גיליון מס' 566

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, כ"ב באב תש"ע, 2 באוגוסט 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ד"ר אברהם וולפנזון: נוף העיתונות ודמות החברה.

אהוד בן עזר: אם טרם ראיתם אז מהרו לראות את הצגת "גטו" בקאמרי.

איליה בר זאב: אבנים קטנות באוגוסט.

מרדכי בן חורין: על המתדרכים של אויבינו.

מתי דוד: 1. מי שולט באמת במדינה? הכנסת? הממשלה? הקואליציה? עיתונאים ומשפטנים הם השולטים האמיתיים במדינה! 2. חיים רמון חתרן בלתי נילאה. // יוסי גמזו: לְזִכְרָם שֶל נוֹפְלֵי אֲסוֹן הַ"יַּסְעוּר".

אוריה באר: ההתנתקות – הטמטום הקולוסאלי.

אלי מייזליש: הערה לשלושה מגיבים בעניין השוטר מזרחי ועוד סיפור ערבי ושיר עלום לאחר 43 שנים. // רות ירדני כץ: לאכול בחברת סוסים.

תחת ביקורת: המבקר יבדוק את האחראים לחורבן בית שני!

תקלה בקשר לערב נעמי פרנקל.

אורי הייטנר: 1. סע לספרד 2.  אוטו-אנטישמיות תגובה ל"רב" אליהו קאופמן.

השפעת אום-כולתום על הפרוזה העברית.

אלישע פורת: מדליה מהדיקן. // ליטמן מור: הבהרה בקשר להשוואה.

גברים עם אצבעות רגליים עקומות לא יתחתנו, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יוסף אורן: גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (א').

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ח מאת משה ברק, גבת, גְּבִיעוֹלָם או "גביע העולם" ולא "מונדיאל". // יוסי אתר מפי ברוך אוסטרוב על אוצרוּת.

רות יששכרי: רודולף הירש, מתוך הספר "רומן במכתבים, רות ומירון יששכרי".

אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום הרביעי.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אולי רק אגדה? פסל יואל משה סלומון על המוטורצייקל 1878 בפתח תקווה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

נוף העיתונות ודמות החברה

"העיתונות אינה אלא תבנית נוף החברה" [בעקבות שאול טשרניחובסקי]

הסערה הפוקדת את עולם העיתונות הישראלי עם פירסום "המהפך" שהוריד את "ידיעות אחרונות" ממעמדו כעיתון הנפוץ ביותר במדינה היא ביטוי לקושי שלנו להתבונן היטב במבט ביקורתי בדמותנו במראה. לצורך לימוד דמותה של החברה הישראלית כדאי לבחון את מקומו של ה"מהפך" הנוכחי בזירה הכוללת של העיתונות הנדפסת בישראל. להלן כמה היבטים היסטוריים ואקטואליים כוללים:

1. עדיין לא התרחש בישראל המהפך האמיתי, הטכנולוגי והתקשורתי-חברתי: מעבר מעיתונות-צורכת-עצים-ויערות [=צורכת נייר] – לעיתונות אלקטרונית [נוסח "חדשות בן עזר"]. ניתן לשער, שהעיתונות האלקטרונית בישראל תיכנס במלוא אונה לקהל הקוראים לאחר שיתרחשו שני 'מהפכים' שיקדמו לכך:

[א] מעבר רב-כמות ועתיר-איכות של עולם המו"לים מספרים של נייר לספרים אלקטרוניים, וכן –

[ב] הפיכת האינטרנט לכלי הנפוץ ביותר להעברת דעות וידיעות. יש להניח, שארה"ב ואירופה תקדמנה לישראל בהתגשמות החזון הזה.

2. קדמו למהפך הגדול הזה, שאנו מצפים לו בביטחה, שני שינוים גדולים אחרים בנוף העיתונות הישראלית:

[א] המעבר מעיתונות מפלגתית – שהיתה העתונות הנפוצה ביותר בארץ בשנות ה-40' וה-50', כשרק "ידיעות אחרונות" [שב-1948 פרשה ממנו המערכת והקימה בדמותו ובצלמו את "מעריב"] ו"עיתון מיוחד" כירסמו בשולי בטאוני-המפלגות שנקראו 'עיתון יומי' ו –

[ב] השתלטות העיתונות המסחרית על התפוצה ההמונית של העיתונים היומיים [תחילה "מעריב" של עזריאל קרליבך, ואחריו – בהדרגה ולבסוף על-חשבונו – "ידיעות אחרונות", שקם לתחייה תפוצתית בשילוב המערכתי והמו"לי של נוח מוזס וד"ר הרצל רוזנבלום].

הסוציולוג חד-העין פרופ' עוז אלמוג, שתרומתו הייחודית ל"חדשות בן עזר"מוסיפה לו קהל איכותי מובחר – ולקוראי חב"ע הוגה דעות מקורי וקולע אל לב ההתרחשויות החברתיות – בוודאי יוכל להסביר פשר השינוי הגדול הזה של המעבר מעיתונות מפלגתית לעיתונות מסחרית.

["הארץ" היה תמיד עיתון מסחרי, שהתיימר לייצג את האליטה התרבותית שלנו – ולמעשה טיפח SNOB APPEAL – אשלייה של עליונות האופיינית למשכילים-למחצה בשוליה של כל תרבות מתהווה ומתפתחת; אשר על כן עזבו גדולי משוררינו, שלונסקי ואלתרמן, את הבמה הספרותית שהעמיד לרשותם שוקן; אלתרמן, בצניעותו, לימד את השירה העברית לדבר בלשון הפוליטית – ואין בלשון אלא מה שיש בתרבות – ואילו שלונסקי, בשנינותו הידועה, שהקנתה לו את התואר "לשונסקי", סיכם את עזיבת "הארץ" בביטוי העוקץ גם את אלתרמן וגם את עורכיו-מארחיו ברל ושזר: "עזבתי את 'הארץ' ואני עומד 'על המשמר' לראות איך ייפול 'דבר'...]

בשנת 1968 חוסל "למרחב" של מפלגת אחדות העבודה והתאחד עם "דבר" – ולמעשה צירף את המוסף הספרותי שלו "משא" ל"דבר" – ובשנות ה-90 המוקדמות נעלם מהנוף "על המשמר", לא לפני שמפלגתו מפ"ם חיסלה את עצמה לדעת בדמות מפלגת מר"צ, ולבסוף נתקיימה נבואת-החורבן של שלונסקי במלואה, כאשר עלייתו של חיים רמון לשלטון בהסתדרות הביאה לחיסול ה"מותרות" – בעיניו – של מוסדות חינוך ותרבות רבים, קופת-החולים המיוחדת של ההסתדרות, וכמובן העיתון היומי, שמייסדו ועורכו הראשון ברל כצנלסון ראה בו לפיד של חינוך לערכים והשכלה לחלוצים לשימור החזון החברתי-לאומי של תנועת-העבודה.

בשנות ה-80' נסגר גם שבועון מדיני-ספרותי רב-איכות ורב-שנים, "הפועל הצעיר", כאשר העורך האחרון והוותיק שלו, הסופר והמבקר איש-התרבות-והמצפון ישראל כהן, יצא לגימלאות.

יש גם דוגמאות נוספות, מן הימין ומן השמאל גם יחד, המציגות את הפן התרבותי [ואולי נכון יותר: הבלתי תרבותי] של שקיעתה של החברה היוצרת-ערכים-רוחניים ובזה לשיקולי רווח כלכלי 'טהור' [כלכלת שוּק] בתהליך התגשמות החזון הציוני.

3. על רקע זה יש לראות את התגברותו [הזמנית? הקבועה?] של החינמון "ישראל היום" על הפופולריטון "ידיעות אחרונות": תוצאה של אותה מגמה של שיקולי-מסחר והפרטה במשק הישראלי, שנחמיה שטרסלר, ובמידה רבה גם הנספח הכלכלי של שוקן– THE MARKER מטיפים לה השכם והערב.

המלחמה של שוקן, מוזס ונמרודי על ערכי חופש-העיתונות מעידה רק על קיומה של תחרות בשוק הזמני של העיתונות המודפסת, והרי שלושתם מטיפים להפרטה ולתחרות – מה להם אפוא כי ילינו? הזורע רוּחַ יקצור סוּפָה, ו"שיחרור" העיתונות העברית מערכים חברתיים ולאומיים פותח את כל הדלתות בפני השיקולים המסחריים של בעלי-ההון-הגדול. זהו חלק עיקרי של השינוי שהתחולל – וטרם הסתיים – בדמותה הרוחנית של החברה בישראל.

אהוד: נעלמו גם העיתונים "קול העם", "חדשות" ו"הצופה", שבועוני הילדים "דבר לילדים", "משמר לילדים", "הארץ שלנו" ו"הצופה לילדים". השבועונים "דבר השבוע" ו"העולם הזה" וגם "במחנה" אינו נראה בקיוסקים. נעלמו ביטאונים ספרותיים כ"מולד", "אמות", "קשת", "גזית" ואחרים, וקיומם של "מאזניים", "אפיריון", "עיתון 77" וכתבי עת דומים להם בתפוצתם, אינו מורגש כמעט בשוק הקוראים הכללי. המוסף לספרות העשיר של "ידיעות אחרונות", שצמח מעמוד אחד בעריכתו של אשר נהור, הגיע לשיאו באיכות ובכמות בימיהם של בועז עברון וזיסי סתוי, ושב והצטמק לכדי מוסף בידורי-למחצה ומסחרי. מבחינה מסגרתית, אך לא תוכנית, יש לציין לטובה את עיתון "הארץ", שממשיך להקצות מקום נרחב למוסף השבועי "תרבות וספרות", וזה שנים שגם הוסיף עליו בקביעות את החוברת השבועית "ספרים", שהיא, כמו "דה מארקר", אחת הסיבות שגם מתעבי חלקו הפובליציסטי של העיתון ממשיכים להיות חתומים עליו. ואפשר להזכיר בקרב החללים הוותיקים, גם את העיתונים "המשקיף", "הדור", "זמנים" ו"היום הזה", הצטמקותו של המקומון "העיר" הדינמי והתוסס לכדי חוברת בידור באותיות קטנות שקשה לקרוא אותן, והמקומון המקביל "ידיעות תל אביב" ששמר על מתכונתו אך נפח את נפשו.

* * *

אהוד בן עזר

אם טרם ראיתם אז מהרו לראות

את הצגת "גטו" בקאמרי

פרס נובל בספרות לישראלי היינו מעניקים ליהושע סובול

הצגת המחזה "גטו", עדיין בפני אולמות מלאים בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, כחמישה חודשים אחרי הצגת הבכורה, היא אחת מחוויות התיאטרון העזות והמרגשות ביותר שלי; ואני גם זכיתי לראות את הפקת המחזה בהצגת תיאטרון חיפה ב-1984, שנערכה באולם הקאמרי בפסג' דיזנגוף בתל אביב, בבימויו של גדליה בסר, וגם אז היתה ההצגה מרגשת ובייחוד תמונת הסיום עם היריות, הנחרתת לתמיד בזיכרון.

הפעם, 26 שנים מאוחר יותר, הבמאי בעל מגע יד הקסמים הוא עומרי ניצן, גאון בתחומו, וגם שורת השחקנים היא מאיכות בלתי רגילה: אניה בוקשטיין, רמי ברוך, אלי גורנשטיין, עזרא דגן, נתן דטנר, איתי טיראן, גדי יגיל, ועוד רבים אחרים, כולם משחקים וגם רוקדים ושרים נפלא, והקצב של ההצגה ממש מטלטל. אין רגע שיעמום ונפילת מתח. אין פעלולים מיותרים (ויש הרבה פעלולים), הטקסט מושל בכיפה, נשמע ברור, הגיוני, חכם, היסטורי, חד כסכין, מצמרר ותופס אותך עד כדי תחושת מחנק בגרון, על סף בכי, כמעט לאורך כל ההצגה.

כל הדמויות קיימות כל הזמן. אין הרגשה שהן משחקות, כי הן משחקות שחקנים, ואינך יכול שלא להאמין להן. זהו מחזה גאוני, וההצגה, עד כמה שבקיאותי מגיעה (הייתי גם שלוש שנים "שופט" בפרס "האקדמיה לתיאטרון" וראיתי עשרות הצגות ישראליות) – ההצגה היא ברמה שאינה מביישת את הטובות שבבמות העולם (והמחזה אמנם הוצג בהן במרוצת השנים), וזוהי אחת ההצגות החזקת ביותר שראיתי אי פעם בתיאטרון העברי.

אין טעם לפרוש את תוכנו של המחזה ולדון עליו. הדברים ידועים. זוהי קלאסיקה של התופת שהכינו הנאצים ליהודים. נזכיר רק כי ליטמן מור, שהיה במחתרת גטו וילנה וברח והצטרף לפרטיזנים ביערות, כתב אצלנו על התרשמותו החיובית מההצגה, ועדיין הוא ממשיך להשתתף ולשלוח ממחשבו למכתב העיתי, כמו בגיליון הזה, וכל אחד מפרקיו הוא בעל ערך היסטורי רב.

הצגה חזקה, הצגה אמיתית, הצגה מרגשת וטובה – היא זו שלאחר רדת המסך אתה כה נרגש שאתה עדיין לא מסוגל לדבר על אודותיה כי אתה חושש שירגישו שאתה עומד לפרוץ בבכי. כך הרגשתי. אסור להחמיץ.

"גטו" היא גם נקודת מפגש אדירה בין התוכן היהודי לביצוע הישראלי העברי. ושלא יספרו לנו על נתק ועל כך שרק החרדים והדתיים שומרים את רצף היהדות. רצף היהדות האמיתי נמצא בחולייה מדהימה דוגמת "גטו" – שהרבה רבנים מפוקפקים ואברכים ביריוניים ששומרים עבורנו את ה"יהדות" – יכולים לנשק את כפות רגליהם של שחקני "גטו", שראויים לכל שבח על עבודתם הנהדרת.

ונציין עוד לטובה את התפאורה של רוני תורן, התלבושות של אורנה סמורגונסקי, המוסיקה של יוסי בן נון, הכוריאוגרפיה של עוז מורג והתאורה של פליס רוט, ויש בחלק זה של התוכנייה עוד פרטים רבים אחרים, אך הוא נדפס באותיות אפור ואדום על גבי שחור בוהק ולכן בלתי ניתן לקריאה בערב ההצגה, ופוענח בעזרת זכוכית מגדלת ואלומת אור חזקה רק בשובנו הביתה. גם האותיות של המאמרים בהמשך התוכנייה, שחור על גבי לבן, הן כל כך קטנות, מכוערות וצפופות, שבקושי ניתן לקרוא אותן. זו שוב דוגמה לגישה גראפית מטומטמת, גם בספרי קריאה ובאלבומים, שלא טובת הקוראים נגד עיניה אלא האגו המנופח והחובבני של המעצבים.

* * *

איליה בר זאב

אבנים קטנות באוגוסט

אֲנָשִׁים נִפְגָשִׁים.  

אֶתְמוֹל פָּגַשְׁתִּי הֲמוֹן אָדָם בְּמִגְרְשֵׁי הַחֲנָיָה –

מִתְבַּדְּחִים, מִתְחַבְּקִים,

מַרְצִינִים לְפֶתַע, שׁוֹלְחִים יָדַיִם, מְלַטְּפִים –

נְשִׁיקוֹת לֶחִי מֵעֵת לְעֵת.

בַּמִּתְחָם הַמְּעֻצָּב נִשְׁעָנִים אֶל כָּל אֶבֶן מֻגְבַּהַת בֵּין שִׂיחֵי הַנּוֹי,

נָעִים לְאַט  בִּצְפִיפוּת מְגֻבֶּשֶׁת אֶל

מוֹקֵד הָעֶצֶב כִּבְרִקּוּד

טִקְסִי.

אֲנָשִׁים נִפְגָשִׁים –

טוֹפְחִים טְפִיחוֹת עִסּוּי בַּכָּתֵף הַפְּנוּיָה וּלְאֹרֶךְ עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.

סוֹקְרִים בִּדְאָגָה אֶת מֶרְחֲבֵי הַמָּקוֹם

וְהַזְּמָן,

בּוֹדְקִים אֶת מַלְבּוּשֵׁי הַבָּאִים –

(בִּמְקוֹמוֹת מְרֻחָקִים אָפְנַת אֶמְצַע הַיּוֹם

חַסְרַת חֵן).

לִקְרַאת עֶרֶב –

רוֹכְנִים אֶל הַפְּרָחִים הַנֶּעֱרָמִים לִרְגֹּם אֶת עֲרוּגַת הָאֲדָמָה הַטְּרִיָּה בְּאֲבָנִים קְטַנּוֹת,

מֻתְאָמוֹת לְשִׁמּוּש חוֹזֵר.

* * *

מרדכי בן חורין

על המתדרכים של אויבינו

חיים רמון אינו הראשון ואינו היחיד ה"מתדרך" את אויבינו.

ידיד שלי, מראשי הדרוזים ברמת הגולן, סיפר לי, מיוזמתו, כי בתקופת מלחמת יום הכיפורים, יוסי שריד תידרך את הדרוזים בגולן. מה אמר להם, אני כבר לא זוכר. אם הסיפור נכון? איני יודע, אבל בעיניי, גם אם הוא נכון, והסיפור על רמון נכון, השניים אינם מחבלים בביטחון ישראל, אדרבא, הם דוחים את הסיכוי בעתיד הנראה לעין, לשלום אמת. הם גם מועילים לכל מי שחושש מ"סיום הסכסוך" בשלום ההזוי והמסוכן במובן המכובס של המילה.

גם אני נותן להם "עצות אחיתופל" כנ"ל. וזאת למה? כי כאשר אני מדבר עם ידידים ערבים דברי אמת על שלום אמת, אני נתקל בעובדות המוכיחות לי שאין כל סיכוי לכך, לפחות בימי חיי ולכן אני בוחר במתן "עצות אחיתופל", כנ"ל, כי הערבים נוטים להישמע לכל אמירה ודבר שנעשה על-ידי מיעוט שבמיעוט של קיצונים, אנרכיסטים ו"הוגי דעות" חולמניים כשריד, גרוסמן, עוז והנשיא פרס.

אין מה לדאוג: לא יהיה שלום מכובס, לא אחרי אוסלו לא עכשיו ולא בתקופת האובמה. אל לנו לשכוח, כי ישראל הינה המדינה היחידה בעולם שמאויימת בהשמדתה, וזאת כהמשך לניסיון ההשמדה המוחלט של העם היהודי רק לפני 60-65 שנה... העמידה מהצד של כל אומות העולם לנוכח השואה ממשיכה גם לנוכח איומי השמדתנו העכשוויים.

ב-254 פצצות גרעין, ננוחם. שיזכרו זאת אומות העולם ובעיקר אנו, העם היושב בציון.

תתעודדו.

אהוד: כמסורת המושבה שבה גדלנו, והמזרח –  ה"עוונטה" וה"ערבישע שטיק" –גם אני, בדברִי עם ערבים, אומר דברי אמת בדיוק באותו מינון שהם מדברים איתי דברי אמת, וככה אנחנו מדברים תמיד דברים ערבים לאוזן על "השלום".

* * *

מתי דוד

1. מי שולט באמת במדינה?

הכנסת? הממשלה? הקואליציה?

עיתונאים ומשפטנים הם השולטים האמיתיים במדינה!

הדמוקרטיה המסורתית מבוססת על כמה עקרונות וערכים יסודיים, ששני המרכזיים בהם הם הפרדת הרשויות (מונטסקיה) ושלטון החוק. שני עקרונות אלה איבדו במידה רבה את השפעתם הדומיננטית, כתוצאה מהתעצמות שני מוקדי כוח נוספים שעוקפים, גוברים ומגמדים את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת:

מָדְיָהקְרָטיַה  –  שלטון העיתונאים

מִישְפָּטוֹקְרָטְיַה – שלטון המשפטנים

שני מוקדי כוח אלה לא נבחרו לנהל את המדינה כתוצאה מבחירות דמוקרטיות של מאבקים בין רעיונות ודעות. ואולם השפעתם על מקבלי ההחלטות שנבחרו היא גדולה ומכרעת. הנבחרים תלויים במשפטנים ובעיתונאים.

האקטיביזם השיפוטי והאקטיביזם התקשורתי שאין עליהם מורא ציבורי אפקטיבי של ציבור המצביעים, יצר מציאות דמוקרטית חדשה לפיה כוחם והשפעתם של העיתונאים והמשפטנים גדולה יותר משל חברי הכנסת ושרי הממשלה שתלויים בהם. בשם "המקצועיות" כביכול, מובילים המשפטנים והעיתונאים את הפוליטיקאים לכוונים הרצויים להם. יועצים משפטיים, עיתונים ומנהלי ערוצי הטלוויזיה, קובעים במידה רבה לפוליטיקאים את מדיניותם ואת סדר היום שלה.

לא ניתן כיום לממש כמעט שום נושא או מעשה ללא צנזורה, בָּקַרָה, חקירה ושפיטה מצד עיתונאים ומשפטנים. שום מחוקק בכנסת, שר או מנכ"ל במשרד ממשלתי אינם מסוגלים לקבל החלטות ולבצען, ללא "אישור" של משפטנים ו"ברכת נדרך" של עיתונאים.

עדת החסודים של פולחן קדושת שלטון החוק מציגים אותו כשלמות התבונה האנושית, כּחכמה עילאית וכדפוס התנהגותי ושלטוני מחייב ובלעדי שאין עליו עוררין. חסידי פולחן שלטון החוק אינם מוכנים להודות שמשפטנים ושופטים הם בני אדם עם חולשות, הטיות, חשבונות, נקמנויות ודעות כמו כל הבריות. הם לא מדע מדויק, הם לא תוכנת מחשב, הם לא אחד מחוקי הטבע והם גם לא מתחום הפיסיקה והמתמטיקה. גם הם מושפעים מהתקשורת ומדעת הקהל, מבלי להודות בכך.

רוב פסקי הדין וגזרי הדין במסגרת שלטון החוק, הם במידה רבה בזאר מזרחי שיפוטי שבו הכול אפשרי.

באמצעות ניסוחים מפותלים, פרשנויות אישיות סלקטיביות, טקסטים "מקצועיים" כמו: "עיסקת טיעון", "חוסר ראיות", "מן הצדק", "התיישנות", "חוסר עניין לציבור" – אפשר להחמיר בצורה לא סבירה ולא אנושית על נאשם (הנעל על השופטת בייניש) ולהקל בצורה לא סבירה על נאשם שהרג אם ובן בתאונה במרכז ת"א (עורך דין ידוע ומפורסם).

החיים מלמדים שבמקרים רבים, רוב הבכירים והמיוחסים בעלי הכוח וההשפעה שהסתבכו בפרשיות פליליות וכלכליות, מסתדרים ועוקפים את החוק, בסיוע משפטנים, שופטים ועיתונאים ידידותיים שהופכים אותם לזכאים.

בארה"ב, הנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון שחייבים לעמוד בחקירה ללא כפפות משי, בפני חברי הסנט. אצלנו לפוליטיקאים אסור אפילו לתמוך או לבקר מועמדים לשפיטה מפחד התקשורת שיואשמו חס וחלילה במקרתיזם, בסכנה לדמוקרטיה ולשלטון החוק! בארה"ב זה דמוקרטי וחוקתי. אצלנו זו פוליטיזציה מסוכנת.

התקשורת הפכה לכוח דומיננטי בדמוקרטיה הנתונה במשבר

רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה, שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל לרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעים מי הוא המשיח (הפוליטי) ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכל יכול בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון הקובע את הטון בכל שלטון. השפעתה של התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי האם מתבטלים בפני העיתונאים שיש להם אינטרסים אישיים פוליטיים כלכליים מוסווים.

הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית הדמוקרטית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. פרסומו, מעמדו ויוקרתו בציבור אינה רק פונקציה של אישיותו וכישוריו האישיים והמקצועיים, אלא קשריו עם העיתונאים. התלות והקירבה בין הפוליטיקאי לעיתונאי, יש לה תמורה הדדית חבויה שזכות הציבור לא לדעת אודותיה.

העיתונאים והמשפטנים הם בפועל הרשות הפוסקת והשולטת – מעל למחוקקת ולשופטת, הקובעת מי לצָמרות ומי לחקירות, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, מהו ביטחון ומהו אסון, מהו צודק וחיובי ומהו פסול ושלילי. השלטון הדמוקרטי הנבחר הרלבנטי איבד מכוחו ומסמכותו לטובת עוצמתה של התקשורת (שחלקה מופקרת), הפועלת רק על בסיס האינטרסים של רייטינג, תחרות וסקופ, שפוגעים לעתים באינטרסים ביטחוניים ולאומיים, במדינה החיה במציאות של טרור ומלחמה.

אהוד,

כמובן שאני מזדהה עם ביקורתך בעניין המוזיאון [גוטמן].  אני נהנה ומזדהה עם מאמריו של יהודה דרורי ואורי היטנר.  הרשימה וההמלצה על המסעדה "מחניהודה" תזכה לביקורנו.

אהוד: שכחת לציין אותו חלק בתקשורת הישראלית הפועל בהשראה פלסטינית אך עושה זאת חינם ולא כזונה רגילה. ואני מציע להוסיף גם את המושג מיזנטרופוקרטיה שנוסדה לראשונה בעיר מיזנטרופוליס.

2. חיים רמון חתרן בלתי נילאה

בכל הזירות הפוליטיות בהן פעל, חיים רמון, הוא תמיד סיבך את כל סביבותיו ואת עצמו. פרשת "הייעוץ" שנתן לאחרונה לבכיר ברשות הפלסטינית, פגעה במדינה, בנשיא פרס ובמפלגתו קדימה. כל זאת על רקע של יצר הרסני שלו לפגוע בנתניהו.

שיגעון הגדלות שלו, שהוא גאון מדיני, לאומי ומפלגתי, לא חלף גם לאחר שהתפטר מהממשלה, פרש מהכנסת וכביכול נפרד מהחיים הפוליטיים. הוא ממשיך לחתור כדי לחזור לפסגה בסיבוב הבא, בסיוע חבריו בעלי ההון.

ראוי להזכיר פרשת עבר חשובה, על רקע הפרשה הנוכחית.

"בשביל העתיד צריך לחסל את החלק הסרטני במפלגת העבודה, והדרך היחידה היא ללכת עם הליכוד." (עמוד 399 בספרו של אמנון ברזילי, "רמון" שכתב את הביוגרפיה שלו).

ואמנם לאחר "שריפא" את הסרטן במפלגתו לשעבר, העבודה, חיסל את ההסתדרות, יזם את "התרגיל המסריח" ואת "המפץ הגדול" שנכשלו, הוא פרש מהעבודה והתחבר לח"כים של הליכוד שהקימו את קדימה.

הוא הפך למחסל של העבודה ועתה עשוי להיות גם המחסל של קדימה. ראוי שחיים רמון, החתרן הבלתי נלאה יעלם סופית מהבמה הפוליטית.

* * *

יוסי גמזו

לְזִכְרָם שֶל נוֹפְלֵי אֲסוֹן הַ"יַּסְעוּר"

סגן אלוף (מיל.) אבנר גולדמן, סגן אלוף דניאל שיפנבאור, רב-סמל אורן כהן,

רב סרן יהל קשת, רב סרן ליאור שי, סרן ניר לקריף

וסרן שטאפן קלאודיו דראגנאה, טייס ונווט בחיל-האוויר הרומני

כְּבָר שָבוּעַ שֶאֻמָּה שְלֵמָה כּוֹאֶבֶת וְחוֹשֶקֶת

אֶת שִנֶּיהָ וּבְאֵלֶם מְאַגְרֶפֶת אֶת בִּכְיָהּ

בְּיוֹדְעָהּ כִּי אֵין רוֹעֵם יוֹתֵר מִשַּאֲגַת הַשֶּקֶט

שֶקָּצְרָה יָדוֹ לִבְלֹם אֶת הַדְּמָעוֹת שֶעַל לֶחְיָהּ.

כְּבָר שָבוּעַ שֶאֻמָּה צְלוּפַת יָגוֹן שֶכָּל יָמֶיהָ

לְמוּדָה בְּקִלְלַת מַכַּת הַשְּכוֹל בְּכָל כָּבְדָּהּ

מְגַלָּה פִּתְאֹם כָּל פַּעַם מֵחָדָש לַהֲמוּמֶיהָ

שֶאַף פַּעַם אִי אֶפְשָר לְהִתְרַגֵּל לָזֶה. עֻבְדָּה.

כִּי קָשִים לִבּוֹת הָאֶבֶן הַתְּלוּלִים שֶל הַקַּרְפָּטִים

וְאָפֵל הָעֲרָפֶל שֶאֶת פִּסְגוֹת גָּבְהָם עוֹטֵר

אַךְ אוֹתָהּ גְּבִיַּת מַס-מָוֶת שֶל גּוֹרָל עִוֵּר, אַפָּתִי

הַגּוֹזֵל אָב, בֵּן, אָהוּב, אוֹ אָח קָשָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

וּכְכָל שֶהַמַּסּוֹק לָכוּד, לְגֹדֶל אֵימָתֵנוּ

בֶּעָנָן וְעִלּוּיוֹ נֶחְסָם בְּחֹשֶךְ מְכַתֵּר

כָּךְ מָרָה גַם תְּפִלָּתֵנוּ לְעִלּוּי נִשְמַת מֵתֵינוּ

וְכָרְחָהּ שֶל הַפְּרֵדָה מֵהֶם נוֹרָא הַרְבֵּה יוֹתֵר.

וְאֶפְשָר, גַּם אִם בְּקֹשִי, לְאַתֵּר קֻפְסָה שְחֹרָה זוֹ

שֶחִידַת אוֹתוֹ אָסוֹן מַחְרִיד אוּלַי בָּהּ תִּפָּתֵר

אַך חָלָל זֶה, בּוֹ תִקְווֹת הַהִתְבַּדּוּת לָנֶצַח גָּזוּ

מִלִּבָּן שֶל מִשְפְּחוֹת הַשְּכוֹל שָחֹר הַרְבֵּה יוֹתֵר.

וְקָשֶה, קָשֶה מְאֹד הוּא לֶאֱסֹף שְבָרִים שֶל פֶּלֶד

מִכְּלִי-טַיִס שֶצּוּק סֶלַע לִרְסִיסִים אוֹתוֹ בִּתֵּר

אַךְ אִסּוּף שִבְרֵי הַלֵּב שֶל אָב וָאֵם, אִשָּה וָיֶלֶד,

אִם אָמְנָם הוּא אֶפְשָרִי בִּכְלָל, קָשֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

זֶה מֵעֵבֶר לְכֹחָן שֶל הַמִּלִּים שְנוּקוֹת הַהֶלֶם

לְהַבִּיעַ מוּל חֵרְשוּת אָזְנֵי גּוֹרָל לֹא קַשּוּבוֹת.

הַתְּבוּנָה הָאֱנוֹשִית בְּמַחְשַכֵּי הַגְּזָר הָאֵלֶּה

הִיא יַלְדָּה קְטַנָּה, אוֹבֶדֶת, בְּלִי הוֹרִים וּבְלִי תְשוּבוֹת.

הִיא לָעַד לֹא תִתְבַּגֵּר וְלֹא תֵצֵא מִגִּיל הַלָּמָּה,

הִיא תִקְרָא לְדִין-תּוֹרָה אֶת הַשָּמַיִם וּצְבָאָם,

הַשָּמַיִם שֶרָאוּ וְשֶשָּתְקוּ עַד שֶנָּדַמָּה

נַהֲמַת סִחְרוּר הָרוֹטוֹר מוּל הַנֶּפֶץ שֶרָעַם.

הִיא אַף פַּעַם לֹא תָבִין לָמָּה בָּנִים שֶכֹּה יָקְרוּ לָהּ

מִתְנַפְּצִים אֶל לֵב הָאֶבֶן הָאָדִיש וְהֶחָסוֹן,

הִיא תָמִיד תּוֹסִיף לִשְאֹל בְּלִי שוּם סִכּוּי שֶיַּעֲנוּ לָהּ:

הַטּוֹבִים אָמְנָם לַטַּיִס אֲבָל לָמָּה לְאָסוֹן?

* * *

אוריה באר

ההתנתקות – הטמטום הקולוסאלי

בימים אלה מלאו חמש שנים להתנתקות ולפינוי מגוש קטיף. באחרונה אף יצא לאור ספר שכתב עיתונאי, שמכיר את העובדות לאשורן, על מה שנעשה במועצת יש"ע באותם ימים שחורים ועל מהלכי שרון.

לא, אין בדעתי להרחיב את הדיבור על פרטים ופרטי פרטים של ההתנתקות. בכך יעסקו ההיסטוריונים בבוא העת. אומר רק בקיצור כי ההתנתקות היתה מעשה נואל, אחד מהאירועים המטומטמים ביותר, שעליו החליט ראש ממשלה מכהן באחת ממשלות ישראל, מאז קום המדינה.

בחדר גדול, על מיטה צחורה, באחד מבתי החולים במדינה במרכז הארץ, שוכב מחוסר הכרה, מפאת אירוע מוחי, אריאל שרון, מי שאחראי לאבסורד ההתנתקות. ההתנתקות שיזם לא הביאה ליתרון כלשהו למדינת ישראל. ההיפך הוא הנכון. היא הביאה לנזקים בל ישוערו. היא העמידה לרשות המחבלים ברצועת עזה, שטחי אש לירי רקטות לעברנו. נתנה להם י,שובים אדמה ורכוש ללא כל תמורה. לימדה אותם שאפשר להוליך אותנו שולל בקלות, מבלי לתת כל תמורה. ועיקר העיקרים: לימדה אותם שזהירות, שיקול דעת וחוכמה אינם היתרונות של ראשי המדינה במדינת ישראל. על המחיר הכלכלי העצום, שטרם  נאמד כולו, לא דיברנו. יודעי דבר טוענים, ש"הסיפור" יעלה בסופו של חשבון כחמשה עשר מיליארד שקל.       

השמאל צהל בתחילה. זוכרים את תמיכתו הנלהבת של רמון, ופרופסורים אחרים קלי דעת? אבל לא כולו. יוסי ביילין, למשל, התנגד להתנתקות ללא כל תמורה, וללא הסכם חתום ומפורט. כך גם אנשים חכמים המצויים אפילו בשמאל הרדיקלי. הימין היסס ובצורה תמוהה. אפילו בנימין נתניהו פסח על שני הסעיפים ולא הוכיח תקיפות ראויה נגד שרון. ושרון, ראש הממשלה עצמו? הוא לדעתי הוכיח אפסות מחשבה מוחלטת, וחוסר מחשבה אלמנטארי, המצופה מאיש המצוי בעמדה כה רמה. שרון פעל בניגוד להחלטות מרכז הליכוד, ולמעשה רימה אותו. הוא הוליך שולל פוליטיקאים שתמכו בו, ופעל כאחרון המנהיגים שיש לתת בהם אמון.

מדהים, מפליא? אכן כן. וזה אותו שרון שנולד בכפר מל"ל, המוקף בכפרים עוינים בילדותו. אותו שרון שלחם כל חייו נגד התוקפנות והטרור הערבי, ומי שדיבר גבוהה גבוהה על התיישבות בגדה, עמידה נחרצת נגד הטרור, ואי ויתור על שעל אדמה, ללא תמורה מתאימה.

  פעם, בעבר הרחוק, לחצתי את כף ידו בכנס כלשהו. לחיצת היד שלו היתה רכה, רופסת וחסרת אופי. תמהתי אז שזו לחיצת יד של אדם כה תקיף ומפורסם. חששתי לבאות, ומסתבר שהחששות שלי היו מבוססים. אני מאחל לו שיצא בריא מבית החולים על שתי רגליו. אלא שאני הקטן, לא אהיה אז בין מקבלי פניו. 

אהוד: לולא ההתנתקות היה מצבנו גרוע פי כמה וכמה. טוב עשה שרון שהיה לו האומץ לתחום גבולות. אנחנו כאן והם שם. ואולם דומה שאין לגזור מכך גזירה שווה לגבי הגדה, שמצוייה כה קרוב ללב ליבו של ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר בישראל, גוש דן ולמותניים הצרים של המדינה באיזור נתניה.

* * *

מחדשות המו"לות העברית

* "חוסני החולם", הספר המצוייר של אורי שולביץ ואהוד בן עזר, שנבחר כאחד מעשרה הספרים המצויירים הטובים ביותר לשנת 1998 על ידי ה"ניו יורק טיימס בוקס רוויו", זכה לביקורות מצויינות כשיצא לאור באנגלית, נמכר בעשרות אלפי עותקים בארה"ב, תורגם לקוריאנית, וכיום כל זכויותיו, גם הציורים, בידי אהוד בן עזר – נודד לאחרונה מהוצאה להוצאה בישראל ואף הוצאה אינה מוכנה להוציאו לאור. הסיבה היא כנראה שהשם של המחבר אינו מספיק מסחרי ו"חשוב". תארו לעצמכם מה היה גורלו של הספר הנהדר הזה אם שם של סופר "חשוב" ומסחרי היה חתום עליו.

* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר, שיצא לאור לראשונה בהוצאת "מסדה" בשנת 1984 ומאז נמכר באלפי עותקים, כל שנה מאות אחדות, ויצא לאחרונה לאור ביוזמה פרטית גם במהדורה רוסית – לא ייצא לאור במהדורה אנגלית, שהיתה יכולה להיות להיט לתיירים וחלון לאמנות הישראלית במיטבה. הסיבה לכך היא שהמו"ל בעל הזכויות הנוכחי של האלבום דורש התחייבות לקניית אלף וחמש מאות עותקים מראש! – תגובת בן עזר: "אצלי זה לא עניין של חיים ומוות. אם המו"ל אינו סבור שהמהדורה האנגלית – מסחרית, אז שלא תצא לאור. ההפסד כולו הוא של תולדות הציור הארצישראלי, של גוטמן ושל מדינת ישראל ותייריה!"

זה מרשים אתכם? זה אפילו לא מדגדג את התחת לאף אחד!

פנינו לאבו מאזן שאולי הוא יתחייב על אלף וחמש מאות העותקים ואולי גם על מהדורה ערבית, וזאת במסגרת תמיכתה הנדיבה של הרשות הפלסטינית במוזיאון לזכר הנכבה על שם חווג'ה נחום גוטמן ביפו, אך אבו מאזן ענה שהאלבום הוא ציוני ואין בו הוקעת הקולוניאליזם הישראלי – שסמלו הוא ההתנשאות הגוטמנית על לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי הבולאוואיה – ולכן אין אפשרות להוציא את האלבום בחסות המוזיאון הפלסטיני לזכר הנכבה על שם חווג'ה נחום גוטמן, הפועל ביפו בחסות הרשות ומנציח את הימים הטובים של הרוצחים הערבים.

* * *

אלי מייזליש

הערה לשלושה מגיבים בעניין השוטר מזרחי

ועוד סיפור ערבי ושיר עלום לאחר 43 שנים

ב"חדשות בן עזר" 565 התפרסמו שלוש הערות של ראובן אדיבי, ליטמן מור ורון וייס, שמביעים אי-נחת (בלשון המעטה) מההתייחסות של משה כהן אל הפורץ הערבי שנהרג ואל השופטת בייניש.

הצד השווה בהערות אלה כי השוטר "ירה מטווח אפס בראשו..." והרי יכול היה "לירות בגלגלים", או אולי בבוהן של רגלו הימנית – לא? אם הוא כל כך קלע מצטיין. והמשתמע מכך – שבית-הדין העליון צדק שהכפיל את עונשו.

ואני שואל אתכם:

א. האמנם 30 חודשי מאסר הם עונש ראוי להריגה או אולי לרצח? כי אם השוטר הוא כה נבל, מדוע לא לתת לו 10 או 20 שנה?

ב. אם-כן, מה כה נחפזתם להרשיע את השוטר? הייתם שם? הייתם עדים לסצינה? האומנם העדויות – ועד כמה הן אמינות או לא אמינות, האם הן משקפות נאמנה את מה שהיה? הרי הערבי מת ואין לנו עדות ממנו. אני יכול להעיד ממקרה שהייתי עד לו, ולידי עוד שלושה שותפים (חיילים בששת הימים) שלא היה קשר בין מה שאני ראיתי לבין מה ששלושת האחרים שהיו ממש לידי העידו. כל אחד סיפר משהו אחר. ותהיתי ביני לבין עצמי. מה קורה להם? והסתבר לי כי כשעדים פותחים את הפה הם מבלבלים בין ההזייה לבין ההווייה. אפילו אני עצמי, כשחווה בדרך משהו ובא הביתה, אני מספר בערבוביה עובדות עם דמיון בכדי "לשפר" את הסיפור, כי מה זה "חשוב" – הרי זה סך הכול סיפור, ואפילו שהשכן קפץ ממרפסת ביתה של הבוגדת כשהבעל דפק בדלת. ושישאל כל אחד את עצמו אם לא כך הדבר עם כל אחד מאתנו, שמוסיף או שמחסיר פרט לא ראוי.

והיות שכמו שלושת המגיבים גם אני לא הייתי במקום המעשה באותו לילה, אני ממציא לכם סיפור משלי והנה הוא בפניכם.

"שמי מזרחי, ואני שוטר בכיר ומיומן בתפיסת גנבי רכב ערבים מזה ח"י שנים. מיספר גנבי-רכב ערבים, הן מהמשולש והן מהשטחים, שתפסתי במו ידיי בחולצתו או בצווארונו של הגנב, מגיע ליותר מעשרים. כל הגנבים שלא תפסתי, יודעים כי ידיי אלה הארוכות, בסופו של לילה אחד יכריעו אותם בחולצה או בצוואר. ובאללה של מוחמד אני נשבע לכם שלא אישן בשקט עד שאייבש אתכם מהארץ עד האחרון שבכם.

"והנה באחד הלילות, בעודי עוקב עם מכשיר ה-GPPS שלי בניידת, את מי אני רואה אם לא את מוחמד יקירי שזה כ"ב חודשים אני מת לשים את אצבעותי על צווארו – מבריג עם מברג ג'יפ BMW בן חצי מיליון דולר. אההה יא מוחמד? רק בִּי אֶם דַבֶּל-יוּ נחוץ לך, יא ערס? סתם מַזְדַה כבר לא נאה לך? חכה-חכה הנה אני בא.

"ואני מניע את הטויוטה הלבנה שלי וחרישית אני עוצר ליד מוחמד: נו, יא חרא, אין לך מה לעשות רק להתעסק איתי? עצור!

"ומה עושה חוצפן זה? בורח כמו ארנבת. ושאני לא אתפוס אותו? נדמה לו. ואני דולק אחריו, וזה עם המברג מנסה להבריג לי את הפרצוף ומשאיר לי שריטה על הלחי. לך תדע אם לא התכוון לעשות לי כפי שעשו ידידיו למקצוע גניבות הרכב לידידי השוטר לפני שבועיים, זה שחייו תלויים על כף המאזניים. ואני מנסה ללכוד אותו בחולצתו כמו תמיד, וזה מניע את מכוניתו מול פרצופי. אההה! כאן תהיה אחריתך, גם הברגת אותי וגם רוצה לדרוס אותי יא חרא? ואני דופק את האקדח בחלון הזה שלידו, וזה משמיע קול נביחה מהקנה ו.... בום, מוחמד אכל אותה. עוד בַּעַם ײ מוחמד אל תגנוב בי-אם דבל-יו."

זה הסיפור.

וזה העניין האמיתי – היום, יום חמישי [שעבר], כמנוי על "מעריב" אני מקבל כבר הבוקר את "סופשבוע" ובו מתפרשת כתבה בנושא על  6 עמודים + תמונות רבות. אלפי מילים כתובות. והנה רק שתי שורות:  ".. איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי אחורנית, כמפלט אחרון על מנת לעצור את הרכב מפגיעה בי [הדגש שלי א.מ.] יריתי ירייה אחת לתוך חלל הרכב..."

הציטוט "לתוך חלל הרכב" מקובל עליי, ולא הגירסאות של הפרקליטות והתובעים "ירה בראשו." הם לא היו שם. אבל היות שהגנב מילא חלק נכבד מחלל הרכב, הסיכוי שהוא יחטוף כדור היה גבוה. באותה מידה יכול היה האקדח להחליק מידו של השוטר ואז?

ובאותו עניין:

מוחמד והנחש

סיפור ערבי

בַּעַם אחת ראה מוחמד נחש בחצר ביתו, רץ אל הטורייה וניסה לרוצץ את ראשו, נַס הנחש אל החור שחפר בחצר ואמר למוחמד: "שמע יא מוחמד אם לא תהרוג אותי, בכל בוקר עם השמש אתה בא אלי לחור, שם את היד בתוכו ואני נותן לך דינר זהב."

האמין מוחמד לנחש ועזב אותו. בבוקר-בבוקר קם מוחמד, שואלת אותו אשתו: "פֶן יא מוחמד הדא איל סובוח?"

אומר לה: "איל נחש אני הולך לקחת דינר זהב."

אמרה לו: "יא מג'נון, אתה מאמין לנחש?"

אמר: "נֶשוּף." [נראה וניווכח].

הלך והנה הוא מכניס את כף היד וראה פלא דינר זהב מבריק. וככה בכוּל בוקר מכניס את היד ויש דינר. בוקר אחד כמו תמיד הולך מוחמד לקחת את הדינר, ועוד הוא מכניס את היד וזה האקרוט דופק לו נשיכת אֶרֶס לכף היד. זועק מוחמד: "יא נחש יא נחש לא אמרת בכוּל בוקר תתן לי דינר?"

צחק הנחש מהחור: "יא מוחמד טיפש, עוד בַּעַם אל תאמין לנחש..." [תרוצץ את ראשו]. והמבין יבין.

ולקינוח: גילוי לא נאות בהחלט:

קודם תפסתי רגע

הנה שיר בכורה של משוררת מאוד-מאוד מפורסמת שהטמינה אותו לקץ הימים לבל תחשוף אותו עין בוחנת.

כל כך התביישה שהלכה מחנות לחנות וקנתה את כל המהדורה 500 ספרים [שאני עבדכם הנאמן היה לה למו"ל] ושרפה בבערה בחצר ביתה. לא אגלה את שמה, אבל אם השיר לא היה מוצא חן בעיני – לא הייתי מוציא לאור אותו, לא אז ולא עכשיו.

קודם תפסתי רגע

בין אצבעותיי

ועכשיו הוא מפרפר

באגרופי הקמוץ

ופוחד כה לפגר אחרי

אחיו שחלפו

ואני לא אתן לו ללכת

הוא יפה מכדי לחלוף

וטוב מכדי להיעלם

סתם כך

* * *

רות ירדני כץ

לאכול בחברת סוסים

אהוד, אחרי שאכלתם ב"מחניודה" ונהניתם מהארוחה והסכמתם איתי שהרעש בלתי נסבל אז הנה קצת על סוסים וקצת על אוכל.

מירוצי הסוסים החלו במאה ה-12 באנגליה בעיר הקטנה ניו-מרקט, הנמצאת קרוב לקמברידג', עשרים דקות נסיעה ושעה מלונדון לכיוון צפון. האהבה והפופולריות למירוצים החלה בזכות שני מלכים. המלך ג'יימס שהיה חובב גדול של מירוצי סוסים, והמלך צ'רלס. המלך צ'רלס היה הראשון שהעניק בשנת 1634 את הגביע הראשון לסוס ורוכבו.

כל מי שמתעניין במשפחת המלוכה האנגלית יודע שהמלכה אליזבת חובבת סוסים מושבעת והידע שלה בכל מה שקשור לסוסים הוא מדהים. יש לה סוסי מירוץ משלה והיא מפגינה נוכחות אישית גם בגלל חיבתה הגדולה למירוצים וגם בגלל שבבעלותה סוסים המשתתפים במירוצים. בכל חודש יוני מתקיים המירוץ המפורסם באסקוט, והמלכה מגיעה לשם בכרכרת סוסים מטירתה בווינדזור היישר למגרשי אסקוט, שהוא אירוע לאריסטוקרטים ולעשירים שבאים לראות ולהיראות והנשים היקרות חובשות כובעים גדולים, משונים ואפילו מצחיקים.

הסיפור שלי הוא על ניו-מרקט ולא על מירוצי סוסים ברחבי אנגליה, מפני שאת ניו-מרקט אני מכירה בזכות חברים טובים שגרים שם. עיר של סוסים. אלפי סוסים גדלים בה, וכל התשתית היא בשביל ולמען הסוסים. כל יום מהבוקר הסוסים והמאמנים יוצאים למרחבים, והמראה שובה לב. מירוצי הסוסים שמתקיימים שם מביאים אלפי מהמרים וסקרנים ולא רק מאנגליה. מחירו של סוס מירוץ משובח מגיע למיליונים. אגא חאן, הידוע גם כשייח קארים אל-חוסייני, התעשר מגידול ואימון סוסים וזה היה מקור הכנסה אדיר. בשנת 1977 הוא שילם 1.3 מיליון פאונד עבור סוס מירוץ ובשנת 1978הוא קנה סוס במחיר של 4.7 מיליון פאונד! זה ענף שמגלגל מיליארדים.

הכלכלה בניו-מרקט פורחת ויש חנויות יפות, סופרמרקטים, מסעדות, פאבים ובתי-מלון. העיר מונה כ-15,000 תושבים ורבים מהם עובדים בחוות. אבל מה שקרה במהלך השנים הוא שערבים עשירים השתלטו על ניו-מרקט, רכשו את רוב האדמות, ברשותם רוב הסוסים שאותם הם מגדלים, מאמנים ושולחים לתחרויות. הם בנו לעצמם ארמונות במקום, וכל מי שמבקר ורואה במו-עיניו מגלה שלעושר אין גבולות.

 כל שנה בקיץ, כאשר אנחנו בקמברידג', אנחנו מבלים עם החברים שלנו כמה שיותר וכל פעם מגלים עוד משהו. הפעם גילינו את מסעדת המלון של "בדפורד לודג'" ששמה הוא אורנג'רי. הזמנו מקום לשעה 13.00. המלון ממוקם לא רחוק ממרכז העיר אבל היופי של המלון עצמו והסביבה הירוקה, הדשאים  והפרחים הצבעוניים עושים משהו. המסעדה מרווחת, לא גדולה, מעוצבת יפה והכול נוח ונעים. אין מוסיקה. המלצרים והמלצריות לבושים ב"מדים", חולצה לבנה, עניבה ורודה, וסט אפור ומכנסיים שחורים, והם מקצועיים וממלאים את תפקידם נאמנה. אני מקדימה את המאוחר. כל מה שאכלנו היה מצויין, אוכל אנגלי מסורתי. כן, יש דבר כזה, והמחיר לאדם הוא כמאה שקלים בערכים שלנו ללא יין. הלירה האנגלית צנחה והיום פאונד שווה 5.8  שקלים.

היינו ארבעה ומה אכלנו? מנות ראשונות: שני סלטים של שרימפס טריים עם מיונז ביתי, כלומר שנעשה במקום, על מצע של עלי חסה צעירים ופרוסות דקות-דקות של מלפפונים. מנה אחת של סלומון סקוטי מעושן ואני הזמנתי את הטרין כשלידו רוטב שטני מתקתק.

מנה עיקרית כולנו הזמנו את המנה המנצחת – רוסט ביף מעולה מלווה ברוטב יין אדום סמיך. על יד: יורקשייר פודניג, שזה מאפה מבצק, תפוחי אדמה אפויים, והמלצרית עם העניבה הורודה הגיעה עם חזרת לבנה חריפה וחרדל על מגש, ובכפית הניחה בצד הצלחת קצת מזה וקצת מזה. בנוסף, למרכז השולחן הגיעה פלטה של ירקות העונה.

המנות האחרונות גם הן קיבלו מחיאות כפיים. שתי פלטות של מבחר גבינות אנגליות עם קרקרים פריכים, ופירות העונה. שתי מנות של ארבעה סוגי  סורבה. שילמנו בשמחה, השרות כלול. ובדרך חזרה מאות סוסים קיבלו את פנינו בצהלה. למטיילים באנגליה, כדאי גם כדאי להגיע לניו-מרקט וליהנות מכל מה שהיא מציעה.

* * *

תחת ביקורת: המבקר יבדוק את האחראים לחורבן בית שני!

בעקבות צאתו לאור של התרגום החדש של "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מאת יוסף בן מתתיהו, שעדותו חשובה למערכת המשפט הישראלית לא פחות משל משה מוריס טלנסקי – יזמן מבקר המדינה להעיד בפניו את האחראים לחורבן בית שני. הידיעה עם תמונתם של יוספוס והמבקר תחת ביקורת תתפרסם עם הכתבה על פני כל העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" ביום שישי הקרוב תחת הכותרת "תחת ביקורת"!

* * *

תקלה בקשר לערב נעמי פרנקל

ניגשנו לחדרה של מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ לתת לה על הראש על שהכניסה הודעה על ערב נעמי פרנקל שהתקיים בירושלים ב-27 בחודש – בגיליון שהופיע יומיים לאחר-מכן, ב-29 בחודש! – ומיד שפיפונה התחלה לבכות בכי תמרורים והדמעות נזלו על שדיה הכבדים הגדולים וגירו אותנו להוציא ממחטה ולספג לה אותן – אז יצאנו מיד כדי שלא לחטוא ומבלי להעמיד אותה על טעותה.

* * *

אורי הייטנר / רשימה ותגובה

1. סע לספרד

החקיקה המסתמנת בבריטניה, לפיה לא יוכלו תובעים פרטיים להוציא צווי מעצר כלפי אישים ממדינות אחרות בחשד לפשעי מלחמה, אלא באישור התובע הכללי, היא צעד חשוב, שיקשה על קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל להשתולל ללא מפריע.

אולם אין בכך פתרון מהותי לבעייה. זהו שינוי טכני חשוב, אך אין בו כדי להזים את עלילות השווא נגד ישראל, כאילו ביצעה פשעי מלחמה נגד הפלשתינאים, ומה שחשוב יותר, הוא שאין בכך כדי להצביע על המניע האמיתי של קמפיין "פשעי המלחמה" – דה-לגיטימציה לזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה.

זכות ההגנה העצמית היא הביטוי המהותי ביותר של ריבונות, והניסיון לשלול זכות זו מישראל, הוא ניסיון לשלול את עצם ריבונותה של ישראל. קמפיין "פשעי המלחמה" הוא קמפיין אנטישמי, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. משמעות שלילה זו היא אמירה שמכל העמים בעולם, העם היחיד שאין לו זכות להגדרה עצמית במולדתו הוא העם היהודי, או אמירה שהיהודים כלל אינם אומה (הייתכן גם כי האנטישמים הללו קראו בעברית את ספרו של הפוסט היסטוריון האנטי ציוני שלמה זנד?)

היוזמה של ממשלת בריטניה, נובעת מהבנה שהעולם אינו יכול להתנהל תחת איום של כל זב ומצורע, בכל מקום בעולם – להביא למאסרם של מנהיגי עולם באשר הם. היוזמה לא באה להתמודד עם המתקפה האנטישמית החמורה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ומה שחמור יותר – תגובתה העיקרית של ממשלת ישראל לאינתיפאדה המשפטית במסגרת קמפיין "פשעי המלחמה" היתה לנסות לשכנע את בריטניה שהאינטרס שלה הוא שינוי חקיקה בשל הבעייתיות המשפטית-פוליטית, ולא יציאה שלנו למתקפת נגד על מתקפת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

התמודדותה של ישראל עם המתקפה בעייתית מאוד. תחת שיטת הלוחמה הישראלית המוצלחת כל כך של חתירה למגע והעברת המלחמה לשטח האוייב, אנו עוסקים כל הזמן בבריחה ממגע, בהתנצלויות וגמגומים.

כך, למשל, אנו נוהגים בעקבות המשט. במקום להתנות את החזרת אוניות המשט לתורכיה בהתנצלות של תורכיה על המשט והתחייבות שלא יהיו עוד משטים פרובוקטיביים, ויתרנו אפילו על התביעה שהאוניות שיוחזרו לא ישמשו למשטים דומים בעתיד, וזאת בשעה שממשלת תורכיה ממשיכה בהסתה נגד ישראל ודבקה בדרישה האבסורדית להתנצלות ישראלית ולפיצויים. וכך גם בתגובות המתנצלות המבישות על דו"ח גולדסטון, כמו התחייבויות לא להשתמש בנשק זה או אחר בעתיד, במקום לתקוף את מהות הדו"ח – עלילת דם נגד ישראל ושלילת זכותה להגנה עצמית.

באותה דרך שגויה אנו מתמודדים גם עם האינתיפאדה המשפטית. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא בריחתם של אהוד ברק, ציפי לבני ומשה יעלון מביקורים בבריטניה, מחשש שמא יעצרו. בכך הם – לא אנשים פרטיים אלא שרים בכירים בעבר ובהווה – מודים, למעשה, באשמת פשעי מלחמה ובורחים מהתמודדות בעוד שהיה עליהם להתריס בביקורים פומביים מופגנים בבריטניה. סביר להניח שלא היה מאונה להם כל רע, וכך היו מוציאים את האוויר ממפרשי האינתיפאדה המשפטית. את העניין התקשורתי שביקורם המתריס היה מעורר, יכלו לנצל למתקפת נגד על המתקפה האנטישמית – מתקפת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.

ואם, נניח, היו נעצרים? מה היה קורה? המבוכה שהיתה נגרמת לבריטניה היתה גורמת לה לשנות את דרכה וישראל היתה יכולה להשתמש במעצר האבסורדי כדי לצאת סוף-סוף במתקפת הנגד בכל כוחה. מנהיגים השולחים חיילים אל מותם בקרב יכולים להרשות לעצמם את הסיכון שיעצרו. ובינינו לבין עצמנו – פוליטית הם רק היו מרוויחים מכך נקודות.

בימים האחרונים הוגשה בספרד תביעה נגד שרי השביעיה בעוון "פשעים נגד האנושות" בעקבות המשט. טוב יעשה נתניהו, אם לא יירתע וייסע בהקדם האפשרי לביקור מופגן ומתוקשר בספרד, שייוחד למתקפת הסברה נגד הקמפיין האנטישמי. ביקור כזה עשוי להיות הנקודה המכרעת במעבר ממגננה למתקפה.

2. אוטו-אנטישמיות

תגובה ל"רב" אליהו קאופמן, "כאז כן עתה", מוסף "הארץ", 30.7.10

113 יהודים נרצחו ועוד מאות נפצעו, בפרעות תרפ"ט, ההתנפלות הערבית על היישוב היהודי בא"י בקיץ 1929. האכזריות הגזענית הנוראה הגיעה לשיאה בטבח בחברון, שבו נטבחו 69 יהודים בידי שכניהם הערבים, ילדים נרצחו לעיני הוריהם, ילדות נאנסו לעיני אימהותיהם ואימהות לעיני ילדותיהם, משפחות שלמות נטבחו, אברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים. הערבים התנפלו על היהודים בירושלים ובצפת, בבאר טוביה ובחולדה. המושבות כפר אוריה והר טוב נבזזו והוצתו עד היסוד.

והנה, הרב וההיסטוריון הנכבד מצא את האשמים בפוגרום הנורא – היהודים, כמובן. הציונים. עוד לא היה "הכיבוש", עוד לא היתה ה"נכבה", עוד לא היתה מדינה, עוד לא היו כלים להתגוננות כנגד הפורעים, אך בעיני הרב היהודים אשמים. למה? כיוון שבית"רים, שומו שמיים, הפגינו ברחבת הכותל ואפילו, אויה, הניפו דגל כחול לבן. אכן, אחרי פרובוקציה כזו באמת לא נותרה לערבים ברירה, אלא לרצוח את משפחת מקלף במוצא, לאנוס, לרצוח ולהתעלל. היתה להם ברירה? הרי היהודים הניפו דגל. מה הם יכלו לעשות?

אף אנטישמי לא יכול היה לכתוב דברי בלע חמורים יותר מאלה של הרב וההיסטוריון האוטו-אנטישמי קאופמן. אגב, ההפגנה השקטה של חניכי בית"ר היתה למען חופש הפולחן ליהודים ליד הכותל. אבל בעיני קאופמן, כל מה שמריח ציונות הוא הרע המוחלט. קאופמן: "שורש הסכסוך נעוץ כבר בסוף המאה ה-19, עם תחילתו של מפעל ההתנחלות הציונית – שעד 1929 עשה כל שביכולתו להשתלט בדרכים נלוזות על הארץ הקדושה ועל חשבון הילידים."

אם נלך לשיטתו של הרב ההיסטוריון – כעבור 4 שנים, ב-1933, אותם בית"רים הורידו את דגלי צלב הקרס מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו. הנה, זאת הסיבה מדוע לא נותרה לנאצים ברירה אלא לחולל את השואה, שגם בה אשמים הציונים.

מה הפלא, שחרדים פנאטיים מן הזן של קאופמן נסעו לוועידת הכחשת השואה של אחמדיניג'אד?

השאלה היא למה מוסף "הארץ" מפרסם תועבה כזאת?

האמת היא, שאך טבעי שהדברים יתפרסמו בעיתונו של גדעון לוי.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: בחברון אלה לא היו ערבים אלא פלסטינים צאצאי ממלכת פלסטין עוד מתקופת המקרא והם רצחו בין השאר בחור ישיבה צעיר וגאון שהיה דוד של אחד הסופרים הכישרוניים שלנו, ולכן בעיתון "הארץ" אפשר לנשק לרוצחים ולאנסים את התחת כי האנגלים כבר עזבו את הארץ ואין מישהו אחר לנשק לו ולחוש את טעם ההתרפסות המתוק. ובקשר לשואה אתה צודק, רק הציונים אשמים בה, ומעניין מתי עיתון "הארץ", כמו החרדים האנטי-ציוניים – יאמץ גם הוא את ההשקפה התיאולוגית התנ"כית הפרימיטיבית לפיה אלוהים מעניש את עם ישראל על חטאיו באמצעות מלכי הגויים והיטלר.

* * *

השפעת אום-כולתום על הפרוזה העברית

באוניברסיטת בת שלמה רבתי יתקיים בשנת הלימודים הקרובה תשע"א 2010-2011 מחזור הרצאות בתולדות הספרות העברית שיחולק לשלוש תקופות:

1. השפעת אום כולת'ום על הפרוזה העברית החדשה

2. השפעת אום כולת'ום על הפרוזה העברית החדישה

3. השפעת אום כולת'ום על פרופ' אריאל הירשפלד

המרצה יהיה פרופ' פלוץ בן שחר, דיקן האוניברסיטה

* * *

אלישע פורת

מדליה מהדיקן

כל אחד ואחת מנכדיי מגיע היום שבו הם משתעשעים במגירת הסתרים והפלאים שלי. אני עושה להם היכרות קרובה עם החפצים הקטנים שאוצרים את חיי: האולר השוויצרי ששרד איתי בכל מלחמותיי; סכין ההרכבה שאינה מחלידה, שבעזרתה הרכבתי את עצי הבוסתן האהובים שלי; מאובן-הצור הנדיר, שהתאבנה בו צדפה, בתוך גוש שחור וחד של צור ולא של גיר רך; הדיסקיות שליוו אותי ללבנון סוריה מצרים וחזרה; וספר תהילים הזעיר, שניתן לי במתנה מבחור חרדי לפני היציאה ממטולה. כל חיי כאילו מוטלים במגירה, דחוסים, דוממים. ומצפים לשעת החייאתם בידיהם הרכות של נכדיי.

וביניהם מוטלת גם מדליית ארד, בתוך עריסת העץ שלה. זוהי המדליה שקיבלתי מידו של הדיקן של אוניברסיטת בר-אילן. לא זכיתי בחיי לקבל הרבה פרסים מידיהם של דיקנים חמורי סבר. אבל המדליה הזו היא אחת מהמעטות. עשויה ברונזה-ארד, כבדה, מגולפת ומוטבעת בגסות, סמל בר-אילן טבוע בה: המיקרוסקופ הגלול בספר תורה, שצריך יותר מדמיון סטודנטיאלי מצוי,  כדי לזהות בלוגו החרות את שמה של האוניברסיטה.

הנכדים גילו את סודה: היא מסתובבת על צירה כמעט שתי דקות! מדדנו! ובדקה האחרונה היא מועדת נופלת חגה ומתיישרת! כאילו היתה סביבון אמיתי של חנוכה, ולא מתנת דיקן חגיגית, לסופר עברי זוטר.

נקראתי באותו היום הרחוק, כמעט עשרים שנה חלפו מאז, לכבד בנוכחותי את הפרופסורית שכתבה ספר חשוב בתורת הספרות, על "ז'אנר הראשומון" בספרות העברית. היא טרחה והקדישה כמה עשרות עמודים, פרק שלם, לאמנות הראשומון בכתיבתי. הייתי שמח אבל גם מבולבל. מעולם לא חשבתי, שסיפור רכילות מקומי עסיסי, שהתגלגל בחצר הקיבוץ, יהפוך בידה האלכימאית של חוקרת הספרות לז'אנר הראשומון השלם! אבל כך התגלגלו הדברים. ואני הוזמנתי, בין שאר מכובדים, להשתתף ביום העיון לכבוד ספרה. קיבלנו הרבה כבוד באותו היום. סעודת בוקר קלה לפני הכול, פגישה עם הדיקן והרצאה קצרה אך מבריקה שלו, בזכות המצויינות. ולסיום ארוחת צהריים כבדה וחגיגית, בשרית למהדרין כמובן, אך ללא קינוח חלבי וללא כיפה, ולאחריה מפגש המוני עם כמאתיים סטודנטים באודיטוריום.

הדיקן העניק לנו מדליה כבדה, מגילונת של ברכות, וכוס יין גדושה. התלבטתי היכן לטמון את המדליה, שלא תמשוך למטה את מכנסיי... וכך, נאבק בכפתורי מכנסיי ובחגורה הנשמטת – הסעודה היתה עצומה נדיבה וכיד התורמים פותחי-הלב של אונ' בר-אילן – דידיתי עם המכובדים, להתייצב אל מול נחשול הנעורים הסוחף של הסטודנטים הנלהבים. תפסתי את מקומי בפאנל, הכנתי לפניי נייר ועט, והתארגנתי להתקפתם המוחצת. אפילו וויתרתי כבר בליבי על השלאף שטונדה הקדושה שלי. והנה, ממש לא ייאמן, המדליה התגלגלה מכיסי אל קדמת הבמה... אפשר שנרדמתי לשנייה ונטיתי אל צידי, ואפשר שמרוב מבוכה שיחקתי בידיי בתוך כיסיי. כך או כך, המדליה הסתובבה מעט סביב צירה, סיבוב יפה ואלגנטי, ונמרחה לה מרחק של כלום מרגליי הפשוטות.

אבל "שומר פתאים אדוני," אפילו בין כתלי אוניברסיטת בר-אילן! פרופסור אחד היה מומחה בעסקי יפן, ומשרק פתח את פיו, ראיתי מיד לאן נושבת הרוח: שום ספרות עברית לא עניינה את הסטודנטים! אף פרק מפרקי הראשומון העברי לא הזיז להם! אם היו יכולים ויודעים, כך הרגשתי, היו מנהלים את כל המפגש ביפנית! הם התנפלו על הפרופסור היפנולוג באמת בנחשול נעורים. אבל מה זה נחשול, ללא רגע של מנוחה. הכל עניין אותם: איך נוסעים ליפן ואיך חוזרים ממנה. איך מפתים גיישות ואיך שותים תה. איך שותלים דובדבן ואיך עולים לפסגת הפוג'ימה. הכול! כולל היכן רוכשים כרטיסי טיסה ליפן ובאיזה מחיר. רגליי הבחינו בכך עוד לפניי, וגיששו דרכן אל המדליה, למשכה בעדינות אל מתחת לשולחן, ולהניחה שוב כמשקולת בכיס המכנסיים. ומששבה המדליה לכיסי, "שבה נפשי למנוחייכי," ויכולתי להתמסר לשלאף שטונדה שלי באין מפריע. ניחשתי ששום שאלה לא תופנה אליי, ושום קושיה לא תתהה על ז'אנר הראשומון בסיפוריי.

עד היום, כשנכדיי הקטנים מגלים בתורם את המדליה הסביבונית, אני נשען לאחור ומספר להם בנחת של קשיש: המדליה הזו, פרס על מצויינותי, שהוענקה לי בידי הדיקן של אוניברסיטת בר-אילן בשנה הרחוקה ההיא, היא לא רק סביבון מצויין, אלא גם סגולה לשינה ערבה לאחר סעודת מלכים. יבורך הפרופסור היפנולוג ההוא, ויבורכו הסטודנטים הסקרנים של מדעי הרוח, ויבורך הטבח של מסעדת הסגל הכשרה, באוניברסיטת בר-אילן. ויבורך יותר מכולם ז'אנר הראשומון בספרות העברית, שבזכותו הפכה רכילות מקומית נדושה, ליום מופלא בלשכת הדיקן!

תגובתו של אליהו הכהן:

אלישע ידידי,

צחקתי במלוא פה למקרא פרשת המדליה שלך.

הרשימה שלך – כפתור ופרח.

ניחנת בכשרון כתיבה מבורך. כנראה שה' גמל עליכי.

גם הפקתי ממנה לקחים:

מאחר ופרופ' קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, התקשר איתי לפני זמן קצר והודיע לי שהתקבלה אצלם החלטה להעניק לי בחודש יוני הקרוב אות הוקרה "על מפעל חיים", אני ממהר לתפור לי כיסים רחבים עם סיבי פלדה וחגורה הדוקה כדי להתכונן למשא.

בברכה

אליהו

הכיתוב על המדליה הצד העברי:

אוניברסיטת בר-אילן

מסורת של מצוינות

ראשית חכמה – קנה חכמה

הכיתוב האנגלי:

The beginning of wisdom is:

Gain wisdom

* * *

ליטמן מור

הבהרה בקשר להשוואה

לאהוד ידידי שלום רב,

אני מודה לך שפירסמת בגיליון 565 את מאמרי "להרשיע ולחון" כשהכוונה היתה לשוטר שחר מזרחי.

צדקת שהשוטר מזרחי אינו דומה לא למשתף הפעולה עם הנאצים – הקצין היהודי בגטו וילנה ולא עם הנאצי מורר שרצח בדם קר את הזמרת היהודייה בגטו וילנה.

חלילה. חלה פה אי הבנה מצערת. אני מתנצל בפניך ובפני הקוראים שפירטתי את העובדות וקבעתי את המסקנה מבלי לדון בנושא בבהירות וזאת בגלל רצוני לקצר את הכתבה.

ברצוני להבהיר ולמנוע אי הבנה שלא תכופר. לכן אודה לך אם תדפיס את הדברים שקרובים לליבי ולא ידועים בדרך כלל בגלל הזמן שעבר.

1. שחר הרג ולא רצח אזרח כאשר לא נשקפה לו סכנת מוות. חמוש (ייתכן וברשות הערבי היה סכין או מברג) מי יודע מה עבר במוחו-בראשו באותו שבריר של שנייה כאשר השתמש באקדחו ברשות ובתוקף תפקידו וירה בערבי מטווח אפס בוודאי לא בדם קר. הפרקליטות  הגישה נגדו כתב אישום, בתי המשפט גזרו עליו את העונש בהתאם לחוק הקיים היום בישראל.

2. הפרטיזנים היהודים שחזרו מהיער לווילנה הסובייטית, בימים הראשונים של שחרורה, ערכו "משפט שדה" לקצין-לשעבר היהודי בגטו וילנה ודנו אותו למוות והוא הוצא להורג.

א. הקצין שיתף פעולה עם הנאצים בגטו מתוך הנחה שיציל את נפשו ממוות.

ב. המשפט נערך כאשר לפי החוק הסובייטי העונש המאקסימלי היה מאסר עולם. ולכן חבר השופטים פעל בניגוד לחוק.

ג. ציינתי במאמרי שהרגשתי שידידי הפרטיזן לשעבר (וכנראה היה אחד השופטים) נמצא במצוקה.

את ידידי זה השוויתי עם שחר מזרחי. שניהם פעלו בניגוד לחוק הקיים בשעת מעשה. למקרים האלה נועד חוק החנינה. אגב בארץ החוק קובע גזר דין מוות לנאצים ולראשי יחידות ששיתפו פעולה עם הרוצחים הגרמנים בזמנו (קאפו) – אולם הוא הופעל ובוצע רק במשפט אייכמן. לגבי אייכמן.

לא אתייחס למקרה של בנו של המנהיג הציוני גרינבוים ז"ל, שלימים מצא את מותו בקרב ברמת רחל נגד החבלנים.

3. הסיפור האמיתי על הנאצי מורר קשור בעקיפין לנושא המאמר. רציתי להדגים מקרה שבו בית משפט פעל לפי החוק ועם זאת גרם לעוול בלתי הפיך. את הנאצי מורר היה צריך לתלות כמו שתלו את מנהיגי הרייך השלישי על פי משפטי נירנברג. אולם בגלל החוק באותו זמן בברית המועצות נגזר עליו עונש מאסר עולם והוא שוחרר לאחר שנה, לאחר עריכת הסכם השלום עם אוסטריה.

* * *

גברים עם אצבעות רגליים עקומות לא יתחתנו

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גם אנחנו רוצים לייסד מפלגה חדשה

כמו הצדיק הצבוע רֵבּ אברוּם בורג

והמפלגה שלנו לא תתמקד

בשיפוץ בתינו על חשבון הציבור

בהפסדי ענק של פרי הגליל

או בהשתנה על הציונות על חשבון המדינה

לא

הדגל שלנו יהיה

הצעת חוק חדשה

גברים עם אצבעות רגליים עקומות

ויבלות

לא יקבלו רשיון להתחתן

ואנחנו נפתח באסותא

מרפאה בשם מסקיוּלינה

וניישר אצבעות רגליים

מכוערות ומיובלות של בחורים

ומי שהטיפול לא יעזור לו

יישאר רווק עקום

עגום

תינוקות לא ימצצו חלב מפטמותיה

של אשתו

בבתי קפה בתל אביב

כי לא תהיה לכיעור ממשלה

והתאנים הקיץ מתוקות מאוד

ככה טעמו אותן רֵבּ אברוּם

גם אבותינו הפלסטינים

בתקופת המקרא

הסבר: כאשר התפרסם בארה"ב תרגום ספרה הקלאסי רב-המכר והמקסים והמקורי של אלונה פרנקל "סיר הסירים", שגיבורו הוא הילד נפתלי, היא נתבקשה מטעם ההוצאה האמריקאית, ברוח ה"פוליטיקלי קורקט" – לכתוב טקסט דומה שגיבורתו ילדה, וכך אכן עשתה, ובאנגלית שם הילדה בספר התאום – פרודנס.

אצלנו זה קרה להפך – לאחר שנתקבלו כמה הודעות נזעמות של ביטול נמענוּת בעקבות השיר "נשים עם אצבעות רגליים עקומות לא תתחתנה" [גיליון 565] – החלטנו לבקש מחיימקה שפינוזה לכתוב לנו גירסה גברית של השיר, שעליה לא יהיה שום ערעור כי על גברים מותר להגיד הכול וגם לא חשוב אם הם מכוערים – ובלבד שהם חכמים ובעלי יכולת הכנסה טובה בכל המובנים!

* * *

יוסף אורן

גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (א')

הרומאן החדש של סמי ברדוגו – "זה הדברים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה 2010, 322 עמ') – נפתח במשפט הבא: "עוד בחייה אני מחכה למותה."

משפט צעקני כזה הוא מסוג משפטי הפתיחה שסופר מנוסה היה נמנע ממנו, כי בולט בו מדי המאמץ של הכותב לפתות את הקורא להמשיך בקריאה. יתר על כן: הקורא אינו יכול לקבוע על-פי משפט זה, לאן יתפתח סיפור-המעשה בהמשך – אם כסיפור מלודרמטי על מותה הטבעי המתקרב של האישה, או כסיפור פשע על חיסולה, כי לא ברור אם באומרו "מחכה", התכוון האלמוני שאמר את המשפט לבטא את ההשלמה שלו עם העובדה המצערת שנותר לו רק להמתין למותה של מישהי, או שכוונתו היתה לבטא את העובדה שהוא מצפה למותה של האישה שעליה הוא מדבר.

משפט הפתיחה הזה הופך למטריד יותר ואפילו למצמרר כאשר מיד בהמשך מתברר, שהמשפט הזה נאמר על ידי בן שהוציא את אימו המבוגרת מבית האבות, הסיע אותה במכוניתו לישוב קטן ונידח בדרום הארץ והסתגר איתה בבית נטוש הממוקם בשוליו. אלמלא הציב ברדוגו משפט זה בפתח הרומאן לא היה נאלץ לחזור על תוכנו בשלבים אחרים של העלילה, כדי לשכך את צעקנותו ולהפריך את נזקו. לעומת זאת – אילו הציב את המשפט הזה כעבור פרקים אחדים, אחרי פירוט כעסיו של הבן על אימו, היה המשפט חושף לקורא את מניעי מעשיו בהווה והיה מתפרש כמשפט המבטא את יחסו האמביוולנטי כלפי אימו, גם כואב את מצבה הבריאותי הרעוע, המקרב אותה אל מותה, וגם מייחל שתתאדה לחלוטין מתמונת-חייו.

ולעצם העניין – לא רק שעלילת הרומאן אינה מתפתחת בהמשך, לא כסיפור מלודרמטי וגם לא כסיפור פשע, אלא פונה לכיוון סותר למשפט הפתיחה ומתבררת כסיפור חברתי-פסיכולוגי. ובכיוון הזה היא מתארת כיצד משתנה יחסו המורכב והחצוי של הבן כלפי אימו, השלילי בעיקרו, ליחס של אמפתיה וקירבה אליה. הפיוס עם אימו מתבטא בהחלטתו של הבן, כי מאחר ש"בערוב ימיה מתבקש מותה" של אימו החולנית והמבוגרת (150), עליו להיות "עדיין איתה, ממתין למותה" (94) ו"מכין את מותה" (149). ואכן, לא רק שבסיום העלילה הוא שוהה ליד מיטתה, אלא עוד קודם לכן האזין בקשב רב לסיפור-חייה, משום שהבין מהגילויים שבו, כי אולי לא תהיה לו הזדמנות נוספת לזכך את רגשותיו מהטענות ומהאישומים שאגר בחובו כלפיה.

שני מספרים

לוא ויתר ברדוגו על המשפט הראשון ואילו פתח את העלילה במשפט השני, הפחות דרמטי, אך המתאים מקודמו לפתוח פרק ראשון, האמור להיות פרק אכספוזיציה, היה הקורא מזהה ביתר קלות את התבנית המעניינת שבחר לעלילתו הקאמרית של הרומאן, שבזירתו פועלות רק שתי נפשות. בהגדרות המקובלות בתורת הספרות נהוג לזהות את התבנית הזו כ"סיפור מסגרת" – עלילה המצורפת משני סיפורים. הסיפור המסגרתי הוא תמיד משני בחשיבותו, כי הוא מגדיר את המקום, הזמן והנסיבות שבהן מתבצע הסיפור הראשי – הסיפור הפנימי שבתוך המסגרת, שבאמצעותו מרתק "המספר" את הנוכחים האחרים במעמד הזה.

הפרק הראשון ברומאן "זה הדברים" הוא אכן פרק אכספוזיציה מובהק, כי הוא מתאר את המעמד והתנאים שבהם מתרחשת הפעולה האפית, פעולת הסיפר, וגם  מזהה מי משתי הדמויות תספר את הסיפור הראשי. ברומאן הזה תהיה זו האם המבוגרת והחולה, שרק כאן וכעת ובלחץ מעשיו של הבן נאותה לגלות לו לראשונה את סיפור חייה ולחשוף לידיעתו את סודותיה הכמוסים – שעד כה הצפינה ממנו ושהיה בדעתה לשאתם עימה לקברה – ובכללם הסוד על נסיבות לידתו.

על מעמדו הראשי של הסיפור הפנימי, סיפור-חייה של האם, בעלילת הרומאן הזה מעיד שמו – "זה הדברים". זהו שם משובש באחד השיבושים הטיפוסיים לעברית שבפי האם, כי בולטת בו אי-ההתאמה במספר בין מילת הזיקה "זה", שנועדה ליחיד, לבין המילה "הדברים", שהיא בריבוי. בעברית תקנית היה ראוי להצמיד למילה "הדברים" את מילת הזיקה "אלה". אך באמצעות הצבת הכותרת המשובשת על עטיפת הספר הבליט ברדוגו, שהסיפור שבתוך המסגרת – סיפורה של האם, חשוב יותר מהסיפור המסגרתי – שהבן הוא מספרו. כמו-כן, יתבהר עד מהרה לקורא, שבאומרה "דברים" אין האם מתכוונת ל"חפצים", כפי שאפשר היה להניח, אלא  ל"עובדות" מחייה, שאותן היא חושפת לראשונה לבן, שבמשך שנים נהג להתנשא עליה בהשכלתו ובהבנת מצבם בחברה הישראלית. ולכן לא רק הבן יצטרך להתמודד עם העובדות שאימו תחשוף לו, אלא גם הקורא יצטרך לעקוב אחרי השינוי ביחסו של הבן לאימו בהשפעת העובדות הללו.

למען האמת, השיבוש איננו מצטמצם ברומאן הזה של ברדוגו רק בכותרתו. הטקסט כולו מסוגנן בעברית משובשת וקשה להבנה כדי לאפיין את מוצאם האתני של צמד גיבוריו – אישה מבוגרת, שעלתה לארץ ממרוקו בתחילת שנות ה-50', ובנה, רווק כבן ארבעים, שאלמלא הרגיש שהוא משתייך ל"ישראל השנייה", היה מוצדק להגדירו כ"צבר".

יתר על כן: שני מרכיביו של "סיפור המסגרת" אינם מעמידים אתגר לשוני זהה לקורא. רק הסיפור הפנימי, סיפורה של האם, כתוב ממש בעברית המשובשת, המעידה על מוצאה מיהדות מרוקו, שבה דיברו בדיאלקט יהודי של הערבית המרוקאית, אשר בו שילבו מילים מהשפה הצרפתית שנקלטו אצל המקומיים בתקופה הקולוניאלית שבה שלטה צרפת במרוקו. ואילו העברית שבה מתבטא הבן בסיפור המסגרתי איננה משובשת, אלא קשה לפיענוח. הוא מנסח את מחשבותיו ואת רגשותיו באופן כה מפותל, דו-משמעי וחמקמק עד שהם נתפסים כ"משובשים", בעוד שלמעשה מובנם מעורפל ובהרבה מקומות גם מצטייר כ"סתום". שיבושי האם בעברית נובעים מקוצר שליטתה בשפה, שמקורה בהשלמה עם מיקומה בשוליים של הישראלִיוּת. אך העברית "הסתומה" של הבן מקורה בקוצר יכולתו להביא לבהירות את הגדרת זהותו ומצבו בחברה הישראלית.

הבחירה של ברדוגו בתבנית "סיפור המסגרת" היתה נכונה, אף שהיתה גם מסוכנת, כי היא הכתיבה חזרה על מבנה קבוע בכל הפרקים. בהשפעתה מתחיל הפרק במתרחש בין הבן ואימו בהווה, שהוא התוכן הקבוע של הסיפור המסגרתי, ועובר בהמשך לתוכנו של הסיפור הפנימי – לנתח נוסף מסיפור-חייה של האם בעשרים שנותיה הראשונות, כאשר עדיין היתה "ילדה מטולטלת" (98) ממשפחה למשפחה במרוקו.

ברדוגו עקף סכנה זו בשני פתרונות. האחד טבעי ומועיל – כאשר איפשר לבן, המכהן בסיפור המסגרתי כ"מספר", להביא זיכרונות מחייו עם אימו ולהשמיע באמצעותם את הקובלנות והאישומים שצבר כלפיה. והפתרון השני המיותר והמאולץ – כאשר הסיט מדי פעם את סיפור המסגרת להתעניינותו של הבן בשכן, נגר בן-גילו וגברי ממנו במראהו. אלמלא התפתה לסטייה הזו היה מקיים בעוצמה רבה יותר את עלילת הרומאן כעלילה קאמרית (מעוטת דמויות) וקלסטרופובית (סגורה וחונקת). 

ביוגרפיה של תלוש מזרחי

כאמור, לא בתום לב ולא מגעגועים לאימו יזם הבן את הוצאת אימו מבית האבות בנס-ציונה, אחרי ארבע שנים שבהן נמנע מביקור אצלה. בסיפור המסגרתי, שהוא אחראי לו, מפוזרות הערותיו על אימו, שבהן הוא לועג לה עקב היותה אנאלפביתית ו"מאוד לא בקיאה בעברית" (150) – וגם מודה שקצה נפשו במוגבלות שלה, ב"צמצום האווילי הזה" שהתרגלה אליו במשך שנים "כשהעיניים שלה ראו רק שני צבעים, ולא ביקשה לדעת יסודות אחרים" (10). בהערותיו הוא גם מאשים את אימו בכישלונות חייו. לכן, מותר לפקפק באמיתות הסברו, שהוציא אותה מבית האבות רק כדי ללמד אותה עברית, וכי לא מצא מקום מתאים יותר לממש יוזמה זו מהבית שהוא עזבו לפני כעשרים שנה ושהיא לא התגוררה בו בשבע השנים האחרונות.

להיפך – ארבעת האישומים שהוא מעלה נגד אימו מפריכים את טענתו שתיכנן הכול רק "למענה, למען גופה, למען חייה" (147) ומצדיקים לבדוק, אם לא מטינה, שהצטברה אצלו כלפי אימו לפני שנים, זימֵן אותה בהווה לבית הנטוש, כדי לנקום בה על מצבו חסר התקווה.

אימו חקוקה בזיכרונו  כ"אישה לא אימהית" (135), שבמקום לעודדו להתחרות עם ישראלים אחרים בגילו כשווה בין שווים, פיתחה אצלו נמיכות רוח והרגילה אותו להתנהג בכניעות בפניהם, כי האמינה שעליהם "לתת ליישוב הזה סיכוי" (117). בכך רופפה את אחיזתו בשורשיו המזרחיים והפקירה אותו לספוג את השפעת החינוך והערכים שקיבל במערכת החינוך הממלכתית.

הסתירה הזו בין ערכי הבית לערכים של בית-הספר בילבלה אותו: "לא ידעתי במה להאמין כל שנותיי הצעירות. איך בכלל היה אפשר להיאחז בחומרים של דיבור טרומי, חומרים חסרי הבחנות מדויקות ועטופים באיפוק החינוכי של המהגרת המסתגלת." (162). משום כך היו לו בעיות חברתיות בביה"ס והשתלבותו בין הילדים הישראלים התעכבה. אמנם בגיל הגן ובבית-הספר היסודי היה עדיין שלם עם ביטחונה, שעליו "לקבל את הדרישות של מבנה בית-הספר הדו-קומתי - - - להיות מסתגל לאוצרות השכל ולהתמודדות הביניים." (36). אך בתיכון האזורי כבר היה מודע היטב לעובדה שאינו מקובל בחברת בני גילו הצברים ושעתידו יהיה שונה מעתידם. אף שהרגיש בתיכון כאסיר, נכנע "למשמעת החוקים והאיסורים - - - מפזר מבטים נכנעים לנְעוּרים ולמחנכים הקפדנים," כי נאחז עדיין באשלייה שפרקי הלימוד יבטיחו לו "סוג של תנופה," יסייעו לו להיות "בן הארץ המתפתחת" וישלבו אותו כשווה בין שווים בחברה (97).

באישום השני הוא טוען, כי בעטייה נכשלו מאמציו כבוגר להשתלב במרכז הישראלי, והוא נשאר כבול למזרחיותו השולית. אף שבזכות מראהו החיצוני ועורו הבהיר יכול היה להיחשב כאשכנזי (104), מנעה ממנו בנוכחותה החזקה בחייו ובשליטתה הסמכותית עליו להגשים את ההיטמעות בין הצברים הישראלים: "היא היתה לי תמיד אישה חזקה מאוד - - - אישה כמעט לא-אירופאית - - - ולא תפסתי אז איזה מין ישראלית משונה היא האחת הזאת." (274). לכן, לחינם הפך לחילוני בסיום השירות בצבא (162). הפרידה מבית הכנסת אמנם העניקה לו אז את האשלייה, שנפטר מ"ניגוני חזן מסתלסלים בעוצמה ומענגים קהל מזרחי" וזכה "לשחרור, לדרור הנפש" (220), אך בהווה הוא יודע שרק איבד "מנוחת שבת ושעת מרגוע משובבת נפש" (221), כאשר נטש את בית הכנסת, אך נשאר כבול בעיני עצמו ובעיני הצברים למוצאו המזרחי. ולכן גם לוא סיים את לימודיו בסמינר למורים בירושלים, שמהם נאלץ לפרוש אחרי שגילו אצלו "תעוקת לב" ו"גרון חלש", היה נשאר נטע זר בישראליות, כפי שהינו כעת, אחרי שנאלץ להסתפק בהכשרה אחרת "תת-בינונית של כסף וידע", שבסיומה הגיע למשרתו כספרן זוטר בספרייה העירונית של חיפה (73).

חמור משני אישומיו הקודמים הוא האישום השלישי שלו נגד אימו: השתלבותו בחברה הישראלית נכשלה גם מסיבה נוספת – היא גידלה אותו ללא אב ולכן עוצבו חייו על-ידי חסך דמות-אב בתמונת עולמו. משום ש"בחרה להישאר אלמנה" –  בחירה שכפתה על שניהם לחיות "חיים לא נכונים, דוחקים מאיתנו אנשים-מדברים ומסורת של בית ישראלי" (117) – מוטטה אצלו את הביטחון העצמי ואת השאפתנות להגשים הצלחות. בכל שנות הילדות לא זכור לו ש"היה לה איש מכל סוג שהוא. היא היתה אלמנה מסתדרת - - - שהבטיחה לי הגנה בלי גבר גדול שידבר איתי, בלי זיכרון או דמיון על אבא" (35). ואף שרצה  לשמוע ממנה "זיכרון אמיתי של גבר מסוים" (129), שתספר לו משהו על אביו, "היא לא סיפקה לי חומר" – מנעה ממנו מידע כלשהו על זהותו ועל גורלו. ומאחר שקיבע בהכרתו "את מותו של כל אבא אפשרי" (260) חיפש כל חייו דמות-אב מחוץ ל"משפחה של שניים" (129) שהיתה לו בפועל.

שניים מצטיירים בעלילה כאבות שאימץ לעצמו. כנער בתיכון טיפח הערצה "לאיש ישראלי אחד ממרכז הארץ, עיתונאי מוכר" וקרא בקביעות את הטור שלו בעיתון של שבת, כי הרגיש שדעותיו מסוגלות לסייע ל"מזרחי שמעורבב בחומרים לא טהורים" להגשים את שאיפתו לברוח מחברת אימו המוגבלת ומהיישוב הקטן והרחוק ממרכז הארץ (148). קרוב לסיום שירותו בצבא, שירות שלא הגשים עבורו את  ציפיותיו להרגיש את השותפות והחבֵרות עם שאר החיילים, קרא ידיעה קצרה על מותו מסרטן של העיתונאי שהעריץ והתפכח מהתוכניות הבזויות שרקם להיחלץ בעזרתו מחברת אימו, מביתה החונק ומהיישוב הנידח שבו התגוררו.

ואחרי שמצא משרה כספרן בספרייה העירונית של חיפה, והוא כבר בשנות השלושים שלו, אימץ לעצמו לאב את נחום, מנהל הספרייה. הוא מעריץ את קולו הנעים, הנינוח, ואת "סגנונו המאופק" (123). ולמען "אישיותו הנבונה, הגברית" ביצע במסירות כל מטלה שהטיל עליו (177). כה בטח בנחום, ששקל לגלות לו על קשריו האישיים עם נשים ועם גברים. והוא גם לא מעלים שנכסף לקרבתו: "הגינותו של האיש הזה, נחום, יושר גופו, וגם קולו הנעים, ממשיכים לפזר לי נחמה שאני מבקש ליפול לתוכה" (275).

והרביעי באישומיו נגד אימו מסכם את התוצאה הבלתי-נמנעת שאליה התגלגלו חייו: "הגברים והנשים משתווים אצלי בגלל חינוך הבית שלה, שידע לעשות מְחיקה של ניגודי המינים" (230. ההדגשה במקור). בעטייה צמח עם זהות מינית מבולבלת והפך לחסר-יכולת לקיים קשר אהבה אמיתי וקבוע לא עם נשים ולא עם גברים. תחילה הרגיש את המשיכה לגברים, אך בגלל "המחיקה של ניגודי המינים" גילה בהגיעו לחיפה, והוא כבר באמצע שנות השלושים בחייו, שהוא נמשך גם לנשים. ואף שעם אחת מהן, עם איילת, קיים קשר ממושך מהרגיל, המשיך במקביל "לטפח חטאים זעירים" בהסתר גם עם גברים (163). ולכן, כאשר נפסק הקשר שלו עם איילת לא התקשה להדק מחדש קשר עם גבר צעיר שהכיר אז – בנימין (בנו של העיתונאי, שאותו אימץ כנער לשמש לו כאבא). המשיכה לשני המינים כה הציקה לו עד שבשלב כלשהו חשב על התאבדות בקפיצה מבניין גבוה, אך זנח אחר-כך את הרעיון (151).

המשך יבוא

אהוד: סלח לי, יוסי, יד על הלב – האם הרומאן החשוב הזה גם שווה קריאה או שהוא "חשוב" וראוי להתייחסות רק מכוח המרכיבים הקיפוח-עדתיים "החשובים" שלו?

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ

פרק כ"ח מאת משה ברק, גבת

גְּבִיעוֹלָם או "גביע העולם" ולא "מונדיאל"

המילה "מונדיאל" MONDIAL, היא שם תואר צרפתי ופירושה "עולמי" ותו לא. לכן אין פלא שאפילו הצרפתים אינם משתמשים בו וקוראים לתחרות COUPE DU MONDE, שפירושו "גביע העולם". התחרות בגרמנית קרויה:  FUSSBALL WELT MEISTERSCHAFT שפירושו "אליפות העולם בכדורגל". ולבסוף כמובן באנגלית: FOOTBALL WORLD CUP, כלומר "גביע העולם בכדורגל".

אנחנו נתקענו עם שם התואר "מונדיאל" אף על פי שאיש לא אומר כך בשפתו. אף על פי שזו מילה זרה מאוד לשפה העברית, עם התחילית "מוֹנְד" ועם הסופית "אָל" שבעברית יש לו הקשר דתי בתור "אֵל". לכן אני מציע לקרוא לתחרות פשוט: "גביע העולם" היכול כמו "כדור רגל" שהפך ל"כדורגל" להפוך גם הוא לשם "גביעולם" לאליפות העולם בכדורגל, כתרגום מדוייק של WORLD CUP האנגלי ושל COUPE DU MONDE, הצרפתי. בתוספת שם הספורט, זה יכול להתאים לכל הענפים: "גביעולם בכדורגל"; "גביעולם בטניס" וכו'.

עלינו להחליט על כך, כי "גביעולם" קל יותר לביטוי מכל החלופות, וטוב יותר גם מ"אליפות העולם". זוהי עוד דוגמה של מונח זר לעברית, הנלקח משפה זרה. אך הפעם אפילו אלה שזו שפת אימם אינם משתמשים בו, כמו שמצאנו בעוד מונחים שאימצנו לעצמנו כשפת "העולם הגדול".

* * *

יוסי אתר מפי ברוך אוסטרוב על אוצרוּת

שלום אהוד,

מעשה זמרי שעושה האוצרת בתערוכה בבית גוטמן מזכיר לי  סיפור ששלח לי ידידי ברוך אוסטרוב מקיבוץ יקום. הנה הוא לפניך:

במוזיאון הלאומי בניו יורק, בעל ואשתו עמדו שעה ארוכה כשהם מתבוננים בציור ובו  שלושה אנשים שחורים היושבים על ספסל בפארק, עירומים כביום היוולדם, איבר המין של שניים מהגברים היה שחור כצבע עורם, בעוד הגבר האמצעי, איבר מינו היה ורוד בהיר.

 אוצר התערוכה, בראותו את  מבוכת הזוג, ניגש והציע את עזרתו בפירוש נושא התמונה. במשך מחצית השעה הבאה הוא הסביר את משמעות התמונה, המציגה את ניצול השחורים באמריקה הקפיטליסטית על ידי הרוב הלבן. לדעתם של מומחים, איבר המין הוורוד של הגבר האמצעי מסמל את דיכוי אוכלוסיית ההומואים  באמריקה השמרנית.

 לאחר שהאוצר התרחק, ניגש אדם בעל מבטא  וולשי כבד, ובחיוך שאל את הזוג האם הם רוצים לדעת באמת את משמעות התמונה.

"האם אתה מומחה גדול יותר באמנות מאשר אוצר התערוכה?" שאלו בני הזוג.

 "לא," השיב האיש בחיוך, "אני הוא זה שצייר את התמונה. אלה כלל לא  שחורים באמריקה אלא כורי פחם מווילס. הבחור האמצעי פשוט קפץ הביתה לצהריים."

* * *

רות יששכרי

רודולף הירש

מתוך הספר "רומן במכתבים, רות ומירון יששכרי"

את אישתו, רות, היכרתי במועדון רוכבי סוסים. זה היה ספורט נהדר שהיה מקובל בפלסטינה בהשפעת נוכחות הצבא הבריטי.  במשך הזמן הפכה היכרות זו לחברות, שבעקבותיה נפגשתי עם רודולף [שנדלק על רותי]. מירון [בעלה של רותי] היה אז [1942-1946] בחזיתות אירופה, ואני, קצת מבודדת, שמחתי בידידים החדשים.

רודולף נולד והתחנך בגרמניה. הרקע התרבותי המשותף וההוקרה ההדדית קירבו אותנו מאוד, למרות שהיינו חלוקים מאוד בתחום האידיאולוגי; רודולף היה קומוניסט מושבע, ואני, על רקע האירועים הטרגיים בגרמניה, שוכנעתי בצידוק הציונות. אני הערכתי את אישיותו הישרה, הכנות המוחלטת שלו, האינטליגנציה, ההומור וליבו החם.

הרשימה אותי העובדה, שעוד בגרמניה עצמה נלחם, תוך סיכון עצום, על דעותיו החריגות עד שנאלץ לברוח משם. הוא מצא מקלט בארץ ופה הכיר את אישתו. שניהם באו ממשפחות אמידות ומכובדות. למשפחה של רודולף היתה בגרמניה רשת של חנויות נעליים. מקור העושר הפך בארץ למקור פרנסה. רודולף הרוויח בארץ את לחמו כסנדלר. כיבדתי אותו מאוד על זה.

רות [אשתו] היתה מזכירה בכירה בחברה אנגלית גדולה. ידעה שלוש שפות אירופאיות, והיה לה חוש אסתטי מפותח ביותר בביגוד, עיצוב הבית, וכו'. היו תקופות שהיא היתה המפרנסת.

על רקע הטרגדיה של יהדות גרמניה, ונוכח העובדה שרודולף מצא מקלט בארץ, לא רציתי ולא יכולתי להבין איך לא ערך רוויזיה בדעותיו. היו לנו הרבה ויכוחים חריפים. חיפשתי הסבר, גורם פסיכולוגי לעמדתו. נדמה לי שהבנתי: אז, בגרמניה, הוא נראה טיפוס יהודי מובהק: לא גבוה ושמנמן, לא יפה, אבל עם עיניים חכמות. בתמונת ילדות שהראה לי הוא הזכיר קריקטורה נאצית. הוא עצמו סיפר לי פעם שהקדים לעזוב את בית הספר, עוד לפני מבחני הבגרות, מפני שתלמידים ומורים רדפו אותו. עכשיו הבנתי שחוויות נעורים אלה והטראומה של הנאציזם הן שהניעו אותו לחפש פתרון בקומוניזם. תחת המתח העצום בין גרמניותו לגורלו כיהודי התפתח הרעיון – החולני לפי דעתי – "להבריא" את העם הגרמני: להיות הפסיכו-אנליסט שלו, שיתרום לתודעת החטא של השנים האפלות, ויעורר מחדש את השאיפה לבנות דמוקרטיה הומנית וצודקת, שבה גם הוא ימצא את מקומו. הבנתי שרודולף רצה בכל תוקף למחוק את יהדותו ולזכות בהערכה מצד הגרמנים.

עם תום מלחמת העולם, וכאשר החלו ההפצצות המצריות על תל-אביב, החליטו רודולף ורות לעבור לגרמניה. בתיווכם של ידידם, ארנולד צווייג [סופר יהודי-גרמני פציפיסט] עבר הזוג למזרח ברלין [שהיתה תחת המימשל הסובייטי]. איזו טראומה עברה על צווייג עצמו שם!

רודולף היה לעיתונאי במזרח ברלין הקומוניסטית. משם נשלח לעבוד במערב ברלין. הוא סיקר שם את משפטי נירנברג [משפט הפושעים הנאצים בבית-הדין הבינלאומי], ונושאים פוליטיים נוספים. הכתבות אלו היו על רמה גבוהה והיה להן ביקוש רב.

מה שנראה לי כאוטופיה של איש פגוע בנפשו – לשנות ולתקן את נפש העם הגרמני – הפך אצל רודולף לתוכן ולמשמעות של חיים חדשים. רק עצוב שאיש הגון ומוכשר כמוהו המשיך לחפש את אישורם והערכתם של הגרמנים על מאמציו להצלתם והרגיש "בבית" דווקא ביניהם.

רודולף גם כתב מיספר ספרים, רובם על פרשיות היסטוריות. ספריו מצטיינים בתיעוד היסטורי מדוייק, בניתוח אנליטי ובשפה בהירה. בין ספריו: "המשפט של מרכוס וולף", "פאטריה": [ספינת מעפילים שנלכדה על ידי הבריטים בזמן המלחמה, 1940, מול חופי הארץ. הבריטים עמדו להגלותה למאוריציוס. וה"הגנה" תיכננה חבלה שתמנע את ההפלגה. החבלה היתה חמורה מהמתוכנן, והספינה טבעה על כל פליטיה]. בין הספרים הטובים, החשוב מכולם הוא "הטלאי הצהוב", אודות היהודים והאנטישמיות מימי הביניים ועד אושוויץ. מעניין שהאיש שברח מיהדותו, חיפש ועסק תמיד בנושאים יהודיים, וטיפל בהם בידע עצום ומדויק וברגישות גדולה.

רודולף כתב גם את הרומן "היהודייה הארית", עליי, כולל רגעים ואירועים ספציפיים שאני זוכרת. כרומן זו יצירה גרועה – רודולף חלש בביטוי ובעיצוב המישור הרגשי.

את "הטלאי הצהוב" הוא כתב יחד עם רוזמרי שריידר, גרמניה צעירה, תלמידתו לשעבר ולימים אשתו השנייה. רוזמרי העריצה את רודולף וסעדה אותו בכל כוחותיה ובאהבה גדולה. היא עצמה היתה חוקרת וסופרת מוכשרת ורצינית ביותר. שניהם באו במיוחד מגרמניה לפגוש אותי בדרכי לבקר את הִילדה רוזנבאך בלונדון. ביני לבין רוזמרי נוצר קשר רציני, שנמשך בהתכתבות גם אחרי מותו של רודולף. היא גם שלחה לי את ספריה על קפלר ועל פרצלזיוס. חבל לי מאוד שכל ספריה שנכתבו גרמנית טרם תורגמו לעברית.

[ערב קיץ לוהט ב"צהלה", שנת אלפיים. ישבנו על המשטח המקורה בעץ שנמתח מן הבית לגן. צלצול חד של הטלפון ערער את הדממה הכבדה האופיינית לשכונה: "מדברת רוזמרי, רודולף – ממש נוגע במוות. הוא לידי. מוכרח לדבר עם רותי." רותי עולה על הקו ושומעת את רודולף מדבר לאט, בקושי רב, ומחכה לתגובתה].

רותי מתייסרת, ומדברת, אבל לא מסוגלת לומר לרודולף את מה שכל כך רצה לשמוע. [עמ' 38-40].

אהוד: מאחר שהספר המופלא "רומן במכתבים, רות ומירון יששכרי" [גל' 564-565] אינו בנמצא לקהל הרחב, עלה בדעתי להביא ממנו את הקטע על רודולף הירש; אולי מישהו מחוקרי היהדות הגרמנית והספרות הגרמנית מכיר את ספריו וגם את הרומאן "היהודייה הארית", ויוכל להאיר את עינינו בפרשת חייו וכתיבתו?

ההערות בסוגריים מרובעים (כאן בכחול) הן של העורכת, גבריאלה, בתה של רות. כזכור, רות היתה במקורה גרמניה שהתגיירה וקשרה את גורלה בעם היהודי ובישראל. 

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, דצמבר 1994

היום הרביעי

21.11.94. יום רביעי. קווינטה דא ריבאפרייה. צעדה בבוקר, שני קילומטר. ארוחה. הרצאה של קים דא סונג, סגן נשיא לעניינים בינלאומיים במפלגה הדימוקראטית בדרום-קוריאה – על דרום וצפון קוריאה. הוא משוכנע כי בבחירות של שנת 1995 תזכה מפלגתו, בראשות קים דא גו'נג, לנצחון, ובשנת 1996 תאוחדנה שתי הקוריאות.

אחרי ההפסקה הרצאתו של קונגה טסרינג ((Kunga Tsering סגן נשיא המפלגה הדימוקראטית הלאומית של טיבט וחבר הפארלאמנט של ממשלת טיבט בגולה, בדהאראמסאלה שבהודו. הוא מרצה על טיבט. הוא שייך לפעיליה של ממשלת טיבט בגולה. הרצאה מאוד מעניינת. הוא מגלה פרטים קשים על יחס הסינים לטיבטים.

בתום הרצאתו מתנהל ויכוח על מלחמת גרילה. אני אומר שבשיטות כאלה של אי-אלימות, הפלסטינים לא היו משיגים דבר ולא היה מתקיים שום תהליך שלום במזרח-התיכון.

לפני ארוחת-הצהריים אני מרים טלפון לז'וז'ה בלנקו מקרן גולבנקיאן בליסבון. אמנם [השגריר הישראלי] בנימין אורון אמר שהטוב ביותר שאשאיר עבור בלנקו את עותקי תירגום ספרו של פסואה [בעברית, בהוצאת כרמל, ירושלים] בשגרירות, אבל מאחר שישראל כרמל, המו"ל של הספר, נתן לי את הכתובת והטלפון, אני מעדיף לטלפן בעצמי. אני מציג את עצמי קודם בפני מזכירה, ואחר-כך בפני עוזר מיוחד, ורק בסוף מקבל את בלנקו. מספר לו שאני סופר ישראלי שמוזמן להרצות באקדמיה, הבאתי לו עותקים אחדים של התרגום, לבקשתו, ואוכל למסור אותם אישית ובהזדמנות זו גם לומר את דעתי על התרגום, או להשאיר לו בשגרירות. הוא מעדיף שאשאיר לו בשגרירות, ואני יוצא בכבוד מן הפנייה.

דה קאמארה אומר לי שחצי אירופה מחזרת כיום אחר בלנקו, שבידיו קרן התרבות העשירה ביותר בעולם. בלנקו עצמו הוא גם משורר, והוא שכתב את ההקדמה לתרגום העברי של פסואה.

בצהריים נוסעים באוטובוס לליסבון, טיול דומה לזה שעשיתי לפני שנה. המדריכה שמה אילינה. ממולחת. כנסיית סנט ג'רונימו. קבר וסקו דה גמה. החלון עם דמותו, עומד ליד המלך. המדריכה שוכחת להראות לנו את החצר היפה, אולי מחוסר זמן.

מגדל בלם. מבט מסביב. אין טעם להיכנס, כבר הייתי שם. שיחה עם אלכסנדר האוקראיני על מצב הפצת הספרים בארצו. יוקר הנייר. ספרים רוסיים זולים יותר מספרים אוקראינים.

ממשיכים באוטובוס למרכז ליסבון. שעה של שוטטות. אני עורך היכרות ראשונה עם הרחובות הראשיים בכיכר רוסיו. קונה ערמונים. כל הכיכר מלאה ריחות ערמונים קלויים במלח, וקליפותיהם לבנות.

עולים למיבצר סנט ג'ורג. מכייסים את המקטרת של בו המרוקאי. מבט על ליסבון מלמעלה. אני מנסה ללמוד את העיר, לקראת ימי הביקור שלי בה. אחר-כך אנחנו עוברים לצד שני, לגינה הצופה לעבר רובע אלפמה.

שיחה עם אילינה. היא מתנצלת שהמלך מנואל הראשון, שגירש את היהודים ב-1496, עשה זאת בגלל אשתו השנייה, בתם של פרננדו ואיזאבלה, מלכי ספרד, שגירשו את היהודים מארצם. אישה זו, אגב, היתה מיועדת לבנו והוא לקח אותה לעצמו. אני מעיר שעבור אישה יפה הייתי גם אני מגרש את היהודים. ראול מזדעזע.

חוזרים באוטובוס לאותה מסעדה באאוריאס שבה היינו, רק שעתה אינה נקראת בשם פרגולה אלא בשם Rota de Colombo. אותו אוכל מחורבן רק תוספת של פרוסות גבינת גרייה, לקציצות הדג המטוגן והבצק הממולא שמוגשים כמתאבנים.

מרימים כוסיות לחיים. שמחה וששון. לחיי שלוש הקוריאות. לחיי הנשים הפולניות (זה אני). אני אפילו מציע בצחוק להרים כוס לחיי ערפאת, שבזכותו מתקיים תהליך השלום. לחיי אימה של אלזה, ועוד.

חוזרים עייפים לקווינטה. אני מתרחץ והולך לישון. עושה חזרה על ההרצאה, שנקבעה למחר בבוקר.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אבו מאזן אינו מוכן שאם כוח נאט"ו או בינלאומי אחר יהיה מופקד על יישום הסכם השלום בין מדינת פלסטין למדינת ישראל, ישרת בו אפילו יהודי אחד! וגם אינו מוכן שבמדינת פלסטין יישאר לגור אפילו יהודי אחד! – ואנחנו לא מבינים מדוע אינו מוסיף את הדרישה שממש מתבקשת מאליה והיא שביבי יתקע לו אצבע בתחת כל תקופת ההסכם! לוֹ, ולא לאובמה! – כן, ככה זה עם ערבים, ובייחוד כשהם קרויים "פלסטינים" ו"מדינה" לצורך מחיקת ישראל. אחר-כך כבר החברים שלהם מעבר לגבולות ידאגו לכבוש לספח ולמחוק אותם ואת "פלסטין" הנפרדת שלהם, משום שמעולם לא היתה ולא תהיה במזרח התיכון מדינת פלסטין עצמאית, זולת ירדן שגם היא מלאכותית ואין לה "עם" היסטורי!

* לישראלים בעלי הזיכרון הקצר, המתכננים כבר חופשות זולות של "הכול כלול" באנטליה בחגים הבעל"ט, נזכיר רק כי הפק"ק, מחתרת הטרור הכורדית, מתכוננת לחדש את פעולותיה ברחבי טורקיה ויש להם רקורד לא רע בפיצוצים וברציחות המוניות!

* "בובה על חוט" מאת דוד גרוסמן: "שום הסבר לא יוכל להצדיק או לטייח את הפשע שנעשה כאן, ושום תירוץ לא יסביר את הטמטום שפעלו בו הממשלה והצבא. ישראל לא שלחה את חייליה כדי להרוג אזרחים בדם קר, וזה הדבר האחרון שרצתה שיקרה, ובכל זאת – ארגון טורקי קטן, פנאטי בהשקפותיו הדתיות ועויין לישראל, שגייס לצידו כמה מאות שוחרי שלום וצדק, הצליח להכנס את ישראל למלכודת, דווקא מפני שידע בדיוק איך היא תגיב, וידע עד כמה היא נידונה, כפויה, כמו בובה על חוט, להגיב כפי שהגיבה." ["הארץ", עמוד ראשון למעלה מימין, יום שלישי, 1 ביוני 2010, יום וחצי לאחר עצירת המשט בזכות הגבורה והתושייה של לוחמי שייטת 13].

* חם!

* המסגד והמרכז המוסלמי שייבנו בשטח ה"גראונד זירו" בניו יורק, גם בתמיכת רבנים ועיתונאים יהודים – יהיו מונומנט לטפשות האמריקאית שהנשיא אובמה, בעצמו בעל חינוך מוסלמי, מבטא אותה באופן יוצא מן הכלל. מאות מיליוני המוסלמים בעולם יראו בבנייה באתר את אנדרטת הניצחון שלהם על ארה"ב המטומטמת.

* הנוזל הצהוב שוב עלה לראשו של הרודף פרסום: "מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הודיע כי יבדוק את אחריותם האישית של מקבלי ההחלטות בפרשת המשט הסורי שאינם מקרב החיילים – ובקרוב צפויים ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי לקבל זימון להעיד בפניו." ["תחת ביקורת" מאת טובה צימוקי ויובל קרני, "ידיעות אחרונות" מיום 30.7.10]. מתי כבר ניפטר מעונשו של המבקר הדברן המגלומן, שמי יודע איזה נזקים וקורבנות כבר גרם ועוד יגרום למערכת קבלת ההחלטות בישראל, הפועלת בהיסוס בצל טרור החקירות האובססיבי שלו?

* הפרק "כלבים" ששודר מוצאי שבת האחרונה בסדרה "עבודה ערבית" שיוצר סייד קשוע היה יוצא מן הכלל ואיחד בו את המרכיבים המוצלחים ביותר בכישרונו היוצר של קשוע. כמו "המסעדה הגדולה" בשעתה – הוא מביא שביב של תקווה שבכל זאת נוצרת כאן תרבות משותפת ישראלית-עברית-ערבית ואפילו אופטימית – והסאטירה היא צורת הביטוי החזקה שלה והיא נוגעת נהדר בעצבים הרגישים של התקופה ושל הגיבורים-המייצגים בני שני העמים. מצויין. פשוט מצויין. לא להחמיץ ורצויים גם שידורים חוזרים.

* ב"שוק האיכרים" המתקיים בימי שישי [ואחר-הצהריים בימי שלישי] בנמל תל אביב, יש בכניסה המערבית דוכן של אבטיחים קטנים, שניים ב-18 שקלים. הם טעימים בצורה בלתי רגילה, מזכירים את טעמם המעולה של המל"ליים [אבטיחי הגליל] ומחזיקים בטריותם ימים רבים במקרר גם כשם כבר חצויים. בדרך כלל הם הרבה יותר טובים מהאבטיחים הגדולים.

* במקרה היינו חיילי מילואים בחטיבה 10 שהגיעה גם לרמה הסורית לקראת סוף מלחמת ששת הימים, ובסיסנו היה במחסן הנשק הסורי הענק בג'וחאדאד. ראינו "כפרים" ריקים עם בתים שחורי בזלת שלא היו כפרים ולא היתה שם חקלאות אלא בסיסי צבא סורים עם מחסני נשק גדולים. ראינו עקבות קרבות קשים ובהם גוויות נפוחות-בטן ומסריחות, גוויות חיילים וגם "אזרחים" בעלי מראה "אשכנזי", שכיסיהם מלאים מסמכים ברוסית – שנשלחנו לקבור אותם; ראינו כלי-רכב צבאיים סוריים מסוגים שונים, שלמרבה המזל הצליח חיל האוויר שלנו לפגוע בהם ולשרוף אותם כליל; וראינו קצת אזרחים מסכנים, פליטים, הולכים ברגל מזרחה, אל השטח שעדיין בשליטת סוריה, לאחר שהבינו [וזאת גם משום שאינם קוראים את עיתון "הארץ"] – כי ישראל לא תיתן לצבא הסורי לחזור ולאיים מלמעלה על יישובי עמק הירדן ועמק החולה.

לא ראינו אז ברמה הסורית הכמעט-ריקה שום דבר מהשקרים האנטי-ישראליים ומעיוותי ההיסטוריה שבהם מלאה כתבתו של שי פוגלמן, שהוא כנראה עוד קרנף מבית מדרשו של עמוס שוקן – כתבה אנטי-ישראלית בשם "כשבגירוש היה חור" המקוננת על "מה קרה ל-130 אלף האזרחים הסורים שהתגוררו באמת הגולן ביוני 1967?" – ומאיפה הוא לקח את המיספר הזה של תושבי הרמה שהיתה כמעט-ריקה מאזרחים? האם מהוועדה לזכויות האדם של האו"ם? ["מוסף הארץ", 30.7.10].

* אם אתם זקוקים לתוספת למנה העיקרית אין טוב מלפתוח קופסת שעועית אפוייה ברוטב עגבניות של "היינץ" ולאכול אותה אפילו קרה, מבלי לחממה. כידוע האנגלים מומחים בהכנת שעועית אפוייה טעימה ברוטב עגבניות והם מגישים אותה כתוספת גם לארוחות הבוקר. במלון בעיר באירלנד, בארוחת הבוקר, ראינו קבוצה של עובדים מקומיים שכל ארוחת הבוקר שלהם היתה צלחות ענקיות שאותן מילאו שוב ושוב מהדוד של השעועית האפוייה החמה ברוטב העגבניות. אולי זה עזר להם לרחף בין פיגומי הבניינים שעליהם עבדו.

* "איראן תעלה את תל אביב בלהבות אם ישראל תתקוף את הרפובליקה האיסלאמית," כך צוטט שגריר איראן באו"ם, מוחמד חוזעי, על ידי העיתון האיראני פרחאן א-אשתי. "אם המשטר הציוני יבצע פעולה תוקפנית – ולו הקלה ביותר – מעל אדמת איראן, אנחנו נפעיל את כל המערך המלחמתי ונעלה את תל אביב באש!" אמר חוזעי.

כבוד השגריר חזוקעי היקר, בשורפכם את תל אביב אנא אל נא תפגעו בבניין ברחוב שוקן 21 וגם לא בדפוס הגדול שלו בכניסה לתל יצחק מפני שאז תגרמו הפסדים גם למיליארדר הימורים יהודי אמריקאי שמהמר על עתידה של העיתונות הישראלית.

* רקטת הגראד שנחתה ביום שישי האחרון בלב אזור הומה אדם באשקלון, ורק בנס לא היו הרוגים, ורקטת הקסאם שפגעה שמוצאי שבת האחרונה ישירות במיבנה בקריית החינוך שער הנגב – הן תזכורות לכך שתקופות ה"שקט" בישראל הן רק הפוגה זמנית באינתיפאדה הפלסטינית "הקטנה" ובאינתיפאדה האיראנית "הגדולה" – שמטרתן הסופית היא ערעור המדינה היהודית בדרך לחיסולה, והן מעמידות באור מציאותי מכאיב את הפטפוטים הבלתי-פוסקים בדבר "הסדר שלום" – שכל מטרתו לכווץ עוד יותר את מדינת ישראל הקטנה מבחוץ ולמלא אותה עוד יותר מוסלמים מבפנים – עד שלתקוות אויביה כל המיבנה הרופף הזה יקרוס – חרף שדות התעופה וחיל האוויר והטילים המשוכללים שיש ליהודים, שמשום מה אינם מוכנים להיות מושמדים כמו באירופה.

* חם!

* הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, שחברים בה נציגי מדינות מנוולות עם דם על ידיהן, שאותו הרוויחו ביושר מפשעים שלהן נגד האנושות – החליטה כי המפתח להסדר עם הפלסטינים הוא ועדת חקירה לישראל, אשר תתבע מישראל ויתורים נוספים שיבטיחו את זכויות האדם של אויביה!

* חם!

* כשאתם קוראים מאמר מבריק של אריאל הירשפלד, כדאי לכם לזכור תמיד מהי ההטייה הפוליטית המסתתרת בו: "'הו שלהבת יה עיני הנערים, הוא שלהבת יה ברעום המנועים, עוד יסופר על זה היום אחיי, בשוב העם על מעמד סיני.' – אלו בוודאי המילים [של יחיאל מוהר. – אב"ע] החלולות ביותר של זמר עברי כלשהו. אבל המוזיקה: וילנסקי כתב אותה..." ["המלך", "מוסף הארץ", יום שישי, 30.7.10].

* מנוול בשם אליהו קאופמן, המציג עצמו כרב חרדי וכסופר ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, מקבל במוסף הארץ [30.7] במה מערכתית להצדיק את הטבח הנורא ביהודים בשנת 1929 בחברון, זאת לשמחת לב הכנופייה האנטי-ציונית של עמוס שוקן ומתקרנפיו-מרצון, שפושקת בפני המנוול הסלפן, הבור ועם-הארץ הזה את דפיה – ואנחנו מצטטים כאן את שקריו הנתעבים, לדיראון עולם ו"הארץ":

"להמון הערבי שפרע ביהודי חברון (וגם בצפת, טבריה, ירושלים, יפו ושאר חלקי הארץ) לא היתה מסורת של שנאת יהודים על 'הכנת מצות מדם נוצרים', 'הריגתו של ישו' או סתם אנטישמיות בגלל הצלחתם הכלכלית של היהודים. שום משטר גם לא עמד וכיוון את פורעי חברון לפגוע ביהודים. שורש הסכסוך נעוץ אמנם כבר בסוף המאה ה-19, עם תחילתו של מפעל ההתנחלות הציוני – עד 1929 עשה כל שיכולתו להשתלט בדרכים נלוזות על הארץ הקדושה ועל חשבון הילידים; העצים היבשים למדורה כבר היו מוכנים, אך את הדלק והגפרור להצתת אירועי חברון סיפקו אבותיו ומוריו הרוחניים של נתניהו תשעה ימים קודם לכן.

"בתשעה באב תרפ"ט, ביום שבו מיליוני יהודים ברחבי העולם צמו על חורבן בית המקדש, נערכה ברחבת הכותל המערבי הפגנה פרובוקטיבית, לכאורה 'להגנת הכותל', שרבים ממשתתפיה השתייכו לבית"ר. בניגוד למוסכם הניפו המפגינים דגל כחול-לבן. יהודי ארץ-ישראל דאז (ובראשם יהודי חברון) – שומרי תורה ומצוות תמימים – שילמו בדם את מחיר הפרובוקציה הזאת."

מי יגלה עפר מעיניך, יוזף גבלס! גם אתה היית זוכה לפרסם מאמרים אנטישמיים פרי עטך ובברכה מערכתית, ב"הארץ" – על יסוד העקרון התעמולתי שלך – ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת.

* מה? חם? פיתחו את המזגן והישארו בבית! לוקסוס כזה לא היה לאבותינו ואפילו לא לשלמה המלך שהזיע כהוגן עם אלף נשותיו ולא היו אז דאודוראנטים, וגם המים בירושלים היו במשורה וגם תארו לעצמכם איזה ריח רע –

* * *

למר בן עזר שלום!

אבקש לשלוח אלי את צרופת "כובע טמבל". כמוכן אם תוכל לפרסם בקשה צנועה – איפה אפשר להשיג כובע טמבל אמיתי?!

תודה!

אמנון סירקיס

אהוד: לגבי הכובע, איני יודע היכן להשיגו, אבל לגבי הטמבל אפשר להציע להרבה אנשים – פשוט להסתכל בראי.

* * *

אולי רק אגדה?

אבד לי חמור בין חמש אנדרטאות האבן של הרוכבים על סוסים שטמפפר גוטמן סלומון ברנט וראב בכיכר המייסדים – לבין פסל הברונזה של יואל משה סלומון בעל הכנפיים רוכב על מוטורצייקל ברונזה ענק בקצה רחוב חיים עוזר, מול העירייה, ובבסיסו חרוט פסוק מהשיר התנ"כי המוסמך ביותר לתולדות פתח-תקווה:

"ובין חצות לאור / פתאום צמחו לסלומון / כנפיים של ציפור."

האם נכונה אפוא העובדה ההיסטורית והארכיאולוגית שסלומון הגיע מיפו למלאבס בקיץ תרל"ח, 1878, כשהוא רכוב על גבי אופנוע גדול (עם כנפיים)?

אלימלך שפירא

סופר על-זמני החי על גדת הירקון הדרומית

ליד כפר הבפטיסטים

אגב: את הברזל של פסל המחרשה הראשונה של ראב בכיכר המייסדים טרם גנבו כי צאצאיו שומרים שם יום ולילה ומנקים את חריוני הציפורים.

* * *

שלום אהוד,

אריה בודנהיימר – בודה מצרעה, מביא בספרו החדש "בזכות החבר מפלונסק", הקיבוץ המאוחד 2010, ציטט מספרך "אין שאננים בציון".

אז מה אתה מתלונן שאתה סופר נידח?

אלישע פורת

אהוד: על כגון דא אומרים אצלנו – שִמחת זקנתי.

* * *

המלצה חמה על סרטוני לאטמה באתר בעריכת קרולין גליק

[ללא תמיכתה של הקרן לישראל חדשה!]

http://www.youtube.com/watch?v=BpbR8f_10nM

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,063 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-151 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל