גיליון מס' 561

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוּברות, יום חמישי, ד' באב תש"ע, 15 ביולי 2010

עם שתי צרופות בקבוק הוק פרידמן גודל מגנום 1.5 ליטר, מפתח-תקווה, מאוסף הדי אור

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: האלוף איילנד: הפלמ"ח שגה בתיכנון מבצעֵי מלחמת השחרור ובתיאום המודיעיני. // יוסי אחימאיר: מאוהבים ב"אריה" הסורי.

משה גרנות: בלי "תקינות פוליטית", על ספרו של יאיר לפיד "זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד".

מרק בצל ביום קיץ חם ב"בראסרי", ארוחה לשניים ב-199 שקלים + 30 טיפ.

הסבר על צרופות היין מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 – מאוספו של הדי אור.

דינה ובעז דרומי: פרופ' רבקה כרמי, שתיקתך בנושא כנראה מאשרת את סימן השאלה שלנו. // אורי הייטנר: האם נפל האסימון?

עמוס כרמל: ראיון אובמה, זלזולים מוושינגטון.

אלי מייזליש: כמה עולים לא באו בגלל "הארץ"?

יוסי גמזו: בַּשִּבְעָה לִפְטִירַת כְּבוֹד הָרַב יְהוּדָה עַמִּיטַל ז"ל.

עמוס גלבוע: "מצעד האיוולת" למען גלעד שליט.

נעמן כהן: הקדושה בעיר הכבושה. // אירית שושני: יש כלבים ויש כלבים...

יצחק שויגר: מעשה בחמור. // אריה נשר: סוכת שלום.

חנוך לקח: לזיכרו של דרור מרקוס ז"ל.

שאול כ"ץ: מסינטרה שבמחוז ליסבון יצאו התפוזים המתוקים של הזן "פורטוגל". // יוסף חרמוני: עקיבא פיינשטיין וניג'מת א-סובח.

צבי זמורה: פועמה למוּטוּס [ישראל זמורה]. // עמוס כרמל: מיהו הדמגוג?

אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993.

היום השישי. // י"ז: חבל שהעיתון שלך לא מופיע בפרס של חומייני.

גמרתי בדרך לים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

דוד סיון: הערות על גישתו של זאב גלילי (חב"ע 560).

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

בעקבות העמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום 13.7.10

האלוף איילנד: הפלמ"ח שגה בתיכנון מבצעֵי מלחמת השחרור ובתיאום המודיעיני

למרות הממצאים, נמנע איילנד ממסקנות אישיות והדגיש כי "התחקיר לא מצא התרשלויות אלא שגיאות." פרסום הדו"ח יצר מלחמת גרסאות בין לשכות שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן גוריון לבין הרמטכ"ל יגאל ידין – בשאלה מי הזהיר מראש מפני התוצאה האפשרית של מלחמת השחרור

ועדת הבדיקה של צה"ל בראשות האלוף (במיל') גיורא איילנד, שמונה לפני חודש לחקור את פעולות הפלמ"ח במהלך מלחמת השחרור, מסרה את מסקנותיה. הוועדה מצאה שורה של שגיאות קשות בשלבי איסוף המודיעין של הפלמ"ח על המלחמה, בשיתוף הפעולה בין גופי המודיעין השונים, ובהכנת התוכניות המבצעיות של הפלמ"ח למלחמה. עם זאת, הוועדה לא המליצה על נקיטת צעדים או הסקת מסקנות אישיות נגד איש ממפקדי הפלמ"ח המעורבים בתיכנון המלחמה, מחוץ להמלצה על סגירת מוזיאון הפלמ"ח בשיח' מוניס מפני שהוא מטייח ומסתיר את פשעי המלחמה ואת הכישלונות ואת השגיאות של הפלמ"ח במהלך מלחמת השחרור, מלחמה שתוצאותיה היו עלולות להיות אחרות לגמרי אילו סמך הפלמ"ח על התיכנון המקורי ועל האו"ם – שימנעו את שפיכת הדמים הנוראה ואת "פשעי המלחמה" הישראליים הממלאים חדשות לבקרים את דפי עיתון "הארץ".

* * *

יוסי אחימאיר

מאוהבים ב"אריה" הסורי

הם מאוהבים. הם נשפכים. הם מהללים. הם קושרים כתרים לראשו, משבחים את כמיהתו לשלום, לסיום הסכסוך, כביכול.

אחרי שהצדיקו את כל תביעות הפלסטינים והחמאס, הצדיקו את אבו-מאזן ופיאד, חירפו וגידפו – ומוסיפים לעשות כן – את ממשלת ישראל, ביקרו את אי-נכונותה לעשיית ויתורים ואי העלאת תוכנית שלום משלה, הם מציגים את אליל-השלום החדש שלהם: בשאר אסד ("אריה" – בעברית).

הם – הפובליציסטים של עיתון "הארץ", עיתון השמאל הקיצוני, עיתון שרוב מאמרי הדעות שלו, החל במאמר המערכת וכלה במגוון של שמות, מהם חברי מערכת ומהם אורחים-לרגע, מוקדשים לניגוח הממשלה בישראל.

תמצאו מעל דפיו את הנימוקים הטובים ביותר מדוע אין ללמד בבתי הספר מסורת ומורשת, מדוע הפרופסורים הקוראים להחרמת האקדמיה הישראלית (ובה בעת להוסיף ולהתפרנס ממנה) – צודקים, סיפורים למכביר על התושבים הערביים (סליחה – הפלסטינים, סליחה – העם הפלסטיני) של יו"ש (סליחה – הגדה המערבית הכבושה) שנתונים, אבוי, למכבש של התעמרות ורדיפה; תמצאו דיווחים אוהדים על העימותים עם חיילי צה"ל בנעלין ועל מאבקי "מחנה השלום" בכוחות הביטחון בשייח-ג'ראח.

סופרים שמייחלים להכרה בינלאומית, ואולי אף לפרס נובל ולפרסים אחרים, מקבלים ב"הארץ" אינטשים רבים בעמוד הראשון מתחת ללוגו העיתון, על חשבון כותרת חדשותית-עניינית, כדי להגג על המצב המתדרדר באזורנו, באשמת ישראל כמובן.

לדידם, ישראל היא הנושאת האחת והיחידה באחריות לקיפאון, משום שאינה נענית לכל הדרישות, שקודמיו של נתניהו כבר נענו להן. איך אמר לא מכבר אבו מאזן: "במו"מ עם אולמרט ולבני נותר ויכוח רק על מספרם של הפליטים החוזרים..."

אז נכון, אפשר לקרוא ב"הארץ" – בדלילות רבה – גם את מאמריהם של משה ארנס, ישראל הראל וקרני אלדד. מאמרים שהם על תקן של עלי תאנה כנגד גדעון לוי, עקיבא אלדר, עמוס עוז, עמירה הס, גבריאל שפר, דוד גרוסמן, יואל מרקוס ואחרים, שמדי יום ביומו מספקים תחמושת לתועמלנים הפלסטינים.

מה רוצה בעצם "הארץ"? – שממשלת נתניהו תוותר. שתעשה לכל אורך החזית ויתורים עד להסגתנו המלאה לקווי 67', כולל חלוקת ירושלים? במערכת העיתון אין מבינים שהממשלה הנוכחית קמה כדי להוביל מהלכים שונים ממהלכי הנסיגה החד-צדדיים של שרון. ממשלה שקמה בהכרעה דמוקרטית.

גם אם כמה מחבריה (מ"העבודה" המנוחה) נוטים יותר לכיוונו של "הארץ", אין להם ברירה אלא להסתגל לקו שמוביל העומד בראשה, אם חפצי תיקים המה.

אפילו אבו-מאזן כבר "ויתר" לנו על הכותל המערבי. לא כן "הארץ". לא כן רוב הפובליציסטים שבשירותו. הן זהו הקו שמוביל דב אלפון, העורך הנוכחי שמעסיק כידוע גם אחד, אורי בלאו. מה נתניהו נותן הטון בממשלת ישראל, אלפון נותן את הטון ב"הארץ". מעניין מי מהם ימצמץ ראשון...

הזכרנו בפתח הדברים את נשיא סוריה. והנה אפילו פרשן מדיני הוגן יחסית, אלוף בן, מכנה את בשאר אסד מעל דפי "הארץ" – "שכן הוגן". מילא המזרחן משה מעוז, שמצדיק מאז ומתמיד את דמשק בכל תביעותיה לגולן. בזה אין חדש. מילא גדעון לוי, שכל נקודת מבטו היא פרו-ערבית עקבית וטוטאלית. אבל אלוף בן פרשננו?

האין בן מבין את תרגיל הולכת השולל של הנשיא הסורי? כלום על שלום הוא מדבר, האריה הצעיר? אמנם כן, זו המלה השגורה בפיו בימים אלה. אבל מאחוריה מסתתר יעד אסטרטגי ברור: שיבה סורית אל מימי הכנרת, פירוק ההתיישבות היהודית המפוארת הגולן והחזרת צבאו אל מורדותיה המערביים של הרמה.

ובינתיים – בעוד פיו מפיק מרגליות של שלום, ידיו אוגרות נשק מתקדם, מצטיידות במאגרי טילים, ש"יכסו" בבוא העת, כך המומחים, את רוב שטחה של ישראל, ויכסחו את רוב אוכלוסיה. כן, גם בבועה התל-אביבית. אספקת נשק קבועה מגיעה מאיראן ומסוריה גם אל חזבאללה שבדרום לבנון. כמובן – למטרת שלום...

אותו אסד לא יציג תביעות דומות לשכנתו הצפונית, תורכיה, שגזלה מסוריה את חבל אלכסנדרטה הרבה לפני שנולד ולפני שאנחנו שיחררנו את רמת הגולן. הוא ישתף פעולה עם תורכיה בדיכוי העם הכורדי. הוא יצדיק את הפרובוקציות של ארדואן נגד ישראל ואפילו יאמר, ספק ברצינות ספק בצחוק, כי חשוב שתורכיה זו, המתאסלמת ומתחרדת, תמשיך ל...תווך בין דמשק לירושלים.

מתווכת לדבר עברה – דהיינו להסגת ישראל מכל "השטח הכבוש" ברמת הגולן ולסיכון ממשי של עתידה וקיומה.

הנה כי כן, אסד במתקפת השלום וההסברה המוצלחת שלו בעולם, כבש גם את לבבות התבוסתניים ב"הארץ", על צמרת מערכתו ושלל פרשניו המתנבאים כולם בקול אחד. גם בנושא הגולן.

מעל דפי עיתון זה לא תמצאו את המשפט הברור והפשוט, האומר: הולכים למו"מ לשלום עם סוריה בלי תנאים מוקדמים. רק סביב שולחן המו"מ הישיר ילובנו כל חילוקי הדעות, יועלו לדיון נוקב כל העמדות המנוגדות, בנסיון להגיע לפשרה כלשהי.

התביעה הסורית מישראל שתצהיר מראש על נכונותה לנסיגה מוחלטת מהגולן תחילה, איננה מירשם לשלום אמת. היא מירשם למו"מ על עצם קיומה של המדינה היהודית. לשמחתנו, אלה שתומכים בעמדה זו, שמתפתים להאמין לזמירות השלום המדומה מדמשק, ש"הארץ" משמש להם שופר, הם מיעוט בתוכנו.

כדאי להזכיר לחברים מזלמן שוקן 21 בתל-אביב את אמירתו האלמותית של דוד בן-גוריון על המוצר שהם מפיקים, כי "הארץ" היה תמיד בעד הממשלה – אך רק עד 1948. היום אמירה זו נכונה יותר מתמיד.

* * *

משה גרנות

בלי "תקינות פוליטית"

על ספרו של יאיר לפיד "זיכרונות אחרי מותי – סיפורו של יוסף (טומי) לפיד"

כתר 2010, 414 עמ'

גם בלי ההמלצה החמה של אהוד בן עזר על "זיכרונות אחרי מותי", הייתי מקדיש זמן (שאצלי הוא דחוק למדיי!) לקריאת הספר העבה הזה, וכל זאת משום שאני הערצתי את יוסף לפיד על אומץ רוחו לומר את אשר עם ליבו, ולצפצף צפצוף ארוך על "התקינות הפוליטית":

הוא לא היה מוכן לסלוח לעמי אירופה ששתקו בתקופה האפילה של השואה, ובעיקר להונגרים אשר לא רק סייעו לגרמנים בהשמדת היהודים, אלא אף השתתפו ברצח בהתלהבות. את עמדתו זאת הוא חשף בבמות פוליטיות בעולם מתוך כוונה ברורה להביך את הנוכחים.

הוא חשף בלי משוא פנים את ההרס הנורא שהדת וקנאי הדת ממיטים על מדינתנו.

הוא מחה נגד הדיקטטורה התרבותית שחייבה פוליטיקאים להשתתף במימונה ולהלל ולשבח את הזמר "הים-תיכוני".

הוא חשף בלי מורא את פרצופם האמיתי של מאחזי העיניים, יודעי הנסתרות, מוכרי הקמיעות והמים הקדושים.

הוא אמר בלי מורא בדיוק מה הוא חושב על פוליטיקאים כמו יוסי שריד ועל עיתונאים כמו יואב יצחק.

הוא הצהיר בלי משוא פנים שהקפיטליזם הוא הגאולה ממלתעות הסוציאליזם.

הוא חשף את צביעותם של המקופחים המקצועיים.

הוא הצהיר שאיננו אוהב פמיניסטיות מיליטנטיות.

הוא הצהיר שהוא פטריוט ישראלי, ואיננו אוהד כלל את האיסלם שלא תרם לתרבות העולם דבר מזה שבע מאות שנים, ועוד פחות מכך הוא אוהד את הפלסטינים, שבמסווה של התעוררות לאומית הם חותרים ללא  ליאות להשמדת מדינתנו.

את דעותיו אלו הוא פרסם בכתבותיו בעיתונים בתוכניות רדיו ובתוכניות טלוויזיה בהן הוא השתתף. בקריירה העיתונאית והפוליטית שלו הוא צבר המון שונאים מן הימין ומן השמאל, ובעיקר בעולם החרדי שלא חסכו ממנו את הכינויים הנוראים ביותר.

"זיכרונות אחרי מותי" הוא ספר שנכתב מתוך אהבה והערצה עמוקות של הבן, יאיר לפיד, לאביו. על העטיפה האחורית כותב יאיר לפיד על עצמו: "עיתונאי, סופר, איש טלוויזיה ובן אוהב," – ובאמת השקעה ענקית כזאת לכתיבת ביוגרפיה של אדם כל-כך רב-גוני וכל-כך רב פעלים כמו יוסף לפיד – השקעה כזאת איננה אפשרית ללא מסירות ואהבה. וזאת לדעת, יאיר לפיד לא התעלם ממגרעותיו ומחולשותיו של אביו – הוא מתאר (בצער!) את בולמוס הזלילה שלו, את אהבתו להתנצחויות גם כאשר אין בכך צורך, את הרגזנות וההתפרצויות הבלתי נשלטות שלו, וכן, הוא אפילו מתאר איך חטף מאביו מכות כשהביא הביתה תעודה גרועה (עמ' 219). יוסף לפיד היה מודע לכל חולשותיו ומגרעותיו, הודה בהן, הביע עליהן צער, והתנצל בכנות.

כמשתמע משם הספר, הדברים כתובים בגוף ראשון, כאילו יוסף (טומי) לפיד המת  כותב את זיכרונותיו, ודרך הרצאה זאת מוכיחה שוב עד כמה הבן הזדהה עם אישיותו ודרכו של אביו המנוח.

מפעליו של יוסף לפיד די בהם כדי למלא עשר ביוגרפיות: הוא היה עיתונאי מוכשר כל כך שאפילו "הרבי" של סופרי ישראל, נתן אלתרמן העיד עליו שהוא יודע לכתוב (עמ' 140), הגם שיוסף לפיד עצמו העריך יותר את כתיבתה של שולמית רעייתו מאשר את כתיבתו שלו.

קשה למנות את כל האישים המרכזיים בארץ ובעולם שהתדפקו על דלתו כדי לזכות בראיון אצלו. הוא חיבר ספרי פיליטונים שהיו לרבי מכר, כתב מחזות, שהכושל מביניהם "תפוס את הגנב" הוצג "רק" 84 פעמים; הוא כתב מדריכים למטיילים באירופה שנמכרו בחצי מיליון עותקים, כתב ספר בישול בשם "פפריקה", שהיה לרב-מכר, למרות שהוא עצמו ידע לאכול, ולא לבשל; השתתף בעסקים חובקי עולם תחת מטרייתו של הטייקון רוברט מקסוול; תוכניותיו ברדיו זכו בפרס סוקולוב, היה האטרקציה בתוכניות הטלוויזיה "פופוליטיקה", "הכול פוליטי", "מועצת החכמים"; היה מנכ"ל רשות השידור; הוביל את מפלגת "שינוי" להצלחה כבירה בשתי מערכות בחירות (6 מנדטים, ואחר כך 15 מנדטים), כאשר אוהביו ושונאיו ניבאו לו שלא יעבור את אחוז החסימה; היה שר המשפטים וסגן ראש הממשלה – ואין לשכוח שכל המעשים האדירים האלה ביצע מי שהיה נער שניצל ממוות בעור שיניו בימי השואה, שלא ידע מילה עברית כשעלה ארצה, שאימו יעדה לו "עתיד מזהיר" כסדרן בתחנת מוניות...

אם יותר לי לאבחן את הצלחתו המטאורית של יוסף לפיד בכל תחום בו היה מעורב, הייתי אומר שמדובר בתמהיל מוצלח במיוחד של כישרון, חוצפה ומזל.

כישרון היה לו למכביר לקליטת שפות, כגון גרמנית, סרבית, הונגרית, אנגלית, עברית; כגון יכולת מרשימה של כתיבה, וזו באה לידי ביטוי כבר בנעוריו כשהפיק עיתון בגטו; כגון כישרון לתהות על קנקנו של הזולת להפיק תועלת ממעלותיו ולנצל את חולשותיו; כגון כישרון לתפוס במהירות את דרישותיהן של המדיה החדישות (רדיו, טלוויזיה, אינטרנט).

וכן, היתה בו מידה לא מבוטלת של חוצפה ישראלית בריאה, והרי שלוש דוגמאות אופייניות: אימו שולחת אותו לתחנת מוניות כדי לזכות במשרה נחשקת של סדרן (ימי העלייה ההמונית, הצנע והאבטלה!), ובמקום זאת הוא יורד מהאוטובוס ליד מערכת העיתון ההונגרי "אויקלט", פונה ישירות לישראל קסטנר, ומבקש ממנו שיאפשר לו להיות כתב של העיתון (עמ' 105); בהיותו סגור, יחד עם שאר העיתונאים בטהרן, בדרך לבורמה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הוא מצליח בעורמה לשלוח הודעה לעורך העיתון שיש לבן-גוריון פגישה סודית עם השאה הפרסי (עמ' 163); הוא מתבקש לערוך עיתון נשים "את", והוא נרתם לכך, למרות שלא קרא מעודו עיתון מן המין הזה (עמ' 183).

פרק מפעים לב בספר הוא זה המתאר את ימי נעוריו במלחמת העולם השנייה: משפחתו האמידה (האב, ד"ר בלא למפל, עורך דין ועיתונאי, גרים בווילה, ובה משרתים מטפלות, מבשלות) הופכת באחת, כמו כל המשפחות היהודיות – לבלתי חוקיות – עצם קיומם נחשב כמנוגד לחוק: האב נלקח קודם לעבודות כפייה, ואחר כך לאושוויץ. היהודים נתונים לטרור נורא מצד הגרמנים וההונגרים גם יחד: מעצרים, גטו, רציחות המוניות של יהודים והשלכת גוויותיהם לדנובה. בזכות חוצפתה ותושייתה של אימו (שלפני המלחמה ואחריה הייתה אישה מפונקת ונהנתנית), מצליח הנער טומי להינצל ממוות בטוח (עמ' 39-41, 45, ראו גם עמ' 33). השיא קורה כאשר טומי ואימו מובלים בשיירה כדי להירצח על גדת הדנובה, ואימו בתושייתה מכניסה אותו ואת עצמה לתוך שירותים ציבוריים. איש מלבדם באותה שיירה לא ניצל (55).

אך, כמובן, תושייה וחוצפה לא היו מספיקות – גם המזל שיחק תפקיד בסימפוניית המוות המבהילה שהלחינו הנאצים: בפעם אחרת מצליחה אימו של טומי להינצל ממוות בטוח, כאשר חסיד אומות העולם, ראול ולנברג, מוציא אותה, ואת שאר הנשים נושאות ויזות שוודיות, משיירת המוות (עמ' 51).

למזל היה תפקיד חשוב גם בהצלחותיו המסחררות של יוסף לפיד לאחר המלחמה: הוא ואימו הצליחו להשתחל ברגע האחרון לאונייה "קפלוס" שעלתה לישראל באישורו של טיטו, לאחר השתדלותו של משה פיאדה, חברו היהודי של טיטו למחתרת האנטי-נאצית (עמ' 28) – כך הוא הצליח להשתחרר מהעולם הקומוניסטי השנוא עליו, ולצעוד את צעדיו הראשונים במולדת; בארץ מזדמן לו לפגוש אנשים שמסייעים לקידום המטאורי שלו: ישראל קסטנר ב"אויקלט", אפרים קישון שמפגיש אותו עם עורך "מעריב" ד"ר עזריאל קרליבך, והשאר, כפי שאומרת הקלישאה – היסטוריה.

ברור שמרפקים וכישרון – אין בהם די כדי לבנות קריירה – וקשרים במקומות הנכונים הם בבחינת "מאסט", ואינני מכיר אדם שעלה למעלה בלעדיהם: אפרים קישון היה זה שהמליץ בפני השר זבולון המר למנות את יוסף לפיד למנהל רשות השידור. הספר מונה גם את שאר מיטיביו לאורך הקריירה שלו: חותנו, העיתונאי, דוד גלעדי, העיתונאי ואיש הטלוויזיה דן מרגלית, ראש העיר, השר וראש הממשלה אהוד אולמרט (המתגלה בספר כחבר מסור ונאמן) ועוד.

מקום מרכזי בספר תופסות אהבתו והערצתו של טומי לרעייתו, הסופרת שולמית לפיד, שבעיקר בזכותה ובזכות ילדיו, ולמרות האסון הגדול שפקד אותו (מותה של בתו הבכורה מיכל בתאונת דרכים) – הוא לא יכול היה לאחל לעצמו חיים יותר מאושרים.

במותו היה לפיד נאמן לעצמו כמו שהיה בחייו: הוא סירב לרב לאו ולאריה דרעי שביקשו ממנו "למות כיהודי" ולהתפלל, הוא סירב להאריך לעצמו את החיים באמצעות כימותרפיה – מי שניצל את החיים עד תומם כמוהו – לא היה מוכן להסתפק במעמד של שכיב מרע. מוקף אהבה מצד משפחתו וחבריו, והערכה גדולה של נאמניו, נפטר יוסף לפיד מהעולם בדרך המעוררת השתאות.

רוב העובדות הכתובות בספר היו ידועות לי, כפי שאני מניח שהן ידועות לכל קוראי העיתונים בארצנו, אלא שאיסופם יחד בספר אחד על ידי כותב אוהב ומעריץ שניחן בכישרון כתיבה – הופכים את הביוגרפיה הזאת למסמך מרתק.

* * *

מרק בצל ביום קיץ חם ב"בראסרי"

ארוחה לשניים ב-199 שקלים + 30 טיפ

אחת הסיבות לכך שהארוחות שלנו זולות-יחסית היא שבדרך כלל אנחנו אוכלים צהריים ב"עסקיות" וכן שלמדנו, בגילנו המתקדם, לתמרן במנות, לחלוק לא פעם מנה עיקרית, וכך לא להיסחב הביתה עם "דוגי בג" לאחר שלא הצלחנו להתגבר על המנות העיקריות בארוחה.

ה"בראסרי" באבן גבירול, מול כיכר רבין, היא אחת המסעדות ההומות והצפופות ביותר בעיר ופועלת 7 ימים בשבוע 24 שעות ביממה. זו הסיבה שכדאי לבוא לשם לפני 12 בצהריים או אחרי שתיים בצהריים, שאז הצפיפות פחותה ואין צורך לחכות כרבע שעה ולעיתים יותר עד שמתפנה מקום, מקום בפנים המסעדה הממוזג או בחוץ על המדרכה.

מאחר שקראנו באחד המקומונים שבחים למרק הבצל שלהם, הזמנו קודם כל מרק בצל אחד, 42 שקלים, שאותו אפשר לקבל, בניגוד למקומות רבים בצרפת, גם בקיץ החם. כאשר טיילנו לפני שנים בפרובנס וביקשנו לטעום מן המרקים המפורסמים של האזור, היתה התשובה בדרך-כלל, "תבואו בחורף או – תאכלו אצל סבתא שלכם!" – ואילו אנחנו, כל ימות השנה, לא יכולים בלי מרק בצהריים, ולעיתים מסתפקים במרקים ובמנות ראשונות בלבד. המרק העדיף עלינו ביותר הוא מרק עוף עם קניידאלאך וכרובית מהמרק. ואנחנו מכירים שני חברים מאושרים שנשותיהם מכינות להם את מרק העוף כל ימות השנה.

מרק הבצל הגיע חם-רותח עם שיכבה  נהדרת ועבה של גבינה מותכת בעלת קליפה קשה, יוצאת מן הכלל בטיבה. היה אפשר לקלף אותה קלוייה גם משולי הקערה הגבוהה והגדולה שבה הוגש המרק. גם תוכן המרק מתחת לקליפה היה מצויין, המרק עצמו, הבצלים. יש לנו רק השגות לגבי הקרוטונים או קוביות הלחם שהיו חבויות בפנים. הן היו מלחם לבן לא טעים ביותר שלעיתים קליפתו חרוכה מדי ואולי גם לא היה טרי ביותר. עצתנו לשף, להבא, להשתמש בקוביות של באגט לבן טרי, שעברו הצנמה, וגם לשים קצת יותר יין במרק. מכל מקום, באולם המקורר, ביום תל-אביבי חם מאוד, עם כוס יין לבן טעים אלאמוס של כרמל מזרחי, 22 שקלים, זו היתה מנה טעימה מאוד שהיא כמעט ארוחה שלימה.

המסתורית לקחה קרפצ'יו פילה בקר מצויין, 49 שקלים, עם כוס יין אדום פינו גריג'ין של כרמל מזרחי [אנחנו איבדנו את הטעם לגבי היינות האדומים אבל היא נהנתה, והיין גם עלה לה לראש. אילו היה לנו חופש ביטוי ביתי כמו לסייד קשוע המסכן, היינו מרחיבים בנושא].

את המנה העיקרית חלקנו יחד: צ'יזבורגר 300 גרם, 66 שקלים, בצלחת אובאלית גדולה מאוד, על גבי לחמניה בהירה אוורירית ומיוחדת במינה, בצירוף מנה ענקית של מקלות צ'יפס דקים, חמים קשים-פריכים ומושחמים היטב, שהוא לדעתנו הצ'יפס הטוב יותר בעיר. כילינו אותו עד המקלון האחרון. גם הצ'יזבורגר, עשוי מדיום, היה מצויין, עסיסי ונימוח בפה. ועימו היו בצלחת פרוסות בצל סגול, עגבניה, מלפפון חמוץ ועלה של חסה, אלה כיסו את המחצית הערומה של הלחמניה, שאכלנו כמעט גם את כולה.

מאחר שהמנה של הצ'יזבורגר נחשבה לארוהה "עסקית", קיבלנו אליה גם תוספת מצויינת של צלחת פלפלים קלויים, וכוס גדולה של לימונד קר, טרי ולימוני מאוד. כמו כן היו על השולחן, ללא תוספת מחיר, מנה של כשש פרוסות באגט טרי, לבן ו"שחור" עם קערית חמאה. בקבוק מים קרים. בקבוקון קטשופ היינץ, גביע עם מיונז טעים, וקנקן מתכת קטן עם חרדל חריף. היינו מלאים כל-כך שלא לקחנו מנה אחרונה כי כבר חשבנו רק על שנת אחר-הצהריים.

החשבון: 199 שקלים + 30 שהשארנו טיפ = 229 שקלים. וזאת לציין – השירות ממש נפלא. אמנם המקום קצת צפוף, אבל כל הזמן דואגים לך. מחליפים סכו"ם. מחליפים מפיות. מאירים פנים ומתעניינים בסועדים. מנקים שוב ושוב לא רק את השולחנות אלא גם את הרצפה. חבל רק שיש תהודה רבה באולם המסעדה, ולכן רעש של עשרות שיחות, יחד עם מוסיקה נעימה אבל קצת רעשנית מדי, קצת מפריע. נדמה לנו שב"בארסרי" פריסאי שקט יותר בצהריים, אם כי אי אפשר להשוות את המוסדות הצרפתיים הצנועים לזללנות הישראלית התל-אביבית, שהרי כידוע ישראל מלאה אנשים רעבים שזקוקים להשלמת הכנסה, וחלק ניכר מהם, בייחוד בתל אביב, ממלא את מסעדותיה הטובות פעמיים ביום, בצהריים ובערב – עד אפס מקום. והצפיפות הזו היא אולי הסיבה היחידה מדוע לא כדאי להגר מצרפת לישראל.

והרהרנו לא פעם במהלך הארוחה גם בכך שטומי לפיד היה נהנה ממנה מאוד, למרות שלא היה בה שום מאכל הונגרי. בפינה ישבה חבורה גדולה של קצינים וקצינות צעירים, נחמדים למראה, ואנחנו רק מקווים שזה לא יירשם להם לחובה בדו"ח איילנד הבא. וכמו בביצוע הקונצרטנטי של האופרה "איל טרובאטורה" בהיכל התרבות, פשוט קשה לאמין שכל זה מתקיים בלב המזרח התיכון המטורף, שבו, כמובן, הפערים בין עשירים לעניים קטן יותר מאשר במדינה המושחתת שלנו, תאבת התרבות והחיים הטובים.

כמובן, וכרגיל, איש לא ידע שאנחנו עתידים לכתוב ביקורת על המסעדה.

"בראסרי", אבן גבירול 70, תל אביב, 03-6967111. 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. מומלץ מאוד.

* * *

הסבר על צרופות היין מסוף שנות ה-20

של המאה ה-20 – מאוספו של הדי אור

לדבריו הוא: אספן בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים מכל העולם, ואספן בקבוקי אלכוהול גדולים ותוויות מפלשטינה, ומחפש מידע על ענף האלכוהול בפלשטינה מכל הארץ, יצרנים, יקבים, מבקקים, סוחרים, וכדומה, ואם אפשר קישור לכתבה על הבקבוקים זה יהיה נהדר.

הנה הקישור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3360583,00.html

ואם אי אפשר, גם נהדר.

תודה,

הדי אור

* * *

דינה ובעז דרומי

פרופ' רבקה כרמי, שתיקתך בנושא כנראה מאשרת את סימן השאלה שלנו

‏‏יום חמישי ה' תמוז תש"ע, 17.06.2010

לכבוד

פרופ' רבקה כרמי

נשיאת אוניברסיטת בן גוריון

שלום וברכה!

רצינו לספר לך שאנחנו מתגוררים בצפון הארץ, בישוב שקט ויפה, אלוני אבא שבעמק יזרעאל. אנו מתפרנסים בכבוד מיגיע כפינו, יש לנו 4 בנות, 31-17, השלוש הראשונות שירתו בצה"ל והרביעית תלך בעקבותיהן לאחר שתסיים את חוק לימודיה. השתיים הראשונות בוגרות אקדמיה והבת השלישית החלה השנה את לימודיה באוניברסיטת בן גוריון. יש לנו שני חתנים שמשרתים במילואים. נכד פעוט והשני בדרך. אנו משפחה חילונית אופיינית של רוב הציבור היהודי.

לאורך שנים ליווינו סטודנטים רבים שלמדו אצלכם והדימוי היה חיובי ברוב המקרים : "אוניברסיטה טובה, מאוד חברתית ומאוד קהילתית," – ואת המשפט הזה אהבנו לדקלם ולשנן באזני הורים וסטודנטים שהתלבטו היכן ללמוד.

הסדק הראשון נפער כאשר שמענו שמרצה שלכם, ד"ר ניב גורדון, שמקבל את שכרו ממשלם המיסים הישראלי, קרא לחרם אקדמי על האקדמיה הישראלית. כמובן שבשם "חופש הביטוי" הוא יכול להשמיץ ולהחרים, אולם האם ההגינות שלו ושלכם לא מחייבת שלא ייצג מוסד שהוא מציע להחרימו ?

הסדק  הזה  נפער לשבר גדול כאשר לאחר אירועי המשט אותו מרצה, יחד עם ח"כ טאלב עסנא,  קראו  לחיילי צה"ל רוצחים!

סטודנטים שלך, ילדינו, בעלינו, שרק בזכותם אתם שואבים את כוחכם, בלעדיהם שום מוסד אקדמי פה לא היה מתקיים, בוודאי שלא תחת דגל ישראל, הם רוצחים בעינייך?

האם את מסוגלת להיכנס לאולם לימוד אצלכם, להישיר מבט לסטודנטים ולומר – כן, אתם חיילי מילואים רוצחים?!

האמת ששתיקתך בנושא זה כנראה מאשרת את סימן השאלה שלנו ומאשרת את החשש שאוניברסיטת בן-גוריון בראשותך פרשה בפועל מהמסע הציוני הלא פשוט, – וחמוּר מכך, התייצבה כנגדו.

כל זה מצטרף ובאופן טבעי כבר, לכינוס בין היומיים שעסקתם בימים אלה באירגונו באוניברסיטת בן גוריון. כינוס  שעיקרו תמיכה שלכם במגזר הבדואי בנגב  ובייעוץ לבדואים איך לנָכֶס לעצמם את אדמות המדינה. נעזרתם כמובן בפלורליזם הידוע שלכם כשהתנגדתם בכל תוקף להשתתפותו של פרקליט מטעם המדינה שרצה להשתתף בכנס ולהביא בפני משתתפיו את עמדתה בנושא הזה.

החרמות, הסתה, חתירה נגד אושיות המדינה, סתימת פיות של סטודנטים שחוששים להביע את דעתם באוזני מרצים ומתרגלים. ולזה אפשר לקרוא פלוראליזם!

אז הנה, ניעזֵר בחופש הביטוי, נשלח את המכתב הזה לשר החינוך גדעון סער, ליושב ראש ועדת החינוך של הכנסת ח"כ זבולון אורלב, נפיץ את הדברים הללו בתפוצה המונית ונבקש לא לשלוח את ילדינו למוסד אקדמי שדוגל בסתימת פיות ציוֹנִיים, בהסתה נגד צה"ל, שנוטף ארס ומטיף להרס. ובשם האמת הצרופה, ומכיוון שכספנו לטעמכם מוכתם בדם חפים מפשע, ראוי אפוא שתיפנו ותקבלו את שכרכם מידיים טהורות מכל עוון ועוול, מהאיחוד האירופי למשל, או מממשלת טורקיה ואולי אפילו מהנשיא האיראני.

חישבו על כך!

דינה ובעז דרומי

אלוני אבא

* * *

אורי הייטנר

האם נפל האסימון?

המפגש הידידותי בין נתניהו לאובמה ודבריו של אובמה במפגש ובראיון שהעניק ליונית לוי בערוץ השני, צריכים לגרום לכמה אנשים בתוכנו לאכול את הכובע. אלה שהילקו את ממשלת נתניהו על כך שהיא יוצרת קרע עמוק ונורא בינינו לבין האמריקאים בשל מדיניותה הסרבנית והקיצונית, טעו ובגדול.

איך בכלל ניתן לכנות "סרבנית" ו"קיצונית" מדיניות של ראש ממשלה, שהסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלשתינאית וקיבל החלטה חסרת תקדים, שאף ממשלה לפניו לא קיבלה כמותה, להקפיא לחלוטין את כל הבנייה ביהודה ושומרון? העובדה שמדיניות זו לא מנעה את המשברים החוזרים ונשנים ביחסים עם ארה"ב, מעידה על כך שהמשבר לא נבע ממדיניות ישראל, אלא ממדיניותו של אובמה.

מכאן, שהמהפך הדרמטי בהתייחסותו של אובמה לישראל בביקור ראש הממשלה, אינו קשור למדיניות הישראלית אלא למדיניות האמריקאית. ניסיונו המגושם של אובמה לטעון שאין כל שינוי, וכל העת הוא אהד את ישראל ויחסו לנתניהו היה ידידותי והוגן מלכתחילה, אינו עומד במבחן העובדות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך, היא הדברים החשובים ביותר שאמר אובמה בנוגע למחויבות האמריקאית לעליונות האסטרטגית (כלומר הגרעינית) של ישראל, חודש וחצי בלבד לאחר שארה"ב תמכה לראשונה בהחלטה אנטי ישראלית בנדון. לא זו בלבד שאובמה חזר למדיניות המסורתית של ארה"ב בנושא זה, אלא שהוא הרחיק לכת מעבר לקודמיו, כאשר הביע את המחויבות הזו בפומבי.

מה גרם לשינוי קיצוני וחד כל כך אצל אובמה? יש הרואים בכך תפנית טקטית קטנה וקצרת מועד, כחלק מהניסיון ללחוץ על נתניהו לוויתורים מדיניים – כשהפעם מחליף הגזר את המקל, עד הפעם הבאה. יש הרואים בכך טקטיקה פוליטית של אובמה, לקראת הבחירות לקונגרס בנובמבר. לאחר הבחירות, הוא יחזור לסורו (עד הבחירות לנשיאות). לעומת זאת, יש הרואים את השינוי כאסטרטגיה חדשה של ממשל אובמה, שונה בתכלית מהאסטרטגיה שנקט מאז היבחרו ועד עתה.

אני מתקשה למקם את עצמי, באגף הטקטי או האסטרטגי של הפרשנות. השינוי טרי מכדי שניתן יהיה לנתחו ולפענח אותו. בעוד חודשים אחדים ניווכח האם אובמה חוזר לדרכו הרעה או ממשיך בדרך החדשה. אולם אני רואה סיבות טובות המצדיקות שינוי אסטרטגי, ואולי יש בהן כדי להסביר את המפנה.

הניסיון להציג את אובמה כאנטישמי, כעוכר ישראל, כאסלאמיסט (תוך היתלות גזענית בשמו האמצעי – חוסיין) מופרכת וחסרת שחר מעיקרה. היחס העוין של אובמה כלפי ישראל נובע ממקום אחר לגמרי.

חזונו העולמי של אובמה הוא חזון של שלום. הוא רואה במלחמת הציוויליזציות בין העולם החופשי לבין האסלאם הקיצוני איום על שלום העולם. אובמה תפס את עצמו באופן משיחי, כאדם שיביא לפיוס בין הציוויליזציות הללו. הוא האמין שהדרך לכך היא פייסנות וחנופה כלפי העולם המוסלמי. הוא רץ לאנקרה ולקאהיר ונשא נאומי פייסנות מביכים. הוא הושיט יד לאחמדיניג'אד וניסה להגיע עמו להסדרים באמצעות הידברות.

רצונו, כנשיא ארה"ב, הוא לשים קץ לעימות הזה. הרצון הזה חיובי ביסודו, אך מביך בנאיביות שלו. אילו הנאיביות הזו היתה בחייו האישיים של אובמה, ניחא. כאשר מדובר בשלום העולם, זו נאיביות מסוכנת.

האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי הכריז מלחמת חורמה נגד העולם החופשי. מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11.9.01 לא היתה אירוע בודד, אלא צעד אחד בלבד במלחמה הזו. האיום האסלאמיסטי על העולם, הוא הגדול ביותר מאז היטלר. מול האיום הזה, על העולם החופשי לעמוד איתן ולהחזיר מלחמה שערה. לשם כך, ראוי שיעמוד בראשו צ'רצ'יל. לרוע המזל, אובמה סימן עצמו כצ'מרליין, וניהל מדיניות צ'מברליינית.

במקום שבו יש צ'מברליין, יש גם צ'כוסלובקיה. לתפקיד צ'כוסלובקיה ליהק אובמה את ישראל. ישראל הפריעה לחזונו הפייסני, והוא התייחס אליה כאל עצם בגרון. הוא ניסה ללחוץ על ישראל, בתקווה שעצם הלחץ הזה ועצם השפלתה של ישראל, יקרבו את האסלאם אליו ולארה"ב.

המדיניות הזו נחלה כישלון חרוץ. טורקיה ערקה מן המערב וחוברת לציר הרשע של האסלאם הג'יהאדיסטי, דבר הבא לידי ביטוי הן בלוחמנות כלפי ישראל והן בניסיונות לסייע לאיראן להתחמק מן הסנקציות. אחמדינג'אד דחה בבוז את ידו המושטת של אובמה והקצין את מדיניותו ואת התבטאויותיו. גם צפון קוריאה הצטרפה לחגיגה והיא מרשה לעצמה התנהגות ממנה נמנעה בתקופת הממשל האמריקאי הקודם. ואם האמין אובמה שהקו האנטי ישראלי יעודד את הפלשתינאים להתגמש ולהתקדם להסדר, הוא נוכח שהקו שלו גרם לפלשתינאים להקצין את עמדתם, ובכך הוא רק הרחיק את המו"מ ואת הסיכוי לשלום.

המסקנה ההגיונית המצופה מאובמה, היא התפכחות ושינוי דרסטי במדיניותו. החודשים הבאים יעידו האם אכן נפל לאובמה האסימון.

* * *

עמוס כרמל

ראיון אובמה / זלזולים מוושינגטון

הדייר הנוכחי של הבית הלבן זקוק לתמיכה הכספית והפוליטית של יהודי ארה"ב לקראת הבחירות של נובמבר 2010. הוא משתבח בכך ששני עוזריו הבכירים ביותר הם יהודים, ומכאן ברור שהוא מעריך מאוד את תבונתם – ועוד יותר מכך, שאיננו חשוד באנטישמיות. אבל לעומת זאת נראה שהוא מזלזל באינטליגנציה של אזרחי ישראל. קשה להסביר אחרת את טענתו שחלק מהחשדנות שלנו כלפיו נובע אולי מכך ששמו האמצעי הוא חוסיין.

העובדה השמית הזאת ידועה לנו, הישראלים, מאז פתח אובמה במסע הפוליטי שהביאו למעמדו הנוכחי. עיקרי הביוגרפיה שלו נפרשו בהרחבה בכלי התקשורת של הכפר הגלובלי והגיעו גם לידיעתנו. העיקרים האלה – ובתוכם השם האמצעי – לא מנעו יהודים רבים בארה"ב מלתמוך בו בבחירות המקדימות ובבחירות לנשיאות עצמן. הם לא פגעו בקבלת הפנים הנלהבת שהוא זכה לה בהגיעו לכאן כמועמד. הם לא הפריעו להתפעמות שאחזה ישראלים רבים מאוד כאשר התברר שהוא ניצח במירוץ, ואפילו כאשר נאום הניצחון שלו לא כלל שום אמירה של ממש מלבד ההבטחה לקנות לבנותיו גור כלבים חדש. ההתרפקות על סיסמאותיו הפשטניות – כמו "כן, אנחנו יכולים" – על מראהו החיצוני ועל יכולתו הרטורית המרשימה הגיעה כאן לגבהים ניכרים. כמעט בלי שום התייחסות לשם האמצעי. האם יועציו היהודים לא סיפרו לו על כך?

נכנס האיש לתפקידו הרם, הספיק להצטרף בשבועיים הראשונים לכהונתו לרשימת המועמדים לפרס נובל לשלום (ולגבור על כל שאר המועמדים, כפי שהתברר עם פרסום ההחלטות של ועדת השופטים), ואנחנו – לדעתו – הוספנו לחשוד בו בגלל ה"חוסיין" שלו. ובמשתמע, אנחנו לא שמנו לב לאיתותים הברורים שלו, של מקורביו ושל חסידיו בתקשורת האמריקאית שישראל עומדת לאבד חלק מהמעמד "המיוחד" שהיה לה בעיני קודמיו. אנחנו לא שמענו את נאום קהיר שלו, שבו חלק לאיסלאם שבחים חסרי פשר (לרבות קשקוש על סובלנותו "במהלך האינקוויזיציה") וקישר את הקמת ישראל לשואה בלבד. גם לא עמדנו על כך שהוא נמנע במופגן, בעקבות הנאום ההוא, ממחוות נימוסים מתבקשת של קפיצה לשעות אחדות לישראל. בקיצור, אובמה מעריך, כנראה, שלא ראינו מה קורה מתחת לאפנו וברוב איוולתנו ואטימותנו רק השם האמצעי שנתנו לו אביו ואימו מהלך עלינו אימים.

אבל יכול להיות שהוא מרשה לעצמו את ההתקלסות הזאת במנת המשכל הקולקטיבית שלנו, מפני שאנחנו מזמינים אותה. יכול להיות שזה הלקח שהוא מפיק מדרישה חוזרת הנשמעת כאן – ולמען האמת, גם במקומות אחרים – שהוא ידבר אל הציבור הישראלי במישרין. לא רק מעצם הדרישה אלא בעיקר מסגולות הפלא המיוחסות לאותה פנייה ישירה.

אין ספק שהימנעותו של אובמה מכל ראיון ישיר לתקשורת הישראלית מאז השבעתו עד סוף השבוע שעבר לא היתה תופעה רצויה. אין ספק שהכתף הקרה שהפנה לראש ממשלת ישראל במשך קרוב לשנה לא הרנינה במיוחד. הניסיון גם מלמד שפעלולים רטוריים – כמו אלה שאובמה, וקלינטון לפניו, מצטיינים בהם – מהלכים קסם על לא מעט ישראלים. ועדיין, דיבור ישיר אינו תחליף דיבור ענייני. במצב הנוכחי, נשיא ארה"ב אינו יכול לספק את הסחורה שהוא חותר להשגתה.

בלי שום קשר לחשדות של חלק מהישראלים כלפיו, אין בידו שום נוסחה ישימה להקמת מדינה פלסטינית מפורזת תוך ביטול כל התביעות ל"זכות השיבה". אם תהיה, נבין אותה גם בלי שהוא יפנה אלינו במישרין. בניגוד למה שנראה כהנחת יסוד שלו, יכולתנו האינטלקטואלית אינה נמוכה במיוחד.

הופיע לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 13.7.10

* * *

אלי מייזליש

כמה עולים לא באו בגלל "הארץ"?

איני יודע כמה מבין קוראי "הארץ" בחו"ל בשפה האנגלית הם יהודים – לא ישראלים יורדים, אלא ילידי אותן ארצות-גולה דוברות אנגלית – כנראה מיליונים.

לי לפחות יש שני ידידים יהודים, ילידי ארה"ב, שדבר ראשון בבוקר הם פותחים את אתר "הארץ" באנגלית וקוראים בעיקר את החדשות ואת הפרשנות של בעלי הטורים.

מאז נפתח אתר זה, כמעט מדי יום, אני מקבל מהם מיילים מבוהלים: "אלי, ככה זה אצלכם? זה נכון מה שמיסטר לוי ומיסטר אלדר כותבים? עד כדי כך שונאים אצלכם את הממשלה? שום דבר לא בסדר?"

וכשנמאס לי מהמיילים אני פשוט מרים טלפון ומנסה לשים את הדברים על דיוקם, וכן מוסיף כמה "דברים טובים" במדינה, למשל שאין לנו את  הברוך של הנפט המזהם את המפרץ, ואין לנו הוריקנים כמו שהיה בניו אורלינס או שריפות הענק בקליפורניה ואפילו לא פיצוץ כמו ב"תאומים". כי אצלנו חוף הים באביב מלא מתרחצים, והגליל מלא צימרים, בתי הקפה מפוצצים בכל בוקר כי אין בכל העולם קפה כמו בארץ.

אבל כל זה אינו עוזר. על זה לוי ואלדר ובראל ועמירה הס ושטרנהל ותום שגב וכל השאר – אינם כותבים; רק פלסטינים, הכיבוש, הגדר, וכאילו ששה מיליון יהודים אינם קמים בכל בוקר ולא הולכים לעבודה במפעלים ובמשרדים או במערכות עיתונים אלא בולעים את המשט לעזה ואת הגדר בבילעין ושני עצי זית כרותים במקום חביתה וסלט ירקות [עדיף עם עגבניות שרי].

כל זה מכביד כמשא עליהם. כי שאני שואל כמו בכל פעם: "נו אתה עולה כבר? תנסה את הקפה אצלנו..." – ואז אני חוטף את ההלם: "קפה? מי מוכן לעזוב את החנות [של מזרונים...] ואת הבית [3 מפלסים בפאר-רוקאווי] ואת הביואיק כדי לראות בכל יום אבנים על חיילים? רקיטות שעפות מעזה על שדרות? דוקטורים שלכם שמלשינים בעולם שהציונות היא אפרטהייד ושאין זכויות לערבים בכפרים שלהם. שחיילי צה"ל רוצחים בדם קר ילדים פלסטינים בעזה? – וכהנה וכהנה טורים שבכל יום ב'הארץ', והרי זו ארץ מטורפת שבכל רגע עלולים המוסדות הבינלאומיים והמדינות הדמוקרטיות במערב להטיל עליכם חרם. לא תודה. No tanks."

וכשאני מנסה לספר עוד פעם רק על הדברים הטובים למשל על גילוי הגז במיליארדים או קבלת ישראל לארגון OECD ושלא עברנו משבר בנקים ומשכנתאות כמו אצלם וביטוח הבריאות כאן טוב יותר משם ול-50% מהמשפחות יש שתי מכוניות ליד הבית ומספר ההולכים כאן כל שבוע להצגה או בידור הוא פי 3 מאצלם ועוד ועוד – ו...כלום.

"סירחון בוקע מהמאמרים של 'הארץ'," הם אומרים לי. "הוא כה מסריח ומעופש שבלתי אפשרי כבר לטהר את האוויר אצלכם אפילו עם ההבטחה כי הקפה שלכם הוא הכי טוב בעולם."

יעשו ב"הארץ" חשיבה על כמה עשרות אלפים נמנעו לעלות בשל מאמריהם, ועל כי בשני העשורים האחרונים [הקריטיים] מבחינת המו"מ עם הערבים, כש"הארץ" תמיד תומך רק בעמדות הפלסטינים, ועל כן, כך נדמה ליהודים בארה"ב – כי בילעין זו שכונה בשדרות רוטשילד או נעלין היא הגדר של בית "הבימה", וכל מי שהולך בשדרה חוטף אבן או רימון גז בכל רגע נתון – אז מי רוצה לעזוב חנות מזרונים [והכנסה נטו 3,000 $] כדי לחטוף אבנים? 

[הכנסה ליום? לשבוע? – אב"ע]

* * *

יוסי גמזו

בַּשִּבְעָה לִפְטִירַת כְּבוֹד הָרַב יְהוּדָה עַמִּיטַל ז"ל

בְּעִצּוּמוֹ שֶל הַפִּצּוּל הַסֶּקְטוֹרְיָאלִי

שֶכָּל אֶזְרָח יוֹם-יוֹם צוֹפֶה בּוֹ וְחוֹזֶה

וַדַּאי יִרְאוּ קוֹרְאִים רַבִּים כְּלֹא רֵיאָלִי

אֶת הָעֻבְדָּה שֶאֶת שוּרוֹת הַטּוּר הַזֶּה

שֶהוּא מֶחְוַת-כָּבוֹד וְלֹא פַּסְקְוִיל-בִּקֹּרֶת

לִדְמוּת-מוֹפֵת שֶאוֹר מֻפְלָא סְבִיבָהּ הֵאִיר

כּוֹתֵב דַּוְקָא אִיש חִלּוֹנִי וְאֶפִּיקוֹרֶס

מִבֵּית מִדְרַש שוֹמֵר שֶהוּא תָמִיד צָעִיר.

וְיִסְלְחוּ לוֹ לְאוֹתוֹ הָאֶפִּיקוֹרֶס

אִם לְחִזּוּק אוֹתוֹ הַ"דַּוְקָא" הַנִּכְמָר

יָבִיא בְּפֶתַח הַמֶּחְוָה הַזֹּאת תִּזְכֹּרֶת

מִיַּעֲקֹב חַזָּן עַצְמוֹ, שֶכֹּה אָמַר:

"רָצִינוּ דוֹר שֶל אֶפִּיקוֹרְסִים לְגַדֵּל כָּאן

שֶיַּבְדִּילֵנוּ מֵהוֹרֵינוּ וְדָתָם

וּמָה קִבַּלְנוּ, נֶעבֶּעךְ, מֵאוֹתוֹ הֶבְדֵּל כָּאן?

רַק עַמָּרָצִים מֻחְלָטִים בְּמָסָרְתָּם..."

זֶה, כָּמוּבָן, עוֹרֵר אָז רַעַש לֹא מִינוֹרִי

בִּתְנוּעָתוֹ שֶל הַחַזָּן הַחִלּוֹנִי

אֲשֶר שִנְּתָה מֵאָז בְּאֹרַח קָטֵגוֹרִי

אֶת יַחֲסָהּ אֶל אוֹצָרָהּ הָרוּחָנִי

שֶל הַתַּרְבּוּת הַיְּהוּדִית לְדוֹרוֹתֶיהָ

וְיֵש כַּיּוֹם בָּהּ צִמָּאוֹן גָּדוֹל לִרְווֹת

מִמַּעַיְנוֹת הַיַּהֲדוּת וּשְׂכִיּוֹתֶיהָ

וּמִתִּפְאֶרֶת מוֹרַשְתָּם שֶל הָאָבוֹת.

כָּךְ שֶלְּגַמְרֵי לֹא מוּזָר וְיוֹצֵא-דֹפֶן

הוּא אִם גַּם "שְמוּצְנִיק" שֶכָּמוֹנִי מַרְכִּין רֹאש

לִדְמוּת הוּמָאנִית שֶבְּכָל שָעָה וָאֹפֶן

שִדְּלָה זָרִים לְהִתְקָרֵב וְלֹא לִפְרֹש

אִיש מֵרֵעֵהוּ בְּיָמִים שֶרִיב וָשֶסַע

כְּבָר פּוֹעֲרִים בְּעַם זֶה בְּאֵיבָה תְמִידִית

אֶת בּוֹלְעָנֵי הַהִתְבַּדְּלוּת וְעַל כָּל פֶּסַע

פּוֹשָׂה בָּנוּ הַהִתְנַכְּרוּת הַהֲדָדִית.

כָּל הַיּוֹדֵעַ מֶה עָבַר עָלָיו בַּתֹּפֶת

שֶל מַחֲנוֹת-הַהַשְמָדָה עַל אִיש מַקְסִים

כִּכְבוֹד הָרַב י. עַמִּיטַל רְחַב-הָאֹפֶק

וּרְחַב-הַלֵּב, וְאֵיךְ הִצִּיל מִיַּד חוֹמְסִים

סֵפֶר תּוֹרָה אוֹתוֹ אִמֵּץ אֵלָיו כְּאַבָּא

הַמְּמַלֵּט מִשְּאוֹל אֶת יֶלֶד-טִפּוּחָיו

לֹא יִשְתּוֹמֵם, לוּא גַם לְרֶגַע, אֵיךְ צָמְחָה בָּהּ

בְּנִשְמָתוֹ כְּבָר אָז, בִּתְהוֹם סִבְלוֹת אֶחָיו

אוֹתָהּ עָצְמָה נַפְשִית גְּנוּזָה, אַף-עַל-פִּי-כֵנִית

שֶבְּכוֹחָהּ הִנְצִיחַ סַבָּא יִשְׂרָאֵל

אֶת יִחוּדוֹ וְאַף הוֹרִיש אוֹתָהּ בַּגֶּנִים

מִדּוֹר לְדוֹר בְּמַאֲבָק לְהִגָּאֵל.

דְּמוּת מְחַנֵּךְ בִּלְתִּי רָגִיל, שֶחוּש-הַצֶּדֶק

בּוֹ הִתְקוֹמֵם עַל "תּוֹרָתוֹ הִיא פְּטוֹרָתוֹ"

שֶל אַבְרֵכִים חֲרֵדִיִּים – גָּרַם לְבֶדֶק-

בַּיִת עָמֹק וְעֶקְרוֹנִי בְּמִשְנָתוֹ

שֶבָּהּ תָבַע כִּי שוּם שוֹמֵר-מִצְווֹת בַּנֹּעַר

מִשּוּם גִּזְרַת שֵרוּת צְבָאִי לֹא יֵעָדֵר

וּבָהּ הִוָּה קָטָלִיזָטוֹר וּמָנוֹע

שֶבִּזְכוּתָם זָכִינוּ לִישִיבוֹת-הֶסְדֵּר

שֶהֵן דֻּגְמַת-מוֹפֵת לְסָפְרָא וְסַיָּפָא

וְאַהֲבַת מוֹלֶדֶת וְלִמּוּד יַחְדָּו

שֶלְּעוֹלָם אִישִיּוּתוֹ כָּאן לֹא עָיָפָה

מִלְּהַנְחִיל אוֹתָן יוֹם-יוֹם לְתַלְמִידָיו.

בָּעֵת הַזֹּאת, שֶבָּהּ הָעָם הַזֶּה שֶלָּנוּ

אֲכוּל פִּצּוּל מַמְאִיר בִּמְקוֹם לִקְשֹר קְשָרִים

סְבִיב הָעִקָּר הַמְּאַחֵד פֹּה אֶת כֻּלָּנוּ

וּבָהּ בּוֹנִים אָנוּ חוֹמוֹת בִּמְקוֹם גְּשָרִים

טוֹב נַעֲשֶׂה אִם נִתְיַחֵד בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ

עִם זֵכֶר אִיש נִלְבָּב, רָגִיש וְנֶאֱצָל

שֶמּוּל שִׂנְאַת-חִנָּם תָּמִיד עָמַד בַּפֶּרֶץ

בְּאַהֲבַת-חִנָּם: י. עַמִיטַל זָצָ"ל.

* * *

עמוס גלבוע

"מצעד האיוולת" למען גלעד שליט

בסוף השבוע הסתיימה צעדת 12 הימים למען שחרור גלעד שליט, ומשפחתו נטתה אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה עד שיושב בנם. היתה זאת הצעדה הגדולה והארוכה ביותר בתולדות המדינה, לפי כל הזכור לי; היתה זאת הצעדה הכי מאורגנת, הכי ססגונית, הכי עממית, הכי רוויה בדגלי ישראל, לפי הזכור לי; היתה זו הצעדה הכי נוגעת ללב, הכי אנושית והכי  הכי מיוחצנת ומודרכת תקשורת. היתה זאת רק צעדה שתכליתה לתמוך מוראלית במשפחת שליט, להפגין השתתפות בכאבה ובצערה; אילו היתה זאת רק צעדה שתכליתה לחזק את ידי הממשלה במו"מ קשוח מול אוייב אכזרי; אילו היתה זאת רק צעדה שתכליתה הוא להפעיל לחץ על כל הגורמים הבינלאומיים  הרלוונטיים – כי אז לב כולנו יכול היה להתמלא רק בגאווה ותקווה.  מצעד כזה  אכן היה מחויב המציאות ומשרת את משפחת שליט.

אבל, לצערי לא זה היה המצעד שחזיתי. כל אלו שנטלו חלק בהתוויית מטרותיו של המצעד ומסריו – כל היחצ"נים, כל האינטרסנטים השונים והמשונים, כל נשות וינדזור העליזות, כל מושכי העט ושכירי העט – הפכו את מטרותיו ומסריו (להבדיל מססגוניותו העממית וכוונות ליבם של מרבית משתתפיו) ללחץ ברוטאלי-רגשני על ראש ממשלת ישראל על מנת  שמיידית, עכשיו, ישלם לחמאס כל מחיר על מנת לשחרר את  גלעד שליט. ובתור שכזה איני יכול שלא לכנותו, ובצער, "מצעד האיוולת".

גרעינה של האיוולת הוא בכך שהמצעד הפך להיות מנוגד לאינטרס של מטרתו. הוא לא מחיש ומזרז את שחרורו של שליט אלה דווקא יאריך את שביו ודווקא יעלה את מחיר שחרורו. לא צריך להיות חכם גדול על מנת להבין זאת. צריך רק עיניים ואוזניים על מנת לשמוע את מצהלות החמאס שכבר מבטיח להעלות את המחיר, ולראות את ההפגנות של נשות האסירים הפלסטינים הקוראות לסבלנות ולאי גמישות. אם החמאס  מצטיין בסבלנות אין קץ, בניגוד גמור ל"עכשוויזם" שלנו, ברור לו למראה המצעד ודרישותיו שאכן יש גמול לסבלנות; לא יזיק להמשיך ולגלות עוד ועוד סבלנות עד שישראל תהיה מוכנה להסכים לכל גחמה שלו, וידו תהיה על העליונה במאבקו מול אבו מאזן והרשות הפלסטינית. הלב נחמץ למראה המתנה שאנחנו מעניקים לחמאס, ועוד בעיתוי שלאחר "פרשת המשט" בו זכה להישגים  במלחמה על התודעה העולמית, ובהקלות על ההסגר.

איוולת היא ללעוג "לקווים אדומים" של הממשלה ולהעמיד מולם את "קו הלב" (כמאמר המשורר ארצי) שכולו רגש ונעדר אינטרסים לאומיים/ציבוריים. מסכת גיטין בתלמוד הבבלי  עוסקת בסוגיה של פדיון שבויים. זהו אכן ערך חשוב, אולם כמו ערכים רבים אחרים, אינו נעדר גבולות וסייגים.  בפרק ד, במשנה ו, נקבע כי: "אין פודים את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם." וזהו הסייג:  גם אם ערך פדיון השבויים הוא חשוב ביותר, אין לנקוט בו אם דמי השחרור הם מופרזים, כי זה יהיה לרעת הציבור. ומדוע לרעת הציבור? כי הדבר יעודד, כך שנו חכמינו, עוד ועוד חטיפות לצרכי קבלת דמי שחרור מוגזמים.

איוולת היא לטעון כי חיילינו לא ירצו להתגייס ולהילחם אם יידעו שבנופלם בשבי, המדינה לא תשלם "כל מחיר" עבור שחרורם. ומה אם ייפצעו אנושות או ייהרגו חס וחלילה?

חבל שכך התגלגלו הדברים. חבל שהמצעד הפך לשבוי תקשורת על חשבון גלעד שליט ומשפחתו.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 12.7.10.

* * *

נעמן כהן

הקדוּשה בעיר הכבושה

אלמוג בהר – המשורר היהודי-ערבי (כהגדרתו) בשירו – אין קדושה בעיר כבושה (חדשות בן עזר 559) לוחם למען כיבוש ערבי של ירושלים המזרחית. בהר מקעקע את שלטון החוק בישראל בהתנגדותו לפסיקת בית המשפט, במטרה להנציח את הכיבוש הערבי ולמנוע מהיהודים לחזור לבתיהם מהם גורשו לא במלחמה, אלא כתוצאה מהטרור של שכניהם הערבים. לדידו של בהר, שכונת שמעון הצדיק היא "שֵיח' גַ'רַּאח" וכפר השילוח הוא "סילואן". לכן מזכיר בהר בשירתו את גירוש היהודים-התימנים מכנרת, אבל לא את גירוש היהודים-התימנים מכפר השילוח בפרעות 1936.

והנה סיפור על השפעת יהודי-תימני משומד, על ההיסטוריה היהודית:

כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) היה יהודי תימני משומד שהתלווה ב-636 לספירה לכובש ירושלים – הח'ליף עומר. כַּעְבּ ליווה את עומר והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות ומוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה.

לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה הייתה עשויה להיות שונה.

הַקְּדֻשָּׁה בָּעִיר הַכְּבוּשָׁה

הִנֵּה תַּם הַכִּבּוּשׁ וְנִשְׁלַם

וְנִכְנַס הֶחַ'לִיף אֶל הָעִיר

עוֹד מְעַט וְהַיּוֹם כְּבָר יִתָם

עֲרֵימוֹת אַשְׁפָּה לְמַכְבִּיר

אַיֵּה הַמִּסְגָּד שֶׁל דָאוּד?

עוֹד מְעַט וְהָעֶרֶב עָבַר

קָרְאוּ מִיָּד לְאַל-יָהוּד!

הֵיכָן הוּא כַּעְבּ אל-אח'בַּאר?

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

                *

אַתָּה הֶחַ'לִיף עוֹמָר

הִנֵּה רַק לְךָ זֶה אֹמַר:

אָל-יָהוּד בְּתֵּימָן מֻשְׁפָּלִים

לְנַקּוֹת מַחְרָאוֹת מְצֻוִּים

לָכֵן הֵמַרְתִּי דָּתִי בְּלִי הִסּוּס

כִּי רַק מוּסְלֶם יִרְכַּב עַל הַסּוּס

דֵּי קַל לְשַׁנּוֹת הַגּוֹרָל

צָרִיךְ לֶאֱכֹל רַק גָּמָל

הֵיכָן זֶה עָמַד הַמִּקְדָּשׁ?

כְּדֵי לִבְנוֹתֹו מֵחָדָשׁ?

הִנֵּה זֶה הַסֶּלַע הָרָם!

יְסוֹד הַתַּשְׁתִּית לָעוֹלָם

מְקוֹם מִקְדָּשׁוֹ שֶׁל דָּוִד

יְפָאֵר אֶת שִׁמְךָ בָּעָתִיד

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

          *

מַדּוּעַ חָלַצְתָּ הַנַּעַל?

יְהוּדִי נָטוּל כֹּל בּוּשָׁה!

אֱמֹר נָא מִיָּד לְלֹא מָעַל

הַאִם זוֹ בִּגְלַל הַקְּדֻשָּׁה?

הֵן שִׁנָּה הַנָּבִיא לְפָנִים

את כִּוּוּן הַתְּפִלָּה בְּאַמְתַּחַת

לַיְּהוּדִים תִּמָּחֵק צוּרַת הַפָּנִים

פַּרְצוּפָם יְקַבֵּל צוּרַת תַּחַת*

כִּי מוֹרִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ

וְאֵין גַּם בְּפִי דִּבְרֵי בֶּלַע

אֲבָל הַפַּרְצוּף אֱלֵי מֶּכָּה!

בְּעוֹד הַיַשְׁבָן אֶל הַסֶלַע...

הַכִּבּוּשׁ נֶחְתַּם וְהֻשְׁלַם

הַכֹּל כְּבָר שַׁיָּךְ לָאִסְלַאם!

* סורה 4 פסוק 47

* * *

אירית שושני

יש כלבים ויש כלבים...

כאוהבת כלבים התמוגגתי מן האושר האופף את הכלבים התל אביבים בתיאוריה של תקוה וינשטוק [גיליון 559]. כה מענג לחזות בחמודים האלה כשהם מאומצים ומטופלים, אף כי רוב המאמצים מעדיפים את הבהירים, ואילו על השחורים פוסחים.

אבל הכלבים הנבחרים המטיילים בפארקים אינם מעידים על הכלל.

כלבים רבים בישראל (גם חתולים, חמורים וסוסים) הם קורבנות התעללות, הסובלים את ייסוריהם בשתיקה רועמת. טיפוסים מפוקפקים עורכים, בניגוד לחוק, קרבות כלבים במקומות מסתור לשם שעשוע והימורים. בישראל נערכים מדי שנה מאות קרבות אכזריים כאלה בהם מתנהל מאבק בין שני כלבים עד למות אחד מהם, או לפציעתו הקשה. לפני הקרב עוברים הכלבים (מסוג אמסטף ופיטבול בעיקר) "הכנה" הכוללת אלימות קשה המופעלת כלפיהם. הם מורעבים, וכדי לעורר בהם את יצר הטרף לפני הקרב, מושלכים לעברם כלבים קטנים, או גורי חתולים הנגנבים מבעליהם.

בישראל ישנם בני נוער המשתייכים לכת השטן, המצווה עליהם לערוך טכסים ופולחנים, כולל הקרבת בעלי חיים תוך התעללות בהם. מנהג מזעזע, שהשתרש בשנים האחרונות, הוא השלכת גורי חתולים וכלבים למדורות ל"ג בעומר, ויש המשתעשעים בכריתת אוזניהם ועקירת עיניהם של בעלי החיים.

הזוועות האלה מתרחשות בישראל, למרות שקיים חוק נגד התעללות ביצורים חסרי ישע, שהפרתו מהווה עבירה פלילית שדינה עד שלוש שנות מאסר (מעט מדי, לדעתי). לאחרונה מוקמות בערים שונות בארץ יחידות משמר שמטרתן לאתר מתעללים ולטפל בחיות נטושות ופגועות. ראוי שהמערכת החינוכית בבתי הספר תירתם ותרחיב ייזום פרויקטים שיכללו לימוד ופעילות התנדבותית, כדי לבער את הרוע, כי אם לא נגלה אחריות על סביבתנו ולא נדאג ליצורים חסרי אונים, מה יהא מותר האדם מן הבהמה? 

* * *

גם הפלמ"ח ביצע "פשעי מלחמה"!

* * *

יצחק שויגר

מעשה בחמור

בתגובה לסיפורו הנחמד של פוצ'ו שפורסם בגיליון 557 רציתי לספר בדיחה ישנה שמצחיקה את שומעיה עד היום, ביחוד שמרביתם בעלי אמנזיה ושוכחים שכבר שמעו אותה פעמים רבות.

במחנה צבאי לא רחוק מאר שבע ישבה חבורת מילואימניקים מבוגרים ושמרה על המאהל. החום והמקום הבדידות והזמן הממושך מחוץ למשפחה ולמגע יד אישה עוררו חלומות ישנים גם אצל החיילים המזדקנים. אחרי מיספר ימים פנה אחד החיילים אל המפקד ושאל אותו:

"מה עושים אם רוצים לעשות משהו... אתה יודע... " – והסמיק עד לשורשי שערותיו.

"פשוט מאוד," ענה המפקד, "יש לנו פה חמור צעיר וחזק."

 "מה? השתגעת!" נזעק החייל.

והלך.

אחרי מיספר ימים, כשיצרו גבר עליו ולא התגבר, התנפל על החמור. העיר הצעיר התחיל לנעור כמטורף בעט בחייל ופצעו והעיר את כל הפלוגה.

 שאלו אותו: "יצאת מדעתך?"

"זה מה שהמפקד אמר."

"זה לא מה שהוא אמר. הוא אמר שלוקחים את החמור ורוכבים לבאר שבע ושם יש מספיק זונות!" ענו לו.

* * *

אריה נשר

סוכת שלום

א.

בס"ד

תל אביב, מוצאי יום הכיפורים תש"ה. ישוב לו בכסא נוח על הגזוזטרא כשגופו עטוף בחלוק צמרירי ורגליו נתונות בתוך אנפילאות חמות, התרווח ד"ר גלעד והאזין בהנאה לקולות שבקעו ועלו מן הרחוב. רק שעה חלפה לה מסיום הצום וכבר עסוק ר' שרגא בבניית הסוכה כשכולו אומר מרץ וחדוות נעורים משל בילה את כל היום כולו במנוחה הגונה.

למרות שהוא עצמו כבר אינו בונה סוכה, בכל זאת נשתמרה בקרבו אותה נקודה יהודית חמה והיא שהביאתו להתנתק מעט מעם מכתבתו ולנטוש את המחקר ההיסטורי בו היה שקוע לטובת דקות מספר של מה שנהג לכנות "יידישקייט".

מטרים ספורים תחתיו היתה המציאות שונה לחלוטין, בסלון ביתו המטופח התהלך לו אינג' אלפרד הרמן כשאטמים מובחרים תחובים לו באזניו ופניו הבשרניות עומדות להתפקע. מתוך המטבח המפואר השקיפה בעלת הבית בחרדה על בעלה הזועם ושאלה את עצמה בפעם המי יודע כמה, על מה ולמה נתקף אדם כה תרבותי ונינוח בהתקפי זעם כאלו כל אימת שמתקרב חג כלשהו והשכן מלמטה עסוק בהכנות לקראתו.

היטב זכרה את אותו הלילה בו ניפץ את החנוכייה שהדליק השכן בפתח ביתו ואת השאגות ששאג באסיפת דיירים אותה כינס בביתם במטרה לאסור הקמת סוכה בחצר הבניין.

כעת, שככה התקפת הזעם במהירות לא לפני שקלטו אוזניה משפט מוזר שיצא מפיו של בעלה: "זהו, בקרוב מאוד לא נסבול יותר מהם, לא ממנו ולא משאר בני עמו המזוהמים."

אל מה התכוון לא הבינה וגם לא העזה לשאול לאור הידיעה הברורה כי לא תזכה למענה אמיתי, לכן הוסיפה עוד תמיהה לערמת התמיהות שנערמה וגבהה לה אט-אט בשנים האחרונות.

ב.

יהודי של צורה היה ר' שרגא, גם בתל אביב של אותם הימים, שמשופעת היתה ביהודים יקרים ונכבדים, ידעו כולם כי ראש וראשון הוא לכל דבר שבקדושה. מאז ומתמיד היה מעשרה הראשונים בבית המדרש, כשקולו הרם הקורא את ברכות השחר מבשר על תחילתו של יום חדש. כאשר נראתה דמותו התמירה עטופה בטלית ניצבת ליד התיבה ופוצחת ב"יקום פורקן", היטיבו המתפללים את מקומם והתכוננו לתפילת מוסף מרוממת וערבה. תלמיד חכם גדול היה ר' שרגא ועם זאת שפל ברך מאין כמוהו. בכל שיעור היה הוא הרוח החיה, למן סידור הספרים לפני השיעור, עבור דרך השתתפותו הערה בשיעור ועד החזרת הספרים אל המדפים לאחריו. לאחר השיעור היה שם פעמיו אל חנות היודאיקה שבבעלותו, שם בילה את יומו כשהוא מוקף בתשמישי קדושה, ורוב זמנו הוא הוגה בספריו כשהוא משלים בזה אחר זה את שיעוריו הקבועים.

פרנסתו מצויה היתה לו ב"ה, אם כי כדרכו של עולם שעת מלחמה אינה מסוגלת במיוחד לפרנסה. אבל, כפי שחזר ואמר לעיתים באוזני בני ביתו, סוף כל סוף הלא הבורא ברוך הוא זן כל יצוריו מקרני ראמים ועד ביצי כינים ודווקא על ר' שרגא יפסח?

וכך, בצוק העיתים, נאלץ ר' שרגא לבקש מבני ביתו כי ישתדלו לחסוך במידת האפשר ולהסתפק בפחות ממה שהתרגלו בשנות השובע עד יעבור זעם ועולם כמנהגו ינהג.

ברם, ישנם כמה דברים עליהם אין ר' שרגא מוותר ונוהג הוא בהם כמימים ימימה. בכל יום שישי מהלך הוא ברחובות הכרך כשהוא דוחף לפניו עגלה עמוסה בסירים ובמגשים שהאדים העולים מהם מפיצים ניחוחות נפלאים, כל חלכא ומר גורל המוכרים לר' שרגא ורשת מודיעיו הענפה, זוכים להסב אל שולחן השבת כבני מלכים ולסעוד מהמעדנים אשר נתבשלו בידיה האמונות של זוגתו. חלק נכבד מהפדיון השבועי מושקע מדי שבוע במפעל זה, אולם יותר מממון מושקע כאן, חמלה ורחמנות מעורבות באהבת ישראל אמיתית הן-הן הנותנות לבני הזוג את הכוח להמשיך במלאכת הקודש.

אולם, אם רציתם לדעת מהם רגעי השיא בחייו של ר' שרגא, צריכים הייתם לראותו בימים שקודם חג הסוכות, כשהוא תר אחרי אתרוג – עץ פרי הדר. מאי שם הוא שולה ארנק ישן מלא מטבעות ושטרות ויוצא לדרכו כששפתיו רוחשות תפלות להצלחה. אין פלא שכל כך חשוב ויקר הוא בעיניו האתרוג – משמיע ר' מיילע'ך את הגיגיו באזני מאזיניו בשעה שבין מנחה למעריב, שהרי אמרו חז"ל כי האתרוג רומז ללב, ולב נקי כשל ר' שרגא בדין הוא שיזכה לאתרוג בדומה לו...

אמנם, לא הרי שוק ד' מינים של אותם הימים כהרי השוק דהשתא, אבל סוף-סוף ערב סוכות הוא ערב סוכות ויהודים מחזרים הם אחר המצוות. אשר על כן, משוטט לו ר' שרגא בין השולחנות ועיניו צופיות אחר האתרוג המיוחל. לא על השולחנות נתונות עיניו, מי כמוהו יודע כי סוחר ממולח שומר את הסחורה הטובה אי שם בהחבא בבחינת "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין." ואף הסוחרים היו מתכוונים כנגדו וממתינים עד שתפקע לה סבלנותו של ר' שרגא ויעשה את הצעד הראשון לעבר אותם האתרוגים "שם למטה, מתחת השולחן."

אל תטעו לחשוב, קוראים יקרים, כי בזאת בא המסע לסיומו. לא ולא, עוד שעות מיספר עסוק ר' שרגא בבחינה קפדנית ובמישושים עדינים. בלעטל'ך מתגלים, ופיטמים נצבטים, ומשך כל הזמן הזה הוא מלטף באהבה את האתרוגים משל חיים יש להם ואינם רק פירות דוממים.

לקראת ערב, נפרד ר' שרגא מן התגרים כמו גם מן הזהובים המצלצלים המחליפים בעלים ופוסע לו בצעדים קלילים כשבאמתחתו נחים להם בשלווה שני אתרוגים הדורים עטופים ומכורבלים בתוך אניצי פשתן שעירים.

בודאי תמהים אתם על מה ולמה זקוק ר' שרגא מיודענו לשני אתרוגים, ובכן – הבה נפסע בעקבותיו ונגלה מעט מן המסתורין.

ג.

באותה שעה ממש, עת מלטף וממשש לו ר' שרגא באהבה את האתרוגים, במרחק כמה אלפי קילומטרים משם מכונסת היתה קבוצת אנשים בבסיס סודי באיזור הררי ומבודד. גם הם, עסוקים היו בהכנות לקראת רגע חשוב ביותר. בודקים היו את חגורי הקרב שלהם, מעיינים במפות טופוגרפיות ובודקים שוב ושוב את נשקם ותחמושתם. איש מהם לא דיבר, ניכר היה כי המדובר בלוחמים מקצועיים ומנוסים הנערכים למשימה חשובה. אולם גם הם, שנועזים וקשוחים היו, השתוקקו לצאת כבר לפעולה. חודשים של תדרוכים תרגולים ואימונים מפרכים עמדו לבוא אל קיצם בקרוב.

נקישות העקבים הקרבות לימדו את הנמצאים בצריף כי אחד מקציני הס.ס. קרב ובא. ואכן, מקץ רגעים ספורים נפתחה הדלת ובפתח ניצב ס.ס. אובר-שטורמבאנפיהרר (סגן אלוף) קרל בראון בעמידה זקופה ושחצנית והוא מחוה בידו תנועה רחבה כמזמין מאן דהו להכנס אל הצריף. להפתעתם הרבה, אל הצריף נכנס גבר מבוגר בעל תיוי פנים מזרחיים, על גופו תלתה ג'לביה לבנה ולראשו חבוש כובע אדום-לבן.

"קומו על רגליכם," צרח בראון במבטא פרוסי כבד, "כבוד המופתי של ירושלים ומקים הדיוויזיה הררית מס' 13 של הס.ס. חג' אמין אל חוסייני!"

שניים מן הגברים ניגשו אליו ונישקו את ידו בעוד שלושת האחרים לחצו אותה בנימוס.

אובר-שטורמבאנפיהרר בראון החל להציג בפני המופתי את הנוכחים בחדר: "רס"ן קורט וילנד, יליד פלשתינה המכירה היטב. עד עתה לוחם ביחידת הקומנדו הנודעת של קפיטן אוטו סקורצני. רס"ן וילנד יהיה מפקד החולייה ויעמוד בראש המבצע. ורנר פרנק יליד ירושלים ופרידריך דיינינגר שאפר מן היישוב הטמפלרי וולדהיים, שניהם מטובי הלוחמים בדיוויזיית בראנדבורג. ואחרונים חביבים, עבדאללה לטיף אשר לחם ביהודים ובאנגלים בזמן המרד הערבי הגדול וכן מי שהיה אחד ממפקדי המרד ומוכר לך היטב חסן סלאמה."

המופתי חייך חיוך רחב, אולם חסן סלאמה שהכירו היטב הבחין על נקלה כי רק פניו מחייכות, בעוד עיניו נותרו צוננות ורעות כמאז.

"בני היקרים," אמר, בעוד סלאמה מתרגם לגרמנית, "נבחרתם מתוך המוני מועמדים וזכיתם לזכות שמועטות הן דוגמתה, כוונתי לזכות שהוענקה לכם להוציא אל הפועל את התוכנית להשמדת האוייב הציוני היושב על אדמותינו הגזולות בפלשתינה."

הלוחמים הביטו זה בזה בתדהמה, הם ידעו כי הם יוצנחו בקרוב בפלשתינה בכדי לחרחר ריב בעזרת הערבים שיחוללו מהומות דמים וישחטו ביהודים. כמו כן היו אמורים ליצור קשר עם סוכנים ותיקים שהוצבו לפני שנים רבות ולהקים רשת חבלה שתטריד את הבריטים על ידי פגיעה במיתקנים חשובים כמו תחנת החשמל בנהריים וקו צינור הנפט העיראקי, דבר שיגרום לאנגלים להסיט כוחות מאירופה לפלשתינה ובכך להקל מעט את הלחץ על גרמניה. אולם לא ידעו אודות שום תכנית להשמדת יהודי פלשתינה.

"אובר-שטורמבאנפיהרר בראון, אני מכבד אותך להסיר את הלוט מעל מטרתה העיקרית של הפעולה," החריק קולו של המופתי.

"לעונג הוא לי כבודו," נענה בראון, "בעוד ימים אחדים תוצנחו במידבר יהודה באזור העיר יריחו. יחד עמכם יוצנחו כמות נכבדה של נשק ותחמושת, משדר אלחוט בעל טווח שידור וקליטה רחב, חומרי נפץ וארגזים אשר יכילו כסף רב שיהווה כיסוי להוצאות הפעילות וגורם מדרבן בהסתת ידידינו הערבים כנגד שכניהם היהודים. בנוסף, תמצאו בכליכם קופסאות אטומות בהן יימצא רעל מיוחד. לרעל זה מיועד תפקיד מיוחד, הוא אמור לקטול את כל הציונים השוכנים במעוז וסמל הציונות, תל אביב! אתם תתקדמו מאזור הצניחה בהדרכתם של עבדול לטיף וחסן סלאמה עד שתגיעו לאזור ראס אל עֵין, שם נובעים מקורות הירקון שעליו מתבססת מערכת המים של תל אביב. רעל זה, מתמוסס במים ומתפזר בהם באופן יעיל ביותר וכך, מרגע שתבצעו את המשימה ותפזרו אותו בנקודת השאיבה, יחלפו שעות ספורות בלבד עד אשר יושמדו יושבי תל אביב. הרעל המצוי בכל קופסה יכול להרוג 25,000 איש!!!"

כשדיבר על עוצמת הרעל נפער פיו בחיוך מקפיא כשלסתו הרבועה נעה לה אנה ואנה כבמחול שיכורים, ניכר היה כי היה מוכן לשלם כל הון שבעולם על מנת לחזות במו עיניו בתוצאות המבצע.

"למען הסר ספק, מיד לאחר הצניחה תאספו את הציוד ותתחילו להתקדם אל ראס אל עין, משימה זו היא הראשונה במעלה ורק לאחר שתבצעו אותה תתפנו לעסוק ביתר המשימות. ברצוני לברך אתכם בהצלחה מרובה ודעו כי עיני כולנו נשואות אליכם ואפילו הפיהרר עצמו עוקב מקרוב אחר המבצע." הקצין הזדקף והתמתח בעמידה נוקשה, הניף את ידו להצדעה במועל יד וצרח "זיג הייל!"

כל הנוכחים בחדר החרו אחריו בגרון ניחר "הייל! הייל! הייל!"

המופתי, סקר אותם שוב במבט ממושך והושיט להם את ידו בהבעה אדנותית וגאה, לטיף וסלאמה כרעו ברך לפניו ונישקו את היד המושטת והוא סב על עקביו ופסע אל מחוץ לצריף כשגלימתו מתנופפת קלות ברוח.

קורט וילנד, מעשי כתמיד, התנער ראשון מהשפעת הביקור ופנה אל השולחן הכבד שניצב במרכז הצריף. על השולחן היתה מפה גדולה והוא החל לסמן עליה סימונים שונים. לאחר דקות מיספר נשא את עיניו וראה את צמד הערבים יושבים על הכורסה כשהם מדמיינים את תהילת הגבורה לה יזכו בקרב בני עמם לאחר הצלחת המבצע. "באותיות של זהב ייחרת שמך, יא חסן, במסגד אל אקצא. ואתה אחי היקר עבדאללה, שמך ינשא לנצח על שפתי כל יושבי ארצות ערב כסלאח א-דין מכה הכופרים הגדול."

"צר לי לקטוע את חגיגות הנצחון שלכם, אולם אני צריך את עזרתכם בתכנון מסלול ההתקדמות מוואדי קלט אל ראס אל עין, האם אתם מכירים את המסלול? האם ישנם מכשולים טופוגרפיים? האם אתם יודעים על נקודות נוחות למעבר? כמו כן, מאוד חשוב לדעת האם יש בדרך כפרים ידידותיים בהם נוכל לשהות? אבקש מקציני המודיעין שיבדקו האם מצויים בתוואי מחנות צבא בריטיים המחייבים שינוי מסלול."

"אין מה לדאוג, אנו מכירים את האזור היטב. פעמים רבות שהינו בו ואף הסתתרנו בו בתקופת המרד, תוך יומיים לכל היותר תמצא את עצמך מביט על ראס אל עין."

וילנד, לא אהב את נימת ההתרברבות של הערבים והמשיך לרכון על מפותיו כשהוא שוקד על תכנון התוואי.

ד

6 באוקטובר, אור לכ' תשרי. טרטור המנועים מחריש האוזניים התחלף בצפצוף חזק, אורות הצניחה החלו מהבהבים וקולו של הטייס ניסר בחלל מטוס ההיינקל-3 – "עוד שישים שניות לצניחה!"

לאחר שתי דקות היו כולם תלויים בין שמיים לארץ, מנווטים בערת רתמות המצנח את דרכם אל הקרקע. רוח חזקה נשבה אותו לילה במידבר והקשתה עליהם להגיע אל נקודת המפגש. וילנד ופרנק שכבו בין הסלעים כשנשקם דרוך והמתינו לשאר חברי החולייה. לילה מורט עצבים עבר עליהם בינות ליללות הצבועים וצריחות עופות המידבר. עם אור ראשון הגיעו אל הנקודה שאפר ולטיף, "היכן הייתם כל הלילה? ואיפה סלאמה?"

"צנחנו במרחק של כשני קילומטרים מכאן ובשום אופן לא הצלחנו למצוא את הנקודה בחושך," ענה שאפר.

"איזה חושך?" זעם וילנד, "הירח היה כמעט מלא, עלינו להזדרז ולאסוף את הציוד ולמצוא את סלאמה בטרם ניתקל בבדואים או ביחידות סיור בריטיות – קדימה למלאכה!

שורת התקלות המשיכה להתארך, המשדר נח לו מבוקע לבלי תקנה לצד שן סלע חדה שהזדקרה לה מאדמת המדבר, כאילו שמחה היא לאידם. וילנד קבר את המשדר באדמה והמשיך בסריקות. לאחר שעתיים, בתוך אחת מן המערות הרבות שבנקיקי הוואדי, כשאווירת נכאים שוררת בחלל, סיכם המפקד את תמונת המצב: "סלאמה פצוע כתוצאה מן הנחיתה, שני ארגזי כסף, אחד מלא שטרות והאחר מלא מטבעות זהב, נעלמו. אחד מארגזי הנשק התבקע במהלך הצניחה ותכנו מפוזר ברדיוס של קילומטרים – וכמובן, המשדר שהתרסק והותיר אותנו ללא אמצעי קשר. כעת צריך להחליט כיצד מתקדמים הלאה."

סלאמה קטע את השתיקה המעיקה שהשתררה במערה "אני אתקדם אל ירושלים, שם אפגוש אחדים ממכיריי הנאמנים ומשם אתקדם לאזור השפלה ולאחר שאחלים אפגוש אתכם לשם המשך המבצע."

"מקובל," נענה המפקד, נסתתר במערה עד חשיכה ואז נצא לדרך אל ראס אל עין, תוך יומיים שלושה נהיה אחרי הפעולה ואז ניפגש בבית הבטוח שבשרונה להמשך המבצע."

ה

השוטר הערבי שישב לו ברחבת השוק של יריחו היה משועמם ועסוק בו זמנית. הבעת שעמום תהומית היתה נסוכה על פניו וכל מראהו אומר היה חידלון. השמש הקופחת בתוספת האבק שהתעקש להיכנס אל ריאותיו המעונות עם כל נשימה ונשימה היה סיבה מספקת די והותר להבעה המיוסרת שעל פניו. אולם, לא איש כטלאל אבו נימר ייכנע לשעמום. עסוק היה עד מאוד במצוד חסר רחמים אחר הפשפשים שרחשו להם בהמוניהם בכובע הפרוה השחור, הנושא את סמל המשטרה, שהיה מקור גאוותו.

משנוכחנו באלו עיסוקים היה שקוע אבו נימר, שוב לא נתפלא מדוע זעם כאשר נער יחף לבוש סמרטוטים פנה אליו ואמר: "בוא איתי, קרה משהו נורא."

האמת היא כי אלמלא היה עסוק כל כך, היה מטעים מנחת זרועו לנער החצוף שפנה אליו סתם כך, ללא כל תואר כבוד, ומעניק לו מנה שלא תישכח במהרה. הנער, לא זו בלבד שלא שתק, אלא הגביה את קולו ואמר: "מצאנו אקדח והמון כדורים במידבר, השיח' אומר שהם נפלו מאווירון."

הפרעושים והפשפשים נשכחו להם כהרף עין עת שהשוטר גרר את הנער לפינה שקטה והחל לחקור אותו, רק זה חסר לו, שאחד מעמיתיו ישמע משהו וירוץ לגנוב לו את התהילה.

מפקד המשטרה שהתייחס מתחילה בספקנות לסיפורו של הנער שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה כאשר קיבל בשעת בין ערביים דיווח על בדואים מוואדי קלט שהגיעו העירה וניסו להמיר מטבעות זהב משונות שלא נראו כמותן באזור עד היום. הדיווחים הועברו למפקדה הראשית בירושלים שם זכו להתייחסות רצינית ביותר וכבר למחרת נשלחו כמה משאיות עמוסות בשוטרים המלווים בפקודתו הנחרצת של מפקד מרחב ירושלים פאיז אידריסי ביי, ללכוד את הצונחים, חיים או מתים. גם בעיתוני הארץ ניתן הד נרחב לסיפור והאזרחים נדהמו לקרוא את הידיעה הבאה:

הודעה

נראה כי אחד או יותר צנחנים, לא ידוע

מבני איזו אומה, הורדו בימים האחרונים

בעמק הירדן. הציבור נדרש למסור מיד לתחנת

המשטרה הקרובה כל ידיעה העשויה להביא

לידי תפיסת אנשים אלה. אחד מהם כנראה,

גבוה מ-6 רגל, מדבר ערבית, גרמנית ולשונות

סקאנדינאויות. ייתכן כי הוא גם מדבר אנגלית

במבטא אמריקאי.

ו

כזכור, עוקבים היינו אחר צעדיו של ר' שרגא הפוסע כשבכליו שני אתרוגים מהודרים. מן השוק התקדם ר' שרגא בפסיעות קלילות, משל נער צעיר הינו ולא אדם שנושק לגיל זקנה, כשהוא חוצה כמה רחובות מרכזיים עד שהגיע לאחת משכונות העוני השוכנות בדרום העיר. שם, פסע מתונות, נזהר לא לדרוך על אחת מן הגרוטאות הרבות שהיו פזורות להן על הקרקע המאובקת ולא ליפול אל אחד מהבורות שצצו מדי פעם בדרכו. לאחר מיספר דקות של תמרונים ניצב לפני דלת ישנה ומתולעת שהפרוץ בה מרובה על העומד, וכמעט ששלח את ידו להקיש עליה כשנזכר שעל דלת זו אין צורך להקיש. מיד, כאילו מישהו קרא את מחשבותיו, נפתחה הדלת ובפתח נגלתה דמות שנלקחה מעולם אחר. אדם נמוך קומה, לבוש בגדים דלים אך נקיים ללא רבב, גופו הצנום להחריד, אך גם קומתו הנמוכה והכפופה לא הצליחה להסתיר את זוג העיניים היוקדות אשר בערו להן במרכז פניו העטורות זקן לבן כשלג צח.

"שלום עליכם ר' שרגא, היכנס אל הבית בבקשה."

ר' שרגא מיודענו, שכזכור היה ראש המדברים בכל מקום, פסע בעקבותיו בקושי ונראה היה שהילוכו הוא כמי שקפאו שד. הוא נכנס אל הקיטון הדל שמכוסה היה כולו ספרים מן המסד ועד הטפחות, על השולחן, בתוך קערה גדולה, צפו להן פתילות רבות בתוך שמן זית והטילו על הקירות צללים מאיימים. גם כאשר שאל בעל הבית את ר' שרגא לשלומו יצאו המילים מפיו מגומגמות ומקוטעות, "ובכן, הנח את האתרוגים כאן, אם ירצה ה' מחר לאור היום אבחר אחד מהם לעצמי ובערב יום טוב חזור וקח לך את אתרוגך. יהי רצון שישלם לך ה' יתברך כגמולך ותתברך בכל מילי דמיטב."

ר' שרגא הנהן בראשו חטופות ופלט בקושי "אמן וכן למר" חרישי ואז פסע אחורה באימה כשפניו מופנות אל הזקן המסתורי עד שחש את ידית הדלת ננעצת בגבו, אז פתח אותה ויצא אל הרחוב האפלולי. כשישב בביתו ושתה את כוס התה שחלטה זוגתו אמר בקול: "נו ברוך ה', זכינו גם השנה לשמח את ר' אברום באתרוג הדור ונאה."

בערב החג, כששב ר' שרגא למעונו של הזקן, הרהר בפעם המי יודע כמה בזכות הגדולה לה זכה כשהכיר את ר' אברום. הדבר היה עוד "שם", בגליציה, בעת שהסתופף בצל האדמו"ר הזקן זצ"ל אשר הורה לו באחת מן הפעמים ששהה בקודש פנימה "אחר הסתלקותי אבקשך לדאוג לר' אברום ולדאוג לבל יחסר לו מאומה, דע לך כי כל זמן שר' אברום קיים זוכים יהודים רבים לשפע ברכה ורוב ישועה."

מני אז הקפיד ר' שרגא לדאוג לכל מחסורו של ר' אברום. אמנם לא קל היה הדבר באשר ר' אברום לא חפץ ליהנות משולחנם של אחרים והתפרנס מיגיע כפיו כנגר. אולם, כאשר זקן וכוחו לא עמד לו עוד כבעבר, הסכים לקבל עזרה מר' שרגא. כמו תמיד, ברגע שעמד על מפתן הבית, חרקה הדלת על ציריה ור' אברום הזמינו להיכנס פנימה. לאחר שהתרגלו עיניו לאפלולית הנעימה ששררה בבית, אפלולית שהופרה רק על ידי עששית קטנה והמוני פתילות ששייטו להן קדורנית בתוך הקערה הישנה, הבחין כי חיורונו של ר' אברום, שהיה חיוור מאז ומתמיד, גבר שבעתיים.

"מה קרה לכם רבי? מדוע אתם נראים כה חלושים?"

הביט ר' אברום נכחו רגע ממושך ונענה "גזירה קשה מרחפת על יושבי הארץ, בני היקר. זה לי ימים מיספר שלא יכולתי לעלות על יצועי בנסותי להמתיק ולהעביר את רע הגזירה."

ר' שרגא, שהיטב ידע כי גם בימים כתיקונם כמעט שלא עולה הצדיק על יצועו, נחרד מאשר שמעו אוזניו, וכל בשרו נעשה חידודין-חידודין. "יהי רצון שזכות מצוות סוכה ומצוות נטילת ארבעת המינים ביחד עם שמחת החג תבטל מעלינו את הסכנה."

ר' שרגא פסע בחזרה לביתו כשבידו האתרוג ובאוזניו מהדהדים הדברים ששמע זה עתה כשלפתע פונה אליו מישהו בידידות: "וואס מאכסטו הר קליין?"

היה זה שכנו אינג' הרמן שחלף על פניו כשהוא סוחב בידו מיכל מים כרסתני. כה שקוע היה ר' שרגא בהרהוריו עד ששכח לתמוה מה רואה לנכון עוכר ישראל זה להתעניין בשלומו בחביבות שכזו. רק כשנכנס אל הבית נזכר בעובדה התמוהה ופנה אל זוגתו בשאלה: "אמרי נא לי, האם היתה היום הפסקת מים?"

משנענה בשלילה הוסיף להקשות. "שמא הודיעה מועצת העיר על הפסקה העתידה להיות?"

משגם כאן נענה בשלילה חיכך ידו במצחו ושאל את עצמו לשם מה ממלא שכנו חבית מים ומניחה במחסן ביתו? אלא שבתוך המולת ערבי סוכות לא הוסיפה שאלה זו להטרידו והוא פנה לעיסוקיו הרבים.

ז

למרות הפציעה המעיקה ולמרות שרוב הציוד נעלם לא חשב חסן סלאמה לעצור לרגע אחד, להיפך, הוא חש כי דבר הנחיתה יתגלה לבריטים חיש מהר שהרי מי כמוהו יודע כמה מהר מתגלים סודות במזרח התיכון והוא העריך כי בקרוב מאוד יחלו הבריטים לסרוק את האזור והיה להוט להתרחק משם במהירות האפשרית. הוא התפטר מהמדים הגרמניים אותם לבשו מתחת הג'לביות, בכדי לקבל מעמד של שבויי מלחמה ולא מרגלים, במקרה שיתפסו. לאחר שירד החושך לקח אקדח פרבלום וכמה רימונים, כמה פחיות רעל ויצא בחשאי מן המערה. אחרי הליכה איטית של כשעתיים ראה מאהל בדואי קטן ולפניו רובצים כמה גמלים, ליותר מכך לא היה זקוק. שטרות עברו מיד ליד וחסן עלה על אחד הגמלים בדרכו לירושלים. את הזריחה ראה מרחבת השוק של שער שכם, שם המתין להמולת השוק המזרחי שבה יוכל להיבלע מבלי שיישאל שאלות על ידי השוטרים היושבים בקרבת השער. ידידיו משכבר הימים, שהתאספו בבית שייח' פאיז אל ואזיר, האזינו בשקיקה לדברי מנהיגם מימי המרד הגדול ולתוכניותיו:

"עליכם להתסיס את מכריכם, שכניכם ובני משפחותיכם כנגד היאהוד. איני יכול לגלות לכם עתה את כל פרטי התוכנית אולם זאת אוכל לומר לכם נאמנה, ימים גדולים באים אלינו והאומה הערבית תדע לגמול לבניה שהצילוה מהמפלצת הציונית!" סיים בפאתוס.

כל השומעים פרצו בקריאות "דת מוחמד בסיף!" "איטבאח אל יאהוד!" ודומיהן ונופפו בשבריות המעוקלות שנשלפו מבין קפלי גלימותיהם.

עוד בטרם שחר יצא סלאמה את העיר כשבכיסו תעודות מזויפות המעידות כי הוא סוכן נוסע הרוכש זיתים עבור מפעל שמן זית בשכם. לאחר שעות ספורות ראה מרחוק את בתי הכפר קולה שהיה כפר הולדתו, והוא כיסה את פניו כדי שלא יזוהה. עם הגיעו לבית הוריו הודיע להם כי ביקורו הוא חד פעמי ולעת עתה יתגורר במקום אחר. אביו הציע לו לשהות בכפר קטן סמוך לקולה שם נמצא גם רופא טוב שיוכל לבדוק את פציעתו ולטפל בה במידת הצורך. חסן קיבל את ההצעה ויצא אל הכפר הקטן שם אכן טופל בידי הרופא ולאחר מנוחה קלה יצא לעבר ראס אל עין ללמוד את השטח ולאתר את הנקודה המתאימה לביצוע ההרעלה.

ח

ימי החג עברו על ר' שרגא בהתרוממות הנפש שאין כמותה. ישיבת הסוכה, נטילת ד' המינים ותפלות החג הנפלאות השרו עליו שמחה עילאית שכמותה ניתן לחוש רק ביום טוב. אכן, גם מקומם של הבשר והיין לא נפקדו, והשמחה היתה כדת של תורה. מקיים היה ר' שרגא בהידור "תשבו כעין תדורו" וחוץ מן התפילות, השיעורים ושמחת בית השואבה, כמעט שלא יצא מן הסוכה. גם אושפיזין לא חסרו על שולחנו, ומלבד בני משפחתו שהיו סביב לשולחנו כשתילי זיתים, הסבו אל השולחן שלל מגוון של נצרכים ומסכנים. עניים וחולים אלמנות ויתומים, זקנים עם נערים, כשלכולם הוא מסביר פנים.

לקראת הושענא רבה, ליל החותם, אשר בו יוצאים המלאכים למסור את אותן פתקאות בהן כתוב גזר הדין, לידי האמונים על ביצוע גזר הדין, עלה ר' שרגא על יצועו למנוחת צהריים בכדי שיוכל להיות ער כל אותו לילה קדוש ולשפוך צקון שיח בתפילת השחר. לאחר לילה שלם של אמירת תהלים ותיקון בדבקות ניגש ר' שרגא אל העמוד ופתח בתפילת שחרית. משום מה צפו ועלו במוחו דבריו המסתוריים של ר' אברום אודות הסכנה הנוראה המרחפת על יושבי הארץ והוא התחטא בתפלתו לפני קונו בשפכו לבו כמים להעביר רוע הגזירה.

משהגיע להלל החל לזמר את ניגוניו המרטיטים של האדמו"ר הזקן. מתפללי בית הכנסת, שרבים מהם זכרו היטב את האדמו"ר עצמו עובר לפני התיבה, בגליציה של הימים ההם, רטטו מהתרגשות והצטרפו לר' שרגא בהמיית נפש לא מוכרת. משהגיע למילים "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" עלתה תמיהה במחשבתו "וכי למה יהללו את ה' האומות ומדוע ישבחוהו האומים משום שגבר עלינו חסדו? אדרבה, עובדה זו אמורה להעציב אותם?"

אולם ר' שרגא הרפה מיד ממחשבתו ושב לתפילתו. כשיצא מן התפילה ופנה הביתה כשידיו עמוסות לעייפה, נושא היה מחזור ותיקון ליל הושענא רבה, את הלולב ומיניו כשהאתרוג נח לו מעדנות בקופסה מוכספת והדורה וכן את הערבות החבוטות, שהרי שמירה הן לעוברי דרכים ככתוב בספרים הקדושים. משקרב לביתו ראה את זוגתו המהלכת בקוצר רוח בחצר הבניין.

"ר' שרגא רוץ, מהר,שליח היה כאן לפני רגעים מיספר ואמר כי ר' אברום מבקש ממך להגיע אליו מיד! תן לי את הדברים ורוץ."

נתן ר' שרגא את משאו לידי זוגתו ורץ אל הכביש לעצור מכונית טקסי. מקץ רגעים ספורים נכנס לחצר ביתו של ר' אברום כשהוא לבוש עדיין קיט"ל ומעוטף בטלית.

ר' אברום לא השתהה ואמר: "ר' שרגא יקירי, הסכנה המרחפת עלינו נוראה מאין כמותה כל מה שעשיתי כדי לבטלה לא הועיל. עצה אחת נשארה, הבא לי במטותא ממך גמרא מסכת סוכה."

ר' אברום פתח את הגמרא בדף ל"ז והחל קורא: "אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים אמר רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבילא זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים ואמר רבא וכן בלולב."

ר' שרגא, שהכיר היטב את דברי הגמרא, עמד נבוך ולא הבין מה רומז לו הצדיק. ר' אברום שתק רגעים ספורים ואז אמר: "אם הגמרא אומרת שנענועי הלולב יכולים לבטל רוחות רעות וטללים רעים הרי שזו העצה לבטל מחשבות שונאינו. אבקשך לאסוף מניין יהודים שיטלו את לולביהם וינענעו אותם לפי סדר מסויים אותו אמסור לך."

ר' שרגא הנהן כשהוא מופתע מהבקשה, אבל בכך טרם תמה הבקשה.

"אם תוכל, רצוי מאוד שהנענועים ייערכו ליד נחל בו גדלות ערבות, שהרי שורש המילה ערבות הוא כשורש המילה ערבים."

תמיהתו של ר' שרגא התעצמה כפליים, אולם כחסיד נאמן החל לתכנן את ביצוע המשימה.

תוך שעתיים התאספו עשרה ממתפללי בית הכנסת ליד ביתו של ר' שמער'ל, שהיה בעליה של משאית גדולה, או כפי שכונתה בימים ההם "אוטו משא". ר' שרגא ושאר המתפללים הצטופפו בארגז המשאית, שם התנצל בפניהם על הבקשה המשונה לעזוב את הבית בערב החג ולצאת עם לולביהם לטיול מסתורי.

"זה בסדר ר' שרגא, אנחנו סומכים עליך ובודאי יש לך סיבה טובה לבקשה." הדובר היה ר' כתריאל החביב, שכמו תמיד השרה אווירה נעימה ועליזה סביבו.

לאחר נסיעה קופצנית ומתישה עצר ר' שמער'ל את המשאית והכריז: "זהו, עד כאן אני יכול להתקדם עם הרכב, הנחל נמצא ממש לפנינו מעבר לגבעה."

הנוסעים ירדו לחלץ את עצמותיהם הדוויות, ור' שרגא עלה על סלע גבוה לסקור את הסביבה. לאחר הליכה קצרה במעלה הגבעה הגיעו אל פסגתה, ממנה נשקף הנחל במלוא הדרו. את הירידה עשו בטור עורפי תוך הליכה איטית, סוף כל סוף, כפי שהגדיר זאת ר' כתריאל "חבל שלא קראת לנכדים שלנו ר' שרגא, זו משימה שמתאימה יותר לחבר'ה בגילם."

מנגד, מעברו השני של הנחל היה עסוק חסן סלאמה בבדיקת הנחל ובחיפוש אחר הזרם שיוליך את הרעל אל המשאבות בצורה הטובה ביותר. לפתע, שמע מרחוק רעש של כלי רכב גדול.

"מוזר מאוד, מי מסתובב באזור? אמנם יש לא הרחק מכאן מחנה צבאי אולם הם לעולם לא נוסעים באזור הזה."

הוא טיפס על אחד מהעצים הסמוכים ולתדהמתו ראה מרחוק משאית בצבע ירוק-זית מתקרבת. הוא היה משוכנע כי המשאית היא משאית צבאית אולם ניסה להשלות את עצמו כי אין לה כל קשר אליו, וכי המדובר בנהג שטעה או נהג המעוניין ברחצה קלה במי הנחל.

כשהתקרבה המשאית ראה לתדהמתו כי הארגז מלא אנשים.

"אין ספק, הבריטים עלו על המבצע כנראה ששאר חברי החוליה נתפסו ואחד מהם הלשין!"

הוא ירד בזריזות מן העץ והסתתר בסבך הצמחייה שעל שפת הנחל. לאחר מיספר רגעים ראה מחזה שהקפיא את דמו – בראש הגבעה נעו להם כמה אנשים שהחזיקו בידיהם חפצים מאורכים, הוא לא ידע להחליט אם מדובר ברובה מסוג לא מוכר או שמא הוא רואה אנטנות של משדרים משוכללים – אבל דבר אחד ידע בוודאות – עליו להסתלק מהאזור מיד ולמצוא לעצמו מסתור במקום רחוק. הוא זחל אחורה אט-אט ואז, לחרדתו, ראה אותם מנענעים במוטות אנה ואנה. תובנה חדשה הלמה בו כקורנס נפחים: "יש להם מכשיר מיוחד שיכול למצוא מישהו מסתתר!"

כשמחשבה זו ממלאת את כל הווייתו החל חסן סלאמה לרוץ כאחוז דיבוק, ולא שיער כי דווקא מנוסה מבוהלת זו תהיה בעוכריו. לא איש כר' כתריאל יצא לטיול ללא כל הציוד הנדרש, בתרמילו העמוס היו מפות וספרי ידיעת הארץ, מצפן וסקסטנט לחישוב זווית השמש, ציוד עזרה ראשונה ושאר דברים הנצרכים לאדם היוצא למסע רגלי בן כמה שבועות בהרי ההימלאיה. על צווארו תלו להן מצלמה בעלת עדשה ארוכה ומשקפת 'צייס' משוכללת. ר' כתריאל נחפז לערוך את הנענועים ואז הצמיד את המשקפת לעיניו. בתחילה סקר את השמים התכולים, עקב אחר צמד שלדגים שרפרפו להם בציפייה דרוכה לדג פזיז שיעלה אל פני המים. לפתע קלטה עינו תנועה מוזרה, תנועה שלא השתלבה בנוף השלו והרוגע. היתה זו מרוצתו הנחפזת והמבוהלת של סלאמה הפצוע שנס על נפשו בבהלה כאשר מדי כמה פסיעות הוא מועד, משתטח אפיים ארצה, קם בתנועה מסורבלת וחוזר חלילה. ר' כתריאל עקב אחר המחזה המוזר ומיקד את עדשות המשקפת כך שיוכל לראות את המחזה בבירור והוא נדהם לגלות כי הבורח הינו ערבי חמוש באקדח. חיש מהר נטל את המצלמה והנציח את המחזה ואת דמותו של הבורח.

לאחר שחזרו העירה פנה לר' שרגא וסיפר לו בקצרה את פרטי המחזה המוזר שנגלה לעיניו, ר' שרגא לא קישר בין מטרת נסיעתם לבין המעשה שעליו שמע, אולם הנחה את ר' כתריאל לסור אל תחנת המשרה ולספר באוזני השוטרים את המעשה.

"אל תיחפז, ר' שרגא, הלא אם אבוא ואספר להם סיפורי מעשיות לא יתרגשו מהם, אולם אם אבוא מצוייד בתצלומים הרי שאז יהיה משקל אחר לדבריי. אסור כעת אל קבורקיאן הארמני ואמסור לו את התשליל לפיתוח ואז אוכל לפנות אל המשטרה."

ט

שבת פרשת נח. ישובים היו כל המתפללים סביב שולחנות ערוכים במיטב המטעמים. זנבות ההערינג המציצים מבין פרוסות הבצל והעגבנייה, מציות מרובעות עומדות הכן מצפות להסתערות, וממטבח בית הכנסת בוקעים אדים ריחניים המרמזים על נוכחות נדירה. בורסת הניחושים פורחת, ישנם המנבאים כי המדובר בקוגעל תפוחי אדמה לוהט, בעוד האופטימיים יותר משכנעים את בני שיחם כי לא מן הנמנע שהסיר מלא בחמין מהביל, והגדיל לעשות אחד מהמתפללים שבהסתמכו על כמה היקשים הסיק כי הסיר מכיל גם קישקע עסיסית.

וזאת עליכם לדעת, כי כל המנחשים יש להם על מה שיסמכו, שהרי לא בקידוש רגיל עסקינן, אלא בקידוש "חתן בראשית" והחתן לא חתן ככל החתנים הוא אלא ר' שרגא, וכאשר ר' שרגא נותן קידוש בעין יפה הוא נותן...

בעיצומו של הקידוש, אחר שנוכחו לדעת כי אלו ואלו צודקים, גם פשטידה הגיעה לסועדים ובעקבותיה חמין מבעבע ובתוכו קישקע ראוי לשמו – נעמד ר' כתריאל על רגליו ובפיו דברי שירות ותשבחות לחתן השמחה. עיני כולם נשואות היו בצפייה דרוכה לאמרות השפר של ר' כתריאל, כאשר נפער פיו בתדהמה ועיניו הביטו נכחם באי אמון. כולם הפנו מבטיהם אל הפתח ולעיניהם נגלתה דמותו הנשגבה של ר' אברום הישיש שצעד עקב בצד אגודל אל תוך בית הכנסת. הציבור נעמד על רגליו ביראת כבוד ור' שרגא עמד כמשותק ולא הצליח למוש ממקומו מרוב הפתעה. משהתיישב ר' אברום פנה אל הנאספים ואמר בשקט: "דוד המלך עליו השלום כתב בתהילים 'הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו וגו'' והתמיהה ברורה הרי הגויים צריכים להיות עצובים כאשר גבר עלינו חסדו ואם כן לשמחה זו מה עושה? אלא, מורי ורבותי – " וכאן נתן מבט רב משמעות לעברו של ר' שרגא שישב מכווץ במקומו, "עליכם לדעת כי הגויים זוממים עלינו מזימות שמד וכלייה בכל עת ובכל שעה, חלק מהמזימות נגלה לנו בשלב זה או אחר אולם חלק גדול מהן לא נגלה לנו לעולם ולכן אמר דוד שלפעמים רק הגויים יכולים להלל ולשבח את ה' יתברך שהרי רק הם לבדם יודעים עד כמה גבר עלינו חסדו."­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

סוף דבר

עבדול לטיף יצר קשר עם שני שוטרים ערביים מהכוחות הבריטים המחפשים, ואלה סיפקו להם מזון ומים, וכן עידכנו אותם לגבי המצב בחוץ. ב-16 באוקטובר 1944 נתפסו שני הגרמנים ועבדול לטיף במערה בוואדי קלט, לאחר שמפקד המשטרה הורה לעקוב אחר שני שוטרים בריטים ערביים שסיפקו מזון ומידע לשוכני המערה.

דבר תפיסת צנחני האוייב נתגלה לתושבי הארץ כבר באוקטובר 1944. ב-27 באוקטובר נתפרסמה בעיתונים הידיעה על כך תחת הכותרת:

"צנחני האוייב נתפסו מקץ 8 ימים לירידתם בארץ 2 גרמנים וערבי אחד – באו מצוידים בכסף, מילונים ערביים ונשק."

העיתונים סיפרו כי ב-8 באוקטובר נודע למפקד משטרת יריחו כי בעיר נפוצו מטבעות זהב. החלה חקירה ובידי 5 נערי רועים נתפסו מטבעות זהב. הנערים סיפרו על מקום מציאת המטבעות. החל מצוד שהשתתפו בו כוחות צבא, משטרה, אנשי הלגיון הערבי וחיל הספר העבר-ירדני. ב-16 באוקטובר הבחין סמל של חיל הספר העבר-ירדני באדם לבוש בבגדים ערביים עומד בפתח מערה ובידו אקדח. האיש נכנע ללא קרב, ובתוך המערה נמצאו שני האחרים, גרמני וערבי.

חסן סלאמה ופרידריך דיינינגר שאפר לא נתפסו, ולאחר ימים אחדים הופסקו החיפושים אחריהם. שאפר נתפס רק לאחר שנת 1946, כשניסה לחדש את הקשר עם משפחתו בווילהלמה.

ב-30 בנובמבר 1947 היה סלאמה אחראי להתקפה בפג'ה (היום חלק מפתח-תקווה) על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. התקפה זו היוותה את "ירית הפתיחה" של מלחמת תש"ח. חסן סלאמה עצמו נהרג כמה חודשים מאוחר יותר, ב-31 במאי 1948, מירי מרגמה של כוחות האצ"ל, ליד מקורות הירקון ולא רחוק מהכפר קולה.

באזור יריחו מהלכת עד היום אגדה על "אוצר גדול" שהחביאו הגרמנים. כמה אנשים ניסו אף לחפשו, אך הוא לא נמצא.

ור' כתריאל? הוא זכה להוקרה מרובה על פועלו הרב. קצין המודיעין המחוזי, מייג'ור פיטר שאו העניק לו תעודת הוקרה מכובדת שכמובן שימשה מקור לא אכזב לעלילות גבורה רבות.

אהוד: וראה על פרשה זו גם בספרי "אנשי סדום" ["עם עובד", "ספריה לעם", 1968] וכן נתנה בשעתה הפרשה השראה לספרה הנפלא של ימימה טשרנוביץ "שמונה בעקבות אחד" (1945) עם איוריו המקסימים של נחום גוטמן. ספר שהשפיע מאוד עליי ועל בני גילי בארץ. ההתקפה על האוטובוס היתה לדעתי בכביש לשדה התעופה לוד ולירושלים, קצת לפני וילהמה.

על חסן סלאמה ב"וויקיפדיה"

חסן סלאמה (בערבית: حسن سلامة) – יליד הכפר קולה [ממזרח לפתח-תקווה], היה מראשי הקבוצות הערביות החמושות שפעלו נגד יהודים ובריטים במסגרת מה שמכונה המרד הערבי הגדול (שנקרא בפי אנשי היישוב היהודי "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט") בשנים 1936-1939, והמשיך בפעילותו במהלך שנות ה-40. בתקופת מלחמת העצמאות שימש כסגנו של חאג' אמין אל חוסייני. נהרג בקרב עם אנשי אצ"ל.

לאחר דיכוי המרד הערבי הגדול ברח סלאמה ללבנון, ומשם היגר ביחד עם המופתי הירושלמי לעיראק. מעיראק עבר לגרמניה הנאצית ומשם חזר בצניחה בעת מלחמת העולם השנייה, כשותף למבצע "אטלס" – הרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את 160,000 יהודי תל אביב על ידי צנחנים גרמנים ופלסטינים שצנחו באזור יריחו. באוקטובר 1944 לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. אך לא את סאלמה שברח לביתו של רופא בכפר קטן ליד קולה. שם גם טופלה הפציעה ברגלו.

ב-30 בנובמבר 1947 היה סלאמה אחראי להתקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. התקפה זו פתחה למעשה את מלחמת העצמאות.

מפקדתו של סלאמה שכנה במיבנה בית ספר לקצינים של הצבא הבריטי, בסמוך לעיר רמלה ובאר יעקב, על יד מסילת הברזל בכניסה הצפון-מערבית לעיר [דומני, הדרום-מערבית. – אב"ע]. יחד עם עבד אל ג'באר שומארי, המפקד העיראקי של רמלה, התעללו בתושבי האזור וביצעו תקיפות בדרכים שהובילו לירושלים. יחד עימם במיבנה שהו כ-100 חיילים עיראקיים. המבנה היה שייך למועצה המוסלמית העליונה.

בערב מבצע נחשון (במלחמת השחרור), ב-5 באפריל 1948, הוחלט על ביצוע תקיפת המפקדה ששימשה בסיס לפעולות על הציר לירושלים במבצע הנקרא "חסל", כנראה על שם חסן סלאמה. כוח של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פשט על המיבנה, ותוך כדי קרב הניח מטעני נפץ שגרמו לקריסת שני שלישים ממנו. בפעולה נהרגו בין 14 ל-20 משוכני המבנה. חסן סלאמה עצמו לא נפגע, כי ביקר באותו לילה בחתונה בעיר לוד או אצל פילגשו ביפו, אבל יוקרתו בעיני האוכלוסייה המקומית וחייליו נפגעה, וזה הקל על ביצוע מבצע נחשון, יום למחרת פיצוץ המפקדה. לכוח הפושט היו מספר נפגעים קל בלבד.

ב-31 במאי 1948 תקף חסן סלאמה, בראש כוח משוריינים, את כוח אצ"ל שכבש את ראס אלעין (ראש העין) יום לפני כן. בעקבות התקפה זו נסוג האצ"ל מראש העין, עד שכבשה בשנית במסגרת מבצע בתק. בהתקפה זאת נפצע חסן סלאמה אנושות ומת לאחר ימים ספורים.

בנו של חסן סלאמה, עלי חסן סלאמה, היה לימים מנהיג ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" שפעל בשנות ה-70. הוא חוסל ב-1979 על ידי מכונית תופת בביירות.

* * *

חנוך לקח

לזיכרו של דרור מרקוס ז"ל

   לאהוד בן עזר שלום,

הקטע המצורף, פרק זעיר  מזיכרונות הילדות שלי, מוגש כצרור פרחים צנוע לזכרו של דרור ז"ל.      

דרורי מרקוס ז"ל

בזיכרוני עלה פרק יפה מילדותנו במושבה, בתקופת טרום המדינה וימי ה"מאבק" נגד המנדט הבריטי , כשקראתי  (חב"ע, 559) על פטירתו של דרורי מרקוס.

מרחוב אורלוב החולי, שבין רוטשילד לפינסקר, הגעתי לקבוצת הכדורגל בשכונת הרכבת, שבסיסה היה בבית משפחתו של דרורי. זה היה מין מועדון כזה: חצר מוצלת וקרירה, עץ תות ענק במרכזה ובצילו שולחן פינג-פונג ירוק וכסאות לישיבה. שם היינו מתכבדים באבטיח ובלימונדה ויוצאים למגרש הקבוצה הסמוך, שהשתרע לצידה של הדרך לקרית-אריה (לימים: רחוב גיסין), מול שער חצרה של משפחת ישראלית (לימים הוקם שם מפעל ל"תפירת" ארגזים).

הילדים השחקנים היו בני השכונה, ובראשנו עמד בחור נמרץ, רזה ושחרחר – מאמן הקבוצה, ששמו פרח מזיכרוני. דרורי התבלט בבלוריתו הבהירה והיה במרכזה של החבורה. לאחר כמה חודשי אימונים במגרש המאולתר, אך המסומן  בגיר, הפסיק המאמן להופיע. הילדים החלו להתלחש שהוא נאסר  ע"י הבריטים, כי הואשם בחברות באצ"ל. הפסקתי לבוא ובכך נסתיימה חברותי בקבוצה.

מעמדו וגאוותו של דרורי  התעצמו גם מידיעתנו שאביו היה קצין ביחידת הנוטרים בפתח-תקווה. הוא היה איש גבוה ורחב כתפיים וחבש מגבעת "אוסטרלית", שאחד משוליה היה מורם, ועליו התנוסס משולש כתום – סמלם של נוטרי השרון. תחנתם, אם איני טועה,  שכנה ברחוב פיק"א. ידענו שהם מורשים לשאת נשק וזה היה מקור לגאווה גדולה.

אהוד: תחנת הנוטרים עם חדר הנשק שכנה ברחוב ביל"ו, בחזית ביתו של אלעזר גולומב, שנמצא בשכנות לחצר סבי יהודה ראב בן עזר, ממזרח לו. בילדותי הירשו לי פעם הנוטרים להשתתף בתרגילי הת"ס שערכו על כביש הבטון של רחוב ביל"ו, לרגלי שדרת האקציות של חצר סבי. 

* * *

טריו טוקאן עם אמיר מילשטיין בארץ

שלום לכולם,

בחודש יולי ננגן עם טריו טוקאן מספר הופעות בארץ. נשמח לראותכם בקהל ואנא העבירו מידע זה לחבריכם,

תודה,

אמיר

 מועדון שבלול, נמל תל אביב, יום חמישי, 22 ביולי בשעה 22:00

/http://www.shabluljazz.com

חמדת ימים, יום שישי, 30 ביולי בשעה 22:00

http://www.hemdatyamim.com/concerts.html

* * *

שאול כ"ץ

מסינטרה שבמחוז ליסבון יצאו התפוזים המתוקים של הזן "פורטוגל"

אהוד היקר,

באחד מן "המכתבים הפורטוגאליים" שלך, הוזכרה סינטרה. מה לפנינה פורטוגאלית זו ולפתח תקוה? ובכן:

"דעתו של גארסיה דא-אורטה, שאפשר להרוויח הרבה בסחר של תפוזים מתוקים שהובאו מציילון, נתקבלה כנראה על דעת כמה מבני ארצו, ביניהם המשנה-למלך בעצמו. ואמנם מסורת קדומה מספרת כי ז'ואו דה-קאסטרו (1500-1548) , המשנה למלך הרביעי של הודו, הביא עימו, כשחזר הביתה מן המזרח, עץ-תפוז ושתלו בגני פֶּנהא וֶרדֶה, האחוזה שהקים לעצמו סמוך לסינטרה במחוז ליסאבון, וכי מן העץ הזה יצאו שאר התפוזים המתוקים של זן 'פּורטוגאל'."

שמואל טולקובסקי, " פרי עץ הדר" (ירושלים: מוסד ביאליק ירושלים, 1966), עמ' 199.

ולמותר לציין כי היה זה פרדס "בחריה" הפתח-תקוואי, שניטע על גדת הירקון, המפעל החקלאי הגדול ביותר בארץ-ישראל של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. והרוויחו בו הרבה, כמחשבת הפורטוגאלים. ולא מן הנמנע להניח כי היות פתח-תקווה ערש "תנועת העבודה" הארצישראלית, קשור במאות הפועלים שהתקבצו דווקא שם, לשם עבודת הפרדסים.

 המוקירך

שאול כ"ץ

אהוד: מניסיוני בסינטרה אין טעם התפוזים בפורטוגל משתווה לטעמו הנהדר של השמוטי שלנו בפלשתינה.

* * *

יוסף חרמוני

עקיבא פיינשטיין וניג'מת א-סובח

לבן עזר שלום.

קראתי את בקשתה של רחל עזריה מחיפה לקבל מידע על עקיבא פיינשטיין מראש פינה.

אודה לך אם תעביר לה את המידע הצנוע שבידי, ואת הצעתי: להתקשר לארכיון ראש פינה, ולחפש שם חומר עליו.

אני מצאתי חומר על אהרון פיינשטיין. זאת במסגרת מונוגראמה קטנה על השם "איילת השחר", שכתבתי לעלון קיבוץ איילת השחר. 

פיינשטיין הנ"ל קיבל איכרות בניג'מת א-סובח (לימים איילת השחר). הוא, ועוד שני איכרים, העבירו את הקרקע למייסדי איילת השחר, בעשור השני למאה העשרים. את המידע הזה מצאתי בארכיון של ראש פינה.

האיילתים היו בתחילה חראתים של הראש-פינאים, ורק אחר כך (איני זוכר בדיוק מתי) הועברה הקרקע לאיילת. 

אני מציע לה לגשת לארכיון ראש פינה.

אם היה לי טלפון של הארכיון, הייתי מעבירו לה, אך אין זו בעייה להשיגו: ב-"144" או דרך המועצה המקומית (שאותה, כמובן, אין בעייה להשיג ב-"144").

 תודה על הסיוע בסיוע.

יוסף חרמוני

אגב, מעניין לציין ששמה הערבי של איילת השחר יכול לאשש את טענותיו של גלילי, אם יחפוץ בכך: ניג'מת א-סובח. זהו שם ערבי מקורי? כלל לא!  זהו תרגום לערבית שהראש-פינאים עשו, כנראה, לטובת הערבים שהי חראתים אצלם: ניג'מת א-סובח (כוכב הבוקר) הוא תרגום לערבית של מורגנשטרן, משפחה שהחזיקה בחלק מהאדמות האלה, צפונית לראש פינה. היתה גם תחנת קמח ניג'מת א-סובח, על הירדן, שגם היא קרויה על שם משפחת מורגנשטרן מראש פינה. כנראה היתה שייכת להם. ניג'מת א-סובח אחרת, טחנת קמח גם כן, היתה ליד גינוסר. ייתכן שגם היא שייכת למשפחת מורגנשטרן. הצפתיים עסקו קצת בטחנות קמח בואדי למון והסביבה.

* * *

צבי זמורה

פועמה למוּטוּס

לא באתי אלא לספר סיפור

על אדם יוצא-דופן

יחיד ומיוחד בעיניו

הסוביקטיביות של בנו

מוטוס בפי המשפחה

ישראל זמורה ביומיום

האיש החולם בהקיץ

האיש האוהב ספרות

עד דלא ידע, ממש ארוטיקה

שיכור ספרים וסופרים

האיש שרכש בפרוטותיו

האחרונות את סדרת  ספרי ניטשה

בשישה כרכים מצופים עור

ביום שביקשה ממנו אשתו

חצי לירה לקנית נעלים לבנו

וענה: אין לי. וברבות הימים

הכה, על כך, על חטא

האיש שכל קירות דירתו צופו

ספרים – כחמישה-עשר אלף

במניין, שבע שפות, מסודרים

באצטבאותיהם כחיילים לפי

מדוריהם ולפי גובהם על המילימטר

האיש, סליחה,  כולו עלם בן ארבע-עשרה

שעזב את בית אביו בעירה נידחת

בבסרביה ונסע, כדי לצקת מים על ידיהם של

סופרי ומשוררי העברית, לאודסה עירם של

ביאליק,  רבניצקי, אחד-העם, ש.בן ציון, פיכמן,

מנדלי מוכר ספרים, שהעניק  לו

כמתת צילינדר אותו חבש על ראשו ושימש

גימיק לשיפור מכירת עתונים ברחובות העיר

ועוד רבים וטובים ממחיי הספרות העברית,

הגיע אף לפטרבורג בראשית המהפכה

שמע את נאומו המפורסם של טרוצקי

ושם מסר את אחד משירי הבוסר לטשרניחוסבקי

שניבא ואמר לו: משורר אינך, אבל תהיה

מבקר ספרותי היה תהיה, ואכן כך הווה.

הצעיר שבזמן המהפכה הבולשביקית חטפו

אותו ברחובה של עיר, גייסו אותו לצבא האדום

ולמזלו כי-רב פקד עליו המפקד להיות מזכיר

הפלוגה היות וידע קרוא וכתוב, דבר נדיר בעת ההיא,

דבר ראשון שעשה בהגיעו למשרד, כתב מכתב-חופשה

לעצמו, אישר זאת בחותמת הפלוגה וברח על נפשו,

לקח  את אשתו אוליה שעיברת את שמה לעדה

ויצא עמה לרומניה.

ברומניה היה מורה לעברית  שם

נולדו בתו דבורה ובנו צבי.

היה חבר תנועת החלוץ הציונית, לווה מאה לירות

סטרלינג מידידיו, קיבל בגינם סרטיפיקט בקונסוליה

האנגלית לעלייה לפלסטינה א"י בתור קפיטליסט

והגיע ארצה עם משפחתו בשנת 1925 הישר לעיר

העברית בה חי עד יום פטירתו, וכאן כדאי להעיר

שבמשך מספר שנים דאג להעלות ארצה את כל

אחיו ואחיותיו ולבסוף גם את הוריו.

בתחילת עלייתו ארצה נשלח על-ידי "קרן היסוד"

כשליחה  ברומניה בה נסע מעיר לעיר, נאם, הרצה

וזרז את יהודיה לעשות עלייה. בשנת 1930,

לאחר אסון שפקד את המשפחה במות דבורה

בתו הבכורה בת התשע, החליט להישאר בארץ,

התפטר ממשרתו והחל ללכת  בדרך הארוכה,

המפותלת, מלאת המהמורות, אך גם רגעים ושעות

עילאיים, הנקראת ספרות עברית אהובתו עד כלות,

ללא שייר כמעט לדברים אחרים, התמסר לה בכל

רמ"חו ושס"הו בטוב וברע.

ראשית לכל חבר לחבורת הסופרים והמשוררים

בראשות שטינמן ושלונסקי המורדים בשירת ביאליק

וכל כת דיליה והוציאו את עיתונם "כתובים"

ולאחר כך וכך זמן מרד פנימי חדש, החבילה נתפרדה

והוציאו שובועון חדש בשם "טורים" בעריכת שלונסקי

וגם זה לא נסתייע ולאחר שנתים נוספות  מרד חדש והחבילה נפרדה מחדש

שלונסקי את לאה גולדברג ועוד צד אל"ף אוהבי רוסיה

וקבוצת אלתרמן זמורה צד בי"ת אוהבי ספרות גרידא.

* * *

י"ז: חבל שהעיתון שלך לא מופיע בפרס של חומייני

שלום רב לסופר הנידח,

אני מברך אותך על שיצאת בזול ממש אחרי שפרסמת את השיר בו אתה "מוצץ ורוחץ" וכו' בגיליון לפני הנוכחי. הפמיניסטית רק ביקשה שתסיר  אותה מרשימת התפוצה. אבל, חכה חכה. עוד ירגמו אותך באבנים היא וחברותיה לסיעה. מה זה העיסוק הכפייתי הזה של העורך  בנשים ביופי  ובסקס? איפה הצניעות? חבל שהעיתון שלך לא מופיע בפרס של חומייני, כי אז היית מקבל את המגיע לך ממשמרות המהפכה שבראשה תעמוד אותה גברת חסודה שנפגעה עד עומק נשמתה ממה שפרסמת.

אתה תמשיך לכתוב לנו מפינטוזיך השופעים והחמודים.

ואנו בבנין ציון ננוחם אמן.

בברכה

י"ז

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום השישי

19.3.93. יום שישי. קווינטה דה ריבאפריה. קם בבוקר ומשלשל שלוש פעמים ולוקח שוב אמודיום. בארוחת-הבוקר שותה רק תה, ואוכל צנים אחד עם ריבה. לא יכול להסתכל על הנקניקים והגבינה הצהובה.

דה קאמארה מופיע, כולו שופע חיוכים, ומביא לי צרור לא-גדול עטוף נייר – שתי חבילות של עוגיות קיז'אדה, מתוצרת סינטרה. לפי הכתוב אני רואה שיש עליהן חותמת תפוגה, והן כניראה ממוצא יותר מיוחס מהעוגיות הפשוטות שקניתי אתמול בערב. איני מספר לו שכבר קניתי, כדי שלא לצערו. אינני פותח אותן כי התיאבון טרם חזר אליי. אטעם אותן בבית.

9.30. לאחר הארוחה מתכנסת שוב הקבוצה לדיון. מתברר שבלילה ישבו ארתורו הארגנטינאי, רפאל הסאן-סאלוואדורי ואיוון הבוליביאני, והכינו פלאטפורמה, מצע רעיוני, הנשמע כהכרזה של מפלגת מהפכנים אינטלקטואלים. ארתורו קורא את הטראקטאט בספרדית במשך כחצי שעה. יש גם תרגום, הפעם לא סימולטאני, אלא שתי מתרגמות יושבות איתנו, רושמות בקצרנות, ומדי כמה משפטים הן מתרגמות, אחת מספרדית לאנגלית, שנייה מאנגלית לספרדית. אני מלא התפעלות מהיכולת שלהן להבין את הבירבורים הפסוידו-מדעיים, את הבבל"ת התיאורטי, את ההתפלספות הדומה להמצאת הגלגל. הן נחמדות מאוד, עדינות ובעלות הבנה בלתי-רגילה, יותר ממרבית הדוברים בכנס. גראהם מתווכח עם ארתורו. שני פרופיסורים למדע המדינה מקשקשים טרמינולוגיה נבובה במשך שעה ארוכה. הסובלות העיקריות, מלבדנו, הן המתורגמניות.

אני משתדל להחזיר את הדיון לנקודות המעשיות, אך יש לי הרגשה שאני שייך לאופרה אחרת.

אנחנו מתפזרים להפסקת הקפה, במהלכה אמורים איוואן וארתורו לכתוב הקדמה כללית בנוסח התיזות שלהם, ואחר כך לכלול נקודות מעשיות שהעלו חברים, כולל אלה שלי. אני עולה לצלם עוד זווית של הטירה מצפון למעלה (תמונה 19-18). ומצטלם בחצר בפנימית, על רקע הכניסה לאולם המבוא, עם דה קאמארה, מריו הגוואטאמאלי, זוראן הקרואטי, דיין הבולגרי וגרהם האנגלי. (תמונה 20).

11.30. לאחר ההפסקה אנו מוזמנים להיכנס ולשמוע. ארתורו שוב קורא בספרדית, התרגום מתנהל לאיטו, למרות שכולם יודעים אנגלית ואפשר לדבר בלי בעיות. מתברר שהכין פלאטפורמה של כעשר נקודות בסגנון הפלאטפורמה הרמלאית של פועלי-ציון בשנות ה-20. אנחנו כבר מכנים בינינו את ארתורו בשם "הטרוצקיסט".

בהפסקה נשבע בפניי גבריאל דיאז המקסיקני כי לא כל האינטלקטואלים של אמריקה הלאטינית חולים בגישה אוואנגארדית מהפכנית שכזו, שאינה מסוגלת להתייחס למציאות אלא כנגזרת מאידאולוגיה. וזה בעצם שורש הוויכוח שלי עם ארתורו. הוא נגד כל גישה פראגמאטית, נגד כל העלאת נקודה ייחודית, בעלת משמעות מפורטת. אין בעיניו התייחסות למציאות אלא בדרך של קביעת עקרונות אידאולוגיים א-פריוריים.

אני מתנגד להגדרתו את הדימוקראטיה כאוטופיה. אוטופיה קיימת ב"מדינה" אפלטון, אך אפלטון לא היה חסיד הדימוקראטיה אלא סבר שעל הפילוסופים לשלוט, כי העולם נגזר מאידאות. לדעתי אין דימוקראטיה אוטופית, כי כל האומר שהיא אוטופיה, סובר שאפשר לכוון את חיי האזרחים מלמעלה, לגזור אותם מהאידאה. אבל מעצם מהותה כוללת הדימוקראטיה את המחיר שלה, את ה"לכלוך", את היותה תהליך מתמשך שנותן ביטוי לרצונות מנוגדים. זו השלימות האחת והיחידה שלה, בתוך הביצוע. מי שמכנה אותה אוטופיה אומר שאינו מאמין שאפשר להגיע אליה אי-פעם, וזה לא נכון.

גראהם האנגלי הוא בדעתי, הוא בא מארץ דימוקראטית, אך הוא משועשע לראות את הנייטיבס, או את שני היהודים הנלהבים, מתווכחים, ואינו לוקח חלק בסיכומים. איני יודע אפילו אם הוא יודע שארתורו יהודי. פטר הצ'כי הוא בדעתי, אבל חושש להתווכח. מין שווייק שכזה. אני מביע שוב ושוב את התנגדויותיי, אבל נותר במיעוט. עיקר הדיון כבר מתנהל ביני לבין ארתורו, ששואל בחיוך להסכמתי, לאחר שקורא כל סעיף.

13.00. צהריים. אוכל רק שתי צלחות מרק. ממילא אין משהו מיוחד לאכול. איזו תבנית גדולה ובה שוחות ביצי-עין על גרגירי אפונה ירוקה ברוטב.

15.00. אחר הארוחה מתכנסות שלוש הקבוצות באולם הישיבות. פיוס מקניה, ראג'יווה מסרי-לאנקה, וארתורו – קוראים כל אחד את הסיכום של קבוצתו. ארתורו במצע האידאולוגי התלוש, בספרדית, ואילו שני השחורים, פיוס וראג'יווה, באנגלית, במצעים קצת יותר קונקרטיים, הנשמעים כסיכום דיון בקלוב ויכוחים פוליטי, בקולג' בריטי. אנחנו שוב מתפזרים, והשלושה נישארים לסכם מצע משותף אחד.

התיאבון טרם חזר אלי. אחר-הצהריים אני מטלפן ליהודית ולבן, להודיע שהחזרה לארץ תתבצע כמתוכנן.

כאשר אנחנו יושבים בחצר, מביאה ליליאנה צרורות עטופים נייר, מזכרות מקולומביה, ומעניקה גם לי מתנה – מכונית כפרית קטנה, עשוייה חימר צבוע, כמכוניות הפלסטלינה שהייתי בונה בילדותי. אני מצטלם עם ליליאנה הנחמדה, כשהמכונית על ברכי. (תמונה 21). התצלום עתיד לעזור לי להדביק בארץ חלקים שיפלו מהמכונית.

אוסקר הפרואני מעניק לי מחזיק מפתחות בסגנון עממי. חבל שלא הבאתי איתי מזכרות. אפילו סתם מטבעות ישראליות. יש לי רק שקל אחד, אותו אני נותן למריו הברזילאי, לבקשתו. אבל איני יכול להיענות לאחרים.

17.00. חוזרים לאולם הישיבות. ראג'יווה קורא את נוסח ההחלטות המשותף. לא נותר בהן כמעט מאומה מהפראזיולוגיה הנבובה של ארתורו, אך עודן כוללניות מאוד. דיין הבולגרי, היחיד כאן שהוא בעל נשמה והשכלה ספרותית ופילוסופית, שואל מה מטרת ההחלטות, מה יעשו בהן. דה קאמארה אינו מבין את השאלה. דיין אומר באירוניה שעצם אי-ההבנה היא עבורו תשובה לשאלתו. דה קאמארה לא ניראה כמבין את האירוניה.

לפתע מתברר שיש הצבעה. דה קאמארה שואל:

 "מי נגד ההצעה?"

איש אינו מרים ידו.

הוא שואל: יש נמנעים?"

אני מרים את ידי. יחידי.

 "אתה מתנגד?" הוא שואל, כמאוכזב ממני, לאחר שהתיידדנו.

 "לא." אני עונה באנגלית הלא-כל-כך מבריקה שלי. "כל איש ואישה בעלי כוונות טובות צריכים לתמוך בהצעות האלה, הן כמו מגילת זכויות האדם. (במקום Declaration אני משתמש במילה (Scroll. אבל לדעתי הדברים האלה כלליים מדי. חסרים לי ניסוחים יותר ספציפיים, ייחודיים, הבחנות שהתחדשו כאן, תוך כדי מה ששמענו בדיונים. אבל לא אאריך בדבר כי אין טעם לפתוח את כל תהליך הכנת ההחלטות מההתחלה."

דיין מצביע שוב.

 "גם אתה נמנע?" שואל דה קאמארה באירוניה אקדמית.

 "לא, אני לא נמנע. אני פשוט מבקש להיחשב כנעדר. אני לא לוקח חלק במשחק הזה."

וכך, עם נמנע אחד ונעדר אחד, מכריז דה קאמארה כי ההחלטות התקבלו על דעת כל שאר המשתתפים, הן תתורגמנה גם לספרדית, ותישלחנה אלינו במועד מאוחר יותר. תוכן ההחלטות אינו זכור לי, משהו כמו הצהרה תקיפה בזכות הדימוקראטיה ובצורך לעזור לה. אין בהן משפט אחד שלא נכתב ונאמר כבר עשרות ומאות פעמים לפני כן. היה אפשר לחסוך זמן ולמצוא אותן מנוסחות בהחלטות הסמינרים הקודמים שנערכו כאן.

לאחר הסיום הרשמי של הדיונים אנחנו מקבלים למלא שאלונים. התשובות ברובן בדרך של דירוג מ-1 עד 5. מתברר שהרוב, כולל אני, מעניק לאוכל דירוג של 3, גם זאת מתוך התחשבות במסירותן של עובדות המיטבח, אחרת היו נותנים 2. לעבודתו של דה קאמארה אני מעניק 5 בכול. הוא בהחלט מקצועי. בהצעות לסמינרים נוספים אני רושם: "תקשורת, חופש ודימוקראטיה", "דת, חופש ודימוקראטיה", "המקורות ההיסטוריים והתרבותיים של הדימוקראטיה". אפשר לחתום על השאלונים ואפשר למוסרם באופן אנונימי. אני חותם את שמי.

לאחר מילוי השאלונים אני מצלם קצת, מחלון חדר-הישיבות, כלפי הגן והבריכה שבה דגים וברווזים. (תמונות 23-22). בחדר אני אורז את המזוודה והתיק. מתרחץ, לובש ז'אקט ועונב עניבה, וחוזר לחצר, לקראת ארוחת הערב החגיגית.

19.00. שיחה בחצר עם שגריר בנגלדש בפורטוגל, שנקלע למקום בלוותו את שר ההסברה, שניהם מוזמנים לסעודה. אני משוחח עם בחור צעיר, עוזרו של השגריר. ראג'יווה משוחח עם גרמני גבוה וכבד-גוף, הדומה לקורט יורגנס, שבא בפמליה של השגריר. הגרמני מספר שהוא נשוי לפורטוגזית, ובנו עומד לכהן כשגריר פורטוגל בסרי-לאנקה. הוא מספר בקול באס עמוק וסמכותי על העקבות שהותירה פורטוגל בסרי-לאנקה. למשל, יש בניינים בקולומבו שלא רק בנויים בסגנון פורטוגזי אלא האבנים עצמן הובאו מפורטוגל ממוספרות, ותפקידן היה לשמש כנטל, משקל מייצב לאוניות, ששבו לפורטוגל עם סחורות מציילון.

הגרמני המבוגר מעורר בי איזו הרגשה לא-נוחה. יכול היה להיות בנקל גנרל. יש בו איזו סמכותיות כובשת ומשעבדת.

הכול מתאספים להרים כוסית באולם המבוא. דה קאמארה עולה על המדרגות האלכסוניות, המובילות לקומה העליונה, ונואם נאום קצר. אני מצלם אותו. (תמונה 24). אנחנו מקבלים גם תעודות השתתפות בסמינר, צילום קבוצתי למזכרת, יחד עם צילום הטירה, סיכה לענוד בדש הבגד, ואריח קראמיקה כחול-לבן אופייני.

נכנסים לחדר-האוכל. על השולחן המרכזי שפע מאכלים, לא כמו בארוחות-הערב הקודמות. אבל אני נזהר, וגם התיאבון שלי לא רב. טועם רק מהגבינות, שעליהן ממליץ דה קאמארה, בייחוד גבינה אחת שנתונה בחריץ עגול כמו גבינה צהובה רגילה, אבל היא רכה מבפנים, ממש נוזלת, מוציאים אותה בכף, מחתך שעושים באמצע החריץ. אני טועם גם קצת פירות. לא נוגע בבשרים וכמובן לא בשפע פרי-הים, בעוגות התפוחות ובפודינגים המפחידים. יהודית ובן היו נהנים. אני מצלם למזכרת צילומים אחרונים. (תמונות 27-25).

אחרי הארוחה אנחנו יורדים פעם אחרונה לבר שבכניסה לאחוזה. הצעירים, כולם כאן צעירים, רוקדים עם מריה המזכירה, עם חברה שלה, ועם ליליאנה. שותים הרבה יין, לאחר שגם בארוחה לא חסר. יוסרי מביא קלטת של מוסיקה מצרית. אחרים שמים קלטות של מוסיקה דרום-אמריקאית. גם אני רוקד קצת, אבל זה לא בשבילי. שותה רק קולה. אבד לי הטעם ליין. חבל.

דיין, שישב לידי, קם לפתע ורוקד בכבדות מפחידה, כמו דוב. הוא שמן ומסורבל. ממושקף. יש בכל זאת משהו דוסטוייבסקאי ומפחיד בהווייתו. מי יודע מה הוא מסוגל לעולל כאשר היצר הרע מתגבר עליו.

אני יושב בחדר צדדי עם פטר הצ'כי ופיוס הקניאתי. פיוס מרחיב קצת על הנעשה בארצו, אבל קשה לשמוע אותו בגלל רעש המוסיקה. אני מספר לו שקראתי בשבועונו שחילק לנו, מראשית ינואר, כי הוא ממליץ לבחור באחד משלושה מועמדים לנשיאות, בהם הנשיא דניאל אראפ מוי, אבל לא במועמדים האחרים.

הוא מסביר שכל האחרים נגועים בשבטיות, וגרועים אפילו ממוי.

אני משוחח גם עם אוסקר הפרואני. מאוד לבבי. אימו נולדה בבית-ג'אלה אך הוא עצמו נולד כבר בפרו. אביו מקומי, פרואני.

על שולחן בכניסה לבר מונחים דפים מצולמים של כתובות המשתתפים, כפי שרשמנו בעצמנו. למרבה הצער חלק מהכתובות משובש, וכל הארגון של העניין ניראה לקוי. אני לוקח סט דפים, ויוצא. מעדיף להסתלק בעוד כל השאר מבלים, כדי שאזכור אותם כאילו הם עודם שם, תמיד, שותים ורוקדים.

חוזר לחדר ומכין סופית את המזוודה לנסיעה מחר. טוב שכבר חוזרים. אין לי חשק לטייל לבד בפאריס או בעיר אחרת. היו אמנם אחדים ששינו את מועדי הכרטיס שלהם כבר מכאן, והוסיפו לעצמם ביקור במקום אחר, על חשבונם, כמובן. החישוב שלי הוא ששבוע של שהייה לבד במלון, בליסבון או בפאריס, יעלה לי כמעט כמו שבוע עם יהודית, ומוטב לחסוך את הכסף לטיול בשניים.

* * *

גמרתי בדרך לים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בבוקר בא לי לזיין

ואני כבר בא בימים

הולך לים

לראות צעירות בביקיני

עם בטן שטוחה ושדיים בתוליות

נערות חצי-ערומות מחרמנות

ופתאום מוצא על המדרכה

כרטיס ל"מסז' כולל הדובדבן שבקצפת

וכל מילה מיותרת" 052-3179602

רק שהשארתי את הנייד בבית

שלא יגנבו לי בים

ובכרטיס שוכבת יפהפייה צחורת שדיים

שחורת שיער וכך גם ערוותה

ושני דובדבנים אדומים מעל לפטמה

כבר חושב לחזור הביתה לטלפן

אבל פתאום מוצא עוד כרטיס צבעוני

"יפהפייה סטייל בת השכן

לפינוק חם ואוהב בדיסקרטיות"

עשר אצבעותיה פרושות על חזהּ הצח

לראשה כתר פרחים 03-6246363

ואחרי מֶטר מוצא עוד כרטיס

של יפהפייה לטינית עם שדיים גדולים

ושיער ועור חומים ועיניה נעוצות בי

"תתקשר ואני בדרך אליך

אם תרצה אני גם מזיינת אותך"

054-8384242 כבר היה לי רטוב

במכנסיים מיהרתי לים לשטוף

ופתאום אני מוצא עוד כרטיס

ומהצד השני לִשני הציצים הגלויים

צ'רלי צ'פלין עם מגבעת ומקל

"בחיים לפעמים יש דברים

שפשוט כל מילה מיותרת"

זהו גמרתי

ושני ילדים אספנים קטנים

חטפו לי מהיד את כל הכרטיסים

* * *

דוד סיון

הערות על גישתו של זאב גלילי (חב"ע 560)

לאחרונה פירסם יוסף חרמוני ביקורת עניינית על מאמר משנת 2004 של זאב גלילי, "המפה הגדולה של הארץ הריקה" (חב"ע 555) בתגובתו (חב"ע 560) מבקר גלילי את חרמוני על שלא פנה אליו לפני שפירסם את מאמר הביקורת שלו. גלילי הוסיף: "אני נותן מקום גם למי שחולק עליי." להלן שתי הערות:

א. דעתי היא שבעולם האינטרנטי מעטים מאוד המקרים בהם כותב מאמר ביקורת פונה למושא הביקורת. הדרישה הזו, כשהיא באה מאדם עם ניסיון ארוך, היא יותר ממוזרה.

ב. לפני כ-5 שנים, בעקבות מאמר ("הקיבוצניקים") שכתב גלילי, כתבתי אל גלילי דברי ביקורת ובין השאר ציינתי כי: "אשמח אם תגלה נכונות... לפרסם את המאמר שקראת כבר." למיטב ידיעתי עד היום לא פירסם גלילי משהו מדברי הביקורת שלי.

* * *

עמוס כרמל: מיהו הדמגוג?

רון וייס מתייחס בגיליון 560 של חב"ע למאמרי "תרגילים בדמגוגיה", מוצא בו סתירה מדומה ומציע לקורא לשפוט מי הדמגוג (תוך רמיזה שהתשובה לכך היא כותב המאמר).

צר לי לקבוע כי וייס פוסל במומו שלו. כאשר הוא מצטט ממאמרי את המילים "אין גורם ערבי המעלה על דעתו לתת לישראל זכות וטו על נושא השיבה," הוא מתעלם מכך שאני מצטט במילים אלה (כפי שכתוב במאמרי במפורש) את המזרחן פרופ' מאיר ליטבק, המסתמך על "עשרות מאמרים בעולם הערבי."

אם רון וייס מתקשה לקרוא את הכתוב כלשונו או מתעקש להוציא דברים מהקשרם, ומוטב לא לשאול מיהו הדמגוג.

עמוס כרמל

* * *

פלמ"ח פלמ"ח דגלך עוד ברוח יסער...

לאהוד  שלום,

הריני מבקש סיוע מקוראי המכתב העיתי באיתור מראה  מקום (פרסום ו/או ספר) לשיר שהושר במלאת עשר שנים לפלמ"ח

חלק ממילות השיר:

"נולדנו עוברים בשבילי הלילות

פחדים ואימה מכל עבר

מחתרת ועוני גשרים וגבולות....

...

פלמ"ח פלמ"ח שא ראשך מקברים ועבר

פלמ"ח פלמ"ח דגלך עוד ברוח יסער...

כמו כן אם יימצאו רקע וסיפור לשיר הזה, אשמח.

בתודה

רמי אבן טוב

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דו"ח איילנד הוא שערורייה ציבורית לפיה האנשים שמגינים עלינו הם כמעט בגדר "פושעי מלחמה" ואילו החארות שמעבירים ביקורת על צבאנו ועל כוחות הביטחון שלנו, בארץ ובחו"ל – החארות שיש להם תמיד חוכמה של חדר-המדרגות, של לאחר-מעשה, של התקשורת – הם תמיד הצודקים והצדיקים!

הדו"ח של איילנד, ופירסומו המיידי בריש גלי, הם כתקיעת סכין בגבם של חיילי ומפקדי צה"ל! מעתה יהיה צריך לשלוח לבית משוגעים כל מי שיתנדב לשרת ובבוא היום להיות מפקד ביחידות המובחרות של צה"ל, שאולי בזכותן אנחנו חיים! איזו מדינה מטומטמת וכפויית-טובה אנחנו!!!

אין ולא יהיה לעולם תיכנון צבאי חף משגיאות, מִכְּשלים ומהסתבכויות, הקרויים במועצה המושחתת לזכויות האדם של האו"ם, בדו"ח המנוול גולדסטון ובעיתון "הארץ" בשם – "פשעי מלחמה"! כל ועדות החקירה לא תלמדנה אותנו ואת הצבא דבר לגבי העתיד! רק אידיוטים מאמינים שאפשר ללמוד לקח לגבי העתיד! עובדה, כבר 62 שנים חוקרים אצלנו ו"מפיקים לקחים" – וכל פעם זה כביכול יותר גרוע! הלקח היחיד הוא שבעתיד יהיה עוד הרבה יותר קשה ועם יותר קורבנות! וכי בשעת הכושר יהיה צריך לצאת למלחמה גם כשלא לגמרי מוכנים, כמו במלחמת לבנון השנייה.

* הירשמו עוד הערב לשיעור בדמוקרטיה בהנחייתה של ח"כ הפלסטינית חנין זועבי. היא תלמד אתכם, יושבי המרחב המוסלמי שבו מלים עדיין נערות ורוצחים וסוקלים נשים על כבוד המשפחה ושונאים יהודים ומוכנים לעשות בהם לינץ' – תלמד אתכם מהי דמוקרטיה אמיתית, כמסורת המזרח התיכון – הדמוקרטיה שתשלוט כאן כאשר הפלסטינים יהיו הרוב בישראל ויקימו על חורבותיה את פלסטין הרביעית אחרי המדינות הפלסטיניות ירדן, גדה ועזה.

ומכאן גם סימן לבאות – שבעתיד ישראל תהיה יותר יהודית ופחות דמוקרטית – אם לא יושם גבול לחוצפה הפלסטינית של חלק מאזרחיה הערבים, אשר בשם הדמוקרטיה [שבעיניהם כנראה אינה אלא במה לשנאת ישראל] מתנהגים לעיתים כגיס חמישי.

* וגם עזמי בשארה זכור לטוב כאחד מהישגיה הגדולים של הדמוקרטיה הישראלית. אותנו, למשל, מעולם לא הזמינו להרצות במכון ואן-ליר, אולי כי אנחנו לא מרגלים, ובכלל מי אנחנו לעומת אינטלקטואל ופילוסוף ישראלי כבשארה?

* "צרפת רואה עצמה כמדינה של 'ערכים רפובליקאיים' – מריטוקרטיה המנוהלת על ידי אליטה מוכשרת לכך, שנוצרת במערכת חינוך תחרותית במיוחד. בפסגת המערכת נמצאים הגרנד אקול, המונים כ-220 מוסדות בעלי התמחויות שונות. בראש הפירמידה נמצא קומץ מוסדות ידועים המקבלים כמה אלפי תלמידים מדי שנה, שכולם עברו בחינות כניסה עם רף גבוה מאוד."  [סטיבן ארלנגר, "ניו יורק טיימס", מצוטט ב"דה מארקר", 14.7.10].

איזה מטומטמים, הצרפתים! ממש אפלייה! – מה, הבאבא ברוך וקמעותיו ודומיו, או הברסלבים ודומיהם, או הבוגרים הבורים של החינוך העצמאי החרדי האשכנזי ושל ש"ס גם יחד – לא היו מתקבלים ל"אקול נורמאל סופרייר"? מה, זה יותר קשה מלהיות חברי כנסת? לא, לנו יש גם מערכת חינוך ממלכתית נהדרת, ששואפת לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר וכך להצביע על ההישגים הגדולים והמדומים של כלל האוכלוסייה! לא, אצלנו אין אפלייה בין מוכשרים ללא-מוכשרים. אצלנו חטיבות-ביניים, אצלנו כולם צריכים להיות גאים בבינוניותם כי אנחנו נגד מריטוקרטיה! שיתביישו להם המצטיינים!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,027 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל