| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 563
תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, י"א באב תש"ע, 22 ביולי 2010
עם צרופה של תזכיר ועד המושבה פ"ת משנת תרע"ט, 1919; וצרופת מגילת הנישואין של חברי עין גדי מלפני יותר מיובל שנים, ששבה ונתגלתה מחדש וגם תשוחזר
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: תזכיר ועד המושבה פ"ת משנת תרע"ט, 1919.
נמצאה מגילת הנשואים של עין גדי.
שמחת זקנתי, [הטקסט הזה רץ באינטרנט ללא שם המחבר].
יוסי אחימאיר: ישראל איננה כורדיסטן.
סבּרינה דה-ריטה: מעוות לא יתקון.
אורי הייטנר: 1. הסף הפלילי והרף הנורמטיבי. 2. למי שייכים אוצרות הארץ?
אהוד סורייאנו: צעירי המגזר הערבי לא יביאו את הגאולה.
מ.-דן: כיום הניאופיטים של הבולשביקים.
רות ירדני כץ: מכתב לסייד קשוע.
דבורה קוזוִינר: עקיבא פיינשטיין מראש פינה.
בלפור חקק: וגם זה קרה בראש פינה.
תבקש מאימא שתיתן לי עוד יום, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
עמוס כרמל: זועבי והאקדמיה: הפשיזם לא ניצב בדלת.
אלי מייזליש: עננים מעל קפרי.
אהרון לירון: אמונה ופולחן.
יהודה דרורי: הצביעות הבריטית ב"מיטבה".
אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום הראשון.
עוז אלמוג: ברוכים הבאים לסין.
מוטי בן חורין: ילדי האם המנוולת.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".
* * *
תזכיר ועד המושבה פ"ת משנת תרע"ט, 1919
בז' בטבת תרע"ח (22.12.1917) שוחררה פתח תקוה מעולו של השלטון העות'מני, אולם המלחמה באזור לא פסקה ואנשי המושבה נאלצו להתפנות ליפו למשך כחמישה חודשים, עד לשחרורה הסופי על ידי הצבא הבריטי כעבור עשרה חודשים בתשרי תרע"ט.
הנהרגים, ההרס והנזקים שספגה פתח תקוה במשך שלוש וחצי שנות המלחמה היו יכולים להכריעה, אולם אנשי פ"ת לא נכנעו. עוד בטרם שבו לבתיהם כל התושבים הגולים התכנסו בט' בחשון תרע"ט כ-86 בעלי זכות הבחירה והקימו מתוכם "עשרים נבחרי המושבה" וכעבור זמן נבחר ועד זמני בן חמישה חברים ומזכיר, שהתחילו לשקם את המושבה. אחת מהחלטות הוועד (אור לט"ו בשבט תרע"ט) הייתה "לפרסם קול קורא" והוא, כנראה, התזכיר המוצג בזה המופנה בעיקרו אל ד"ר חיים וייצמן וחבריו ל"ועד הצירים". הללו נתמנו לתפקידם לאחר הצהרת בלפור (1917) במטרה להניח את יסודותיו של הבית הלאומי היהודי, ולשמש חולייה מתווכת בין ההסתדרות הציונית והיישוב היהודי לבין שלטונות המנדט. ואכן, בביקורם בפ"ת בחודש אייר תרע"ח, הטילו וייצמן וחבריו על הוועד המקומי לשמש סמכות (אוטוריטה) בלעדית במגעיו עם השלטון המנדטורי. בפגישות עמו בקשו תושבי המושבה מוייצמן לדאוג לדחיית חובות המושבה (מורטוריום), אך הבקשות נדחו.
בתזכיר, שלפנינו המאוחר יותר (שבט תרע"ט) מתארים חברי הוועד הזמני את מצב המושבה למן ראשיתה כמובילת היוזמה הפרטית והפרדסנות, ואת השתלשלות האירועים בשנות מלחמת העולם הראשונה. התזכיר מציין את הנזקים בנפש וברכוש ואת ההפסדים המרובים שגרמה להם המלחמה. הוועד מונה את סכומי החובות שצברו איכרי פ"ת ומוסדות הציבור שלה ושאין בכוחם עתה להחזיר. בסופו של התזכיר מציע הוועד למצוא מוסד כלשהו שיקבל עליו את תשלום החובות הכבדים ויאפשר לאנשי המושבה להחזיר את ההלוואות "קמעא קמעא".
בספר היובל למלאות חמשים שנה לפתח תקוה (תרפ"ט), עמ' תקעח-תקפא, צוטטו קטעים מן התזכיר הזה (לא תמיד במדויק) המהווה מסמך יסוד להכרת מצבה של פתח תקוה בשנות המלחמה ומאמציה לקומם את ההריסות, הנזקים וההפסדים.
נוני ירון ויוסי לנג
המוזיאון לתולדות פ"ת ע"ש עודד ירקוני.
אהוד: התזכיר המקורי, שצילומו מופיע בצרופה הנלווית לגיליון, נשלח אלינו על ידי האספן הדי אור, כאשר הקשר הראשון עימו נוצר באמצעות ניצה וולפנזון. תודה לכל העוזרים במלאכת פיענוחו ובהבאתו בצורה נאותה לנמעני המכתב העיתי.
* * *
ציטוט מהגיליון של חדשות בן עזר 558
"עדים ההרים והים והשמיים..."
מגילת הנשואים של עין גדי
כאשר
החלו החתונות של חברי גרעין שדמות בעין גדי, בשנים 1956-7, התבקשתי לכתוב את מגילת
הנשואים, שאותה יקרא כל זוג ויחתום עליו במעמד החופה שתיערך בפתח נחל דוד. כתבתי,
הבאתי לדוד הכורך (אוורבוך), בעל חנות הספרים ברחוב חובבי ציון בפתח תקווה, איש דתי
נלבב שעל ברכיו התחנכנו והיה לנו ידיד בנפש, והוא מסר את הטקסט לסופר סת"ם שכתב את
הדברים בראש המגילה והותיר מקום לחתימות בהמשך. וכך אכן היה סדר החתונות, שאם איני
טועה נערכו בבת אחת לשניים או גם שלושה זוגות. והמגילה נדדה מזוג לזוג.
ונעלמה.
אנחנו, דבוישה ואני, מבקשים מידע על המגילה מכל מי שיודע מה עלה בגורלה. אני מבטיח שלא אכלול אותה ברומאן הגס שאני עתיד להשלים על חיי בעין גדי ולאחריהם. מה שמרתיע חלק מהחברים לשלוח לי מזיכרונותיהם הפיקנטיים פן יופיע לצד דברי התועבה שלי. אכן, הגרעין שלנו, "שדמות", היה תמיד גרעין שמרן מאוד. והמגילה נעלמה ללא הותר העתק.
אהוד בן עזר
18.7.2010
אודי שלום
ובכן, בעזרת ידיד ותיק – לַיְשִי, אלי רביד, מגרעין "רעוּת" – שמשחר נעוריו ידוע בפתרון תעלומות גדולות כקטנות, נמצאה מגילת הנישואין ה"אבודה", במקום שאמורה להימצא בו: המגילה גנוזה בארכיון קיבוץ עין גדי.
מצורף צילום. [ראו בצרופה].
מלאכת שיחזור הטקסט תעשה בימים הקרובים על ידי "רעותני'ק" נוסף – הידיד הוותיק אלי רון. כשאקבל את השיחזור – אעבירו גם אליך.
כוח היחד שוב הוכיח את עצמו! ובבניין הארץ – ננוחם!
דבוישה
* * *
שמחת זקנתי
[הטקסט הזה רץ באינטרנט ללא שם המחבר]
אל תטרחו להזמין אותי לחתונות, אני לא אבוא. מספיק לי, יותר לא אלך לחתונות. מדוע? קודם כל משום שאין לי כל אמביציה לערוך מסע ניווטים של שעות למקומות באמצע "שום מקום" כדי להגיע לטקס הכלולות. עם כל הרצון הטוב קשה לי להבין מדוע חתן וכלה הגרים בתל אביב ובחדרה חייבים לחפש "חצר קסומה" או "גן הקקטוסים" אי שם ליד קיבוץ נידח בדרום או בחורשה בהרי יהודה. מה, אין אולמות יפים ואפילו מפוארים בקרבת מקומות המגורים שלהם – ובהכרח של רוב ידידיהם ומכריהם?
אך נתעלם לרגע מהטרחה הזו כדי להגיע לבעייה העיקרית שהביאה אותי להחלטה שלא להשתתף עוד בחתונות.
הסיבה היא בעובדה, שממילא איני רצוי עוד במעמד הזה. לא אני, לא בני גילי (כלומר גילם של הסבים והסבתות) וגם לא בני גילם של ההורים. כל אלה מוזמנים אך ורק כדי שיתרמו את חלקם לכיסוי "פלוס" של הוצאות החתונה.
שלא לדבר על הארוחות המוגשות בשעה מאוחרת. מי יכול לאכול בשעה מאוחרת כ"כ בשר ומאכלים כבדים שלרוב גם עתירי שומן ולא בריאים. מי רוצה לאכול כ"כ הרבה?
והמוסיקה זהו השיא של העינויים.
כי לו באמת רצו אותנו, הרי שהיו קצת מתחשבים בנו, למשל: ה"די. ג'ייס" למיניהם (או התזמורת) לא היו משמיעים "נון סטופ" מוסיקת "טראנס" וטכנו ב"פול ווליום", אלא, מדי פעם, גם איזה קצב שונה ואולי גם פחות רועש.
הגענו למצב שהמוסיקה בחתונות מתחרה (בהצלחה גדולה מאוד) בדיסקוטקים המצויים. והתוצאה: אין עוד שום אפשרות לשוחח עם השכנים לשולחן.
כדי לומר מילה לשכנך או לרעייתך, עליך להתקרב לאוזניו של היושב לידך ולשאוג בכל הכוח, באמת תענוג, הרי פעם, לפני זמן לא רב, הגעת לחתונה גם כדי לפגוש ולשוחח עם מכרים וידידים שלא ראית הרבה זמן.
והיום? עינויים של ממש, מה עוד, שבמקום לשוחח, אתה נאלץ לצפות בידידיהם – מוזמניהם של בני הזוג, המשתכרים ומשתוללים מלגימת המשקאות ה"מוקפצים": טקילה ודומיהם, רד בול ומשקה צמחים גרמני עתיק בשם "יאגרמייסטר", שבמקורו הוא על תקן שיקוי להקלת כאבי בטן. הישראלים הצעירים "גילו" את התרופה הזו, והיא חוגגת בארץ תחייה היסטרית בלתי צפויה, אותם צעירים שתויים ומשתוללים משוכנעים שזו תופעה מקובלת וגם נעימה לכולם, וכאשר אתה שואל את ההורים, הם "מסבירים" לך: "מה לעשות, כך זה היום, וזו הרי השמחה שלהם."
אכן כך, זו באמת השמחה שלהם, אז למה לי לבוא ולקלקל להם אותה, וגם לסבול?
אהוד: האשמה היא גם בבעלי האולמות וגני האירועים. הם אינם מוכנים לספק חגיגת חתונה ללא הכֵּרה של המנות הבודדות לפני החופה, שלעיתים עלותה כסעודת החתונה עצמה, ולא פעם איכותה טובה יותר והיא גם משביעה עד כדי כך שאחרי החופה אפשר לחזור הביתה שבעים ולא חרשים.
דבר נוסף, הארוחה עצמה מפוצלת בדרך כלל לשתי מנות ראשונות, אחת עיקרית, וקינוחים. אחרי השתיים הראשונות יש בדרך כלל הפסקה של כשעה לריקודים בעוצמת מוסיקה פראית שאינה מאפשרת למוזמנים לדבר ביניהם. חלק גדול מהקהל, בייחוד המבוגרים, מתחילים להתפזר אחרי שתי המנות הראשונות, או אחרי שעת הריקודים, בגבור הרעש הנורא, הלא-אנושי – ויוצא שמיספר המנות העיקריות, הבשריות והיקרות בדרך-כלל, הוא כמחצית מיספר המוזמנים, ואילו הקינוחים המוגשים לקראת חצות מכוונים לפחות מרבע ממיספר המוזמנים, בעיקר הצעירים שעוד נותרו באולם, מה עוד שקינוחים הם פרווה ולרוב חסרי טעם.
יוצא אפוא שבעלי האולמות מרמים את המשפחות, המשלמות להם לפי מיספר המוזמנים, בעוד שהם יודעים שבפועל הם יצטרכו לספק רק חצי או שני שליש מהמנות המוזמנות, בגלל ההסתלקות ההדרגתית או המואצת של הקהל, בעקבות הרעש הנורא, שהוא אחד המאפיינים הישראליים הפרימיטיביים והמטומטמים של כמעט כל החתונות מכל העדות הנערכות בארץ.
שמענו שמחיר מנה זוגית [שכאמור לעיתים קרובות מאוד אינה נאכלת בשלמותה] מגיע עד 700 שקלים לזוג. כמה זוגות, אם אינם קרובים-קרובים, מביאים שיק של לפחות 700 שקל מתנה? – כלומר, האורחים אינם מכסים אפילו את הוצאות האבסתם בחתונה. ואם היו האורחים היו הולכים למסעדה, הם היו יכולים לאכול לפחות פעמיים ארוחות פאר זוגיות ב-700 השקלים האלה, ובפחות רעש ומכאובי אוזניים!
* * *
יוסי אחימאיר
ישראל איננה כורדיסטן
שניות ספורות בלבד הקדישו במוצאי שבת, בערוץ 2, למראות ממזרח תורכיה. במסגרת פינת האירועים מן העולם, הראו בחטף, בין קוריוז אחד למשנהו, את התנפלות הצבא התורכי על המורדים הכורדיים – אלימות קשה, הרג והרס בלא רחמים.
היד התורכית הקשה מונפת מדי יום ביומו על בני העם הכורדי, שאיתרע גורלם לחיות בחלקם תחת שלטון חסר רחמים. הארמנים כבר נטבחו בהמוניהם, אבל יש להם כיום מדינה משלהם. לא כן הכורדים. עם-לכל-דבר-ועניין-זה אינו נהנה מן הפריוויליגיה של מי-שאינו-עם – הפלסטינים. בוודאי לא בעיני אנקרה.
גם יחסי הציבור של הכורדים מצויים בשפל המדרגה. אף פעם גם לא היו בעלייה. וכי מי בקהילה הבינלאומית שט לבו למר גורלם? למי איכפת שעם זה, שמונה כ-20 מיליון נפש, בעל שפה ותרבות משלו, שמרוכז כל כולו במשולש שבמזרח תורכיה, צפון סוריה וצפון-מערב עיראק, אינו מגשים את חלום העצמאות הצודק שלו?
לשלוש המדינות, תורכיה, סוריה ועיראק, אינטרס משותף: לא לאפשר לכורדים שבתחומיהן להרים ראש. לא לוותר על טריטוריה כלשהי מאדמותיהן למען העם הכורדי. המשולש הכורדי נתון לחסדי יד הברזל של שלוש מדינות, ובמיוחד תורכיה.
ואכן, התורכים מגדילים עשות בתחום הדיכוי של "התורכים ההרריים", כפי שהם מכונים בז'ארגון של המימשל המרכזי. עד כה כבר הרגו התורכים כ-40 אלף כורדים ועוד היד נטויה. גם הפה. הפה של ארדואן כמובן. הפה הגדול הזה שנפתח עלינו, מאיים על הכורדים כי הם "יטבעו בים שלהם ולא ישיגו דבר." האם בקרוב ישתמש בסגנון-רחוב זה גם כלפינו, יאיים בהשמדתנו?
כך מדבר השליט החדש של אזורנו, זה שקם לפתע להילחם את מלחמת החמאס בעזה. זה שחומל על האחים הפלסטינים, שזוכים להרבה יחסי ציבור בעולם ושעות-או"ם. לא שהוא, ארדואן, ושאר שליטי ערב דואגים לעתיד הפלסטינים. מצידם, שיינמקו וייחנקו, אבל העניין הפלסטיני הוא עסק טוב לנגח בו את מדינת ישראל, את העם היהודי.
שליט תורכיה שמדכא ביד קשה את הכורדים, מצטייר דוקא כיום בעולם הערבי ומעבר לו כנושא דגל "הצדק הפלסטיני". זה ארדואן שחולש על נתח נכבד מאדמת סוריה ותובע מישראל לרדת מנתח אחר. זה ארדואן שיוזם פרובוקציות אנטי-ישראליות, ודורש "התנצלות" מממשלתה. זה ארדואן שמתחבק עם אחמדינג'אד ואסד ומבקש להיות חלק מאירופה.
וכי מה פלא ששליט סוריה, במסגרת "מתקפת השלום" שלו, מתעקש שתורכיה, היא ולא אחרת, תתווך בסיכסוך על רמת הגולן? את הבדיחה המדינית הזאת אפילו יריבי ישראל בעולם אינם קונים. האינטרס המשותף של השניים, בדיכוי הכורדים ובאיומי מלחמה על ישראל, מוליד את ההצעה הבזוייה הזו, שאחת מטרתה: להביא לנסיגת ישראל מטה-מטה, אל קווי 67, ואידך זיל גמור עם היישות הישראלית.
מה חבל שאין אמצעי התקשורת שלנו מראים בהרחבת-יתר את פעילות הצבא התורכי, היומיומית, נגד העם הכורדי. חבל שאין ממחישים כראוי את אכזריות התורכים כלפי נשים, גברים וטף, שמוניטין יצאו לה עוד מימי טבח הארמנים בתחילת המאה העשרים ורצח חברי מחתרת ניל"י בארצנו בטרם נכבשה הארץ על-ידי הבריטים.
חבל שאין דוברינו יוצאים במערכת הסברה נגדית להאשמות ולעלבונות היומיומיים, שמטיחים בנו נתיניו של ארדואן. תגובה הסברתית הולמת מצידנו תתרום לערעור מעמדו גם בקרב בני עמו. סימנים לכך כבר מתחילים לצוץ. אבל מה לעשות, הדוברים שלנו שקועים במלחמה אחרת, זו שבין נתניהו לליברמן...
דוגמא טרייה לתעמולה האנטי-ישראלית שיוצאת מגדות הבוספורוס היא דברי שר התיירות התורכי, שהשמיץ באופן אנטישמי את התיירים הישראלים, שכידוע אינם פוקדים עוד את אתרי הנופש באנטליה. באותה נשימה הוא בירך על התחליף – התיירים מארצות ערב ומאיראן.
הלה לא ויתר כליל על התיירות מישראל. הוא עוד מקווה שעמך ישראל יטוס למלונות "הכול כלול" בדרום ארצו, אבל אין זה מפריע לו לגדף אותם ואת ממשלתם "הימנית". למדו שם גם לשקר, בתורכיה, למדו מן הפה המסית ששמו ארדואן.
הגם שאפשר לומר כיום "תורכיה – יוק", אין להתייאש מן האפשרות שיחסי ישראל-תורכיה ישתקמו וישובו בעתיד לקדמותם. תנאי הכרחי לכך – שארדואן יילך לכל הרוחות וישאר חקוק בזכרון התורכי כקוריוז היסטורי הזוי. כמו צ'אושסקו ברומניה. עד אז, וזהו תהליך ארוך-טווח, אסור לעבור לסדר-היום על ההכרזות הנלוזות שלו ושל דוברי ממשלתו כנגד ישראל.
אסור שנגיב בדומייה, במחילה על כבודנו הלאומי-יהודי, על הצביעות התורכית הנוכחית בזירה הבינלאומית ועל הדיכוי הקשה של העם הכורדי האומלל בזירה המזרח-תיכונית. אבל תחילה יש לחדול מ"מלחמות היהודים", מהתמקדות בזירה הפנימית באופן כמעט בלעדי.
המיתקפה הארסית כלפינו מצד תורכיה צפוייה להתגבר בקיץ המתלהט, ומי יודע עד היכן תרחיק לכת. האם זה הזמן לפגרת קיץ רגילה של ח"כינו? שיגרת נופש וטמינת הראש בחול? האין היא מחייבת יציאה למערכה הסברתית יזומה, אנטי-תורכית, אנטי-ארדואנית, עם האמירה הברורה: ישראל איננה כורדיסטן?
אהוד: הדבר החשוב ביותר אצלנו הוא להעסיק ולטמטם את מנהיגינו בנושאים לא חשובים כגון תביעות משפטיות נגדם, מלחמה ב"שחיתותם", עידוד ופרסום סכסוכים זניחים ביניהם, והתמקדות בנושאים בעלי חשיבות ממדרגה שלישית ורביעית. כל זה כדי שלא יהיו להם די זמן וכוחות שכליים להתמודד עם האחריות לנושאים החשובים באמת הרובצים לפתחנו, ובראשם האיומים הביטחוניים מכל עבר.
* * *
סבּרינה דה-ריטה
מעוות לא יתקון
מֵאָבִי קִבַּלְתִּי דָּבָר אֶחָד: אֶת הַשֵּׁם הַגָּלוּתִי
וּבַגָּלוּת הוּא נוֹתַר, וְכָמוֹהוּ נַפְשִׁי.
מֵאֶרֶץ הַכְּפוֹר שָׁלַח מִמַּעַן לֹא יָדוּעַ
קֻפְסָה קְטַנָּה וּבָהּ צְלָב מֻזְהָב לַעֲנֹד סְבִיב צַוָּארִי הֶחָנוּק
אַךְ מִפְּאַת הַבּוּשָׁה מִפְּנֵי מְחָאָה נְחֻשָּׁה
נוֹתַר הַתַּלְיוֹן יָתוֹם מִגּוּפִי בַּקֻּפְסָה
נָח עַל הַשִּׁדָּה לְצַד תְּעוּדַת הַזֶּהוּת הַכְּחֻלָּה שָׁם רָשׁוּם
"יְהוּדִיָּה".
גָּלוּת יְהוּדִית גָּלוּת נוֹצְרִית יָד בְּיָד.
חוֹבְטִים בְּלִבִּי
בַּלֵּילוֹת הוּא חוֹלֵף לְיַד הַכְּנֵסִיָּה
זוֹ שֶׁעוֹמֶדֶת בִּקְצֵה רְחוֹב בּוֹ גָּרָה אִמִּי
פֹּה, בְּהַר הַכַּרְמֶל מִסְתּוֹבֵב
וְנֶעֱלָם.
שָׁם, מְטַפֶּסֶת עַל חַלּוֹן
מְחַפֶּשֶׂת בֵּין תְּמוּנוֹת מֻזְהָבוֹת
דְּמוּיוֹת צַלְמִיּוֹת הַהִלָּה שֶׁל מַרִיָּה נוֹצֶצֶת וּבְנָהּ בְּחֵיקָהּ
וּבַבַּית יוֹשֶבֶת אִמִּי עַל בִּרְכֶּיהָ אַלְבּוֹם מִשְׁפַּחְתִּי
סָבָתִי וְאִמָהּ נוֹתְרוּ מֵאֲחוֹר כִּנְצִיבֵי אֵפֶר
עָלוּ הַשָּׁמַיְמָהּ בְּאֶקְסְפְּרֶס שֶׁל חֲצוֹת
מִמַּחֲנוֹת לְיַד תַּחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת מְסִלּוֹת אֲרֻכּוֹת-אֲרֻכּוֹת
לְשוּם מָקוֹם
וּבְשוּם הַמָּקוֹם הַזֶּה מְחַפֶּשֶת אֶת שָׁרָשַׁי פְּזוּרִים עַל פְּנֵי
אֲדָמוֹת אֲדֻמּוֹת
אֲדָמוֹת אֲפוֹרוֹת
אֲדָמוֹת חֲפוּרוֹת
בְּצִפֹּרֶן
זִרְעֵי תְּהוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁפְּכוּ קִשְּׁטוּ אֶת פִּגּוּמֵי נַפְשִׁי
בְּעָלִים מֻזְהָבִים כְּמַרְבָד טוֹפּוֹגְרָפִי
חוֹפֶרֶת בְּיָדַי שְׂרִידֵי חֲרָסִים מְחַפֶּשֶת שֵמוֹת עַל מַפּוֹת
אָבְדוּ בֵּין שִנֵּי הַזָּהָב הַכְּרוּתוֹת
מְמַלְמֶלֶת מִלּוֹת תְּחִנָּה הוֹשַׁע נָא.
עוֹצֶמֶת עֵינַיִם אֶל מוּל אֲרוֹן הַסְּפָרִים
שָׁם נָח הַתְּנָךְ הָאָח הָאוֹבֵד שֶׁל הַבְּרִית הַחֲדָשָה
זֶה לְצַד זֶה עוֹמְדִים בִּשְׁתִיקָה אָחִים יְתוֹמִים לַנֶּשֶׁק.
הֵם קְרוּאִים אוֹתִיּוֹת מְרַצְּדוֹת עַל דַּפִּים דְּקִיקִים
פְּסוּקִים אֲרֻכִּים מְדֻיָּקִים
הַמִּלָּה הָאֱלֹהִית
וָאֲנִי, סְתָמִית מְעֻוֶּתֶת
ומְעֻוָּת לֹא יִתְקֹן
* * *
אורי הייטנר / שתי רשימות
1. הסף הפלילי והרף הנורמטיבי
מי שהיה אחראי על אכיפת החוק בישראל – שר משפטים והשר לביטחון פנים לשעבר, הורשע בעבירה פלילית חמורה של עדות שקר. במדינה מתוקנת, הרשעה כזו היתה רעידת אדמה. איש ציבור שהורשע בעבירה כזו, הזועקת קלון, לא היה מהין להציג פניו בציבור, והמערכת הפוליטית לא היתה יכולה לחיות יום אחד עם האפשרות שהוא יהיה חלק ממנה.
והנה, צחי הנגבי יצא מבית המשפט, מדושן עונג, חיוך ניצחון מרוח על פניו, ומכריז שהוא מאושר. ובמפלגתו – חגיגת ניצחון. וכעת ממתינים שבית המשפט יקבע האם יש קלון באשמה. גם הקלון, הבושה, אינו עוד עניין נורמטיבי, אלא עניין פורמלי שבית המשפט מכריע בו. אם בית המשפט לא יפסוק קלון – הנגבי יחזור בגדול למערכת, ומועמדותו לראשות ממשלת ישראל היא שאלה של זמן.
זהו טירוף מערכות, שהינו קלונה של החברה הישראלית. זו תוצאה ישירה של המשפטיזציה ההורסת את הרקמות המוסריות של החברה הישראלית. ברגע שהנורמות המוסריות והערכיות אינן המדד לשיפוט ציבורי של איש ציבור, אלא הוא נשפט רק באמות מידה משפטיות – כל מי שבית המשפט לא הגדיר אותו כעבריין פלילי ולא שכח לקבוע שיש בעבירתו קלון, הוא צדיק. במקום שנציג לנבחרי הציבור רף נורמטיבי גבוה, כמופת לציבור, אנו מציבים בפניהם סף נמוך מאוד, נמוך מים המלח – די לנו בכך שלא תהיו עבריינים. ותגובת הנגבי והמערכת הפוליטית להרשעתו בעדות שקר מעידה, שגם הרף הזה גמיש, גמיש מאוד.
מה הן צהלות השמחה על זיכויו של הנגבי מההאשמות בנוגע למינויים הפוליטיים? הרי איש אינו מכחיש את המינויים. איש אינו מציג אותם כמינויים מקצועיים, ענייניים, שנועדו לשרת את הציבור. בית המשפט פסק, שכיוון שהמעשים נעשו לפני שנת 2004, בה היועץ המשפטי אסר עליהם, אין המדובר בעבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים. הזיכוי הוא טכני בלבד, בדומה לזיכוי מחמת התיישנות. אולם הסיבה לכך שההוראה לא ניתנה קודם 2004 אינה שאז היה מדובר במעשים כשרים, אלא בכך שהמובן מאליו לא דרש חקיקה. הרי לא החוק קובע את הנורמות המוסריות, אלא הוא מביא אותן לידי ביטוי. מה שאינו מוסרי לאחר חקיקה, לא היה מוסרי לפניה. וגם אם מי שנהג באופן בלתי מוסרי טרם חקיקה לא עבר על החוק, אין הוא פטור מענישה ציבורית. אולי אין עליו לשבת בכלא, ואני מודה שאין לי כל רצון לראות את הנגבי בכלא, אך מקומו אינו בבית הנבחרים ובוודאי לא בממשלה.
במחצית הראשונה של העשור, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.
הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לתפקיד. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם הייתה לתרום לתחום.
וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה מופיעים בכתב האישום נגד הנגבי.
לא היה זה מקרה יחיד. זו היתה השיטה. היתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריס.
נכון, זה היה לפני 2004. אך האם לפני 2004 חשב הנגבי שבכך הוא ממלא את שליחותו לטובת הציבור ולטובת העניין שעליו הוא מופקד? האם לפני 2004 התנהגות כזאת לא היתה מושחתת? די היה בדו"ח מבקר המדינה אודות המינויים המושחתים של הנגבי, כדי שיפנה בבושת פנים את מקומו על הבמה הציבורית של ישראל. לשם כך אין כל צורך בכתב אישום ולא בהרשעה בבית המשפט.
אם צחי הנגבי ימשיך למלא תפקידים במערכת הפוליטית של ישראל, זהו אות קלון לחברה הישראלית.
2. למי שייכים אוצרות הארץ?
מדינת ישראל, למרבה הבושה, היא המדינה המובילה במערב בכמה פרמטרים המעידים על אי שוויון. ישראל מובילה בפערים הכלכליים, בפערי השכר, בפערי החינוך. מסתבר שבתחום מפוקפק אחד הפער בין ישראל לכל שאר העולם הוא גרנדיוזי – בישראל גובה התמלוגים של המדינה מרווחי אוצרות טבע, הוא מן הנמוכים ביותר, נמוכים לאין ערוך משאר המדינות. התמלוגים בישראל הם 12.5%, בעוד במדינות המערב גובה התמלוגים המקובל הוא למעלה מ-50%. בנורבגיה, גובה התמלוגים הוא 80%. משמעות הדבר, היא שבניגוד למקובל בעולם המערבי – בישראל יזם פרטי המגלה נפט או גז מרוויח לכיסו הפרטי 87.5% מרווחי הגילוי.
אי אפשר להאשים את ממשלת נתניהו ושטייניץ הקפיטליסטית באחריות לעיוות הזה, גם לא את נתניהו כשר האוצר, לא את התוכנית לייצוב המשק מ-1985 ולא את המהפך הכלכלי של 1977. האחראית על העיוות הזה, היא הממשלה הסוציאליסטית ביותר, הממלכתית ביותר, הריכוזית ביותר שמשלה פה מעולם. גובה התמלוגים נקבע בחוק ב-1952, כשראש הממשלה היה דוד בן גוריון ושר האוצר היה אליעזר קפלן. איך ניתן להסביר זאת?
הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי, שהנהיגו ממשלות ישראל בשנות ה-50 וה-60, התבסס על משק מעורב, הנבנה וצומח בזכות שילוב בין משק ציבורי להון פרטי, מתוך העמדת הצורך בפיתוח מואץ וצמיחה מואצת בראש סדר העדיפויות. המדינה עודדה השקעות פרטיות לצורך פיתוח המשק, בעיקר באזורי עדיפות לאומיים. זו היתה דרכם של ב"ג, אשכול וספיר. על מנת לעודד השקעות בחיפושי נפט, נקבעו תמלוגים כה נמוכים.
גישת הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי הייתה נכונה והוכיחה את עצמה – עובדה, הצמיחה בישראל באותן שנים הייתה גבוהה מאוד. יתכן שגם המדיניות בנושא התמלוגים על אוצרות טבע היתה נכונה. אבל מאז חלפו 58 שנים, אין כאן כמעט דבר שלא השתנה, לטוב ולרע. החוק הזה אנכרוניסטי, בלתי הגיוני, פוגע בצדק החברתי וראוי למצוא עצמו במהרה בפח האשפה של ההיסטוריה.
על פי ההערכות, הרווחים הצפויים מן הגז הטבעי שהתגלה בישראל מגיע ל-300 מיליארד דולאר, 1,200 מיליארד שקלים. מדובר בסכום אסטרונומי, שעשוי להקפיץ את כלכלת ישראל באופן שקשה לדמיינו – לפתור את בעיות החברה, לתת מענה מלא לצרכי הביטחון ולפתח את הארץ. יהיה זה אבסורד, אם בשל החלטה אנכרוניסטית, לא רלוונטית, שאין לה אח ורע, שהתקבלה לפני כששה עשורים, הסכום הזה ילך לכיסו של אדם אחד. לשם מה אדם צריך הון כזה?
יצחק תשובה השקיע הון רב בחיפושי הגז והביא להישג הגדול שבגילויו. אין ספק שהוא ראוי ליהנות מרווחי הגילוי, הרבה מעבר להחזרת השקעתו. אולם ראוי לזכור, שתשובה אמנם גילה את הגז הטבעי, אך הוא לא יצר אותו, הוא לא טמן אותו בקרקעית הים. הוא גילה אוצרות טבע קיימים. אוצרות הטבע הללו אינם שלו, אלא של כולנו, של המדינה, של החברה הישראלית כולה. ומן הראוי שהחברה הישראלית כולה תתברך ברווחים הללו לרווחת כלל אזרחי ישראל.
יש לשנות את החוק, כך שרוב רווחי הגז יהיו של המדינה. איני נבהל גם מאחוז נוסח נורבגיה. אפשר להתפשר על אחוז נמוך יותר. את ההון העצום הזה יש להקדיש לחיסול העוני, באמצעות השקעות אפקטיביות וגדולות בחינוך, בהשכלה הגבוהה, במדע, בבריאות ובתשתיות הפריפריה.
ובאשר ליצחק תשובה – גם אם ייהנה רק מרבע או שליש מהרווחים, הרי הוא ובניו ובני בניו עד סוף הדורות, לא ירעבו ללחם, ככל הנראה.
שר האוצר יובל שטייניץ מוביל את היוזמה לתיקון העיוות. שלי יחימוביץ' מובילה חקיקה בכנסת לתיקון העיוות, בשיתוף עם ח"כים מן הימין והשמאל. השאלה היא אם יהיה בכוחם לעמוד מול כוחם העצום של הטייקונים? על הציבור להעניק להם רוח גבית במאבקם.
אהוד: בטרם נגררים לפופוליזם פופוליסטי בנוסח הפופוליסטי של העיתונאית-לשעבר ח"כ שלי יחימוביץ הפופוליסטית, כדאי לציין גם את ההון העצום המושקע בחיפושי גז ונפט עד שנמצאת באר גז או נפט, רובם חיפושים עקרים; את ההון העצום המושקע בהפקת הגז והנפט ובהתקנת מסופים לקבלתם; את הסיכון העצום של תקלות הגורמות לזיהום סביבתי אדיר כפי שקרה לאחרונה בארה"ב, ואת הביטוח מפני תקלות ואסונות כאלה; ואת העובדה שלמרות כל ההבטחות והשמועות החיוביות, תעבורנה כנראה שנים לא מעטות עד אשר הגז של תשובה יוסנק לישראל. ומי מממן ויממן את כל ההוצאות האלה? היזמים הפרטיים! – ולא מדינת ישראל המקבלת אחוזים מהרווחים נטו.
* * *
משתתפים באבלם
של בני משפחת הצייר ראובן רובין
לדורותיהם
במות אם המשפחה
אסתר רובין בת כמעט 100
* * *
אהוד סורייאנו
צעירי המגזר הערבי לא יביאו את הגאולה
אהוד בוקר טוב,
דרכך ממני לעוז אלמוג – מאמר מאלף! – הרבה מאוד מהדברים שאני חושב ואומר בפורומים פרטיים (משפחתי וחברים, אין לי פורומים ברומו של עולם) היטיב עוז להגדיר באומץ וללא פניות.
ליבי אל ערביי ישראל ואינטלקטואליה (= האינטלקטואלים שלה) אשר שוב ושוב נכנעים לשיח הפולטיקלי קורקט ואינם מסתכלים נוכחה במראה פנימה אלא רק החוצה.
אגב, בניגוד לעוז – וכמוהו אני מדבר מאינטואיציות ושלא כמוהו אני סוציולוג קטן מאוד –אני יותר פסימי ממנו ולא נראה לי שצעירי המגזר הערבי יביאו את הגאולה. לפחות לא הצעירים של היום. נראה לי שצריך לעבור עוד זמן רב ועוד הרבה צעירים שיהפכו לזקנים עד שזה יקרה.
ביום שהחברה הערבית תסתכל אל עצמה פנימה ו"תגאל" את עצמה בתוכה, רק אז היא "תיגאל" כלפי חוץ ותהפוך להיות באמת חלק מהחברה הישראלית (ולא רק ברמה הפיזית).
שבוע טוב,
אהוד סורייאנו
קיבוץ גשור, רמת הגולן
* * *
מ.-דן: כיום הניאופיטים של הבולשביקים
אהוד שלומות,
אבקש להאיר-להעיר בקשר למאמרו המעניין של ד"ר אברהם וולפנזון (יורשי פ.ק.פ. בימינו, חב"ע 562):
א' - פק"פ אמנם הייתה במשך גלגוליה הרבים פראקציה, סקציה וגם סיעה וכיוצ"ב , אולם שמה המקורי בעת היוסדה בתחילת שנות העשרים למאה שעברה היה ביידיש – "פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ". (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית) ובראשי תיבות – פק"פ (מבטאים – (PE*KA*PE.
ולא בכדי נבחר שם יידי מאחר ופק"פ הייתה אנטי-ציונית בעוד שלתנועה הציונית שימשה השפה העברית כלי חשוב בבניית אומה עברית מתחדשת בארצה.
ב' – לעניין הזדהותה המוחלטת של פק"פ עם כנופיות הטרוריסטים הערביות [בעת מה שנקרא בפיהם "המרד הערבי הגדול"]. מן הראוי לציין שפעמים ההזדהות היתה מעבר להזדהות אידיאולוגית. אזכיר רק את חברת הנהגת המפלגה שמחה צברי, שעמדה בראש פעולות חבלה וטרור נגד הבריטים ונגד מוסדות ציוניים בחיפה ובת"א (היא אחותה הצעירה של חברת הכנסת ממפלגת מפא"י – רחל צברי ע"ה).
כיום הניאופיטים של הבולשביקים הללו מפמפמים מעל כל גבעה רמה את הנרטיב הפלסטיני השקרי, וממשיכי דרכם של הז'דאנוביסטים משתינים עלינו קבל עם ועולם בכל הזדמנות, וברוב צביעותם עוד צווחים ככרוכיות; "מקרתיזם, מקרתיזם עליך ישראל..."
וכבר אמר בשעתו נשיא ארה"ב – אברהם לינקולן: " ניתן להטעות חלק מהציבור כל הזמן, את כל הציבור חלק מהזמן, אך בלתי אפשרי להוליך שולל את כל הציבור כל הזמן!"
יישר כוח,
מ-דן
* * *
רות ירדני כץ
מכתב לסייד קשוע
סייד קשוע, אהלן, שלום,
אני קוראת את הטור שלך בעיתון "הארץ" כמעט בקביעות וקראתי את ספרך האחרון" גוף שני יחיד" (הוצאת כתר) וגם אני התרשמתי. למי שעדיין לא קרא תרשה לי לספר בכמה שורות על עלילת הספר.
יש לנו שני גיבורים. אחד (גוף שני) עורך דין ערבי ללא שם שחי בעושר ובאושר, נשוי, אב לשני ילדים ולאשה משכילה שגר במזרח ירושלים אבל משרדו ממוקם ברחוב קינג ג'ורג "בלב ירושלים המערבית מפני שמשרד בירושלים המערבית זה לא כמו משרד במזרחה. הכל בהישג יד. בתי-קפה, מסעדות, חנויות וחנות הספרים" יד שנייה. עורך הדין עושה חיל. הוא מעורה בחברה הערבית המשכילה, יש לו קשרים עם פעיל פ"תח בזכות זה שבתו היא מזכירתו. חלק מהקליינטים שלו הם אנשי החזית העממית והוא מגן עליהם. העורך דין מדבר עברית מצוינת, מתחבר עם יהודים שבסביבת משרדו, נוסע במרצדס מפוארת ולבוש במיטב האופנה. הכל נראה מבטיח עד שיום אחד הוא רוכש ספר של טולסטוי שהכותרת היא: "סונטת קרויצר", בחנות הספרים "יד שנייה" שממוקמת ברחוב שץ, ואני מכירה את החנות הנפלאה והמיוחדת הזו. מאותו רגע שרכש את הספר חייו משתנים מקצה לקצה.
הגיבור השני שמסופר בגוף ראשון הוא בחור צעיר שלמד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בהר-הצופים שאת שמו אנחנו כן יודעים, והוא מטפל בבחור בשם יונתן, במשמרת לילה, בחור שהוא צמח. אסנת המטפלת בו ביום מבחינה בדמיון ביניהם.
כלומר, אמיר דומה מאוד ליונתן. אמיר יותר ויותר מתקשר לאימו של יונתן ולכל מה שיש בחדרו של יונתן עד כדי כך שהוא מחליט להיות יונתן. הוא גונב את זהותו, ואימו של יונתן עוזרת ותומכת בו. ספר מרתק שמעורר מחשבה והרבה שאלות .
את האמת סייד קשוע? אני לא מקנאה בך. לחיות בשני עולמות ולא להיות שייך לשום חברה זה כמו לחתוך את הגוף והנשמה לשניים. אתה לא פה ואתה לא שם. אני בטוחה ששאלת את עצמך אין ספור פעמים למי אני מחוייב? כערבי פלשתינאי אתה יוצא נחרצות על מה שכואב ומדאיג. אתה לא מותר ו"מכניס" לנו בכל הזדמנות על העוולות והפשעים שאנו גורמים לכם.
מצד שני, גדלת והתחנכת בצד הישראלי והשפה שאתה יודע על בורייה היא עברית ובאחת ההזדמנויות אמרת שלכתוב בערבית אינך מסוגל כי ערבית ספרותית זו שפה אחרת שאתה לא מכיר. מקום מגוריך הוא שכונה ירושלמית במערב העיר ולא בעיר המזרחית, בעיר העתיקה או בכפר שבו נולדת. המעורבות שלך בהוויה ובתרבות הישראלית היא גדולה ואתה מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. שאלת הזהות ולמי אתה מחוייב היא קשה מנשוא. אני זוכרת את הרשימה שכתבת על הטיול המשפחתי בעיר העתיקה ביום שבת, כשהבן התעקש לדבר רק עברית וביקש חולצה טי-שרט מודפסת עם סופרמן, והבת דיברה ערבית והתעקשה שתקנו לה כפייה אפורה. התיאור שלך גם ברשימה זו, עוסק בבעיית הזהות והשייכות של ילדיך.
עוד סיפרת לנו איפה-שהוא שאם יתאפשר לך לעזוב את הארץ ולעבור לברלין תשקול זאת ברצינות. סייד קשוע, אל תתפתה – גם שם תרגיש רע. על מה תכתוב? על הבעיות של הגרמנים? תשאר איתנו ותמשיך להתייסר ולייסר אותנו. קולך חשוב.
מאוד אשמח לשתות איתך אפריטיף: ויסקי עם הרבה קרח. לאכול איתך כמנה ראשונה גפילטע פיש. מנה עיקרית מאלובה ונקנח בקרם-ברולה.
אהוד: גם אני נהנה מהטור השבועי של סייד קשוע ב"הארץ", נהנה מן העונה הקודמת של סדרת הטלוויזיה "עבודה ערבית", ומקווה שכך איהנה גם מהעונה הנוכחית של הסדרה, שפרקה הראשון שודר במוצ"ש האחרון. הדמות של קשוע בטורו, על רקע משפחתו, מתערבבת אצלי עם דמותו של השחקן המצויין נורמן עיסא, הוא אמג'ד ב"עבודה ערבית" – לכלל יישות אחת!
את הרומאן טרם קראתי. קשוע נאמן ל"מראות התשתית" שלו ולמצבו הקיומי כסופר והומוריסטן ערבי ישראלי הכותב עברית. עם זאת אני חושש שאין די בכך. עד מתי אפשר להסתמך על קלישאות? כדי להתפתח ולהיות סופר רציני צריך להתמודד עם רבדים יותר עמוקים מאלה של ההומורסקות החביבות שלו, שמעניין אם הן פועלות כך גם על הקהל הערבי הקורא עברית, או אם הן מתורגמות לערבית. אמנם, ייתכן שתהיה לו הצלחה לא רעה, כמו סופר לא עמוק במיוחד וגם לא עברי במקורו, אבל הומוריסטן מעולה ומוכשר כמו שד – אפרים קישון. וייתכן שכמו את קישון כך גם את קשוע הקהל הקורא גרמנית באירופה, יאהב מאוד, אפילו יותר מהקהל העברי בישראל, והסיבות דומות ודי ברורות.
* * *
דבורה קוזוִינר
עקיבא פיינשטיין מראש פינה
עקיבא פיינשטיין מראש פנה נולד בשנת 1922 (או 23). הוריו נפרדו בינקותו והוא גדל אצל סבתו. למד בצפת ובגיל מוקדם התגייס לפלמ"ח, וכיוון שדיבר ערבית רהוטה וגם היה כהה עור, נשלח, לאחר סדרה של אימונים, לסוריה, לדמשק, להצטרף לפעילות המיוחדת להברחת ילדים יהודיים, תושבי סוריה, לארץ-ישראל, במסגרת עליית הנוער ועלייה ב' דרך גבול הצפון.
עקיבא היה באמת דמות מיוחדת במסכת הענפה של פעילות מגויסת-טרום-המדינה. הוא התחזה לסוחר ערבי מכובד, גבר נאה עם שפם עבות ועיניים חייכניות, חי שנים לא מעטות בהתחזות זו, קנה את אמונם של סוחרים, תושבים ומבריחים ועמד בקשר חשאי רציף, עם השליחים מהארץ שעבדו בסוריה. לפעמים היה צריך להתחזות לדמויות אחרות, כך שאף אחד ממכריו, בדמשק לא הכיר אותו. הוא הכיר מצוין את כל האזור בין ארץ-ישראל לסוריה וליווה והדריך את שיירות הילדים בדרכים ושבילים עקלקלים עד שהגיעו לארץ, וחזר מיד למקומו ולדמותו המתחזית. אחרי תקופה לא קצרה של פעילות ענפה, התגלתה זהותו והוא נשפט וישב בכלא הסורי בדמשק, עונה, סבל, והשתחרר רק לאחר קום המדינה.
הוא עבר לירושלים, נשא לאשה את לינדה, שהכיר עוד בדמשק, המשיך בפעילות ביטחונית ונולדו להם שלושה בנים.
אחרי מלחמת ששת הימים, נתמנה להיות מושל קונייטרה, כמי שבקי מאוד בחבל ארץ זה ודאג לתושבי הכפרים, בתחומים מנהליים, אזרחיים ואפילו חקלאיים.
הוא נפטר בתחילת שנות ה-70. גם אשתו כבר נפטרה.
כמו בכל פעילות חשאית ועלומה, נוצרו סביבו כמה סיפורים, אולי קוריוזים, כמו: אחת מבנות משפחה ערבית מכובדת התאהבה בו ורצתה להתחתן איתו. איכשהו הצליח להתחמק מכך.
או, פרופסור מֶר מראש פינה יצא לדמשק בענייני חקר המלריה ונתבקש להעביר ידיעה או ד"ש לעקיבא, אבל הוא התחזה באותו זמן למצחצח נעליים. פרופ' מר יצא מן המלון וניגש לתומו אל המצחצח, שישב לבוש בלויים ועטוף כפייה שהסתירה את מרבית פניו, עם תיבת כלי הצחצוח לפניו, על האדמה בקרבת המלון – לצחצח את נעליו. הוא היה המום כששמע את לחשו של המצחצח, מורכן ראש ו"מנוכר" לגמרי, קורא בשמו.
כשהיה בכלא, היה מעורב ומכובד על כל האסירים גם הערבים עד שנהיה כמו המוכתר שלהם ונציגם בפני הנהלת הכלא.
כשעבד בירושלים, היה צריך פעם, בתפקידו, להצטרף לשיירה הדו-שבועית של שוטרים שעלתה להר הצופים, (במסגרת הסכם שביתת הנשק שלאחר מלחמת העצמאות) כדי להחליף את המשמרת הקודמת של השוטרים. אבל עקיבא לא היה שוטר, אז איך יעלה? כרגיל – בתחבולה. מוסע על אלונקה, חבוש כולו, ממש פצוע קשה. האומ"ניק שבדק את השיירה כמעט התעלף כשראה אותו. אותו או"מניק הוצב כמה שנים קודם לכן והוא היה זה שליווה את מהלך שחרורו של עקיבא מבית הסוהר בדמשק...
הארכיונאית של ראש פינה היא הגב' חנה שופן, והארכיון נמצא בבית פיק"א, בית האגודה לשחזור מושבת הראשונים. חנה תשמח לעזור בכל מידע רלבנטי.
אני מפנה את המעוניינים לשני ספרים:
1.לספרה של רבקה כשדן-קוזוינר, מראש פנה, (גיסתי) "גדעונית מעבר להרים", בהוצאת יד טבנקין. סיפור מרתק. היא היתה שליחת המוסדות לסוריה בשנים 1944-46, בצורה חוקית ורשמית, עם דרכון ארצישראלי [פלשתינאי], כמורה בבית הספר אליאנס בדמשק. זה היה "הכיסוי". תוך כדי עבודתה כמורה, נאמנה ומכובדת על הורי הילדים, הצליחה לשדלם לשלוח את הילדים ארצה. היא הפעילה מַשדֵר בשיטת "מורס", גדעונית, כך כונו מפעילי המַשדרים – לתיאומים עם הארץ, ועמדה בקשר מתמיד עם עקיבא.
2. ספרו של יחזקאל המאירי בהוצאת ידיעות אחרונות "שבויי סוריה", המספר מפי עקיבא את סיפור פעילותו, שביו ושיחרורו.
* * *
בלפור חקק: וגם זה קרה בראש פינה
ההשקה של ספר שיריי בראש פינה, בצירוף תערוכת הציורים בעקבותיו, הסתיימה בקטסטרופה: בזמן שקראתי משיריי באירוע, נגנב התיק שלי על כל תכולתו, כולל מפתח הרכב שלי, ולא יכולנו, אשתי ואני, לשוב אליו בתום האירוע. לקח חשוב לכולם: גם באווירה פסטורלית של אתר השחזור ראש פינה ומוזיאון פרופ' מר, ניתן לבצע פשע. במקום עצמו לא קיימים שמירה או מצלמות אבטחה, והאירוע מופקר לחלוטין. עברו שבועיים והתיק לא הושב אליי. קיוויתי שסכום הכסף שבתיק ישביע את הגנב, ובשלב זה נותרתי ללא 4 צרורות של מפתחות, 2 דיסקאונקי, תעודות שונות (שבוטלו מיד כולן), ת' זהות, שֵקים, כרטיס אשראי, ציוד אישי, טלפונים סלולריים, יומן פגישות, אלפון טלפונים וגם מחברת ספיראלית של שירים חדשים שלא הוקלדו עדיין... חלום בלהות בהתגלמותו, כשלגנב יש גם מפתח ביתי כשאיני נמצא בו וגם מפתח הרכב שחיכה בחוץ!!!
נותרה בקשה קטנה מחבריי וממיודעיי: כדי להקל עליי שחזור חלקי של אלפון הטלפונים, כתבו לי מספרי טלפון, כולל הניידים. balfourh@gmail.com
* * *
תבקש מאימא שתיתן לי עוד יום
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
תבקש מאימא שתיתן לי עוד יום
למה אתה משתעמם
כשהייתי בגילך בקושי היו טלפונים
ולא ניידים ולא מחשבים
וכל מה שיש לכם היום
אז למה אתה משתעמם
תבקש מאימא שתיתן לי עוד יום
אנחנו מבלים יחד מצויין
תראה את הים
ותיכף תגיע ארוחת-הבוקר
הלילה אתה כבר לא ישן אצלי
בשמונה בערב אני מחזיר אותך
אתה תבקש מאימא
או שאתה משתעמם איתי
טוב אני לא אשם שיצאת עדין כל כך
כמו אימא
רק אל תבכה
אתה יודע שאני אוהב אותך
למרות שאמרת לה שאני נראה כמו דוב שעיר
ואתה לא מבין איך היא בכלל התחתנה איתי
גברים אמיתיים לא בוכים
הם הגאווה של אבא שלהם
וכשתגדל וכבר לא יהיו לך
שערות ארוכות כמו של ילדה
יהיה לך שיער כמו לי על כל הגוף
ותהיה גבר
ואל תסתכל עליי שאני כבר קירח
קרחת היא סימן לגבריות
* * *
עמוס כרמל
זועבי והאקדמיה: הפשיזם לא ניצב בדלת
למה ללמוד מתמטיקה? שואלים כאן יותר מדי לאחרונה, ומזדרזים להסביר באותות ובמופתים שרק בודדים זקוקים ללימוד הזה ואין שום צורך לכלול אותו במקצועות הליבה.
אין ספק, אפשר לספור את העודף במכולת ואפילו לעקוב אחרי חשבון הבנק גם בלי השכלה מתמטית נרחבת. אפשר לצלוח שורה ארוכה של מכשולים בחיים גם בלי לדעת מה המשמעות של סינוס ואינטגרל ומיספר ראשוני. ובכל זאת מומלץ להשאיר את המתמטיקה במרכז תוכנית הלימודים של כל ילדי ישראל.
לא רק כדי למחוק את חרפת ההידרדרות של נבחרתנו באולימפיאדה למתמטיקה (שחומרתה גדולה בהרבה מכל מה שקורה בתחומי הספורט האולימפי). בראש ובראשונה, כדי לחנך את הדור הצעיר לחשוב בצורה מתמטית, כלומר אנליטית. להקנות לו כלים להבחנה בין טפל לעיקר ובין מין לשאינו מינו. חשיבה כזאת דרושה בכל עיסוק שהוא, ובוודאי בכל דיון ציבורי. חשיבה כזאת נחוצה גם ביחס לצירופי תופעות ולניסיונות להפיק מהם מסקנות מרחיקות לכת. למשל, ביחס לזעקות על כך שהפשיזם הישראלי ניצב בשער ואולי כבר חצה את הרוביקון.
אכן, בשבוע שעבר אישרה מליאת הכנסת החלטה מטופשת ואנטי-דמוקרטית בנוגע לחנין זועבי – נבחרת ציבור, שדעותיה ומעשיה מקוממים את הרוב הגדול אבל עודם במסגרת החוק. שלילת "זכויות היתר" הפרלמנטריות שלה היא אקט שרירותי מתלהם שפוגע בכנסת יותר מאשר בזועבי עצמה. קשה לראות בה תקדים משום שהכנסת הוכיחה זה כבר את יכולתה לקבל החלטות מגוחכות ומזיקות. אבל היצרים האפלים שהיא מעוררת בציבור הבוחרים של השוללים אינם מוסיפים לנו בריאות חברתית.
מצד אחר, ההתנכלות הפרלמנטרית חסרת ההיגיון וההצדקה לזועבי אינה מצדיקה את הצגתה כחוליה בכל שלשלת שהיא. החיבור שלה למה שמוצג כאיום על חירות הרוח ועל החופש האקדמי הוא מלאכותי ודמגוגי. בעיקר מפני שהאיום הזה אינו קיים למעשה. כלומר, צריך תמיד לדאוג לחירות הרוח ולחופש האקדמי. צריך תמיד לזכור מה קרה לאוניברסיטאות הגרמניות בשנות השלושים, לאחר שהנאצים ביצעו בהן טיהור אתני ורעיוני. צריך תמיד לזכור את פגיעתו של המקארתיזם בארצות הברית של שנות החמישים. וצריך תמיד לשאול את שלום האקדמיה הישראלית ולדרוש שיינתנו לה המשאבים הנחוצים לפעילותה. אבל לכל אלה אין דבר וחצי דבר עם שני עניינים שעליהם עומדים הקישור לסיפור של זועבי וסימני האזהרה האמורים להיגזר מן הקישור הזה.
יש בארץ חוקרים ומרצים שמטיפים לחרם על האקדמיה הישראלית שבתוכה הם יושבים וממנה הם מקבלים את שכרם. האם מחאה על אי-היושר האינטלקטואלי הזה – ליתר דיוק, על הצביעות הזאת – מתחברת לדמגוגיה הפרלמנטרית בעניין זועבי? האם יש בה שמץ של ביטוי לפשיזם?
יש טענות רבות, גם של אנשי אקדמיה בולטים, על חלק מחומרי הלימוד בחלק מהחוגים האוניברסיטאיים למדעי החברה. לפני כחצי שנה סבבו באינטרנט תגובות נוקבות של פרופסורים רבים – לאו דווקא אנשי "ימין" – בעקבות רשימה של סטודנטית ירושלמית שמחתה על הגישה האנטי-ציונית הטוטלית של מוריה.
"מדהים, אך לצערי לא מפתיע," כתב על כך, למשל, אחד מבכירי החוקרים במדעי המדינה ומחתני פרס ישראל, שאינו חשוד בלאומנות ר"ל. האם הרהורים וערעורים על תופעה כזאת מעוררים דאגה יותר מהתופעה עצמה? האם עצם התופעה הזאת אינה מסכנת את האיכות האקדמית (שלא לדבר על החירות האקדמית)? האם ההתרעה מפניה היא פשיזם או מקארתיזם? ומה הקשר שלה לח"כ זועבי?
סוף דבר, חשוב ללמוד מתמטיקה כדי ללמוד לחשוב.
נדפס לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 20.7.10
* * *
אלי מייזליש
עננים מעל קפרי
משעות הבוקר החל טפטוף טורדני. הגברת בעלת המלון הקטן היתה מהלכת בצעדים איטיים הלוך ושוב לאורך חלונות הזכוכית שצפו מעל פני המפרצים הקטנים. "טמפו מַלֶה... טמפו מַלֶה..." שיננה ללא הרף, מזג אוויר גרוע.
ימי סוף מרס ותחילת אפריל הם בדרך-כלל נצנוץ אביבי המאיר פנים לבעלי בתי המלון הקטנים המשיקים מעל מפרצי אַמַלְפי בואכה סורנטו מדרום לנפולי. מַל-טמפו ארור זה הבריח את אורחיה הקבועים והעכיר את רוחה. בעלה ארוך הקומה כבר הבעיר את האש בתנור המטבח להכין את הטוב במאכלים לקראת חג הפסחא; כל מיני ירקות מבושלים על אש קטנה לארוחת הצהרים החגיגית. זעוף וטרוד, היה יוצא בכל רגע מהטבח וצופה בייאוש על להקות העננים הכהים שבכו מעל המים הגועשים. שנים, חזר על עצמו, שנים שלא ראיתי ים מטריד כזה, אפילו המעבורות של קפרי שובתות.
שתי מרפסות ענק של המלון צפו מעל הצוקים כמו על כנפי הציפור. למרות הדירוג הבינוני; שני כובבים בלבד, היתה למלון תצפית מעולה של אין ספור כוכבים. החלונות שסוככו בחזית הגיעו עד לרצפה והיו מעין קיר שקוף כלפי הים.
זוג אנגלי קשיש שהזדהה כתייר מ-יו-קיי [UK] מבלי לומר את המילה הפשוטה אנגליה או יונטייד-קינגדום, ביקש עוד קפה. סי, גרציֶה. אנקורה און קפה. כן, בבקשה, עוד קפה, והשקיף החוצה כמו על מצבות בית עלמין. ארשת אֶבל שידר אל אשתו שהיתה להוטה למרוח כפית ריבה גדושה על חצי לחמניה שעברה קלייה בטוסטר.
חוץ מהזוג האנגלי, ישב זוג צעיר איטלקי, מתעלם מכל הנעשה בחוץ והתעסק במריבה שהחלה בתחילת הלילה. מעבר לקיר נשמע קולה הבכייני של בת הזוג, שאי אפשר היה לדעת אם זו אשתו או סתם נערה לשם בילוי. ומה כוחה של מריבה זוגית, אבל כשזה נוגע לזוג איטלקי, מתפרצת לפתע מהומה קולנית מלווה בתנועות ידיים של מתגוששים בין החבלים. גם הצעיר שנשא מהטנדר חצי תריסר בקבוקי חלב, פתח את הדלת ללא בוקר טוב איטלקי בונז'ורנו – הניח את בצד את החלב והסתלק. אי אפשר היה לדעת מי האשם.
כל ספרי התיירים מזהירים את המטיילים להזמין את החדר מראש – לפחות חודשיים. כל כך צפוף באמלפי, שמאחוריה מזדקר לו הקפרי התלול, מאיים מתוך הים ותמיד נשאר בודד, מרוחק מהיבשה. כמה כבר מעדיפים לישון לילה על הצוק? מי מעדיף על מי? זה שמשקיף מהמלון על אלפי בתי המלון השורצים כמו כוורות דבורים על כל זיז סלע שתלוי על בלימה. אבל מי מוכן להזמין חודשיים מראש חוץ מאיזה אנגלי קשיש. כל השאר מנסים את מזלם. עוצרים ושואלים: יש חדר? כמה עולה? נשארים או ממשיכים.
גלי העננים הקטנים הפכו לענן אפור וכבד שרבץ ללא ניע מעל האי ומעל המפרץ. נגע ברכסים ולא זז. חלקים ממנו נשרו לתוך הים הגועש שהשמיע קולות נפץ של בקבוקים מתנפצים; טראח, ועוד טראח ועוד אחד ללא סוף, כל היום וכל הלילה.
מי שיושב בלילות ושותה קפה על המרפסת הסגורה, רואה למטה שבילים מוארים בנורות חשמל לאורך החוף. הקרובים יותר בהרים הזורים סביב אלומה זהובה ליד כל פנס ויחד הם נראים כמו בלונים של יום הולדת. אין זה הסדר היסטורי בין תייר לבעל המלון שמזג האוויר בחג הפסחא יהיה אביבי ובהיר. ואין זה גם הימור של עץ או פלי; כן יפה או לא יפה כן מעונן או לא. משום מה רוב הזמן יוצא לו חג הפסחא של סוף חודש מרץ כמו מתנת אל שכולה אביב מלא רגע לפני שהגיע בעצמו באפריל.
עברו כבר כמה שעות מאותו בוקר ולפתע היה שקט. אפילו כשהלכתי לפתוח את החלון הצופה אל הים לשמוע את רחש הגלים, למטה במפרץ, עמד הים בשיממונו ולא זע ולא הקציף את הגלים קטנים שתמיד רצו שובבים אל החול וחזרו מבויישים הביתה אל מתחת לגלים אחרים שהוסיפו להגיע ולהכות בעדינות בחול.
שמש אביבית החלה להפציע מעבר להרים שבמזרח, שרשרת הרים גבוהים כמו צוקים מחודדים ללא פיסגה וחטוטרת רק אוסף רצוף של מגדלי כנסייה רוסיים אפורים.
עמדתי בחלון בוהה וזורק את במבטי חרש אל האופק הכחול אולי תתחבר אליי ספינה קטנה עם תורן ומפרש ואנחש מי שם ומה הם משיטים אל החוף. אבל גם ספינה כמו תמיד, הממלאות את קו האופק במאות ושטות אנה ואנה, לא רצתה להופיע. אותה שנייה נזכרתי שלפני כמה שנים בפריז ראיתי ברחוב תמונת אבבה ביקלה אלוף טוקיו במרתון, ממש ממול היה אולם הקולנוע. שעתיים ושמונה עשר דקות כמו סרט אילם, רק הלמות כפות רגליו היחפות של ביקלה על האספלט השחור נשמעו והדמיית הלם ליבו ממוסיקה קצבית. שום מילה רק דממה. האיש הבודד על המסלול ומאחוריו הרחק הרחק נכשלים כל אלה שמנסים להגיע אליו והוא מנצח בהרמת שתי זרועות ידיים וממשיך לרוץ כאילו לא סיים.
וכמה שעות אתה יכול כבר לכתוב על בית מלון קטן במעלה הצוק מעל מפרץ אמלפי לא לראות את נפולי ולא למות כי לא רואים אותה מאחורי המפרץ. העננים לא באו יותר.
* * *
יוסי גמזו
שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל s.o.s
שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל s.o.s זוֹעֵק לְקֶשֶב
בְּיָם שֶל חֵרְשֻיּוֹת, הִיא עֶרְגָּתָה שֶל מַחֲצִית
אַחַת אֶל הֵעָנוּת תְּאוֹמָתָהּ הַלֹּא נוֹדַעַת
כְּמוֹ קוֹל הַתָּר אַחַר הֵדוֹ, כְּמוֹ גַל נוֹהֵר לַחוֹף
וּכְמוֹ הַשְּאֵלוֹת אֶל הַתְּשוּבוֹת. שוּם גֵּץ שֶל לַהַב
אֵינֶנּוּ יוֹצֵא מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל הַנָּם בָּהּ בְּאֶבֶן הַצֹּר
בְּלִי מַגָּעָהּ שֶל הָאֶבֶן בְּאֶבֶן אַחֶרֶת, הַשִּיר אֵינוֹ שִיר עוֹד
טֶרֶם אִמְּצוּ אוֹתוֹ אֹזֶן שוֹמַעַת וְלֵב הַנִּפְקָח לִקְרָאתוֹ.
בְּפֶבְּרוּאָר 43', בָּמֵּאָה שֶעָבְרָה, מַגִּיעַ
בֵּין שְלַל חַיָּלָיו שֶל צְבָא אַנְדֶּרְס הַנָּע מִגְּבוּל רוּסְיָה וְדֶרֶךְ אִירָאן
עַד לִנְמֵלָהּ שֶל קָרָאצִ'י וּנְמֵל פּוֹרְט-סָעִיד וּמִשָּם בָּרַכֶּבֶת
זוֹ הַחוֹדֶרֶת לִתְחוּם פָּלֶשְׂתִּינָה, קָצִין פּוֹלָנִי דְלוּק-מַבָּט.
הוּא אֵינוֹ קְצִין צְבָא אַנְדֶּרְס רָגִיל, כָּךְ אוֹמְרִים חֲבֵרָיו לְתָסָ"ח וּלְבִירָה,
הוּא מְשוֹרֵר בִּשְׂפָתָם שֶל מִיצְקֶבִיץ', סְלוֹבַצְקִי וְטוּבִים וּשְמוֹ
מֻכָּר לְרַבִּים מִקּוֹרְאֵי הַשִּירָה בְּאַרְצוֹ הַכְּבוּשָה בִּידֵי הִיטְלֶר:
וְלָאדֶק בְּרוֹנְיֶבְסְקי. הַנֹּעַר בְּוַארְשָה הוֹגֶה בְּעַל-פֶּה אֶת שִירָיו.
צְלִיל גְּעִיַּת הַקַּטָּר מְהַדְהֵד בְּאָזְנָיו, אֶל גְּלָזוּרַת הַתְּכֵלֶת
שֶל הָרָקִיעַ הַבִּיבְּלִי פּוֹלֵט הַקִּיטוֹר תַּלְתַּלִּים שֶל עָשָן.
בְּרוֹנְיֶבְסְקִי אֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ לִדְמֹם עַל קַרְשֵי מוֹשָבוֹ, הוּא אֶכְּסְטָאטִי:
אֶרֶץ הַקֹּדֶש עוֹשָׂה לוֹ דְבַר-מָה, מִסְתַּבֵּר, הוּא זוֹלֵל בְּעֵינָיו
דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַקָּרוֹן הַפָּעוּר אֶת דִּקְלֵי אֶל-עָרִיש וְרָפִיחַ
עַד פַּרְדֵּסֶיהָ שֶל יָפוֹ וְעַד לַבְנוּתָם שֶל גַּגּוֹת תֵּל-אָבִיב.
שָם, מִמּוֹכֵר-שֶל-סְפָרִים יוֹצֵא פְּלוֹצְק, עֲיַרְתּוֹ הַנִּדַּחַת, נוֹדָע לוֹ
שְמוֹ שֶל מִין כְּפָר קוֹלֶקְטִיבִי בִּמְרוֹם הַגָּלִיל הַסָּלוּע, אֵילוֹן.
"אֵין זֶה יִשּוּב שֶל מוּזִ'יקִים," אוֹמֵר לוֹ מוֹכֵר-הַסְּפָרִים, "הֵם קוֹרְאִים שָם
בֵּין סִקּוּלָם שֶל טְרָשִים לִנְטִיעַת עֲצֵי-פְּרִי וּשְמִירָה בַּלֵּילוֹת
יוֹתֵר מִכָּל הַכַּפְרִיִּים שֶבְּאוֹיְצִ'יזְנָה פּוֹלְסְקָה
(הִיא אַרְצְךָ הַפּוֹלָנִית) סְפָרִים, וּבֵינֵיהֶם
מִלְּבַד שִירָה עִבְרִית, גַּם פּוֹלָנִית, כּוֹלֵל סְפָרֶיךָ,
כָּךְ שֶכְּדַאי לְךָ כָּאן, פָּאן פּוֹאֶטָה (אָדוֹן מְשוֹרֵר) לְבַקְּרָם."
עַד שֶתַּגַּעְנָה סְפִינוֹת-מִלְחָמָה בָּן יַפְלִיג עִם רֵעָיו לְאִיטַלְיָה
אָץ הַפּוֹאֶטָה מִיָּד וּבְלִי רֶתַע בִּטְרֶמְפִּים לִפְגֹּש אֶת קוֹרְאָיו.
הוּא אֵינוֹ מִתְפַּתֶּה כְּמַרְבִּית קְצִינֵי אַנְדֶּרְס לָתוּר בָּתֵּי-בֹּשֶת בְּיָפוֹ
שָם מְשַלְּמִים הֵם בְּלִירָה אַנְגְּלִית לְשַרְמוּטוֹת קִסְמֵי הַמִּזְרָח.
אֶחָד מֵהֶם, סְלוּצְקִי, רָסָ"ר שֶהֻלְהַט בְּסִגְנוֹן אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה
שֶל כֵּיף קָרָחַאנְגִּ'י בְּחֹם כִּבְשָנָהּ שֶל גָּ'מִילָה אוֹ פַאטְמָה נֵעוֹר
עִם שַחַר לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר בִּשְכוּנַת מַנְשִיָּה,
קָם וְלוֹבֵש אֶת מַדָּיו אַךְ שוֹכֵחַ, רָדוּם, לְשַלֵּם כַּנִּדְרָש
מַס מוֹתָרוֹת וְהֶטֵּל עִנּוּגִים לִשְכֶנְתּוֹ לַמִּשְכָּב הַשּוֹאֶלֶת:
"מָה עִם מָסָארִי חָאוָּאגָ'ה רָסָ"רִי?" וְסָח לָהּ בְּחֵן וַרְשָאִי:
"פָּאנִי גָּ'מִילָה, אֶצְלֵנוּ חָלִילָה רָסָ"ר פּוֹלָנִי לְעוֹלָם לֹא
יִקַּח עַל זֶה כֶּסֶף, רַק מָה, אִם תִּתְּנִי לִי כּוֹס תֵּה – אֶתְכַּבֵּד בְּרָצוֹן..."
אֶלָּא שֶוְּלַאדֶק בְּרוֹנְיֶבְסְקִי שָפוּט עַל הַמּוּזוֹת וְלֹא עַל מִזְמוּזוֹת,
מַגִּיעַ שְטוּף גֶּשֶם גְּלִילִי לְאֵילוֹן וְשוֹלֵף מִן הַקִּיטְבֶּג שֶלּוֹ
אֶת קֹבֶץ שִירָיו הַיּוֹקְדִים וּבָעֶרֶב, מֻקָּף מְאָרְחָיו הַשְּׂמֵחִים בּוֹ
כְּמוֹ עַל פְּרִיסָה חֲמִימָה שֶל שָלוֹם מִשָּרְשָם הֶעָקוּר בַּנֵּכָר,
מַקְצִים לוֹ שֻלְחָן וְכִסֵּא בִּצְרִיפוֹ הָאֶבְיוֹן שֶל אוֹתוֹ חֲדַר-אֹכֶל
בּוֹ הוּא צוֹפֶה בְּשוֹמְעֵי שְׂפַת אִמּוֹ וְאִמָּם הַבּוֹלְעִים כָּל מִלָּה
מֵחֹם קְרִיאָתוֹ הַצּוֹבֵט אֶת לִבָּם כְּמֵיתָר שֶכֻּלּוֹ גַעֲגוּעַ,
הֵם, שֶכְּמִיהָה אֶל אַדְמַת אֲבוֹתָם קְרַעֲתָם מֵאַדְמַת יַלְדוּתָם.
וְאָז, בְּלִי שֶמֶץ הַתְרָאָה, כָּבֶה הַגֶּנֶרָטוֹר,
חֹשֶךְ מֻחְלָט, כְּמוֹ הַהוּא שֶעַל פְּנֵי תְּהוֹמָם שֶל פְּסוּקֵי בְּרֵאשִית
קוֹטֵעַ לְפֶתַע אֶת קוֹל פָּאן פּוֹאֶטָה וְעָט עַל אוֹתוֹ חֲדַר-אֹכֶל,
הוּא מִשְתַּתֵּק בִּמְבוּכָה וְדוֹמֶה כִּי נִתָּן כְּבָר לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין
אֶת הַסִּינְקוֹפָּה הַהִיא שֶל שְנִיָּה בָּהּ הָאֵלֶם חוֹבֵר אֶל הַהֶלֶם
רַק שֶפִּתְאֹם, כְּמוֹ מֵעַל פִּי תְהוֹם מִתְרַחֵש אֵיזֶה נֵס לֹא צָפוּי
וְקוֹל צָלוּל כִּצְלִיל טָלוּל שֶל נַעֲרָה נִסְתֶּרֶת
בְּחֵיק הָעֲלָטָה מַמְשִיךְ לִקְרֹא שָם בְּעַל-פֶּה
פּוּנְקְט מֵאוֹתוֹ הַמָּקוֹם בְּדִיּוּק בּוֹ נִקְטַע הָאוֹרֵחַ, כְּאִלּוּ
תָם וּבָטֵל בְּנִגּוּד לְחֻקָּיו שֶל הַטֶּבַע אוֹתוֹ הַהֶבְדֵּל
בֵּין מְהִירוּת הָאוֹר לְשֶל הַקּוֹל, וְהַפּוֹאֶטָה
שוֹמֵעַ הָמוּם אֵיךְ אוֹתָהּ אַלְמוֹנִית שָם קוֹרֵאת אֶת שִירוֹ עַד תֻּמּוֹ.
"שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל s.o.s ", הוּא סָח בְּלַחַש,
"וְכָל תְּשוּבָה הִיא נֵס"
וְאָז נִדְלָק פִּתְאֹם הָאוֹר...
* * *
אהרון לירון
אמונה ופולחן
(הגיגים)
מאז ומעולם ניסה האדם להבין את רזי העולם. לפני פיתוח המחקר המדעי, התחבורה והתקשורת, חי האדם בסביבתו המצומצמת ובה הגה את הגיגיו והאמין במה שהורו לו אבותיו ומוריו כאמת מוחלטת. באותה תקופה התווכחו בני שבטים או לאומים שכנים אמונתו של מי היא הנכונה וטבעו את המטבע הלשונית "דת האמת" או "הדת האמיתית".
כיום, כשמרחבי כדור הארץ נגישים, והאמונות נחקרו, אנו יודעים שמיספר האמונות עצום ורב. אלה מאמינים ברוחות האבות המשפיעים על ההתרחשויות ואלה מאמינים בכוח עליון המכוון את ההתרחשויות, ויש אפילו שרידי אלילות פה ושם.
עובדות אלה מביאות אותנו לתהות – מהי דת, ומדוע נוצרה? אפשר להניח כי בני שבטים או עמים קדמונים חיפשו הסבר לתופעות חיים שלא הבינו את סיבותיהן, כמו תופעת המוות, ולתופעות שיוצרים איתני הטבע, כמו ברקים ורעמים, גשמים וצמיחה, בצורת ודלקות, שיטפונות ורעידות אדמה, וכל אחד מהם נתלה בתיאוריה שיצרו אנשים מקרבו כדי להסביר את התופעות שסיבתן נעלמה מהגיונם, כי בהעדר ידע יוצרים תיאוריה. מניסיונם האישי למדו שלפעילות האדם יש תוצאות, טובות או רעות, לכן הסיקו שאת תופעות הטבע מפעיל מישהו הנעלם מעיניהם. לכל תופעת טבע הצמידו מפעיל נעלם אחר. כך יצרו את האלים, וכיוון שהכירו תוצאות של פעילות בני אדם עיצבו גם את האלים שבדמיונם הפעילו את תופעות הטבע בדמות בני אדם. בשלב מאוחר יותר איחדו את האלים תחת אל עליון או שאל עליון תפס את מקום האלים הבודדים, ויצרו את המונותיאיזם. בשלב התפתחותי נוסף של התיאוריה בוטלה הדמות המוחשית של האל והפכה לאל מופשט.
כשאנחנו מסתכלים על עמים ושבטים שונים ועל אמונותיהם, אנחנו נדהמים לנוכח המגוון העצום של פתרונות שנתנו. מדוע, אם כן, מאמינים אנו דווקא באמונה שאנו נוטים אליה?
בדרך כלל, התשובה היא כי זו האמונה שנטעו בנו מינקותנו, עם חלב אימנו, והיא ניטעה בנו כאקסיומה. אילו נולדנו להורים בני עם אחר או שבט אחר, בוודאי היתה אמונתנו שונה, ואין ספק שאז היינו מגינים על אמונתנו ההיא באותו להט שבו אנו מגינים על אמונתנו הנוכחית.
המומחה האמריקאי ליחסי אנוש, דייל קרנגי, שאל באחד מספריו: מדוע אינך אוכל נחשים? והשיב: כי לא נולדת בהודו...
פעם שמעתי אדם מבוגר מסביר לבחור צעיר, שהתווכח בנושאי אמונה דתית, הסבר מעניין: נניח שאתה הולך בשדה ורואה נמלים הולכות בשביל אל קינן. אתה נתפס למצב רוח משועשע, לוקח נמלה אחת מן השביל, שם אותה על ידך, והיא מטיילת עליך עד שהיא נופלת לקרקע. אתה עוקב אחריה ורואה שהיא משוטטת בשדה, ובמקרה היא מגיעה לשביל המוליך אותה בחזרה אל קינה.
האם הנמלה יודעת שבן אדם לקח אותה מן השביל, והיא טיילה על ידו עד שנפלה לקרקע? יש להניח שלא, מפני שאמצעי הראייה שלה אינם מאפשרים לה לראות מה שהתרחש בבירור. יש גם להניח שאין היא מסוגלת כלל לתפוס את ממדי גופו, שהם קולוסאליים לעומת גופה.
האם היא יודעת שהוא עשה זאת כדי להשתעשע? יש להניח שלא, הן מהסיבה האמורה בקשר לאמצעי הראייה שלה, שלא אפשרו לה לראות את הבעת פניו, הן משום שבוודאי אינה יודעת לתרגם את הבעת פניו, והן משום שרמת שכלה הוא רמה של שכל "נמלי", שכל של נמלה.
כאשר הצליחה במקרה להגיע אל שביל הנמלים שבו יכלה לחזור אל קינה, הרי במונחים של בני אדם – קרה לה נס. האם היא מסוגלת להבין שקרה לה נס? יש להניח שלא, שהרי שכלה הוא שכל "נמלי". כך, כשאתה מנסה להסביר באמצעות שכלך האנושי "מה למעלה ממך", הבא בחשבון שאמצעי הראייה שלך מסוגלים לראות רק דברים מוחשיים, ששכלך האנושי הוא שכל "נמלי" ביחס למה שמתרחש ביקום, והאמונה שנטעו בך היא תיאוריה בלבד, המקובלת על מי שלימד אותך, אך היא תיאוריה אחת מני רבות, ואין איש בתבל כולה היודע דברים לאשורם. בשכלך האנושי אינך יכול לדעת "מה למעלה ממך". אתה יכול להבין, לכל היותר, שיש "למעלה ממך" דברים נעלים מבינתך אשר שכלך האנושי לא ישכיל לדעתם לעולם.
פילוסופים ותיאולוגים קוראים להשקפה זאת השקפה אגנוסטית, מונח שמקורו ביוונית, ומשמעותו: אי-ידיעה. את המונח טבע תומס הנרי הקסלי בשנת 1869 (ולפי גרסה אחרת, בעת מפגש של החברה המטפיסית בשנת 1876). ההשקפה האגנוסטית אינה כופרת בהימצאות האל. בכך היא נבדלת מאתאיזם, אך טוענת ששאלת קיומו של האל, כהנחת המאמינים, או אי-קיומו, כהנחת האתאיסטים, אינה ניתנת לפתרון באמצעות השכל האנושי. המסקנה היא שכל מה שסיפרו לנו על האל, אלה תיאוריות ומיתולוגיות שניסו למלא את מקום החלל בידע, ומה שלא קורה היום גם לא קרה בעבר.
אילו היו כל תופעות החיים והטבע מיטיבות עם האדם ומנעימות את חייו, ספק אם היה האדם מתעמק במחשבותיו לחפש את סיבתן ודרכים לשנותן, אך כיוון שחלק מתופעות החיים והטבע מביאים עליו פורענויות ופוגעים בו, חיפש דרכים לשנותן, הן בדרך הגיונית והן בדרך מיסטית, כל אחד לפי רעיונות שצצו במוחו.
מאז נוצרו הדתות השתמשו הוגיהן או מפיציהן באלמנט הפחד מפני כוח נעלם או כוחות נעלמים הגורם או הגורמים לפורענויות בטבע, כדי להפיץ את הגיגיהם. לכוח הנעלם קראו אל. היו הוגי דעות שייחסו לכוח הנעלם, האל, תכונות אנושיות, לרבות רצון וזעם. את הפורענויות פירשו כתוצאות זעמו של האל, והציעו לשחדו באמצעות מתת כדי לסלקן. כיוון שהפורענויות הפילו חללים, הסיק האדם כי זהו המתת שהאל מבקש, כביכול, ואמר לעצמו: 'אני אגיש לו מראש קורבן, אפייסנו, ואחיה בשלווה. זעמו של האל לא יתעורר או שזעמו ישכך.' האדם ניסה לפייס את האל או האלים בקורבן אדם או שהתחכם והמציא תמורה לנפשו מן החיה ומן הבהמה. אמצעי אחר היה חנופה לאל. היו מי שייחסו לאל חוש ריח כמו לאנוש, ולעצמם – ידע מדויק מה הריח שהאל אוהב, והאמינו כי ריח הקורבן מְרַצֵּה אותו: "וירח ה' את ריח הניחוח" וכו' (בראשית ח' כ"א); "והקטיר הכוהן המזבח לריח ניחוח לה', וכיפר עליו הכוהן, ונסלח לו." (ויקרא ד' ל"א). כך נוצרו דרכי הפולחן.
משרתי האמונה והפולחן שיעבדו את מאמיניהם התמימים בשכנעם אותם כי הם ידענים בהליכותיהם של הכוחות העלומים, וגורל המאמין תלוי בשירות שהם נותנים למאמיני התיאוריה שלהם, לכן הם עצמם מקודשים, ויש לכבדם ולדאוג לקיומם, שהרי הם דואגים לקיומו הטוב של המאמין. כיוון שהם דואגים לגורלו באמצעות הפולחן, הרי שגם הפולחן מקודש. את התיאוריה שיצרו עשו למקודשת ומאיימת. מי שאינו מאמין בדרך שהורוהו, תבוא עליו פורענות.
הפחד מפני כוחות נעלמים הוליד הכנעה, וההכנעה לא היתה לרצונם של בני אדם בעלי יצר שלטון. יצר השלטון של אלה תבע את עלבונו, וגם הם חיפשו דרכים למנוע את הפורענויות. דרך אחת הייתה פיוס האל בניסיון להשפיע על פעולותיו העתידות. ככל שהרצון להשפיע על האל גבר, הוא הפך באופן ברור יותר לרצון האדם לכוון את פעולותיו או להשתלט עליהן, ואז נוצר האמצעי המאגי. אם במקרה צלח השינוי המיוחל, היה זה סימן לכוחו של 'משרת האל'. אם השינוי המיוחל לא הושג, תלה 'משרת האל' את אי-הצלחתו במעשי המאמין. כך נולד רעיון החטא.
שימוש באמצעים מאגיים, שבאמצעותם אדם משפיע כביכול על האל, הופך את 'משרת האל' בעיני המאמינים לשולט בתופעות הטבע. אם הוא שולט בנעשה בטבע, הרי שהוא שולט באל או שהוא ניחן בתכונות של אל, לכן יש לפייסו במתת, ולסגוד לו או לצלמו. האדם המשתמש בכישוף או המקריב קורבן מעיד על עצמו שהוא מייחס לאל תכונות אנוש, ומניח ביסוד מעשיו כי הוא מסוגל לאלץ את האל או להשפיע עליו לשנות את רצונו ואת החלטותיו.
נשאלת השאלה: כלום היו כל עובדי האלילים כה טיפשים אשר "למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו"? (ישעיה ב' ח'). התשובה שלילית. הם לא היו טיפשים. הם היו יוצרי האל, וכאשר סגדו למעשה ידיהם, סגדו לכוחם היוצר אלוה. זה היה מאבק החולף בנצחי, אשליה אומללה שבה ניסה האדם לחפות על היותו יצור חולף, שאתמול בא לעולם, ומחר ייצא ממנו.
היהדות לא הרחיקה לכת, ולא קבעה שמהותו של הכוח העליון רחוקה מתפיסה במוחו של האדם, שהרי גם היהדות ייחסה לאל תכונות אנושיות. בשעה שהתחוללה פורענות, גם היהדות ראתה בה את זעם האל, ייחסה אותה לאשמת האדם, הולידה את אשמת החטא – "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" – ומצאה צורך לפייסו בקורבנות. ככל שרבו פגעי טבע שונים, פגעי מחלה ואסונות במלחמת האדם עם החיות, הִרבה האדם היהודי לחטט בנפשו ולחפש חטאים, סיבות לזעם האל, ודרכים לשכך את חמתו. השימוש באלמנט הפחד ביהדות מפני כוח עליון מתבטא בכינוי המאמין: "ירא שמיים" או "חרד". הרצון להיטהר מהחטא, והפחד מתוצאותיו, שיעבדו גם ביהדות את המאמין למשרת האל – כוהן או רב, המסוגל כביכול להשפיע על תופעות הנחשבות מעשי האל, והמאמין מצא צורך לכבדו, להעניק לו מתת ולדאוג לרווחתו הכלכלית.
הנביאים השתדלו להרחיק מן היהדות את האלילות הגסה עצמה וגם את שרידי פולחן הכשפים המאגי. מצד שני, היהדות לא פסלה את ניסיונות פיוס האל בהקרבת קורבנות. הקרבת קורבנות כדי להשפיע על מעשי האל היא למעשה חיקוי הטכניקה של עובדי האלילים.
כשלא ניתן היה להקריב קורבנות, קבעו להם תחליף בתפילות, בהסתמך על הביטוי "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד ג'). יחד עם זאת יש להדגיש כי לתפילה אין אופי מאגי אם היא מבטאת בקשה. למעשה, זו היתה דרכם של חז"ל. בעת מצוקה הם ביקשו רחמים. בקשה היא הבעת תקווה. רשאי אדם לייחל לטוב, ואם זה מקל עליו, מה טוב.
* * *
הצביעות הבריטית ב"מיטבה"
יסביר לנו בבקשה השגריר הבריטי הנכבד בישראל, בשם ממשלתו, מדוע ממשלתו הענישה את מדינת ישראל, ע"י גירוש מתאם למלחמה בטרור (בגלל שימוש כביכול בדרכון בריטי במאבק בטרור), ואילו השימוש שעשתה רוסיה בדרכונים בריטיים על ידי מרגליה (שנתפסו, בארה"ב – על כך הממשלה הבריטית האמיצה, (ובעלת הכבוד המפוקפק המוכר לנו) שותקת?
תשובת השגריר תהיה כמובן שאין זה מכבודו לענות לשאילתא כזו... ואנחנו נסכים כי... אין לו כל כבוד וגם לא לממשלתו... רק צביעות...
יהודה דרורי
כפר סבא
* * *
אהוד בן עזר
תשעה ימים בפורטוגל
מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
היום הראשון
20.11.94. יום ראשון. תל-אביב – קווינטה דה ריבאפרייה. מתעורר ב-3.00 לפנות-בוקר ונוסע במונית "קסטל" לנתב"ג. בן עדיין ישן ויהודית מלווה אותי למטה. מסירת המזוודה בדוכן אייר-פראנס עוברת מהר, ואני עולה למעלה. קונה ליהודית נעלי קדס לבנות. בקבוק ליקר שרי הרינג פלסטי, לדרך. ולעצמי זוג נעלי ריבוק שחורות, שלא להיות תלוי כל הזמן בזוג נעלי הספורט הלבנות, גם לערב.
ב-6.20, איחור של כעשר דקות, יוצאת טיסת אייר-פראנס 1761 AF, ממש עם הזריחה. ארוחת-הבוקר כשרה, רק לסלומון המעושן יש טעם. הטיסה נמשכת כארבע שעות וארבעים דקות. אני יושב ליד החלון ולצידי שני מושבים ריקים. המטוס מסוג איירבוס. מן המראות המעניינים בדרך: קצה איטליה, סיציליה, קורסיקה וסרדיניה, אם איני טועה. אחר-כך האלפים הצרפתיים עם המון בלאן, שקשה לזהותו כי יש הרבה פסגות מושלגות.
כאשר אני נוחת בפריס, בדה-גול, השעה 9.50 זמן מקומי, ומתברר שהמטוס הגיע עשרים דקות לפני הזמן הנקוב. בארץ השעה עתה 10.50. מתברר לי שיכולתי בנקל להספיק לטיסה לליסבון היוצאת ב-11.00, ממש בדלפק הסמוך, אני שואל על כך, אבל כבר מאוחר לשנות.
נותר לי לחכות עד לשעה 13.30. אני משוטט בחנויות. בודק את הגבינות והיינות. קורא עיתון אנגלי ועיתון צרפתי. שותה קפה עם קרואסון. הזמן עובר מאוד לאט ואין מה לעשות.
ב-14.00 אני יוצא בטיסת אייר-פראנס 1290 AF. לפני העלייה למטוס לוקחים ממני את האולר השוויצרי האדום, יחזירו לי אותו בליסבון. זו פעם ראשונה שכך קורה לי.
לאחר ההמראה אני רואה מלמעלה את פאריס – טור אייפל, הסינה. חבל שאינני מבקר בעיר הזו. אבל מזג-האוויר בה די מעונן וגשום. עתה הארוחה טובה יותר. פסטה עם פרי-ים במיונז, די טעים. צלי. גבינה. עוגה טובה. יין טוב. אני משתדל לא לזלול.
נוחת בליסבון ב-16.30 לערך. בכניסה מתייחסים השוטרים לכל זר כאילו הוא זקוק עדיין לוויזה. אחר-כך אני מחכה שיביאו את האולר, וכמוני מחכים עוד שניים-שלושה, שגם מהם לקחו את האולרים. הם מגיעים במעטפות גדולות.
מתוך ניסיון מהפעם הקודמת אני ניגש למיטינג פוינט, לחכות להסעה לאקדמיה. אני פוגש שם נציג של האקדמיה, שמצרף אליי עוד שני משתתפים שמגיעים באותו זמן – קים דא סונג מדרום-קוריאה, וברונו טייסברומל מגרמניה. קים היה איתי בסמינר במרס 1993.
נהג המונית הפורטוגזי ניראה מוזר מאוד. אולי הוא רוצה לפצות את עצמו על שהוא מסיע שלושה נוסעים עם מזוודותיהם. הוא מאריך את הדרך לקראת סינטרה, וכשמגיעים לסינטרה הוא לוקח נתיב לא נכון, קצת גם באשמתי. אני יושב מאחור וקשה לי לראות את הכיוון, וכך אנחנו עורכים סיבוב של כשעה בכל כפרי הסביבה עד שמגיעים לקווינטה, מהכיוון השני.
שם הסמינר שאליו אני מגיע, והכתובת, הם:
Conference: "Human Rights, Fifty years after the Creation of the UN"
Academy for Devlopment in Freedom International
Academia Internacional Libertad y Desenvolvimento
Quinta da Ribafaria, Apartado 176, 2711 Sintra Codex, Portugal
3809 5372. Fax 00351/1-923 5222, 00351/1-923 Tel. 00351/1-923
טלפון נוסף: 5290 1-923/00351
כאשר אני יורד מהמונית, עדיין אור של בין-ערביים, ואני רואה את דה קאמארה בחצר הפנימית והוא ניגש ומחבק אותי בחום, ואני אותו, וישר אנחנו נופלים לפתיחת תערוכה של פסל נורווגי, גירט דה קלודט, שחי בליסבון עם אשתו, וכפי שמתברר לי מאוחר יותר יש להם גם מסעדה. ומשם, לארוחת-הערב עוד בטרם יש סיפק בידינו להתרחץ ולקבל חדר.
אחר-כך, באותה תנופה, ישיבה ראשונה של התוודעות, באולם הכנס המוכר לי. כצפוי גם הפעם אני הסופר היחיד. מבין שאר המשתתפים, מתברר, אחדים שהיו או הם עכשיו שגרירים, שרים וממלאי תפקידים בכירים בארצותיהם. כל אחד מציג את עצמו. הפעם אני לא רושם כי אינני מתכוון להוציא יומן "שבעה ימים בפורטוגל" מיספר שתיים. לגבי עצמי אני מזכיר רק את היותי חבר מועצת שינוי, את היותי סופר, את הרומאן שכתבתי על שהותי הקודמת במקום [הוא גנוז עימדי עד היום], וכן שלא ידעתי שדה קאמארה הוא גם משורר. הוא, בהערה לדבריי, מספר שתירגמתי שני שירים שלו לעברית אך אינו בטוח אם אלה עדיין אותם שירים. קשה להבין את האנגלית שלו. הוא בולע סופי משפטים ומיד מתחיל לצחוק למשמע ההומור של עצמו.
סאבירה ( (Sabiraכהת-העור, אולי ממשפחה שבאה ממושבה פורטוגזית-לשעבר, מביאה אותי סוף-סוף לחדר מיספר 10, בבניין האחוזה עצמו ולא מסביב, כמו בפעם הקודמת. ההבדל רב. שתי מיטות. שירותים צמודים עם תקרה יפהפיה עשוייה אריחים מקומיים בכחול על לבן. הכל מרווח, נוח ומחומם. תענוג.
אני מתרחץ ויורד לבר שבכניסה לאחוזה. עצים דולקים באח. אני יושב עם אווה הפולנייה ((Ewa Matuszewska, עו"ד, עובדת במרכז הפולני להגנה על זכויות האדם [אנחנו עתידים להתיידד מאוד ולהיפגש בשנים הבאות, פעם בביקור, אני עם יהודית, והיא עם חברה, בפאריס; ופעם בנסיעה עם יהודית ועם הדסה ויגאל וישליצקי לפולין], בו המרוקאי ((Bou Imajdil עומד בראש היחסים הבינלאומיים במשרד לזכויות אדם בארצו, וראול הצ'יליאני ((Raul Droguett, פרופיסור צעיר למשפט בינלאומי ויועץ ממשלתי בתחומו. השיחה מאוד מעניינת, בייחוד בזכות הטמפרמנט של אווה.
אני מספר להם את הסיפור על ההונגרים, שהרוסים הכריחו אותם להתחבק. אווה קוראת לי לעמוד ליד האח כדי להראות לי איך הרוסים היו מתחבקים ופורשת ידיים באלכסון לצדדים. אנחנו מתחבקים ואני מנשק אותה בחביבות על לחייה. החולצה שלי נודפת אחר-כך ריח עשן של עצי אורן, דומני.
המשך יבוא
* * *
עוז אלמוג
ברוכים הבאים לסין
יש אירועים בחיים שמחדדים לך את הבדלי התרבויות. חוויתי אחד כזה השבוע. אני בסין, מטייל ברחבי המדינה עם בני, שלומד כאן באחת האוניברסיטאות שפה ותרבות סינית. הוזמנו לארוחת ערב וטקס תה אצל משפחה מקומית. הלכנו לסופרמרקט גדול לקנות בונבוניירה נאה עבור המארחים. בפתח החנות מקבלת אותנו במאור פנים אחת המוכרות, לבושה טיפ טופ במדי הייצוג. כמעט לכל ביזנס בסין יש מדי ייצוג משלו, ובמקרים רבים גם מסדרי בוקר וערב לעובדים. היא מברכת אותנו "ברוכים הבאים" (בסינית: Huanying Guanglin"") ואני מבסוט. אבל בני, בחור מנומס, אדיב וגם חביב, לא זורק לה אפילו מבט. "דחילק," אני אומר לו, "שלח לנחמדה איזה מחוות תודה."
"בבקשה," הוא עונה לי, "תגיד לה אתה תודה ונראה מה יהיה הלאה."
כעבור חמש שניות מופיעה מוכרת חדשה ומברכת אותי "ברוכים הבאים."
אני מנופף לה ביד וממשיך לצעוד מעדנות למדפי הסופר, מחפש בונבוניירות. בעודי מתפעל מהאדיבות הסינית מופיעה עוד מוכרת מוקפדת ובפיה "ברוכים הבאים" חדש ורענן. עכשיו אני מרגיש ממש כמו אובמה. הלוואי אצלנו, אני מהרהר בליבי. אנחנו הישראלים, כמו כל המערביים, מברכים ומודים לקונים רק אחרי התשלום ("תודה שתדלקת פז" וכדומה). אכן, יש מה ללמוד מהסינים האלה.
אבל לפני שאני מספיק לתייק את קבלת הפנים הסינית בסעיף הזכות, מופיעה עוד קטנה, צנומה ומלוכסנת ובפיה הברכה – כן ניחשתם: "ברוכים הבאים." עכשיו אני מתחיל להרגיש קצת פחות חשוב וקצת יותר אידיוט. אבל הסינים לא משאירים לי זמן רב להתחבט בענייני אדיבות ותרבות וממשיכים להמטיר עלי ועל כל הקונים האחרים בחנות, מבול של "ברוכים הבאים" מכל עבר.
כיוון שבערך בכל חמישה מטרים בחלל הגדול של הסופרמרקט מוצבת מוכרת וכיוון שהחנות די צפופה בקונים, עשיתי חישוב מהיר שבכל עשר שניות מושמעות עשרות אם לא מאות ברכות "ברוכים הבאים". אני מתחיל להבין את האדישות של בני והוא מצידו מתחיל להתלוצץ על חשבוני. אנחנו עוברים ליד עוד מוכרת, הוא סופר לי באוזן "אחת שתיים שלוש" ומיד אחר כך נפתח הטייפרקורדר האנושי ונפלט ממנו עוד "ברוכים הבאים." הוא מושך בחולצתי ואומר: "בבקשה שלושה צעדים אחורה."
"אחת שתיים שלוש," ברברס, ואותה מוכרת בדיוק משחררת לנו בדיוק את אותו "ברוכים הבאים." אני שולח בה במבט ישראלי של "מה זה השטויות האלה," ובני שולח בי מבט ישראלי של "זה סין, טמבל."
בשלב הזה אני מתחיל ליהנות ועובר לתופסת "ברוכים הבאים": צעד קדימה "ברוכים הבאים," מבט לצדדים "ברוכים הבאים," במדף הכוסות "ברוכים הבאים" ובמדף התחתונים "ברוכים הבאים." ו"ברוכים הבאים" גם במדף רגלי התרנגולות עם הציפורניים ברוטב (מעדן סיני אהוב במיוחד) וברוכים המריחים (ויש מה להריח). ניסיתי להקניט את אחת המוכרות עם "ברוכים הבאים" משלי (לא שאני מצליח לבטא את המלים נכון), אבל זה לא מזיז לה או לאחרות. הפנים חתומים והבאים תמיד ברוכים ומבורכים, כפול מיליארד פעמים.
ורק כשיוצאים מהסופר לא אומרים לך "ברוכים הבאים". אומרים משהו אחר, לא זוכר מה, כי הבטן כאבה לי מרוב צחוק.
* * *
מוטי בן חורין: ילדי האם המנוולת
חברים,
בד"כ, אנו מחליפים דוא"ל עם כל מיני "צרופות יפות או מעניינות". הפעם אני מתכוון לספר לכם על מה שחווינו היום בחצר שלנו בירושלים והוא נורא.
בסוף התיאור, אבקש עצה/רעיון/פתרון.
האם החרדית, מ. – אשר רואים אותה בטלוויזיה, כשהיא לבושה לבן ותוקעת את פניה בספר תהילים, בחקירותיה במשטרה, הינה האם המנוולת שהפקירה את "חינוך" שמונת ילדיה בידי המפלצות, הרב אליאור חן ושניים משותפיו. הסיפור המזוויע על העינויים והתעללויות בילדים פורסם בכל כלי התקשורת, ועכשיו, עם הסגרתו מברזיל, מתנהל המשפט בטרגדיה זו כשהאם מקבלת 5 שנות מאסר בלבד ב"עיסקת טיעון" לפיה תעיד נגד המנוולים.וזאת, כשהילד הקטן היפהפה עדיין מאושפז בהדסה עין-כרם כצמח כנראה, לכל חייו.
מה שלא פורסם הוא: הם השכנים שלנו ברובע היהודי!
ואזדרז לומר כי כל הנורא קרה בביתו של המפלצת ב"ביתר-עילית" ולא תחת אפנו, בחצרנו, ומובן שלכן לא ידענו דבר על המתרחש במשך כמה חודשים שבמהלכם משפחת ש. נעלמה... עד שצפינו כמו כל אחד בטלוויזיה, וראינו את השער לחצרנו. אנו לא מאמינים למראה עינינו. אבל כן, אלה השכנים שלנו...
מה שעוד לא פורסם הוא – מה לילדים קרה בעקבות ההתעללויות הנוראיות!
הבת הבכורה ת. היפהפייה הבלונדינית, המתעניינת בעיצובים, והמשמשת כאם לאחיה ולאחיותיה הקטנים, הידרדרה לסמים ולעוד תהומות שלא ידועים לי והיום היא מנותקת מהכלל במוסד סגור.
מה קורה לנפשות הילדים הקטנים? לכאורה, הם מתגברים. ולמעשה ? עוד לא ברור...
הבן השני בכור הבנים, ש. [היום כבר בן 16], בעל הפנים המחייכות ועיני התכלת, מרד בכל שטיפת המוח החרדית, עזב את האמונה באלוהים ובכל הקשור בדת [פלא?]. האב ד. – שקיבל את הסכמת משרד הרווחה לקבל ולטפל בילדים, דחה אותו מהבית [אסור היה לו לעשות כך!] – ולשאלתי איפה הילד? – השיב כי הוא מסתובב עם חבורות רחוב, גר ברחוב, מעשן [מה?], לא לומד לא עובד, כלום, אבוד. אני מבקש לעזור. האב נותן לי את מספר הטלפון. הילד לא עונה לטלפון.
הבוקר, אני רואה בחצר מיספר נערים, בעלי מבט נורא מפחיד. ש. ביניהם. הוא רץ אליי ואנו מתחבקים. אני מנסה לדבר עם ש. – הוא מרחף. הגבוה ביניהם: "יש לך בבית טלוויזיה? אני רוצה לראות סרט." אני לא נרתע ומתחיל לדובב אותם. לאט לאט "נשברים" הכפור והדחייה.
"מדוע אתם כך?" (אני לא מפרט כאן את כל השיחה, שנמשכת מעבר לשעה שלמה!)
מסתבר: כולם נזרקו מבתיהם מפני שהילדים לא רוצים להיות דתיים ועזבו את הישיבה שלמדו בה. ההורים "פוחדים" מהשפעתם ה"רעה" על האחים. ההורים, לדברי הילדים, הודיעו לשלטונות כי הם לא תחת חסותם. השלטונות רוצים להכניסם למוסד סגור. אבל הילדים:
"אתה יודע מה זה? שם נופלים לסמים ולפשע. אנחנו לא רוצים מוסד סגור, אז אנחנו ברחוב."
הילדים רעבים. מביאים להם אוכל. רק שניים אוכלים. השאר, לא, הם צמים... בגלל ט' באב...
אתם רוצים ללמוד? לא. לעבוד אבל לא נותנים עבודה.
אביבה [אשת מוטי] יורדת לחצר. מזדעזעת למראה עיניה. אני מספר לה. היא מדברת עימם את אותם המלים המדריכות והחמות שלי. הם מופתעים מהזהות של הנאמר על ידה. אומרים להם: האמת אחת. מורגש הפוטנציאל הסמוי בהם. חייבים לעזור.
כולם עזבו. נשאר 'המנהיג', יהודה. מוכן לכול. אני מסכם איתו: מי שיטלפן אליך ויאמר לך שמוטי בן חורין הפנה אותו אליך לעזור. אתה תשתף פעולה ותעשה מה שיאמרו?
"כן!"
זה הטלפון שלו: ...
בצהריים אנו חוזרים מהשוק. רואים את שלמה ויהודה ישנים על רצפת החצר! לא בבית של שלמה.
יש לנו מכר שהוא מטפל בהתנדבות בנערי רחוב אבל הוא רב המחזיר בתשובה. זה לא הפתרון עבורם. אביבה שמעה על מוסדות וקיבוצים חילוניים שעושים גדולות בכאלה.
אולי למי ממכותביי יש לכם עצה. רעיון?
עכשיו כבר קרוב לחצות. אביבה עוד לא חזרה מקונצרט. אני מנצל את הזמן לכתוב לכם. ולשלוח. היא בוודאי שהייתה כותבת – אולי אחרת..
אני גם מצרף צילומים שהצלחתי לצלמם לאחר שכבר היו על הפנים... הצילומים לא חדים –נעשו ברעדה, ובטלפון.
סליחה על ההטרדה בסיפור זה. כשרואים זאת בתקשורת, זה חולף מעלינו. נורא.
שלכם
מוטי
אני מבקש שלא ייחשף שם הילדים, האימא והאבא, מעבר לאות הראשונה: ש/י/ד/מ. והיום פורסם שצבי גור, רוצחו של הילד בן ה-10, אורון ירדן, יוצא לחופש!!! נורא.
אהוד: מטעמים של צנעת הפרט לא הובאו מיספר הטלפון של הנער וגם לא התמונות של הנערים. כל הרוצה פרטים נוספים יוכל להתקשר למוטי בן חורין: aba@netvision.net.il
* * *
מי יודע פרטים על המורה י.מ. יכנאי (יכנוביץ')?
לאהוד השלום והברכה,
רק היום נודע לי (מפי דן אלמגור) על האתר המקסים שלך. אני מבקש לדעת כיצד אפשר להצטרף לרשימת מנוייו. כמו כן אבקש להיעזר בקוראי מאמרי האתר בחיפושיי אחר מידע שאני מנסה ללקט אודות המורה י.מ. יכנאי (יכנוביץ'), שהיה בשנות ה-20 של המאה שעברה מורה בסג'רה, ואחר-כך עבר להתגורר בירושלים, שם המשיך בעבודתו כמורה. צאצאיו היו: אלכס, רותה וגלה (גלילה), שלמדו בבית הספר בית הכרם בירושלים (הוא לימד בבית ספר אחר). אודה לכל מי שיסייע בידי אפילו בפיסות מידע עליו ועל בני משפחתו.
בתודה מראש ובברכה,
אלי תבור eltavori@netvision.net.il
(כן, זה אני, לשעבר כתב ראשי, ראש מערכת ועורך "העולם הזה")
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מה חשבתם לכם, חברי ועדת איילנד, שהתחקיר שלכם לא יעשה את דרכו בשלמותו לממשלה ולתקשורת? שלא רימיתם את אנשי הצבא שהעידו בפניכם בתום-לב ובלי עורכי-דין כאשר הבטחתם להם שדבר כזה לא יקרה?! – הלא בקרוב התחקיר שלכם גם יגיע לכל האירגונים והממשלות האורבים ל"פושעי המלחמה" הישראלים – ונראה את מפקד חיל הים הישראלי האמיץ מעיז לבקר באנגליה!
* אם המנוול האיסלאמי ארדואן יצליח בציד המכשפות שלו לגדוע את צמרת הצבא הטורקי, זה המגן האחרון ואולי היחיד על מורשתו של אתא-תורכ ועל חילוניותה של טורקיה – כל הסיכויים הם שטורקיה תלך בעקבות איראן ותיעשה מדינת טרור איסלאמי, וכי קשרי הנשק והסודות הצבאיים שהיו משותפים לצבאה ולישראל – יופנו מעתה נגד ישראל וכמובן נגד ארצו של מנהיג העולם הסכל אובמה. לא נתפלא אם בקרוב כמה וכמה גנרלים טורקיים הגונים יבקשו מקלט מדיני בישראל, וייתכן שזה כבר קורה, אבל בחשאי! – היתר יירקבו בבתי-הסוהר של המהפכה הטורקית הפרו-איסלאמית הפועלת במרץ נגד מורשת אתא-טורק, המנהיג שעשה אותם בני אדם ולא נתינים נרצעים לסולטן!
* הסירוב הגרמני [להשתתף במימון צוללת שישית לחיל הים הישראלי] מחדש את המחלוקת בין הדרג המדיני בישראל, התומך ברכש צוללת שישית, לבין המתכננים בצה"ל, המעדיפים רכש ספינות חדשות. קצין בכיר במטכ"ל אמר כי "הדרג המדיני מנסה לכפות עלינו את רכש הצוללת." הוא מתח ביקורת על חיל הים, אשר "שם את כל הביצים בסל הגרמני" ולא ייחס מספיק חשיבות לאפשרות של עסקה מקבילה עם ארה"ב, שניתן היה לממנה מהסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל. הסיכויים לרכש הספינות מגרמניה פחתו כבר אשתקד, לאחר שאבו-דאבי, הנסיכות מהמפרץ הפרסי, רכשה את המספנות המייצרות אותן. ["הארץ אונליין", 21.7.10].
ושרק לא יהיה בכך סימן לעתיד, כמו בימי שיתוף הפעולה של המופתי חאג' אמין אל חוסייני עם הגרמנים.
* טורקיה כבר לא מסוכנת, מודיע המטה הישראלי למלחמה בטרור, אתם יכולים שוב לנסוע לשם. הכול כלול במחיר – גם לנשק את התחת לטורקים ולתקוע עמוק את הלשון, הם אוהבים את זה, וגם המחתרת הכורדית פק"ק כבר הודיעה שחלפה שנת ההסכם והם מחדשים את פיגועי הטרור, במיוחד באתרי התיירות הטורקיים! – אבל המטה הישראלי למלחמה בטרור לא ממונה על האזהרות מפניהם ולכן צריך לקרוא עיתונים.
* ארכיאולוגים ישראליים צעירים, שקיבלו את הכשרתם אצל גב' רונה סלע, האוצרת הפלסטינית של מוזיאון גוטמן לאמנות, הגיעו לאחרונה לרומא וקבעו כי שער טיטוס הוא זיוף, וכי המקור הוא בכלל פלסטיני, וכך גם הכלים של "בית המקדש", ויש על כך עדות בתמונות של צלם פלסטיני מאותה תקופה, שהנציח את החיים האמיתיים של הכפר אורשלים אל קודס. לפיכך תיאסר מעתה ההשמעה המקורית של השיר "כל הדרכים הן מובילות לרומא" בביצוע חנה מרון ויוסי ידין.
* טרם ביקרנו במוזיאון ישראל המחודש בירושלים אבל ממה שהתפרסם עליו באינטרנט יש לנו הרגשה שתערוכת קבע ייצוגית גדולה של תור הזהב של האמנות הארצישראלית משנות העשרים והשלושים – לא נמצא שם, אבל יהיו הרבה סיגלית לנדאו וחבריה, שמחפים במיצגיהם על היעדר כישרון הציור – אבל יש להם יחסי ציבור מצויינים והרבה חוצפה.
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת"ד 22135
תל-אביב 61221
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,063 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!
פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל