| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 570
תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, ו' באלול תש"ע, 16 באוגוסט 2010
עם צרופת מודעה בעיתון "דבר" על נשף מסכות גדול ברמאללה ב-16 באוגוסט 1930, ששלח שי פרקש; וכרזה של מפ"ם "שמש העמים שקעה" למותו של סטאלין במרס 1953.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: אסתר ראב: נוֹפֵי-קַיִץ שְׁכוּחִים [1953].
ישראל נטע: מונוקולטורה. // יצחק שויגר: טיול לפרובנס.
נורית כנען-קדר: אנו מדברים על "הרנסנס של המאה ה-12"!
יוסי גמזו: הַשַּנְסוֹן עַל הַגַּרְסוֹן אַלְפוֹנְס רוֹלָן הַמַּנְעוּלָן.
צפירה יונתן: רות לוביץ'.
אהוד בן עזר: יצא המרצע מן השק של דליה רביקוביץ בהתבטאות נדירה על אסתר ראב. // דוד מלמד: מכתב יחצ"ני מודלף.
אורי הייטנר: 1. וביערת הרע מקרבך. 2. חקירוקרטיה מסרסת. 3. עליהום על השב"כ. וכן – תשובה לד"ר אברהם וולפנזון, ותגובה לרון וייס.
בן כפיר: אולי כבר תתפקח ותפסיק לשקר לעצמך?
יצחק שויגר: מנפלאות אברום. // אלי מייזליש: מה לא הבין דודו אמיתי?
מרק הסנר: מה רצו מאהוד?
מ. דן: "סטאלין אבינו רוסיה אימנו ומה תקוותנו – להיות יתומים!"
דבורה קוזוינר: סיור לימודי.
מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ / פרק כ"ו מאת משה ברק – מָתוֹר.
אורה מורג: טוביה אחי הקטן.
אהוד בן עזר: טוב שאת מייעצת לנו, מרגרט אטווד, אף כי לא חסרים לנו צבועים משלנו! // עזרא שקד: המצווה שעשה יהודה גור אריה.
קלמן ליבסקינד: כל הבלופים שמוכרים לכם על "גירוש" ילדי העובדים הזרים.
אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה,
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום השמיני.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
* * *
אסתר ראב
נוֹפֵי-קַיִץ שְׁכוּחִים
בְּאֵרוֹת שֶׁרָאִיתִי
וְזָלְגוּ דְּלָיֵיהֶם טִפּוֹת בְּדֹלַח
עֲלֵי אֶבֶן שְׁחוּקָה לְבָנָה –
וּמַעֲמַקִּים שֶׁפָּגַע בָּהֶם הַדְּלִי
וְנִתֵּר עַל שֶׁטַח חָלָק וָקַר.
תְּאֵנָה אֲפֹרָה מְאֻבֶּקֶת
שֶׁהֵגִיחָה מִן הַנָּקִיק –
צְחִיחַת-עָלִים-מְקֻפָּלִים בְּצָמָא,
וּפַג צָמוּק קָשֶׁה נוֹשֵר עַל סֶלַע בַּחֲבָטָה.
סְקַבְיוֹזוֹת-קַשׁ מְזַמְזְמוֹת, שׂוֹרְטוֹת
עֲלֵי אֶבֶן בְּצִדֵּי דְּרָכִים
וְהֹלֶם-סַנְדָּל בִּשְׁבִיל אָבוּד.
וְהֵד-קְרִיאָה בֶּהָרִים רְחוֹקִים
בֵּין הָעַרְבַּיִם.
וְעֵנָב יָרֹק עוֹטֶה צְעִיף עֲרָפֶל לָבןָ,
וְכַד אָדֹם לַח מָתְנַיִם
בְּחֶבְיוֹנֵי גֶּפֶן-אַדֶּרֶת.
וּבִצְלֵי-חָצָב שֶׁיָּבְשׁוּ –
לְבָנִים עֲרֻמִּים
מִתְגּוֹלְלִים וְיוֹרְדִים בֶּעָרוּץ,
וְגִיד שֶׁל יֶרֶק נִמְשָׁךְ –
תּוֹעֶה בַּגַּיְא;
מַעְיַן-יְשׁוּעָה-וְאַכְזָב-כְּאֶחָד
וְשִׁקְמָה כְּפוּפָה גָּחָה עָלָיו.
זֵיתִים מְטַפְּסִים בַּמִּדְרוֹן
אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים נוֹסְכֵי-שַׁלְוָה
וְרָזֵי-דּוֹרוֹת עוֹלְפִים אוֹתָם,
וְקִמְרוֹנִים לְבָנִים בְּרֹאש-הָר
טוֹבְלִים בְּאַפְרוּרִית וְסֹמֶק-עָנָן.
1953
השיר של אסתר ראב נדפס לראשונה ב"הארץ", 14.8.53, שנים שבהן מוסף "תרבות וספרות", בעריכת ד"ר יעקב הורביץ, פירסם כל שבוע שיר (שאינו דווקא פרו-פלסטיני) וסיפור עברי מקוריים, וחלק ניכר מהשירים והסיפורים היה פרסומֵי בכורה לדורות של משוררים וסופרים, וקשר חי עם קוראיהם. אחר-כך באו עורכים אחרים, חלקם סנובים ועובדי גויים, שביטלו את הבמה השבועית הזו בתוך המוסף הספרותי.
* * *
ישראל נטע
מונוקולטורה
אוגוסט. אנטנה צבאית תקועה לענן המערב בבטן, מצלמת את כל הרוע והשנאה הנחרשים למטה
מה נשאר לנו אחרי החמניות, כל הקיץ אנחנו עבדים לחמניות, הפעוטות של מאי, הנערות של יוני, לוליטות נטויות גרון מיליון דבורים מנגנות להן סטראווינסקי על הבוקר עם שירת המים ההולכים בטפטפות הלוך
וטפוף בשמש של הבוקר וריח גרעינים קלויים ושרקרק. מה נשאר לנו אחרי החמניות, הבתולות
הזקנות של אוגוסט, רק מחכות לקומביין שיגמור להן כבר עם הסבל הזה של אוגוסט. מה נשאר לנו
הריח הנורא מבית החרושת לשניצלים וערימות של זבל עופות מפוזרות בשדות השוממים לפני החג
חי אוגוסטוס, כך נדרנו, אם תבוא לפינו ולו חת'כת בשר אחת נשמת כל חי, מעכשיו רק טוב האדמה
וגרעיניה הנה עופות הלילה מובלים לאושווינצ'ים של אופקים ענן שחור כבד של ריח רע מבית החרושת
מעיק על עיירת החלכאים למטה, ברווז סקרן משרבב את הגרון שלו מכלוב המשאית לראות מה העיכוב בתנועה ומי העובדים בכביש בלילה, פרגית משוטטת על הכביש בלילה, עפה מהטריילר,
חושבת שהרויחה את החיים, הסינים כבר ידאגו לה חג המלך מתקרב היה מקושקש על הדלת של
משרדי הגד"ש [גידולי שדה]. חג שמח לפועלים. וצום קל לחמיד הנהג.
* * *
יצחק שויגר
טיול לפרובנס
איפה היית? צלצלתי אלייך עשרות פעמים ולא ענית?
לא הייתי בארץ. נסעתי לטיול של ידידֵי האופרה לפרובנס.
נו אז מה? אז מנתקים קשר ולא עונים?
זה פשוט נורא יקר.
אבל יש להם כל מיני סידורים להוזיל את המחיר.
כן אבל צריכים הבנה של חוקר אטום. עשיתי חו"ל מוזל. מסבירים לך בטלפון אני תיכף מבינה. כשאני רוצה לצלצל הכול פורח לי. אני לוחצת על כל הכפתורים. אחר כך אני שומעת שאומרים, לי ללחוץ, אז אני לוחצת. אני זוכרת את זה עוד מהלידה, ואחר כך אני מדברת עם אינדונזיה.
אז למה את לא רושמת את זה בפתק.
אני רושמת אך איך אני אזכור איפה הפתק?
אולי יש לך בעייה של זיכרון?
דווקא לא. הזיכרון שלי בסדר גמור. רק אני שוכחת. אז בגלל זה אני נוסעת לטיולים של הגיל הרך.
הטיולים של האופרה זה לגיל הרך?
כן. הם רכים כאלה, לא יציבים. כל הזמן הם נופלים. אבא של דפנה שבא להשגיח עליה, יחד עם אימא שלה, כשהוא יצא מהמלון הוא עשה סלטה ערבסקה. משהו מרהיב. כמו נדיה קומנצ'י, את זוכרת את הרומנייה הזאת. והוא יצא מה זה שלם. פשוט מדהים. והיתה אחת שניסתה לחקות אותו ולא הצליחה כי כנראה ההיא עוד לא כל כך עמוק בגיל הרך, אז לא יצא לה הפליק פלק, ואז נשברה לה הרגל. ושלחו אותה לאשפוז. ההוא גם היה יותר בכושר.
איך את יודעת?
כי אחר כך בארוחה, שהיתה אחרי הסלְטה, הוא הסביר את כל מה שהוא לא אוכל, כדי לשמור את הכושר. תארי לך שהעמיסו עלינו "פואה גרא" בכמויות והוא אכל רק חסה. אבל אנחנו הראינו להם מה זה הישראלים. כי היו רק שתי מנות לבחירה ואנחנו רצינו גם וגם. אז הם נתנו לנו מנה רגילה אחת ואת השניה בתור דוגמא. גמרנו להם את כל האוכל, כולל מנות אחרונות ואת כל הלחם. אחרי שהלכנו, הם בטח סגרו את המסעדה לאותו ערב. כי לא היה להם יותר אוכל. ואחר כך הלכנו לקונצרט. היה ממש מדהים.
הקונצרט?
לא. הקור! אי אפשר היה לשבת שם. זה היה באמפיתיאטרון פתוח. לא תאטרון רומאי אלא יווני, שהוא חצי עגול. ויש שם קיר במה, הכי גדול בעולם. אבל הרוח באה מהצד והקיר לא עזר. אז היה קר משני הצדדים ולא שמעתי כלום כי האוזניים קפאו לי. גם לא שמעו כל כך טוב כי גם לזמרים היה קר וגם עפו להם התווים. אז אי אפשר לדעת אם הם שרו טוב. ומי שלא הביא איתו כר, אז היה לו גם קר בתחת. יש כאלה שקנו קודם כרים ויש כאלה שגנבו בדרך מאיזה מסעדה, כי כבר נגמרו הכרים והסתכנו בחקירה פלילית של המשטרה. היה אחלה קונצרט שלושה כיווני קור. אז במקום שאני אשמע את הזמרים, אז בנוסף לרוח שהפריעה לכולם האנשים רטנו כל הזמן והתלוננו, שבמחיר הזה אפשר היה לקנות כרטיסים ליד התזמורת, שאפשר לראות לזמרים את הלבן בעיניים.
אחר כך באופרה למחרת כבר היו יותר רגועים, באו עם שמיכות, מעילים, כיסויי מיטה מהמלון, כריות וכפפות וגם הביאו מפות לשים על הכריות שהם קנו בצהרים אחרי הארוחה ברסטורנטה.
מפות?
כן, הם קנו מפות כמו משוגעים. וגם כריותה בשביל התחתה וכובעים בשביל הקלבסה, אז אני חושבת שהמפותה היו בשביל לשים על הכריותה. אבל אז כבר באופרה לא היה קר. אולי היה להם חם מהסחיבות, אז הם קיטרו על דפנה שסתם הם סחבו את הכול ושצריך כרטיסים יותר טובים אם זה עולה כל כך הרבה כסף. ואז אבא שלה צעק עליהם והם השתתקו.
למה את מדברת כמו מפגרת? "קונצרטה," "כריותה," "רסטורנטה."
אה. זה נשאר לי מאז שחזרתי מהטיול, פשוט נשאר לי המיבטא הצרפתי. זה קיבלנו מהמורה לצרפתית ששלחו איתנו מהאופרה, שדאגה גם להשכלה שלנו והיא לימדה אותנו המון דברים, ואני התחברתי למיבטא שלה וזה נשאר לי. זה אקסטרה אורדינר לא? ככה זה אצלי בטיולים, המיבטא נשאר לי עד הטיול הבא.
ומה למדת?
או לה לה, למדתי המון. למשל "רסטוראנטה" זה כמו לחזור לחיים. זה כשמגישים לך הכול לאט עד שיוצאת לך הנשמה. וכשכבר מגיע האוכל זה רסטיטוציה של הנשמה. "בראסארי" זה בא מבירה שמגישים רק שם, וגם אוכלים ושותים יותר מהר. ו"ביסטרו" זה כמו פאסט פוד של האמריקאים אותו אוכל כמו ב"בראסארי", רק מהר. זה בא מהרוסים שנפוליון הביא מרוסיה והם צעקו "ביסטרו" שזה "מהר" ברוסית. בדרך באוטובוס המורה שמה לנו בדיסק שנסונים של ז'אק ברל ששר כמו יוסי בנאי אבל בצרפתית ושל שרל אזנבור ודיברה כל הזמן על האוכל הצרפתי, עד שנעשה לנו חם בבטן וחם בלשון ואז כשכולנו הינו כבר רעבים מהסיפורים שלה היא לקחה אותנו לאכול בסופרמרקט.
את צוחקת? אתם נמצאים בצרפת ואוכלים בסופרמרקט ועוד עם המורה לצרפתית? אני לא מאמינה.
חביבל'ה תאמיני. הכול אמת. אכלנו בסופר. טוב לא ממש בסופר אלא במסעדה שעל יד. אכלנו במזון מהיר כזה בקניון ליד הסופר. וזה היה טוב כי כל אחד היה יכול לאכול מה שהוא רוצה ובלי אוונטות. את עומדת עם המגש בוחרת מה שבא לך ושמים לך. עומדים בתור לשלם בקופה והולכים לשולחן לאכול. זה כמו אצלנו ב"סלף סרוויס" רק מדברים בצרפתית.
והאוכל, צרפתי?
בוודאי מה יביאו מאיטליה? הטבח צרפתי לא?
אכלת צדפות?
לא. לא היה. אני אכלתי פּוּלֶה רוֹטי עם רטהטוי.
זה נשמע פנטסטי. מה זה בדיוק ?
זה כמו עוף בגריל עם קישואים מבושלים. זה נראה אותו דבר וגם אותו טעם. וגם שתיתי אביאן שזה כמו סודה והיה פנטסטיק. אחר כך נסענו לעיר של ואן גוך איפה שהוא צייר כשהוא ברח מהולנד. ושם ראינו את בית הקפה שהוא אהב לשבת וקוראים לו גם "קפה ואן גוך" וזה היה מאוד יפה. מלא מסביב בתי קפה ומסעדות, באמת יפה.
אז למה לא אכלתם שם במקום בסופרמרקט?
הסברתי לך שהמורה רצתה ללמד אותנו על האוכל בסופּר. זאת היתה ארוחה לימודית. יכול להיות שזה מה שהם עשו לוואן גוך ולכן הוא השתגע או שהוא השתגע מהחום. ואז הרי לא היה מזגנים. היינו בבית המשוגעים איפה שהוא היה מאושפז. היתה שם גינה מדהימה, אבל אם אין מזגן אז משתגעים מהחום וזה כנראה מה שקרה לו. אלמלא המזגן באוטו הייתי חותכת לעצמי את שתי האוזניים לא רק אחת, כמו שהוא עשה.
אז אכלתם חרא בסך הכול.
לא מה פתאום אכלנו ארוחה מדהימה בדרך למרסי במסעדה של שני כוכבים של מישלה.
את מתכוונת ל"מישלן" כמו הצמיגים.
כן זה אותו דבר אבל אומרים "מישלה" ואני כבר התרגלתי למיבטא של המורה.
אז בשביל מה הכוכבים.
כדי שהטבחים ידעו מתי ואיך להתאבד. אם לוקחים לך כוכב אחד אתה בולע כדורים ואם את שניהם אתה קופץ מהגג.
והאוכל היה טוב?
מה זה טוב. אף פעם לא אכלתי כל כך טוב. אכלנו כל מיני מאכלים שהוגשו כל כך יפה שרציתי להשאיר את הצלחת מלאה. את לא יודעת אם האוכל יותר יפה או יותר טעים. ואם את אוכלת אז קילקלת את היצירה ולא בטוח אם הצלחת עם הטעם. אכלנו הכול כמו חזירים. אפילו פואה גרא, שזה לא בריא בגיל שלנו, כי זה סותם את הוורידים בשומן. חוץ מאבא של דפנה, שאכל רק חסה ודברים בריאים כדי שיהיה בכושר טוב שאם ירצה יוכל לעשות שוב פעם, כמו גדול, עוד סלטה עם ערבסקה ופליק פלק לאחור.
ושתיתם יין עם הארוחה?
מה זה שתינו. היה כל כך חם, שגמרנו להם את כל הסטוק, והם באמת נתנו ברוחב לב. ואז כולם השתכרו מרוב שמחה עד שמיכה התחיל לשיר ש"יבנה בית המקדש." את מבינה את זה. חבורת מסטולים יהודים, קצת שותים ותיכף מתפללים ש"יבנה בית המקדש," את מבינה. אצל היהודים אין שירים של שיכורים, כמו אצל הגויים. ואחת אפילו התחילה לשיר את ברכת המזון. השיר של מיכה, הזכיר לה בטח את בית אבא שלה והיא פתאום התחילה לדקלם את ברכת המזון זה היה ממש סהרורי.
אני חושבת שאחרי שעזבנו השף בדק את התפריט לראות אם צירוף המרכיבים לא יוצר אלמנטים משכרים או אולי סמים קלים.
אחר כך שטנו בסירה בים ואכלנו גלידה וגם נסענו בקרונית של לונה פארק. כמו בטיול של בית ספר. אבל לא נתנו לנו בלון וכובע ולא היה גלגל ענק. ואני חושבת שזה לא בסדר. בשביל כל כך הרבה כסף ששילמנו היו יכולים לתת לנו גם בלון וגם כובע עם הסמל של האופרה כדי שיראו שאנחנו קבוצה אחת. וזה דווקא חבל, כי הפעם באמת הטיול היה מאורגן יפה מאוד וגם בתי המלון היו טובים, ולא היה צריך לנסוע ברוורס, כדי להגיע למלון כמו בטיול לאיטליה. אבל חנה מוניץ ביקשה מהנהג של המלון הראשון שיסע ברוורס כדי להגיע לחנייה, כי היא חשבה שאנחנו אוהבים את זה מהטיול הקודם באיטליה ושזה כבר הפך למסורת.
אוקיי טיול היה, ואופרה ראיתם גם?
בוודאי חוץ מהקונצרט הראשון באביניון שלא שמעתי כלום בגלל שקפאו לי האוזניים, היו עוד שלוש אופרות. ראינו את טוסקה באותו מקום שהיה הקונצרט וזה היה יפה מאוד. מיכאל הסביר לנו שהמנגינות לא משתנות ולא השמות של הגיבורים. מה שמשתנה זה הבימוי והפרשנות. אז טוסקה היה יפה, אבל זה הזכיר לי יותר מדי את הנאצים וזה עשה לי מצב רוח רע. השומרים של ראש המשטרה היו לבושים כמו אנשי אס. אס. והוא בעצמו הזכיר את גבלס. או אייכמן. אני ממש לא מבינה את הצרפתים. מה הגרמנים לא כבשו אותם? מה הם שמים נאצים עם כלבים על הבמה. זה בכל זאת זה אופרה שאנשים באים לשמוע בשביל כיף ולא בשביל זיכרונות רעים. היתה קצת סקסיות באויר כמו אצל הצרפתים כי הצייר היה חתיך משגע וטוסקה גם היתה יפה עם אחלה ציצים. כולם רצו לראות לה, אבל גם כשהיא שכבה על הגב כשראש המשטרה גהר עליה, לא יצאו לה הציצים מהמחוך וזה היה מאוד מאכזב. אחר כך חיפשתי אותה בקוקטייל שהזמינו אותנו אבל היא לא היתה, אז לא יכולתי לראות אם היא באמת יפה או שזה רק נראה כך, ממרחק איזה של ארבע מאות מטר כמו שראינו את האופרה.
למחרת היתה כמו שאומרים, "אופרה אחרת."
יותר יפה?
לא משהו אחר. ראינו את פיגמליון.
כמו במחזמר?
מה פתאום. זאת אופרה עתיקה על איזה צייר שמתאהב בפסל שלו זה לא כמו ב"מי פייר לידי". אבל בגלל שזה קצר, רק מערכה אחת, אז הביאו את נבחרת ההתעמלות של פרובנס והם הראו שיעור בפילטיס. זה היה דוקא נחמד כי לא היה קר והיה שקט כזה הם כולם רקדו על הבהונות, ככה בשקט, המוזיקה היתה שקטה, כולם היו הרוגים... ואז יכלו לנקר בשקט. זה היה כמו פסטיבל "ראש הניקרה." כל ראש ניקר. חלקם ניקר את כל המופע וחלקם רק בזמן הפילטיס. וזה היה נחמד וגם המיזוג היה טוב.
אבל למחרת, אחרי שטיילנו בעיר היפה וראינו את החנויות והכנסייה. הכינו לנו ארוחה מפוארת. באמת ארוחה יפה. עם הרבה אוכל. ואנחנו הראינו להם שאנחנו יודעים לאכול. באמת כל הכבוד להנהלת האופרה. אפילו עשו להן נאומי ברכה שלא נחשוב שזה סתם חלטורה של חנה מוניץ, שעושה השלמת הכנסה בארגון טיולים חינוכיים, אלא שזה משהו רציני ואחראי. מזל שמיכה הסביר את זה טוב.
ואחר כך נסענו לשיא של הטיול לאופרה של דון ג'ובאני.
נו היה יפה ?
לא היה חם ולא היה קר. היה נוח לשבת ולא היה תירוץ לנקר.
נו, והיה יפה?
המקומות היו טובים והיה אפשר לראות אם זה שחקן או שחקנית גם בלי משקפת.
נו?
טוב. זה כבר כמו שמיכאל הסביר. זה הכול עניין של פרשנות. הביאו איזה במאי רוסי והוא עשה מהאופרה משהו אחר. הוא הפך את זה לאורגיה צרפתית של גילוי עריות פומבי. אני לא מבינה איך המשטרה לא מתערבת, כי זה לא ממש חינוכי. מזל שכל הצופים כבר זקנים, כי הכרטיסים היו יקרים מדי בשביל אנשים צעירים.
על מה את מדברת?
תשמעי, תארי לך שעל הבמה דון ג'ובאני דופק את אישתו לעיני כולם ומי שפעם היה המשרת שלו, עכשיו הוא כמו חבר של בעל הבית, שלא ברור אם הוא חי או מת והוא ממזמז את האחינית של דון ג'ובאני וגם את אימא שלה שהיא הבת של בעל הבית. אחר כך הם עשו טיפול משפחתי ושכבו כולם על השטיח. הבת של בעל הבית שכבה על הגב כשהיא חושפת את החזיה שלה אולי עשרים דקות. את מבינה זה היה הטריק של הבמאי הרוסי. ההצגה היתה כל כך ארוכה וגם התחילה מאוחר. ויכול להיות שגם הזמרים עשו טיול בעיר לפני המופע, כמו שאנחנו, והם היו עייפים, אז הבמאי סידר להם מנוחה של עשרים דקות.
פשוט אי אפשר להאמין. בחלק הראשון לפני הפסקת השינה, הם מזיינים אחד את השני בלי הכרה, ובחלק השני, לאחר הטיפול המשפחתי והמנוחה, הם מזיינים אחד לשני את השכל, כמה שהם מתחרטים.
והקולות?
אין מה להגיד. הם שרו מאוד יפה. אפילו מיכאל, שהוא די ביקורתי, אמר את זה. היה יותר טוב רק להקשיב ולא להסתכל, אבל בשביל זה לא צריך לנסוע עד פרובנס.
אז היה לכם היה בכל זאת משהו יפה, לא?
כן. זה מקרב את הלבבות של החברים לאופרה כמו שדפנה נחמדה אמרה.
דפנה "נחמד" את טועה בשם.
כן. אבל בצרפתית מבטאים "נחמדה" שכחת כבר את השיעור בצרפתית ? והיא גם למדה להיות קשוחה לא רק נחמדה. לאחר שביקרנו בשוק, אחת המטיילות לא הגיעה בזמן. ודפנה כמו מנהלת טובה, נתנה פקודה לנהג לנסוע ולהפקיר אותה ככה בשוק. אנחנו נורא נבהלנו וביקשנו שתרחם עליה ושתוותר לה אבל הדמעות שלנו לא עזרו לנו, ונסענו. רק לאחר שהגענו למקום החדש, היא שלחה את האוטובוס לקחת אותה וכשהיא הגיעה, אנחנו מאוד שמחנו, כי חשבנו שהיא תישאר בשוק, כמו הנזל וגרטל שלא מצאו את השביל הביתה. אבל דפנה צדקה. כי היא לימדה אותה לקח. בערב כשהזמינו אותנו לארוחת הפרידה בשש, היא כבר היתה שם בחמש!
נו, תסעי עוד פעם?
נראה. זה באמת ממלא את הלב אבל גם מרוקן את הכיס. אני עכשיו בדרך לבנק "משכן" שעושה כך שמעתי, ג'וינט ונטשר עם המשכן, לתת משכנתאות למנויי האופרה. אפשר גם לקבל דיל טוב לתרומות וזה עושה רושם טוב. אז אני הולכת לשמוע מה הם מציעים.
* * *
אנו מדברים על "הרנסנס של המאה ה-12"!
אהוד שלום,
נראה לי שהכתבה [569] על תירגומיו של אריה סתו את שירות ימי הביניים לוקה בחסר. האקדמיה איננה משתוללת סתם כך. ורוב חברי הסגל של האוניברסיטאות הם מלומדים המקדישים את חייהם למחקר ולחינוך דורות רבים להשכלה וידע בישראל, ולא להשמצת המדינה.
כבר האמירה של סתיו שאיננו יודע מדוע במאה ה-12-13 היתה יצירה כל כך נרחבת היא מוזרה, וזאת לאור העובדה שאנו מדברים על "הרנסנס של המאה ה-12".
ניראה לי שכדאי היה להביא גם את חוות דעתם של אנשים שהקדישו את חייהם ללמוד את תרבות ושירת ימי-הביניים ולשמוע את נימוקיהם באשר לתרגומים של סתיו, ולא לקרוא להם סתם השתוללות היסטרית – כמו למשל פרופ' אסלנוב מן האוניברסיטה העברית, ומומחים אחרים לשירה הקלאסית וכו'.
שלך,
נורית כנען-קדר
* * *
יוסי גמזו
הַשַּנְסוֹן עַל הַגַּרְסוֹן אַלְפוֹנְס רוֹלָן הַמַּנְעוּלָן
"גם כאשר רה"מ נעדר מן הארץ הוא עדיין רה"מ" – הודעת לשכת בנימין נתניהו לאחר תגובותיה החריפות של התקשורת על הטלתו את האחריות המִבצעית לפרשת המשט הטוּרקי על שׂר-הבּיטחון.
הַסַּפָּר הַשְּכוּנָתִי שֶלָּנוּ, מַרְקוֹ,
שֶנָּתַן כְּבָר טִפּוּל-רֹאש לְכָל אָחָ"ם
רַק אֶתְמוֹל בַּמִּסְפָּרָה שֶלּוֹ אָמַר כֹּה
לְחַבְרֵי וַעֲדַת טִירְקֶל שֶאֵרְחָם
כְּנוֹסְעָיו שֶל קְרוּז-צַמֶּרֶת סְבִיב שֻלְחַן רַב-הַחוֹבֵל:
"אֵין מַצָּב פֹּה שֶבִּיבִּי יִדְרֹש
קְצַת לִמְרֹחַ לוֹ גֶּ'ל כִּי הוּא כְּלָל לֹא סוֹבֵל
שוּם טִפָּה שֶל בָּרָק עַל הָרֹאש..."
וּפְּרוֹפֶסוֹר זָ'אן-קְלוֹד מַחֲנַיְמִי
הַמֻּכָּר כַּמֻּמְחֶה הַמֻּבְהָק
לְתוֹלְדוֹת הַפוֹלְקְלוֹר הַבֵּינַיְמִי
שֶל פְּרוֹבַאנְס, בְּשָמְעוֹ אֵיךְ נִזְעַק
בִּיבִּיָהוּ (שֶסָח כִּי אֲפִלּוּ
אִם רוֹעֶה לֹא נִמְצָא עִם עֶדְרוֹ
הוּא אַחְרַאי לוֹ) – בִּדְחִילוּ
שָאַל: "אֵיךְ יוֹעִיל לוֹ
רוֹעֶה, אִם בְּעֵת הֵעָדְרוֹ
נֶחְרָצִים מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ (גַם אִם בְּדִיעֲבַד
הוּא יָצֵר עַל כָּךְ) דְּבָרִים שֶלֹּא נִבָּא?
כִּי נוֹקֵד אַדִּיר שֶלֹּא בַּדִּיר רוֹעֶה אֶת הַנּוֹלָד
הוּא כְּמוֹ בַּעַל מְקֻרְנָן בַּשִּיר הַבָּא:
בְּאֶרֶץ פְרַאנְס, בִּמְחוֹז פְּרוֹבַאנְס, אִם שָמָּה נִזְדַּמַּנְתָּ
לַכְּפָר La Chance, יָצְאוּ בִּטְרַנְס לִבְלֹם אֶת הַגִּ'יהָאד
גְּבָרֵי הַמָּקוֹם שֶהִבְטִיחוּ לִנְקֹם בַּכּוֹבְשִים עַל אַדְמַת טֶרָה סַאנְטָה
אֶת קֶבֶר הָאֵם שֶהָרְתָה, כַּיָּדוּעַ, מֵרוּחַ-הַקֹּדֶש בִּלְבַד.
אַךְ טֶרֶם חָפְזָם לְשַחְרֵר בְּעֻזָּם אֶת קִבְרָהּ מֵאוֹתָם בְּנֵי בְּלִיַעַל
שָקְדוּ לְלֹא פְּגָם עַל שִחְרוּר בְּנוֹת-זוּגָם מִכָּל חֵטְא – וְכִסְיָג וְחַסָּם
חָגְרוּ כַּיָּאוּת חֲגוֹרוֹת שֶל צְנִיעוּת בֵּין יַרְכֵי כָּל מָאדָאם אֵשֶת-בַּעַל
וְאֶת מַפְתְּחוֹ שֶל מַנְעוּל כָּל מַחְגֹּרֶת טָמְנוּ הַגְּבָרִים בְּכִיסָם.
מוּבָן מֵאֵלָיו שֶאוֹתָם מַסְּעֵי-צְלָב בָּם גִּלּוּ בְּנֵי La Chance בְּרֹב גֹּדֶש
גְּבוּרָה בְּכָל קְרָב נִתְמַשְּכוּ שָם זְמַן רָב, אַךְ בְּשוּב שְׂרִידֵיהֶם לִכְפָרָם
גִּלּוּ בְּמַפְתִּיעַ כִּי כְּמוֹ שֶמָּרִיָה הָרְתָה רַק מֵרוּחַ-הַקֹּדֶש
הָרוּ נְשֵיהֶם חֵרֶף כָּל חֲגוֹרוֹת-הַצְּנִיעוּת גַּם בְּעֵת הֵעָדְרָם...
מָה נִסְתַּבֵּר? נִסָּיוֹן מִצְטַבֵּר יֵש אֲפִלּוּ לְשַׂר-הַהִיסְטוֹרְיָה
וְהַנֵּס בּוֹ פָּגְשָה הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָה בְּנָצְרַת כְּשֶאֵרַע הָרוֹמַאנְס
בֵּין הָאֵל וּמִרְיָם וְהוֹלִיד אֶת פִּרְיָם הַמֻּפְלָא בְּאוֹתָהּ טֶרִיטוֹרְיָה
נִשְנָה – וּבִטְרַאנְס – גַּם בְּחֶבֶל פְּרוֹבַאנְס, בֵּין נְשוֹת כְּפָר נִדָּח זֶה, La Chance.
נִשְנָה בִּדְמוּת גַּרְסוֹן חָסוֹן שֶשִּחְרְרָן מִכֶּלֶא,
דְּמוּתוֹ שֶל מַנְעוּלָן צָעִיר, נוֹדֵד בֵּין הַכְּפָרִים
שֶחִיש הִתְאִים עוֹקֵף-פְּתָאִים (בַּעֲלֵיהֶן שֶל אֵלֶּה):
מַפְתֵּחַ מַאסְטֶר שֶפָּתַח אֶת בֵּית-הָאֲסוּרִים.
וְכָךְ נִתְחַלְּפוּ חֲגוֹרוֹת-הַצְּנִיעוּת בְּבַּרְדָּק שֶל חֲלוֹם בְּלֵיל קַיִט
וְנִתְגַּלָּה כִּי יֵש לוֹ לְאַלְפוֹנְס עוֹד כִּשּוּרִים
כִּי גַם כְּשֶהַבַּעַל אֵינֶנּוּ בַּבַּיִת עֲדַיִן הוּא בַּעַל-הַבַּיִת
אַךְ אַל יַאֲשִים כָּאן (מִלְּבַד אֶת עַצְמוֹ) אִם כָּל וַאקוּם מוֹלִיד מַמְזֵרִים...
* * *
צפירה יונתן
רות לוביץ'
יש ונוהגים לדבר אל הנפטר, אם מעל קברו או אחרת, והנה אני מדברת על רות לוביץ', ועם הזיכרונות העמוסים לעייפה. לא אחת היה בי צער שלא יכולתי לבוא לבקרה עם חברתי היקרה שולה חנין, או בלעדיה, בביתה שהיה באותם זמנים בנוה צדק בתל אביב. לא, אין בי רגשי אשם, פשוט לא ניתן , אבל זכרתי וחשבתי עליה. על רות לוביץ וגם אכתוב.
השנה – 1975. מתארגנת משלחת נשים לכנס בברלין, ואין זה מענייני לפרט, אלא אם אתבקש לכך, ורות לוביץ' בראשה. ובמשלחת נשים בכל צבעי הקשת ומטבע הדברים חילוקי דעות פה ושם, לא על תפריט הארוחות ולא על מזג האוויר, אלא על אופן הצגת הנושאים מטעמנו, הישראליות, יהודיות וערביות ודי לחכימא... אבל רות, בתבונה ובסבלנות אין קץ, מנווטת את המשט... ללא זעזועים, ועל שולחן המשלחת שלנו ניצב השלט – משלחת ישראל, על כל המשתמע מכך.
כן, לזכרה של רות לוביץ' כתבתי דברים אלה. יהי זכרה שמור ומבורך עם בני משפחתה וידידיה הרבים.
* * *
אהוד בן עזר
יצא המרצע מן השק של דליה
רביקוביץ בהתבטאות נדירה על אסתר ראב
אינני מתיימר להכיר את כל יצירתה של דליה רביקוביץ וכל הראיונות שנתנה, אבל לפי מיטב ידיעתי, ותקנו אותי אם אני טועה, היא מעולם לא הזכירה את אסתר ראב ולא התייחסה לשירתה.
חוסר ההתייחסות היה כנראה הדדי. אני בודק במפתח השמות של "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, ואינני מוצא שום איזכור לדליה רביקוביץ. אני מניח שאם הייתי מוצא הייתי כולל אותו בספר.
והנה, ברשימת זיכרונות מעניינת של המשוררת סבינה מסג על דליה רביקוביץ, "מסכן, מישהו חוזר לארץ" ["הארץ", "תרבות וספרות", 13.8.10. – שם הרשימה הוא ציטוט משפט שאמרה דליה למראה מטוס בשמי תל אביב החוזר ארצה] – מופיע פתאום ציטוט מפיה של דליה רביקוביץ, כפי שנרשם ביומנה של מסג מיום 17.9.03:
"לא אוהבת הרבה משוררים: אסתר ראב, 'אולי כי זה על נופים', יוכבד בת מרים לא, את רחל דווקא אוהבת. אמרה שאוהבת שירה פשוטה."
אכן, שתי משוררות גדולות, שני הפכים. אחת אהבה את הארץ אהבה ללא תנאי, השנייה כנראה שנאה את הארץ ודומה שהיתה זרה לה אלא אם כן היה מדובר בפלסטינים, והיא גם חלמה באחד משיריה לגור בניו-זילנד – שורות שאסתר ראב בחיים לא היתה כותבת.
תקנו אותי אם אני טועה.
* * *
דוד מלמד
מכתב יחצ"ני מודלף
ציפי סופה, יחסי ציבור בע"מ
עורך נכבד,
אני שולחת אליך את "קצף וצלצולים", ספרה הראשון של המשוררת הוותיקה זיוית שבלון, שיצא לאור בהוצאת "כוכב נולד".
זיוית שבלון היא נכדת אחיו של ח"כ לשעבר קלמן צקלג זיכרונו-לברכה, שממנו ירשה את כושר-הביטוי הלירי המעולה שלה. היא ילידת באר-שבע ומתגוררת בעשרים השנים האחרונות ביוסטון, טקסס.
בשיריה המרגשים מבטאת זיוית שבלון את תחושותיה כילדה שבגיל שלוש נאנסה בקביעות על-ידי אביה ועברה התעללות קשה בידי אימה החורגת.
זיוית שבלון השתקמה, ובגיל 17 נישאה לאיל הנדל"ן האמריקאי ג'רלד אשכנזי. לאחר שהתגרשה ממנו, נישאה שוב והתגרשה פעמיים. לפני כשנה התגרשה מבעלה הרביעי המתאגרף הכושי ביל בומבה.
עתה היא מקיימת מערכת-יחסים נפלאה עם בת-זוגה הלבנונית פאתיחה עקרוט, ויחד הן מגדלות את תינוקה בן השבע-עשרה של פאתיחה.
אני בטוחה שהביוגרפיה של זיוית שבלון תעניין מאוד את קוראי מגזין השבת שבעריכתך, ואני מקווה לקבל בהקדם את הסכמתך לשלוח מראיין שישמע את סיפור-חייה המדהים ויהפוך את ספר שיריה האוטוביוגרפיים לרב-מכר לוהט.
בברכה,
ציפי סופה
* * *
אורי הייטנר / 3 רשימות ו-2 הערות
1. וביערת הרע מקרבך
במהלך שביתת הרעב הגדולה בגמלא, ביקרה אותנו משלחת של רבני יש"ע לביקור הזדהות. שמחתי על כל ביקור, ובוודאי על משלחת חשובה זו. אולם בהגיע המשלחת, בדרכה אלינו, זיהיתי בזווית עיני בין חבריה את דב ליאור. היה לי ברור, שלא אלחץ את ידו. שביתת הרעב היתה, בעבורי, מעין יום כיפורים מתמשך, בן 19 יום – יום כיפור של הזדככות הנפש, של נאמנות מוחלטת לאמת בה אני מאמין. לא עלה על דעתי לעשות שקר בנפשי וללחוץ את ידו של דב ליאור.
חצי שנה קודם לכן, בוצע אחד הפשעים הנתעבים בתולדות ישראל – הטבח במערכת המכפלה. המחבל המרצח ברוך גולדשטיין שר"י, מחופש במדי צה"ל, נכנס למערת המכפלה, וירה ללא אבחנה בגבם של המון המתפללים המוסלמים בעת תפילתם. הוא רצח בדם קר 29 אנשים וילדים, שכל אשמתם היא היותם ערבים.
מטורף אחד יכול לגרום לנזק נורא, אך הוא עדין אחד. עוד ביום הטבח, התברר שיש לו לא מעט תומכים. הבולט שבהם, היה הרב דב ליאור, שכינה את הרוצח "קדוש". אדם שנחשב לגדול בתורה, למורה הוראה, הנותן גיבוי לפשע גזעני כזה – זו תועבה בלתי נסלחת. סירובי ללחוץ את ידו של האיש, לא היה רק למען שלמותי עם מצפוני, אלא ראיתי בכך משמעות מבחינת המאבק; סירובי לטמא את טהרת מאבקנו. מאחר ולא רציתי להלבין את פניהם של רבני הגולן שאירחו את משלחת רבני יש"ע, לא יצרתי סצנה מביכה, אלא פשוט הסתלקתי מהמקום, עד שהמשלחת סיימה את ביקורה.
בגיליון הראשון של "נקודה" – ביטאון מועצת יש"ע, לאחר הטבח, גיליון פסח תשנ"ד, פירסמתי מאמר חריף תחת הכותרת "ביעור חמץ". כותרת המשנה היתה "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם."
שנה וחצי לאחר מכן, לאחר רצח רבין, התקשרו אליי אנשים מיש"ע, הזכירו לי את המאמר, והביעו צער שלא נהגו על פי עצתי.
חלפו 15 שנים נוספות, ודיבוק הטירוף הכהניסטי ממשיך להשתולל בגילויו המכוער כ"נוער הגבעות" ובעיקר בזוועת "תג המחיר". ומאז ועד היום, בכל גילוי של התועבה הזו, שמו דב ליאור נקשר כסמכות ה"רוחנית" המתירה את העוון.
בשבוע האחרון שוב היה דב ליאור בכותרות, כאשר לא התייצב לחקירת משטרה אליה הוזמן. שוב, אותה תסמונת של חוצפה כלפי מוסדות המדינה, של מרידה במלכות, של דוגמה אישית שלילית של ביזוי החוק הישראלי (אילו חי בגולה בוודאי היה מקבל על עצמו את "דינא דמלכותא דינא", אבל כאן הוא מרשה לעצמו לצפצף על המדינה).
אולם עם כל החומרה שבאי התייצבותו, לא זו עיקר החומרה במעשהו. בכלל, איני מתלהב מחקירת המשטרה הזו, מאחר ואיני חושב שההתמודדות הנכונה עם סטיות אידיאולוגיות היא במישור הפלילי, אלא במישור הציבורי, החברתי, התרבותי והחינוכי. מה שחמור יותר מאי התייצבותו של דב ליאור לחקירה, הוא הדברים שבעטיים הוא זומן לחקירה – תמיכתו בספר "הלכתי", המתיר לרצוח גויים.
על החברה הישראלית להוקיע את התועבה הזאת. ובראש ובראשונה – על הציונות הדתית להוקיעה.
הציונות הדתית השכילה להקים את "פורום תקנה", שנועד להתמודד עם הטרדות מיניות מצד רבנים ואישים בכירים במגזר הדתי. מן הראוי שהציונות הדתית תקים פורום תקנה, שיציב קווים אדומים ויוציא אל מחוץ לגדר את הסטיות והתועבות האידיאולוגיות, שאינן חמורות פחות מן ההטרדות המיניות. אין חילול השם חמור יותר, מן היהדות הגזענית שמייצג דב ליאור; יהדות הסותרת את האנושיות, המוסר והצדק. יש להציב מולה את היהדות האנושית, המוסרית והצודקת; יהדות של "חביב אדם שנולד בצלם", של "ואהבת את הגר". מול "יהדות" של "הטוב שבגויים הרוג" יש להציב יהדות אמת של "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"
אסיים בדברים מאת ראש "פורום תקנה", ראש ישיבת הר עציון ואחד מגדולי הרבנים ואנשי הרוח היהודיים בדורות האחרונים, הרב אהרון ליכטנשטיין, בפרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב."
ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעייה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את ליבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעבדו באמת."
והיה מחנך טהור.
2. חקירוקרטיה מסרסת
בערב שבת המר והנמהר, עת הגיעה בשורת האיוב על כישלון הניסיון לחלץ את נחשון וקסמן ועל נפילתם של וקסמן ושל סרן ניר פורז בקרב, התייצב ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מול פני האומה, כשלצידו – הרמטכ"ל אהוד ברק, הישיר פניו למצלמות ו...
הוא לא אמר שהוא כדרג מדיני אחראי על המה, ואילו הרמטכ"ל הניצב לצדו אחראי על האיך. רבין פתח ונטל אחריות מלאה על ההחלטה ועל תוצאותיה. הוא שב וחזר על כך באופן שאינו משתמע לשני פנים.
המשמעות המנהיגותית של דבריו, לא היתה בשום אופן הסרת האחריות ממישהו מהדרגים הנמוכים יותר. נהפוך הוא, היתה זו דוגמה אישית לכך שכל דרג נושא במלוא האחריות על חלקו במשימה, ועל כל הדרגים הכפופים לו.
האם כך היה נוהג רבין, אילו נדרש להופיע בפני ועדת חקירה משפטית בעקבות האירוע? אין לי ספק, שאילו היום היה קורה הדבר, מיד היה מופעל לחץ כבד מנשוא להקמת ועדת חקירה משפטית, רצוי – ממלכתית, וסביר להניח שבסופו של דבר היא היתה קמה.
האם גם בוועדת החקירה היה ראש הממשלה ושר הביטחון אומר אותם דברים? אין זה מן הנמנע, שבוועדת חקירה כזאת הוא היה נוהג כבוועדת חקירה. ועדות החקירה המשפטיות, מנהלות הליך מעין שיפוטי. לכן, המעידים בפניהן מצטיידים בסוללות עורכי דין. תפקידו של סנגור הוא להוציא את מרשו זכאי. גם סנגוריהם של המופיעים בוועדת החקירה מקבלים שכר גבוה מאוד כדי להוציא את מרשיהם זכאים.
זה ההבדל בין תרבות התחקיר לבין תרבות ועדות החקירה המשפטיות. התחקיר נועד להפיק לקחים מטעויות כדי להשתפר. לכן, התרבות המקובלת בתחקירים, היא תרומה מקסימלית של כל משתתף, כולל הצגת טעויותיו, כדי להביא להצלחת התחקיר. לכאורה, זו גם מטרתה של חקירה משפטית, אולם בפועל זהו הליך של חיפוש אשמים. הליך כזה מעודד את תרבות הכסת"ח והראש הקטן, של ה"נאשמים" המנסים להוכיח את "חפותם". עדויותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון בפני ועדת טירקל, הן עדות לכך.
הקמתה של ועדת טירקל היתה שגויה מלכתחילה. החלטת הממשלה לעצור את המשט היא החלטה מדינית לגיטימית שבסמכותה של הממשלה הנבחרת. ככל החלטה כזו, היא עומדת למשפט הציבור; לביקורת פוליטית ותקשורתית. החלטות מדיניות אינן עניין משפטי, והעמדתן לחקירה משפטית פוגעת בדמוקרטיה.
משטר ועדות החקירה המשפטיות – החקירוקרטיה, הוא חלק מתרבות המשפטיזציה המסרסת את נורמות האחריות והמנהיגות. החקירוקרטיה הורסת את הדמוקרטיה.
פורסם לראשונה בנוסח קצת שונה ב"ישראל היום"
3. עליהום על השב"כ
על פי כללי המשפט במדינה דמוקרטית, אדם הוא בחזקת חף מפשע, אלא אם כן הוכחה אשמתו. על פי אותם כללים, אשמתו של אדם מוכחת אך ורק באמצעות ראיות. גם אם השופטים משוכנעים שאדם אשם, עליהם לזכות אותו אם אין ראיות משפטיות המצדיקות את הרשעתו. אין זו אחריותו של החשוד או הנאשם להוכיח את חפותו – על התביעה להוכיח את אשמתו. הפילוסופיה של המשפט במדינה דמוקרטית, היא שמוטב שעבריין, אפילו רוצח, יהיה חופשי, מאשר שאדם חף מפשע ייענש על לא עוול בכפו.
צ'רצ'יל הגדיר את הדמוקרטיה כשיטת המשטר העדיפה על האלטרנטיבות. אני מאמץ את הגדרתו גם בנוגע לשיטת המשטר הדמוקרטי. היא עדיפה על האלטרנטיבות, אך אינה מושלמת. אכן, עדיף עבריין חופשי על חף מפשע בכלא, אך אין כל אידיאליזציה בכך שעבריין יימלט מעונש. לכן, תפקידה של המערכת החוקרת לעשות כל שביכולתה, במסגרת החוק, כדי לשים ידה על העבריין. אם המשטרה או גופי החקירה האחרים מאמינים באשמתו של אדם, עליהם לפעול להשגת הראיות שיביאו להרשעתו. על החברה לגבות את בית המשפט בדרישה לראיות כתנאי להרשעה, אך עליה לגבות את גופי החקירה בניסיונם למצות עד תום את החקירה.
אדם שלא הורשע בדין, הוא בחזקת חף מפשע, על פי האמת המשפטית. ייתכן מאוד, שבאמת האמפירית הוא פושע. כיוון שהמשטרה והשב"כ משוכנעים באשמתו של חיים גרינברג, החשוד ברצח ערבים בירושלים בשלהי העשור הקודם – לא הייתי נחפז להסיק מסקנות בנוגע לחפותו, גם אם בית המשפט שיחרר אותו כדין. אני יודע, זאת אמירה קשה. אך כפי שכבר כתבתי לא אחת – בעיניי, אדם השומר על זכות השתיקה, אינו שומר עליה במקרה.
יש הרבה צביעות ואינטרסים זרים בעליהום על השב"כ בעקבות פרשת "המחבל היהודי". פתאום נועם פדרמן ואיתמר בן גביר הם חסידי הדמוקרטיה, שיטת המשפט הדמוקרטי ושלטון החוק. מעניין, שהם שוכחים את העקרונות הללו כאשר הם מסיתים לביצוע "תג מחיר" – פרעות בפלשתינאים ללא כל סיבה ואבחנה, סתם. שם אין להם כל צורך בדיני ראיות.
לא בכדי, תמונת הראי של הימין הרדיקאלי – השמאל הרדיקאלי, תופס טרמפ על חגיגת העליהום על השב"כ. כך הם נהנים משלושה הישגים בכרטיס אחד – גם עוד הזדמנות לפגוע בשב"כ (ובביטחון ישראל), גם הזדמנות להוכיח את "הליברליות" הגדולה שלהם – הנה הם תומכים גם בנפגעי "המערכת הדורסנית" מימין, ויש להם עוד הזדמנות לספר שאילו גרינברג היה ערבי לבטח בית המשפט לא היה משחרר אותו, ובכך להאשים את מערכת המשפט הישראלי בגזענות, אפרטהייד בלה בלה בלה.
יש דמיון רב בין הביקורת הצבועה על השימוש בדרכונים זרים לצורך חיסול רב המחבלים מדחוח לביקורת על שיטות החקירה של שב"כ בפרשת "המחבל היהודי". בשני המקרים המטרה היא לגונן על הטרור.
כאשר חיל האוויר משגר פצצה מדוייקת אל חלון ביתו של בכיר חמאס ומחסל אותו, ברור שהמידע שהוביל לחיסול לא נעשה באמצעות פניה מנומסת של השב"כ: "סליחה על ההפרעה, אדוני, מדברים מן השב"כ. אנו מחפשים פרטים לקראת חיסולך. היכן נוכל, בבקשה, למצוא אותך ביום ג' הקרוב ב-18:00? סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות."
הדרך להשגת המידע כרוכה בלא מעט פעולות לא סימפטיות. מי שרוצה לפתוח את הסתימה, חייב להכניס את ידו לביוב. ומי שיוצא נגד הכנסת היד לביוב – ספק רב האם הוא באמת רוצה לפתוח את הסתימה. אכן, השב"כ כפוף לחוק ועליו לפעול על פי חוק. אולם החוק חייב לתת לו את האמצעים לסכל טרור ולהגן על הדמוקרטיה ועל חיי אדם. ועל החברה הישראלית לגבות את השב"כ במשימתו.
חובתה של הדמוקרטיה לנהל מלחמת חורמה בטרור. בין הטרור היהודי לבין הטרור הפלשתינאי יש הבדל כמותי משמעותי – הטרור הפלשתינאי הוא המיינסטרים והוא זוכה לאהדת הציבור ולתמיכתו, בעוד הטרור היהודי הוא השוליים, שולי השוליים של השוליים. אולם אין כל הבדל מהותי בין הטרור היהודי לפלשתינאי. כל השיטות הכשרות במלחמה נגד הטרור הפלשתינאי, כשרות באותה מידה במלחמה נגד הטרור היהודי. חובתה של מדינת ישראל לעקור את הנגע הזה מן השורש.
תשובה לד"ר אברהם וולפנזון: במאמרי "ביישנים" [גל. 569] ציטטתי שני נאומים שונים של ב"ג ואף ציינתי זאת. הנאום הראשון היה בפני ועדת פיל. הנאום השני היה בפני ועדת החקירה של האו"ם.
אורי הייטנר
תגובה לרון וייס: במאמרי "ביישנים" הזכרתי את העובדה שב"ג תמך בחלוקה. אני מבחין בין מי שמקבל את הנראטיב השקרי שאנו כובשים ארץ לא לנו וכו', לבין מי שמוכנים לוותר על חלקי א"י, משיקול פרגמטי של העדפת מדינה בעלת רוב יהודי ברור. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית כזו, בנוסח תוכנית אלון. עם זאת, יש להבחין בין החלוקה, שבה ב"ג ויתר על מה שלא היה בידינו, כדי שתהיה מדינה, לבין ויתור על שטח שבידינו. נכון, אחרי מלחמת ששת הימים הטיף ב"ג לנסיגה מכל השטחים חוץ מירושלים המזרחית והגולן. אולם ישראל כבר הציעה הרבה יותר, בעיקר ברק ואולמרט, וגם את זה הפלשתינאים לא קיבלו. מעניין מה היתה עמדתו של ב"ג לנוכח תוצאות אוסלו וההתנתקות.
אורי הייטנר
* * *
אולי כבר תתפקח ותפסיק לשקר לעצמך?
ציטוט מגיליון 569, אהוד בן עזר: "עצירת המשט בידי חיל הים הישראלי לא היתה כישלון אלא השג מפואר של פעולת קומנדו בתנאים קשים וחלקם בלתי צפויים וללא אבדות מצידנו. רק ההיסטריה של התקשורת הישראלית האנטי-ישראלית והטמטום והרפיסות של הפוליטיקאים בישראל הפכו אותה ל'כישלון' ולכלכו אותה בעיני העולם ואויבינו! תחזקנה ידי אלה שהחליטו על הפעולה הנועזת ואלה שביצעו אותה!"
בן כפיר: אולי כבר תתפקח ותפסיק לשקר לעצמך? המטרה של אנשי המשט היתה לשבור את המצור על עזה ולפתוח את הרצועה למעבר סחורות. אם תרצה (או אם תמשיך להשלות את עצמך) את מטרתם הם השיגו. נכון שזה עלה להם תשעה הרוגים ונכון שלמזלנו הרב לא היו לנו אבידות אבל עצירת המשט היתה הישג מפואר לאנשיו. לא לצה"ל ולמדינת ישראל.
אהוד: מעניין, לא ידעתי שהרצועה היתה סגורה למעבר סחורות (שאינן למטרות טרור) – לפני המשט! עד מתי תמשיך אתה לשקר לעצמך? ותראה באספקת מלט לא שמיש בן חמש שנים ואצוות תרופות שפג תוקפן – השג מפואר של הטרור הטורקי-חמאסי? וכי אינך מבין ששבירת המצור במשט ה"אזרחי"-כביכול לא נועדה אלא לסלול נתיב בלתי מופרע להכנסה חופשית של חימוש עוד יותר מתקדם לידי החמאס, נגדנו? או שאולי אינך חי בישראל?
* * *
יצחק שויגר
מנפלאות אברום
בוקר טוב אהוד,
כתוספת למאמר של אורי הייטנר [569] על הכתבה של שלום ירושלמי ב"מעריב של שבת" [6.8], על אברהם בורג, הנני מוסיף את מה ששלחתי לעיתונאי הנ"ל. עד כה לא נעניתי.
מר ירושלמי הנכבד,
קראתי בעיון רב את הראיון שהקדשת למר אברהם בורג. אין לי סימפטיה למשפחה הזו. לא לאביו המנוח שהיה נהנתן בלתי רגיל על חשבון ציבור בוחריו במשך כל חייו, ובוודאי לא לבנו שחי על חשבון הציבור במשך כעשרים שנה וממשיך לגבות את שכרו מן הקופה הציבורית עבור החזקת רכב ונהג למשך כל חייו! עבור תקופת שירות של כארבע שנים שאף היא כנראה לא היתה בחינם. הערך המהוון של ההטבה הכספית אותה הוא סוחט מהסוכנות היהודית מגיע למיליונים רבים של שקלים, בהנחה שיגיע עד לגיל שיבה. גם העובדה שכיו"ר הסוכנות היהודית לשעבר הוא ביקש וקיבל אזרחות צרפתית – מבליטה עוד יותר את האופי הגס של האיש הזה. מצד אחד הוא חומס את כיסה של הסוכנות ומצד שני הוא מצפצף עליה. הסוכנות היהודית אינה איזה גוף עסקי רגיל. זה ארגון רב זכויות שעוסק כל ימיו בביסוס העם היהודי בארץ ישראל, והנה בא האיש הנהנתן הזה, מתמנה לזמן קצר, בשל קוניקטורה פוליטית, כיו"ר שלה, לא להאמין, עוזב לאחר תקופה קצרה וממשיך לשתות מהעטין חלב ודבש לכל ימיו.
יכול להיות שדעתך שונה, אבל אני מוצא שכעיתונאי, הראיון איתו היה חברי מדי ונתן לו במה כדי שיוכל לאחז את עיני הציבור, ולא הובלט בו הצד הזה של בורג, ובכך לדעתי הוחמץ הראיון. אני בטוח שאם יחליט להתחיל בפעילות פוליטית חדשה, יבוא הציבור חשבון עימו על עניין זה!
יצחק שויגר
אהוד: האיש המפוקפק-בעיניי, אברום בורג, קיבל משכורות גבוהות ממוסדות ציוניים וזאת כנראה כאשר ישב וכתב ספר אנטי ציוני מגעיל, זאת בלשון המעטה, כדי שלא להשתמש במילים חריפות.
* * *
אלי מייזליש
מה לא הבין דודו אמיתי?
דודו אמיתי קוצף על רשימתי "רב חרדי וכו'" [568] ומציע לי: "אין צורך בתגובה. היא הרי ידועה מראש ואת קצף השפתיים המאיים להתפרץ תמידית כדאי לחסוך למטרות אחרות."
אז תירגע – אמיתי. תגובתי כאן אינה באה להוציא ממני עוד קצף כדבריך. לא. ואיני בא לספר כאן איזה קצף אתה מוציא משפתיך ולא הבנתי מה עושה כאן חיים גורי? וכי הזכרתי אותו?
אבל היות שאולי אתה באמת צודק כשאתה כותב: "ולא הצלחתי להבין מה רוצה אלי מייזליש מפרופ' חגי ארליך..."
לכן, לטובת קוראים מהסוג של אמיתי שלא הבינו, הִנה באתי להסביר: פרופסור ארליך יודע יפה להסביר כיצד קמה ירדן, ורמזתי כי המלך עבדאללה מתעלם מספרו, ובאתר האינטרנט שלו הוא מגבב שקרים.
אבל! כל עוד שזה נוגע לערבים מעבר לגבול, יודע ארליך יפה מאוד כיצד לכתוב ברור ורהוט כדי שהכול ידעו כי ירדן קמה מכלום. והיא כמו שהחרה החזיק אחריו פרופ' ססר היא כלום: Pivotal.
ואילו כשזה נוגע ליהודי חברון מתחבר ארליך לאותו שרץ בן מחלוא "הרב" אליהו קאופמן, שבניגוד לחוות דעתך כי ארליך כתב "בצורה הגונה..." – דעתי, מר אמיתי, כי כתיבתו אינה הגונה. כי לו היה ארליך הגון הוא היה מביא בספרו את סיפור הטבח לפחות בחצי עמוד [הרי יש ספר בן יותר מ-100 עמודים על טבח חברון] ואצל ארליך: חצי שורה.
ללמדך, נרצחי הטבח שווים חצי שורה. ומכאן יודעים הערבים כי ספרי הלימוד שלנו שמים פס על סיפור הטבח – זאת רציתי שתדע, דודו אמיתי: שמים פס. וכל השאר כתוב בתנ"ך. ובשבילך באופן מיוחד פסוק 20 מנחמיה ג': "אחריו החרה החזיק ברוך בן-זַבַּי..."
נ.ב.
למדתי לדעת על אודותיך מהספרייה בגבעת חביבה. אז מה הפלא? הרי גם שכנך מר תדי כץ, בעניין טנטורה, צדק – לא?
* * *
מה רצו מאהוד?
תמהני: אם מקובלת תפיסתו של אהוד (ברק) לפיה הדרג המדיני אומר "מה" והצבאי "איך", מה בדיוק רצו מאהוד (אולמרט) ביציאה למלחמת לבנון השנייה?
נ.ב. בעקבות הקרנת התחקיר המקורי "בתולות" בערוץ 10, האם יש מצב שבעקבות פנייה של אירגוני נשים לבג"צ יחייב זה את ערוץ 10 להקרין, בשם שיוויון ההזדמנויות, גם תחקיר בשם "הבתולים"?
מרק הסנר
אהוד: מאהוד אולמרט רצו את ראשו. אבל עליך להפנות שאלתך למר שלדון אדלסון, שתמך במערכה להדחת אהוד אולמרט והמליך עלינו את נתניהו. כזכור, בניגוד לכל בעלי הטורים בעלי המצפון ושכר-הסופרים הכותבים בחינמונו הפרטי של אדלסון "ישראל היום", אני הפסקתי להשתתף בו לאחר שנפסל מאמר שלי שהשתמעה ממנו תמיכה באולמרט, וזאת בימים שכיהן עדיין כראש ממשלה!
באשר ל"בתולות", מה זה?
* * *
"סטאלין אבינו רוסיה אימנו ומה תקוותנו –
להיות יתומים!"
שלום
אהוד,
בעקבות תשובתך הניצחת לדודו אמיתי (חב"ע 569, פרופסורים עלינו ר"ל!) יורשה לי להוסיף לסיפא שבמאמרו: "וקטנה על אובמה: נשיא מצוין וכל נבואות וניתוחֵי השחור (תרתי משמע) יפוצו כמוץ ברוח (או ככובעים שנגזר לאוכלם)."
התקווה כי אובמה הינו נשיא מצוין, יהיה נשיא מצוין וייכתב בדברי ימי ארה"ב כנשיא מצוין – דומה לאמונה שסטלין היה "שמש העמים"... [ראה הצרופה של מודעת מפ"ם, לאחר מותו]
ועל פי הרישא של דודו אמיתי – נער הייתי ובגרתי בתנועת "הנוער העובד", בה היינו נוהגים לשיר לחברי השוה"צ ('השמוצניקים') את הפזמון הבא:
"מי אבינו? – אבא סטלין, מי אימנו? – אימא רוסיה, ומהי תקוותנו? – להיות יתומים..."
יישר כוח,
מ-דן
* * *
דבורה קוזוינר
סיור לימודי
הייתי בסיור לימודי באירופה.
ולא יצאתי מגדרי ולא השתוללתי מהתפעלות והעליתי בכך לא מעט את רוגזה של החבורה הקטנה שלנו, חבריי לסיור וללימוד: תגידי, את כאן בשביל להרגיז? באת כדי לקלקל לנו את הטיול? תפסיקי עם ההשוואות שלך. פרובינציאלית, תפקחי את העיניים. את בעולם הגדול!
אבל אני המשכתי בשלווה ובעקשנות להשוות ולהקביל ולאמץ, את השקפתו של החכם מכל אדם, בדבר החדש והישן תחת השמש ואת מאמר חז"ל בקשר לסדנא דארעא.
זה היה ב-1980, וזו היתה היציאה הראשונה שלי לחו"ל.
אני משחזרת עכשיו ומתקשה להאמין.
שלושים שנה.
ב-1980 היינו חביבי העולם.
שלוש שנים קודם לכן – סאדאת נשיא מצרים בא לביקור ההיסטורי בישראל. והעולם עצר את נשימתו.
שנה עוד קודם – שיחררנו בנועזות דרמטית את חטופינו מאנטבה – והעולם כרע ברך לפנינו.
והכתיר את רינה מור ליפה בבנות תבל.
שנה אחר כך – ניצחנו את צ.ס.ק.א. והיינו "על המפה ב-ה-כ-ו-ל".
ועוד שנה ושנתיים – אירחנו בכבוד גדול ובהצלחה מרובה את האירוויזיון וזכינו פעם נוספת ב"דוז פואה".
ולא צפינו משבר הרצת מניות.
ולא חזינו את לבנון הראשונה.
ולא שיערנו, אנחנו במשפחה, ששלושה חודשים מאוחר יותר יקרסו השמיים על ביתנו החדש, שזה עתה גמרנו לבנות, ונכדתנו הפעוטה, גל, תכיר את אביה רק מן התמונות והסיפורים.
ב-1980 הכול עדיין היה טוב ויפה
לפני הנסיעה קיבלתי את ברכת המשפחה: "שלא תטרידי את עצמך בשום דבר מלבד הסיור והלימוד. אל תחשבי על קניות ומתנות, אלא רק על ההנאה. עבדת קשה ומגיע לך," הזכירו לי בנדיבות.
"יופי, אתם נהדרים! ירד לי עול מן הראש," אמרתי.
"אבל," הפטירה בכורתי בקול קטן, "אם את כבר בפריס, זה יהיה טפשי לא להביא משם בְּשָמִים," ומלמלה תוך כדי כך, נינה ריצ'י וכריסטיאן דיור, נוסף על הרשימה המדויקת על פתק שדחפה לידי גיסתי. גיסתי השנייה דיברה דווקא על תיקים מקש מפירנצה ותחרה מוונציה.
לבני הבטחתי לא לשכוח את נאום רב חובל איטלקי ולהביא לו קיאנטי מרומא, והקטנה דברה על אדידס שעולה שם חצי מפה.
"ואתה, מה להביא לך?" שאלתי את אלוף נעוריי.
"לי," ענה לי החקלאי שלי בעיניים חולמות ומצועפות, "את יכולה להביא בקו ישיר ובלי שום מחסום בדרך – קילוח דק ממפלי הריין... אפילו דק מאוד, אבל תמידי..."
ואני יצאתי לעולם הגדול.
את ההלם הראשון קיבלתי ברומא. כמו כולם התחשק לי ללטף את פני הבייבי פייס של דוד ולקרוא למשה, כמו יוצרו הזקן: קום, דבר! וחשבתי: הנרי מור, הנרי מור, איפה גוש האבן הזה ואיפה אתה והחללים שלך. מול הדומו בפירנצה, חשבתי ברחמנות על בית הדר דפנה בתל אביב.
אבל אני אספר דברים אחרים. על זווית הראיה האישית שלי. דברים אחרים לגמרי.
הבטתי מחלון האוטובוס שלנו, באזור טוסקנה – ויכולתי לחשוב שאני נוסעת בכבישי השרון עם מבט מזרחה. (אז הכול עוד היה פתוח ולא נדל"ני) והנוף מלטף גבעות רכות, שדות מעובדים וכפרים קטנים נטועים בתוך הירוק.
בין ניס לקוסטלנץ קראתי: זה כמו הכניסה לוואדי ערה. בשוויץ התריסו נגדי: "ונוף כזה את רואה אצלנו?"
"כל בוקר," עניתי בהנאה, "מחלון חדר האורחים שלנו. החרמון נכנס לנו הביתה."
הכבישים המרוצפים במונמרטר גרמו להתפעלות כללית. אני דורכת על כביש כזה כל השנים שלי במושבה, הודעתי לכל המעוניין, והיא גם כונתה פריס הקטנה והגן והשדרה נקראים גם היום "הבולוואר".
באורבייטו נכנסנו למסעדת שירות עצמי, בית עתיק, שקמרונות האבן שלו נסכו נעימות וקרירות. חלקו השני של הבית היה יקב. משכתי בכתפי. ובכן, גם לנו במושבה היה יקב. הוא אמנם לא הפך למסעדה אלא למועדון שנקרא מועדון בית היקב, אבל הוא לא פחות יפה עם קמרונות האבן שלו. אז מה אם באורבייטו ישבו האטרוסקים, אבותיהם הקדמונים של רומא הקיסרית? את חלקת השדה והמטעים שלנו תוחם ארמונו של יבין מלך חצור, והוא יותר קדום.
סמטאות וונציה הזכירו לי סמטאות ביפו, ורחובות מסוימים ברומא או פירנצה הזכירו פה ושם את ירושלים. תודה לאל! גם אחרים בקבוצה חשבו כך!
אבל כשהגענו למפלי הריין ואמרו לי: "נו?!" – לא היתה לי תשובה. הסתכלתי בפה פעור ובקנאה בלתי מסותרת במסות האדירות של המים, העיניים כואבות מרוב ירוק מסביב, שוברת את הראש איך לסחוב איתי, מן הזרם הבלתי נגמר הזה, את הקילוח המובטח. הייתי המומה. כעבור כמה רגעי שתיקת תדהמה – התעודדתי. "תראו," אמרתי, "לפני כמה חודשים, בחורף, היינו ב'תנור'. אז נכון, ההבדל הוא ברוחב, בגובה, בעומק ובכמות המים. אבל העיקרון – זהה. מפל הוא מפל. בכל מקום."
בבזל היתה בדיוק שביתת עובדי ניקיון. והרחבה שלפני בית העירייה היתה מלאה דפי נייר, כאלו כל המשרדים רוקנו את סלי הפסולת דרך החלונות. איזו שמחה לאיד! שוויץ הנקייה!
ארוחת הבוקר לאורך הסיור שלנו היתה ארוחת בוקר קונטיננטלית. לחמניות-חמאה-ריבה וקפה או תה. ואי אפשר שלא לחשוב איך בארץ, בכל מלון, גם לא חמישה כוכבים, יכול האורח לבחור בין סוגים שונים של סלטים, ירקות, גבינות, ביצים, ריבות ושתייה.
אשר לקניות, כמובן שגם את זה בדקנו – אלא מה – וגילינו שדבר מעולה וטוב – הוא יקר. יקר מאוד. יותר מאשר אצלנו. ואם מסתפקים במשהו זול – את זה אפשר למצוא אצלנו בכמויות בחנויות הקטנות בקצווי העיר ובדוכנים בשוק. שלא לדבר על עגבניות שנמכרות עטופות כל אחת בצלופן כאילו הן בונבוניירות. וגם המחיר בהתאם.
אז תאמינו לי, וכמאמר הגששים: הכול יש בארץ. וכשאני אומרת הכל אני מתכוונת – הכול! עתיקות ונופים ונמרים במידבר ושלג בחרמון ותזמורת פילהרמונית ובני יהודה, שכונת התקווה ובגדי ים מעולים ושוקי פשפשים ואפרסקים נוטפי דבש ומוזיאון ישראל וכרם התימנים ורחוב דיזינגוף ואילת.
אז מה הריצה המטורפת הזו לחו"ל. בזבוז כסף וזמן ועצבים בנתב"ג.
כל קיץ – הארץ מתרוקנת. חצי המדינה – בחו"ל.
חזרתי הביתה בהרגשה נפלאה שאין כמו הארץ שלנו.
חזרתי הביתה – ישר אל האטלס ואל המדריכים הגיאוגרפיים ואל החוברות הצבעוניות של חברות הנסיעות. בשנה הבאה אולי ניקח את המזרח הרחוק. ואם יהיו לנו מספיק מזומנים אולי נמשיך ונחזור דרך ארצות הברית.
צריך לבדוק פעם אם העולם באמת עגול.
* * *
מָשָׁה מִנִּבְכֵי חֶלְשׁוֹנוֹ / פרק כ"ו מאת משה ברק
מָתוֹר
מָתוֹרָב – מָתוֹרוֹן – מָתוֹרִית / רכבים להסעת תיירים
יש שלוש דרגות עיקריות של רכב להסעת תיירים לפי הגודל/הקיבול: הגדול – אוטובוס תיירים עד 50 איש; הבינוני – מיניבוס ומידיבוס תיירים, עד 30 איש ומונית תיירים, היא "פרייבט קאר", עד לעשרה תיירים.
אני מציע לקרוא בשם הכולל "מתור" למכונית תיירים, על משקל "מטוס" – טוס; כשם שאימצנו את הפועל "טוס" מגזרת נחי ע"ו ועשינו ממנו כלי טיסה "מטוס", כך ניתן לקחת את הפועל "תוּר", מאותה גזרה וליצור ממנו "מָתוֹר" כרכב כללי לתיור. יש אפילו נחת מהעובדה ש"מתור" מזכיר את ה"מוטור" הלועזי. אך המתור מאפשר לנו סיווג ייחודי לרכבי התיור לפי גודלם.
אוטובוס תיור רגיל ייקרא "מָתוֹר". אוטובוס תיור ענק המסיע 60 עד 100 איש ניתן לקרוא "מתור רב" ואפילו "מָתוֹרָב", למיניבוס ולמידיבוס שהם גודל הביניים ניתן לקרוא "מָתוֹרוֹן" לפי משקל גנון – גן, ילדון – ילד; למונית התיירים, ה"פרייבט קאר" PRIVATE CAR נקרא "מָתוֹרִית".
מתור, מָתוֹרָב, מָתוֹרוֹן ומָתוֹרִית הם קלים להיגוי ועשויים להיקלט בקלות אם נרצה בכך.
אגב כך יצרנו, סולם דרגות גודל שניתן יהיה לנצל אותו גם בשמות עצם אחרים, על ידי הסיומות: רב - ון - ית.
* * *
נפתחת ההרשמה לסדנא השנתית:
לקראת ספר ראשון
בהנחיית שז
סדנא שהיא שילוב של סדנת כתיבה וסדנת תמיכה ואימון לכותבים שרוצים לצאת סופסוף מהמגירה. הסדנא תימשך תשעה חודשים והיא נפתחת בתחילת נובמבר. לפרטים נוספים ולהרשמה: שז, טל': 03-7313444, 0507-393095
תגובות המשתתפים:
"סדנת הכתיבה של שז היא הדבר הנפלא ביותר שיכולתי לאחל לעצמי השנה: מקום שבו לוקחים ברצינות את הכתיבה, מבססים מטרות ומאמינים בי וביכולת שלי להצליח להרים פרוייקט רגשי, אמנותי, סבוך ומטלטל כמו כתיבת ספר." אילאיל.
"תודות להנחייתה המצויינת של שז ולאווירה הטובה והתומכת שנוצרה בקבוצה סיימתי לכתוב את ספרי הראשון שעומד לראות אור בקרוב ("חסר בית", מאת רימון שמש, הוצאת גוונים). תוצאות נוספות של הסדנא הן ספר סיפורים לילדים שכתבתי ושעומד לראות אור בשנה הבאה." רימון.
"אחד הדברים היותר מיוחדים בסדנת הכתיבה של שז היא האווירה האינטימית, התומכת. לאנשים שרוצים לכתוב זהו המקום האידיאלי לדעתי. שז מעבירה את הסדנא בנועם, תוך קשר קרוב לכל אחד ואחד מהמשתתפים. המשימות שכל אחד לוקח לעצמו מביאות את המשתתפים לכתוב, ולהתקדם בכתיבה עד כדי סיפור או רומן או שיר ברמה טובה שיכול להתפרסם. בעיני זו ממש חממה מטפחת לאנשים כותבים ואני ממליצה בחום." אתי.
"שז הצליחה באמת לייצר דינמיקה תומכת בין המשתתפים בסדנא. הרגשתי שלאנשים שיושבים איתי בחדר, באמת אכפת אם הצלחתי לכתוב השבוע, מה הסיח את דעתי מהכתיבה, ומה גרם לי לכתוב יותר. חשבנו ביחד על פתרונות, וחגגנו ביחד נצחונות קטנים וגדולים. אני כותבת יותר עכשיו, ואני כותבת יותר טוב, כמו גם את הטקסטים שאני קוראת, אני קוראת אחרת." ליהי.
"הבאתי חומרים משנים קודמות, שאני יודע שהם טובים, והסדנה דחפה אותי לקדם את הוצאתם לאור. עד כה קיבלתי אישור מעיתון 77 שיפרסמו שירים שלי, דבר שמעולם לא העליתי על דעתי שיכול לקרות, שלחתי ספר להוצאות לאור, ואני מקדם ספר ילדים להוצאה לאור. מבחינה זו הסדנה עשתה את הכתוב בכותרתה: לקראת הספר הראשון שלי. עשיתי צעדים בכיוון." שרגא.
* * *
אורה מורג
טוביה אחי הקטן
טוביה אחי הקטן, אחי האהוב, נפטר לפתע מדום לב בביתו שבכפר ורדים והוא בן 63. האח שדומה שעליו כתבו את שורות השיר: יפה הבלורית והתואר – ואני מוסיפה והטוהר. שעליו גם כתבו את שורת השיר: בקומזיץ היה מזמר ועד איך / וצחק הוא עד לב השמיים.
כשהייתי נשאלת מי הוא אחיך, מי הוא טוביה מורג, התשובה הראשונה היתה: ארץ ישראל היפה. מלח הארץ. הבחור הרגיש, החם התומך העוזר – איש הספר, שהשירה והזמרה זורמות בעורקיו.
הייתי מקבלת טלפון בהול מהגליל: אורה מהר, פתחי, יש תוכנית זמר על אלתרמן, על אורלנד, על רכטר, חלפי, את חייבת לשמוע. והיה ונשאר אתי על הקו לחלוק עימי את חוויית השירה ולא מצליח להסתיר את הדמעות השוטפות את עיניו וחונקות את גרונו. והיינו שרים לפתע משני עברי הקו – תל אביב-כפר ורדים ולא חדלים עד סוף השיר.
בשנים האחרונות גיליתי באחי את היצירתיות המתפרצת שבו, עליה לא ידעתי. את תאוות הכתיבה ואת החשיבה הנהדרת שלו. סיפרתי לו שהתחלתי לכתוב ספר לנוער על הרצל –בעקבות הבית הנעלם – והוא מיד נשאב לתוכו במלוא העוצמה ומרגע זה הפך להיות אחד העורכים המשמעותיים של כל ספרי הסדרה לנוער. [עשרה ספרי מתח הסטוריים]. טוביה היה הראשן לקבל את הקובץ לקריאה כדי שאדע 'אם יש כבר ספר'. הייתי מחכה במתח לשמוע את התרשמותו. הוא כמעט לא אמר אם טוב או רע, כי אם מיד עבד עלי: ערך, תיקן ושלח כבר למחרת. מרגע זה כולו היה בתוך, בספר, חי נושם רועד – מצלצל בשעות לא מקובלות לבדוק אם קיבלתי אם תקנתי ודורש בתוקף: עברי והחזירי לי לבדוק אם באמת תיקנת. היינו רבים, צורחים, הוא היה שתלטן בניסיון לכפות עליי את עצותיו. הרשיתי לו, היות שהערותיו היו מדהימות. הספרים היו יוצאים לאין ערוך פחות טובים בלי עצותיו.
לאחר מכן כבר אימצתי לי את הכיוון שהתווה לי, ותוך כדי כתיבה הייתי אומרת: רגע, אורה, זה לא יעבור את טוביה. עצרי – והייתי בודקת את התוצאה ואומרת לעצמי: טוביה צדקת.
במיוחד תרם אחי לעלילת המתח, כשדרש ממני לא לגלות מה הולך להיות כי אם לרמוז שמשהו עומד להגיע מבלי לפרט מהו. לא תמיד הבחנתי שאני נופלת במלכודת הזו. ערב אחד, לאחר ויכוח נוקב בינינו אודות עריכת הספר אש על פני המים, טרק את הטלפון והודיע שיותר הוא לא עובד איתי. כמובן שלא עמד בכך וכעבור יומיים צלצל בקול כנוע:
"אורה, אינני רוצה דבר, לא כסף, לא קרדיט רק תני לי לעזור לך שהספר יצא הכי טוב שאפשר."
טוביה מורג נפצע קשה במלחמת יום כיפור בתעלת סואץ, ולכן ספר זה היה קרוב לליבו יותר משאר ספרי הסדרה.
הוא היה כל כך גאה בתרומה שלו והתלהב כילד מהתוצאה – מההצלחה שלי ושלו.
בספר האחרון אף כתב, במקום העורך ההיסטורי אמנון ז'קונט, את דבר ההיסטוריון, דבר שמילא אותו גאווה עצומה. שוב הוא התנפל על החומר בהתלהבות אין קץ וחקר ובדק ותיקן ושינה ולא הניח לא לי ולא לעורכות: עופרה גלברט וסיגל – עד אשר יצאה תוצאה נפלאה. קיבלתי מיילים מילדים שקראו את הספר בעקבות מפות המדבר וציינו גם דבר ההיסטוריון. לא תמיד ילדים מתעכבים על הקטע ההיסטורי הזה.
טוביה תחסר לי. הלכת ממני כל כך מוקדם. הלכת כאיש צעיר אבל מי שהכיר אותך הכיר בעצם נער – נותרת נער גם במראה – גבוה חטוב ויפה, חיוך מדהים מקרין שמחה וטוב לב.
אורה מורג
סופרת ילדים ונוער
* * *
אהוד בן עזר
טוב שאת מייעצת לנו, מרגרט אטווד,
אף כי לא חסרים לנו צבועים משלנו!
קראנו את מאמרה של הסופרת מרגרט אטווד ברוח "הארץ" בעיתון "הארץ" – "העתיד השביעי של ישראל" [כלומר שהפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים! – איך לא חשבנו על כך קודם? – אב"ע]. [13.8] – וצר לנו לומר שהגברת אטווד היא קצת מטומטמת או מאוד-מאוד מיתממת! היא אינה מבינה דבר במתרחש במזרח התיכון ובסכנות שצופן לנו העתיד, וזאת לא רק בגלל סכסוך הישראלי-פלסטיני! –אבל כשכותבים כמוה, ונשמעים כמו עמוס עוז, שמגנה את "המשגה הטראגי בהשתלטות על המשט הטורקי לעזה" [כדברי שר החוץ של הודו, נטוואר סינג, ש"התמזל מזלו לפגוש את הסופר הנערץ עליו", במאמר ב"הארץ" ליד אטווד] – זה בהחלט משתלם לחבורה הבינלאומית של הצבועים החשובים, האינטלקטואלים, הסופרים והפוליטיקאים, שמפרכסים אלה את אלה כמו שנאמר על הזונות במקורותינו.
מירב יודלביץ': [מתוך ראיון מגמתי ב"ידיעות אחרונות", 14.05.10, לרגל זכייתה של אטווד בפרס דן דוד היוקרתי והעשיר, ואומץ ליבה לבוא לקבל אותו בישראל המושמצת] – אני מניחה ששמעת על הצעת חוק הנאמנות וספיחיה, שדורשים מאמנים בישראל לחתום על הצהרת נאמנות כדי לזכות בתמיכה ממשלתית?
אטווד: "זהו שביל שמסוכן מאוד ללכת בו. אני מקווה שישראל תוותר על הנשק הזה. ממשלות יכולות להחליט שהן אינן תומכות באמנות בתירוצים שונים שקשורים בסדר עדיפויות ובמשברים כלכליים, אבל התניה של תמיכה בהצהרת נאמנות היא צעד שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. גם מדינות אחרות מתמודדות עם הפרדוקס הזה, שבו מצד אחד ממשלות רוצות את האמנות והאמנים לצדן, ומנגד מפחדות מהבעת דעות ביקורתיות."
מירב: את אומרת שהשלטון כיום מתייחס לאמנות כקישוט?
אטווד: "כפרופגנדה. כל עוד האמנות מציגה את השלטון באור טוב, היא בסדר. השאלה היא אחרת, האם בישראל יוצרים שאינם נתמכים על ידי הממשלה ומתנגדים באופן גלוי למדיניותה מוצאים את עצמם בכלא?"
מירב: לא לעת עתה. בכל מקרה, לא אם אתה יהודי.
אטווד: "זו שאלה חשובה. זו, אגב, הסיבה שייסדתי את ארגון PEN הקנדי שמטרתו העיקרית היא התנגדות לכליאה, צנזורה ודיכוי של כותבים. אני מקווה שישראל לא תחשוב אפילו ללכת בדרכן של מדינות אחרות שכולאות, מפעילות שיטות של איומים וטרור, מצנזרות ומוציאות להורג כותבים שמביעים דעות שהממשל לא אוהב. זה, כמובן, אם אתם רוצים להישאר דמוקרטיה פתוחה. יש כמה מילים מאוד טעונות בשפה שלנו וזו [דמוקרטיה] ללא ספק אחת מהן, לכן צריך לבחון את משמעותה המעשית. מפחיד עד כמה המשמעויות המקוריות של המילה התכווצו עד כדי היעלמות פוטנציאלית. לעת עתה היא עדיין חיה ובועטת, השאלה היא עד מתי. התפקיד שלנו הוא להגן על מרחבים מצומצמים שבהם חופש הביטוי עדיין קיים."
[למיטב ידיעתנו – סניף של ארגון פ.א.ן העולמי נוסד בקנדה ב-1926 – 13 שנים בטרם נולדה ה"מייסדת" שלו מרגרט אטווד! – ומן התשובות הפטפטניות והשטחיות שלה אפשר ללמוד עד כמה הגברת בקיאה בנעשה בישראל, ואולי גם במקומות אחרים בעולם! אנחנו מציעים לה שתסתפק בכספי פרס דן דוד שהואילה לבוא לקבלו – ותחדל להשיא לנו עצות!]
* * *
עזרא שקד
המצווה שעשה יהודה גור אריה
מודה אני על המצווה שעשה יהודה גור אריה. הוא הזכיר לנו נשכחות בתולדות העם והציונות. חסר לנו הפרק האומלל של הסערה הפוליטית שהתחוללה בארץ ובתנועה הקיבוצית בעטייה של הפרשה המזעזעת הזו. והטיפשי מכל ספיחי הנושא הכאוב הזה הוא הכותרת שקישטה את "על המשמר" ביום חורפי בו נפרד הרודן סטלין מנשמתו. הכותרת הענקית בישרה לנו "שמש העמים איננו". מן הסתם זה היה יום חורפי מאוד ועננים כבדים כיסו את שמי הארץ. טוב יעשה יהודה גור-אריה שיביא לנו פרקים נוספים מפרשייה אומללה זו.
* * *
קלמן ליבסקינד
כל הבלופים שמוכרים לכם על "גירוש"
ילדי העובדים הזרים
ציטוט מאתר האינטרנרט של "מעריב"
כל מי שקרא עיתונים, שמע רדיו או צפה בשבוע האחרון בטלוויזיה יצא, בהכרח, עם תובנה אחת ברורה: כולם בישראל מוכנים להיאבק כדי להשאיר פה את העובדים הזרים הבלתי חוקיים. כו-לם. לאף אחד אין בעייה איתם. לאף אחד לא מפריע שהמדינה תפתח את שעריה בפני כל מי שבא לו. לאף אחד, חוץ מלאלי ישי ולעוד כמה חרדים הזויים וימניים קיצוניים (או להיפך).
ואז פירסם בסוף השבוע ערוץ היהדות של YNET סקר שהזמינה עמותת "גשר" בנושא. ומה מתברר פתאום? הפתעה. רוב מוחץ של אזרחי ישראל דווקא מתנגד למתן אזרחות לילדי העובדים הזרים ותומך בהוצאתם מהארץ.
רגע, אתם בטח שואלים ממש כמוני, אז איפה התחבא השבוע הרוב המוחץ הזה? איך לא שמענו את עשרות האחוזים שבסקר השיבו שהשארת ילדי העובדים הזרים בישראל תהפוך אותנו ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה? התשובה לכך, כמובן, פשוטה. לא שמענו אותם כי איש בתקשורת לא חשב שצריך לתת להם לדבר. אז מה אם הם הרוב?
אבל לא רק בסתימת פיות עסקינן, אלא במניפולציות שקריות של ממש. קחו, לדוגמא, את מספר המועמדים לגירוש. בתקשורת מדברים כל הזמן על 400 ילדים. "לדמוגרפיה היהודית לא יקרה כלום אם ישארו כאן עוד 400 איש," טוחנים לנו כל הזמן בראש. 400? איך בדיוק 400? קודם כל צריך לזכור שבהחלטת הממשלה אושרה הישארותם של 800 אחרים, נכון? כלומר, אנחנו כבר מדברים על 1200 ילדים. ומכיוון שאין לאף אחד כוונה להשאיר אותם כאן בלי אבא ואמא, הרי למספר הזה של הילדים צריך להוסיף עוד מספר כפול של הורים. אם כך, הגענו כבר ל- 3600. אז למה כל הדיון עוסק ב-400?
וכמה פעמים שמעתם בימים האחרונים על "הלחץ הציבורי" על הממשלה להשאיר את שאר הילדים. הרי לכל אחד ברור, עיין ערך הסקר שהזכרתי, שאין שום לחץ ציבורי. יש לחץ של חבורת עיתונאים. הא ותו לא.
שמעתי השבוע אינספור פרשנים ועיתונים מסבירים שעד היום מדיניות הממשלה לא היתה ברורה ולכן צריך להשאיר את מי שנולד כאן ומהיום והלאה לסדר את המדיניות. אין קשקוש גדול מזה. מדיניות הממשלה לא צריכה לעניין איש. כי גם אם מדיניות הממשלה לא היתה ברורה, החוק היה ברור מאוד. ומי שבא לכאן עם אשרה לשנתיים ונשאר חמש שנים הוא עבריין בכל מדיניות של כל ממשלה. ועבריינים לא אמורים לקבל פרסים, גם אם נולדו להם ילדים חמודים שיודעים עברית ורוצים להיות בגולני. ולא ברור למה שום עובד זר עבריין שרואיין השבוע, והיו הרבה כאלה, לא נשאל ברחל בתך הקטנה את השאלה היחידה המתבקשת: שיקרת, תיחמנת את המדינה, למה אתה חושב שמגיע לך פרס בדמות אזרחות ישראלית?
הקמפיין המטורף בעד העובדים הזרים הלא חוקיים גילה שוב עד כמה העיתונות של מדינת תל אביב חיה בתוך בועה, מנותקת מסביבתה ומשוכנעת שהדעה האחת שלה היא היא היחידה הבאה בחשבון. ממש כמו השיכור שעומד במרכז העיר ומשוכנע שכל מי שסביבו עומד על הראש.
אם נשים בצד את עמיתי, בן דרור ימיני, הצדיק היחיד בסדום התקשורתי הזה, הרי שרמת השיח שמתנהלת סביב הנושא הזה נמוכה מים המלח. אין דיון בשאלת הזהות היהודית של המדינה, אין דיון בסוגיית הפרס שניתן לעבריינים. הנוסחה העיתונאית פשוטה: אם סבסטיאן מקולומביה אוהב פלאפל ואדי ממולדובה מעריץ את משה פרץ וג'ימי מניגריה אוהד את הפועל תל אביב, ברור שצריך לתת להם אזרחות. אלו הרי, אחת לאחת, הדרישות של חוק השבות, לא?
והטרמינולוגיה, הו הטרמינולוגיה. מאות פעמים הופיעה השבוע בתקשורת המילה "גירוש" על הטיותיה השונות. לפני כמה שבועות, כשציינו חמש שנים להתנתקות, אף עיתון לא היה מוכן להשתמש בביטוי הזה כדי לתאר את מה שעברו אנשי גוש קטיף. "החלטה לגיטימית של ממשלה לא יכולה להיקרא 'גירוש'," שיקרו כלי התקשורת לעצמם ולאנשי קטיף.
אז אולי מישהו יכול להסביר לי למה כשזורקים מהבית עשרת אלפים איש, שומרי חוק, קוראים לזה "פינוי", כאילו מדובר בהורדת שאריות אוכל מהשולחן אחרי הארוחה, וכשאוכפים את החוק על חבורת עבריינים מהתפוצות מדובר ב"גירוש" אכזרי? ובכלל, מה קרה לה, לדאגה התקשורתית לשלטון החוק, זו שאנחנו מרבים כל כך להזכיר בכל פעם שאנחנו עוסקים ביהודי השומרון? איך יכול פתאום רזי ברקאי לאחל לצעיר, שנמצא כאן באופן בלתי חוקי, שיישאר איתנו? ואיך יכולה השחקנית נעה מימן לזכות בראיון מפרגן ב"ידיעות אחרונות", רק כדי לספר שהצטרפה לארגון שמגייס משפחות שיחביאו בביתן מועמדים לגירוש? תארו לעצמכם מה היתה מעוללת התקשורת למי שהיה מעז להודיע על הקמת ארגון מקביל, שיסתיר את מי שמפרים את צו הקפאת הבנייה. גם הוא היה מקבל חיבוק תקשורתי? קדחת. אז מי, לעזאזל, מחליט כאן איזה חוקים צריך לכבד ואיזה דווקא נורא רומנטי לרמוס? מועצת העיתונות? אגודת העיתונאים?
"זו לו המדינה היהודית שאני מכיר," אמר בעקבות החלטת הממשלה השר פואד בן אליעזר, מי שאת עמדותיו העקרוניות ביותר מקפיד לגבש רק אחרי שעבר על עיתוני הבוקר. זו אולי באמת לא המדינה של פואד וגם לא של כמה עיתונאים, שאין להם שום בעייה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. אבל זו כנראה כן המדינה של הרוב המודמם, שלא מוכן לגדל כאן דורות של גויים, רק בשל זכות אבות עבריינים. חבל שהתקשורת סותמת לרוב הזה את הפה.
* * *
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת"ד 22135
תל-אביב 61221
* * *
אהוד בן עזר
תשעה ימים בפורטוגל
מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה
מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994
מהדורה פרטית
כל הזכויות שמורות
תל-אביב, דצמבר 1994
היום השמיני
27.11.94. יום ראשון. ליסבון. בארוחת-הבוקר אני עוד פוגש את מרסל הבלגי. הארוחה צנועה: לחמניית בריוש ולחמניית באגט. חמאה ריבה וקפה. אנחנו נפרדים ואני יוצא באוטובוס 32 אך הפעם אינני יורד ברוסיו אלא ממשיך עימו מערבה, ימינה, בשכונות המקבילות לקו החוף של הנהר, עד שאני רואה מלמטה את מנזר סנט ז'רונימו שברובע בלם, Belem, ויורד. השעה היא 10.45 לערך. אני חולף על פני איצטדיון כדורגל ענק ועוקף את הכנסייה ומגיע למוזיאון הימי. הכניסה חופשית. מעניין, אבל חוזר על עצמו. יפה ביותר האולם של המוצגים הגדולים – ספינות, מטוסים. ספינת משוטים מלכותית של המלכה הפורטוגלית. ביציאה אני קונה לי מזכרת, ספל עם ציור של ספינה [הנמצא אצלי בשימוש עד היום].
אני יוצא ועובר דרך אגף של המוזיאון הארכיאולוגי שפורס, תחת רצפת פלדה עם חלונות, עתיקות מימיה הקדומים של ליסבון. המיבנה של המוזיאון שייך למינזר סנט ז'רונימו, וכשאני יוצא אני מציץ לכנסייה. יום ראשון היום, הדלתות הגדולות הפונות לרחוב פתוחות. כומר צעיר מאוד לבוש לבנים שר את התפילה, עוגב מלווה אותו ומשלושת צדדיו, בקהל, מעין מקהלה או "שירה בציבור" בכמה קולות, לפי הוראותיו. המילים הללויה ואמן חוזרות במיסה.
אני ממשיך ברגל ברחוב בֶּלֶם, לפי המדריך של לפיד. יושב בחוץ בקפה קטן ושותה אספרסו חריף עם שתי עוגיות בלם, אחת עשוייה בצק פריך מתוק והשנייה ממולא מעין פודינג קאראמל. אני מוצא שהקייז'אדס של סינטרה טובות יותר, ואינני קונה מעוגיות בלם.
ממשיך ברחוב לעבר כיכר יפה וחוצה את הכביש ונכנס למוזיאון הכרכרות. כל המוזיאונים הם בחינם היום, ולדעתי גם יש בהם פחות שומרים בפנים. התצוגה של הכרכרות מרהיבה. פעם ראשונה שאני רואה מקרוב כרכרות מלכותיות ולומד את המיבנה המיוחד של הכרכרה. המרכב נישא על קפיצים עשויים רצועות-עור עבות וארוכות, והוא נפרד מגוף הכרכרה, זאת כדי לשמור על הגמישות בנסיעה בדרכים, ולא לקפוץ עם כל אבן. מאוד מעניין. למעשה אלה הם, פחות או יותר, גם הקפיצים והמרכבים של המכוניות הראשונות, שניראו כמו עגלות.
אני יוצא ולוקח את האוטובוס 49, שכתוב שהוא מגיע לכיכר המרקיז פומבל. בדרך אני מנמנם קצת. יום חם. אני יורד ליד המרכז המסחרי החדש אמוריאש, אבל קצת רחוק וכבר רבע לשתיים בצהריים. לכן אני לוקח מונית והנהג מביא אותי ישירות למגדל המגורים שבו גר בקומה העשירית השגריר בנימין אורון. הוא חבר-נעורים של חברנו נח מילשטיין, אף הוא מברזיל.
הדירה גדולה מאוד, הסלון משמש אולם של קבלת פנים, מרוהט בטעם, ומן החלונות רואים את פארק מונסאנטו, את הנהר, העיר ומיבצר סנט ג'ורג', מראה מקסים. [זוהי דירת השגריר הישראלי הממוגנת, שבה גרה לפני כן השגרירה קולט אביטל, עימה למדתי בשעתו יחד באוניברסיטה העברית בירושלים].
אשתו של בנימין, קלרה, נחמדה מאוד ולבבית. שניהם מברזיל, זה ניכר בעיקר באקצנט שלה. הם מקבלים אותי בחמימות בלתי-רגילה. אנחנו משוחחים הרבה. שותים קודם ליד קערות של אגוזים ופירות מיובשים. אני מביא להם כרך של כל שירי אסתר ראב החדש, ושני עותקים של תרגום פסואה.
הארוחה טעימה מאוד. מנה ראשונה טבעות דג דמוי פרי-ים אדמדם בחוץ ולבן בפנים, ברוטב מיונז על עלי חסה. צלי הודו עם הרבה בצל בתוספת תירס, פטריות ואורז עם שקדים קלויים. יין אדום טוב. מנה אחרונה מעין פודינג עם טבעות פסיפלורה.
אנחנו שותים קפה בפינת האורחים. ב-16.30 אני כבר קצת עייף ונפרד מהם. אולי אחזור מחר ב-20.00, להזמנתם, אחרי ההרצאה.
אני יורד למרכז המסחרי למטה ומטייל מעט. הייתי כאן בביקור הקודם למשך שעה. קונה ב-85 ש"ח לערך בודי-לוישן קאשארל ליהודית, מאוחר יותר מתברר לי שטעיתי ולא את זה ביקשה. הכל מקושט כאן לקראת חג המולד. במרכז בובות בגודל אדם של מחזה הלידה של ישו, ושלושת המגים, מלכי קדם, הבאים אל ישו התינוק ובידיהם מתנות. אותו מחזה חוזר בקטן בחלונות ראווה אחרים. אני מחפש לבן קסטה שמעבירה מהדיסק-מן לרדיו של המכונית, ולא מוצא מתאימה.
אני יוצא לרחוב אחרי כושית משגעת, קטנה, שהולכת בחצאית קצרצרה, ולוקח מונית למלון. כשאני מגיע כבר 19.00 לערך. אין הודעות. אני עולה לחדר. פותח את הטלוויזיה מעל למיטה. כל הערוצים בפורטוגזית אבל לסרטים האמריקאים יש תרגום בגוף הסרט. כאשר קוראים פורטוגזית היא נראית יותר מובנה כי היא דומה לספרדית ולצרפתית בשורשים הלאטיניים המשותפים. אבל כאשר שומעים את הפורטוגזית, לא מבינים גם מילים מוכרות משפות אחרות.
אני נרדם ומתעורר ב-21.00 לערך עם טלפון מיהודית. היא מספרת שהביוב במיטבח עלה על גדותיו והוא נוזל מכל מקום והיא עבדה שעתיים ומחר יבוא אינסטלטור. צרות.
אני מטלפן לדני זוהר, הנספח התרבותי. לא ברור לגבי מחר. אין פגישה עם פרנציסקו וייגאס, עורך הרבעון הספרותי של אגודת הסופרים, שמוציא גיליון לספרות עברית. גם אין פגישה עם העיתונאי שהראה נכונות לראיין אותי על הרצאתי. מה שברור הוא רק קיום ההרצאה עצמה. לא נורא.
אני יוצא ויורד ברגל בכביש שמשמאל למלון. עובר על פני ספק-זונה בעלת עמידה אצילית, לבושה בסגנון הניראה לי ספרדי מסורתי, עם חולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים וצאוורון גבוה, במעין צניעות חצופה. עיניה קצת אלכסוניות ומצועפות מבט, גבוהות. כאשר אני מסתכל בה היא מחזירה לי מבט מוזר ונידמה שאחרי שאני עובר היא מסננת איזו קללה מפיה.
עובר על פני חנות למוצרי סקס ונכנס פנימה. שפע חוברות פורנו, קלטות פורנו ואבזרים מצחיקים. בצד יש תאים לסרטי פורנו. אני יוצא.
עולה ימינה לעבר שדרת החרות והולך בצד הימני שלה עד לכיכר רוסיו. אולי בגלל הקרירות אין אנשים רבים, ורק באחת הסימטאות עומדות רחוק שתי נערות ומשדלות להיכנס, ושני רוכלים מסכנים מוכרים על המדרכה חוברות פורנוגראפיות.
אני עובר את כיכר רוסיו וממשיך בסימטה שנייה מימין ורואה פתח מכוסה מסך אדום. נכנס פנימה. דוכן דברי סקס, כל מיני תאים ומקומות להכניס מטבעות, והם מבטיחים "הצגה חיה". אני לא בדיוק מבין איך מפעילים את כל זה, ויוצא, והולך למסעדת מק-דונאלד ברוסיו ואוכל מנה ב-600 אשקודוס שהם פחות מ-4 דולר, המבורגר, ציפס וקולה. עדיין שבע מארוחת-הצהריים המאוחרת.
חוזר למועדון הפורנו. מתברר שיש כאן מרכז של הצגת עירום חיה. יש שם תאים שבהם אתה אמור לשבת מול תא זכוכית שאליו נכנסת בחורה ערומה, אתה יכול לבחור את מיספרה מתוך כ-10 שתמונותיהן בחוץ, ובמשך שלוש דקות תדגמן לך כל מה שתרצה, כך כתוב, תמורת 500 אשקודוס שאתה משלשל לחריץ, שהם פחות מ-4 דולר.
השירות הזה לא פועל, ומה שכן פועל אלה הם כעשרה תאי הצצה הבנויים במעגל סביב זירה. כאשר אתה פותח דלת, אתה רואה רק וילון לבן סגור מאחורי שמשה. אני מכניס שלוש מטבעות של 100 אשקודוס, שהם פחות מ-2 דולר, והכתוב מבטיח דקה של הסתכלות. המסך הלבן עולה לאיטו ואני ממש נפעם. במרכז הבמה הקטנה המסתובבת, על שטיח, שוכבת בחורה שעורה קצת כהה, צעירה מאוד ובעלת גוף משגע ופנים יפות, והיא מתפתלת על יצועה וחושפת את ערוותה, שרובה גלוח. היא מתנועעת כל הזמן. שוכבת על גבה ופושקת את רגליה, וחושפת את ערוותה. מסתובבת ועתה היא על ארבעתיה, רגע עגבותיה סגורות אך הנה היא מתכופפת ופי הטבעת שלה וערוותה ניראים במלוא הדרם מאחור, ולאט לאט היא שוקעת אל המזרון ומחככת בו את שדיה ואחר כך מתיישרת לכדי ישיבה ומלטפת את שדיה.
הווילון הלבן יורד ואני נפעם. אף פעם לא ראיתי דבר שכזה. כמו צירוף של כלוב בגן חיות שהמתרחש בו מעורר תחושת יופי בלתי רגיל, יחד עם מיניות עזה ומגרה. אני לא מתאפק ולוקח הצצות עוד שלוש פעמים, יחד כ-8 דולר, שאר הבחורות, כשלוש במיספר, הן בלונדיניות, כל אחת יותר יפה ויותר משגעת מקודמתה. מעניין שיש להן דגדגנים גדולים, שכאשר הן כורעות על ארבע ממש רואים אותם מאחור כשהם מזדקרים. שדיים מושלמים, והן מתפתלות, כל אחת על שטיח דק שלה שהיא מביאה עימה ופורשת על המזרון, והן מחליפות זו את זו כל כמה דקות. באות בתחתונים דקים או בחזייה ומתפשטות די מהר. ממש מהמם. הייתי יכול להמשיך ולהסתכל בהן שעות ארוכות.
אני חוזר ברגל את כל השדרות שבסופן שדרת החרות, עד למלון. מזג האוויר נהדר ולא קשה ללכת, למרות שזו עלייה. ליד המלון, ברחוב הצדדי, עדיין עומדת הזונה בעלת הפנים היפות והעצובות, עם העיניים המלוכסנות קמעה, חולצה בלבן וחצאית ארוכה, כמו זמרת ספרדייה עממית. היא מציעה את עצמה בנימוס. כניראה שאין לה עבודה הערב. היא בכלל יחידה בכל השטח. לא פגשתי נוספות. אני מסרב לה בנימוס, ובחיוך, וחוזר למלון לישון. מחר יום אחרון בעיר. מצאתי חנות סוני ליד המלון ואגש לשם מחר בבוקר לבדוק אם יש להם את החלק שבן ביקש.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אנחנו סבורים שמרבית ערביי ישראל מזדעזעים מהתנהגותה החצופה של ח"כ חנין זועבי, שעושה ככל יכולתה ושקריה לתמוך באויבי ישראל וליצור באזרחיה היהודים של ישראל את הרושם שאין לסמוך על שותפותם ונאמנותם של אזרחיה הערבים. הפוליטיקאית הפלסטינית היהירה הזו היא ממש אוצר למפלגתו של ליברמן ולכל היהודים הקיצוניים ממנו. כאשר היא מנסה ללמד אותנו מהי דמוקרטיה, לא נותר לנו אלא לצחוק. שקריה מתחרים באלה של חסן נסראללה – על פי מיטב המסורת של המזרח התיכון הערבי.
"נשתה היום כי מחר אולי יאכלו אותנו הדגים!" נשמע בשבת לפני הצהריים בבית-הקפה על החול המוצל בחוף גורדון בתל אביב מפי אחד מחבורת הקשישים בבגדי ים שהסבו לשולחן הנמוך.
* העובדה שהשופט טירקל מתנגד לבית המשפט העליון, התובע ממנו הכנסת אישה בשלב מאוחר זה לוועדה הנושאת את שמו, מוכיחה איזו כמעט-פארסה היא הוועדה, שגם מינתה את עצמה לחקור מה שלא נתבקשה לחקור – וכיצד באמצעותה במו-ידינו אנחנו שופכים על עצמנו סיר מלא חרא למצהלות אויבינו בארץ ובעולם! וגם – עד כמה העליון מנותק מן המציאות!
נראה אתכם, בג"צ, פוסלים את הרכבי בתי הדין הרבניים בישראל מיום הקמתה משום ששום אישה לא ישבה, לא יושבת וגם לא תשב בהם כדיינת!!! ואיפה אתן, שדולות הנשים מחפשות הפרסומת, התוקעות את האף גם היכן שלא צריך ובכך עושות צחוק מהתביעות האמיתיות לשיוויון זכויות לנשים – אבל שותקות אל מול האפליות הגדולות ביותר במקום להפגין יומם וליל מול בתי-הדין הרבניים???
* מבקר המדינה לא נח ואינו נרגע. כל יום-יומיים כותרת חדשה בעיתונים עם תמונתו. עכשיו הוא חוקר גם את המינויים של ראש הממשלה ובקרוב יקרא גם אותו לחקירה או שיאחד אותה עם חקירת המבקר את רה"מ בקשר למשט ואולי גם בקשר לאפצס בכף-רגלו. תגידו, איך אפשר לנהל כך מדינה??? – ומתי יש למבקר זמן לעסוק בביקורת-ממש ולא במחשבות העמוקות – כיצד יופיע בכותרת הבאה?
והאם זה נכון, אוי ואבוי, שישו ושמחו, שמיכה לינדנשטראוס מכין את דרכו להיות הנשיא הבא אחרי אריכות ימים של הנשיא פרס?
* במסגרת תרבות השקר והכזב השלטת במזרח התיכון הערבי מוכן סעד חרירי, ראש ממשלת לבנון, לעשות יד אחת עם רוצחי אביו, חסאן נסראללה והסורים, ולהאשים את ישראל ברצח אביו ואף לתבוע חקירה בינלאומית על כך! ככה זה, כפי שד"ר גיא בכור כותב, "כשאין בעל-בית בעולם", וכשהדמגוג מהבית הלבן מפקיר את שארית העולם הערבי המתון-כביכול – לאיסלאם הקיצוני!
* ובישראל רוצחים, כדבר של מה-בכך, נשים מוסלמיות על רקע המושג המתועב והשקרי – "כבוד המשפחה", והרוצחים הם לרוב בני-משפחותיהן, שהיו ודאי ברצון גם אונסים אותן בהתייחסם אליהן כאל רכושם, וכאילו אין לאישה מוסלמית זכות לחיים חופשיים משלה גם ביחסי אישות.
* בקול ישראל דווח [12.8] כי הרב הראשי הספרדי לישראל, שלמה עמאר [פטרונו ורועו הרוחני של שולף-הזין מר משה קצב] כתב על היהודים הרפורמים והליברלים כי" עתה הם נועצים ציפורניהם גם בתוככי העם היושב בציון ומנסים להכתיב סגנון חיים של ככל העמים... והקימו לגיונות לוחמים בתוך ארץ ישראל, שכל מטרתם לעקור התורה מישראל ולקעקע את בתי הדין וכל דבר שבקדושה בכל הדרכים ובכל הכלים, על ידי איומים והשפעות שונות ומשונות על השרים ועל חברי הכנסת, ודרך בתי המשפט". הרב עמאר קרא למאמיניו להשפיע על חברי הכנסת והשרים לפעול בנושא וקרא להחזרת "הבנים התועים" שהם "אחינו בשרנו גם אם ירבו להתרחק מדרכי התורה."
כזכור לנמענינו הוותיקים, אנחנו חדלנו לכנות את מר משה קצב בשם "כבוד הנשיא" או "הנשיא" עוד לפני שמר קצב הואשם בשליפת הזין שלו בפניו עובדותיו, אלא היה זה לאחר שמר שלמה עמאר, המקבל בתור רב ראשי משכורת נאה מאיתנו, מדינת ישראל – אסר על מר משה קצב ללחוץ את ידיהם של רבנים רפורמיים וקונסרבטיביים, ומר קצב, האיש הבלתי מתאים ביותר לתפקידו הרם – אכן כך נהג ואפילו הטיף בצביעות ובבורות לרבנים הללו מוסר בשם התורה!
* יש "קמפיינים", גם מושקעים מאוד, שאחרי שהם מסתיימים, והנושא שלהם נעלם מסדר היום התקשורתי והציבורי – הם מותירים תחושת כישלון חזקה הרבה יותר מאשר אילו לא היו נעשים מלכתחילה.
* האם השר משה בוגי יעלון חכם או טיפש?
* יש לקדם בברכה את החלטת ממשלת המוקטעה ברמאללה להחרים את ההתנחלויות בגדה המערבית, לא לקנות מתוצרתן וגם לאסור על הפלסטינים לעבוד בהן. עכשיו יבנו את ההתנחלויות ויעבדו בהן פליטים מדארפור, ויקימו גם הם שכונות ליד התנחלויות כמו באילת ובדרום תל-אביב, ופעילי השמאל בישראל ידאגו להם ולזכויות של ילדיהם, שידברו בקרוב עברית. וכך גם יגדל אחוז האוכלוסייה הלא-ערבית בגדה.
* בחורות בריאות שצועדות כדי לרזות מקבלות תחת גדול.
* אנחנו קוראים בספרו השנוי במחלוקת של א' מורגנשטרן "משיחיות ויישוב ארץ ישראל" [הדפסה שביעית! בהוצאת יד יצחק בן צבי] על התקוות המשיחיות בעם היהודי וביישוב היהודי בארץ ישראל לקראת שנת ת"ח, 1840 – ועדיין איננו מבינים איך בכל אלפי השמות והמקורות הנזכרים בספר לא מופיע אפילו פעם אחת שמו של חוקר המשיחיות היהודית המובהק ביותר – גרשם שלום!
* הסכל מכה שנית: נשיא ארה"ב, ברק אובמה, תמך בהקמת מסגד בגראונד-זירו. נשיא ארה"ב הביע תמיכה בהקמת מרכז מוסלמי דתי סמוך למתחם הגראונד-זירו, בו אירעו הפיגועים במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. בארוחת ערב בבית הלבן לרגל הרמדאן [בנוכחות נשים מוסלמיות עטופות ראש שהסבו לשולחנותיו] אמר אמש (שישי, 13.8) אובמה כי "כאזרח וכנשיא, אני מאמין כי למוסלמים אותה הזכות לקיים את אמונתם ככל בני הדתות האחרות בארצנו!" ["הארץ אונליין", 14.8]. מה שמראה שמשהו משטיפת המוח של החינוך המוסלמי שספג בשבתו כנער במדרסה באינדונזיה – נשאר בו לכל החיים.
* גבולות ישראל פרוצים למאות ואלפי מסתננים אפריקאים, שהבידואים מבריחים אותם מסיני אליה תמורת כסף רב [ואם האפריקאים לא משלמים – אז הבידואים הורגים אותם!] – הגבולות פרוצים למאות ואלפי שב"חים שבאו בלי היתרי עבודה או שאלה פקעו, שלא לדבר על פלסטינים המוצאים דרכים להיכנס לתחומי ישראל ולגור בה. ומרבית המסתננים עתידים לשאת כאן נשים ולהוליד ילדים. וכאשר יבוא היום לפנות ולהחזיר אותם לארצותיהם עם אלפי ילדיהם שיגדלו כאן, לגרש ולהחזיר כנהוג בכל מדינה מתוקנת – יקומו אזיי הסופרים והאינטלקטואלים ההומאניים, החשובים, הצבועים, התמימים במקרה הטוב (דוגמת יהודה אטלס) ויפי הנפש – ויקימו קול זעקה לראש הממשלה: "הילדים האלה הם אנחנו! – בבקשה, השאר את כל הילדים כאן!" – ומה שלא נאמר – גם את מאות ואלפי, ובבוא היום אולי עשרות אלפי – הוריהם!
תחי מדינת הפומפייה ישראל! אחת הגדולות והעשירות שבמדינות העולם, מדינה שכולם יכולים להיכנס בה ולהכניס לה באין מפריע, ושסופריה המוסריים דורשים לקלוט בה את ילדי המסתננים אליה מכל רחבי העולם, אפריקה מוכת הכפן, המזרח הרחוק, הפלסטינים אויביה, ומדינות במזרח-אירופה, שרבות מצעירותיהן מתפתות להגר לישראל ומוצאות עצמן עוסקות בה בזנות! – אם תרצו, אמר הרצל, אין זו אגדה!
זאת ועוד, בהתנחלויות גרים עם הוריהם אלפי ילדים של יהודים. האם המפגינים הנאורים-המקצוענים של מוצ"ש האחרונה בת"א יפגינו בבוא היום גם נגד עקירת ילדי ההתנחלויות מיישוביהם וגירושם לישראל?
* אגב דמגוגיה מוסרית, חשוב שילמדו, גם הסופרים העבריים – מה עושה הדמוקרטיה הגדולה, אבירת החופש, המונדיאל, השיוויון, ובעלת הרוב השחור – דרום-אפריקה (שממש תענוג ללכת ולנסוע ברחובותיה בביטחון גמור ימים ולילות) – במהגרים האפריקאים שלה, המסתננים אליה בעיקר ממולדת העוני השחורה זימבאבווה, שהשתחררה סוף-סוף מלהיות רודזיה העשירה תחת השלטון הלבן! – ובכן: מגרשים אותם בהמוניהם חזרה לארצותיהם כי בגללם גואה הפשע במדינה עוד יותר. וכזכור בדרבן שבדרא"פ הוכרזה מדינת ישראל כגזענית!
* נמענים יקרים, אור ליום חמישי, 26.8, יישלח אליכם גיליון 573 שיהיה הגיליון האחרון לשנת תש"ע ואז, אי"ה, יתחיל תהליך ניקוי הצינורות של האינטרנט, המעבירים אליכם את המכתב העיתי – בידי פועלים סינים קטנים זולים שכבר רגילים לשיטפונות וגם ליפול מפיגומים גבוהים, והניקוי יימשך כשבועיים, כך שהגיליון הבא, 574, לא יגיע אליכם לפני יום שני, ה-13 בספטמבר, ואולי אפילו מאוחר יותר, כי אין לדעת עד היכן יגיעו השיטפונות.
קחו זאת בחשבון, המעיטו במשלוח חומר לפרסום, חידלו מכך לגמרי בין ה-26.8 ל-13.9, והכינו לכם מלאי של גיליונות קודמים שלא הספקתם לקרוא כדי למלא את החסר בימים נטולי המכתב העיתי הבעל"ט.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,061 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-151 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!
פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,222 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל