גיליון מס' 562

תל אביב, כְּרַך תענוגות, הזיות וּמְעוּבּרוֹת, יום שני, ח' באב תש"ע, 19 ביולי 2010

עם צרופת האזכרה לגדי ליפסקי ב-23.7 בשעה 10.30, וצרופת העטיפה לספרו החדש של דוד מלמד "כולם היו אוהביה"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: עוז אלמוג: מדוע האליטה הערבית המשכילה עוינת את המדינה?

אבי ליפסקי: ההספד לגד, שש-עשרה שנים לנפילתו, שנישא על קברו לפני שנה.

 עמוס גלבוע: שלושה "ביטחוניסטים" "יורדים מהפסים"! [ציטוט].

ד"ר אברהם וולפנזון: יורשי פ.ק.פ. בימינו.

יוסי גמזו: חָלַף עִם הָרֵיחַ...

דוד מלמד: ז'בוטינסקי והליטוּן.

אורי הייטנר: 1. מדוע אתה מתגולל על גיורא איילנד? 2. אכן, לא אכזב – רשימה לתשעה באב. 3. האם רבין היה פשיסט?

אביחי פאוזנר: הכשל מבית בנימין נתניהו.

אלי מייזליש: ארץ נפלאה.

רץ באינטרנט, המקור לא ידוע: המפסידים הם אתה ואני.

איליה בר זאב: סופות באטמוספירה.

אהוד בן עזר: שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע לפורטוגל, מרס 1993.

היום השביעי והאחרון.

המשורר מצטדק: תשובת א. שלונסקי על תקיפת ביקורו בבולגריה, במלאת  55 שנים (יולי 1955) להפלת מטוס "אל על" מעל בולגריה. המלביה"ד אלישע פורת.

לשכנתי בעלת התחת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

ממעללי הקרן לישראל חדשה: מי הם 3 המרגלים/הבוגדים הערביים שגידלה?

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי

נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

עוז אלמוג

מדוע האליטה הערבית המשכילה עוינת את המדינה?

היש מנהיגות ערבית בישראל?

מיהי המנהיגות הערבית במדינת ישראל ומה מידת השפעתה? שאלה מסקרנת וחשובה שבינתיים אין עליה תשובה מדעית מוסמכת. המחקר היחיד שעסק בתופעה הוא ספרה של הוניידה גאנם "לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל" (הוצאת מאגנס, 2010), המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, שהוגשה באוניברסיטה העברית. אולם גם ספר זה רחוק מלתת תשובה מקיפה ועדכנית.

על פי תחושתי, לערביי ישראל אין בעצם הנהגה, בוודאי לא הנהגה מוסכמת ואהודה. רוב הציבור הערבי בז בדרך כלל לפוליטיקאים הערביים, שמרבים להתקוטט ולהשמיץ זה את זה. מרבית הרשויות הערביות המקומיות מושחתות למדי ונגועות בנפוטיזם ובגישה צרה ואינטרסנטית בנושא פיתוח ושיפור חיי האזרחים. התושבים הערבים מודעים לכך ורבים פשוט הרימו ידיים. פוליטיקה, באופן כללי, לא עומדת בראש סולם העדיפויות של האזרח הערבי, ורוב מעייניו נתונים לענייני היומיום: משפחה, חינוך, פרנסה וכיוצא באלה. הצעירים קוראים מעט מאוד ספרים ועיתונים, ומעדיפים, כמו שכניהם היהודים, לגלוש באינטרנט ולהתרכז בדברים שמעסיקים את רוב בני הנוער בעולם: אופנה, לימודים, זוגיות, קניות, ספורט, וכדומה.

המנהיגות הדתית – שגם בתוכה קיים פיצול גדול ועוינות הדדית – מדברת בעיקר אל השכבה המוסלמית הפונדמנטליסטית, ששיעורה אינו עולה על רבע מהמגזר הערבי. שייח ראאד צלאח, לדוגמא, הוא מקור סמכות ומושא להערצה בעיקר עבור הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. הדרומיים אינם רוכשים לו אהדה יתרה, ויריבו הוותיק, השייח עבדאללה נימר דרוויש, לעג לו לא אחת בפומבי.

האליטה האינטלקטואלית החילונית (רבים ממנה ערבים נוצרים) – באקדמיה, במשפט, באמנות, בתקשורת ובארגונים החברתיים – מתנהלת כמעין קסטה סגורה למדי, ורוב המסרים הפוליטיים שהיא מייצרת עוברים מעל לראשו של הערבי הממוצע, שהתפישה הבסיסית שלו היא: "נמאס מכל הפוליטיקה הזאת, עזוב אותי בשקט ותן לחיות." בערבית מדוברת אומרים: "זעקנא מין כול אישי, הלא אחנא בידנא נעיש!" (זעקנא – נמאס לנו, מן כול אישי – מכל דבר, הלא – עתה, בידנא – אנו רוצים, נעיש – שנחיה כלומר: לחיות).

העובדה שלא הוקם בישראל ערוץ טלוויזיה עצמאי בערבית, תורמת אף היא לחוסר ההתגבשות של קבוצת מנהיגי דעה חזקים במגזר (הטלוויזיה בעברית מאפשרת לאינטלקטואלים יהודים רבים להשפיע על דעות הציבור היהודי, בין השאר באמצעות תוכניות אירוח וסרטים דוקומנטאריים).

גם העובדה שמנהיגי הציבור הערבי לא הצליחו מעולם ללכד את שורותיהם וליצור חזית אחת, פוגעת בתדמיתם ובכוח השפעתם. אחת הטענות היותר מושמעות בציבור הערבי היא שהשנאה של מנהיג את רעהו, ההלשנות הקטנות בתקשורת, הרכילות אחד על השני (בערבית קוראים לזה "פסאד", כלומר הלשנות לגורמי שלטון או לבעלי סמכות כדי לסבך את המולשן) עומדות בעוכרי המגזר.

אפרופו אנשי ציבור ערביים, כדאי לציין עוד שתי נקודות חשובות: ראשית, כמו כל אליטה, גם האליטה הערבית המשכילה בישראל לא עשויה מיקשה אחת וגם בקירבה מתקיים שיח ער ומתפתחות נקודות מחלוקת כמעט על כל נושא. יש אינטלקטואלים השוללים מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל ומייחלים לסופה, ויש המבקשים שיוויון אזרחי מלא בתוך "מדינה יהודית ודמוקרטית" (אגב, סקרים מוכיחים שזו דעתו של רוב הציבור הערבי במדינה).

שנית, אינטלקטואלים ערבים עושים שימושים שונים, לעיתים ממש מנוגדים, בשפת הדיבור והכתיבה. המסר והמינוח מתחלפים בהתאם לקהל היעד. במיוחד גדולים הפערים בין הדברים הנאמרים בפורומים סגורים (בעיקר בין חברים) לבין הדברים הנאמרים לקהל היהודי והאירופאי. לכל "הצגה" יש את הטקסט "המתאים לה".

כאשר שאלתי קולגה שלי, מומחה גדול לחברה הערבית בישראל, "מדוע הפוליטיקאים הערבים מדברים בנו רק סרה?" – הוא ענה ללא היסוס (ואני מצטט): "התשובה המיידית לשאלה הזאת היא – כי לא ניתן להיות ערבי שאוהב את מדינת ישראל. העוינות למדינה היא built in בכל מצע ערבי, כי מצע ערבי מבלי עוינות, דרכו לרדת מהר מהבמה. וככל שהעוינות גדולה יותר כך הפוליטיקאי הערבי נהנה יותר. וזה מוזר בעיניי, כי רוב הערבים שמדברים עימך בארבע עיניים ושלא לציטוט או לייחוס, מודים שהחברה הערבית בישראל התפתחה בצורה ניכרת, ועם עובדות קשה להתווכח. יחד עם זאת, להחמיא למדינה או לראשיה זה 'חראם' אחד גדול (איסור מקודש)".

מה בין חנן זועבי לראאד צאלח

לרבים בישראל – בעיקר ליהודים בעלי גישה פוליטית פרגמאטית ומתונה – נראה שאינטלקטואלים ונציגי ציבור מהמגזר הערבי נוטים לפעול בניגוד לאינטרס של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. לא אחת במקום לבנות גשרים ולמתן קונפליקטים, הם שופכים דלק על מדורת האיבה והניכור בין ערבים ליהודים.

הדוגמא האחרונה והכואבת היא המשט לעזה. מה הניע את השיח' ראאד צלאח להצטרף למסע הימי המתוקשר, כולנו יודעים. הרי מדובר בפרובוקאטור מקצועי, המונע מאידיאולוגיה פונדמנטליסטית קיצונית, שלא מחמיץ הזדמנות להסית. אבל מה עשתה שם ח"כ חנן זועבי החילונית? גם אם מסרי המשט תואמים את השקפת עולמה הפוליטית ואת דאגתה הכנה לתושבי עזה – בפועל, להערכתי, הנזק שהיא גרמה לתדמיתה כחברת כנסת ערבית (בתוך ישראל) ועוד יותר מכך לתדמיתם של בוחריה הערביים בציבור היהודי, עולה לאין שיעור על הרווח שהיא השיגה מהצטרפותה הסמלית למשט (אם בכלל היה כאן רווח כלשהו).

במאמר מוסגר כדאי לציין שמי שמכיר את הפוליטיקה הערבית יודע שהזיקה בין זועבי החילונית מבל"ד לצלאח הפונדמנטליסט, איש התנועה האסלאמית, היא בכל זאת לא כל כך מוזרה ונטולת הגיון. נכון שבל"ד היא תנועה אנטי דתית מתוקף מצעה הפוליטי, אבל היא נאמנה לאידיאולוגיה של הורתה – תנועת "החזית העממית", שמייחלת לחיסולה של מדינת ישראל ולהקמת ישות חדשה (סדר עולמי חדש) על חורבות "האדמה החרוכה". צלאח מייחל לחיסולה של ישראל מן ההיבט האסלאמיסטי ולהקמת מדינה אסלאמית כלל עולמית, נטולת גבולות שתתנהל על פי השריעה.

אבל במגזר הערבי יש גם לא מעט פוליטיקאים ופעילי ציבור עם שאיפות אידיאולוגיות פחות מקסימליסטיות וטוטאליות, ובכל זאת, למרות שרובם מחבבים את החיים בארץ ומסתחבקים עם חברים וקולגות יהודים, הם עדיין ששים בכל הזדמנות להוציא את דיבתה של ישראל ונמנעים אפילו משביב של מחמאה.

מדוע הם נוהגים כך? מדוע האינטלקטואלים הערבים, שרבים מהם פיקחים מאד ומשכילים להפליא, כל כך מקוממים את הציבור היהודי שלא לצורך? ומדוע הם במקרים רבים קיצונים לאין שיעור יותר מרוב הציבור הערבי בארץ, שהוא בדרך כלל פרגמאטי בהשקפותיו וכלל אינו עוין את המדינה ואת שכניו היהודים (סקרים מוכיחים זאת פעם אחר פעם)? אנסה להציע מספר תשובות לשאלות הללו.

אבל קודם לכן ברצוני להדגיש לקוראים, שחלק מהקביעות וההסברים שלהלן אינם מושתתים על מחקר אמפירי שנערך בקרב השכבה הערבית המשכילה בישראל, אלא על פרשנות אינטואיטיבית שלי, הנסמכת על ניסיוני המקצועי, ובעיקר על הניסיון שצברתי בחקר החברה הערבית בישראל. הדברים גובשו גם על סמך קריאת ראיונות, מאמרים וספרים של אינטלקטואלים ערבים, בעברית ובאנגלית (לצערי איני קורא ערבית), ובעיקר על שיחות רבות שקיימתי במהלך השנתיים האחרונות עם אנשים מהמגזר ועם מומחים שונים בתחום (מזרחנים, מדעני המדינה, היסטוריונים ועוד).

בנים חורגים במשפחה מלוכדת

החברה היהודית בישראל היא חברה מאד משפחתית, שאוהבת לטפוח לעצמה על השכם ולהתפעל מייחודיותה בכל הזדמנות. היא יוצרת סיטואציה רגשית קשה מאד עבור מי שאינו יהודי במדינת ישראל. זה קצת כמו לחיות בתוך דירה קטנה של משפחה חמה ומלוכדת ולהרגיש כמי שאינו שייך ואינו רצוי. המושג "עמישראל", השכיח בתקשורת הישראלית לצורך תיאור כלל אזרחי המדינה, הוא מושג מדיר (מלשון הדרה) המדגים את "האוטיזם" של היהודים כלפי שכניהם. השכבה הערבית המשכילה חשה את ההדרה והזרות הזאת יותר מפשוטי העם, דווקא משום שרבים מתוכה חיים בקרבת יהודים ומקיימים עימם קשרי ידידות (בעיקר במסגרת העבודה והלימודים). לכן העלבון שלהם גדול יותר, והוא מתורגם במקרים רבים לעוינות. הם כמו משדרים לחבריהם היהודים: "אם אתם לא רוצים אותי ולא מכבדים אותי, אז לכו לעזאזל." בערבית אומרים: " זי אל אטרש באל-זאפה", כלומר: כמו חירש באירוע מוסיקאלי (אדם שחש כי אינו שייך למקום).

יתרה מכך, בדרך כלל דווקא מי שעברוּ מוביליות חברתית ופרצו את גבולות המיעוט, חשים טינה גדולה יותר כלפי המימסד המחבק. זאת, כיוון שתחושת הזרות מתחדדת בקרבם. בסוציולוגיה מכונה הסינדרום הזה Status Inconsistency (מערך סטאטוסים לא עקבי). במילים אחרות, אדם התקוע במעמד נמוך ובקבוצה דחויה, בדרך כלל פחות מוטרד מיחסו של המעמד העליון. האחרון הוא בעיניו "ארץ בלתי נודעת", שבה אין ולא תהיה לו דריסת רגל. לכן גם אין לו ציפיות ולא תסכול.

אבל האדם המובילי (ויש המכנים זאת "לימינאלי" ובעברית "ספי") – זה שרגלו האחת במעמד הישן ורגלו האחרת במעמד החדש – חש כמהגר, כלומר כמי שהחברה הקולטת לא מעניקה לו יחס שווה ליחס שהיא מעניקה לוותיקים. מטבע הדברים זה מאכזב, מציק, ומרגיז. לא בכדי רוב המהפכנים בעולם היו אנשים שעברו מוביליות חברתית כלשהי וסבלו מסינדרום "מערך סטטוסים לא עקבי" (בתוכם גם לא מעט יהודים, שנקלטו באליטות האירופאיות, אך לא הצליחו להיפטר מהסטיגמה האנטישמית). אי הנינוחות והתסכול האישי שהם חוו במעמדם החדש היוו עבורם מנוע רגשי לשינוי פני החברה שבה חיו.

קומפלקס השיוך

אדם מגבש לעצמו זהות על ידי שיוך לקולקטיבים שסביבו (קבוצות מסוגים שונים). רוב האנשים משייכים את עצמם לקבוצות הקשורות בעקיפין ובמישרין לחייהם האישיים בעבר ובהווה: המשפחה, העדה, הלאום, הדת, היישוב וכדומה. אבל לעתים השיוך הוא מלאכותי לחלוטין, אינו קשור ישירות לביוגרפיה האישית ונועד ליצור דימוי עצמי גבוה. מטבע הדברים הנטייה היא להשתייך באופן מלאכותי לקבוצות מצליחות, על מנת להגדיר את עצמך כמצליח. זו הסיבה, למשל, שאנשים אוהדים בלהט קבוצות ספורט ושקהל האוהדים הגדול ביותר הוא של קבוצות עם רקורד ופוטנציאל של הצלחה. האוהדים פשוט מוצאים איזשהו בדל קולב להיתלות בו כדי לתרץ את אהדתם לקבוצה זו ולא אחרת. אחרים מתחברים באופן רגשי גם ללא כל הסבר רציונאלי. אני לדוגמא אוהד וותיק של קבוצת הכדורגל של ברצלונה, למרות שאינני דובר ספרדית ואין לי מושג בתולדות קטלוניה. כשאני באצטדיון קאמפ נואו אני שר את המנון הקבוצה בקול גדול מבלי להבין בכלל את המלים.

קל היה להבחין שבזמן המונדיאל, רבים מערביי ישראל הניפו על חלונות, מרפסות וגגות בתיהם דגלים של נבחרות עם פוטנציאל לזכות בגביע העולמי (בעיקר ברזיל וארגנטינה, ששוב איכזבו וגרמו מפך נפש לרבים). היה במראה הזה משהו מכמיר לב, שכן המונדיאל איפשר באופן חד פעמי לאזרחים הערבים להניף איזה דגל בגאון (אפילו שהזהות כאן היא לגמרי מלאכותית). הדבר ממחיש עד כמה הדגל הלאומי וההמנון הלאומי בישראל, המדגישים מסרים יהודיים, מדירים אותם מרגש טבעי של השתייכות וגאווה מקומית.

הטרגדיה של הערבים המוסלמים היא, שהם נתפסים – לפחות בעיני רוב העולם המערבי – כאומה לא מצליחה (סקרים מוכיחים תפישה רווחת זו) והתדמית הזו משפיעה מאוד על דימויים העצמי. התדמית הלא מחמיאה אינה מושתתת רק על סטריאוטיפים ודעות קדומות (כפי שאדוארד סעיד טען בזמנו), אלא על מציאות אמיתית. שהרי אין במדינותיהם שלטון דמוקרטי נאור, מבחינה כלכלית הם כושלים, הם לא מייצרים מדע ואמנות בהיקף ובאיכות המתקרבים למערב ומעמד הנשים בחברותיהם בשאול התחתיות. גם הטרור הבינלאומי, שרובו ככולו מגיע מהאסלאם הקיצוני (רוב החברות הערביות לא מתנערות באופן פומבי ובתקיפות מהטרור הזה, למעט בודדים ואמיצים יוצאים מן הכלל), לא תורם במיוחד לתדמיתם החיובית. אמת, בין הערבים בעולם יש לא מעט אינטלקטואלים דגולים, מדענים מוכשרים ואמנים רבי השראה; אולם למרבה הצער, הם מהווים מיעוט זניח (ביחס לכלל האוכלוסייה) בתוך חברה עריצית ומושחתת, שמצנזרת מידע ואינה מעודדת יזמות, יצירתיות וביטוי אישי וביקורתי.

האסוציאציות הללו, אודות התרבות הערבית והמוסלמית, הופכות את עולמו של האינטלקטואל והדמוקרט הערבי, בארץ ובחו"ל, ל"גיהינום" ומייצרות תסביך נחיתות מובנה (זאת, בשל הנטייה הפסיכולוגית האוניברסאלית, שהוזכרה לעיל, לבנות דימוי עצמי בסיסי, מתוך זיקה לקבוצות המוצא, התרבות, הדת והמקום).

ה"גיהינום" הזה מתחזק לאור הצלחתה הגדולה של החברה היהודית בארץ – בתחום המדע, ההיי-טק, האמנות וגם בתרבות הדמוקרטית. הערבים הישראלים מרבים להשמיץ את הדמוקרטיה הישראלית ולטעון שישראל היא חברה בלתי דמוקרטית. אבל בתוך תוכם הם יודעים היטב עד כמה היהודים בארץ מצטיינים באירוניה עצמית, בועטים בכל מוסכמה ומקיימים שיח פתוח ותרבות יצירתית תוססת, כמיטב המסורת הפלורליסטית.

גם בתחום המשפט, זכויות האזרח והיושר הציבור, אין ליהודים הישראלים במה להתבייש גם בהשוואה בינלאומית. למעלה מזה, ליהודים כעם יש סמלי סטאטוס רבי עוצמה, שהופכים את הזהות היהודית ל"מנייה" משתלמת. גם אם רודפים ומשמיצים אותך, עדיין אתה נחשב לעם התנ"ך, שהוציא מתוכו אינספור אנשי רוח, מדע ואמנות, בקנה מידה היסטורי. האינטלקטואלים הערבים בארץ, שחיים יותר קרוב ליהודים מכל קבוצה ערבית אחרת, מכירים באיכות המיוחדת של היהודים ומתקנאים בה (זה עלה כמעט בכל שיחה איתם). זה מתסכל אותם עד חימה.

תסביך הנחיתות גורם בעצם לשתי תגובות משלימות: עוינות כלפי האדם/קבוצה המצליחה ורצון עז להפחית בדימויו/ה כמצליחן/נית. זו הסיבה שמדינות ערב (לא רק המנהיגות הדתית, אלא גם האליטות המשכילות בתוכן) משרטטות את האמריקאים כאומה אכזרית נטולת מצפון. הם שונאים את האמריקאים לא רק בגלל הסיוע לישראל והכיבוש בעיראק ובאפגניסטן, אלא גם, ובעצם בעיקר, בגלל ההצלחה האמריקאית – הצלחה המתבטאת לא רק בתחום החומרי אלא גם המוסרי, למשל, בקידום נשים, מיעוטים וזכויות אזרח וחירויות.

האינטלקטואל הערבי יודע היטב שבעולם הערבי (גם זה המקומי שלו) זכויות האזרח, ובעיקר זכויות הנשים והמיעוטים (ראו למשל, מה קורה לנוצרים בחברות המוסלמיות), נרמסות חדשות לבקרים. לכן, הדרך היחידה הפתוחה בפניו להפחית מעלבון ההשתייכות לקולקטיב אנטי דמוקרטי, היא לתאר את אמריקה כשטן – מדינה אימפריאליסטית וחמדנית, הדורסת את החלשים מבית ומחוץ. מבחינה זו קל לערבים יותר עם האינטלקטואלים האירופאים, שרבים מהם רוכשים טינה מובנית לארה"ב מסיבות שונות (אגב, אחת הסיבות היא רגש נחיתות אירופאי ביחס לארה"ב המצליחה יותר).

 מאותו הטעם גם תדמיתם של היהודים בישראל עוצבה על ידי הערבים המשכילים באופן דמוני. הדימוי השלילי המוכלל של הישראלים בעיני הציבור הערבי (כמעט תמיד הערבים מדברים על מדינת ישראל כישות הומוגנית, ולא על קבוצות ספציפיות בתוכה) מעוצב בין השאר (ויש האומרים בעיקר) באמצעות גוזמאות (ולעתים גם מידע לא בדוק ולא נכון) אודות מעשיה הבלתי מוסריים לכאורה של ישראל כלפי הפלשתינים בשטחים וכלפי ערביי ישראל. לכן הם גם מרבים להשתמש במושג החריף והטעון "גזענות" (בין השאר בשל הקונוטציות שהוא מעורר אצל היהודים והאירופאים), ולא במושגים סוציולוגים מדויקים ורכים יותר כגון קיפוח, אפליה, דעות קדומות וכדומה.

הבהרה: "גזענות" היא אידיאולוגיה ביולוגית השוללת את זכותו של אדם בעל זהות קבוצתית כלשהי – דתית, לאומית, אתנית וכו' – לחיות כשווה בין שווים או את זכותו לחיות בכלל. מעטים, אם בכלל בישראל, מחזיקים באידיאולוגיה כזו ביחס לערבים. המושג "גזענות" הפך לכלי שרת בידי הערבים ביצירת תדמית פשיסטית ונאצית ליהודים, שנועדה להרוס להם את הדימוי העצמי והחיצוני החיובי, ולהעיב על הצלחתם המוכחת בשטחים רבים. הדמוניזציה של היהודי-הישראלי נועדה אפוא, בין השאר, להקל על תסביך הנחיתות המובנה בעולמו של הערבי ולהדחיק את מצבה האמיתי של קבוצת ההשתייכות שלו.

זו גם הסיבה לכך שרק מתי מעט מהאינטלקטואלים הערביים מוכנים להודות ולדון בפומבי (מול התקשורת המערבית) ברעות החולות בחברה הערבית (חמולאיות, נפוטיזם, קיפוח ואפליית נשים, פונדמנטליזם דתי, אלימות, צנזורה ועוד). רובם מודעים היטב לבעיות הללו, אבל דיון גלוי וכנה בהן עלול לפגוע בדימוי העצמי שלהם (כערבים), שגם כך אינו גבוה במיוחד.

הנה כי כן, כיצד אישה משכילה ועצמאית כמו ח"כ חנן זועבי (היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת חיפה ותואר שני בתקשורת ועיתונאות מהאוניברסיטה העברית), מוכנה היתה להפגין בנחישות כה רבה למען תושבי עזה, המקיימים משטר פונדמנטליסטי חשוך, ולא לעשות לפחות את אותו מאמץ למען זכויות הנשים ברצועה, שנרמסות עד עפר? התשובה: דימוי עצמי. הפגנה נגד הדיכוי המוסלמי בעזה תערער לזועבי את הדימוי (כערבייה מוסלמית); הפגנה נגד הדיכוי הישראלי מחזקת לה את הדימוי (כלוחמת זכויות דמוקרטית).

לחזית העממית שור

החברה הערבית היא עדיין חברה מאוד שבטית (חרף שינויים שמתחוללים בה בשנים האחרונות, המחלישים את המסורת הזו), שבה לקבוצה יש כוח עצום על היחיד (אצל המוסלמים יותר מאשר אצל הנוצרים). אינדיווידואליזם, פרטיות וביקורתיות הם עדיין קודים הרבה יותר חזקים בחברה האירופאית (היהודית-נוצרית) בהשוואה לחברות האסייתיות והאפריקאיות המסורתיות. הדבר נכון גם ביחס לשכבה המשכילה בכל העולם הערבי. עובדה, שעדיין יש מעט מאד אירגוני זכויות אזרח ונשים בחברה הערבית (ובכלל זה בישראל), ושיח הזכויות הוא דל ומוגבל, ועוסק בדרך כלל בקיפוח ובאפלייה של הערבים על ידי גורמי חוץ (בעיקר היהודים) ולא בקיפוח ואפלייה בתוך המגזר עצמו ועל ידי שכבות שהתגבשו בתוכו (גברים, חמולות חזקות, מימסד דתי, בעלי ממון ועוד). אפשר לספור על כף יד, אם בכלל, אינטלקטואלים ערביים שעשו קריירה מביקורת פנים-מגזרית.

כמעט כל הפוליטיקאים היהודים מרבים לבקר, לעיתים בשצף קצף, תופעות שונות בחברה הישראלית כולה (כולל כמובן קיפוח ואפליית המגזר הערבי), אבל רק לעיתים נדירות, אם בכלל, נשמעת מפי פוליטיקאי ערבי ביקורת על החברה הערבית – בארץ ובחו"ל. אפילו בתקופת פיגועי ההתאבדות – ללא ספק אחת התופעות המחרידות במאה העשרים – לא נשמעו מפי המנהיגות הערבית בארץ ביטויים של זעזוע וגינוי חריף וחד משמעי של התופעה. לעומת זאת, את גדר הבטחון שהקימה מדינת ישראל, כדי להתמודד עם גל הפיגועים, הערבים מיהרו לגנות. נכון שבכלי התקשורת הערביים עולות מפעם לפעם ביקורות פנים ומחלוקות אידיאולוגיות שאינן מגיעות לאוזן ולעין היהודית, אך מבדיקה מדגמית שעשיתי בעזרת הסטודנטים שלי (בעיקר סביב אירועי טרור וירי קאסמים לדרום הארץ) עולה תמונה כללית של השתקה או פרופיל ביקורתי נמוך מאוד.

הקוד התרבותי הערבי-המסורתי של ביקורת עצמית מוגבלת משפיע אפוא גם על האליטה המשכילה. ניתן לראות זאת כאשר עולה דעה החורגת מהתלם. לרוב היא מתקבלת בהתנפלות על הסוטה, היוצרת הרתעה וחשש מביטויים נון-קונפורמיסטיים.

כמו בכל החברה הערבית גם בקרב המשכילים הערבים, הנטייה למה שמכונה בפסיכולוגיה "ייחוס חיצוני" –  External Attribution(הסבר המציאות באמצעות הטלת אשמה על האחר) עדיין חזקה יותר מהנטייה ל"ייחוס פנימי" – Internal Attribution (הסבר המציאות באמצעות האשמה עצמית). אגב, בקרב האליטה המשכילה במערב, "הייחוס הפנימי" הפך לאובססיה של הלקאה עצמית, ובעצם לחרב פיפיות דמוקרטית (אבל זה למאמר אחר).

במאמר מוסגר נציין כי האינטלקטואלים הערבים בישראל נוטים להסביר את הנפח הדל של הישגי ערביי ישראל בתחום המדע, הכלכלה, התעשייה והאמנות (לפחות בהשוואה לאלה של האוכלוסייה היהודית הוותיקה ושל העולים מחבר העמים) אך ורק בהדרה, בדיכוי ובאי שוויון בהזדמנויות. רק לעיתים נדירות עולות שאלות ותהיות באשר לגורמים פנימיים (תרבות, מסורת וכו') לפער הזה. הערבים פשוט מסרבים "להתבונן במראה". באופן פרדוכסלי ה"ייחוס פנימי", שאינו מהווה הסבר שכיח לכישלון, מהווה הסבר זמין להצלחה. מדוע? כי אם ערבי ישראלי נוחל הצלחה בתחומים תחרותיים, הצלחתו מיוחסת בדרך כלל אך ורק לכישרונו הנדיר ולא למערכת (הישראלית) שטיפחה אותו וסייעה לו להצליח.

הלחץ לא לסטות מהתלם (דעת הרוב), קרי לגנות תמיד ובכל מצב את ישראל, חזק בין השאר משום שהאליטה הערבית המשכילה נעשתה מעין קבוצה סגורה שבה אחד מכיר את השני. חבריה חוששים מאד מסטיגמה של בגידה ומהחרמה ונידוי ולכן אינם פורצים את "אחדות השורה" ו"אחדות המילה". עם זאת, חשוב לזכור כי ליהודי הישראלי יש את האופציה להחליף קבוצת השתייכות ולחפש תמיכה ואהדה במקומות אחרים. למשכיל הערבי אין כמעט אלטרנטיבות כאלה. לכן הוא הרבה יותר זהיר בדבריו ונוטה ליישר קו עם חבריו. מטבע הדברים מישרים בדרך כלל קו עם הטון החריף והתוקפני יותר כלפי ישראל, שלרוב גם מסמל לויאליות ומחויבות גדולה יותר לקולקטיב הפלסטיני.

זכורה לי היטב שיחה עם קולגה באוניברסיטה – פרופסור ערבי-נוצרי, שסיפר לי בכאב עד כמה נעשה לו קשה לראות את התחרות המסלימה בין חבריו – מי מקצין יותר. הם אפילו סירבו להיפגש איתו באוניברסיטה "הציונית" שבה הוא מועסק. אפילו לאוזניים שלו (והוא ביקורתי מאוד כלפי המדינה) זה נשמע כבר מוגזם.

הטון הקבוצתי החריף גם מחזק את התלכיד הקבוצתי, שכן המתקפה הבוטה על מדינת ישראל מביאה לזעם בציבור היהודי והופכת כבומרנג את קבוצת המשכילים הערבים לקורבן בעיני עצמה. עכשיו לא רק תוקפים ביחד את האויב הציוני, אלא מתגוננים שכם אל שכם מפני מתקפת הנגד שלו. כך גם מתחזק מיתוס הרדיפה, שהמשכילים הערבים מרבים להפיץ ולטפח.

מסירים את סטיגמת המשת"פים

הערבים שנשארו בגבולות מדינת ישראל אחרי מלחמת העצמאות ("הנכבה" בלשון הפלסטינים), כלומר אלה שלא נטשו או גורשו מיישוביהם, נשאו במשך שנים רבות תווית שלילית בעולם הערבי. כינו אותם בלעג "ערביי 48'", "בוגדים", "משת"פים" ואפילו "האיבר המדולדל של האומה הערבית". על מנהיגיהם נאמר: "שהם מחפשים לשבת על כסא השלטון אפילו אם הכסא הוא יתד ברזל חד" ("יורידו אל זעמה ולו ען אל חזוק").

 כל עוד ישראל היתה חברה סגורה, שרק מעטים יוצאים ונכנסים בשעריה, התווית הזו פחות הציקה לערביי ישראל. אבל משעה שנפתחו הגבולות (בעיקר אחרי מהפכת הטיסות בראשית שנות השמונים) וכאשר המפגש בין ערביי ישראל לערבים מחוץ למדינה, ובכלל זה עם אחיהם הפלסטינים, הפך לעניין שבשגרה (במסגרת טיולים, נופש, כינוסים, לימודים, מפגשים משפחתיים וכדומה) התווית הזו נעשתה מטרידה יותר. היא נעשתה מטרידה גם משום שהמתח והאיבה בין הפלסטינים ליהודים הלכו והתחזקו, בעקבות ההתנחלויות בשטחים, הפלישה ללבנון, הטרור המסלים, ההתנתקות מעזה והמלחמה עם החיזבללה והחמאס. ערביי ישראל מצאו עצמם יותר ויותר קרועים בין שני הקטבים: האזרחות הישראלית מחד, על כל המשתמע מכך, והלאומיות הפלסטינית מאידך (תופעה שחוקר החברה הערבית, אורי שטנדל, כינה "בין הסדן הערבי לבין הפטיש היהודי/ישראלי").

המתח הזה חזק ומעיק במיוחד בקרב האליטה הערבית, שמקיימת קשרים הדוקים עם אינטלקטואלים ערביים מחוץ לישראל – במדינות ערב ובארצות אחרות בעולם. כיוון שהחברה היהודית היא קסנופובית ביסודה ואינה נוטה לאמץ את "מי שלא שייך" (ראו למשל את הקשיים המוצבים בפני העולים מחבר העמים שאינם יהודיים), טבעי שהערבים המשכילים יעדיפו להדק את קשריהם ואת הזדהותם עם המשכילים מחוץ לישראל ולא עם המשכילים היהודים מבית. הידוק הקשרים הללו גרם ליישור קו פוליטי ואידיאולוגי עם התפישה האנטי ישראלית התקיפה. למעלה מזה, כדי להסיר מעליהם את סטיגמת המשת"פיות, אימצו מקצת מהאינטלקטואלים הערבים בישראל סגנון ביקורתי מתלהם כלפי מדינת ישראל (בעיקר כשהם בחו"ל). בכך הם משדרים לאחיהם – "אני במערב אבל לבי במזרח".

עליהום חסר רסן

מאז הסכם אוסלו, התקשורת, האקדמיה והאמנות הישראלית נעשו מאד אנטי-ממסדיות ונשכניות. האליטה הערבית פירשה זאת כאות של חולשה, המתיר לה להתקיף את הממסד הישראלי, ללא שום בקרה וריסון. לא רק שאינטלקטואלים יהודיים התירו את דמו של הצבא ואת דמם של הפוליטיקאים, אלא שהם החלו להמריץ את המשכילים הערביים לבקר את ישראל במלוא העוצמה. חייבים להודות שלשינוי הפוליטי-חברתי הזה היו גם תוצאות חיוביות מבחינת מדינת ישראל, כי הביקורת שמגיעה מתוך המגזר מחדדת בעיות אמיתיות של קיפוח, אפלייה, אי שוויון ותסכול, ומעניקה לערבים קול אותנטי שמצטרף לקולות הביקורת והמחאה החשובים שהתפתחו בישראל בשלושים השנים האחרונות.

אולם, ברגע שהותר לגמרי הרסן נוצרה דינאמיקה של סחף הולך וגדל לעבר הקיצוניות. ושוב נדגיש: אין ספק שביקורת על המימסד היהודי, כמו על כל מימסד אחר, מאוד חשובה (וכמובן יש המון מה לבקר), אבל מדרגה מסוימת ההשתלחות הזאת הופכת לחרב פיפיות, שכן היא ממקמת את המבקרים בצד של האויב, ומדביקה להם (ובצדק) דימוי של חוסר אמינות ודוגמאטיות. ואכן, הביקורת של המשכילים הערבים על מדינת ישראל ועל החברה היהודית נעשתה כל כך חד צדדית, כל כך חסרת פרופורציות וכל כך אוטומטית, שהיא מתקבלת כבר בביטול ובזלזול לא רק על ידי הציבור היהודי הרחב אלא אפילו על ידי רבים מהמשכילים היהודים הליברליים. למעשה, הדיאלוג של היהודים עם משכילים ערביים הפך לעקר, ולשיח של חרשים. זה פועל לרעת המגזר היהודי והמגזר הערבי כאחד.

משתלם לבקר את מדינת ישראל

באקדמיה המערבית ובחלק גדול מהתקשורת המערבית, נוצר בון טון של התקפה על ישראל (בסיבות לתופעה זו אדון במאמר נפרד). הסוציולוגיה למשל, נעשתה ממש מדע פוליטי עם הטיות בלתי מוסתרות. אין בכלל ספק שסיכויי פרסום המאמרים התוקפים את ישראל גדולים בהרבה מסיכויי הפרסום של מאמרים "ניטרליים" עם אופי אובייקטיבי. לכן, זה נעשה אינטרס מובהק של האינטלקטואלים הערביים (ואגב גם של הרבה חוקרים יהודים באקדמיה) לפרסם מאמרים שתוקפים בעקיפין או במישרין את ישראל. יש כאן גם הטבות אישיות לא מבוטלות: אתה מוזמן לכנסים בינלאומיים (ולא חסרים כנסים בגוון אנטי ישראלי), מטייל בעולם, עושים לך כבוד. מה רע? ונוצרת כאן גם דינאמיקה פסיכולוגית של הקצנה: כאשר אתה כותב "אנטי" ומריעים לך, אתה נעשה גם יותר "אנטי" בגישה שלך, כלומר אתה נכנס טוב יותר לתפקיד שלך בתיאטרון הפוליטי.

הקצנה כפתרון של זהות

 אין זה סוד שלערבי הישראלי יש בעיית זהות קשה מאד – מהקשות בעולם. שהרי הזהות הערבית במדינת ישראל כוללת יסודות מגוונים שמקצתם אף סותרים: הערבי הוא בן לאומה הערבית, מוסלמי/נוצרי, פלשתיני וישראלי גם יחד (החוויה הישראלית משפיעה באופן עמוק על מכלול שלם של התנהגויות). וכמובן הוא גם בן חמולה ויישוב (הזהות המקומית חזקה מאוד בחברה הערבית). למארג הזהויות הללו, מצטרפות גם הזהויות האינדיווידואליות: המקצועית, המעמדית, הדורית, המגדרית והמשפחתית, שבדרך כלל מסבכות עוד יותר את המצב..

סבך הזהויות מחייב את האינטלקטואל הערבי למצוא לעצמו איזו נישה של ייחוד קבוצתי שתבחין אותו מאחרים ותעניק משמעות לחייו. התנועה האסלאמית בישראל מצאה ייחוד מעניין ואפקטיבי: מגיני הר הבית. לכן שייח ראאד צלאח וחבריו לתנועה מפיצים את המיתוס שהיהודים כולם (ולא מיעוט דתי-ימני-סהרורי) רוצים לחמוס ולהרוס את מסגד אל אקצה. אריק שרון, שיחק בזמנו ממש לידיהם. ה"טריק" הרטורי הזה עובד מצוין כפתרון של זהות. כך הפך ראאד צאלח למנהיג בסדר גודל פאן-ערבי והמוסלמים בישראל לבעלי שליחות קדושה.

מי שהוקסם במיוחד ממיתוס אל אקצה היא בעיקר השכבה הפחות משכילה והיותר ענייה בחברה הערבית בישראל, שיצרה לעצמה זהות דתית מובחנת ומתגמלת. זו גם הסיבה שביקור סדיר במסגד אל אקצה בירושלים ועליה חד פעמית לחאג' במכה נעשו אצלם טרנד וסמל סטטוס נפוץ. אבל מה יעשו האינטלקטואלים הערבים הישראלים הלא דתיים? הפתרון שלהם הוא לצייר תמונת ראי של עצמם כמעין היהודים-המדוכאים החדשים. הם בונים מיתוס של מיעוט נרדף ומושפל בתוך חברה פשיסטית, שרודפת אותם, בדומה למה שעשו הנאצים ליהודים בתקופת השואה.

לצורך המיתוס הזה מפותח גם המיתוס של הנכבה כרצח עם וכהגלייה המונית מתוכננת ומאורגנת, שמעצים באופן היסטורי את תמונת הסבל והדיכוי. היום מיתוס "היהודי-הפשיסט" עובד טוב מאי פעם, בגלל שהחברה היהודית אינה שיה תמימה ונגררת לעתים למעשים לא מוסריים ולא רגישים (בעיקר מצד השוליים הימניים-דתיים-משיחיים, שמספקים לערבים ולעולם כולו את התמונות המבוקשות). למעלה מזה, מחסומים, חומות, הרס בתים והפצצות מהאוויר – גם כשהם יזומים מנימוקים מוסריים טובים (הגנה על ביטחון אזרחי ישראל ותגובה לתוקפנות), "מצטלמים לא טוב", וקל מאוד להכתים באמצעותם את החברה הישראלית כולה (בעיקר בעידן הדיגיטלי). המסרים התעמולתיים נגד ישראל מופצים בקלות וללא בקרה בכלי התקשורת הערביים (גם אלה הנקלטים בישראל), בין השאר משום שהחברה הערבית אינה מצטיינת בקוד מפותח של מהימנות ותוקף – כלומר, בתרבות של אימות ובדיקה עצמית, המתפתחת בחברות דמוקרטיות פתוחות. למעשה המטרה של הכפשת ישראל מקדשת כל אמצעי תקשורתי. רוב הערבים, ובכלל זה גם האינטלקטואלים הערבים בארץ, צורכים בעיקר תקשורת בשפה הערבית, וגם אם יש להם חשד וספק על הטיות והגזמות, המסה האדירה של המידע האנטי ישראלי שהם סופגים, בסופו של דבר משפיעה על עיצוב תפישת העולם הפוליטית הבלתי מאוזנת ובלתי ריאלית שלהם. הבהרה: אינני טוען כמובן שהתקשורת הישראלית אינה מוטה ואינה מצנזרת מידע. אבל יש עדיין הבדלים גדולים מאד בתחום האמינות והביקורת העצמית בינה לבין התקשורת הערבית.

פיתוח הדימוי העצמי של מיעוט נרדף ומדוכא מתגמל את האליטה הערבית בהיבט פסיכולוגי נוסף: פתאום הערבים קולטים שיש להם תפקיד חשוב בעולם הדמוקרטי הכביכול "נאור". מן הון להון הם הפכו לכלי שרת אפקטיבי בניקוי מצפונה של האליטה האירופאית המשכילה. מדוע? כי בזכותם אפשר להסתכל על היהודים כעל הנאצים החדשים ובכך להפחית את נטל האשמה ההיסטורית. אם גם היהודים מתנהגים כמו הנאצים, אפשר לתייג את הנאציות כתופעה פסיכולוגית (ללא הקשר של זמן ומקום) ולא כתולדה חברתית-היסטורית (האנטישמיות האירופאית המפלצתית, המעוגנת בתרבות האירופאית). אין זה מקרה שהתקשורת המערבית, ובעיקר התקשורת הגרמנית, מרבה לסקר את הקונפליקט הפלשתיני-ישראלי מנקודת מבט מאד שמאלנית. הסב-טקסט שהעיתונאים מעבירים לקהל הקוראים, המאזינים והצופים שלהם הוא: אם גם היהודים יכולים להיות "גזענים" כלפי "האחר", אשמת השואה אינה בתרבות הגרמנית. ולמי תודה למי ברכה? לאינטלקטואלים הערבים שחושפים לנו את נוראות הכיבוש והדיכוי הישראלי.

החיבוק האוהד שמקבלים האינטלקטואלים הערביים מאנשי אקדמיה, תקשורת ותנועות אזרח מערביות, מחמיא להם מאוד. לכן הם ממהרים לכינוסים ולוועידות אנטי ישראליים (כמו כינוס דרבן בדרום אפריקה, הידוע לשמצה). שם מקבלים אותם כגיבורים ולא שואלים "שאלות מיותרות", למשל על עריצות ודיכוי בעולם הערבי. לכן, למה להם להתרכך? למה להם לשרטט תמונת מצב אמינה, מקיפה ומאוזנת של המציאות הישראלית – ובכלל זה של מצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל, שהתקדמה והשתפרה בתחומים רבים במהלך השנים. הרי תמונת הכוס כולה, ולא רק חלקה הריק, עלולה "חלילה" להעניק קרדיט כלשהו לממסד הישראלי.

חוסר היכרות שמביא להכללות חסרות יסוד

עד כמה שזה ישמע מוזר, האינטלקטואלים הערביים לא מכירים את החברה והתרבות היהודית הכרות עמוקה, ולא אחת מפתחים הנחות שגויות לחלוטין ביחס לתופעות רבות בארץ. נתקלתי בכך אינספור פעמים, בשיחות שהיו לי עם קולגות ועם תלמידי מחקר מהמיגזר הערבי. למען האמת, גם ההיכרות של רוב האינטלקטואלים היהודים את החברה הישראלית בעייתית בלשון המעטה. רובם לא מטריחים עצמם מעבר ל"מדינת תל אביב" ומעצבים את השקפת עולמם הצרה על סמך כלי התקשורת השטחיים. אם הערבים היו מכירים לעומק את החברה הישראלית, הם היו מבינים אל נכון שהלאומיות הציונית דווקא נחלשת בשנים האחרונות ולא מתעצמת כפי שהם מניחים בטעות; כלומר, קודים של אנוכיות, הדוניזם והשגת מטרות אישיות, מחליפים את האלטרואיזם והקולקטיביזם הציוני של פעם.

צחוק הגורל הוא שבאופן מעשי מדינת ישראל הופכת בהדרגה (מבחינה תרבותית, כלכלית ודמוגרפית) ל"מדינת כל אזרחיה" והדבר מיתר מבחינות רבות את המאבק הקולני והפרובוקטיבי שמנהלת האליטה הערבית למען החזון הזה. אם הערבים היו מבינים את עומק ועוצמת התהליך הזה, אולי הם לא היו מפרסמים ארבעה מסמכי חזון לא ריאליים, שעד כה רק הצליחו להרגיז את היהודים ובעצם לשבש ולהאט את חזונם ושאיפותיהם הלגיטימיות (הכוונה ל"חזון הערבי" של ועדת המעקב העליונה; ל"הצעה ערבית ראשונה לחוקה לישראל" של ארגון "עדאלה"; לדרישה להחזרת כל הפליטים הפנימיים לכפרים הנטושים ופיצויים שפורסמה על ידי -ארגון מוסאווא ו"אמנת חיפה" שפורסמה ע"י "מדא אל- כרמלי").

התוצאה של חוסר ההיכרות המעמיקה את החברה הישראלית היא שרבים מהערבים, ובתוכם האינטלקטואלים המשכילים, נוטים להכללות מוגזמות, לחששות חסרות בסיס ולרגישות יתר. דוגמא מעניינת לכך היא הפרשנות שמעניקים הערבים לבדיקות הביטחוניות המחמירות בנתב"ג. נושא הבידוק המשפיל בשדה התעופה עולה שוב ושוב בשיחות עם הערבים והכאב הוא אותנטי. הם רואים בכך ראייה לתפישתם כגיס חמישי ולאופן שבו היהודי נהנה לבזות אותם ולהתנשא עליהם. דומה שמבחינת הערבים, כל בידוק סלקטיבי, ללא קשר לרגישות הבודק ולהסתברויות סטטיסטיות של תרחישי טרור, הוא בבחינת אפלייה מכוונת.

נכון שבידוק מחמיר יכול להיות חווייה טורדנית ופולשנית ואפשר לשער שהבודקים בנתב"ג (כמו רוב הישראלים) לא מצטיינים ברגישות גדולה, במיוחד כאשר מדובר באזרח הערבי. יתר על כן, לאחרונה הוכחה בבית המשפט התנהגותו הבזויה של אחד הבודקים כלפי נוסע ערבי, והדבר אושש לכאורה את טענות הערבים (אם כי צריך להיזהר מלהכליל ממקרה פרטי לכלל הבדיקות). אבל מי שמכיר את מערכת הביטחון הישראלית ואת התרבות האירגונית בארץ יודע אל נכון שהבדיקות המחמירות לערבים נובעות מחשש אמיתי, כמעט היסטרי, מפיגוע אווירי – ולא מרצון להשפיל ולהתנשא, כפי שטוענים הערבים. נכון שעם קצת רצון טוב, תבונה ויצירתיות ניתן היה לרכך את הטראומה שבבדיקה (למשל, לבדוק יהודים וערבים ביחד – מאותה קבוצת נוסעים ובאותה דקדקנות, כדי ליצור לפחות מראית עין של חשד שווה). אבל דומה שגם זה לא היה פותר את הבעייה, כי העלבון שחש הערבי אינו נובע רק מפרשנות לא נכונה של האירוע ו/או מהתנהגות אלימה של אנשי הביטחון. הוא נובע בעיקר משום שהבדיקה המחמירה מחברת (מבחינה סמלית) בין הערבי הישראלי לבין הטרור האסלאמי. "אתם רואים בי מחבל בפוטנציה" אומר הערבי המשכיל בליבו. כלומר הוא חש בכאב ובזעם, שהיהודים (ואגב גם רשויות נמלי התעופה באירופה ובארה"ב) מכלילים ומשייכים אותו באופן עקיף לקבוצה עם דימוי לא מחמיא (הבודקים היהודיים גם בדרך כלל לא משאירים לו הרבה ספק בדבר הדימוי הזה). הנימוק שרוב הטרור העולמי הוא מוסלמי וכתוצאה מכך טבעי שהחשד ייפול קודם כל על אדם מרקע ערבי, לא ממש משכנע אותם. מבחינתם הרגע הזה, שבו חושדים בהם, הוא מבזה מאד ודורך על יבלות מדממות.

אגב, לפני מסיפר שנים הוזמנתי על ידי שגרירות ישראל להרצות בקהיר. אחד המרצים שהיה איתי במשלחת הוא מומחה למדע המדינה ממוצא דרוזי (אינטלקטואל הידוע בעמדותיו הרדיקאליות על מדינת ישראל). ביציאה משדה התעופה בקהיר הוא נעצר על ידי אנשי הביטחון המצריים, שהחזיקו אותו (לאימת כולנו) לתחקיר משפיל וארוך (זה היה בתקופה שעזם עזם ישב בכלא). לא שמעתי אותו וספק אם אשמע בעתיד מספר על החווייה הטראומטית שעבר בקהיר כסימן לדיכוי ולברוטאליות של שלטונות מצרים. הסיבה לכך אינה שהוא מחבב את המצרים יותר מאשר את שכניו היהודים, אלא שהחווייה ההיא פוגעת פחות בכבודו מחוויית ההשפלה שעוברים הערבים בנתב"ג. כאן זה הבית שלהם וכאשר בבית מתייחסים אליך בחשד זה משפיל פי כמה וכמה.

היהודים הם החמולה השלטת במדינה

נתקלתי לא אחת באנשים ערבים משכילים שמניחים שאצל היהודים הכול מתנהל אך ורק דרך קשרים אישיים ופרוטקציה (בערבית זה נקרא "וואסטה"). אם לתרגם את תפישתם למונחים ערביים אפשר לומר שאנחנו נתפסים כחמולה הגדולה והשלטת במדינה. כמה שאתה לא מנסה להסביר להם שיש גם קודים אוניברסאליים ואובייקטיבים של סינון ומיון, הם לא מקבלים זאת. לכן רבים מהם אינם מגישים מלכתחילה מועמדות למשרות שהם עשויים להתאים להן. הם משוכנעים שידחו אותם משיקולים של העדפה אישית. לא צריך להיות תמים ולא צריך להכיר לעומק את החברה הישראלית כדי לדעת שמערכת קשרים אכן חשובה מאוד בארץ, ושסיכוייו של מועמד ערבי להתקבל לעבודה אצל מעסיק יהודי נמוכים בהרבה מסיכוייו של המועמד היהודי (ללא קשר לכישוריו/ה). אבל ההדרה העצמית של הערבים מהתחרות בשוק מושתתת על הנחה סוציולוגית מוטעית שהכל נתפר מראש (אגב, כך זה בדרך כלל בחברה הערבית).

הנחות יסוד שגויות, כגון הדוגמא שלעיל, רווחות בקרב האליטה הערבית המשכילה, מחזקות דעות קדומות ומגדילות עוינות. זאת ועוד, מאחר שהאינטלקטואלים הערבים לא מכירים מספיק את החברה היהודית, הם מוצאים עצמם ממש תלושים. מצד אחד הם כבר התרחקו מהחברה הערבית העממית המסורתית (לעתים הם חשים ממש שלא בנוח עם נורמות תרבותיות לא מודרניות, כמו למשל נורמות בתחום השידוך או הסקס). מצד שני, העולם היהודי נראה להם עדיין זר, לא מוגדר ועוין. לכן הם נאלצים להידבק זה לזה במעין קבוצת תמיכה הדדית. הדבר יוצר ניכור, המתבטא בין השאר בניתוק מהמציאות. הם גם מפתחים ציפיות לא ריאליות ונוטים לנפח דברים. מנגד, הערבי העממי יותר פתוח וגמיש ביחס ליהודים, כי אין לו ציפיות מהם וכי חייו מתנהלים בסביבה ערבית הומוגנית ומגוננת.

להערכתי, בשל היעדר מידע חשוב ובסיסי על הרגישויות והחולשות של היהודים ועל השונות הגדולה בתוך החברה היהודית (מידע הנרכש בעיקר בתקופת התיכון והצבא ומתוך צפייה אינטנסיבית בערוצי הטלוויזיה בעברית), האינטלקטואלים הערבים עושים שגיאה אחר שגיאה בתחום הפוליטי ומסבים לעצמם ולבוחריהם נזק מיותר. כך למשל, עזמי בשארה, שנישא על כתפי התקשורת הישראלית ונחשב להבטחה הגדולה של המגזר הערבי, כשל פעם אחר פעם ובמקום ליצור גשר הוא הפך לאויב ובוגד בעיני הציבור היהודי. למרות פיקחותו הגדולה, שליטתו המרשימה בעברית והשכלתו הרחבה, הוא לא היה קשוב מספיק לרגישויות של הציבור היהודי ולקווים האדומים שלא כדאי לו לחצות כמנהיג ערבי-ישראלי. שיהיה ברור: איני סבור שצריך להיות משת"פ או "פודל תקשורתי" כדי לזכות באהדת הציבור היהודי או לפחות בהבנה מצידו. הציבור היהודי בישראל כבר מזמן למד ברובו לקבל ביקורת, ואפילו ביקורת קשה. אבל בשארה, כמו יורשו בתנועה, ג'מאל זחלקה, חצו לא אחת, בהתבטאויותיהם האנטי ישראליות הבוטות, קו אדום, לפחות בעיני הציבור היהודי (אגב, אם בשארה אכן הסגיר מידע ביטחוני לאויב, כפי שחושדים בו, אזיי הוא חצה יותר מקו אדום. כך או אחרת, הנזק שגרמו התבטאויותיו לציבור הערבי, עוד לפני שברח מהארץ, הוא להערכתי ממש עצום).

דומה כי המנהיגים הערביים יכלו להשיג המון לעצמם ולציבור הערבי כולו אילו היו לומדים לעומק את התרבות הישראלית (באותה מידה לא היה מזיק ואפילו מועיל מאד לאינטלקטואלים היהודיים ללמוד לעומק את התרבות הערבית ולהפחית מרמת הבורות המביכה שלהם בתחום זה). הרי יש המון מן המשותף בין ערבים ליהודים בארץ השסועה הזו – הן בתחום התרבות והמנטאליות והן בתחום החוויות היומיומיות. הנה כי כן, סקר שערך הסוציולוג סמי סמוחה בשנת 1995 הראה כי הזהות הישראלית (31.4%) של הערבים בישראל גוברת על הפלסטינית (23%). יתרה מכך, 63.2% מהנשאלים הערבים בסקר חשבו כי התואר "ישראלי" מתאים לתיאור זהותם ו-69.8% מהם סברו שהם דומים באורח חייהם ובהתנהגותם היומיומית ליהודים בישראל יותר מאשר לערביי השטחים. והם צודקים! – אגב, יש הטוענים שהקרבה המנטאלית בין היהודים הישראלים לערבים הישראלים אף גדולה מהקרבה המנטאלית שבין היהודים הישראלים ליהודי הגולה.

הנה כי כן, במקום להדגיש את המאחד והמשותף, האינטלקטואלים הערבים מדגישים בעיוורונם את המפריד. זו טעות גדולה שעולה לכולם ביוקר.

העתיד שייך לצעירים

אז מה אני מסיק מכל זה?

לדעתי המסקנה החשובה ביותר היא שהישועה לא תבוא מהמנהיגות הערבית (ובעצם גם לא מזו היהודית). הם דור אבוד. הישועה תבוא מהצעירים – דור ה-Y הערבי. גדלים כאן צעירים ערבים, שמה שמעניין אותם זה בעיקר, מותגי לבוש, מוסיקה קצבית, אהבה רומנטית, כסף, קריירה, חו"ל, בילויים, ספורט, מחשבים, אינטרנט, סלולרי וכדומה. פוליטיקה לא מעניינת אותם וגם לא היסטוריה. וזה נהדר! מכאן יגיע השינוי – ולא מהאליטה הישנה שמחטטת בפצעים ומעצימה עוינות. כדי לפתור את הקונפליקט הערבי-יהודי נדרשות שכחה וחומרנות. הזיכרון כאן מפריע לכולם. באופן אישי אני שונא את החומרנות ומבכה את השכחה, אבל במקרה הזה דומני שהמחיר שווה.

אני צופה שהצעירים הערבים גם ישרתו בסופו של דבר במסגרת השירות האזרחי (סקרים מוכיחים שרבים רוצים בכך, בניגוד צפוי למנהיגות הערבית בארץ, שמכשילה כל פתרון של אינטגרציה). המסגרת הזו תיצור עבורם מוקד של מחוייבות והזדהות, תעמיק את הקשר שלהם עם מדינת ישראל ותעצים את ידיעותיהם בתרבות ובשפה העברית. גם היהודים יכירו יותר מקרוב את הערבים וילמדו לחבב את תרבותם ומורשתם. כך גם ייקשרו חברויות על בסיס אישי, שיחלישו את החציצה בין המגזרים. אוטופיה? לא, סוציולוגיה!

* * *

אבי ליפסקי

ההספד לגד

שש-עשרה שנים לנפילתך

שנישא על קברו לפני שנה

שלום לך גד, בני אהובי, ילד יפה וטוב שלנו. כבר חלפו שש עשרה שנים של געגועים, בכי, כאב ואהבה. אנחנו חיים בשני עולמות נפרדים, עולם של חיים שחייבים להמשך ועולם שכולו שלך, שכולו איתך.של תקווה שלא תתגשם לעולם, של זיכרונות, תמונות, אזכרות וקבר. קבר של בן, אח ונכד שלנו שטרם מלאו לו 19 שנים. אנחנו מנסים לשמר את החיבוק, הנשיקה, הריח, המבט, הצחוק, החיוך והקול אך טעמם של אלה הולך ומתרחק. נשארו הסיפורים הקטנים והגדולים שמציירים את דמותך מלאת הטוב והיופי, טוב ויופי שאינם.

בפילוסופיה של האמנות מייחסים את הציור הראשון לציורה של נערה יווניה, שאהובה יצא לקרב. היא שירטטה על הקיר בגיר את הקונטור של צילו בעודה אוחזת בידו. אנחנו לא ציירנו אותך וגם לא צילמנו אותך באותו בוקר בו נפרדנו ממך כשחזרת ליחידתך. בטוח שנישקנו אותך ואולי גם הקפנו בחיבוק את  גווך. לא ידענו שאנו נפרדים מחייל ההולך לקרב.

התמונה, שהפכה עם השנים לתמונתך הרשמית, המפורסמת במודעה מידי שנה, צולמה לתמונת המחזור בגימנסיה יותר משנה לפני שנפלת. היא זו שתלויה בפתח ביתנו. כשמסגרנו את התמונה, לא חשבנו איפה להציבה אבל למרבה הפלא היא התאימה בדיוק למרווח שבין הקיר למפתן הדלת מול הכניסה, כאילו אמרת – כאן אני רוצה להיות. כאן מקדמת אותנו תמונתך  בבואנו כפי שהיא מקדמת כל אורח כדי לומר – גד גר כאן, גד כאן איתנו.

קשה להשיר מבט אל מבטך. יש הורים שכולים שאינם מציבים את תמונת בנם או בתם בביתם במשך תקופה ארוכה, לא יכולים להתמודד עם המבט. גם אנו אזרנו אומץ והצבנו תמונה גדולה זו שלך רק שנים לאחר נפילתך. 

ז'אן פול סארטר, הפילוסוף הצרפתי בן המאה העשרים, אמר שרק דרך המבט של האחר אנו יכולים לחוש בסובייקטיביות של האחר, בהיותו קיים עבורנו כסובייקט, לא רק כאובייקט. מבטו של האחר גורם לנו להסמיק, להשפיל מבט, להתבייש או להתעודד. נוכחותו של אדם אחר, היותו קיים, נצרבת בנו רק כאשר אנו חשים לכודים בתוך מבטו.

הקושי להישיר מבט אליך, גד, הוא הקושי לחוש בנוכחותך, בהיותך קיים, יחד עם הידיעה שאינך עוד. לא כל פעם יש בי הכוח להישיר מבט לתמונתך, להסתכל לך בעיניים שכמעט מחייכות, לספוג את המבט החם של עיניך החומות, הטובות, לראות את ניצוץ האור הלבן המשתקף באישוניך,להישיר מבט ולא להורידו. כשאני כותב שורות אלה ניצבת תמונתך מולי, קשה לי, אני אוהב אותך, אני רוצה חיבוק, לא רק מבט. אני רוצה לשאוב דרך העיניים שלך ושלי את הזיכרון, לחקור מי אתה, להירתע ולשוב ולהביט, לבחון כל פרט, את העגיל, הגבות, פצעי הבגרות והשיער, אולי גם לדבר ולחכות לתשובה, לדמיין אותה, לחרוט את דמותך בזיכרוני כדי שתופיע עוד פעם בחלום כדמות  נעה, מדברת, מחייכת , נוגעת.

כל תמונה יש בה תחושה של אובדן. הרגע הזה לא יחזור. כל תמונה יש בה תשוקה – לשמר את הרגע. לכל אחד מאיתנו התמונה נראית אחרת. לכל אחד מאיתנו יש חוויות אחרות שעבר איתך, שיחה אישית, נשיקה, חיבוק, בכי, צחוק, ריקוד... לכל אחד מאיתנו יש את גד, גדי שלו. אני בטוח שרבים הם האנשים שרואים את תמונתך בעיתון ונזכרים בך, גם אלה שלא הכירו אותך. חלפה עוד שנה הם אומרים, היכרתי אותו או שמעתי עליו.

כל שברירי הזיכרונות בונים אותך בעולמנו, אתה חי בליבנו, אתה נוכח בעולמנו, אתה איתנו בכל רגע של זיכרון. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. אתה בשבילנו תבנית שברי, שברירי זיכרונותיך. אנחנו רוצים אותך לידינו. תמשיך להיות איתנו. תישאר. אל תלך... 

אביך,

אבי ליפסקי

אהוד:  סמל גד (גדי) ליפסקי, חובש, נפל בעת שיצא תוך כדי קרב לטפל בפצוע, וקיבל על כך צל"ש מפקד חיל האוויר. גדי היה נכדו של דודי אחי-אימי יהודה ליפסקי ונינו של סבי אבי-אימי, חנוך יששכר ליפסקי, שעלה עם משפחתו מלודז' לפתח תקווה בשנת 1921.

* * *

עמוס גלבוע

שלושה "ביטחוניסטים" "יורדים מהפסים"!

אנחנו כנראה מדינה  שאנשים בתוכה מרבים "לרדת מהפסים", בשל סיבות שונות ומשונות שאת טיבן ניתן רק לנחש. למשל, ביום חמישי התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" כתבה ולפיה שלושה "ביטחוניסטים" ישראליים בכירים מוכנים להעיד לטובת (לטובת!) ה"בנק הערבי" הנתבע בניו-יורק על סיוע לאירגוני הטרור הפלסטיני. במה דברים אמורים? ה"בנק הערבי" הוא אחד מגדולי הבנקים במזרח התיכון. בעליו הוא פלסטיני ירדני, מאות משרדיו פזורים למעשה ברחבי העולם, וגם כמובן ביהודה ובשומרון. בשנת 2004 הוגשה לבית המשפט בניו-יורק (לבנק סניף גדול בני-יורק) תביעת ענק  נגד הבנק ע"י למעלה מאלף נפגעי  טרור ישראלים ואמריקאים, מכיוון שהבנק (לטענת התביעה) העביר כספים ושירותים כספיים כמעט לכל אירגוני הטרור הפלסטיני, ובראשם החמאס, ובכך סייע בעקיפין לטרור הפלסטיני, בעיקר בתקופת האינתיפאדה של טרור המתאבדים הרצחני. המשפט מתנהל מזה שנים בפני חבר מושבעים בניו-יורק, ולפי כל הידוע התביעה השיגה הררי חומר ממוסמך מרשיע נגד הבנק. זה מצידו מוציא הון תועפות על מנת לחזק את הגנתו, ובמסגרת זאת הוא פנה להרבה מאוד גורמים  ביטחוניים (ואולי גם מדיניים) בישראל. והנה, על פי הכתבה בידיעות אחרונות, שלושה כאלה הסכימו להעיד לטובת הבנק: 

ראשון, האלוף (מיל') אורי שגיא, שאמר לעיתון: "אכן הבעתי נכונות להעיד במשפט כעד מומחה, אבל התניתי את הסכמתי בכך שאערוך בדיקה מקדימה בנוגע לפעילות הבנק ולפי הידוע לי הוא לא היה מעורב בפעילות הקשורה בטרור או במימונו."

השני, אבי קוסטליץ, לשעבר בכיר מאוד בשב"כ, אמר לעיתון: "מדובר במתן עדות מקצועית לחלוטין שאינה  בעד או נגד מי מהצדדים."

השלישי, תא"ל (מיל') אילן פז, לשעבר ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, אמר: "הסכמתי להעיד לאחר שצה"ל הבהיר כי אין ולא היתה לו שום טענה בנוגע למעורבות ה'בנק הערבי'  במימון טרור."

 אני אומר לשלישייה הזו:

 ראשית, אין לכם שום ידע מקצועי קונקרטי בנושא הסבוך של מימון טרור. מה שאתם אומרים לעיתון הוא, לפי מיטב ידיעתי, לא נכון! – אין בנמצא  דבר כזה הנקרא "עמדת צה"ל" לגבי מעורבות ה"בנק הערבי"  בנושא הנדון בבית המשפט בניו-יורק. מעבר לזאת, עמדתכם עלולה לפגוע במערכה הקשה שישראל והמערב מנהלים נגד מימון הטרור.

שנית, לפי מיטב ידיעתי, במדינת ישראל עצמה יש שפע חומר ממוסמך, כיצד סניפי הבנק (ובכללם הסניף בניו-יורק)  שימשו ערוץ להעברת כספים סעודיים, עיראקיים ואחרים, לפעילי טרור, ל"אגודות צדקה" של החמאס (שחלקן הוצא אל מחוץ לחוק ע"י מערכת הביטחון הישראלית מכיוון ששמשו כיסוי להעברת כספים לטרור), לפצועים מפעולות טרור ולמשפחות   ה"שאהידים". כאשר אחמד יאסין הופיע בטלוויזיה בשפה הערבית ברומא, הופיעה על המסך שקופית  שנתנה, בין השאר, למשל, את חשבון הבנק מספר 2225200 בסניף ג'נבה של ה"בנק הערבי" לכל מי שרוצה לתרום לפלסטינים המשתתפים בעימות האלים נגד ישראל. ה"ביטחון המסכל" הפלסטיני אפילו עקב אחר הכספים המועברים לחשבונו של פעיל ג'האד אסלאמי בסניף "הבנק הערבי" בבית לחם. 

שלישית, דעו שעורכי הדין האמריקאיים של התביעה יקרעו אתכם לגזרים.

רביעית, וזה העיקר המדהים והמעציב: נגיד שבאמת אתם חושבים שהבנק חף מפשע. אתם באים להעיד נגד נפגעי טרור שלנו?  מה לעזאזל מניע אתכם?  תחושת צדק? רצון לסייע לבנק שלא יפסיד למעלה ממיליארד דולר? רצון לעשות קצת כסף? למען השם – הסירו ידיכם מזה!!

יפורסם בעיתון "מעריב".

* * *

מתי יושם סוף לכיבוש הפלסטיני

 של מוזיאון נחום גוטמן?

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

יורשי פ.ק.פ. בימינו

ילידי הארץ כמוני, שידעו קרוא וכתוב בשנת 1940, לא ישכחו את האותיות הגדולות שנכתבו/נצבעו על מגדל-המים ועל הקירות במושבה ראשון-לציון – בסך הכול ארבע מילים: "הלאה המלחמה האימפריאליסטית. פ.ק.פ."

בגיל 6 כבר ידעתי לקרוא ללא ניקוד, אולם חרף קריאתי היומיומית בעיתון היומי והאזנה עקבית לרדיו של קיוסק רוטשילד ברחוב רוטשילד [אין קשר...] ולמרות שהקשבתי באותו רדיו לכל מלה בפרשנות הבינלאומית של מדזיני במוצ"ש ב"קול ירושלים" – לא הבינותי מי הם "האימפריאליסטים" ומדוע אסור להילחם בהם. מבוכתי לא קטנה, כאשר אותה יד [לפי צורת הכתב] שינתה את הסיסמה בשנת 1941 וכתבה "תחי המלחמה האנטיפאשיסטית. פ.ק.פ.". מתי כשירה היא המלחמה ומתי היא פסולה? באותו זמן, ובאותו גיל, לא ידעתי.

לימים למדתי, שפ.ק.פ. היא המפלגה הקומוניסטית בארצנו [פ.ק.פ. – פראקציה קומוניסטית פלשתינאית] ושינויים בתעמולתה נקבעים על-פי התמורות המדיניות בברית המועצות [ליצני הדור נהגו לומר: ראית את וילנר עם מטרייה – סימן שבמוסקבה יורד עכשיו גשם...]

המלחמה נהייתה כשירה לאחר שגרמניה הנאצית תקפה את בריה"מ [יוני 1941, "מיבצע ברברוסה"]. כפי שהתריס ראש הממשלה הסוציאליסטי גִי מולֶה בשנות ה-50' בפרלמנט הצרפתי לעבר הצירים הקומוניסטים: "אתם לא שמאל – אתם מזרח" [כלומר: אתם משרתים את האינטרסים של מזרח אירופה הקומוניסטית – ולא של מעמד הפועלים הצרפתי].   

רק בתחום אחד גילתה פ.ק.פ. עצמאות פוליטית: בהזדהותה המוחלטת עם כנופיות הטרוריסטים הערביות [מה שנקרא בפיהם "המרד הערבי הגדול"]. הערבים, לפי גירסתה, היו המנוצלים והמקופחים, הציונות שירתה את האימפריאליזם והמלחמה נגד היטלר היתה "אימפריאליסטית" [כאמור, עד 21  ביוני 1941]. גם כשקראו אנשי פ.ק.פ. להתנדב לצבא הבריטי – שינו את דעתם "רק" על גרמניה הנאצית ועל המלחמה בה – ולא על "קדושתו" של המרד הערבי...

היישוב היהודי המאורגן של שנות ה-40 לא הלך שולל, כמובן, על-ידי הסיסמאות של פ.ק.פ. – אולם זכר הבגידה הלאומית הזאת של תומכי הטרור הערבי נחרת עמוק בזכרונה של התודעה הציונית.

דא עקא, שאותה תמיכה בכנופיות הטרור, אותה קריאה "לתקן את העוול" שנעשה משנת 1948 [כלומר: מאז שהותקפנו בכוונה להשמידנו ע"י הצבאות הסדירים של כל שכנינו] – נשמעת עכשיו בחוגים "המתקדמים" ו"המשכילים" באוניברסיטאות שלנו עד כדי קריאה להחרימן [כלומר, לחתוך את מטה-לחמם של המרצים ועובדי-המינהל] שבאופן טיפשי ואבסורדי מטיפים לה כמה מן המרצים עצמם...

ניתנה האמת להיאמר, שכבר היו דברים מוזרים כאלה בעולמנו הגדול וגם בארצנו הקטנטונת: תנועת-השלום בהכוונת הגוש הקומוניסטי תמכה בשנים 1953-1950 בפלישה של צפון קוריאה לשכנתה דרום קוריאה, וטובי האמנים ואנשי-הרוח הזדהו אתה. מי שלא הזדהה נחשב לריאקציונר, קפיטליסט ואימפריאליסט בדעותיו. כך בעולם, וכך גם בארצנו.

מודעות-אבל על מותו של "שמש העמים" העריץ סטאלין פירסמו לא רק אנשי פ.ק.פ. [בשמם החדש מק"י] אלא גם ראשי חלק מהתנועות החלוציות הקיבוציות – והתפכחותם באה לאט, תחילה במשפט אורן, אח"כ בעלילת הרופאים – ומטעמי נימוס וטקט לא אזכיר שמות ואירועים נוספים...

יורשיה של פ.ק.פ. האנטי-ציונית בימינו לובשים איצטלות אקדמאיות, מכהנים בתפקידי-מפתח באוניברסיטאות, ולפי עדותו של מדען בעל שם עולמי במדעי-המדינה – פרופ' אברהם דיסקין ב"ישראל היום" מ-16.7.2010 – הם מעכבים קידומם של מרצים וחוקרים מצטיינים, החולקים על דעתם הפוליטית, ומקדמים ללא הצדקה בעלי השקפות נוסח פ.ק.פ. [תמיכה בטרוריסטים הערביים, החרמת הציונות וישראל, וכדומה].

אנו יכולים לנחם את פרופ' דיסקין: הסטודנטים של שנות ה-40 יָדעו להישמר מפני המלכודות האידיאולוגיות של פ.ק.פ. – וגם הסטודנטים של ימינו יידעו להיזהר מפני מראית-העין ה"אקדמאית" של המדענים שאינם מכירים בחשיבותה של מדינתם, בחשיבותה וערכה של תנועת-השיחרור של העם היהודי הנקראת ציונות, ובהגינות הפשוטה של הימנעות מהחרמת מקור פרנסתם...

האקדמאיוּת נבחנת בנאמנות לאמת, ולא בהגנבת השקפות פוליטיות להרצאות ומחקרים באוניברסיטאות ובמכללות. וכשם שהסטודנטים של שנות ה-40 יָדעו שהצדק עם הציונות ולא עם פ.ק.פ. – כך גם המשכילים והלומדים של המאה ה-21 יבחינו עד מהרה שהצדק הוא עם תושבי שדרות ואשקלון והמגינים עליהן – ולא עם האויב התוקפני שופך-הדמים והאכזרי. בסופו של דבר תנצח ההומאניות את הרֶשע.

* * *

יוסי גמזו

חָלַף עִם הָרֵיחַ...

אוּנִיבֶרְסִיטַת הָעָם לְאֵיכוּתוֹ שֶל הַשִּלְטוֹן,

הַפָקוּלְטָה לְקִדּוּם מַדְּעֵי הָרֵיחַ,

מוֹדִיעוֹת בָּזֶה לְכָל אֶזְרָח שֶלֹּא חָדֵל לִרְטֹן

עַל הַצַּחַן הָעוֹלֶה פֹּה כְּפוֹרֵחַ

מִשְּחִיתוּת שָׂרִים וְחַ"כִּים בַּמִּנְהָל הַצִּבּוּרִי,

מִקְּנִיָּה שֶל מִכְרְזֵי בְּנִיָּה בְּשַלְמוֹנִים וָשֹחַד,

מִקּוֹנְצֶרְט שֶל מִנּוּיִים פּוֹלִיטִיִּים לִשְלַל בּוּרִים

וְעַמֵּי-הָאֲרָצוֹת, שֶרַק בִּזְכוּת הַסָּמָטוֹחָה

שֶל בִּצַּת הַ"יִשְׂרָא-בְּלוֹף" שֶל קְנָאקֶערִים הַמְּמֻנִּים

עַל אִלּוּחַ כָּל חֶלְקָה טוֹבָה שֶל הֲגִינוּת וָיֹשֶר

מִתְפַּתֵּחַ כָּאן הַסְּפּוֹרְט שֶל הֲפָרַת הָאֱמוּנִים

תּוֹךְ טִיּוּחַ כָּל קְנוּנְיָה בָּהּ הֶעֱנִיקוּ בִּשְעוֹת-כֹּשֶר

לְחַבְרֵי מֶרְכַּז הַמִּפְלָגָה מִנּוּי לְג'וֹבּ בָּכִיר

בּוֹ זוֹכִים בְּלִי כִּשּוּרִים אַךְ עִם קְשָרִים וְעִם פְּרוֹטֶקְצְיָה

הַצּוֹרְבִים בַּצַּחֲנָה הַזֹּאת כָּל אַף וְכָל נְחִיר

כְּשֶאוֹתוֹ זִהוּם-אֲוִיר הוּא מַעֲשֵׂה יְדֵי הַסֶּקְצְיָה

שֶל הַשָּׂר צַחֲנוֹבֶר וַחֲבֵרָיו לַמֶּמְשָלָה:

הַשָּׂרִים מַר סִרְחוֹנוֹבִיץ', מַר שְטִינְקוֹבְסְקִי וּמַר smelly

הַמֻּמְחִים בְּכָל מִרְמָה וְהוֹנָאָה וּמַכְשֵלָה

וְקוֹמְבִּינָה שֶהִלְבִּינָה בְּתַרְבּוּת מִמְשָל בּוֹרְדֶּלִי

שֶל אֶתְנָן וְשֶל מִשְׂחָק מָכוּר וְסַחַר סַרְסוּרִי

אֶת פְּנֵיהֶן שֶל כָּל יָשְרָה וְנוֹרְמָה בְּשִלְטוֹן הַבּוֹסִים

שֶרֵיחוֹ מַזְכִּיר לָנוּ, מִן הַהֶבֵּט הַמּוּסָרִי,

אֶת חִירִיָּה שֶרֵיחָהּ רָחוֹק מֵעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם...

בְּקִצּוּר, הָאוּנִיבֶרְסִיטָה לְטֹהַר הַמִּדּוֹת

וְאוֹתָהּ פָקוּלְטַת-עָל לְמַדָּעָיו שֶל הַנִּיחוֹחַ

הַנּוֹדֵף מִבּוֹר-שוֹפְכִין זֶה הָעוֹלֶה יוֹם-יוֹם עַל גְּדוֹת

הַבְּדִיחָה שֶשְּמָהּ "מִנְהָל תָּקִין" בְּאֶרֶץ בָּהּ הַכֹּחַ

לְהַגְדִּיר אַמּוֹת-מִדָּה שֶל מָה מֻתָּר וּמָה אָסוּר

לִבְחִירֵי-צִבּוּר נָתוּן בִּידֵי כְּנֻפְיָה שֶל חָכְמוֹלוֹגִים

הַטּוֹרְחִים פֹּה לְהוֹכִיחַ מִשְפָּטִית, מִבְּלִי לָסוּר

מִקּוֹצוֹ שֶל יוֹ"ד, שֶמָּה שֶלֹּא פְּלִילִי הֲרֵיהוּ, לוֹגִית,

צַפִּיחִית בִּדְבַש, טַלִּית שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, כְּמוֹ אוֹתָם

מַאכֶערִים שֶסּוֹלְלַת פְּרַקְלִיטֵיהֶם רַבֵּי-הַמֶּרֶץ

מְבַיֶּמֶת מַצַּג-שָוְא שֶל זַכּוּתָם וְחַפּוּתָם

וְיוֹצֵאת בְּדֶטֶרְגֶּנְטִים לְטַהֵר כָּאן אֶת הַשֶּרֶץ, –

אוּנִיבֶרְסִיטָה צְנוּעָה זוֹ, שֶהַמּוֹדָה כָּאן מַפְנָה

אֶת גַּבָּהּ לִדְבֵקוּתָהּ בָּאֶתוֹס שֶל נִקְיוֹן-כַּפַּיִם

וּפָקוּלְטַת מַדָּעָיו שֶל רֵיחַ זֶה, שֶהָאָפְנָה

הָרוֹאָה בָּהֶן é passמַכָּה אוֹתָן אַחַת אַפַּיִם, –

מוֹדִיעוֹת בָּזֶה כִּי שוּם בָּדָ"צ שֶל מַשְגִּיחֵי-כַּשְרוּת

וּוַדַּאי לֹא מִכְבְּסוֹת-מִלִּים שֶל יַחְ"צָנִים מִטַּעַם

לֹא יַצְלִיחוּ בְּתִחְמוּן שֶל שוּם פְּרַקְלִיט-יֻקְרָה עַקְרוּט

לְהַכְשִיר לָנוּ כָּל שַׂר אוֹ חַ"כּ נוֹכֵל שֶמִּדֵּי פַּעַם

מִתְגַּלָּה וּמִתְגַּלַּעַת עֶרְוָתוֹ הַמּוּסָרִית

אַךְ דּוֹבְרָיו צוֹרְחִים כִּי אִם זֶה לֹא פְּלִילִיby definition

וְאִם אֵין בָּזֶה קָלוֹן עַל פִּי הַחֹק – אָז, צִבּוּרִית,

שֶיַּמְשִיךְ לִהְיוֹת פֹּה שַׂר אוֹ חַ"כּ לַמְרוֹת הָעֵסֶק-בִּישְן...

כָּךְ שֶאֵין יוֹתֵר סִכּוּי פֹּה לְהַפְרִיחַ שוּם בָּלוֹן

בְּנִמּוּק שֶ"לֹּא פְּלִילִי" זֶה לֹא שְלִילִי בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ

כִּי אוּלַי זֶה לֹא קָלוֹן אַךְ בֶּטַח לֹא  אוֹ-דֶה-קוֹלוֹן

וַאֲנַחְנוּ מְצַפִּים מֵאִיש-צִבּוּר בִּמְדִינָתֵנוּ

שֶמִּלְּבַד שֶמִּבְּחִינָה פוֹרְמָאלִית זוֹ שֶל חֹק יָבֵש

לֹא יֻגְדַּר הַזְּבּוּן כְּאִיש פְּלִילִי (לַמְרוֹת שֶהוּא מֻכְשָר כָּאן

לְכָל שְטִינְק וּשְמוּץ לְלֹא קִמּוּץ מִבְּלִי שֶיֵחָבֵש

כְּבוֹד הַשָּׂר בְּמַאֲסָר) גַּם שֶיְהֵא אָדָם יָשָר כָּאן –

מָה שֶּפַּעַם לֹא נֶחְשָב לִפְנֵי מִנּוּי שֶמִּתְאַשֵּר

לֹא לִקְרִיטֶרְיוֹן מֻגְזָם וְלֹא לִסְטַנְדַּרְט שֶמַּטְרִיחַ

בִּדְרִישוֹת גְּבוֹהוֹת מִדַּי כָּל ז'וּלִיק שֶקִּבֵּל הֶכְשֵר,

כִּי יֵש שַׂר (לֹא רַק בָּשָׂר)

שֶהוּא כָּשֵר

אֲבָל מַסְרִיחַ...

* * *

דוד מלמד

ז'בוטינסקי והליטוּן

פרק מתוך ספרו החדש של דוד מלמד "כולם היו אוהביה"

זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, שעתה מלאו 130 שנה להולדתו ו-70 שנה למותו, היה מדינאי, נואם-בחסד, עיתונאי, סופר, משורר ומתרגם ברוך-כישרון, שהטביע את חותמו בתולדות עם ישראל. הוא שלט בלשונות רבות, אך גילה קנאות ואהבה מיוחדת ללשון העברית. כדי להשריש את העברית בעם היהודי, עסק בה מכל צדדיה וניסה לסייע בדרכים שונות להאדרתה.

בין היתר דאג שתלמידיו הביתרי"ם ילמדו עברית, תמך בהתלהבות ב"גדוד מגיני השפה" בא"י וביקש במכתב-צוואה לאשתו בשנת 1918, שבנו, ערי, "יידע יפה עברית". רצונו העז לראות את השפה העברית מושרשת גם בתפוצות גרמה לו למצוא זמן, בתוך שלל עיסוקיו, כדי לעסוק במבטא העברי וגם לחבר ספר-לימוד לעברית מדוברת בשםTARYAG MILLIM  . ("תרי"ג מלים – מבוא לעברית מדוברת, בכתב לאטיני"). הספר נכתב בשנת 1938-39 אך הופיע, במהדורה אנגלית, רק בשנת 1949.

לגבי המבטא העברי כתב חוברת שבה הציע שיטה מפורטת בנושא זה, ובין השאר ציין ש"אנחנו אירופאים" ו"עם מערבי אנו". ולכן "בלי כל בושה, הנני מודה ומתוודה כי ה'טעם' המונח ביסודה של ה'סכימה' המוצעת בחוברת הזו הוא טעם אירופאי ולא 'מזרחי'. הקורא ימצא בהצעותיי מגמה ברורה להשתחרר מכל אותם ההגאים אשר אין להם נקודת-משען בפונטיקה של שפות המערב – נטיה בולטת לקרב את מבטאנו, עד כמה שאפשר, למושג היופי הצלצולי המקובל באירופה: אותו מושג היופי, אותו קנה-המדה המוסיקלי, אשר על-פיו, למשל, השפה האיטלקית נחשבת ל'יפה' והשפה הסינית לבלתי-יפה. בקנה-מדה זה בחרתי, קודם כל, יען כי גם אנחנו אירופאים הננו וטעמנו המוסיקלי הוא טעם אירופאי, טעמו של רובינשטיין ומנדלסון וביזֶה. אבל גם מצדה האובייקטיבי של הבעיה בטוחני... כי המבטא המוצע במחברתי זו הוא באמת קרוב יותר למבטא ה'נכון', לצלצול העתיק של שפתנו בפי אבותינו הקדמונים, מאשר המבטא המתחקה בגרוניוּת הערבית." (זאב ז'בוטינסקי: המבטא העברי, הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"א, עמ' 9). 

ועוד כתב: "אל לנו לתת את דעתנו על מהותה של העברית לפני דורי דורות. ייתכן שהיה לה צלצול מזרחי, ואולם כיום אין עובדה זו מעלה או מורידה, העובדה היא, שעם מערבי אנו."

ז'בוטינסקי לא הסתפק בדאגתו למבטא העברי אלא פעל גם למען ליטון (לאטיניזציה) של הכתיב העברי. כפי שמציין משה בלע בספרו "עולמו של ז'בוטינסקי", (הוצאת דפוסים, 1975, עמ' 282): "הדאגה למבטא עברי מדוייק ומשופר היתה אחד המניעים העיקריים להשקפתו של ז'בוטינסקי, כי יש להשתמש בכתיב הלאטיני (ההדגשה במקור – ד"מ) בלשון העברית. ז'בוטינסקי אף הציע שיטת-כתיב משלו, שהשתמש בה כחלק מן התכתובת העברית שלו."

עובדה זו אינה גורעת מנאמנותו לשפה העברית עצמה. וכפי שכותב שמואל כ"ץ בביוגרפיה של ז'בוטינסקי ("ז'בו", הוצאת דביר, 1993, עמ' 347): "עניינו המתמיד בלשון העברית לא היה אסתטי ודידקטי בלבד. הוא גרס וחזר וטען שוב ושוב כי הלשון היא אחד משני עמודי-התווך (השני היה היישובים החקלאיים) שעליהם מבוססת התקומה הלאומית." 

עמדתו זו לא מנעה ממנו להתמוגג באחד האירועים מאיתמר בן-אב"י, אף הוא תומך נלהב בלאטיניזציה של הכתב העברי: "את מהלך השיחות הצהיל לעתים קרובות איתמר בן אב"י – בנו של האיש האגדי, 'אבי העברית החדשה', אליעזר בן יהודה – שלא החמיץ שום הזדמנות להרחיב את הדיבור על הצעתו לסגל את הכתב הלטיני ללשון העברית. נראה הדבר שז'בוטינסקי, כמארח, לא התערב בדיון ברעיון הזה שלא היה מקובל על הרבים, אך הוא עצמו תמך בו בהתלהבות." (שם, עמ' 344).  

איתמר בן אב"י פעל באורח מעשי להנחלת רעיון הכתב הלאטיני של השפה העברית. בשנת 1928 החל להוציא לאור שבועון עברי בכתב לאטיני: "HA SHAVUA HA PALESTINI". אחר-כך, בשנת 1933, הוציא לאור שבועון חדש באותיות לאטיניות DEROR"". אולם שני העיתונים הללו לא האריכו ימים.

קשה לדעת מי היה הראשון שהציע את ליטון הכתב העברי. יש הסבורים שהרעיון עלה כבר בין אנשי מנדלסון. המורה הראשון לעברית שהנהיג קריאה עברית באותיות לאטיניות בשלהי המאה ה-19 היה יצחק רוזנברג. התנועה לליטון הכתב העברי התחזקה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ונושאי דיגלה היו ז'בוטינסקי ואיתמר בן אב"י. הדיעה המקובלת בין החוקרים היא שז'בוטינסקי קדם בכך לבן אב"י, וברור שקדם לו בפרסום הרעיון בדפוס.

ז'בוטינסקי התעניין בנושא הכתב והכתיב העברי כבר בראשית דרכו בציונות. תמיד חיפש דרכים להקל על קוראי העברית. בנושא הכתב דן עם בן-אב"י במטרה לשתף איתו פעולה לליטון הכתב העברי. הוא לא רצה לבטל את הכתב העברי המסורתי אלא רק להקל על הקריאה ועל התקשורת היומיומית. לצורך זה הציע להקים ועדת מומחים שתגיש את המלצותיה, ואלו יחייבו את כולם.

בן אב"י רומז באוטוביוגרפיה שלו כי הוא היה הראשון לפעול לליטון הכתב העברי כאשר לימד עברית בחו"ל. לדעתו, הכתב הלאטיני קריא יותר וגם מוכר לרבים יותר. אם העברית תיכתב באותיות לאטיניות הדבר יקל על רבים ללמוד עברית, כולל לא-יהודים. בן אב"י, כמו ז'בוטינסקי, הסביר שהכתב הלאטיני קרוב לנו יותר מן הכתב העברי (האשורי), שאותו ירשנו רק לאחר גלות בבל. לעומת זאת, הכתב הלאטיני מבוסס על הכתב היווני, שהתפתח מן הכתב הכנעני העתיק, הקרוב לכתב העברי הקדום. על רעיון זה חזר בשבועון DEROR שמתחת לשמו היה כתוב באותיות לאטיניות: "שבועון עברי מצוייר בכתב העברי הקדום, הלוא הן האותיות הלאטיניות".

ורנר ויינברג בספרו "תיקון הכתיב העברי" (הוצאת מאגנס, תשל"ב) מספר שאיתמר בן אב"י פרסם ב-1927 ספרון בשם AVI  בכתב רומי. בהקדמה מציין בן אב"י שאביו, אליעזר בן יהודה, לא רצה להמיר את האותיות העבריות בלאטיניות, אך עודד אותו לעשות את הצעד המכריע. הוא מספר גם על שיתוף-הפעולה בינו ובין ז'בוטינסקי בעניין הכתיבה באותיות רומיות. ויינברג מדגיש ש"ז'בוטינסקי החל להתעניין ברפורמה שתביא לכתיבת עברית באותיות רומיות כבר בשלב מוקדם בדרכו הציונית, כחלק ממחקריו בלשון העברית."

הספרון AVI  עורר סערה. בוועידת הסופרים העבריים בא"י באותה שנה תקפו את בן אב"י גם ביאליק וגם שטיינמן. לפי המסופר "ביאליק תבע לשרוף את טופסי הספר בחוצות ושטיינמן תבע להחרים את הספר ואת מחברו."

במאמר המערכת בגיליון הראשון של DEROR (17.11.1933) כתב בן אב"י שעם הופעת הספרון האשימו אותו בבגידה. אולם שלמה הרמתי בספרו "לוויים במקדש העברית" כותב שמתוך עיון בדברי ביאליק בנעילת ועידת הסופרים מסתבר שביאליק לא התרגש מהצעת הליטון של הכתב העברי משום שהיה בטוח בניצחון השפה העברית. "אנו יכולים לעבור בשתיקה ובגיחוך גם על החוצפה הקטנה של נבובי לב וריקים אלה, אשר העיזו להניף ידם על האות העברית," ועל האותיות העבריות אמר "שאינן יראות מפני ההעזה של מופקרים ופריצים."

עם הופעת הספרון שלח ז'בוטינסקי איגרת-ברכה לבן אב"י, חברו לרעיון הליטון. בן אב"י פירסם את האיגרת בעיתונו "דואר היום" והוסיף: "מכתבו של אישיות כז'בוטינסקי עשה, למשל, רושם אפילו על רב וגאון כראש הרבנים קוק, שהודיעני על הסכמתו לאותיות הלאטיניות בדברים חילוניים, אך לא בספרי קודש."

בן אב"י השיב למתנגדיו שבחר בכתב הלאטיני לא כדי לבטל את הכתב העברי אלא כדי להפיץ את העברית גם בקרב לא-יהודים.

שנה-וחצי לאחר הופעת AVI הוציא בן אב"י את השבועון העברי באותיות לאטיניות HA SHAVUA HA PALESTINI. בשבועון זה, שזכה לתפוצה גדולה, השתתפו בין השאר: ז'בוטינסקי, זלמן שניאור, אביגדור המאירי, יעקב כהן, דוד ילין וק"י סילמן. בן אב"י הפסיק את הופעת השבועון כשפרצו מאורעות תרפ"ט.

כשהוציא בן אב"י ב-1933 את DEROR  היו התגובות מתונות. לדברי בן אב"י, המשוררים הגדולים הגיבו באיפוק. טשרניחובסקי פיקפק וביאליק שתק, אך ראשי העיר תל-אביב תמכו לדבריו בעיתונו משום שראו בו אמצעי טוב שיעזור להיקלטות העולים החדשים בעירם. העיתון נסגר מסיבות שונות לאחר 16 גיליונות. נראה שהסיבה העיקרית היתה ההתנגדות הנמרצת לרעיון, כולל של אלה שתמכו בעיתון הקודם. גם הרב קוק שהסכים לכתב לאטיני בנושאים חילוניים, התנגד לכך לגבי טקסטים מקודשים, כשבעיתון זה פירסם בן אב"י גם פרקי מיקרא באותיות לאטיניות. שירת-הברבור של פעילות הליטון שלו היתה כאשר בשמונה השנים האחרונות לחייו חיבר מילון עברי בכתב לאטיני אך לא מצא מו"ל שיסכים להוציאו לאור.

חברו לרעיון הליטון, זאב ז'בוטינסקי, ציין לא אחת "אני כשלעצמי בעד הכתב הלאטיני." במאמר מקיף, 'סטינוגראפיה', שפורסם ב'הארץ', הציע "הנהגת סימני תנועה חדשים וקבלת כתב רומי." יש להדגיש שלגבי ז'בוטינסקי היתה הכתיבה באותיות רומיות אמצעי למטרה: "לימוד קל יותר, תפוצה רחבה יותר, קריאוּת ברורה יותר של השפה העברית וקירבה לעולם המערבי." הכתב הרומי צריך, לדעתו, לשמש לצורכי דורנו, ואילו הכתב המקובל יישמר רק לספרות המקורות.

לדברי ויינברג, ז'בוטינסקי כתב עברית במכונת-כתיבה שהאלפבית שלה היה רומי. הוא הצדיק את כתיבתו בכתב רומי באומרו: "אני משתמש באותיות לאטיניות פשוט כדי לקרב את העברית המדוברת ללומד המתחיל במערב."

בספרו של ויינברג (עמ' 131) מצוטט קטע ממאמר שכתב ז'בוטינסקי ב"הארץ" בו' בתמוז, תרפ"ה: "הכתיב האבסורדי שהנחילונו אבותינו מפריע להפצת שפתנו, לאמר נעשה לאחד המכשולים המזיקים ביותר על דרך תחייתנו הלאומית... לא מפני קשי הלשון, כי אם מפני הכתיב, שמולדתו מלפני המבול, ושם גם מקומו."   

אולם כאמור ז'בוטינסקי ראה את הכתב הלאטיני רק כאמצעי, ולא רצה לבטל את הכתב העברי. "אינני דוחה חס וחלילה את הכתב העברי, שהוא יקר גם לי" – כתב ז'בוטינסקי – "כאשר ירכוש לו התלמיד ידיעה מספקת בשפה, ילמדוהו על פי הכתב העברי."

ואכן, היום נראית העברית חזקה ונפוצה דייה מכדי שיהיה צורך לחזק אותה על-ידי SHIMUSH BE'OTIYOT LATINIYOT.

* * *

אורי הייטנר / שלוש רשימות

1. מדוע אתה מתגולל על גיורא איילנד?

אהוד,

מיום גיוסי לצה"ל, התחנכתי על התחקיר כערך. על החובה לחקור לעומק כל הצלחה וכל כישלון על מנת להפיק מהם את המירב. תרבות התחקיר היא אחד מסודות יתרונו של צה"ל על אויביו.

איני מבין מדוע אתה מתגולל על גיורא איילנד [גיליון 561], קצין מצטיין, פטריוט גדול, שהעדיף תחקיר לצורך תיקון ולימוד, על פני טריבונל משפטיסטי כפי שהתקשורת ציפתה ממנו. אגב, אני חושב שהוא המעיט בביקורתו על המחדל המודיעיני, כאשר הוא הביע הבנה לכך שישראל לא ראתה בתורכיה ובארגון התורכי יעד מודיעיני. כבר מספר שנים שעיקר המלחמה נגדנו היא מתקפת הדה-לגיטימציה, ואנו עדיין לא הפנמנו שמדובר באויב מסוכן, עד כדי כך שאפילו טרם הגדרנו אותו כיעד מודיעיני. גילוי נאות – גיורא היה מג"ד שלי. אחד המפקדים הטובים ביותר שפגשתי.

אורי הייטנר

אהוד: אם מה שגיורא איילנד עשה היה תחקיר צבאי, הוא לא היה צריך להתגלגל ככתב-הכפשה, בתקשורת, למפקדי וללוחמי צה"ל. תרבות התחקירים בצה"ל הדגישה את אמירת האמת והפקת הלקחים – בהנחה שאין מדובר בחשיפה לתקשורת, וגם לא בחריצת דין ובהעמדה לדין.  בעיניי התחקיר של איילנד פסול מראש כי הוא מניח שהיה אפשר אחרת. גם את צ'רצ'יל היה אפשר להעמיד לדין לפי הנחות-מראש כאלה. אין שום הוכחה וגם לא תהיה לעולם – שדרך פעולה אחרת היתה מביאה לפחות קורבנות, סביר להניח שהיו יכולים גם להיות יותר. מה המומחיות שלך, אורי, שאתה קובע ש"הוא המעיט בביקורתו על המחדל המודיעיני"? – מי אמר שאנחנו אמורים לדעת הכול? הדברים שאתה אומר נובעים מאותו שיגעון גדלות ישראלי, שאינו מוכן להודות בעובדות ובקשיים פשוטים, שעימם וגם נגדם פועלים, ולרוב באין ברירה. וטוב שעוד לא הצליחו להרוס לגמרי את רוח הלחימה והתושייה של צה"ל ומפקדיו, אבל הצורה שבה עסקה התקשורת בדו"ח איילנד היא כתקיעת סכין בגבם של צה"ל ומפקדיו! כבגידה באנשים שפעלו ביושר ובאומץ, והצליחו, כן, הצליחו! חרף ההסתבכות! – וצריך להיות קצת מאוד לא-חכם כדי להיות חכם עליהם לאחר מעשה!

למשל, האם כל תחקיר של טיסה ופעולה בחיל האוויר נפרש לאחר ימים אחדים בכותרות הראשיות של עיתוני ישראל? הלא אם כך, שומר נפשו ירחק מלומר דברי אמת בתחקירי צה"ל, והתוצאות בהתאם. נהיה כמו הצבא המצרי במלחמת ששת הימים!

2. אכן, לא אכזב – רשימה לתשעה באב

מאמרו המיתולוגי של ברל כצנלסון "מקורות לא אכזב", הוא השני מבין שני מאמרים (הראשון נקרא "חורבן ותלישות") שפורסמו ב"דבר" בימים שלאחר ט' באב תרצ"ד 1934. ברל, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, הזדעזע כששמע על צאתם של חניכי תנועת הנוער "מחנות העולים" למחנה קיץ דווקא בתשעה באב, ובדם ליבו כתב את המאמרים.

נחשפתי למאמרים אלה לראשונה לפני כשלושים שנה, כשלמדתי אותם בביה"ס. התחברתי מאוד למאמרים, שהשפיעו עליי מאוד. שנה-שנתיים מאוחר יותר יצאה לאור הביוגרפיה של ברל, מאת אניטה שפירא, ודרכה התחברתי עוד יותר לאישיותו והגותו. מאז, המאמר ומסריו מלווים ומנחים אותי בדרכי החינוכית והתרבותית. "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש." הפסקה האלמותית הזו היא המוטו לפועלי.

תשעה באב מודר כמעט לחלוטין מתודעת הציבור החילוני. יתכן שהעובדה שהוא נופל בחופשת הקיץ היא אחת הסיבות העיקריות לכך. מזה שנים אני פועל להחזרת מועד זה למעגל השנה במתחם התרבות הישראלי. עשיתי זאת, בהצלחה לא מועטה, בגולן, בעשור האחרון. מעתה, אנסה לעשות כן גם באצבע הגליל, בתפקידי החדש כמנהל מרכז "יובלים" במכללת תל-חי – המרכז הפלורליסטי לתרבות וזהות יהודית.

שתי שאלות סיקרנו אותי מאוד לאורך השנים. האחת, האם היציאה למחנה הקיץ היתה מכוונת, להכעיס, או כפי שברל העריך, היא היתה תוצאה של אי ידיעה? שאלה שנייה שעוררה את סקרנותי, היא כיצד הגיבו מדריכי הנוער.

עד היום, לא היה לי מענה על השאלה. לפני שבועות אחדים, יצא לאור ספרה של עמירה הגני "גוף ראשון רבים", הביוגרפיה של אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מחנך דגול, איש התרבות המרכזי בתנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי. אב"ג היה גם ממייסדי תנועת "המחנות העולים" ומסתבר שהוא היה אחד המדריכים שהשתתפו באותו מחנה קיץ.

בערוב ימיו, כתב אב"ג על האירוע. "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון, עורך 'דבר'... הייתי אז בכיתה י"א, מדריך בתנועת 'המחנות העולים', והנה בחופש הגדול 1934  מכינים למפעלי הקיץ: טיול ליער בן-שמן, בתאריך הבלתי מודע – תשעה באב ויצאנו מתרוננים. דבר המסע הגיע לאוזניו של ברל. למחרת הופיע ב'דבר' מאמר בשם 'חורבן ותלישות', החתום בשמו המלא של המחבר: ברל כצנלסון. אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות  נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'."

לאורך כל חייו, עיצב אב"ג את החג הקיבוצי. בין השאר הוא ניסה, ללא הצלחה מרובה, להטמיע את תשעה באב בתרבות הקיבוצית. לאורך השנים ערך ופירסם אב"ג ילקוטי חגים נפלאים. שנה טרם מותו, עמד מאחורי הוצאת הילקוט האחרון, ילקוט תשעה באב. את הילקוט ערך ניר מן, בן בית השיטה, חניכו של אב"ג. כמובן ששני מאמריו של ברל לא נפקדו מן הילקוט. בילקוט התפרסם גם מאמרו של אב"ג "פנים בתשעה באב".

כך כתב, בין השאר: "המורשת שקיבלנו מצווה עלינו לזכור ולהזכיר את האירועים החשובים בתולדותינו כמו: יציאת מצרים, חורבן ירושלים וגלותנו מהארץ. לזכור את א"י כמולדת שבלב וברוח, למען אזכור השאיפה הבלתי פוסקת לחזור הביתה. בלי זיכרון העבר אין עתיד היסטורי ואין שיקום אישי. האדם, הפרט, נושא את אירועי העבר הקולקטיבי; כאן ועכשיו."

הילקוט יצא לאור ב-1997. חמש שנים מאוחר יותר, יזמתי את המסורת של מפגשי חילונים ודתיים ערב תשעה באב, כמפגש האחרון והמסכם של "חברותא". המפגש הראשון, במועדון יונתן, אירח את עורך הילקוט, ניר מן. נושא ההרצאה היה "תשעה באב בהוויה הציונית". כמאה עשרים איש, בהם בני נוער, השתתפו באירוע ושתו בצמא את דבריו. בפאתוס ובכושר הביטוי שלו, הזכיר לי ניר מן, את מורו ורבו אריה בן גוריון.

במאמר "פנים לתשעה באב" כתב אב"ג: "מיהו יהודי? מי שמחנך את בנו ואת תלמידו להיות יהודי."

אהוד: במרבית הוויכוחים בנושאי "המורשת היהודית" נשכחת עובדה מרכזית אחת והיא – הילדות והנעורים של אנשים כאריה בן גוריון וברל כצנלסון ומרבית בני דורם בני העליות הראשונות – היו העיירה והקהילה, על רקע בית אבא הדתי במזרח-אירופה; ומה שנשאר היה בוקע לעיתים בעוצמה רבה, כמו בשירה בציבור של נעימות חסידיות בקולו הרם של אברהם הרצפלד, במסיבות תנועת ארץ-ישראל העובדת. וגם בלילות הסדר שמרבית המשפחות בישראל חוגגות לפי מסורותיהן  וניגוניהן.

הקריעה הציונית מבית אבא היה בה מרד הכרחי שהתבטא בעלייה לארץ ישראל, אך נילוו לה גם געגועים רבים והרגשת אשמה, שלימים השואה העצימה אותה פי כמה וכמה. הנה יצחק אורפז שב והוסיף לשמו את שם משפחתו הראשון – אוורבוך. והוא הרי נולד בגולה כאיציקל אוורבוך ולא כיצחק אורפז, שמו הישראלי החדש.

ואולם אנחנו, ה"צברים", ילידי הארץ, לנו אין זהות כפולה ואין לנו הרגשת אשמה לגבי נטישת מקורות ונופי ילדות – ואולם יש הרבה נופי גלות ו"מורשת יהודית" שזרים לנו כמעט לגמרי, כמו התלמוד, כמו העיירה היהודית – שלא היתה בת-תקופתנו וגם לא הדבר הכי נחמד בעולם. עובדה ששנים לפני השואה, מי שהיה יכול, היגר ממנה, ברח ממנה, בעיקר לארה"ב, במקום לגדול בעוני ובחוסר עתיד בין שלוליותיה.

אנחנו בישראל לוקחים מהתרבות העברית והיהודית לדורותיה כל מה שמדבר אלינו, אבל, למשל, ומנגד – כמעט כל מה שגם כיום נלמד בישיבות הדתיות והחרדיות אינו אומר לנו כלום, ובצדק. קחו בחור אמריקאי, קחו בחור ישיבה ישראלי, וקחו אחד מאיתנו בארץ – ונראה מי יודע יותר, ובעברית – תנ"ך והיסטוריה יהודית וישראלית, וספרות עברית ויהודית?! – אז שלא יבלבלו לנו את הביצים עם דרשות התוכחה כלפינו על עזיבת המקורות! היהדות שלנו היא ארץ-ישראל וישראל והציונות! זוהי יהדות טבעית, לאומית, עברית, פלוראליסטית – ומדהימה ברנסנס התרבותי שחוללה בעברית ובישראל!

טבע זה סיפיליס, אמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ. שבתאות גם היא יהדות, קבע פרופ' גרשם שלום.

לנו, עברים חילוניים בישראל, אין בעיות עם קביעותיו של שלום, כי אצלנו יהדות היא מֵעבר להבחנה שבין "קודש" לחול. אבל מה יאמרו על כך אלה המתקראים "דתיים" ו"חרדים" – אלה המבקשים לשכנע אותנו שנלקק להם את התחת כי הם "היהודים האמיתיים", המחוברים למקורות, ולכן גם חלקם פטור מן השירות בצבא, עוד מצווה פסולה שבאה מן המקורות העבשים של ה"מורשת" הפאראזיטיות היהודית הכוחנית בישראל!

יש שלוליות של "מורשת", גם בימינו, שאותן אפשר לייבש!

3. האם רבין היה פשיסט?

תגובה לצבי בראל "יום חג לישראל", "הארץ", 18.7.10

יצחק רבין היה פוליטיקאי הגון ודמוקרט. לכן, אין זה פלא, שכאשר ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, התחייב להעמיד את ההסכם, "אם יכלול נסיגה משמעותית", כלשונו, הוא יביא אותו להכרעת העם. שום חוק לא דרש זאת ממנו. הוא לא היה זקוק לחוק לשם כך. הוא שאמרנו, מדינאי הגון ודמוקרט.

לשיטתו של צבי בראל, יצחק רבין היה "פשיסט", אם הוא יזם יוזמה כל כך "מבהילה" ו"מלחמתית". הרי כך מכנה בראל את מי שמנסים לעגן בחוק את התחייבותו של רבין. רבין לא היה ראש הממשלה היחיד שהתחייב למשאל עם במקרה של נסיגה מהגולן. החרו החזיקו אחריו שמעון פרס ואהוד ברק. גם הם, כנראה, פשיסטים.

צריך להיות הזוי במיוחד, כדי להתנגד למשאל עם בשם הדמוקרטיה, כביכול. בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת, כרסום בריבונות המדינה מחייב משאל עם. כך היה בכל מדינות האיחוד האירופי, למשל, בקבלת אמנת מסטריך או באימוץ היורו כמטבע הרשמית. הפגיעה בריבונות באותן מדינות הייתה כאין וכאפס לעומת מסירת שטח מן ריבוני לריבונות זרה. קל וחומר, שבוויתור על שטח ריבוני יש להעניק את ההחלטה לריבון.

הצעת החוק הנוכחי נועדה לשים קץ לסאגה אנטי דמוקרטית הנמשכת כבר 11 שנים. ב-1999 חוקקה הכנסת את החוק שכונה "חוק שריון הגולן", על פיו נסיגה משטח ריבוני מחייבת רוב מכלל חברי הכנסת (כלומר 61 ח"כים) ומשאל עם. אלא שהסעיף המחייב משאל עם, הותנה בחקיקה המסדירה את דרך הפעלתו.

בפרלמנט של מדינה מתוקנת, ברגע שהחוק התקבל, גם מתנגדיו מצטרפים למי שתמכו בו, כדי להשלים בהקדם את החקיקה. באופן בלתי דמוקרטי, כבר 11 שנה הכנסת משתמטת מביצוע ההחלטה.

בכנסת הקודמת התקבל החוק ברוב גדול מאוד, כולל כל חברי סיעת "העבודה" ומרבית ח"כי "קדימה". פיזורה המוקדם של הכנסת, בשל התפטרותו של אולמרט, מנעה קבלתו בקריאה שנייה ושלישית. כעת הגיעה השעה שהכנסת הנוכחית תתקן את המעוות ותשלים את המלאכה.

בראל, המודע לרוב המוצק בציבור הישראלי נגד נסיגה מהגולן,  טוען שהחוק נועד למנוע מהדורות הבאים להחליט על נסיגה, במקרה של תזוזה בדעת הקהל.

ההיפך הוא הנכון, החוק מאפשר לדורות הבאים להכריע בנושא באופן דמוקרטי, ולא להשאיר סוגייה כה כבדת משקל לתרגילים פוליטיים מסריחים, מהסוג שכבר ידענו, כמו נסיגה מהגולן, חלילה, במחי כנף מיצובישי או בעבור חופן תיקים. 

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

תדע כל אם עברייה

כי כל טירון במקום שכפ"ץ יוצמד לו עו"ד

למנוע הסתבכויות בעתיד

ולמפקדים יובטח גם שיפוי מנוולים

ותוספת היעדר נסיעות לחו"ל

* * *

אביחי פאוזנר

הכשל מבית בנימין נתניהו

אפתח בהודעה [הודאה] אישית, בתמימותי כי רבה ולתומי חובק עולם, האמנתי בסתר ליבי שאדם בוגר שנראה גם כבעל שיקול דעת, וניסיונו כי רב, עשוי להפיק לקחים וללמוד מטעויות העבר ואף להשתנות – אך אין הדבר כך כאשר בנתניהו עסקינן. הוא אכן השתנה אך בכיוון ההפוך.

ברצוני להתעכב על מקבץ זיגזוגיו והחלטותיו הביזאריות, ויהא זה רק אוסף מיקרי על קצה המזלג. שיפטו אתם הלזאת ייחלנו ולזה אנו ראויים.

המודל לחיקוי שלנו – נתניהו, הביא לסדר היום של מרכז מפלגתו החלטה הקוראת לשנות את חוקת מפלגתו, שינוי שימנע טלטולים במפלגה ובעם וכן ימנע בזבוז כספים לריק, והוא – דחיית הפריימריס למועד הקרוב לבחירות הכלליות. רעיון חיובי. ומה ארע במציאות? לחץ קליל של אינטרסנטים ומורנו ורבנו התקפל.

בעקבות זיגזוגיו זכה לנזיפה של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין שכינה אותו "ראש ממשלה מזגזג", שלא עומד בלחצים, ואף היתרה בו שאל לו להמשיך בדרך שתוצאותיה מי ישורן.

בתעמולת הבחירות ובנאומו הראשון לאתריהן הצהיר "הראשון בין שווים" שלא תוקם מדינה פלשתינאית לצד מדינת ישראל, ובפועל מה קרה? נאום בר-אילן ובו התחייבות לשתי מדינות לשני העמים זו לצידה של זו.

הצהרה רבתי ולצידה הסבר מדעי-כלכלי בצורך בחקיקה להטלת מס ערך מוסף על ירקות ופירות. משכנע. ומה בפועל? רבי אלי ישי הודיע לא יהיה, ולא היה (טכנית חוק זה לא היה ניתן לאכיפה).

לקראת הבחירות, וביתר דגש אחריהן (בעת החיזור לצירוף לרשימת הליכוד וצירוף לממשלה של האדונים בוגי יעלון ובני בגין) – הודיע מנהיגנו הנערץ שהבנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון תימשך ביתר שאת, ובפועל מה קרה? התחייבות לארצות הברית ולעולם על הפסקתה (ולמעשה גם בירושלים) של הבנייה עד סוף ספטמבר 2010, ובשתיקה והסכמה, ללא רעש וצילצולים, המצב ימשיך כקדמותו גם לאחר תאריך זה).

לאחר המשט הודיע ראש הממשלה ושר הבריאות, בנימין נתניהו, שהוא מתנגד לכל ועדה פנימית או חיצונית שתדון בזכויותינו הלגיטימיות לפעול כמדינה ריבונית חופשית. ובפועל הוקמה "ועדתה חבובות" בראשות השופט טירקל, בתחילה ללא סמכויות, לאחר מכך עם סמכויות, ויש להניח שגם ועדה חיצונית תוקם על ידי הא"ום, וגרוע מזה – אנחנו נשתף פעולה עימה.

אבי תיאטרון האבסורד, נתניהו, הרכיב ממשלת פלא עם ישראל ביתנו – ימין קיצון, והעבודה – שמאל מרכז, שהשונה אצלם רב לאין ערוך על השווה. נשאלת השאלה כיצד זה עובד? התשובה ועוד איך זה עובד! – כל אחד פועל בדרכו, וכשנוצרים חיכוכים וניגודים, ראש הממשלה מחליט לא להחליט, משוחח עם הצדדים, "מורח", וממשיכים הלאה. בממשלה זו קיים בתאוריה שר חוץ שמתעסק בכל חוץ מענייני חוץ, וזה שלא באשמתו, כי רוב מנהיגי העולם ושריהם אף לא משוחחים עימו, אך למי זה איכפת.

רפורמת הקרקעות והבנייה. הוחלט על מכרזי קרקעות ליברליים מהירים ויעילים, וארגון מחודש של התמנון – מינהל מקרקעי ישראל, ומצד שני הבנייה ואישוריה יעילים ומהירים, ופישוט ההליכים בוועדות הבנייה האיזורית הארצית והמקומית. התקנות היו חפיפיות, לא מעמיקות, בקיצור ביזיון. אך אל דאגה, מאומה לא קרה. על הזיגזוג כבר שוחחנו. הפעם שערורית הולילנד עצרה את התהליך ו"תיק המירפסת" בעגה של נתניהו נשאר ב"בוידעם".

רפורמת תחבורה גרנדיוזית בתקצוב של 275 מיליארד שקלים, הכוללת רכבות ורכבות קלות על פני כל הארץ, רישות כבישים עירוניים, בין עירונים, כבישי אגרה, נמל תעופה בינלאומי, ועוד. ובפועל – תקציב בסדר גודל של מיליארד שקל, בעיקר לתיחזוק, ופה ושם לניצנוצי פיתוח.

חוק בנק ישראל. חוק חשוב ביותר המסדיר את נושא הבנק הממלכתי שלנו על כל היבטיו. מנהיגנו – נתניהו, דחה ודחה ודחה, אך למזלנו הגיע מועד חידוש כהונתו של הנגיד, והאיש שבא מפלנטה אחרת של סדר ואירגון, לא הסכים להארכה עד שהחוק לא יתקבל. וגם כאן זיגזג המזגזג ודאג לאישור החוק (הפעם מהזיגזוג יצא טוב). הערת אגב, אחד הדברים החיוביים שביצע נתניהו הוא מינוי סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל. האיש צלח עימנו משבר כלכלי עולמי כמדינה היציבה בעולם. [אם איני טועה מינה אולמרט את פישר. – אב"ע].

תקציב דו שנתי, מתכון מעולה לעיתות משבר, אך בהליך רגיל אין חיה כזו, לא במדינות ולא בחברות כלכליות. ניתן לבנות תוכנית דו שנתית או תוכנית חומש ואת התקציבים השנתיים בונים בהתאם לתוכנית. אך להכריז ולאשר תקציב דו שנתי זה לא כלכלי ובודאי לא דמוקרטי.

חיסון שפעת החזירים. המנהיג נכנס לפינה, וללא דיון, ובצורה פופוליסטית, אישר 450 מיליון דולר לרכישת חומר מחסן לשפעת החזירים. ניצל קשרים רכש במחיר מופקע שישים אחוז חיסונים עם תופעות לואי ורק 40 אחוז חיסון ללא תופעות לוואי, ראש הממשלה שהוא גם שר הבריאות בדה  וסיפר לאומה שכל הצוותים הרפואיים התחסנו, כשהסתבר שבחיסונים אלו חוסנו  רק 17.5 אחוז מהצוותים וסך-הכול רק 33 אחוז מהצוותים הרפואי חוסנו משך כל התקופה בשני הסוגים. ונשארו 65 אחוז מהחיסונים שלא נוצלו ושלהם לא נמצא  קונה.

חוק הג'ובים, לפיו לראש עירית ירושלים היו עלולים להיות שמונה סגנים בשכר ובהתאם בשאר הרשויות, והם כמובן היו ממנים ראשי אגפים, ראשי  מחלקות וכדומה, ששון ושמחה. הנהנים העיקריים וכמעט הבלעדיים עמדו להיות אנשי ש"ס. ובפועל השרץ טוהר. אבי תורת הזיגזוג נבהל ונסוג.

היטל בצורת קם כרעיון גאוני של הכלכלן נתניהו ונפל על ידי זעקת העם בסיוע חברי כנסת.

בחרנו בך לעמוד בראשנו, הנערץ מעם, כי הבטחת לנו הורדת מיסים ונימקת זאת בכך שזו הדרך לבניית כלכלה נכונה ובריאה, ומה מודיע בשמך נושא כליך שטייניץ, אשר לשם שמירה על כלכלה בריאה מעלה מיידית את המס על מוצרי טבק ועל הדלק לסוגיו.

הכרזת כי לקידום ופיתוח עסקים תוריד את המע"מ, ובפועל אפילו לא חייכת כשנאמר בשמך לה"דם.

את השכבות הנכשלות, את הדתיים, את הערבים, אנחנו חייבים לסעוד – ולכן נגדיל את קצבאות הילדים, כך סיפרת לנו לא לפני זמן רב ובפועל, אז אמרת.

יש כשל, יש כשל קולוסאלי ויש כשל מבית בנימין נתניהו.

* * *

אלי מייזליש

ארץ נפלאה

שמתי לב כי יוסף חרמוני מעסיק אותנו ובגלל אותה מילה "עם בהתהוותו", שמַשתי מצרור ההבלים שכתב.

זאב גלילי שמטפל בו ללא כפפות הוא טיפול לאו דווקא באותו איש, אלא בסוג האסכולה שממנה דג חרמוני את מרכולותו. זה לא חרמוני, זה כל השאר; שטרנהל, אבו וילן ורן כהן; כל השמאל.

השאלה היא: למה לכל הרוחות הם באים להצדיק את ההטבלה במקווה טהורה את השרץ ששמו 'פלסטין' וקוראים: קדוש קדוש קדוש יהי שם פלסטין מקודש לעולם ועד, וצווארם מוכן  לשחיטה בבית מקדשם ברמאללה? מה כל כך פלסטין מקודש אצלם?

הרי לא יעזור אם גלילי יביא 100 פעמים את מרק טוויין ועוד 100 מפות של חבורה אנגלית מלומדת שבאה לארץ הקודש במאה ה-19. לשם מה כל זה? האמנם רן כהן וכל העדר ששמו שמאל – שחרמוני החל רועה בו, מטומטם? הם לא למדו תנ"ך? האם לא ביקרו ב'פורום' ברומא העתיקה? האם הם לא יודעים כי עם-ישראל נשאר נאמן לארצו בכל הזמנים, אפילו שבחלקו הוגלה או עזב או נמלט או הוכה או נרצח או נשבה או נמכר לעבדות; האם כולם-כולם  מרצונם עשו? הרי בגלל ההלני אנטיוכוס [מטמא המקדש] וליגיונות רומי של פומפיוס והערבים והעות'מנים [ואפילו הבריטים] שבאו לכאן ככובשים – נעשקנו.

האם אנחנו כבשנו את אשור? או שלמנאסר בא ככובש לכאן: "ויגל מלך אשור את ישראל אשורה...", או האם אנו כבשנו את בבל או שמלכם נבוכדאנצר כבש את הארץ והגלה אותנו לבבל: "בעשור לחודש בא נבכדנאצר מלך בבל וכל חיל ולירושלים... וישרף את בית ה' ואת [...] ויגל יהודה מעל אדמתו..."

וכך הלאה; האם אנו כבשנו את רומא או כמו כל הכובשים הקדמונים כבשו הרומים את יהודה. והאם אנו שרפנו את רומי או שטיטוס [בנו של אספסיאנוס] שרף את בית המקדש והגלה את היהודים לרומא [וזה חקוק על שער טיטוס בפורום ברומא], לא רק  שכבש ושרף, אלא הגלה עשרות אלפים ומכרם כעבדים.  

ונניח לבדייה כי הערבים שפשטו כמו ארבה ממדבר ערב על המזה"ת במאה ה-7 בדהירה אינסופית עד לספרד ושאכן הותירו כאן כמה מאות או אלפים מלוחמיהם ומהם צמחה האגדה הערבית שהם-הם בוני האומה הפלסטינית. בולשיט. הרי כל מה שעניין את הכובשים הערבים מהמדבר היו שכיות החמדה של דמשק ובגדד [אלף לילה ולילה] או קהיר ועד לגרנדה בדרום ספרד.

 פלסטין? מה זה? מה היה להם לכובשים הערבים ההם כאן? א"י שמשה להם בסה"כ ארץ מעבר אל המשך הכיבושים  שלהם. והרי מאות רבות של שנים בנו וגידלו והצמיחו ארמונות פאר [אלהמברה] לכל אורך המפה חוץ מ'פלסטין'. כאן? כלום. חוץ מבניית המסגד אל-אקצה ו'מסגד עומר' על הר הבית, כלום. לא שלטון ומימשל, לא בניית מוסדות. לא צאלח א-דין ולא ממלוכי או פטימי או סלג'וקי או אפילו בסוף עות'מני – ניסה לטעת כאן עץ או לתקוע יתד.

למה? כי חוץ מכמה נזירים נידחים בקרנטל [יריחו] ועוד כמה כנסיות בגליל [ברעם כפר נחום]; ארץ זו, מאז גלויות ישראל, ארץ זו הייתה עבורם שוממה, כמעט ריקה וכל שליט או כובש צריך מיד חיילים וכסף, אספקה לבהמות, וכאן? כלום.

ההילה 'פלסטין' – שכל דרעק אנטישמי בספרד או אנגליה או צעירים יהודים כמו ביינארט; שמניף את דגלם בהפגנות נגד ישראל באירופה או על אניות משט מטורקיה, – יודע רק דבר אחד: יהודים זה נגע צרעת וצריך להתרחק מהם או להרחיק אותם לקיבינמט, כמו שהזקנה המסריחה ההיא מהבית הלבן אמרה: 'שיחזרו' לגרמניה... – לאן גברת? לדכאו? 70 שנה היא מסריחה את הסובב אותה בבית הלבן ואיש לא הריח אנטישמיות? 70 שנה. 70 שנה מהיום שהיטלר הפציץ את ורשה והיא מטמינה בחיקה ארנק מלא באנטישמיות, ממש ליד רוזוולט וטרומן וקנדי וניכסון. מול כולם מחייכת חיוך של נאצית.

תירגע חרמוני. אין דבר כזה "עם בהתהוותו" כי אין לו ממה להתהוות. הרי אין לך ולכל ידידך לאידיאולגיה זו בַּמֶה להיאחז.

סבתא שלי היתה גוערת בסבא שלי שהיה בא מהשוק עם סל ריק וכשהפטיר "לא נשאר כלום." וביידיש מחמירה: "סי איז התערעץ." זה תירוץ ולך תספר לסבתא שלך. כי לא היה כאן כלום חוץ מכמה קהילות של יהודים בירושלים ובחברון.

אז לא רק שמשקרים אלא בונים לשקר תירוץ עם אידאה: יש עם. או עם נולד. או היינו כאן לפניכם. או זו לא ארץ ריקה שמצאתם [העלייה ה-1] כי היו בירושלים אז יותר יהודים מערבים וכל ארץ-ישראל אז היתה ירושלים ונא עיין ערך מצעד אלנבי בעיר.

הסיפור הוא הכי פשוט שאפשר להעלות על הדעת, ואיש מהערבים כולם, כולל כל חברי הליגה הערבית, וכך השמאלנים שלנו שבתוך עמם הם יושבים, מסתירים זאת, עורכים חיפוי צבאי ומוסווה היטב כדי לא לגלות את החרפה ואת הילדותיות והקטנוניות שבפשטות זה אומר: 'גם אני'! – כמו ילד שאינו שייך לחגיגה מתפלח ומבקש משולש מהעוגה: גם אני...

כי בסיום מלחמת העולם ה-1 כל הערבים חוץ מערביי א"י המערבית קיבלו נתח מהשלל הטורקי; כולם. אבל בשל הצהרת בלפור נתח זה מהשלל ניתן ליהודים [כבית לאומי]. אמרו אלה: ואנחנו לא? לבדווים היחפנים בעמאן יש ולנו הנששיבים עם החליפות פרנג'י והחוסיינים עם הכפיות לא?

מה האפלייה הזו? מדוע נגרע חלקנו מהשלל? זו היתה הצעקה. ולא כי אנו עם עתיק יומין או לא כל כך עתיק אבל עם חשוב מאוד לא פחות מהבדווים מעבר הירדן, אז להם כן? וגם לסורים כן? ולעיראקים כן? לכל היחפנים מחיג'אז ומדבר ערב כן? ואפילו ללבנונים מתי המספר גם, ולנו? הערבים בפלסטין, שבכל בוקר קמים לקול המואזין של אל-אקצה לא מגיע מדינה? ואפילו ליהודים נותנים ולנו לא?      

וזה הסיפור: האנגלים לא היו מעורבים במלחמת העולם ה-1 במזה"ת – אלא רק עם חיל המשלוח שלהם לצרפת וספגו שם מהגרמנים יום אחר יום אלפי הרוגים, ובקרבות מסויימים אפילו עשרות אלפי הרוגים כמו הסום או וורדן, שאלת ארץ-ישראל לא היתה כלל על הפרק.

בעיית הבריטים היתה הנפט בעיראק וכיצד לכבוש אותה; האם דרך מעלה הנהרות מבצרה צפונה או דרך א"י צפון-מערב [ואכן הם פלשו ככה לשם עם צבא הודי ונחלו תחילה מפלה קשה בעיר כות]. אפילו כיבוש סיני והמאבק עם הטורקים ב-1906 היה  בכדי "לשמור על תעלת סואץ". באותה שנה, 1906, יצאה כיתה טורקית מעקבה לטאבה 'לרחרח'. מיד נשלחה פלוגה בריטית ממצרים והחל הסכסוך שתוצאה ממנו נקבע קו הגבול הבינלאומי ששריר וקיים עד היום בין ישראל למצרים [וככה נקבעים גבולות 'קדושים' אפרופו מובארק לשמיר בעניין טאבה; 'אדמתנו הקדושה' לנצח]. לולי אותה כיתה טורקית מעקבה לטאבה הייתה כיום סיני שלנו לנצח.

והנה, למרות האבידות הקשות, שנה אחרי שהבריטים סופגים מאות אלפי הרוגים על גבול צרפת-גרמניה, בתחילת 1917, לא רק שוויצמן מצליח לשכנע את בלפור על הצורך במדינה יהודית בא"י [במידה שהבריטים יביסו את הטורקים], אלא שבלפור, הגוי המשכיל הזה, שבכל ערב קרא פרק בתנ"ך, משכנע את הקבינט לממש את זכויות היהודים ב"ארץ הקודש" לפי התנ"ך מ'דן ועד באר שבע', ולא שום דבר אחר; לא שלל ולא כלום. לא סייקס-פיקו ולא מכתבי מק-מהון לשריף חוסיין, ולא צבאו של לורנס ['המרד הערבי'] שדהר על גמל עם פייסל ממכה לדמשק. לא איכפת לו מכל זה, רק להביא לאישור הקבינט, והיו כמה יהודים שהתנגדו. למשל, סיר אדווין מונטנגיו, שר בכיר בקבינט שהתנגד נחרצות [נא עיין "התנ"ך והחרב" מאת ברברה טוכמן]. חצי שנה של דיונים כאלה. חצי שנה.

בעוד הבריטים, שמאות אלפים מהם נהרגים באירופה – אי שם במזרח התיכון כובש אלנבי את הארץ ודוהר דרך דמשק וסוריה למבואות טורקיה. ועכשיו: דורשים הערבים שלל, כמו אחר כל מלחמה; שלל. הרי פייסל 'כבש' את דמשק ו'צבאו' הרג כמה טורקים. והרי כך הבטיח לו לורנס: לךָ תהיה ממלכה בדמשק. הנה בספרו: "שבעה עמודי חוכמה". שחור על גבי לבן, שתי השורות האחרונות. כך במקור באותיות מלוכסנות: "חלמתי בבית הספר העירוני באוכספורד שעוד בחיי אצור את אסיה החדשה... מֶכַּה היתה אמורה להוליך אותך לדמשק." ואכן, לאחר אותו רגע עזב לורנס, ופייסל היה מלך בדמשק [עד שהצרפתים סילקו אותו ביולי 1920. וכשברח ללונדון החזירו אותו הבריטים להיות מלך בבגדד].

אלה הן שנתיים שפקידים בריטים במזה"ת עסקו בעיצובו מחדש, הן על פי משנתו של לורנס והן לפי ענייני הנפט והתעלה. מצד אחד יש להם את הגיבנת של בלפור "הבית הלאומי" שהיה להם כעצם בגרון, ומשאר הצדדים עוד הבטחות לאביו של פייסל, השריף ממכה.

והנה, כשהערבים בא"י משוחררים מעולו הכבד של הפחה והבריטים סילקו את הטורקים והם רשאים לדבר ללא חשש מהקישלה והפלקות על כפות הרגלים או מעמוד התלייה בדמשק, מה שהם רואים סביב אוכל להם את הלב. השלל בסוריה שיש מלך ערבי, פייסל. אחיו הגוץ והבכור האמיר עבדאללה מועמד להיות מלך בגדד. במכה, אביו של המלך הזה גם הוא נהיה "מלך כל הערבים". והיהודים מקבלים מבלפור שלל את א"י, אז "איזה שלל אנחנו מקבלים?" הם גוערים בבריטים. גם אנחנו רוצים. גם אנחנו [משולש מהעוגה].

פלסטין? מה פתאום. הנה תקראו:

ביוני 1919 הגיעו קינג וקריין נציגי נשיא ארה"ב [כוועדה] לשמוע מה בפי הערבים בארץ-ישראל, הנה מה ששמעו מהדוברים הערבים בירושלים: "ארצנו היא סוריה [להזכיר כי זה חצי שנה מלך פייסל בדמשק], המתחילה בצפון הרי הטארוס [אנטליה] ומסתיימת ברפיח ובמערב הים ובמזרח המדבר. הפרובינציה שלנו סוריה הדרומית "פלסטין" [מרכאות במקור] שהיא חלק בלתי נפרד מסוריה, תהיה עצמאית בענייני פנים. [ולבסוף], אנו מתנגדים להגירת יהודים לארצנו ולא נסכים שארצנו תהיה בית לאומי ליהודים."

שנה אחרי. אל המושל הצבאי גנרל אלנבי [לפני בואו של סמואל], כותבים במרס 1920 ראשי "האגודות המוסלמיות-הנוצריות" כשעל החתום מוחמד דרוויש: "א' סוריה היא ארצנו ופייסל מלכנו. ב' קח בחזרה ללונדון את הצהרת בלפור... כי אם יורשו לעשות מה שהם מתכוונים לעשות ["הבית הלאומי"] נילחם בהם עד מוות!!! [סימני הקריאה במקור] ... למדנו לנהוג באכזריות מופלגת עם המתכוונים לפגוע בזכויותינו ולא נקבל שיורשו לבוא אצלנו ולו כעבדים... ואנחנו נגן על הזכויות שלנו – או שנמות."

ואז! – שנה אחרי. מרס 1921, מקבל וינסטון צ'רצ'יל את הפיקוד. ממנים אותו לשר המושבות.

לפני הבולדוג היה תפקיד כפוי טובה, זה קטן עליו. שר  מושבות? מה הוא מבין בזה, כשרק לפני שנתיים הסתיימה מלחמה שבגליפולי נחל את מפלתו. הוא רוצה להראות לכולם מהיכן משתין הדג. ואז הוא קורא ללורנס. מה העניינים שם אין דה מידל איסט לורנס? וזה מסביר לו: הערבים בפלסטין כועסים מאוד. כי את פייסל שהמלכתי בדמשק גירשו הצרפתים ועכשיו הוא פליט כאן בלונדון ואין לו ארמון מלוכה [ממש מסכן]. כך שבפלסטַיין הערבים כועסים והורגים יהודים [פרעות 1920] כי הובטח לציונים שם בית לאומי. אלנבי שלח לי מכתב שהערבים יהרגו את כל היהודים אם ניתן להם בית לאומי. עבדאללה, אחיו של פייסל נוהג 800 בדווים על גמלים ממֶכַּה צפונה ורוצה "לעלות" על דמשק לגרש את הצרפתים שגירשו את אחיו פייסל. בלגן מיי בְּרַדֶר ויני – איט איז איי בלגן.

 OK עונה לו בולדוג, נעשה תוכנית.

מה?

אומר בולדוג: נחתוך. נעשה מפלסטַיין שתי מדינות; אחת יהודית והשנייה ערבית. ככה נסגור עניין ונחסל שם את הברדק. והבולדוג קופץ על ההזדמנות שעבדאללה רוכב שם על הגמלים. 'תבא לאוגוסטה ויקטוריה – מהר'. ועל הר הצופים ממליך צ'רציל את עבדאללה על עבר-הירדן ואומר לערבים בפלסטיין: רוצים מלך? הנה יש לכם מלך, בעמאן. בצד השני. איך שצ'רציל חוזר לאנגליה, פורעים ערביי יפו ביהודים ורוצחים את הסופר י.ח. ברנר [מאי 1921 כפי שאמרו שנה קודם לאלנבי].

אז שמע נא חרמוני: מי שמצהיר כי סוריה היא ארצו ופייסל מלכו הוא סורי. כל השאר: ב-90 השנים האחרונות לא זז. ערביי הארץ כועסים שלא קיבלו שלל. וכמו שאמרו לאלנבי: נהרוג או נמות.

* * *

רץ באינטרנט, המקור לא ידוע

המפסידים הם אתה ואני

אני פותח את חדשות הבוקר (אני גר בחו"ל) וכרגיל נתקל מיד בתרומת האיסלם לעולם: 21 הרוגים ומאות פצועים בפיצוץ התאבדות באירן, 20 הרוגים בתימן, עדיין מדברים על כ-80 ההרוגים בפיצוץ ההתאבדות באוגנדה אתמול ועוד. אבל המהדורה המרכזית, נפתחת במעשה הנורא באמת: בחסותה של בצלם, חייל ישראלי ירה ברגלו של פלשתינאי לפני שנתים ויותר. כמובן ששוכחים להגיד שזה כדור גומי ושזה בנעל, מי מתענין בפרטים הקטנים. 

אז מי מרוויח ומי מפסיד?

מרוויחים:

בצלם בוודאי הם יקבלו בונוס שמן מקרן הרשע, הקרן לישראל חדשה ומעוד כמה שונאי ישראל ויוכלו להמשיך בפעולתם המבישה ולהוסיף הישגים נוספים כדוגמאת דו"ח גולדסטון

העיתונאים כמובן איזו חגיגה, הם יכולים למלא דפים ולעסוק בתחביבם העקרי, השמצת ישראל שהיא המדינה המוסרית ביותר בעולם. אך גם מדינה שמצליחה לגדל סרטן כמו בצלם והקרן  לישראל חדשה.

הפצ"ר בוודאי הזדמנות נוספת להראות איזה ליברל גדול הוא, איזה הזדמנות להראות ל"קובעים בחוץ" שהוא בהחלט שווה תפקיד טוב כשישתחרר, איזה הזדמנות לשפד עוד שני חיילים, ואם ירצה השם ויהיו לו מספיק חיילים לשפד, מי יודע? הוא הוא עוד יכול לקבל משרת שופט מחוזי כפי שקיבל שופט שרדף את חיילי צהל עד חורמה וגמלו לו על כך

הפוליטיקאים מימין ומשמאל אנני רוצה אפילו לפרט

מפסידים:

אז מי מפסיד, כן זה אתה ואני.

אנו מפקירים את חיילינו, ילדינו, בעלינו, אבותינו ובנותינו לתאוות הבצע, תאוות הרייטינג, תאוות הקידום והקריירה של בעלי ענין.

חיילינו הצעירים מוצאים עצמם במלחמה באוייב מבחוץ ובאוייב מבפנים. 

האויב מבפנים ממומן טוב, מתורגל היטב, חמוש בכל הכלים שמלחמה זו דורשת, לעומתו, ילדינו הצעירים שעומדים חשופים מול מפלצת רבת ראשים זאת, כשאין להם כל מושג כיצד מתמודדים מולה. אנו מפקירים אותם, לא נותנים להם גיבוי ועל כך נשלם את המחיר.

וכשיגיע היום, ולצערי אני חושש שהיום הזה לא כל כך רחוק, ונבקש מהם להגן על חיינו בל נתפלא שזה לא יעבוד. הסימנים כבר כאן – מלחמת לבנון השנייה, המשט, ועוד.

חשוב להדגיש אין לי כל כוונה להצדיק או לעודד פגיעה בשבוי. אם אכן נעשתה עבירה, צה"ל חייב לבדוק ואם יש צורך להעניש. אך זאת יש לעשות לא למטרת רייטינג אלא בשקט, לא לעיני המצלמות. צה"ל האמיתי צה"ל שלי ושלך (לא צה"ל של גלי צה"ל) הוכיח את עצמו כצבא של טוהר מידות וטוהר נשק מכל צבא אחר בעולם, צה"ל ידע ויודע לטפל בחריגות. העם היהודי ואנו הישראלים הוכחנו את עצמנו כעם המוסרי ביותר, איננו זקוקים לטיפוסים צמאי רייטינג ובצע כמו בצלם כמו גולדסטון וכמו הקרן לישראל חדשה, שילמדו אותנו כיצד להתנהג!

אהוד: מה שברור הוא שמאחורי הרבה פעולות פוליטיות, "מוסריות" כביכול ומנוולות במהותן – עומד כסף, הרבה כסף, ואנשים מתפרנסים יפה מאוד מלהשתין על מדינת ישראל בארץ ובחו"ל. בעיניי גם חלק גדול מהאלימות הקנאית של החרדים פירושו כסף, הרבה כסף, שמפרנס את הפאראזיטים הללו, שמקדשים יום-יום יותר ויותר את הבינוניות והבורות בציבור היהודי החרדי וגם הש"סי בישראל. מארקס צדק. הגורם הכלכלי הוא דומיננטי, והכלל הזה חל גם על הקבוצות המתפרנסות מקיצוניותן.

* * *

איליה בר זאב

סופות באטמוספירה

שׁוּב הוּרָקָן,

אֲזוֹרֵי לַחַץ נָמוּךְ, רַעֲשֵׁי רְעָמִים מִתְגַּלְגֵּלִים בָּרוּחַ הַטְּרוֹפִּית –                      

חֹם כָּמוּס בַּלִּבָּה.

סוּפוֹת מִזְדָמְנוֹת לֹא בִּקְשׁוּ מִמֶּנִי מֵעוֹלָם הִתְנַצְּלוּת,

אֹזֶן קַשֶּׁבֶת, סְלִיחָה.

כָּל הַיְקוּם מָלֵא

מִמֵּךְ –

קָטָרִינָה, מָרִיָה, אִיזֶבֶל, רְשִׁימָה אֲרֻכָּה עַד אֵין שֵׁם

כְּאֹרֶךְ הַשְּׂמָלוֹת הָאֲדֻמּוֹת

הַנּוֹשְׁרוֹת

בְּבָתֵּי הַפְּגִישׁוֹת, בִּסְעֲרוֹת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ.

לְעִתִּים, אַדְמוּת עַזָּה בְּשִׂפְתוֹתַיִךְ

כַּיַּיִן הַצָּלוּל.

לִרְגָעִים אַתְּ טַיְפוּן, צִיקְלוֹן קְצַר מִדּוֹת.

מַיִם מְכַזְּבִים מִתְעַבִּים בָּךְ,

זַעַם מְטַלְטֵל אוֹתָנוּ עַד לִרְגִיעָה צְפוּיָה.

קוֹלֵךְ נָמוּךְ הַיּוֹם

קוֹרֵא

* * *

אהוד בן עזר

שבעה ימים

בקווינטה דה ריבאפריה

מסע לפורטוגל, מרס 1993

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, אפריל 1993

היום השביעי והאחרון

20.3.93. שבת. קווינטה דה ריבאפריה. יוצא בבוקר לסיור פרידה באחוזה ולארוחת-בוקר. השבת אינה מורגשת כאן כלל. גם אין בעייה להתעורר מוקדם בבוקר. הדלתות בעלות הבריחים העתיקים חורקות, והראשון שמתעורר ויוצא לשירותים מעיר את כל הבניין.

9.00. פרידות אחרונות ממשתתפי הסמינר. זיאד נותן לי מדבקה ועלון של הרשות לשמירת איכות הסביבה בירדן. שואלים אותנו אם נוכל להתכתב. אני אומר שאשלח את המכתב ליוסרי במצרים, והוא ישלחנו לזיאד. זיאד אומר: "אנחנו אויבים."

 "אנחנו לא אויבים." אני משיב לו. "יום אחד נעמוד בחזית משותפת נגד איראן."

אני גם מזכיר לו, בשיחות קודמות, כי בכמה הזדמנויות עזרה ישראל לחוסיין להינצל מאירגוני הטירור הפלשתינאים. ארגון "ספטמבר השחור" קם על רקע זה. הוא לא אוהב את האיזכורים הללו ומשתדל להתעלם מהם.

התשובות שלי לזיאד מעוררות בדרך-כלל צחוקים אצל השומעים, שנוכחים שוב ושוב כיצד אני "מכניס" לו, בחצי-לגלוג. אילו היה קצת יותר חכם ורחב-אופקים, ולא תוקף אותי בטיפשות בכל הזדמנות, הייתי גם אני משתדל להיות יותר אנושי כלפיו.

9.30. יוצאים בזוטובוס של האקדמיה לנמל-התעופה של ליסבון. שני הזוראנים, מקרואטיה ומסלובניה, יאנוש ההונגרי, רנאטו הבראזילאי, קז'ישטוף הפולני וליליאנה הקולומביאנית.

מסיפוריהם מתברר שבחצות, לאחר שסיימו את שתיית היין בבר, יצאה חבורה: קז'ישטוף, רנאטו, זוראן הסלובני, ואחרים, במכונית של החברה של מריה המזכירה, והמשיכו בתחרות שתיית בירה בבר, שנמצא בקרון רכבת ישן בסינטרה. רנאטו כמעט מת מרוב שתייה. גם הבוקר הוא ניראה מבולבל. יש להבין לליבו. הוא נשוי ליהודיה, וחוזר אליה.

בכניסה לנמל-התעופה נפרדים בנשיקות מליליאנה. עתה נותרים עימי לטיסה לפרנקפורט – יאנוש ושני הזוראנים.

בחנות הפטורה ממכס אני קונה שני בקבוקי יין, לפי הרשימה המומלצת של דה קאמארה, חבילת קופסאות טבק ארינמור, ובחנות אחרת – אוזניות סוני לבן. אין גבינות. אין הרבה מה לקנות; עוד בקבוקי-יין – כבד לשאת. אני מצליח לגמור את כל הכסף הפורטוגזי שלי, מאה הדולר שפרטתי בציריך. אבל חלק מהקניות עשיתי בכרטיס אשראי. בדרך למטוס אני משוחח עם זוראן הסלובני, צעיר וגבוה, נעים הליכות, חבר הפארלאמנט של ארצו. הוא מספר העם הקטן ביותר באירופה. גם השפה הסלובנית שלהם נשמרה בעתיקותה. יש בה עדיין שלוש צורות של הטיית הפועל: יחיד, זוג ורבים. בתקופה שיוגוסלביה היתה מאוחדת, שלטה בה השפה הסרבו-קרואטית, שניסתה לאחד יסודות משתי השפות, אבל בעצם שלטה הסרבית, בעלת הכתיב הקירילי, למשל בצבא. הקרואטית והסלובנית הן בעלות כתיב לטיני. עתה יש נטייה של כל שפה לשוב למקורה.

12.30, טיסת אייר פורטוגל, TAP 572, ליסבון-פרנקפורט, מטוס לוקהיד טריסטאר, מרווח ונוח, כזה שבו באתי ביום ראשון. להפתעתי יושבים שלושת הפרולטארים ממזרח-אירופה במחלקת העסקים, ואילו אני בירכתי המטוס. אבל איני מתאונן. המטוס ריק-למחצה, לרשותי שלושה מושבים פנויים, ואני ליד חלון.

מגישים אוכל מצויין, סטייק פילה מעולה, כמותו לא אכלתי בכל שהותי בפורטוגל. רק טעמו האדום של היין לא טוב. אני מבקש בקבוקון יין לבן במקומו, וגם לו יש טעם לוואי. אולי הבעייה היא בי, חוש הטעם שלי נפגם, הלשון טרם חזרה לתקנה.

אני קונה במטוס שעון סווטש ליהודית ב-37 דולר. בשמיים הוא זול יותר מאשר בחנות הפטורה ממכס בשדה התעופה, שם עולה שעון כזה 50 דולר.

15.30. לאחר כשלוש שעות טיסה מגיעים לפרנקפורט. יום יפה. רק קצת מעונן. הארץ נראית לא לגמרי ירוקה, כניראה בגלל השלכת. השדות חומים-צהובים, כמו אצלנו בקיץ. אין שלג. המטוס חג כשלוש פעמים סמוך לעיר, מעל הנהר מיין, עד שמקבל רשות-נחיתה. אני נכנס לאולם הטראנזיט ומוצא עצמי בחברת זוראן הקרואטי. אנחנו יושבים ומשוחחים קצת. מסתבר ששירת שמונה חודשים במלחמה עם סרביה. לדבריו, קרואטיה מבקשת ללמוד מישראל את שיטת המילואים.

אני מסתובב קצת לקניות, מסורבל בתיק הצד הכבד ובשקית עם שני בקבוקי היין מליסבון. טוב שיש עגלות קטנות לשים עליהן את הכבודה, אבל זה מחייב להיסחב עימן לכל חנות. מוצא מעדניה ובה שפע גבינות ונקניקים. הבשרים אינם מעניינים אותי, רק הגבינות, רובן צרפתיות, ואני קונה כמות רצינית ומוסיף בכך עוד שקית להסתובב עימה. קונה גם קצת שוקולד. המחירים די גבוהים. בחנות הפטורה ממכס אני רואה מקטרות דאנהיל. תחילה נידמה לי שהן זולות מזו שקניתי בציריך. אך בחישוב שאני עושה, מחיריהן נעים בין 400 ל-500 מארק, שהם יותר מ-300 דולר למקטרת! כיס-טבק תוצרת דאנהיל עולה כ-80 דולר. לא בשבילי. מתברר שקניתי בציריך את המקטרת הזולה ביותר, כי גם שם היו גדולות ויקרות יותר, שאינן אהובות עליי.

קונה שני תקליטורים זולים, הראשונה של מאהלר והתשיעית של בטהובן. רק בבואי לארץ יתברר לי שזו אינה התשיעית של בטהובן אלא הרצאה של פרופיסור גרמני על תשע הסימפוניות של בטהובן, בליוויית הדגמות. טעיתי. את התקליטור הזה אתן מתנה לרן קידר.

18.00 נפרד מזוראן הקרואטי, אחרון המשתתפים בסמינר, שבחברתו אני שוהה, ויורד בנתיב המוביל ל-69C, שער-היציאה לטיסת אל-על. בכוונה אני משהה את מועד הירידה כי אני יודע, מסיפורי אחרים, שאני עומד להגיע למקום לא כל-כך מעניין, ובלי חנויות.

אני צועד לבד במסדרונות ארוכים, כמו בלבירינת, ומגיע לדלת זכוכית בקומת-הקרקע, ליד הדלת יושב גרמני מבוגר, מאחורי דלפק, כמו שומר השער של קאפקא ב"המשפט". הוא מאשר לי, לשאלתי, שאכן הגעתי למקום שממנו יוצאת טיסת אל-אל. הוא מציע לי לשבת.

בכל מקום חוזר השילוט: "Transfer".

אני יושב, יחידי. איש אינו בא אחריי. כאילו השער הזה נוצר עבורי בלבד. והנה מגיע אוטובוס גדול וריק. הגרמני מורה לי לצאת. אני נוסע לבדי באוטובוס, דרך מחסנים וכבישים שבנמל-התעופה, עד שמגיעים לשער כלשהו. הנהג מורה לי לרדת. אני יורד. אין איש מסביב. כבר מחשיך. פותח דלת זכוכית ומוצא עצמי בראשיתו של מסדרון ארוך נוסף. הכל מסודר. מחכות כאן עגלות כמו למעלה, באולם שממנו באתי. אני שם את חפציי על עגלה וצועד עד שמגיע לנקודת-בקרה של חיילים גרמניים. בודקים אותי במגלה-מתכות ידני, כמו מחבט-טניס ריק. בודקים את המטען בתא שיקוף, ומניחים לי ללכת הלאה. אני חולף על פני חיילת גרמנייה יפהפיה, חובשת כובע מצחייה עד לעיניה, וחמושה בתת-מקלע עבה, או רובה קצר, כחבריה הגברים.

שוב הליכה עם העגלה. מעלית. יורד קומה למטה. מקטע לקטע מתווספים אליי עוד ישראלים, כמו תהלוכה מרגשת בסרט מהפכני. חסרה רק מוסיקה. אני מצטרף לסופו של תור ארוך, חלקו ישראלים וחלקו קבוצת תיירים גרמניים. מפתח צדדי שואלים מי בא בטראנזיט, ואני ניגש. בודק ישראלי עובר על חפציי ומודיע לי שהמזוודה מליסבון אינה מועלית אוטומאטית על המטוס (כמו ביציאה מישראל לליסבון) אלא עליי לזהותה. "איפה היא?" – אני צופה בעיות. "האם היה עליי לגשת למסוע של המזוודות היוצאות?"

לא. עליי לצאת שוב למקום של התור. שם היא אמורה להיות.

אני יוצא, ואכן המזוודה מחכה לי בפינה, ליד המסוף של המסוע, כמו כלבלב נאמן. עמדתי קודם בתור לידה ולא הבחנתי בה. עשתה לבדה את הדרך על פני כל צינורות המסועים בשדה והגיעה בדיוק לנקודה שבה אני צריך לפגוש אותה, וברגע הנחוץ.

אני לוקח את המזוודה ושב לעמוד בתור החדש, פנימה. איתי יחד ישראלי נחמד מרמת-גן שעימו אני מחליף לראשונה מילים עבריות מזה שבוע, מאז נפרדתי מטיסת אל-על בציריך. אני מספר לו קצת רשמים. עובר בדיקה יסודית נוספת, של גרמנים. אחד פותח את המזוודה ואת תיק הצד. שני ממשש אותי בתא סגור. אני שולח את המזוודה ונותר שוב עם תיק-הצד והחבילות, ומקבל כרטיס עלייה למטוס. שוב תור. הפעם דיילת ישראלית יפה ונמרצת עורכת ביקורת אחרונה של הפרצופים וכרטיסי העלייה למטוס. יוצאים החוצה ועולים לאוטובוס. התהליך כולו נמשך כשעה וחצי. אבל אם איזה עובד ערבי מסתובב בשדה, הוא יכול לקפוץ עכשיו לעבר האוטובוס הדחוס, שמלווה רק במכונית משטרתית קטנה.

20.10. ממריאים קצת באיחור, בטיסת אל-על 358, פרנקפורט-נתב"ג, שהיתה אמורה לצאת ב-19.45. בואינג 767, מרווח. אני, ליבי כבר גס בהמראות ובנחיתות, אפילו לא לוקח סוכריה. לידי יושב הבחור הצעיר-יחסית, מרמת-גן, שעימו אני מתיידד בעמידה בתור.

מקבלים "ידיעות אחרונות" של יום שישי. ארוחה עם חומוס טעים. הבשר נורא. גם היין עדיין לא טעים לי. התיירים הגרמנים אינם מכירים את החומוס. אוכלים אותו בכפית, כמנה אחרונה. השירות מצויין. אווירה טובה. שוב אני מוזמן לתא הטייס. בועז שמו. שיחה קצת מאולצת. לא מעניין במיוחד. הטיסה עוברת די מהר.

1.40. נוחתים בנתב"ג. לפי שעון אירופה השעה עדיין 00.40. לוקח בדלפק את חבילות הנעליים והטבק, שקניתי ביציאה מהארץ. המזוודה מגיעה כמעט אחרונה. חבוטה וקצת קרועה. בזאת הבחנתי עוד בליסבון. עשתה את שלה. אחרי הטיול אזרוק אותה. בן ואוֹרי [בן-דודי] מחכים לי ביציאה. מגיעים הביתה ב-2.30 לערך. יהודית מתעוררת. מחליפים חוויות. מתנות רבות לא הבאתי.

תם הביקור. עכשיו עליי להעביר למחשב את החומר, להרחיב ולתת לו צורה. מחר בבוקר עליי לקום ולנסוע להרצאה באולם "ביתנו" בחיפה, שם אני עתיד להצחיק את השומעים בסיפורי זיאד.

תוספות זיאד

בגמר המושב ביום השלישי, לאחר ההערה שלי לאיגור קאפירין, הרוסי, על עליית יהודי רוסיה, אומר לי זיאד:

 "אין מקום לעוד שלושה מיליון יהודים בישראל. גם כך יש לכם בעיות קשות של זיהום סביבתי. אם תביאו עוד יהודים – הזיהום יגבר."

 "שמע זיאד," אני עונה לו, "שיהיה לך ברור, אם תעמוד בפנינו ברירה להעלות עוד שלושה מיליון יהודים, או לוותר עליהם כדי לשמור על הנוף ולהיזהר מזיהום סביבתי, אנחנו נעדיף להעלות את היהודים!"

*

באחת ההזדמנויות אני מספר לזיאד שאני עומד להוציא ספר ששמו ערבי: "ג'דע", ומתאר בפניו את אברהם שפירא שהיה מעורה בהווי הערבי. אני מספר לו על יהודי חייבר, שכתבתי עליהם ספר, "בעקבות יהודי המידבר", אשר גיבוריו מגיעים במכונת-זמן אחורנית עד לנג'ד, לתקופת הג'אהליה, כאשר שבטי יהודים חיו במידבר ערב.

 "אני כבר יכול להגיד לך שהספר שלך שלילי. אתה בטח טוען שם שגם המקומות האלה שייכים לכם, אבל מוחמד צדק שהרג את היהודים, מפני שהם בגדו בו!"

 "אתה יכול להירגע, זיאד. כבר כשכתבתי את הספר חשבתי על כך, ואחד הגיבורים אומר: 'כשנחזור לתל-אביב, אל תגלו מה שראינו, אחרת יהיו אצלנו מטורפים שיגידו שגם הנפט של ערב הסעודית שייך לנו!'"

סוף

בגיליון הבא, בהמשכים: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שוב שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, המסע השני לפורטוגל, נובמבר 1994

* * *

המשורר מצטדק

תשובת א. שלונסקי על תקיפת ביקורו בבולגריה

במלאת 55 שנים (יולי 1955) להפלת מטוס "אל על" מעל בולגריה

בנאומו ב"צוותא", על ביקורו בפולין ובבולגריה, השיב המשורר א. שלונסקי, בין השאר, על המכתב הגלוי אליו, שנתפרסם ב"דבר", ובו מחאה על נסיעתו לבולגריה אחרי אסון המטוס. א. שלונסקי אמר, לפי "על המשמר":

"לא קל לי לענות לבעלת המכתב. קשה לעמוד בהיגיון אובייקטיבי מול רגשת לב כואב. כאב שאין לו תנחומין. כאן זעקה של אחות שכולה, ושרוי לה ומותר לה לא 'להיות צודקת'. ובזעקתה לחטוא לנימוס ולהגיון. אך הדברים נתפרסמו ברבים והיו לשאלה ציבורית – וכאן השיפוט הוא אחר. הוא כפוף להגיון האובייקטיבי.

"קרה אסון, אסון גדול. אסון שנסיבותיו משונות. אך הנוכל לשכוח שהוא קרה בארץ שכל ספר-החשבונות ההיסטורי שלה עימנו הוא מיוחד במינו; ללא דף אחד של דמעות ודם! ארץ שלא יודעת שנאת ישראל! עם כמעט יחידי באירופה כולה, שידיו נקיות מדם יהודי! כמעט היחידי שהתמרד על עמלק ולא נתן אף יהודי אחד לשחיטה ולחנק! שגם את גמר חשבונו עם יהודיו עשה בסבר פנים יפות. בפתיחת שערים לעלייה ללא שום מכשול וסייג, עד עצם היום הזה?

"בעלת המכתב דורשת מאיתנו לזכור את היום המר והנמהר, האחד, המקרי, הבלתי מתחייב בשום אופן מכל מה שקדם לו לגבינו שם. –  ולשכוח את מאות השנים שאין בהן רבב? אין היחיד נתפס על צערו, – הציבור אסור לו לחטוא בשכחה, ולסלף על ידי כך את החשבון ההיסטורי שבין עם לעם."

המשורר סיפר עוד על הגילויים הרבים והכנים של צער העם הבולגרי – "למן החלונות הגבוהים ועד פשוטי העם" – על האסון שקרה, והביא פתגם עממי בחרוזים, שנוצר שם בעניין זה: "לא נחסוך יגיעה ועמל –  ונשלם דמי מטוס שנפל."

"אגב," העיר המשורר, "לא הייתי הישראלי היחידי בבולגריה. בחדר האוכל של בית-המלון 'בולגריה', הסבו עימי לשולחן אחד: מפא"יניק איש 'סולל בונה', ציוני כללי ו...איש 'חירות' ועוד מאסירי אריתריאה. כל אחד מהם לרגל עסקיו. עסקי שלי היה – קשרי תרבות."

נדפס בעיתון "דבר", 23 בינואר 1956, כלומר כחצי שנה לאחר אסון המטוס.

הערות המלביה"ד אלישע פורת:

בימים אלה במלאת 55 שנה לאסון מטוס "אל על" מעל בולגריה. יש עניין מיוחד לשמוע קול אחר, פרטי, ולא של הרשויות. הידיעה השולית הזו נותנת "צבע" מעניין להלכי הרוח בציבור הישראלי. וכמה הערות:

א. היום חקר השואה אינו מזכה כל כך את העם הבולגרי. ישנה גירסה האומרת שמלך בולגריה מסר להשמדה את יהודי מקדוניה כופר נפשם של יהודיו.

ב. מסתבר שהיתה מחאה ציבורית נגד מפ"ם שכנראה, בדומה למק"י, לא הצטרפה למגנים בריש גלי את הבולגרים, וגמגמה בעניין. שלונסקי ששב ממסעו הפוליטי-במפורש אל  "הדמוקרטיות העממיות" הואשם אישית והיה חייב להתגונן.

ג. על "החלונות הגבוהים" של בולגריה שלונסקי ידע מידע אישי, כיוון שהוא זכה לאירוח של השלטונות. ככה ייעשה לאיש שהמשטר חפץ ביקרו. לא ראוי להיגרר לנוסחים לא מוכחים, אבל כדאי אולי להעיר כאן, שבעת שכלל חברי הקיבוצים של הקיבוץ הארצי "השומר הצעיר", וחבריהם הפועלים שבעיר – עבדו עבודה קשה ומפרכת בשדה ובסדנה – היו כמה מנהיגים ושליחי ציבור כביכול, שעשו בשמם חיים משוגעים, וטיילו בעולם. חלק מהכספים, ראו מקרה יעקב מאיוס, יו"ר "ועד השלום הישראלי", שולם בידי ברית המועצות ועושי דברה.

* * *

לשכנתי בעלת התחת

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לשכנתי בעלת התחת הלבן

שתלתה אתמול כביסה בלי תחתונים

היו הרבה תחתונים בכביסה

אבל לא על התחת שלה

רק גופייה כהה היא לבשה

אמר לי חבר למה לא לקחת משקפת

אמרתי אילו ראית את התחת

של שכנתי מלמטה

לא היית צריך משקפת

הסדק שלו גדול מהירדן

ככה תלתה כבסים שכנתי

חשופת התחת הענק

וכל כמה רגעים גלגיליות הברזל

של חוטי הכביסה חרקו

הציצו גברים גם מקומות אחרות

וכאשר עגבותיה הלבנות סבבו

מילאו את מרפסת המטבח

ראינו לה גם מלפנים

אלא שהכול היה מגולח

אולי רק שפם קטן של צ'פלין התחבא שם

וקפלי השומן הסתירו את הפתח

אוי כמה בא לנו עליה

אנחנו השכנים ממול

אוי כמה בא לנו עליה

לא יכולנו להירגע מממדי

התחת הלבן והערום שלה

עם סדק גדול מהירדן

סדק צפון-אפריקאי

ממש קיבוץ גלויות

נכון היה יום קיץ חם מאוד

תל-אביבי

אבל כשמאווררים ככה תחתות

בתליית כבסים

וכל כמה רגעים גלגיליות הברזל

של חוטי הכביסה חורקות

צריך להתחשב גם בזרמת השכנים

* * *

ממעללי הקרן לישראל חדשה

מי הם 3 המרגלים/הבוגדים הערביים שגידלה הקרן לישראל חדשה?

למי שלא יודע עדיין, מדובר בח"כ לשעבר, עזמי בשארה, מנכ"ל אתיג'אה, אמיר מח'ול וח"כ חנין זועבי.

 מסמכים והוכחות:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=77134

מה הפלא שבכנסת מתקשים אפילו להפסיק את ההוצאות שלהם את תנאי היתר והמשכורת, אחרי הכל הם פועלים תחת החסות של הקרן לישראל חדשה.

עזמי בשארה ברח מהארץ, כמבוקש באשמת שיתוף פעולה עם האוייב (חיזבאללה) בעת מלחמה. עזמי בשארה גדל עם הקרן החדשה לישראל ונשלח, לא תאמינו, כנציגהּ לחגיגות ה-50 של המדינה בארה"ב.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=918

http://rotter.net/forum/gil/18077.shtml

אמיר מח'ול עצור בידי השב"כ ומואשם בסעיפי רגול ובגידה חמורים. אמיר מח'ול גדל בערוגות של ארגון "שתי"ל" (הזרוע הביצועית של הקרן לישראל חדשה).

http://rotter.net/forum/gil/18985.shtml

כמנהל ארגון הגג של העמותות הערביות "אתיג'אה", הקים יחד עם הקרן לישראל חדשה" את ארגון "מוסאווא". בעמותת הגג שלו ישנן 6 עמותות ערביות קיצוניות שמקבלות מימון קבוע מהקרן – עדאלה, מדה אל-כרמל, אעלאם.

http://rotter.net/forum/gil/18825.shtml

ח"כ חנין זועבי השתתפה יחד עם מחבלים מוסלמים במשט הטרור האחרון ופעלה כנציגתם באונייה, בקשר מול חיל הים. בעקבות זאת, נשללו מחנין זועבי הטבות שנתנו לה בתוקף היותה חברת כנסת. חנין זועבי גדלה וצמחה עם הקרן לישראל חדשה כמנהלת עמותת "אעלאם". העמותה מקדמת את הנרטיב של ערביי ישראל כפלסטינים וכן את זכר ה"נכבה". מעודדת עיתונאים ערבים לכתוב כנגד המדינה ה"ציונית". מוציאה מנשרים בהם צה"ל מואשם בטבח וכדומה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=575697&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0

http://www.israelbehindthenews.com/library/pdfs/InsideIlam-MediaCenterforArabPalestiniansinIsrael.pdf

"אעלאם" מקבלת תקציב שנתי קבוע מטעמן של נעמי חזן [בתקופת כהונתה בראש הקרן] ורחל ליאל. בשנת 2008 קיבלה העמותה 149,900 דולר ואף חרגה ב-3,000 דולר מהתקצוב המקורי. "אעלאם" – מדובר במה שעל פניו נראה תמים למדי, מרכז תקשורת לחברה הערבית. אבל בפועל, כל מה שעשה היה לקדם אג'נדה כנגד המדינה היהודית/ציונית. סיורים לאנשי תקשורת ערביים בכפרים נטושים ב"ימי הנכבה". הקרנת סרטים על מחנות הפליטים בעזה. האשמת חיילי צה"ל בטבח. מאמרים ארסיים של חנין זועבי כנגד המדינה, וכדומה.

המידע מופץ באינטרנט

* * *

על אסתר ראב באתר השירה הבינלאומי

שני משוררים חדשים עלו ביולי לחלק העברי של אתר השירה הבינלאומי PIW - בעריכת ליסה כץ: אסתר ראב ומואיז בן-הרוש. הנה הלינק:

http://israel.poetryinternationalweb.org/piw_cms/cms/cms_module/index.php?obj_id=12

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בשורות טובות ממדינת הטרור העולמי איראן: "לפחות 21 בני אדם נהרגו וכמאה בני אדם נפצעו הערב (חמישי, 15.7) במתקפת טרור כפולה בעיר זהדאן בדרום-מזרח איראן. חלק מהנפגעים הם אנשי משמרות המהפכה. ככל הנראה מדובר בפיגועי התאבדות. שני הפיצוצים אירעו מחוץ למסגד הגדול בעיר הבירה של מחוז סיסתאן-בלוצ'יסטאן, הגובל בפקיסטאן. בעבר אירעו במחוז זה מתקפות טרור שיוחסו לארגון המורדים הסונים ג'ונדאללה. לפני פחות מחודש איראן הוציאה להורג את מנהיג הארגון, עבד אל-מאליכ ריגי." ("הארץ אונליין", 15.7).

* שום הבטחות אמריקאיות לסיוע בכלי-נשק חדשים ואמצעים מתוחכמים ("כיפת ברזל" ו"קטקומבות ישראל") לא יוכלו לבוא כתביעה לנסיגות נוספות של ישראל מפני שהנסיגות תקרבנה עוד יותר את הנשק תלול-המסלול של הטרור הפלסטיני אל לב המדינה ואל מתקניה החיוניים – כגון הכור הגרעיני, תחנות הכוח, נתב"ג, שדות התעופה הצבאיים ובסיסי הטילים של צה"ל. ובכלל, מדינת ישראל כבר הולכת ונעשית מדינה של קנטונים, שבחלקם אין אפילו דריסת רגל לחוק הישראלי ולמשטרה. לבסוף אנחנו נישאר רק עם הקנטון של תל אביב וגוש דן ועם הבטחה אמריקאית לשלוח לנו עוד נשק חדש ומתוחכם, ומאוחר יותר גם את האוניות שחילצו את נצורי מוסה-דאג.

* מה כל הבבל"ת הנמשך, והולך תוך השפלת ישראל, על שיחות שלום עם הפלסטינים? הרי מדינה פלסטינית מפורזת בקנטון הגדה לעולם לא תקום, ואם היא לא תהיה מפורזת אזיי על אחת כמה וכמה שהיא לא תקום (וגם לא בקנטון של עזה) – כי אנחנו לא ניתן למשיסה תלול-מסלולית [נשק טילים] את נתב"ג ואת בניין מערכת עיתון "הארץ" ברחוב שוקן 21 בתל-אביב!

* הגיעה השעה לשלוח את ליברמן עם ש"ס לספסלי האופוזיציה, ולעשות מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה לטובת העם והמדינה – קואליציה עם קדימה בראשות ציפי לבני, ואף שאנחנו לא מתפעלים ממנה, היא תהיה שרת חוץ הרבה יותר טובה ומקובלת בארץ ובעולם מהתאונה הפוליטית ששמה ליברמן.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל