצע במקום הזה על-ידי הגנרל פון שטאופנברג. הוא וחבריו נתפסו וניתלו במקום באמצעות מיתרי פסנתר.

הגרמנים פוצצו את המתחם לפני בוא הרוסים. יש במקום זבובים ויתושים עוקצניים. ראו הוזהרתם.

המבצר מָלִבּוֹרק – MALBORK

המבצר הגדול והשמור ביותר, מימי הביניים, באירופה, בסגנון גוטי. היה מקום מושבם של המיסדר הטֶבטוֹנִי, מיסדר צבאי דתי ששלט 150 שנה, החל מראשית המאה ה-14. נכבש פעמים רבות ע הרוסים, השוודים, הגרמנים ונפוליאון. מבצר גדול מאוד, בשלושה מפלסים. הכניסה בתשלום עם הדרכה מקומית. בכניסה פסל ברונזה עם דמויותיהם של ארבעה מנהיגי שושלת ההוֹנְצלרים, אולם מרכזי, אולם קבלות פנים, אולם נשפים, מנזר עליון, מטבח, מוזיאון כלי נשק, חדר כספות, כנסיה, מוזיאון תכשיטי אבני ענבר AMBER – נפלא.

במלחמת העולם השנייה נפגע ושוחזר להפליא. כ-60 ק"מ דרומית מגדנסק.

לודז'

בניגוד למידע המוקדם שהיה בידינו על העיר, זכינו להפתעה רבה במה שראינו: מרכז מסחרי גדול ומודרני, משולב עם בנייני תעשיית הטקסטיל (משוחזרים) הגדולים, כולם מלבנים אדומות, שהיו בבעלותו של התעשיין היהודי פוזננסקי. לודז' היתה בזמנו "מנצסטר הטקסטיל" הגדול ביותר באירופה, בבעלותם של כמה תעשיינים יהודים גדולים, שאצלם עבדו מאות אלפים. לודז' היתה קהילה יהודית גדולה (240 אלף מתוך 800 אלף תושבים) ובה פעילות רבה ומוסדות רבים. רוב היהודים נשלחו להשמדה בחְלֶמנו ובאושוויץ. דמויות יהודיות מפורסמות רבות נולדו ופעלו בלודז': ארתור רובינשטיין, יצחק כצנלסון, דוד פרישמן, ארתור שק, יוליאן טובים, אדלר, היימן, אפרים קציר, אהרון קציר.

אחרי המלחמה התקבצו בעיר 38 אלף שרידי הניצולים מהעיר ומהאזור. רובם עלו לישראל. בעיר נותרו ארמונות של פוזננסקי, מרשימים מאוד.

דמות מיוחדת ששרדה היה הרופא מרק אדלמן. הוא היה חבר הבונד (קומוניסט) שלחם במרד גיטו ורשה עם מרדכי אנילביץ, ושרד. הוא נשאר נאמן לפולין ולא עלה לישראל. התנגד לציונות, חזר ללודז' ועבד שם עד מותו ב-2010. הוא נקבר בבית הקברות בוורשה. בפולין הוא נחשב לגיבור לאומי.

המוזיאון העירוני של לודז'

מוזיאון קטן, בארמון מרשים עם גינה קטנה במרכז העיר. מומלץ. המוצגים מעלים בהבלטה את פרשת חייו ופעילותו המוסיקלית העולמית של הפסנתרן ארתור רובינשטיין, יליד לודז'.

בית הקברות היהודי בלודז'

בית הקברות היהודי הגדול באירופה. במקום בולטת במיוחד חלקת הקבר הענקית של התעשיין פוזננסקי, כמאוזילאום ענק ולא שיגרתי. ישנה חלקה גדולה של קורבנות השואה, שבה מוצב שלט של משרד הביטחון בכותרת "עדים במדים". בשלט נכתב שמאז 2007 צה"ל שולח משלחות של מג"דים ומ"פים, במסגרת קורסים והשתלמויות בפו"מ, לבית הקברות בלודז', כדי לנקות ולשפץ קברים של היהודים שנרצחו ומתו.

בפירוט של משימה זו נכתב:

ב-28.11.07 שופצו 400 קברים

ב-27.11.08 שופצו 910 קברים

ב-25.4.10 שופצו 500 קברים.

אתר זיכרון לחסידי אומות עולם פולנים בלודז'

האתר מצוי בגן יפה ובו שמותיהם של מאות חברי ארגון "זִיגוֹטָה", ארגון פולני מחתרתי שהציל יהודים במלחמת העולם השנייה בשנים 1941-1945.

כמובן שביקרנו גם בוורשה, קרקוב, אושוויץ, זאקופנה, ובמכרה המלח הנקרא ויליצקה הנמצא מתחת לאדמה, אתר תיירותי מפורסם שמבקרים בו בשנה מיליון אנשים. על אתרים אלה נכתב ודווח ולכן אינני חוזר על כך.

[המעוניינים בהרחבה לגבי חלק מהמקומות הנזכרים כאן, בייחוד ביאליסטוק, יכולים לקבל לפי הזמנה, חינם, את יומן המסע שלנו עם הדסה ויגאל וישליצקי "פולניה בלי יהודים" בקובץ וורד באי-מייל].

* * *

יואל נץ

ויסלָבה שימבּוֹרסקה

ויסלבה שימבּוֹרסקה [נולדה 1923] היא משוררת פולנייה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996. ידועה בארצה גם כמסאית, כמבקרת ספרות, כמתרגמת וכפֶליֵיטוניסטית.

ויסלבה נולדה בבְּנִין שליד פוזנן לאביה וינסנט שימבורסקי, מי שהיה מנהל נכסיו של הרוזן זמויסקי בזַקוֹפָּנֶה, ולאִמה אנה מריה לבית רוטרמונד. עד לשנת 1929 התגוררה המשפחה בעיר טורון. מאז ועד עצם היום הזה ויסלבה שימבורסקה היא תושבת קרקוב.

בתקופת הכיבוש הנאצי המשיכה ויסלבה את לימודיה בחוגים המחתרתיים. בשנת 1943 החלה לעבוד כפקידה במסילת הברזל, כדי להתחמק מגזֵרת ההגליה לעבודות כפייה ברייך השלישי. בתקופה זו היא איירה לראשונה איורים לספר לימוד הלשון האנגלית והחלה לכתוב סיפורים. מעת לעת היא גם חיברה שירים. בשנת 1945 החלה ללמוד לימודי פולין באוניברסיטת יאגֶלון בקרקוב, ומגמתה היתה להמשיך בלימודי הסוציולוגיה אלא שנאלצה להפסיק את הלימודים בשל מצוקה כלכלית והחלה מתמסרת לכתיבה. מאז היא נוטלת חלק הולך וגובר בחייה הספרותיים של העיר קרקוב.

בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה שלט בכיפה, כידוע, הריאליזם הסוציאליסטי בכל תחום מתחומי היצירה האמנותית. את שיריה הראשונים, כמתחייב מזרם אמנותי זה, היא פירסמה ב"יומן פולני", ב"מאבק" וב"הדור". שימשה מזכירה בדו-שבועון "המועדון של קרקוב" ועסקה גם באיור ספרים.

באפריל 1948 נישאה למשורר אדם וְלוֹדֶק (נישואיהם לא האריכו ימים ובאו אל קִצם בשנת 1954). הזוג הצעיר התגורר ב"מושבת הסופרים" בעיר. הרוח המיוחדת ששָׁרתה על המקום הזה השפיעה עמוקות על יצירתה.

לקט שיריה שהוגש לדפוס בשנת 1949 נדחה, מאחר ש"לא עמד בדרישות הסוציאליסטיות". ספרה הראשון, "למען זה אנו חיים", ובו שירים מן הסוג כמו "נוער הבונה את הכור החדש" או "לנין", ראה אור בשנת 1952. שימבורסקה התקבלה לאגודת הסופרים הפולנים והייתה חברה במפלגה הקומוניסטית עד לשנת 1966.

ב-1953 חתמה על עצומה אשר הוקיעה את המשפט שנערך נגד אנשי הכמורה בקרקוב ואת גזרי הדין שהוטלו עליהם. כבר בשנת 1957 יצרה שימבורסקה קשר עם הארגון "קולטורה" בפריז ועם ראשיו. בשנת 1964 נדהמה למצוא את שמה ברשימת החתומים על מכתב מפוברק בידי השלטונות, בו גינו כביכול, החותמים, את רדיו אירופה החופשית, על שהושמע בו ברמה תוכן המכתב בן שני המשפטים, ששיגרו 34 אנשי רוח פולנים אל יו"ר מועצת המיניסטרים, יוזף צירנקביץ', לאמור:

"ההגבלה על אספקת הנייר להדפסת ספרים וכתבי עת וכמו כן החרפת הצנזורה על העיתונים יוצרות מצב המאיים על התפתחותה של התרבות הלאומית. החתומים מטה, בהכירם בקיומה של דעת הציבור, של הזכות לביקורת, של דיון חופשי ושל מידע אמין – כאלמנט הכרחי למען הקִדמה, בהיותם מוּנָעים על ידי דאגה אזרחית, דורשים לשנות את מדיניות התרבות הפולנית, ברוח החוקים המעוגנים בחוקתה של מדינת פולין והתואמים את טובתו של העם."

בשנת 1975 חתמה ויסלבה שימבורסקה על מכתב מחאה נוסף, שבו מחו אינטלקטואלים פולנים על השינויים בחוקה, אשר העלו על נס את התפקיד המנהיגותי של המפלגה הקומוניסטית ואת ברית הנצח עם בריה"מ.

לצד יצירתה הספרותית, פעילה המשוררת זה שנים רבות בכתיבה פובליציסטית. רשימות מפינתה "הרצאות שמחוץ לחובה" לוקטו והודפסו כספר. הוענקו לה פרסים רבים לסוגיהם, הן בפולין והן מחוצה לה. בנימוקים לאישור הענקת פרס נובל כתבה הוועדה: "עבור שירה, המאפשרת לַהֶקשר ההיסטורי והביולוגי להופיע בדייקנות אירונית במציאות האנושית..."

אימי, מנוחתה עדן, הולכת היתה ודועכת בגיל מופלג, ואני יושב לצִדה על הספסל בגינה הציבורית וקורא באוזניה שירים מתוך ספרה של ויסלבה שימבורסקה. אימא היתה נישאת על גבי צלילי שפת השירה הפולנית אל עבר ימי נעוריה בוורשה. את "יום הולדת" ביקשה כי אשוב ואקרא באוזניה פעם אחר פעם. הדמעות שנצצו בעיניה העידו על מידת התרגשותה.

התרגשותה של אימי העצימה גם את מידת התרגשותי שלי. ישבתי ותירגמתי את השיר לעברית. אין זאת כי השיר נכתב בהשראת הצהרתו של מי מבּין אוהביה הרבים של המשוררת, שלכבוד יום הולדתה פָּרס לרגליה בפרץ של נדיבות לב גורפת את העולם ומלואו...

את "אינוונטר" העולם שבשפה הפולנית המרתי ב"אינוונטר" עברי.

* * *

ויסלבה שימבורסקה

יום הולדת

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה עוֹלָם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת עוֹלָם:

חוֹפִים וּזְרִיחוֹת, אֲגַמִּים, מִפְרָצִים

וְאֵשׁ וּמַכְתֵּשׁ וְנִצִּים וּכְבָשִׂים –

הֵיכָן אֲמַקֵּם אוֹתָם, אָנָה אָשִׂים?

חָצָב וְסַחְלָב, וְנֹאדִיד הַטּוֹרֵף  

פְּסִילִים, בְּצַלְצַלִּים – אֵיך אֵדַע לְצוֹפֵף

צָפִיר וְצַפְרִיר, שָׂרָף, עֵשֶׂב וְסֵבֶר?

תּוֹדָה, זֶה נִרְאֶה כְּבָר מֵעַל וּמֵעֵבֶר.

לְאֵי-זֶה כַּפָּרוֹת לִי הַבְּרוֹשׁ וְהָרַחַשׁ,

הַפָּשׁוֹשׁ, הַגַּבְשׁוּשׁ, הַתַּיִשׁ, הַתַּחַשׁ?

אֵי-לְאָן אָגֹל סֶלַע, אֵי אַחְבִּיא הַזָּהָב?

בִּרְצִינוּת, אֵיךְ אֶנְהַג בַּמַּצָּב וּבַצָּב?

דּוּ-תַּחְמֹצֶת – אוֹצָר – לֹא בְּפָז תְּסֻלָּא הִיא,

וְהִנֵּה הַתְּמָנוּן וְלוֹ מֵאָה רַגְלַיִם! 

אֵין סָפֵק, כִּי מְחִירָם מְטַפֵּס לִשְׁמֵי-יָהּ –

בֶּאֱמֶת שֶׁאֵינִי מַרְגִּישָׁה רְאוּיָה.

בִּשְׁבִילִי הַשְּׁקִיעָה, הַחַמָּה – לֹא חֲבָל?

אֵיכָה תְּשַׂחֵק בָּהֶם סְתָם בַּת-חַוָּה?

הֵן אֲנִי כָּאן לְרֶגַע וּלְרֶגַע בִּלְבַד,

אֶשְׁגֶּה בַּצָּפוּי, בְּכָל הַיֶּתֶר אֶמְעַד.

לֹא אַסְפִּיק אֶת הַיֵּשׁ לְהַבְדִּיל מִן הָאַיִן,

בִּבְהִילוּת הַמַּסָּע לִי יֹאבְדוּ מִן הָעַיִן.

לוּ יְהִי הוֹצָאָה מִזְעָרִית – מְטֹרֶפֶת:

כְּעֻלּוֹ שֶׁל גִּבְעוֹל, וּפְרוּדָה הַחוֹלֶפֶת

רַק אַחַת בֶּחָלָל, מִתָּמִיד, כְּסוּמָא,

מְדֻיֶּקֶת, גֵּאָה וּפְרִיכָה עַד אֵימָה.

* * *

ישראל הר

מכתב לוויסלבה שימברוסקה

וזיכרונות מאוסטרולנקע

1 בספטמבר 2008

 לכבוד ויסלבה שימבורסקה,

 שמי ישראל הַר-הרשקוביץ הגר בארץ ישראל אבל נולד בעיר הפולנית חלם, זקן בן 76 שנים הבא לבקר בעיר אוסטרולנקע את קברו של סבי שנפטר לפני פרוץ מלחמת העולה השנייה, עם בן אחותי הגר באנגליה והוא עוזר לי – בדיבור – ואם יאפשר זמן שהותנו בפולין, נגיע גם לעיר קרקוב.

אני מבקש שתואילי להרשות לבקר ולהתקבל אצל המשוררת החשובה הגברת ויסלבה בעלת פרס נובל לספרות ובת מולדתי פולין.

בכבוד הראוי,

יִשְׁרָאֵל הַר

עד יום ה-14.2.2007 לא ידעתי אם נולדתי, מתי והיכן ולמען האמת גם לא עניין אותי במיוחד. בשנת 2007 קיבלתי מכתב רשמי להתייצב בשגרירות פולין בתל אביב כדי לקבל תעודת לידה, ומאז שקיבלתי התעודה אני יודע שחי אני, אך הזה נקרא חיים? מן התעודה נודע לי שאימי הייתה בת 24 ואבי בן 25 ואני תינוק בן חצי יממה והעיר שבה הגחתי לאוויר הטוב – האומנם? – שבעולמות היא – Chelm – ועד שאחותי נפטרה שוב לא התעניינתי בה, אך צעיר בניה, שנולד בתל אביב ומתגורר זמנית באנגליה, הזמינני – בתום שנת האבל – ללונדון. הסכמתי ובתנאי שמשם נצא למסע בפולין ובמיוחד לעיר  – Ostrotteka – היא אוסטרולנקע, לראות במו עיניי את מקום קבורתו של סבי שהוא סבא רבה של בן אחותי, ומאנגליה יצאנו למסע עם עוד חבר – שֶׁף – ולא מצאנו את קבר סבי ולא את בית העלמין: רק אפר.

מאחר שכבר הייתי בפולין חשבתי שניסע לקרקוב ואפגש עם המשוררת ויסלבה שימבורסקה וכתבתי לה שלושה מכתבים: בצרפתית, בפולנית ובאנגלית; האחרון משום-מה חזר אלי לתל אביב. לבסוף לא נפגשנו ורק לבן אחותי נמסר הטלפון של המזכיר שלה, שאמרה לו המשוררת בעלת פרס נובל לספרות: "נו, היכן אתם?" – ובן אחותי ס.ב. ענה: "מה לעשות שקבעתם לנו פגישה בשעה 07:30 בבוקר... ולנו היתה מחויבות קודמת – היה עלינו להיות בנמל התעופה הפולני כדי לשוב לאנגליה..." וזו הסיבה של פגשתיה. "היא הפסידה," התלוצצנו במטוס בדרך ללונדון, ומה שגילינו באוסטרולנקע, התצלומים ימחישו טוב יותר מִכָּל בְּלִיל שְׂפוֹת אֳנוֹשׁ שֶׁהָיוּ וְשֶׁאֵי פַּעַם יִהְיוּ בַּתֵּבֵל. 

  י"ה

* * *

אלישע פורת

כמה מילים בשולי מכתבו של ליטמן מור

אהוד שלום, תודתי לליטמן מור על תשובתו [גיליון 559]. אני מבקש להעיר למכתבו בכמה מילים:

1. את "הספר השחור", ספר התיעוד הנורא של השמדת יהודי ברית המועצות בידי הנאצים ועוזריהם, כתב איליה ארנבורג לא לבדו! הוא כתבו בשיתוף גמור עם הסופר היהודי הסרבן וסילי גרוסמן. גרוסמן זכה להיות כתב צבאי בכיר שבבכירים, והיה מראשי הכתבים הצבאיים הסובייטים בעת המלחמה העולמית השניה.

2.  ב"ספר השחור", על פי מה שקראתי, מובלע חלקם המכריע של עוזרי הנאצים, רוסים אוקראינים ליטאים וכו', ומודגש מאוד חלקם של הגרמנים בהשמדה. אני מניח שרוחו של ארנבורג שרתה על ההעלמה המעוותת הזו. אבל גרוסמן היה נחות מאוד לעומת ארנבורג במעמדו בצמרת הרצחנית של סטאלין. ולא יכול היה להרשות לעצמו לרדוף את האמת, בעיקר מפני שרדפו אותו.

3. ראוי לקוראים של חב"ע, ובתוכם ליטמן מור, לעיין היטב ולהשוות בין שני ענקי עיתונות יהודים אלה, גרוסמן וארנבורג. גרוסמן הגיע למעמדו הרם דרך הספרות הסובייטית ודרך קשריו עם מקסים גורקי. בעוד שארנבורג היה משרת המשטר, ויש להניח שגם היה בשליחויות חשאיות של שולחיו.

4. לכן לקה גרוסמן מידי המשטר כהוגן לאחר המלחמה. נודה והוחרם ולמעשה הושתק עד תום העידן הסטאליניסטי. מי שמצדיק כל העת את ארנבורג, חייב גם להסביר מדוע גרוסמן נרדף על ידי אותו משטר. ארנבורג, לטענתי, היה אחד מהנהנים הגדולים ממשטר האימים של סטאלין. ואילו גרוסמן, יהודי כמוהו, קומוניסט כמוהו, סובייטי ממש כמוהו, עיתונאי צמרת כמוהו – ניצל ממש בדרך נס מהשמדה פיסית על ידי רוצחיו של סטאלין.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

המזרח התיכון בעיניים עות'מניות

חילופי-המרגלים בין רוסיה לארה"ב העלו בזיכרוני את דבריו של הפקיד הבכיר המצרי לשליט העליון של מצרים: "אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם" [שר המשקים לפרעה בעת משבר איסטרטגי-כלכלי צפוי – בראשית מ"א 9 ].

אף אני אתוודה היום על כמה מחטאי: בשנות ה-50 וה-60 עסקתי בחקר המודיעין הסובייטי, כראש מחלקת מחקר לסיכול ריגול – ובו-זמנית עסקתי במחקרים סובייטולוגיים שפורסמו בכתב-העת "אבניים" ובמחקרים פילוסופיים-פוליטיים, שבחלקם פורסמו באנציקלופדיה העברית, באנציקלופדיה למדעי-החברה, בספרים וכתבי-עת בעברית, אנגלית, גרמנית, ועוד.

לפי הזמנתה של הוצאת ספרים פילוסופית תירגמתי לעברית את "הלווייתן" [1651] של גדול הפילוסופים הבריטיים תומאס הובס וגם את ספרו "DE CIVE" [משנת 1641] והוספתי מבואות ופירושים. ברגע האחרון נסגרה פתאום ההוצאה לאור, ובינתיים יצאו לאור תרגומים אחרים, ואני פניתי לרעות בשדות אחרים.

לענייננו: הובס טען שבזירה הבינלאומית נמצאות המדינות השונות ב"מצב טבעי" של "מלחמת הכול בכול". כל מדינה מתכוננת למלחמה עם שכנותיה – שאלמלא כן, מדוע ולשם מה מוצבים תותחים בגבולות גם בין מדינות ידידות, כביכול? – שואל הובס. והוא מוסיף ושואל: ולשם מה מוציאות המדינות הון עתק על ריגול?

הדברים מובנים מאליהם במדינה כישראל של ימינו – ואפילו אובמה הביע הבנתו למצבנו הביטחוני המיוחד בדבריו באזני ביבי [ובאזני העולם הרחב] בסוגיית הגרעין במזה"ת.

גילוי המרגלים הסובייטיים בארה"ב – כמוהו כמעצר המרגלים האמריקאים ברוסיה – אינם צריכים להפתיע את מי שמכיר את מישנתו של הובס [שאומצה על-ידי "תורת האינטרסים האיסטרטגיים" של ארה"ב כאסכולה הגנתית מרכזית מאז "המלחמה הקרה" ועד היום] – כשם שגיוס והפעלה של מרגלים סובייטיים בישראל [כגון ישראל בר, פרופ' סיטה ואחרים] אינו צריך להפתיע את מי שזוכר כי המזרח התיכון – שישראל היא אחד הגורמים החזקים בתוכו – הוא גבולה הדרומי של ברית-המועצות בעבר, ושל רוסיה כיום.

כל זה יקושר מיד לזווית-הראייה העות'מנית, מאתא-תורכּ ועד [להבדיל אלפי הבדלים] ארדואן. [אינני מתרגם TURKEY לעברית, משום ששכחתי את הסברו של העורך החביב עליי מתי הוא כותב תורכיה בת' ובכ', ומתי טורקיה בט' ובק'].

רוסיה לטשה עיניים איסטרטגיות רעבות על האימפריה העות'מנית מימי פטר הגדול ואילך – כאשר בחורף החופים שלה קופאים והיא זקוקה לגישה חופשית למים החמים של הים התיכון – דרך הים השחור – בדרכה אל האוקיאנוס ההודי ואל האוקיאנוס האטלנטי [כלומר: נתיב ימי חופשי לצי הרוסי המפליג מרוסיה האירופית לארצות אירופה ולדרום-מזרח אסיה].

דא עקא, שלצורך זה עליה לעבור את מיצרי הבוספורוס והדרדנלים. מכאן הרצון הרוסי המסורתי לבלוע את שכנתה הדרומית שבראשה עומד עכשיו ארדואן, ואשר קודמיו ידעו להתגונן מפני סכנה זו על-ידי השתלבות ארצם בברית נאט"ו והתקרבות לאיחוד האירופי. התגוננות פרו-אירופית זו נחלשה עם התחזקות האיסלם הפוליטי באירופה ובארצו של ארדואן גם יחד.

בנקודה זו בולטת תבונתו של אהוד אולמרט כמדינאי: עשייתו של ארדואן למתווך לשלום עם סוריה מועילה לשלוש מטרות חשובות:

1. חיזוק מעמדו האיזורי של המשטר השולט באנקרה.

2. מיתון עמדתם של ארדואן ואסד כלפי ישראל.

3. לגיטימציה חלקית חשובה לאסד ולארדואן כשוחרי שלום, ויצירת מוטיבציה להתרחקותם מאיראן ולהישענות על אירופה וארה"ב.

יש סימנים מפתיעים שדווקא אובמה רואה זאת כך – ואילו האיחוד האירופי מהסס.

ישראל שתשוב לדיפלומטיה החכמה של אהוד אולמרט עשויה להועיל במאמץ הגלובאלי הראוי והנחוץ. מזווית ראייה "עות'מאנית" – מבט רחב על האיזור דרך הפריזמה של מדינה שהיא בחלקה במזרח התיכון ובחלקה האחר באירופה – יש לישראל תפקיד חשוב, שיועיל לה ולעולם המערבי הדמוקרטי כאחד.

אהוד: אולמרט עסוק במשפטים נגדו, עונש על כך שהיה ראש ממשלה חכם ומוצלח, ובקרוב יצטרף אליו גם הנאשם ביבי, שהסגיר את גלעד שליט לחמאס בעזה.

* * *

רות ירדני כץ

השיפודיה של השר בן-אליעזר

השר בן אליעזר ידוע כאחד שהוא חבר של כולם; הסחבקי הזה, שיודע לחבק, להתחבק ולקשור קשרים, נסע לסדר את  מצב העניינים העצוב והעגום בין ישראל לטורקיה.

הוא נסע בחשאיות רבה ונפגש עם שר החוץ הטורקי. למה הוא נסע? כי לו יש קשרים נהדרים עם אנשי המימשל הטורקי, הוא יודע לטפוח על השכם, לדפוק חיוכים, להצחיק, לאכול ולשתות איתם, והוא יודע לאכול ולשתות.

זה היה סוד גדול. אף אחד לא ידע חוץ מראש הממשלה, שר הביטחון שלא היה מרוצה מנסיעתו אבל נתן את ברכתו, וממנו. מי גילה את הסוד והדליף לכלי התקשורת?  אנשיו של אהוד ברק. ולמה? כדי לסכסך בין ראש הממשלה לשר החוץ ליברמן שלא הוכנס בסוד העניינים. 

השר בן אליעזר התרגז מאוד. כל-כך התרגז שבפורום  שרי העבודה הוא הרים קול צעקה ואיים על דוברו של ברק שהוא ישפד  אותו. באותו מעמד הוא גם הזכיר לכולם שהוא עיראקי. מה זה אומר? שעיראקים במיוחד אוהבי שיפודים? 

יש לי חדשות לשר, כל עם ישראל אוהב שיפודים, לא רק ביום העצמאות. בכל הזדמנות עושים שיפודים בבית, בחצר, בטבע. יש סוגים שונים של שיפודים. למשל, כבדי עוף, בשר עגל, פרה, פרגיות וכבש. אבל שצולים שיפודים מבני-אדם לא שמעתי. פעם היו שבטים שאכלו בני-אדם.

אז איך בדיוק השר ישפד את דוברו של אהוד ברק? ואם הוא יודע איך לשפד בן-אדם, אני סקרנית לדעת באיזה תבלינים ישתמש? כי כל מי שעושה שיפודים יודע שהתבלינים מוסיפים הרבה טעם.

השר המכובד טעה. אם כבר לשפד – המשופד היה צריך להיות ראש הממשלה מפני שראש הממשלה עשה קומבינה עם בן-אליעזר, מידר את שר-החוץ, שזה מעשה חמור. ככה לא עובדים וככה לא מנהלים מדינה. לעקוף שר-חוץ, לא לשתף אותו? שר שנבחר על ידו.

ושר החוץ הנבגד עבר לסדר היום. שיחת פיוס קטנה עם ראש-הממשלה והכל בסדר. הוא נשאר בממשלה.

השר בן-אליעזר, בכעסו הגדול על ברק ועוזריו, לימד אותנו לאיזו רמה אפשר לרדת, ועכשיו כל התנצלויותיו שהוא לא התכוון באמת... זו היתה פליטת פה לא מוצלחת... לא הבינו אותו... ממש הוציאו דברים מהקשרם...

את הנזק לעצמו הוא גרם ובכל הזדמנות יטיחו בפניו את "אני אשפד אותך."

אהוד: השר בן-אליעזר לא התכוון לשיפוד הדק העשוי מתכת או מקלון דק כפי שאת סבורה. הוא התכוון למה שאומרים בטורקית-ערבית-עיראקית-ועברית: "לתקוע לו חזוק!" – או יותר נכון לשפד אותו על חזוק! שזה אמנם שיפוד אבל לא של מנגל אלא כפיס עץ גדול ומחודד בקצהו, שעליו מושיבים בן-אדם תוך כדי קריעת התחת שלו, וזה אחד ממכשירי העינויים הנפוצים במזרח. ודומני שהתורכים, ולא העיראקים, הם שהתמחו בו גם בתקופה שבה הם שלטו בעיראק. אבל אשמח לתיקונים.

* * *

מ. ד-ן: בימי המיתון, אמצע שנות השישים למאה שעברה, כינה רהמ"ש לוי אשכול את עיתון "הארץ" מעל בימת הכנסת "מרעיל בארות."

שלומות,

אני כותב הפעם בקשר לתגובתו של אלי מייזליש ("עָם בהתהוותו? כמה מילים ליוסף חרמוני, חב"ע 558), ומבקש באמצעות מכתה"ע  להעביר ברכת ישר כוח.

קולוניאליסטים ספרדים, בלגים, צרפתים, אנגלים ואחרים תומכים בנרטיב של גזל ארץ-ישראל מן האבאוריג'נים-פלסטינים, אך יוסף חרמוני איש תנועת העבודה (חבר איילת השחר למיטב ידיעתי)? – על כך ייאמר "אם בארזים ..." – לכן נראה כי גם תשובתו המעולה של מייזליש לא תזיז אותו ודומיו מעמדתם השגויה.

במאה השמינית נכבשה ספרד על-ידי המוסלמים שפרצו צפונה עד דרום צרפת, שם הוכו בשדה הקרב של פואטייה  על-ידי 'שרל מרטל'. הם שלטו בספרד במשך כ-800 שנה, אך נדחקו בהדרגה מן הצפון דרומה, עד שבשנת 1492, שנת גירוש יהודי ספרד, תם שלטון האסלאם בחצי האי האיברי.

לתהליך הזה קוראים הספרדים 'רקונקוויסטה'  – 'כיבוש מחדש'. הספרדים, כידוע, אוהדים מאוד את העניין הפלשתיני, ואם נאמר להם שגם הציונות עשתה רקונקוויסטה: קרי – כיבוש מחדש של ארץ-ישראל, ארץ היהודים, על-ידי היהודים, הם ידחו זאת על הסף.

אלא מאי, הספרדים המנוסים בכיבושים-נישולים ורצח עם – 'קונקיסטאדורס' בלשונם – כובשי אמריקה הלטינית, מדביקים לנו תווית של קולוניאליסטים.

ניתן היה להתבטא: "באנו" אם היתה מתקבלת הצעת אוגנדה, שקיבל הרצל מהבריטים והציגה בקונגרס הציוני השישי (אוג' 1903), אך כידוע התנועה הציונית בחרה לדבוק בארץ-ישראל ולשוב ל"ארץ ציון וירושלים", ועל-כן לא משנה כלל האם היו כאן תושבים אחרים או אם היה או לא היה עם פלסטיני , הללו היו רק דיירים, ופעמים רבות פולשים, בעוד שהארץ  שייכת לבעל הבית – לעם ישראל.

אגב , מעולם לא הייה א"י 'יודן-ריין' (ריקה מיהודים), וגם בשנות הגלות היתה רציפות של תושבים יהודים, ובאיזורים מסויימים אף היינו הרוב (ירושלים, בגליל) וזאת על-פי מסמכי מפקד אוכלוסין של השלטון העות'מני, שלא היה ידוע באהדתו ליהודים ולציונות...

ולעניין  עיתון "הארץ", בעליו ועורכי , בשעתו הגיב בן-גוריון על מדיניות העיתון וכתבותיו הנלוזות:

"כדי לקבל רשיון לפתוח סלון קוסמטיקה צריך אדם הכשרה מתאימה במוסד מוכר אבל כדי לקבל רשיון להפיץ עיתון – נדרש רק כסף ..." כוונתו הייתה לגרשם (גוסטב) שוקן המנוח, אביו של המו"ל הנוכחי, שקיבל את הבעלות על העיתון מאביו ש"ז שוקן  ע"ה (למעשה כשי לרגל נישואיו לשולמית לבית פרסיץ).

בימי המיתון, אמצע שנות השישים למאה שעברה  כינה רהמ"ש לוי אשכול את העיתון מעל בימת הכנסת "מרעיל בארות." חלפו מאז ארבעה וחצי עשורים ו"הארץ" ממשיך ל"הרעיל בארות". אך מה לנו כי נלין על מו"ל "הארץ" ומרעיו כאשר ערוצי התקשורת הממלכתיים מפמפמים השכם והערב ומפיצים את הנרטיב הפלסטיני השקרי. מה לנו כי נלין על יוסף חרמוני ודומיו כאשר משרד החינוך גרע מתוכנית הלימודים את משנת אחד-העם, ואילו שר החינוך יוסי שריד דאג בשעתו להכניס לתוכנית את משנתו של עוכר ישראל – המשורר מחמוד דרוויש.

וכבר בהקדמתו להוצאה החדשה – 1920, של אסופת מאמריו "על פרשת דרכים", הבחין אחה"ע בסכנות הטמונות בהצהרת בלפור על כל מגבלותיה: "...ותמה אני אם צריך להרבות דברים בשביל להסביר את ההבדל שבין שני הנוסחאות. אילו קיבלה הממשלה הבריטית את הנוסח שהוצע לפניה: שתיבנה ארץ ישראל שוב בתור הבית הלאומי של העם היהודי, היתה ההבטחה יכולה להתפרש שהארץ, כמו שהיא נושבת עתה, נמסרת שוב לעם היהודי על יסוד זכותו ההיסטורית; הוא יבנה  הריסותיה והוא עתיד למשול בה ולסדר כל ענייניה לפי רוחו, מבלי להשגיח ברצונם או מיאונם של התושבים בהווה. לפי שבניין זה אינו אלא חידוש זכות היהודים הישנה, המבטלת זכות התושבים של עכשיו [ההדגשה במקור], שבנו ביתם  הלאומי שלא בצדק על ארץ לא להם."

וממשיך אחה"ע: "וזכות היסטורית של עם ביחס לארץ נושבת על-ידי אחרים אין פירושה אלא זה: זכות לשוב ולהתיישב בארץ  אבותיו, לעבדה ולפתח כוחותיה באין מפריע. ואם התושבים מתאוננים, כי באו זרים למוץ לשד הארץ ויושביה, באה הזכות  וסותמת את פיהם: לא, בארץ הזאת לא זרים הם הללו, כי אם בני בניהם של בעלי הארץ לפנים, ומיד כשהם שבים ומתיישבים עליה, הרי זה כאילו נולדו בה. ולא רק המתיישבים בתור אזרחים פרטיים, כי אם גם הקיבוץ כולו, בתור עם,  מכיוון שחזר והכניס לארץ זו חלק מכוחותיו הלאומיים – אנשים, נכסים, מוסדות קולטוריים וכו' – הרי זה שוב ביתו הלאומי, ויש לו הזכות להגדיל ולשכלל את ביתו זה עד מקום שידו מגעת."

ויש על מה להלין כאשר שרת החינוך יולי תמיר הכניסה בזמנו לתוכנית הלימודים – לימודי 'נכבה', בעוד בוגרי מערכת החינוך מפגינים בורות מפליגה בכל הקשור לתולדות עם ישראל בארצו.

על-כן אסיים בתשובתו של שמעון החשמונאי, לשליחו של המלך הסלווקי, על-פי ספר מקבים א' פרק טו / לג-לה : "ויען שמעון ויאמר לו לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן-העיתים בלא-משפט נכבשה: ואנחנו כאשר היתה לנו עת השיבונו את נחלת אבותינו."

בבנין ציון ננוחם,

מ-דן

* * *

זאב גלילי

כן: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם"

סיסמה זו, אותה נשאה התנועה הציונית בגאון מראשית דרכה, יוחסה פעם לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. משלא נמצאו סימוכין לציטוט זה בכתביו יוחסה הסיסמה לסופר היהודי יליד בריטניה, ישראל זנגביל, שכתב דברים דומים. אך זנגביל,שנענה בתחילה לפניית הרצל להפצת הרעיון הציוני בקרב יהודי בריטניה, עזב את התנועה הציונית לאחר שהקונגרס הציוני השביעי דחה את תכנית אוגנדה.

זכות היוצרים לסיסמה הציונית מגיעה דווקא לגוי, הלורד שפטסברי. הואיל ויש רבים הנושאים שם זה הנה שמו ותוארו המדוייקים: Anthony Ashley-Cooper, 7th Earl of Shaftesbury.

בשנת 1839 כתב שפטסברי מאמר תחת הכותרת «The State and the rebirth of the Jews». בו מופיע בין היתר המשפט הבא «Earth without people – people without land» – וכמה שנים מאוחר יותר במכתב שכתב לראש ממשלת בריטניה ניסח זאת כך: “a country without a nation” in need of “a nation without a country..."

שפטסברי המשיך להטיף לרעיונו משך 67 שנים והוא זכה לתמיכה ולאהדה בקרב פוליטיקאים ואנשי דת בבריטניה וגם בארצות הברית.

יש המסבירים את מניעיו של שפטסברי כתגובה לפלישה של השליט המצרי מוחמד עלי לארץ ישראל (בשנים 1832-1840). פלישה זו כללה הגירה כפויה ומסיבית של אלפי מצרים לארץ ישראל. הוא ראה צורך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בין היתר כמטרה מדינית של בריטניה. אך היו לו גם מניעים דתיים לה היו שותפים רבים בבריטניה של אותם הימים.

האמנם ארץ ללא עם?

כן. הסיסמה שהיתה נכונה בעת ששפטסברי ניסח אותה ב-1839, היתה נכונה גם ב-1882  עם בוא אנשי העלייה הראשונה, והיא נכונה גם ב-2010. מעולם לא היתה ישות מדינית פלסטינית בארץ ישראל, ומעולם לא היה בה עם פלסטיני.

לא הייתי נדרש למובן מאליו הזה לולא התקפה פרועה עליי שפורסמה במקום זה בגיליון 557 על ידי אחד, יוסף חרמוני מאיילת השחר. אותו חרמוני גילה באיחור של שש שנים מאמר שכתבתי בנושא "המפה הגדולה של הארץ הריקה" שאחת ממסקנותיו היא שאותה סיסמה של שפטסברי היא אכן אמת.

חרמוני דנן לא פנה אליי (ובאתר שלי, "היגיון בשיגעון" –

 http://www.zeevgalili.com/

– אני נותן מקום גם למי שחולק עליי). הוא גם לא הביא לידיעת הקוראים את הקישור למאמר שאותו ביקר בחריפות כזו (http://www.zeevgalili.com/?p=325). הוא לא ניהל ויכוח עימי, אלא אם קטעים סלקטיביים מתוך המאמר שבחר לתקוף, תוך שהוא מעלים קטעים אחרים הסותרים את התיזה שלו. הביא ערימה של ציטטות שבחר מתוך מחקרים שהתאימו למטרה אותה סימן  מראש, לפני שצייר את העיגולים סביבה.

הוא התעלם מכך שמאז אותו מאמר פרסמתי אני ופרסמו אחרים באתר שלי ובמקומות אחרים מחקרים שביססו את ארץ ללא עם לעם ללא ארץ. פעם אחת תפס אותי ב"קלקלתי" בקטע שלא נוגע לנושא המרכזי. הזכרתי במאמרי הערכות שונות לגבי מספר היהודים שחיו כאן בימי בית שני. על הערכות אלה כתב: "גלילי אינו מציין מי הם  בעלי ה'אומדנים השונים', אך על פי אומדנים שלימדוני רבותי, הרי  זהו עורבא פרח מופלא, הגזמה של 1000% ויותר."

הגיע אולי הזמן שמר חרמוני יחיך[?] את רבותיו, אם יש כאלה. אכן, לא ציינתי את מקור האומדן שהבאתי  (לקיום אוכלוסיה של יותר מ-5 מיליון נפש) ואני עושה זאת עכשיו.

המקור ל"עורבא פרח" הזה הוא דו"ח שהגיש הוועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל לוועדה האנגלית האמריקנית בחודש מרץ 1946. הדו"ח התייחס לצפיפות האוכלוסייה של הישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן הבית השני. הדו"ח מתבסס על  "מלחמות היהודים" של פלאוויוס וגם על מחקרים מודרניים של אותה תקופה (ביניהם חוקר צרפתי, יוסט, שכתב על היהודים באימפריה הרומית). אבל האדון חרמוני מאיילת השחר יודע כנראה טוב יותר.

חרמוני מסיים את הפולמוס שלו עם עצמו ועם ממצאיו במילים הבאות: "שמע נא, בנימין זאב, שמע נא זאב גלילי: מה שקרה פה הוא שֶעָם ללא ארץ בא לארץ ובה עָם אחר, ניכס אותה לעצמו וגירש חלק מעָם הארץ. זה מה שהיה. עִם זה צריך לחיות, ללא עִמְעוּם. התכחשות לעוול שחוללנו לא תסייע לראייתנו את עצמנו, ולא תקרב את השלמת יריבינו עִם קיומנו כאן."

מי יסיר עפר מעיניך, בנימין זאב הרצל, שכל מושך בעט יכול לכלול אותך בתוך ציבור של השוליים המטורפים עימם נמנה גלילי ("ניסיונם המגושם של גלילי ודומיו להכחיש, רטרואקטיבית, את הקיום הפלסטיני").

הבה נצא איפוא לא להגנת חוזה המדינה, שאינו זקוק להגנתי אלא על האמת. והיא: ארץ ללא עם ציפתה לעם ללא ארץ שיבוא יתנחל בה ויפריח אותה.

חשיבותה של מפת הסקר הבריטית

במאה ה-19 היתה ארץ ישראל מוקד עלייה לרגל של ארכיאולוגים, גיאוגרפים, מדינאים, אנשי דת ותיירים. בין הבאים לתור את הארץ היו אנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל –

   (THE PALESTINE EXPLORATION FUND)

שיצרו את המפה שהיא הנושא שלנו. על אופייה של הקרן הזו יוכל הקורא ללמוד מתוך האתר שלה המצוי בכתובת הבאה: http://www.pef.org.uk

"הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל"  הוקמה בשנת 1865 על ידי סלתה ושמנה של החברה הבריטית דאז – לורדים, אנשי אקדמיה, כוהני דת, אילי הון. הקרן הציבה לה כמטרה לערוך מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים  במה שנקרא אז "פלסטיין", השם שקבעו הרומאים לארץ הקודש.

המשלחת מנתה כמה עשרות אנשים, ביניהם קרטוגרפים מומחים, ובראשה עמדו אישים בעלי שיעור קומה: וורן, קונדר וקיצ'נר. היא החלה בסקר בשנת 1871 וסיימה את עבודתה בשנת 1878.הדפסת המפה  נמשכה כמה שנים והיא היתה עם הופעתה המפה המפורטת והמדויקת ביותר של ארץ ישראל. המפה היתה רק לא מדוייקת לזמנה. במאמר שהופיע ב-2006 בכתב העת החשוב Cartographic Journal כותב חוקר בשם לוין כי המפה מדוייקת במידה כזו שניתן באמצעותה למדוד  שינויים בדיונות חול.

אני צפיתי במפה במו עיניי ובחנתי את צפונותיה לא באינטרנט אלא מיששתי אותה בידי. זאת תודות לידי דן ירדני,  איש אשכולות, אספן נלהב של מפות ארץ ישראל ומומחה מאין כמוהו לנושא. קנה המידה של המפה הוא אחד ל-63000 לערך. כל סנטימטר במפה הזו, שגודלה כגודל חדר גדול, מייצג כ-630 מטר במציאות. על פי המפה ניתן לקבוע איזה ישובים היו בארץ באותן שנים ומה היה גודלם. ולפי נתונים אלו להעריך מה היה גודל האוכלוסייה כאן.

האדון חרמוני בחן את המפה במחוגה ומצא כפרים ערביים רבים בסביבות איילת השחר. אך מפה זו צריך למדוד בסרגל. ואז מתגלים דברים מפתיעים.

חיפה מסומנת במלבן בגודל 7 מילימטר על 3 מילימטרים. כל מילימטר פרושו 63 מטרים במציאות. פרוש הדבר ששטח חיפה כולה היה 440 מטרים על 190 מטר.  המושבה הגרמנית  נמצאת מחוץ לחיפה וכל בית בה מסורטט בדייקנות.

נצרת היתה אז קצת גדולה מחיפה. צורתה כצורת דלעת שהצלע הארוכה שלה 600 מטרים  והצלע הקטנה כ-300 מטרים. אפילו טבריה גדולה מחיפה – 300 על 600 מטרים. יפו "הגדולה" היתה בסך הכל  עיירה קטנה –  540  על 240 מטר. שייך מוניס, עליה יושבת אוניברסיטת תל אביב, היתה כפר קטנטן – 180 על 90 מטר. אבו כביר, יאזור וסומייל זעירים ממש. דלית אל כרמל מסומנת כביצה קטנטנה בגודל 3 מילימטר. וכך עוספייה יהוד [יהודייה?] וכפרים רבים אחרים.

ירושלים שבתוך החומות אכן גדולה – אלף מטר על אלף מטר. לא היה כלום מחוץ לחומות. ובתוכן אנחנו יודעים (לא מן המפה) תמיד היה רוב יהודי.

כמה היו אז בארץ ללא עם?

החוקר  יהושע בן-אריה, בספרו "ארץ בראי עברה", מציין בפתח מאמרו "ארץ ישראל ויישובה עקב מפעל ההתיישבות הציוני" כי בתקופה האמורה, ומאות שנים קודם לכן, לא היתה קיימת בשטח ארץ ישראל יחידה מדינית נפרדת. שטח ארץ ישראל שלאחר המנדט הבריטי  חופף לשלוש יחידות משנה של השלטון העות'מני.

מה היה אז גודל האוכלוסייה?

בן אריה מביא אומדנם שונים של חוקרים שונים שנעים מ-695 אלף ל-350 אלף (כדעת בן אריה).  במאמרי על המפה הבאתי עוד אומדנים החל מ-100 אלף (פרופסור מעוז) ג'ואן פיטרס (בספרה מאז ומקדם) 141 אלף, חוקר בשם מקארתי – 553  אלף ועוד אומדנות רבים. הפלסטינים באתריהם בוחרים כמובן במספרים הגדולים ביותר.

האומדנות השונים של מדענים, רובם הגונים ורציניים (וחלקם סתם שונאי ישראל), מעידות שזהו אגוז קשה לפיצוח. אין לסמוך על המסמכים הטורקיים. החישובים הדמוגרפיים למיניהם לקויים בחסר כשמדובר בארץ פרוצה לכל הרוחות שחלו בה תמורות מפליגות של כניסה ויציאת אנשים מכל מדינות האזור, שהיו בה מלחמות ומגפות, מרידות ומעשי שוד ורמת תברואה ירודה.

מה שברור הוא שכל עם הארץ לא היו בחזקת "ילידים" במשמעות הקולוניאליסטית של המושג.

שרידים למוצא ה"פלסטינים" ניתן למצוא עד היום. כל ערבי ששמו א-שאמי בא מסוריה ומי ששמו אל-מצרי בא ממצרים... ברמלה יש שבט ערב-ג'ואריש שבא לכאן מלוב ... (ואכן אחד מחברי הכנסת הערביים שערכו את הביקור המלבב בלוב  פגש שם קרוב משפחה, לובי למהדרין שמעולם לא היה "פלסטיני").

עדויות אחרות למצב האוכלוסיה

בנוסף למפה יש עדויות למכביר לדלילותה של האוכלוסייה בארץ ישראל באותה תקופה. נוסעים רבים הגיעו לארץ, יהודים ולא יהודים, ומתיאוריהם עולה כי זו היתה ארץ שוממה.

המפורסם בנוסעים לארץ ישראל הוא הסופר האמריקני מארק טוויין. טוויין היה כאן בשנת 1867, חמש עשרה שנים לפני העלייה הראשונה. את התרשמותו תיאר בספר, במילים הבאות: "ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה... בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה ששדפה את שדותיה ואסרה את תעצומות כוחה באזיקים. ארץ ישראל שוממה וחשוכת חמדה. ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה. קודש היא לשירה ולמסורת, ארץ חלומות... נצרת עזובה... יריחו ארורה... ירושלים... כפר חלכאים..."

עדות לא פחות חשובה למצב הארץ באותה תקופה הם צילומים שנותרו מאז. צילום אחד שווה יותר מאלף מילים ומה ייאמר על אלף צילומים?

את הצילומים יוכל הקורא למצוא באתר הבא http://www.zeevgalili.com/?p=306

באתר זה "אוצר הצילומים של פלסטיין הריקה" ניתן למצוא מאות צילומים מן המאה ה-19. הצילומים נאספו על ידי יהודי יקר, חוקר ארץ ישראל אלי שילר, והועלו לאינטרנט. מי שצופה בצילומים אלה לא יכיר את ארץ ישראל שלנו. שממה ועזובה בדיוק כתיאורו של מארק טוויין.

מאז פרסום מאמרי, שזכה לטיפולו החביב של מר חרמוני פורסמו באתר שלי עוד כתריסר מאמרים בנושא, מפרי עטי וגם של חוקרים ועיתונאים אחרים, שכולם מגיעים למסקנה דומה. רשימה מלאה של המאמרים וקישוריהם בתחתית מאמר זה.

מדוע זה חשוב כל כך?

האם זכותנו על הארץ נקבעת על פי מספר התושבים הזרים שהיו בה לפני חידוש היישוב היהודי בארץ (שלא פסק מאז החורבן?). לא. הקושאן של התנ"ך מספיק.

המידע הזה חשוב בנושא שמר חרמוני התעלם ממנו לגמרי, והוא הבלוף של הפליטים הערביים. יהיה מספרם של תושבי הארץ במאה ה-19 אשר יהיה – אין בו כדי להסביר את מיספר הערבים המכנים עצמם "פלסטינים" ערב הקמת המדינה. העלייה הציונית, ששיפרה את רמת החיים ורמת תברואה של ערביי ארץ ישראל, הקטינה אמנם את מיספר התינוקות המתים וסייעה לריבוי הטבעי. אך המיספר הסופי של ה"פלסטינים" אינו מתיישב  עם ההנחה של ריבוי טבעי גם אם הוא הגדול בעולם.

עובדה היא שהליגה הערבית תבעה ונענתה להכיר כ"פליט" כל מי ששהה בארץ בשנתיים האחרונות לפני הקמת המדינה. זכות שלא ניתנה לאף ציבור פליטים בעולם. מחקרים של הפרופסורים בראוור, שרון ואחרים (ראה קישורים מצורפים), מסבירים את התביעה הזו.  הגירה מסיבית של ערביי הארצות השכנות  מאז הקמת המנדט הבריטי היא שיצרה את החלק הארי של האוכלוסייה הפלסטינית, שחלק ממנה ברח או הוברח לקרוביהם שמעבר לגבול או מעבר לקו שביתת הנשק.

א-פרופו הליגה הערבית. הגוף הזה שמייצג את העם הערבי למדינותיו השונות, היה הגורם המכריע בייזום וההתקפות הערביות שנועדו למנוע את הקמת המדינה. ואבו מאזן כפוף עכשיו לגוף זה בלי לפצות פה ולצפצף.

האם יש "עם פלסטיני"

חרמוני המציא מונח אופייני לפוסט מודרניזם הפוסט ציוני. הפלסטינים הם "עם בהתהוות". ולדוגמא הוא מביא את ה"עמים" העיראקי והסורי והירדני וכו'. כאילו מדובר בהבדלים שבין גרמנים, אנגלים צרפתים והולנדים. קדם לו ההיסטוריון הפוסט ציוני ברוך קימרלינג שהמציא את המונח "עם בהיווצרו".

לפני הקמת המנדט הבריטי לא הייתה כברת ארץ מוגדרת הנקראת פלסטיין ולא היה בה "עם" השונה במשהו מכל העמים מהם הגיעו יושבי הארץ. רק היסטוריונים פוסט מודרניים ופוסט ציונים כמו ברוך קימרלינג מרחיקים עדותם לגבי תולדות ה"אומה" הזו לשנת 1834.

היסטוריון רציני כיהושע פורת, איש מרצ לשעבר שאין לחשוד בו בנטיות ימניות, קובע בספרו "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית" כי ה"פלסטינים" כעם מופיעים לראשונה בראשית שנות העשרים של המאה ה-19 [דומני שהתכוונת לומר המאה ה-20. – אב"ע], במידה רבה בהשפעת ההתיישבות הציונית.

אין דבר כזה"עם בהתהוות" או "עם בהיווצרו". תרנגול הודו איננו ג'ירף בהתהוות. תרנגול הוא תרנגול.

הפלסטינים עצמם מודעים לבעייה של זהותם, וכדי למצוא קשר לאיזה שהוא עבר היסטורי משותף הצהירו לא פעם כי הם צאצאי העמלקים, הכנענים, האמורים והחיתים. (להלן קישור למאמר המביא את הציטטות הללו:

http://www.zeevgalili.com/?p=453.

ונדמה לי שזה המקום להביא את שירו של נתן אלתרמן "ארץ ערבית":

נוצצים כוכבי ליל במצמוץ

וזורעים את אורם הרעוד

על העיר השוקטת אל-קודס

שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים

את העיר אל-חליל ממרחק,

עיר קברו של האב אברהים,

אברהים שהוליד את איסחק.

ומשם קו אורם השנון

אץ לצבוע בזוהב אורו

את מימי הנהר אל-אורדון

שיעקוב במקלו עברו.

לילה צח. ברמיזה אורירית

נוצצים כוכבי ליל כחוק

על הריה של ארץ ערבית

אשר מוסה ראה מרחוק.

מה מריץ את חרמוני

איני נוהג בוויכוח לעבור מגופו של נושא לגופו של האיש הנותן לו ביטוי. אך הלשון האלימה בה נקט חרמוני אילץ אותי לבדוק את מקורות השראתו ובעידן האינטרנט אין קל מזה.

במאמר שהופיע ב-YNET ב-1 ביולי השנה מתוארים עלילותיו של האיש. האיש עבר זיגזגים פוליטיים רבים. ב-73' הניע רבים מחבריו לתמוך בליכוד, הצביע כמה פעמים למפלגות ימין, ואף נבחר למזכירות "צומת". אחרי האיחוד עם "התחיה" היה לדובר התנועה, עזב את איילת השחר וחזר אליה אחרי שנתיים.

בשנים האחרונות, כך נאמר בכתבה מפי חרמוני, הוא ידע התקפי בכי, התפרצויות "אוי ויי", וגם "בעתה", "אימה מפלחת", ו"זיעה קרה". מה שגרם לתחושות אלה היה גיליון "בשבע" שקרא והוא החליט להקדיש את זמנו בלימוד הימין הדתי הקיצוני בישראל ובקצרה היד"ק.

מאז יצא במסע צלב להזהיר את עם ישראל מסכנת "הימין הדתי הקיצוני".

מאמרי על המפה הגדולה של הארץ הריקה עורר כנראה אצל מר חרמוני שוב בלוטות של "זיעה קרה" המסבירה את סגנון דבריו.

וסיפור אישי קטן

אחת מחוויות הילדות שהטביעו חותמם על חיי אירעה ביותי כבן 6 בעיר הולדתי צפת. הלכתי יד ביד עם אמא מן הבית לחנות ובדרכנו נתקלנו באחת הסימטאות במראה קורע לב. זוג צעיר יושב בשולי הסימטה, מוקף חבילות של שמיכות וכמה מזוודות, ובידם תינוקת בוכיה והם ממררים בבכי. אימי הצדקת (שושנה טויסטר ז"ל) מיד נגשה לשאול אם היא יכולה לסייע במשהו. השניים סיפרו כי גורשו מן הקיבוץ בו היו חברים  בגלל ויכוח אידאולוגי.

אימא, בלי לחשוב פעמיים הזמינה את בני הזוג ובתם לביתנו, שהיה אז קטן ודל, והם התגוררו בביתנו כשנה. הילדה קיבלה את מיטת הילדים שלי ואני ישנתי על מזרון על הרצפה, שמח כי נוספה לי מעין אחות קטנה.

 שמותיהם של בני הזוג זכורים לי היטב, שלמה ורוחלה הוכברג. ושם בתם יפהל'ה. הם זכרו לנו חסד  נעורים ושמרו עמנו קשר שנים רבות.

מה שייך סיפור זה לנושא כתבה זו? ובכן, הקיבוץ ממנו גורשו שלמה ורחל הוכברג ובתם התינוקת יפהל'ה היה איילת השחר. וכאשר חשתי שהתקפתו של האיש עליי היא בעלת אופי בולשביסטי, היה לה על מה לסמוך.

מר חרמוני צעיר ממני בכמה שנים ובוודאי איננו זוכר אותו גירוש מתועב של משפחה. אך יבדוק נא בארכיון הקיבוץ וימצא משהו ואולי יחשוב פעמיים לפני שהוא תוקף את "הימין הדתי הקיצוני" לפני שהוא בוחן את בית היוצר בו הוא גדל...

קישורים למאמרים בנושא

המפה הגדולה של הארץ הריקה:

http://www.zeevgalili.com/?p=325

ג'ואן פיטרס החוקרת שחשפה את בלוף הפליטים הפלסטינים:

http://www.zeevgalili.com/?p=6933

הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל בתקופת המנדט:

http://www.zeevgalili.com/?p=5929

דמוגרפיה וגאוגרפיה בארץ ישראל:

http://www.zeevgalili.com/?p=1390

המאמר על חרמוני בויי נט:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3913663,00.html

הערך שפטסברי בויקיפדיה האנגלית:

http://en.wikipedia.org/wiki/Anthony_Ashley-Cooper,_7th_Earl_of_Shaftesbury

אהוד: אני בכל זאת מציע לך שתיקח קורס קצר אצל ד"ר רונה סלע, אוצרת תערוכת הצלם (הפלסטיני לשיטתה)  חליל רא'אד במוזיאון גוטמן, ועיניך תיפקחנה לראות את האמת – כיצד הקולוניאליזם היהודי-הציוני סילף והעלים את התולדות ואת המראות של העם הפלסטיני האציל והמתקדם, שהוא מן העמים בעלי הזהות הלאומית הוותיקים ביותר בעולם, אפילו יותר מן העברים הקדמונים שכבשו ממנו את ארץ-אבותיו ארץ כנען, אם בכלל היו שבטים עבריים, כי ייתכן שהם רק אגדה ציונית.

ובאשר למיספרם הבלתי-מתקבל על הדעת של "הפליטים הפלסטינים" – בשום מקום בעולם לא נשמע שפליטים של הצד התוקף והרצחני יקבלו יותר משישים שנה הבטחת פרנסה ועד לדור אחרון, להם ולכל צאצאיהם ומבלי לטרוח מאומה. היש אפוא ספק כמה מיליוני זיופים והצטרפויות-שווא יש כאן? וכמה מיליוני ילדים חסרי עתיד הולדו רק למען נפח את זכאות משפחותיהם לקצבת הפליטות המושחתת הזו, שכל קיומה לא בא לפתור את "בעיית הפליטים" אלא כדי לשמר את רעיון חיסולה של ישראל כנטע זר במזרח התיכון המוסלמי?!

* * *

אתר למרדכי היהודי נאור

אהוד יקירי,

האם ניתן להביא במסגרת מדורך הנפוץ "דבר המפרסם" את העובדה המרנינה, שלמרדכי היהודי נאור יש מעתה אתר אינטרנט? באתר הרבה דברים מעניינים וחומר ידוע ולא-ידוע בנושא תולדות ארץ-ישראל.

הכתובת:

www.naormor.co.il

 בידידות,

מוטקה נאור

אהוד:  תחזקנה ידיך בכל מפעלותיך לתולדות ארץ-ישראל אף שאתה כבר היסטוריון מיושן ולא נאור וגם לא מלקק את התחת לפלסטינים וטוב שכבר עשית דוקטוראט כי ספק אם הפרופסורים של היום  היו מעניקים לך את התואר!

* * *

תקליטור חדש "חומה ומגדל" לחבורת ש.ה.מ

חבורת "ש.ה.מ" (שירים היוצאים מהלב) פועלת זו השנה ה-17. החבורה הוקמה בשעתו כדי לשמש כיד זיכרון לד"ר חיים שהם שהיה חבר אהוב על רבים, איש הקומנדו הימי, רופא ולוחם בשייטת , קצין רפואה ראשי של חיל הים ומפקד רפואה פיקודי בפיקוד דרום.

אהבתו הגדולה של חיים היתה שירי ארץ ישראל, והוא הדליק בחבריו את הערגה והאהבה דווקא לשירים ישנים, כאלה שנשתכחו או שרק מעטים הכירום. הוא סחף עימו כל מי שרק נזדמן למסיבות השירה הרבות בביתו – מסורת שחבורת "שהם" ממשיכה עד היום.

 החבורה שמה לה למטרה, בין השאר – לפעול לחידוש, ריענון ושימור מכלול משיריה הנפלאים של ארץ ישראל, וביניהם שירים רבים מתקופות שלפני הקמת המדינה, שירי חיבת ציון, שירי העליות, שירי חלוצים, שירי אדמה ועבודה ,שירי המחתרות ועוד.

כל שנת פעילות כזו מסתיימת בהקלטת חומר שהוקדש לנושא. בשנים האחרונות הקלטנו אוספים מיוחדים ובהם שירי ים, עלי להבה (שירי מהפכה ופועלים), שירי ילדים, שירי חגים, הגדודנים – משירי הבריגדה, והלוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה, ציון חמדתי – משירי העלייה הראשונה, ועוד.

השנה הקדשנו את התקליטור החדש שלנו "חומה ומגדל" לאוסף שירים מתקופת הקמת יישובי חומה ומגדל, אוסף  שאין דומה לו בחומר, וחלק ממנו לא היה מוקלט כלל או שלא היה ידוע עד כה.

הניהול המוסיקלי, איסוף החומר, עריכתו והעיבודים – מוטקה שָלֶף.

יעל שהם – אלמנתו של חיים שהם – מפיקה ומרכזת את כל הפעילות הנ"ל.

דודו אלהרר – שהיה חברו של חיים שהם – מנווט את הפעילות האמנותית.

לתקליטור "חומה ומגדל" מצורפת חוברת מהודרת של מילות השירים.

מוטקה שָלֶף

ms36@zahav.net.il     

* * *

על רחיצת בוהנה של אישה יפה

שלום רב לך אהוד,

מתייחס לשיר על הבוהן שלה, עיתון 559.

אדוני המשורר, יעזור לך אלוהים כל בוקר. הפעם נכשלת. כל מסע ההזיות בו הפלגת נכון שריר וקיים ומקובל עלינו (המבינים עניין) – אבל "רוחץ"??! ומוצץ. מי שסוגד ליופי וזה משלהב אותו עד כדי טירוף לא יעסוק ברחצה...

וראה את תמונת "העבד המאושר" שאני מצרף כאן, אתה רואה בה אגן רחצה? 

נ.ב. יכול להיות שכבר שלחתי לך את התמונה הזו [ראה צרופה], אלא שכפי שאמר שייקה אופיר עליו השלום:

 "הזיכרון שלי בסדר אבל אני שוכח."

בברכה, 

י"ז 

אהוד: שאלתי את חיימקה שפינוזה והוא הסביר לי: "ביסוד השיר שלי עמד פתגם ערבי האומר: 'אילו הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחרבן, מתפלל ומחרבן...'  ולכן כתבתי בשיר פעמיים – "רוחץ ומנשק..." – ועוד השפיע עליי מצב אצבעות הרגליים הנשיות, שאפילו אחרי שמצצת אותן, כדאי לרחוץ אותן כדי שלא יצטבר ריח רע מהזיעה שעלול לקלקל גם את הטירוף המשולהב ביותר בהמשך המציצה, שלא לדבר על התענוג שבעצם הרחצה של כפות רגלי אישה יפות. והיה להוריי ידיד, מישה פרבותינר שמו, מחיפה, שהיה כה איסטניס שלא הסכים לשתות פעמיים תה מאותה כוס אם לא שטפו אותה עבורו בין פעם ראשונה לשנייה."

* * *

דרורית גור אריה נבחרה כאוצרת הטובה ביותר ברשימה שערך מגזין "מונוקל"

בנימוקי הבחירה נכתב כי תערוכות שאוצרת גור אריה במוזיאון פתח-תקווה מאתגרות באופן עקבי את הנרטיבים הישראלים והפוליטיקה המקומית. "היא לוקחת סיכונים, והיא אחת הבודדות בישראל שנותנת לבני ובנות מיעוטים להציג את עבודתם," נכתב במגזין.

אהוד: אנחנו מברכים את דורית על פעילותה המוצלחת ורבת-השנים, ורק מבקשים שהעירייה תחזיר למוזיאון, כתוספת, את שמו המקורי שלשמו נבנה: "מוזיאון יד לבנים, פתח-תקווה".

* * *

מתבקש מידע על עקיבא פיינשטיין בן ראש פינה

לעורך חדשות בן-עזר השלום והברכה.

ראשית, הרשה נא לי להודות לך על טוב הטעם בו ניחן עיתונך. קשת רחבה של נושאים המקיפים ומעמיקים וכל זאת בקצרה.

יישר כוח.

 שנית, אבקש לקבל מידע על עקיבא פיינשטיין בן ראש פינה, מעבר למה שכתוב בוויקיפדיה.

תודה,

רחל עזריה

חיפה

* * *

ישפוט הקורא מי כאן הדמגוג?

סופר נידח שלום,

במאמרו "יוזמת השלום הערבית – תרגילים בדמגוגיה" (גיליון 559) כותב עמוס כרמל כי הדרישה האולטימטיבית השנייה היא "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם (ההדגשה שלי) תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם."

יוסכם, זאת אומרת, שישראל תוכל למנוע שיבה המונית של פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל.

למרות הפיסקה הברורה הנ"ל כותב עמוס כרמל בהמשך:"אין גורם ערבי המעלה בדעתו לתת לישראל זכות וטו על נושא השיבה – כפי שתומכי היוזמה הישראלים משלים את עצמם."

ישפוט הקורא מי כאן הדמגוג?

רון וייס

רמת-גן

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום החמישי

18.3.93. יום חמישי. קווינטה דה ריבאפריה. בלילה חלמתי שאני נוסע באוטובוס לשרת במילואים, וחוזר באמצע הדרך כי אנחנו נוסעים לצפון הארץ במקום לדרום.

הבוקר אני מתעצל, קצת עייף לאחר הטיול של אתמול, לכן איני יוצא לצעדה. מזג-האוויר במשך כל השבוע חמים יותר מאשר בארץ.

9.30. מרצה קים מדרום-קוריאה. הוא מזכיר ראשי של המפלגה לשלום ולדימוקראטיה. לדבריו אין קשר בין שתי הקוריאות. לא יכולים לבקר אלה את אלה. הדיקטטורה מתקיימת בשני אופנים – הסתמכות השלטון על הרגיונאליזם, והאשמת האופוזיציה בנטייה לקומוניזם.

מודרניזאציה בדרום-קוריאה – רק של החברות המערביות העושות עסקים גדולים, ולא של ההמונים המנוכרים. מודרניזאציה היא סיסמה של השלטון, אך לא למרבית האזרחים, לא למעמדות המנוכרים. ההקלות בעיקר למשקיעים. אפשר לרשום חברות על כל שם, וכך לחמוק ממיסים.

ההיעזרות של מפלגת האופוזיציה, שקים נימנה עליה – באיגודים המקצועיים, היתה בין הסיבות למפלתה, כי איגודים אלה, חלקם נחשבים לתומכי צפון-קוריאה, לקומוניסטים. המפלגה הדימוקראטית שלו דומה לזו שבארה"ב. מנהיגה, שעליו הוא מדבר בהערצה רבה, פרש מהחיים הפוליטיים לאחר כישלונו בבחירות האחרונות, והשתקע בקמברידג', או באוכספורד, ללמוד או גם ללמד.

קים מקצר מאוד בדבריו, ומפנה אותנו לתקציר אנגלי של הרצאתו. ניראה שקשה לו לדבר אנגלית.

10.00 מרצה פיליס ואנג מטאיוואן. לדבריה חלק גדול מהפארלאמנט, מהאסיפה הלאומית – הם עדיין נציגי מחוזות סין מהתקופה שלפני 1948. וכך גם באסיפה המחוקקת. זה עוזר לשלטון. רק 15% מהטאיוואנים הם סינים מ-1948. ב-1947 נערך טבח של אינטלקטואלים טאיוואנים על ידי הסינים של צ'אן קאי שיק. ב-1988 מת בנו של צ'אן קאי שיק. כיום מערערים גם בבית, בטאיוואן, על המשך התביעה על זכות השליטה בסין. כיום יש לטאייוואן אינטרס להוכיח שהיא ארץ דימוקראטית. לשפר תדמית. יש תחרות עם הרוחות החדשות שמנשבות בסין. הרצאתה מהירה, יעילה אך אינה מובנת בכל פרטיה.

11.00. בהפסקת הקפה אני נותן לדה קאמארה את הסיפור עם ההקדשה, וכן שני מאמרים שלי, באנגלית, בנושא הערבי בספרות העברית, שהבאתי איתי אך ניראה לי שלא יהיה לי צורך בהם כי אינם קשורים לנושא הכנס ואיני נדרש להרצות כאן על נושא ייחודי.

11.30. מדברת סיגמה הודה, ואחריה בעלה נז'מול הודה ((Nezmul Huda, שר ההסברה או גם התקשורת בממשלת בנגלדש. היא המזכיר הכללי של האגודה לזכויות האזרח בארצה. הגיעו רק היום בבוקר. הרצאתה מלאה עובדות שכמעט אינן אומרות לנו דבר. לדבריה, כיום, הדימוקראטיה בארצה מאוזנת. ראש הממשלה וראש האופוזיציה – שתיהן נשים. זה לא מפני שהפמיניזם ניצח אלא שתיהן יורשות המעמד של אבותיהן. סיגמה מדברת כמו מאשה לובלסקי, אבל מזרחית, כהת-עור ועגלגלה. קוראת את חיבורה כתלמידה שקדנית, המחקה מורה.

שיח' מוג'יב אל רחמן, הוא ובני משפחתו נרצחו כולם. כיום בתו, שהיתה אז בגרמניה ולכן ניצלה – היא ראש האופוזיציה. עבורה זוהי שאלה רגשית. אנשי בנגלדש רצחו את אביה. הרוצחים לא הובאו למשפט. היא חזקה למדי. גם בפארלאמנט. קוראת לשביתות המטרפדות את הצעדים הכלכליים של הממשלה. הם כופים אנשים לשבות. לא שביתות מקצועיות אלא פוליטיות, שמשתקות את המדינה.

סיגמה מספרת על מקרה של גרושה מוסלמית שהתאבדה. כהן דת רצה לשאתה לאישה וסירבה. לכן טען שגירושיה אינם תקפים, ואיים עליה בעונש מוות.

אחריה מדבר בעלה, נז'מול הודה, בהופעת אורח. הוא מצייר תמונת מצב פשוטה בתכלית: כאשר המפלגה הקודמת היתה בשלטון, ושלטה גם בטלוויזיה, לא היתה דימוקראטיה. כעת, כאשר הוא שר ההסברה ושולט בטלוויזיה, יש דימוקראטיה, והא ראייה – את אחת התוכניות החשובות לזכויות האזרח מגישה אשתו. בנגלדש פתוחה גם לשידורי טלוויזיה בכבלים, ולכן אין ערך לצנזורה, ויש תחרות עם ערוצים חופשיים עולמיים. את היריבות בין שתי הנשים הוא מייחס לתחושת נקמנות נשית אופיינית, שאינו מביא ברכה לארצו.

דבריו מעוררים מחאה נרגשת מצד אשתו. בסיימה את דבריה אני מתחיל למחוא לה כפיים באופן הפגנתי, ואחריי כל היתר. יש לי רושם שבבית היא השולטת בו. הוא ממוצע קומה, כהה-עור, ממושקף וחייכן. ניראה כמו פקיד בנק זוטר ממוצא עיראקי.

13.00. צהריים. אני יושב שוב ליד דה קאמארה. למנה אחרונה מביאות המבשלות קערה גדולה ובה תפיחת-פודינג צהבהבה עשוייה מחלב מרוכז, ומכוסה בערימות של אבקת ביסקוויטים טחונים. משהו דומה לקרם באוואריה. אני מתפתה לאכול שתי מנות. טעות גורלית. בעתיד, עצם ההיזכרות במנה הזו תעורר בי בחילה.

15.00. הרצאה של פרופ' גראהם לוק האנגלי. מאכזב. בשיחה על כוס יין, בארוחה, היה הרבה יותר משעשע. עכשיו הוא מתפלסף. נשמע קצת פטפטן. מרבה בציטוטים גם לשם קביעות טריוויאליות. דבריו מזכירים לי את שיעורי המבוא לתורת המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים לפני יותר מ-35 שנה. הדבר היחיד החזק בהרצאתו היא האנגלית השוטפת שלו. אם זו לא פטרונות? שעה שלימה הוא מדבר בהתלהבות, ולדעתי אינו אומר דבר.

אני שם לב כי קים הקוריאני, ואוסקאר מפרו, הם היחידים שנותרו חנוטים בז'אקטים ובעניבות. כל השאר, גם אני, כבר לבושים בגדי ספורט קלים, ללא שמץ רשמיות. רק מי שתורו להרצות, ודה קאמארה, שוקדים להיות לבושים באופן רשמי.

17.00. תמו הדיונים הרשמיים. אנחנו מתחלקים לשלוש קבוצות. כל קבוצה תתחיל היום ותסיים מחר לדון ולנסח מעין החלטות או מסקנות, ותמנה נציג מטעמה. נציגי שלוש הקבוצות יתאספו מחר ויציגו את סיכומי הקבוצות, ואחר-כך יסכמו ביניהם הצעת החלטה משותפת שתובא לפורום כולו.

הקבוצה שבה אני משתתף כוללת את קים הקוריאני, גראהם האנגלי, ארתורו הארגנטינאי, איוואן הבוליביאני, ליליאנה הקולמביאנית, פטר הצ'כי, רפאל האל-סאלוואדורי וזיאד הירדני. אנחנו יושבים באולם הדיונים עצמו אבל מוותרים בינתיים על התרגום הסימולטאני, שכבר נסתיים להיום, ומדברים אנגלית.

אני פותח את הדיון הקבוצתי ומציג, תוך תרגום חופשי ממה שכתבתי אתמול בעברית, את הנקודות שלי. גראהם, היושב לימיני, מסתכל בעניין רב כיצד הקווקווים העבריים, שממלאים דף שלם, הופכים לניסוחים באנגלית. בשובי לארץ אני מעבד את הנקודות הללו למאמר בשם "המעבר לדימוקראטיה". תחילה אני מביא בו דברי-פתיחה, שאותם לא אמרתי בדיון הקבוצתי:

השתתפתי לאחרונה בכנס, שנערך ב"אקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש", בפורטוגל. האקדמיה פועלת בבית אחוזה עתיק ויפה, מוקף חורשות וכרי-דשא – קווינטה דה ריבאפריה, ליד העיירה סינטרה, שליד ליסבון, והיא מופעלת מטעם קרן פרידריך נאומן.

נושא הכנס היה "המעבר לדימוקראטיה", והשתתפו בו, אחד מכל מדינה, נציגים מארגנטינה, בנגלדש, בוליביה, בראזיל, בולגריה, קולומביה, קרואטיה, צ'כיה, מצרים, אל-סלבאדור, גואטאמאלה, הונגריה, ישראל, ירדן, קניה, דרום-קוריאה, מקסיקו, פרו, פולניה, רוסיה, סלובניה, סרי- לאנקה, דרום-אפריקה, טאיוואן, תאילנד, אנגליה ואוראגוואי.

מרבית המשתתפים היו צעירים-יחסית, אנשי תנועות דימוקראטיות וליבראליות בארצותיהם, הנתונות במאבק לדימוקראטיה. הדיונים הממושכים והמרוכזים היו מעניינים בעיקר בגלל ההזדמנות להכיר אנשים כה שונים, לשוחח איתם וללמוד מהם. לבד מהנציג הירדני (שהייתי הישראלי הראשון שפגש מימיו) – חשתי בכנס אהדה רבה לישראל. אמנם, נושא המזרח התיכון לא היה על סדר-היום, שהוקדש כולו למעבר לדימוקרטיה בארצות מתפתחות.

רק שתי "מעצמות" – פרופיסור אנגלי שניראה כמו וודי אלן, ואני, ייצגנו דימוקראטיות מלאות. השאר, כולל הרוסי, ייצגו ארצות המתפתחות לקראת דימוקראטיה, וארצות שבהן הדימוקראטיה נתונה בצרות לא-קטנות או שאינה קיימת כלל. כמקובל הסתיים הכנס בשורה של הצהרות מלאות כוונות טובות, ואולם "הערך המוסף" היה דווקא במה שלא הוחלט אלא בא לביטוי או השתמע מדברי אחדים מן המשתתפים.

אחר כך אני מונה במאמר אחת לאחת את הנקודות שחלקן העליתי בדיון וחלקן הובהרו תוך כדי ויכוח:

המעבר מהאידאולוגיה הטוטאליטרית של הקומוניזם לאידאולוגיה הלאומית במדינות החדשות והמשתחררות במזרח-אירופה – לא תמיד כרוך גם במעבר לדימוקראטיה. לעיתים זוהי אותה שכבת מנהיגות קודמת שנישארה בשלטון, והיא משתמשת עתה באידאולוגיה הלאומית כפי שהשתמשה קודם בקומוניזם.

ההתנגדות לקומוניזם איחדה עמים שונים ולעיתים מנוגדים, כפי שהיה בצ'כוסלובקיה וביוגוסלביה; השחרור מעולו זירז את מגמות הפירוד לפי לאומים.

דווקא מפני המצב הטראגי של אותן מדינות, שבאו במקום מה שהיתה פעם יוגוסלביה, חשוב להדגיש דוגמאות חיוביות לתהליך, כגון הדרך השקטה שבה נפרדו צ'כיה וסלובקיה, או רוסיה ואוקראינה.

העקרון של זהות לאומית, אתנית או גזעית לכל מרכיב במדינות שהיו רב-לאומיות – הוא חשוב מאוד, אבל, לא זה מה שנחשב ראשון-במעלה, למשל, בעיני הלטינו-אמריקאים – אלא המאבק החברתי נגד העוני, הבורות, והסמים, ובעד הדימוקראטיה. נציג פרו סיפר על הנרקודולארים, שפידיונם קובע את שער המטבע היומי בארצו. הנציג המקסיקני, לאחר ששמע בתשומת לב את דברי הנציגים מקרואטיה ומסלובניה, העיר כי לפי העקרון הלאומי שלהם יש להקים במקסיקו לפחות כעשרים מדינות נפרדות! – וזה דבר שאיש אינו מעלה על הדעת בארצו.

אחת הסכנות הגדולות ביותר, האורבות או הרובצות לפתחו של שלטון דימוקראטי, בעיקר בארצות המתפתחות – היא שבהחליפו שלטון דיקטאטורי הוא אינו מצליח להתגבר על בעיות כלכליות וחברתיות קשות. להיפך – השחיתות מתגברת, והאזרחים מזהים את הדימוקראטיה עם אנארכיה ושחיתות, ומתגעגעים לאיש החזק, לדיקטטור, שישוב להשליט סדר.

טוב היה אילו היתה זהות גמורה בין תהליך הדימוקראטיה לתהליכי המודרניזאציה והפריחה הכלכלית. אך המצב אינו בדיוק כך. יכולת לחוש קינאה בדברי נציגים ממדינות מזרח-אירופיות, או לטינו-אמריקאיות, כלפי נציגי דרום-קוריאה או טאייוואן – "כיצד זה אתם מצליחים בתהליך המודרניזאציה, ומצבכם הכלכלי טוב, למרות שהדימוקראטיה אינה הצד החזק בארצותיכם? גלו לנו את הסוד! האם יש נוסחת-פלא להגיע למודרניזאציה ולשגשוג כלכלי גם בלי דימוקראטיה?"

וניתן היה לחוש בסוג נוסף של קינאה. היו נציגים, בעיקר לטינו-אמריקאים, שביקשו להגדיר את הדימוקראטיה כאוטופיה, כלומר – מטרה שלעולם לא תושג בשלמות, וכל מימוש שלה יהיה חלקי ופגום. הגישה הנגדית טענה שזוהי הגדרה תבוסתנית; הדימוקראטיה, מעצם מהותה, אינה אוטופיה, אינה מצב אידאלי, אלא שיטת מימשל שיש לפעול במסגרתה באופן יומיומי, וגם לשלם את המחיר – פשרות, סחטנות של המיעוט, וכדומה. אך מחיר הדימוקראטיה, כל מחיר – עדיף תמיד על דיקטאטורה מכל סוג שהוא.

אחדים מהמשתתפים העלו תביעה מהמדינות העשירות והמבוססות, בעיקר כמובן מארה"ב – "לכפות" עליהם דימוקראטיה, זאת על ידי התניית כל סיוע מבחוץ – בחיזוק הדימוקראטיה המקומית. לעיתים דומה היה שגישה זו נובעת גם מן הייאוש מן האפשרות להצמיח דימוקראטיה מבפנים, וכי הסיכוי היחיד שנותר הוא לייבא אותה מבחוץ.

התקשורת הבינלאומית, דרך אנטינות-הצלחת ורשתות הכבלים, כגון CNN וסקיי ניוז, הופכת סוגים מסויימים של צנזורה מקומית על אמצעי התקשורת – למגוחכת ולבלתי-יעילה. מתברר שהתחזית האורווליאנית, שככל שהתקשורת תתחזק ותתרחב כן תגבר העריצות וידוכא היחיד – לא רק שאינה נכונה אלא היפוכה הוא המתקיים עתה – ככל שהעולם נעשה יותר ויותר לעיר תקשורתית אחת, כן מתחזקים הביקורת על משטרים טוטאליטאריים, וחופש הביטוי, והלחץ למעורבות בינלאומית למען איזורים הנתונים במצוקה. הטלוויזיה אף מכניסה מימד של שינוי חברתי ומושגים חדשים שלא היו נפוצים קודם בחברות מסורתיות ומרוחקות, כגון שידורי פורנו ברשתות הכבלים. רשתות-ענק אלו, הגם שהן פועלות מתוך אינטרסים מסחריים ברורים, ראויות לעידוד בגלל תרומתן לחופש המידע ולדימוקראטיה.

קבוצות מיעוט בעלות אופי דתי, כגון ההינדים בבנגלה-דש, או המוסלמים בהודו, אינן יכולות להתחדש מבחינה הלכתית מעצם היותן מיעוט הנתון במאבק עם הרוב, ומפני החשש של הרוב לכפות עליהן שינויים מבחוץ. משום כך הן נישארות עם חוקים מיושנים, ארכאים, שחלקם אינו נהוג עוד במדינות שבהן דתו של מיעוט זה היא דת הרוב. נציגת בנגלה-דש אמרה שמבחינה דתית המיעוט ההינדי בארצה מצוי כארבע מאות שנה אחרי הנעשה בהודו. וכך ישנן קבוצות מיעוט שהתעקשותן אינה על יותר זכויות אזרח אלא להיפך, על שימור אורח חיים שיש בו פחות זכויות אזרח ויותר כפייה דתית או לאומית כלפי הפרט בחברתן.

תנועות דתיות, הלוקחות חלק בדימוקראטיה בתור מפלגות פוליטיות, פועלות לכאורה לפי כלליה, אך האם הן מוכנות לקבל את מקור הסמכות שלה, החילוני ביסודו, או שגישתן דומה לגישה של קבוצות פוליטיות אחרות, שמנצלות את הדימוקראטיה כדי לצבור בה כוח ולהרוס אותה מבפנים על ידי השלטת צורת שלטון היונקת את מקור סמכותה מתפיסות אנטי-דימוקראטיות?

בכך מסתיים המאמר, אך בשיחה עם הקבוצה אני מעלה נקודה נוספת, הנוגעת להתכנסות עצמה. כאשר יש החלפת דיעות בין נציגים של תנועות ליבראליות ודימוקראטיות מכל קצות הועלם, כמו במיפגש הזה – קשה מאוד לעקוב אחר הפרטים משום שהמציאות של כל מדינה זרה ורחוקה למשתתפים ממדינות אחרות. מה שנדרש מהמרצים הוא אחד מהשניים: או להביא סיפורים אישיים חזקים שימחישו את המציאות, כמו סיפורו של פיוס מקניה, או לנסות מההתחלה לתאר רק תהליכים כלליים מנקודת מבט פילוסופית, אינטלקטואלית.

כמו כן אני מספר על בעיות בדימוקראטיה הישראלית, שיש בה מפלגות דתיות שבעצם אינן מקבלות את מקור הסמכות החילוני של הדימוקראטיה אלא רק משתמשות בה, ואילו היה להן רוב, לא היו נוהגות על פיה אלא על פי מה מקור הסמכות הדתית שלהן.

הקבוצה שומעת את דבריי, אך קשה לי לעמוד על התגובות. יש עוד כמה התבטאויות. זיאד, שאינו מעיז להעלות את המילה דימוקראטיה על דל שפתיו, מציע שנתרכז בעיקר בחינוך, תהליך שנמשך שנים ארוכות ומביא לשיפור.

כשאני מביא את ישראל כדוגמה לדימוקראטיה שכבר פועלת, הוא מבטל אותי וטוען שאין זו דימוקראטיה אמיתית אלא שלטון כיבוש. אף אחד לא שואל אותו איזו מידה של דימוקראטיה יש בירדן. חסים עליו ונמנעים מלהביכו. אני שומר שאלה זו למקרה שינסה להעלות הצעת החלטה אנטי-ישראלית. אין טעם לדחוף אותו לקיצוניות כל זמן שאינו מעלה הצעה כזו. ואכן, עניין ישראל אינו נזכר כלל בכנס, וגם ההחלטות עתידות להיות כוללניות.

אנחנו קובעים להיפגש שוב למחרת בבוקר, לפי התוכנית של הכנס. יש לי הרגשה שפועלת בנו רוח צוות מיוחדת, קצת יותר עניינית, השיחה קולחת, נעימה. משהו יותר פראקטי, ישיר וישראלי, תוך החלפת דיעות פתוחה שיש בה גם ניגודים מעניינים: התיזה של ארתורו, שדימוקראטיה היא אוטופיה שלעולם אי-אפשר להשיגה בשלמות; או האזהרה למזרח-אירופים שלא להתפתות להצלחה הכלכלית של המזרח-הרחוק על חשבון הדימוקראטיה, וכי אפילו דימוקראטיה מושחתת עדיפה על פני דיקטאטורה. גראהם משועשע מן הוויכוח. איוואן רושם כל הזמן בנאמנות. הוא וארתורו נקבעו כנציגים שלנו.

ביציאה מהאולם עולה ריח נורא של דגים מטוגנים מכיוון חדר-האוכל והמיטבח, הסמוכים ליציאה.

18.00 כאשר אני חוזר לחדר, אני מתחיל לחוש בחילה וכאב בטן. עצם ההיזכרות במנה אחרונה מעוררת בי רצון להקיא. כאילו הרעלתי את עצמי. אני מתרחץ ומתלבש. מדי ערב אני מקפיד על ז'אקט ועניבה. יוצא לשאוף אוויר. אין לי תיאבון לארוחת-ערב, מה עוד שהנסיון להתקרב לחדר-האוכל אינו עולה יפה בגלל הריח הנורא של הדגים המטוגנים. אני יורד לטייל בשדרה המובילה אל שער היציאה. עדיין אור. אני אומר לעצמי: בעצם, מדוע שלא תעלה לאוטובוס ותקפוץ לסינטרה?

מגיע לכביש, יש תחנת אוטובוס. מחכה רק רגעים אחדים, והאוטובוס מגיע. עולה. הנסיעה נמשכת לא יותר מעשר דקות. מגיע לסינטרה לפני חשיכה. יורד וקונה במגדניה חמש חבילות עטופות נייר של עוגיות סינטרה, לפי הרשימה שנתן לי דה קאמארה. לעוגיות הללו קוראים קיז'אדה, והן עשויות על בסיס של גבינה. המוכר נותן לי לטעום אחת. זה לא מיטיב להרגשת הבטן שלי.

אני עורך טיול רגלי על שפת גיא תלול וירוק, עד לארמון המואר שבכיכר המרכזית של העיר. הארמון שימש במשך מאות שנים את בתי-המלוכה של פורטוגל. חלקים ממנו ניבנו בהשפעת הסיגנון המאורי. הדבר המאפיין אותו הן שתי "ארובות" מוזרות, הניראות מרחוק. מקרוב ניראה המקום די מוזנח וחסר הדר, כמו בית-ספר ציבורי ישן.

החנויות בכיכר ובסימטאות שמעליה, סגורות. יש מעט מאוד תיירים. די שומם. טירת פנה ((Pena על הרכס למעלה מוארת אך אין טעם לשכור מונית ולעלות לשם בלילה, כי לא יהיה אפשר לראות משם את הנוף. מתחיל לרדת גשם דק. במקום לחכות לאוטובוס, חזרה, אני חוזר במונית לקווינטה דה ריבאפריה. הפעם אני שואל מראש למחיר – 800 אשקודוס שהם כ-5.5 דולר, סכום סביר.

אני הולך לישון מוקדם, עם בטן כואבת, סובל מצרבת חזקה כל הלילה. לוקח אמודיום. מקלל את הפודינג של הצהריים, ואת הגרגרנות שלי.

[המשך יבוא]

 * * *

אל תחמיצו את הביצוע הנפלא של האופרה "איל טרובטורה" בפילהרמונית

שווה לרוץ לרכוש כרטיסים!

שלשום, מוצ"ש, היינו, אלפי מנויים בסדרת "גאלה" של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות, נפעמים ונלהבים לנוכח הביצוע הקונצרטנטי הנהדר של האופרה של ג'וזפה ורדי, משנת 1853 – "איל טרובטורה" [בבי"ת רפוייה]. שוב הוכיחה הפילהרמונית כי אין שני לה בחיי המוסיקה בישראל ובביצוע יצירות ענק קלאסיות ברמה הגבוהה ביותר, גם בזכות האקוסטיקה של ההיכל.

את היצירה הדרמטית המוסיקלית הזו הוליכו קודם כל ארבעה זמרים מעולים בתפקידים הראשיים: ג'וליאנה די ג'קומו, סופרן, הענקית – בתפקיד לאונורה [היושבים בשורות הראשונות ממש חששו פן שדיה השמנים יפלו עליהם]. אנה סמירנובה, מצו-סופרן, החזקה והמפליאה לשיר את סיפורה המזעזע – בתפקיד אזוצ'נה, אלברטו גזלה, בריטון, צנום, חזק ותקיף ובעל קול אדיר – בתפקיד הרוזן דה לונה, ומאוריציו מוררו, באס-בריטון, המבטא בצורה משכנעת את לבטיו בין אהובתו לאימו-לא-אימו, ומזעזע את האולם – בתפקיד פרננדו, הוא "איל טרובטורה". קולותיהם מילאו את ההיכל בעל האקוסטיקה המופלאה – בעוצמה, ברגש ובמקצועיות אופראית שדומה כי זה זמן רב לא נשמעו מעל בימתו. איזה יופי של חווייה בלתי-נשכחת.

אליהם הצטרפו זמרים בתפקידים משניים וכן המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני, שעמדה בכבוד ובמקצועיות בחלקה באופרה, וכמובן הפעימה בצלילים הידועים של פזמון הצוענים בפתח התמונה הראשונה במערכה השנייה, וכן בתמונות הסיום של המערכה הרביעית, ההוצאה להורג.

וכמו תמיד אך משכמו ומעלה, המנצח זובין מהטה, החוגג 40 שנות הנהלה מוסיקלית של הפילרמונית, שניצח על היצירה המורכבת והארוכה בקלילות ובחוש קצב מצויין, כך שלא היה משעמם אף לרגע. הכיתוביות העוקבות אחר הטקסט האיטלקי העבירו בזמן-אמת את התוכן הדרמטי של עלילת האופרה הרווייה דם, אהבה ורצח נורא כאשר בסופה מתים ועומדים למות שלושה מארבעה גיבוריה. חבל רק שלעיתים, ובמיוחד לקראת הסוף, נעלמו הכיתוביות, אולי משום שהיתה בהן חזרה על טקסט שכבר תורגם קודם, אך זה הפריע במקצת.

ואין לשכוח את התזמורת הפילהרמונית עצמה, שניצבה על הבמה במלוא כוחה ותפארתה, והפעם גם עם הנגן הראשי בחליל יוסי ארנהיים, אמן מחונן שהיעדרו הורגש בקונצרטים הקודמים. מה יש לומר? זו היתה חגיגה בלתי נשכחת, שלוותה במחיאות כפיים סוערות שהביעו הרבה אהבה והוקרה לזמרות ולזמרים הנפלאים, ושאם מותר לנו לומר מפינתנו הפרובינציאלית – הם הגישו ערב בעל איכות מוסיקלית ואקוסטית מן הטובות שיש כיום בעולם. וכל זה בלב המזרח-התיכון שבו סוקלים נשים, מלים בנות, שואבים נפט וחולמים להשמיד את היהודים.

* * *

סדנא אחרת / לירידה במשקל

בהנחיית שז

הזדמנות להתנסות במינִי סדנא (ארבעה מפגשים) של ירידה במשקל

באמצעות כתיבה בחודש אוגוסט הקרוב

לפרטים נוספים ולפגישה אישית לא מחייבת נא צרו אתי קשר בהקדם:

 03-7313444, 0507-393095

לקריאה על דרך העבודה, אנא היכנסו לאתר: www.harzaya.com

פתיחת הסדנא מותנית במינימום נרשמים

תודה, שז

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הראיון שנתן אובמה לציבור הישראלי בליל יום חמישי האחרון באמצעות יונית לוי היפה הדוברת אנגלית מצויינת – היה מפגן מבריק של רטוריקה נבובה, אמנם מהולה בקצת חמימות אנושית נוסח הנמצץ ביל קלינטון. דברי אובמה שבו והוכיחו שעדיין אינו מבין את המזרח התיכון אלא שהוא שרוי עתה בחשש מפני אובדן הקול היהודי והתמיכה הכספית היהודית לקראת הבחירות הקרובות בנובמבר לקונגרס האמריקאי – ולכן הוא מלקק לנו באמצעות הליקוק ליהדות ארה"ב וליהודי החצר שלו כמו רם ישראל עמנואל! – הידעתם כי לרם קוראים גם שם אמצעי ישראל, כמו חוסיין לאובמה?

 במשך כל דבריו לא התייחס אובמה לרצועת עזה ולחמאס או לדרום לבנון ולחיזבאללה שחזר או לא חדל לשלוט שם ומתכונן למלחמה הבאה שבה יהיה עלינו להרוג ולפצוע מאות ואלפי אזרחים כדי להפסיק את מטר הטילים הרצחני וההרסני עלינו! – אלא אובמה העמיד פנים שדי במשא ומתן עם הרשות בגדה המערבית [המוקטעה וסביבותיה, והמסעדות של רמאללה] כדי להגיע לשלום יציב – וזאת משום שאבו מאזן ופאיד הם "מתונים" ואילו פלסטינים אחרים הם בגדר "קיצונים", "מתנגדים" או "סרבנים" לשלום, זה כל מה שהיה לו לומר עליהם. – טרור? חמאס? חיזבאללה? סוריה? רוצחים? מי שאינם מכירים בישראל? זכות השיבה? 11 בספטמבר – אתם שמעתם את המילים האלה מפיו? לא. כל התביעות והתקוות האינפנטיליות שלו הופנו לידידו החדש נתניהו ה"ימני". כן, לא להאמין איזו סכלות – כל תהליך השלום ב"חלון ההזדמנויות", אליבא דאובמה – תלוי רק בביבי!

איזו אווילות! איזו דמגוגיה! הנשיא האמריקאי אינו מבין את המזרח התיכון, את הערבים ואת המוסלמים – למרות שהוא מוכיח שליטה טובה בעובדות שעל פני השטח וזאת מכוח היותו פרקליט מוכשר ונואם מעולה. בזכות חין דיבורו אנחנו היינו משתכנעים לקנות אצלו מכונית משומשת, לא יותר. לא יותר.

* אנחנו מבקשים לשאול את מוזיאון נחום גוטמן לאמנות פרו פלסטינית – כמה תערוכות חשובות ומרכזיות יזם וכמה אמצעים כספיים השקיע בחגיגת מאה השנים [2009] לתל אביב, העיר שגוטמן היה הצייר המובהק שלה, סמלהּ כצייר וכסופר, וגם הצייר של סמל העיר ההיסטורי [לא קשקוש המעגלים של היום] –

וכמה השקיע ובזבז המוזיאון בשלוש התערוכות האחרונות הפרו-פלסטיניות, והשקריות-בחלקן, שהוצגו ומוצגות בו, ובספרים על אודותיהן? – תערוכות של אליהו אריק בוקובזה, שצייר לפי הזמנה מגמתית, במתקתקות קיטשית ובסילוף היסטורי את ערביי יפו בתקופה שאותה מעולם לא הכיר; תערוכה קלושה ויומרנית של הצלם חליל רא'אד; ותערוכה של "גיבור מקומי" על הערבי בציור הישראלי, שמוטב לה שהיתה אילמת, בלי כותרת ובלי כיתובים!

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, המתגורר תמיד בפרדס על גדת הירקון הדרומית: "להיות ראוי לפרס ישראל שווה הרבה יותר מאשר לקבל את פרס ישראל!"

* אימא היתה מגבנת גבינות עיזים לבנות נפלאות מעז-הבית שלנו חבּיבּה, רכות וגם קשות, ומעולם לא היה להן ריח של גבינת עיזים כמו שיש למה שקרוי "גבינות עיזים" המשווקות כיום. זאת ועוד, הריח של הגבינות המשווקות כיום בשם "גבינת עיזים" דומה יותר לסירחון החריף של הזרע שהיה מדיף התיש החרמן בסתיו, בתקופה שבה העז היתה "דורשת" בגעיות ערגה ממושכות, והיה צורך לקחתה אל התיש של אדון פסילוב [אבא של נתי שרוני וסבא של השחקנית יעל שרוני) ברחוב וולפסון, על גבול עין גנים. האם ייתכן שכיום מסנטזים סירחון ייחום של תיישים כדי ש"גבינות העיזים" תסרחנה כמו ריח של עז [תיש] בעונתו?

* גברת אחת, עיתונאית, כל כך נרעשה מהשיר האחרון של חיימקה שפינוזה "רק הבוהן שלך מכוערת" – שביקשה להסיר אותה מרשימת הנמענים. אלברט מאדג'ר הירושלמי, ז"ל, השמנמן והקולני, הבעלים של מסעדת החומוס הטוב בעולם כבר יותר מיובל שנים, "טעמי", היה יושב בפינת המסעדה הלא-גדולה, ומדי פעם מרים קולו על חבורות הסועדים בשולחנות הארוכים: "לא ללעוס! לבלוע!" – כדי שיפנו את מקומם למחכים בפתח. וככל שהרבה להעליב את קהלו, כן היה צפוף יותר במסעדה שלו. נחשו מדוע.

התשובה: "חומוס מונטנייה!"

* תפוצת הנמענים שלנו מאוד צפופה וכל יום מתווספים 2-3 חדשים, כך שאיננו מצטערים על מי שגורע עצמו מהתפוצה, כי בקרוב נצטרך כנראה להביא שוב פועלים סיניים קטנים, או שישלחו לנו מלשכת העבודה באילת מסתננים אחדים מתוך רבבות העובדים הדארפוריים הרזים ומזי-הרעב הגודשים את העיר, שבקרוב תוחזר לאפריקה – כדי שיוכלו לנקות את צינורות האינטרנט שלנו, שכבר ממש החלידו. ביקשנו שפחות פליטות קטנות לעבודה הזו, כדי שבהתכופפן בצינורות נוכל לראות להם מאחור את התחתונים, אבל לא שולחים. ובכלל, אם זה תחתונים שחורים, אז עליהן זה כאילו לא.

* בנימין נתניהו, יחד עם קודמו אהוד אולמרט, יועמדו בקרוב בפני ועדת חקירה בנושא הפקרת השבוי הישראלי גלעד שליט בידי החמאס. רק ראשי ממשלה מושחתים ומנוולים כמו שיש לישראל מסוגלים למעשה פשע כזה, ולכן הם, ולא החמאס, האחראים הבלעדיים להסגרתו של שליט הבן לידי החמאס. דא עקא, יש בלבול בתקשורת הישראלית – האם להתייחס אל שני הפושעים האלה באותה אמת מידה, או שיש להפריד ביניהם. "ישראל היום", למשל, ודאי לא ייתן יד להתקפות על נתניהו, שכזכור לכל אם ישראלית – הסגיר את גלעד שליט לידי החמאס!

* מאחר שערביי ארץ-ישראל [פלשתינה] כופרים בכך שהיתה להם בעבר תקופה פרימיטיבית שבה הרוב היו אנאלפביתים, הלכו יחפים, אספו גללים לייבוש לשם הבערה ורצחו נשים ונערות על פגיעה בכבוד המשפחה, פתחה עכשיו אוניברסיטת בת שלמה רבתי בראשות הנשיא פרופ' פלוץ בן-שחר מסלול מיוחד של לימודי מורשת ערביי ארץ-ישראל, מורשת מקומית חיובית, בעיקר חקלאית, שנשכחה כמעט כליל מערביי ישראל המפונקים כיום. בין היתר ילמדו את "הכפר הערבי" של משה סטבסקי, שהוא אולי העדות המהימנה ביותר לחיי הערבים בארץ בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, וכן ילמדו כתבים של סופרים עבריים כחווג'ה מוסה, חווג'ה ג'וחא, חווג'ה ברנר, חווג'ה בורלא, חווגה שָׁמִי, חווג'ה אַבּוּ-אוֹדִי, חווג'ה אבו-הָרוּן, חווג'ה אלימלך שפירא, עזיז אפנדי, דאוד אל-נטור, דאוד אבו-יוּסף ורבים אחרים. הנושא של מורשת הרצח של נשים ונערות על הרקע של כבוד המשפחה – לא יילמד באוניברסיטה משום שהוא אינו שייך רק לעבר ההיסטורי אלא חי ומתקיים היטב גם כיום.

* העיתונאי [האמריקאי-יהודי בן 39] פיטר ביינארט מבקש להבהיר שאנחנו ממש לא מבינים מה קורה באמריקה, (ראה הראיון בעל הכותרת ההיסטרית, על רקע אדום-שואתי: "שריפה אחים שריפה" – מאת עפרי אילני, "מוסף הארץ" – כמובן – מיום 9.7.10). –

וככה נכתב במוסף: לא ברור אם פיטר ביינארט, העורך לשעבר של "ניו ריפבליק", שיער כמה עמוק הפצע שהוא עתיד לפעור, כשהעז לומר שישראל מאבדת את היהודים באמריקה. יותר מכל דבר אחר, המסר של פיטר ביינארט לישראלים הוא שהם לא מבינים מה קורה באמריקה. משהו עבר על האמריקאים, הוא מסביר, והישראלים כנראה לא מודעים לכך. משהו קרה לאמריקאים בכלל, ומשהו קרה ליהודים האמריקאים בפרט. ואם ישראל תמשיך לא להבין, יהיה רע. --- ביינארט בעצמו לא מתיימר להבין את הישראלים עד הסוף. אבל בשנה האחרונה, כשהתוודע לאווירה הציבורית המתלהמת בישראל, חוקי הנאמנות, ההתבטאויות של אביגדור ליברמן ושל בוגי יעלון נגד הערבים והשמאל, והקמפיינים של "אם תרצו" נגד "בצלם" ונגד "הקרן החדשה לישראל", הוא נזכר בתקופה אפלה, לפחות מבחינתם של אמריקאים ליברלים: שמונה שנות שלטונו של ג'ורג' בוש.

ביינארט צייר במאמר תמונת מצב מאיימת, מבחינת עתיד הקשרים בין היהודים האמריקאים לישראל. כולם יודעים שהצעירים האמריקאים מתבוללים, אבל ביינארט הזכיר שגם רוב אלה שנותרים יהודים, כבר לא מרגישים קשר למדינת היהודים. "בקרב יהודים אמריקאים היום, יש הרבה מאוד ציונים, בעיקר אורתודוקסים, שמחויבים עמוקות לישראל; ויש הרבה מאוד ליברלים, בעיקר חילונים, שמחויבים עמוקות לזכויות האדם של כל העמים, כולל הפלסטינים, וככל שהזמן עובר מתרחקות שתי הקבוצות האלה זו מזו. בעיקר בדורות הצעירים, פחות ופחות ליברלים יהודים אמריקאים הם ציונים. ופחות ופחות ציונים יהודים אמריקאים הם ליברלים.

"הרבה מאוד יהודים אמריקאים מרגישים עצב ומבוכה לנוכח חלק מהדברים שישראל עושה [כגון עצירת המשט! – אב"ע] – הם מאוד כועסים ומחפשים אפיק להביע את הכעס הזה, שתהיה להם אפשרות לבטא אותו בלי שיגידו להם שהם אנטי-ישראלים, או שהם יהודים עם שנאה עצמית. אני חושב שזה נכון, בעיקר לגבי יהודים אמריקאים צעירים.

"קיבלתי דואר אלקטרוני מתלמיד קולג' שערך הבחנה מאוד נכונה לגבי המנהיגים של יהדות ארצות הברית. הוא כתב: 'הם לא מבינים שבשביל רוב הסטודנטים היהודים בקולג' שלי, אובמה יותר חשוב מישראל'. אובמה הוא דמות יותר משמעותית בחיים שלהם."

בשבוע שעבר הוא [ביינארט] בא לישראל לביקור קצר, כדי להשתתף בכנס השנתי של הקרן החדשה לישראל, התומכת בגופים בעלי השקפת עולם ליברלית וחברתית.

"בין האינטלקטואלים הישראלים יש קולות מאוד חשובים שמתייצבים לצד המפגינים בשייח ג'ראח, אז אני חושב שאנחנו כאמריקאים יכולים לתמוך בקולות האלה, גם אם הכוח הפוליטי שלהם חלש. אני בעצמי הושפעתי מהדו"חות של 'בצלם' או של ארגון 'גישה'.

"למדתי את הציונות שלי מסבתא שלי, שאמרה שיום אחד כולנו נעלה לישראל. זאת היתה תפיסה ציונית של ישראל כמקלט. אבל בשביל הצעירים היהודים של היום, הסוג הזה של הציונות כבר לא אטרקטיבי. לא רק שישראל לא נראית להם כמו מקלט בטוח לחיות בו, לא נראה להם בטוח אפילו רק לנסוע לביקור. --- אם יש משהו שיכול להיות אטרקטיבי בשביל הצעירים האלה, ושיכול לחבר אותם לישראל, זה דווקא הקולות שנמצאים עכשיו תחת התקפה. פעילי זכויות אדם ועיתונאים ליברלים בישראל הם שעוררו לחיים את הציונות שלי. --- אחד הדברים שהישראלים לא מבינים הוא שהרפובליקאים לא ינצחו בבחירות הבאות. אובמה ייבחר מחדש. אני חושב שהוא ייבחר מחדש ברוב גדול."

אהוד: אמור לי מי מממניך [הקרן החדשה לישראל] – ואומר לך מי אתה! – פיטר ביינארט הוא מין פורטנוי אמריקאי-יהודי חדש [לא רצינו להשתמש במילה שמוק], שנוח לו להיות מושפע מ"זכויות האדם" של התעמולה הפלסטינית, ושל התעמולה הישראלית האנטי-ישראלית – והוא סבור (בתמימות או מתוך טיפשות) שיצליח לעשות קריירה ברוח המגמה-המזימה של אובמה לתקוע טריז בין יהודי ארה"ב לישראל!

כן, הוא ודומיו מחפשים סיבות [שקריות ושוליות, כמובן] כדי להתכחש לישראל המושמצת – וללקק לגויים בשכונה, בעבודה, באקדמיה ובתקשורת! –למצוא חן בעיניהם על חשבון גינוי והפקרת ישראל! – וכל זאת במקום להיות אמיץ ולצאת בפומבי להגנת ישראל נגד הגויים ונגד הז'ידלאקים האמריקאיים!

"בוש האפל"! הוא אומר – זה יחסו לנשיא שהעז להגדיר את ציר הרשע והטרור האיסלמי העולמי ולצאת להילחם בו! – יש לנו הרגשה שאנחנו מבינים מה קורה בארה"ב ובזירה העולמית הרבה יותר טוב ממעלת כסילותו האובאמית של פיטר ביינארט, (שהבאנו כאן רק קטעים מדבריו הגאוניים, ממרום האימפריה הרומית החדשה, שבחסדה הוא יושב וכותב כיוספוס פלאביוס בשעתו, ואולי לומר עליו יוספוס זו מחמאה שאפילו לא מגיעה לו).

* אנחנו מאוד אוהבים את הטור השבועי של הסופר סייד קשוע במוסף השבועי של "הארץ" אבל לאחרונה הוא קצת מגזים, אמנם באופן אירוני ומשעשע – בפולחן העצמי שלו, וחוזר בהפוך-על-הפוך על עצמו ועל משפחתו עד כדי שיעמום.

* "הדבר החשוב שהשתנה הוא המעבר של חיזבאללה מ'שמורות הטבע' (המאחזים) בשטחים הפתוחים, אל תוך הכפרים. השמורות כבר אינן העיקר. חיזבאללה יצר פה כפרי רק"ק (רקטות קרקע-קרקע) בכמויות גדולות. הארגון לקח את כל הרקטות בטווחים הקצרים והבינוניים, ובמקום לרכז אותן, פיזר אותן בין הכפרים. כשאתה מסתכל במפה, אתה רואה רצף של כפרים, שטחים אורבניים. הוא ינסה לדחוף את הלחימה למרחב הכפרי. הוא מבין שיהיה לנו יותר קשה לתקוף שם מהאוויר וגם לתמרן בכפרים, כי השטח הבנוי מצריך סדר כוחות הרבה יותר גדול. זה האתגר הבא. הצורך להילחם בשטח בנוי בצפיפות, רווי בחוליות נ"ט ובבונקרים." – ראיון עם ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל אלון פרידמן, "הארץ", 9.7.

* בראשית שנת 2013 תימלאנה 50 שנה להדפסת הרומאן "המחצבה", שהיה עם הופעתו ב"ספריה לעם" של "עם עובד" (1963) לרב-מכר, ולימים הוצג בתיאטרון ועובד לסרט ישראלי. תחילה היתה תוכנית לציין את המאורע בהיכל התרבות ע"ש פרדריק מאן, ואולם מתברר שהאולם כבר יהיה הרוס באותו מועד בגלל בעיות של אקוסטיקה גרועה – והשיפוצים בו טרם יסתיימו, אם בכלל, אי פעם. אי לכך לא יצויין התאריך בשום מקום אחר כי אין אולם מספיק גדול בארץ להכיל בו את כל קוראי "המחצבה", שטרם מתו. מאותה סיבה גם לא תתקיימנה ב-2011 חגיגות מלאת 75 שנה לכותבו.

* סמדר פרי ב"קול ישראל", 10.7, מספרת כי העונש על ניאוף באיראן הוא מלקות לגבר, ואילו לאישה נשואה – סקילה עד מוות, שבה מחוייבים להשתתף באופן פעיל גם בני-משפחתה. די בשני עדים כדי לקבוע את "אשמתה" של האישה – אשמה שהיא במקרים רבים לא מגע מיני אלא הימצאות עם שני גברים יחד בחדר אחד. והאנשים האלה, אם לא נפוצץ עליהם את מתקני הגרעין שלהם בעוד מועד, יחזיקו בידיהם הפרימיטיביים הקנאים הרצחניים האלה את כפתורי שליחת הטיל הנושא ראש נפץ גרעיני לעברנו. וזאת גם לידיעת הפורטונוי החרד לזכויות אדם פיטר ביינארט ולידיעת הז'ידלאקים הדומים לו בקרב יהודי ארה"ב, ובייחוד אלה המתכחשים שלנו והמתנשאים עלינו בצדקנותם האובמיסטית!

* צריך לדבר עם החמאס! איך לא חשבנו על כך קודם? פשוט צריך לדבר עם החמאס! לדבר עם החמאס! איזו גאונות מדינית! לדבר עם החמאס! קיראו ב"הארץ", שם הדמגוגיה מוכת שגעון הגדלות המאשימה בכול את ישראל – חוגגת ומנהלת מכל מאמר שני בעיתון את הפוליטיקה של המדינה ברוח העיוועים של דוד גרוסמן! – צריך רק לדבר עם החמאס! איך לא חשבנו על כך קודם? הלא גם פאוסט דיבר עם מפיסטו, ותראו את התוצאות!

* דומה כי המנצחת בגביע העולם בכדורגל היא לא רק ספרד אלא גם דרום-אפריקה, שחרף יציאתה מהתחרות בשלבים הראשונים הוכיחה את יכולתה לקיים את המונדיאל ללא מהומות ופשע ולשפר בצורה מדהימה את תדמיתה בעולם ואת יכולתה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,027 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל