| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 568
תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, כ"ט באב תש"ע, 9 באוגוסט 2010
עם צרופה ובה תמונת הסופרת שושנה שרירא, וצרופת הנוסח המלא להרצאה באנגלית של אהוד בן עזר על הערבי בספרות העברית, לסמינר בפורטוגל ב-1994, מומלץ לשלוח הלאה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: פרס א.מ.ת למשוררת ולמתרגמת ש. שפרה!
אלישע פורת: שלושה דורות בלבנון.
זיוה אפטר: איך מוצאים קשר זוגי ונשארים בחיים? // אורי הייטנר: ביישנים.
פרופ' יפה ברלוביץ: הזמן התל אביבי, אחרית דבר לספרה של שושנה שרירא (1917-2003) "'אלמני הקש הצהובים' – הזמן התל אביבי". // קטע מההקדמה של אילת אלגור גורפינקל, בתה של שושנה שרירא, למהדורה החדשה של הספר.
יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל הַיֶּלֶד הַיָּתוֹם שֶל הַנִּרְצַחַת וְעַל תְּמוּנַת-הָאֵם הַהֲפוּכָה.
מתי דוד: מדוע לא תקום מדינה פלסטינית?
אילן בושם: 11 שירים (אוגוסט 2010).
משה גרנות: מותם של אחרים, על ספרה של אמילי ברונטה "אנקת גבהים".
נורית גוברין כותבת לתמר ברוש על יוכבד בת מרים שכתבה על רחל.
משה כהן: הנדון – צביעות שמאלנית.
ביקור חוזר של זוג זקנים ב"בראסרי" אבן גבירול, ארוחה לשניים ב-136 שקלים + 20 תשר, וזכור לטוב מרק הבצל הצרפתי. // ישראל זמיר: הומלֵ'ס.
אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השישי.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
נתיב נחמני: השוטר שחר מזרחי הגיש את התפטרותו [ציטוט מ"מעריב"].
ד"ר ישראל בר-ניר: נשיאות ברק חוסיין אובמה – סיכום ביניים, מבט מקומי.
אלי מייזליש: כיצד קורה ש"רב" חרדי ופרופסור חילוני מדברים באותה שפה [מחליאה]? // מרק הסנר: התערוכה "איווט".
* * *
מיטב ברכותינו מקרב ליבנו
למשוררת ש. שפרה
על קבלת פרס א.מ.ת לשנת 2010
"בתחום התרבות והאמנות
על תרגומי שירה וספרות"
יהי הפרס הניתן לך הוקרה של כל אוהבי העברית
ליצירתך רבת השנים בשירה ובתרגום
ותזכי להמשיך במפעלי חייך בשני התחומים
כמשוררינו הגדולים ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן ושלונסקי
* * *
אלישע פורת
שלושה דורות בלבנון
בקיץ 1932 עלתה אימי עליה השלום ארצה, כעולה בלתי-לֶגאלית, לא חוקית. היא היתה בת עשירים מפונקת, בת 19 אביבים, הרגילה בתפנוקי העיר המערב-אירופית הגדולה. יחד עם חבריה הנאמנים והנלבבים יסדה והקימה את קן תנועת 'השומר הצעיר' בעיר בריסל ואת התנועה ה'שומרית' הארצית בבלגיה כולה. בשמלת קיץ דקה בלבד ובנעליים עירוניות עדינות, היא 'גנבה' את הגבול מלבנון לפלשתינה-א"י. 50 שנה בדיוק לאחר אותו ליל פחדים ואימת ההתגלות, חציתי אני, בנה הבכור, את הגבול ממעבר 'פַטְמָה' למתולה. בקיץ 1982 חציתי את הגבול פעמים רבות. ולמעשה המשכתי לחצות את הגבול ללבנון עד שלהי 1984. יחד עם חבריי הנאמנים, ידידיי הנלבבים ממחלקת הסיור הגדודית של גדוד המילואים שלי, ליוויתי שיירות בכביש החוף, הובלתי דואר למוצבי הגיזרה המזרחית, ועשיתי לילות כימים כמש"ק מבצעים במפקדת צד"ל.
24 שנים בדיוק לאחר המלחמה ההיא, חצה בני היקר את הגבול ללבנון, בסדרת התנגשויות עם החיזבאללה, בקיץ של מלחמת לבנון השנייה, 2006. וכך ניצבנו לפתע, שלושה דורות למשפחה אחת, בנקודת ההתחלה. כאילו לא קרה שום דבר ב-70 השנים הללו. כאילו לא הוקמה מדינת ישראל, כאילו לא הוקם צבא ההגנה לישראל, וכאילו עדיין שולט בלבנון המנדט הצרפתי העוין.
בתום המלחמה, ב-2006, כשהסבתי עם בני בחניון הגדודי שלו בעיבורי חצור הגלילית, סחנו בהשתלשלות המשונה הזו. שתינו קפה שבני הכין בערכה הזמינה-תמיד שלו, כמה חיילים מחבריו התאספו סביבנו, ולפתע מצאתי את עצמי נואם באיזו אסיפת הסברה ציונית שמלפני 70 שנה. זה היה מעמד מוזר. זה היה מעמד עצוב. זה היה מעמד שלא ייאמן כמעט. כמה משפחות בארץ יכולות להתפאר בשלושה דורות שלחמו בלבנון?
סיפרתי לחיילי המילואים המתוסכלים כמה דקה וענוגה היתה אימא בעת שהתרוצצה בין הסלעים בואכה מתולה. כמה מפונקים היו ראשוני השוה"צ מבלגיה, שעשו את דרכם בעקבות מורי דרך נוכלים מבקעת הלבנון אל קיבוץ כפר גלעדי. נערה צעירה, שבקושי מלאו לה תשע-עשרה. אבל איזו נחישות הייתה במעשיה! – לברוח מבית הורים עשיר מודרני ומפנק. להתחזות כסטודנטית צרפתית המפליגה עם חבורתה למסע-עונג בלֶבַאנט. כביכול באו לבדוק את תנאי הקבלה לאוניברסיטה הצרפתית של בֵּירוּת. לרדת בנמל ביירות בחשש שמא יתגלו, להמתין לאיש ה'הגנה' והעלייה הבלתי-לגאלית. ללכת אחריו בסמטאות חשוכות ולהמתין באיזו חורבה עד שיושלמו סידורי הסעתם סמוך לגבול. שלא לדבר על המסע הרגלי המפרך של עשרת הקילומטרים האחרונים. על הקוצים, על חודי הסלעים הפוצעים, על הנחשים והעקרבים המאיימים, על שמי הלבאנט השונים כל כך מהילת האורות של בריסל המעטירה. ולבסוף: על השמחה העצומה והמשחררת בפגישה עם אנשי כפר גלעדי. על ההורה הסוערת, הספונטנית, שנמשכה לתוך הבוקר הקיצי.
ואחר כך סיפרתי להם על מלחמת לבנון של 1982. על השיירות, על הג'יפים הממוגנים, על מטעני הצד. על האפודים הקסדות ויריעות המגן הקראמיות. אימא שלי, אמרתי להם, חצתה את הגבול בשמלת קיץ קלילה, ואני כל מגינֵי-הזמן לא הספיקו לי. באמצע מסע השיירות המאובטח, הייתי תופס את עצמי מתבונן בעצמי, בג'יפ החמוש, בצמדן הזיפי המחבר ומהדק את הכול אל המדים, וברכב 'הסאפארי' השועט מאחורינו. נהגתי לעצור על הכביש, בין מתולה לכפר גלעדי ולקונן עם חבריי על חמישים השנה שחלפו כאילו כלום. אתם מתארים לכם אותם? חבורת צעירים, אינטליגנטים יהודים טיפוסיים, שמשחיתים את לילותיהם על המקף המחבר בין סוציאליזם לציונות, בכתבי בורוכוב ומַרקס, שלא החזיקו רובה אם-16 בחיים! שלא ראו מקלע מאג משורשר מימיהם! שלא ידעו פקודה צבאית אחת בעברית? אבל באיזו נחישות התכופפו מתחת לגדרות התיל של הגבול! ובאיזה אומץ התמודדו מול נביחות הכלבים הכפריים! ואיך היתה להם ההרגשה שהמעבר הלילי הנחפז מלבנון לארץ ישראל, הוא בעצם תחילתה של הרפתקת חייהם?
בחופשות הקצרות סיפרתי לאימא שאני ממש צועד בעקבותיה, בהפרש של 50 שנה. מפרברי ביירות הדרומיים דרך צידון וצור ונבטיה ומַרג' עַיוּן, אל מתולה וכפר גלעדי. ומשם הביתה, דרך נקודת הגבול הנושנה של ראש פינה. מחנה הקַרנטינָה הישן, שאימא פחדה שיכלאוה שם אם יתגלו – הפך כבר מזמן למחנה צבאי גדול ומסודר. ומשטרת ראש פינה כבר לא מאיימת כל כך. ואני מנמנם באוטובוס החיילים מקריית שמונה לגבעת אולגה, ולא צריך להסתתר מתחת לאלומות הקש וארגזי הפרי, מפני חיפושם הקפדני של חיילי משמר הגבול הבריטי בראש פינה. היא ירדה בעגלה, אני באוטובוס של חיילים, וחבריו של בני, בקיץ 2006, החנו את רכביהם הפרטיים במגרשי החניה של חצור הגלילית.
חבורת החיילים המאזינים לי גדלה סביבי. ומישהו מהם זרק לי, שחבל שלא הזמינו אותי לדבר עם הגדוד המבואס לפני כמה ימים. אך השעה התאחרה, ראש עיריית חצור הגלילית עמד להגיע במסע מצולם ומתוקשר היטב, ולחלק לחיילים מתנות ועידודים. וגם אני מיהרתי כי רציתי עוד להספיק להציץ בגלעד הזמני שהוקם לזכר חללי הקטיושה ליד אנדרטת הארי השואג בתל חי. נפרדתי מבני בחיבוק חיילים נוקשה ועשוי כהלכה. אני מעולם לא זכיתי שאבא ז"ל ישתה אתי קפה באחת ממלחמותיי. ובנסיעה משם חשבתי על שלושת הדורות שמשפחתנו הקטנה מעורבת במלחמות עם לבנון, ועל 70 השנים שחלפו, כאילו היו רק עננת לחות קיצית שנעה עם הבריזה.
* * *
זיוה אפטר
איך מוצאים קשר זוגי ונשארים בחיים?
הדרך הקלה ביותר לחיפוש בן זוג והלא מתאימה ביותר היא ב"הֶיה לי חבר" – תוכנית הכרויות דרך הסלולרי. יש להשאיר מיסרון קצר בתיבה קולית ולחכות לצלצולים. תיארתי שם את עצמי כבחורה איכותית, חברת קיבוץ בת חמישים, וכו'. והסלולרי התחיל לצלצל, עניתי בהתלהבות, אולם לתדהמתי כי רבה, השאלות שנשאלתי ותוחקרתי על ידי הגברים שהתקשרו היו כדלהלן:
1. מה הגובה שלך?
2. האם יש לך חזה גדול?
3. מה המשקל שלך?
4. האם יש לך שערות על החזה?
5. האם החזה שלך מגיע עד הבטן?
6. האם יש לך תחת גדול?
7. האם את מגלחת את הערווה?
8. האם את אוהבת סקס?
מיותר לציין שבתחילה נסחפתי עם זרם השאלות הנ"ל מבלי להבין את המשמעות שלהן, אולם לאחר כמה פגישות הבנתי שנכנסתי לשוק הבשר ושמדברים אליי כמו על כבשה המועמדת למכירה. והשאלות העדינות שלי כמו "איפה אתה גר?" ו"האם אתה נייד?" נענו בחיוב רב ומיד הציעו לי להיפגש, אפילו אם השעה מאוחרת בלילה.
מתוך מחשבה שבגילי כבר לא אונסים ושמדובר באנשים בוגרים ובעלי תובנות על החיים, הסכמתי להיפגש וגיליתי שמרגע שנכנסתי למכונית הושטו אלי ידיים ארוכות ורצו ללטף אותי. עשיתי מאמצים לצאת מזה בנימוס ואמרתי שאני חייבת לשמור על כבודי ולא שיתפתי פעולה. הגבר המדובר לא התבייש במפגיע לדרוש סקס, וניכר שכל השתדלותו הייתה כדי לזכות בסקס, ודחייה מצידי התקבלה בניתוק הקשר. מיותר לציין שהם תארו את עצמם כנראים טוב ומסודרים בחיים למרות היותם גרושים, וכשראיתי אותם קיבלתי חום. הם היו דוחים ומוזנחים, בעלי ידיים גסות וציפורנים מלוכלכות, שיניים עקומות, ולא טרחו להתגלח או לשים אפטרשייב. שמנים בעלי כרס בולטת ורגליים עקומות, מתקרחים ומרכיבי משקפיים.
ולא שכל כך משנה לי הצורה החיצונית, אבל מכאן ועד להגיע לסקס, המרחק הוא גדול. הניסיון שלי להגיע איתם להבנה אינטליגנטית נכשל ברוב הפעמים, מלבד בחור אחד בן שישים ואחת, איתו נפגשתי אחרי שכבר כמעט התייאשתי מהתוכנית הסלולרית הדוחה הזו, והוא דווקא גילה הבנה רבה ועשה מאמץ לעודד אותי, אלא שמהר מאוד גלש גם הוא לתחקור סקסיסטי, ומאחר ונידחה גם הוא על ידי, ניתק את הקשר כמו כל השאר. ואם כבר דיברתי איתו על עצמי והראיתי לו את ספר השירים שלי והגשתי לו אותו כשי, לא זכר לקחת אותו כשהלך.
אז תגידו אתם, לשמע כל זאת – כאנשים משכילים, איך אתם הייתם מגיבים?
לו הייתי גבר הייתי מכניס להם מכל עבר על הבוטות והגסות והחוצפה וחוסר הרגישות והנבזות. אני לא מאמינה שאיזושהי אישה היתה שואלת דרך שיחה סלולרית "יש לך זין גדול?" כמו שאני נשאלתי אם יש לי חזה גדול וכו'.
במקום "הֶיה לי חבר" צריך היה לכנות את תוכנית ההיכרויות הזו "הֶיה לי זיון" – ואז מראש כולן היו יודעות למה הן נכנסות. הדבר הכי יפה שקיים בין גבר לאישה, שזה המבט הראשון שקובע את כל ההמשך והחיזור העדין והג'נטלמני – הפך שוק בשר מבחיל ומזעזע בגסותו וברמתו הנמוכה, שלא עולה מעל חגורת המכנסיים ומאפיינת את החוצפה הישראלית שמפתיעה שוב ושוב.
אהוד: לידידה שלי, שנישאה אחרי תקופת רווקות מפוארת, היתה הגדרה מושחזת, שגורה גם בפי חברותיה שהיו במצבה: "כל הגברים – קבר אחים!" – ואני מניח שהיא התכוונה לטיפוסים כמו אלה שאת מתארת, אם כי יש מנוולים שאחרי תקופה מסויימת של יחסים נעימים ומנומסים, כולל זיונים מענגים, מתברר לפתע שהם נצלנים, שקרנים, נשואים, קמצנים, בעלי שפיכה מוקדמת, אם בכלל, חסרי שקל או נושאי מחלת מין קלה שגורמת לך אחר-כך גירודים קשים ודלקות.
מצד שני, הבדידות גורמת לגברים, כנראה יותר מאשר לנשים, לחפש זיונים מהירים לשם פורקן, ורבים מהם חשים בושה השפלה וגם פחד היגייני ללכת לזונות, ומניחים שנשים שפנו לתוכניות היכרות כאלה – חשות אף הן צורך עז להזדיין כדי להתגבר על הבדידות שלהן, ומה שיותר חשוב הוא שהן נותנות חינם – נשים של פות פנוייה להתפתות.
אני חושב שמוטב לצפות בסרטי פורנו וגם לאונן עד שמוצאים בן-זוג מעניין, ולרוב מוצאים דרך מכירים וחברים או בעבודה או בחוגים ובהרצאות, ולא ב"הֶיה לי חבר" – כי נוצר רושם שמי שמציעה את עצמה דרכם היא מין זונה שנותנת בחינם, כמו שמקבלים דוגמית בחנות, או שהיא נימפומאנית שזקוקה לזיון מיידי, וכל גבר בעל אבר יכול לגאול אותה מיסוריה.
מכל מקום, חבל שלא משכת קצת יותר את השיחות עם כל הראויים הללו ל"קבר אחים" שאז היה יוצא לך סיפור עוד יותר משעשע עם הרבה משפטים מצוטטים במרכאות כפולות!
עלה בדעתי גם שאנשים ברמה שלך יכולים לנצל את המכתב העיתי שלנו, שיש לו כאלפיים נמענים, ולהם גם הרבה חברים – לשם התכתבות מוקדמת עם בני זוג מעניינים, ולא טלפונית! – אלא רק באי-מייל, שזה כבר סינון ראשון, גם מבחינת השפה והסגנון. ואני לא מדבר כאן על התחזות ופיתוי קטינות.
ואני מציע שבתכתובת הראשונה כן תשאלי את הגבר אם יש לו זין גדול, כי לפי תשובתו תוכלי לדעת אם הוא מטומטם, מעוניין בסקס בלבד – או בעל חוש הומור שמבטיח המשך משעשע ותרבותי, ובבוא היום אולי גם במיטה.
מצד שני, למרות שהקפדתי להיראות טוב ונקי בכל מפגש ראשון עם בחורה – היה לי לא פעם רושם שזו מזלזלת בי משום שציפתה ליערן של ליידי צ'טרלי, שבטח לא השתמש בדאודוראנט ובאפטר-שייב וגם ציפורניו היו מגודלות ולא נקיות ביותר.
מצד שלישי, ברוב המקרים כדאי שבני הזוג יבואו מאותו מרקם חברתי, שאז גם יהיה להם קל יותר לחיות יחד ולשחק ביניהם, גם מבלי להיות מודעים לכך – את הדמויות והיחסים של הוריהם, שלא לדבר על הבישולים.
* * *
אורי הייטנר
ביישנים
"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם א"י ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו... ואני רוצה לבאר מדוע דווקא בארץ ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על א"י מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה – ראשית: ארץ ישראל היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים – בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם – אני מדגיש 'עם' ולא סתם 'אוכלוסים' או 'חלק של עם' – הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ ישראל, בלי הבדל, הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר – זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן... אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת."
את הדברים הללו לא אמר ראש ישיבה, גם לא אחד מראשי מועצת יש"ע. דברים אלה לקוחים מנאום של דוד בן גוריון. כן, לפני כמה עשרות שנים לא היה צורך בכיפה וזקן כדי לדבר בשם זכותנו על ארץ ישראל. ומה שמעניין לא פחות, הוא הפורום בו נשא ב"ג את נאומו – עדות בפני ועדת החקירה המלכותית הבריטית, ועדת פיל, ב-7.1.37.
בן גוריון, המדינאי הריאליסט, המפוכח והרציונאלי ביותר שהיה לנו, המנהיג שהוביל את העם לקבל את תוכנית החלוקה, לא חשב שאי אפשר לפנות אל אומות העולם בשם התנ"ך, ולתבוע את זכותנו על מולדתנו, על ארץ ישראל. עשר שנים לאחר מכן, בעדותו בפני ועדת החקירה של האו"ם, אמר ב"ג: "לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה? ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן; באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדֵי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים."
שנתיים אחרי השואה הופיע מנהיג העם היהודי בפני משלחת או"ם, ואינו תובע את ארץ ישראל כפיצוי על השואה, לא בשם הסבל של העם היהודי, אלא בראש ובראשונה בשם הזיקה ההיסטורית שלנו לארץ ישראל, בשם תפילת הדורות לחירות, בשנה הבאה בירושלים.
אלה הטיעונים עימם הופיעו בשער האומות מנהיגי הציונות ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבא אבן ואחרים. אלה הטיעונים ששכנעו את העולם בצדקתנו.
והנה, היום היינו לביישנים. אנחנו מתביישים לדבר על זכותנו על הארץ, על התנ"ך כמנדט שלנו על הארץ. אי אפשר, כביכול, לשכנע את העולם בטיעונים הללו. וכך, בעוד הפלשתינאים מדברים על צדק, אנחנו מדברים על ביטחון. והעולם, הרואה בנו את גוליית לא ממש משתכנע מטיעוני הביטחון שלנו.
איני מזלזל בטיעוני הביטחון, אבל אם אנו ליסטים שגזלנו ארץ לא לנו, באיזו זכות אנו תובעים ביטחון על חשבון בני הארץ, שהצדק עימם? הרי אם צד אחד מדבר בשם הצדק והצד השני נמנע מלהזכיר את הצדק, ברור איזהו הצד הצודק. איני סבור שעלינו להתעלם מן השואה, אך אם השואה היא צדקת קיומנו, צודק אחמדיניג'אד באומרו, שאם היתה שואה, שהאירופים הם שחוללו אותם – יתנו ליהודים מדינה על חשבונם ולא על חשבון הפלשתינאים.
כאשר אנו מתביישים להציג את צדקתנו, מה הפלא שקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל נוחל הצלחה? הפלשתינאים טוענים שאנו קולוניאליסטים שפלשנו לארצם וגירשנו אותם בכוח בטיהור אתני, ואנו טוענים בשם זכותנו לביטחון... יש להודות שהטיעון הפלשתינאי הרבה יותר משכנע. הפלשתינאים אינם מתביישים לדבר על הזכות והצדק ומפיצים את השקר ללא עכבות, ואנו מתביישים לדבר על הזכות והצדק ומצניעים את האמת. מאיזו סיבה שבעולם, העולם יקבל את דברינו?
הבעייה החמורה היא שלא רק כלפי חוץ, אלא גם בתוכנו, השיח הציוני המציג את הצדק שבתביעתנו, הוגחך בתהליך של עשרות שנים. נתן אלתרמן זיהה זאת כבר לפני 40 שנה. בשירו האחרון, ערב מותו, התריע בפני אובדן תחושת הצדק. אף אוייב לא יוכל לנצח אותנו, אומר השיר, אבל אנו עלולים להביס את עצמנו, אם נאבד את אמונתנו בצדקתנו:
"אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!"
האוייב, המנהל קמפיין דה-לגיטימציה לישראל בעולם, מבין שהדה-לגיטימציה הזאת מחלחלת גם לתוכנו ורואה בכך את הצלחתו העיקרית. והרי בין מובילי הקמפיין עומדים יהודים וישראלים, למרבה הבושה.
ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, עורך "דבר", התייחס לתופעה הנלוזה הזאת, במאמר שפירסם בעיתונו באחד במאי 1936:
"היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס – ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות ?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו."
כן, התופעה הזאת אינה חדשה.
ההתמודדות עם התופעה חייבת להיות רנסאנס ציוני וחינוך ציוני, השב ומחזק את תודעת צדקתנו וזכותנו על הארץ. אני שמח להיווכח בסימנים מעודדים מאוד של רנסאנס כזה בקרב צעירים ונוער.
* * *
פרופ' יפה ברלוביץ
הזמן התל אביבי
אחרית דבר לספרה של שושנה שרירא (1917-2003)
"'אלמני הקש הצהובים' – הזמן התל אביבי"
בהוצאת כרמל, 2009
קובץ
הסיפורים "אלמני הקש הצהובים" מייצג בשבילי את הדיוקן הספרותי המשולב של
שושנה שרירא. למה אני מתכוונת במילה "משולב"? ובכן, הכתיבה של שושנה שרירא התנהלה
בשני מסלולים: מסלול העיתונות ומסלול הספרות. שני המסלולים האלה יש להפריד ביניהם,
כי הם שני ביטויים תודעתיים ויצירתיים שונים לגמרי. שושנה שרירא היתה מודעת לזה
היטב, והיא גם התעקשה להפריד ביניהם חד-משמעית. בראיון לפרופ' ראובן קריץ עבור
מחקרו: "הסיפורת של דור המאבק לעצמאות", היא מספרת שהקפידה מאוד שלא
לפרסם את הסיפורים שלה בעיתון בו עבדה הבקר, ושלחה אותם לפרסום אך ורק
לכתבי-עת ספרותיים. כי עיתון, היא אומרת שם, זה אקטואליה, זה פוליטיקה. וספרות זו
טריטוריה אחרת. טריטוריה שהיא קראה לה "מעֶבר". משהו שבין מציאות לבין מעבר
למציאות. ובאמת אם תקראו את הרומנים שלה "לחם האוהבים" או "שערי עזה".
אלה הם לכאורה סיפורים ריאליסטיים, אפילו חברתיים: רומנים שפורשים את המפגש בין
אוכלוסיות שונות בארץ. ותיקים ועולים. אשכנזים ומזרחים. אבל גם ברומנים האלה,
וכמובן גם בסיפורים הקצרים, תמיד נפתח איזה סדק, איזה צוהר לעולם עלום, לא ברור,
תמוה, ש"מעבר".
הייתי אומרת, שאם היו נותנים לשושנה שרירא חופש יצירתי טוטאלי לכתוב מה שבא לה, היא היתה מעדיפה לכתוב בסגנון העלום החלומי הזה, ברוח הסימבוליזם או הסוריאליזם המתון. בכיוון זה היא התחילה לכתוב באותן שנים פורמטיביות של סוף שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. והיא מתוודה בפני פרופ' קריץ עד כמה היא מקנאה בצעירים של היום שיכולים לכתוב לפי נטייתם הטבעית. היא הדחיקה פה ושם את הנטיות הטבעיות שלה. היא נטתה לכתוב סיפורים קצרצרים (כמו אתגר קרת היום) , אבל דרשו ממנה לעבור לסיפור ארוך ולרומן. היא נטתה לכתוב סיפורים אקספרסיוניסטיים ללא קשר לזמן ולמקום, אבל דרשו ממנה לכתוב סיפורים לאומיים. אם היא רצתה שסיפור שלה יתפרסם, היא היתה צריכה להתאים את עצמה לטעמו של העורך
אבל בקובץ הסיפורים "אלמני הקש הצהובים" שושנה שרירא התגברה לחלוטין על כל העורכים שלה. זהו ספר שבו היא משוחררת וזורמת, וצוחקת ומתחכמת, והייתי אומרת, אפילו חוגגת.
"אלמני הקש הצהובים" הוא ספר שכולו תל אביב, סיפור התבגרות שמתנהל בתל אביב, ספר שמכתיר סופית את שושנה שרירא כסופרת תל אביבית. כי גם אם היא כותבת על ירושלים, או על קיבוץ, או על מושב זה או אחר, היא בראש וראשונה סופרת תל אביבית שחיה את העיר משנות העשרים ואילך, וכותבת ומספרת את העיר משנות העשרים ואילך. הסיפורים האלה, הם השתקפות או ראי לדיוקן הספרותי המשולב שלה. בספר הזה, נפגשים או משתלבים (בצורה מעניינת ביותר), המסלול העיתונאי שלה והמסלול הספרותי. הספר הוא לא רפורטז'ה שמדווחת על תל אביב, אבל זו גם לא מציאות בדיונית שמפנטזת את תל אביב. זה גם וגם.
אני קוראת את "אלמני הקש הצהובים" כרומן ביוגרפי. אמנם הספר אינו מציג את עצמו כרומן אלא כקובץ סיפורים, אבל הסיפורים האלה הם למעשה פרקים בתוך עלילת חיים שפותחת בילדות מוקדמת ומסתיימת בבגרות מתקדמת. אין כאן רצף של עלילה, אבל יש כאן מבנה כרונולוגי מקומי של עלילות קטנות, כאשר כל עלילה מקדמת אותנו בזמן. הייתי קוראת לזמן הזה "הזמן התל אביבי". כיוון שהזמן הזה הוא לא רק זמן היסטורי שמתחיל באמצע שנות העשרים וממשיך עד אמצע שנות השבעים, הזמן הזה הוא גם זמן ריתמי: ריתמוס של עיר קטנה שמתנהלת בקצב תוסס אך מבוקר; של חברה עירונית הולכת ומתפתחת; ועד לריתמוס של כרך גדול שמגביר את תאוצת הפיתוח.
תקחו את קבוצת הסיפורים הראשונה, נאמר מהסיפור 'אלוהים ברחוב החול' ועד הסיפור 'המחיצות שלא נחצצו', תלמדו לדעת מה זה לחיות את "הזמן התל אביבי" של הים, למשל. כי רוב הסיפורים שם, מעוגנים ברחובות שיוצאים ונכנסים סביב רחוב הים (שנקרא היום רחוב הרב קוק). והמרחב הזה סביב רחוב הים, הוא לא רק מרחב של שכונה ודיירים ובתים וחצרות, אלא הוא בראש וראשונה ים, וחוף, וחבצלות החוף, ונר הלילה. אבל הים התל אביבי הוא גם הים של יפו. ויפו מופיעה כאן הרבה. יפו מפתה ומחייכת, אבל יפו גם מאיימת וקטלנית, כמו במאורעות 1929 ו-1936.
אבל לא רק זמן המאורעות משתמע בסיפורים האלה, אלא גם זמן של שפל כלכלי ושל אבטלה. ותקראו את הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ "אלמני הקש הצהובים". זהו סיפור על בעלים ששולחים את הנשים והילדים שלהם בחזרה לגולה, כיוון שקשה להם לפרנס את המשפחה בארץ. לכן הם מנסים לחיות לבד ולחסוך קצת כסף, כדי שיום יבוא והם יחזירו את הנשים והילדים, והפעם אל מצב כלכלי טוב יותר. אתם שמעתם על התופעה הזאת? תופעה של ירידה מרצון? של פרידה ממשפחות? אני לא. באף ספר תיעוד על תל אביב לא קראתי על זה. והנה באה שרירא, וככה דרך אגב היא מספרת לנו חתיכת היסטוריה מדהימה כזאת.
קבוצת הסיפורים השנייה מובילה אותנו כבר אל שנות השלושים, כשהיא מתקדמת בהבזקים למלחמת העולם ולמלחמת השחרור ולראשית המדינה. אבל היא מתקדמת לא רק בזמן אלא גם במקום. ואם התחלנו במרכז תל אביב, עכשיו אנחנו נודדים עם העיר צפונה, אל העיגול, או מה שנקרא לימים כיכר דיזנגוף. אלא שההתקדמות היא לא רק בזמן ובמקום, אלא גם בנפשות הפועלות. אם אמרנו שיש לנו כאן עניין עם רומן ביוגרפי. השאלה רומן ביוגרפי של מי. מי כאן הדמות המרכזית? התשובה המתבקשת היא האני המספרת, או האני המספרת בדמותה ובצלמה של שושנה שרירא. אבל התשובה היא לא. כי רק לעיתים רחוקות מופיעה הדמות המרכזית בלשון "אני". בדרך כלל היא מופיעה בלשון "אנחנו". לכן הצגתי את הרומן הזה לא כאוטוביוגרפיה אלא כביוגרפיה. ביוגרפיה של "איזה אנחנו". ומי הם האנחנו האלה?
ובכן, פעם אלה הם ילדי משפחת שרירא; ופעם הם ילדי השכונה, ופעם הם תלמידי בית הספר, ופעם הם הנוער התל אביבי. כלומר, שרירא אמנם מספרת את עצמה ואת ההתנסויות האישיות שלה כנערה וכאישה בתל אביב, אבל בו בעת , היא כמו אומרת לנו: רבותיי, זה לא רק אני. זה כל הדור הזה שהם בני גילי. הדור הראשון או השני של ילידי תל אביב, שאני אולי משמשת להם פה לסיפורים משותפים לכולנו: סיפורי ים, וסיפורי משחקים, וסיפורי חגים ועדלאידעות, ותזמורת משטרה ותעלולים והצצה לבתי זונות רחמנא ליצלן, ומה לא. שרירא בעצם מתעדת לנו תקופה ומקום, אבל יותר מזה: היא מתעדת לנו תרבות. ראשיתה של התרבות הישראלית העירונית, וראשיתה של תרבות הנוער הישראלי. כלומר, אם אנחנו בני הדור השלישי והרביעי רוצים לדעת מניין הישראליות שלנו או הצבריות שלנו, הספר הזה הוא לדעתי מאגר בלתי נדלה של מקורות וידע.
עד עכשיו דיברנו על המסלול העיתונאי, או המסלול התיעודי, נאמר כמה מילים על המסלול הספרותי של הסיפורים האלה. בראיון עם פרופ' קריץ היא מסבירה לו מה הוא בעיניה ההבדל בין לכתוב לעיתון לבין לכתוב סיפור. היא אומרת כך (ואני מצטטת): "אני חושבת שהחומר שבידי עובר מכלל כתיבה של סתם, כמו במכתב או בעיתון, אל כלל ספרות או פיוט – ברגע שמתרחש משהו 'בדרך'... משהו שעובר את סף המציאות אל הסף שבין השיטין. אל 'החלל שבתוך החליל' [דימוי יפה]."
אם כך השאלה היא מהו "החלל בתוך החליל" בקובץ הסיפורים "אלמני הקש הצהובים". מתי הם עוברים מתיעוד לספרות?
ובכן מה שמאפיין את הסיפורים, כל אחד לחוד וכולם ביחד, הוא: שכל אחד מהם מתפתח סביב איזו חידה או תעלומה. כלומר, זה לא סתם מצב או סיפור עלילה של תיאור, אלא זה תמיד סיפור שממקד בתוכו בעייה תמוהה, והתפקיד של הסיפור הוא לבדוק את התמיהה הזאת, לפרק אותה, לעקוב אחריה, להרהר אודותיה, ובסופו של דבר לפתור או לא לפתור אותה. כי לא הפתרון עושה את הסיפור אלא הדרך אליו. ובדרך הזאת נוצר ונטען הסיפור האיכותי, וכמו שאמרנו, הוא הולך והופך מרשימה לפיוט, מחלל סתם ל"חלל של חליל".
למשל, בסיפור 'חוות הפרות ברחוב אלנבי', החידה היא ממש עניינית. הגיבור (ה"אנחנו") של שושנה שרירא לא ראה מעולם פרה. כי בתל אביב לא היו פרות. והנה יום אחד מחליטים ההורים לקחת את הילדים אל רפת בסוף רחוב אלנבי, לראות סוף סוף מהי פרה. אלא שהסיפור לא מתחיל עם המפגש, הסיפור מתחיל עם ההכנות לקראת המפגש. וההכנות האלה הופכות למעין מסע דמיוני אל הלא-נודע של מהי פרה. והדמיון השופע הזה מייצר יצורים פלאיים משהו בנוסח מדע בדיוני, שגם משפיע, בסופו של דבר, על הפגישה הממשית. כי כל הביקור הזה מתרחש משום מה בערב, ונכנס אל הלילה, וכל המעמד שם מתקבל כמו איזה חלום, ספק סיוט ספק הרפתקה מרגשת.
כלומר, החידות, או התעלומות, בסיפורים של שרירא, הן לא לגבי עניינים מסתוריים שמעבר לים, החידות הן כאן, בתוכנו, בסביבה הקרובה. נשים מסתוריות כמו הזמרת אלכסנדה הגדולה שיוצאת כל יום שישי אל המרפסת ומופיעה באופרה וינאית, או אשתו של סוחר האריגים קנטי, ששנים היא סגורה בבית ויום אחד היא נעלמת עם מאהב ערבי. אבל גם אלוהים הוא אחד מהסביבה, וגם הוא לא ברור, וגם עליו שואלים שאלות, והפעם שאלות פילוסופיות וקיומיות, ובעיקר מה ההבדל בין האלוהים שבגולה לבין האלוהים שבארץ ישראל. ויש גם סיפורים שנשמעים כמו אגדות – אגדות תל אביביות על מעשי ניסים שקורים כאן, ממש פה בעדלאידע בכיכר דיזנגוף.
הדימיון הפורה של שרירא, היצירתיות שלה בתחומים רבים, והנטייה הפולקלוריסטית, הם סוד הקסם האיכותי של כתיבתה.
* * *
קטע מההקדמה של אילת אלגור גורפינקל
בתה של שושנה שרירא
למהדורה חדשה זו של הספר
"אלמני הקש הצהובים" הוא רומן ביוגרפי הפותח בילדות מוקדמת של המחברת ובני דורה בתל אביב ומסתיים בבגרות מאוחרת.
המהדורה החדשה כוללת הערות הסבר והרחבה, ביוגרפיות ותמונות ארכיון נדירות. עוד נוספה לכל סיפור רשימת ציוני דרך בתל אביב יפו. כל אלו באים להדגיש את המסד התיעודי של הסיפורים. זהות גיבורי הסיפורים לעומת זאת הוסוותה במתכוון. על תהליך הכתיבה כתבה המחברת כי "מרוב שמות בדויים אינני זוכרת במי להתחיל. זאת אומרת אני זוכרת אותם כולם, אבל מה שמותיהם לצורך סיפור זה?" (מעיזבונה).
שושנה שרירא הציגה את "אלמני הקש הצהובים" כמתפרש על פני 100 שנות חיים בתל אביב. הוא יצא לאור בשנת 1979 כמחווה לתל אביב במלאת לה 70 שנה, ושאר 30 שנותיה כלולות בתיאור הכרך העתידני. יריעה נוספת על תל אביב ואנשיה כתבה לקראת מלאת 80 שנה לעיר. הסיפור "העיר והנערה" הפותח את המהדורה החדשה לקוח מכתב יד זה.
"אלמני קש", הוא כינוי עממי וליצני לגברים שנפרדו מנשותיהם לזמן מה. הגברים התל אביביים ששלחו את נשותיהם וילדיהם לחיק משפחותיהם בחו"ל כדי לבסס את מעמדם הכלכלי מכונים על ידי המחברת "אלמני קש". ו"הכול נעשה בסודיֿסודות. [...] אף שלא נסעו היורדים אלא לשנים מיספר בלבד ורובם חזרו, היה עצם המעשה נתקע בלועו של רחובנו העלוב כשיניים חלולות שלא נסתמו בידי המרפֵא, והן מציקות לכול." [מתוך הסיפור "אלמני הקש הצהובים"].
"צהוב" הוא מושג טעון בתרבויות רבות. שושנה שרירא וחבריה למדו בילדותם כי צהוב הוא "צבע הגנאי היהודי". ואכן, בסיפור "אלמני הקש הצהובים" צהוב מתאר תופעה שנחשבה כשלילית. אבל בכתביה המאוחרים מסמל הצהוב את העיר תל אביב לחיוב: הצהוב שולט בחוץ [...] צהוב החרצית והקידה הצהובה, והשיטה הצהובה, והסביון הצהוב; [...] בחיינו שליט הצבע הצהוב השמשי, צבע הבצק שעוד לא נאפה וצבע הביצה המרוחה על החלה. [...] לא רוצים לקרוא לה העירֿהצהובה [...] כאילו יש איזה גנאי בצבע הזה."
* * *
יוסי גמזו
בָּלָדָה עַל הַיֶּלֶד הַיָּתוֹם שֶל הַנִּרְצַחַת וְעַל
תְּמוּנַת-הָאֵם הַהֲפוּכָה
בֵּין כָּל בַּלְהוֹת הָאַקְטוּאַלְיָה הַיּוֹמִית שֶלָּנוּ
הָרוֹחֲפוֹת וְהַתּוֹכְפוֹת עָלֵינוּ כְּסִיעוֹת
עוֹפוֹת דּוֹרְסִים הַמִּתְקַלְּסִים בַּעֲצַבֵּי כֻּלָּנוּ
נִדְמֶה כִּי אֵין מַחְרִיד יוֹתֵר מֵרֶצַח-הַזְּוָעוֹת
שֶל הָאִשָּה הַצְּעִירָה שֶנִּדְקְרָה לַמָּוֶת
בְּסַכִּינוֹ שֶל בַּעֲלָהּ וּלְעֵינֵי יַלְדָּם
שֶמֵּעַתָּה וָהָלְאָה כָּל חַיָּיו יִקְרָא לַשָּוְא אֶת
אִמּוֹ שֶנֵּר-חַיֶּיהָ הַמֵּאִיר כֻּבָּה בְּדָם.
הַיֶּלֶד שֶפַּחְדּוֹ עֲנָק אַף כִּי גוּפוֹ רַב-קֹטֶן
שֶלֹּא חָדַל לִקְרֹא לָהּ: "אִמָּא, אִמָּא, אֵיפֹה אַתְּ?"
עַד שֶהָפְכוּ קְרוֹבָיו אֶת תְּמוּנָתָהּ שֶעַל הַכֹּתֶל
לְבַל יִנְעַץ בָּהּ בְּנָהּ אֶת מַבָּטָיו בְּלֵב נִבְעָת
וְלֹא יָבִין מַדּוּעַ הִיא אֵינֶנָּה מְשִיבָה לוֹ
כְּמִנְהָגָהּ תָּמִיד, בְּחִבּוּקָהּ וּנְשִיקָתָהּ
וְלָמָּה, אִם כָּל-כָּךְ הִיא אֲהוּבָה וּרְעוּבָה לוֹ,
אֵין הִיא עוֹנָה לִיפִיחוֹתָיו מֵעֹמֶק שְתִיקָתָהּ.
וְדַוְקָא זֶה, אוֹתוֹ הֶסְתֵּר-פָּנִים שֶל תְּמוּנַת אִמָּא
הַהֲפוּכָה, פָּנֶיהָ אֶל הַקִּיר שֶעַל גַּבָּיו
הָיְתָה מִזְּמַן כְּתוּבָה הַכְּתֹבֶת שֶנִּבְּאָה וִיהִי מָה
אֶת שֶעוֹלֵל לָהּ, כַּצָּפוּי מֵרֹאש, סַכִּין הָאָב, –
כֵּן, דַּוְקָא זֶה גָדֵל פִּתְאֹם, עַד פַּלָּצוּת, לְסֵמֶל
(אַף כִּי מוֹתָהּ שֶל אֵם אַחַת בִּידֵי מֻפְרָע אַלִּים
וְיַתְמוּתוֹ שֶל יֶלֶד קָט שֶיַּלְדוּתוֹ נֶחְסֶמֶת
בַּדֶּרֶךְ לִבְרִיאוּת נַפְשוֹ – גְדוֹלִים מִכָּל סְמָלִים)
וְסֵמֶל זֶה כּוֹפֶה פִּתְאֹם עַל כָּל טָחֵי הַטִּיחַ
וְאֵלֶּה הַצּוֹבְעִים וָרֹד כָּל נֶגַע חֶבְרָתִי
לִרְאוֹת כִּי הִפּוּכָהּ שֶל הַתְּמוּנָה הַהִיא מוֹכִיחַ
– וְלֹא רַק עַל הַקִּיר הַהוּא הַטְּרָאגִי, הַפְּרָטִי –
כִּי אִם עַל קִיר חַיֵּינוּ הַכְּלָלִי, הַקּוֹלֶקְטִיבִי
בּוֹ שֻתָּפִים כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאֶרֶץ זֹאת,
מָה הֲפוּכָה הִיא כָּל תְּמוּנַת הַנּוֹף הַדֶּפֶקְטִיבִי
מִכָּל חָזוֹן פִיקְטִיבִי שֶנִּכְסַפְנוּ לַחֲזוֹת:
רָצִינוּ מְדִינָה שֶל חֹק, לֹא רֶצַח כָּל יוֹמַיִם,
רָצִינוּ תַחְבּוּרָה בְּטוּחָה, לֹא קֶטֶל בַּכְּבִישִים,
רָצִינוּ עַם בְּלִי פַּעַר חֲזִירִי נוֹקֵר-עֵינַיִם
שֶל מַשְׂכְּרוֹת בְּכִירִים מוּל דַּלְפוֹנִים מְרֻשָּשִים.
חָלַמְנוּ עַל מִנְהָל תָּקִין, לֹא עַל שְחִיתוּת וָמַעַל,
עַל שְלַל שְבָטִים הוֹפְכִים לְעַם, לֹא עַל שִׂנְאַת אַחִים,
עַל לִבְלוּבֵי יִעוּר, לֹא שְׂרֵפַת-יַעַר עַל כָּל שַעַל
וְעַל מִמְסָד רָגִיש, בְּלִי אֹטֶם-לֵב לַמְּקֻפָּחִים.
וְלֹא שֶאֵין אוֹרוֹת בֵּין הַצְּלָלִים בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ
אֶלָּא שֶמִדֵּי יוֹם גּוֹבֵר חֶלְקָן שֶל הַתְּמוּנוֹת
הַהֲפוּכוֹת מֵאֵלֶּה שֶעָלוּ בְּדַעֲתֵנוּ
כְּשֶבָּאנוּ לִפְנֵי ס"ב שָנִים אֻמָּה לִבְנוֹת.
וְרַק מִי שֶעֵינָיו סוּמוֹת לַמִּתְחוֹלֵל פֹּה פְּנִימָה
בְּכָל גִּזְרוֹת חַיֵּינוּ עוֹד אֵינוֹ קוֹלֵט עַד מָה
לֹא רַק יַלְדָּהּ שֶל הַנִּרְצַחַת נִתְיַתֵּם מֵאִמָּא
כִּי אִם גַּם אֶרֶץ שֶבְּלִי חוּס רוֹצְחִים אֶת חֲלוֹמָהּ.
לְאִמָּא אֵין תַּחְלִיף, אֵין נִחוּמִים לִבְכִי שֶל יֶלֶד
שֶלֹּא יֶחְדַּל לִקְרֹא לָהּ, לְיַחֵל וּלְבַקֵּש
אֲבָל לָעַקְשָנִים שֶלֹּא כָּבְתָה בָּם הַגַּחֶלֶת,
גַּחֶלֶת הַתּוֹחֶלֶת, יֵש סִבָּה לְהִתְעַקֵּש.
* * *
כן, יוסי גמזו מקיים
גם אם אינו מבטיח,
הנה נתן לנו שיעור
בטיב תוכו של אבטיח
דוד בן-אשר
* * *
מתי דוד
מדוע לא תקום מדינה פלסטינית?
למרות התמיכה הרבה של מדינות ומנהיגים, ולמרות תמיכתה של ממשלת ישראל, ולמרות שהדבר נראה כהכרחי, מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין, בגלל סיבות שלא ניתנות לפתרון בשלב זה, לא בשיחות קרבה ולא בשיחות ישירות.
נכון שערפאת הכריז כבר בזמנו בטוניס, במועצה הלאומית, על הקמת מדינה פלסטינית. ונכון שקיימת אפשרות שגם איסמעיל הניה יכריז על הקמת "מדינת" חמאסטן בעזה, ואבו מאזן יכריז על "מדינת פתחלנד" בגדה המערבית. ואולם "הכרזות עצמאות" שכאלה הן לא רציניות.
הפלסטינים לא מסוגלים לגבש בתוכם מימשל מוסכם על כולם, שיהיה מוכן ומסוגל להסכים על פשרה טריטוריאלית עם ישראל ולשים קץ לסכסוך. הקרע האלים בין החמאס לפתח רק מעמיק.
ישראל לא מסוגלת (גם אם תרצה) לבצע פינוי המוני מרצון או בכוח של 100 אלף מתנחלים, "בנחישות וברגישות" כמו בגוש קטיף.
החמאס והאיסלם הקיצוני השתלטו בפועל על הרחוב הפלסטיני, דבר שמונע כל הסכמה לפשרה ולקץ הסכסוך עם ישראל, כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית.
רוב הציבור בישראל מתנגד לזכות השיבה ולנסיגה טוטלית לקווי 67. אלה שני תנאים אולטימטיבים של הפלסטינים שמונעים כל פשרה וקץ הסכסוך.
החלטות ועידת פת"ח שהתקיימה לאחרונה בבית לחם, מצביעות פעם נוספת על הקצנה, במגמה להתחרות עם החמאס בעזה, דבר שימנע כל סיכוי לפשרה ולהסכם לשים קץ לסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית.
הצהרתו של אבו מאזן לאחרונה כי לא יחתום הסכם שלום עם ישראל, כל עוד לא יבשיל הפיוס עם החמאס ועזה לא תחזור לשליטת הרשות שבראשות הפתח, מרחיק יותר את הסיכוי למדינה פלסטינית.
כל מאמצי מצרים לתווך ולנסח טיוטות להסכם פיוס בין הפתח לחמאס נכשלו.
בנסיבות אלה צריך להשלים עם העובדה שלא נגיע לפשרה ולהסכם של שלום וביטחון לישראל, במקביל להקמת מדינה פלסטינית. כנראה שלסכסוך הקיים אין פתרון בשלב זה, למרות כל הוועידות והכוונות הטובות של המָשַאִים והמָתַנִים מאז אוסלו ועד אנאפוליס שנכשלו.
מותר לחתור ולחלום על שלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום של שלום וִירְטוּאָלִי על פי כישלונות העבר.
אהוד: מדוע אתה שולח רשימה כמו זו למכתב העיתי ולא לעיתון "הארץ"? הם היו נורא שמחים לפרסם אותה ואפילו בעמוד הראשון של החדשות, כמו את דוד גרוסמן.
* * *
אילן בושם / 11 שירים
(אוגוסט 2010)
*
יָד רוֹחֶצֶת יָד
לוֹחֶצֶת יָד
מוֹחֶצֶת
(דְּבָרִים עוֹבְרִים
מִיַּד לְיַד)
*
זֶה עִם stent
וְזֶה בְּ- stand by
וְזֶה bye bye
וַי וַי
בֵּית קָפֶה חָדָשׁ
נוֹחֲתִים כְּמוֹ עוֹפוֹת
עַל בַּד חָדָשׁ שֶׁהֻכְנַס לִכְלוּב
תְּחִלָּה כָּל הַמִּי וָמִי, אַחֲרֵיהֶם
כָּל מִי שֶׁבָּא בָּרוּךְ הַבָּא
נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים, נִכְנָסִים
וְיוֹצְאִים...
לְחַפֵּשׂ בֵּית קָפֶה חָדָשׁ.
מִטְעָן צִנּוֹר
בַּחוֹר
מכאן ומכאן
מִלְּפָנִים
חֻלְצָתָהּ נִמְתַּחַת
מֵאָחוֹר נֶחְשָׂף
חֲרִיץ הַתַּחַת
בַּרְמֵן וְשָׁלֹשׁ נָשִׁים לָקוֹחוֹת
"עִזְבִי אוֹתָהּ, אֲבָל מָה אַתְּ רוֹצָה?"
"אֶחָד גָּדוֹל וְחָזָק."
*
כְּבָר הִתְאַהַבְתְּ
וּכְבָר הִתְאַּכְזַבְתְּ
אַתְּ זָנָב אַחֲרֵי
כֶּלֶב
וְעוֹד כֶּלֶב וְעוֹד כֶּלֶב
שֵׂעַר
לֵךְ תֵּדַע
כַּמָּה הָעֵסֶק צָבוּעַ.
*
זָרַק לָהּ עֶצֶם,
מַשֶּׁהוּ
(לֹא עֶצֶם מֵעַצְמוֹ)
קֵן
כֵּן לַצִּפּוֹר
תיירים
בִּכְפָר יְוָנִי נִדָּח
יָשַׁב כַּפְרִי אֶחָד
עַל אוּזוּ וְיָנַק
מִסִּיגָרִיָּה, בּוֹהֶה
בַּמְּחַפְּשִׂים לְעַצְמָם
תַּעֲנוּגוֹת.
* * *
משה גרנות
מותם של אחרים
על ספרה של אמילי ברונטה "אנקת גבהים"
מאנגלית גרשון גירון
ידיעות אחרונות 2008, 412 עמ' (כולל "אחרית דבר")
שלוש האחיות המופלאות למשפחת ברונטה – שרלוט, אמילי ואן – פירסמו את הרומנים העיקריים שלהן באותה השנה – 1847, כעשר שנים לאחר עלייתה של ויקטוריה לכס המלכות: שרלוט פרסמה את "ג'יין אייר", אמילי – את "אנקת גבהים", ואן – את "אגנס גריי". אמילי מתה משחפת שנה אחר כך, אן – לאחר שנתיים, ושרלוט, המבוגרת מבין השלוש – כשבע שנים מאוחר יותר. אחיהן היחיד, ברמול נפטר זמן קצר לפני אן, ושתי אחיותיהן – מרי ואליזבט – מתו משחפת בנערותן בעודן בפנימיית בנות. וכן, גם אימם של השישה מתה בהיותם ילדים, ודודתם טיפלה בהם.
לא פלא, אם כן, שחוויית השכול היא כל כך דומיננטית בספר שלפנינו: אנשים צעירים נופלים כמו זבובים: הינדלי ארנשו האב, בעל אחוזת אנקת גבהים, וכן אישתו מתים בצעירותם, פרנסס, אישתו של הינדלי ארנשו הבן, מתה זמן קצר לאחר לידת בנה הרטון. הלינטונים, בעלי אחוזת ת'ראשקרוס, והוריהם של אדגר ואיזבלה, נדבקים במחלה מקתרין ארנשו, ומתים זה אחר זה. קתרין ארנשו, שנישאה לאדגר לינטון, מתה בלידת בתה (שגם שמה קתרין). איזבלה, בתם של הלינטונים, אישתו של הית'קליף, מתה כשבנה, לינטון, מגיע לגיל 12. הינדלי ארנשו הבן מת בגיל 27, חצי שנה לאחר מות אחותו, קתרין. אדגר, האלמן של קתרין, מת בגיל 39. לינטון, הבן של הית'קליף ואיזבלה, נפטר בגיל 18, והית'קליף עצמו נפטר בגיל 40. היחידה ש"מאריכה ימים" היא גב' אלן דין – היא נלי, המספרת למר לוקווד, דייר מזדמן באחוזת ת'ראשקרוס, את כל קורות שתי המשפחות האומללות – ארנשו ולינטון – ב"הווה", כשהיא מספרת את הסיפור, היא בת 45!
אירונית היא העובדה שמבשר המוות הוא לא אחר מאשר מר קנת הרופא, שיודע לנבא בוודאות מתי ימות כל אחד מהגיבורים, ותרופותיו מתמצות בהקזת דם, דייסה וקצת אבקות.
אלא שלמרבה הזוועה, אצל רוב הגיבורים מותם של האחרים גורם עונג ושמחה לאיד: הית'קליף שמח שהינדלי ארנשו מת, כי אחוזתו ממושכנת על שמו. הוא שמח שאדגר לינטון מת, כי כך יזכה באחוזתו. הוא מייחל שבנו, לינטון, ימות לאחר שמילא את משימתו לפתות את קתרין הבת להינשא לו. כשלינטון גוסס, הוא לא טורח להביא רופא, כי במותו יוריש את כל רכושו לאביו, כלומר להית'קליף עצמו. כשהית'קליף מת – ג'וזף, המשרת האדוק, יוצא מגדרו מרוב שמחה. ממש מצמרר!
הית'קליף מתואר לאורך רוב הספר כמפלצת אדם – איש אכזר, חסר כל רגש אנושי. הוא מאיים ברצח, מכה גברים ונשים, הוא מגדף, בז לדת ולמשרתיה, מתחבל תחבולות נלוזות לרשת את כל מיודעיו, והוא איננו נהנה מעושרו, ולא מרשה לזולתו ליהנות ממנו – כל מאודו נתון לנקמה מבהילה שהוא מתכנן כלפי מי שהרעו לו בנעוריו וקבעו את גורלו האומלל. לא פחות אכזריים הם הינדלי ארנשו והמשרת ג'וזף.
הית'קליף היה ילד אסופי שהינדלי ארנשו האב, בעל אחוזת "אנקת גבהים", מצאו עזוב, מלוכלך ורעב ברחובות ליוורפול, והוא מאמץ אותו לבן. בניגוד לכל בני הבית, הית'קליף שחור שיער ושחור עיניים, והכול מאמינים שהוא מזרע הצוענים. אישתו וילדיו – הינדלי וקתרין, היו מעדיפים להיפטר ממנו, אבל האב נוטה לו חסד יותר מאשר לילדיו שלו, עצמו ובשרו. כשהאב מת, והינדלי הבן יורש את האחוזה, הוא מתעלל בהית'קליף והופך אותו לעבד נרצע, ודווקא קתרין מתייחסת אליו באהדה, ולימים אפילו באהבה עזה. בין השניים נוצרת ברית חזקה, והם הופכים לגוף ונשמה אחת. אלא שקתרין מבינה שעם הית'קליף לא יהיה לה עתיד, והיא נישאת בסופו של דבר לאדגר לינטון, היורש של אחוזת ת'ראשקרוס. הבגידה הזאת מעבירה את הית'קליף על דעתו. הוא נעלם למשך שנים, וכשהוא חוזר, הוא עשיר משכיל וג'נטלמן (אין הסבר לתמורה המוזרה הזאת – כך נהוג בכתיבה הרומנטית של אותם ימים), וכל יהבו נתון לתוכנית הנקמה שלו בהינדלי ארנשו שעינה והשפיל אותו בנעוריו ובאדגר לינטון, שנשא את אהובת חייו. הוא מדרדר את הינדלי לשיכרות ולקלפים, סוגר אותו בחובות גדולים – וכך זוכה באחוזתו. לאחר מותו של אדגר, הוא מצליח בתחבולות לזכות גם באחוזת ת'ראשקרוס. הוא נושא את איזבלה, אחותו של אדגר, לאישה, למרות שהוא מתעב אותה, וכל כך – כדי להכאיב לקתרין אהובתו ולבעלה, שהוא אחיה של איזבלה.
הית'קליף הוא אלים במידה בלתי נתפסת: הוא פוצע את אישתו בסכין, מכה את הינדלי מכות רצח; הוא מאלץ את בנו הגוסס לפתות את קתרין הבת להיכנס לביתו, ואז הוא כולא אותה, יחד עם המשרתת שלה (נלי, היא מספרת הסיפור) ומכריח אותה להינשא ללינטון הגוסס, שמת, כאמור, מיד אחרי כן מבלי שאביו טרח להביא לו רופא. כל מי שפוגש בו זוכה למכות, לגידופים ולהשפלות. כל מאודו נתון לאהבתו הנכזבת ולתאוות הנקמה – וכשזה כבר קורה, והנקמה היא מלאה ואכזרית – מסתבר לו שקתרין (אותה הוא מתעב, ולא ברור מדוע), בתה של אהובתו, מתחברת להרטון, בנו של הינדלי ארנשו שנוא נפשו, ובסופו של דבר הם יינשאו, ושתי האחוזות יחזרו ליורשי בעליהן המקוריים.
את הרומן הזה אופפת אווירה גותית. הגם שהגיבורה המספרת, נלי, היא אדם מפוכח שאיננו מאמין בשדים וברוחות – רוחות המתים המופיעים בחלומות של הגיבורים ובהזיות של בני הכפר שברקע. גם הטירוף האוחז את הגיבורים הראשיים (הית'קליף ואהובתו הבלתי מושגת – קתרין) משרים מועקה כבדה על הקורא. לכך יש להוסיף את השכול והאלימות שהספר רווי בהם (הית'קליף, הינדלי, ג'וזף, ואפילו קתרין האם וקתרין הבת חושפות את אופיין האלים), והרי לפנינו מבנה רומנטי-גותי מובהק.
רוב הרומן הוא סיפור שמספרת נלי (היא גב' אלן דין) ללוקווד, הדייר של אחוזת ת'ראשקרוס, על קורותיה של האהבה המטורפת של הית'קליף ועל קורותיהן של שתי המשפחות – ארנשו ולינטון. מיעוטו של הסיפור הוא עדותו של לוקווד עצמו על אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו. זאת אולי הסיבה שאמילי ברונטה לא הפליגה בתיאורים יפים כפי שעשתה אחותה ב"ג'יין אייר", ולא גילתה בקיאות רבה בספרות העולם כמוה – שהרי אין להעלות על הדעת שמשרתת (הגם שנאמר עליה שהיא קוראת ספרים), אשר מספרת סיפור מעשה, תפליג לכיוונים אלה. המסגרת "העכשווית" של הסיפור (קורותיו של לוקווד הקשורות בשתי האחוזות) מתרחשת בין שנת 1801 לשנת 1802, אך נלי חוזרת בסיפורה כמעט שלושים שנה אחורה, אל זמנם של הלינטונים, הוריהם של אדגר וקתרין, ואל זמנם הינדלי ארנשו האב, אישתו וילדיו.
בשני הרומנים, של שרלוט ושל אמילי ברונטה, יש בוז וכעס לאדיקות הדתית: ב"ג'יין אייר" מתואר הכומר ברוקלהרסט (בעליה של פנימיית בנות מבישה ומבהילה בסדריה), כקמצן, אכזר וטיפש, וסיינט-ג'ון ריוורס, הכומר המיסיונר, מתואר כחסר רגשות, המבטל באופן מוחלט את העולם הזה למען האושר בעולם הבא.
הכומר ב"אנקת גבהים" הוא דמות שולית לגמרי, אך ג'וזף, המשרת באחוזת "אנקת גבהים", הוא דתי מופלג, טיפש, חסר רגשות אנוש, אכזר, צדקן ומאמין באמונות הבל. ג'יין אייר מתוארת כצעירה לא נאה ולא מצודדת, אך גברים מדהימים מתאהבים בה. קתרין האם וקתרין הבת ב"אנקת גבהים" הן יפיפיות מהפנטות, ודווקא הן מחזרות אחרי בני זוגן. בתיאור האישה האקטיבית שאיננה נכנעת למניפולציות – שתי הסופרות הגיעו להישגים מרשימים.
"אנקת גבהים" סובל מאותם ליקויים כמו "ג'יין אייר", כגון העובדה שהגיבורים נואמים נאומים ארוכים ונמלצים גם בסיטואציות הדורשות קיצור ורמז; כגון השארת פערים בלתי סבירים (איך הית'קליף העבד הפך לג'נטלמן משכיל ועשיר? איך איזבלה התפרנסה לאחר שברחה מית'קליף בעלה, ולאחר שאחיה נידה אותה? איך הרטון הפרא שינה ליבו והיה לאיש נעים הליכות – משונא גדול של קתרין הבת – לאוהבה המושבע?)
אך ב"אנקת גבהים" חסרים התיאורים הנפלאים שימצא הקורא ב"ג'יין אייר", וההתרשמות היא שאמילי היתה פחות משכילה מאחותה שרלוט – שרוחב השכלתה הורגשה בכל עמוד מספרה. ייתכן, כאמור, שסיפור המסגרת (נלי המשרתת המספרת לדייר לוקווד את קורות שתי האחוזות) חייב אותה להיות פחות וירטואוזית מאחותה.
אחד ממאפייני הכתיבה הוויקטוריאנית בספר זה הוא היעדר מוחלט של רמזי ליבידו: על שום גיבור לא נרמז שיש לו תשוקה מינית. הגיבורים שונאים בטירוף ואוהבים בטירוף, אך אין אפילו רמזו של רמז שהם משתוקקים לבני המין השני. לא רק זאת, איזבלה (אישתו השנואה של הית'קליף) וקתרין (הבת, אחותו של אדגר לינטון) יולדות במפתיע, כי לא מוזכר כלל קודם לכן שהן היו בהיריון! גם זה נחשב לתעוזה לא הולמת את הפוריטניות הוויקטוריאנית. על נלי ועל ג'וזף נודע לקורא כמעט כל סוד אפשרי, אך אין אפילו רמז שהם משתוקקים לזוגיות ולילדים – שניהם משרתים את אדוניהם עד זקנה מבלי שעניין הנישואין יהיה בעיניהם אפילו נושא למחשבה.
עם זאת, "אנקת גבהים", כמו "ג'יין אייר" הוא רומן מדהים ביופיו ומרתק מהעמוד הראשון ועד האחרון, והגם שכאמור, קראתים כבר בנעוריי המוקדמים, הקריאה בתרגומים החדשים ("ג'יין אייר" ב-2007; "אנקת גבהים" ב-2008) ריגשה אותי הרבה יותר מרבים מהרומנים העכשוויים, המבקשים להדהים בתחכומים מלאכותיים. אני מצטער להודות שלא קראתי את ספריה של אן ברונטה, ועד כמה שידוע לי, הם לא תורגמו לעברית.
יש לי טענות זעירות אל המתרגם: הוא מאיית "קִנות" במקום "קינות" (ראו לדוגמה, עמ' 166, 301, 368); "חמה" במקום "חמיה" (עמ' 340), "גרביים רטובות" (עמ' 285) ועוד, אך אלו זוטות בהתחשב בהישג האדיר להעביר לקורא את האווירה הייחודית בה מתרחשת העלילה המרתקת.
* * *
נורית גוברין כותבת לתמר ברוש
על יוכבד בת מרים שכתבה על רחל
לתמר ברוש שלום רב,
אני נענית לבקשתך במכתב העיתי של אהוד בן עזר [567] לאתר את ההספד שכתבה יוכבד בת מרים על רחל.
1. יחסי רחל ויוכבד בן מרים היו מרתקים ומורכבים. אם כי נסקרו פה ושם במחקרים על שירתה של כל אחת, טרם נכתב מחקר מקיף בנושא זה.
2. כל אחת הקדישה שירים לחברתה. שירה של רחל "עבריה" הוקדש לי. בת-מרים, עם בואה לארץ (1928).
3. יוכבד בת מרים הקדישה לרחל את מחזור שיריה: "פלך ודממה".
4. "אלייך, רחל" (עם מות רחל). פורסם ב'דבר' 17.4.1931.
5. מכיוון ש'דבר' נסרק למחשב במפעל הדיגיטציה של העיתונות, אפשר להגיע די בקלות לפריט זה.
6. "ואת אינך" (שיר). 'מוסף דבר', כרך ט', גל' כ"א, כ"ה בניסן תרצ"ד (1934). ביום השנה השלישי לפטירתה של רחל. שיר של יוכבד בן מרים לזכרה.
7. "כתמול שלשום, כך מחר". שיר של יוכבד בת מרים לזכר רחל. 'מאזנים' (שבועון), כרך ד', גל' א', כ"ז באייר תרצ"ב, עמ' 5.
אני מקווה שסייעתי לך.
בברכה,
נורית גוברין
* * *
לשאלתה של תמר ברוש [567]: ההספד של יוכבד בת מרים "ואת אינך..." הופיע ב"דבר" ומאוחר יותר בספר "רחל ושירתה: מבחר דברי זכרונות והערכה" עורך מרדכי קושניר, תש"ו, עמ' פ"ד.
תמר שכטר
* * *
משה כהן: הנדון – צביעות שמאלנית
מכובדי,
בזמן הגירוש מגוש קטיף קראו אנשי השמאל ליד קשה נגד המגורשים בנוסח: "יותר נחישות, פחות רגישות" (עמנואל רוזן כמשל).
אותם אנשי שמאל קוראים השכם והערב למצות את הדין עם המפגינים החרדים והמתנחלים, ובכלל, מביעים סלידה מקיום מצוות ואורח חיים יהודי. "משיחיות" היא מילת גנאי אצלם בגלל הקשרה היהודי.
והנה, במאבק נגד גירוש שוהים בלתי חוקיים הם חורתים על דגלם את ערכי היהדות, שלטענתם שוללים גירוש מסתננים. על סמך מה? הרי היהדות גורסת "עניי עירך קודמים"? – והנה דומה שמעולם לא נראתה התגייסות נמרצת למען ילדים יהודים, כפי שאנו רואים למען המסתננים. ממתי דוגלת התנועה הקיבוצית בערכים יהודיים?
הצביעות המתחסדת חוגגת.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
ביקור חוזר של זוג זקנים ב"בראסרי" אבן גבירול
ארוחה לשניים ב-136 שקלים + 20 תשר
החום הכבד גורם כידוע לצריכה מוגברת של מרק בצל צרפתי לוהט ומעולה במסעדה ממוזגת-אוויר כהלכה, וכך מצאנו עצמנו שוב ב"בראסרי" התל-אביבית בעיצומו של אחד הימים החמים ביותר באוגוסט השנה.
כמו בפעם הקודמת הרכבנו את הארוחה משני תפריטים. לסופר הנידח מרק בצל, 42 שקלים, שהוא כנראה לא רק מרק הבצל הטוב בעיר אלא גם היחיד בה ועוד בעיצומו של הקיץ. הפעם היה טעמו אפילו טוב יותר מבפעם הקודמת כי לפי בקשתנו, קוביות הלחם הספוגיות שבמרק עצמו היו מלחם אמנם-כהה אבל טרי. שלא לדבר על רצועות הבצל ששטו במרק ועל הקרמת הגבינה המשובחת למעלה, והכול בכלי תואם, גבוה-במקצת, ששומר על חום גבוה מאוד הרבה זמן. המרק עצמו הוא כסעודה שלמה. ועוד לפניו הוגשו לשולחן פרוסות באגט טרי, חום ולבן, עם פנכה כרסתנית של חמאה. וגם בקבוק מים קרים עם גביע קוביות קרח וכמובן כוסות.
המיסתורית לקחה את הארוחה עסקית, 66 שקלים, שכללה מנה ראשונה רצועות שניצל עוף בטמפורה בנוסח תאילנדי, שחומות היטב, עם רוטב סויה, על מצע של סלט של חסה, גזר מגורד וכוסברה. טעים מאוד. אחר כך הגיעה המנה העיקרית שעל פי מחירה נקבע מחיר העסקית בתפריט – צ'יזבורגר 300 גרם בתוך שני חצאי לחמניה בצלחת גדולה מלאה מקלות צ'יפס דקים ושחומים היטב, אלא שהפעם היו פחות פריכים, אולי בגלל לחץ הסועדים הגדול בשעת הצהריים. אגב, אחרי הרעש החזק של "מחניודה" היה הרעש ב"בראסרי" נסבל.
עוד היו בצלחת פרוסות בצל סגול מתוק, שהוא אחד החידושים המרנינים של השנים האחרונות [מעניין אם נחמיה שטרסלר יודע על זה], וטעים לטבול אותו [לא את שטרסלר] בפנכת המיונז. ובצלחת גם פלחי עגבניות ומלפפון חמוץ ועלה חסה גדול. וכמובן הוגשו גם פנכת חרדל חריף ובקבוק קטשופ היינץ קטן.
את המנה הגדולה חלקנו, שני הזקנים, בינינו, ולא נשארנו רעבים. העסקית כללה גם כוס לימונדה מצויינת שהיה אפשר להשביחה ולהרבותה עם קוביות קרח. ומאחר שהארוחה נראתה זולה להדהים, חרף טיבה המעולה, הרשתה לעצמנו מנה אחת של סורבה ליצ'י ותות עשוי מפירות טריים, 28 שקלים. סורבה הליצ'י היה ממש מעולה, התות רגיל, רק הכדורים קטנים מאוד, יכלו להיות יותר נדיבים במנה המורכבת ברובה ממים.
ס"ה לתשלום 136 שקלים + 20 תשר = 156 שקלים, שהם 78 שקלים לסועד, במסעדה מעולה המקפידה על רמה נאותה ובעלת מבחר גדול של מנות זמינות. השירות (סופי ס.) היה קצת איטי אך זאת בגלל שעת הצהריים העמוסה. אנשים חיכו בתור בחוץ למקומות המתפנים.
שילמנו בשטר של 200 וקיבלנו עודף 100 בשני שטרות של 50 כ"א – במקום 64. המלצרית והקופאית מאוד הודו לנו שהעמדנו אותן על טעותן, אבל היה לנו רושם שאם היינו שותקים ויוצאים, היה להן פחות בלבול מוח בתיקון הטעות בקופה הממוחשבת.
אנחנו כנראה כבר בעלי קיבות מצטמקות כי השתמשנו בהן יותר מדי שנים – כי לידינו ישבו שלושה גברים שאחד מהם קיבל סטייק אנטרקוט חום-אדום גבוה עסיסי וענק, אולי חצי קילו, לא בדקנו משקלו בתפריט, סטייק מפחיד שאנחנו שנינו לא היינו מתגברים עליו אלא לוקחים את חציו ב"דוגי בג" הביתה. והנה הבחור חיסל אותו ללא ניד עפעף.
כנראה שככל שמזדקנים, צרכי האכילה מתמעטים ולכן גם האכילה במסעדות יקרות-יחסית נעשית זולה יותר, ומנגד, הבחורות הצעירות רבות יותר, ומשפע כפות הרגליים שלהן, הערומות בסנדלים, אפשר ללמוד הרבה על אופיין, מוצאן העדתי, נקיונן ויכולת התעוררותן המינית.
"בראסרי", אבן גבירול 70, תל אביב. טל. 03-6967111. פתוח סביב השעון. אין הזמנת מקומות מראש. מומלץ לא לבוא בשעות השיא בצהריים אלא אם מוכנים לחכות קצת.
* * *
ישראל זמיר
הומלֵ'ס
מוניקה עבדה שנים רבות במפעל שמנים כמנהלת-חשבונות. משנכנס עידן ההפרטות לקיבוץ, פיטר אותה רכז-המפעל החדש בטענה שיש ליעל את העבודה. בימים הראשונים היא התרוצצה בין הענפים השונים, עבדה יום אחד פה, יומיים שם וחשה מעט שמחה לפגוש חברים.
מישאל פלדמן מנהל המפעל נמנה עם ותיקי הקיבוץ, שבנה מפעל בעשר אצבעותיו. הוא החל לכבוש זיתים בצנצנות על מרפסת ביתו, עבר להפקת שמן-זית זך ובמרוצת השנים הפך תחביב למפעל מצליח. כבן שבעים וחמש היה ועדיין נמרץ, חרוץ, סוחר בנשמתו. יחסים מיוחדים נרקמו בינו לבין מוניקה. הוא העריך את נאמנותה, סמך על יושרה והוקיר את דייקנותה ומסירותה. אשתו נפטרה לפני שנים רבות, בתו היחידה היגרה לארצות-הברית והקשר נותק.
מוניקה, כבת ארבעים, הגיעה לקיבוץ עם גרעין תנועתי מברזיל באמצע שנות השבעים, וכשהגרעין התפרק וכל אחד הלך לדרכו, נשארה בקיבוץ. אחר-כך התגייסה לנח"ל ועם שחרורה מהצבא שבה לקיבוץ – מקום יחיד שהכירה בארץ-ישראל. כעבור שנים אחדות נשלחה ל"מדרשת-רופין" ולמדה הנהלת-חשבונות.
קשה להגדיר את היחסים שנרקמו בינה לבין מישאל, אך שניהם הבינו כי אין היגיון במיסוד הקשר בשל פער הגילים, אף שלא אחת נשארה ללון בביתו. איש בקיבוץ לא שאל שאלות, וכשמישאל חלה, אך טבעי היה לראותה נושאת מגשי מזון מחדר-האוכל ומנקה את דירתו.
מוניקה הייתה נמוכת קומה, גזרתה דקה ועורה בהיר. על אפה משקפיים וחגורת לכה אדומה הקיפה את מתניה והבליטה את גזרתה הדקה. לרגליה נעלי-עקב שנועדו להגביהה.
יום אחד מישאל לא הופיע לעבודה ומוניקה ניחשה אסון. היא מיהרה אל ביתו ומצאה את גופתו שרועה על המיטה. הרופא קבע שבץ-לב. בערב טילפנה אל בתו אם לעכב את הקבורה עד לבואה וזו הודיעה כי לדאבונה לא תוכל להגיע.
למחרת נערכה ההלוויה. נציגת הארכיון קראה פרקי נעורים מימי התנועה בפולין, רכז-המשק סיפר על מפעל השמנים שמישאל הקים בעשר אצבעותיו, שיבח את מסירותו בעבודה ואת נאמנותו לקיבוץ. מישהי קראה שיר משל המשורר אלי נצר, לפני סתימת הגולל. מוניקה נשאלה אם ברצונה להיכנס לדירת הנפטר ולהוציא חפצים או מזכרות אישיות והיא השיבה, כי כל מה שהיה לו – לקח איתו.
כעבור שבועיים ביקרה צלילה, רכזת ועדת משאבי-אנוש, בדירתה של מוניקה וסיפרה לה, כי הציעה את מועמדותה כמנהלת-חשבונות לכמה מענפי המשק, אך ללא הצלחה יתרה.
"אז מה בחורה כמוני צריכה לעשות?" שאלה מוניקה כשנימת דאגה בקולה. "כידוע לך, אני טיפוס שעבודה היא כל חיי. הייתי במפעל מבוקר עד ערב. מישאל היה מאבד את מכנסיו בלעדיי. ידעתי היכן מונח כל טופס והייתי שותפה לכל החלטה, מגלעינו של זית ועד לקיבולה של חבית." מחליפו הודיע לה, שהביא למפעל בחורה צעירה, שתשמש גם מזכירה וגם מנהלת-חשבונות. לדבריו, לכד שתי ציפורים בירייה אחת. צלילה הציעה שתנסה למצוא עבודה מחוץ לקיבוץ, כעובדת-חוץ.
"זה מאוד מקובל היום. סעי ללשכת-עבודה בעפולה, ואני בטוחה שעם כישורים כשלך, יחטפו אותך כלביבה חמה."
"אל תהיי כל-כך בטוחה. היום מחפשים 'חתיכות', ואני – לא!" קבעה ומתחה שפתיה לחיוך מאולץ.
מוניקה נסעה לעפולה, ביקרה בלשכת-העבודה, והפקידה הופתעה: "חברת-קיבוץ מחפשת עבודה אצלנו? יש פה המון עובדים בלי עבודה. רק לפני שעה טילפנתי לקיבוץ שלכם והתחננתי שתקלטו למפעל השמן כמה פועלים," ולאחר הרהור הפטירה: "קשה לי להאמין שאמצא לך עבודה, בעיקר שאין לך על הראש תשלומי משכנתא, חשמל, מים, טלפון, תרופות. אפילו לדמי-אבטלה אינך זכאית, כי הקיבוץ, בעיני המדינה, נחשב ל'מעביד'."
מוניקה קלטה את חומרת מצבה ושתי דמעות נקשרו בעיניה. הפקידה השגיחה במצוקתה וניסתה לעודדה: "מוניקה, הקיבוץ שלך מספיק עשיר כדי לדאוג לכל צרכייך. האמיני לי, מצבך טוב ממצבי. אתמול הודיעו לי, שאני מועמדת לפיטורים בסוף החודש. אני אם חד-הורית עם ילד בגן-ילדים ואין לי מושג איך אסתדר. הלוואי שהייתי קיבוצניקית..."
מוניקה החליטה שאינה חוזרת לקיבוץ בלי משרה. "אני מכירה את עצמי. בלי עיסוק אשקע בדיכאון."
כעבור יומיים נסעה לתל-אביב. לא יזיק לה להחליף מקום, אווירה ולפגוש אנשים חדשים. באוטובוס נדהמה לגלות כי בעצם אינה מכירה איש בתל-אביב, לבד מאותם סוחרי-שמן, שהגיעו למפעל, דיברו עם מישאל יידיש מהולה עברית.
לאן תלך? שאלה עצמה.
היא הגיעה לתחנה המרכזית והחליטה להסתובב ברחובות העיר, כדי לחוש את העיר ולמצוא מלון. תל-אביב יקדה והחום החל לחבוט בה. כשדרכה רגלה על כביש האספלט, שנָמַס מחום, שקעו עקביה בזפת והיא עקמה את קרסולה. זיעה נטפה מפניה וכתמים פשטו מתחת לבית-שחיה. אבק זהבהב צנח משמיים ואנשים טרודים, בעלי פנים מתוחים, מיהרו בדרכם. היא הציצה בהם בקנאה: הם עסוקים, הם עובדים.
מוניקה הגיעה לרחוב אלנבי שסאן ורעש. היא חלפה על פני חלונות-ראווה של חנויות בגדים והתפעלה מן האופנות החדשות. קבצן מרופט נשען על קיר ליד בית-הכנסת הגדול, כשידו מושטת ברפיון, סנטרו שמוט וחזהו שקוע. "מסכן," אמרה לעצמה, שלשלה מטבע לכף ידו ושמעה את ברכתו:
"השם ייתן לך פרנסה."
"איך הוא ידע למה אני זקוקה?"
תל-אביב רוותה לחות והבתים הזיעו. לאחר המתנה חצתה את כיכר-מוגרבי בדרכה לשפת-הים. מוניקה קראה שבאזור זה מצויים בתי-מלון זולים. מרחוק שמעה המיית גלים מתנפצים והצטערה שלא לקחה עימה בגד-ים. ברחוב צדדי השגיחה בשלט "מלון" על גג של בית ישן, עצרה והחליטה לשכור חדר. אין לה כסף ל"הילטון", ודי לה במיטה שתוכל להניח עליה את ראשה הקודח. לאחר שנרשמה ושילמה לשבוע מראש, קיבלה מפתח, עלתה לקומה שנייה, פתחה את הדלת, הדליקה אור ונדהמה: חדרון קטן ואפוף צחנת סיגריות. על השולחן ניצב מאוורר, שכנפיו חלודות ועל השטיח פזורים בדלי סיגריות. "הם לא ניקו את החדר," קבעה והתקשרה לפקיד-הקבלה, שמשך בכתפיו:
"גברת, פה מנקים אחת ליומיים, אך מחליפים סדינים בכל יום."
מוניקה הבינה כי לא תקבל את כספה בחזרה ולא היה לה כוח לריב. היא לא תשהה כאן זמן רב. עליה למצוא עבודה ואז תשכור דירה כלבבה. וכשנכנסה להתקלח נדהמה לגלות ששושנת-המים סתומה מחלודה וסילון דקיק של מים דלף. "למה הם לא מתקנים את הטוש?!" התמרמרה. שעה ארוכה עמדה עד שהסבון נשטף מגופה. לאחר שנחה, חשה רעב, ירדה לרחוב וקנתה פיצה, בקבוק קולה ועיתון-ערב. שלושה עמודים הוקדשו להצעות עבודה, עמוד אחד לשידוכים ומוניקה חייכה. שני המדורים עשויים להועיל, גם תמצא עבודה ואולי תפגוש גרוש, או אלמן ותפתח דף חדש בחייה. את שארית היום הקדישה לשיחות טלפון. שני בעלי-עסק נבהלו מגילה ה"מופלג", ואחד טרח לשאול אותה אם היא "מיידלע עם ציצים גדולים". בעל מפעל עם מבטא פולני הציע שתעבוד שלושה חודשים בחינם, "כדי שאראה אם את שווה משהו". והיו שהתחכמו וניבלו את פיהם. מוניקה קלטה שטלפונים לא יושיעוה; עליה לכתת רגליה ממפעל למפעל ולהציג עצמה בפניהם.
יומיים התרוצצה ואיש לא נזקק לשירותיה.
לקראת סוף השבוע, שבה לקיבוץ, מיהרה לחדר-האוכל ומצאה עצמה זוללת שתי מנות בשר, דבר שלא קרה לה מעולם. "נחלשתי ועליי להשלים את שהחסרתי," אמרה לעצמה. אחר-כך הלכה למרכולית, קנתה מצרכי-מזון – צידה לימים הבאים. עליה לקמץ בהוצאות. חברים פגשוה במאור-פנים, שאלו לשלומה ושמעו אנחה: "בינתיים בסדר, אני מחפשת עבודה בתל-אביב. אולי אתם מכירים מישהו שיכול לעזור?" והכול משכו בכתפיהם.
יומיים של מנוחה ריפאו את פגעי רגליה ומוניקה שבה לתל-אביב. עליה להציג עצמה במיטבה, בכישוריה המקצועיים.
מוניקה ירדה מן האוטובוס בתחנה המרכזית בתל-אביב והחלה לעבור מחנות לחנות. בכמה מן החנויות הסבירו לה בנימוס, שאין להם צורך במנהלת-חשבונות. בעל-חנות אחד ביקש ערבות של חמשת אלפים שקלים.
"למה ערבות? אינך מאמין לי?"
"גברת, זו אינה שאלה של אמונה. את הולכת לנהל קופה ואני רוצה להיות בטוח, שאם חלילה יחסר כסף – אוכל לקזז מדמי הערבות." מוניקה ניסתה להסביר לו כי הקיבוץ לא יעמיד לרשותה דמי-ערבות כה גבוהים, והמשיכה בדרכה.
בחנות, שעל חלונה התנוססה כתובת "מיילדת מוסמכת", פגשה באישה שמנה, הקוראת לעצמה "מדאם לוינסקי". לאחר שזו שמעה את מוניקה, הציעה עסקה: מוניקה תאתר בנות שנכנסו להיריון בלתי מתוכנן וזקוקות להפלה והיא תבצע. חמישה-עשר אחוז יהיו חלקה בעסקה.
"זה חוקי?"
מדאם לוינסקי פרצה בצחוק. "אולי לא חוקי, אך האמיני לי, שיש לי יותר ניסיון מכל גניקולוג בבית-חולים. מאות הפלות כבר ביצעתי בחיי ללא סיבוכים." לרגע מיקדה מבטה על בטנה של מוניקה, הרצינה וחשד התעורר בה.
"ואולי גם את זקוקה להפלה? אל תתביישי. באיזה חודש את?"
"מה פתאום? אני קיבוצניקית."
"קיבוצניקית?" הניפה מדאם לוינסקי את ראשה ומבע נוסטלגי על פניה. "יש לי ניסיון רב עם קיבוצניקיות, שאינן מעוניינות לערב את אחות-המרפאה, שהרכילות לא תחגוג, והן מגיעות אלי בחשאי."
"איך הן יודעות עלייך?"
"אחת מספרת לחברתה. בקומה שנייה יש לי חדר-טיפולים עם כל הציוד הדרוש ולידו חדר-התאוששות עם שתי מיטות. רוצה לראות?"
מוניקה לא הספיקה לענות וזו שלחה יד בשרנית למותניה וגררה אותה עימה. ריהוט לבן שהאפיר בשל שכבת אבק. עכביש טווה חוט בין כורסת-ניתוח לעמוד של מנורה ופסע עליו כאילו היה בקרקס. "נראה שזמן רב לא בוצעה כאן הפלה" – הרהרה.
"יש לי בעיות עם גביית כספים מהבנות ובעיקר מהבחורים המעורבים בדבר, ואני מוכנה להעסיק אותך. תצטרכי לגבות כספים ולאיים על המתחמקים, שאם לא ישלמו מייד – סודם הכמוס יתגלה. מעוניינת?"
"לא מוכנה לתת יד לעיסוק בלתי חוקי," הצהירה ומיהרה להסתלק.
מוניקה חצתה כביש ומעל חנות הבחינה בשלט: "קליניקה לכלבים". נכנסה וריח חריף של שתן וצואת כלבים כמעט חנקו אותה. פגשה אדם בעל שפם מסולסל שכיסה את שתי לחייו.
"את רוצה לעבוד פה? יפה מאוד. תתייצבי מחר בארבע בבוקר ותוציאי את הכלבים קבוצות, קבוצות, לטיול בן שעה תמורת שלושים ש"ח לשעה. עבודה קלה ונעימה, שתסתיים בשמונה בבוקר. אחר-כך תשטפי את הרצפה ותלכי הביתה."
"ולמה כל-כך מוקדם?"
"שאלה טובה. הכלבים הולכים להם בנחת בשדרה, מכשכשים בזנבם, מתעכבים ליד גזעי עצים, מריחים, משפשפים את אפם בגזע, משתינים, ולפעמים אף מזבלים את אמא-מדרכה במנה מרשימה של קקי. אם פקח-העירייה יראה אותם – אנחנו בצרות. הוא יאשים אותנו בזיהום העיר ויטיל עלינו קנס כבד, אך בין ארבע לשמונה בבוקר, פקחי-העירייה ישנים שנת ישרים."
כלב בולדוג התקרב בחביבות והחל לרחרח את נעלה והיא נבהלה, ביקשה "סליחה" ונמלטה על נפשה. מאז ומתמיד פחדה מכלבים. זמן-מה הלכה צמוד לבתים, משתדלת לחמוק מקרני שמש לוהטות.
בסופרמארקט לא היה צורך בקופאית. זקנה ששמעה שהיא מחפשת עבודה, הציעה שתטפל בה תמורת אוכל ולינה. אין לה כסף לשלם.
מוניקה חשה עייפות. היא לא הורגלה לכתת רגליה בשעות החום. לבסוף, שבה למלון, עלתה לחדרה, השתרעה על המיטה ופרצה בבכי. לאחר זמן-מה נזכרה במזונות שהביאה מהקיבוץ, קמה, פתחה את המקרר והכניסה לתוכו את מצרכיה. מדפי המקרר היו חלודים וריח של עובש עלה. "איזה חרה של מלון," שמעה עצמה אומרת. גופה בער מחום והיא בילתה שעה ארוכה מתחת לסילון הדקיק של שושנת-המים.
"אני מוכרחה להצליח, אני לא חוזרת לקיבוץ בלי עבודה," אמרה לעצמה פעם אחר פעם.
למחרת בבוקר נכנסה לתמרוקייה ברחוב בן-יהודה. מנהל החנות שאל אם תהיה מוכנה לחזר על פתחי בתים ולמכור סבונים. הוא הציע שתקנה ממנו סחורה בשלוש-מאות ש"ח והרווחים יהיו שלה. היא תקנה סבון בחצי שקל ותמכור בשניים ואפילו בשלושה. "סבון הוא מצרך חיוני שהכול זקוקים לו," אמר.
ברגע-של-ייאוש, מוניקה החליטה לנסות. "אני מוכרחה להתחיל במשהו," אמרה לעצמה. היא שילמה לו שלוש-מאות ש"ח, מילאה שני סלים כבדים בסבונים עטופים בניירות צבעוניים ויצאה לדרך. סוף סוף מצאה עבודה.
מוניקה החלה לטפס על מדרגות הבתים, כשהיא מלאת תקוות. היא עלתה לקומה שלישית בבית ללא מעלית, נעמדה לפני דלת ופחדה לצלצל בפעמון. "מה פתאום שיפתחו לי?" וכשאזרה עוז ונגעה נגיעה קלה בכפתור חשה מתיחות גדולה. רק במקרים נדירים הכניסו אותה פנימה. לרוב הסתפקו בהצצה מבעד לעינית-הדלת והודיעו: "אין צורך!" מישהו פתח את הדלת למחצה, הניח לה לעמוד בפתח וכשנודע לו לשם-מה באה כעס, כיוון שהחדירה חום לדירתו הממוזגת. לקראת סוף היום גילתה שמכרה שישה סבונים בלבד.
למחרת-היום נסעה לצפון תל-אביב, ל"שיכון-בבלי". לעשירים יש יותר כסף, הרהרה. ברחוב המישנה עלתה במעלית לקומה שישית וצלצלה. עין הציצה מבעד לעינית ויד גברית נשלחה החוצה והניחה בתוך כף ידה מטבע בת עשר אגורות והדלת נסגרה בחבטה. מוניקה חשה קור בברכיה ורפיון בידיה, התבלבלה על שנטלה את המטבע וכשירדה לרחוב השליכה אותו מעליה כתולעת שדבקה לגוף. כל אותו יום מכרה שנים-עשר סבונים בלבד. כתפיה כאבו מן המשא הכבד ובשובה למלון קרסה על המיטה ובכתה על מר גורלה.
"אני לא אוותר להם. אלפים עובדים – וגם אני אעבוד. אני לא יותר גרועה מהם," ניסתה לעודד את עצמה. מוניקה החליטה להחזיר לבעל חנות הסבונים את הסחורה, אך זה סירב לקבלה. אחרי שפרצה בבכי, התרכך והשיב לה מאה וחמישים שקלים. היא שכרה את החדר במלון לשבוע ימים ומחרתיים תצטרך שוב לשלם. למחרת בבוקר קמה, אכלה מן המזון שהביאה עימה מן הקיבוץ ושבה למיטה.
אותו יום לא יצאה מהמלון. רגליה כאבו מן הטיפוס במדרגות וגופה קדח מחום. "חטפתי מכת-שמש. אני לא רגילה להסתובב בשעות החמות של היום," ונטלה שתי מגבות, הרטיבה אותן, אחת הניחה על מצחה ובשנייה עטפה את כפות רגליה הצבות.
לפנות-ערב חשה הקלה ויצאה לרחוב. תל-אביב עדיין להטה. מוניקה הגיעה לשפת-הים. גלים עטורי קצף שטפו את החוף בנהמה והטיילת המתה אדם. מוסיקה עלתה מבתי-הקפה ומלצרים זריזים התרוצצו בין השולחנות. במסעדה אחת הבחינה באווזים צלויים ובמיני דגים מטוגנים ושאפה ריחות שגירו את תאבונה. לרגע פתחה את ארנקה. באמתחתה מאתיים וחמישים ש"ח בלבד. היא אינה יכולה לבזבזם על ארוחה דשנה. "ואולי הם זקוקים לקופאית? עלי להעיז ולשאול," אמרה ונכנסה. מנהל המסעדה הסביר לה כי כל המלצריות הן נערות לפני גיוסן לצבא, המתפרנסות מ"טיפים". פה הן לומדות פרק חשוב בנשיותן: לחייך, לעכז ולהתלבש באופן פרובוקטיבי. "תראי איזה ציצים נהדרים יש לג'ינג'ית ההיא... וכשהסועדים רואים אותה, הם מקבלים תאבון ומזמינים אותה לשולחנם שוב ושוב. ובת כמה הבת שלך?" שאל בחיוך.
העלבון זחל על גבה כנמלים עוקצניות והיא מיהרה להסתלק. מרחוק הבחינה בארובת רידינג שמנורות צבעוניות עיטרוה כעדיים. מוניקה התיישבה על ספסל, ואדם בעל זקן פרוע התקרב, התיישב לידה והחל לדבר אליה רוסית. ריח חריף של וודקה נדף ממנו והיא קמה והסתלקה. המדרכות היו עמוסות אדם ומוניקה העדיפה להלך על הכביש, סמוך למדרכה. שני צעירים על קטנוע חלפו בסערה, חטפו את ארנקה ונפנפו לה מרחוק לשלום. מוניקה נותרה המומה. עולמה חרב עליה, כל כספה נחמס. מה עושים? לאן הולכים? איש מן העוברים והשבים לא הציע עזרה. האם עליה להתלונן במשטרה? היומנאי, קרוב-לוודאי, ירשום את פרטיה ויאמר לה: "גברת, חטיפת ארנקים היא עבירה מוכרת בעירנו," וישאל כמה כסף היה לה. וכשתאמר, יחייך ויפטיר: "יש לך מזל גברת, שלשום חטפו ארנק עם שמונת-אלפים שקל," ויוסיף בנימה מוכיחה שאין להלך על הכביש. מחר יומה האחרון במלון ואין לה כסף אפילו לאוטובוס, כדי לשוב לקיבוץ. שיבה לקיבוץ בלי משרה היא הודאה בכישלון. מוניקה הבחינה בספסל מרוחק, התיישבה ומיררה בבכי.
צעיר בעל שיער ארוך ובגדים בלויים התיישב, וכשזז לעברה לא מצאה בה את הכוחות לקום ולהסתלק. הוא קירב את פיו אל אזנה ושר לה באיטלקית קטעי אופרה מ"הסַפָּר מסיביליה". הוא סלסל בקולו והיא יבבה. קונצ'רטו בשני קולות. לבסוף שאל לפשר הבכי והיא סיפרה שארנקה נחטף וכל כספה אבד, מאתיים וחמישים ש"ח.
"קחי מאתיים, וכשיהיה לך תחזירי לי," אמר ושלף מכיסו ארבעה שטרות של חמישים שקל ומוניקה נדהמה. רגע התייפחה ורגע צחקה. "בכל-זאת יש אנשים טובים בעיר הזאת," הרהרה והכניסה את הכסף לכיסה. וכשסיפרה לו שהיא מחפשת עבודה, הציע שיעבדו ביחד ויתחלקו בהכנסות.
"אבל אני לא זונה."
הוא צחק והציג עצמו: קבצן-רכב. מכוניות עוצרות ברמזור אדום והוא מבקש מהנהגים נדבות. "אני אעבוד בצומת אחת ואת בצומת שנייה," הסביר. "עליך לצלוע, ללבוש סמרטוטים ולהפגין מסכנות.
"ואיפה אתה גר?" שאלה והוא צחק.
"שדרות-רוטשילד פינת בלפור, ספסל מספר ארבע. מכירה את המושג 'הומל'ס'? אני מתחיל בחמש בערב, כשאנשים חוזרים מהעבודה וגומר בעשר בלילה ולפעמים יותר מוקדם."
"אתה בטח מוציא את כל הכסף על סמים," קבעה.
"לא נוגע בסמים. רק סיגריות. יש לך סיגריה?"
"לא מעשנת."
"שמי סמיון," אמר והושיט את ידו.
"מוניקה," השיבה ולחצה את ידו.
סיפר שאינו יהודי. שיקר לשלטונות שסבתו יהודייה וזכה בתעודת-עולה ובסל-קליטה נדיב. למד עברית באולפן, וכמוסיקאי בעל שמיעה אבסולוטית קלט במהירות את השפה. סמיון סיים בהצטיינות את הקונסרבטוריום במינסק וזמן-מה לימד שם. בארץ ניגן לפרנסתו על חליל-צד בפאבים, אך לאחרונה ריאותיו נפגעו מעישון יתר. פנסי-רחוב האירו את עיניו הכחולות שנצצו במבט שמזוגים בו תבונה ועצב. פניו היו צנומות ועיניו נבוכות. שפתיו הקפוצות הזכירו ינשוף. היה גבה-קומה ועטה על גופו מעיל בלוי, שמכיסו בצבצה חוברת תווים.
"הרשי לי לשמח אותך קצת לאחר המקרה המצער שקרה לך," אמר ושלף מכיס מעילו חליל-צד, הניח כובע הפוך לרגלי הספסל והחל לנגן קטעי אופרה. עד מהרה, אנשים נקהלו והאזינו בקשב רב. מטבעות ושטרות הושלכו לתוך הכובע ומוניקה נדהמה, התרחקה לקצה הספסל, שלא יזהו אותה עימו ועקבה אחריו מרחוק. כשניגן, עננה של רוחניות ריחפה על פניו, גופו נע בעדינות לקצב המוסיקה וגופו שידר רגש, נינוחות.
"אני בטוחה, שהוא מבית טוב, אדם שהתדרדר," אמרה לעצמה. לאחר כשעה סיים והגיש לה כובע מלא מטבעות ושטרות.
"זה הכול שלך," הפטיר.
מוניקה אספה את הכסף לתוך שקית ניילון והחמיאה לו על נגינתו. סמיון הודה ונשק ללחייה. הם המשיכו לשוחח עד שתים בלילה ולפתע, חמלה עליו ומצאה עצמה מזמינה אותו למלון, במקום שיישן על ספסל בשדרה. תחילה סירב, טען שאין זה נהוג שבחורה תזמין בחור, בליל היכרותם לביתה, אך לבסוף התרצה.
סמיון התעכב בסופרמרקט ברחוב בן-יהודה, הפתוח כל הלילה, קנה שני באגטים של לחם צרפתי, חבילת חמאה, קותל חזיר, דג-מלוח, קילוגרם מלפפונים חמוצים, שני בקבוקי וודקה, שישה בקבוקי בירה והלך עימה למלון. וכשהגיעו, הציצה בו באור הדלוח שהמנורה הפיצה ונזכרה בסיפור מימי ילדותה על נסיך שהתחפש לקבצן. הציעה שיתקלח ויסיר מעליו את זוהמת הרחוב ושעה ארוכה ניקב באולרו את החורים הסתומים בשושנת-המקלחת עד שהמים פרצו בשטף. לשמחתה, היו בתרמילו בגדים נקיים להחלפה.
"אחרי העבודה, אני בדרך-כלל שוטף עצמי באחד הברזים בחצר של בית, מחליף בגדים, מבקר בקונצרטים, באופרות ולפעמים הולך לפאבים." הם אכלו, שתו ואת יום המחרת בילו במיטה.
מוניקה התאהבה. לידה שכב גבר עדין, מוסיקאי, שהרבה ללטפה ולנשקה. לרגע הניח שתי כפות ידיו על בטנה הרכה ואצבעותיו הדקות והעדינות נקשו עליו כאילו היה פסנתר. החיוך לא מש מפניו.
"איך גאון כמוך מקבץ נדבות?" שאלה, וסמיון השתתק. קדרות ירדה על פניו. משלחצה, עצם את עיניו, סנטרו צנח על חזהו והסביר, שישנן נסיבות התולשות אדם מביתו והרוח עוקרת את שורשיו. בעבר סבל מהתקפי טרוף ואושפז בבית-חולים לחולי-נפש במינסק, אך מאז שהוא בישראל – כשנתיים ימים – המחלה נטשה אותו ולשמחתו הוא בריא.
מוניקה מעולם לא נהנתה ממין כפי שנהנתה עם סמיון. אצבעותיו הדקות והרגישות רפרפו על גופה שרטט מהתרגשות. אין להשוותו למישאל עם אצבעותיו המרובעות והמשומנות. לפתע נזכרה שיום אחד הציעה למישאל שיעשו ילד והוא ניסה וכשל. מוניקה שכבה עם גבר צעיר וכאשר חבקו רגליו את גופה אש פשטה באבריה. סיכות יוקדות דקרו במפשעתה מלוות צמרמורת מענגת שמעולם לא ידעה כמותה. לאחר שסיימו התקשתה להירדם ושכבה רגושה, מאזינה לנשימותיו. לפנות-בוקר שמעה גרירתם של פחי-אשפה לשפת-הכביש, לקראת בואה של מכונית-זבל, הלמות פעמוניה של כבאית בדרכה לכבות שריפה וצפירותיה של ניידת-משטרה. לבסוף נרדמה מפויסת ורגועה.
למחרת, בשעת הצהריים התעוררה בבהלה ושמעה קולות של קללות ברוסית ועד מהרה סמיון החל להלום באגרופיו בראשה. היא ניסתה לתפוס את ידיו ולהרגיעו, אך לשווא. הוא נשך את ידה, בעט בבטנה, היכה בפראות בחזה, כופף את רגלה עד שנשברה. "טירוף תקף אותו," אמרה והחלה לצרוח ככרוכייה. פקיד-הקבלה שמע את הצעקות, פרץ לחדר וסמיון התלבש במהירות ונמלט.
אמבולנס לקח אותה לבית-חולים. מוניקה סירבה למסור את כתובתה להנהלת בית-החולים ורק לפי הכתובת, שבה נרשמה במלון, התקשרו לקיבוץ והעובדת-הסוציאלית חשה לתל-אביב.
הקיבוץ רגש וסער. חברים לא ידעו נפשם מרוב בושה. "הכסדום היינו לעמורה דמינו?" שאג אחד הוותיקים בשיחת-הקיבוץ. "איך יכולנו להשליך לאשפתות חברה כה יקרה?"
שבועיים ימים מוניקה שכבה בחדרי-חולים בקיבוץ עד שהתאוששה ושבה לדירתה. בצהריים ניגשה לחדר-האוכל כשהיא גוררת רגל מגובסת, פניה נפוחות וזוג "פנסים" שחורים מעטרים את שתי עיניה. היא התקשתה לנשום, כי שתים מצלעותיה נסדקו. מוניקה בחרה את מזונה, וכשהגיעה לשולחן-התשלומים – ציינה את מספרה.
"גברת, המספר הזה הוא לא שלך, הוא של מוניקה, " אמרה האחראית והציצה בה.
"אני מוניקה."
"סליחה, אני מכירה את מוניקה."
"אביטל, זו אני."
העובדת-הסוציאלית מיהרה למזכירות ודרשה דיון בנושא. אחד הצעירים, שהתנגד למדיניות ההפרטות בקיבוץ, הסתפק במשפט אחד: "קיבוץ שמפריט את עצמו לדעת – גוזר על חבריו עוני, הידרדרות ונוולות. ראו 'מקרה מוניקה'..."
מוניקה היתה לרגע גיבורה, שהכול דיברו בה. חברים שפכו את חמתם וזעמם על אותו בריון אלים שפגע בה. מוניקה לא סיפרה על סמיון ועל אותן שעות אהבה נפלאות שהיו מנת חלקה.
כעבור חודשיים החלימה וחשה לחץ בבטנה. היא ביקרה במרפאה והרופא קבע שהרתה. משנודע הדבר ניסו לשדלה שתפיל את הוולד. אב רוצח יניב בן רוצח ועדיף שלא תסתכן. "מי שמסוגל להכות אישה – אינו ראוי להוליד ילד," אמרו. והיה מי שהסתמך על הנכתב בעיתונים.
החובשת הציעה שתפיל. "ואם אינך רוצה בבית-חולים, אני מכירה מילדת פרטית בתל-אביב," לחשה לאזנה.
"מדאם לוינסקי?"
"מה, כבר היית אצלה?"
מוניקה לא שכחה את סמיון. היה זה רגע-של-טרוף שיש לטפל בו. "הוא אדם נפלא!" אמרה לעצמה בקול-רם ונזכרה כיצד נהג בה ברוך ובעדינות, כאילו הייתה נסיכה.
מוניקה הבריאה, החליטה למצוא אותו ונסעה לתל-אביב. היא שכרה חדר במלון "אדיב", שגזברי קיבוצים מתגוררים בו, ובערב יצאה אל הטיילת שעל שפת-הים והתיישבה על אותו ספסל. אולי יתגעגע ויופיע. המתינה עד חצות ושבה מאוכזבת. למחרת בבוקר נסעה לעירייה ופגשה במחלקה-הסוציאלית פקיד שמטפל באוכלוסייה חסרת-בית. לאחר ששמע את סיפורה, סייר עימה לאורך שדרות-רוטשילד, בגנים-ציבוריים, שבהם ישנים הומל'סים, אך לשווא. מוניקה פנתה למשטרה, שמא נכלא, אך כל שיכלה לומר עליו היה שמו הפרטי ועיר מולדתו.
"גברת, זה לא מספיק כדי לאתר אדם," אמרו לה. לפנות-ערב החלה לסרוק צמתי-כבישים, מקומות שבהם מסתובבים קבצני-רכב, אך איש לא הכיר אותו. לאחר חצות סרקה פאבים ולשווא.
כעבור מיספר ימים שבה עצובה לקיבוץ. ועדת-עבודה מצאה לה עבודה כאחראית על ביטוחים בקיבוץ.
מוניקה ילדה בן, שהיה משוש חייה. בגיל שנתיים הילד שר בלי לזייף ובהיותו בן שלוש הרבה לבקר בחדר-האוכל, שבו מצוי פסנתר. עד מהרה, ומבלי שאיש יעזור לו, החל לנגן בשתי ידיו הזעירות והמורה למוסיקה מהמוסד-החינוכי, שבמקרה חלפה ושמעה אותו, לא נרגעה וציינה בהתפעמות שניר הוא עילוי.
מוניקה חסכה מתקציבה סכום נכבד, ובהמלצת ועדת-המוסיקה, הקיבוץ הוסיף את חלקו – ונקנה פסנתר יד-שנייה, שהועמד בדירתם. מוניקה ישבה שעות ארוכות והאזינה לנגינת הבן. פניו כה דמו לפני אביו: אותו חיוך מבויש, אותן תנועות-גוף ואותה עדינות. אצבעותיו היו ארוכות ועדינות. בהיותו בן שש הופיע בקונצרט שאירגן האולפן למוסיקה של המועצה האזורית וזכה לשבחים רבים.
בגיל ארבע-עשרה, ניר הוזמן להתלוות לתזמורת הסימפונית של הקיבוצים שיצאה למסע קונצרטים ברחבי אירופה ומדינות חבר-העמים. וכשסיפר לאימו שינגנו במינסק, נתמלאה התרגשות וביקשה להצטרף למסע. בערב רמזה לניר, כי במינסק אולי תצפה לו הפתעה וסירבה לפרט.
התזמורת ניגנה בווינה, בברלין, בסנט-פטרבורג והגיעה למינסק. לפני תחילת הקונצרט, מוניקה התייצבה בכניסה לאולם הקונצרטים, ליד תולש-הכרטיסים וסקרה את פני הבאים. בהפסקה בחנה את היושבים באולם ואף עלתה ליציע. אף פרצוף לא דמה לסמיון. היא היתה בטוחה, כי חרף הזמן שחלף, תכיר אותו מיד. פנים כשלו לא ניתן לשכוח, מה עוד שניר כה דמה לו. בעיני רוחה ראתה מפגש נרגש בין אב לבנו.
בתום הקונצרט הקהל מחא כפיים בהתלהבות לפסנתרן הצעיר והמוכשר, שכה היטיב לנגן וניר קד קידות עדינות. פניו הביעו שמחה ולאות. אט אט הקהל החל להתפזר. מוניקה לא ויתרה ושוב נעמדה ליד פתח היציאה כשהיא בוחנת ובולשת כל פרצוף ופרצוף.
הכול יצאו והאורות כבו.
* * *
אהוד בן עזר
תשעה ימים בפורטוגל
מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
היום השישי
25.11.94. יום שישי. קווינטה דא ריבאפרייה. לאחר צעדה, שעתידה להיות אחרונה, ובה אני בודק עוד פרטים – מיבנה העמודים, הבריכה עם המזרקה – ארוחת-בוקר, ושבעה מאיתנו יוצאים בשתי מוניות לטיול שאירגנו, ראול ואני. איתי במונית ראול הנחמד ומחמוט. בדרך הוא מספר על המציאות בטורקיה. עוברים חלק יפה בתוך חורשות יער, לרגלי מצודת פֶּנָה ומצודה מורית, ומגיעים לקבּוֹ דה רוקה. המקום מרשים מאוד. מָצוקים גבוהים מעל גלי האוקיאנוס אשר מתנפצים אל החוף. המצלמה נופלת לי אך לא קורה לה דבר. אני מוציא תעודה, תמורת 400 אשקודוס, שהייתי בנקודה המערבית ביותר של יבשת אירופה.
המוניות מחכות לנו ומסיעות אותנו דרומה-מזרחה בכיוון קאשקאיש. בדרך אנחנו עוצרים ויורדים לחוף במפרץ חולי. במונית השנייה נמצאים כריסטינה, אווה, היידי ומרסל. רק לאווה ולי יש מצלמות ואני מצלם ומצטלם.
משם הדרך קצרה לקאשקאיש. עיירת חוף יפה, ואנחנו תרים אותה מצד אל צד. המזח. הסימטאות. המיבצר הצבאי. וחזרה למרכז, לכיכר קטנה שם אנו יושבים לצהריים במסעדה שהמלצר בה הוא איראני. מנת היום – סרדינים בגריל. גם אני מזמין אך לדעתי טעמם עלוב למדי כי אין מנקים אותם אלא מטגנים עם כל החלקים הפנימיים, המרים. הבארבונייס של אמנון הומינר טובים פי כמה, כי הם מנוקים, ומטוגנים בשמן עמוק.
המלצר הוא בחור איראני נאה ומזוקן. אומר שעזב את איראן לאחר שהטילים העיראקיים הרסו לו שני בתים שהיו שייכים לו. מאוחר יותר אני אומר לו שגם אני סבלתי מהטילים העיראקיים. אני מתל-אביב. הוא מבקש שלא אדבר על פוליטיקה. וכן שיש לו זוג ישראלי היושבים בצד. אני לא ניגש אליהם כי אין לי כוח לחזור שוב על כל הסיפור מה אני עושה כאן.
המוניות עולות 3,330 אשקודוס לכל אחד משלושתנו.
בדרך לקאשקאיש אנחנו עוברים על פני הווילה של המלך האיטלקי הגולה ויקטור עמנואל.
מאוחר יותר אנחנו חוזרים באוטובוס לסינטרה, ומשם במונית לקווינטה. אני קונה ב-400 אשקודוס האחת עוד שתי חבילות של עוגיות קז'ואדה. כאשר אנחנו חוזרים, כבר אחרי ארבע, איני מצליח לשלם עבור הטלפונים.
אני עולה לראש המגדל, כדי לצלם את האחוזה מלמעלה. החדר האחרון סגור ובדרך למטה נופלת לי שוב המצלמה והפעם קצת נשברת אם כי ממשיכה לפעול. הבעייה היא שהשרוך המחזיק אותה קשור בטבעת שאינה סגורה היטב וכל פעם המצלמה משתחררת ממנו.
אחר-כך באים ראול ומרסל וקוראים לי למעלה, לחדר מס' 1 בראש המגדל, שמרסל גר בו, ומשם אני מסיים לצלם את הסליל הראשון, בתקווה שהתמונות הצליחו.
מתחיל לארוז לקראת היציאה מחר לליסבון.
ב-19.00 מתכנסים לארוחה החגיגית. קודם הטקס המקובל של הרמת הכוסית והנאום של דה קאמארה, מאמצע המדרגות העולות למעלה, באולם המבוא. הוא מספר שזהו כמעט הכנס האחרון במסגרת זו, והחל מינואר תחל האקדמיה לפעול בחסות אחרת, לא של קרן פרידריך נאומן. באחת השיחות הפרטיות סיפר שהשיג חסות של אוניברסיטאות ושל מיליונר שוויצרי שתורם לנושאים כגון אלה, וניתנו לו ארבע שנים, עד 1998, להביא את המקום להיות אחד ממקומות ההתוועדות המיוחסים ביותר בעולם, אחרת ייסגר. המתכונת תהיה קצת שונה, יהיו גם כינוסים של שניים-שלושה ימים. ויהיו חוקרים וסופרים שיבואו לתקופות ממושכות יותר כדי לכתוב את ספריהם.
מרסל מספר לי באחת ההזדמנויות שקאמארה סיפר לו שהוא נצר למשפחה של מלכים ששלטו באיים הקאנאריים, ואחר-כך נמכרו האיים הללו, במצוות האפיפיור לספרד, ונתבטלה המלוכה הזו.
אחרי דה קאמארה מדבר אלכסנדר האוקראיני, מממרכז זכויות האדם של האו"ם, ששותפים לכנס. עוד קודם לכן מופיעים שני שגרירים מתוך החמישה שלדברי דה קאמארה הבטיחו לבוא – השגריר הארגנטינאי, גבר גבוה וקצת גאוותן, ובנימין אורון, שגריר ישראל, ממוצע קומה, שקט, לבן שיער, ממוצא ברזילאי, ממושקף, אדם מאוד צנוע ושקט, ההיפך מכל יוהרה וסנוביזם, אבל בהחלט יעיל. יודע אנגלית, ספרדית, פורטוגזית וכמובן עברית. אני עובר עימו ממשתתף למשתתף והוא מוצא שפה משותפת עם כולם.
אנחנו נכנסים לארוחה. הכיבוד הפעם קצת פחות עשיר מהמסיבה הקודמת, אבל לפחות לי אין קלקול-קיבה. גם המתנות בחוץ צנועות יותר – נותנים רק את צילום המחזור, ואילו בפעם הקודמת קיבלנו גם אריח של הקווינטה, סיכה, ותעודת השתתפות.
אורון יושב לימיני וגורדון לשמאלי ולידו דה קאמארה. אני רואה שגורדון רושם בפתק ראשי-פרקים. פתאום הוא קם ומבקש שקט, ונושא נאום פרידה נהדר על פי מיטב המסורת הבריטית. אפשר רק לקנא בו על כך. זה היה גם מעין נאום פרידה לשש שנות האקדמיה בחסות קרן נאומן. בסוף, בעודו עומד, לבן שיער וסמוק פנים במקצת, דומה קצת לאריק שרון אבל עיניו הכחולות שופעות לבביות והגינות – הוא שר את שיר הפרידה מ"גשר ואטרלו", ומצליח להרעיד נימים בלב כולנו ולהעניק משמעות כמעט היסטורית לרגעים אלה שבהם אנחנו חיים. אני מצטער כבר עתה שלא אוכל לשלב ברומאן את הדמות והרגעים הללו, כי איני יכול לשתול אותו באופן מלאכותי בסמינר האחר. מנאומו של גורדון, כשהוא אומר שעליו לחזור לג'נבה לחיי הרווקות ולדאוג בעצמו לכביסה, אנחנו מבינים לראשונה שהאיש הוא רווק, וכל ימיו עברו עליו בעבודתו ברחבי העולם.
כאשר אני מלווה את אורון החוצה, למכונית השרד עם המלווים המחכים לו מחוץ לחצר, הוא אומר לי שמשרד החוץ ודאי יהיה מוכן להשתתף במימון מפגש סופרים יהודים וערבים, שעליו דיברתי עם דה קאמארה ואותו הזכיר דה קאמארה בשיחתו עם אורון קודם. כאשר אני חוזר פנימה אני מוסר זאת לדה קאמארה, והוא שמח מאוד שהשגתי לו סיוע ליוזמתו. [לבסוף לא יצא מזה כלום].
אני מטלפן הביתה פעם אחרונה מכאן, ויורד לבר, עם ראול ומרסל, שניהם רווקים עדיין, חואן הבוליביאני, קאמארה, גורדון והיידי הפיליפינית.
אני רושם לעצמי פרטים נוספים שראיתי בקווינטה: הבריכה המקורה. המלאך השמן עם הכנפיים בכנסייה ובחוץ. הבריכה הרחוקה – ילד על פר שמן ולפר כנפיים. מהות העמודים הקעורים למעלה. הפסלים בקפלה שבחצר. לוחות הברית כארובות למעלה.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית, יתמנה ליושב הראש הקבוע של שיחות הקירבה בין הרשות הפלסטינית לישראל, שמטרתן להביא להסכם קבע של שתי מדינות לשני עמים. הסיבות לבחירה בו נובעות מכך שהוא מכיר היטב את תולדות המזרח התיכון, לפחות מיום ייסוד פתח תקווה ב-1878, והיה ידיד של משפחת סגל, משפחת אימו של רה"מ, בעת מגוריה במושבה, באחוזה בפרדס (שלימים שכנה בה משפחת יהודה רייספלד, שהיה נשוי לרומא היפה, ואחרי שעזבה אותו לתל אביב עם עקיבא ורדימון – נישא לרישׁ, שהיתה, לדברי סבא שלנו חנוך יששכר ליפסקי – "המשוֹרתת שלו!") – וגם המציא [אלימלך שפירא] את הנוסחה האומרת שמרחק השנים שבין קיום סבב של שיחות עם הפלסטינים, נאמר 2010, לבין סיומן – הוא כמרחקן מהשנה הקובעת 1878, כלומר – יסתיימו בעוד 132 שנים, ובעוד שנה יעמוד התאריך על יסתיימו בעוד 133 שנים, ומר שפירא הוא היחיד שבזכות על-זמניותו יוכל ללוות את השיחות הללו ברציפות עד בלי סוף. מהאחוזה של משפחת סגל-רייספלד נשארה כיום רק שדרה של דקלי ואשינגטוניה גבוהים.
* בשעתו היתה רווחת דיעה גזענית כי הפרסים טיפשים (וגם קמצנים). כך הם הוצגו לעיתים במערכוני הפולקלור הישראליים. עכשיו איראן מציגה באינטרנט אתר קריקטורות מחליא, מטומטם ומזוהם – אשר מפקפק בקיום השואה, מה שמראה שהם לא השתנו הרבה מאז ימי אחשוורוש – הם לא רק טיפשים אלא גם מרושעים ומסוכנים מאוד, ותפישת המציאות שלהם גובלת באידיוטיזם, מה שלא מוריד כהוא זה ממסוכנותם!
* נשיא איראן מצא דרך נוספת לנגח את "הציונים". מחמוד אחמדינג'אד אמר היום (שבת, 7.8) כי אירועי ה-11 בספטמבר הוצגו בהגזמה יתרה על ידי ארה"ב ונוצלו על ידיה כדי להצדיק את הפלישה לעיראק ולאפגניסטאן. לדבריו, אין הוכחה לכך שמניין ההרוגים היה גבוה כפי שפורסם וכי "הציונים" הוזהרו מבעוד מועד. "מה הסיפור של ה-11 בספטמבר?" תהה הנשיא האיראני בוועידה בטהראן, "במשך חמישה או שישה ימים הם יצרו בעזרת כלי-התקשורת דעת קהל, לפיה הפלישה לאפגניסטאן ולעיראק הינה זכותם". לדבריו, אף "ציוני" לא נהרג במרכז הסחר בעולמי, משום ש"יום קודם לכן נאמר להם לא ללכת לעבודה." אחמדינג'אד הוסיף כי "הם הכריזו ש-3,000 איש נהרגו באירוע, אבל לא פורסמו דו"חות שמיים. אולי אתם ראיתם אותם, אבל אני לא," אמר, אף שרשימת 2,995 הקורבנות מלמעלה מ-90 מדינות זמינה לכל דורש ברשת. [מתוך "הארץ אונליין", 7.8].
* יש לנו בבית ויכוח ממושך על מידת האחריות של הפולנים לשואה, ויכוח שמתחדד כל פעם שעולה נושא הביקורים של בני-נוער ישראליים באושוויץ, ביקורים המחזקים את הרושם השטחי שלהם ושל הציבור בארץ כי האשמים בשואה הם הפולנים ולא הנאצים.
אנחנו מעלים כל פעם בוויכוח את העובדה שגם מיליוני פולנים נרצחו בידי הנאצים, ושבניגוד למרבית ארצות אירופה שסביבם, לא קם בפולין שלטון פולני בחסות נאצית ולא היה שיתוף פעולה של "ממשלת פולין" מקומית עם גרמניה ההיטלראית, כמו שהיה בצרפת, בבלגיה, בנורווגיה, ברומניה, בהונגריה ובעוד מדינות שאיכשהו יצאו "נקיות" מהשואה.
עכשיו, עם ההחלטה של בית המשפט הפולני להסגיר לגרמניה סוכן ישראלי המכונה "אורי ברודסקי", שכל חטאו הוא שכנראה לקח חלק בפעילות נגד הטרור האיסלאמי הקיצוני – אנחנו מתקשים מאוד להגן על הפולנים בהקשר של השואה ושל השמדת היהודים על אדמת ארצם.
אנא, העבירו זאת לידיעתם. יש בהם גם הרבה אנשים משכילים המתחשבים בדעתם של אנשי תרבות וסופרים, אפילו הם סופרים נידחים שאימא שלהם נולדה בלודז'.
* הצדיק אלי ויזל, שקיבל ללא שום יחצ"נות את פרס נובל לשלום, וממרום שבתו בארה"ב לא איכפת לו שישראל, המוקפת אויבים מוסלמים מחוץ וגם מבית – תתמלא במהגרים אפריקאים מגבולה הפרוץ עם מצרים – חוזר ומכה בנו בפרצופו המיוסר-תמיד, בשמה של השואה (הוא ניצול אושוויץ), שעליה הוא מרצה כיום תמורת עשרות אלפי דולרים למפגש:
"'קשה לי להאמין שזה קורה בישראל,' כך אמר ל'הארץ' הסופר וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, בתגובה להחלטת הממשלה לגרש 400 מילדי העובדים הזרים. 'איפה הנשמה היהודית, הלב היהודי והרחמנות היהודית?', תהה. ויזל, שהקים קרן מסייעת במימון פרויקט חינוך לילדי דארפור בישראל, והוסיף כי 'אנחנו עם שזוכר את כל הגירושים שממלאים את ההיסטוריה שלנו, ולתומי חשבתי שמשום כך אנחנו רגישים יותר לסבלם של אחרים...'" ["הארץ אונליין", 5.8.].
מעניין אם הצדיק ויזל שאל את עצמו פעם מדוע מדינתו הדמוקראטית, הגדולה והעשירה, בנתה גדר-חומה אימתנית על גבולה עם מקסיקו, ואינה מוכנה להתמלא במאות אלפי מהגרים לא-חוקיים, שאותם היא אפילו צדה ללא רחמים ומחזירה בכוח למולדתם! ומעניין אם גם לארה"ב הוא הטיף בחוצפה ובהתנשאות מוסרית כמו שהוא מטיף לנו!
* אנחנו שבים וממליצים על האבטיחונים העמידים, המוצקים, המתוקים שטעמם יוצא מן הכלל, כמו המל"ליים של פעם – 2 אבטיחונים ב-18 שקל אצל החקלאי אורי רבינוביץ ממושב צופית, 057-7705446. כל יום שישי מ-8.00 עד 15.00 בשוק האיכרים בנמל תל אביב, וגם בימי שלישי בין 16.00 ל-22.00. הדוכן מיד בכניסה הראשית מצד הים, בצד ימין, מול דוכן מיץ התפוחים הטרי של מושב קשת מהגולן, שאף הוא מומלץ מאוד. וגם עגבניות השרי הזעירות בקופסאות ארוכות-שקופות בדוכן בצד הדרומי-מזרחי של השוק, קרוב לקצה! ממש פלא!
* הסדרה "עבודה ערבית" של סייד קשוע הולכת ומשתבחת משבת לשבת. הפרק האחרון, על הפיג'מות, ששודר במוצ"ש, 7.8, היה מצחיק וחכם בצורה בלתי רגילה. עובד עם כל המוסכמות ושובר אותן. יוצר תערובת נפלאה של עברית וערבית. הומור פראי, סאטירה נפלאה!
* המיגזר הערבי מחזיק 20% מאוכלוסיית ישראל וחלקו בתאונות הדרכים בה הוא 40%!
* במקום להעניק צל"ש לשוטר שחר מזרחי, שבית המשפט העליון הכפיל את עונשו לשנתיים וחצי מאסר, והוא נכנס אתמול לבית הסוהר! – קיבלה המשטרה את התפטרותו! – איזו חרפה! איזו הפקרת שוטר בשטח! אנחנו משוכנעים שאילו היה מטפל בעניינו אחד מעורכי הדין הידועים והיקרים במדינה, מאלה שמשרדיהם מייצגים את העשירונים העליונים בכל התחומים, גם בפוליטיקה – הוא היה יוצא זכאי! – אבל כנראה אין לו אמצעים לשכור עורכי-דין כאלה, וגם למשטרה זה לא כל כך איכפת. אז למה שמישהו יהיה טיפש להתגייס להיות שוטר? – איזו חגיגה זו לגונבי הרכב ולעולם התחתון בכללו! איזו מדינה משוגעת!
* * *
השוטר שחר מזרחי הגיש את התפטרותו
יומיים לפני תחילת ריצוי 30 חודשי המאסר שנגזרו עליו בגין הריגת פורץ, הגיש שחר מזרחי את התפטרותו. המשטרה: "החלטה ראויה". יומיים לפני כניסתו של השוטר שחר מזרחי לבית הכלא, הודיעה הבוקר (יום שישי) המשטרה כי היא מקבלת את בקשתו להתפטר – בקשה שהוגשה לפני מיספר ימים. "מכורח הנסיבות, אני נאלץ להיפרד מהמשפחה שנקראת משטרת ישראל, ומבקש להודיע על התפטרותי," כתב מזרחי.
במכתב התפטרותו ציין מזרחי כי הוא חש צורך שלא לפגוע במשטרה – אותה כל כך אהב. "התגייסתי מתוך אידיאולוגיה, אתגר וסיפוק, שירתתי בגאווה כשוטר במשטרת ישראל, והיום אני גאה בה עוד יותר," סיכם מזרחי את דבריו. "המשטרה מעריכה את החלטתו הראויה של מזרחי להתפטר, אשר מתבקשת, הן לאור החלטת הערכאות המשפטיות, והן לאור מחויבותו העמוקה לערכי האירגון ולנהליו," נמסר הבוקר מהמשטרה.
מקרוביו של מזרחי מספרים כי הוא רצה להשיב טובה למשטרה, ולגמול על היחס שקיבל ועל התמיכה לה זכה. "המשטרה הגנה עליו לאורך כל הדרך ועדיין ממשיכה. הוא הרגיש אחריות מוסרית כלפי המקום הזה והחליט שעכשיו הגיע הזמן שלו להגן עליהם," אמרה אימו רבקה. ביום ראשון יחל מזרחי בריצוי שלושים חודשי המאסר שנגזרו עליו בגין הריגת פורץ הרכב מחמוד גנאים. תחילה נדון מזרחי בבית המשפט המחוזי ל-15 חודשי מאסר, אך לאחר שערער על העונש לבית המשפט העליון, החליטו השופטים לדחות את ערעורו ולהכפיל את עונשו והדגישו: "גם השוטרים הם לא מעל לחוק."
מאת נתיב נחמני, "מעריב" nrg 6.8
* * *
ד"ר ישראל בר-ניר
נשיאות ברק חוסיין אובמה – סיכום ביניים,
מבט מקומי
ציטוט מתוך "מגזין המזרח התיכון", 7 באוגוסט 2010
עדיין לא עברה מחצית הזמן לכהונתו של אובמה. לכאורה מוקדם לעסוק בסיכומים, אבל לא תמיד השעון קובע. בחירות הביניים שתתקיימנה בחודש נובמבר הקרוב (ב-2010) תהיינה נקודת-מבחן גורלית לנשיאותו של אובמה, נקודת-זמן בה הציבור האמריקאי יביע את דעתו. זה לא יהיה עוד משאל דעת-קהל שכל אחד יכול לפרש אותו איך שמתחשק לו. הרכב הקונגרס אחרי ה-2 בנובמבר ייתן תשובה חד-משמעית לשאלה אם האג'נדה של אובמה תיעצר או לא. בשלושת החודשים שנותרו תשומת-הלב תתמקד כולה בבחירות האלו, והמירדף אחרי הבוחר יספק תעסוקה מלאה לחברי הקונגרס שבחלק ניכר מהזמן יהיו בפגרה. אין לפיכך לצפות לאיזו שהיא יוזמת חקיקה משמעותית, מה גם שמרבית הרעיונות של אובמה אינם פופולריים במיוחד בעיני הציבור כאן, (זה בלשון המעטה), ואובמה מעדיף שהם לא יהיו בכותרות בתקופה שלפני הבחירות.
במאמר הנוכחי אנסה לתאר איך הדברים נראים מכאן. אינני מתיימר לכסות את הכל, והצגת הדברים תשקף את דעותיי בלבד (אינני מתחייב להיות אובייקטיבי).
בתמצית, את נשיאותו של אובמה עד היום אפשר לסכם בשתי מילים – כישלון טוטאלי. אפשר לנסח זאת גם בצורה אחרת: כגודל הציפיות, גודל האכזבה. למי שמלכתחילה היה סקפטי לגבי התאמתו וכישוריו של אובמה לכהן כנשיא ארה"ב (אדם לבן עם נתונים זהים לאלה של אובמה לא היה זוכה למבט שני בפוליטיקה האמריקאית), המילה "אכזבה" איננה במקום. מונח הולם יותר הוא "הפתעה". הפתעה מגודל הפער בין ההבטחות וההצהרות לבין הביצוע הכושל.
הבטחות של הרים וגבעות במהלך מסע בחירות, הבטחות שאין כל כוונה ויכולת לממש אותן, זה דבר שציבור הבוחרים רגיל לו. מוכנות הציבור ללכת שולל אחרי ההבטחות האלו ולהאמין ש"הפעם זה יהיה שונה" גם היא תופעה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם – מה שמראה שפריירים אולי מתים, אבל הם תמיד נולדים מחדש. גלי התשבחות ושירי ההלל בתקשורת שליוו את בחירתו של אובמה, יצרו מצב בו מלכתחילה לא היה לאובמה שום סיכוי לממש את התקוות שתלו בו. עוד לפני שאובמה הספיק לחמם את הכסא במשרד הסגלגל בבית הלבן, כבר הוענק לו פרס נובל (עד היום לא ברור על מה ולמה). הבעייה של אובמה היא שהוא מאמין שהפרס באמת הגיע לו, ושלגלי התשבחות שהורעפו עליו באמת היה כיסוי. שחצנות ורטוריקה [יורשה לנו לכנותה בשם דמגוגיה. – אב"ע] – המאפיינים העקריים בהתנהגותו של אובמה לאורך כל הדרך, הן תכונות המהוות בדרך כלל יתרון אצל מועמד במהלך מסע בחירות. ממנהיג העומד בראש מעצמת על נדרש לקצת יותר.
היו בעבר מועמדים שנחשבו לחדלי אישים, שהתעלו כשהתפקיד נפל עליהם. הנשיא טרומן הוא אולי הדוגמא הבולטת ביותר בתחום הזה. אצל אובמה זה לא קרה. ציניקנים טוענים שה"הישג" העיקרי של אובמה עד עכשיו הוא: הצלחתו לשכנע חלקים רחבים בציבור האמריקאי שהנשיא בוש לא היה כל כך גרוע כפי שהתקשורת הציגה אותו. ה"הישג" הבא של אובמה יהיה כנראה להראות שקארטר לא היה הנשיא הכי גרוע שהיה לארה"ב.
התפקיד של נשיא ארה"ב הוא אתגר יחיד במינו לכל מי שמצליח להיבחר. אין שום מערכת או תפקיד קודם המכשירים את המועמד לתפקיד. שום ניסיון קודם בתפקידים ביצועיים, כמה שיהיה מוצלח, איננו ערובה להצלחה של מועמד שנבחר. לאור תיפקודו של אובמה עד עכשיו, מסתבר שהניסיון הביצועי של פעיל שכונתי (community organizer) איננו מתקרב לסף.
פוליטיקאים בונים על כך שהזיכרון הקצר של הציבור ימנע מהם את הצורך לתת דין וחשבון למצביעים ביום פקודה. זה עובד בדרך כלל. נושאים שהם בכותרות ובמרכז תשומת-הלב של הציבור בנקודת זמן מסויימת, נשכחים או נדחקים למושב האחורי ע"י נושאים חדשים התופסים את מקומם. זאת הסיבה שבנסיבות רגילות רוב מכריע מבין חברי הקונגרס העומדים לבחירה חוזרת (Incumbents) מנצחים במערכות הבחירות במחוזות שלהם. זאת גם הסיבה שלמעט מקרים של פאשלה רצינית, נשיאים נבחרים לתקופת כהונה שנייה. זה עובד, אבל לא תמיד. ישנם חריגים – מקרים בהם הציבור לא שוכח ולא סולח. אלה המקרים בהם מתחולל מהפך. לעניות דעתי, זה מה שעומד לקרות בסתיו הקרוב, אם כי להתנבא על תוצאות של בחירות זה הימור חסר כל בסיס. על כל פנים, בתקופה שנותרה יתנהל מרוץ בין הרטוריקה לבין המציאות ומעניין יהיה לראות מי ינצח.
כושרו הרטורי של אובמה לא השתנה. באותם מקרים בהם הוא מופיע בציבור הוא עדיין במיטבו. מה שהשתנה זה קהל המאזינים. את הציבור העיקרי שהביא לו את הניצחון בבחירות של 2008 – הבלתי תלויים והרפובליקנים המתנדנדים, הוא איבד כמעט לחלוטין. קו התעמולה המרכזי של אובמה בימים אלה, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, זו סיסמא שהיא תמיד נכונה, אבל זו גם סיסמא שמשדרת למי שמוכן להקשיב תשכחו מהשינוי שהובטח. את קו התעמולה השני של אובמה (מה שנהוג לכנות כאן Plan B) הכל נגרם ע"י בוש, אפילו דמוקרטים שרופים מתקשים לבלוע.
תהיה לי בריא וחזק
באידיש – זיי מיר געזונט אונד שטארק זה מצלצל הרבה יותר טוב. הצלחתו של אובמה להעביר בקונגרס את הרפורמה במערכת הבריאות היא ללא ספק גולת הכותרת של נשיאותו. כל הנשיאים שכיהנו לפניו, מימי רוזוולט, ניסו ולא הצליחו. הדמוקרטים מגלים עכשיו שההישג המרשים הזה עונה על כלל חנות החרסינה, כלל אותו ניסח קולין פאוול, מי שהיה מזכיר המדינה הראשון במימשל בוש, שברת – קנית, עכשיו זה שלך. מי שנכנס לחנות דברי חרסינה לא על מנת לקנות משהו, אלא רק לשטוף את העיניים, ולא בכוונה מפיל ושובר את אחד המוצרים המוצגים, המוכר מחייב אותו לשלם עבור השברים והוא נשאר תקוע עם מוצר פגום. זה מצבם של הדמוקרטים בכל מה שקשור לרפורמה במערכת הבריאות (Obama Care). הנושא מסרב לרדת מסדר היום. היום, למעלה מארבעה חודשים אחרי שהחוק התקבל בקונגרס, אובמה עדיין משקיע מאמצים על-מנת למכור לציבור את "מעלות" הרפורמה, והמסר לא נקלט (זה בלשון המעטה), עובדה שאיננה מהווה בשורה מעודדת למפלגה הדמוקרטית, ולאובמה באופן אישי. מאחר ואובמה לא הצליח לגייס אפילו רפובליקני אחד שיצביע עבור החוק, וגם קצת קשה לגלגל את זעם הציבור על בוש, הדמוקרטים צריכים לחיות עם זה.
שמונה חודשים הם פרק-זמן ארוך מאוד בפוליטיקה. נצח. בדרך כלל, אחרי תקופות המתנה הרבה יותר קצרות, אנשים בולעים את הגלולה ומתרגלים לחיות עם מצבים שאינם לרוחם. זאת היתה התחזית של יועצו הבכיר של אובמה, דוד אקסלרוד, לגבי הרפורמה במערכת הבריאות שהתקבלה בקונגרס למרות התנגדות עצומה בציבור. בשמונת החודשים שנותרו עד נובמבר (מועד הבחירות) הוא אמר, הציבור יתרגל וישכח את מה שקרה במרץ (מועד ההצבעה בקונגרס). זה לא קרה. ההתמרמרות בקרב הציבור על החוק ותוצאותיו עולה ממשאל אחד למשנהו. ערב ההצבעה בקונגרס, יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, הצהירה אחרי שהחוק יתקבל, נגלה לכם מה יש בו. היא עמדה בדיבורה. כמעט בכל יום מתגלים פרטים חדשים שאף אחד לא ידע עליהם. הבעיה היא שכמעט עם כל פרט שמתגלה התמונה נהיית יותר שחורה. לא אחזור על פרטי החוק כאן, כתבתי על כך מספיק בעבר. השורה התחתונה היא שמי שאיננו בריא וחזק (וגם צעיר...) הוא בצרה ומצבו רק יוחמר ככל שסעיפים נוספים של הרפורמה ייושמו.
על ביטוח מקובל לאמר שרוכשים אותו על מנת שלא להזדקק לו (אויף נישט צו בדארפן, באידיש). זה לא כל כך נכון לגבי ביטוח בריאות, בייחוד לגבי אנשים בגיל מתקדם. ביטוח בריאות הוא דבר שהאדם הממוצע נזקק לו ברמה כזאת או אחרת כמעט בכל שלב של חייו (אם לא הוא באופן אישי אז בני משפחתו – ילדיו בעיקר). ה"סוכרייה" העיקרית שבה אובמה נעזר בעת המאבק להשגת תמיכה ציבורית בתוכנית, היתה הבטחתו שלא יהיה שינוי לרעה בתוכניות הקיימות. הוא ניסח את זה – מי שמרוצה ממה שיש לו יוכל להמשיך. ההבטחה הזאת נמוגה כעשן. למעט חסידים שוטים שעדיין לא איבדו את אמונם, היום ברור לכל שמלכתחילה לא היתה שום כוונה לקיים את ההבטחה הזאת. בקרב חוגים רחבים בציבור ישנה תחושה שרימו אותם. את זה לא שוכחים כל כך מהר.
כלכלה או קלקלה
מצב הכלכלה האמריקאית רחוק מלהיות מזהיר. החשש שהמשבר שפרץ בסוף תקופת כהונתו של בוש יהפוך לשפל מתמשך, כפי שהיה בשנות השלושים, לא התממש. זו לא ממש התאוששות, אבל כפי שאובמה מציג זאת – היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אפשר להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה מהן הסיבות לכך שהשפל נמנע. האם זו מדיניותו ה"חכמה" של אובמה, או התנגדותם העיקשת של הרפובליקנים ליישום חלקים שונים במדיניותו של אובמה, או שזה בכלל תהליך שהיה מתרחש בזכות עצמו – כל אחד יכול למצא סיבות לכאן ולכאן. כל הדיונים בנושא הזה הם חסרי משמעות מנקודת מבטו של ציבור הבוחרים. האדם הממוצע איננו מבין גדול בכלכלה. תל"ג שמל"ג, צמיחה כלכלית, מאזן תשלומים, חוב לאומי, דפיציט – כל אלה הם "מונחים של בית מרקחת" עבור האדם הפשוט, מה גם שהסכומים הנזרקים לאוויר – טריליונים של דולרים, הם מעבר להשגתו (מי יודע כמה אפסים יש בטריליון?). לאדם הפשוט יש מדד אחר על פיו הוא שופט את מצב הכלכלה – מצבו האישי. מחירי הדיור, מחירי הדלק, המחירים בסופרמרקט, מחירי הבריאות, עליית המסים, ומעל לכל – מצב התעסוקה. זה האחרון, יותר מכל דבר אחר, יהיה קרוב לוודאי הגורם המכריע שישפיע על ההצבעה בנובמבר. שיעור האבטלה עומד היום על למעלה מ-9.5% (ממוצע ארצי). הוא לא גלש לתחום הדו-ספרתי רק בזכות הגיוס של מאות אלפי עובדים זמניים לצורך מפקד האוכלוסין המתקיים כאן אחת לעשר שנים. כל אלה יפוטרו לקראת סוף השנה.
אין שום סימן שבעתיד הנראה לעין עומדת לחול ירידה משמעותית במיספר המובטלים. יתרה מזאת, הסטטיסטיקה הרשמית על אחוזי האבטלה איננה מראה את התמונה האמיתית כי היא מתבססת על מספר הנרשמים לקבלת מענק אבטלה. היא לא כוללת כאלה שמצאו משרות זמניות בתעסוקה חלקית ואינם זכאים למענק, או כאלה שפשוט "נגמר להם" והפסיקו לפנות ללישכה. כמו כן, הסטטיסטיקה לא מתייחסת ל"עומק" האבטלה – משך הזמן שלוקח לאדם שאיבד את מקום עבודתו למצוא תעסוקה חדשה. הממוצע היום הוא למעלה משלושה חודשים (יש הרבה מקרים שעברו את מחצית השנה) לעומת כשלושה שבועות בעבר. לשם השוואה, מימדי האבטלה לקראת סוף תקופת בוש היו בסביבות 6%, ואובמה וכלכלניו הבטיחו לציבור שבזכות חבילת התמריץ שיעור האבטלה יישאר מתחת ל-8% (זו היתה ה"סוכרייה" בעזרתה אובמה שכנע את הקונגרס לאשר את התמריץ ללא דיון מפורט בפרטי הביצוע). לכאורה אלה הפרשים לא כל כך גדולים, אבל צריך לזכור שארה"ב היא מדינה גדולה וכל אחוז משמעותו הרבה מאוד מובטלים.
מדיניות המיסים אותה יוזם אובמה רק תחמיר את המצוקה, כי היא מתבססת על העלאת המיסים על עסקים קטנים ובינוניים – עמוד השדרה של המעסיקים בארה"ב, ואלה, בשל חוסר הוודאות, נמנעים מלגייס עובדים חדשים. התירוץ המקובל – המיסים יועלו רק על העשירים (בעלי הכנסות שנתיות של 250,000$ ומעלה) הפך להיות מטבע שחוק. זו סיסמא ש"הולכת טוב" במהלך מערכת בחירות, במציאות כל חברה או מפעל המעסיקים 50-40 עובדים ויותר מגלגלים בשנה הרבה יותר מזה. בינתיים – עד יעבור זעם (קרי הבחירות בנובמבר), אובמה נלחם להאריך את משך התקופה בה משלמים מענקי אבטלה. זה כמו לתת כדורים להורדת החום לחולה במחלה ממארת. אובמה רואה את העובדה שהמצב היה יכול להיות יותר גרוע כראייה ל"הצלחה" של תוכניתו הכלכלית. אפילו בשמאל כבר צוחקים עליו בתחום הזה. באחת התוכניות ההומוריסיטיות המנחה (הידוע כאוהד של אובמה), הסביר לצופים שאובמה צודק כי 15% או אפילו 13% אבטלה זה הרבה יותר גרוע מ 9.5%. בהופעה לפני אסיפת תורמים לפני כשבועיים, אובמה הצהיר בארשת רצינית הבחירה בנובמבר תהיה בין התוכנית שהכניסה אותנו לבוץ, לבין התוכנית [שלי] שהוציאה אותנו מהבוץ. את זה הוא אמר במדינת נבדה, מדינה בה שיעור האבטלה הוא מעל 14%, "הישג" לו הוא אחראי באופן אישי בשל שורה של התבטאויות חסרות אחריות לגבי המדינה הזאת. הקהל, שהיה מורכב רובו ככולו מאנשים ששלמו 1,000$ ויותר כל אחד תמורת הכבוד להיות נוכח שם, הגיב בתשואות. המארגנים לא טרחו ליידע את הציבור כמה מובטלים היו בין המשתתפים.
אסון מעשה ידי אדם
בעידן אובמה המילה "טרור" הפכה להיות מוקצה מחמת מיאוס. היא מזכירה יותר מדי את עידן בוש טפו, טפו, טפו. הפוליטיקה הקורקטית מחקה מהמילון את המילה טרור ופיגוע טרור הוא מעתה אסון מעשה ידי אדם (A man made disaster). תראו כמה חוכמה יש כאן – בוש נלחם כמעט שמונה שנים בטרור ולא יכול לו, בא אובמה ובהבל פה "ניקה את השולחן" – אין יותר טרור. טרור יוק. (איך זה שאף אחד לא חשב ליישם את הגישה הזאת לפתרון הסכסוך במזרח התיכון?)
דא עקא, שושנה בכל כינוי, הריח הוא ללא שינוי (A rose under any name smells the same). בעוד שסמנטיקה ורטוריקה קוצרות תשואות באסיפות המונים בכיכר העיר (town hall meetings), במאבק עם המציאות ידיהן בדרך כלל על התחתונה. טרור יוק היה עובד אולי עבור הסולטן הטורקי במאה ה-16, ובימינו זו סגולה לרכישת קולות בשמאל הרדיקאלי, אבל לטרור יש אג'נדה משלו, וזו איננה בהכרח תואמת את סדרי העדיפויות של אובמה.
הרקורד של אובמה בתחום קבלת החלטות ונקיטת עמדה בנושאים השנויים במחלוקת איננו בדיוק משהו שאפשר להתפאר בו. במהלך כהונתו כסנאטור במדינת אילינוי הוא הסתפק בהצבעת נוכח (present), קרוב למאתיים פעם (אין, ולא היה, אף מחוקק בארה"ב שמתקרב לשיא הזה!). בשונה מהצבעת נמנע (abstain) הצבעת נוכח היא אמצעי פרוצדורלי המאפשר למחוקק להשתתף בהצבעה בלי ששמו יופיע במפורש ברשימת המצביעים. בספרו תעוזת התקוה (Audacity of Hope), אובמה כלל את המשפט הבא אתה חייב להצביע כן או לא על כל חוק העומד לדיון, גם אם אין סיכוי שהתוצאה תהיה בהתאם לרצונך או רצון תומכיך (You must vote yes or no on whatever bill comes up, with the knowledge that it's unlikely to be a compromise that either you or your supporters consider fair and or just). זה מה שנקרא נאה דורש, נאה מקיים. אין לי סטטיסטיקה מדוייקת כמה פעמים אובמה כן הצביע בעד או נגד משהו, אבל אני מסופק אם צריך את שתי הידיים כדי למנות.
הטיפול הכושל של אובמה באסון של התמוטטות מגדל קידוח הנפט במפרץ מכסיקו, המחיש שגישתו הבסיסית של אובמה לניהול משברים לא השתנתה מתקופת היותו סנאטור במדינת אילינוי – לדחות עד כמה שאפשר את קבלת האחריות, ואם אפשר להימנע מזה בכלל. לקח לו יותר מחודש להחליט שיש בכלל משבר, ואז כל מה שהוא מצא לנכון לומר זה שהוא צריך לאתר למי מגיעה בעיטה בתחת. שוב, ביטוי שקוצר תשואות מהשומעים באסיפת המונים בכיכר העיר, אבל לא משהו שמעיד על גישה רצינית או על הבנה של המתרחש. הניסיון לנצל את האסון על מנת להגניב בדלת האחורית את האג'נדה שלו בנושאי האנרגיה, לא תרם לעצירת ההדרדרות של מעמדו בדעת הקהל. אף אחד לא חושב שהוא היה אחראי לאסון, או שהוא באמת יכול היה לעשות משהו (אם כי הפגנת מעורבות אישית לא היתה יכולה להזיק), אבל מסתבר שבציבור לא שכחו את ההתקפות ואת קיתוני הגופרית שאובמה שפך על מימשל הנשיא בוש בתקופת אסון קתרינה, וההשוואה איננה עובדת לטובתו.
איך להיכשל בעשיית שלום בלי להתאמץ?
בשעה טובה אנו מגיעים למזרח התיכון – נו, איך אפשר בלי? כותרת הפרק מטעה במקצת, כי למעשה עצירת תהליך השלום לא הושגה ללא מאמץ. אדרבא, הושקע מאמץ ניכר על-ידי אובמה על מנת להבטיח את ה"הישג" הזה. אינני חושב שזה נעשה במכוון, אבל בהשאלה ממערכון הגששים – זה אולי לא מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. כמו בכמעט כל נושא אליו הוא נכנס, אובמה לא טרח ללמוד לעומק את הבעייתיות של הסכסוך, והסתפק בבדיקה שטחית ובתדרוך שקיבל מגופים שהם ללא יוצא מן הכלל בעלי אג'נדה דומה לשלו.
אפשר להתווכח אם היה סיכוי להגיע ליישוב הסכסוך (זו שאלה טובה אם זה בכלל אפשרי בעתיד הנראה לעין, אבל זה כבר נושא לדיון אחר), אבל לפני הופעתו של אובמה בזירה, התקיימו מגעים שוטפים בכל מיני רמות בין הצדדים. קצב ההתקדמות, אם בכלל, לא היה מי יודע מה, אבל היה "תהליך" (זה מונח שביילין אוהב להשתמש בו). כניסתו של אובמה לתמונה היתה כמו של פיל לחנות חרסינה. עכשיו כל מה שנותר זה לאסוף את השברים. בהחלט ייתכן שאובמה יצליח לכפות איזושהי סידרה של וויתורים (על ישראל בלבד, כי על הערבים הוא אפילו לא ינסה מאחר ואין לו במה ללחוץ עליהם גם אם הוא היה רוצה), במיוחד לאור חוסר המוכנות והיכולת של נתניהו לעמוד בלחצים, אותם הוא יציג כ"הישג" בפני הציבור האמריקאי. הסדר – זמני או קבוע? הפסקת הלוחמה? תשכחו מזה. לא במשמרת של אובמה. שלום? רק במרומים.
הנושא היחיד העומד בימים אלה על הפרק הוא מה התמורה שאובמה יסחוט מישראל תמורת הכבוד המפוקפק של ישיבה בחדר אחד עם אבו מאזן, "הישג" אותו אובמה יוכל למכור כהצלחה חסרת תקדים של מדיניותו בזירה הבינלאומית.
זה עדיין לא "מונח בכיס", כי אבו מאזן עדיין לא זז מעמדתו שהיא: מו"מ ישיר יתקיים רק כאשר כבר לא יהיה על מה לדון (אבו מאזן מנסח את זה קצת אחרת – הוא ייעתר להפצרותיו של אובמה להיכנס למו"מ ישיר רק אחרי שהאחרון יבטיח לו שכל דרישותיו תתקבלנה). זו עמדה שמחנה השלום בישראל מקבל אותה בהבנה. לא מפליא שגם בעולם הרחב ובמיוחד בבית הלבן יש השלמה עם הגישה הזאת.
למעשה עמדתו זו של אבו מאזן, שהיא הקצנה חסרת תקדים לעומת של מה שהיה בעבר במגעים בין ישראל לערבים, נולדה כתוצאה מהדרישות האולטימטיביות שאובמה הציג לישראל עם כניסתו לנושא. למרות המחוות האחרונות לנתניהו, בעמדותיו של אובמה לא חל שום שינוי מהותי. לערבים אין שום סיבה להסתפק בפחות ממה שנשיא ארה"ב דורש מישראל.
לפיכך, אין שום סיכוי שמשהו של ממש יקרה בין אם תתקיימנה שיחות ישירות ובין אם לא. לכן, אפשר לומר על חיים רמון שעצתו לפלשתינאים לסרב למו"מ ישיר עם נתניהו היא ברכה, בחינת רצה לקלל ויצא מברך, כי מנקודת מבטה של ישראל שום דבר חיובי לא יכול לצאת מהמגעים האלה.
לסיכום
לא התייחסתי לכל הנושאים, אלא רק לאלה שנראים לי מעניינים במיוחד. אין ספק שלאובמה יש בעיות קשות במילוי התפקיד. הבעייה העיקרית שלו היא שהוא רואה את התפקיד של הנשיא כ"מפקד העליון של הצבא" וכן את הצורך לטפל בנושאי חוץ וביטחון כמטלה מיותרת, והוא היה מעדיף למקד את כל תשומת-הלב במימוש האג'נדה שלו בנושאי פנים. הוא עדיין לא הפנים את המציאות שלמרות העוצמה המתלווה לתפקיד, הוא איננו הקובע הבלעדי של סדרי העדיפויות, ושגם לגורמים עליהם אין לו כל שליטה יש מה לומר בקביעת האג'נדה.
אני מקווה מאוד שהמישאלים משקפים נכונה את מה שיקרה בנובמבר 2010, אם כי על מישאלים אי אפשר אף פעם לסמוך. השאלה המעניינת היא כמובן מה כל זה אומר לגבי 2012, מה הם סיכוייו של אובמה להיבחר לתקופת כהונה שנייה. אינני רוצה להתנבא, מאחר וידוע למי נתנה נבואה אחרי שחרב בית המקדש.
ישנה נקודה אחת שכל מי שבונה על סמך מה שיקרה בנובמבר הקרוב צריך לקחת בחשבון. בבחירות ביניים בארה"ב אחוזי ההצבעה הם הרבה יותר נמוכים מאשר בבחירות בהן הנשיא עומד לבחירה. האחוז הוא נמוך במיוחד אצל הצעירים – ציבור שברובו המכריע הצביע עבור אובמה ב-2008. התוצאות של נובמבר הקרוב יכולות לכן לתת תמונה מעוותת, כי רפורמת הבריאות השנויה במחלוקת מגבירה מאוד את המוטיבציה להצביע בקרב המבוגרים והקשישים בגלל הפגיעה במדיקייר, בעוד שאת הצעירים הנושא הזה לא כל כך מטריד (בינתיים). הצלחה, ואפילו הצלחה גורפת, של הרפובליקנים בנובמבר הקרוב איננה אומרת שום דבר על מה שיקרה ב-2012.
אהוד: אתם נמענינו יודעים שגם מבלי לשבת בארה"ב – את מרבית הדברים שנאמרו לעיל, בייחוד בנושאי המזרח התיכון וחוק הבריאות, אנחנו כותבים כאן על אובמה מראשית נשיאותו – שהוא אסון לארה"ב, אסון לעולם ואסון לישראל, ושאנחנו נשרוד, אבל כיצד תנהג ארה"ב כאשר יתברר לה שעתודות הנפט שלה בעיראק, כווית, נסיכויות המפרץ וסעודיה – נשלטות בעקיפין או כבר במישרין בידי איראן?
הייתכן כי לחלופין אובמה בונה את עתיד משק האנרגיה של ארה"ב על נפיחות הגזים של התינוק שהגיע אלינו בגיל חצי שנה מלוב, יצחק תשובה, שמספרים עליו כי מעולם לא העסיק נהג לרכבו ואינו עונד שעון – אף שהוא תמיד מדייק?
* * *
האם הקטע הבא הוא אמת או זיוף?
Subject: Obama: “My Father Served In WWII” – (Was born in 1936 !)
* * *
חמש שנים לפטירת נתן גרוס
ידידיי,
בראש השנה נציין 5 שנים לפטירתו של אבי – נתן גרוס, מחלוצי תעשיית הסרטים בישראל. לזכרו ולזכר מורשתו, העליתי לרשת האינטרנט באמצעות הערוץ שלי ב-YouTube עשרה סרטים נוספים המתעדים קיבוצים והקמת ישובים חדשים בישראל. ערוץ yakgross –
ב- http://www.youtube.com/results?search_query=yakgross&aq=f
רשמו לפניכם: אירוע הזיכרון יערך בסינמטק תל אביב ביום הולדתו יום ג', 16.11.2010 בשעה 19:00, ויוקדש לעשרות שחקנים ואמנים שהופיעו בסרטיו לאורך השנים. אפשר להירשם אצלי.
(בקרוב אציג סרטים נוספים בערוץ שלי – yakgross – בערוץ זה קיימים כרגע מעל 40 סרטונים). לבקשת רבים, העליתי גם את תשדירי הבחירות הסאטיריים שלי "הכח השקט" 1988.
תוכלו ליהנות מהסרטונים בזמנכם החופשי, מומלץ לצפות בסרטים השונים מפעם לפעם. מתחת לכל סרטון באינטרנט - רשמתי פרטים נוספים.
אתם מוזמנים להעביר את המידע ואת הלינקים המצ"ב לאנשים נוספים כראות עיניכם.
בברכה,
יעקב גרוס
* * *
אלי מייזליש
כיצד קורה ש"רב" חרדי ופרופסור חילוני
מדברים באותה שפה [מחליאה]?
הערה מקדימה: כל מי שמעוניין לדעת איך נולדה עבר-הירדן מוזמן לגלוש באתר גוגול להקליד "נתיב מס' 115" וימצא את מאמרי: "הקמתה של עבר-הירדן ב-1922: 'ממלכה' לנצח או שלטון מלאכותי חסר בסיס קיומי". המאמר מקושר באתר לכל מי שמעוניין ללמוד על הצהרת בלפור בוויקיפדיה.
פרופ' [אמריטוס] חגי ארליך נולד לפני 68 שנים בתל אביב בבית חילוני וחינוכו החוץ בית-ספרי היה בתנועת השומר-הצעיר. חניכי השומר-הצעיר משנות ה-50 בתל-אביב לא היו מתפללים שחרית בבית כנסת, וספק רב אם הנ"ל החזיק סידור תפילה מימיו [כדי להתפלל נניח או לאמר קדיש יר"ה [ירחם השם]. אבל כדי להיות מומחה עולמי, אין צורך לדעת את סידור התפילה, אבל את סדר יומו של האתיופי? כן! ולכן יש לו בקיאות נדירה בלימודי המזרח. בעיקר מזרח-אפריקה [שם ביקר] והמזה"ת, וכך יצא לו שם של "מומחה ללימודי אפריקה". לפי ספרי הלימוד שלו לומדים כל הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ובאו"פ [האוניברסיטה הפתוחה] את הידוע להם.
והנה, לפעמים, הנ"ל כמשיח לפי תומו "מכניס" קטע לא כל-כך פרו-ערבי ולא כל-כך אנטי-ציוני, כי בדרך כלל הוא כזה – למשל על הטבח בחברון הוא לא כותב חלילה כי הערבים פרעו וטבחו ברחבי הארץ, וביהודי חברון בעיקר, אלא כך: "המון מוסלמי החל לפרוע ביהודים בירושלים, בחברון ובמוצא, למחרת פשט הגל גם לגבול יפו תל-אביב ולחיפה ולבאר טוביה, צפת ועין זיתים. 'מאורעות תרפ"ט' לא שככו אלא ב-3 בספטמבר לא לפני שגבו [הדגש שלי. א.מ.] חייהם של 133 יהודים..."
כאילו חשבון עו"ש בבנק: "גבו" – שגבו ממנו עמלה על פדיון צ'ק. וכך הנוהג והסגנון. הערבים טבחו ביהודי חברון? לא. המאורעות "גבו" חיים.
וכאן, להלן, לפתע קרה משהו, כי: בעניין לידתה של עבר-הירדן, שאולי הוא יתחרט על מה שכתב – הוא כנראה "שכח" את משנתו, וכמשיח לפי תומו: "לידתה של עבר הירדן המודרנית שונה היתה אפוא מהקמתן של מצרים ושל עיראק. בתורת מדינה צעדה מצרים והתהוותה לאורך כל מהלכי המאה ה-19 – והיה זה תהליך שיזמוהו שליטיה שלה. עיראק היתה תצרופת – דחוקה אמנם ומאולצת – שיצרו הבריטים משלושה וַליאתים עות'מניים. עבר-הירדן, לעומתן, נולדה משיירי היישויות השכנות החדשות – ולא מתוך היגיון כלשהו של המשכיות מקומית. האוכלוסייה הדלילה... לא היוותה קהילה מאוחדת, בעלת זיקה לאיזשהו 'קונספט עבר-ירדני'. נהפוך הוא; אף שהיתה זו אוכלוסייה דלה בכמותה – הנה רב ומהותי בה הניגוד הפנימי... שבין כפריי המיזרע לבין נודדי המידבר." [כל ההדגשים הם במקור].
כך, לפי הפרופסור, "נולדה" מדינה; "לא מתוך היגיון של המשכיות מקומית... [או] זיקה לקונספט עבר-ירדני..."
מחרה-מחזיק אחריו הוא הקולגה שלו הפרופ' אשר ססר, שכתב על ירדן מחקר: Jordan – Case of a Pivotal State – [בתרגום חופשי: 'ירדן – מדינה בלתי אפשרית']. משפט אותו אני מביא כמוטו למאמרי הנ"ל.
ועתה, לאחר שיטוט ממושך באתר המלך עבדאללה ה-2 מירדן, אני לא מוצא מילה ממחקרו של פרופ' ארליך – [על כך] שנוסדה על ידי הבריטים ונמסרה לאמיר עבדאללה ה-1 ביום 29.3.1921 – אלא שירדן היא [כן מדינה עם קונספט...] מדינה עתיקת יומין מימי אשור ובבל והם-הם [האבא וסבא-רבא שלו] שבנו את העיר ההלנית ג'רש, שנוסדה כנראה בידי אחד האנטיוכוסים ובני דורם במאה ה-2 לפני הספירה.
נבזות ספרותית היא גניבת דעת שהערבים במזה"ת מתמחים בה ונוטים לרשום לזכותם מעשים שנעשו בידי אחרים עוד לפני בואם של הערבים למזה"ת.
נניח לשקרים של הערבים שהתרגלנו להם מאה שנה ויותר. אבל סילופים של היהודים?
אותו שרץ בן מחלוא ששמו בעיתון "הארץ" הרב אליהו קאופמן [ר"ל] הוא באמת יוצא דופן, כמו אֶחיו לדעה בנטורי-קרתא של אמריקה מהסוג של "הרב" וייס, שר לענייני יהודים במוקטעה של עראפת. ליצן עלוב. אבל פרופסורים ציונים חניכי השמו"צ מצפון תל-אביב?
וכך הוא מלמד על טבח חברון וכל השאר בתרפ"ט. שום תיאור חי ממתקפת הדמים בסכינים ובגרזנים על בחורי ישיבת חברון. המילה 'טבח' יוק. נעלמה. ועל זה נאמר החוק: "כתיבה רעה". כי לו היה מגיש לי אותו פרופ' ארליך תיזה ובו המשפט על טבח חברון "גבה חיים" הייתי פוסל אותו מלהיות סטודנט באוניברסיטה. כאן הוא פרופסור.
ככה אותו רב ראשי של "הארץ" וככה פרופסור למזרחנות.
הרי שעה קשה לנו לעם ישראל כיום מול כל רשעי אומות עולם, שלא שינו מדרכיהן הנלוזות ערב השואה, וחושבים כי אפשר שוב לתעתע ביהודים כאילו זנבות של שועלים ולא אנשים טובים מהם.
עכשיו ישאל השואל: מה הקשר? מה הקשר של הקמת עבר-ירדן ופרשנות של פרופסור עם טבח תרפ"ט ביהודי חברון?
מה הקשר שבין לימודי מזרחנות לבין קקיינות של אותו שרץ בן מחלוא "הרב" קאופמן שכתב ב"הארץ" כי מי שאשם בטבח חברון הם "הרוויזיוניסטים שהפגינו בט' באב בכותל המערבי עם דגל ציוני..." – לכן, שרץ בן מחלוא שכמותך, יש לשחוט תלמידי ישיבה? הרי "רב" אתה לא? והרי על "פיקוח נפש" מותר לחלל שבת? אז האם לא חיללת את נפשם של קדושי חברון?
אז זה הקשר. שני "מומחים" זה פרופסור וזה רב. זה מגנה יהודים שאשמים שערבים טבחו בתלמידים יהודים וזה מתעלם מהסיבות האמיתיות של שנאת יהודים וטרור כדי להפחיד את היהודים ש"לא כדאי" להם לחיות כאן.
כי סטודנט ערבי כיום, הלומד בספרו של פרופסור יהודי שמתעלם מהסיבה הזו, חש כי הצדק עם רוצחי יהודים שבספרי הלימוד אין גינוי על רצח יהודים.
כך גם, כשאותו פרופסור מלמד כיצד נולדה עבר-הירדן. לא חלילה כמזימה בריטית, שהולדתה בעיקר בשל בריחה מאחריות השלטון מפרעות תר"פ-תרפ"א, ובגין אינטרסים הנוגעים יותר לתעלת סואץ מאשר אחריות לפלשתינה לקיים שם את הצהרת בלפור. שום מילה.
אז שניים אלה, "רב" ופרופסור, שאין שום חיבור ביניהם, יעשו יחד שמיניות באוויר ובלבד שלא יהיה בכתובים שלהם רמז על התבהמות ערבית-בריטית.
כי כל הלומד את תולדות כיבוש הארץ בידי הבריטים ב-1917-1918 בפרט ואת המזה"ת בכלל, ואת התולדות והנסיבות שבגינן ניתנה ליהודים הצהרת בלפור מהקבינט הבריטי, שבעקב זה קיבלה בריטניה מחבר הלאומים מנדט כדי ליישם את הכתוב בהצהרת בלפור: "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" וכיצד הסתלקה בריטניה מהתחייבות זו, ובנבזות עודדה את הערבים לחבל בבית הלאומי על ידי רצח יהודים שיטתי – אינו יכול לחוס על כבודם של "רב" או פרופסור, שכתיבתם היא חילול בתי עלמין שם טמונים חללים יהודים הי"ד מאותו טבח בחברון בתרפ"ט, 1929.
* * *
מרק הסנר: התערוכה "איווט"
סימה קדמון עוסקת בתערוכה זו במדורה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" [6.8.10] ומתמקדת באוצרת, דורית לויטה הרטן.
קראתי בעיון את דעתה של קדמון על אוצרת התערוכה "איווט", ואף ראיתי את הראיון שנערך עם אותה אוצרת בערוץ 10. "אם היינו עושים תערוכה על ברק ופרס היינו מתים משעמום," כך אמרה אותה אוצרת ברוב בדיחות דעת, וירון לונדון, שתמיד יש לו משהו להגיד, חייך במבוכה, אולי.
מכאן אני מבין בראייה לאחור שהצגת תמונתו של רבין במדי אס.אס – מאוד-מאוד מקובלת על האוצרת הזו. כי, כך אנו יודעים כעת, היה מאוד-מאוד מעניין אחר כך, ומשיעמום – לא מת שם איש.
אהוד: נתברכנו לאחרונה ב"אוצְרות" אידיאולוגיות שכל מה ששמאלני ופרו-פלסטיני כשר בעיניהן, ולעזאזל האמת על תולדות ישראל והמפעל הציוני. ומגמה זו היא היום "בון טון" ו"פוליטיקלי קורקט", ותמיד יימצאו בורים ועמי-ארצות בקרב העשירון ה"אינטלקטואלי" ה"עליון" התל-אביבי ברובו והמטומטם-בחלקו – שיתמכו בהן בתקשורת.
* * *
בתוכניתו של מושיק טימור
לאהוד שלום רב,
כהרגלי מימים ימימה הקשבתי לתוכניתו של מושיק טימור ביום שישי האחרון ולשמחתי הזכירו את מכתבך העיתי ויוסי גמזו קרא את "לזכרם של נופלי אסון המסוקים" במלואו.
אני מצטרפת לבקשתה של תמר בראש ומבקשת לקבל את הספדה של המשוררת יוכבד בת מרים על רחל המשוררת.
אני מודה לך על המכתב העיתי הנהדר שלך, לא תמיד אני מסכימה עם דברי הכותבים אך להחכים ניתן גם מדברים שלא מסכימים להם.
ושוב תודה, והרזייה שפויה.
רחל עזריה
חיפה
אהוד: את שיריו של יוסי גמזו קורא בתוכניתו מדי שבוע בצורה נהדרת מושיק טימור עצמו. וההספד, נשמח אם תמר ברוש תשלח לנו אותו לפרסום לאחר שתאתר אותו.
באשר להרזייה, פעם אמרתי בהרצאה כי כל חיי שאפתי לקבל מאה ולא הצלחתי, והנה עכשיו יש לי במשקל מאה [קילו]! –
דני קרמן, שהיה גם הוא בין המרצים, בירך אותי בקול רם: "אהוד, עד מאה ועשרים!"
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת"ד 22135
תל-אביב 61221
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,061 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-151 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!
פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
Ehud Ben-Ezer
The Arab in Hebrew Fiction
In the Hebrew literature of the end of the 19th and the beginning of the 20th centuries, the East exerts a romantic fascination, exemplified by the image of the Arab and the Arab world.
The short story "New Year for Trees" (1891) by Ze'ev Yavetz introduces a new type of Hebrew youth. Nachman, shedding the traditional image of the pail and frail Jewish yeshiva boy, symbolized the transition from passivity and resignation in the Diaspora. This was replaced by sabra (native-born) assertiveness. This new Jewish youth emulated the Arab's love of the land, and could also confront him in armed battle.
In addition to fighting the Arabs, the Jews in Palestine had to contend with the forces of nature, the climate and disease. It was dangerous to even ride from one settlement to another. This danger was an integral part of the returning Jew's struggle to make his home in the land. Descriptions of Arabs ambushing Jewish travellers and the desperate struggles which ensued filled the new Hebrew literature from the beginning. This was more than a reflection of the national conflict: it was the reality of life in a semi-savage land, under corrupt Turkish rule, where the inhabitants—of whatever nation or religion—were never safe from sudden attack.
*
Theodore Herzl's "Altneuland" (1902), written originally in German, is indispensable for understanding his approach to the Arab issue. The novel illuminates clearly the entire Zionist worldview. Herzl visited Palestine only once, in 1898, after Kaiser Wilhelm's visit, and it was a brief, disappointing experience. The country, and Jerusalem in particular, appeared to him gloomy and depressing, as he described it at the beginning of the novel. The story opens in 1902 and goes on to describe a utopian society set in 1923. Palestine is now flourishing, thanks to the economic and cultural riches that the Jewish immigrants brought with them. They create a model society, a cooperative where all inhabitants enjoy full equality: Jews and Arabs, natives and new immigrants alike.
Herzl was convinced that the Jewish capital and the economic growth it would generate would transform Arab society, so that an Arab national problem would never arise. The Arabs would willingly sell their lands to "the new society" and would be accepted as full-fledged members of the cooperative. They would be grateful to the Jews for improving their standard of living. One of the novel's Arab protagonists, Rashid Bey, is born to a wealthy family which profited from the Jewish settlement. When asked: "What will happen to all the fallahs (farmers) who have no land to sell?" he replies:
Whoever has nothing to lose, clearly has only gained. See all that they have gained: employment, good wages, a better life. There was no more pathetic and miserable sight than an Arab village in Palestine at the end of the nineteenth century. The farmers lived in shabby mud huts unfit for a pigsty. Babies went naked, uncared for, and grew up like wild animals. Now all that is changed. The Jews drained the marshes, repaired the sewage and planted eucalyptus trees which restore the land, all with strong, local workmen, and paid them fair wages.
Rashid Bey takes his visitors on a tour of an Arab village, where the minaret of a small mosque rises on the horizon, and explains:
These people are now much happier. They make an honest living, their children are healthy and go to school. No one has harmed their religion or ancient customs. They have only benefited.
Herzl's utopia went no further than improving the miserable living conditions in the Arab villages and refraining from harming their religion and customs. The national issue did not exist for him. His vision was limited to the economic development which the Jewish immigrants would bring about.
*
We find a different sort of utopia in essays by R. Binyamin (pseudonym of Yehoshua Radler-Feldman), who was a close friend of Brenner and was later active in "Brit Shalom" and other peace organizations in Palestine.
In 1907, before R. Binyamin migrated to Palestine, he published his manifesto "Arab Prophecy" in Brenner's London-based journal Hame'orer. Written in high-flown biblical language, it prophesied a pan-semitic development in Arab Jewish relations in the future. The author believed that Jews could, and indeed should, immigrate to Palestine, but without aggravating the national problem. His solution was based solely on intensive agriculture and orchards: Increased productivity would provide a livelihood for more inhabitants. There would thus be ample room in Palestine for more Jewish immigrants, without dispossessing the Arabs.
His vision of the future of the two peoples is epitomized in the following lyrical and emotionally charged passage:
In the future he shall be as one of you, no different from yourself;
You shall give him your sons and take his sons unto yourself;
Your blood and his blood shall mingle and grow strong;
Each to his own kind, one kind for all;
We are brothers, several families of one people;
I will soon see this come to pass.
His pan-Semitic approach in "Arab Prophecy" envisions the fusion of the two peoples into one Semitic nation.
*
The shared Semitic ancestry is one of several motifs dominating turn-of-the- century Hebrew literature in Palestine. These motifs are of vital importance for understanding the formation of the new sabra fictional hero and his relations with the neighboring Arabs.
The meeting of the Jewish pioneers—the immigrants of the First Aliyah and Second Aliyah—with the East and with Palestine's Arab inhabitants—gave rise to several myths. (Aliyah is the Hebrew expression for "A wave of immigration coming to the Land of Israel"; literally, it means "ascent".)
The first motif is the shared Semitic origins of the two peoples and the etymological bond of the Semitic languages. This affinity came perhaps as no surprise to Jewish immigrants from North Africa, the Mediterranean and Yemen, but it was a new idea to Jews who came from Eastern Europe. The latter discovered in Palestine that Hebrew and Arabic were cognate Semitic languages, and they imbued this discovery with a romantic aura.
The second motif is the fascination of Eastern-European Jews with the picturesque deserts of the Middle East. Their fascination appears as early as Feuerberg's "Whither?" (1899), though the author never set foot in Palestine and the story was first published a few weeks after his death at the age of 25. His rallying cry: "Eastward! Eastward!" welled up from a desire to found a new and a pure world in the East, which would be the antithesis to the corrupt European Western civilization. The clean and virgin desert was the ideal setting for a new existence.
The third motif is the so-called "Arabization" of the inhabitants of Palestine. Some Jewish pioneers, among them several Hebrew writers, fantasized of revealing to the Arabs their original Hebrew roots. Jews had been living for generations in Peki'in in the Galilee and in Dir-al-Qamer in Lebanon. Was it possible, mused the romantics, that the Arab inhabitants of Palestine are our true brothers? Could it be that they are descendants of the ancient Hebrews or the early Jews? We must bring them back to our common etnical source and create with them a new Hebrew culture.
A fourth motif is the similarity between the image of the Arab and the biblical Hebrew forefathers. Nahum Gutman's illustrations of Bialik's Biblical tales peopled them with the Arab stevedores and seamen of his Jaffa childhood. This is a widespread motif in the literature of the period, whose writers studied Talmud as children, were well-versed in the Bible and easily picked up traces of these sources in the local Arab and Bedouin agriculture and customs. Palestine had undergone fewer changes from the biblical period to the end of the first quarter of this century than it did in the decades that have passed since.
The fifth motif, that of the legendary tribe of Bedouin Jews of Khaybar (who might still be living in the Arabian desert since the time of Mohammed) began with the waves of Jewish immigrants from Yemen, especially during the Second Aliyah period, about ninety years ago. Shmuel Yavnieli travelled to Yemen in 1911 and was active there in bringing Jewish immigrants to Palestine. They settled in the new colonies of Petah-Tikva, Rishon-Lezion and Rehovoth. The younger Eastren European immigrants and writers of the Second Aliyah, fascinated by the return of the Yemenite Jews, began wondering whether there might not also exist a tribe of Jewish Bedouins who could be brought to the Land of Israel.
*
The implementation of Zionism was viewed as a transition from passivity to action to activity—in the context of the Jewish settlement in Palestine. The image of the armed watchman guarding the Jewish settlement took on a romantic dimension and was a precursor of the nascent Israeli army and soldier. The Arab was nearly always the adversary, the enemy, in this struggle.
At the same time, the concepts of courage, weapons and power were also derived from the Arab, especially from the image of the armed Bedouin astride his noble mare. The antithesis of the feeble Diaspora Jew was the strong, forceful sabra youth, whose new image was created in a dialectical process both of assimilating the Arab's qualities while resisting the Arab as an opponent.
As mentioned before, another way of contending with the presence of generations of Arabs in Palestine was to suggest that the local Arabs were in fact descendants of ancient Jews forced to convert to Islam and "Arabized" over the years. The slogan was: We must re-acquaint the local Arabs with their Hebrew and Jewish roots, we consider the Arabs brothers of our own race.
Israel Belkind, a member of the Bilu Jewish pioneer movement in the 1880's, published during the First Aliyah a Russian-language pamphlet in this spirit. Entitled "Palestine in Our Time", it exerted a great influence on the Jewish immigrant-pioneers of the time. This significant and interesting myth reappears in "Arab Prophesy" and in other stories including Brenner. The myth later grew into the "Canaanite" philosophy of the poet Yonatan Ratosh. He believed that the Hebrews had to liberate themselves from Judaism, and the Arabs from Islam, and create a single pluralistic secular state. This entity would extend throughout the Fertile Crescent, dominated by the Hebrew language and culture, and become the United States of the Middle East.
The novel "Days and Nights" (1926) by Natan Bistritzki-Agmon, was published during the Third Aliya, between the two World Wars. It deals with Jews yearning for a father-figure and casting the Arab in this role. The novel tells of a Jewish youth, a member of a new kibbutz group, who hungers for the company of his Arab neighbor Sheikh Sa'id. The youth seems to be imploring Sa'id to assume the role of his new father in place of his real Jewish father, who stayed behind in the Diaspora. However, his hopes turn to bitter disappointment when the Arab rejects him and becomes his enemy instead. In the struggle between the romantic biblical view of the East, and the bitter reality, a pessimism emerges which emphasized the grimmer aspects of the national experience in Palestine.
*
The First Aliyah literature minimized the gravity of the armed struggle, adhering instead to a policy of propaganda. Its readership lived mostly in the Hebrew-speaking centres of Odessa, Warsaw and Vilnius and did not consist of the few Hebrew-speakers living in Palestine. The writers feared that painting a bleak picture of Palestine would deter potential immigrants, and they preferred the ideal to reality. The dangers were submerged in stories which frequently described the Jew easily overpowering his Arab enemy.
But there were danger signals. The Hebrew writer Yoshef Haim Brenner described the abyss separating the two peoples. He viewed the romantic stories of Jewish- Arab relations written at the time as self-deception, and as an indication of a failure to cope with the bitter reality, with the roots of the conflict.
Brenner was unique among writers of the Second Aliyah since he was aware of the bitterness and difficulties facing the Jewish existence in Palestine, describing the Jewish life with harsh self-criticism. He believed that assimilation was a danger in Palestine too, not only in the Diaspora, and that the East could swallow up the Jews, rather than afford them a new heroic life.
In his view, the Arabs were primarily the enemy, and their treatment of the Jews was simply a continuation of the age-old animosity towards the Jews in the Diaspora. Brotherhood, the socialist ideals of the Second Aliyah, seemed to him flimsy and artificial vis-a-vis Jewish-Arab relations. In the grim, bitter reality of daily life in Palestine those days he found no signs of love or peace, neither between the two peoples nor between individuals from the two sides. He was murdered by Arabs during the riots of 1921.
*
Moshe Smilansky published his "Arabian Sons" stories (first volume 1911) under the pseudonym Hawajja Moussa, beginning in the first decade of this century. His writings serve as the classic example of the romantic approach to Jewish-Arab relations. He did not turn a blind eye to the facts; on the contrary, he knew that the gulf between the two peoples would only widen and its consequences grow bloodier. The only alternative to this, he believed, was to find ways to bring about greater mutual understanding.
Smilansky's stories and much of his ideology expressed this view. He never forgot his own childhood encounter (just after arriving Palestine) with an Arab horseman in the dunes of Caesarea in 1891, ending with the Arab striking him across the face with a whip. Though he was a farmer and a member of a Jewish defence organization, he could write appreciatively about Arab customs in a series of romantic stories, most of which do not deal at all with the Jewish presence. He writes about the bitterness and strife within the Arab and Bedouin society and about animosity between families or tribes in love stories resembling the themes of "Romeo and Juliet". These themes also appear in some of the well-known stories by the native-born Sephardi writers Yehuda Burla and Yitzhak Shami, who were familiar with the East.
Between the two World Wars, during the Third Aliyah, the struggle revolved around the ability to cultivate and settle the land. The young Jewish hero was depicted as torn between the romantic appeal of the return to the ancient homeland, and the bitter reality of trying to master it. Total acceptance involved more than adapting to difficult living conditions; it also meant three waves of bloody riots between 1920-1938. The violence and tension recurs in such works as "Days and Nights" (1926) by Natan Bistritzki-Agmon, "The Hajj of Hephzibah" (1927) by Ya'akov Steinberg, "A Galilee Diary" (1932) by Shin Shalom, "Tanhum Scroll" (1942) by Yitzchak Sheinberg-Shenhar and "The Wanderings of A'mashai Hashomer (the guard)" (1929) by Ya'akov Rabinovitz, describing the Second Aliyah era. Writing of Brenner's murder in 1921, Bistritzki-Agmon concluded "Days and Nights": "The man of Israel has now struck deep roots that cannot be torn up. We can now settle in his dust and dream of a homeland."
*
Hebrew literature between the two World Wars fluctuated between romanticism and bitter reality. A new generation of Hebrew authors emerged just before and during the 1948 War of Independence. In their stories the Arab became a moral problem for the Israeli soldier, who is disappointed and frustrated that the Jewish national ideal failed to accord with the ideals of brotherhood and peace.
For the first time Israeli-born authors are prominent in this generation, which was beset by an ideological crisis extending beyond the war itself and the relations with the Arabs. The socialist pioneer youth movements in Palestine indoctrinated the younger generation with a mixture of Zionism and the brotherhood of men. They held a naive, Herzl-like belief that "the Arabs would come to accept our presence in Palestine, since we bring progress to the Middle East." They struggled to liberate Palestine from the British, and blamed them for the trouble and killings. It was widely held that the British were trying to apply the principle of "divide and rule" in Palestine, as they had done with the Hindus and Muslims in India.
The War of Independence and the creation of the State of Israel in 1948 proved conclusively that the Arabs utterly rejected the Jewish national claims. It was also revealed that during the war and in its aftermath, Israelis committed such acts as killing prisoners and expelling inhabitants. In less than a year, the part of Palestine which became the State of Israel was emptied of most of its Arab inhabitants.
The moral crisis and social-demographic upheavals gave rise to works such as "The Prisoner" (1948), "Hirbet Hiz'ah" (1949) and "Days of Ziklag" (1958) by S. Yizhar; "The Swimming Contest" (1951) by Benjamin Tammuz and "The Treasure" (1949) by Aharon Megged. All these works are marked by the ideological crisis of the war. Are we, too, guilty? Could we have acted otherwise? The Arab in literature is now no longer a romantic image nor an alien and menacing one: he has become a moral problem. The cruelty that the Israeli soldier committed in the course of his national struggle causes him to question his own moral values.
The War of Independence left a deep-seated trauma in that generation. Its youth especially had to face the killing and atrocities committed on both sides and the disappearance of their childhood world in Eretz-Israel (Palestine) before 1948. They were unable to adjust to the new Israel, or to cope with the mass immigration and "the disappearance of values."
The Israeli native son was alienated from the very landscape and his human surroundings. Everything was utterly changed as a result of the occupation or liberation of new lands in the 1948 war, the mass flight of the Arabs, the waves of immigration and the overnight building rush devoid of any trace of romanticism. It is significant that most of Yizhar's stories take place in the 1948 war or just before it: the world that had existed until that time was destroyed before the eyes of his protagonists, and they failed to adjust to the world which arose from its ashes.
The generation of 1948 was bewildered by the changing landscapes and values. Perhaps that was the reason they adopted what they saw as Brenner's last will and testament, his pacifist story-essay "Mipinkas" (From the Notebook) written several weeks before he was murdered in 1921, rather than his grim prophecies regarding the Arab issue, which emerged clearly from all his other writings.
The contrast between the pre-1948 world and the post-war reality was captured in Yizhar's well-known story "Hirbet Hiz'ah", published in 1949:
"Sure, what did you think? Of course! I should've thought of that before. Hirbet-Hiz'a is ours! You say there are housing and absorption problems! Hooray for housing and absorption, and how! We'll open a general store, build a school, maybe a synagogue too. There'll be political parties, people will argue about all kinds of things. They'll plough the fields and sow and reap and do great deeds. Long live Jewish Hiz'ah! Who would imagine that it was once some Hirbet Hiz'ah? We came, shot, conquered, burnt, blew up, shoved away, pushed and banished... What the hell are we doing here!"
That generation remembered their childhood in the Jewish community under the British Mandate, living alongside the Arabs, the orchards, the landscape of Eretz Israel before 1948. All that belonged to a past that was gone and done with. Now it was time for the sobering, painful awakening from their Zionist-Socialist education and from the belief in a synthesis between Jewish nationalism and brotherhood among the nations, a belief shot to pieces by the war.
"The cruelty of the world: Enough! But who am I asking? My own country gazes at me, my friends, my own people, they are all bearing down on me, staring at me: Kill nicely, dearest son, kill cleanly with a wide sweep of your arm, kill with all the good we gave you, all that we taught you, kill for us, so that we may finally have a nice, peaceful world... I will kill, oh, will I kill!"
The young generation of 1948 paid a heavy price in the war. Their education left them unprepared for the intensity of the Arab resistance. They were unwilling—writers included—to admit that they could not have persuaded the Arab inhabitants of Palestine and the neighbouring Arab countries to the creation of the Israeli national homeland. They experienced a strong moral outburst of self-accusation, which smacked of Israeli superiority. They seemed to be saying: Had we behaved differently the conflict would not have come to this. It was entirely up to us, but we misjudged the situation.
Yizhar's "The Prisoner", the most famous of this type of moral-dilemma story, was first published in November 1948. The narrator's indecision is vividly described, a result of his upbringing which inculcated him with a respect for human life, liberty, and freedom of thought. Now he is shamefully incapable of action when faced with the possibility that an old Arab shepherd, a prisoner, might be killed. The narrator's Hamlet-like agony leads to nowhere: His thoughts paralyze his ability to act. He deliberates the issue from one side then the other; he invokes his education and belief in humane compassion, and on the other hand, raises wartime justification for ruthlessness. The narrator's deliberations never converge with the prisoner's personal fate. There is no personal contact between them. The Arab individual exists solely as a moral dilemma for the Israeli soldier: the choices are either to kill the prisoner or to expel him and separate him from his family. However, the narrator's inability to take a decisive action in effect endorses a position that allows the killing or the exile of the prisoner. The story is open-ended: the prisoner's death is not described, though we may assume it does take place. In any case, the prisoner will apparently never return to his herd, his lands and family, or resume the life he led before the war.
*
For the next generation of writers, who reached maturity after the establishment of the State of Israel, the Arab continued to figure as an inherent part of the Israeli's inner world. Though no longer as a moral problem or part of the war experience. The Arab is transformed into a menace to the Israeli's very existence, a shadow reflected from the innermost depths of the Israeli psyche. The Arab becomes an existential nightmare that prevents the Israeli protagonist from extricating himself from his predicament, from being imprisoned in a situation of siege, from being surrounded by haterdness.
The story "Facing the Forests" (1963) by A.B. Yehoshua stems from a deep- seated sense that our presence among the Arabs is an existential nightmare. An Israeli student, writing a thesis about the Crusaders takes a job as a fire- watcher in the forests in the south of Israel. In the watchman's hut lives an Arab with his young daughter. The Arab's tongue has been cut out. The forest covers the ruins of an Arab village whose inhabitants fled in 1948: the mute Arab once lived there.
A pervasive sense of oppression overcomes the Israeli watchman, a sense of impending catastrophe, a nightmare, as if a fire is about to break out. Strangely enough, he shares his apprehension with the Arab. One might say that the waiting drives both men crazy. The watchman throws a lit match and cigarette-butts into the forest, as though secretly hoping for a fire. The Arab hides oil-cans in different spots in the forest; the guard knows this but does nothing to stop him. Finally, the Arab sets the forest on fire and it burns to the ground. As dawn breaks, the ruins of the former village are clearly delineated on the ground.
The demonization of the Arab figure ultimately expresses the destructive, dark side of our spirit. The watchman longs for the fire no less than the Arab, since the disaster affords a relief which is preferable to the tension of endless watching and waiting.
The watchman's reckless behavior attests to his loneliness and despair. Is he merely torturing himself, or is he a victim of his society's conditioning? It is a difficult question to answer. In "Facing the Forests" there are no moral deliberations, no ideological crises. The bewilderment typical of Yizhar's story of prisoners and banishment, and of the works of Aharon Megged, Benjamin Tammuz and others of that generation is absent here. All has merged into an existential nightmare, devoid of illusions. This is perhaps the typical approach of the generation of writers whose lives were molded and determined after the war of 1948, in the first nineteen years of Israel's existence, surrounded by enemies.
*
In his story "Nomad and Viper" (1963), Amos Oz describes a frustrated woman who lives in a kibbutz and her encounter with a Bedouin shepherd. The Bedouin is a primitive, almost bestial creature, ugly and miserable. Nevertheless, he arouses her. It seems he might rape her, and she is attracted yet repelled by him—but nothing happens. At the end of the story, Geula is found lying on the grass in the evening, among the shrubs near her room in the kibbutz. She has been bitten by a viper. In this story, the Arab symbolizes the dark passions of the human soul. Geula's attraction and repulsion play out her instinctual rebellion against the dictates of Israeli society, Israeli daily life. The viper seems to fulfill what the Arab began. The dark side of the soul also harbors death and madness. The Arab apparently already exists there, where animal lust and irrationality dwell with death, with the drive for self-destruction.
Amos Oz's "My Michael" (1968), written before the 1967 Six-Day-War, is the story of a woman student in Jerusalem. She is married and has a child, and is slowly going mad. The shadow within her and the growing madness revolve around her childhood playmates, the Arab twins Aziz and Khalil. Their presence grows strong in her hallucinations; they become terrorists, sowing destruction and death. Their empowerment in her hallucinations grows and reaches its climax at the story's end, indicating perhaps the protagonist's acceptance of her madness.
The twins are a metaphor for Hannah's suffering rather than its cause. This should be emphasized so that the story is not misinterpreted: death, sexuality, madness and the dark side of the psyche exist independently of the Arabs' presence. Even idyllic peace, the tumbling down of the barriers of hate, a solution to the Palestinian problem—none of these will free the Israeli of his or her human suffering and turmoil. These are the features of finite human existence.
But from the 1960s on, writers such as Amos Oz, A.B. Yehoshua and others employed the fictional image of the Arab as a metaphor for the menacing shadow, the projection of our fears and terror. The image of the Arab did not manifest itself as a real individual, or as a representative of an ideological and moral problem, but rather as an integral part of the Israeli waking nightmare. He has no separate, independent existence, no social, national or mundane being. The Arab does not so much frighten as persist in disturbing, and does not allow the Israeli to live his life as he would wish, beyond the cycle of national strife and war.
*
A sense of foreboding and constriction is typical of other pre-1967 works, such as "The Border" (1966) by Moshe Shamir, "The Battle" (1966) by Yariv Ben- Aharon, "Another Time, Another Place" (1966) by Amos Oz and "Ants" (1968) by Yitzhak Orpaz. At the end of my novel "Nor the Battle to the Strong" (1971) (which, like Orpaz's book, was written before June '67), a young Israeli student commits suicide while serving in the reserves by throwing himself toward the hostile border.
The Arab issue and its stereotypical embodiment was internalized. The Arab's presence filters into the Israeli, though not necessarily as guilt or ideological crisis—rather, as a persistent, troubling menace. This angst replaces the earlier generation's moral deliberations.
*
Alongside the depiction, the perception of the Arab as Other, as the enemy across the border, Hebrew literature also referred to daily life in Israel. Jews and Arabs lived side by side in "Little Israel" which existed between 1948 and 1967.
These works are frequently dealing with the Arab national question as a class struggle fought by the Arab individual within Israeli society. The shared social milieu of Jews and Arabs in Israel is the context of Hemda Alon's "No Stranger Will Come" (1962) and Yehoshua Granot's "A Bitter Cup of Coffee" (1967). The national antagonism assumes, or wears, the aspect of social and erotic competitiveness, neutralizing both the menace and alienation as well as the moral dilemma. These works were not written with the romanticism of the past. They deal mostly with the struggle of Arab youths trying to enter Israeli society, and the writer describes their conflicts with national, social, cultural and personal issues.
The June 1967 war, known also as the Six Day War, intensified this trend. The Arab became increasingly an integral part of Israeli life, no longer the image of the stranger or nightmarish enemy. The situation of the Arab is reminiscent of the Jewish intellectuals in the West, or of Jewish intellectuals from Arab countries in Israel. Torn between different cultures and identities, they pay a price for every decision they make, which heightens their sensitivity and complexity. This is the case in the novels "A Locked Room" (1980) by Shimon Ballas, "Refuge" (1977) and "A Trumpet in the Wadi" (1987) by Sami Michael and A.B. Yehoshua's "The Lover" (1977).
Fat'hi, the protagonist of "Refuge", is a pampered poet of protest, adored by his Arab readers and Jewish girlfriends alike. He is at once pathetic and tragic—an Arab who has lost his identity in trying to enjoy the best of both worlds, he ends up being viewed with suspicion by all. His poetry supposedly reflects the spirit of his people, but in fact he is alienated from them. This is made grotesquely clear in his visit to Jenin. The Arabs of the West Bank consider Fat'hi an Israeli for all intents and purposes, almost half-Jewish, an anomaly. The Jewish women treat him the same way, a stranger, yet charming.
He lacks any practical aptitude, but his high self-esteem ensures that he will look after himself well. His national aspirations, should they ever come to pass, would destroy him as well as the state of Israel. But he lacks the courage to leave the country and join the PLO like his friend Fakri. The Israeli setting in which he grew up is his lifeline—he is perhaps more at home there than in another Arab country or the West Bank—and he cannot give it up.
Fat'hi stands for the intellectual and nationalist Arab camp in Israel, whose every action and utterance is subject to the scrutiny of several different positions: that of the Jewish population of Israel, the Israeli Left, the Arab population of Israel, the Arab Left, the Palestinians on the West Bank, and the Palestinians abroad. In addition, there is the artistic yardstick which will evaluate his work in the corpus of Arab literature, not only as the work of a famed poet of protest.
Fat'hi is a far cry from all the stereotypes of Arab individuals we have encountered until now, from those in Moshe Smilansky's stories, through "The Prisoner" by S. Yizhar, the mute Arab in "Facing the Forests", and many other Arab stereotypes which exist in Hebrew literature. Fat'hi is educated, sensitive, talented, a stranger who is "one of us". His situation is reminiscent of the Jewish intellectual in the West, or of Jewish intellectuals from Arab countries in Israel who are torn between different cultures and identities, and whose sensitivity and complexity is heightened by the paradoxes they face.
The life of Jews and Arabs in Israel become so inter-mingled that in Ya'akov Buchan's "Sleepwalkers" (1989), the Arab is a Hebrew-speeking Bedouin who is an officer in the Israeli Police. At the heart of conflict is a woman; she symbolizes a homeland, a country and a goal for the two quarreling nations much like Luna in Tammuz's allegorical novel "The Orchard" (1972).
The Arab as a living and breathing individual appeared in post-1967 Hebrew literature, as the country became increasingly bi-national. He is no longer the product of romanticism or of bitter reality a la Brenner, nor is he a moral dilemma for the omnipotent, guilt-ridden Israeli soldier. He is neither an existential menace nor a social-national problem within Israeli society itself. But there are two nations in one country, a homeland of contradictory yearnings, contradictory longing; they are locked in a bitter, constant struggle waged on various fronts. These stories offer no optimistic solution.
*
The above, with its pessimistic conclusion about 100 years of Hebrew prose in Eretz-Israel, was written before the first Rabin-Arafat meeting in September 1993, the Oslo agreements, the peace with Jordan and finally the assassination of Rabin – a national shock that may, in the long run, strengthened the peace process between Israel and the Arabs. Now the question is: Have these landmarks launched us into a new Middle Eastern reality, one that will be reflected in literature?
If a new reality does emerge, it will perhaps be the fulfillment of Herzl's original prophecy regarding the relations between the two peoples, as described in "Altneuland" 90 years ago. Herzel was convinced that economic prosperity and progress would prove stronger than nationalist animosity, of which he was scarcely aware. The oil-rich Arab countries were nothing but desert at that time, and Herzl's hope that an influx of Jewish capital would develop the land for the good of Jews and Arabs may be compared to modern expectations that American support for Egypt, Israel Jordan and the Palestinians will ensure a profitable peace for all.
There have been two currents in this country in the past 100 years: on the one hand, a slow process of growth, of calm and of improved economic relations between Jews and Arabs. On the other hand, there have been increased periods of violent nationalist clashes and hatred, in which the economic loss and the human suffering went unheeded, breeding one war after another.
*
We have seen the theme of "unrequited love" in Hebrew literature in regard to Arabs. It appears in the five motifs which animated the literature during the First Aliyah. Natan Bistritzki-Agmon's novel "Days and Nights" expresses the disappointment of young immigrant pioneers of the Third Aliyah, when the Arab rejects them and refuses to serve as an ancient and latter-day Eastern father, to replace the Jewish father who remained in the Diaspora. We have seen the romantic fantasies and seen them shatter. Unfortunately, the historical perspective seems to justify the pessimistic outlook of Hebrew literature on this subject.
The Israeli desires to be an integrated citizen of the East, not a stranger or conqueror, not one whose presence depends on his military force. When I visit Egypt today I feel at home in the East. It is almost a childhood dream come true. In Egypt I did not feel that people were accusing or hostile, despite the high toll, the high price, both sides have paid in the wars between the two countries.
In his speech before the Israeli Knesset in 1977, Egyptian President Sadat said that the psychological breakthrough in Israeli-Arab relations was the most significant of all. I believe the motif of "the ardent lover", the dream that the East will embrace us with friendship and love is again emerging among Israelis, after years of disappointment with Arab rejection. Should the Palestinians accept us wholeheartedly and surmount the psychological barrier all the practical details of a future solution would be become easier.
*
The theme of "unrequited love" in Israeli-Arab relations resulted in one of our most deeply rooted collective denials: that of the problem of Palestinian refugees from 1948 onwards. Even the politically moderate Israelis had no hesitations on the subject, due mainly to the Palestinian "all-or-nothing" position. But then, no individual, no normal nation, wishes to become extinct or to commit suicide.
Today, however, the closer the Palestinians come to reconciliation, compromise and coexistence, the greater the willingness of Israeli society to consider solutions to the taboo issue of the refugees. Should the Palestinians persist in their threatening, unyielding posture, and continue to use terrorist methods—I fear the process of reconciliation will come to a halt and no solution will be found.
*
Writers are conditioned by the past, its accumulation of pain and grief; writers are conditioned by the old view of the Other as hindering one's "good life". Even writers allied with the peace camp express profound fear and horror, with negative descriptions of the Other. The outlook is not optimistic.
To encourage optimism, literature dealing with Jewish-Arab relations in the past must ignore what Brenner called the bitter reality. One must be utopian, romantic, pacifist, willing to advance a cause, and to incur the danger of misrepresenting a reality too painful to represent.
Literature which furthers a cause need not be only chauvinistic or nationalistic, either in Arabic or Hebrew. It need not be patriotic literature which denies the rights of the other people and becomes a mere propaganda.
Literature can promote a bias for peace as well, and the two kinds of biased literature are very far from serious and realistic literature, and far from reality. Both reality and literature are complex depths, laden with suffering and passion and pains, and both offer no simplistic solutions or ideal situations.
The peace between Israel and Egypt, Israel and Jordan, and perhaps the imminent change in the relations between Israel, the PLO and the Palestinian people, suggest that politicians on both sides are one step ahead of the writers, and less pessimistic.
The Arab-Israeli author Emil Habibi, recipient of the Israel Prize, once said: "The literary portrayal of Jews and Arabs, each in the works of the other, will not change even when we know one another better and write about each other as individuals—the change will occur only after a political solution is found, which will bring normalization and peace between the two nations."
I believe he was right.
Tel-Aviv, November 1995
The Israeli Superiority Complex
I read the bombastic visions of peace expounded by A. B. Yehoshua, Amos Oz, David Grossman, Yosi Beilin, Yosi Sarid, and their like, and I see that they have not been cured and most likely will never be cured of their dovish superiority complex. They are sure that we are the guilty side, that our concessions have the power to put an end to our conflict with the Arab and Muslim world, and that we are in no danger of destruction by our enemies, if we are only “good.”
I recall a monograph published by the late Yehoshofat Harkabi (1921-1994), a general and head of Army Intelligence who later became a professor of international relations at the Hebrew University of Jerusalem. It is entitled: Israel’s Position in the Israel-Arab Conflict (Devir, 1967, 79 pp.). The first version of the monograph was written on the invitation of Jean-Paul Sartre for Le temps moderne, and it was published in Paris in late June 1967. The final draft of the Hebrew version was written in early 1966. For that reason Harkabi added an introduction written after the Six Day War, before the establishment of even a single settlement in the territories that had just been conquered.
In his monograph, Harkabi analyzed two dominant Israeli approaches: the “rigid” or “hawkish” approach, and the “soft” or “dovish” approach. The point of departure of the “rigid,” “hawkish,” or “nationalist” approach was the historical right of the Jews to the Land of Israel. Its proponents more or less expected that the Arabs would recognize that right and waive their claim to the land. When reality dealt them a slap in the face, a tendency arose among them to view international relations as an essentially amoral area. This view entails a strong feeling of superiority and belief that Jewish victory is not only the result of superior strength but also of moral virtues. This view does not fear a prolonged conflict, it shows no tendency to relax its severity, and it offers no proposal for a peaceful solution. Rather, it anticipates the continuation of the struggle until the enemy is weary of it.
Therein we can find the main weakness of the “hawkish” approach, for whereas the Arab states can hope to end the conflict by war, war cannot be the ultimate solution for Israel. Indeed, paradoxically, the victory in the Six Day War was liable to give rise to impatience and disappointment, because the Israelis were likely to claim that if such a splendid victory did not bring about a final settlement, the situation was very bad indeed. In Harkabi’s opinion, we had to be prepared for a prolonged and exhausting conflict, and we must not be misled by the illusion that we could impose peace with our victory in war. Therein also hide the gravest danger of the “hawks’” position, for they were liable to reach the extremism of viewing the conflict as eternal.
However, the “soft,” liberal, “dovish” position also suffered, say Harkabi – from the flaws of the Israeli feeling of superiority. The very effort to view the history of our relations with the Arabs as a series of missed opportunities for peace implies an underestimation of the will and position of the Arabs. The “dovish” approach also tends to depreciate the danger of destruction. Harkabi suggests that that the rejection by the “doves” of the possibility that the Arabs might wish to exterminate us could imply “self-infatuation that rejects the possibility that the Arabs could seek to exterminate such chosen and superior people.” Emphasis on the idea that Israel must be a means to persuade the Arabs to make peace arouses suspicion that here, too, the Israeli superiority conflict is at work. This is accompanied by a strong feeling of frustration. Having been victorious in war but not in peace, the Israeli is not willing to admit that, objectively speaking, he is unable to achieve peace in the meantime. Hence, he tends to blame himself for lost opportunities, as though to say, had we only been “decent,” peace would have been within our reach. The matter depends only upon us. The positive aspiration of this position, according to Harkabi, is distorted because of its blindness toward the depth of the insult to the Arabs. It is driven to the extremism of viewing the conflict as an imaginary one, and it tends to interpret criticism of it as advocacy of the opposing extreme view: that the conflict is eternal, a matter of fatalism that cannot be settled.
Harkabi said that we must avoid such categories as “eternal” with respect to political situations, but on the other hand, he emphasized that the soft view is accompanied by a suicidal tendency among the Israelis. That tendency is based on extreme moralistic attitudes of self-accusation, both in Modern Hebrew literature and also among Israeli youth.
A letter to a Friend
Thanks for your last letter, which I have read very carefully. Yes, we do feel very bad about what we need to do in the West Bank and Gaza Strip but you can't imagine how naive we were during the years of the Oslo agreement. No one, not even our military intelligence, ever suspected that the Palestinians had gathered such an arsenal against us, all of us, as now you know exactly, unless you are blind.
Since the Passover Massacre in Netanya, April 2002, nothing will stop us until we ruin the military and terror infrastructure of the Palestinians. They will never succeed to destroy us. There will be no second Holocaust for the Jewish People and there will never be a massacre only for Jews. If some Europeans and Englishmen do not understand it by logic, they will understand it through the reality of a Muslim Intifada soon to come to their own doors. You can already see the beginning of its spreading-flames, and these flames will not grasp only the Jews in the Diaspora.
Israel is a Western stronghold of democracy, humanity and civilization against the vast majority of an Arab, Muslim and Palestinian world, which is producing almost nothing and giving almost nothing to humanity in our time except hatred and oil, and it seems that only the hatred is their own production. All other facilities that they own and use, they are buying, including Western media and academy and future nuclear and other mass-destruction weapons, which they are purchasing from some corrupt wings of the western civilization.
What is happening now is not the consequence (or the problem) of Sharon being our prime minister and leader (and supported by the vast majority of Israelis – even his former hard opponents like me). What is happening now is a war between the children of light and the children of darkness. Those Europeans and Englishmen who are too blind to see it, or have a fear of admitting it or hope that by appeasing the evil they will keep it from their own home, oh, time is short, very short, till you begin to feel what we feel every day and night and in every street and family in Israel.
You can never have a deal with the evil, with the elements who want to ruin you. Remember it for your own sake and for the future of your children who are due to live in the frightened new world which emerged the ashes and debris of nine-eleven.
This is my perspective, and don't be fooled by our tanks and helicopters and airplanes and their harsh images in the BBC, SKY or CNN – which make your attitude so stupid and bias. Our weapons are only the sharp nails (thanks God!) of less than six millions Jews in Israel to defend themselves against the hundreds millions of Arabs and Muslims enemies, most of whom have yet to give up their hope to destroy Israel forever.
*
Ehud Ben-Ezer is a well-known Israeli writer and critic. He edited "Unease In Zion" a book of interviews with prominent Israeli writers, philosophers and leaders (Quadrangle, The New York Times Book Co., 1974); he wrote "Hosni the Dreamer" a picture-book illustrated by Uri Shulevitz (Farrar, Strauss & Giroux, 1997), which has been chosen as one of the best ten illustrated books of the year by the New York Times Book Review; he also edited the anthology "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction", selected stories translated from the Hebrew and introduced by him (A Three Continents Book & Lynne Rienner Publishers, 1999), Arabic edition: "Surat al-Arabi fi al-Adab al-Ibri" (Dar al-Hamraa ,Lebanon, 2001). The list of Ben-Ezer's Hebrew books includes more than 40 volumes of novels, short stories, researches, juvenile and biographies. Ben-Ezer was a member of Meretz party.