גיליון מס' 567

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, כ"ה באב תש"ע, 5 באוגוסט 2010

עם צרופת הזמנה ליום עיון לזכרו של אסף שמחוני ב-10.8

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט.

 יוסי אחימאיר: המצאה ערבית: תנאים לפתיחת מו"מ.

ד"ר אברהם וולפנזון: אינטרסים אמיתיים ואינטרסים מדומים בפוליטיקה הישראלית. // יהודה דרורי: קרטל הפלאפל ועמלות הבנקים.

ראובן אדיבי: אין לערבב מושגים: הפרדת רשויות ודמוקרטיה הם ערכים נפרדים ולא סינונימיים.

אורי הייטנר: 1. חדשות טובות. 2. הסירו את התועבה. 3. דינמיקה של כרסום.

פרק מספרו החדש והחשוב של החוקר הרוקח  אמנון מיכלין: "מירשמים היסטוריים, פרשיות ותעודות" – ד"ר אברהם חיים גרין: החובש שלנו... מרחף בין החיים והמוות. // יוסף אורן: גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (ב').

י"ז: ברוך שפטרנו מגדעון לוי לחודש שלם!

משה גרנות: "איגרות שנשלחות לפסלי קדושים בכנסיות", על "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה בתרגום שרון פרמינגר.

עמוס כרמל: ה-800 וה-400 – אחריותם של ההורים. [ציטוט].

אריק ברהום: הערה למאמר "מי שולט במדינה" מאת מתי דוד.

אבנר הרוסי: 1. מעשה בחמור. 2. כיצד מכרנו את המקרר הישן. 3. הקבינט.

רוני דיסנצ'יק, אהוד בן עזר: היכן נמצאת הטיפשות?

יצחק שויגר: געגועים מנהר הרון אל הירקון.

אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום ה-5. סיכוי שני לדימוקרטיות החדשות.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אמנון לורד: ראיון עם פרופ' רוברט ויסטריך, שנאה עצמית? זה יותר אהבה עצמית! – [ציטוט מ"מקור ראשון"].

* * *

יוסי גמזו

אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם תּוֹפְחִים בַּמִּקְשָאוֹת

בִּיקוֹד קַרְנֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת שֶל שֶמֶש קַיִץ

כִּשְדֵי אִשָּה בִּפְרֹט בָּם לַהַט אֶצְבְּעוֹת

מְאַהֲבָהּ הַמְּצַמְרֵר בָּהּ חַמּוּקַיִם.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בַּבַּאסְטוֹת, בַּצְּמָתִים

אוֹ בַּשְּוָקִים הַשּוֹקְקִים מִצּוּף וָמֶתֶק

אוֹ בְּשוּלֵי כְּבִישֵי הַסְּפִּיד הַשּוֹעֲטִים

עַל פְּנֵי דְּרָכִים כְּרַמָּכִים בְּלִי סְיָג וָמֶתֶג. 

וְהֵם צוֹפְנִים לָנוּ רְסִיס אַחַר רְסִיס

מִנֶּקְטָר זֶה, שֶבְּתוֹרוֹ אוֹ בְּתוֹרֵנוּ

קוֹרֵא תִּגָּר שֶל רִיר נִגָּר עַל סַנְטֵרֵנוּ

שֶשּׂוֹש יָשִׂישׂ עַל סוֹד בְּשָׂרָם הַמַּעֲסִיס.

וְזוֹ פְּרִיסַת-שָלוֹם שֶל אֵיזֶה טוּב עָנָו

שֶמַּשְפִּיעִים עָלֵינוּ כְּמִין אֵם אוֹהֶבֶת

מַיִם, חַמָּה וַאֲדָמָה עִם הָעֵנָב

וְהַשְּזִיף וְהַתַּפּוּחַ, כָּל הַשֵּבֶט.

כֵּיצַד תּוֹהִים עַל קַנְקַנּוֹ שֶל הַנֻּקְשֶה

שֶבְּקִרְבּוֹ חָבוּי הָרַךְ כְּסוֹד בְּצֹפֶן?

רֵאשִית, טוֹפְחִים עָלָיו וְאִם תּוֹכוֹ מַחְשֶה

בְּלִי לְהָשִיב לִנְקִישוֹתֵינוּ בְּשוּם אֹפֶן 

זֶה אוֹת בָּדוּק שֶהַנִּשְאָל וְלֹא עוֹנֶה

טִיבוֹ יָרוּד וְחִשֹּוּפֵי פְּנִימוֹ יַכְזִיבוּ.

רַק הָעוֹנֶה וְנַעֲנֶה – גַם מְהַנֶּה

וּצְלִיל תְּשוּבָה חוֹזֵר וּבָא עֵדוּת לְטִיב הוּא.

שֵנִית, אִם אֵין גּוֹן קְלִפָּתוֹ כֵּהֶה מַבְרִיק

כִּי אִם דָּהוּי – סִימַן זִהוּי הוּא הַמַּתְרִיעַ

כִּי הוּא אֻחְסַן זְמַן רָב מִדַּי וְכִי לָרִיק

תִּקְוָה תָלִינוּ בּוֹ, שֶאַךְ לַשָּוְא הִמְרִיאָה.

אַךְ אִם חִיּוּת שִמְּרָה בּוֹ צֶבַע וּבָרָק,

אִם הִתְדַּפְּקוּת עַל קְלִפָּתוֹ – תוֹכוֹ עוֹנֶה לָהּ,

הוּא פְּרִי מֻבְחָר שֶאֵיכוּתוֹ בְּרוּרָה וְרַק

צוֹפָה לְךָ וּמַמְתִּינָה כִּי תִתְפַּנֶה לָהּ.

אֲנִי מַכִּיר גַּם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, זַן

שֶקְּלִפָּתוֹ עָבָה אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ

פּוֹעֵם אָדֹם וְלֹא נִרְאֶה לִבּוֹ שֶל רֵעַ

שֶאֵין מָתְקוֹ נִכָּר בִּן רֶגַע בִּמְחוֹזָן

שֶל הַנִּגְלוֹת, אַךְ הוּא נִפְתָּח לְךָ אַט-אַט

לֹא בַּסַּכִּין הַפּוֹלְשָנִי וְהַזָּחוּחַ

כִּי אִם בָּאֹמֶן הַמַּבְשִיל בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּבְשַׂר הַפְּרִי. מְעַט-מְעַט

תֻּשְבַּח אֶמְפַּתְיָה זוֹ כַּדְּבַש הַמִּתְעַבֶּה

וּתְמַמֵּש בָּהּ אֶת מֵיטַב מַאֲוַיֶּיךָ

וְהַמְּעַט הַזֶּה יְהֵא פִּתְאֹם הַרְבֵּה

עַד שֶתָּבִין סוֹפְסוֹף: זֶה גְדוֹל אוֹצְרוֹת חַיֶּיךָ...

* * *

 יוסי אחימאיר

המצאה ערבית: תנאים לפתיחת מו"מ

"מתקפת השלום" מכיוון אבו-מאזן והכפופים לו מתחדשת בצל חידוש ירי הגראדים והקסאמים על דרום המדינה מכיוון החמאס ושותפיו. עזה, המתחמשת והולכת באמצעות צינורות ההברחה הענקיים שנחפרו בינה לבין רפיח המצרית, עזה שמציגה לעולם מראית-עין של מצור, רעב וסבל, ובאותו זמן נהנית מכל טוב השפע שמרעיפים עליה המבריחים והמינהרות, עזה זו מתבכיינת על מעשי הגמול של צה"ל.

אכן, אנו עדים למדיניות ממשלתית וצה"לית חדשה וברוכה. לא עוד עוברים לסדר היום על גראד לאשקלון, או על קסאם לעבר מכללת ספיר. התגובה מעתה – כך הוכח – תהיה מיידית ומכאיבה. אין נותנים עוד אשראי לטרוריסטים, אין מתאפקים, נוצרים נשק ומקווים לטוב. עזה היא עזה, וככזו צריך להמשיך ולטפל בה ובמחבליה – בשפת הגמול המיידי והכוח.

כמובן, ישנה בעייה איך מגיבים על גראדים משטח מצרים לכיוון אילת. האם המצרים באמת שולטים בשטח? האם יעשו מאמץ ללכוד את המשגרים?

ברור מעתה כי סיני היא לא רק ארץ מעבר למהגרים בלתי חוקיים מאפריקה אל "הארץ המובטחת", ישראל, אלא גם מקפצה לטילים. הנה נושא לשיחה דחופה עם הנשיא מובארק, שבעצמו אינו חולם לקפוץ לשם שינוי לישראל.

כצפוי, כל זה אינו מפריע לדוברי החמאס להשמיע קולות נהי ולהפיץ שקרים על "אכזריות הכובש הישראלי", ש"ממשיך בטבח ובהרס" ברחבי עזה. במלים אחרות: לחמאס, אליבא דדובריו, מותר לירות בלא הבחנה, מתי שיחפוץ, לעבר יישובי ישראל, אלא אם כן מפספסים ופוגעים בעקבה הירדנית. לישראל אסור אפילו להגיב. זוהי תעמולת השקרים שמלווה את פרץ האלימות מן הרצועה בסוף השבוע. חידוש ירי הטילים גם מלמד, כי אסמי הנשק בעזה מלאו בר. צריך אפוא להתחיל להשתמש בשפע התחמושת החדישה ובמצבורי אלפי הטילים.

גמול צה"לי על ירי, אמרנו? לא רק גמול דרוש, כי אם מיתקפה יזומה נגד המינהרות הללו, שמספרן גדל בהתמדה ודרכן מועברת אספקת נשק איראני בעבור הצרכן העזתי.

אין לטעות בשקט היחסי ששורר כביכול ביו"ש. שהותו של צה"ל בשטח אכן מרסנת את ניסיונות הפיגועים ואת אפשרות הפעולה הטרוריסטית, מונעת חמאסיזציה של השטח. ואף על פי כן, הרבה פעולות סיכול, שאינן מגיעות כלל לידיעת התקשורת, מתבצעות מדי לילה ולילה על-ידי לוחמינו. הרבה איומים מושמעים  לקראת חידוש הטרור.

נקל לתאר, מה יקרה אם ישראל תתנתק גם מן הגדה, אם כוחותינו ייצאו מן השטח וחמאס יתפוס את מקומם... חלום הבלהות של תושבי גוש דן עלול להפוך למציאות כואבת יומיומית.

הפלסטינים מדברים כידוע בשני קולות: הקול העולה ממרומי רמאללה והקול הבוקע ממעמקי עזה. הקול מרמאללה, בין אם הוא של אבו-מאזן עצמו, ובין אם נישא בפי אחדים מדובריו, עריקאת או רג'וב, משמיע נעימות של שלום, כביכול. קול מלטף המבקש לפתוח במו"מ. בינתיים עקיף, אך מוכנים לשקול גם ישיר. כמובן – לא מרצון, אלא תחת הלחץ המופעל מוושינגטון.

אלא שכאן אנו נתקלים בפטנט ערבי מוכר בכל הקשור לאפשרות של פתיחת מו"מ עם ישראל: הדרישה, שישראל מראש תתחייב על שורה של ויתורים, כתנאי לכניסה ערבית למו"מ לשלום. במילים אחרות: אם פעם היה מקובל המושג "תנאים לשלום", היום רווח המושג "תנאים למו"מ לשלום". אבו-מאזן הפלסטיני, כמוהו כאסד הסורי, מוכנים להיכנס למו"מ לשלום, בתנאי בל-יעבור ש... ישראל תתחייב מראש לתוצאות המוכתבות לה על-ידי בעלי-שיחה במו"מ זה. אכן, הם מצחיקים אותנו. 

בשאר אסד הסורי מבקש ברוב חוצפתו, כתנאי לכניסתו למו"מ, שישראל תתחייב לפניו לסגת מכל רמת הגולן ולרדת אל קווי 67' בצפון. אם כן, שליט דמשק – על מה המו"מ? שליט המוקטעה, אבו-מאזן הפלסטיני, דורש, שישראל תתחייב לסגת לקווי 67', תוך חילופי שטחים מזעריים, חלוקת ירושלים ופינוי כל ההתנחלויות. הוא לא יסכים, כך אומר "העכבר ששואג", שישראלי אחד ישאר בשטח לאחר פינויו. אז על מה המו"מ? ועל איזה מין שלום מדובר?

ההתעקשות הישראלית על מו"מ ישיר היא צודקת. אין להתפשר עליה. היא נולדה כבר בימיהם של מנחם בגין ויצחק שמיר. נקווה שראש הממשלה הנוכחי לא יסטה מדרכם. משמעה הוא, שבאים לשולחן המו"מ מתוך רצון להשיג שלום, ועיקר העיקרים – בלי תנאים מוקדמים. כל צד יוכל להניח על השולחן את תביעותיו, יהיו קיצוניות כאשר יהיו.

עם רצון טוב, סבלנות וכנות, ואפילו תוך כדי התגוששות מילולית וניסוחית, יגיעו לעמק השווה, לוויתורים הדדיים, כואבים ללא ספק, שיוסכמו תוך כדי ההתדיינות ממושכת ומפרכת. אין "חיה" כזאת – מו"מ, ישיר או עקיף, שתוצאותיו מוכתבות מראש, בוודאי לא תכתיב של הצד הערבי לצד הישראלי.

חברו-לסוד של חיים רמון אומר, שהפלסטינים כבר העבירו תכנית מפורטת לסיום הסיכסוך? – בראוו, עריקאת! אלא מאי? – ישראל טרם העבירה תוכנית משלה, מפורטת ומבושלת, לסיום הסיכסוך. תוכנית מבושלת לסיום הסיכסוך היא רק זו שהסכימו עליה שני הצדדים במו"מ ישיר, בלי מעורבות גורמים זרים, עוינים או ידידותיים, שנולדה מתוך מיקוח קשה וכפשרה בין תביעות שני הצדדים למו"מ.

כך או כך, אם וכאשר יסירו הפלסטינים והסורים את התניותיהם לפתיחתו של מו"מ, אם וכאשר יבינו כי רק סביב שולחן הדיונים, פנים אל פנים, יוכלו להעלות את תביעותיהם, כולל הדרישה לנסיגה מוחלטת, אז ורק אז ייפתח באמת המו"מ.

עליהם להביא בחשבון, כי אל מול תביעותיהם הקיצוניות גם ישראל תבוא לשולחן המו"מ עם תביעות מכסימליות, בידיעה שלא את כולן תוכל לממש. עליה לקבוע לעצמה קווים אדומים מוחלטים, וביניהם שמירת אחדותה ושלמותה של ירושלים, אי עקירה של מתיישבים יהודיים ויישובים יהודיים ברחבי יו"ש, בלי המשך הקפאה ועם כל היכולות לבניה ולהרחבה.

כשם שערבים חיים בקרב יהודים במדינת ישראל, כך יוכלו יהודים להמשיך לחיות ביו"ש, יהיה עתידו המדיני של האזור אשר יהיה, כפי שיוחלט בהסכמה בין הצדדים.

זה יהיה, אם יהיה, אך ורק במו"מ ישיר, ללא תנאים מוקדמים. עד ששליטים כמו אסד ואבו-מאזן לא יפנימו הכרה זאת, עד שלא ישכנעו כי לא רק שטחים הם מבקשים כי אם גם שלום אמת, מו"מ לא יתחיל ולא יהיה.

עד שלא יבינו כי בכל מקרה לא כל תביעותיהם יתקבלו, לא יהיה שלום. ישראל תוסיף לשגשג ולהתחזק, הפלסטינים והסורים יוסיפו לאיים ולדשדש.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

אינטרסים אמיתיים ואינטרסים מדומים בפוליטיקה הישראלית

 "לבריטניה אין ידידים קבועים, ואין שונאים קבועים; יש לה רק אינטרסים קבועים " [מימרה מקובלת בהיסטוריה דיפלומטית].

       נתחיל מהסוף: הפוליטיקה הישראלית בכלל, ובשנתיים-שלוש האחרונות במיוחד, דומה לסירת-משוטים של ניצולים מאסון, שהקברניט שלה ונאמניו חותרים במשוטים, ואילו חלק מהנוסעים חותרים... נגד הקברניט... אלה אוחזים במשוטים, ואלה פשוט שוטים, וחסידיהם מְשוּטִים. החותרים נגד הקברניט סבורים שהם מועילים לעצמם – ולמעשה מְסַכְּנִים בכך גם את עצם קיומם ואת סירת-המשוטים המשותפת גם יחד.        

מזלה של החברה הבריטית, שלא היתה מפוצלת בדומה לחברה הצרפתית ב-1940. הבריטים ידעו מניסיונם ההיסטורי ומבידודם הגיאוגרפי מול יבשת אירופה את ערכה של האחדות הלאומית. הצרפתים מפוצלים עד היום בין שמאל לימין חברתיים ופוליטיים. יש הרואים את שורש הדבר במהפיכה הצרפתית שנהפכה למלחמת אחים ו"דיברה בגרדומים" [בלשונו של שקספיר ב"מקבת"] במקום במלחמת בחירות חופשית ודמוקרטית – ויש המוכיחים שמשפט דרייפוס יצר את החלוקה ה"סופית" [עד היום הזה] לימין שמרני הנאבק למען "כבוד המדינה" ולשמאל מהפכני הדוגל ב"חברה צודקת". בשנות ה-50 גבר העימות בין קיצוני שני המחנות הללו, והשנונים שבין המשקיפים הפוליטיים בצרפת טענו בצער כי הטראגדיה של ארצם היא, שהשמאל שונא את המדינה, ואילו הימין שונא את החברה.

הדברים הכתובים במשפט האחרון אינם מכוונים למצב הנוכחי בישראל. דווקא האש"פיסטים והחמאסניקים בתוכנו [שגדעון לוי, עמירה הס, ועיתונאים אחרים – לרבות חותמי עצומות להחרמת האוניברסיטאות הישראליות – סוללים, למעשה, את דרכם האנטי-ישראלית, ככל שאר שוללי הציונות, בתוכנו ומחוצה לנו] – עושים זאת, בחלקם לפחות, כלוחמי-צדק [בעיני עצמם] ולא כבעלי-אינטרסים – בניגוד לחברות הנפט במערב שתמכו באנטי-ציונות הערבית מתוך אינטרסים של רווחים כלכליים, ולא מתוך שיקולי מוסר וצדק בינלאומי. אולי לא כל תומכי האנטישמיות הפוליטית במזרח התיכון הם תמימים, שאינם רואים נכוחה את העוול המוסרי שבפעילותם נגד מדינתם היחידה של ניצולי-השואה – אולם מחוץ למוסר-הכוונות-הטהורות יש בָּאֶתִיקָה גם מוסר-התוצאות – ומוסר זה מתחשב בעיקר בתוצאות פעילותם, המסוכנת לחברה ולמדינה. [כאשר אנו מונעים ילד מלטבוע במים או להתחשמל – אין זה מתוך התנגדות למים או לחשמל – אלא מתוך ראיית התוצאות של מעשינו או מחדלינו לנוכח הסכנות הקיימות אובייקטיבית – זהו, בתמצית, מוסר-התוצאות].

ראש צוות המו"מ הפלסטיני עריקאת העיד בראשית אוגוסט 2010 כי הפלסטינים העבירו "לשליח האמריקני ג'ורג' מיטשל לפני יותר מחודשיים [על מנת שיעבירה לנתניהו] תוכנית שלום מפורטת בסוגיות ירושלים, גבולות המדינה הפלשתינית העתידית והפליטים."

עריקאת הדגיש כי "ההצעה הזו טובה יותר מכל הצעה אחרת – גם ראש הממשלה [הקודם] אהוד אולמרט לא קיבל הצעה שכזו. ניתן להגיע להסכם שלום..."

ואמנם אולמרט היה קרוב להשגת הסכם שלום, שהממשלה הנוכחית – אם תהיה נבונה ושקולה דיה – עשויה ליהנות [ולהַנות את כולנו] מפירותיו. מדוע לא בוצע הדבר? משום שבאמצע המהלך החליטו מבקר המדינה והיועץ מזוז לחקור את עלילת-הדם-והדמים של סיפור-הבדים של זליכה בעניין בנק לאומי [שהוליד את כדור-השלג, שלא היה קשור בו כלל, של העד הרמאי טלנסקי, ועלילות דומות]. שותפיו הפוליטיים של אהוד אולמרט – ציפי לבני ואהוד ברק – מתוך אינטרסים מדומים של קידום פוליטי-אישי – עטו על ה"מציאה" וחתרו תחת אולמרט, במקום לחתור בשותפות כנה ואמיתית איתו אל חוף המבטחים של הסיכוי הריאלי להשגת שלום במהרה בימינו.

הבה נקצר במסקנתנו העכשווית: אילו היינו חכמים דיינו, היינו מתלכדים סביב האינטרס הלאומי המשותף, בלי שיקולי יוקרה [שהם אינטרסים מדומים] ולמען הצלתם של "נוסעי הסירה" הלאומית [שהיא האינטרס העליון והכולל] – היינו מאשרים את הסכם בן-גוריון-ז'בוטינסקי ב-11.11.1934 להקמת ממשלת אחדות לאומית להצלת העם היהודי בטרם שואה; היינו מאשרים את הסכמתנו לתוכנית פיל, להקמת מדינה יהודית וצבא יהודי בטרם מלחמת העולם השנייה; היינו מאשרים את הסכם לונדון של שר-החוץ פרס והמלך חוסיין ב-1987 לשליטה ירדנית מחודשת בגדה המערבית במקום שליטה פלסטינית – תמורת דיכוי הטרור נוסח "ספטמבר השחור" של 1970 ושלום אמת עם מצרים, ירדן ואולי גם לבנון של אז... אבל אינטרסים מדומים של פוליטיקה פנימית, אישית ומפלגתית, ביטלו אפשרויות אלו בעודן באיבן.

כתבתי "אילו". מקובל עליי, שהביטוי הלועזי ILLUSION צריך להיתרגם לא כמקובל – ל"אילוזיה", שאינו תרגום אלא שינוי אותיות, אותה גברת בשינוי האדרת האלפביתית – ולא ל"אשליה" – אלא, בנושא המדיני לפחות, לביטוי העברי "אילו-זה-היה" – הקולע למצבנו היסודי. אילו האינטרס הלאומי היה קובע – לא היינו דוחים את הסכם 1987 עם חוסיין, כשם שלא היינו דוחים את הסיכויים להקדים הקמת-המדינה [כהצעת בריטניה] בעשור, וגם ב-5 שנים [1943 – לפי פרטיכל של עדות משה שרתוק בהנהגה הציונית מאוגוסט 1943, לרבות הסכמת נורי סעיד בשם העולם הערבי]. יש סימנים לכך, שרק הפיצול הפנימי והתחרות האישית מנעו התלכדות סביב האינטרס הלאומי והציוני המרכזי.

ללא כל ספק לא היינו ממשיכים בעינוי-הדין של ראש הממשלה שהתקרב יותר מרוב קודמיו להשגת שלום עם שכנינו לאחר שהוכחו קלונו של טלנסקי, חוסר-אשמה ועלילת-שווא בפרשת בנק לאומי, התנהגותו האישית הבלתי-אתית של ה"מומחה" לתיק אולמרט בפרקליטות, שהובא לדיון מאשים בנציבות שירות המדינה והוחזר לתפקידו ה"חיוני" שבלעדיו קשה לטפול על ראש הממשלה לשעבר האשמות שונות ואף רעועות על פניהן, והנסיון לגבב האשמה על גבי האשמה ללא קשר להאשמה הראשונה שהופרכה – ובכך לסלול את הדרך להדחה בטרם עת של ראש ממשלה מכהן שנבחר כחוק ברוב דמוקרטי-פרלמנטרי, רק משום שפוליטיקאים ומשפטנים שאפתנים רואים לנגד עיניהם את האינטרס של קידומם העצמי בלבד.

אמונתי המוצקה והשקפתי האיתנה הן, כפי שהעובדות ההיסטוריות מוכיחות, כי ביום שנראה כולנו את הצורך בקידום האינטרס הלאומי המשותף – תיסלל הדרך לחתור יחד להגשמת החזון הציוני הכולל – ולא למאבקים חלקיים של החותרים לאינטרסים המדומים של הרווחים הפוליטיים האישיים והמפלגתיים שלהם. איך אמרנו? חלום, חזון – "אילו זה היה..."

אהוד: בכל דבריך על אודות העלילה שנרקמה נגד אולמרט אני מסכים, וזאת לא פעם ראשונה שדיעותינו זהות אבל אני לא מסכים איתך שאהוד אולמרט היה קרוב להשגת שלום עם הפלסטינים כי אין ולא יהיה שלום איתם וכל מה שקורה כל הזמן הוא "כלאם פאד'י", דיבורים בטלים.

* * *

לדודה לוצי ליפסקי היקרה

ברכות מאליפות ליום הולדתך ה-98

ושתזכי לעוד נינים אחרי נינתך החמודה!

אחייניך ואחייניותייך מצד דוד יהודה:

אוֹרי, יורם, שרה, יוסי, אהוד, לאה, עמרם וצלה

* * *

יהודה דרורי

קרטל הפלאפל ועמלות הבנקים

במקום להחזיר את העמלות לצרכנים שוב מדברים על נתינת קנסות לבנקים עצמם וכי מדוע שהמדינה לא תרוויח?

בעיר דמיונית אחת היו חמישה דוכני פלאפל. לכל דוכן היו ה"חסידים" משלו. המחיר למנה היה אחיד: 9 שקלים. יום אחד, בדוכן של חיים ומשה העלו את המחיר ל-10 שקלים. אף אחד לא התרגש מכך, אבל משראו זאת בעלי דוכני הפלאפל האחרים, גם הם העלו את המחיר ל-10 שקלים למנה.

לאחר חודשיים החליט בוזגלו הגדול להעלות את מחיר המנה ל-11 שקלים למנה. מיד העלו זאת בהתאם בעלי הדוכנים האחרים.

אחד הקונים לא אהב את המצב החדש הזה והתלונן לממונה על ההגבלים העסקיים וזה קבע (לאחר "חקירה מאומצת וארוכה"), כי אומנם "אין הוכחות פה לפעילות פלילית", אבל קנס את בעלי הדוכנים ב-50,000 שקלים! בעלי הדוכנים נאלצו לקבל את הדין, לאחר שנדחתה בקשתם שבמקום הקנס יורידו את מחיר המנה ל-8 שקלים ובאופן זה יוחזר הכסף לצרכנים... האוצר התנגד ודרש את הקנס כי מדוע שהמדינה לא תרוויח?

הנמשל פה הוא "קרטל" עמלות הבנקים, אלא שההבדל הבסיסי הוא שבמקרה של מוכרי הפלאפל הם לא נפגשו מדי חודש "לדון במצב עסקיהם" (כמו באיגוד מנהלי הבנקים...) ולכן "לא נמצאה העילה הפלילית".. אף שזו נמצאה בשעתו בנסיבות מאוד דומות אצל מנהלי חברות הביטוח (שגם נקנסו וגם הורשעו בפלילים...). כיום מדברים שוב על קנסות לבנקים במקום החזרי עמלות לצרכנים.

אבל השאלה העיקרית המתבקשת פה היא: במה שונה הקרטליזציה של מנהלי הבנקים מאלה של מנהלי חברות הביטוח? (ולמה לא מוצאים את ההבדל בין מנהלי הבנקים ובין מוכרי הפלאפל...)

* * *

ראובן אדיבי

אין לערבב מושגים: הפרדת רשויות ודמוקרטיה הם ערכים נפרדים ולא סינונימיים

בתגובה למתי דויד: מכתב לדורית בייניש, גיליון 565

דמוקרטיה איננה חזות הכול במשטר ראוי. גם היטלר וכנופייתו עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות וידוע מה משטר זה עולל לגרמניה ולעולם.

הפרדת הרשויות, הרעיון של מונטסקיה, איננה עיקרון מחוייב או קשור בהכרח לשלטון דמוקרטי בלבד. בכל מונרכיה קונסטיטוציונית שהכיר העולם במאות ה-18 וה-19 היו כוחות מאזנים את כוחו של המונרך, ויהיו אלה הכנסייה או חוקה או מערכת משפטית או ברית של בעלי האחוזות.

מונטסקיה הלך לעולמו ב-1755, כמה עשרות שנים לפני המהפכה הצרפתית והאמריקאית, שהיו הראשונות לנסות לממש את שלטון העם. הוא אכן הבחין בכתביו בין משטר מלוכני, דיקטטורי ורפובליקני-נבחר. אך הוא ראה צורך לרסן כל משטר שהוא מהתדרדרות על ידי חלוקת הכוח באמצעות הפרדת הרשויות כדי למנוע ריכוז הכוח בידיים מעטות מדי, לא כל שכן ביד אחת.

לראייה שלא היה ממש דמוקרט במשמעות המקובלת היום: "מונטסקייה האמין באי ניידות של מעמדות חברתיים, וראה את פשוטי העם כלא שווים וחסרי הזכות להתעלות למעמד של שליטים." (מתוך ויקיפדיה).

ולפיכך במשטרים הראויים בעידן המודרני נוצרו שילובים כאלה ואחרים בין הרעיון הדמוקרטי, דהיינו שלטון העם באמצעות בחירות, לבין רעיון הפרדת הרשויות כדי למנוע את ריכוז הכוח, וכיום מדובר על ארבע רשויות, אלו של מונטסקיה – המחוקקת, המבצעת, השופטת, והחדשה – העיתונות או התקשורת, כעוקבת וכמבקרת את האחרות. בעידן הגלובליזציה של סוף המאה העשרים אני צופה לרשות נוספת שתיכנס למשחק, וזו המוסדות הבינלאומיים שקונים להם מעמד בהדרגה ומגבילים את כוחן של המדינות הלאומיות, וטוב שכך.

הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא שמשטר מתוקן צריך לענות גם על בחירות חופשיות ללא הפלייה בין קבוצות אוכלוסייה שעונות על העיקרון הדמוקרטי, וגם להפריד בין רשויות שונות שיהיו בלתי תלויות זו בזו וישמשו כאיזונים ובלמים זו לזו.

ניקח כדוגמה את המשטר האמריקאי: הדמוקרטיה מתממשת על ידי העובדה שהאזרחים מצביעים בנפרד לבחירת הנשיא (ראש הרשות המבצעת) ובנפרד לבחירת חברי הקונגרס (הבית התחתון של הרשות המחוקקת). הסינאט משלים את הקונגרס ומאזן אותו, אבל חבריו נבחרים במדינות השונות (שניים למדינה). הרשות השופטת איננה תלויה בכל המוסדות האחרים אלא כפופה לחוקה בלבד ובסמכותה אפילו להדיח נשיא (ראה מקרה ניקסון). שופטים בביהמ"ש העליון מתמנים על ידי הנשיא באישור ועדה של בית הנבחרים, אבל עצמאותם מובטחת כי אין דרך לפטר אותם לפני גיל הפרישה, ורוב השופטים בכל זמן נתון באו מתקופת נשיאים קודמים. שופטים בערכאות נמוכות יותר מתמנים בדרכים דומות או נבחרים על ידי הציבור המקומי באיזור שפיטתם.

הפרדת הסמכויות האנכית בין השלטון הפדרלי, המדינתי, המחוזי והעירוני מובטחת בחוקה ונותנת עוד נופך של בקרה הדדית שמבזרת הסמכויות.

ואצלנו? הפיצול המפלגתי המופרז, שנוצר בגלל הבחירות היחסיות עם אחוז חסימה נמוך, מחליש את הכנסת כרשות מחוקקת עצמאית לעומת הממשלה הדורסנית.

מערכת המשפט קורסת תחת העומסים בגלל הנטייה המופרזת של בני עמנו לתבוע זה את זה על כל שטות, ובגלל האלימות הגוברת בהשפעתו המחרידה של הסכסוך האלים בינינו לבין שותפינו לארץ המסכנה הזאת.

אלמלא העיתונות והתקשורת שצמחו כאן ושומרות בקושי על עצמאותן האינטלקטואלית, ואלמלא המוסדות הבינלאומיים שמחזקים את התערבותם בנעשה אצלנו – אנא היינו באים?

* * *

אורי הייטנר / שלושה מאמרים

1. חדשות טובות

את המאמר הזה, העוסק במהפך בתקשורת הכתובה בישראל, עם הפיכתו של "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, עליי לפתוח בגילוי נאות – אני בעל טור במדור הדעות בעיתון, מיום הקמתו.

כתיבתי בעיתון זה אינה תוצאה של הזדהות אידיאולוגית שלי עם העיתון, עם עורכיו או עם בעליו. על אף היותי אידיאליסט באורח חיי, בהם אני מגשים בגופי את אמונותיי הציוניות והחברתיות, אני מודה בכנות שבנוגע לבמות שבהן אני כותב, האידיאל היחיד העומד לנגד עיניי הוא עצם קבלת הבמה והיכולת להגיע למיספר רב ככל הניתן של קוראים. אני כותב מעל במות רבות ושונות המייצגות עמדות מנוגדות בחברה הישראלית, הן ברצף החילוני דתי, הן ברצף היוני ניצי, והן ברצף הסוציאליסטי קפיטליסטי. אין לי כמעט עכבות ואיני בררן בבחירת הבמה – חשוב לי להשפיע ולהגיע לקוראים רבים ככל הניתן.

מכאן מובן, שמבחינתי החדשות אודות הפיכת "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה הן חדשות טובות, חדשות מצוינות, ללא קשר לעמדתי על העיתון, על איכותו, על הקו שלו או על הביקורת המותחת בו. אומר זאת באופן בוטה יותר – גם אילו הסכמתי עם כל הביקורת הזאת, באופן אישי הייתי שמח על ההישג.

על העיתון "ישראל היום" שמעתי לראשונה חודשים אחדים טרם צאתו לאור. פנה אליי אבי שילון, עורך מדור דעות, סיפר לי על העיתון העומד לצאת לאור והציע לי לכתוב בו. איני זוכר האם שאלתי על זהותו של בעלי העיתון, אך אני בטוח שבשמו של אדלסון טרם נתקלתי עד אז. אני זוכר שעל שאלתי מה הקו של העיתון, נעניתי שהוא דמוקרטי ופלורליסטי. מה שקסם לי, הוא המספר הרב של עותקים שאמור העיתון להפיץ. איני זוכר מה היה המספר, אך אני מניח שהוא נמוך לאין שעור מהמציאות הנוכחית.

מתוך נקודת מוצא זאת של הגילוי הנאות, אנסה לבחון באופן אובייקטיבי את העיתון ואת הביקורת אודותיו.

נקודת המוצא שלי, היא שריבוי במות היא ברכה לדמוקרטיה. לפיכך, עצם קיומו של עיתון גדול נוסף הוא חדשות טובות, תרתי משמע. על כך ניתן להוסיף, ששבירת המונופול של "ידיעות אחרונות" לאחר למעלה משלושה עשורים, גם היא חדשות טובות לדמוקרטיה הישראלית ולשוק התקשורת.

הביקורת על כך שהעיתון הוא "חינמון" זרה ומוזרה בעיניי. מה שחשוב בעיניי, הוא איכותו של העיתון ועצם קיומו של עיתון נוסף. אין, בעיניי, כל חשיבות לשאלה האם הקורא משלם על העיתון או לא. גם הטענה שהצלחתו של העיתון נובעת אך ורק מעובדת היותו "חינמון" אינה מתקבלת על דעתי. אנשים לא יקראו עיתון המשעמם אותם או אינם מרוצים ממנו, גם אם הוא ינתן להם בחינם. הערכתי זו מגובה בדוגמה שאינה סטטיסטית, אך אני מניח שהיא מייצגת. במסעדה בקצרין, שבה מחולק חינם "ישראל היום", החל "מעריב" להפיץ חינם את העיתון. סיפרו לי בעלי המסעדה, שאין כמעט ביקוש לגיליונות אלה, גם אחרי שאוזל "ישראל היום". סועדים מבקשים את "ישראל היום", וכשנאמר להם שאזל, אך יש "מעריב" חינם, הם לא התעניינו. רוב העיתונים מוחזרים לספק. ואכן, הפצת חינם זו הופסקה לאחר זמן קצר.

באשר לאיכותו של העיתון – "ישראל היום" הצטרף לשורת הטבלואידים, בדומה ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב". איני אוהב את הסוגה הזאת – את כותרות הענק המפוצצות, את היות העמוד הראשון עמוד שער של כותרות המנוסחות ככותרות עיתוני הספורט וללא הכתבות עצמן. איני אוהב את המסרים הקצרים, את מיעוט הניתוח לעומק, את מיעוט העיסוק בחדשות חוץ ואת ההשתעבדות לקיטש. מסיבה זו, בין העיתונים היומיים אני מבכר את "הארץ", אף שבכל התחומים הוא מייצג את ההיפך המוחלט של השקפת עולמי (שילוב קטלני של קפיטליזם חזירי, יוניות קיצונית ורוח פוסט ואנטי ציונית בעיקר במדורי התרבות והספרות), אם כי יש לציין שבשנים האחרונות גם "הארץ" עובר תהליך מואץ של התדרדרות במדרון הטבלואידיזציה והצהבת (היום "הארץ" פחות סולידי מכפי שהיה "מעריב" עליו גדלתי כילד בשנות השבעים). בכל חולשות הטבלואיד לוקה גם "ישראל היום", אך בהשוואה ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", הוא הרבה יותר רציני, הרבה יותר אחראי, הרבה יותר מעמיק, הרבה פחות קיטשי ולכן – הרבה יותר עיתון. תעיד על כך העובדה ש"ישראל היום" לא נסחף לתחרות השמאלץ הדוחה בין "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בקמפיין גלעד שליט.

אחת הטענות כלפי "ישראל היום" היא שהוא "העיתון של ביבי". די בכך שרשימת הכותבים הבכירים והמרכזיים בעיתון כוללת את יוסי ביילין, עוזי ברעם, יהושע סובול, זהבה גלאון, מוריה שלומות וחמי שלו ובעבר גם את שלי יחימוביץ', כדי להפריך טענת שווא זאת. "ישראל היום" הוא העיתון הפתוח, המגוון והפלורליסטי ביותר בישראל. הוא פלורליסטי לאין ערוך יותר מ"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ובמידה רבה גם יותר מ"מעריב". אכן, גם ביחסו לנתניהו הוא שונה מאחרים – יחסו לראש הממשלה ענייני והוגן, ולא עוין אפריורי, כמו יחסם של "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".

הנושאים שבהם מבטא "ישראל היום" קו אידיאולוגי חד משמעי, הם הנושאים הנוגעים לשלטון החוק בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי במלחמה עקבית ונחרצת בשחיתות הפוליטית, ובתמיכה באקטיביזם השיפוטי ובעוצמתו של בג"ץ.

באשר למלחמה בשחיתות, אני מזדהה עם המאבק וגאה להשתייך לעיתון המנהל אותו. לעומת זאת, עמדתי בנוגע לאקטיביזם השיפוטי מנוגדת לקו של העיתון. אני מאמין בהפרדת הרשויות, שבה מקום מכובד למערכת הציבורית והפוליטית ומתנגד להפיכת השיח הציבורי לשיח משפטי. אני רואה באקטיביזם של בית המשפט העליון ובנטייתו לפסוק בסוגיות פוליטיות פגיעה בדמוקרטיה. בסופו של דבר, האקטיביזם כירסם מאוד במעמדו של בית המשפט העליון ובכך החליש את שלטון החוק בישראל. אני סבור שהמשפטיזציה פגעה במאבק בשחיתות, כיוון שהיא ביטלה כמעט כליל את הרף הנורמטיבי המוסרי שנדרש מן הפוליטיקאים והחליפה אותו בסף נמוך מאוד של דרישה לא להיות מורשעים בפלילים, ואם כן – שבית המשפט לא יטיל עליהם קלון. אני שמח להעיד שמעולם לא נמנע ממני לבטא את עמדתי זו מעל דפי "ישראל היום".

באופן אישי, אני שמח לכתוב בעיתון הנפוץ ביותר במדינה. אולם גם באופן ציבורי, אני שמח שדווקא "ישראל היום", על מה שהוא מייצג, הוא העיתון הנפוץ ביותר במדינה. המהפך בשוק התקשורת הוא חדשות טובות, והוא טוב לחדשות.

נ.ב. – לגיליון 566 – עיתונים נוספים שנסגרו – "חירות", "הבֹקר" של הציונים הכלליים, "היום" – האיחוד של "חירות" ו"הבוקר" עם הקמת גח"ל, "היום הזה" – עיתון הצהרים של משה דיין.

אהוד: אבי שילון פנה אליך אחרי שאני המלצתי עליך. אתה נשארת לכתוב ב"ישראל היום" לאחר שלדבריך מעולם לא נמנע ממך לבטא בו את עמדתך, כמו למשל נגד המשפטיזציה. אני עזבתי את החינמון די מהר, לאחר שנמנע ממני לפרסם בו מאמר שהשתמעה ממנו תמיכה באהוד אולמרט – וזאת בטענה של עורכי החינמון שהחינמון אינו תומך בשחיתות!!! – וזה היה בשיאו של הקמפיין האדלסוני של החינמון, עם דן מרגלית, קמפיין היסטרי שהיה לו חלק רב בהדחתו של ראש הממשלה הנבחר המכהן אולמרט ובהמלכת נתניהו.

אני שמח שאתה חי בשלום עם מצפונך בעיתון שהולך והורס את העיתונות הישראלית בכספו של מיליארדר זר. אני לא הייתי חי בשלום עם מצפוני אם הייתי ממשיך לכתוב בו מבלי שיורשה לי לכתוב מילה לטובת אולמרט או מישהו אחר ששלדון אדלסון אינו חפץ ביקרו!

2. הסירו את התועבה

"'סופר נני' היא תוכנית לטיפול אינסטנט בבני אדם, העושה פלסתר את הצורך לטפל באנשים בצורה מקצועית." כך כתב הממונה על תלונות הציבור ברשות השנייה גיורא רוזן, בתגובה לתלונות של צופים ושל אנשי מקצוע. "העניין הוא עקרוני," הוסיף רוזן, "ככזה ראוי שמוסדות הרשות השנייה יבדקו את הכללים."

צופה הטלוויזיה הסביר אינו זקוק לממונה על תלונות הציבור כדי להגיע למסקנה הזו. האין זה מובן וידוע, שטיפול רגשי או נפשי, בפרט, בזוג ובמשפחה, הינו נושא מורכב ורגיש, המחייב דיסקרטיות ואינטימיות? האין זה ברור, שאין כל ערך ל"טיפול" הנעשה מול מצלמות הטלוויזיה ולעיני מיליוני צופים? הרי ברור ש"טיפול" הנעשה בתנאים כאלה – נזקו גדול לאין ערוך מתועלתו? "מטפל" הפועל לאור המצלמות עושה מעשה שרלטנות.

החמור מכל הוא השימוש הציני בילדים. אין זה אתי לחשוף ילדים ולראיין אותם. במקרים בהם הדבר נעשה, מקובל לטשטש את פניהם ולעוות את קולם. והנה, בתוכניות הללו, נכנסת טלוויזיה חודרנית לחייהם האינטימיים של הילדים, ליחסיהם עם הוריהם, עם אחיהם ועם עצמם, מצלמים אותם ברגעים הקשים והפרטיים ביותר, מענישים אותם, "מחנכים" אותם ו"מטפלים" בהם, כדוגמה ל"איך עושים זאת נכון" בטלוויזיה, כאילו מדובר בניסויים בבני אדם. אז מה אם הם הסכימו לחשיפה? יש משמעות לשיקול דעתם של ילדים בנושאים כאלה? אז מה אם הוריהם הסכימו לכך? הורים חסרי אחריות מסכנים את ילדיהם בדרכים שונות, והחברה אינה צריכה לתת לכך יד.

"משפחה  חורגת" של אלון גל ו"סופר נני" של מיכל דליות, הן תועבה, שמקומה לא תכירנה בלוח השידורים הטלוויזיוני. מן הראוי היה מזמן, שערוצי הטלוויזיה יסירו את התועבה הזאת מעל המרקעים. מן הראוי היה שהכנסת תחוקק חוק האוסר על התועבה הזאת.

מדוע המובן מאליו כל כך, אינו מובן כלל וכלל לקובעי לוח השידורים? יש כאן שילוב קטלני של אינטרסים ותאוות, שהילדים הללו נופלים לו קורבן. תאוות פרסום חסרת המעצורים, הגורמת לאנשים להתערטל לנוכח פני האומה ולחשוף את ילדיהם, ללא חשבון אודות הנזק החמור, אולי הבלתי הפיך, שנגרם לילדים.

תאוות מציצנות של הצופים, שנהנים להציץ לתוך חייה של משפחה אחרת. אין זה מכובד לטפל על סולם ולהסיט את הווילון בבית השכנים. זה גם מסוכן. אבל אם ניתן לספק את התאווה הזאת בישיבה על הכורסה בסלון, במציצנות עם רישיון – מה הפלא שהתכניות הללו הן מסחטות רייטינג?

תאוות בצע שלוחת הרסן של בעלי ההון השולטים בכלי התקשורת. הרייטינג הוא האלוהים האחד שלהם. אין כל עכבות מוסריים וערכיים שיעצרו אותם מלייצר זבל סוחט רייטינג. הנזק לתרבות הישראלית, שמסבה תרבות הרייטינג הוא חמור ביותר. אבל בתכניות המתועבות הללו, נחצים כל הקווים האדומים של האתיקה.

תאוות השררה של הפוליטיקאים, שבמקום להגן על הציבור, ובעיקר על הילדים חסרי המגן, הם לעולם לא יתייצבו מול ברוני התקשורת – בהם תלויה חשיפתם הציבורית, ההכרחית להישגיהם בפריימריס, ושהם גם התורמים למסעות הפריימריס שלהם; החיבור המסוכן של הון, עיתון ושלטון. פסיקתו הנחרצת והחד משמעית של הממונה על תלונות הציבור מחייבת את קברניטי הרשות השנייה לחשבון נפש. האם יתעלו מעל תאוות הבצע ויעדיפו, לשם שינוי, את המחויבות האתית ואת טובת הציבור?

האם יקומו כמה חברי כנסת בעלי יושרה ואומץ, יתייצבו נגד הערוצים המסחריים, ויחוקקו חוקים המגנים על הציבור בפני התכניות הללו?

הגיע הזמן להסיר מחיינו את התועבה הזאת.

3. דינמיקה של כרסום

מלכתחילה, לא היה כל צורך בוועדת חקירה על המשט ולא היה כל מקום להקים ועדה כזאת.

ההחלטה על עצירת המשט היתה החלטה פוליטית, מדינית, שבסמכותה המלאה של הממשלה. כמו כל החלטה פוליטית, ההחלטה הזו שנויה במחלוקת וראויה לביקורת ציבורית, פוליטית ותקשורתית. אני, למשל, חושב שהיתה זו טעות; שלא היה מקום לקלוע את עצמנו למארב הפרובוקטיבי, בו יש עדיפות ברורה לאוייב, ועדיף היה להבריז לפרובוקטורים באמצעות התעלמות מהפרובוקציה. ניתן לחלוק על החלטת הממשלה, אך זו החלטה לגיטימית לחלוטין שאינה שפיטה ולכן אין מקום להעמידה לוועדת חקירה משפטית.

הטעויות והמחדלים של צה"ל, לצד הצל"ש לו ראויים הלוחמים שנקלעו לקרב ותיפקדו בו היטב, הם נושאים לתחקיר מבצעי, שנועד לבחון את הלקויות על מנת להפיק לקחים לעתיד. זאת עשתה ועדת איילנד, הוועדה היחידה שנכון היה להקימה.

הקמת ועדת טירקל נועדה להקל על הלחץ הבינלאומי – להיות ועדה הבודקת את הסוגיות המשפטיות כדי להזים את הביקורת כאילו ישראל הפרה את החוק הבינלאומי. והנה, הוועדה הפכה עצמה לוועדת חקירה לכל דבר, ואנסה את ממשלת ישראל לאשר זאת.

עצם הקמתה של הוועדה היתה משגה, אך המשגה החמור יותר היה צירוף משקיפים זרים. אמנם מטרת צירופם היתה להקנות יתר אמינות לוועדה שתוכיח את צדקת הפעולה, אולם יש כאן תקדים מסוכן, של הסכמה ישראלית לבדיקה בינלאומית של מימוש זכותה להגנה עצמית. והנה, תוצאת הכרסום בהחלטה, היא נוכחות של משקיפים זרים בוועדה החוקרת פעולה של צה"ל.

ההצדקה האפשרית היחידה להסכמה הישראלית לצרף משקיפים זרים, הייתה למנוע הקמת ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם. ואכן, כך הוצגה ההחלטה, שהתקבלה בתום מגעים ממושכים עם האמריקאים.

והנה, חלפו שבועות מעטים, וממשלת ישראל נכנעה לדרישת האו"ם, למעשה לדרישת תורכיה, והסכימה על הקמת ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם. ועדה כזו היתה סבירה, אילו באה לבדוק את תלונות תורכיה נגד ישראל, לצד תלונות ישראל נגד תורכיה. הרי בסופו של דבר, תורכיה הובילה פרובוקציה אנטי ישראלית קיצונית, אזרחיה תקפו באלימות קשה את חיילי צה"ל שמימשו את ריבונות ישראל, תורכיה מובילה מהלך של דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ונגד זכותה להגנה עצמית.

אך ממשלת ישראל כלל לא הגישה תלונה נגד תורכיה, ומאז המשט היא מסתפקת במגננה. כתוצאה מכך, קמה ועדת חקירה נגד ישראל, כתביעת תורכיה.

ניתן היה לקבל זאת, אולי, אילו מזכ"ל האו"ם היה מודיע שהקמת הוועדה תמנע את הקמת הוועדה מטעם הוועדה לזכויות האדם. ועדה זו – כמעט כל עיסוקה הוא במאבק נגד ישראל ודה-לגיטימציה של ישראל. הוועדה הזו מורכבת, ברובה, ממדינות שאין בהן זכויות אדם, והמכנה המשותף שלהן הוא עוינות לישראל. ועדה זו הקימה את ועדת גולדסטון העויינת, שגרמה נזק כבד לישראל, ואף היא עומדת לפתוח ב"חקירה" של המשט, בוודאי ברוח גולדסטון. כמובן, שהוועדה בראשות פלמר מאוזנת הרבה יותר ועדיפה על גולדסטון 2. אבל ישראל הסכימה לוועדה הזו, לחקירה בינלאומית של האו"ם על פעולת מגן ישראלית, ללא ערובה שלא תקום גולדסטון 2, ולי אין ספק שוועדה כזו קום תקום.

אז מה היה לנו שם? גם ועדת איילנד – הראויה והמוצדקת. גם ועדת חקירה משפטית עם משקיפים זרים, החוקרת החלטה מדינית של ממשלת ישראל הריבונית ואת פעולת צה"ל. גם ועדת חקירה בינלאומית של האו"ם החוקרת רק את הצד הישראלי. ועל כל אלה תתווסף גם גולדסטון 2.

וכאילו לא די בכל אלה, גם מבקר המדינה קופץ בראש, כדי שעדשות הטלוויזיה תתפוסנה אותו צועק: "גם אני, גם אני!" – מבקר המדינה אמור לבדוק את המינהל התקין וטוהר המידות. מי שמו לחקור החלטות מדיניות של ממשלה נבחרת? וכאשר האירוע נחקר מכל כיוון, לשם מה גם הוא צריך להוסיף עוד קיסם למדורה?

איך נגררנו לתסבוכת הזו? האשם הוא בדינמיקה של כרסום, האופיינית כל כך לממשלת נתניהו. על הממשלה היה לומר מראש שהיא פעלה כמדינה ריבונית מול פרובוקציה עוינת ואין מקום לכל חקירה (זולת התחקיר הצבאי).

לחלופין, יכלה הממשלה לומר שהיא שלמה עם פעולותיה, אין לה מה להסתיר והיא פותחת את הדלת בפני כל בדיקה. אבל הממשלה בחרה ברע מכל העולמות – הצהרה זקופת קומה ובעקבותיה התקפלות שגררה עוד הצהרה זקופת קומה ואחריה עוד התקפלות וחוזר חלילה. ככה לא מנהלים מדינה.

* * *

פרק מספרו החדש של החוקר הרוקח

 אמנון מיכלין

"מירשמים היסטוריים, פרשיות ותעודות"

ד"ר אברהם חיים גרין

החובש שלנו... מרחף בין החיים והמוות

ד"ר אברהם חיים גרין עבד בחברת גרין במצרים ונשלח על ידי החברה ללמוד רפואה בביירות. כאשר חזר ארצה וראה את אנשי צפת העלובים, החליט להשתקע במקום. הוא נישא לחיה, ולמרבה הצער נדבק בכינת טיפוס הבהרות והבין שימיו קרבים וכך היה. רבים ממכתביו שמורים בארכיון הציוני בירושלים. הם כתובים בעברית מלוטשת כפי שאפשר לראות במכתב המצורף בזה.

אחיו של ד"ר אברהם גרין, יצחק איזאק גרין, היה נשוי למשוררת אסתר ראב.

הרוקח צבי הירש רשקוביץ דוד הכיר את ד"ר גרין עוד מזמן לימודיהם בביירות. הוא הזכיר את ביקורו של השגריר הנרי מורגנטאו באגודת הסטודנטים הציוניים בביירות, וזכר כי ד"ר גרין השיב לאורח במילים חמות וזכה מפיו למחמאות על כושר הביטוי הנפלא שלו.

בצפת שחרו רבים לפתחו של הרופא בהביאם עימם בקבוקים ריקים, שאותם מילא בתרופותיו.

ד"ר גרין ועוזריו היוו מעין קופת חולים בזעיר אנפין והרבו להכין תמיסות של כינין וקוקאין. הסופר אהוד בן עזר מוסיף כי הרופא למד בביירות במימונם של אחיו בעלי חברת התרופות 'גרין' כיום 'כצ"ט'.

*

כ"ה ניסן תרע"ח, 7.4.1918

לכבוד ועד ההגירה בטבריה

א.נ.

בתשובה על שני מכתביכם האחרונים אודיעכם כי לנכון קיבלתי את החבילה עם תרופות שבאה על ידכם מדמשק.

בעריכת הדוח של ח' מרץ, וכמו כן בעריכת הדוח הכללי מוכרח לבוא עכוב ידוע מפני טעמים רציניים. התרבו מאוד מקרי טיפוס הבהרות בין תושבי עירנו (לא המהגרים) וזה הכביד עלי את עבודתי – נוסף על זה חלה החובש שלנו ה' ברוך הורנשטיין בטיפוס הבהרות והריהו מרחף בין החיים והמוות וטפולי בו שולל הרבה זמן ממני, ומלבד זה הנני נאלץ למלאות בעצמי את כל העבודה הטכנית שהוא היה עושה בין המהגרים.

בתקוה לימים יותר טובים וברכת שלום,

ד"ר א. גרין

המקור: הארכיון הציוני המרכזי, 90/145J.

לעיון נוסף: אהוד בן עזר, ימים של לענה ודבש, עם עובד, תל-אביב, 1998.

עמ' 64-65 בספר. בעמ' 65 יש צילום המכתב המקורי על נייר עם סמל בצרפתית ובעברית:

"ועד עזרת חולים הכללית --- בעיה"ק צפת תוב"א"

אהוד: בסיפור חייה של דודתי אחות-אבי אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" מובאים מכתבים רבים שכתב לה אברהם חיים מביירות בתקופת לימודיו. הוא היה בן דודתה אחות-אביה, היא אהבה אותו מאוד והוא לא היה יכול להשיב לה אהבה. לימים, כבר לאחר מותו בצפת, אסתר נישאה בקהיר לאחיו המבוגר ממנו, יצחק-איזאק, אף הוא בן-דודתה, שאותו לא אהבה. כל הסיפורים האלה מצויים בספר הנ"ל וגם עולים מחלק משיריה, כפי שמוסבר בספר.

לספרו התיעודי החשוב הזה של אמנון מיכלין לתולדות ארץ-ישראל מקדים "פתח דבר" ד"ר יוסי לנג, שמזכיר את ספריו הקודמים של מיכלין, "מעשה רוקח" (1992) ו"מעשי רוקחים: פרקים בתולדות הרוקחות בארץ-ישראל" (1999), ומציין את פועלו של מיכלין "שאת כל משאבי רוחו וכוחו הוא משקיע ברוקחי ישראל להוצאתם מאלמוניות ולהביא לתודעה הציבורית את פועלם המקצועי והציבורי." ואכן, אפשר לומר שאמנון מיכלין הוא החוקר והמתעד המובהק ביותר של תולדות הרוקחות בארץ-ישראל, וכך גם יישאר מפעלו לדורות.

ישר כוח לאמנון היקר ולבני משפחתו, חדוה אשתו ודניה אחותו, ולד"ר יוסי לנג, שסייעו בהוצאת הספר בתקופה לא קלה בחייו של אמנון מבחינה בריאותית.

* * *

יוסף אורן

גיבוריו המזרחיים של סמי ברדוגו (ב')

מאחר שעלילת הרומאן החדש של סמי ברדוגו "זה הדברים" היא עלילה המתרכזת בשני גיבורים, שמסתפקים ב"אני" ו"אתה" בפנותם זה אל זה, אין שמם נחשף לקורא והוא נאלץ לזהותם רק על-פי הזיקה המשפחתית ביניהם – כ"אם" ו"בן". זיקה זו בהחלט מספיקה להתנהלות העלילה של הרומאן על-פי חוקי "סיפור המסגרת" – התבנית שבחר ברדוגו לצרף בעזרתה את סיפורה של האם משנות חייה במרוקו לסיפור המיפגש הטעון בינה ובין הבן כעבור כארבעים שנה בהווה בישראל. ורק בשלב מאוחר למדי בעלילה – וגם זאת רק מתוך רמזים בה – מושיט הטקסט לקורא סיוע לדעת את שמותיהם.

אשר לבן – שמו הפרטי נרמז באחד מזיכרונות הילדות שלו. ככל שהוא מתעמק בסיפור של אימו על חייה במרוקו עד שעלתה לארץ – מתפוגג הכעס שהצטבר אצלו כלפיה והוא נזכר כיצד בהיותו נער נהגה לחבקו ולנשקו לפני הקידוש ולבטא בחיבה ובהערצה את שמו "העברי התנ"כי" כאילו היה "אותו אחד שעלה להר עם בנו ולא עשה לו עקידה" (221). במתן השם אברהם, קרוב לודאי, ביטאה באופן סמלי את תקוותה, שבעלייה למדינת-ישראל היא פותחת פרק עם עתיד מבטיח יותר לעצמה.

השם הפרטי שאימצה האם לעצמה בארץ, במקום שם הנעורים שניתן לה במרוקו, לא נודע לקורא גם בסיום הרומאן. לעומת זאת מסייע לנו הבן, אברהם, לדעת את שמה הקודם בהערת-אגב שלו, כאשר קרוב לסיום הוא מבהיר, ש"דווקא במדינה הישראלית", אחרי שילדה אותו, "היה לה תירוץ" – "לנטוש את הצליל החורק של מָחָה ולהפוך להיות איזו מאדאם מסכנה שהתאלמנה בגיל צעיר" (319). בהערה זו מאשש הבן חשד, שכבר הבשיל לוודאות אצל הקורא עוד קודם לכן, שבסיפורה של האם על מָחָה, סיפרה בעצם על עצמה.

וכעת כבר מצוי המפתח בידיו של הקורא לדעת גם את שם המשפחה של שני הגיבורים. על-פי סיפורה של מחה, היא הגיעה לארץ נשואה לשלמה פארוד, אך מאחר שנפרדה ממנו כאן כעבור זמן קצר, והחליטה להציג את עצמה כאלמנה, שמרה למען הבן על שם המשפחה של הבעל – פארוד, אך ויתרה על השם "מָחָה" – השם שקשר אותה לשנות הסבל שעברו עליה במרוקו.

בהמשך הדיון בעלילת הרומאן ייחשף לקורא, שהבירור הזה של שמות הגיבורים איננו מיותר כלל וכלל, מאחר שבשם המשפחה, שנושא אברהם מילדות, מוצפן הסוד שהעלימה אימו ממנו עד לשלב הזה בחייו – סוד זהותו של הגבר שמזרעו נולד, כי רק מסיפור חייה של מחה נודע לו שלא מזרעו של שלמה פארוד הגיח לעולם. ההיחשפות שלו לגילוי הזה מזכירה גיבור קודם של ברדוגו. גם ברומאן "ככה אני מדברת עם הרוח" (2002), זו המדברת עם הרוח היא אֵם לבן שנולד לה מגבר זר שפגשה בפריז, ולא מבעלה באותה עת. אך בניגוד לאברהם, שבעקבות הגילוי יתפייס עם אימו, בנה של האם ברומאן הקודם שומר לה טינה ומסרב להיפגש איתה, גם אחרי שהיא נוסעת לעפולה כדי לנסות לפייס אותו שם.

פמיניסטית מזרחית

בפרק הראשון מתבררים פרטי הרקע להתרחשות בהווה: אף שאימו עברה להתגורר בבית-אבות בנס-ציונה לפני 7 שנים, כדי לא לחיות בגפה וכדי לזכות בהשגחה הרפואית נוכח קשיי הנשימה שלה, ניתק אברהם את עצמו ממנה לחלוטין לפני 4 שנים והפסיק לבקר אצלה. לכן הופתעה כאשר הופיע לפתע, עשה את הסידורים הדרושים במשרדי ההנהלה והוציא אותה משם ברשות לחופשה משותפת בת 8 ימים. אך במקום להסיעה במכוניתו אל דירתו בחיפה או למקום נופש כלשהו, הביא אותה אל הבית שבו גדל כיתום מאב. בכך לא תמו תמיהותיה, כי מיד בהיכנסם לבית, הושיב אותה על הספה המאובקת, הציב מולה לוח והודיע לה שבמשך ימי שהותם כאן ילמד אותה את האותיות העבריות ויקנה לה את הבסיס של הקריאה והכתיבה בעברית.

מאחר שהתעלם ממחאתה וכפה עליה את התוכנית שהועיד לשהותם במקום, קטעה את השיעור שכבר פתח בו והפתיעה אותו בדברים הבאים: "יש לי משהו אחר לדבר אותו, רגע תשמע אותי לפני שאתה בא לי עם האַלְף ועם הבֶּת, למה אני אומרת לך אני יש לי דברים בחיים שלי שאני יודעת אותם - - - למה אני רוצה תשמע אותי מה אני אומרת לך עכשיו, אני נַגיד לך על המקום הזה ואתה תשמע ותהיה יודע, ותִידע גם עליה" (21).

אף שבמקור אין המילה "אני" מודפסת בהדגשה, וגם לא המילים האחרות המצטרפות אליה (לי, שלי, אותי) – משקף השימוש הדחוס בכינוי "אני" את הנחרצות שבה הבהירה לו, כי למרות שעד כה הניחה לו לפעול כרצונו, אין בדעתה להניח לו להמשיך בכך. וכמובן, צריך להזכיר שוב, שבאומרה "אני יש לי דברים בחיים שלי", אין היא מתכוונת ב"דברים" ל"חפצים", אלא ל"עובדות" שרק היא יודעת אותן.

ובלי להמתין להסכמתו, היא מתחילה לספר בעברית המשובשת שלה ובפרץ רטורי המפתיע את בנה את קורות חייה של אשה צעירה במרוקו – שאחר כך מתברר שהיא אימה – פרשה שהתרחשה לפני כשבעים שנה. וגם אחרי שאימו כבר תעבור לספר על טלטלות חייה של מָחָה, בתה של אותה אשה, ימשיך אברהם לתמוה: "עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי קורותיה של הילדה המטולטלת" (98). אך נוכח דרישתה התקיפה של אימו, נסוג עוד קודם מכוונתו לקיים את שיעורו בשני חלקיו של היום, וניאות לפשרה: היא תספר חלק מהזמן – ואז "עוברים ללמוד עברית" בחלק האחר של השיעור (56).

בשלב שבו נכנע לדרישתה עדיין לא שיער אברהם, שהסיפור של אימו על חייה של "הילדה המטולטלת" מחה, נוגע לו וסופר למענו. ורק מאוחר יותר יבין, שאלמלא הסכים להתפשר עם אימו, ייתכן שלעולם לא היה זוכה לשמוע את סיפור חייה וגם לא היה מגלה מי היה אביו הביולוגי.

לא רק התפרצותה, שהפרה את התוכנית, שלמענה הוציא את אימו מבית האבות, הפתיעה את אברהם, אלא גם צורת הפנייה הסמכותית בדבריה אליו: "אתה תשמע לי. כן, גם אני יש אצלי תוכנית, איך כל החיים זה היה אתה חושב? בלי תוכנית? אוהו, עוד איך עם תוכנית" (58. המילה "תוכנית" לא הודגשה במקור, לא כאן ולא בציטוטים הבאים שבהם תודגש). רק אחרי זמן יבין שבדבריה אלה רמזה על סוד לידתו – היא הלידה שלא היתה מתממשת אלמלא היתה לה תוכנית בצאתה ממרוקו – החלטה לפתוח דף חדש בחייה בעלותה בארץ וללדת את הבן שבעלה העקר, שלמה פארדו, לא היה מסוגל לתת לה.

לוא הופיע הרומאן הזה של ברדוגו בתקופה שחוקרות המיגדר חיפשו נואשות טקסטים ספרותיים איכותיים של סופרות, לאנתולוגיות שיצדיקו את טענתן הפמיניסטית על קיפוח הנשים הכותבות בספרות העברית (הן עבור "הקול האחר" משנת 1994 של לילי רתוק והן עבור "שאני אדמה ואדם" של יפה ברלוביץ משנת 2003), היו יכולות להיוושע מפרקים אלה על חיי מחה פארדו – פמיניסטית במעשיה, ולא בהצהרותיה. וגם הפמיניסטיות המזרחיות מתנועת "אחותי" היו ודאי מתעלמות מהעובדה שסמי ברדוגו הוא גבר, ומאותה סיבה משלבות מפרקי הרומאן הזה באנתולוגיה "לאחותי", שהוציאו ב-2007 כדי להבדיל את עצמן מהפמיניסטיות האשכנזיות.

האסרטיביות של מחה

ואכן, בתיאור טלטולי חייה הקיצוניים של מחה, מאז היתה ילדה ועד שעלתה לארץ, מבליטה אימו, כי אף שלא איפשרו לה ללמוד במשך כל שנות חייה, נאבקה כל חייה להסיר מעליה את הכבלים שבהם אסרה אותה המסורת המשפחתית. ובניגוד לכל הסיכויים ולמרות הטלטלות שכפו על חייה, היתה מילדות "עם תוכנית" – הגדירה לעצמה את רצונותיה ולחמה להגשימם. במהלך חשיפת "טלטוליה" של מָחָה, מבהירה אימו מול איזו מסורת פטריארכאלית ושמרנית היתה צריכה מחה להתייצב כדי להציל את עצמה מהגורל של אמה התמימה: "זה רגיל שָמה - - - אשה לא לומדת, מסתדרת את עצמה בלי הלימודים" (162), "זה באמת הדבר ככה, הגברים האלה שבאים פתאום ועושים שינויים בחיים של הבֶּנָדָם - - - זה מה שקורה איתם שָמה - - - שיש להם כאילו את הכוח שלהם בידיים" (185). ואכן, בני משפחתה של מחה נכשלו בניסיונותיהם להכניע את המרד שלה במסורת המשפחה ובמנהגי החברה במרוקו.

שוב ושוב מבליט הסיפור של האם את צמידותה של מחה ל"תוכנית" שלה – לבטא באסרטיביות את זכותה להיות אדם חופשי. אחרי שהתאלמנה ובניו של בעלה מנישואיו הקודמים לא קיימו את מצוות אביהם לדאוג לה, נאלצה אימה למצוא קורת-גג אצל אחיה ויקטור, ששיכן אותה ואת מחה התינוקת במרתף ביתו. וכבר אז, והיא רק בת שלוש או ארבע, גילתה מחה הבנה של בוגרים "ומתחילה לראות איך להיות הפוך מאימא שלה, לא רוצה להיות בתמימות כוֹמוֹ היא - - - כאילו עשתה לה תוכנית בראש איך להיות בסדר עם מה שבא לה" (60-59). ואכן, מיד לאחר מכן, כאשר ויקטור השיא את אימה למרציאנו בן-שימון, גבר מבוגר ומכוער, סירבה מחה בת החמש להתגורר בביתו, אלא "אומרת מה היא מרגישה ומה היא חושבת" (71), נצמדת ל"תוכנית שלה איך לעשות את החיים, זוֹתוֹמֶרֶת איך לתפוס אותם אפילו אם באים אנשים ועושים לה החלטה איפה ללכת ומה לעשות" (80) ותובעת להתגורר בביתם של דודיה, מארי ודוד.

תחנת חייה הבאה של מחה – אצל אָליס בן-אָמוֹ, קרובה מצד אביה – היתה מהמעטות שהיו נעימות לה. אך שם לא התארכה שהותה, כי אחד מבניו של אביה מנישואיו הראשונים, ג'ודה, הגיע והעביר אותה, בת השש, ממרוקו אל ביתו באלג'יר, ושם סבלה כחמש שנים. אשתו של ג'ודה , זארי, הפרה את ההבטחה של בעלה למחה ולא רשמה אותה ללמוד בבית-הספר, אלא התעמרה בה והעבידה אותה בבית. בגיל שמונה מחה כבר הופכת לפועלת בעסק של ג'ודה במרתף ביתו (128). אבל כשמלאו לה עשר, מחה "מתחילה לעשות את החשבון שלה - - - חושבת אולי היא תעשה החלטה אחרת, איזה תוכנית שתעזור לה" (139), ובוקר אחד סירבה להישמע להוראות של זארי ועל אף איומיה גילתה לג'ודה את האמת על רשעות אשתו אליה (141) ודרשה ממנו להחזיר אותה למרוקו.

וכך בגיל שתים-עשרה נסעה מחה לבדה ברכבת חזרה אל קרובי אימה ממשפחת סיטון – "היא פשוט הולכת עם התוכנית לנסוע לפֶז" (169). כעבור זמן היא שוב מטולטלת – מועברת מביתם של הדודים שמעון וז'קלינה בפז לעיר דרומית קטנה יותר, אל קרוביה העשירים, משה ואסתר סיטון. אחרי שנחשפו היחסים הלסביים שקיימה הדודה אסתר עם בת-חסותה (198-196) הוחזרת מחה לפז, אל שמעון וז'קלינה. כעת היא כבר בת ארבע-עשרה ושבעת טלטולים, אך כאשר דודיה מנסים להשיא אותה לאלמן מבוגר, היא לא רק מסרבת, אלא מוחה באוזניהם במילים חצופות ומפורשות (211). מעתה היא מגשימה את "התוכנית" לפי ראות עיניה. תחילה היא משיגה עבודה כמטפלת בילדה של משפחה נוצרית, ולראשונה מזכה את עצמה בעצמאות כלכלית. אחר-כך היא מתיידדת עם ז'אק, אך נפרדת ממנו בגלל התנגדות המשפחה לקשר הזה שרקמה מאחורי גבם (224).

 קרוביה טעו, אם סברו על-פי הקלות שבה השיגו את פרידתה מז'אק, שיוכלו להכתיב למחה עם מי להינשא. ולכן, כאשר ניסו לכפות עליה, בהיותה בת שבע-עשרה, אירוסין עם ז'וזף, גבר בן 40 המבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה, הפרה את האירוסין (235), כי דעתה כבר מגובשת בגיל הזה ש"האישה צריכה שתרצה את האיש" (239). ואכן, כעבור שנה הכירה בעצמה רווק בהפרש גיל סביר יותר – את שלמה פארדו בן השלושים. ואף שמשפחתה התנגדה לבחירתה (250), עודדה מחה את בחיר-לבה לחזר אחריה על-פי תנאיה וגם נישאה לו על-פי מנהג הקהילה (277).

אך בכך עדיין לא הסתיימו תלאותיה של מחה. כרעייה נחלצה לסייע לשלמה בפרנסתם ונשארת נאמנה לו גם אחרי שהתברר לה, כי עקב עקרותו אין הוא מסוגל לעבֵּר אותה ולהגשים את כיסופיה להיות אם לתינוק משלה. לקורא התוהה כעת, מה תהיה "התוכנית" שתתרקם במוחה נוכח הקושי הזה שהתעורר בחייה, אפשר לספק את הרמזים הבאים: ערב עלייתם לארץ, ביטא שלמה באוזני מחה את החשש, שבהגיעם לישראל תעזוב אותו בשל עקרותו. תשובתה מלמדת שאכן כבר היתה קיימת "תוכנית" במוחה: "אל תידַג עכשיו, מי יודע מה יהיה לנו שמה בישראל" ובליבה נדרה: "אם תצליח להיות בהיריון שמה בישראל, אז תעשה חגיגה גדולה, תיקח את כולה עליה מה שנקרא, על הראש שלה, על החשבון שזה יהיה הדָאגה שלה, ושלמה שעומד על-ידה בטח לא מרגיש כל מה שעובר לה בראש, על הדמיונות שלה, שהיא כבר הולכת איתם" (320-319. ההדגשות אינן במקור).

ספק אם נחוצים לקורא רמזים יותר ברורים לסוד לידתו של אברהם על-פי התוכנית שהגשימה מָחָה מיד אחרי שעלתה לישראל עם בעלה העקר, שלמה פארדו. וגם ספק אם הוא זקוק להסבר, מדוע מיד אחר שילדה את אברהם, התעטפה באלמנות ולא חשפה לבנה מזרעו של מי נולד. והוא שמטינה אליה, עקב כישלונותיו בחיים, הגה את נקמתו בה – הביא אותה לבית שבו גידלה אותו כיתום מאב, כדי להושיבה ללמוד ממנו את האותיות העבריות, ובדרך זו לחשוף אותה באופן משפיל כאשה בּוּרה ונחשלת – זכה לקבל ממנה את השיעור שהיה ראוי לו. לאם חכמה ואמיצה מזו לא היה יכול לייחל. ואשר לכישלונותיו, אל יחפש להם הצדקות במחדליה, אלא ילמד ממנה – "יעשה תוכנית" משלו, המותאמת לנתוניו שתעלה אותו על דרך המלך.

מעימות לאהבה

 ככל שמתקדמים בעלילה אפשר להבחין שיחסו של אברהם לסיפור של אמו משתנה בהדרגה. תחילה הופתע מהאופן הסמכותי שבו תבעה ממנו שיקשיב לה: "עדיין אינני מבין למה היא פורצת כך ומעלילה עלי את קורותיה של הילדה המטולטלת" (98). אחר-כך הטיל ספק בהיתכנות הסיפור שלה על מחה ועל חיי היהודים במרוקו: "מה שקורה לילדה שהיא מספרת עליה נשמע לי בלתי-אפשרי" (133). סיפורה אפילו קומם אותו: "עדיין אינני יכול לומר את מחשבתי על הדברים שלה, את דעתי הנחרצת על הכל, על איך ייתכן שככה מתרחשים דברים בארץ הרחוקה ההיא – מאורעות לא-אפשריים." והוא גם חשד בה, ש"היא רוקמת תכסיסים רק כדי לדבר, להמציא הוויה כלשהי, מסכת נושנה של חיים פשוטים, סיפור כל-כך טריוויאלי, שאינו נאמר נכון" (150).

אף שלא הפסיק עדיין לציין שהסיפור של אימו אינו מוביל אותו "לתובנות מתוחכמות" וקבע ש"תיאוריה הם קווים ישרים כל-כך" (210), כבר אישר שהוא מרותק אליו: "וכעת, כמו אותו ילד פחדן, אני גם סקרן - - - רואה אותה מספרת גדולה" (244). אך בשלב הזה כבר ברור שלא מסקרנות נכבש לחלוטין לסיפור של אימו, אלא משום שהבין, כי סיפור-חייה של מחה הוא בעצם הסיפור של אימו וכי בפרטיו מוצפנת התשובה לכישלונה וגם לכישלונו להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית. מלמדת על כך הערתו הבאה: "מתי אדע אם סיפורה מסביר כשלים שלנו?" – ובעיקר את כישלונו "בכל סוג של אהבה" (254). בכך ניתן להסביר את בקשתו בסוף מאימו, שתשלים את סיפור קורותיה של מחה – בקשה המפתיעה גם אותו: "מדוע טוב לי לשמוע את הייסורים העלובים ואת סיפורה של הצעירה שאין בו שום ייחוד גורלי?" (288).

כאשר הושיב אברהם את אימו מול הלוח כדי להשפילה כאנאלפביתית, לא שיער את מה שציפה לו ממנה. אך היא, שהבינה ללא-ספק את התוכנית שלו, החליטה בו במקום, שזו ההזדמנות שלה להשלים את התוכנית של חייה, כי ייתכן שבשל גילה ומצבה הבריאותי לא תהיה לה הזדמנות נוספת לפייס את בנה. לכן קטעה את לימוד האותיות כבר בתחילתו ותבעה ממנו להאזין לסיפור שבפיה. זו היתה מטרתה אף שבאוזניו חזרה וניסחה אותה באופן שונה: "אולי אתה רואה איך אפשר אתה תבין את האנשים החיים שמה" (263).

בסיום מתברר שזכתה לא רק בהבנתו אלא גם באהבתו. מרגע שהבין, כי בעצם סיפרה לו על עצמה כ"ילדה מטולטלת", אשר רק בכוח רצונה ובניגוד לכל הסיכויים הצליחה להגשים לעצמה חיים מלאים בהגיעה לישראל, התפוגגה אצלו הטינה שאגר כלפיה וזו התחלפה בהערכה ובאהבה אליה.

קרוב לוודאי שכעת גם אברהם הבין, מדוע לא גילתה לו אימו עד כה את סוד לידתו. הן לוא עשתה זאת כאשר היה ילד יתום ולא בָּשֵל להבנת המניעים למעשיה, או כשהיה נער זועם ושיפוטי כלפי "התוכנית שלה", היתה רק מעמיקה את הפירוד ביניהם. המעשה שביצעה אחרי שעלתה לארץ – פרידתה מבעלה והתעברותה מגבר אלמוני – היה מתפרש אצלו כבלתי-מוסרי. ומבושה היה מייחס לעצמו נחיתות אישית, שלוא הוסיף אותה לנחיתות העדתית שהרגיש, היתה הופכת השתלבותו בחברה הישראלית, חברת הצברים, לחסרת-סיכויים. הסיפור שלה הצטיין בכנותו: היו צדדים נחותים באורח-חייה של העדה במרוקו (כגון: היחס הפטריארכאלי כלפי האשה, אי ההקפדה על מתן השכלה לבנות והפרדת ילדים מהוריהם), אך העלייה לארץ העניקה לכל העדות את ההזדמנות להיפרד מגילויים מבישים כאלה ונתנה לכולם את הסיכוי להשתלב בחיים יהודיים שעתידם מבטיח יותר. אימו השלימה ב"תוכנית שלה" את החלק הקשה יותר של השינוי הזה, ועליו, שזכה להיוולד כצבר בישראל לקחת אחריות להשלמת חלקו בהיפרדות מ"החיים שמה".

ברדוגו לא מתיישר ברומאן הזה עם הפעילים המזרחיים המרעישים את אוזנה של החברה הישראלית בטענה שהקיפוח היה ועודנו רק של המזרחיים, בעוד שלהטבת מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי ראויים כל המקופחים הזקוקים לעזרה (ניצולי שואה חולים, זקנים בודדים, חולים, נכים, אימהות חד-הוריות ועוד). הרומאן שכתב ברדוגו איננו רומאן עדתי המבטא געגועים אתניים ל"סיר הבשר" במרוקו, אלא רומאן ישראלי אנושי ומרגש על היחסים בין אֵם ובין בנה. יתר על כן: "זה הדברים" הוא רומאן שניתן להסיק ממנו אהדה לשינוי הגדול שהתרחש בחיי כל העדות שעלו למדינת-ישראל מאז הוקמה. כולן השילו מעצמן את הכבלים של מסורות גלותיות והפיקו את המירב מחיים במדינה צעירה ונאורה, שאורח חייה מאפשר לחרוצים ולנחרצים מבין העולים – לאלה שהשכילו לגבש לעצמם "תוכנית" – למצות את היתרונות שהעמידה לרשותם. המילה "ציונות" איננה מוזכרת בטקסט של הרומאן – אך בדיוק אליה מכוונים הלקחים של עלילתו.

----------------------------------------

* ראה פירושים על ספריו הקודמים של סמי ברדוגו בכרכים הקודמים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית": הפירוש ל"ככה אני מדברת עם הרוח" (2002) נכלל בכרך "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005), והפירוש לשתי הנובלות שברדוגו קיבץ ב"יתומים" (2006) נכלל בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008). לתופעת השימוש המסוגנן בעברית המשובשת בסיפורת הישראלית מומלץ לקרוא את הפירוש לרומאן של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו" (2005) שנכלל בכרך "משבר ערכים בסיפורת הישראלית" (2007).

* * *

י"ז: ברוך שפטרנו מגדעון לוי לחודש שלם!

שלום רב לך אהוד מארץ רחוקה,

וברוך שפטרנו מגדעון לוי לחודש שלם ולכל דברי השטנה והשנאה שמפיץ העיתון של אש"ף שבמקומותיכם קוראים לו עיתון "הארץ".

רציתי לציין כמה אתה מנומס על כי לא דחית את פרסום ביקורתו של יוסי אורן על ספרו של ברדוגו, ורק שאלת לבסוף שאלה רטורית...

שילמדו במוסף לספרות של העיתון של אש"ף מהי סובלנות כלפי הכותבים ששולחים משהו לפרסום בעיתונם.

כל הכבוד לך,

י"ז

ניו ג'רסי, מול בית מרכז חב"ד אשר בטנאפלאיי

אהוד: אני מקווה שאתה לא מחבֵּ"ד את עצמך לדעת.

* * *

צוותא מגישה

במלאת 100 שנים לתנועה הקיבוצית

תקיים צוותא 3 אירועים

המציינים חגיגות אלה

הוא והיא בני 100
שיריו של דוד זהבי וסיפורי התנועה הקיבוצית
דוד זהבי, נולד ביפו (1910), עם בגרותו הצטרף למקימי קיבוץ נען, ושם חי עד יום מותו (1977). את שירו הראשון כתב המלחין דוד זהבי בשנת 1927 בהיותו בן 17 ובסה"כ הלחין בחייו כ-400 שירים, מתוכם פורסמו בדפוס רק כ-200, ביניהם: "הן אפשר", "ניגונים", "הליכה לקיסריה", "יצאנו אט", "את חכי לי", "אוי ארצי", "זמר לספינה" ועוד.

"הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד – וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך." (מתוך "שלא יגמר לעולם" – ספר שיריו של זהבי).

מנחה: אבשלום קור. עורך: גלעד בן ש"ך
משתתפים: ששי קשת, יזהר כהן, דפנה זהבי, הלל זהבי, לירון לב, מיטל טרבלסי, סיוון טלמור, עדי בוסקילה, ענת חיטמן.

ניהול מוסיקלי ופסנתר: אילן גלבוע, אקורדיאון: עוזי רוזנבלט
מילות השירים מוקרנות על גבי מסכים

יום שני 20 בספטמבר בשעה 20:30

100 שנים ביחד

דן אלמגור מספר וגבי ארגוב מנגנת ומנצחת על הזמרים אשר ידגימו את תרומתם הייחודית והמגוונת של המשוררים והמלחינים, אנשי התנועה הקיבוצית, לאוצר הזמר העברי.

איך היה הזמר העברי נשמע בלי מתתיהו שלם, יהודה שרת, דוד זהבי, אפרים בן-חיים, שלום פוסטולסקי, נחום הימן, אורי גבעון, יהודה ארן, שלום חנוך, מאיר אריאל? ובלי לוי בן-אמיתי, פניה, יהושע רבינוב, יצחק יצחק, זרובבל גלעד, נתן יהונתן, יורם טהרלב, ורבים רבים אחרים?

עורך ומגיש: דן אלמגור

מנהלת מוסיקלית ופסנתר: גבי ארגוב

משתתפים: אורי הרפז, דורית ראובני, אנסמבל לטינו אמריקאי

יום שלישי ה-19 באוקטובר בשעה 20:30

קיבוץ הוא גם דבר מצחיק

בצד היזע, הדם והדמעות ידע הקיבוץ בכל שנות קיומו לשמור גם על החיוך, ההומור והאירוניה העצמית, באלפי קריקטורות, פזמונים ו'אופרטות' למסיבות, שמבחר משעשע מתוכם יושמע ויוצג במופע זה.
דן אלמגור יציג מבחר מתוך הקריקטורות הקולעות של דן גלברט, שמוליק כץ, חיים ברקני, מושיק ואחרים, וגבי ארגוב תגיש עם זמרי התכנית את הפזמונים המוכרים והפחות-מוכרים, שהציגו בקריצת-עין את ההווי הפנימי והמיוחד במינו של הקיבוץ.

עורך ומגיש: דן אלמגור

מנהלת מוסיקלית: גבי ארגוב
משתתפים: דרור קרן, צביקי לוין, עדי נוי ואתי וקנין (שירת העצבים)

יום שלישי ה-9 בנובמבר בשעה 20:30

* 2 האירועים מלווים במצגת מיוחדת של תמונות נדירות מחיי הקיבוץ.

מחיר מוזל 100 ש"ח לכרטיס. לקונים כרטיס ל-3 האירועים מחיר כרטיס הינו 80 ש"ח. כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.

* * *

משה גרנות

"איגרות שנשלחות לפסלי קדושים בכנסיות"

על "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה בתרגום שרון פרמינגר

ידיעות אחרונות 2007, 494 עמ'

את הרומנים של האחיות ברונטה קראתי לראשונה בנעוריי, בעצם אפשר לומר – בילדותי: מנהג מוזר היה לאחי ז"ל לאתגר אותי בספרי "מבוגרים", ולבחון אותי לאחר הקריאה כדי שייווכח כי אמנם הבנתי. כשעלעלתי לאחרונה בדפיו של הספר בתרגום החדש (החמישי במיספר מאז 1946 ואילך), אחז בי רעד כמו באותם ימים רחוקים, בהן קראתי את "ג'יין אייר" לאורה של עששית מפויחת ולקול המבהיל של שריקת הרוח החותרת לעקור את תריסי הבית. אנוס הייתי לקוראו שנית.

כשישים שנה חלפו מאז, ולמותר לציין שמדובר בקריאה שונה לחלוטין: אז ממש לא עניינה אותי אישיותה של המחברת, שתכונותיה יוצאות הדופן מוצאות ביטוי נפלא בעלילה, בעיצוב הדמויות ובתיאורים המושקעים; ולמען אמת, לא התרכזתי יותר מדי גם ביציר עטה של המחברת – הגיבורה ג'יין אייר – מה שהעסיק אותי באותם ימים רחוקים היה המסתורין שאפף את הספר מתחילתו ועד סופו. קיוויתי שהספר יפתח פֶּתח אל הסוד הגדול שמאחורי הבריאה (יש אלוהים? יש השגחה עליונה? יש גמול צודק על מעשי האדם?) – לא יצאתי בידיים ריקות, כי הספר אמנם מציע תשובה חלקית – וכצפוי – נוצרית – לשאלות אלו, אך ברור שלא בכך גדולתו.

לא אחדש דבר אם אציין ששרלוט ברונטה מגישה לקורא יצירת מופת – יש ברומן זה כל מה שאוהב ספר מבקש: העלילה מרתקת, הדמויות מעוצבות מעשה אמן, תיאורי הדמויות, האתרים, הטבע, ההווי – גורמים לקורא לצלול אל תוך היצירה ולחוש חלק ממנה (ראו דוגמאות של תיאורים: עמ' 184, 273, 393, 397). קשה להאמין שאישה צעירה, בת 31 בסך הכול, יכלה לשלוט על מגוון רחב כל כך של תחומי תרבות: תנ"ך והברית החדשה, ספרות אנגלית קלאסית ובת זמנה, ספרות צרפתית וגרמנית, פילוסופיה, דברי ימי העולם, מדע הטבע עוד.

חוקרי יצירתה ומבקריה מצביעים על כך שקורותיה של ג'יין אייר הגיבורה דומים לקורותיה של שרלוט ברונטה עצמה, ונראה לי שלא דייקו קמעה: להוציא תיאור פנימיית לווד (בה משטר מוסרני-דתי קשוח, שיגרה של הנערות האומללות, המחלות המפילות חללים משום המזון והביגוד הדלים, האקלים המחליא וחוסר האנושיות של בעלי המקום – עמ' 98-50) הדומה לפנימייה בה למדה היא עצמה, ולמדו אחיותיה (שם גם מתו משחפת שתי אחיותיה הגדולות –מאריה ואליזבת בשנת 1825) – קשה למצוא פרטים ביצירה המרמזים על חייה של המחברת. היא מעולם לא התגוררה בביתם של אצילים, וברומן מתוארים בפרטי פרטים, תוך בקיאות מפליאה – שלושה בתי אצולה: בית ריד, בית פיירפקס-רוצ'סטר ובית ריוורס.

ג'יין אייר היא בת יחידה להורים שנפטרו בינקותה, ואילו שרלוט ברונטה הייתה אחת מתוך שישה ילדי משפחת ברונטה (חמש בנות ובן, שאגב – כולם מתו בצעירותם). שרלוט ברונטה התאהבה נואשות בפרופסור בלגי נשוי, התוודתה על כך בפני כומר קתולי (למרות שהיא אנגליקנית!) ובפני הפרופסור עצמו. לעומתה, ג'יין אייר שולטת ברגשותיה כלפי שני גברים אצילים ובעלי עוצמה המבקשים את ידה – אדווארד רוצ'סטר וסיינט-ג'ון ריוורס. דווקא רוצ'סטר מאוהב בג'יין אייר עד כלות, וכשאהבה זאת איננה מתממשת – הוא מבקש את מותו, ורוב מעשיו מרגע הפרידה מאהובת חייו הם אובדניים בעליל. בלי ספק, שרלוט ברונטה בראה עולם חדש הקשור רק בנימים דקות להוויה שהיתה מוכרת לה.

הספר אמנם הוא בעל גוון דתי עמוק – ג'יין אייר מאמינה באל ובהשגחתו ומודה לו למרות הסבל הרב שנגרם לה בשל החלטתה לא לסור מחוקיו (עמ' 348, 394). אך נקל לחוש את הרתיעה שלה מהגיבורים הרואים עצמם כמבשרי הדת: הכומר ברוקלהרסט, בעליה של הפנימייה, שם מתגוררת ג'יין אייר במשך שמונה שנים, הוא איש קהה חושים, קמצן וצבוע: הוא מרגיל את הנערות המסכנות לחיי עליבות – לחם צר ומים לחץ – דורש צניעות מופלגת מהנערות מטעמים דתיים, כאשר רעייתו ובנותיו לבושות המחלצות מנקרות עיניים. הוא מתעלל בג'יין אייר לעיני כל דרות הפנימייה – וכל זה במסווה של אדיקות דתית.

"הסמכות" הדתית השנייה מגולמת בדמותו של סיינט-ג'ון ריוורס, איש יפה תואר ששבה את ליבה של ג'יין בנכונות המוחלטת לו להקדיש את חייו לאלוהים ולכנסייה. גם סיינט-ג'ון, כמו ברוקלהרסט, מאיים באש הגיהינום כלפי אלה שאינם מוכנים לשאת על כתפיהם את צלבו של ישוע. הוא מבטל את ערכם של חיי העולם הזה למען השכר בעולם הבא. הוא מאיים, מפחיד, ובעיקר חסר התחשבות מינימלית ברגשותיו של הזולת (עמ' 403, 405, 409, 430, 439, 453, 456, 460). ג'יין אייר אינה מוכנה בשום אופן להיענות להפצרותיו להינשא לו, למרות יופיו החיצוני, השכלתו, ולמרות שהיא מעריצה את האידיאליזם הדתי שלו. היא מוכנה להקריב את חייה ולצאת עמו כמיסיונרית להודו, אך בשום אופן לא להיות בת זוג לאדם חסר רגשות, שחיי אדם (שלו עצמו, ושל אחרים) חשובים לו כקליפת השום. בחוכמה גדולה הרעיפה הסופרת שבחים על האיש הזה, אבל כל מי שחך ספרותי לו מבין בין השורות שהיא מבקרת קשות את מה שהוא מייצג: שלילת החיים למען העולם שאחרי המוות (נשמע מוכר במזרח התיכון המיוסר שלנו...)

יש בספר לא מעט סצינות של מסתורין (שכל כך השפיעו בעת קריאתי ברומן זה בימי ילדותי!) אך כמעט כולן באות לידי פתרון ריאליסטי, כך שקשה להדביק על רומן זה תווית רומנטית, כמתבקש מתאריך יציאתו לאור (1847, כעשר שנים לאחר הכתרת המלכה ויקטוריה) – תווית כזאת לא תצלח: קולות משונים בלילה בטירתו של רוצ'סטר (עמ' 167) וכן דמות מבהילה המסתובבת בחדרים באמצע הלילה וקורעת לג'יין אייר את ההינומה שהיתה אמורה לחבוש למחרת ביום כלולותיה (עמ' 313 ואילך) – אלה באים לידי פתרון טבעי לקראת סוף היצירה (עמ' 323, 341). מכשפה צוענייה שיודעת את סודות כל אורחי הטירה – מסתברת כמעשה תרמית של רוצ'סטר עצמו (עמ' 212 ואילך). הפציעה האנושה של האורח מייסון באמצע הלילה וחבישתו הסודית – שוב מקבלות פתרון ריאלי בסוף היצירה (עמ' 238-228). ג'יין אייר גם מצהירה בפני המכשפה הצוענייה הנ"ל שהיא איננה מאמינה בעל-טבעי (עמ' 223 ואילך).

"זנב" מסתורין נשאר בכל זאת ביצירה ללא פתרון: החלומות שג'יין אייר חולמת מנבאים את העתיד לקרות: היא חולמת, למשל, שטירת ת'ורנפילד תיהפך לחורבה, ונבואת החלום מתממשת (עמ' 311, 351-350). היא חולמת שתפגוש את רוצ'סטר, ותזכה לאהבה, וזה באמת קורה. בשיא הוויכוח עם הכומר סיינט ג'ון, המבקש ממנה לוותר על כל מאווייה "הגשמיים" ולהצטרף אליו למיסיון בהודו, היא שומעת את קולו של אדווארד רוצ'סטר הקורא לה, ובאמת בהמשך מסתבר לה שרוצ'סטר בייאושו קרא לה בדיוק באותו הלילה, ושמע את קולה העונה לו, למרות שהפרידו ביניהם מאות קילומטרים (עמ' 458, 461, 489-488). כלומר, למרות שהסופרת שמה בפיה ובמחשבותיה של גיבורתה אמרות אמיצות כנגד אמונות טפלות ודעות חשוכות – היא בכל זאת שמה מיבטחה בהתערבות העל-טבעי במציאות חיינו. אבל הכף נוטה אל צד הנאורות: האימרה החזקה ביותר כנגד הדתיות החשוכה נאמרת על ידי ג'יין אייר כשהיא חוזרת לאחוזת ת'ורנפילד ומוצאת אותה הרוסה – אז היא מבינה מדוע לא נענו המכתבים ששלחה לשם כדי להיוודע מה עלה בגורלו של רוצ'סטר, זה שנותר בייאושו לאחר שג'יין ברחה מהטירה. וכך ג'יין אומרת לעצמה: "אין זה פלא שהמכתבים ששלחתי לכאן לא נענו, ממש כמו איגרות שנשלחות לפסלי הקדושים בכנסיות" (עמ' 464).

דובר הרבה על הפמיניזם של שרלוט ברונטה, בעיקר משום שג'יין גיבורתה מתעמתת בגבורה ובהצלחה רבה עם גברים חזקים כמו רוצ'סטר וסיינט-ג'ון. ג'יין היא דעתנית מאוד, משכילה ובעלת תושייה, ושני הגברים הנ"ל נופלים ברשתה ומעריצים את סגולותיה, וצורתה החיצונית נראית בעיניהם שולית (ג'יין מתוארת על ידי עצמה ועל ידי גיבורים שונים ברומן כנערה בלתי מצודדת בעליל). לכך יש להוסיף אמירה "שוויונית" מפורשת של ג'יין אייר: "נשים אמורות להיות רגועות מאוד בדרך כלל, אבל תחושותיהן של נשים עזות לא פחות משל גברים. נשים זקוקות לפעילות שבה יוכלו להוכיח את כישוריהן, לתחום עשייה שבו ישקיעו מאמציהן, ממש כמו אחיהן הגברים... אחיהן בעלי הזכויות חוטאים בצרות אופקים כשהם אומרים שעליהן להסתפק בהכנת פשטידות ובסריגת גרביים [היא הכירה את עזר וייצמן?!], בנגינה בפסנתר וברקימת תיקים. פזיזות היא לגנות אותן או לצחוק להן כשהן מנסות לעשות יותר או ללמוד יותר מכפי שהמנהגים קבעו כנחוץ לבנות מינן" (עמ' 125-124).

דברים נחרצים אלה נכתבו למעלה ממאה שנה לפני שחשבו בכלל על אפשרות להעניק זכות בחירה לנשים. דעתה של שרלוט ברונטה על מעמד הנשים במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, באחת המדינות הנאורות ביותר בעולם, באה לידי ביטוי גם בוויכוח המר שג'יין מנהלת עם סיינט ג'ון. הוא, כאמור, מאמין שהיא בת הזוג האידיאלית בשבילו למשימה שלקח על עצמו לשרת את ישוע כמיסיונר במזרח הרחוק. הוא מנסה לשכנע אותה שעליה להתחתן עימו, כי יציאה לדרך כזאת של צעיר רווק וצעירה רווקה, כשהם דרים בכפיפה אחת – זה לא יהיה נכון בעיני האל ובעיני האדם – אם לא יבואו בברית הנישואין. וכך הוא אומר: "אמנם יש בך מוח חריף כשל גבר, אך לב אישה בקרבך, והוא לא יעמוד בכך" (עמ' 446). טענה שהיום נראית חסרת שחר, אך היתה מקובלת עד לפני שלושה-ארבעה דורות, שמה הסופרת בפיו של האדם שהגיבורה הראשית הכי נרתעת ממנו (כך בוודאי חש גם כל קורא סביר), ואשר בשלב מסוים היא מטיחה בו: "אני בזה לתפיסת האהבה שלך... אני בזה לרגש המזויף שאתה מציע..." (שם).

שרלוט ברונטה משוכנעת שהמוסכמות לגבי מקומה של האישה בחברה ולגבי זכותה להגשמה עצמית – מוסכמות אלו מוטעות, אך בשום מקום ביצירה גדולה זאת אין התייחסות אל הגברים כאל אויב שיש להכריע כדי לממש זכות זאת. מכמירת לב היא העובדה ששרלוט ברונטה נאלצה, על פי המוסכמות שהתנגדה להן בתוקף, לפרסם את ספרה בשם עט של גבר ("קורר בל"). מזל שהספר זכה מיד לתהודה אדירה, וויליאם ת'אקרי ("יריד ההבלים") חשף את הסופרת המחוננת והכתיר אותה כגאונית.

על עוד מוסכמה אחת מבקשת הסופרת לערער – על החיץ שנוצר בחוק ובמנהג, לפיהם יש אנשים אשר נולדו בעלי "דם כחול", ואל להם להתערב עם שאר בני האדם הנחותים: שני אצילים ואדירי כוח מבקשים את ידה של ג'יין אייר בת המעמד הנמוך, וחשים אומללים כשזו מסרבת להם. ג'יין כועסת על סוכנת הבית, גב' פיירפקס, כשזו מפקפקת באפשרות שהאציל העשיר רוצ'סטר יהיה מוכן לשאת לאישה את המחנכת השכירה שבביתו (עמ' 293-291), ומאוחר יותר, כאשר ג'יין משמשת כמורה לתלמידות בכפר נידח, היא מגיעה למסקנה שבנות אלו אינן נופלות בכישוריהן במאומה מבנות האצילים (עמ' 394, 401). ללא ספק מדובר באמירה אמיצה עבור מי שחיה בהוויה הוויקטוריאנית.

אני נשביתי בקסמו של הרומן הזה, בעיקר משום שאיננו מרבה להתחכם בתחבולות ספרותיות המבקשות להדהים. יש בו אמנם מעט סמלים מכוונים (כגון שמה של אחוזת רוצ'סטר – "ת'ורנפילד" – שדה קוצים, האמור להזכיר את זר הקוצים שעל ראש ישוע המעונה; או סיפור עץ הערמונית שנבקע ממכת ברק ומסמל את חורבן חייו של רוצ'סטר וחורבן ביתו – עמ' 305, 310, 340), אך בעיקרו וברובו הוא סיפור בלתי מתחכם, זורם, מעניין ומרתק.

יחד עם זאת, לא נעלמו ממני גם פגמיו של הספר:

כל הדמויות, בני מעמדות שונים וגילים שונים, מדברים באותו סגנון גבוה, ולעיתים אפילו מליצי. הסופרת נוקטת במודע במה שאכנה כאן בשם "תמימות מכוונת": רוצ'סטר מתחפש לצוענייה מגדת עתידות, ואיש מבני הבית ומהאורחים אינו מזהה את קולו (עמ' 212 ואילך); ג'יין רעבה, עייפה ורטובה עד לשד עצמותיה, עומדת מאחורי הכותל של בית ריוורס, ומצליחה לצותת לדריו ולהתוודע אל כל קורות המשפחה (עמ' 364 ואילך).

יש בספר צמתים פנטסטיים ומלודרמטיים, כגון: לאחר השאלה השגרתית של הכומר אם יש למישהו סיבה להתנגד לנישואין בין רוצ'סטר לג'יין אייר – קמים שני זרים, ועדותם גורמת להפסקת הטקס ולחשיפה של אמת מפלצתית הכרוכה בקורות חייו של רוצ'סטר (עמ' 319 ואילך). מן האושר השמימי צונחים רוצ'סטר וג'יין בבת אחת אל תחתיות הגיהינום. אחר כך ג'יין, הבורחת מת'ורנפילד, נודדת רעבה, רטובה ועייפה עד מוות, כשבכיסה אין אפילו פני אחד, וכל מי שהיא פונה אליו – מתעלם ממנה, והנה, "המקרה" מוביל אותה אל בית הממוקם באזור של ביצות. בתחילה מבקשים לגרשה גם משם, אך לבסוף נותנים לה קורת גג, ולאחר זמן מסתבר שבני הבית הם בני דודיה, ומהם נודע לה שהיא יורשת יחידה של דודם המשותף (עמ' 421-391).

מסתבר שבלי קצת אנטישמיות אי אפשר – מי שהתחנך על ברכיה של אמונה המתעבת יהודים (בעיקר משום שלא קיבלו על עצמם את "הבשורה" שלה), איננו יכול שלא לדבוק ברעל הזה – כך קרה לגאוני עולם כמו שקספיר ודיקנס, טורגנייב ודוסטוייבסקי, וכך קרה גם לגאונית שרלוט ברונטה; ג'יין עונה בזו הלשון לרוצ'סטר, המבקש להעניק לה את "חצי מלכותו":

"נו, באמת, המלך אחשוורוש! לשם מה לי חצי מלכותך? האם אני יהודי מלווה בריבית המחפש לעצמו השקעה טובה בקרקעות? אני מעדיפה לזכות במלוא אמונך..." (עמ' 289).

אמנם משפט אחד בכל הספר, אבל משאיר טעם רע. חבל!

* * *

עמוס כרמל

ה-800 וה-400 – אחריותם של ההורים

בניגוד לכל הדיווחים בתקשורת, הממשלה לא החליטה שלשום [1.8] לגרש מהארץ 400 ילדים זרים. ההחלטה שהתקבלה קובעת כי 400 משפחות של מהגרי עבודה שהפכו לשוהים בלתי חוקיים ייאלצו לעזוב את המדינה על אף העובדה שיש להן ילדים רכים (שאינם עומדים בשורה של תנאים). כן נאמר באותה החלטה כי 800 משפחות של מהגרי עבודה שהפכו לשב"חים יוכלו להישאר כאן בזכות העובדה שאחד מילדיהן עומד בתנאים האמורים.

מנקודת הראות של המאזן הדמוגרפי מדובר אפוא לא ב-400 וב-800 אלא במספרים גדולים פי שלושה ויותר. מנקודת הראות הזאת קשה גם להבחין בהבדל המשמעותי בין נוכחותן של 800 משפחות שב"חים לנוכחותן של 1200 משפחות כאלה. מנקודת ראות יח"צנית, ברור שהיה אפשר להשאיר את כל המשפחות האמורות ולוותר על כל ההמולה. ומנקודת ראות של השכל הישר, בוודאי הגיעה השעה להחליט על מדיניות שפויה – הוגנת והגיונית – ביחס למהגרי עבודה. אבל מדיניות כזאת אינה יכולה להתבסס על אינטרסים צרים של קבלני כוח-אדם ואסור לבסס אותה על ציורי שדים ועל דימויים מסולפים.

כפי שכבר נאמר ונכתב במקומות רבים, יש משהו עקום מאוד ופגום מאוד במדיניות "הדלת המסתובבת" של הגירת העבודה לישראל. כפי שכבר נכתב ונאמר במקומות רבים, הגיעה מזמן השעה לעשות סדר בשוק הפרוע הזה ולקבוע כללים ברורים ביחס למכסות של מהגרי עבודה, לשמירה עליהן ולאכיפתן לא רק על מהגרי העבודה עצמם אלא בראש ובראשונה על כל הסרסורים שמתפרנסים מהמהגרים האלה. ובמקביל לכך מומלץ מאוד לא לגרור לדיון שורה של עניינים לא רלבנטיים.

למשל, סיפור ההעפלה היהודית לארץ בתקופת המנדט והצגתה כאתוס של הגירה בלתי חוקית. מהגרי העבודה השוהים כאן בניגוד לחוק אינם נמלטים לכאן בשל סכנה לחייהם או בשל חסרון בית לאומי. לרובם ככולם יש ארצות לחזור אליהן ולהיקלט בהן כאזרחים שווי-זכויות, לא כבני מיעוטים נרדפים ומעונים. אין אפילו מקום להשוותם לקומץ הפליטים הווייטנאמים שמנחם בגין הורה על חילוצם מסירה מיטלטלת באוקיינוס. הם באו לכאן לתקופה מוגבלת מראש, ידעו זאת בבירור ואם התכוונו להתחכם, אין סיבה להטיל את כוונותיהם על המצפון הקולקטיבי שלנו.

למשל, האזהרות מפני ההיבטים הטכניים של הגירוש. בכל מדינה מתוקנת יש נהלים ברורים ומוגדרים לסילוק שוהים בלתי חוקיים מרגע שנתפסו. בשום מדינה מתוקנת לא קוראים לכך טרנספר ולא מעלים באוב בהקשר כזה משאיות נאציות או את חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה בראשית שנות ה-20.

ולמשל, עניין הילדים, ענוגים ככל שהם. אכן, יש מדינות שמעניקות אזרחות אוטומטית לכל מי שנולד על אדמתן (ואולי גם מעמד תושב להוריו ולילדיהם האחרים), אבל אין זו זכות טבעית בלתי מעורערת. לפי כל המוסכמות ההומניות, הורים שפויים אמורים להיות אחראים לצאצאים החפים מפשע שהם מביאים לעולם, בכל מקומות היוולדם – וגם לכל הטלטולים שהם גוזרים עליהם בעקבות נסיבות חייהם שלהם. אם הם בוחרים להגר ממולדתם לארץ אחרת לתקופה מוגבלת מראש (ואפילו לתקופה לא נודעת), עליהם – לא על אותה ארץ – האחריות לכל מה שיקרה לילדים בגין ההגירה: מהיותם שונים מאחרים בארץ ההגירה ועד הצורך לצאת מארץ זו בתום השהות החוקית בה.

כיוון שכך, אסור להתנכל לילדי מהגרים אבל אין שום היגיון בהפיכתם לפוליסות ביטוח של ההורים, בוודאי לא לתחליף סנטימנטלי מאולתר של מדיניות הגירה שממשלות ישראל מתקשות מאוד לנסחה ולממשה.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 3.8.10.

* * *

אריק ברהום

הערה למאמר "מי שולט במדינה" מאת מתי דוד

לאהוד יקירי, שלום,

מאז מהפך 77 ועליית הליכוד לשלטון, מחנה השמאל לא באמת מוכן לקבלם כשלטון לגיטימי, ברוח דבריו של בן אהרון.

מאז חברו שלש קליקות למלחמת חורמה בימין:

1. בית המשפט העליון כקובע חוקיותם של חוקים שנחקקו ע"י כנסת ריבונית ונבחרת (שלא כמו השופטים היושבים בעליון בשיטת "חבר מביא חבר").

2. התקשורת המוטה, הן הכתובה והן האלקטרונית, המורכבת ברובה הגדול משמאלנים. יש לה אג'נדה, והצדק ממש אינו "נר לרגליהם". מי שאינו מתיישר לא יזכה לקידום, ואם המציאות שונה ממה שהם מטיפים לו – לא נורא. לא הכול צריך להביא לידיעת הציבור הבור. לדוגמא, נאום ערפאת ביוהנסבורג, כשדיבר על הסכם השלום כהסכם חייבר. ובני בגין הודח למידבר הפוליטי כשהציג את העובדות לציבור. הוא "משבית שמחה מקצועי של השלום ושל מזה"ת חדש."

3. האקדמיה ואנשי הרוח, שזה מסורתית מעוז קטן, קולני ופשיסטי של השמאל, שאינו מאפשר לאיש לחרוג מגישתו המונוליטית. רק אצלו נמצאת האמת הצרופה. מי שאומר אחרת הוא מיד גזען, פשיסט ומה לא. השמאל הזה גם קורא לחרם על מדינת ישראל, ואפריורי אצלו הערבים תמיד צודקים. אין צורך או חשיבות לעובדות. הוא עובד בשיטת הסיסמאות בכל דבר ועניין, ולא מאפשר לקיים דיון ענייני בכל נושא רלוונטי.

4. והכנסת? היא מסורסת. הראשון שיעז לפקפק ולערער על שלטונו הבלתי מוגבל של בית המשפט העליון, מיד ימצאו את החומר לחקירה פלילית נגדו ויטרטרו אותו עד שהוא יצטער על היום שבו נולד.

אלו השולטים האמיתיים במדינת ישראל.

בכל הכבוד,

אריק ברהום

אהוד: מאמרו של מתי דוד התפרסם בגיליון 566. אריק [אריה] ברהום הוא בן-כיתתי בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה.

* * *

אבנר הרוסי / שלושה רישומים

1. מעשה בחמור

הדבר היה לפני שנים רבות בתקופת שרותי בצבא בדרום הארץ. בוקר אחד תפשתי טרמפ בטנדר צבאי בדרכי לבסיס. בטנדר נהג קצין צעיר בדרגת סגן. הנסיעה היתה רגועה ונעימה, ריח פריחת ההדרים הנהדר עמד באוויר. השמש חייכה אלינו מלמעלה. "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין ואין עדיין."

התקרבנו למפגש הכביש עם פסי הרכבת בכניסה לרחובות. לפנינו נסעה עגלה קטנה רתומה לחמור. מרחוק ראינו קטר-איתות קטן מתקרב למיפגש. הקטר צפר, שומר המסילה עמד מוכן להוריד את המחסום הידני על הכביש. והנה החמור הרתום לעגלה נעצר על המסילה ולא זז. לא קדימה ולא אחורה. אולי התחבט בשאלה הקשה – מה עושים שני פסים מקבילים החוצים את דרכו.

העגלון ניסה לדבר אליו, לא עזר. להכות אותו בשוט, לא השפיע כלל. החמור תקוע במקומו, שקוע בהרהוריו ולא זז. בינתיים הקטר צופר ומתקרב לאט-לאט. העגלון המבוהל קפץ מהעגלה, ניסה למשוך את החמור קדימה, אבל החמור בשלו, לא זז. ניסה לדחוף אותו לאחור. החמור בשלו, לא זז. העגלון המיואש לא יודע מה עוד ניתן לעשות. והקטר צופר, מתקרב ומתקרב...

הקצין, נהג הטנדר, היה בעל תושייה. נסע קדימה ודחף את העגלה. כוח חמור אחד לא עמד בפני כוחות הסוס הרבים של הטנדר ­– ולמרות התנגדותו העיקשת, נאלץ החמור לנוע קדימה. רק עברנו את הפסים, המחסום ירד והקטר חצה את הכביש.

אהוד: אילו אני הייתי שם הייתי תוקע כפיס עץ מחודד ("חזוק") באחת מעגבותיו של החמור והוא היה רץ קדימה, רץ ורץ ומזיע ועוצר רק בחולדה.  

2. כיצד מכרנו את המקרר הישן

האישה ביקשה מקרר חדש שלא ידרוש הפשרה וניקוי כל שבוע. החלטנו לקנות מקרר חדש שפועל בשיטת "קירור יבש", למרות שהישן היה במצב מצויין ולא היו איתו כל בעיות.

קנינו מקרר חדש וכעת צריך למכור את הישן, היות שאין לנו מקום להחזיק אותו. אחד הסבלים התרשם מהמקרר הישן ואמר לנו שיש לו קרוב משפחה בראש פינה (המושבה) שזקוק למקרר והוא ישלח אותו אלינו באחד הימים הקרובים לקנות אותו.

כעבור ימים אחדים, כאשר קמתי בערך בשעה שש בבוקר, נשמעו דפיקות חזקות בדלת. פתחתי אותה. בפתח עומד אדם ממוצא מזרחי ואומר: "אני עובד בראש פינה. אשתך אמרה שיש לכם מקרר למכירה."

אחרי ויכוח קצר השתווינו במחיר והוא אמר שיביא את החברים שלו שיעזרו לו לקחת את המקרר.

לפני שיצאתי מהבית הערתי את אשתי ואמרתי לה שעוד זמן קצר יופיע הקונה עם חברים לקחת את המקרר. כעבור כשעה חזר הקונה, שילם את סכום הכסף שקבענו ולקח עם חבריו את המקרר. אשתי רק העירה שנדמה לה שהם היו ערבים, ומאחר שלא היו סבלים מנוסים, הצליחו לפגוע במקרר בירידה במדרגות.

כעבור כמה ימים מספרת השכנה: "לפני מיספר ימים קבעתי עם המנקה ברחוב ראש פינה (בהרצליה) שיבוא לקנות את המקרר הישן שלנו, ואני לא מבינה למה הוא לא הגיע."

3. הקבינט

לפני שנים הזדמנתי לנמל חיפה לסידורים כלשהם. נזקקתי באופן דחוף להתרוקן, כי הגיעו מים עד נפש. ניסיתי למצוא שירותים. פניתי לקבוצת פועלים סלוניקאים שעבדו בקרבת מקום: "אולי אתם יודעים איפה יש בית שימוש?"

"לא מבינים."

"בית כיסא?"

"לא מבינים."

"W.C.?"

"לא מבינים."

"water closet ?"

"לא מבינים."

"men room?"

"לא מבינים."

מתוך ייאוש נזכרתי שאחי אמר לי פעם שקוראים למוסד בצרפתית: "לֶה קבינט" (קרי: לה קבינֶה). "לה קבינה?" שאלתי.

"אה, לה קבינה! הנה כאן." ומראים לי בשמחה על מיבנה קרוב.

עכשיו תארו לעצמכם איזה אסוציאציה עולה במוחי כשאני שומע על הקבינט או הקבינט המצומצם.

* * *

היכן נמצאת הטיפשות?

מר בן עזר הנכבד,

במסגרת הכתיבה על מוזיאון גוטמן אתה כותב משהו כמו "במסגרת התמיכה הנדיבה של הרשות הפלשתינאית במוזיאון." [גיליון 566]. הריני להביא לתשומת ליבך שזו הוצאת דיבה חמורה החורגת ממנת הטפשות הרגילה שלכם ואתה נדרש לפרסם הכחשה במיידי.

בנוסף אינני חושב שיש צורך לערב אותנו בבעיות שיש לך עם עולם המו"לות הישראלי – הם לא מתייעצים איתנו באשר להחלטות העסקיות שלהם.

בברכה,

רוני דיסנצ'יק

אהוד בן עזר: רוני היקר, כמובן שאני מכחיש בכל לשון של הכחשה כי הרשות הפלסטינית תומכת במוזיאון גוטמן! – חשבתי שאתם מבינים סאטירה, אך כנראה שלא. אני גם בטוח שכל מה שאתם עושים למען הנרטיב הפלסטיני במוזיאון הוא באמצעים שלכם בלבד, וללא כל עזרה מצד הרשות הפלסטינית.

ובאשר לטיפשות, כדאי לכם לבדוק את עצמכם. הרי נעשיתם למשל ולשנינה בתערוכות האחרונות, ואתם מתעקשים להמשיך ולחלל את מורשת נחום גוטמן בטיפשויות שלכם.

כזכור לך, אני "יקיר מוזיאון גוטמן", בתעודה שגם אתה חתום עליה, ואני אחד הבקיאים ביותר במורשתו, לכן כדאי לכם להתייחס קצת יותר ברצינות לביקורת שלי ושל חבריי על מה שנעשה כיום במוזיאון גוטמן – שזה צירוף של אידיאולוגיה אנטי-ציונית עם בורות היסטורית – במקום לכנות את מה שאני כותב "מנת הטיפשות הרגילה"!

מוטב היה לך, לשם כבודך כמנהל המוזיאון, שלא היית מגיב כאן ברצינות תהומית כזו על הסאטירה שלי אלא מתרכז בבדק-בית במה שנעשה כיום במוזיאון היקר לכולנו.

* * *

געגועים מנהר הרון אל הירקון

אהוד שלום,

קראתי בהנאה רבה את "ספר הגעגועים". התחלתי אותו ביחד עם המדריך לפרוזה ["סדנת הפרוזה"] ולאחר שהשלמתי את הראשון ומחצית השני, לקחתי אותו לטיול לצרפת. הקריאה גרמה לי להתגעגע אל ילדותי שלי. חלק מהדברים שמוזכרים חוויתי אף אני, אם כי אני צעיר ממך. (יליד  תל אביב 1944). הקריאה גרמה לי עונג רב. כנראה שסיפוריך מדליקים את השלטרים של הזיכרון הנחבא.

ישבתי בנופים של פרובנס ראיתי את נהר הרון קראתי והתגעגעתי דוקא אל הירקון.

ישר כוח,

שלך,

יצחק שויגר

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, דצמבר 1994

היום החמישי

24.11.94. יום חמישי. קווינטה דא ריבאפרייה. צועד כשני קילומטר בבוקר. מתקלח, בכל בוקר אחרי הצעדה. ארוחת-בוקר. טלפון ללאלה [אחותי] מהחדר, היום היא בת חמישים. מתלבש היטב בז'אקט הכהה ובעניבה. הבוקר אני מרצה על הערבי בספרות העברית.

אני מתחיל את הרצאתי בהתנצלות על כך שלמרות שנולדתי בימי המנדט הבריטי, אין האנגלית שלי די טובה ולכן אקרא מן הכתב.

הקריאה שלי, למרות החזרות, נשמעת לי בינונית למדי. כעשרים דקות, כפי שבדקתי את הזמן. אחר-כך שאלות רבות, עוד כשעה ויותר. הן רשומות אצלי על דף נפרד.

נידמה לי שאני מצליח. אנחנו יושבים כשעה וחצי לערך. מ-10.10 עד 11.40 לערך. מוחאים לי כפיים בסוף הרצאתי, ודה קאמארה מרעיף עליי מחמאות. דווקא בתשובות בעל-פה האנגלית שלי היתה טובה ושוטפת יותר.

על אחת השאלות האחרונות אני עונה שיכולתי להביא איתי חבורה של סופרים וחוקרים, ששון סומך, סמי מיכאל ואמיל חביבי, והם היו ודאי מרחיבים את היריעה. דה קאמארה קונה את הרעיון, ובתום ההרצאה אומר לי שהוא בהחלט מוכן לשקול בשנה הקרובה קיום כינוס מסוג זה, עם סופרים מארצות ערב, וכי אני אוכל לעזור לו בזאת.

אחרי ההפסקה, ברונו ((Bruno Thiesbrummel, העוסק בזכויות אדם בקרן נאומן בגרמניה, שמסיימת את תמיכתה באקדמיה. הם ימשיכו בגרמניה. ההקצבות קטנו ב-25%. כל מפלגה מקבלת הקצבה מהמדינה, פחות או יותר לפי הצלחתה בבחירות, ולכל מפלגה יש קרן כזו.

צהריים. אחר-הצהריים מתחילים הדיונים לקראת החלטות הסיכום. הפעם זה קל יותר. אני מציע שלא נתחלק לקבוצות-מישנה אלא נעבד יחד את ההצעה, וכי ראול וגורדון יהיו בצוות. ראול לא סולח לי על כך שנידבתי אותו. אבל כל זה בהומור. בעצם הוא די נהנה מכך. מוסיפים את אלכסנדר לצוות. עד 18.30 הצוות מסיים את הכנת ההצעות, ואנחנו חופשיים. לפני הארוחה מתכנסים שוב. גורדון קורא את טיוטת ההחלטות. שלוש נקודות מבוא ועשר החלטות. יחד עם בו אני מתעקש לכלול החלטה נוספת בדבר סיכוי נוסף לדימוקראטיות החדשות. ההצעה מתקבלת והכל עובר בהסכמה כללית.

בערב, בחדר הטלוויזיה, מראה לנו קונדה סרטי וידאו על המצב בטיבט ועל חיי הטיבטים בגולה ועל הדלאי למה. סרטים די קשים.

אחר-כך בבר עם ראול ושאר הדרום-אמריקאים, מרסל, אווה, גורדון ודה קאמארה.

המשך יבוא

אהוד: לצערי לא שמרתי את נוסח ההרצאה שלי באנגלית על הערבי בספרות העברית וזאת דווקא משום שהיו לי נוסחים אחדים, אך כל המעוניין בדבריי יכול לקבל באי-מייל את הקובץ "צל הפרדסים והר הגעש" שבו טיפלתי בנושא בהרחבה.

ימים לא רבים לאחר שובי פירסמתי בעיתון "דבר" את המאמר הבא:

סיכוי שני לדימוקראטיות החדשות

לאחרונה התקיים ב"אקדמיה הבינלאומית להתפתחות תוך חופש", בפורטוגל, כנס בינלאומי בנושא: "זכויות האדם – חמישים שנה לאחר ייסודו של ארגון האומות המאוחדות". האקדמיה פועלת בבית אחוזה עתיק ויפה, מוקף חורשות וכרי-דשא – קווינטה דה ריבאפריה, ליד העיירה סינטרה, שליד ליסבון. הכנס התקיים בחסות קרן פרידריך נאומן, והאו"ם.

אני הוזמנתי להשתתף לא כנציג מדינה או ארגון מקומי אלא כאורח אישי של המארגנים, ונושא הרצאתי היה קצת יוצא דופן אם כי אקטואלי: "הערבי בספרות העברית".

מנחה הכנס, פרופ' גואאו בטנקורט דא קאמארה, פרופיסור לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטת ליסבון, ומשורר, הוא אדם בעל בקיאות רחבה וזיכרון מדהים. במרוצת שש השנים שבהן האקדמיה פועלת הוא אירח והינחה כנסים בהם לקחו חלק מאות משתתפים ממרבית מדינות העולם, נציגי מפלגות ליבראליות, פעילי המאבק לדימוקראטיה, לאיכות הסביבה ולזכויות אדם, שרים, חברי פארלאמנט, משפטנים, כלכלנים, היסטוריונים, וסוציולוגים – מהתחום האקדמי ומתחומי פעילות ציבוריים, ועוד. את כולם הוא זוכר אישית ועם רובם מקיים קשרים ובקיא בכל הנעשה בארצותיהם, וניתן לומר שהוא מכיר כיום חלק ניכר מן האליטה הדימוקראטית והליבראלית של העולם.

בעקבות ביקורי הראשון באקדמיה, במרס 1993, כתבתי רומאן שחציו בידיוני וחציו דוקומנטארי בשם "שבעה ימים בפורטוגל", העומד להופיע בשנה הקרובה. [כאמור, לא יצא מזה כלום]. הביקור הפעם היה לי לעזר גם בבדיקת נושאים ונופים הקשורים לרומאן, ואולם לא עליו באתי לספר כאן.

בכנס השתתפו, אחד מכל מדינה או ארגון – נציגים מארגנטינה, בוליביה, צ'ילה, מאלזיה, מרוקו, הולנד, פרו, פיליפינים, פולניה, דרום-קוריאה, טיבט, טורקיה וזאמביה; נציג של קרן פרידריך נאומן מגרמניה; של המרכז לזכויות האדם מטעם האו"ם בז'נבה; וג'נטלמן אנגלי קשיש ומקסים, גורדון מרטין, שכמו יצא מתוך סידרה של ה-בי.בי.סי, אשר מטעמו אכן סיקר במשך עשרות שנים מקומות רבים בעולם, עד שיצא לפנסיה. כיום הוא מתגורר בשוויץ ומשמש נציג של ה"דיילי טלגראף" ליד מוסדות האו"ם במדינה זו.

מחמוט טאלי אונגורן, המזכיר הכללי של הארגון לזכויות אדם בטורקיה, אדם מבוגר, חייכני, נעים-הליכות וממוצע-קומה, לשעבר עיתונאי, רחוק מאוד מדמות של לוחם – פרש תמונה קשה על מצב זכויות האדם בטורקיה, שונה מאוד מהתרשמותנו אנו כתיירים לימים מיספר. התנאים הקשים בבתי-הכלא, המעצרים שנועדים להפחיד גם כאשר אין "אשמה" מוכחת, הרדיפות של סופרים, המצב של המיעוט הכורדי בדרום-מזרח המדינה, שנטחן בין המורדים הכורדים לבין היחידות המיוחדות הצבא הטורקי, הסכנה של התעוררות האיסלאם הפונדאמנטאליסטי.

תמונה קשה פי כמה הביא קונגה טסרינג, סגן-נשיא המפלגה הדימוקראטית-לאומית של טיבט וחבר הפארלאמנט של ממשלת טיבט בגולה – השוכנת, יחד עם כמה מאות אלפי טיבטים ועם מנהיגם הדאלאי-לאמה, במדינת דהאראמסאלה שבהודו.

לדבריו כבר כיום יש לסינים רוב מוחלט בטיבט, והם מפעילים שיטות אכזריות, עד כדי עיקור נשים טיבטיות, כדי למנוע את הִתרבות העם הטיבטי. הטיבטים הם אזרחים מדרגה שנייה בארצם. מאות מנזרים נהרסו עד היסוד. אין ביטוי לתרבות הטיבטית. הארץ, השוכנת בגבהי אסיה, הפכה למיבצר אסטראטגי סיני של טילים ואמצעי ביון משוכללים המכוונים כלפי כל המדינות השוכנות מדרום וממערב לסין – מהודו ופאקיסטן ועד לאיראן ולנסיכויות הנפט הערביות. עם זאת אין הטיבטים נוקטים שום פעילויות של טרור, אפילו לא אינתיפאדה של צמיגים ואבנים, כי הם נאמנים לעקרון אי-האלימות שעליו מצווה אותם דתם הבודהיסטית.

בסרט וידאו קשה, שהראה לנו קונגה, מסיים מנהיגו הדאלאי לאמה את דבריו במילים: "אין בנו שינאה כלפי הסינים. להיפך, עלינו להודות לאויבינו, אחרת לא היתה לנו אפשרות להפעיל את רגשות המחילה והרחמים שאותם מצווה עלינו דתנו."

עשרים וארבע שעות לאחר שוואצלאב האוול, במחווה של אנושיות עמוקה, הכיר בממשלת טיבט בגולה, ניתקה סין את כל קשריה עם צ'כוסלובקיה של אז, והאוול היה מוכרח לחזור בו. גם ל-CNN אין עניין רב בבני-עם שאינם מבעירים צמיגים, אינם זורקים אבנים, אינם מפוצצים אוטובוסים בלב ערים ואינם רוצחים בגרזן נערות צעירות – הכל בשם המאבק לחופש לאומי.

החלטות הכנס לא נרתעו מלגעת בנושא הטיבטי, זאת במסגרת פיסקה האומרת כי "המשתתפים מתריעים על התגברות האלימות והפרת זכויות האדם כתוצאה מאלימותם של סכסוכים אתניים, גזעיים ודתיים במזרח התיכון, באסיה התיכונה, באפריקה, ובאירופה, במיוחד במה שהיה קודם יוגוסלאביה. כמה מהדרגות הגרועות ביותר של השמדת-עם ושל אי-הכרה בזכות ההגדרה העצמית קשורים לנעשה בטיבט."

ישראל לא הוזכרה כלל בהחלטות, ומבחינתי לא ראיתי פסול באיזכור הכללי של המזרח התיכון, אם כי במשך הדיונים היה לי ויכוח מעניין עם שאר המשתתפים, בנושא הפעלת כוח בחקירות, ואפילו עינויים.

אני הצגתי את העמדה של ועדת לנדוי ואת המיסוד של רשות לחקירה יותר אלימה, אם מדובר בעניין של חיים ומוות, כמו במקרה של החייל החטוף. הדגשתי שדווקא דימוקראטיה כשלנו חייבת למסד בגלוי את עקרונות השימוש בכוח בחקירות של חשודים בטרור, בעוד אשר על הנעשה במדינות כערב הסעודית או עיראק ואיראן אין העולם הנאור מדווח. ואולם הנציגה הארגנטינאית, והנציג ההולנדי, טענו כי בכל מקרה, אפילו מדובר בילד חטוף שחוטפו נתפס ורק הוא יודע היכן קורבנו – אסור להפעיל אלימות ועינויים בחקירה!

גו צ'אנג טאיק, שר בממשלת פנאנג שבמלאזיה, חזר ואמר שהדבר החשוב ביותר כיום הוא לחזק את הסיכוי השני שניתן לדימוקראטיות החדשות שנוסדו בגוש המזרחי לשעבר ובאזורים אחרים – באמריקה הלאטינית, אפריקה ומזרח-אסיה. הוא הזכיר גם את בעיותיו של ערפאת. לדבריו ניתן סיכוי לדימוקראטיות אחרי מלחמת העולם הראשונה, והוא הוחמץ מסיבות שונות, ורק עכשיו נתנה ההיסטוריה לעמים אלה ואחרים סיכוי שני ומיוחד-במינו, אבל אם לא תבוא עזרה כלכלית מאסיבית, והמישטרים הדימוקראטים החדשים יקרסו – יהיה זה אסון בקנה-מידה עולמי, פרס לכל מישטר רודני ואנטי-דימוקראטי.

אני חייב לומר שלחמתי עימו יחד להכללת פיסקה ברוח זו בהחלטות הכנס, תוך שאני מסביר את ההשלכות שתהיינה, למשל, לנפילתו של ערפאת אם לא יזכה בעזרה כלכלית כדי לבסס את שלטונו ולהמשיך את תהליך השלום. גו צ'אנג טאיק החייכני הבטיח לי, שכאשר בעתיד הניראה לעין יכוננו היחסים בין מאלזיה לישראל – ימליץ עליי בתור שגריר לארצו!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יהיה כנראה קיץ חם. קיץ חם מאוד. לא רק בגלל מזג האוויר והשריפות הרגילות שלעולם אין מגלים מי הצית אותן, אלא גם בגלל תוספת החום של היריות, הפצצות, הטילים, הפצמ"רים והפצצות-הנגד.

* הערה גזענית: האם זה מקרה שעבריינים וחשודים רבים בישראל, ורבים מהם יהודים שאינם אשכנזים, מאמצים לעצמם שם משפחה עברי חדש ואפילו אשכנזי, ושמים כיפה על הראש? למה? האם בן-לולב בכיפה פחות מפחיד מבן-לולו גלוי הראש ויש לו סיכויים טובים יותר לזכות בעיתונות אוהדת ובעונש מופחת?

* "פעם היינו מתפארים במחירי הירקות והפירות הנמוכים. היום גם זה כבר אינו נכון. אך חמור מכך: אין בעולם המערבי ירקות ופירות באיכות כה נמוכה כמו של אלה הנמכרים ברשתות השיווק שלנו. כי כשאין תחרות מיבוא – שמים פס על הצרכנים." [נחמיה שטרסלר, "למה יקר כל כך?" – "הארץ, 3.8.10]. האם נחמיה שטרסלר חי בישראל? האם ניסה פעם לקנות עגבניה או פלפל צהוב במרכול באנגליה? האם מצא בצרפת מלון ב-60 יורו ללילה, כדבריו? מאיפה הוא מקריץ את השטויות האלה? ואנחנו חשבנו שהוא עיתונאי כלכלי אמין וחכם. מתברר שלא. במסגרת המדיניות של העיתון, שלפיה אנחנו המדינה הגרועה בעולם, אז גם הירקות שלנו, שהם מהטובים והזולים בעולם, ממש גן עדן ובשפע ובמגוון מדהימים, ולא מייבוא – כל אלה אינם מוכרים לו, כנראה. מתי היה פעם אחרונה בשוק? – כן, כנראה גם הוא כבר נמנה על מתקרנפי "הארץ"!

* בחורה נאה, גדולה וגבוהה, במכנסונים קצרצרים, עם כלבלב קטן, התכופפה במדרכה ברחוב שלמה המלך בתל אביב ושקית ניילון בידה, לנגב את הַפֶּרֶש של הכלב. גבר שהלך אחריה נדלק כל כך למראה הירכיים והתחת, שלא היה יכול לעמוד בפני יצרו, תפס בה והוריד בבת אחת את מכנסוניה ושלף וסָדָּם אותה לכל עומקה. הבחורה, שידיה היו תפוסות בכלב וּבַפֶּרש, לא יכלה לעשות דבר אך למרבה הזוועה הגיח אז במהירות מאחור זוג אופניים – והיא כבר לא ידעה על מה להצטער קודם – על הכלבלב שנדרס או על התחת שנאנס.

* מה שאצלנו לא מבינים הוא שאין שום תועלת בכל ועדות החקירה והבדיקה בקשר למשט והן לא תרצינה איש מאויבינו אלא אם תפללנה אותנו! – מה שהיה נחוץ ובוודאי נעשה הוא תחקיר צה"לי שאסור לו שידלוף לשום גוף חיצוני כדי שלא להפליל את חיילינו בעולם הרוחש שנאה כלפינו. וזהו. כל היתר הוא בבל"ת ומורך-לב מצד מנהיגינו החושבים שיצליחו לשנות את דעתו של העולם ושל נציגיו בארץ (כסופר החשוב דוד גרוסמן: "פשע") על העצירה המוצדקת של המשט הפלילי הזה.

* היו שנים בהן "שירת ההתנגדות" של משוררים "פלסטיניים" מערביי ישראל, ובראשם משורר השנאה מחמוד דרוויש, הביאה אותם לשיאים של פרסום וכבוד בעולם, שלא עמדו בשום יחס לסמליות הרדודה ולפלקטיות הפוליטית של מרבית שיריהם, שדומה כי משורר בינוני אחד יצר אותם לפי מתכונת [שטאנץ] אחת. מכוח היותם משוררים חשובים שכאלה – הם גם ניהלו דיאלוגים איתנו, הסופרים והמשוררים העבריים, והציגו עצמם כגשר לשלום בין ישראל לאויביה. ודומה כי חלק מהם גם התפרנס לא רע מהמצב השירי הזה.

אבל איפה הם היום? איפה שירת ההתנגדות ה"פלסטינית"-הישראלית היום? מי המשוררים ומי הקהל שלה ומי שם לב אליהם? ומתי שבועון אמריקאי שם מי מהם בשערו לאחרונה? האם ייתכן שברקע עומד תהליך ענק של התברגנות ערביי ישראל, בייחוד הצעירים, שלא שמים קצוץ על "שירת ההתנגדות" ואולי על שירה בכלל, וכל מה שחשוב להם הוא המשך החיים הטובים במדינה החופשית הדמוקרטית האחת והיחידה בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי? דומה שזו גם תחזיתו של עוז אלמוג.

* הסכל המסוכן אובמה, שמיום ליום אזרחיו מתחילים להכיר טוב יותר את מגבלותיו ואת הדמגוגיה הריקה שלו (עליה עמדנו למן היום הראשון לכהונתו, וספגנו על כך הרבה יריקות בפרצופנו הפובליציסטי מפי אנשים חכמים שסלדו מחוצפתנו*) – מוציא חלק ניכר מצבא ארה"ב מעיראק – ומוסר את המדינה השסועה הזו טרף לשלטון המטורף של איראן! אכן, לא היה נשיא ששירת את המוסלמים הקיצוניים טוב ממנו! ג'ורג' בוש, האדם הפשוט והמושמץ, היה גאון לעומתו, ונלחם את מלחמת העולם החופשי בציר הרשע. מלחמה שהולכת ומסתיימת עתה בכניעתו של אובמה לאחיו המוסלמים!

אבל זה לא יעזור לאובמה. ככל שינקוט במדיניות פייסנית כנועה ומטומטמת יותר כלפי המוסלמים – כן יסתבכו יותר ויותר הוא וארה"ב במלחמות עקובות מדם נגד הקיצוניות המוסלמית, המאיימת גם על עתודות הנפט של ארה"ב, קיצוניות של טרור שאליה יצטרפו מעתה גם טורקיה ועיראק!

[*ידידה שלנו, המשוררת ש. שפרה, היתה בדיעה זו על אובמה למן הרגע הראשון להיבחרו וראתה בכך אסון לעולם ולישראל. נאחל לה בהזדמנות זו החלמה מהירה].

* כותב ד"ר גיא בכור: "איך זה קורה שגורמים מתונים כמו ירדן או צבא לבנון מצטרפים אל הרעים של המזרח התיכון? משום שאין בעל בית בעולם. כאשר שמעו הלבנונים שצבא ארצות הברית מתכוון להקדים את יציאתו מעיראק, נפל עליהם פחד גדול. אם אין אמריקאים להגן עליהם, למי ולאן יילכו? לסוריה ולאיראן כמובן. באותו רגע שבו הבחור האמריקאי [אובמה] הודיע את שהודיע (לצרכי בחירות כמובן), נפלו מניות ארצות הברית באזור, ועלו אלה של ציר הרשע. התקרית של אתמול [3.8, רצח סא"ל דב הררי על גבול לבנון], היא חלק מכך. ככל שארצות הברית יותר נעלמת מן האיזור שלנו, הגורמים השליליים ימשיכו ויתחזקו. למתונים אין ברירה, הם פוחדים." [אתר האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור, 4.8.10]

* בימים אלה נהרגים קציני מילואים של צה"ל בגילים שמעל ארבעים ושלוש. אז כדאי להזכיר שהם נולדו בתקופת מלחמת ששת הימים, יוני 67', מלחמה שזמן לא רב לפניה כינה הסופר החשוב החשוב החשוב מאוד מאוד מאוד [כמעט כמו עמוס עוז] – ס. יזהר בלעג את הדור של אבותיהם, ואולי גם של אחיהם הבוגרים – בשם "דור האספרסו" וקונן על אפסותם וביטל אותם כעפרא דארעא – מקום שאליו אכן הגיעו מאות מהם, שנהרגו בגבורה במלחמת ששת הימים.

* הידד לחוני המעגֵל ניצב שחר איילון, מפקד מחוז של אביב של משטרת ישראל, שהִקצה ארבעה[!] ימים למבצע סילוק האופנועים מהטיילת ומהמדרכות! – איפה היית עד עכשיו, ניצב איילון? – כאשר כלי רכב דו-גלגליים, רגילים וממונעים כבשו כמעט כליל את מדרכות העיר בצפצפם על כל חוקי התנועה? – והאם אתה יכול להבטיח לי כי בפעם הבאה שיעלו עליי במדרכה אופניים רגילים או חשמליים או כל כלי-רכב פולש אחר – ואני אתן לרוכב במרפקי זץ כזה שהוא ייפול וישבור את ראשו, אתם לא תעצרו אותי!?

* באיזו שפה יתנהלו דיוניה של ועדת טירקל שמינתה ממשלת ישראל לחקר ההשתלטות על המשט הטורקי? האם כל חייל או מפקד בצה"ל צריכים מעתה לדעת אנגלית ברמה שתאפשר לו להעיד ברהיטות בפני ועדת חקירה ישראלית של מדינתו?

* מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" החלה לקחת לשם הרזייה תרופה בשם "רדוקטיל", בפיקוח רופא, והצליחה כבר להשיל מעל עצמה כחמישה קילו, וזאת לאחר שבשעתו הגיעה למאה קילו, ומקווה לראות בקרוב את השמוקול שלא באמצעות ראי.

* * *

הספד בת מרים על רחל:

 האם מי מנמענינו יכול לעזור באיתורו?

שלום רב לך אהוד בן עזר,

קראתי בעיון את הכתוב באתר שלך ונדמה לי שאתה האיש הנכון לסייע לי לאתר את ההספד (השיר) שנשאה יוכבד בת מרים למשוררת רחל. יש לך מושג היכן ניתן למצוא טקסט שכזה? אני אוספת הספדים יפים שנאמרו על אנשי רוח ומשוררים ומפיהם.

תודה לך,

תמר ברוש

* * *

אמנון לורד / ציטוט מ"מקור ראשון"

ראיון עם פרופ' רוברט ויסטריך

שנאה עצמית? זה יותר אהבה עצמית!

"אין זה מקרה שהישראלים המובילים בהסתה ובמאבק האידיאולוגי נגד ישראל והציונות בחרו באנגליה כמקלט," אומר רוברט ויסטריך, "אני לוקח ברצינות את הקטע המשיחי השיעי. אני לוקח ברצינות את הצהרותיו של אחמדינג'אד. אני שואל מה הוא רוצה לומר לנו, ואני חושב על היטלר. דבר אחד תמיד חרות בזיכרוני, למרות שלא הייתי שם: אנשים אמרו כל הזמן על היטלר, אלה סתם דיבורים!"

חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך התחיל את חייו במסלול הידוע. בית סוציאליסטי, רדיקליות סטודנטיאלית, 68' בחוצות פריז. ואז, בפראג, הוא חתך. ספרו החדש, הענק, הוא אנציקלופדיה של האנטישמיות העכשווית, כולל הסוגים שאסור לדבר עליהם: האנטישמיות השמאלנית, היהודית, האקדמית והאיסלאמית. הספר מייאש, המסר אופטימי.

חלק מהביקורות בארצות הברית על ספרו המונומנטלי של פרופ' רוברט ויסטריך "אובססיה קטלנית" (באנגלית) נשמעו כמו חריקת שיניים. ניכר היה כמה קשה להן להודות בטענה המוכחת בספר, שהאנטישמיות חזרה להיות גורם מרכזי בחיים הציבוריים בעולם המערבי, שלא לדבר על העולם המוסלמי. "כל דבר מתועד בצורה היסודית ביותר," אמר לי פרופ' ויסטריך, במשרדו במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. "זו אסטרטגיה מכוונת. הנחתי, וזה התברר כנכון, שגם אלה שמסיבות אישיות היו נוטים לבטל את הספר מראש – לא יוכלו לעשות זאת, בגלל התיעוד הרב."

הוא מספר שב'ניו-יורק טיימס' הופיע על הספר מאמר ביקורת מאת אדוארד רוטשטיין (ב-5.7.10). "הנושא של האנטישמיות דוחה אותו. הוא כותב שלעסוק בנושא 'זה כמעט טעם רע'. אבל בהדרגה רואים שלמרות הנטייה שלו לדחות את טיעוניי, הספר גורם לו להכיר בכך שהאנטישמיות היא בעיה חמורה ומזעזעת. בסוף, כנגד רצונו, הוא מקבל את זה. זה היה חזק ממנו, למרות הכול. אנשים בורחים כשהם שומעים את המילה אנטישמיות. לא סולחים לי שהתעקשתי להתעסק בזה ברצינות. אני רואה שמבקרים שיש להם איזה 'אנטי' לנושא, שואלים למה לעשות אנציקלופדיה של כל כך הרבה אירועים ועובדות. זה האפקט שכפה עליהם לקרוא את הספר. אף אחד לא יכול לבטל את זה. אפשר להתווכח על הפרשנות. זה לגיטימי. לקחתי על עצמי משימה לא נעימה."

אבל על התוצאה של המשימה הזו אפשר לומר בפשטות: אם אתה קורא ספר אחד בעשור, 'אובססיה קטלנית' על 1,200 עמודיו הוא הספר הזה. זוהי תמונת מצב עם רוחב פנורמי ועם עומק של מסע אל מרכז האדמה. מלבד התרחשויות מזעזעות, מביא ויסטריך בעיקר עושר אנציקלופדי של התבטאויות של אינטלקטואלים ושל מנהיגים בכל הרמות. מה שבולט הן התיאוריות המהפכניות של השמאל הרדיקלי שמתאחדות עם הכרזות השמדה שבאות מכיוון האיסלאם הקיצוני נגד ישראל. פול ברמן, שפרסם לאחרונה את הספר "מנוסת האינטלקטואלים", כתב על החסם המחשבתי שכופים אנשי הרוח של היום ובכך מציבים את החברה החופשית בסכנה: "אסור לך להראות שהאיסלאמיזם הוא תנועה פוליטית מודרנית, ולא עתיקה, שעלתה תוך אחוות אחים עם התנועות הפשיסטיות של אירופה בשנות ה-30 וה-40. אסור לך להגיד שההשראה הנאצית השתרשה בקרב האיסלאמיסטים, בעיקר במה שקשור לטבען הדמוני של הקונספירציות היהודיות ולהכרה במטרות החיוביות של רצח-עם."

ויסטריך מצטט בספרו את הפסיונריה הטרוצקיסטית של מעמד הפועלים באירופה, ארלט לאגילר, שאמרה כי "המאבק למען פלשתין הוא עכשיו מרכיב יסודי במהפכה הפרולטרית העולמית". למחוק את ישראל מהמפה הפך לחלק מהמלחמה נגד השיטה הכלכלית הגלובלית ונגד העוצמה האמריקנית," כותב ויסטריך.

פרופ' ויסטריך, האם יש איזו נקודת זמן שבה הרגשת ששווה לחקור את האנטישמיות כמפעל חיים?

"קשה לי להצביע על רגע מסויים או מאורע ולומר 'הינה, זה הקטליזטור.' לא התחלתי עם הנושא הזה. כתבתי את הדוקטורט שלי על יחסו של השמאל ליהודים במאה ה-19. אני עומד לסיים ספר על מה שקרה לשמאל בארבעים השנים האחרונות – ומה שקרה לו, בהקשר שלנו, הוא התפתחות מזעזעת. כך שכבר בתחילת דרכי עסקתי בשאלת היהודים. האנטישמיות היא כמובן נושא מרכזי בשאלת היהודים. זה כולל את הפרובלמטיקה של הזהות היהודית ושל מעמד היהודים גם באזורים מחוץ לאירופה. האנטישמיות כבר היתה שם בתחילת הדרך."

היו חוויות אישיות שדחפו אותך בכיוון הזה?

"ברמה האישית מעולם לא האמנתי שחוקרים הם נטולי רגשות, ושכל בחירה שאדם עושה בתחום האקדמי היא נטולת הקשר לחוויותיו האישיות. עם זה, לא הגעתי לאנטישמיות כמרכיב מרכזי במחקר שלי מתחושה של רדיפה אישית. גדלתי באנגליה בשנות ה-50, ה-60, ה-70. חוויתי אנטישמיות, אבל מתונה. לא בוטה, לא אלימה, אבל גם לא מתחת לפני השטח.

"רוב המורים שלי בבית-הספר לא הסתירו את דיעותיהם השליליות על יהודים. בית הספר שלי היה בקילבורן, ושליש מהתלמידים היו יהודים. והם היו התלמידים המצטיינים. הייתי אומר ש-90 אחוז מהמורים היו אנטישמים סמויים או גלויים. קיבלנו את זה כחלק מהחיים. חלק מנורמה מסוימת שרווחה באותו זמן; היום אסור להתבטא בצורה כזאת. והמשכנו הלאה. אפשר היה לחיות עם זה. הרגשתי כמעט רחמים כלפי המורים האלה. התייחסו אליי באופן אישי בצורה מכובדת. הייתי התלמיד המצטיין בכיתה והייתי טוב בספורט. ולא סתם, אלא הייתי הקפטן של נבחרת הקריקט של בית הספר, וקריקט זה ספורט מאוד אנגלי. זה לא הוריד מהאנטישמיות שקלטתי מהסביבה.

"אחר-כך, כשהגעתי לקיימברידג', נתקלתי בפעם הראשונה באליטה של החברה האנגלית. אלה היו גינונים אחרים. אלה היו השרידים האחרונים של האימפריה. ממש ההבהוב האחרון, וזה היה בשנות ה-60. שם נתקלתי במה שעדיין קיים היום: אותה רתיעה, בביטוי מתון. רתיעה שמורכבת מתחושת עליונות מעמדית. הסתכלות מלמעלה. היהודים נתפסו כ'לא משלנו'. אבל בעשור האחרון הרגשתי שינוי לרעה דרמטי למדי בכל היחס אל הנושא היהודי. בראש ובראשונה למדינת ישראל והציונות."

האם יכול להיות שאותם אנשי אקדמיה ישראלים שהלכו לאוקספורד ולקיימברידג', כמו אילן פפה ואבי שליים, בעצם הושפעו מהסביבה הזאת וזה עיצב את גישתם כהיסטוריונים חדשים?

"אין זה מקרה שהישראלים, המובילים בהסתה ובמאבק האידיאולוגי נגד ישראל והציונות, בחרו באנגליה כמקלט. זו לא אנגליה שגדלתי בה. היום האווירה הרבה יותר קשה. כשאני מבקר שם אני בקושי יכול לנשום באווירה הזאת. יש שם רשעות בתקשורת. ב'בי-בי-סי', ב'גארדיאן', ב'אינדיפנדנט', באקדמיה. לעומת זאת, מי שהוא אנטי-ישראלי, ובייחוד ישראלי שהוא אנטי-ישראלי, יתקבל שם בזרועות פתוחות. יחבקו אותו. ישראלי הוא אליבי מושלם בשבילם. מצטטים אותך, נותנים לך את כל הבמות. מתייחסים אליך כאל דיסידנט, עם כל העיוות של הדימוי הזה שלקוח מהדיסידנטים של ברית המועצות. הישראלי האנטי-ישראלי הופך לגיבור תרבות. גיבור המאבק למען הצדק והאנושיות. יצא לי להרצות גם בפורומים עוינים. שומעים אותי. לא ספגתי דברים שאי-אפשר להתמודד איתם. אבל יש ירידה ברמת הוויכוח."

להתווכח עם אנשי האקדמיה האנטי-ישראלים היום זה לא כמו שהיה להתווכח עם ארנולד טוינבי?

"זו ירידה בכל רמות החיים. זה משקף בכלל את מערב אירופה. רמת ההשכלה יורדת, רמת הידע הכללי. אנשים שמדברים על ישראל פשוט ספגו השפעות מהתקשורת. אני חושב שבקושי יודעים איפה ישראל, מה גודלה, מה הרקע ההיסטורי. יש מידת בורות בלתי נתפסת. זה חלל ריק שישראל אשמה בו לא מעט. זניחת השטח ושילוח אנשים לא מתאימים בעתות משבר לצורכי הסברה.

"יש כאלה שאומרים: שנאה עצמית. אבל הביטוי לא מסביר את האופן הגורף שבו אותם אינטלקטואלים יהודים שוללים כל דבר שקשור לישראל. לפעמים זה, למען האמת, בדיוק ההפך משנאה עצמית: הם מאוהבים בעצמם. הם אוהבים להעמיד את עצמם על הר מוסרי נישא."

שמעת על האירוע של הגרפיטי על חומת גטו ורשה – הכתובת שהשאיר יונתן שפירא על שחרור גטו עזה

"בספרי הקדשתי פרק ליהודים-נגד-ציון. וגם בהזדמנויות אחרות כתבתי על האנטי-ציונים. אבל עכשיו אנחנו מצויים בשלב אחר. זה לא כמו האנטי-ציונות לאורך השנים הרבות שלפני קום המדינה. אז זה היה מגוון דעות אנטי-ציוניות של האורתודוכסים, של המתבוללים, הסוציאליסטים, הקומוניסטים, הבונד. כשאתה קורא את הדברים שאמרו וכתבו לפני קום המדינה, רוב הנימוקים נגד הקמת מדינה יהודית היו משכנעים. לנימוקים של האנטי-ציונים באותה תקופה לא היה שום קשר עם אנטישמיות. להוציא אולי את הקומוניסטים בארץ ישראל. אי-אפשר לחשוד ברוב מבקרי הציונות כמו הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג ואחרים.

"לעומת זאת, מאז קום המדינה יש הידרדרות מתמדת הן ברמת הטיעונים, והן בטון של הדברים, הספוגים דמגוגיה מפחידה. אלה שמובילים באוניברסיטאות את המסע להחרמת ישראל דוחפים להשמיט כל לגיטימיות היסטורית לציונות – וקוראים לה אפרטהייד ושמות גרועים מזה. אני אומר לעצמי: אלה אנשי רוח? אלה קוראים לעצמם אינטלקטואלים? אלה אנשים שמעניינת אותם האמת? כל זה בא ממקור רגשי. אבל איזה רגש? רגש של שנאה.

"יש כאלה שאומרים: שנאה עצמית. אני לא אוהב את הביטוי. הוא גם לא מסביר את האופן הגורף שבו שוללים כל דבר שקשור לישראל. לפעמים זה, למען האמת, בדיוק ההפך משנאה עצמית: הם מאוהבים בעצמם. הם אוהבים להעמיד את עצמם על הר מוסרי נישא, כמו נביאי הזעם של פעם. אבל מה לעשות, אפילו נעם חומסקי אינו הנביא ישעיהו. האנשים האלה מונָעים חלקית מתחושת תסכול שישראל לא מתנהלת על-פי הדגם האידיאולוגי שקבעו לה. זו תפיסה משונה: מדינה לא עונה על ציפיותיך – ולכן היא פגומה וחסרת זכות קיום. זו תגובה פתולוגית. בקלי קלות אתה מבטל את המדינה מפני שהיא לא תואמת בדיוק את האוטופיה שלך.

"ויש גם שיקולים אופורטוניסטיים. אני אומר את זה גם בצער וגם בציניות מסוימת. אדם צעיר שמחפש לעצמו דרך באקדמיה או בתחומים אחרים, אם הוא ייתפס בעולם הגדול כמי שתומך בישראל, או אפילו מתייחס אליה בצורה הוגנת, הסיכויים שלו בקריירה אינם מזהירים. אפילו בארצות הברית. שיקולים קרייריסטיים משפיעים על הרבה אנשים. גם בישראל. דור הסטודנטים הנוכחי וגם הדור הקודם כבר ספג את התזות של המרצים, תזות שגורמות לסטודנטים ניכור מהמדינה. אני שואל את עצמי, מה מקולקל פה? איך הגענו למצב כזה? אלה מגמות הרסניות."

ניסית לעסוק באמת בשאלה איך הגענו למצב הזה באוניברסיטאות – בחו"ל אבל גם בארץ?

"זה מעסיק אותי. אני מבין שאני צריך לחזור לשורשים האישיים שלי. איך קרתה התפנית. גם אני עברתי בשנות ה-60 את שלב הרדיקליזם בחיים שלי. מ-64' בערך, כשהתחלתי תואר ראשון. הרגשתי את הצייטגייסט. המאבק נגד המימסדים. ובמקביל האמונה באוטופיות למיניהן. כיום קשה לי להבין איך חשבו שמהפכת התרבות בסין היא אידיאל, ולא הבינו שזה היה מעשה זוועה. חשבו שכמו שבסין עושים מהפכה תרבותית צריך לעשות כזו גם במערב. אני זוכר את זה כמו היום. מאו, יחד עם קסטרו, צ'ה גווארה והו צ'י מין, נתפסו כגיבורים של המאבק האנטי-אימפריאליסטי.

"זה השפיע עליי עד כדי כך שב-1968, כשחזרתי מסטנפורד בקליפורניה לאירופה ובצרפת פרץ מרד הסטודנטים – מיד, כרפלקס של מהפכן נודד, הלכתי לפריז. חצי עמדתי מהצד והסתכלתי על המהומות, וחצי הצטרפתי בעצמי לכל זה. בסוגריים צריך לומר שקליפורניה, וקודם כול ברקלי, היתה ערש תנועת הסטודנטים. 'תנועת חופש הביטויFree Speech Movement – זה היה שלב א', שלא היה אלים. ואז תנועת הכוח השחור הצטרפה. אני זוכר את ההתבטאויות של סטוקלי קרמייקל. היתה פה נימה אנטישמית ואנטי-ישראלית."

אז גם לך הייתה נקודת התפכחות?

"כן, עוד באותה שנה. לקחתי פסק זמן ונסעתי לפראג. פראג של דובצ'ק, עדיין בעידן הקומוניסטי, אבל שם ניסו מה שנקרא 'סוציאליזם עם פני אנוש'. נשארתי שם למרות הקומוניזם, ובאוגוסט, כשאני בלב פראג, הגיעו הטנקים הסובייטיים. נשארנו תקועים במלון. זו היתה מציאות שנחתה עלינו מהשמיים. אני זוכר את הוויכוחים עם הטנקיסטים הסובייטים. הם דיברו עם העם ברחובות. הם הונחו לנהל תעמולה ולהסביר שהם באו כדי לחסל את הקונטרה-רבולוציה. זו היתה נקודת האל-חזור שלי. בסוף 68' הבנתי שכל החלומות של מרד הסטודנטים היו חלומות שווא. אבל מה נשאר? בחרתי לבוא לישראל, לשנה. הרגשתי יהודי. הרגשתי שיש לי זהות יהודית. זה לא שהייתי ציוני גדול. סבי היה יהודי שומר מצוות. הוריי אהבו את ברית המועצות. שם, בקזחסטן, נולדתי אחרי המלחמה. במקור הוריי היו פולנים, ופולנית הייתה שפת האם שלי. כך שהיה לי קשר עם העולם הזה, אבל לא היו לי אשליות לגבי רוסיה."

אם ידעת מה זאת רוסיה הקומוניסטית, מה בכל זאת קשר אותך לשמאל הרדיקלי?

"האמנתי לפחות בצורך להרוס, ברוח הניהיליסטים – צריך להרוס עולם ישן כדי לבנות עולם חדש. ב-1969 באתי לישראל. עבדתי ולמדתי. שמעתי הרצאות של פרופסורים, נסעתי לתל אביב. הייתי אז בן 23. התמניתי כעורך ב'ניו אאוטלוק', כתב העת באנגלית של מפ"ם. הם חיפשו מישהו שמסוגל לתרגם את העמדות שלהם, ויש לו אנגלית ברמה של עורך. העורך היה שמחה פלפן, שהתמנה במקום עורך קיבוצניק שפרש. פלפן קבע את המדיניות, ואני הייתי עורך בפועל. שישה חודשים עבדתי איתו, במשרד ברחוב קרל נטר בתל אביב. בלי מיזוג, בלי מאוורר. עם תמונה של מרטין בובר תלויה על הקיר. זה היה המפגש הרציני הראשון שלי עם מגמות פוליטיות בישראל. היכרות עם הסוציאליזם הציוני. וזה מאוד סקרן אותי.

"באוניברסיטה היו יעקב טלמון, יהושע אריאלי ושאר הפרופסורים, אבל הם לא היו מעורבים ישירות בעניינים פוליטיים. חזרתי לאנגליה אחרי שנה וחצי כיוון שכל החברים הישראלים שלי אמרו לי: תעשה דוקטורט בחו"ל, רק אז יסתכלו עליך; אם תעשה בארץ זה לא יעזור לך. הבנתי שאם זה הייעוד שלי, אז אולי יש בזה משהו. עשר שנים לא הייתי בארץ, אבל ידעתי שאחזור. ולא מפני שהייתי ציוני. זה משהו רגשי. הייתי חדור שכנוע פנימי עמוק שמדינת ישראל היא עתידו של העם היהודי. או שאתה רוצה ליטול בזה חלק, או שאתה נשאר מתבונן מהצד. לא רציתי חיים בגלות. בכלל, הגלות היום, באנגליה למשל, מאוד לא 'נחמדה'. אני לא חושב שיהודי שמכבד את עצמו יכול לחיות במדינה כזאת."

ברונו קרייסקי, הקנצלר היהודי של אוסטריה, הוא דמות שכתבת עליה לא מעט, גם בספרך הנוכחי. ידעת שהוא ואורי אבנרי היו חברים עוד מסוף שנות ה-50?

"אני מבין מדוע אורי אבנרי וקרייסקי יכלו למצוא שפה משותפת. מהרגע שאבנרי עבר את המהפך שלו בנושא הפלשתיני, היתה להם הבנה בנושא הזה. יצא לי לדבר בזמנו עם היועץ הקרוב של קרייסקי ועם עוד אנשים שהיו קרובים אליו מאוד, כולל ברברה טאופר. הוא השתיל אותה פה כ'מרגלת' לטובתו. אחר כך היא הפכה למישהי אחרת לגמרי. הייתי בארכיון קרייסקי והתאפשר לי לקרוא שם הרבה חומרים. הוא לא היה שונא ישראל, אבל לקה בתסמונת יהודית קלסית. האמביציה שלו להגיע, להשיג. הוא מבחינתו הצליח, ועוד במדינה הכי אנטישמית באירופה. הוא העניק לאוסטריה את האליבי שהיתה זקוקה לו באותן שנים. הוא עשה זאת בשיקול דעת. מהרגע שנבחר ב-1970, הוא אמר: אני קנצלר של כל האוסטרים. הוא מינה לקבינט שלו ארבעה שרים שהיו בעברם קציני אס-אס. באף מדינה באירופה לא היו מעזים לעשות את זה. וזה אדם שכעשרים מבני משפחתו נספו בשואה. הוא נתן בכך אליבי לאומה שהתכחשה לשיתוף-הפעולה האקטיבי ביותר שלה בפתרון הסופי."

איך כל זה התחבר ליאסר ערפאת, שקרייסקי, יחד עם אורי אבנרי, סייע לקידומו וללגיטימציה שלו?

"זה מה שהיה מעניין בשבילי. זה גילוי של השנים האחרונות. חילופי המכתבים בין קרייסקי לערפאת. הוא היה הראשון שהפך את ערפאת לדמות מקובלת בטרקלינים של אירופה, למי שראוי להתקבל בחברה הטובה. אורי אבנרי פעל כמתווך. קרייסקי התאכזב מאוד משמעון פרס בנושא הזה. הוא קיווה שיקבל את דעותיו בנושא אש"ף. אם כי כשאתה מסתכל על תוכניות השלום שמונחות היום על השולחן, אפשר להגיד שקרייסקי הקדים את זמנו. הוא הלך נגד הזרם.

"אבל האמת היא אחרת. בשנים 1979–1982 היה גל פיגועים באירופה: פיגועים אנטי-יהודיים, לא בהכרח אנטי-ישראלים אבל גם נגד מטרות ישראליות. קרייסקי תמיד שמר על עמדתו העקרונית שצריך לחבק את ערפאת, להכיר באש"ף וללכת על הפתרון שהאירופים ואפילו במידת מה האמריקאים כבר נטו אליו; אלא שבהתכתבות שלו עם ערפאת, קרייסקי מתגלה כמאוכזב עמוקות. הוא לא קיבל את הטיעון שאבו-נידאל עומד מאחורי, למשל, הרצח של ראש אגודת הידידות ישראל-אוסטריה, שקרייסקי הכירו מקרוב. קרייסקי בפירוש אמר לערפאת: אתה אחראי. אבל הוא לא אמר זאת בפומבי. כבר ב-1981 הוא אמר לו: תחליט, אתה מנהיג של תנועת גרילה או מדינאי? אם אתה מדינאי, חובתך לעצור את כל הנטיות הטרוריסטיות.

"קרייסקי גם ראה בערפאת אחראי לרצח עיסאם סרטאווי (איש אש"ף שדגל בדיאלוג עם ישראל). סרטאווי היה ידיד נפש של קרייסקי. איש אמונו. וקרייסקי כתב לערפאת: 'גם אם לא נתת את ההוראה להורגו, אתה גרמת לזה.' הוא טען שערפאת הסיר את חסותו ממנו והפקיר את דמו. והוא הסיק מסקנות לגבי ערפאת. היה לו אח בארץ, והוא סייע לו. בצד ההומניטרי הוא ידע לפעול. הוא תיווך לטובת ישראל בנושא של שחרור שבויים."

כשאתה קורא ספרים שעוסקים בהיבטים מסוימים של האנטישמיות, אפילו אנטישמיות בקולנוע, אתה לפעמים רוצה להשליך את הספר בייאוש. זה ממש מדכא. לאן שאתה לא מסתכל אתה רואה את האנטישמיות מושפרצת מהקירות.

"אני מודע היטב לכך שקריאת הדברים יכולה לגרום לך להיתפס לייאוש, לחוסר אונים. מה לעשות, זה מדכא. אולי יהיה לך קשה להאמין למה שאני עומד לומר, אבל בזמן שכתבתי, הדברים לא רק שלא דיכאו אותי, אלא כתבתי אותם כמעט בתחושה של התרוממות רוח. אינני מתכוון להרגשה של סיפוק או שמחה; חס וחלילה. כוונתי לתחושה של שליחות. תחושה של דבר שמתגלה לך. אלה לא היו דברים חדשים. ידעתי שהתופעה קיימת. אבל הפרטים המדויקים, המעשים כפי שהתגלו – זה היה הגילוי.

לחוקרי סרטן יש לפחות הנחמה והפיצוי שהמחקר עשוי להוביל למציאת טיפול חדשני ואולי תרופה. ואילו לסוג הסרטן שאתה חוקר נראה שאין מרפא.

"אולי יש לי נוגדנים. אולי כמו רופאי הסרטן, שרואים גם את המקרים הסופניים, אתה מפתח הגנות. אז איך התמודדתי: אני יכול לומר שזה לא מדכא אותי, כיוון שמזמן השתכנעתי שיש נושאים שככל שאתה בורח מהם הם ירדפו אותך וישיגו אותך, ואז תיתפס במצב של חוסר סיכוי, בלי שום מערכת הגנה. כשזה משיג אותך, אתה אפילו לא מבין מה קורה לך. אמרתי התרוממות רוח, וזה לא לגמרי מבטא את ההרגשה. זו תחושה של חובה. חובתי להמחיש לקורא את גודל הבעייה, בתקווה שזה ייתפס כקריאה אל הנשק. זו בעצם רוח קרב. זו קריאה: תתעוררו! תתקוממו! תתארגנו!"

אפילו לימודי השואה באירופה לא פעלו כתרופה לאנטישמיות, אלא אולי ההפך.

"זה נכון. האמינו שלימוד השואה יכול לשמש כנוגדן. לא התאימו את לימודי השואה למצבנו – והיום זה מנוצל לרעה. כל הדימויים והטרמינולוגיה הלקוחים מחקר השואה מופנים נגד ישראל. צריכים להיות זריזים בהבנה איך הדברים משתנים. התרופה הזו כבר לא מועילה, אבל אנחנו עוד לא החלפנו דיסקט. אין הרבה הבנה לתופעה. מדברים על דה-לגיטימציה, אבל לא קושרים בין התופעות. לא ערים לנזק המצטבר. בכל זאת, אני מרגיש שהספר הזה ישפיע. אי-אפשר להתעלם ממנו. זוהי נקודת ציון. וההוצאה (רנדום האוס) הלכה איתי לכל אורך הדרך בנושא הזה. הם לא יהודים. הם הבינו מה עומד כאן על כף המאזניים. והם התעקשו. חשבתי שיבקשו שאקצץ. ולא. הם רצו שהספר יתפרסם במלוא היקפו, 1,200 העמודים. יש משהו ברעל האנטישמי שמתנקם באלה שהם נושאי הדגל שלו. זה מעביר אותם על דעתם ותבונתם נפגמת. זה רעל שאולי במינון מסוים אדם יכול להצליח בעזרתו. גיוס המונים, גיוס תמיכה רחבה. אבל מעבר לזה, זה כבר מבשר את החורבן שלהם."

אתה מגיע במחקר שלך עד אחמדינג'אד, למעשה. יש אנשי מקצוע, דוגמת קציני המודיעין למיניהם, שחולקים עליך במסקנות הדי חד-משמעיות שלך.

"הם לא-כל-כך מסתכלים על האידיאולוגיה של אחמדינג'אד. הם צריכים להתמודד עם שאלות טכנולוגיות ושאלות פרקטיות מעשיות. אבל אני אכן לוקח ברצינות את הקטע המשיחי השיעי, אני לוקח ברצינות את הצהרותיו של אחמדינג'אד. אני שואל: מה הוא רוצה לומר לנו? ואני חושב על היטלר. דבר אחד תמיד חרות בזיכרוני, למרות שלא הייתי שם: אנשים אמרו כל הזמן על היטלר, אלה סתם דיבורים. אבל כשהיטלר דיבר על רצונו, כשהכריז בינואר 1939 על רצון ההשמדה שלו, כשאמר שבמקרה שתפרוץ עוד מלחמת עולם זה יוביל להשמדת יהודי אירופה, זו היתה נבואה שהגשימה את עצמה. פעם אחת זה מספיק.

"היטלר לא הסתיר את כוונותיו, וגם אחמדינג'אד לא מסתיר את כוונותיו. זו אובססיה קטלנית שכבר חווינו פעם על בשרנו. מה עוד אנחנו צריכים? גרמנים אמרו לי: זו רק רטוריקה, ולישראל יש הצבא הכי חזק במזרח התיכון, אז ממה אתה מפחד? אז אני לא אומר שצריך לפחד. אבל הדברים כתובים על הקיר, ואסור לנו להתייחס אליהם כאל רטוריקה גרידא. ובנושא הזה ממשלת ישראל עושה נכון כשהיא מתריעה נגד הדברים האלה."

ההשוואה בין היטלר לאחמדינג'אד נכונה?

"אנחנו עושים נכון כשאנחנו מזכירים לעולם ולעצמנו שיש פה הצהרות מפורשות על הכוונות של ההנהגה האיראנית. זו חובת הממשלה, והיא ממלאת אותה. עלינו להיות מוכנים לתסריט הכי גרוע. אין לנו ברירה אחרת. האנטישמיות היא בפירוש חלק מהרטוריקה של ההצהרות שלהם. הכחשת השואה, התעמולה המטורפת נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. מדוע הם חוזרים על ההצהרות האלה כל הזמן? הם חוזרים כי זה עובד. זה נקלט בעולם הערבי.

"אבל אני לא מדוכא. עם כל הבנת הדברים על הקושי הרב שיש בהם. אני אדם מאמין. אני מסתכל על תולדות עם ישראל. אני חושב שהמדינה הזאת היא נס. היא ההישג הגדול של המאה ה-20. ואנחנו מצווים לשמור עליו. אני מוצא נחמה בזה שכל צוררי ישראל לדורותיהם איכשהו פשטו את הרגל, מהמן ועד היטלר ואחמדינג'אד. יש משהו ברעל האנטישמי שמתנקם באלה שהם נושאי הדגל שלו. זה מעביר אותם על דעתם ותבונתם נפגמת. זה רעל שאולי במינון מסוים אדם יכול להצליח בעזרתו. גיוס המונים, גיוס תמיכה רחבה. אבל מעבר לזה, זה כבר מבשר את החורבן שלהם. אם כי זה לא מוריד מהצורך שלנו להתגונן.

"הקמת מדינת ישראל היתה צריכה להביא לזה שניפטר סוף-סוף משונאי ישראל. מסתבר שלא. אבל אני יודע שמצבנו הרבה יותר טוב מב-39'. איננו חסרי אונים. בנינו כוח. גם בתפוצות זה לא אותו סיפור. ב-39' היו צריכים להתחנן בפני רוזוולט, ואנחנו היום במידה מסוימת כן מעצבים את גורלנו בעצמנו. אז אפשר לסיים באופטימיות זהירה. הייתי רוצה שיבינו את הספר כקריאה להתגייסות. במקביל, הקפדתי שזו תהיה עבודת מחקר לכל דבר. יש כלים ויש כללים. שמרתי על הכללים".

* * *

זה סבו של ראש המוסד מאיר דגן, מרגש ומאלף!!!

http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=54171

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,061 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-151 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל