| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 564
תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, ט"ו באב תש"ע, 26 ביולי 2010
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: משה כהן: הנדון: לסגור את המשטרה.
נגה מרון: הצטרפות לעצומה למען השוטר שחר מזרחי.
ישראל נטע: ארבעה שירים לט"ו באב.
אוריה באר: המשורר טוב הלב, פסח מילין ז"ל.
אשתו לא פותחת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
ס. נידח: קפה עם קרואסון בקפה-ביסטרו "הילינק'ה".
יוסי גמזו: לט"ו באב.
אהוד בן עזר: צל הפנינה לשפתייך.
אוריה באר: חיים רמון, פרשייה משפטית אבסורדית.
אבי ליפסקי: הספד לגד – שבע-עשרה שנים לנפילתך.
משׁה שַׁפריר: שִׁיר סֶקְסוּאָלִי.
רות ירדני כץ: כשחיים במקום כל-כך צפוף כמו הרובע היהודי.
אהוד בן עזר: על "רומן במכתבים" של רות ומירון יששכרי.
משה כהן: 1. מנהיגות אקדמית. 2. מחוות בונות אמון.
אורי הייטנר: 1. חברות במבחן. 2. להגן על החופש האקדמי.
משה ברק: אין מקום לאירועים משפחתיים עם מאות מוזמנים.
יהודה דרורי: הצביעות הבריטית ב"מיטבה".
אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השני.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,
נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".
אלישע פורת: ספרייתה הענקית של גוגול בעברית.
* * *
מה זה שקרים של ערבים ושל מוסלמים
וכיצד הם עובדים על העולם ועל אובמה?
אצְווֹת התרופות שנשלחו במשטים לעזה
פג תוקפן!
והַמֶּלֶט היה בן 15 שנה וכבר לא שמיש!
מה שמזכיר את הבדיחה על מי שיושב בגיהינום ועל ברכיו בחורה ערומה ובידו כוס יין, רק שבכוס יש חור ובבחורה – איִן!
למסתפקים במועט, לגבי הבחורה קיימות עוד אפשרויות, מה שאין כן לגבי הכוס!
* * *
משה כהן
הנדון: לסגור את המשטרה
מכובדי,
בית המשפט הכפיל את עונשו של השוטר שחר מזרחי שירה בערבי. [מ-15 ל-30 חודשי מאסר].
ולמה ציפיתם? הרי במשטר דמוקרטי יש לשקוד על שמירת זכויות המיעוטים, וזה תפקידו של בית המשפט. אסור לפגוע בערבים ולכן יש לסגור את המשטרה. אז מה אם פורץ רכב מנסה לדקור ולדרוס שוטר?
יש לו זכויות.
כך לימד אותנו מורנו ורבנו אהרון ברק, ובעקבותיו הולכת כבוד הנשיאה דורית בייניש. "הדמוקרטיה" מעל הכול ולעזאזל החיים.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
נגה מרון: פסק הדין נגד השוטר שחר מזרחי הצליח להוציא אפילו אותי משלוותי הרגילה, ולהעלות לי את לחץ הדם. אם גם אתם חושבים שבית המשפט העליון הגזים הפעם, ונגרם עוול נורא לא רק לשוטר אלא גם לכולנו, הציבור המדוכא של שומרי החוק בישראל, אתם מוזמנים להצטרף לעצומה:
http://www.atzuma.co.il/shacharm/
* * *
ישראל נטע
ארבעה שירים לט"ו באב
*
בְּעֵין כֶּרֶם, בְּמָלוֹן צָנוּעַ
בְּאֵיזֶה לַיְלָה קֵיצִי נְטוּל תְּרִיסִים
הִתְנַגַּנְתִּי לָךְ עַל פְּסַנְתֵּר הַצְּלָעוֹת,
כְּתֵפֵךְ נִרְעֲדָה, כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ נִדְרְכוּ אֵלַי
הַמּוּאַזִּינִים שֶׁל הָאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית קָרְאוּ לָנוּ פְּסוּקֵי שִׁירָה
וּמִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה טַוָּס בּוֹדֵד צָרַח מֵאֹשֶׁר.
הַלַּיְלָה הָיָה צָעִיר לָנֶצַח
אֲנַחְנוּ הָיִינוּ צְעִירִים (הַרְבֵּה לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה
וְזוֹ שֶׁאַחֲרֶיהָ וְזוֹ שֶׁאַחֲרֶיהָ)
דִּבַּרְנוּ אַהֲבָה דִּבַּרְנוּ
עַד הַבֹּקֶר,
רַק דְּבָרִים שֶׁל קֹדֶשׁ.
*
שׁוּב בָּאַשְׁמֹרֶת הַשְּׁלִישִׁית הוֹפִיעַ אֵלֵינוּ אֵל הַשֶּׁקֶט
מְפֻיָּס וְעָנֹג, דִּבֵּר אֵלֵינוּ אֵל הַשֶּׁקֶט:
מִי שִׁעֵר אֶת נְשִׁימַת הָעֵצִים מִי מָדַד אֶת מִפְלַס הָאֹשֶׁר
וְהַבֶּכִי, מִי כִּיֵּל אֶת מַכְשִׁירֵי הָאַהֲבָה –
גּוּפֵךְ זָהַר מַמָּשׁ.
בִּשְׁמֵי הַבַּיִת הִבְהֲבוּ נוּרִיּוֹת הַבַּקָּרָה, קִירוֹת הַבַּיִת נֶאֶנְחוּ
עַל הַמְקָרֵר נָח פֶּתֶק יָשָׁן בִּכְתָב יָדָהּ שֶׁל עֲיָנָה, גַּעְגּוּעַ מְזֻכָּךְ, וְתַצְלוּם שֶׁלָּהּ,
נוֹסַעַת לְאַחַד מִטִּיּוּלֶיהָ. אֵל הַשֶּׁקֶט דִּבֵּר אֵלֵינוּ.
צֵל הַלִּימוֹן בֶּחָצֵר שָׁב אֶל הַמַּדְרֵגוֹת בְּמִפְתַּן הַדֶּלֶת
אַחֲרוֹן הַכְּאֵבִים הִתְאַבֵּךְ מִשְּׁרִירֵי כְּתֵפַיִךְ
אַחֲרוֹן הַפַּרְפָּרִים מָצָא סוֹף סוֹף אֶת מְקוֹמוֹ.
הֵבַנְתִּי הַכֹּל
כִּוַּנְתִּי אֶת נְשִׁימוֹתַי לִנְשִׁימַת הָעֵצִים,
שָׁמַעְתִּי מַחֲשָׁבוֹת סוֹדִיּוֹת וְאֶת הַזְּרִימָה
בָּאֲבָרִים הַפְּנִימִיִּים וְאֶת הַקּוֹלוֹת הַפְּנִימִיִּים
שְׁאֵרִיּוֹת חֲלוֹם דִּבְּרוּ אֵלַי מִתּוֹךְ גּוּפֵךְ.
דִּבַּרְנוּ אַהֲבָה דִּבַּרְנוּ
רַק דְּבָרִים שֶׁל קֹדֶשׁ
*
צָחַק הַמְּשׁוֹרֵר הַזָּקֵן
הָרוֹאֶה נָהָר בַּחֲלוֹם יַשְׁכִּים וְיֹאמַר: הִנְנִי נוֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם
הֲתִזְכְּרִי, הֲתִזְכְּרִי אֵיךְ, בְּטֶרֶם הָיָה דָּבָר בָּאָרֶץ,
פָּרַשְׂנוּ אֶת שַׂקֵּי הַשֵּׁנָה עַל גְּדַת הַנָּהָר הַהוּא, בַּחֹשֶׁךְ, לֹא רָאִינוּ דָּבָר
רַק סִימְפוֹנִיַּת הַנָּהָר הִרְעִידָה אֶת כָּל גּוּפֵנוּ מִשִּׂמְחָה. צִטַּטְתְּ אֶת דַּרְוִין הַצָּעִיר
"פְּתִילִים שְׁזוּרִים בִּפְתִילִים, פַּרְפָּרִים יְפֵהפִיִּים, דְּמָמָה – הוֹשַׁעְנָא –
דָּמְמָה לְמוֹפֵת... עֵץ מִתַּמֵּר. פְּלִיאָה וְתַדְהֵמָה וּמְסִירוּת נִשְׂגֶּבֶת רוֹמְמוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ."
אֵד עָלָה מִן הָעֲשָׂבִים, וְהִשְׁקָה אֶת צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר הַמְּגִנּוֹת עָלֵינוּ מִלְּמַעְלָה
וְאֶת הַחֲרָקִים, וְאֶת הַתּוֹלָעִים הַנִּשְׂגָּבוֹת.
הִנְנִי נוֹטָה אֵלֶיךָ כְּנָהָר שָׁלוֹם אָמַרְתְּ, וְשַׂשׂ לִבְּךָ, וְעַצְמוֹתֵינוּ כְּדֶשֶׁא פָּרְחוּ.
גּוּף בְּגוּף נָגַעְנוּ עַל גְּדַת הַנָּהָר הַשׁוֹטֵף הַהוּא, בְּטֶרֶם קָרָאנוּ לוֹ שֵׁם, בְּטֶרֶם הָיוּ כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים, וְהָרָעִים, וְהַטּוֹבִים, חָלַמְנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ נָהָר,
קָרָאנוּ שָׁלוֹם.
*
נָשַׁמְנוּ זוֹ אֶל זֶה
הֶחֱיֵנוּ מַמָּשׁ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.
מֶרְחַקִּים נָמְסוּ
שְׁנוֹת אוֹר נִפְתְּחוּ
אֵלֵינוּ
כּוֹכָבִים דִּבְּרוּ אֵלֵינוּ
הָיִינוּ בָּרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי
* * *
אוריה באר
המשורר טוב הלב, פסח מילין ז"ל
בימים אלה הלך לעולמו המשורר, העורך ואיש הספרות והביקורת, פסח מילין. רבים בתוכנו, לרבות כותב שורות אלה, מבכים את מותו בטרם עת.
פסח החל את דרכו הספרותית בחבורת "לקראת" בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. הוא כתב שירים, כתב מאמרי בקורת, ועסק בכל עבודה אחרת שנדרשה ממנו על ידי בני החבורה. לימים עבר לעיתון "דבר". שימש סגן עורך "דבר לילדים" ואחר כך עורך המדור לספרות של עיתון "דבר", הנפוץ באותם ימים רחוקים. זכור לי שעיתון זה היה בא אלינו כל בוקר, והוריי היו קוראים אותו באדיקות רבה.
פסח כתב שירים יפים, בצד עבודת העריכה, ומדי פעם שירים יפים מאוד. חלק אחר משגרת יומו היה לעודד ולטפח משוררים וסופרים צעירים, שהדלתות במקומות אחרים היו חסומות כמעט בפניהם.
פסח פתח בפני את שערי "דבר לילדים", שם פרסמתי זמן מה טור קבוע על בעיות משפטיות הנוגעות לילדים ולהורים. הוא אף עודד אותי לפרסם סיפורים קצרים במדור הספרות ב"דבר". על כך הייתי לו אסיר תודה.
מעל לכל, פסח היה אדם ישר, חביב ואמין. אם פסח אמר שסיפור או שיר יפורסמו, חזקה היתה שכך יהיה. אם פסח אמר ששירך או סיפורך אינם ראויים, לא הועילה לך כל הפרוטקציה שבעולם. אכן, כמה זה שונה ממנהגם של עורכי הפרוזה והשירה של העיתונים הגדולים במקומותינו כיום. הללו פוזלים כל הזמן לכיוון השמות הגדולים והמפוצצים, ומוליכים שולל רבים שפונים אליהם בהבטחות שווא, שאינן מתממשות כלל.
משוררים רבים החלו את קריירת השירה שלהם הודות לפסח. לא רבים יודעים זאת.
פסח היה מגדלור של אמינות, חביבות, ויושרה בעולם של צביעות והעמדת פנים. יהיה זכרו ברוך.
* * *
רוכב אופניים, גם הולך רגל הוא בן אדם אנא פנה לו מקום ואל תדרוס אותו במדרכות העמוסות עד אפס מקום ברכבים הדו-גלגליים שלך ושל חבריך כבר בתנ"ך כתוב שהמדרכות לא לכם נועדו אלא להולכי הרגל וכך נהוג ברוב מדינות העולם שטרם הגיעו לדרגת הטמטום של ערי ישראל!
* * *
אשתו לא פותחת
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אשתו לא פותחת
את התחת
לכן הלך לזונות
אבל שם זה יקר מאוד
וגם מביא מחלות
לכן חשב לקנות עז
אבל אין מקום בדירה
בכל זאת הכניס עז
והוציא אותה
רק אחרי שאשתו
פתחה את הפה
* * *
ס. נידח: קפה עם קרואסון בקפה-ביסטרו "הילינק'ה"
החנות או החלל בארלוזורוב 76, פינת שלמה המלך, בתל-אביב, ידעה גלגולים רבים. שנים רבות היתה זו חנות ירקות איכותיים ויקרים אבל משובחים מאוד. כנראה שהירקות הזולים-יחסית של השופרסל ממול הכריעו לבסוף את חנות הירקות, והיא הפכה לסדרה של מסעדות שנכשלו ונסגרו בזו אחר זו כאשר האחרונה שבהן הוקדשה לאוכל יפני. בינתיים נבנתה החצר לשמש גם היא, ובעיקר היא, איזור הישיבה – ואף שהרעש ופליטת הגזים בפינה הזו אינם מבוטלים, איוו להם למושב כאן הרבה מבוטלים ומבוטלות תל-אביביים צעירים, שמבלים חלק ניכר מיומם ולילם בבתי הקפה. קהל מאוד סימפאטי ומושך קהל.
סרנו בסך-הכול לשתות בבוקר ספל אספרסו כפול עם קרואסון, וזה מה שקיבלנו במחיר 19 שקלים, עליו הוספו 2 שקלים טיפ.
ספל קפה חריף וטעים מאוד עם קנקן מתכת של חלב חם. עוגית קטנה ופריכה בצד הספל. קרואסון פריך וחם, טרי ומרשרש בפה, ולידו בצלחת שתי צנצנות קטנות עם מכסים של פח, אחת מלאה חמאה ואחת ריבה. וכן, בנוסף לכוס המים שביקשנו, והגיעה ובה קרח, קיבלנו גם כוס סודה קרה גדולה כהשלמה לקפה. השירות היה מצויין. התעטשנו ומיד הביאו לנו מפיות לבנות לקינוח. מבלי שביקשנו הניחו לידינו את גיליון היום של "ידיעות אחרונות". עושים הכול כדי שתבוא פעם נוספת. יש להם גם תפריט צהריים של הביסטרו, שאותו טרם ניסינו. אבל בינתיים הקפה מומלץ. טל. 03-5355220.
* * *
יוסי גמזו
בְּט"וּ בְאָב
בְּט"וּ בְּאָב הָיוּ יוֹצְאוֹת נַעֲרוֹתֵינוּ
אֶל הַכְּרָמִים בִּכְלֵי-לָבָן שֶהֻשְאֲלוּ
זוֹ מִיַּד זוֹ, מָה שֶמַּרְאֶה שֶאֲבוֹתֵינוּ
כְּבָר בַּתְּקוּפָה הָעַתִּיקָה הַהִיא גִלּוּ
מִדָּה שֶל טַאקְט וּרְגִישוּת רַבָּה כִּפְלַיִם
מִשֶּל זְמַנֵּנוּ הָאָטוּם וְהַבָּלוּם
לַפְּעָרִים הַמְּנַקְּרִים כַּיּוֹם כָּל עַיִן
בֵּין זֹאת שֶיֵּש לָהּ לְבֵין זֹאת שֶאֵין לָהּ כְּלוּם.
בְּט"וּ בְּאָב הָיוּ מֵיטַב כָּל בַּחוּרֵינוּ
רוֹדְפִים בְּלַהַט אַחֲרֵי הָאַהֲבָה
וְלֹא הַסְּטוּץ וְהֶחָפוּז כְּמוֹ בְּדוֹרֵנוּ
בּוֹ הָרוֹמַנְטִיקָה אִבְּדָה מִלַּהֲבָהּ.
בְּט"וּ בְּאָב הָיוּ כְּרָמִים וְאוֹר יָרֵחַ
קוֹשְרִים בֵּין הוּא לְהִיא קִשּוּר בַּל יִנָּתֵק
כְּשֶהַהוֹרְמוֹנִים מַקְצִיפִים נַחְשוֹל פּוֹרֵחַ
בִּמְקוֹם הַפַּאבּ, הַ-D.J. וְהַדִּיסְקוֹטֵק.
וְאֶרֶץ זוֹ אֲוִיר שָׂדוֹת זָכְתָה לִגְמֹעַ
בִּמְקוֹם קַנְיוֹן, חַנְיוֹן וְג'וּנְגֶּל שֶל אַסְפַלְט
וְאֶת פְּסוּקֵי שִיר הַשִּירִים הָיָה הַנֹּעַר
שָר בְּסוֹפְּרָאנוֹ, בְּטֶנוֹר, בְּבָּאס וְאַלְט.
וּפּוֹרְנוֹגְרַאפְיָה לֹא הִצְהִיבָה בַּתִּקְשֹרֶת
וְקוֹל הַתּוֹר לְעֵת זָמִיר, בֵּין הָעֵצִים
סָח לִשְלֹמֹה וְשוּלַמִּית, הֲלוּם סְחַרְחֹרֶת,
צִפּוֹרְנוֹגְרַאפְיָה נִפְלָאָה שֶל צִיּוּצִים.
אַךְ בִּזְמַנֵּנוּ בּוֹ עַכְשָו וְכָאן, לְפֶתַע
רַף-רַצְחָנוּת פְּסִיכוֹטִי עַד זְוָעָה גָבַהּ
וּקְצִיר יוֹם-יוֹם אָיֹם מֵכִיל בּוֹ לְלֹא רֶתַע
כִּמְעַט הַכֹּל, בְּעֶצֶם, חוּץ מֵאַהֲבָה –
אַתָּה תוֹהֶה לְאָן סוֹף-סוֹף כָּאן הִתְדַּרְדַּרְנוּ
בַּמַּדְמֵנָה הַזֹּאת שֶל סְחִי הִתְבַּהֲמוּת
בּוֹ אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶאֶת חָלְיוֹ הִפְקַרְנוּ
לְאֶפִּידֶמְיָה שֶל טֵרוּף וְאַלִּימוּת
מַצְמִיחַ קְרוּם שֶל הִתְרַגְלּוּת קְשוּחָה, אוֹטִיסְטִית
לְמָה שֶאוֹי לְכָל צִבּוּר-חֶבְרַת-אָדָם
אִם יִסְתַּגֵּל לוֹ כְּרוּטִינָה וַנְדָּלִיסְטִית
שֶל קוֹד לֵית-דִּין-וְלֵית-דַּיָן מוּצָף בְּדָם.
וְאַתָּה שָב וּמְגַלֶּה עַד מָה רַב-טֶפֶש
הוּא סְטַיְל זִילוּת הָאֵרוֹס וְהָאַהֲבָה
שֶבּוֹ הַנֶּפֶש כְּבָר הִגִּיעָה פֹּה עַד רֶפֶש
בַּבִּיב-לְיוֹתֵיקָה שֶל סִפְרוּת הַתּוֹעֵבָה
וּבִסְרָטִים כְּחֻלִּים בָּהֶם מֻסְנָף סַם-סֶלֶף
שֶל מֻשָּׂגִים לְמִתְבַּגְּרֵינוּ הַקּוֹלְטִים
שֶאֵין הֶבְדֵּל בֵּין בֶּן-אֱנוֹש, חָתוּל אוֹ כֶּלֶב
(אַף כִּי שוּם כֶּלֶב אוֹ חָתוּל אֵינָם סוֹטִים).
אֲבָל עֻבְדָּה: לַמְרוֹת לִגְלוּג הַצִּינִיקָנִים
עוֹד יֵש תִּקְוָה שֶהַשְּפִיּוּת לְכָאן תַּחְזֹר
כִּי כָּל עוֹד יֵש בֵּינֵינוּ קְצָת רוֹמַנְטִיקָנִים
גַּם בָּעִדָּן הַזֶּה – אָז כְּלוּם לֹא יַעֲזֹר
לָאֲטִימוּת וְלַגַּסּוּת הַפּוֹרְנוֹ-טְרֶנְדִּית
כִּי גַם הַדּוֹר הַזֶּה לְרֶגֶש חַם מֻרְעָב
בִּמְקוֹם הַ-junk food שֶל הַשּוּנְד הָאִימְפּוֹטֶנְטִי
וְאֵין זֶה רַק עַכְשָו וְכָאן, בְּט"וּ בְּאָב.
* * *
משהו על הכלכלה האמריקאית
רץ באינטרנט
ד"ר מארק פאבר, גורו ההשקעות האמריקאי, סיים את אחד מהמיילים החודשיים האחרונים שלו עם ההערה הבאה:
הממשלה שולחת לכל אחד מאיתנו החזר של 600 דולר.
אם נוציא את הכסף בוול-מארט הוא ילך למקסיקו, להונדורס ולגואטמלה.
אם נוציא את הכסף על דלק הוא ילך לערבים.
אם נקנה מחשב, הכסף ילך לסין.
אם נקנה מכונית איכותית, הכסף ילך לגרמניה וליפן.
אם נקנה שטויות לא שימושיות, זה ילך לטייוואן.
בקיצור, שום דבר מזה לא יעזור לכלכלה האמריקאית.
הדרך היחידה להשאיר את הכסף הזה בבית היא להוציא אותו על יצאניות ובירה,
מאחר ואלה המוצרים היחידים שעדיין מיוצרים בארה"ב.
אני את החלק שלי כבר תרמתי...
* * *
קילו וחצי גלידה מעולה רק ביום שישי ב-74 שקלים
בקפה-גלידריה "זיסָאלֶע" הנמצא בפינת הרחובות ריינס ופרישמן בתל-אביב עולה קילו גלידה 74 שקלים ואולם בימי שישי מקבלים במחיר הזה קילו וחצי גלידה, קופסה גדולה וקופסה קטנה, כמות עצומה. הגלידה מיוצרת במקום וטעמה טרי ומעולה. בקופסה הגדולה לקחנו ארבעה טעמים ובהם מוקה ופיסטוק וטרמיסו, ואת הקטנה השארנו לארבעה טעמים של סורבה: מלון, תפוז, מנגו ולימון. גם קיבלנו גביעי-ואפל גדולים אחדים ריקים. אנחנו ממליצים בכל פה על המקום.
זִיסָאלֶע, בית-מלאכה לגלידה, ריינס 20 תל-אביב, 03-5298658.
* * *
אהוד בן עזר
צל הפנינה לשפתייך
א.
צֵל הַפְּנִינָה
לִשְׂפָתַיִךְ
גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת צְחוֹק –
אִשָּׁה,
אַתְּ בְּאוֹהֲבַיִךְ
קַיֶּמֶת.
אֶחָד בּוֹרֵא בְּמַבָּטַיִךְ
עַיִן חֲרֵדָה לִרְאוֹתוֹ
וּבְהוֹפִיעוֹ חָג עַד אֵין
אוֹנִים לָךְ, וְתָמִיד
יַשְׁהֶה הַשְּׂרִיטוֹת
בְּצִפּוֹרְנַיִךְ, יִתְמַהְמֵהַּ –
אַחֵר – חַיַּיִךְ
נִמְזְגוּ בִּסְפָלָיו
כַּיַּיִן
וְשִׁכּוֹר שַׁעֲשׁוּעַיִךְ
לָךְ יְצַפֶּה
יִתְבּוֹנֵן בָּךְ, שָׁתוּי
בְּהִרְהוּרָיו –
ב.
וַאֲנִי – רַק כַּאֲחֵרִים
לָךְ,
בַּהֲמוֹן
גַּרְגְּרַי
מְקַיְּמֵךְ
רֶגַע קָט –
גַּרְגֵּר עַתָּה
נוֹקֵף
אַחַר עַתָּה
עַד הִתְרוֹשְׁשָׁם
בִּלְחִישָׁה –
וּלְרֶגַע קָט
מֶרְחַק עָרִים קוֹפֵא
כְּאַגָּדָה:
שָׁם אַתְּ,
שָׁם, אַתְּ –
וּבֵין עַרְבַּיִם
שָׁעָה נוּגָה הִיא
לֶאֱסֹף הֵד קוֹלֵךְ –
ג.
קוֹרָה שְׁקוּפָה בַּת
רִגְעֵי אֲוִיר
סוֹכֶכֶת רָקִיעַ
שֶׁחָלַמְתִּי –
שׁוֹמְעִים
פַּעֲמוֹנֵי שָׁמַיִם
אַגַּן עֲרָפֶל
וִיְרֵחַ אָבָק
נִשָּׂא בָּרוּחַ –
עוֹלָל שֶׁלֹּא נוֹלַד
חוֹתֵר בְּהִרְהוּרַי
אֵלַיִךְ –
תְּבֹרְכִי בְּקִיּוּמֵךְ
הָעִקֵּשׁ
אַתְּ –
1962
מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1955-1995, בהוצאת אסטרולוג 2002. אזל.
* * *
אוריה באר
חיים רמון, פרשייה משפטית אבסורדית
שעה ששורות אלה נכתבות, נמשכת ומתגלגלת לאיטה, אך בהתמדה, פרשת הנשיקה של השר חיים רמון. האם ינקטו הליכים משמעתיים נגד פרקליטי המדינה, המעורבים לכאורה בעניין האזנות הסתר? או אולי ינקטו גם הליכים פליליים? ואולי יצליח מי שיצליח למרוח את הפרשה, או לגלגל אותה מתחת לשטיח.
תיק"ו.
מה שבטוח, שפרשת הנשיקה של רמון עלולה להירשם בתולדות המשפט בישראל כאחת מפרשיות השטות הגדולות ביותר מיום היווסדה. פרשה מיותרת זו עלתה בינתיים לאוצר המדינה מיליוני שקלים: נסיעות לרחבי דרום-אמריקה של חוקרים במטרה לחקור את הקצינה המנושקת, ולגבות ממנה עדויות. זמן שיפוט יקר של שלושה שופטים נכבדים בבית משפט השלום בתל אביב. אלפי עמודי פרוטוקול. זמן יקר של פרקליטי מדינה, חוקרים וכל כיוצא בזה. שלא לדבר על שכר טרחה יקר של חיים רמון לפרקליטיו היקרים, שלא עבדו, רחמנא לצלן בחינם.
הכול בגלל נשיקה קטנה וחסרת ערך, של שר קל דעת, לקצינה צעירה חביבה ונבוכה. ואני הקטן, עורך דין מן השורה, שואל בפליאה: רבותיי, היכן השכל? האם התחלקתם כולכם עליו? האם אין טיפת תבונה בראשיכם? אכן, ממש מדהים.
פרשת הנשיקה מתחילה לפני ישיבת המשלה בנושא המלחמה בלבנון. השר חיים רמון, גרוש עליז, חוכמולוג ידוע אך חסר חוש מידה, גוחן לעברה של קצינה צעירה, מנשק בכוח על פיה, ושואל אם יוכל לקיים עימה קשר. היא לא עונה, כמדומני [אבל מצטלמת כשהיא מחובקת עימו. – אב"ע]. מפקדה הישיר, אלוף בצה"ל, וקצינת משטרה בכירה חמורת סבר, לוחצים עליה להגיש תלונה, למרות שהיא מסרבת ואינה רוצה בכך. כדור השלג המשפטי השטותי, מתחיל להתגלגל.
האם היה כאן מעשה תקיפה? ודאי שכן. אבל גם כשאני טופח על כתפו של ידידי אני עושה מעשה של תקיפה. וכשאני מניח את ידי על שכם חברתה של אשתי, ללא הסכמתה, אני עושה מעשה של תקיפה. אלא שאף שופט בעולם, ואפילו במדינה מוסלמית קיצונית, ספק אם יאשים אותי בכך. זה עניין של מה בכך. גם חיים רמון לא הואשם בתקיפה, אלא במעשה מגונה.
בשל קוצר היריעה, אומר בקיצור, כי שלושה טיעונים לא הועלו כנראה בתיק וחבל.
ראשית, ספק אם הוגשה בקשה לעיכוב הליכים, על פי סעיף 237 לחלוק סדר הדין הפלילי. בקשה כזו, מלווה בהתנצלות, נכונות ללחוץ יד והודאה במעשה המשובה הילדותי והטיפשי, היתה מוציאה את העוקץ מהרצינות התהומית של התביעה. אילו נהגו כך פרקליטי רמון, במקום מסע הדה לגיטימציה שעשו לקצינה התמימה, ייתכן שהתיק היה מסתיים לפני שהתחיל.
ואולי רובצת האשמה על שני הצדדים. פרקליטת מדינה חכמה, ולא רק פקחית וחריפה, הייתה רומזת לפרקליטי רמון: "חברים יקרים, בואו במטותא מכם והתנצלו. בואו נגמור עניין." ואילו עורך דין מן השורה, ולא חוכמולוג שמחפש קרבות, היה אומר למרשו: "בקש סליחה חיים, ונגמור."
יתר על כן, באין הסכמות כאלה, היה היועץ המשפטי עצמו צריך להיות האיש החכם ולעכב את ההליכים לאחר שיחה במשרדו עם המעורבים בפרשה. חבל ותמוה שלא עשה כן.
הנקודה המשפטית השנייה, נוגעת לסעיף 34 י"ז, לחוק העונשין, המדבר במפורש על "זוטי דברים". סעיף זה קובע במפורש: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך."
איני יודע, אם טענה זו נטענה כלל במהלך המשפט. מן הדין לדעתי, היה לטעון אותה כבר בישיבה הראשונה של משפט ארוך ומיותר זה.אפשר וצריך היה להביא אסמכתאות ולנסות לשכנע שהעניין הוא פעוט וחסר כל חשיבות. מצער שפרקליטי רמון לא הדגישו כלל סעיף זה והניחו לתיק להתגלגל.
וסעיף שלישי חשוב מאין כמוהו, הוא סעיף 348 לחוק העונשין. לפי סעיף זה מסתבר כי אין הגדרה של נשיקה כמעשה מגונה, אם היא לא נעשתה "לשם סיפוק או גירוי מיניים."
בענייננו, לא נישק חיים רמון לשם "גירוי או סיפוק מיני." על כך כתב השופט אורי שטרוזמן מאמר מלומד ב"מעריב" (27.3.2007). ושוב, חבל מאוד שפרקליטי רמון החריפים לא טענו כלל טענה זו, שהיה בה כדי לזכותו לחלוטין מאשמת המעשה המגונה האבסורדי שיוחס לו.
ולסיכום, זיכרון אישי: בסוף שנות החמישים נערכה מסיבת רועשת של סטודנטים למשפטים ואחרים ברחביה בירושלים. במהלכה, נישקנו ללא הרף את חברותינו הסטודנטיות על פיהן, ללא רצונן ולמרות מחאותיהן. בין המנשקים: לימים שופטים מחוזיים נכבדים, לימים פרקליטי מדינה בכירים ודומני שאף לימים שופט של בית המשפט העליון. המנושקות היו סטודנטיות נחמדות, לימים שופטות מהמעלה הראשונה, לימים פרקליטות מדינה ועורכות דין מהשורה הראשונה. אף אחת מהן לא טרחה להתלונן, אף תיק על "מעשה מגונה" לא נפתח.
מוזר, לא?
הכותב הוא עו"ד ותיק וסופר
* * *
אבי ליפסקי
הספד לגד – שבע-עשרה שנים לנפילתך
שלום לך גד, בני אהובי, ילד יפה וטוב שלנו. כבר חלפו שבע עשרה שנים של געגועים, בכי, כאב ואהבה. אנחנו חיים בשני עולמות נפרדים, עולם של חיים שחייבים להמשך ועולם שכולו שלך, שכולו איתך.של תקווה שלא תתגשם לעולם, של זיכרונות, תמונות, אזכרות וקבר. קבר של בן, אח ונכד שלנו שטרם מלאו לו 19 שנים. אנחנו מנסים לשמר את החיבוק, הנשיקה, הריח, המבט, הצחוק, החיוך והקול אך טעמם של אלה הולך ומתרחק. נשארו הסיפורים הקטנים והגדולים שמציירים את דמותך מלאת הטוב והיופי, טוב ויופי שאינם.
כשנפלת, הייתי מתעורר כל בוקר מחלום שבו אני נמצא בתוך הנגמחון ואומר לך: "אל תצא." 17 שנים לא דיברנו עם החיילים שהיו איתך בנגמחון, ממנו יצאת אל מותך. השנה אנו מצפים שחלק מחיילי גולני שצפו בך יוצא אל מותך, יבואו לקברך. הם גם אלה שאספו את שרידי גופתך. כולכם הייתם צעירים, ילדים שנזרקו לתוך המלחמה, מצב לא אנושי שבו הורגים ונהרגים. יצאת כדי לעזור לרופא לטפל בפצוע. יצאת מבלי שנדרשת לכך.
כל אחד מאתנו נושא בתוכו איזושהי האשמה עצמית. גם אני מאשים את עצמי על דברים שאמרתי ולא הייתי צריך להגיד. אנו מבקשים מכם שלא תאשימו את עצמכם ושתמשיכו לנהל את חייכם בצורה הטובה ביותר האפשרית, יחד ולמרות הזיכרון הנורא. גד מעולם לא היה מאשים אתכם. הוא הקריב את חייו למענכם, אהב אתכם יותר משאהב את עצמו. גם אנחנו מחבקים אתכם בשמו. עפרה [אימו של גד], כששמעה את המילים האלה, אמרה שאתה גד תחייך כשתשמע שנאמרו.
מיום הזיכרון האחרון, לאחר שליאור מאטייאש בא לקבר, החלטנו לנסות לאתר חיילי גולני נוספים. איתרנו את יניב רשף, מפקד הנגמחון ואת טל אוליאל. טל עזב את הצבא לפני תום שירותו, שלושה חודשים לאחר נפילתך, היגר לגרמניה וחי שם כבר 16 שנה. הוא שרת כחייל בודד ולוחם. המקרה של נפילתך גרם לו לנטוש את הצבא והמדינה.
רצינו לשמוע מה הביא את גד לצאת החוצה. יש לנו קשר טוב, בן שנים, עם אייל הרופא מהנ"מ ועם קובי, קצין גולני, אך הם לא היו בנגמחון שממנו יצא גד. אייל יצא קודם לכן לטפל בפצוע בנגמחון הסמוך וקובי היה בתעלות המוצב.
דני אבוחצירה הוא קצין בגולני שפעיל בעמותת האחים של חה"ן גולני, המטפלת בהנצחת חלליהם. בעזרתו איתרנו את הטלפונים של שני חיילים. ביקשתי מניסן, חברו של גד, לטלפן אליהם. רק לאחר מכן שוחחתי בטלפון עם טל, בבית משפחתו בגרמניה.
שני נגמחונים נכנסו למוצב שנכבש על ידי החיזבאללה. מנגמחון אחד יצאו החיילים לטהר את התעלות שנמצאו ריקות. רק חייל אחד נשאר בו. בנגמחון השני היה צוות כוננות, שגד ואייל הרופא היו בו. מדפיו ודלתותיו היו סגורים בגלל ההפגזות הכבדות. גם החיילים בתעלות הסתתרו מתחת למגיני בטון. היו הפוגות מוליכות שולל. בצה"ל קוראים לזה – מארבים ארטילריים, שנועדו להפתיע ולגרום לאבידות.
החייל שנשאר בנגמחון הסמוך נפצע, והרופא, אייל, יצא מנגמחון הכוננות לטפל בו. לפני שיצא אמר לגד ולחובש השני: "אתם נשארים כאן – " כך על פי עדותו של טל. אך מיד לאחר שיצא אייל, דרש גד לחבור לרופא, כדי לעזור לו לטפל בפצוע. דלתות ומדף הנגמחון נפתחו, וגד, עם תרמיל חובשים עליו, יצא. עוד לפני שהספיק לעלות על הנגמחון שבו הפצוע והרופא, ועוד לפני שהספיקו לסגור את דלתות הנגמחון ממנו יצא, נפגע גד. החובש השני יצא לטפל בו, אך נעמד מוכה הלם ליד גופתו. לא היה במי לטפל. גד נהרג מפגיעה ישירה של פגז מרגמה.
מסתבר, על פי עדותו של טל, שצבא דרום לבנון, צד"ל, שפעל יחד עם צה"ל, שיתף פעולה גם עם החיזבאללה. חיילי צד"ל עסקו בעבודות בנייה במוצב שממנו יצא גד. בבוקר יום האירוע ראה אותם טל, ששמר בשער, נכנסים למכוניותיהם ועוזבים, כאילו ללא סיבה. כנראה שידעו על יום הקרב שהחיזבאללה מתעתד לארגן. גם הנטישה של צד"ל את המוצב, שבו נהרג גד, היתה כנראה מתואמת עם החיזבאללה. חיילי צה"ל היו פיונים במשחק של קנוניות. חיזבאללה מגרש את צד"ל. צה"ל בא לכבוש ונכנס למלכודת.
18 שנים ישב צהל בלבנון לאחר שיצא ל"מבצע", "מבצע שלום הגליל". במשך כל אותה תקופה נהרגו 1,216 חיילים ל-1,216 משפחות שכולות, מתוכם 386 על כיבוש ביירות. שרשרת המוצבים שהוקמה נועדה לאבטח את הדרך לביירות. לאחר שנסוג צה"ל מביירות וממובלעות נוספות, נותר רזלן, המוצב שבו נפל גד, הקדמי בשרשרת המוצבים. שרשרת מוצבים ששמרה על הדרך, הדרך לשום מקום.
אמר ברטולד ברכט: "אוי לה לארץ שדורשת שיהיו לה גיבורים."
יתגדל ויתקדש גד, יתגדל ויתקדש גד.
מה גרם לך, גד, לצאת מאותו טנק מוגן?
זעקת הפצוע?
טוב הלב?
שבועת החובש?
הדוגמה האישית?
החינוך שקיבלת?
העזרה לזולת?
הדבקות במטרה?
מילוי התפקיד?
לא הכרת את הלוחמים,
לא קיבלת פקודה.
מה גרם לך בני, אהובי, לצאת לאש?
יתגדל ויתקדש גד, יתגדל ויתקדש!
* * *
המסקנות של האלוף איילנד אינן של איש-צבא אחראי אלא של מי שמתכונן כנראה להיכנס לזירה הפוליטית והמפלגתית ולכן לא איכפת לו לירוק בפניהם של לוחמי שייטת 13 ומפקדיהם, לגרום נזק כבד לישראל ולזכות באהדת התקשורת בארץ ובעולם!
* * *
משׁה שַׁפריר
שִׁיר סֶקְסוּאָלִי
הַכְּבִישׁ יָשָׁר וְאֵדִיפָּלִי
כִּי הוּא שׁוֹכֵב עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ.
הוּא שָׁם שׁוֹכֵב וּמְסָרֵב
מִשָּׁם סְתָם לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ,
כִּי יֵשׁ מוּלוֹ תַּמְרוּר "עֲצוֹר"
וְטוֹב לוֹ כָּךְ עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ.
צְרִיחַ הַמִּסְגָּד הַפָאלִי
תָּקוּע בַּחֲצִי-יָרֵחַ.
הוּא מְסָרֵב שָׁם לְהַכְרִיז
בְּקוֹל גָּדוֹל עַל הַתְּפִלָּה,
כִּי אֵין לוֹ חֵפֶץ בְּקָהָל
כְּשֶׁטּוֹב כָּל-כָּךְ לוֹ עִם חֲצִי-יָרֵחַ.
אָדָם מַפִּיל גּוֹרָל שֶׁל "עֵץ אוֹ פָּאלִי":
הַאִם לַחֲמוֹד אֶת אֵשֶׁת-רֵעַ,
אוֹ רַק לְהִסְתַּפֵּק בְּבַת-זוּגוֹ?
אֲבָל הוּא לֹא בּוֹחֵן אֶת הַמַּטְבֵּעַ,
שֶׁשְּׁנֵי צְדָדָיו שָׁוִים:
שְׁנֵיהֶם מוֹרִים הֵם רַק עַל "פָּאלִי".
כִּי גַּם הַפָאלוּס זֹאת הֵיטֵב יוֹדֵעַ:
הַסֶּקְס – אֵין עִקָּרוֹ הַדַּעַת,
הַנִּזּוֹנָה מִן הָאֱמֶת-לַאֲמִתָּה;
הַסֶּקְס אֵינֶנּוּ גַּם הָרֶגֶשׁ שֶׁבְּגוּפוֹ,
אֲשֶׁר מַרְחִיב אֶת נֶפַח פְּנִים הַלֵּב,
– אֶלָּא הַסֶּקְס הִנּוֹ מַמָּשׁ הַיֹּפִי הַטָּהוֹר עַצְמוֹ.
* * *
רות ירדני כץ
כשחיים במקום כל-כך צפוף כמו הרובע היהודי
מוטי בן חורין שלום,
גם אנחנו גרנו ברובע היהודי 23 שנים וכולם הכירו את כולם וכולם ידעו על כולם, ושום פרט לא נעלם מאף אחד, ואם נעלם הרכלניות והרכלנים הכניסו אותך מיד בסוד העניינים שחס וחלילה לא תפסיד משהו.
אותך ואת רעייתך פגשנו מיספר פעמים בביתם של יצחק ז"ל ולאה מג'רו מינץ וגם אצל משפחת אגסי. בתקופה שגרנו ברובע, לא מעט ילדי דתיים "התפקרו", ומידיעה אישית ההורים לא עברו לסדר היום. היו גם התאבדויות של צעירים, אני הכרתי שניים אישית, והרובע געש ורגש וההלם היה הלם גדול.
רק כשחיים במקום כל-כך צפוף, ממש סיר לחץ, שכל אחד יודע על השני, אפילו מה הוא אוכל, עם מי ומתי, מבינים את הלחץ הנוראי שמופעל על כולם, במיוחד על הצעירים, שאינם חיים בוואקום. הם יוצאים ובאים ומתחברים ללא דתיים, והדת ממש לא מעניינת אותם כשהם מגלים שיש עולמות אחרים יותר מעניינים מאשר ללמוד בישיבה. הם מבקשים חופש, עצמאות, לבחור לבד, וההורים לא מבינים ומהדקים את החגורה ומייסרים ומתייסרים והקרע הוא ענקי שקשה מאוד לאחות אותו. אני מספרת לך כל זאת מידע אישי ממקור ראשון. זה הצד המכוער של לחיות ברובע היהודי. היו גם צדדים חיוביים ונעימים.
הסיפור שלך על האימא המטורפת החרדית וילדיה שהם שכנים שלכם הוא עוד סיפור נורא ואיום ואם אתה רוצה לעזור לצעירים אתה יכול לפנות לשבתאי עמדי, שעומד בראש המחלקה לקידום נוער בעיריית ירושלים. הוא והצוות שלו מטפלים בנוער שוליים שאינם לומדים אלא עובדים וחיים ברחוב.
רות ירדני כץ
* * *
אהוד בן עזר
על "רומן במכתבים" של רות ומירון יששכרי
הכרך המוקפד והגדול, בן 424 עמודים, בעל כריכת הבד האדומה, המזכירה את המתכונת המעולה של ספרי מוסד ביאליק – הוא ספר מיוחד במינו, שגם אינו מצוי למכירה. הוא יצא לאור על ידי המשפחה, כאשר עיקר העבודה עליו נעשה, לפי הכתוב בו, בידי האם רות יששכרי, שנפטרה רק לפני שבועות אחדים בגיל 92 וזכתה לראות את הספר (שאין עליו תאריך צאתו לאור) – ובידי בתה הבכורה גבריאלה-פיצי ספריאל, שנפטרה במחלה קשה לפני כארבע שנים, ימים אחדים בטרם מלאו לה שבעים; היא לא זכתה לראות את הספר הנדפס, שבאחריתו מסופר גם עליה ועל מותה, וזאת לאחר ששנים אחדות לפניה נפטרה במחלה קשה אחותה הצעירה ליאורה-אורקה, ובשנת 1990, הלך לעולמו אביהן, הוא בעלה של רות, ד"ר מירון יששכרי, שמכתביו מהווים את חלקו העיקרי של הספר.
חלקם הגדול של מכתבי רות ומירון יששכרי נכתב בגרמנית ובאנגלית [בתקופת שירות בצבא הבריטי במלחמה העולם השנייה] ועל תרגומם, עריכתם והארתם שקדו רות ובתה גבריאלה, והספר, ככתוב בו, הושלם ויצא לאור בסיוע בני-משפחתן, ושתי חברותיה הטובות של גבריאלה, דבורה גינת ומילכה צ'יזיק.
לאחר מותה של רות יששכרי, בגילה המופלג, כתב עליה אורי דרומי רשימת הספד מרתקת ונוגעת ללב במדורו בעיתון "הארץ", ושם הזכיר את הספר "רומאן במכתבים", שלא ידעתי כלל על קיומו, כי זה שנים רבות לא היה לי קשר עם בני המשפחה ובייחוד לא עם גבריאלה, שאותה אהבתי מאוד לפני שנים רבות. עכשיו, שקראתי על כך, הצלחתי ליצור קשר עם בתה, יערה ספריאל-דיקמן, והיא זו ששלחה לי את הספר, אשר מאז שקיבלתי אותו לא הרפיתי ממנו וקראתי אותו בהתרגשות רבה.
מאחר שזכיתי לאריכות ימים [74] היו לי שתי הזדמנויות לחוש משהו מן האמירה "אתה חי רק פעמיים" [זה שם הסרט החמישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד]. הפעם הראשונה נמשכה שבע השנים האחרונות, שבמהלכן הקלדתי למחשב את דפי יומניי מהשנים 1965-1977, וממש חייתי אותן מחדש, [מ-1987 יומניי כבר הוקלדו ישירות למחשב]. פרשת יחסיי הסבוכים עם גבריאלה היא חלק נכבד ביומנים מאותן שנים. פעם, כאשר הצקתי לה יותר מדי, אף קראו הוריה אותי לשיחת הבהרה, שנעשתה בנימוס ובאנושיות רבה, כי היה לי לעיתים הרושם שהצלחתי אצלם יותר מאשר אצל בתם. [יומניי ייפתחו לציבור רק בשנת 2036, במלאת 100 שנים להולדתי]. ודומה כי לא היה דבר מרוחק יותר מהרקע המשפחתי המושבתי שלי מראשיתה של פתח-תקווה לעומת ההיסטוריה המסובכת-למדי של משפחת יששכרי, על כל קרובי-משפחתה משני העמים.
ואכן, ההזדמנות השנייה של "אתה חי רק פעמיים" התרחשה לי בקריאת הספר של רות ומירון יששכרי, שאת שניהם היכרתי במשך שנים רבות. ואולם תמיד היה משהו של סוד במשפחה המלוכדת הזו, משהו אריסטוקראטי אך גם בלתי ניתן לפיצוח. כך למשל העובדה שרות, אימה של גבריאלה, היא גיורת גרמניה, נתגלתה לי רק לאחר שנים של היכרות, וגם אז לא היתה אלא חלק קטן מהסיפור המפורט והמרתק המתגלה על אודותיה ב"רומן במכתבים". רות נולדה בשם אורזולה קלאוקה, בת למשפחה גרמנית בברלין. תוך כדי לימודי הרפואה שלה הכירה את מירון יששכרי, המבוגר ממנה ב-12 שנים, שכבר היה רופא. השניים התאהבו והיא החליטה לקשור את גורלה בו ובעם היהודי. זאת בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, על רקע עליית הנאציזם. מירון נאלץ לעזוב את גרמניה ועשה דרך עקיפין, בגדד וביירות, עד שהגיע לארץ-ישראל, ואילו רות עזבה בחשאי את ברלין בשלהי שנת 1934, הגיעה לביירות ושם התגיירה ונישאה למירון, שבא לשם במיוחד מתל-אביב.
לאחר זמן משתקע הזוג בתל אביב, ב-1936 נולדת בתם גבריאלה, ואז, בשנת 1942, מתגייס מירון בן ה-41 כרופא לצבא הבריטי, ובמסגרת זו משתתף כרופא מנתח וכללי בקרבות צפון-אפריקה ואיטליה, בקרבות הקשים על מונטה קסינו, ומאוחר יותר הוא משמש כרופא בכיר בחיל הנחתים המלכותי הבריטי ומגיע לגרמניה תוך כדי המלחמה ושוהה בה גם לאחר הנצחון, וחוזר הביתה לארץ-ישראל רק בתחילת שנת 1946, לאחר שלא ראה את אשתו ואת בתו הקטנה במשך כארבע שנים.
בברלין חיה אז עדיין אליזבת, אימה של רות, שחתנה הרופא היהודי היה לחלק מהכוח הכובש את ארצה, והיא גם פונה לעזרתו [לימים באה ארצה לחיות עם בתה ומשפחתה]. ואם לא די בכך, וכל זה עולה מעשרות וממאות מכתביו המרתקים – הצבא הבריטי, שהוא משמש בו קצין ורופא בכיר ולובש את מדיו ודרגותיו – עוסק עתה במאבק קשה נגד היישוב העברי הדורש עצמאות וחופש העפלה (וקדם לכך רצח הלורד מוין בקהיר), ועד מהרה כל זה כבר תחת ממשלת הלייבור ושר החוץ שונא היהודים שלה, ארנסט בווין.
עוברות שנים מעטות בלבד, וד"ר יששכרי, חבר "ההגנה", מגוייס לפלמ"ח, נעשה לרופא של חטיבת הראל, ורושם במלחמת השחרור פרק רפואי מפואר שנסמך על ניסיונו כרופא צבאי בריטי. וגם לאחר קום המדינה הוא נשאר בתפקידים בכירים בחיל הרפואה של צה"ל, ובצד המקצועי מתמחה כאורולוג ובכך ממשיך כל שנותיו ה"אזרחיות". וכל ימיו הוא נערץ על ידי האנשים הרבים שהכירו אותו, מטופליו, ידידיו ובני משפחתו. אכן, דמותו היתה ההפך מ"רופא צבאי בריטי", דמות יהודית מאוד, ממושקף, לא גבוה, חייכני וקצת שמנמן. אוהב שחמט וקורא ספרים מושבע. פוליגלוט: גרמנית, יידיש, עברית, אנגלית, רוסית. הוא נולד ב-1901 בעיר ליבאו שבלטוויה, עיר שכל יהודיה הושמדו על ידי הנאצים, תחילה במקום, בעזרת המשטרה הלטווית, ואחר כך נשלחו לאושוויץ, בהם גם בני משפחתו שלא עזבו את לטוויה מבעוד מועד.
מכל התקופות הסוערות הללו נותרו מכתבים. מכתבי רות מגרמניה ושל מירון אליה טרם העלייה לארץ, ומכתבי מירון במשך ארבע השנים הארוכות של שירותו בצבא הבריטי. את מכתבי רות וגבריאלה הקטנה הוא לא היה יכול לשמור בנדודיו בתקופת שירותו הארוכה, ולכן נשמרו מכתבי רות אליו רק מהתקופה האחרונה שלו בצבא.
במהלך שירותו הצבאי הוא הגיע פעמיים ללונדון ופגש שם ידיד, סופר יהודי ממוצא הונגרי שחי תקופת זמן כעיתונאי בירושלים, ג'ורג' טאבורי, אשר אשתי הראשונה ד"ר ענת פיינברג פירסמה עליו שני ספרים, באנגלית ובגרמנית, וגם הכירה אותו אישית בגרמניה.
ואני חוזר לסאגה של המשפחה ושל החטיבה העיקרית של מכתבי מירון. חטיבה מדהימה. לא להאמין כל מה שעבר עליו, כמעט תמיד בחברת לא-יהודים, כל שנות שירותו בצבא הבריטי. איש ישר, רופא מעולה, בן-בית בתרבות ובספרות העולם ובעל חוש הומור שמאפשר לו להתמודד עם הקשיים וגם לעודד מרחוק את אשתו ובתו הקטנה. הוא אפילו דואג שלא יתנו לה לקרוא מוקדם מדי את "דקאמרון".
רות ומירון משווים את מצבם לאודיסאוס ופנלופה אשתו, המחכה לשובו ודוחה את מחזריה. רות היתה אישה יפה וצעירה. "הסופר שופמן ראה את רותי על חוף הים, התלהב, התאהב, וגם כתב עליה מעין מסה בשם 'לו הייתי גלי הים המלחכים את רגלייך'." (עמ' 306). ובמקום אחר בספר מוזכר שכתב על אודותיה סיפור או רומאן, אך לא מוצלח, בשם "היהודייה הארית".
הקריאה ב"רומאן במכתבים" היתה עבורי כמו לחיות פעם נוספת, בפרספקטיבה חדשה, לחיות מול פרשת חיים של אנשים שחלקם הכרתי, ואת גבריאלה אהבתי, והנה הולכים ומתפענחים בפניי כמה מסודות החיים של אותה משפחה מלוכדת, שמימיי לא היתה לי אליה כניסה של ממש, אף כי רות ומירון חיבבו אותי, ורות אף תירגמה לי לגרמנית מאמר שכתבתי על "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" ושלחתי אותו להיינריך בל וקיבלתי חזרה במתנה את ספרו זה בגרמנית עם חתימתו.
עדיין אני זוכר את המעמד, בשיעור בתלמוד בשביעית ההומאנית-הספרותית בתיכון חדש בתל אביב, היינו כבני 16-17 – המורה הוא יעקב בהט, שהיה גם המורה הנערץ עלינו לספרות עברית. פיצי יושבת לשמאלי בשולחן, ואז, באמצע השיעור, לאחר שנשאלה משהו והתקשתה לענות או פשוט לקרוא בתלמוד – היא פורצת בבכי ומרכינה ראשה בין זרועותיה על הכרך הגדול, המודפס על נייר פשוט, של "בבא מציעא" שממנו למדנו, בוכה ובוכה ואנחנו, איש מאיתנו, לא מבינים מדוע. דומני שרק המורה יעקב ידע אז את הסיבה והתייחס למקרה ברגישות רבה. רק לאחר שנים הבנתי את כל הקושי שהיה לה, מהיותה במידה מסויימת חצי-גרמנייה, בהתמודדותה עם התלמוד. נראה שהרגישות והמסתורין הללו היו מן הסיבות שהתאהבתי בה כבר אז.
חלק ניכר מהשירים שכתבתי בשנים 1955-1973 לערך, וכלולים בספרי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", היו מוקדשים לגבריאלה, פרי מערכת יחסים סבוכה למדיי וחד-צדדית, שבעטייה היא מופיעה גם כדמות מיסתורית ולא-מפוענחת בשירים. ופתאום אני קורא במכתבי אביה ואימה על התפתחותה כילדה, על השנים שעברו עליה עם האם הגיורת, כאשר האב נלחם בקרבות קשים בבני-עמה הגרמנים, [ומתברר שעל הקרבות הקשים האלה הוא סיפר רק מעט במכתבים, כדי שלא להדאיג את אשתו ובתו בתל אביב]. בקיצור, לא צריך לכתוב רומאנים אם אפשר להאריך ימים ולחיות אותם בדרך של "אתה חי רק פעמיים", כאשר תקופות שלמות בחייך מקבלות הארה חדשה בזכות מה שלא ידעת אז.
לכן הגישה שלי לספר "רומן במכתבים" היא מאוד סובייקטיבית, היתה לו עליי השפעה רבה לאחור, אבל ברור שאני עצמי אינני חלק ממנו ואינני נזכר בו. ואני מעלה נגד עיניי את גבריאלה, בשנים הרבות האחרונות שכבר לא היה בינינו כל קשר, והיא יושבת ימים ולילות עם אימה והן מתרגמות ומכינות את ה"רומן במכתבים", מכתבים שללא הטיפול המסור והמקצועי בהם, ולולא אישיותם המיוחדת במינה של רות ומירון המתגלה באמצעותם, לא היו נעשים מעולם ל"רומן" העומד בזכות עצמו, ועתה בקריאתי אותו, הוא נעשה לי גם כאילו חלק מתולדות חיי המקבילים ואינם נפגשים.
יש לי רק עוד הערה היסטורית קצרה. החיילים היהודים בצבא הבריטי, גם בבריגדה, קרויים בספר "פלסטינים", וארצנו "פלסטין", בעוד שלמעשה איש לא השתמש אז בהגדרה פלסטינים לגבי ערביי, ועל אחת כמה וכמה יהודי – ארץ-ישראל. אנחנו נקראנו "פלשתינאים" וכך חיילינו בצבא הבריטי וכך היה גם שמה השני של ארצנו, ארץ ישראל – פלשתינה. כאשר מתרגמים מגרמנית או מאנגלית, מתערבבים המושגים האלה, ויוצא שכולנו היינו "פלסטינים" ממדינת "פלסטין" שטרם קמה עדיין.
* * *
בשרשור ממני או ישירות ממך
אהוד שלום רב,
מה אגיד ומה אומר. כבר כמה שנים שאני מקבל ממך את האימייל ונהנה.
גם אבי
גם אחי
גם קבוצה ההולכת ומתרחבת מחבריי וממכריי המקבלים את האימייל השבועי בשרשור ממני או ישירות ממך.
תענוג, תענוג, תענוג.
תודה
תודה
תודה
ועוד אלפי תודות.
וגם,
אשמח לקבל את ההרצאה על שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן.
בתודה
רונן
* * *
לשרון היקרה
ברכות ליום הולדתך
שיהיה לך רק טוב בחיים
ותצליחי בכל דרכייך
הדודים
* * *
תיאסר הליכת הולכי רגל במדרכות תל אביב
מועצת העיר החליטה כי לאור ריבוי כלי הרכב הדו-גלגליים מכל הסוגים, גם ממונעים, על מדרכות העיר, ולנוכח מיעוט תנועת הולכי הרגל, שחלק ניכר מהם כבר מאושפז בבתי החולים לאחר פגיעות ראש וגפיים ואגני ירכיים מתאונות האופניים – תיאסר מעתה כליל הליכת הולכי רגל על מדרכות העיר תל אביב, וזאת נוכח הפרעתם המתמדת והבלתי-נסבלת לתנועת הרכבים הדו-גלגליים. הולכי הרגל שהם עדיין לא פגועי ראש וגוף יפסעו בשולי הרחובות כשהם מחוייבים לחבוש קסדות-מגן, ללבוש ברכיות ומרפקיות ולהצטייד במחזירי-אור ובתאורת חרום על התחת. ואם זה לא מוצא חן בעיניהם אז שישארו לשבת בבית או שיעברו כבר לגור במושב זקנים.
* * *
משה כהן
הנדון: מנהיגות אקדמית
מכובדי,
נשיא אוניברסיטת בר אילן, הפרופסור משה קווה הודיע שיפעל לפיטוריהם של מרצים הקוראים להטלת חרם על האוניברסיטאות ועל המרצים בארץ. זו מנהיגות, האיש מעז לצאת נגד אחת הפרות הקדושות במקומותינו.
והנה מיד קמה נגדו מקהלת המתחסדים והאשימו אותו בפגיעה בחופש האקדמי.
נשאלת השאלה חופש אקדמי למה? להטלת חרם על מוסדות ועל חברים למקצוע? כאילו אמרו, הבו לנו חופש כדי שנוכל לשלול חופש הביטוי מעמיתינו בעלי דעות שונות משלנו על ידי החרמתם. אני כהדיוט, לפי השכל הישר, מוצא בכך סתירה פנימית, אך אולי הפרופסורים ללוגיקה יאירו את עינינו.
שיחק מזלו של הפרופסור האמיץ משה קווה שהינו חוקר פיסיקה, לולא כן, לו היה חוקר מדע המדינה למשל, לא היתה לו תקומה באקדמיה שלנו, והיה נאלץ לפרוש כמו הפרופסור למדע המדינה אבי דיסקין, איש מפלגת העבודה, שהתפטר מכהונתו באוניברסיטה העברית בלחץ עמיתיו השמאלנים, שלא רוו נחת מדעותיו הפוליטיות המתונות.
אין, אין גבול לצביעות ולעזות המצח, גם באקדמיה הנעלה, בהיכל ההומניסטיקה הנשגבה.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
הנדון: מחוות בונות אמון
מכובדי,
רווחת אצלנו הדעה שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא תוצאה של העוולות שאנו עושים לשכנינו. לכן שומה עלינו לעשות מחוות בונות אמון כלפי הערבים כדי לכפר על עוולותינו ולקנות את רצונם הטוב לדו-קיום. ויש אנשים טובים שלא רק אומרים אלא גם עושים. יש אצלנו עמותות המממנות ניתוחים וטיפולים של פלסטינים בבתי החולים שלנו. תבוא עליהם ברכה.
בין השאר דווח בתקשורת על תפיסת חוליית מחבלים שרצחו שוטר ופצעו שניים. אך, אבוי, מנהיג החולייה הוא אב לילדה קטנה שנותחה וטופלה לא מזמן בבית חולים הדסה בידי צוות ישראלי, במימון ישראלי, להסרת גידול מעינה.
וזה לא מנע את הרצח.
מקרה זה מעורר הרהורים נוגים. אם טיפול רפואי אינו מחווה הבונה אמון, מה כן? אמון ניחא, אבל מעשי רצח מתוך שנאה?
מסתבר להוותנו שאין גבול לשנאה כלפינו, ועוד יידרשו מחוות רבות ונרצחים רבים בדרך לדו- קיום בשלום.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
אורי הייטנר / שני מאמרים
1. חברות במבחן
מתנ"ס הוא מרכז הקהילתי השייך לכל הקהילה ומייצג את כל הקהילה. החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית. משתי הסיבות הללו, אין בסמכותו של מתנ"ס ואין זה מתפקידו, לבטא עמדות פוליטיות.
עם זאת, מתנ"ס יכול גם יכול לבטא סולידריות וחברות עם אוכלוסיות במצוקה בחברה הישראלית. מתנ"ס הגולן הצטיין בכך במלחמת לבנון השנייה, ובמידה פחותה (בשל המרחק) גם בפעולות הזדהות עם תושבי שדרות ועוטף עזה. ההתנתקות – עקירת יישובי גוש קטיף, שהשבוע מלאו לה חמש שנים, העמידה אותנו בפני דילמה. בניגוד לסוגיית הגולן, שכתושבי הגולן וכמרכז הקהילתי של הגולן – היא קיומית לנו, פשוטו כמשמעו, בנושא ההתנתקות לא יכולנו לבטא עמדה. בקהילת הגולן היה מגוון עמדות בנושא ואף שמעולם לא בדקתי זאת, אני מניח שגם בצוות המתנ"ס היו עמדות שונות. עמדה לא יכולנו לבטא, אבל האם ניתן לבטא חברות וסולידריות, עם מתיישבים כמונו, שחרב העקירה מונחת על צווארם, בלי לנקוט עמדה? אנו החלטנו לעשות כן.
למעשה, מתנ"ס הגולן אימץ את מתנ"ס גוש קטיף בחודשים שלפני העקירה. אירחנו את צוות מתנ"ס גוש קטיף ליומיים בגולן. בערב קיימנו ערב משותף של שני הצוותים, שהחל במעגל מתופפים משותף ונמשך בשיחה מלב אל לב אל תוך הלילה, בה פרשו אורחינו את מצוקתם הנוראית. למחרת ערכנו טיול משותף של שני הצוותים בגולן. לאחר הביקור, יצא צוות מתנ"ס הגולן לביקור גומלין מרגש בגוש קטיף, שהסתיים במתנ"ס גוש קטיף, במפגש נוסף עם הצוות.
הפעולה הבאה – מופע של חבורת הזמר "פרחי הגולן" במתנ"ס גוש קטיף. צוות מחלקת הנוער שלנו עמד בקשר רצוף של עצה ועזרה עם צוות מחלקת הנוער של גוש קטיף. ערכנו ביקור של בני נוער מהגולן בגוש קטיף ופגישה עם בני נוער מקומיים. ובאופן אישי, עמדתי לאורך כל התקופה בקשר רצוף ותומך עם נעמי, מנהלת מתנ"ס גוש קטיף.
מבחינתי, הקשר הזה היה מובן מאליו. מדובר בסולידריות חברית, התיישבותית ומקצועית עם עמיתים, בשעתם הקשה ביותר. אבל מסתבר שהוא כלל לא היה מובן מאליו. מתנ"ס הגולן, הנמצא שלוש וחצי שעות נסיעה מגוש קטיף, היה היחיד(!) בכל החברה למתנ"סים, שגילה איכפתיות וסולידריות כזו. המתנ"סים השכנים, של אזורי הנגב המערבי, עמיתיהם למחוז של מתנ"ס גוש קטיף, היפנו כתף קרה.
עם הגעתם של עקורי נצר חזני לגולן, לפנות בוקר שלמחרת העקירה, המתנ"ס התגייס ללוות אותם (עוד בטרם ידענו שחלק מתושבי גוש קטיף יתיישבו בגולן ויהיו חלק מן הקהילה). בת שבע רייס לקחה על עצמה את המשימה, ובמסירות אין קץ היתה לאימא של העקורים. הליווי הקהילתי של המתנ"ס נמשך לאורך כל חמש השנים, כולל במיזם של מרכז מורשת גוש קטיף, שנחנך בערב מרגש מאוד לפני כשבועיים. הליווי הקהילתי של עקורי גוש קטיף בגולן הוא חלק מהעשייה הקהילתית שהנה המשימה הטבעית של המתנ"ס. אולם אני בספק, אם החיבור היה מוצלח כל כך אלמלא הקשר שקדם לו – הזיקה בינינו לבין גוש קטיף ערב העקירה.
היום, חמש שנים לאחר מכן, אני חש שעמדנו במבחן החברות והסולידריות. עשינו זאת בראש ובראשונה למענם, למען חברינו בגוש קטיף. אבל מבחינה מסוימת עשינו זאת גם למעננו. הרי בסופו של יום אנו צריכים להביט במראה.
2. להגן על החופש האקדמי
פרופ' דוד אוחנה אינו חבר בתנועת "אם תרצו". אוחנה אינו שייך למחנה הימין בישראל. הוא גם אינו איש מרכז. הוא אינטלקטואל מובהק של השמאל היוני הציוני בישראל. בדברים שנשא בכנס "לא בשמיים 2010" בכפר בלום, בשבוע שעבר, לא בחל אוחנה במילים כדי לתקוף את רעיון א"י השלמה, את מפעל ההתנחלויות ואת "גוש אמונים" (גוף שחדל לפעול עוד בשנות ה-80, אך השמועה לא הגיעה, כנראה, לאוזניו, או שזו תמונת ראי של אלה התוקפים עדין את "המערך"...)
מה הוא לא אמר עליהם: פשיסטים, פטישיסטים של האדמה, כנענים דתיים ועוד. ובין דבריו, כמסיח לפי תומו, סיפר קצת על חוויותיו בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת ב"ג. "אני נחשב המרצה הימני ביותר בחוג," אמר, והוסיף: "אצלנו, אם מישהו כותב 'מלחמת השחרור', 'מלחמת העצמאות' או 'מלחמת הקוממיות' – ולא 'מלחמת 1948' – אוי ואבוי לו."
גם הסופר פרופ' חיים באר, אינו מזוהה בדיוק עם הימין או המרכז בישראל. גם באר הוא מאנשי הרוח הבולטים של השמאל היוני בישראל. באר נתן לתלמידיו באוניברסיטת ב"ג לנתח את שירו של אלתרמן "האיש החי", מתוך הספר "עיר היונה", אחד הספרים הציוניים ביותר שנכתבו בארץ. תלמידה שלו ניתחה את השיר כשיר אודות... האיש החי – הישראלי, שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה והאחריות מ"הזר", הפלשתינאי שאותו דיכא וגירש. על יסוד אותו מפתח, ניתחה את השיר כולו, וביארה כל משפט בתוכו. לא היה בליבו של חיים באר עליה. הוא הבין, כפי ששמעתיו בהרצאה במכון שכטר, שהיא ניתחה את השיר בדרך היחידה שהיא מכירה – בדרך בה המרצים באוניברסיטה שטפו את מוחה לאורך שנות לימודיה. אין היא מכירה דרך אחרת.
לא רק דוד בן גוריון מתהפך בקברו. גם באוניברסיטאות אחרות המצב אינו מזהיר. פרופ' אפי יער חקר את הנעשה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א. פרופ' יער, ראש התכנית ליישוב סכסוכים ולגישור באוניברסיטת ת"א, חוקר ותיק במרכז שטיינמץ למחקרי שלום, הוא לבטח לא תחקירן מטעם "אם תרצו". וגם אותו, בשום סלטה עם בורג ופליקלק לאחור, אי אפשר יהיה לשייך לימין. אך תוצאות מחקרו אינן שונות באופן משמעותי מתוצאות המחקר המושמץ של "אם תרצו" בנדון. בין השאר מצא יער, שבשיעור מבוא לסוציולוגיה מלמדים רק על פי דעות קיצוניות חד-ממדיות. כך, למשל, מקריאת החובה בחוג נעדרים כמה חוקרים חשובים ביותר, כמו פרופ' אייזנשטדט, שמחקריו על החברה הישראלית הם בחינת הכרח לכל סטודנט וחוקר בנושא, וגם סוציולוגים אחרים בעלי מוניטין, כולל הפרופסורים משה ליסק, יוחנן פרס ואליעזר בן רפאל, שתרומתם לחקר החברה הישראלית זכתה להכרה בקהילה הסוציולוגית הישראלית והבינלאומית. לעומת זאת, יש ברשימה מאמר מאת עזמי בשארה וגם הסרט "שיחות עם עזמי בשארה". לדברי יער, יש כאן שימוש בלתי הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, מבלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת.
פרופ' אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ומי שכיהן מטעמה שנים רבות כח"כ וכשר – אף הוא מתריע מפני המגמה המסוכנת הזאת. "יש לי בעייה עם קיצוניותם של רוב המרצים במדעי החברה. ... זו תופעה כלל עולמית, אבל בישראל היא הגיעה לקיצוניות שאיני מכיר. לא נתקלתי בשום מדינה, שבה המרצים קוראים לחרם על האוניברסיטאות שלהם עצמם." בראיון ל"מקור ראשון" (23.7.10) המחיש רובינשטיין את דבריו בכרוז פרו איראני שעליו חתמו 30 פרופסורים שהזהירו מפני הרפתקנות אמריקנית ישראלית נגד איראן, "מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את איומי מכחיש השואה אחמדיניג'אד להשמיד את ישראל." רובינשטיין מבכה את המצב, שבו מרצי השמאל הקיצוני באוניברסיטה הפכו את אוניברסיטת ת"א, יציר כפיו – הוא היה ממייסדיה – קרדום לחפור בו. "דוכן המרצה," אומר רובינשטיין, "הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה."
גם חוקרת הספרות העברית הדגולה, פרופ' נורית גוברין, מזוהה עם תנועת העבודה ולבטח אין לשייכה לימין הישראלי. ב-29.6.10 נשאה גוברין דברים, בערב לציון צאת ספר חדש של דב בן מאיר "גלותו וגאולתו של העם היהודי – הישרדות, יצירה, קוממיות". בן מאיר, פעיל מפלגת העבודה ומי שכיהן מטעמה כח"כ, היה אחד מראשי ההסתדרות ויועצו של שמעון פרס, וגם הוא אינו חשוד כאיש "האיחוד הלאומי" רחמנא לצלן – כתב ספר היסטוריה בעל אוריינטציה ציונית. פרופ' גוברין שיבחה מאוד את ספרו, וכך אמרה, בין השאר: "ספר זה חותר באומץ כנגד הזרמים שהשתלטו על השיח של ההיסטוריונים בכלל, וכנגד 'ההיסטוריונים החדשים' בישראל במיוחד. באומץ, לא רק בשל השקפת עולמו המוצקה של הכותב, אלא גם אולי משום שהוא פועל מחוץ לאקדמיה, ואין מוראה עליו. עריצות הרוח השלטת באקדמיה מפחידה את מי שנמצא בתוכה ואינו רוצה להיכנע לה, וגורמת לו להשתתק או לשתף פעולה. עריצות זו פסחה על דב בן מאיר, הפועל כחוקר עצמאי ובלתי תלוי. אין הוא מפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן ואפילו ציוני מאמין ואופטימי."
אני מתנצל בפני הקוראים, על כך שהטרחתי אותם בהגדרות הלא חשובות ולא מעניינות אודות הצבע הפוליטי של ששת הדוברים אותם ציטטתי. מה זה חשוב האם הם מזוהים כאנשי "שמאל" או "ימין", מה גם שבעיניי ההגדרות הללו אנכרוניסטיות ולא רלוונטיות עוד. מדוע נהגתי כך? מאחר ובעקבות הביקורת שנמתחה לאחרונה על האקדמיה, היו מי שניסו להציג זאת, כביקורת של "הימין" על "השמאל" וכניסיון של "הימין" לסתום פיות ולפגוע בחופש האקדמי. כך, למשל, מציגים את המחלוקת מאמרי המערכת של "הארץ". הציטוטים שהבאתי, דווקא מפי אנשים המזוהים כ"שמאל", נועדו להבהיר, שהמחלוקת אינה בין "שמאל" ל"ימין", אלא בין ציונים לאנטי ציונים.
התמונה המצטיירת מהמובאות שהצגתי, מעוררת פלצות – חוגים שלמים, במדעי החברה והרוח באוניברסיטאות בישראל, נשלטים ביד רמה בידי גורמים רדיקאליים אנטי ציונים ואנטי ישראלים.
איך דבר כזה קורה? איך זה ייתכן, שאדם הנמצא בקצה השמאלי של הקונסנזוס הלאומי בישראל, הוא הקצה הימני של החוג להיסטוריה באוניברסיטת ב"ג? הרי הדבר מנוגד לכל היגיון סטטיסטי? החברה הישראלית אינה יכולה להתחמק מדיון עמוק בשאלה הזו, שהינה קריטית לעתיד האקדמיה הישראלית ולעתיד חיי התרבות והרוח בישראל. הבעייה היא, שנעשה ניסיון אלים ממש, למנוע את הדיון הזה. כל מי שמעז לבקר את הנעשה באקדמיה מוצג כמקרתיסט, וכל ביקורת מוצגת כפגיעה בחופש האקדמי.
אני רואה בחופש האקדמי ערך מקודש. אקדמיה שאין בה חופש אמיתי, עלולה לנוון את הרוח והמדע. אני סבור שיש להיאבק נגד המגמות באקדמיה אותן הצגתי, כמאבק למען החופש האקדמי.
למה מתכוון פרופ' דוד אוחנה כאשר הוא טוען ש"אוי ואבוי" למי שיאמר את צמד המילים המשוקצות "מלחמת העצמאות"? הרי ברור שמי שיאמר אותם, לא ייתלה בכיכר המרכזית ומכנסיו לא יופשטו כדי שילקה בח"י מלקות. אבל מי שישתמש בטרמינולוגיה הזאת יוגחך בעיני עמיתיו, יוצג כבלתי נחשב, יוקע, או בלשונה של פרופ' גוברין: יפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן ואפילו ציוני מאמין ואופטימי. באוניברסיטאות של מדינת ישראל, אקדמאי מפחד להיחשב ציוני. הוא יפחד בשל מה שכינתה גוברין "עריצות הרוח השלטת" באקדמיה.
באקדמיה שיש בה פחד, אין חופש אקדמי. אין חופש תחת טרור.
פרופ' יער מתריע שככל שמגמה זו תתחזק, רמת המחקר בחוגי הלימוד הרלוונטיים תרד, והם יאבדו את אמון הקהילה האקדמית ואת אמון הציבור הרחב. פרופ' רובינשטיין רואה בכך חטא בל יכופר לאקדמיה. הוא מתריע מפני כפיית דעות פוליטיות של המרצים הללו על הסטודנטים שלהם, דוגמת מרצה באוניברסיטת ת"א (הוא לא נקב, לצערי, בשמו) שלימד את תלמידיו שישראל היא פח הזבל של אירופה. רובינשטיין, באנדרסטייטמנט אופייני, מגדיר ביטוי זה כ"בלתי אקדמאי". הוא מאשים את האוניברסיטאות שהתנערו לחלוטין מחובתן לקיים מגוון דעות אקדמיות. הוא מזכיר שגם לסטודנט יש חופש אקדמי ומצטט את סעיף 5 לחוק זכויות הסטודנט, הקובע כי "לכל סטודנט החופש להביע את דעותיו, עמדותיו והשקפותיו לגבי תוכנו של חומר הלימוד והערכים המובעים בו." לטענת רובינשטיין, "אוניברסיטת ת"א, בתחום מדעי החברה שלה, מפירה חוק ופוגעת בזכויות הסטודנטים שלה."
כל מי שעתידה של הדמוקרטיה הישראלית, כל מי שעתידה של האקדמיה הישראלית, כל מי שערכים של החופש האקדמי, חופש המדע, חופש התרבות והרוח יקרים לו, חייב להרים קול נגד השתלטות מיעוט אנטי ציוני קטן על חלקים נרחבים באקדמיה הישראלית. אין זו השתלטות כדרך הטבע. כך הגדיר זאת פרופ' רובינשטיין: "בחוגים לסוציולוגיה או לקולנוע קיימת דומיננטיות של השמאל. המינויים האוניברסיטאיים פשוט משכפלים את עצמם. לעתים קרובות מאוד, כשאני מסתכל על רשימת מרצים בחוג מסויים, אני שואל את עצמי מה הטעם בריבוי המרצים. תמנה אחד והוא ידבר בשם כולם, שהרי כולם מדברים באותו סגנון. המינויים האלה של השכפול העצמי – אני קורא להם המשובטים, אקדמאים משובטים – הוא בעוכרי האקדמיה. האקדמיה אמנם, לא צריכה להיות ייצוגית או דמוקרטית, אבל היא צריכה לשקף דעות אקדמיות שונות." [יש לציין, שרובינשטיין מקפיד להדגיש שברוב החוגים התמונה אחרת, מאוזנת יותר, רוב האקדמאים הם ציונים ויש חוגים, כמו החוגים למקרא, שהנם בעלי אוריינטציה לאומית "הייתי אומר אפילו לאומנית"].
את מה שרובינשטיין אומר במרומז, אני מעדיף לומר גלויות: אקדמאים הרוצים להתפרנס, חייבים להתקרנף, ולאמץ את הקו השליט באותם חוגים. ומי שמפקפק בכך, כדאי שיזכור את הניסיון האלים למנוע פרנסה והעסקה מד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א. "אבירי החופש האקדמי" החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול – היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששירתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". אין הגדרה אחרת לתיאור המצב, זולת טרור אקדמי. וכך, כפי שאמרה פרופ' גוברין על דב בן מאיר, רק מי שאינו תלוי בהם, יכול להיות נאמן לאמת המחקרית שלו. מציאות זו נוראה, כיוון שתחת טרור כזה, אין מחקר מדעי. אלא אם כן יש הרואים גם באנציקלופדיה הסובייטית סוג של מדע...
מה עושים? ראשית, חשוב להדגיש שבמסגרת החופש האקדמי, יש מקום גם לדעות פוסט ציוניות, תהיינה מקוממות כאשר תהיינה. אם מישהו ינסה לפגוע באקדמאי בשל עמדות פוסט ציוניות, יש להיאבק על זכותו להשמיע אותן. אולם על האוניברסיטאות להתעשת ולשים קץ להפקרות הזאת, להשתלטות האלימה של רדיקליות אנטי ישראלית על האקדמיה.
התערבות ממשלתית בנעשה באקדמיה היא מסוכנת, ויש לנסות למצות כל מהלך אחר, ורק אם לא יחול כל שינוי, לא יהיה מנוס מהתערבות כזו. בראש ובראשונה, חשוב להעלות את הנושא לתודעה הציבורית ולקיים דיון ציבורי חופשי ושקוף על הנושא. הגיעה השעה למתקפת נגד של הרוב הציוני – משמאל ומימין, נגד המתקפה האנטי ציונית והפוסט ציונית. ואין להשלים עוד עם הניסיון להשתיק את מותחי הביקורת, כמו הקמפיין המקרתיסטי נגד תנועת "אם תרצו" וכמו קמפיין סתימת הפיות של "הארץ", היוצא נגד מי שמנסה לדון בנעשה באקדמיה, בטענת השווא של "פגיעה בחופש האקדמי", כביכול.
אין לפגוע במרצים אנטי ישראליים בגלל עמדותיהם, אולם יש מעשים שהינם חציית קו אדום. הפגיעה החמורה ביותר בחופש האקדמי היא הניסיון הפשיסטי להחרים את האקדמיה בישראל. חוד החנית בניסיון הזה הם מרצים ישראליים, דוגמת ד"ר ניב גורדון, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת ב"ג. גורדון פועל להחרמת האקדמיה הישראלית, המפרנסת אותו מכספי משלם המסים הישראלי. לחלאה כמותו אין מקום באקדמיה. אם אין הוא מסיק את המסקנות לבד, יש להראות לו את הדלת.
פרופ' רובינשטיין: "החופש האקדמי צריך לחול גם על דעות פוליטיות. לאקדמאי יש תפקיד להביע דעות חריגות ומתסיסות, אבל החופש הזה אינו בלתי מוגבל. אסור, למשל, להשמיע דעות אנטישמיות או לקרוא לחרם נגד ישראל ונגד האקדמיה שלה."
צודק, השמאלן הזה...
* * *
משה ברק
אין מקום לאירועים משפחתיים עם מאות מוזמנים
בהמשך לכתבה "שמחת זקנתי" והערתו של אהוד בן עזר [גיליון 563], אני רוצה להעיר:
חתונות, בר מצוות, לידות, ולהבדיל גם לוויות אינן עילה לכינוס כל מי שראינו אי פעם בחיינו, או שהורינו ואחינו ראו. עד כדי כך שרוב המשתתפים אינם מוכרים זה לזה, ויש כאלה שאין להם אפילו מכר אחד לשבת איתו לשולחן...
זהו גודש כמותי של חווים, המסלק מהאירוע כל איכות. גודש הניזון מ"רצוני להגיע לחגיגה גדולה יותר מאלה שקדמו לי..." אך כמובן זהו גם גודש הניזון כבר ממוסכמות חברתיות של "קח ותן". כי מי שבא לחגיגתך והביא לך "מענק" כלשהו, "מכבד" אותך באפשרות להשיב לו כגמולו... והמשפחות מנהלות רישום מדויק של גובה ה"שי" שיש להשיב כמותו, פן ייעלבו...
גודש המוזמנים מעודד יזמים לקיים אולמות אירועים, המעוניינים במיספר גדול ככל האפשר. לכן יציעו מקסמים שונים בעיצוב המקום, תקרובת מעולה, ורקע מוזיקלי – הכל בטיב עולה ככל שהתשלום עולה.
כך נוצר הדפוס האווילי של ניפוח ההוצאות לאירוע, בו מעוניין בעל האולם, המתכסה על ידי המחאות המוזמנים... שכמותן קיבלו הם בשעתו באירועים שלהם...
האירוע הוא שיגרתי, קבוע, ומכיוון שהרב ומנחה המסיבה אינם מכירים את בעלי השמחה, אין להם גם שום חידוש לחדש. מקראות אחרות, ומחרזים אודות בעלי השמחה, מפי חברים, לא נחשבים למספיק מכובדים...
וכדברי אהוד בן עזר, המוסיקה לריקודים מותאמת לשכבה הדור הצעיר, שהוא אך חלק קטן מבין המוזמנים המשתתפים. אגב כך מי שזקוק לבילוי של ערב ריקודים, יקנה בזול יותר כרטיס לערב ריקודים כרוחו, שאינו כרוך במחויבות חברתית לבעל שמחה.
אולם האירועים מנסה להתגבר על ריקנות זו בהיצע התקרובת והמזון, אך זה ניתן בגודש כזה, שאין כוח ליהנות ממנו, ואין זמן לחכות לשוב התיאבון כי צריך לשוב הביתה בנסיעה של שעה-שעתיים ואף יותר.
אך האווילות משתקפת בעובדה העיקרית, שהאנשים שבשמחתם באנו להשתתף: בעלי השמחה הוריהם ואחיהם – אין להם זמן עבורנו, כי הם צריכים להפגין נוכחות למול מאות אנשים. כך בסופו של דבר כמעט שאיננו חווים איתם דבר, פרט לעובדה, שהם ראו כי "באנו לאירוע". כמובן שבעזרת הטכנולוגיה החדשה מנסים לפתור "בעייה" זו, ובעלי השמחה עוברים בכפייתיות עם חיוך צמוד-פרצוף משולחן לשולחן וממוזמן למוזמן מלווים בצלם של תצלומים נייחים, המנציחים את ה"אירוע הגדול". תצלום אותו מקבלים לעתים בתום האירוע, כמעין "תמורה לאגרה". אירוע בו לא ראית כמעט דבר לא עשית כמעט דבר פרט לנוכחות. "ליתר ביטחון" נשכר מסריט קולנוען, המשוטט בין המוזמנים, ומכיוון שאיש לא הסריט אותך בעבודתך ובתחביביך נותן לך אירוע זה הזדמנות לעשות פוזה ולהיכנס בזכותו אל הנצח.
לסיכום: אירועים משפחתיים (כולל לוויות) חייבים להיערך במסגרת המשפחה, עם הידידים הקרובים מאוד בלבד. בדרך זו יכיר כל אחד באירוע כשליש מן הנוכחים לפחות, ויזכה לבילוי ערב חברתי בחברת מיודעיו ובעלי השמחה.
הרחוקים יותר, עמיתים לעבודה, לפעילות ציבורית, ולתחביבים, אלה שהיו איתנו פעם בטיול וכו', ישקלו אם יש להם ענין לפגוש בבעלי השמחה כדי לברכם, ולהעניק להם משהו של מזכרת. באם יחליטו לעשות זאת, יהיה זה צעד אנושי מרשים, אם יעשו זאת בביקור אישי אצל חתני האירוע, בשבועות הקרובים שלאחריו וכך יזכו להשתתפות של אמת, בחווייה ובחברת בעליה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, יהודים נוהגים כך באשר לאבל. הם נותנים שבוע ימים בו ממתינים למבקרים אישית, ויש לכולם זמן לחוות יחד לבטא ולהתבטא.
* * *
יישר כוח!
העליתם נושא חשוב [גיליון 563] בעניין הרעש, וכמו בסדר פסח נכרך לכם בין מצה ומרור – נושא לא פחות חשוב והוא עניין השילוב הרופף והשביר בין הדורות במשפחה ובקהילה – בישראל. כמה וכמה מהתלונות העגומות ביותר אשר מגיעות לנציב תלונות הזקנים בארגון "כן לזקן" – נובעות מסדר היום המעוקם שמציג את ה"ג'אחשים" כמשכוכיות לעדרי המשפחות והקהילות.
ואשר על כן: תבורכו!
עדה הרצברג
* * *
אהוד בן עזר
תשעה ימים בפורטוגל
מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
היום השני
21.11.94. יום שני. קווינטה דא ריבאפרייה. בבוקר אני לובש את הטרנינג ועורך צעדה, כמו בפעם הקודמת, והקילומטר של הרונדל עובר מהר מאוד. אני שם לב כל הזמן לפרטים נוספים שאולי לא ראיתי בשעתו. הקאפלה בחצר מצד ימין. התפוזים השנה במצב טוב יותר.
ארוחת-בוקר רגילה, ריבת עגבניות, נקניקים וגבינות. אני ממעט. שולח פקס הביתה שהגעתי.
אני מניח עותק מהתרגום של פסואה לעברית [בהוצאת כרמל] על שולחנו של דה קאמארה עם הקדשה באנגלית, האומרת שאני שמח לתת לו תרגום ראשון זה לעברית.
הדיונים מתחילים בהרצאה של אלכסנדר אובסיוק ((Alexander Ovsiouk, נציב זכויות אדם במרכז לזכויות אדם של האו"ם בג'נבה. מאוחר יותר מסתבר שבמקורו הוא אוקראיני. הוא מאוד משרדי. אני משתתף בדיון. מדבר על כך שאולי לא רק בגלל המחסור באמצעים האו"ם אינו מתפקד כראוי, אלא עצם התקווה שהאו"ם יהיה מעין מעצמת-על, כוח עליון – היא בלתי-ריאלית. דבר כזה לא ייתכן מטבעו.
אחרי הפסקת הקפה מדבר גורדון מרטין ((Gordon Martin, טיפוס אנגלי מובהק, עיתונאי ותיק, בפנסיה, של ה-בי.בי.סי. מלא סיפורים מכל קצווי תבל שבהם שירת ככתב. כיום הוא גר בג'נבה ומואמן כעיתונאי של ה"דיילי טלגרף" לאו"ם. מקוצר הזמן לא יוצא לי להשתתף בדיון. גורדון הוא איש חביב ומרתק ואני לומד לחבבו בהמשך השבוע.
צהריים. אני שוב נזהר. החלטתי שהפעם לא אקלקל את קיבתי. לא מנה אחרונה. לא שעועית. רק צלי חזיר עם עצם, כמו סטיק, אורז וירקות, מיץ תפוזים ויין. מביא לדה קאמארה בקבוק יין מיוחד מישראל. חוזר לחדר, מצליח לישון עשר דקות וגם לכבס חולצה.
אחר-הצהריים מרצה אלזה קלי ((Elsa Kelly מארגנטינה. היתה שגרירת ארגנטינה באו"ם, וכיום היא חברת פארלאמנט בארצה. היא פורשת רשימה של עשרות מטלות יומרניות שעל הכנס לעסוק בהן. מציירת את ההווה בצבעים קודרים מאוד. בתורי אני מעיר שאני נגד נוסטאלגיה. אם חוגגים חמישים שנה לאו"ם, כדאי לזכור באיזה מצב היה העולם לפני חמישים שנה, ובאיזה מצב הוא היום, ואז אולי אין סיבות מיוחדות להתגעגע לעבר.
לשמאלי יושב גו ((Goh Cheng Teik, שר בממשלת מאלזיה, בפנאנג. הוא מעיר שכדאי לחשוב מה קורה לאלה שנלחמים על זכויות האדם – כאשר הם מגיעים לשלטון. האם אז הם באמת מתנהגים אחרת? הוא מביא את הדוגמה של ערפאת והחמאס בעזה. אמנם לא בדיוק כמו המשל, אבל הצורך של ערפאת לעסוק עתה באירגון ולא בטירור.
אלזה עונה שאין בדבריה נוסטאלגיה, אבל היא שוב מזהירה מפני השימוש בכוח. אני אומר שלא כל שימוש בכוח הוא פסול. אם היו משתמשים בכוח נגד עליית הנאצים בגרמניה, או השימוש בכוח של המישטרים במצרים ובאלג'יר כדי להגן על המישטרים מליפול בידי האיסלאם הקיצוני, האנטי דימוקראטי – האם כל אלה פסולים?
לימיני יושב ראול מצ'ילי, שמאוד קרוב לי בדיעותיו ואנחנו מתיידדים מההתחלה. לאחר ימים אחדים הוא אומר לי שנידמה לו שהיתה לו סבתא יהודייה.
בהפסקה נערך הצילום הקבוצתי, ולאחריו אני משוחח בחוץ, בישיבה, עם אלכסנדר האוקראיני. הוא מסביר קצת על שלוש הכנסיות הנפרדות בקייב, שעליהן קראתי מאמר ב"לה מונד", שלקחתי אתמול בטיסה.
ההרצאה האחרונה היא של חואן אוריאוסטה ((Juan Urioste מבוליביה, יועץ מיוחד לנשיא ארצו. הוא מספר על החוקה החדשה בארצו. המוטו של דבריו הוא ששבטים מקומיים, שעד כה היו מנותקים מלקחת חלק בחיי המדינה, חיים שמאופיינים בעיקר על ידי העירוניים – יקבלו מעתה אפשרות לנהל את חייהם לפי חוקתם, אם זאת לא בניגוד לחוקת המדינה. הוא רואה בכך הישג, אבל ראול ואני חושבים שזוהי הנצחת הפער של אזרחים סוג בי"ת. אני מביא את דוגמת האתיופים, שחייבים להשתלב בישראל המודרנית ולא להישאר גיטו פולקלורי. האנגלית של חואן גרועה אפילו מזו שלי. אני מציע שאחרי ארוחת-הערב ניסע לראות את סינטרה, מאחר שיש לנו ערב חופשי.
בארוחת-הערב אני שוב נזהר. לא שעועית מהצהריים. לא רטבי מיונז לסוגיהם. יושב בשולחן ליד גורדון וג'ואאו דה קאמארה. גורדון מספר סיפור מרתק על הימים האחרונים של שלטון פורטוגל במושבה הקטנה גואם שבהודו, שנכבשה ב-1961 על ידי הודו. דה קאמארה מספר על זוג הודים מגואם, בעלי אזרחות פורטוגזית, שבאו לפורטוגל ונחשדו בריגול. וכיצד הוא, בהיותו כניראה בתפקיד במוזאמביק, הצליח להשיג להם טיהור.
בערב אנחנו יוצאים בשתי מוניות לסינטרה, בהנהגת ראול החביב. מטיילים בארמון, במרפסת-האוהבים הצופה לעמק. בסימטאות הציוריות, המוארות-למחצה. על קירות הבתים תמונות רבות עשויות אריחים, מתארות את סינטרה ומאורעות היסטוריים. ביתו של ביירון. האמירה שלו שסינטרה היא גן עדן עלי אדמות – מופיעה שוב ושוב בציורים ובשלטים. יושבים בקפה במרכז, ליד הארמון. שותים יין, קפה, טה, ואני מזמין לכולם שתי חבילות של עוגיות הקיז'אדה המיוחדות לסינטרה. אני גם קונה חבילה אחת לקחת איתי לארץ.
אני יושב ליד כריסטינה קונדא ((Christina Kunda מזאמביה, העובדת כמתאמת פרוייקטים במרכז לזכויות אדם של ארצה בלוסאקה. היא בקיאה יותר ממני בתנ"ך, למשל בספר דניאל. היא שייכת לכת הפנטאקוטיסטים, כת פרוטסנטאנטית. מתברר מדבריה שהיא מאמינה אמיתית באל. יודעת אפילו את המילה יהוה. היתה לה התגלות בגיל ארבע-עשרה. היא טוענת שכל מנהג מיובא, למשל מאיטליה, שהכלה לובשת לבנים – נחשב תרבותי בארצה, ואולם מנהגים מקומיים שמתלווים לטקסי נישואים – נחשבים ללא-תרבותיים. היא עצמה אינה נשואה עדיין. היא מספרת לי שאצל היהודים נהוג שהחתן בונה את הבית, ואילו הכלה יושבת בבגדי לבן ומחכה לו שיבוא. יום אחד הוא בא, לפתע, מבלי להודיע לה קודם, ולוקח אותה אל הבית שבנה להם, ועליה להיות מוכנה יום-יום לכך שיופיע אצלה. וכך היא רואה את עצמה מוכנה לקריאת האל.
נפש מאוד שלימה. לא נשואה עדיין. פעם ראשונה שאני פוגש אמונה עזה ותמימה כזו באלוהים. אמונה מאוד לא יהודית.
בתמונה שמצלמת אווה על מעקה הארמון אני מחבק מצד אחד את כריסטינה ומצד שני את אימה הקטנה והזקנה של אלזה הארגנטינאית.
משתתפים בטיול הלילי – אלזה ואימה, אווה, כריסטינה, ראול, אני, בו המרוקאי, לואיש ((Luis Bustamante הגבוה מפרו, וחואן הבוליביאני.
המשך יבוא
* * *
אימא מחבלת מתאבדת
סרטון התקווה לשלום של שכנינו
http://israelhas.blogspot.com/2010/07/blog-post_22.html
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* בשנת הלימודים תשע"א 2010-2011 תיפתחנה באוניברסיטת בת שלמה רבתי שתי סדנאות כתיבה מיוחדות במינן וחשובות מאוד כל אחת על פי מהותה.
הסדנה הראשונה תיועד לסופרים וסופרות חשובים ורבי מכר, ובה הם ילמדו סוף-סוף לכתוב כמו בני-אדם ולא לשעמם ולא לחשוב שכל שטות מתוקשרת שלהם היא יצירה ספרותית. יובטח להם שהלימוד לא ישפיע לרעה על הפופולאריות המקובעת של ספריהם הבאים.
סדנת הכתיבה השנייה תיועד לסופרים ולסופרות צעירים העומדים בראשית דרכם, ובה הם ילמדו לכתוב כמו הסופרים והסופרות החשובים ורבי-המכר כיום, כלומר לא לכתוב כמו בני אדם אלא כמויות עצומות ומשעממות של מילים שטוחות להחריד ושטויות – אבל, בכיוון הפוליטי הנכון, וזאת כדי להיעשות חשובים כבר מראשית דרכם ולגרום לקורא העברי לחשוב שהוא מטומטם אם הוא משתעמם ואינו מגלה את האור הגאוני הגנוז ביצירותיהם.
תינתן גם הדרכה מיוחדת כיצד להסתיר הנאה מספרות זולה ולא חשובה, ולהפגין הנאה ובקיאות בלדבר על ספרות חשובה ומשעממת. כך למשל אסור לומר שקראת בהנאה וממש בלעת את הביוגראפיה של יוסף טומי לפיד, כי זה מראה מיד איזה טעם ספרותי וולגארי יש לך. צריך ליהנות מיואל הופמן ומדוד גרוסמן, ואז אתה נחשב סופר חשוב.
* הולכת-רגל גברתנית בעלת דגדגן גדול פסעה במדרכה בכוננות ספיגה דרגה 5 ובמרפקיים שריריים. כאשר נכנסו בה האופניים מאחור היא העיפה אותם הצידה בעוצמה כזו שהרוכב נהרג בו-במקום ממכת ראשו על המדרכה. כאשר סובבה ההולכת רגל את ראשה לראות – היה זה למרבה הזוועה בעלה המנוח בעל הזין הקטן! האישה פרצה בו-במקום בשירת תודה ובתרועה אדירה "הללויה" – על המזל הטוב שאינה לה הגורל!
* מתי נדע שמצב המדינה הוא בכי רע? אם יחלפו שבוע-שבועיים מבלי שמבקר המדינה יככב בגדול עם תצלומיו בכותרות הראשיות של העיתונים על רקע גילוי פרשת שחיתות חדשה, שבעוד שבע עד עשר שנים של הליכים משפטיים נדע אם היתה או לא היתה.
* אנחנו מחזקים את ידיו של השוטר רס"ר שחר מזרחי שירה בגנב רכב והרג אותו – ומגנים את בית המשפט העליון שהכפיל את עונשו ל-30 חודשי מאסר! ולשחר מזרחי נאמר – כבר השר לביטחון פנים פרופ' שלמה בן-עמי זרק בשעתו את שוטריו לכלבים בעדותו בוועדת אור, לכן מה אתה מתפלא? מזלך שהרגת ולא זרקת נעל על הגנב, שאז היית נשפט ל-36 חודשי מאסר!
* מיהו אבו מאזן? האם זה ראש הממשלה של המוקטעה שנפגש בשמה עם חוסיין אובמה?
* קשים חוזרים בתשובה לישראל כספחת.
* בישראל תוגש הצעת חוק, שתמנע מאזרחים פרטיים להוציא צווי מעצר בגין פשעי מלחמה, ללא הוכחות של ממש – נגד פוליטיקאים, שוטרים, חיילים וגנרלים זרים. ההצעה באה לתת מענה לתביעות נגד חיילים בריטיים ששירתו בארץ-ישראל (פלשתינה) והרגו בה יהודים, בהם מעפילים משרידי השואה שהוטבעו באכזריות עם ספינותיהם בים. ההצעה תוכל לסייע בפתרון המצב המשפטי המורכב, המגביל ביקורי אישי צבא בריטיים לשעבר וכן פוליטיקאים שכיהנו בתפקידם במהלך המנדט הבריטי בארץ-ישראל (פלשתינה).
* מרק הסנר: לנושא ועדת איילנד מוסרים עוד ממקורות הש"י, שטענתו של איילנד בעתונות היומית על כך שלא החדירו סוכן לאותה הספינה במשט, היא שגויה!!! – חנן זועבי, בת למשפחה ערבית משת"פית מזה דורות, אכן נשלחה ע"י מפעיליה למשט וכל ההצגות שעושים לה היום הם בהפוך על הפוך – להסיר ממנה חשדות. אלא מה? מהספינה היא לא דווחה את כל שהיה ידוע לה ולכן, כך מקורות הש"י, בקרוב יבואו עימה מפעיליה חשבון ויתכן שתצטרך אפילו להתחתן בעקב זאת!
* המידע שלנו על מוזיאון ישראל המחודש עדיין אינו נובע ממקור ראשון אלא ממה שנכתב על אודותיו, אך מתגנב חשש לליבנו שאילו ה"ד'אורסיי" בפריס היה נוקט כלפי "תור הזהב" של אמנות הציור הצרפתית את קנה המידה שעליו מצהירים האוצרים של מוזיאון ישראל כלפי הציור הארצישראלי, היו מרבית יצירות המופת של הציור הצרפתי, בייחוד מהמאות ה-19 וראשית ה-20, תמונות המושכות מיליוני מבקרים מדי שנה – יורדות מהקירות למרתפים או לא מוצגות מלכתחילה. אנחנו גם חושבים שהפסל נמרוד של דנציגר, המוצג בהבלטה כאילו היה אחד מאוצרות בית המקדש, סובל במשך השנים מעודף יחסי ציבור ומפירגון אידיאולוגי תרבותי מסויים ומיושן מאוד, המעניקים לו חשיבות רבה שמעבר לערכו הממשי.
* אגב, אלינו פנו לפני שנים רבות לערוך את אלבום גוטמן בהוצאת מסדה, לאחר שיגאל צלמונה, אוצר תערוכת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל המחודש, לא הצליח אז לכתוב ולערוך את אלבום גוטמן, משך את ההוצאה במשך שנים אחדות, וכל מה שעניין אותו בטיוטת ההקדמה שכתב, ואשר לא פורסמה, היה לא כל כך אמנות הציור אלא הניתוח הפסיכואנאליטי של יחסי נחום עם אביו הסופר ש. בן-ציון. אני חושש שצלמונה לא כל כך אוהב וגם מימיו לא אהב באמת את גוטמן.
* חשוב מאוד לאפשר לאיתי בן דוד, רוצח שלושה ילדיו, להתאבד בהקדם האפשרי, וכך ייעשה לפחות מעט מן הצדק, שנבצר ממערכת המשפט שלנו להגיע אליו.
* הקורא שביקש את הראיון עם גרשם שלום מהספר "אין שאננים בציון" מתבקש להתקשר אלינו באי-מייל כי מצאנו אתמול עותק של הספר בחמישה שקלים בשוק הפשפשים ביפו ואנחנו מוכנים לשלוח לו את העותק במתנה אם יצרף גם את כתובת הדואר הרגיל שלו. גם הבולים עלינו.
* * *
אלישע פורת
ספרייתה הענקית של גוגול בעברית
אהוד שלום,
אודה לך אם תביא לידיעת קוראיך, ובעיקר הסופרים/ות והמשוררים/ות שבהם, שחברת גוגל השיקה לאחרונה את ספרייתה הענקית גם בעברית.
עם כניסתכם לאתר חפשו את הספר העברי הנדרש גם על ידי שם הסופר. תקבלו רשימת ספרים, וליד כל ספר תמצאו סקירה כללית עליו, תצוגה מקדימה שלו, ופרטי הזכויות ההוצאה מיספר העמודים ועוד. ולבסוף כמובן תוכלו לצרפו אל הספרייה שלכם. חשוב לציין שגוגל אינה מוכרת את הספרים. היא מציגה אותם, אבל במבחר שלא ייאמן לגודל ולעושר, ומפנה אותכם לקישוריות הרכישה.
עד כמה שהבנתי האוצר הזה נסרק בהסכם מיוחד בין גוגל לבין ספריית אוניברסיטת איווה. תמהני האם ספרייתנו הלאומית תצטרף למיזם הזה, או שתצא במיזם משלה?
ליוצרים שבכם, אלה שהוציאו את ספריהם בעצמם, והם בעלי הזכויות, חשוב שתבדקו האם הספר באמת רשום על שמכם. מבדיקה שערכתי – גוגל בהחלט מהימנים ומקפידים על רישום מסודר של הזכויות. אבל תמיד יש אפשרות לטעות. אתם יכולים בדרך זו לגלות האם מישהו סוחר ברכושכם מבלי שתדעו על כך...
חשוב במיוחד לבדוק האם ספרים שהוצאתם בעבר בהוצאת ספרים כלשהי, והזכויות הושבו לידיכם, האם ספרים אלה רשומים על שמכם כבעלי הזכויות או שמא עדיין על שם ההוצאה שהוציאה אותם בשעתו. אם יש בעייה, טפלו בה או בפנייה להוצאה או בפנייה לגוגל ישראל. אם יש לכם אתר משלכם שבו אתם מוכרים את ספריכם ברשת, חשוב שתהיה קישורית הפנייה אל אתרכם מגוגל ספרים.
האתר מרתק ועשיר מאין כמוהו, ואפשר לטייל בו בלי סוף. ומי שאוהב לקרוא ספרים מקוטעים ומקוצצים, יוכל ליהנות בו במיוחד. לא לערבב בבקשה בין האתר הזה, שהוא מציג את הספרים בלבד – לבין אתרי הרכישה המובהקים כגון אמזון.
הנה הכתובת:
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת"ד 22135
תל-אביב 61221
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,063 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-150 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!
פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל