חדשות בן עזר

הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 565

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, י"ח באב תש"ע, 29 ביולי 2010

עם צרופת המניפסט של "השמאל הלאומי" למי שיש לו עודף זמן וגם זיכרון קצר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: משׁה שַׁפריר: אֶת גּוּפְךָ הַמֵת יֹאכְלוּ.

משה הדר: גנב גנן חובב מקצוען.

115 שקלים לסועד ב"מחניודה" ברעש בצהריים, מאת ס. נידח,

סופרנו לענייני ריגול במסעדות.

יהודה דרורי: השקרים של "פוליטיקלי קורקט".

עמוס כרמל: איך מתאזרחים: לחזור לתעודת הלידה [ציטוט].

יוסי גמזו: דֶבֶק מַגָּ"ע... // נעמן כהן: המרצה הוא פרופ' עדי אופיר.

יבין כ"ץ / אהוד בן עזר: הנזי-יוהנס-יוחנן מחוות חפצי-בה, והחג' מחפצי-בה.

משה גרנות: פכים קטנים ולב אוהב, על ספרו של דוד מלמד "כולם היו אוהביה".

אהוד בן עזר: התעמולה הפלסטינית ממשיכה לחגוג במוזיאון נחום גוטמן ולטמא אותו, והציבור שותק וקונה את השקרים של האוצְרוֹת.

משׁה שׁפריר: נוּחַ בְּשָׁלֹום פֶּסַח מֵילִין.

אלי מייזליש: כיצד להביס את הערבים?

רות ירדני כץ: סיפור על בר-בי-קיו בקמברידג'.

מתי דוד: מכתב גלוי לדורית בייניש, נשיאת בית המשפט הגבוה לצדק.

טלי אלון: העיירה חולמת. // ראובן אדיבי: איפכא מסתברא!

ליטמן מור: להרשיע ולחון. // רון וייס: השוטרים אינם מעל לחוק.

נשים עם אצבעות רגליים עקומות לא תתחתנה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אהוד: את "היהודייה הארית" כתב רודולף הירש ולא גרשון שופמן.

אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השלישי.

* * *

משׁה שַׁפריר

אֶת גּוּפְךָ הַמֵת יֹאכְלוּ

אִם תָּמוּת בַּמִלְחָמָה וְלֹא יַסְפִּיקּו לִקְבֹּר מִיָּד

אֶת גּוּפְךָ הַמֵּת הֶחָשׂוּף לְשֶׁמֶשׁ הַמִּדְבָּר

– יָחֵלוֵ לֶאֱכֹל רִמּוֹת זְבוּבֵי-הפְּגָרִים.

וְאִם יִתְמַזֵּל גּוֹרָלְךָ וְיִקְבְּרוּ אוֹתְךָ בְּיוֹם הַמָּחֳרָת

בְּאַדְמַת הַחוֹל, הַחַמְרָה וְהַלֶּס, שֶׁבָּהֶם יִהְיוּ מְעַט

חַרְסִיּוֹת וּקְצָת שִׁבְרֵי סְלָעִים, שֶׁהוּבְאוּ לִשְׁפֵלַת

הַחוֹף בָּעֲרוּצֵי נְחָלִים עַתִּיקִים, אֲשֶׁר יָבְשׁוּ מִזְּמַן

(בָּעוֹנָה הַחַמָּה שֶׁלְּאַחַר "תְּקוּפַת-הקֶּרַח הַקְּטַנָּה",

שֶׁבַּפְּלַיְסְטוֹקֶן הָעֶלְיוֹן, בְּשִׁלְהֵי תְּקוּפַת הַבַּרְזֶל).

כִּי אָז אֶפְשָׁר שֶנּוֹזְלֵי גּוּפְךָ הַמִּתְיַבֵּשׁ יְחַלְחֵלוּ

אֶל תּוֹךְ שִׁכְבוֹת הַכּוּרְכָּר שֶׁמִתַּחְתֶּיךָ,

וְאֶת בְּשַׂר-גּוּפְךָ הַמֵּת תּוֹלָעִים עֲגֻלּוֹת יֹאכְלו,

אוֹ שיֹּאכְלוּהוּ תּוֹלְעֵי-פְּרָקִים שְׁטוּחוֹת וְזִיפִיּוֹת.

וּמַה יִּוָּתֵר מִגּוּפְךָ בָּאַחֲרִית הַיָּמִים,

כַּאֲשֶׁר תִּתְחוֹלֵל תְּחִיַּת הַמֵּתִים,

לְפִי הָאֱמוּנָה שֶׁל רֹב הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשּׁים,

– מַאֲמִינֵי רֹב הַדָּתוֹת שׁבָּעוֹלָם הַזֶּה?

* * *

יחד עם כל עם ישראל

אנחנו אבלים על ששת אנשי צוות האוויר הישראלים ועל הקצין הרומני

שניספו באסון המסוק בהרי רומניה

איך נפלו גיבורים

ויאבדו כלי מלחמה

* * *

משה הדר

גנב גנן חובב מקצוען

כשיצאתי לפנסיה לפני כמעט שש שנים חיפשתי דרך להמשיך בעיסוקיי בתחום ההדרים ומצאתי חברה שהסכימה להעמיד לרשותי חלקת אדמה של כשני דונמים בקצה חלקת פרדס הגובל בוואדי גדול וסבוך שורץ חזירי בר ושאר מזיקי עצי פרי.

בחלקה נטעתי שורה של שתילי הדר מזנים שונים, שורה של שתילי ומפי שהם קרובים רחוקים של עצי הדר, שורה של עצי גינקו בילובה הנחשבים לעצים הזקנים ביותר החיים היום ומייחסים להם תכונת רפואיות שונות בעיקר בנושא הזיכרון (אקטואלי לפנסיונרים) שלאחרונה התברר כי הם מבוססים בעיקר על פולקלור וקשה לאמתם בניסויים קליניים מבוקרים, ושורה של עצי אוגניה ימבולנה שהם עצים ממשפחת ההדסיים בעלי נוף יפה ופרי בגודל של שזיף אירופי קטן, שטעמם מעט עפיץ אך הם עשירים בנוגדי חמצון. עוד הוספתי כמה עצי זית ושלושה דקלים זריעים ללולבים וכמה שתילי מנגו ופיטנגו, בקיצור בוסתן.

בין ההדרים שתלתי שתילי אתרוגים מזנים שונים אתרוג תימני ואתרוג חזון-איש ואתרוג מרוקאי זריע ועוד אתרוג שטרם ביררתי את סוגו אך סביר כי הוא מצאצאי אתרוגי שלומאי.

שנה חלפה, השתילים נקלטו השקעתי 4,500 שקלים הוצאות עיבודים בחלקה בתוספת של כמה מאות שקלים עבור המים, ועוד בטרם קטפתי פרי אחד, נחת על החלקה בלילות ה-14 וה-15 לינואר 2008 קרה שפגעה וכמעט הרגה את כל שתילי החלקה, מלבד הגינקו ועצי ההדר, שלמעט האתרוגים, שהם רגישים במיוחד לקרה – שרדו ללא פגיעה קשה.

ואילו בשתילי הוומפי, המנגו, האתרוגים והאוגניה – הנוף קפא והתייבש אך רובם שרדו והשתילים חזרו לצמוח לאיטם בתחילת הקיץ מענפים שגדלו מבסיסי הגזעים, ומעשרות שתילי הוומפי שרדו כשישה שתילים. גם שתילי הגויאבות התחדשו, וכך גם רוב שתילי הימבולנה.

הגינקו הרגיל לתנאי קרה לא נפגע אך התפתחות השתילים עד כה חלשה מאוד והם לא רק גדלים לאט אלא גם צהובים, למרות מנת ברזל מוגברת שקיבלו, כנראה בגלל אי התאמה לקרקע המקום, שהיא כבדה ובסיסית, שריד של אלפי הפעמים שהוואדי הסמוך עלה על גדותיו והנחית במקום אדמת סחף כבדה, ואילו בארצות המוצא של הגינקו בסין ויפאן, העצים הללו מאריכי חיים, בעיקר סמוך למקדשים, וגובהם מתנשא לעשרים ויותר מטרים – האדמה חמוצה [חומצית].

אך כאמור מלבד הוומפי והמנגו רב העצים האחרים, כולל האתרוגים, התאוששו והוציאו ענפים חדשים והחלקה חזרה לצמוח –

ואז התחילה מכה חדשה, מכת הגנבות.

הגנב, לפי הסימנים שהוא משאיר בשטח, מבין גדול גם בענייני גננות והוא גונב רק מהמובחר. והנה רשימה של שתילים שתמצאו בחצרו – שני שתילי תות מורכבים, שני שתילי אבוקדו אותם גנב בשתי פעימות שבוע אחר הנטיעה את הראשון, וכשלושה חודשים מאוחר יותר גם את שני, שתיל שסק, שני שתילי גויאבות, שני שתילי צראוס, שהוא סוג של קקטוס שפירותיו נקראים בשם קובו, שתילי זיתים, והרכש האחרון הוא אחד מששת שתילי הוומפי ששרדו. לפי סימנים שונים הוא לא הכיר את עץ הוומפי בעבר ורק לאחרונה, כאשר העץ שנגנב התחיל להניב, הכיר בסגולותיו חמד אותו והחליט להוסיפו לאוסף.

חשבתי שיש מקום לפתח מתקן איתור שיזהה את מיקומם של שתילים שנעקרו בחלקה, שהרי בעקבות הנזקים שנגרמו לי גליתי דברים שהעיתונים אינם עוסקים בהם – את היקפם הגדול של הגניבות החקלאיות אצלנו. התברר כי מלבד הגנב הבררן, שנטפל לעצי החלקה שלי, יש גנבים גדולים יותר שגנבו מחלקות החברה הסמוכות עשרות רבות של שתילים בכל מחזור נטיעה חדש. וכך, בסיבוב בחלקות הסמוכות, ניתן להבחין בקרחות של שורות של שתילים, המצביעים על פעילות של גנבים אחרים פחות סלקטיביים.

וחשבתי עד כמה בר מזל אני שיצאתי לפנסיה מעבודה כחוקר הדרים ולא כנוטע הדרים, כי קשה מאוד להיות חקלאי במדינה בה זכויות הגנבים גדולות פי כמה משל הזכויות של מי שעמל והשקיע בשתילים ודאג לטיפוחם.

ועוד חשבתי כי עין טובה היתה לקהלת בהכריזו וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.

כי לא רק עורכי הדין מתפרנסים מעבריינים, גם ציבור השופטים המכובדים חי ומגיע למעמדו בגלל שעניין לו בגנבים שודדים ואנסים, ואם אלה היו יושבים שנים מאחורי סורגים ספק באם פרנסת השופטים היתה כה שופעת.

וכיוון שהצבעתי על בעייה נראה לי כי יש מקום גם לחשוב על פתרון כלשהו. נראה לי כי היה מקום להפריד בין המשפט לבין המתפרנסים מתוצאות המשפטים, ואחת הדרכים הפשוטות להגיע לכך היא על ידי מינוי חברי מושבעים שיבואו מהציבור, וייתכן כי מושבעים שיטעמו את הטעם המר של גנבת עצים ששתלו – ידאגו להעניש עבריינים במידת הדין הראויה. אבל כפנסיונר שכל חייו עסק בשתילים לא אתעסק בכך ואסתפק בחיפוש אחר שתילים חדשים כי זה כל האדם.

אהוד: אם זכויות היסוד של העבריינים תמשכנה להישחק בידי המשטרה, והיא תהיה רשאית לירות בהם בזמן אמת כדי לסכל את מעשי פשעיהם, תידרדר הדמוקרטיה הישראלית לכדי דיקטטורה משטרתית חשוכה שבה לא תהיה שום התחשבות בזכויות האזרח של העבריינים – החופש לנסות לגנוב לרצוח ולשדוד. את השוטר שהרג את גנב הרכב יש להסגיר לבית הדין הבינלאומי בהאג כפושע מלחמה, וגם למועצת האו"ם להגנה על זכויות האזרח מפני האלימות הישראלית, וזו תקים ועדת חקירה בראשות שופט יהודי כמו גולדסטון, שכבר שלח אסירים שחורים לגרדום. ישראל היא גן עדן לגנבים, לרוצחים ולשודדים – וככה זה צריך להימשך ברוח זכויות היסוד של האזרח והמסתנן ושל חזונו של הרצל אם תרצו אין זו אגדה.

* * *

115 שקלים לסועד ב"מחֲנֶיוּדָה" ברעש בצהריים

מאת ס. נידח, סופרנו לענייני ריגול במסעדות

בגיליון 512 מיום 25.1.10 כתבה לנו רות ירדני כץ רשימה משעשעת על "מחניודה – מסעדה עם הומור" בה אכלה צהריים עם שתיים מחברותיה, ובין היתר ציינה:

"המסעדה בשעה 1.30 באמצע היום היתה מלאה. והרעש – אלוהים ישמור. העובדים במטבח, מוסיקת רקע, והסועדים – כדי להתגבר על הרעש דיברו בקול רם כדי לשמוע אחד את השני. בקטע זה כבר לא צחקנו. המסעדה איננה כשרה וזה חידוש אדיר באזור מחנה יהודה כי הוא מאוד מסורתי. פתחנו בבקבוק יין אדום איטלקי, סנטה סופיה משנת 2006. יין צעיר וטוב. שלוש מנות ראשונות: מולים עם שמנת וודקה במחבת ברזל חמה. מאכלי-ים תמיד מלהיבים אותי והמנה היתה בסדר גמור. את לחם הבית המשובח טבלתי ברוטב הטעים שנשאר בסיר. סינטה דפוקה עם פרמזן, צלפים ובלסמי מצומצם. בקיצור קרפצ'יו. טעם הבשר הנא עם חתיכות גסות של פרמזן, השתלבו נהדר. עפרה לא פחדה והזמינה טרטר פלימידה בווינגרט ווסאבי ויוזו. מה זה יוזו? אינני יודעת. מנה שהוגשה בתוך מעטפת של בצק דקיק מאורז. טעמתי. משהו. מנות עיקריות. דולי בחרה בכבדי עוף ברוטב דבש על פירה. מתוק אבל לא מדי מתוק ועובר מצויין. עפרה לקחה פילה דג לברק ביוגורט, בצלים ועגבניות צלויות. חיסלה את המנה. אני הזמנתי נתח קצבים עשוי מדיום, לידו נחה לה עצם מח, חצאי קישוא, שומר וגזר אפויים. לא נפלתי מהכיסא מפני שהמנה היתה יבשה. מנות אחרונות לא לקחנו כי כמה אפשר? מסעדה עם דימיון, הומור ואוכל טוב. מי שיש לו אטמי אוזניים שלא יוותר. חשבון: לשלושה: בקבוק יין שעלותו כ-100 שקלים + תשר – 510 שקלים."

הלכנו בעקבותיה, הסופרת הירושלמית – והזמנו מקום ב"מחניודה, מסעדה ליד השוק" בשתיים וחצי בצהריים, קודם לא היה מקום. המסעדה נמצאת בחלק הדרומי-מערבי של השוק, קצת מערבה למסעדת "רחמו" הידועה. באנו עם זוג חברים, יחד ארבעה סועדים. נפלנו לעיצומה של חגיגה רעשנית, עם מלצריות צעירות רזות ונאות רוקדות תוך כדי עבודתן שממש בא לך לצבוט להן את התחת, מוסיקה בעוצמה של חתונה ישראלית, ואווירה מאוד סימפאטית ורחוקה מההווי המזרחי של השוק הירושלמי ומסעדותיו החומוסיות. מצד שמאל למטה ראינו מיטבח ענק עגול שעולה מדי כמה רגעים בלהבות, ובו מתרוצצים בחורים בתלבושות משונות עם כובעים ומטפחות לראשיהם. וגם בר ענק עם מאות בקבוקי משקאות חריפים ברקע, ומושבים לסועדים בו ולא בשולחנות. ממש אווירה פיראטית.

לקריאת התפריט השובבי, שמודפס יומית, שלנו היה יום שני, 26 ביולי [ט"ו באב!] – נזקקנו לעזרת המלצרית הנחמדה מיה כדי להבינו, וזאת אף שהיה עברי והיו עלינו משקפי מולטיפוקל. לתפריט יש גם צד שני באנגלית, והוא מודפס מדי יום על נייר חום בהיר בגודל A4. בתאורה העמומה התקשינו גם בצהרי יום, לפענח לבד את אותיותיו הזעירות, מה שהוסיף למסתורין של הארוחה, וממילא היה צורך בהסבר של מיה כדי להבין מה צופנות המנות.

וזה מה שקיבלנו: מנה של לחם ביתי עטוף בשקית נייר כחולה עם הלוגו, ופנכה קטנה של מיטבל מצויין העשוי טחינה וחרדל. בקבוק שקוף ישן של מים לא קרים ביותר, וכוסות.

קרש ענק באורך כל השולחן, "שגעון אייסברג" (48 שקלים) ועליו חסות צעירות טריות, רצועות שינקן מעולה, פטריות מוקפצות וקרוטונים – קוביות זעירות ופריכות של לחם לבן מטוגן היטב, ממש ספוג שמן, ובצד פנכה עם ביצה עלומה, והכול היה הרבה וטעים בצורה בלתי רגילה והעסיק אותנו עד למנות העיקריות.

הגיעו המנות עצמן. דג אינטיאס ביוגורט (97 שקלים) למסתורית, מצויין. לנידח חמשוקה, שהיא פירורי קבאב חם טרי עם צנוברים – ברוטב טחינה מצד אחד ויוגורט מצד שני ועם שתי עגבניות שרי צלויות, חריף קצת, מקורי; מנה לא גדולה מדי למי ששומר על דיאטה, מוגשת במחבת נירוסטה בתולי חדש וקר, שלא היה מעודו על האש. (45 שקלים). הרוטב מצויין ו"סוחב" הרבה פרוסות לחם.

זוג החברים: ל-ע. מנה של כבדי עוף גדולים ועסיסיים עם בצל אדום על מצע של פירה לבן עם רוטב דבש-יין חום-כהה ומשגע, כך גם הכבדים עצמם, שחלקם עבר מפה לפה כי המנה גדולה מאוד ומוגשת בצלחת ענקית (72 שקלים).

ל-א. מגש זכוכית ירוק-בהיר שחלקו מוגבה ואין לו שוליים, ועליו ערימת שתי וערב של "וולאק ברבוניות גדול על הכיף כיפק", שזהו ערימה גבוהה ומטוגנת היטב של ברבוניות שחומות על מצע של חסה עם חצי לימון בצד. (92 שקלים).

השתייה כללה כוס לימונדה וכוס מיץ תפוזים (12 שקלים כ"א) וכוס שליש בירה גינס מהחבית, (22 שקלים). ושני קינוחים עם ארבע כפיות: "אחלה מלבי" שהיא קערית מלבי עדין עם שכבה של רוטב ריבת תות טעימה, (29 שקלים), ו"הרעלת שוקולד קשה: בראוניז, מוס שוקולד, גלידת שוקולד ורוטב שוקולד" בצלחת גדולה ועמוקה (29 שקלים). החברים קינחו בה ונהנו מאוד אבל אנחנו לא אוהבים קינוחי שוקולד ובייחוד לא אחרי ארוחה עשירה כזו.

החשבון עלה ל-458 שקלים, עליהם קיבלנו מבלי שביקשנו הנחה של 10% בסך 46 שקלים, שנהוגה רק בצהריים – במקום להתעסק בתפריט נפרד של "עסקית". יצא לנו אפוא לשלם רק 412 שקלים, עליהם הוספנו 50 טיפ במזומן, ס"ה 462 שקלים, שהם כ-115 שקלים לסועד. לא נורא בהשוואה לתמורה. סכום דומה לזה ואפילו יותר מבזבזים גם במסעדה מחורבנת.

מה שהיה נורא היה הרעש. המלצרית הנחמדה מיה לא יכלה לעזור. ביקשנו להנמיך קצת, ואחרי כל הנמכה היתה הגבהה. היינו כמעט הכי זקנים במסעדה, ייתכן שהיא מתאימה רק לצעירים. מיה המליצה לבוא בפעם הבאה עם אטמי אוזניים, ממש כעצתה של רות ירדני כץ, ומבלי שהשתיים נדברו ביניהן – וזה גם מה שאנחנו ממליצים לכם, נמענינו, אם עברתם את גיל הארבעים לערך, גיל שמתחת לו האוזניים שלכם כבר ממילא דפוקות ואינן חשות ברעש, ואם עדיין בוער בכם החשק לצבוט באחוריהן של מלצריות צעירות.

וזיכרו, צריך להרכיב ארוחה בשכל. לא מוכרחים בקבוק יין, שממילא רק עושה צרבת גם אם מחירו גבוה, ואפשר לחלוק לפעמים מנה עיקרית במקום להשאיר את חלקה בצלחת או לקחת ב"דוגי בג" הביתה קר.

"מחניודה מסעדה ליד השוק", מחנה יהודה, רחוב בית יעקב 10, ירושלים. 02-6246013.

* * *

יהודה דרורי

השקרים של "פוליטיקלי קורקט"

המונח "פוליטיקלי קורקט" שפירושו: "נכון לומר מבחינה פוליטית" או "מה שנכון לומר מבחינה דיפלומטית", הפך במשך השנים למונח נרדף לצביעות, לשקר, לטיוח ולפחדנות!

בתולדות הדיפלומטיה במאה ה-20 נאמרו כל כך הרבה שקרים בשם ה"פוליטיקלי קורקט" עד שהעולם נדהם כל פעם שהתגלה לו שקר שטוייח ועוולה שטושטשה וכיום במוסדות חינוך באנגליה זה כבר לא "פוליטיקלי קורקט" להזכיר את השואה...

עד שפרצה מלחמת העולם השנייה, דיברו מנהיגים במדינות רבות בעולם (אפילו בארה"ב ובאנגליה) על היטלר כמנהיג "חכם ונחוש" ועל מוסוליני כאדם חכם שמציל את איטליה. כל זאת אף שהיה ידוע לכל שהינם פשיסטים גזעניים ורצחניים ההולכים לקראת מלחמה.

למה ללכת ל"היסטוריה רחוקה" – קחו אפילו לדוגמא את ראשי משרד החוץ שלנו שאמרו תמיד לאנשיהם שלא להזכיר את רצח-העם שביצעו הטורקים בארמנים כי זה לא "פוליטיקלי קורקט". עכשיו, כשהם מתחילים לגמגם את האמת הנוראה הזו בקול רם, יש השואלים בצדק: "איפה הייתם עד היום?"

עוד דוגמא שאנו רואים עכשיו קשורה לכך, שאף שברור לנו שהפתרון הפלשתיני נעוץ בסופו של דבר בסיפוח יו"ש לממלכה ההאשמית, נאסר על דוברי הממשלה אצלנו, שרים ואנשי הקואליציה, להזכיר בנשימה אחת את יהודה ושומרון וחיבורה למדינת ירדן – כי המלך עבדאללה שם מקבל חררה כל פעם שמזכירים לו כי הוא בעצם... מדינת פלסטין... וגם לא שמעתי אף מנהיג ישראלי המזכיר לציבור בארץ ובעולם הרחב כי אבו-מאזן הוא מכחיש שואה (ולכך הוכחות ברורות וידועות !!)

אף אחד ממנהיגינו לא אומר לוועדה לזכויות האדם באו"מ (ששמה הנכון הוא: הוועדה לפגיעה בישראל) שילכו לעזאזל עם כל הוועדות שהם מקימים עלינו, ונציגיהם לא יורשו להכנס לארצנו כי... זה לא פוליטיקלי קורקט? ממש השתגענו?...

וכאשר ברדאוואי המצרי היה האחראי מטעם האו"מ לחקירות הגרעין האירני, ומיזמז את החקירות "ללא תוצאות" במשך שנים, לא קמה פה ולו אישיות אחת שתשאל מדוע העולם מרשה לשטינקר האיסלמיסט הזה להתל בו...

וכיום, מדוע אף מנהיג ישראלי לא אומר לארדואן בשפה ברורה שאנו רואים בו אוייב בפועל ולכן רצונו "לתווך בינינו לבין הסורים" (כמה נחמד...) הינה מלכודת איסלאמית שאין סיכוי שניפול לתוכה, ושילך לכל הרוחות...

ידוע לנו על נציגי מדינות באו"ם המצביעים נגדנו ממש בקביעות משום שהם מקבלים שוחד כספי מגורמים איסלאמיים. למה שלא נחשוף אותם? מה יש לנו להפסיד? יגידו בקוקטיילים הדיפלומטים ברחבי תבל שהישראלים הם לא "פוליטיקלי קורקט"? שוד ושבר...

על ראשי מדינת ישראל להתנתק מהמושג הזה! אסור לנו לפעול יותר במערכת הצביעות העולמית כאחד מהם, להפך, העולם בכללותו אולי יסתכל אחרת על ישראל אמיצה האומרת את שהיא חושבת... את האמת... ולא שקרים מוזמנים ומטוייחים.

* * *

עמוס כרמל

איך מתאזרחים: לחזור לתעודת הלידה

מגילת העצמאות לא היתה ולא נבראה. המסמך שקרא דוד בן-גוריון במוזיאון תל-אביב בה' באייר תש"ח ועליו חתמו לצורך אישורו 37 חברי מועצת העם נקרא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל", ולא במקרה. יש בו הצהרה ברורה, קבל עם ועולם, על "הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל" ש"תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל," ו"תקיים שוויון זכויות חברתחי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

חשוב לזכור זאת, על רקע הוויכוח המתנהל עתה ביחס להצהרת הנאמנות של המבקשים להתאזרח בישראל. עד כה נדרשו המבקשים האלה "להישבע אמונים למדינת ישראל" ועתה מציעים רבים, ובראשם שר המשפטים, ששבועת האמונים תתייחס ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". נימוקם עמם: מדובר, בדרך כלל, במהגרים ערבים הנישאים לאזרחים ישראלים, והנוסח המוצע אמור לעקור ממוחם כל מחשבה על שינוי צביונה של המדינה או לגרום להם לוותר על ההתאזרחות.

הנימוק הזה מופרך מעיקרו. בעלי כוונות זדון לא יחששו להישבע לשקר, ושוחרי נוחות ישלימו עם הגזירה בלי לחוש מחוייבות מיוחדת כלפיה. ואילו המאבק החשוב והחיוני נגד כל המערערים על הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לא יקודם בשל התיקון בהצהרת האמונים אפילו בעשירית המילימטר. המערערים האלה לא ישנו את דעתם בשל תוספת של כמה מילים בהצהרת נאמנות, שתינתן מן הסתם ברטינה ובאי-כנות. מן הבחינה המעשית, השינוי בשבועת המאונים של המתאזרחים מיותר לחלוטין – ורק מוסיף להתלהמות של יחסי יהודים-ערבים בישראל.

מצד אחר, אפשר בהחלט לשנות את שבועת האמונים האמורה, וללכת בכך בדרכיהן של דמוקרטיות נאורות ומתוקנות. כפי שהסביר שלמה אבינרי שלשום (במאמר ב"הארץ", 25.7), ארה"ב, בריטניה, נורבגיה, אוסטרליה ושורה ארוכה של מדינות פתוחות להגירה אינן מסתפקות בהבעת אמונים קומפקטית של אזרחיהן החדשים אלא מטילות עליהן להתחייב לנאמנות למסכת כזאת או אחרת של ערכי יסוד. במישור העקרוני אין אפוא שום פסול בשינוי שבועת האמונים של המתאזרח הישראלי, אבל אין שום הכרח והיגיון לעשות זאת באמצעות התוספת "כמדינה יהודית ודמוקרטית."

לא רק כדי שלא להרגיז "על ריק" אזרחים ערבים ישראלים. גם משום ש"כמדינה" פירושו "כמו מדינה" (ואין שום סיבה לומר במעמד רשמי שאנחנו "כמו"). גם משום שיש כבר אינפלציה – ולכן זילות – של השימוש בצירוף הזה. וגם משום שהחזרה עליו מעידה על אי-ביטחון עצמי במובן מאליו.

מן הסיבה האחרונה נשללת גם ההצעה של מרכז מציל"ה לדרוש מן המתאזרחים לקבל את "הלגיטימיות של מדינת ישראל". מדינה שמכבדת את עצמה אינה יכולה להציג למתאזרחיה – ולעולם כולו – את הלגיטימיות שלה כמשהו שנוי במחלוקת וטעון אישור מתחדש.

וכך אנו שבים להכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, שבה נאמר כבר כל מה שאזרח ישראלי נאמן צריך לכבד ולקבל. זו תעודת הלידה הרשמית של המדינה הזאת, שגם זכתה להכרה בינלאומית. למרבה הצער היה צריך לתת לה תוקף לא רק בחתימת ידם של מחוקקים זמניים אלא גם בדם ואש, וביצירת עובדות. למרבה הצער איננו מקיימים את כל מה שכתוב בה. אבל מי שמתכחש לה מעיד על עצמו ופסול לאזרחות ישראלית. אם משנים את הצהרת האמונים של המתאזרחים, די וחשוב לכלול בה נאמנות לכתוב בהכרזה על הקמת המדינה.

ואם פירוש הדבר שהמתאזרחים ישננו את תוכן ההכרזה הזאת, ואפילו ייבחנו על כך – אדרבה ואדרבה.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 27.7.

* * *

צוותא מגישה: "יוצרים מזוית אישית":

"אדם בחייו"

מופע מיצירתו של יהודה עמיחי

"... לפני שאדם נולד / הכל פתוח ביקום בלעדיו. / כשהוא חי הכל סגור בו בחייו. / וכשהוא מת הכל שוב פתוח / פתוח סגור פתוח. זה כל האדם." (י. עמיחי)

לחנים חדשים לצד לחנים מוכרים. זיכרונות. סיפור חיים. כתבים שנחשפים לראשונה. סיפורים על אבא ומשורר מפיה של עמנואלה עמיחי. יהודה עמיחי המשורר והאדם הפרטי.

רעיון, עריכה, עיבודים וניהול מוסיקלי בסדרה "יוצרים מזוית אישית":

ניב קאופמן.

משתתפים: עמנואלה עמיחי, נתן סלור, גמא שריג, אלון עזיזי, ענבר עינן, עמיר דוד. אורחים מיוחדים: דרור קרן, רוני סומק, עינת ארונשטיין.

תודה לחנה עמיחי.

יום שני, 13 בספטמבר בשעה 20:30

מחיר מוזל 75 ש"ח במקום 90 ש"ח. כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

יש להזדהות כקוראי בן עזר לקבלת ההנחה.

* * *

יוסי גמזו

דֶבֶק מַגָּ"ע...

בְּעוֹנַת שָרָב חַמָּה כָּזֹאת שֶבָּהּ, בִּמְקוֹם הָעֹבֶש

הַמַּכֶּה בָּנוּ בַּחֹרֶף, מִתְנַכֵּל לָנוּ הַיֹּבֶש

הַגּוֹרֵם לְהִתְבַּקְּעוּת קִירוֹת בָּתֵינוּ פֹּה וָשָם

וּסְדָקִים וּפִצּוּצִים שֶגַּם אִם אֵין בָּהֶם אָשָם

הֵם וַדַּאי לֹא מוֹסִיפִים לְטִיב מַרְאֵהוּ שֶל שוּם קִיר

מִן הַדִּין הוּא שְלַל חָמְרֵי אִטּוּם וְדֶבֶק לְהַזְכִּיר.

הֵם סוֹתְמִים אֶת הַסְּדָקִים וְהֵם אוֹטְמִים אֶת הַבְּקִיעִים

וְאִם יֵש לָכֶם רַק שְפַּכְטֶל לֹא נוֹתָר לָנוּ כִּי אִם

לְהַמְלִיץ לְכָל שִפּוּצְנִיק אוֹ דַּיָּר אוֹ בַּעַל-בַּיִת

שֶבְּמֶלֶט וּבְמֶרֶק עַל בְּקִיעָיו יוֹצֵא לְצַיִד

וְנָחוּש כָּל חוֹר וָסֶדֶק עַד חָרְמָה פֹּה לַהֲדֹף

תּוֹךְ קִיּוּם הַכְּלָל הַקְּלָאסִי "סֶדֶק סֶדֶק פֹּה תִרְדֹּף",

לְהַמְלִיץ לוֹ לְטוֹבַת כָּל קִיר פָּגוּעַ וְעָשוּק

עַל מִבְחַר תְּרוּפוֹת-אִטּוּם הַמֻּצָּעוֹת כַּיּוֹם בַּשּוּק:

יֵש אִטּוּם בִּיטוֹמֶנִי וּמֶרֶק גָּמִיש

וְיֵש דֶּבֶק אַפּוֹקְסִי יָעִיל וְשָמִיש,

דֶּבֶק קְרַאפְט, דֶּבֶק סוּפֶּר וְדֶבֶק פְּסֵיפָס,

דֶּבֶק סִילִיקוֹן, קַלְקַר – אַךְ מָה שֶתָּפַס

אֶת עֵינֵינוּ בְּאֹפֶן כְּלָלִי וּפְרָטִי

הִנּוֹ דֶבֶק-מַגָּע שֶהוּא רַב-תַּכְלִיתִי.

לָמָּה רַב-תַּכְלִיתִי? כִּי שְבָרִים וּבְקִיעִים

שֶהֵדֵי פִּצּוּצָם מִדֵּי יוֹם מַרְקִיעִים

עַד חֲשַש פְּקִיעָתוֹ שֶל כָּל קִיר מוֹנוֹלִיטִי

נִבְעִים כְּבָר, וֵי זְמִיר, גַּם בַּתְּחוּם הַפּוֹלִיטִי

כִּי רַק מֵאַהֲבָה וָחֹם בֵּין כָּל חַבְרֵי הַסֶּגֶל

שֶזֶּה לָזֶה הוֹגִים חִבָּה בְּאֹפֶן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

הֵם זֶה לָזֶה שָׂמִים פֹּה לֹא רַק יָד כִּי אִם גַּם רֶגֶל

מָה שֶסּוֹדֵק סְדָקִים בַּטִּיחַ הַקּוֹאָלִיצְיוֹנִי...

וְקֹטֶר הַסְּדָקִים הָאֵלֶּה מִתְרַחֵב לֹא רַק

מִשִּפּוּדָיו שֶל פוּאַד בְּדוֹבְרֵי אֵהוּד בָּרָק

וְעֹקֶץ צִיפִּי לִבְנִי, מִבַּחוּץ, עַל הַיּוֹשֵב

עַל הַמּוֹשָב בּוֹ הִיא עַצְמָהּ קִוְּתָה לְהִתְיַשֵּב

אֶלָּא מַצְמִיחַ עוֹד סְדָקִים, בְּקֶצֶב, בְּלִי לַחְדֹּל

מִגֹּדֶל קְטַנְטַנְּיָהוּ עַד קָלִיבֶּרְמַן גָּדוֹל

עַד כְּדֵי כָּךְ שֶמִּי שֶמְּאַיֵּם לִגְרֹם מַשְבֵּר

עוֹשֶׂה שְרִירִים וְקוֹל מֵרִים לַמְרוֹת שֶמִּסְתַּבֵּר

כִּי גַם אִם הוּא צוֹעֵק בֹּקֶר וָעֶרֶב כְּקוֹזָק

(וְדַוְקָא כְּקוֹזָק נִגְזָל): "הַחְזִיקוּ בִּי חָזָק

שֶאִם לֹא כֵן אֲנִי עָלוּל לִהְיוֹת כָּאן הָרִאשוֹן

שֶטְּרָאח, יַפִּיל אֶת עַמּוּדֵי הַבַּיִת כְּשִמְשוֹן" –

הֲרֵי שֶאִם נִבְדֹּק אֶת מַצָּבוֹ לְמַעֲשֶׂה

שֶל שִמְשֶן נֶעבֶּעכְדִּיקֶער זֶה, נִרְאֶה שֶלַּכִּסֵּא

צָמוּד הוּא כֹּה חָזָק שֶאֵין מָקוֹם לִדְאָגָה

כִּי הוּא דָּבוּק בַּטּוֹב שֶבַּדְּבָקִים, דֶּבֶק מַגָּ"ע).

הוּא יוֹצֵא מִגִּדְרוֹ בְּרֹב זַעַם וָלַהַט,

הוּא יוֹצֵא מִכֵּלָיו וְיוֹצֵא מִן הַדַּעַת,

הוּא יוֹצֵא כָּאן חוֹצֵץ כָּל יָרִיב לְרוֹצֵץ

בְּאַיְּמוֹ קוֹאָלִיצְיָה שְלֵמָה לְפוֹצֵץ,

הוּא יוֹצֵא לַתִּקְשֹרֶת, יוֹצֵא לַצִּבּוּר

וְחוֹזֵר וּמוֹדִיעַ, בִּכְתָב וְדִבּוּר

כִּי לָרֹב לֹא יְרֻתַּק

וְחִבּוּק-דֹּב לֹא יְחֻבַּק

אִם יוֹסִיפוּ לַעֲקֹף אוֹתוֹ כְּמוֹ עַד עַכְשָיו – וְרַק

שֶלַּמְרוֹת דִּבְרֵי עָתָק

עַל עֹז רוּחוֹ שֶלֹּא יֻשְתַּק

הוּא אַף פַּעַם לֹא נִתָּק

מִן הַכִּסֵּא אֵלָיו נִדְבַּק...

מָה שֶשּוּב מוֹכִיחַ לָנוּ בְּעִתּוּי מַמָּש מֻשְלָם

כּי בְּעֶצֶם אֵין תַּחְלִיף בֵּין כָּל דְּבָקָיו שֶל הָעוֹלָם

לְיִתְרוֹן דֶּבֶק מַגָּ"ע עַל כָּל סוּג דֶּבֶק (זֹאת עֻבְדָּה!)

כִּי מַגָּ"ע – רָאשֵי תֵּבוֹת הֵם

לְמִשְׂרָה גְבוֹהַת עֶמְדָּה...

* * *

נעמן כהן

המרצה הוא פרופ' עדי אופיר

ברשימתו "להגן על החופש האקדמי בישראל" [גל' 564], מביא אורי הייטנר ציטטה מפרופסור אמנון רובינשטיין המביא דוגמה של מרצה באוניברסיטת ת"א שלימד את תלמידיו שישראל היא פח הזבל של אירופה. הייטנר מצטער שרובינשטיין לא נקב בשמו של המרצה. ובכן שמו של המרצה הוא פרופ' עדי אופיר.

פרופ' עדי אופיר עם בת זוגו ד"ר אריאלה אישה זונה וחללה לא יקח (אזולאי) הם בעלי אותו "גילוי אקדמי" שישראל הינה פח האשפה של אירופה. אני מצ"ב את המאמר כולו המופיע באינטרנט. www.resling.co.il/pdfs/issue_article_67.doc

לגופו של מאמר אין גבול לשנאה העצמית של בני הזוג היכולים בקלות להתחרות עם זו של וינינגר.

הכי מקוממת השורה הבאה: "אנחנו שיירים ארורים של אירופה. פסולת זו של אירופה שאנחנו ממשיכים לשאת איתנו מחייבת לחלום על מדינה אחרת ועל חברה אחרת."

מקוממת עוד יותר הצביעות של גברת ד"ר אריאלה אישה זונה וחללה לא יקח (אזולאי) שלא ציינה ביושר אקדמי במאמרה שהיא ובני מינה הם השיירים הארורים והפסולת של מרוקו ושאר ארצות ערב...?

פרופסור עדי אופיר מן הסתם ממילא סבור כך, אך בגלל מעמדו באקדמיה הוא אינו יכול לציין זאת.

תודה,

נעמן כהן

אהוד: כנראה גם נתן זך שותף לדעה הזו, אך רק לגבי הלא-אשכנזים. ככל שהשירים שלו נעשים יותר ויותר קלושים, פוליטיים ופלקטיים, וככל שהבהירות המחשבתית שלו מתעמעמת, כן כנראה קל לו יותר לעשות כותרות באמירת שטויות וגם לזכות בחשיפה מבישה בטלוויזיה.

* * *

יבין כ"ץ / אהוד בן עזר

הנזי-יוהנס-יוחנן מחוות חפצי-בה

והחג' מחפצי-בה

ידיעה מעציבה מתפרסמת היום [26.7.10] ב"מעריב עסקים" – "בגלל סכסוך עסקי חברת החשמל מסרבת לחבר זוג קשישים לחשמל." מדובר בסכסוך בין הזוג מרינה והנזי יוסף לבין חברת החשמל על זכויות מקרקעין בחוות חפצי-בה שליד חדרה, בגינו מסרבת חברת החשמל לחבר את בית הזוג לחשמל.

הנזי-יוהנס-יוחנן יוסף נולד וגדל בחוות חפצי-בה אל תוך מאורעות 1936-1939, הוריו ברחו מגרמניה לאחר עלית הנאצים לשלטון ואביו קיבל על עצמו לנהל את חוות חפצי-בה. הזוג אלפרד ומיה יוסף שבאו מגרמניה המודרנית התיישבו בחווה ללא חשמל, טלפון ומים זורמים. משפחה יהודית בודדת בים של פרדסים, מרוחקת מחדרה, שבעה קילומטר הפרידו בין ביתם למושבה, והקשר היחיד היה באמצעות סוס ועגלה. כאן נולדו וגדלו ילדיהם, כשתוך כדי המאורעות הוצת ונשרף ביתם והם שבו לחווה והתיישבו בבית סמוך.

חוות חפצי-בה הוקמה בראשית המאה העשרים עם הרבה חזון ומעט הצלחות, החווה החליפה ידיים רבות אבל אלפרד יוסף נשאר בה וניהל אותה עד לפרישה, אשתו מיה היתה ארכיאולוגית חובבת והקימה את אחד האוספים הגדולים בארץ של כלי צור אותם ליקטה בסביבתה.

איני יודע מהי מהות הסכסוך בין המשפחה לחברת החשמל, אלא שבין אם יש לחברה טענות חומריות צודקות אל המשפחה ובין אם לא, חובה מוסרית יש לה כלפי מי שנולד במקום וגדל בו בשנים קשות במשפחה יהודית בודדה באזור. הנזי חזר לחפצי-בה אחרי שהקדיש שנים רבות לקריירה צבאית וציבורית מפוארת, מגיע לו לחיות את חמישים השנים שנותרו לו לאורן של נורות חשמל במקום עששיות הנפט שלאורן הכין את שיעוריו.

יבין כ"ץ

אהוד: אחד הסיפורים החשובים ביותר להבנת הקונפליקט הערבי-יהודי בארץ-ישראל הוא "החג' מחפצי-בה" של יעקב שטיינברג. הוא מופיע בשלמות גם באנתולוגיה שערכתי "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות הישראלית, ובמקביל אני מביא כאן את הפרק שכתבתי עליו בספרי-שבאינטרנט-בלבד "צל הפרדסים והר הגעש", המבוסס על סדרת שיחות שערכתי ב-1986 באוניברסיטה הפתוחה בעריכתה של ראומה אלדר:

"החג' מחפצי-בה" ליעקב שטיינברג

יעקב שטיינברג עלה לארץ ב-1914, והוא כבן עשרים ושבע. סיפורו "החג' מחפצי-בה" התפרסם לראשונה ב-1927, ולימים נכלל בכרך כל כתביו. שטיינברג היה משורר, מספר ומסאי. הבימה להתרחשות סיפורו היא חוות חפצי-בה, ליד חדרה. שרידי האתר קיימים עדיין. זו החווה הנטושה, שמיקומה על גבעה, בחורשת איקליפטוסים, כאשר נוסעים בכביש המהיר תל-אביב-חיפה, מצד ימין, לפני הגשר שעל נחל חדרה, כמעט ממול לתחנת הכוח החדשה של חדרה. עיריית חדרה וחברת החשמל הוציאו חוברת כיצד לטייל בחווה הנטושה, בידי החוברת, ובה המפה שבה משורטט מרכז החווה, שני בתים, חומה, והאמצע – ריק, ומיד אומר מה אמור היה להימצא באותו מקום – אבן גדולה, מעין גוש סלע נטוע בקרקע.

לצערי טרם ביקרתי שם, ואני מתכוון לבוא יום אחד ולבדוק אם אותה "אבן-שתייה", שעליה נסב סיפורו של יעקב שטיינברג "החג' מחפצי-בה" – מצויה עדיין באמצע חצרה של אותה חווה. אם היא מצויה, אני ממליץ לכל מבקר במקום, לקרוא את הסיפור, ולכל קורא בו – לבקר שם.

את נושא הסיפור אפשר להגדיר – עדיין זרים וכבר זרים. קבוצת צעירים, מן העלייה השלישית, מתיישבת בחוות חפצי-בה. התקופה – ראשית שנות ה-20. התחושה המאפיינת את הצעירים היא האמביוואלנטיות ביחס לנוף המולדת. הם מבקשים להרגיש מעורים במולדת הישנה-חדשה, וחשים עצמם עדיין זרים.

"אוויר ארץ שומרון הילך על האנשים הזייה ענוגה מאוד, אבל, הוא נסך עליהם לפעמים תימהון אשר אין לו שחר. בין הגבעות הנוכריות האלה, הגולשות ביחד עם מי נהר יקרים אל הים, ניעורה אהבה לא-ברורה אל מולדת נוכריה כמעט, אשר חדלה את גורלה בלא עת, ואת מתק חייה ללא פתרון."

המולדת היא עדיין נוכריה. אם ב"ימים ולילות" של ביסטריצקי-אגמון פגשנו התרפקות על דמות הערבי כמין אב קדמון, כאן אנו רואים התרפקות כזו על הנוף. "שמץ מתיקות של אם, של אב עניו ורחום," כותב שטיינברג. בהתרפקות על הנוף יש מן הכיסופים למצוא תחליף לאב ולאם שנשארו בגולה, מצוייה תקווה שהמולדת תסביר פניה לאדם היהודי, ותאמצנו אל חיקה.

ותמונה אחרת, שעת חצות, הצעירים יושבים בחבורה ומשוחחים על גבורת פועלים ושומרים, אך הנה נשמע קול צעדים. מי הוא האיש הבא, בחצות הליל, להפר את שלוותם של הפועלים הצעירים?

"האיש אשר בא הוא גבה-קומה וכפוף שכם כאחד. את פניו יעטר זקן-שיבה מסולסל, ובידו מטה מוזר, ואדיר. זה הוא החג', המצטרף לשמירה בלילות. האיש בן-הקדם, אשר יסופר עליו כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים, ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן-השתייה, כשהוא מקיש אחת במטהו. מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים. מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדה כעין בשורת ניכר."

שטיינברג מתאר את המקום לא כריק מיושביו הקודמים, הערבים, אלא נותר בו שומר, שאמנם אינו ערבי מקומי. הוא חג' מוגרבי, שהיגר מצפון-אפריקה מארצות המאגרב. מדוע? אולי היתה במציאות דמות כזו ממש, ואולי ביקש שטיינברג להמחיש את היחס המורכב אל אותה כברת ארץ, ארץ-ישראל, שגם ערבים רבים מאוד היגרו אליה במרוצת שנות התבססות המפעל הציוני, וזאת לא במעט בזכות האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעקבותיו בארץ. החג' הוא אפוא ערבי, מוסלמי, אבל אינו מקומי, כשם שגם הצעירים היהודים אינם מקומיים.

ובמרכז החווה, בלב הנקודה הצעירה, נמצאת "אבן-השתייה", כך מכנים אותה הצעירים. זוהי אבן גדולה, גוש סלע, והמשמעויות שהמספר, באמצעות גיבוריו בסיפור, מייחס לסלע – יש להן בהחלט כל המשמעויות שאנו נוהגים לייחס לאבן-השתייה הנמצאת במסגד כיפת-הסלע, ואשר לפי המסורות שלנו היתה מקום העקידה, שמה ניצב בית המקדש, והיא כמסמלת את ארץ-ישראל, את הקשר עתיק-היומין אל הארץ.

החג' מסתובב בלילות, מטה בידו, ונוכחותו מפריעה לצעירים וממחישה להם שאינם יחידים במולדתם. בהמשך נראה גם שנוכחותם מפריעה לו.

המספר מבקש לקשור את עצמו למולדתו, לארצו החדשה-ישנה, ויוצא גם הוא לטייל בלילות. הסיפור מסתיים בתמונת פגישה סוריאליסטית-כמעט, שמבשרת או מטרימה גם הרבה מהבחינה הסגנונית, לא רק התוכנית, כפי שעתידות לאפיין את הספרות העברית. זה תיאור של פגישה לילית סהרורית, רבת משמעויות, בין המספר הצעיר, מן העלייה השלישית, לבין החג' הערבי, המטייל במקום מדי לילה, בתור שומר.

"ופעם אחת נהיה דבר-החידה. בלילה זר ומוזר, אשר נחרת בזיכרוני כליל-שימורים, הקיצותי בלב הולם, ושמתי עלי את כל לבושי, עד שרוך-נעל, כיוצא לדרך רחוקה. בחוץ קדמוני אדי ערפל לבנים. הירח הפגום, אשר בגלל העננים המרחפים על פניו היה נראה כשט ועומד חליפות, שיווה על המקום קסם ומזימה. שילבתי את זרועותיי על חזי, כי עצמותיי רחפו מקרירות, אך ליבי הלם הלם בחוזקה, כאילו ציפה לדבר-מה. לחצתי את ידי בשארית כוח אל ליבי, והייתי כאוזר גבורה ותבונה גם יחד. היה לי טוב. תפסתי הכל מחדש. את המולדת ואת הלילה. ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן-השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מתוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים. אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחר צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה מבטן לעבר האבן. ופתאום הקיש המטה הקשת-מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת, וראיתי את הזקן אשר מזדקף בבת-אחת ובזעף, הוא זע פרוע-מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד. מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת-גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו, והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. היבטתי אחריו כשאני רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחיפזון, ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד. ידעתי כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת, כמוני. הציקותי לו לילה-לילה, מילאתי את האוויר געגועים זרים, והוא לא אצר כוח. הנה הוא בורח. הנה הוא נראה כפוף במדרון, דומה כי הוא יורד לארץ-תחתיה, רק כלבו עוד שולח אל עבר פני נביחה עמומה."

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט-מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות אותה הליכה סהרורית. הליכתו נעשית עיקשת, שתלטנית וחסרת-התחשבות, ובאמצעות ההכאבה-מדעת לעצמו הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, על האימה מפני הזר. לא פלא שהוא מרגיז, בעצם נוכחותו, את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן-השתייה, ומקיפה. ההחזקה באבן השתייה נעשית בסיפור מעין ביטוי וסמל לאדנות על המקום, המולדת. ומצוי ודאי קשר משמעותי בינה לבין אבן-שתייה שמעליה ניצב בניין כיפת הסלע, הוא מסגד עומר, בירושלים; אבן שהיא, לפי המסורת היהודית, פסגת הר המוריה, טבור העולם, מקום העקידה, חלום יעקב, קודש הקדשים, האתר שעליו ניצבו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות על אודותיה, עברו כידוע גם לאיסלם, ואין צורך להוסיף מילים על המתח ההולך וגובר סביב לאותו מקום, בתקופתנו.

סביב לאבן-השתייה שבסיפור מתרחש מחזה כמעט אילם, שמשמעותו ברורה – זוהי מעין היאבקות של היהודי בערבי, בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם היהודי לקשור עצמו אל נוף ארצו הקרובה-הזרה, לחוש תחושת מולדת, ולהיות לעם.

החג' הערבי זועם. הוא מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העיקשת, המציקה, המציפה את הלילה בגעגועים זרים, בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי מולדתו. שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. לכן קראתי לשיחה זו בשם – עדיין זרים, וכבר זרים.

* * *

משה גרנות

פכים קטנים ולב אוהב

על ספרו של דוד מלמד "כולם היו אוהביה"

גוונים, 2010, 159 עמ'

עניינו של הספר "כולם היו אוהביה" הוא קוריוזים קטנים ומשובבי נפש הקשורים באירועים גדולים ובאישים מרכזיים בתולדות ישראל במאה ה-19 וה-20. יש בספר שלוש רשימות על זאב ז'בוטינסקי, אך הן אינן עוסקות במנהיגותו, במשנתו ובמעמדו בהיסטוריה, אלא בעניינים שוליים כביכול, שלמרבית הקוראים לא היתה הזדמנות להכירם, למשל, שז'בוטינסקי עם ד"ר שמואל פרלמן הפיקו בלייפציג ב-1925 את האטלס העברי הראשון (עמ' 73-79); שהוא התנגד להיגוי הגרוני "המזרחי" בטענה שאנחנו עם "מערבי", ולא רק זאת, אלא שהוא ואיתמר בן אב"י היו שני הלוחמים העיקריים לליטון (לאטיניזציה) של כתיב השפה העברית, בדומה למעשה שעשה כאמל אטטורק עם הכתיב הטורקי בתחילת המאה העשרים (עמ' 98-102). ברשימה שלישית על ז'בוטינסקי מתואר ריחוקו מהיהדות המסורתית והחרדית – עד כי ציין בצוואתו שמבחינתו אין מניעה שישרפו את גווייתו אחר מותו, מעשה הנוגד באופן חריף את פסיקות ההלכה. הספר מזכיר פולמוס בינו ובין הרב קוק אשר שלל זכות בחירה מנשים. יחד עם זאת, בשלבים מאוחרים היה ז'בוטינסקי פחות בוטה כלפי היהדות המסורתית, והפיק גם אמרות בזכות הליכה לאור הכתבים המקודשים (118-125).

ברשימה מלבבת אחרת מתאר המחבר כיצד דווקא עיתונאים הפכו לחלוצי עבודת האדמה בארץ ישראל – הכוונה לעיתונאי והעורך יואל משה סלומון, וכתב החוץ של "ג'ואיש כרוניקל" יהושע שטמפפר, אשר הניחו את קולמוסיהם למען עבוד את אדמת המולדת (עמ' 14-19).

אנחנו קוראים בספר שמנחם אוסישקין נשא נאום בוועידת המורים הראשונה בזיכרון יעקב (1903) בעברית אשכנזית (עמ' 36), וכי מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל-אביב, העניק מתנה של 50 לירות לאגודת הסופרים שאך נולדה בוועידה שנערכה ביפו ב-1921 (עמ' 70). אולי רון חולדאי יילך בעקבותיו, עתה כשאגודת הסופרים שרויה בחסרון כיס?

ברשימה אחרת מסופר כיצד מיד אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר הותקף אוטובוס שנסע מנתניה לירושלים על ידי כנופייתו של סייף אבו קישק, אשר רצחה חמישה נוסעים כדי לשדוד את כספם ורכושם, וכיצד בעקבות אירוע זה פרצו מחדש פעולות איבה בין היהודים לערבים. הספר מתאר את תעתועי הגורל באירוע טרגי זה: מרדכי אולמרט ניצל ממוות משום שהחליף מקום עם אחת הנוסעות, שנורתה על ידי השודדים. באותם ימים היה אהוד אולמרט, לימים ראש ממשלת ישראל, בן שנתיים (עמ' 126-132).

הספר מזכיר שהשם "אל-על" הוענק לחברת התעופה הלאומית של ישראל על-ידי דוד רמז, שהיה שר התחבורה, כשהוא מסתמך על הפסוק מספר הושע (י"א 7), וכן כי המטוס הראשון של החברה היה למעשה מטוס קרב שנצבע והוסב למטוס אזרחי כדי שיהיה אפשר להחזיר את ד"ר חיים וייצמן מג'נבה לאחר ניתוח עיניים שעבר שם (עמ' 137-141) – כל זאת בשל התנגדותה של שווייץ הניטרלית שמטוס קרב ישראלי ינחת בשטחה.

מסתבר שכדי שהשידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית מהמצעד הצבאי ביום העצמאות של שנת 1967 יתאפשר, היה צריך לבקש את הסכמתה של קפריסין לא לשדר את אות התחנה שלהם באותו הזמן. כל העוסקים במלאכת השידור היו משוכנעים שתהיינה תקלות, לכן הכינו שלטי התנצלות, אך השידור עבר בהצלחה, עד כדי כך שכל העיתונים (חוץ מעיתוני החרדים שהתעלמו מהשידור) גמרו עליו את ההלל, תופעה שלא חזרה על עצמה מאז. בתי קולנוע הצטיידו במקלטי טלוויזיה וגבו תשלום מיוחד ביום הזה, ובשכם (!) התגודדו הצעירים בבתי קפה כדי לראות את המצעד "הציוני". ולא רק זאת, ישראל גלילי, שהיה נוכח על בימת הכבוד בתפקידו כשר ההסברה, החזיק בידו מקלט טלוויזיה נייד, וראה את המצעד החי והמשודר בו זמנית (עמ' 150-153).

רוב הרשימות מעלות על שפתי הקורא חיוך של הנאה, אך יש גם שתי רשימות המזכירות את גורלו המר של עם ישראל באמצע המאה העשרים, ושוב בשני עניינים שלא זכו לכיסוי היסטורי מרכזי – האחד מספר על הגירוש הברוטאלי של הגרמנים את היהודים בעלי האזרחות הפולנית לפולין ב-1938, וההתנכרות של שלטונות פולין לאזרחים מוכי גורל אלה – תמרור ראשון לזוועות שעוד יבואו (עמ' 104-110); והשנייה מספרת על קורותיו של בית הכנסת באסן שבגרמניה מליל הבדולח ועד ימינו (עמ' 113-117).

אין בספר חדשות מרעישות, אך הוא גדוש בקוריוזים, שספרי ההיסטוריה לא מיקמו אותם במרכז דיוניהם, ודווקא אלה מעוררים עניין, אולי משום הסלחנות הטבועה בקורא האמפטי למעידות שהחיים מועידים לכול. אזכיר שתי דוגמאות: באחת הרשימות מסופר איך בפתח תקווה עלתה באש דווקא תחנת הכבאות, ולכן לא היה מי שיכבה אותה (עמ' 28); ברשימה אחרת מסופר שדווקא העיתון הכלכלי "מסחר ותעשייה" לא דיווח על משבר המניות בניו-יורק ב-24.10.1929, משבר שהתפשט בכל העולם, והוביל בסופו של דבר לזוועות מלחמת העולם השנייה. האירוע הכלכלי המרכזי הזה דווח בהרחבה בשאר העיתונים העבריים של אותה התקופה.

קוריוזים אמרנו? הספר מתאר את דמותו הססגונית של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, אליו נשלחה הצהרת בלפור. מסתבר שהוא היה זואולוג מוכשר ויוצא דופן, שרתם למרכבתו ארבע זברות וסובב כך ברחובות לונדון (עמ' 62-66); ומלמד גם מונה הספרו בזה אחר זה את כל "הזקנים" של תולדות הציונות, כמו דוד בן-גוריון, יצחק שדה פנחס רוטנברג וא"ד גורדון ואחרים, והרי אלה היו נחשבים היום, כשנשיא המדינה מתקרב לגיל תשעים, ל"צעירי התנועה"!

למרות שהכרתי חלק מהרשימות מפירסומן בכתבי-עת שונים, נהניתי לקרוא אותן שוב, ואני משוכנע שהקריאה בספר זה תגרום קורת רוח רבה לאוהבי דברי ימי עמנו.

* * *

אהוד בן עזר: התעמולה הפלסטינית ממשיכה לחגוג במוזיאון נחום גוטמן ולטמא אותו, והציבור שותק וקונה את השקרים של האוצְרוֹת. זה נוסח ההזמנה שקיבלנו באי-מייל:

"אומרים שהיה פה שמח לפני שגורשתי"

שיח גלריה בתערוכות המוזיאון. ביום שבת, 31.07 בשעה 12.00,

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, בהדרכת אוצרת התערוכה ד"ר רונה סלע

"...הצילומים של ראאד אינם קלים לצפייה לעין ישראלית אולי בגלל שהם כל כך יפים ותמימים, בגלל שהם לא מבטאים עוינות ואווירה פוליטית מכבידה – אלא מקדשים את היום יום הטבעי, האנושי, המחוייך." אמיר בוגן ynet

חליל ראאד – תצלומים 1891-1948

התערוכה מלווה בספר וניתן לרכשו בחנות המוזיאון

תשלום הכניסה למוזיאון כולל את שיח הגלריה

אהוד בן עזר: כן, "היה פה שמח" במאורעות 1921 [רצח ברנר, שגר תקופה מסויימת בחדרו שהיה ב"בית הסופרים" בנוה צדק, בית שהוא כיום מוזיאון נחום גוטמן], "היה פה שמח" במאורעות 1929, 1936-1939, ובהתנפלות של שבע מדינות ערב על היישוב העברי במלחמת 1947-1948 כדי להשמידו! – אבל מוזיאון נחום גוטמן ואוצרותיו [מלשון אוצרת] כבר עברו כנראה לרשות הרשות הפלסטינית ברמאללה!

* * *

משׁה שׁפריר

נוּחַ בְּשָׁלֹום פֶּסַח מֵילִין

נוּחַ בְּשָׁלֹום פֶּסַח מֵילִין,

שֶׁהָיִיתָ אָמוּר לְהָבִיא לְכֻלָּנוּ בְּשׂוֹרוֹת-נֶחָמָה, אַךְ נוֹתָרְנוּ עַכְשָׁיו

בִּלְעָדֶיךָ.