גיליון מס' 571

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, ט' באלול תש"ע, 19 באוגוסט 2010

עם צרופת הכרזה של מפ"ם "שמש העמים שקעה" ביום מותו של סטאלין [במרס 1953]. הכיתוב הנלווה לה מופיע במאמר של זאב גלילי באתר שלו

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: משה שפריר: שאלה למומחה לשירי-עם ושירי-הזמר אליהו הכהן.

אליהו הכהן: את חכי לי ואחזור.

אורי הייטנר: 1. נושא הלפיד, על ספרה של עמירה הגני על אריה בן גוריון.

 2. פיגום או ייעוד [על הגאון ר' אברום]. 3. למרות "אם תרצו".

יואל נץ מבקש סליחה על השיר המזוייף של מיאקובסקי.

מַרְיַאן בֶּלֶנְקִי: הנאום שלא היה. // יוסי גמזו: גֶשֶם שֶל כּוֹכָבִים.

איליה בר-זאב: לילה מוזר. // מתי דוד: אברום בורג חוזר!

הרחמים גורמים לי שלשול מוסרי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

משה ברק: קץ עידן הטיולים להכרת העולם? // אורית ברנר על אסתר ראב.

מרדכי בן-חורין: המתריע ברש"ת. // יוסי רוז'נקו: עִיר פְּרוּצָה.

ידידיה יצחקי: על מודעת האבל על מות י. וו. סטאלין.

עמוס כרמל: עוד על המודעה על מות סטאלין של  "חטיבת השמאל".

אמיר שומרוני: חבל שמותו של סטאלין התאחר כל-כך.

ד"ר אברהם וולפנזון: תשובה לאורי הייטנר.

אורית ברנר: מֵהַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית. // אסי דגני: 8 שירים.

עמוס כרמל: יוהרת חלוץ – התרגיל וריחו [ציטוט].

ריקה ברקוביץ': תגובה לתגובה של בן כפיר ב"חדשות בן עזר".

אהוד בן עזר: תשעה ימים בפורטוגל, מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה, מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994, היום התשיעי והעשירי [האחרון].

בן כפיר: אולי כבר תתפקח ותפסיק לשקר לעצמך?

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

מכתב הפרישה של אהוד בן עזר ממרצ, נובמבר 2003.

* * *

משה שפריר

שאלה למומחה לשירי-עם ושירי-הזמר

אליהו הכהן

שלום ושבת שלום, אהוד,

לאחרונה לא מופיע המדור של השו"ת בעניין שירי-הזמר ושירי-העם עם אליהו הכהן, מיודענו, ואשמח אם תוכל להציג לו את השאלה הבאה, שתבוא אחרי ההקדמה הבאה:

שיר-הגעגועים "את חכי לי ואחזור", הידוע מאז תקופת מלחמת העולם השנייה (ואולי אף לפניה) נכתב ע"י הרוסי סימונוב ותורגם ע"י שלונסקי לעברית "גבוהה", כמקובל בימים ההם. השיר הזה אף הושר אז רבות בארץ; ותחילתו כזמר-עם, כמדומני, היתה כששרו אותו חברי להקת-הזמר והבידור של הבריגדה היהודית (החי"ל), שהוקמה, כנראה, בשלהי שנת 1944 ושבה השתתפו המגוייסים מהארץ חנה מרון ויוסי ידין (ז"ל) וגם זמר בשם נשר או נשרי, שטען שנים רבותו שהוא היה המלחין, או שותף להלחנת הלחן המצויין של שיר זה, וזאת לאחר שפגש באיטליה בהפתעה את אימו, שעד לפגישה דרמטית זו הוא היה בטוח כי היא נספתה בשואה, וזה, לדבריו, היה המניע לכתיבת לחן השיר.

אני פגשתי את האדם הזה (שהיה הדובר הראשי של מפעלי ים-המלח) בשנות השבעים בסדום, והוא עדיין טען, לפי זכרוני, לזכותו החלקית על השיר הזה.

אתמול פגשתי מומחית לשירה הרוסית שעלתה ארצה ב-1990, והנושאת בתואר ד"ר לספרות רוסית מאוניברסיטת מוסקבה. לדבריה המחבר הוא המשורר הרוסי הנודע סימונוב, שכתב רק את המילים של השיר הזה – והוא לא הולחן ולא נשמע כלל ברוסיה, אלא רק דיקלמו אותו תמיד במסיבות, במסכתות של תלמידים ובטקסים צבאיים וממלכתיים בברית-המועצות בזמן המלחמה ואחריה, ממש כשם שדיקלמו אז בארץ את "מגש הכסף" שכתב אלתרמן.

אני, שמכיר בעל-פה את המילים וגם שר, לפעמים, את המילים הללו במנגינה הנפלאה של שיר זה, די התפלאתי לשמוע על כך מפיה, כיוון שקודם-לכן חשבתי שזה היה שיר רוסי מולחן שאותו שרו בהתלהבות מיליוני חיילי "הצבא האדום" בתקופת המלחמה, בדרכם הארוכה מהמערכות של סמולנסק, סטלינגרד, לנינגרד וכו' – עד לכיבוש ברלין.

אציין עוד, כי בחוברות ה"שירונים" של אז נכתב שמו של סימונוב הנ"ל ושל המתרגם שלונסקי – בלבד.

ובכן שאלתי לאליהו הכהן היא: מי, באמת ובעובדה, כתב את הלחן של השיר "את חכי לי ואחזור"? האם היה זה כותב המילים סימונוב שגם הלחין אותו, או מישהו אחר?

בתודה מראש,

משה שפריר

* * *

אליהו הכהן

את חכי לי ואחזור

למשה שפריר שלום,

השיר "את חכי לי ואחזור" הוא שיר רוסי, אך המנגינה הרווחת של השיר היא ארצישראלית.

המדובר באחד הטקסטים השיריים המפורסמים ביותר של ימי מלחמת העולם השנייה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. הוא התפרסם לראשונה מעל דפי העיתון הרוסי "פראבדה" בחודש ינואר 1942, לאחר שנכתב חודשים אחדים לפני כן בידי המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששימש אז כתב צבאי רוסי. כשהגיעו דפי העיתון אל החיילים בחפירות, הוא מיד כבש את לב הלוחמים והתפשט מחזית לחזית. חיילים שיננו את מילות השיר בעל פה, ורבים גזרו את קטע העיתון שבו פורסם ושלחום לאהובותיהם בעורף.

כזכור, החיילים הרוסיים לחמו אז בחירוף נפש נגד הצבא הגרמני שפלש לארצם לאחר שגרמניה הפרה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מקרבות אלה לא זכו לשוב לביתם מיליוני אנשים, חיילים ואזרחים.

בעקבות פרסום השיר נשלחו למערכות העיתונים ברוסיה תגובות רבות של נשים שציפו לשוב החיילים משדה הקרב ובעקבות קריאת השיר בעיתון חיברו לאהוביהן שירים שכותרתם "אחכה לך". גם משוררים חשו צורך לדבר בשמן של אמהות ואהובות וחיברו שירי מענה ל"את חכי לי" בנוסח שהזכיר את מילותיה של המשוררת רחל בשיר "זמר נוגה": "אחכה לך עד יכבו חיי".

אגב, תהליך דומה התרחש בארץ ממש באותם ימים. אלתרמן חיבר להצגת "המטאטא" את השיר "מכתב מאמא" שבו אם כותבת אל בנה החייל שהתגייס לצבא הבריטי ("שלום לך ילדי, שלום מאמא"). בעקבות השיר חיבר אמציה עמרמי שיר מענה "תשובת הבן לאמא", באותו לחן, שבו משיב החייל לאמו הדואגת.

לשיר "את חכי לי" (ברוסית: Zhdi Menya) הולחנו על אדמת רוסיה עשרות מנגינות, אך אלה לא הגיעו ארצה ולא הושרו כאן. וזאת על אף שבימי מלחמת העולם השנייה השיר והלחן הרוסי הציפו את הציבור בארץ ובמיוחד את חברי תנועות הנוער כחולות החולצה.

שני תרגומים התפרסמו לשיר עוד בשנות הארבעים: האחד של אברהם שלונסקי, הוא הנוסח המושר, והשני מאת שלמה אבן שושן, שתורגם מילולית ולא הותאם ללחן. את תרגומו של שלונסקי ניתן למצוא בשירונים רבים ובאתר של זמרשת, שם מצוי גם הנוסח הרוסי המקורי (באותיות קיריליות).

תרגומו של אבן שושן מוכר פחות ועל כן אביא אותו בזה.

אבן שושן תרגם את כל מחזור השירים של סימונוב "יומן לירי 1941-1942" שאותו הקדיש המשורר לאהובתו השחקנית היפהפייה ולנטינה וסילייבנה סרובה. במחזור שירים זה "חכי לי" הוא השיר הפותח:

חַכִּי לִי

חַכִּי לִי וַאֲנִי אָשׁוּב,

אַךְ חַכִּי מְאֹד.

חַכִּי עֵת גֶּשֶׁם סְתָיו זָהוּב

יְהַלֵּךְ תּוּגוֹת,

חַכִּי עֵת קֹר שְׁלָגִים נוֹשֵׁב,

חַכִּי לְעֵת שָׁרָב,

חַכִּי עֵת יִשְׁתַּכְּחוּ מִלֵּב

כָּל יוֹצְאֵי לַקְּרָב.

חַכִּי לִי עֵת מִמֶּרְחַקִּים

אִגֶּרֶת לֹא תִּפְקֹד

חַכִּי עֵת כָּל הַמְחַכִּים

כְּבָר יִמְאֲסוּ חַכּוֹת.

חַכִּי לִי וַאֲנִי אָשׁוּב,

אַל תּוֹשִׁיטִי יָד

לְכָל אֲשֶׁר שִׁנֵּן, כִּי שׁוּב

לֹא אֶחֱזֹר לָעַד.

יַאֲמִינוּ אֵם וָאָח

כִּי אֵינֶנִּי עוֹד

וְיָשְׁבוּ רֵעִים לָאָח

כִּי יִלְאו חַכּוֹת,

וּמָזְגוּ כּוֹס יֵין שָׂרָף

לְזֵכֶר נִשְׁמָתִי...

חַכִּי, וְעִמָּהֶם יַחְדָּו

אַל תַּחְפְּזִי תִּשְׁתִּי.

חַכִּי לִי וַאֲנִי אָשׁוּב,

עַל אַף אֵימֵי גּוֹרָל!

יֹאמְרוּ נָא כָּל שֶׁנּוֹאֲשׁוּ:

"שִׂחֵק לוֹ הַמַּזָּל!"

אֲשֶׁר נוֹאַשׁ חַכּוֹת חָדַל,

לֹא לוֹ הָבֵן עוֹד, אֵיךְ

בְּתוֹךְ הָאֵשׁ אוֹתִי הִצַּלְתְּ,

בְּעֶצֶם חַכּוֹתֵךְ.

אֵיךְ נִצַּלְתִּי – נָבֶן זֹאת

רַק אֲנִי וְאַתְּ,

כִּי חַכּוֹת, חַכּוֹת, חַכּוֹת,

אַתְּ בִּלְבַד יָדַעְתְּ.

את הלחן הנפוץ של השיר חיבר שלמה דרורי (דויטשר), מי ששירת בצבא הבריטי ונמנה עם חברי הלהקה הצבאית "מעין זה". יחידתו עסקה באבטחת נמלים ושדות תעופה, ואת השיר חיבר, כעדותו, בהיותו בשמירה בנמל חיפה.

הוא התראיין על כך רבות ברדיו ובטלוויזיה (בתוכנית "שרתי לך ארצי") וגולל את נסיבות חיבור השיר וגם סיפר סיפור מרגש על הופעה באיטליה שבה נכחה אימו שיצאה לחפש אחריו וגילתה אותו לפתע על הבמה כשהוא מתכונן לשיר את "את חכי לי ואחזור". סיפור שהיה לאגדה.

השיר הוקלט פעמים אחדות מפי שמשון בר נוי (אז נוימן). בהקלטה ההיסטורית הראשונה מלווה אותו בפסנתר צבי בן יוסף, מלחין להקת "מעין זה" ("כל הדרכים הן מובילות לרומא", "יש לי כנרת") שנפל במלחמת העצמאות בקרבות המנזר ליד גוש עציון.

לימים זכה השיר לביצועים מחודשים מפי אריק לביא ואחרים, ביניהם מפי המלחין עצמו.

מנגינה שנייה לשיר הלחין דוד זהבי. התווים הופיעו בחוברת שיריו והשיר אף הוקלט בביצועים אחדים אך הוא לא זכה לתפוצה כקודמו.

בנו של המשורר קונסטנטין סימונוב ביקר בארץ לפני שנים אחדות, כאורח אגודת הסופרים, ובין היתר ביקר בביתו של שלמה דרורי שבמשך עשרות שנים התגורר בסדום שעל גדות ים המלח וכיום בערד.

"את חכי לי" תורגם כמעט לכל השפות שבעולם. במיוחד התפרסם סרטון הוידיאו שבו השחקן האנגלי הנודע לורנס אוליבייה קורא את השיר בתרגומו לאנגלית (Wait for me). האתר שבו מופיע השיר זוכה עד היום לתגובות נרגשות של אמהות שבניהן משרתים בעיראק או באפגניסטן.

דומה כי לחנו של שלמה דרורי יפה ומרגש מכל הלחנים העבריים והרוסיים גם יחד, שחוברו לשיר. ניתן יהיה להיווכח בכך אם ייזום מישהו את העמדתו של השיר בלחן זה למבחן הציבור ברוסיה, למשל ע"י הסרטתו בביצוע מקביל ברוסית ובעברית והעלאתו לאתר יו-טיוב.

בברכה,

אליהו הכהן

* * *

אורי הייטנר / 3 מאמרים

1. נושא הלפיד

עמירה הגני, "בגוף ראשון רבים" – אריה בן גוריון חייו ופועלו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, 2010, 215 עמ'.

במלאת יובל לפעולתה של חבורת "שדמות" בתנועה הקיבוצית (אברהם שפירא, מוקי צור, יריב בן אהרון וחבריהם, מייסדי כתב העת "שדמות") התפרסמו כתבות שהציגו את החבורה כמבשרת מהפיכת ההתחדשות היהודית בציבור החילוני בישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. על פי התיאור, עד הופעתם, התנועה הייתה מעוז של ניתוק מוחלט ממורשת ישראל ומן המסורת היהודית, והם הביאו דרך חדשה, נגדית, וחוללו שינוי שהיום אנו מתחילים לקצור את פירותיו.

אני מלא הערכה והערצה לאנשי "שדמות", אך אני בטוח שגם הם לא יאהבו את הצגת הדברים הזאת. שהרי לאורך כל תקופת קיומה של התנועה הקיבוצית, פעלו בתוכה מנהיגי תרבות שעמדו כחומה בצורה נגד מגמות ההתנתקות מהיהדות, שנשאו את הדגל והלפיד ובעיקר – שיצרו יצירה יהודית נפלאה, היונקת ממורשת ישראל לדורותיה, ממשיכה אותה ומתאימה אותה לימינו.

בין הדמויות המרכזיות שהובילו את הדרך הזאת, ניתן למנות אנשי רוח דגולים כמו המוסיקאי ויוצר סדר פסח הקיבוצי יהודה שרת, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, המשורר והמלחין ומחולל טקס העומר וטקסי הביכורים מתתיהו שלם, מורי ורבי המחנך וההיסטוריון אברהם אדרת, ויבל"א ההיסטוריון אלי בן גל, צבי שוע והמחנך מיכאל בהט. אחד הבולטים ביותר בתחום, הוא איש התרבות המרכזי של התנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים והאיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם החג הקיבוצי, אריה בן גוריון, ממייסדי בית השיטה. לפני שבועות אחדים יצאה לאור הביוגרפיה של האיש המיוחד הזה – "בגוף ראשון רבים", פרי עטה של עמירה הגני.

כחובב ביוגרפיות מושבע, שקרא עשרות רבות של ביוגרפיות, לא אהבתי במיוחד את הדרך בה נכתב הספר. בעיניי, אין רומן מרתק יותר מסיפור חיי אדם. כשאני קורא ביוגרפיה, אני אוהב להישאב לתוך סיפור החיים, ולצעוד עם הגיבור בתחנות חייו, על פי הסדר הכרונולוגי שלהן. הביוגרפיה הזאת נפתחת, אמנם, בסיפור ילדותו של אריה. אולם בהמשך היא מתוייגת תאים תאים, המתארים את תחומי פועלו של אב"ג – מסעות, חינוך, בית הספר של ביה"ש, משפחה, הקשר הייחודי עם משפחת זינאתי מפקיעין, שליחויות בחו"ל, תרבות הקיבוץ, ארכיון החגים ועוד. פרק נפרד עוסק במשפחת בן גוריון ובקשר הייחודי בין אריה לדודו דוד בן גוריון, ולהשפעתו הגדולה של ב"ג על אב"ג.

אולם גם במתכונת זו, זהו ספר מרתק על איש מרתק, שלו סיפור חיים מרתק. ובמחשבה שניה, אולי מתאים לאב"ג, שהיה בין השאר ארכיונאי ואספן כפייתי, שהכל אצלו היה מתוייק מדורים מדורים, לסוג כזה של ביוגרפיה. כך או כך, הגני הצליחה בהחלט להעביר לקורא את דמותו המיוחדת של אב"ג.

את אב"ג פגשתי לראשונה בדיוק השבוע לפני שלושים שנה. בית השיטה הוא הקיבוץ המאמץ של אורטל, ובין השאר לקח על עצמו את הדרכת גרעיני ההקמה של הקיבוץ הצעיר. ביומו הראשון של מחנה העבודה של גרעין "שיטל" לאורטל, בין כיתה י"א לכיתה י"ב, הפגישו אותנו עם נציגי שלושה דורות בבית השיטה. את דור המייסדים ייצג אב"ג.

אב"ג ישב מולנו, קבוצה של כמה עשרות עירניקים צעירים ונבוכים, וכשפתח את פיו, דומה היה שהוא ניצב בכיכר העיר ונואם בפני קהל של רבבות. איזה פאתוס! ממש שאגת אריה! את עיקר דבריו הוא ייחד לרב דוריות ולמשפחתיות של הקיבוץ, שהוא החברה היחידה במערב המקיימת את מוסד החמולה. אני זוכר היטב משפט אחד שאמר: "האדם הוא החיה היחידה בטבע שיש לה נכדים." ביולוגית אין זו אמת כמובן, אבל האדם הוא בעל החיים היחיד שיש קשר בינו לבין צאצאיו.

למחרת, עבדתי עם אב"ג בנוי, ומסתבר שגם כאשר הוא משוחח עם אדם אחד – הוא נואם בפני המונים...

אב"ג לא היה אדם קל, ולא איש רעים להתרועע. הוא צבר לא מעט מתנגדים ולא היה ממש נביא בעירו. גם הספר אינו מנסה להציג אותו ככזה. התובענות שלו (בראש ובראשונה מעצמו אך גם מזולתו), דרישותיו הבלתי אפשריות, ראייתו הדיכוטומית את העולם, המשימתיות הבלתי נלאית שלו, הביקורתיות חסרת הפשרות שלו, אינן תכונות המחבבות אדם על סביבתו (גם דודו דוד בן גוריון, שהשפיע עליו כל כך, היה כזה).

אולם על אף תכונות אלו, ואולי בזכות תכונות אלו, הוא הצליח ליצור שני מפעלי חיים אדירים – מערכת החינוך של בית השיטה, ובעיקר, תרבות החג בקיבוץ. תרומתו האדירה של אב"ג לחיי התרבות והחג בקיבוץ ובחברה הישראלית, הייתה כפולה – כיוצר וכמתעד. מעבר ליצירתו, הוא חקר ושאל ותיעד כל מה שנוצר בתנועה הקיבוצית בתחום החגים ובנה את ארכיון החגים, שהיה למכון "שיטים". הוא ערך את ילקוטי החגים, המשמשים דורות של יוצרי חג בקיבוץ ומחוצה לו ושל חוקרי התרבות הישראלית.

אז נכון, אב"ג היה איש קשה, לא סחבק, אבל הוא העמיד תלמידים הרבה והשפעתו הייתה גדולה מאוד.

אב"ג היה קורא אדוק של המידף – עלון קיבוץ אורטל. לא פעם קיבלתי ממנו מכתבים, בהם הגיב לדברים שכתבתי, בעיקר בתחום התרבות והחגים. באחד המכתבים נזף בי על כניעתנו לטרור, בשנה שבה ביטלנו את חגיגות פורים בעקבות הפיגוע בקפה "אפרופו". בעיניו, ביטול החג היה ממש כפירה בעיקר.

האם אב"ג ורעיו, נושאי הלפיד של התרבות היהודית בתנועה הקיבוצית, הצליחו בשליחותם?

התשובה לשאלה זו מורכבת מאוד. מצד אחד, הם יצרו נכסי תרבות אדירים, כמו ההגדה הקיבוצית וטקסי הביכורים וסחפו אחריהם את התנועה כולה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהתנועה הקיבוצית התרחקה מאוד מהיהדות, והיתה למעוז של חילוניות קיצונית ולעתים דווקאית, אנטי דתית. בספר מסופר איך כמעט אכלו את אב"ג חי, כאשר העלה את ילדי בר המצווה של בית השיטה לתורה בבית הכנסת של כפר יחזקאל. כמחנך, הנהיג קריאה בפרשת השבוע בתום שבוע הלימודים, ביום ו' בכל כיתות בית הספר בבית השיטה. קשה לומר, שפרשת השבוע היתה למרכיב מרכזי בחיי הקיבוצים.

אולם חשיבות מפעל חייהם של אב"ג ורעיו, לצד היצירה הגדולה שיצרו, היא בשמירה על גחלת היהדות, כקוטב נגדי להתרחקות מהיהדות. הגחלת היהודית עליה שמרו, היא שאפשרה, לדעתי, את צמיחת חבורת "שדמות" והיא התשתית לתנופת ההתחדשות היהודית היום.

אב"ג נפטר בשבועות, לפני 12 שנים. אילו חי היום, ודאי היה כואב את מצבה של התנועה הקיבוצית ומצב קיבוצו. שהרי הוא היה מאמין קנאי וחסר פשרות ברעיון הקיבוצי.

אך אני מאמין שהוא היה מתפעם מתהליכי ההתחדשות היהודית והשיבה ליהדות בקרב חלקים נרחבים של הציבור החילוני בישראל, ובתוכם רבים בתנועה הקיבוצית. אב"ג אף פעם לא היה שבע רצון, תמיד שאף ליותר, אך אני מאמין שאילו היה נוכח בתופעה, הוא היה חש שיש שכר לעמלו ויש מי שממשיכים לשאת את הלפיד.

2. פיגום או ייעוד

בראיון ל"מעריב" לפני כעשרה ימים, הכריז אברהם בורג על הקמת מפלגה חדשה, שהרעיון שלה הוא הפיכתה של ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי ל"מדינת כל אזרחיה", בטענה שרק כך היא תהיה שוויונית ודמוקרטית באמת. בראיון התייחס בורג ליהדות כדת בלבד ולא כלאום, ומאחר ויש סתירה בין דמוקרטיה לדת, לא תתכן מדינה יהודית ודמוקרטית, והוא בוחר בדמוקרטיה.

רבים, ואני ביניהם, ביקרנו את הראיון עימו.

במאמר אפולוגטי ב-YNET מגיב בורג על דברינו, תוך שהוא מתייחס ישירות לדברים שאני כתבתי בנדון. "אנטי ציוני? אני?" – הכתיר בורג את הראיון. בורג מכחיש את הטענה שהוא אנטי ציוני. הוא "רק" פוסט ציוני.

וכך הוא מסביר את היותו פוסט ציוני: "הציונות היתה פיגום הכרחי כדי להעביר את העם היהודי ממיבנה של גולה למיבנה חדש של ריבונות. וזהו. עברנו." וכאן נשאלת השאלה, מהו המיבנה החדש של הריבונות? הריבונות עליה מדבר בורג אינה ריבונות יהודית. אז מה הטעם? הציונות לא נועדה להיות פיגום, אלא נועדה לשנות את ההיסטוריה היהודית, ולהקים מדינת לאום לעם היהודי לנצח. לא עוד עם נטול ריבונות ועצמאות, מפוזר ומפורד בין העמים, אלא עם עצמאי, ברשות עצמו, במדינתו החופשית, במולדתו. ייעודה של מדינת ישראל היא הגשמת הציונות. מדינת ישראל המסירה את "הפיגום" הציוני, היא גולם שקם על יוצרו.

אחד הטיעונים הפופולאריים בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, הוא שישראל קמה בעקבות השואה, וכך הפלשתינאים משלמים את מחיר השואה שאינם אשמים בה. וכך כותב בורג במאמרו: "המדינה כבר קמה, ואי אפשר להתנהג כל הזמן כאילו הרגע יצאנו מאושוויץ. אנחנו גם לא בעיצומה של מלחמת שחרור אינסופית שהכל בה מותר, שמספקת לנו הכשר לחטוף ברעבתנות כל מה שאפשר."

משמעות טענתו, היא שישראל משתמשת באושוויץ כדי לחטוף ברעבתנות וגו'. כך מתבטאים של מכחישי השואה.

"אנטי ציוני? אני?" – הכתיר בורג את מאמרו, וכעבור שעה קלה החליף אותה בכותרת חדשה: "חלופה לסוחרי הדם והפחד". החלופה היא מפלגתו החדשה. מיהם סוחרי הדם? הדיבור הנואל הזה על "סוחרי הדם", מוכר מאוד בהיסטוריה היהודית (בדרך כלל סמוך לחג הפסח).

בורג רואה סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין חברה של צדק ושוויון. בשם איזה צדק ואיזה שוויון הוא מדבר? הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, מאחר והיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא תנועה שוויונית, שכן היא הבטיחה לראשונה שוויון לעם היהודי, הראוי למדינה ריבונית משלו, "ככל עם ועם, במשפט העמים" כהגדרת הקונגרס הציוני הראשון.

מיהו ציוני? מי שדוגל בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מי שמתנגד לכך הוא אנטי ציוני.

הציונות היא פיגום לא רלוונטי, טוען בורג. מתי היא הפכה לבלתי רלוונטית? ביום שבו בורג חדל להיות נשיא ההסתדרות הציונית?

אהוד: אני חושב שחבל להתווכח עם האידיוט ולהשחית עליו מילים, אלא אם כן מישהו בעל אינטרס משלם לו כדי שיגיד שטויות כאלה.

3. למרות "אם תרצו"

איומים, אולטימטומים, לחצים קשים – כל אלה מושכים כותרות, מעלים סוגייה לסדר היום  ליומיים-שלושה, אך בסופו של דבר מה שנותר אינו הנושא אלא הסגנון, האיום.

סגנון מכתבם של רונן שובל וארז תדמור לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון – לא זו בלבד שאינו מכובד, הוא גם אינו אפקטיבי. אף נשיא אוניברסיטה לא ירצה לפעול בתחושה שאקדח מוצמד לרקתו. אף נשיא אוניברסיטה לא יוכל להתמודד באפקטיביות עם בעייה, כאשר הכול מתייחסים אליו כאל מי שפועל כשאקדח צמוד לרקתו. בעצם סגנונם המאיים והאולטימטיבי, פגעו מנהיגי "אם תרצו" ביכולתם לחולל את השינוי שהם רוצים. "אם תרצו" העניקה פרס לאנטי ציונים באקדמיה.

חבל. הבעייה שהם מעלים חמורה מאוד וראויה להתמודדות בדרך מכובדת ואפקטיבית. הבעייה שהם מעלים היא כפולה – המצב הבלתי נסבל, שבו הציונות, המהות של המדינה, היא מיעוט קטן ומבוזה באוניברסיטה, והפגיעה בחופש האקדמי, באמצעות שלטון ללא מיצרים של השמאל הרדיקלי.

פרופ' דוד אוחנה אינו חבר בתנועת "אם תרצו". אוחנה אינו שייך למחנה הימין בישראל. הוא גם אינו איש מרכז. הוא אינטלקטואל מובהק של השמאל היוני הציוני בישראל. בדברים שנשא בכנס "לא בשמיים 2010" בכפר בלום, לא בחל אוחנה במילים כדי לתקוף את רעיון ארץ-ישראל השלמה, את מפעל ההתנחלויות ואת "גוש אמונים". מה הוא לא אמר עליהם: פשיסטים, פטישיסטים של האדמה, כנענים דתיים ועוד. ובין דבריו, כמסיח לפי תומו, סיפר קצת על חוויותיו בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת בן-גוריון: "אני נחשב המרצה הימני ביותר בחוג," אמר, והוסיף: "אצלנו, אם מישהו כותב 'מלחמת השחרור', 'מלחמת העצמאות' או 'מלחמת הקוממיות' ולא 'מלחמת 1948' – אוי ואבוי לו."

גם הסופר פרופ' חיים באר, אינו מזוהה בדיוק עם הימין או המרכז בישראל. גם באר הוא מאנשי הרוח הבולטים של השמאל היוני בישראל. באר נתן לתלמידיו באוניברסיטת בן-גוריון לנתח את שירו של אלתרמן "האיש החי", מתוך הספר "עיר היונה", אחד הספרים הציוניים ביותר שנכתבו בארץ. תלמידה שלו ניתחה את השיר כשיר אודות... האיש החי – הישראלי, שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה והאחריות מ"הזר", הפלשתינאי שאותו דיכא וגירש. על יסוד אותו מפתח, ניתחה את השיר כולו, וביארה כל משפט בתוכו. לא היה בליבו של חיים באר עליה. הוא הבין, כפי ששמעתיו בהרצאה במכון שכטר, שהיא ניתחה את השיר בדרך היחידה שהיא מכירה – בדרך בה המרצים באוניברסיטה שטפו את מוחה לאורך שנות לימודיה. אין היא מכירה דרך אחרת.

אני מתנצל בפני הקוראים על כך שהטרחתי אותם בהגדרות הלא חשובות ולא מעניינות אודות הצבע הפוליטי של הדוברים אותם ציטטתי. מה זה חשוב האם הם מזוהים כאנשי "שמאל" או "ימין", מה גם שבעיניי ההגדרות הללו אנכרוניסטיות ולא רלוונטיות עוד. מדוע נהגתי כך? מאחר ובעקבות הביקורת שנמתחה לאחרונה על האקדמיה, היו מי שניסו להציג זאת, כביקורת של "הימין" על "השמאל" וכניסיון של "הימין" לסתום פיות ולפגוע בחופש האקדמי. הציטוטים שהבאתי, דווקא מפי אנשים המזוהים כ"שמאל", נועדו להבהיר, שהמחלוקת אינה בין "שמאל" ל"ימין", אלא בין ציונים לאנטי ציונים.

איך דבר כזה קורה? איך זה ייתכן שאדם הנמצא בקצה השמאלי של הקונסנזוס הלאומי בישראל, הוא הקצה הימני של החוג להיסטוריה באוניברסיטת ב"ג? הרי הדבר מנוגד לכל היגיון סטטיסטי. החברה הישראלית אינה יכולה להתחמק מדיון עמוק בשאלה הזו, שהינה קריטית לעתיד האקדמיה הישראלית ולעתיד חיי התרבות והרוח בישראל. הבעייה היא, שנעשה ניסיון אלים ממש, למנוע את הדיון הזה. כל מי שמעז לבקר את הנעשה באקדמיה מוצג כמקארתיסט, וכל ביקורת מוצגת כפגיעה בחופש האקדמי.

אני רואה בחופש האקדמי ערך מקודש. אקדמיה שאין בה חופש אמיתי, עלולה לנוון את הרוח והמדע. אני סבור שיש להיאבק נגד המגמות באקדמיה אותן הצגתי, כמאבק למען החופש האקדמי.

למה מתכוון פרופ' דוד אוחנה כאשר הוא טוען ש"אוי ואבוי" למי שיאמר את צמד המילים המשוקצות "מלחמת העצמאות"? הרי ברור שמי שיאמר אותם, לא ייתלה בכיכר המרכזית ומכנסיו לא יופשטו כדי שילקה בח"י מלקות. אבל מי שישתמש בטרמינולוגיה הזו יוגחך בעיני עמיתיו, יוצג כבלתי נחשב, יוקע, יפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן ו... ציוני, רחמנא ליצלן. זאת עריצות הרוח השלטת באקדמיה. במצב כזה, אקדמאי הרוצה להבטיח את פרנסתו נאלץ להתקרנף. איך הגענו למצב שבו באוניברסיטאות של מדינת ישראל, אקדמאי מפחד להיחשב ציוני?  

באקדמיה שיש בה פחד, אין חופש אקדמי. אין חופש תחת טרור. המאבק להחזרת הציונות לאקדמיה, הוא גם מאבק למען החופש האקדמי.

תנועת "אם תרצו" תרמה תרומה חשובה לחברה הישראלית, כאשר העלתה בחודשים האחרונים את הנושא על סדר היום הציבורי. במכתב האיום לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון נהגו הכותבים כפרה הבועטת בדלי החלב שמילאה. כותבי המכתב טעו, ואני מאמין שהם כבר מבינים את טעותם ומקווה שימצאו את הדרך לחזור בהם. אך גם לאחר הטעות – הבעייה נותרה בעינה. קל מאוד להתעלם מהבעייה ולהפוך את המכתב לנושא המרכזי, אולם תהיה זו טעות חמורה של החברה הישראלית ושל האקדמיה בישראל, אם כך יהיה. יש להחזיר לאקדמיה הישראלית את הציונות ואת החופש האקדמי, לא למען "אם תרצו", אולי אפילו למרות "אם תרצו".

פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

אהוד: שלא יהיה לך צל של ספק, החארות מהחוגים השקריים באקדמיה שלנו ניצחו בעזרת המכתב של "אם תרצו" וההסתה של עיתון "הארץ", ומעתה הם הצדיקים והצודקים ומי שמבקר את הטינופת הפוליטית שהם מלמדים את הסטודנטים הצעירים שלהם – הוא "מקארתיסט"!

* * *

יואל נץ מבקש סליחה על השיר המזוייף של מיאקובסקי

אהוד היקר!

אני מבקש בדחילו סליחה ומחילה ממך ומאלפי הקוראים שלך על הולכת שולל שלא באשמתי, אחרי שאכלתי אותה ותרגמתי בהתלהבות של פתי מאמין לכל דבר את שירו הציוני של מיאקובסקי – פרי עטו של מריאן בלנקי, לעברית.

כעונש על הפדיחה הטלתי על עצמי לתרגם את נאומו של הסטיריקן המופלא מריאן בלנקי, והריהו לפניכם, לקרוע אותו לגזרים.

יואל נץ

* * *

הנאום שלא היה / מַרְיַאן בֶּלֶנְקִי

http://blogs.mail.ru/mail/bazelika/539B982BFB5C0540.html

(תירגם מרוסית יואל נץ)

הופעתי שלא התקיימה בוועידה אשר אליה, כרגיל, "שכחו" להזמין אותי.

תרגום מעברית [אל תאמינו... – י.נ.]

עמיתים יקרים!

הגעתי לישראל ב-1991 מצוייד בעברית. הייתי ונותרתי פטריוט נלהב של ארץ זו. בשנים הראשונות של שבתי כאן ביקשתי בכל מאודי להיות ישראלי – קראתי ספרות ועיתונות עברית, צפיתי בסרטים ישראליים, צפיתי במחזות ובמופעי במה. בחלוף שלוש שנים, רצוני להתמזג בתרבות הישראלית נעלם, ותודה לאל – איננו מתעורר שוב. קראתי עשרות ספרים בעברית, צפיתי במאות תכניות טלוויזיה, מחזות, קונצרטים, שוחחתי עם עשרות פעילי תרבות מרוסיה. כולם חוזרים ואומרים את אותו הדבר ואני מסכים עימם: הניסיון ליצור תרבות חדשה במקום ריק מתוכן, תוך שכחה וסילוקה של תרבות היהדות המזרח אירופאית נכשל ברעש גדול.

"הנדוניה היא קלת ערך" – נהגה לומר גיבורת מחזהו של צ'כוב, אם אך שמעתם כלל את השם הזה. לא – זה לא עולה חדש. אל חשש, הוא כבר לא יתחרה בכם.

הקולנוע, הספרות, המחול, התיאטרון, הטלוויזיה, העיתונות, אמנות הבמה – דלים בהשוואה לתופעות אנלוגיות של התרבות הרוסית. את זאת יאמר לכם כל איש תרבות יוצא רוסיה, אם יעלה בכם הרצון להאזין לו. אף שב- 20 השנים האחרונות של שהותי בישראל אינני מבחין ברצון שכזה מצדכם. רק בטלוויזיה של ישראל יכולים להראות זמר נטול קול, לא מגולח, לובש מכנסיים מהוהים, חולצה שרעננותה מפוקפקת, שאיננו יודע לנוע. כזאת לא ייתכן ברוסיה. שמה – רק אחד מהם: או שלא מגולח, או שנטול קול, או שמכנסיו בלתי מגוהצים. עם כל החסרונות של הטלוויזיה הרוסית, מקפידים שם על רמה מסוימת, שאין מקפידים על שכמותה בישראל.

בהיעדר מסורת של תרבות דוחפים אצבעות לפה זה לזה במופע מחול ישראלי, שחקן תיאטרון אשר מתאר עייפות מפיל את ראשו על ידיו ואומר "עייפתי", סופר ישראלי מתאר על פני 20 עמודים כיצד הגיבור שלו משתין, וכיצד זורם הזרזיף לאסלה. התיאטרון הישראלי גדוש בקלישאות שעליהן הסתלבטו ברוסיה לפני 50 שנה. באשר לסוגה שלי – סוגת הדברנות, או כלשונכם "סטנד-אפ-קומדי" – הרי שתרבות ההדרנים שלכם מיושנת זה כבר 50 שנה. אין ביכולתה של התרבות שלכם להעניק לנו, ליוצאי רוסיה, דבר וחצי דבר. כל מה שאתם מסוגלים להמציא כאן, המציאו ברוסיה לפני 50 שנה. אתם צוחקים כאן על בדיחות, שסבתא שלי סיפרה לי.

רוסיה היתה, הינה ותוסיף להיות ארץ של תרבות גדולה בלא תלות מי החכמולוגים אשר ניצבים ליד הגה השלטון. אתם כאן מתבוססים במיץ של עצמכם, ואינכם שמים קצוץ על כך שהבאנו איתנו סופרים, ציירים, שחקני תיאטרון, במאים, נגני תזמורת. הם בודקים בדיקה ביטחונית, מנקים את הדירות שלכם, מתייגעים בבתי החרושת שלכם, רוחצים ישבנים של הזקנים שלכם. זה מתאים לכם, כמובן. משום שאתם פוחדים פחד מוות מתחרות מצידם של המומחים לדבר. אתם מתחככים אהדדי בביצה הזערורית שלכם וליותר מכך אינכם צריכים.

קראתי את כל העמוסים עוזים, אלפים בית יהושע ואת הדודים גרוסמנים האחרים. הכול משעמם עד מוות. עמיתים יקרים! האם אמר לכם מישהו אי-פעם כי יש לכתוב כך שיהיה מעניין לקרוא? או שאתם סומכים על כך שככל שתרבו להטיף על ימין ועל שמאל, כי ילקקו את הישבן לערבים, ככה ירבו להוציא אתכם לאור? דומני שכן.

הבה ונשוחח על הקהל. מתוך אוכלוסיית ישראל של 6 מיליון – מיליון הם ערבים שהתרבות הישראלית איננה דרושה להם. חצי מיליון נוספים הם דתיים, אשר אינם מתעניינים מכל וכול בתרבות כלשהי, ומיליון יוצאי ארצות המזרח אשר מצויים מחוץ לכל תרבות. (על הגזענות תצעקו אחר-כך, אני שמעתי אתכם 20 שנה, תקשיבו לי כעת 10 דקות). מיליון נוסף הם רוסים, אשר להפתעתכם הרבה, אינם מגלים, כמוהם כמוני, שקיקה יתרה "להיקלט" בתרבותכם.

כמה נשאר? אגלה לכם סוד אשר לא עלה כלל על דעתכם. רוסיה היא גדולה מישראל. בישראל יש שלושה וחצי עיתונים, בהם מפרסמים באופן בלעדי אך ורק אנשינו ורק בעלי פרוטקציה. במוסקבה מופיעים כמה אלפי ביטאונים מסוגים שונים. בישראל יש שלושה וחצי תיאטראות, ברוסיה – כמה אלפים. אני מתעלם מארצות חבר העמים והארצות הרחוקות. הלשון הרוסית היא אחת הנפוצות ביותר בעולם. סופר, עיתונאי הכותבים רוסית מצויים בעמדה עדיפה למדי.

כעת – אחזור לניסיונות האינטגרציה, או כפי שאתם אוהבים להתבטא, אבסורבציה בתרבות הישראלית. יש שם משפחה יהודי שכזה: נַקוֹיְכֶר. בהתבסס על האמור לעיל, אין בדעתי להתייצב בעמידת "דום" ולהמתין, עד אשר תואילו בטובכם להעיף מבט לעברי, לתרגם את הטקסטים שלי לעברית, לערוך ראיון איתי. מה עוד, שאת כל אלה אני מסוגל לעשות בעצמי וגם עשיתי, למרות שאינני רואה בכך טעם. אני משגר פשוט את הטקסטים שלי להוצאות רוסיות ואוקראיניות, וגם לאמני במה רוסיים ואוקראיניים. אינני רוצה להעכיר את מצב רוחכם, רק שההונורר הרוסי המקובל בעבור מאמר בן 7 אלף סימנים הוא 200 דולר. שחקן משלם בעבור מונולוג 1000-1500 דולר. לבד מן התמלוגים.

אני איש צנוע מאוד, אבל העובדה שאני, מחברם של מאות פרסומים בארצות שונות, נאבק למען עמדותיה של הארץ הזאת בזירה הבינלאומית, בעל שורה של תארי הצטיינות – נמצאתי לא נחוץ לארץ הזו – זו בעייה גדולה. לא שלי – של הארץ הזאת. ואני, אבוי, רחוק מלהיות היחיד. הדוגמה שלי איננה אלא טיפת מים, בה משתקפות בעיותיהם של אנשי תרבות, אשר הגיעו מארץ ענקית אל ארץ קטנה וענייה במובן התרבותי. זאת מבלי שאדבר כלל על תופעות של היצירה העממית, אשר אינם קיימים בישראל מכל וכל ה-ק-ווה-אן [מועדון העליזים ובעלי התושייה – י.נ.], שירת זמר מקורית, תיאטרון חובבים וכד'.

סליחה על גסות הרוח – היא הצטברה אצלי במשך 20 שנה.

אהוד: משפחתי בארץ כ-135 שנה והם ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה, ומוזר – דעתי על הספרות העברית ה"חשובה" ומעמדי האפסי בה, דומים קצת להבחנות העולה-החדש שלך, אלא שלי [אם אין הפרזות בסאטירה שלך] – אין הכנסות מתפוצה רוסית או עולמית, כמו שאתה מצהיר שיש לך, ולכן מצבך היה יכול להיות אפילו טוב ממצבי – אלמלא מאות הדונמים של פרדסיי הוותיקים מזני שמוטי ו"שרה" (שמוטי-דם), שניטעו כולם על אדמות מיליוני הפלסטינים (שגורשו מן הארץ על ידי הקולוניאליזם של אבות-אבותיי הנצלנים החל משנת 1878) – ושבזכות תפוזיהם אני מתקיים בכבוד כסופר עברי.

עם זאת, יש כאן תרבות עברית נהדרת, אולי לאו-דווקא בספרות החשובה, שלעיתים היא משעממת. תרבות שאתה, אם ברצינות אתה מדבר – כנראה מנותק ממנה או שאינך מצליח לפלס לך דרך אליה. לך למשל לראות את הצגת "גטו" בקאמרי, זה אחד משיאיה, או היכנס לעולמו המופלא של הזמר העברי.

לפני שנים אחדות הוזמנתי לבקר במוסקבה והופעתי בפני קהל יהודי-רוסי צעיר, ולקראת הנסיעה ריעננתי את ידיעותיי בכל הקלאסיקה של הספרות הרוסית שעל ברכיה גדלתי, וגדלו בני-דורי בארץ [שעליהם אתה מלגלג], בתרגום עברי – ולמרבה הפתעתי רוב בני העשרים ויותר לא ידעו בכלל מיהם הסופרים שעליהם אני מדבר! אז אולי המוז'יקים בקולחוזים שומרים טוב יותר את התרבות הרוסית הקלאסית הגדולה שלך?

* * *

יוסי גמזו

גֶשֶם שֶל כּוֹכָבִים

זֶה הָיָה רַק לִפְנֵי כְּשָבוּעַ אַךְ אוֹי לָהּ וּוַי לָהּ

לְכָל עַיִן שֶטֶּרֶם צָפְתָה בַּסְּפֶּקְטַקְל הַזֶּה

בּוֹ לְפֶתַע נִתַּךְ מִשָּמַיִם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

מִין מְטַר-כּוֹכָבִים גְּרַנְדִּיוֹזִי, מַמָּש מַחֲזֶה.

אַסְטְרוֹנוֹמִים שֶאָצוּ מִיָּד טֶלֶסְקוֹפִּים לִפְקֹחַ

מְכַנִּים אֶת אוֹתָם כּוֹכָבִים "פֶּ רְ סֶ אִ י דִ י ם" – עַל שֵם

בֶּן-הַחַיִל פֶּרְסֵאוּס, גִּבּוֹר מִיתוֹלוֹגִי רַב-כֹּחַ

שֶרִחֵף מוּל חוֹף יָפוֹ, רָכוּב עַל גַּב סוּס מִתְנַשֵּם

שֶהָיָה לֹא סְתָם סוּס אֶלָּא סוּס מְצֻיָּד בִּכְנָפַיִם

שֶקָּרְאוּ לוֹ פֶּגָסוּס – וּכְמוֹ שֶהַסּוּס וְרוֹכְבוֹ

שָם חָלְפוּ בְּמַטָּס אֲוִירִי בֵּין שָמַיִם לְמַיִם

הֵם שָמְעוּ מֵאַחַד הַסְּלָעִים שֶזָּקַף אֶת גֵּווֹ

מִין קְרִיאַתs.o.s שֶל עַלְמֹנֶת שֶשְּמָהּ אַנְדְרוֹמֶדָה

הַכְּבוּלָה אֶל הַסֶּלַע, קָרְבָּן לְמִפְלֶצֶת-אֵימִים

וְכֵיוָן שֶאוֹתוֹ הַפֶּרְסֵאוּס הָיָה אַכְּבָּר גֶּ'דַע

הוּא הִפְעִיל עַל אוֹתָהּ הַמִּפְלֶצֶת בְּלִי שוּם רַחֲמִים

לַחַץ פִיזִי מְאֹד לֹא מָתוּן שֶשִּלַּח מֵעָלֶיהָ

אֶת אוֹתָהּ וִילְדֶע חַיֶּה יָשָר לְעוֹלַם-הָאֱמֶת

וְאֶת מִיס אַנְדְרוֹמֶדָה שִחְרֵר בְּצִ'יק-צָ'ק מִכְּבָלֶיהָ

וְהוֹבִיל אוֹתָהּ חִיש לַחֻפָּה וּכְשֶבָּאָה הָעֵת

הִיא יָלְדָה לוֹ בָּנִים שֶעַל שְמָם וְעַל שְמוֹ שֶל הָאַבָּא,

הַצָּלָ"שְנִיק פֶּרְסֵאוּס, קְרוּיָה כָּאן קְבוּצַת כּוֹכָבִים

בַּכִּנּוּי "פֶּרְסֶאִידִים" מֵאָז עַד הַיּוֹם וּלְהַבָּא

וְאוֹמְרִים שֶכְּשֶאֵלֶּה צוֹנְחִים מֵאוֹתָם מֶרְחָבִים

וְלִפְנֵי שֶאוֹרָם נֶעֱלָם בִּמְהִירוּת מְהַמֶּמֶת

אָז אִם רַק מַסְפִּיקִים לְבַקֵּש בַּקָּשָה מִמָּרוֹם

מִסְתַּבֵּר שֶתָּמִיד בַּקָּשָה זוֹ אָכֵן מִתְקַיֶּמֶת

לֹא פָּחוֹת מִפְּתָקִים שֶתּוֹקְעִים בּוֹ, בַּכֹּתֶל, יוֹם-יוֹם...

וְלָכֵן, בְּדִיּוּק לְשֵם כָּךְ הִתְיַצֵּב רַק לִפְנֵי כְּשָבוּע

הָאֶזְרָח הַקָּטָן (הַמֻּדְאָג מִמַּצַּב הַדְּבָרִים בַּמְּדִינָה)

בְּתַצְפִּית אַסְטְרוֹנוֹמִית כָּזֹאת, שֶמִלְּבַד אֶת הַבְּרוֹךְ הַקָּבוּעַ

שֶשְּלִיחֵי-הַצִּבּוּר מְסַפְּקִים לוֹ יוֹם-יוֹם בְּכָל תְּחוּם וּמִגְזָר וּפִנָּה

הוּא קִוָּה לְקַבֵּל מֵאוֹתָם כּוֹכָבִים – אֲשֶר יֵש בְּכֹחָם, כַּיָּדוּעַ,

לְמַלֵּא מִשְאָלוֹת – גַּם צ'וּפָּר מְעוֹדֵד שֶל מְנַת-אוֹפְּטִימִיזְם קְטַנָּה.

וּבִמְקוֹם בְּחַמְסִין שֶל אוֹגוּסְט לְיַחֵל שֶיֵּרֵד עָלָיו גֶּשֶם שֶל מַיִם

הוּא פִּלֵּל בְּלִבּוֹ שֶיַּסְפִּיק לְבַקֵּש – מוּל מִמְשָל שֶפִשֵּל וְכָשַל –

בְּאוֹתָן הַשְּנִיּוֹת שֶיֻּמְטַר לוֹ לְפֶתַע מְטַר-כּוֹכָבִים מִשָּמַיִם

רַק כַּמָּה בַּקָּשוֹת לֹא קָשוֹת אַךְ דְּרוּשוֹת נוֹאָשוֹת לַצִּבּוּר. לְמָשָל:

לְמָשָל, שֶכַּמָּה רַבָּנִים יִתְגַּבְּרוּ עַל יִצְרָם וְיַפְסִיקוּ בְּיֶשַ"ע

לְקַדֵּש כָּאן בְּכָל אַרְגוּמֶנְט הִלְכָתִי כָּל פְּגִיעָה שוֹבִינִיסְטִית בְּגוֹי

וְיַסְבִּירוּ לְנֹעַר-גְּבָעוֹת שֶתְּקִיפַת עַרְבִיִּים חַסְרֵי-יֶשַע הִיא פֶּשַע

וּכְרִיתַת עֲצֵיהֶם וּשְׂרֵפַת בָּתֵּיהֶם הִיא חֶרְפָּה לִיהוּדִים, וְלֹא נוֹי

(וַאֲשֶר לְעַרְבִים מַטִּילֵי בַּקְבּוּקֵי-תַּבְעֵרָה וּפוֹרְעִים צְמֵאֵי-דָּם כָּאן –

שֶיַּשְאִירוּ אֶת מְלֶאכֶת-הַפֶּרֶךְ הַזֹּאת לְמַגָּ"ב וּלְצַהַ"ל בִּלְבַד

שֶלּוּלֵא הֻצְרְכוּ לַהֲדֹף אֶת פְּגִיעוֹת אוֹתוֹ נֹעַר-גְּבָעוֹת בָּ ם עַ צְ מָ ם כָּאן

הֵם הָיוּ מִתְפַּנִּים בְּהַרְבֵּה יוֹתֵר כֹּחַ לַגּ'וֹבּ שֶכִּפְלַיִם כָּבַד).

וְגַם זֶה לְמָשָל: שֶבְּכִירֵינוּ יַפְנִימוּ סוֹפְסוֹף שֶהָעָם בְּהֶחְלֵט עוֹד

מְצַפֶּה מֵהֶם, דַּוְקָא מֵהֶם, לְשִקּוּל עַצְמָאִי וּמֻשְׂכָּל, כַּדָּרוּש,

בְּנִגּוּד לַמַּצָּב בּוֹ כַּיּוֹם הֵם עַל תֶּקֶן גְּרוֹטֶסְקִי שֶל מִין מַרְיוֹנֶטוֹת

שֶל יוֹעֵץ אַסְטְרָטֶגִי, יוֹעֵץ לְתִקְשֹרֶת וּשְאַר סְפִּינוֹלוֹגִים בִּגְרוּש.

וְהֱיוֹת שֶהֵם לֹא אַלּוּפֵי הַמּוֹנְדְיָאל – שֶתֻּפְסַק פֹּה מִיָּד הַפָדִיחָה

בָּהּ אוֹתוֹ כַּדּוּרֶגֶל שֶשְּמוֹ אַ חְ רָ י וּ ת מְכֻדְרָר וְנִבְעָט בְּלֵב קַל

מֵחָלוּץ מֶרְכָּזִי זֶה שֶשְּמוֹ שְתַמְטַּנְיָהוּ בְּזַאפְּטַת-בָּרָק, שֶהֵבִיכָה

אֶת כְּבוֹד שַׂר בִּטְחוֹנוֹ, שֶמִּיָּד כְּשֶחָטַף זֹאת בָּעַט אוֹתוֹ לָ... רָמַטְכָּ"ל...

וְכֵיוָן שֶבְּפֶרֶק הִלְכוֹת הִשְתַּמְּטוּת עַסְקִינַן – מִשְאָלֹנֶת נוֹסֶפֶת

לִנְצִיגֵי-הַבּוֹרֵא-כִּבְיָכוֹל בְּאוֹתָהּ גֹעַלִיצְיָה שֶבָּהּ, בִּסְחִיטָה

מִתְכַּבְּדִים תַּלְמִידֵי "תּוֹרָתָם פְּטוֹרָתָם" בְּשִחְרוּר מִגִּיּוּס, הַחוֹשֵׂף אֶת

צִפְצוּפָם שֶל כַּמָּה צִינִיקָנִים עַל מָה שֶכָּתוּב בְּמַסֶּכֶת "סוֹטָה"

עַל מִלְחֶמֶת מִצְוָה שֶ"הַ כֹּ ל בָּהּ יוֹצְאִין לְמַלֵּא חוֹבָתָם וַאֲפִלּוּ

הֶחָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מִשִּׂמְחַת חֻפָּתָהּ" – וְהַאִם עוֹד דְּרוּשָה

הוֹכָחָה לְטִיבָהּ שֶל אוֹתָהּ מֶמְשָלָה בָּהּ קְנוּנְיוֹת-תֵּן-וְקַח הֶאֱפִילוּ

כְּבָר מִזְּמַן עַל כָּל עֵרֶךְ וְלֹא רַק הַ דֶּ רֶ ךְ אָבְדָה לָהּ, גַּם חוּש הַ בּ וּ שָ ה?

וּמַמָּש כָּךְ הַפְיַאסְקוֹ שֶל טְרִיק שֶנִּמְאַס כֹּה בּוֹ דֶּלֶת-צְבִיעוּת מִסְתּוֹבֶבֶת

וְדַרְכָּהּ מְיַבְּאִים אָנוּ צְבָא-עֲבָדִים בְּשִפְעַת מְמַדִּים נִרְחָבִים

שֶל נִצּוּל חֲזִירִי רַק לְמַעַן נוּכַל, לְאַחַר שֶסָחַטְנוּ כָּל עֶבֶד,

לְגָרְשָם בְּלִי אָשָם וְלִזְרֹק אֶת בְּנֵיהֶם שֶנּוֹלְדוּ לָהֶם כָּאן – לַכְּלָבִים.

וְאוֹתוֹ חִזָּיוֹן-בִּזָּיוֹן שֶל מִשְׂחַק הַכִּסְּאוֹת הַכָּל-כָּךְ מוּסִיקָלִי

שֶל מִנּוּי רָמַטְכָּ"ל שֶאֵין מִי שֶאֵינֶנּוּ בּוֹחֵש בּוֹ יוֹם-יוֹם וְעוֹסֵק

(מָה שֶלֹּא רַק וַדַּאי לֹא מוֹסִיף לוֹ לְצַהַ"ל כָּבוֹד אֶלָּא נֶזֶק מוֹרָאלִי) –

כֵּן, גַּם זֹאת מִשְאָלָה שֶבִּקֵּש הָאֶזְרָח הַקָּטָן: שֶהַשְּמוּץ יִפָּסֵק...

כִּי דְאָגָה קָשָה לֹא מְנִיחָה כַּיּוֹם לַחְלֹם זֹאת

לְכָל פַנְטַזְיוֹנֶר הַמִּתְמַכֵּר לַהֲגִיגָיו:

לֹא רַק הַכּוֹכָבִים צוֹנְחִים מַהֵר מִכְּדֵי לִבְלֹם זֹאת,

גַּם הָאֵמוּן שֶהַצִּבּוּר רוֹחֵש לְמַנְהִיגָיו.

* * *

איליה בר-זאב

לילה מוזר

בֵּין מַטְּחֵי הַמֶּטֶאוֹרִים הָלַכְנוּ לְאִבּוּד,

רַצִּים בַּחֲשֵׁכָה

לִרְאוֹת מִקָּרוֹב חֶלְקִיקֵי אוֹר, גַּרְגְּרֵי אָבָק דַּק, כָּל שֶׁיַּעֲבֹר

כְּהֶרֶף.

חֹם עָצוּם נוֹצַר מִחוּץ לָאַטְמוֹסְפֵירָה –

מַאְדִּים הִתְקַבֵּץ עִם נֹגַהּ וְשַׁבְּתַאי, צֶדֶק בָּא לְבַקֵּר אֶת

אוּרָנוּס.

חֲתִיכַת שָׁמַיִם עֲתִידָנִית יָרְדָה אֵלֵינוּ בְּמַעֲטֶפֶת זוֹהֶרֶת.

בֵּין נְגֹהוֹת הָאֵשׁ בִּקַּשְׁנוּ מִשְׁאָלוֹת בְּטֶרֶם אוֹר רִאשׁוֹן,

אַבְנֵי חָלָל

פָּצְעוּ,

פִּזְּרוּ זַרְחָן עָשִׁיר גְּוָנִים,

אוֹתוֹת נֶהְפְּכוּ

עָלֵינוּ –

הִמְהוּם רַחַשׁ בָּאֲוִיר.

רְסִיסֵי תְּאוּרַת חֵרוּם חָמְקוּ עָבְרוּ מִפָּנָסֵי מְכוֹנִית מְקַפֶּצֶת

אֶל פִּתּוּלֵי הַדְּרָכִים בֵּין גִּזְעֵי

הָאֵיקָלִיפְּטוּסִים –

רוּחוֹת שֶׁל אוֹגוּסְט נָשְׁבוּ

בִּכְבֵדוּת.

מַשֶּׁהוּ בָּךְ חִפֵּשׂ קִרְבָה פִּתְאוֹמִית,

אוּלַי מִקְרִית.

עוֹד לַיְלָה מוּזָר נִצַּת –

חָלַף.

* * *

לרגל צאתו לאור של הספר "ימי הצריף"

מאת אל"מ (מיל') יעקב צור

יקיים מכון ז'בוטינסקי ערב השקה חגיגי

ביום ראשון, 5.9.2010, בשעה 19.00

במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א' תל-אביב.

משתתפים:

פרופ' אלון קדיש, פרופ' מרדכי תמרקין, ח"כ לשעבר רן כהן והמחבר.

גם המלחין והזמר נחום נחצ'ה היימן, חתן פרס ישראל, ישתתף וישמיע משירי ארץ-ישראל. ינחה יוסי אחימאיר מנכ"ל המכון.

הספר הוא אסופת זכרונות מרתקת של נער בן 9 (וכיום בן 73), על ימי המרד והסערה שקדמו להקמת המדינה, על מאבק האצ"ל בכובש הזר הבריטי, שבו נטלו חלק הוריו – האם שולמית לבית סלוצקי היא בת נהלל, והאב הלל הוא ממייסדי ההתיישבות הבית"רית רמת טיומקין.

האירוע פתוח לקהל הרחב, אך מספר המקומות מוגבל.

דמי כניסה בסך 20 ₪ ייגבו בכניסה.

כמו כן יוכלו באי האירוע לרכוש במחיר הנחה – 60 ₪ בלבד – את הספר האלבומי.

* * *

מתי דוד

אברום בורג חוזר!

לאחרונה אברום בורג מתרוצץ בין כל מערכות העיתונים ומסכי הטלוויזיה, בניסיון נואש להפגין נוכחות ולומר: "אני קיים אני חוזר!"

לאחר שנפלט ופרש מהכנסת, מהסוכנות וממפלגת העבודה, הלך כמקובל לעשות לביתו, כשותף בכמה עסקים פרטיים שכולם נכשלו. ואולם למרות זאת חייו מתנהלים במנעמים ללא שום מצוקה ודאגה, בזכות פנסיה שמנה מהכנסת ובזכות ג'יפ ונהג מהסוכנות היהודית.

לאחר שנשכח ונעלם מהזירה התקשורתית והציבורית מצא את מקומו בהנהלת הקרן החדשה ובהפגנות השמאל בשייח ג'ראח בירושלים.

האיש החריג והמוזר הזה שהפך לשוחט פרות קדושות, הפך בפועל לדמות של אנרכיסט שאיבד את השליטה על עצמו ויוֹרֶה הגיגים של אֶרס והֶרס נגד כל סביבתו. בכל ראיון עיתונאי וטלוויזיוני הוא מייצֵר שיטפון של מילים ורעיונות שכולן הֶבֵל הבלים שאין להן קונים.

המסלול הציבורי והפוליטי שלו החל "בשלום עכשיו" ונִמשך בהנהגת מפלגת העבודה, ובתפקידי יושב ראש הכנסת ויושב ראש הסוכנות היהודית. בכל התפקידים האלה לא החזיק מעמד, נכשל וניפלט, פרט לשלום עכשיו תחנתו הראשונה ואולי האחרונה.

לאברום בורג יש שיגעון גדלות שהוא גאון מדיני, לאומי ומפלגתי. הוא חי בפנטזיה הזויה שהוא נועד לשלטון להוביל את ההמון. הוא מאמין שרק הוא יכול להוביל את השמאל ולנצח בגדול. בימים אלה יצא בורג ב"הכרזה דרמטית": הקמת מפלגה יהודית-ערבית חדשה. מפלגת התקווה לשלום ולשוויון. להלן כמה מהרעיונות החדשים של בורג:

מפציר ביהדות ארה"ב לנתק קשר עם ישראל הרשמית (בארה"ב מתעלמים ממנו).

המערכת הפוליטית בישראל בפשיטת רגל (כי הוא ניפלט ממנה).

בישראל לא קיימת דמוקרטיה אמיתית (היא היתה דמוקרטית כשהוא היה בה).

חופש הדעה נעלם בישראל (למרות שהוא מופיע על כל הבמות).

לא מאמין באלוהים (הולך עם כּיפָּה ועושה פוזה של דתי).

לא מתנגד שראש הממשלה תהיה מוסלמית – חַנִין זוּאַבִּי (ירד מהפסים הנורמליים).

ישראל היא מדינה מיליטריסטית שמתדרדרת לפשיזם. (הצטרף לתעמולה הערבית).

תובע לשנות את חוק השבות. (לטובת הגירה של זכות השיבה הערבית).

טוען שהמון אנשים תומכים בו וברעיונותיו. (אפילו מרצ וחד"ש לא מספקים אותו).

אהוד: שכחת לציין כיצד בין השאר ניסה האידיוט גם לשחוט את הציונות.

* * *

הרחמים גורמים לי שלשול מוסרי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כל פעם שאני עושה מקלחת

ועוד מקלחת

בקיץ החם

כל פעם שאני שוטף את התחת

פעם

ועוד פעם

ומוריד את המים גם פעמיים

בגלל החרא שנדבק לדפנות

אני נזכר בילדים הצמאים של העולם

שמתייבשים בבצורת

או טובעים בשטפונות

ואני שולח מכתב לנשיא שלי

שיעשה משהו

אולי נשלח להם בקבוקי גזוז

כי הרחמים גורמים לי שלשול מוסרי

* * *

משה ברק

קץ עידן הטיולים להכרת העולם?

חופש בן שבועיים פעם עד פעמיים בשנה, הוא תשובה לכורח לנוח. זו אפילו חוויה נעימה של זמן חופשי מהדאגה לשיגרת היום יום. בילוי חריג, המאפשר התעסקות בתחביבים נעימים.

בין כל סוגי הבילויים, יש מקום לשבץ גם ביקור באתרי טבע, או מעשה ידי אדם. זה טבעי והגיוני וזמין בכל מקום אליו יוצאים בארץ או בחו"ל. אך גם פעילות זו יש להגדיר כ"בילוי", כי זו לא הדרך להכיר ארץ כלשהי.

טיולים להכרת העולם היו חלומנו המתוק כילדים בוגרים, כבני נוער, ואף כבחורים צעירים. הערצנו את סטנלי וליבינגסטון; את וסקו דה גמא; וכמובן מרקו פולו, קולומבוס ובנימין מטודלה, שהקדישו שנים רבות מחייהם "להכיר" ארצות חדשות. קראנו עליהם בערגה, וסיפורי ז'ול וורן היו לנו דרך בדיונית להכנה למסעות האישיים כשיגיע זמנם.

על ארצות העולם למדנו כולנו, בשיעורי הגיאוגרפיה. ברשותנו היו אטלסים שבמאה העשרים כללו כבר מפות מפורטות מדויקות יחסית של היבשות, הארצות, ההרים, הנהרות וכו'. כשם שהיו ילדים חובבי חשבון, היסטוריה, פיזיקה ועוד, כך היו כאלה שהגיאוגרפיה היתה אהבתם הגדולה.

נטייה זו מוכרת לי, שכן גם אני נמניתי על חובבי הגיאוגרפיה. כבר בגיל 12 הכרתי כהלכה את האטלסים העבריים, ועיינתי בשמחה בכל אטלס לועזי שפגשתי. כבר אז זכרתי בעל פה את כל בירות העולם, והנהרות הגדולים לפי סדר גיאוגרפי ואת אורכם. ידעתי לצייר את המתאר של כל מדינה ויבשת. כשהפגנתי בפני חברי ידע זה, ידעו הם כי מראה המקומות הזוי, אך בתקווה שנצליח להגיע ולראות את אתרי העולם מקרוב במו עינינו.

אספתי כל מפה שהופיעה בעיתון כלשהו, דפדפתי בכל אנציקלופדיה עברית ולועזית שהזדמנתי לידה, כדי לראות תמונות של מיבנים חשובים, גשרים על נהרות, שבטים מיבשות רחוקות, שטרם נחשפו לתרבות החדישה. אך מה כבר ניתן היה לראות בתמונות בגודל רבע גלויה, כשבודדות בגודל חצי גלויה.

את המראות ראיתי סוף סוף ביתר פירוט, בתמונות גדולות יותר באנציקלופדיה "לארוס קטנה", בבית בוזגלו, הבן זקיטו עמיתי לכיתה ב"אליאנס" הזמין אותי לדירת הפאר של משפחתם, להכנת שיעורים, מכיוון שנחשבתי לתלמיד טוב. הוריו הסוחרים האמידים "הרשו לעצמם" לרכוש אנציקלופדיה זו. היא היתה אמורה לעזור לנו בשיעורים בצרפתית. בשנים שלאחר מכן פגשתי תמונות רבות כאלה בספריות העשירות של השכנים עולי גרמניה, שכללו אנציקלופדיות ענק. אך גם אלה היו לרוב רק בשחור לבן..

לכן נכבשנו להתבוננות בבולים. אמנם אלה לא עלו על שלושה סנטימטר, אך היו צבעוניים, והדמיון עבד שעות נוספות. אנגליה וצרפת בעלות הקיסרויות הגדולות ברחבי תבל, קלטו מהר, שיש לבני העולם המערבי צורך נפשי לראות תמונות הווי ונוף מארצות העולם. והפכו אותם כמקור טוב לרווחים. כך כבר בשנות ה-30 הנפיקו, לכל מושבה ממושבותיהם הרבות ברחבי תבל, בולי ענק עם נופים מרהיבים. הבולים הודפסו והונפקו כנראה במטרופולין, שם נמכרו ישירות לאספנים. רובם ככולם אף לא הגיעו לדואר בארצות שאת שמן נשאו. זאת הבנתי כבר אז, כי מאלפי בולי הקיסרויות שראיתי, היו רק בודדים חתומים לאחר ששימשו משלוח דואר. כי הבולים היו כולם חדשים עם הדבק בגבם, כדי לספק את האספנים ואת הכמיהה "לראות את העולם".

לפיכך ניתן להבין את העובדה, שנפוץ אז איסוף גלויות הדואר. אלה אכן הגיעו בדואר, מכל מיני פינות בעולם והיו עדות לאתרים ונופים שניתן לראות שם. הן קסמו אפילו יותר, מפני שסוף סוף ראינו תצלום בגודל סביר, ואפילו צבעוני. ביקשנו מכל בן משפחה ומכר לקבל גלויה שהגיעה אליו. עם הגעת הדואר כמובן לא רצו לתת לנו. אך לאחר זמן כאשר דברי הדואר הצטברו, נתנו לנו ברצון את הגלויות שהעניין בהן פג, אך עבורנו היו אוצר של חלומות על העולם הגדול. הגדולים נערים "יזמים" אפילו קשרו קשרי דואר מיוחדים כדי לקבל גלויות, שבתמורתן שלחו גלויות מישראל. 

בשנות ה-30 גיליתי בספריות הגדולות את כתב העת "ניישונל גיאוגרפיק", שתצלומיו מאתרי העולם הרהיבו וכבשו את הלב והסעירו את הדמיון. פה ושם גיליתי, בחנויות של ספרים משומשים, ספרי מסעות עם תצלומים מעולים גדולים, שיובאו ארצה על ידי עולי גרמניה בעיקר, שהעבירו את ספריותיהם ארצה. יורשי העולים מגרמניה לא מצאו עניין בספרים בגרמנית ובלועזית בכלל. לכן יכולתי בתקציבי הדל כקיבוצניק לנצל את ההזדמנות ולרכוש לספרייתי כעשרים אלבומים מהודרים, שבכל אחד מהם כ-100 עד 200 תצלומים מארץ מסויימת. הם היו ממקסיקו, ספרד, תאילנד, גרמניה, רומניה ועוד. תצלומים באיכות מעולה בגודל של אלבום, בהם ניתן היה להכיר ביסודיות ארץ מסוימת.

סיפרתי לכל חברי ומכרי על האלבומים היפהפיים היקרים האלה, אך במשך עשרות השנים שהיו בידי, איש כמעט לא הציץ בהם. הנוער הישראלי, בכללותו לא גילה עניין רב בארצות העולם, בהיותו עסוק בעלילת הוד שיבת ציון לקראת הקמת המדינה.

יש להניח שגם הקולנוע תרם במידה רבה לחלום "לראות את העולם", כשחשף בטיב מעולה, יחסית לאותם ימים, תצלומי נופים ממרכזי העולם החדיש וגם הארצות הבלתי מפותחות, אך הימים היו ימי "חלוציות", מאורעות, מלחמה וצנע. לכן, טיולים לחו"ל, לא עמדו על הפרק בחברה הישראלית, להוציא חוגי הסוחרים, שנסעו בעניני עסק, וגם אם ראו משהו מחוץ לזה הוא לא השאיר בהם חותם. העשירים הקפידו לנסוע לחו"ל לצרכי בריאות, עשו זאת כשיגרה שנתית גם לשם בילוי בסקי בלבנון ובשווייץ; למרחצאות בקרלסבאד ובווישי; למטרות ריפוי בבתי חולים במרכזי אירופה, וסתם בערים הגדולה לונדון, וינה, פריז במלונות פאר לבילוי בתפנוקי המלון, צפייה במופעים וכו', אכן היו אלה טיולי בילוי, ולא באו לספק, רצון להכיר את העולם.

גם מנהיגי התנועה, שיצאו עד לשנות החמישים לוועידות, כינוסים ולהופעות בקהילות בגולה, לא גילו עניין בגיאוגרפיה של אותם מקומות, ייתכן שחלקם רק העמידו פנים שהם אדישים למראה האתרים שפגשו. אך עובדה היא שדיווחיהם מלונדון, ברלין, ניו יורק וערים אחרות, התיחסו תמיד למצב היהודים שם, ולמה שנאמר וסוכם בהתכנסויות התנועתיות השונות.

הראשונים בנוער הארץ ישראלי, שזכו לממש משהו מחלום הטיולים להכרת ארצות, היו חברי הפלמ"ח, שנשלחו לארצות המזרח התיכון, אירופה וצפון אפריקה, על מנת להביא בדרכים עקלקלות עולים לארץ. הם מילאו את תפקידם בכישרון ובאמונה שלמה, אך הם לא היו אנשי הגות, ולא נדרשו לערוך ביקורים ושיחות בקהילות הגולה. בין פעולה לפעולה היה כל זמנם מוקדש להכרה נתיבי הארץ ואנשיה כדי ליעל את העלאת העולים לארץ. אך כששבו ארצה לישוביהם, הוזמנו לספר על מעלליהם הציוניים שמתוכם עלו גם חוויות ייחודיות של ביקור באתרי העולם. קינאו בהם אך היה ברור, שזה הגיע להם בזכות היחלצותם לעזרת העם.

שיט באוניה לחו"ל החל להפוך למשהו מוחשי קרוב שיש סיכוי לזכות בו. רבים עלו לעבוד בספנות, כדי לטייל בדרך זו בעולם הגדול. אחרים הצטרפו ללהקות ריקודים שיצאו לחו"ל. המצלמות האישיות בשנות השישים הפכו כבר לכלי יותר עממי, החוזרים מחו"ל השתתפו בערבים חגיגיים בהם סיפרו על מה שראו, והציגו גם שקופיות שהיו להיט חדיש בשנות השישים. השיוט, הסיפורים והעדויות בשקופיות הדירו שינה מעיני עמיתיהם...

בסוף שנות השישים המצב הכלכלי השתפר וניתן היה כבר לקנות כמות מסויימת של כסף זר כדי לערוך ביקור בן שבועיים-שלושה בחו"ל, במשפחה, ודרך אגב גם "להכיר את הארץ". כל זה התנהל בשיט על מים שקטים עד לסוף שנות ה-70, כשהטיסות הזולות הפכו את הטיולים לדבר עממי בעולם המערבי, והצילומים האישיים הפכו לנחלת הכלל. החלה תנועת טיולים שופעת, כשכל מטייל מזכה אותנו בשקופיות מהמראות שגילה בארצות שביקר. שקופיות, שעשר שנים קודם לכן היינו רק יכולים לחלום על מראות כאלה. עתה ניתן היה לראות מסע שלם בארץ מסויימת, בצבעים יפהפיים על מרקע בתנאים נוחים במסיבת רעים. הדבר הפך כל כך שכיח, עד כי בכל משפחה, ניתן היה לבלות ערב בצפיה בשקופיות "מטיולנו האחרון".

הדבר דחף כל אחת מארצות התיור להנפיק סידרה מקצועית כוללת של שקופיות משלה, לאלה שאין בידם מצלמה. ייצורן הסיטוני הפך אותן לזולות במחיר שווה לכל נפש. אלה נתנו תמונה מלאה של הארץ ויושביה.

בשנות ה-80 חדר הווידאו האישי, ובעקבותיו כמובן סדרות וידאו מסחריות עם סיפור מלא על הארץ המתויירת. הווידאו חיסל כליל את הקרנת השקופיות, כרכיב חשוב בתרבותנו שהתקיים כ-20 שנה בלבד, והותיר מאות שקופיות בכל משפחה, מרקעים זורחים ומקרנים תקינים – כאבן ללא הופכין. אך גם לווידיאו ארע גורל דומה, ונעלם גם כן תוך כ-20 שנה, לתוך פחי האשפה, ופינה את המקום לתקליטורים ולדי.ווי.די. אבזרים אלה יכלו להביא הביתה, בצילומים באיכות מעולה, כל אתר בעולם, בתצלומי נוף או בתקריב. פירוט חודרני ומקיף, עד כי גם המבקר שעות ארוכות באתר, לא מסוגל להקיף כל כך הרבה, ולראות באופן כל כך ברור, מה שמגיש לו בתצלום איש מקצוע שבילה במקום ימים ושבועות.

כיום אנו מקבלים את כל השפע הזה בלי קושי כמצגות הנשלחות בדוא"ל למחשב. ניתן גם לגלות ולשחזק אותו ישירות מהמרשתת, במצגות מדהימות ביופיין ובייחודן. איפה הימים בהם נזקקתי לתמונת עיתון בשחור לבן?

גם כיום יש בינינו גיאוגרפים מקצועיים, וחובבים מושבעים. אך אלה הם אחוז מבוטל באוכלוסייה. לאדם מן השורה חדל הביקור באתרים בעולם להיות עיסוק בלימוד ובהכרת העולם, שנפתח עתה לכול. אך כמובן שלא ייתכן להכיר ארץ גדולה כארגנטינה ואפילו קטנה כאלבניה בביקור שבוע עד שבועיים. לשהות גדולה יותר קשה להתפנות, והיא יקרה למדי. אם נזכור שיש כ-200 מדינות/ארצות שניתן לבקר בהן, אז חיים שלמים לא יספיקו.

דבר זה נכון עוד יותר לגבי גיאוגרפים מקצועיים או חובבים מושבעים, שהדרך הטובה ביותר להכיר ארצות היא מתוך חדר העבודה בבית. זו השיטה עליה הצביע פאגאנל הגיאוגרף, מהספר "אי התעלומות" של ז'ול ורן. כי כשגילו שהוא מכיר היטב ובפרוטרוט כל פינה בפאטאגוניה, שאלו אותו האם עבר ארץ זו שבדרום אמריקה ברגל או ברכיבה. על כך השיב "לא ברגל ולא ברכיבה, כי אם על הכיסא..." כלומר מתוך למידה בבית.

כך גם אני הגעתי למסקנה שאם ברצוני ללמוד ארצות, עליי לשבת בבית ולהביט בעיון בסרטים תיעודיים, ולקרוא מידע עדכני המגיע מהאתרים המעניינים אותי כחובב גיאוגרפיה. כך אוכל להכיר למשל ביסודיות את הקפלה הסיקסטינית ולהביט בה שעות ארוכות, בעוד שבביקור במקום, חייבים לשכב פרקדן על הרצפה, ולהביט לתקרה, בין מאות אנשים. קשה להחזיק בכך מעמד יותר מחצי שעה, ואת הכול רואים... מרחוק. אך בצילום בוידיאו ובמרקע המחשב, אוכל לראות מקרוב את כל פרטי האדריכלות של ארמונות וכנסיות, להתבונן, להשוות ולהסיק מסקנות על השפעות שונות. איפה הימים בהם נאלצנו לחלום על מקומות שהכרנו רק מתמונות זעירות בשחור לבן ?!

הוא הדבר כאשר מדובר בפרטי אדריכלות באירופה, בסין או בהודו. לא ייתכן שבביקור קצר שאנו עורכים באתר, נשים לב לכל הדקויות, גם אם יצביע המדריך על חלקן. מובן הוא שגם לא ניתן להפוך כל אתר לסמינר בן כמה ימים, שכן לא נגיע למיצוי הכללי של האזור.

העולם מחולק עתה לשני חלקים. החלק האחד הנמצא על מפות התיירות בו מטיילים ויש סידורי טיול מזעריים, של לינה, אכילה, ושתייה. חלק זה ניתן להכיר מתוך תקליטורים מקצועיים המכסים כל טפח. התיירות בחלק זה היא שיגרה של יום יום, לכן המחירים זולים ושווים לכל נפש. לכן מוצפים חלקים אלה של העולם באינספור תיירים הרואים דברים זהים – החלק האחר הבלתי מטוייל, בעולם השלישי הבלתי מפותח, אכן מאפשר לגלות בו את הטבע, את אופי העם והארץ. אך עובדה היא כי רוב אלה ה"רוצים להכיר את העולם" אינם נוסעים לארצות ולעמים הנידחים אלא דווקא למקומות בהם יש סידורי טיול נוחים פחות או יותר. כל זאת מהטעם המובן של בטיחות, כשלצידו מככבת העלות הנמוכה של השהות במקומות אלה בשל השגרה התיירותית, המושכת לשם המונים.

באותם מקומות נוצר כידוע דפוס די קבוע ואחיד של מיספר ימי טיול, והזמן המוקצב לכל אתר ואתר. המקומיים מזהים עד מהרה את תוואי הטיולים, בהם הם מציעים בתחילה את מוצריהם העממיים. אך כשזה נכנס לשיגרה, הופך גם המוצר העממי לחרושתי, ובמבוא לכל אתר בדרך צצים דוכני מכירת "מזכרות עממיות" ספרים ותקליטורים על האתר, בתי אוכל ומלונות. זמן "הפגישה עם העם" מתמסמס באותם דוכנים, שהתיירות אינה יכולה לפסוח עליהם.

אותה תיירות הבא בהמוניה כדי לראות את העם, גורמת לעלייה ברמת החיים, ולחיקוי של אורחות החיים במרכזי העולם. תוך 10 עד 20 שנה לכל היותר, הופך הכפר המקורי לאתר תיירותי בו הכול נעשה לסיפוק תשוקות התיירים, ואם התייר רוצה לראות כפר, ימצא אותו במוזיאון או בהופעת פולקלור המיועדת לתיירים. בנסיבות אלה, של היעדר אפשרות לראות את האנשים המקומיים בבתיהם ובמקומות עבודתם, יוצרים סרטים על הווי החיים בעבר, ועל ההווה. מסתבר כי סרטים אלה מבוקשים מאוד שכן הם מחזירים את המטייל למטרה הראשונית של בואו.

מדי פעם אנו מתבשרים על ארץ חדשה או אתרים חדשים בהם מציעים לנו טיול. אכן ייתכן שבטיולים הראשונים תהיה שם עדיין המקוריות העממית. אך עם פתיחת הדרך הישראלית, היא נפתחת לכול. הסחר עושה את שלו, ותוך חודשים מיספר הופך המקום לאתר שיגרתי "אליו הגעתי", "אותו ראיתי" ו"סימנתי וי".

אנו זוכר תופעות עממיות רבות בטיולי הראשון ברומניה בשנת 1973, ביגוד עממי שלבשו בטבעיות גברים ונשים, בתים עממיים מטויחי בוץ מעורב זבל. עגלות שוורים, בארות המעלות דלי מים ללא משאבה וכו' וכו'. בביקורי בשנת 2000, לבשו כבר כולם ג'ינס אופנתי, עגלות השוורים הפכו נדירות והוחלפו במכוניות, וגם בבתים ניכרה החדשנות האירופית. גם כאן הושלם התהליך בו הרוצה לחזות בפולקלור, חייב להגיע למוזיאון או למופע של להקה. אך את אלה ניתן לראות בסרט בבית בצורה נינוחה וזולה יותר, באופן יסודי יותר.

אז לשם מה הטיולים?!

פשוט. יש להתייחס אליהם כבילוי. בילוי בהליכה, נסיעה, נסיעה אתגרית, גלישת שלג, טיפוס הרים, שחייה במים וכדומה, אכן נעשה הדבר בין נופים חדשים יותר, עם סיפורי טבעם וקורותיהם כתבלין. אך אין זו מסגרת לימודית של הארץ אלא חופשה של בילוי בנופים אחרים.

אהוד: בביקורנו בתאילנד חיכינו לראות מטע קוקוס שבו הקופים מטפסים על דקלי הקוקוס הגבוהים וקוטפים וזורקים למטה את האגוזים הגדולים, כמובטח לנו בתוכנית הסיור. ומה ראינו? קוף מסכן אחד קשור בחבל מטפס וזורק אגוזים ישנים שהוכנו לו מבעוד מועד בראש הדקל, וסולם גבוה שבאמצעותו מחזירים אחר-כך את האגוזים המשומשים למרומי הדקל.

* * *

אורית ברנר על אסתר ראב

לאהוד שלום רב,

כרגיל, נהנית מאד מגליון כתב-עתך הלילי האחרון (570). יישר כח על מפעלך המבורך. 

אמנם עדיין לא התעמקתי בכול, אך כן התרשמתי עמוקות ועדיין נפעמת משיר הקיץ המאלף והמעלף בחום וביובש בניחוחותיו ובטעמיו העולים מנופיו הארצישראליים הבראשיתיים. השיר כל כך מחיֶה את נופי ילדותנו והתבגרותנו, שספגנו בעינינו ובחושינו וגם דרך הספרות הארצישראלית האותנטית של פעם, כמו בספרי נחום גוטמן, שמאלי, (בפרוזה) ופירוט נופי ולשוני שכזה, קיים כמובן גם בפרוזה של ס. יזהר.

ובאשר לדליה רביקוביץ והתעלמותה [מהנוף]. היא היתה כל כך מסוכסכת-מאוהבת-מבולבלת עם עצמה ועם שירתה שלה, עם משפחתה וכו' שלא יכלה להתייחס למתחרים/אחרים וכו'... באובייקטיביות ובאיזון.

בברכה ובהערכה, ובתודה מראש,

אורית ברנר

אהוד: אולי הסיפור הנפלא והעצוב של דליה רביקוביץ, "הטריבונל של החופש הגדול", על סִבלה בנעוריה בחברת הילדים בקיבוץ גבע, שהוא בעיניי אחד הסיפורים הטובים ביותר בספרות העברית – יכול להסביר את הצלקת או השריטה שנותרה בדליה רביקוביץ כלפי עבודת האדמה והנוף, ואני יכול לומר שבכך גם אני הזדהיתי עימה במקצת.

* * *

מרדכי בן-חורין: המתריע ברש"ת

על פי פסה"ד שניתן עכשיו, קרוב ל-3 מיליארד שקלים ישולמו לחלק מהיישובים הסובלים מרעש מנתב"ג. הכול היה צפוי, וזה עוד לא הסוף. עוד עלולים להיות דברים קשים מזה והלוואי שאתבדה.

כבר ב-1979 ביקשו ממני ברשות שדות התעופה לתכנן את הטרמינל [נתב"ג 2000] שאז קראו לו נתב"ג מערב, והתנגדתי לתת את ידי לטעות זו מכמה נימוקים, שאחד מהם התייחס ממש לעניין הרעש.

המבינים שתמכו בדעתי ומנעו את הטעות היו שר התחבורה חיים לנדאו ז"ל ויד ימינו של השר, אינג' יוסף דוריאל יבדל"א. ו"בינתיים" תיכננתי את אולם הנכנסים החדש ואחרי חמש שנים את אולם מקבלי הפנים, שניהם במסגרת הצנועה של טרמינל 1.

במשך כל השנים היה נושא נתב"ג 2000 על הפרק ותמיד סירבתי בכל יכולתי לתכנן את הקמת נתב"ג 2000 בלב האזור המאוכלס ביותר בישראל ועם קירבה כל כך מסוכנת לטרור מהגדה המערבית/פלסטין.

התפטרתי וקיבלתי גם "מתנת" פיצוי כספי נכבד...

עדיין אני בדעה, שברש"ת הדברים מתנהלים לא כראוי למדינתנו ובעיותיה.

מרדכי בן-חורין

אדריכל

* * *

יוסי רוז'נקו

עִיר פְּרוּצָה

בְּנִיצוֹצוֹת נֵיאוֹן עֵינֵי הָעִיר שׁוּב נִדְלָקוֹת

שְׂדֵרוֹת רוֹבְצוֹת בַּפֶּתַח, מְאוּפָּרוֹת לָרוֹב

לְעוֹבֵר אוֹרַח מִזְדַּמֵּן אֶת רַגְלֵיהֶן פּוֹשְׂקוֹת

בְּהַצְמִיחָן לָעִיר, עוֹד זוּג קְרָנוֹת רְחוֹב

תַּחַת סוֹמֶךְ הָאֲוִויר, הַנָּח כִּכְסוּת נִכְרֶכֶת

טוֹפֵף לוֹ זוּג רַגְלַיי עַל קִימּוּרֵי גּוּפָהּ

וּמְשַׁלֵּחַ צְמַרְמוֹרוֹת בָּאַסְפַלְט וּבַמִּדְרֶכֶת 

עֵת הִיא אוֹתִי חוֹבֶקֶת, חַשְׁמַלִּית וַחֲצוּפָה

וּלִפְנוֹת בֹּקֶר, עֵת תָּקִיץ, קְמוּטָה וּמְבוּיֶּשֶׁת

וּלְכֹל עוֹרְקֵי תַּחְבּוּרָתָהּ דָּם קַרְתָּנִי יִפְעַם

שׁוּב תִּמָּתַח לְאוֹרֶךְ הַשְּׂדֵרוֹת אוֹתָהּ אֲרֶשֶׁת

עֵת זִכְרוֹנוֹ שֶׁל עֶרֶב הָאֶתְמוֹל קַלּוֹת יוּעַם

וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא לִסְפֹּר דַּקּוֹת עַד עֶרֶב

בֵּין פָּנָסֶיהָ הַכְּבוּיִים, וְסִמְטָאוֹת קְרִירוֹת

וּלְהַמְתִּין מָתוּחַ וְדָרוּךְ, כַּמְּשַׁחֵר לַטֶּרֶף

עַד שׁוּב יֵיעוֹרוּ בֵּין צְלָלֶיהָ שְׂדֵרוֹת מְאוּפָּרוֹת.

תל אביב, ינואר 2009

פורסם לראשונה באתר נחושתיים של המחבר: http://www.nehu-2.co.il

* * *

ידידיה יצחקי

על מודעת האבל על מות י. וו. סטאלין

מודעת האבל על מות י. וו. סטאלין, בצרופה למכתבו של מ-דן (חב"ע 570), לא נתפרסמה בידי מפ"ם, אלא בידי "חטיבת השמאל", שלימים היתה "מפלגת השמאל הסוציאליסטי" מיסודו של משה סנה, ובסופו של דבר הצטרפה למק"י.

את המודעה חיבר משה סנה. לימים נודע שהוא האמין בלב שלם שסטאלין יקים בארץ ישראל מדינה יהודית, לא מאהבת ישראל, כמובן, אלא מאינטרס גלובאלי של חדירה סובייטית למזרח התיכון.

מנחם בגין שספד לו בכנסת סיפר שסנה אמר לו עוד ב-1946: "יהא ליבך סמוך ובטוח, תהיה לנו מדינה עברית משתי גדות הירדן, אבל זו תהיה מדינה קומוניסטית."

המשורר אמיר גלבע אמר לי ששמע מסנה דברים דומים. מסתבר שלא היו אלה דברים בעלמא, הזייה פרועה, שכן, כידוע, ברית המועצות תמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואף דאגה לחמש את היישוב היהודי בנשק רב שנשלח מצ'כוסלובקיה, אמנם תמורת תשלום נכבד למדי, אבל ללא נשק זה ספק רב אם היתה קמה מדינת ישראל.

* * *

עמוס כרמל

עוד על המודעה על מות סטאלין של

 "חטיבת השמאל"

אהוד שלום,

למען הדיוק ההיסטורי ראוי לציין כי צרופת מודעת האבל על סטלין, שהוצמדה לגיליון 570 של חב"ע, לא היתה של מפ"ם. כפי שמלמדת המודעה, פירסמה אותה חטיבת השמאל, שלא היתה אז חלק ממפ"ם. הגוף הזה, בראשותו של משה סנה, הוקם בתוך מפ"ם ב-1952 והורחק ממנה בינואר 1953. בעקבות ההרחקה הוקמה בכנסת סיעה עצמאית שקראה לעצמה מפלגת השמאל הסוציאליסטי, ומנתה שלושה ח"כים שפרשו ממפ"ם (סנה עצמו, אברהם ברמן ורוסתום בוסתוני, שחזר אחר כך למפ"ם). הסיעה הזו התמזגה אחר כך במק"י. סטלין ימ"ש מת במרס 1953, כאשר חטיבת השמאל היתה עדיין גוף עצמאי (אם אפשר לקרוא למפלגה קומוניסטית בתקופה ההיא בשם כזה).

למפ"ם היו חוכמות משלה בעקבות מותו של סטלין. "על המשמר" עטה אבל ומברק תנחומים נוגה יצא למוסקבה בחתימתם של מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק בן-אהרן (אחרי ככלות הכול, מפ"ם של הימים ההם כללה גם את הקיבוץ המאוחד ואת חטיבת אחדות העבודה). על כל פנים, הם לא הגיעו לרמת המודעה של חטיבת השמאל.

* * *

אמיר שומרוני

חבל שמותו של סטאלין התאחר כל-כך

אהוד שלום,

ראוי להאיר את עיניו של מר עזרא שקד לגבי המיתוס של ניסוח אבלה של מפ"ם על מותו של סטלין. שקד מביא את הידיעה הדרמטית (חב"ע 570): "הכותרת שקישטה את 'על המשמר' ביום חורפי בו נפרד הרודן סטלין מנשמתו. הכותרת הענקית בישרה לנו "שמש העמים איננו."

ובכן, למרות התיאור הפלסטי, הנחזה להיות אמין ממקור ראשון, מר שקד מעולם לא ראה כותרת כזו. 'על המשמר' מעולם לא כינה את סטלין, בהקשר של מותו, "שמש העמים", לא רק בכותרת, אלא גם לא בידיעה ולא בכתבה. אני גם לא הצלחתי למצוא כינוי זה מעל דפי העיתון בשום הקשר ידיעתי או מערכתי אחר, בחייו ולאחר מותו.

שמעתי אישוש לכך מפיה של פרופ' אביבה חלמיש בהתכנסות לרגל צאת החלק הראשון של ספרה "מאיר יערי – ביוגרפיה קיבוצית" (ספריית אופקים, עם עובד, 2009), והיא סיפרה שלא מצאה שום מקום בו "על המשמר" כינה את סטלין"שמש העמים".

כמו-כן, הכותרת שכן הודיעה על מותו של סטלין, היתה לא "ענקית", אלא בהחלט בגודל שגרתי ובגופן הכותרות המסורתי של העיתון, כפי שניתן לראות בצרופה:

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/2/23/Stalin_al_hamishmar.JPG .

עקבות מיתוס "הכותרת הענקית" קיימים גם בדבריו של נעמן כהן (חב"ע 483) האומר: "ב-5 במרץ 1953 בשעה 21:50, סטאלין התפגר. הוא גסס חמישה ימים. ב-8 במרץ יצא עיתון 'על המשמר' בכותרת גדולה: 'העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין.'"

בכל הציטוטים מהעיתון, ממנשרי מפ"ם, מ"מבפנים" ומ"משמר לילדים" המובאים ברשימה זו בהקשר לתגובות על מותו של סטלין, לא מצויין "שמש העמים".

אין בהערתי זו משום הבעת הסכמה או הזדהות עם השקפתו של "על המשמר" בקשר לסטלין, אך האמת – ראוי שניזהר בה, וקל וחומר מעל דפי עיתונך.

 הכותרת ב"על המשמר" גם לא ראתה אור ב"יום חורפי", אלא ביום 8 במרץ 1953 – בתל-אביב, מושב מערכת "על המשמר", יום אביבי בהחלט. בהערתי זו אני בהחלט מביע את עמדתי לגבי מותו של הטירן הרצחני...

לדעתי, מערכת העיתון נמנעה בכוונה מלכנות את סטלין בשמות סופרלטיביים ביום מותו (הם וודאי הכירו את הכינו "שמש העמים"), וניסוחם האופייני, מלמד על הסכיזופרניה האידיאולוגית שלהם, לנוכח האנטישמיות הרצחנית של הרודן: "העולם המתקדם אבל על מותו של סטאלין", וברי שהכוונה שאנו, מפ"ם, שייכים לעולם זה.

ברשימה הנ"ל של נעמן כהן מובא נאום הספדו של יעקב חזן במשמר העמק, ולפיו אמר: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה." מעניין אותי מאד אם קיימת אסמכתא טובה לדברים אלה בידי מי מקוראי העיתון.

כדאי עוד לציין, כי בהמשך, כאשר מבקרי מפ"ם לא מצאו סימוכין למיתוס הנ"ל, בוצעו כמה פיברוקים גרפיים של מודעות אבל, כביכול של "על המשמר" ושל מפ"ם, התומכות במיתוס זה, ועניין זה לכשעצמו משמש נושא לוויכוחים עד היום.

עצם הכינוי "שמש העמים" הוא תולדת טעות. מי שטבע לסטלין את הכינו "שמש" היה הוא עצמו, במסיבת ראש השנה של 1935, בה הוא הרים כוסית לכבוד עצמו ואמר בסרקאזם: "חברים, אני מרים כוסית לאבינו, חיינו, שמשנו, משחרר העמים, אדריכל הסוציאליזם, יוסיפ ויסאריונוביץ סטלין, ואני מקווה שזה יהיה הנאום הראשון והאחרון המוקדש לגאון זה הערב." (סיפור זה נמסר ממזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בפינלנד, שנכח במסיבה, ארבו טואומינן. בספרו האוטוביוגרפי: "פעמוני הקרמלין", 1983, הוא חוזר ומספרו). מכאן הביטוי סולף, ונטבע הביטוי "שמש העמים", שסטלין לא התכוון אליו כלל.

חבל שמותו של סטלין התאחר כל-כך.

אמיר שומרוני

תל-אביב

אהוד: נער הייתי וגם זקנתי, ומנעוריי, כמוני כחבריי, אנחנו זוכרים היטב את השימוש העברי החוזר ונשנה בחוגים מסויימים בארץ בתואר "שמש העמים" לגבי סטאלין – אם כי רצוי שלא לשכוח שעדיין היתה אז ביישוב העברי הערצה רבה לצבא האדום על מלחמת הגבורה שלו בגרמניה הנאצית עד הכרעתה הסופית, ומכך "נהנה" גם סטלין, וזה גם כיסה על כל פשעיו, מחיסול הגנרלים שלו לפני המלחמה ועד עלילת הרופאים היהודיים בסוף ימיו, חיים שאכן נמשכו זמן רב מדי, ולפי הסיפורים מקורביו גם חנקו אותו לבסוף כדי להיות בטוחים במותו.

וכדאי לחזור ולקרוא את תיאור שנותיו האחרונות של סטאלין, הנתון בשיגעון רדיפה ותיאור מותו, זאת לעומת קוסטוגלוטוב האסיר, החופשי ברוחו, בן-דמותו של המחבר – ברומאן של סולז'ניצין "במדור הראשון".

והנה הקישור למאמרו של זאב גלילי ובו תמונת "שמש העמים", לדבריו במודעת מפ"ם:

http://www.zeevgalili.com/?p=24   

* * *

תשובה לאורי הייטנר [גיליון 570]

בן-גוריון לא דיבר על יציאת-מצרים ומייפלאור בפני ועדת פיל [1936] וגם לא בפני ועדת האו"ם [1947] אלא בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית [1946]. כתבתי זאת על סמך עיון בפרטיכלים ובעדויות של שני חברי הוועדה בספריהם.

בהוקרה,

ד"ר אברהם וולפנזון 

* * *

אורית ברנר

מֵהַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית

מֵהַקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית

מֵהַפְּתָחִים הַצָּרִים

שֶׁל קִירוֹת הַבֶּטוֹן

הַמְּגוֹנְנִים,

בִּדְרוֹם מַעֲרָב,

בּוֹ הַנֹּגַהּ זוֹהֵר

מַבְלִיחִים הָאוֹרוֹת הָרְחוֹקִים

שֶׁל מִגְדַּלּוֹר כֵּף הַכַּרְמֶל

"כּוֹכָב הַיָּם"

מִזְרָחָה יוֹתֵר

אוֹרוֹת הַגַּנִּים הַתְּלוּיִים

שֶׁהִשְׁקִיעוּ הַמַּאֲמִינִים הַבָּהָאִים

עוֹד מִזְרָחָה

אוֹרוֹת הַמְּלוֹנוֹת שֶׁבְּפִסְגַּת הַכַּרְמֶל

וּמֶרְכְּזֵי הַקְּנִיּוֹת וְהַבִּלּוּי

הָרְחוֹקִים יוֹתֵר מִתָּמִיד

וּבַקָּצֶה הַמִּזְרָחִי בְּיוֹתֵר

מִגְדַּל הַשֵּׁן הָאֲקָדֶמִי

מְעוֹז הָרוּחַ

וְהַנּוֹף

שֶׁל הַצָּפוֹן

וְהַמִּתְאוֹשְׁשִׁים עַל מִטּוֹתֵיהֶם

בַּקּוֹמָה הַתְּשִׁיעִית

מְחֻבָּרִים לְצִנּוֹרוֹתֵיהֶם

הַמְּזִינִים, הַמְּנַקְּזִים,

מִתְנַשְּׁמִים, כּוֹאֲבִים,

מִשְׁתַּדְּלִים לִשְׁאֹף

בִּשְׁאֵרִית רֵאוֹתֵיהֶם

וּבְעֵינֵיהֶם הַכָּלוֹת

אֲוִיר פְּסָגוֹת.

מִתְאַמְּצִים לִגְמֹעַ

מֵהָאוֹר וְהָאֲוִיר, הַמְּרֻחָקִים

כִּשְׁנוֹת אוֹר,

וּלְהָבִיא מָזוֹר

לְמַכְאוֹבֵיהֶם

בְּחָזָם וּבְגַבָּם

(וּמָה שֶׁבֵּינֵיהֶם).

מְיַחֲלִים

שֶׁכֹּל שֶׁנִּתְפַּר

בִּיְדֵי אָדָם

יֵרָפֵא

בִּיְדֵי שָׁמַיִם

הַמְּאִירִים וּמוּאָרִים

מֵרָחוֹק

בְּאוֹר טוֹב, מָתוֹק וּמַבְטִיחַ

כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים.

"וְנוֹשְׂאִים חִוְּרוֹנָם אֶל הָאוֹר הַטּוֹב..."

מחלקת כירורגיית חזה, ביה"ח רמב"ם,

חיפה, מנחם אב, תש"ע.

* * *

תגובה לתגובה של בן כפיר

 ב"חדשות בן עזר"

חבל שמרוב יפייפות נפשך [570] לא הפנמת את לקחי ההיסטוריה ובחרת ללקק ישבנים אנטישמיים מצופי תאוריה, שמפיחים גז תקשורתי מסריח שמצליח להשכיח ממך ומחבר מרעיך את העובדה שתטפח יום אחד על פניכם. כפירים מנוסים יודעים מה קורה למי שמלקק ישבני נחשים ארסיים.

ריקה ברקוביץ 

* * *

ספר ילדים  חדש לשלומית כהן-אסיף, "מעשה בכוכב שנפל לשלולית"  הופיע בהוצאת ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד. הספר מלווה באיוריה של תמר נהיר-ינאי. זהו סיפור פיוטי על כוכב וילד.

שלומית היא זוכת פרס ביאליק לשנה זו על מפעל חיים בתחום ספרות הילדים. – ברכותינו! – השבוע רואה אור גם  די. וי. די. "לחמנייה עם לחמנייה", מבחר שירים של שלומית בביצועו של הזמר יהורם גאון. השירים הולחנו לסדרת הטלוויזיה החינוכית "גאון של אבא".

* * *

אהוד,

רציתי לשאול אותך שאלת תם – מהיכן לוקחים כוח, התמדה ומסירות שכאלה, להוציא עיתון כל כך מושקע ומוצלח בעקביות ובדייקנות שכזו?

כל הכבוד לכם,

ליל מנוחה,

א. נשר

אהוד: לאחר שנוכחתי שאיש אינו מתעניין בספריי המודפסים והם אינם בחנויות, אני משקיע את כל כוח היצירה שלי במכתב העיתי, וזאת מתוך הודאה גמורה בתבוסתי כסופר מן הדור הישן.

ראשית, צר לי לשמוע על כאבך. אולם הרשה לי לומר לך את דעתי, כי אם את הכסף אנו מחפשים, הרי שיש כאן צער, אולם מאידך גיסא מבחינה ספרותית נראה לי כי המכתב העיתי מבצע משימה ששום ספר לא מבצע ואפילו לא מתיימר לבצע.

קיצרתי במילותיי כי חכם מבין גם ברמיזה.

ליל מנוחה,

א. נשר

* * *

אסי דגני / 8 שירים

תמונת רחוב

עוֹרֵב

בַּאֲמִיר הַבְּרוֹשׁ

עוֹמֵד

כְּמוֹ אֶד-

מוֹנְד הִילַארִי

עַל רֹאשׁ

הָאֶוֶרֶסְט.

לוליטה

אוֹתִי

כְּשֶׁאֲנִי רֵיק

מְמַלֵּאת הַכְּתִיבָה,

מַשְׁלִים בַּדִּמְיוֹן מַה שֶּׁאֵינֶנּוּ קוֹרֶה

אוֹתָךְ

מְלֵאָה תַּאֲוָה

מְכַבִּים עוֹבְרִים וְשָׁבִים.

*

"אֲנִי לֹא נוֹשֶׁכֶת"

אָמַרְתְּ כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי לִי מָקוֹם אַחֵר

בָּאוֹטוֹבּוּס, לֹא עַל יָדֵךְ.

הָיָה תִּיק עוֹר שׁוֹמֵר מָקוֹם לְיַד הַחַלּוֹן

וְהִתְיַשַּׁבְתִּי לְצִדּוֹ.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לִנְסֹעַ

נוֹכַחְתִּי שֶׁהַתִּיק הַזֶּה שֶׁלָּךְ

וּמִהַרְתִּי לָקוּם.

"אֲנִי לֹא נוֹשֶׁכֶת," הִפְטַרְתְּ לְעֶבְרִי,

אֲבָל אַתְּ כֵּן: כְּשֶׁמָּצַצְתְּ לִי

דַּוְקָא הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַשִּׁנַּיִם.

סינקופה

אֲנִי

מְבַקֵּר אוֹתִי

בְּבֵית הַחוֹלִים:

אֲנִי עַל כֻּרְסַת הָאוֹרְחִים

וּבַמִּטָּה

רַק הָרַגְלַיִם שֶׁלִּי.

(סינקופה בלשון הרפואה: התעלפות)

על המדרכה

בֵּית קָפֶה בְּרִאשׁוֹן,

שְׁמוֹ 'קָפֶה קָפֶה'

וְהַיּוֹנִים מִסְתּוֹבְבוֹת פֹּה

כְּמוֹ חֲתוּלִים. מַזְכִּירוֹת אֶת

חוּצְלָאָרֶץ, כְּאִלּוּ בָּאוּ הֵנָּה

כְּתַיָּרוֹת מִמַּדְרִיד

(אוֹ מִכִּכָּר סַן מַרְקוֹ בְּוֶנֶצְיָה).

*

בָּרַדְיוֹ:

"שַׂר הַבִּטָּחוֹן

הוֹרָה לְצַהַ"ל

לְחַסֵּל מִן הַשֹּׁרֶשׁ

אֶת הָאַלִּימוּת

שֶׁפָּשְׁטָה בִּיהוּדָה

וְשׁוֹמְרוֹן."

נָחָה דַּעְתֵּנוּ.

ביקור בגרמניה

אָכַלְתִּי הֵיטֵב

חִרְבַּנְתִּי הַרְבֵּה

וְיָרַדְתִּי בַּמִּשְׁקָל.

חָזַרְתִּי בְּשָׁלוֹם.

*

עִם הַגִּיל

מִשְׁתַּנֶּה גַּם אֹפִי הַפְלוֹצִים:

לֹא עוֹד רְעָמִים בָּרָמָה

כִּי אִם מִלְמוּלִים נִמְשָׁכִים

כְּשַׁרְשֶׁרֶת, בָּזֶה אַחַר זֶה...

* * *

עמוס כרמל

יוהרת חלוץ – התרגיל וריחו

כמויות אדירות של אנרגיה ציבורית ותקשורתית מושקעות בימים אלה בשאלת יורשו של הרמטכ"ל אשכנזי. כדאי להפנות משהו מהן גם לתרגיל שעושה עכשיו מי שקדם לאשכנזי  בתפקיד. לכניסתו המובטחת של דן חלוץ לפוליטיקה תוך הפגנת זלזול בוטה באינטליגנציה של כולנו.

חלוץ, כך פורסם, עומד לקפוץ למים הפוליטיים בקרוב בתקווה שהדיון הציבורי סביב תיפקודו במלחמת לבנון השנייה ימוצה  בשלב מוקדם ככל האפשר, חודשים רבים לפני מערכת הבחירות הבאה. אפילו אם הוא לא הביע את התקווה הזאת במפורש, ואפילו אם הוא בטוח שהכנסת הנוכחית תשלים את מלוא כהונתה כך שהבחירות הבאות ייערכו בעוד שלוש שנים וחודשיים, אין ספק שהוא מעריך כי הכישלון ההוא יישכח לו. אם הוא עומד להיכנס לפוליטיקה – ולא על מנת להיות ח"כ בספסלים האחוריים – ברור שהוא חושב שלא נזכור את אחריותו הישירה כרמטכ"ל להפעלה האומללה של הצבא בקיץ 2006, ולפגיעה האדירה בכוח ההרתעה הישראלי כתוצאה מכך. ברור שהוא חושב כי נתעלם מהעובדה שהוא המליץ לצאת למלחמה ההיא בלי לדעת מה מצבם של הכוחות הכפופים לפיקודו, וניהל את המלחמה בצורה עקומה לאחר שפרצה.

יכול להיות שאלה העצות שמקבל רא"ל (מיל') חלוץ מ"יועציו האסטרטגיים". יכול להיות שהוא אומר לעצמו שכבר היו דברים מעולם: שציבור הבוחרים הישראלי סלח למועמדים על ביזיונות קודמים, שאפילו בעולם הגדול התגלו תופעות כאלה. תמיד אפשר להזכיר את ההסתבכות הנוראה של צ/רצ'יל בגליפולי במלחמת העולם הראשונה לעומת תיפקודו המהולל במלחמת העולם השנייה. אבל בינתיים הזיכרונות ממלחמת לבנון השנייה לא דהו ולא נשכחו. בינתיים קשה אפילו להבין איזה רווח אלקטורלי יצמח למפלגה שתציב את חלוץ בצמרת הרשימה שלה ותזמין בכך מיריבותיה תזכורת קבועה של אירועי קיץ 2006. בינתיים חלוץ יורק על תבונתנו בכך שהוא מתעקש לא לחשוף את זהותה של המפלגה שאליה הוא עומד להצטרף.

כלומר, כל תינוק פוליטי מבין שהאיש אינו עומד להקים מפלגה חדשה בראשותו. כל קורא עיתון יודע שאין לו אופציה פוליטית חוץ מ"קדימה". אבל הרמטכ"ל ה-18 החליט כנראה – בעצת "יועציו האסטרטגיים"? – ש"ערפל הקרב" השקוף הזה יעזור לו. לחלופין, אולי הוא חושב שהעלמת המפלגה המיועדת היא חלק בלתי נפרד מהעלמה גדולה בהרבה. שלוש שנים ויותר לאחר שהתפטר באי-כבוד מהרמטכ"לות אין לנו שמץ של מושג על דעותיו בכל עניין ציבורי שהוא. עד כה לא קראנו ולא שמענו שום אמירה משמעותית של האזרח דן חלוץ בענייני ביטחון, חברה, כלכלה, חינוך ובכל שאר העניינים שבהם הוא אמור לעסוק כפוליטיקאי. אכן, העמימות המוחלטת הזאת מגבירה את התאמתו ל"קדימה". אבל שוב, אם נראה לחלוץ  שהציבור "יקנה" אותו רק בשל הדרגות הצבאיות שהיו מונחות בעבר על כתפיו, או גם מפני שחבריו בחיל האוויר מתייצבים מאחוריו ומפני שפרשנים מלומדים מסבירים שהוא "מחמם מנועים" – ברור שמדובר ביוהרה מקוממת ודוחה.

אחרון אחרון, אין אמירה אבל יש תחכום פיננסי-פוליטי. בחסות הערפל המגוחך שלו חלוץ מנצל חורים בספר החוקים ןמגייס כספים רבים לפעילותו הפוליטית במפלגה הלא נודעת כביכול. חלק-הארי של הכספים שגייס עד כה – 372,000 ש"ח – הגיע מחו"ל, מיהודי נדיב שהיה בקשר  עם חלוץ בעת הרמטכ"לות. גם מבחינה זו אין, כמובן, חידוש. היו מי שקדמו לחלוץ בניצול החורים האלה ובגיוס תרומות כאלה. לכאורה, הכל כשר. אבל כדברי רמטכ"ל-פוליטיקאי קודם, יצחק רבין, התרגיל כולו מסריח.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 17.8.10

* * *

אהוד בן עזר

תשעה ימים בפורטוגל

מהם שבעה ימים בקווינטה דה ריבאפריה

מסע שני לפורטוגל, נובמבר 1994

מהדורה פרטית

כל הזכויות שמורות

תל-אביב, דצמבר 1994

היום התשיעי (והעשירי, חזרה לישראל)

28.11.94. יום שני. ליסבון. הבוקר קצת ריק. אני אוכל לבד את ארוחת הבוקר ויוצא ברגל. העיר עטופה ערפל וקר בחוץ. בחנות סוני איני מוצא את החלק. בודק בסניף אייר פראנס שליד כיכר פומבאל את הטיסה. מחליף 60 דולר בבנק הרוח הקדושה. מוצא חנות עם הקסטה של המעבר מהדיסקמן לרדיו של המכונית. עולה כ-30 דולר. עולה בחשמלית-מעלית, כאלה שמטפסות בהרים, לרובע הגבוה מעל כיכר רוסיו, בעיר העליונה. מטייל בסימטאות, שחלקן דומה קצת לאלה של אלפמה. רואים הרבה מסעדות וכניראה שגם זה רובע בילוי בלילה. אני מגיע לכיכר על שם הסופר הלאומי הפורטוגלי קמוא. מנסה להגיע משם לכנסייה שנחרבה ברעש אך מוצא עצמי עוד פעם למטה בכיכר רוסיו. מנסה לטלפן לשגרירות כדי לדעת אם נקבעו לי פגישה לפני ההרצאה. משהו דפוק בטלפונים או בהוראות והשיחה מתנתקת כל פעם.

אני חוזר לסימטה של ההצגה החיה ונכנס. הכל כמו אתמול בלילה. ניראה שהמקום עובד ללא הפסקה. אני מציץ שוב. הפעם שתי בחורות. אחת, שראיתי גם אתמול, בלונדית יפה עם פנים טהורות של מלאך. ממש מושא להתאהבות. היא עוברת ליד החלון שלי ומבליטה לעומתי את ערוותה. אני לא יודע אם הן רואות את פני המציצים, כי החלונות שממול, אלה שיש מישהו בהם כי הווילון הלבן מורם – ניראים כהים לגמרי ואי אפשר לראות פרצופים.

אני שולח לעברה נשיקה ומלקק באוויר בלשוני ורומז לה שתפתח יותר את ערוותה. אינני יודע אם זה עוזר. היא עוברת לשכב ליד חברתה ושתיהן על ארבע, מאחור, והדגדגנים שלהן מזדקרים. אחר כך נשארת היפהפיה הבלונדית לבד והיא מפנה לעברי חיוך של ערגה שממש ממיס את הלב, במין תערובת של תמימות והתמסרות. ההגנה של קירות הזכוכית מאפשרת להן חופש רב יותר מאשר על במה מול קהל, כי אין שום אפשרות ליצור עימן קשר כלשהו, כאילו רואים אותן בעין המצלמה, בטלוויזיה. רק שזה אמיתי מול העיניים. כל הזמן גם מושמעת מוסיקה שלקצבה הן מתפתלות.

אני יוצא. פשוט חבל לי לבזבז עוד כסף. אבל מאוחר יותר אני מצטער שלא נשארתי לפחות לראות מדי כמה דקות פעם אחת, כדי לחזות בכל הבחורות שמשתתפות בהצגת העירום הזו.

אני חוזר באוטובוס קו 32 מכיכר רוסיו. לידי יושבת בחורה פורטוגזית צחת עור ושחורת שיער. יפה מאוד. אני חש את חום גופה וכאשר אני יורד ומבקש ממנה שתפנה לי מקום לצאת, כי אני ליד החלון, היא מחייכת אליי כאילו קיוותה שאמשיך לשבת לידה. אבל אין לי זמן.

אני מטלפן לדני מהמלון. הוא לא הצליח לסדר כלום חוץ מההרצאה, ויבוא לקחת אותי ב-15.30. אני יורד למסעדה של סניור סנדוויץ', שראיתי לא רחוק מהמלון. לוקח כריך עם שינקן וירקות, וספל קפה אספרסו חריף. חוזר דרך סופרמארקט סמוך וקונה עוד קצת גבינות וסרדינים לקחת הביתה. מתרחץ. מתלבש היטב, בז'אקט ועניבה, ויורד למטה.

ברבע לארבע מופיע דני במכונית פיאט טראנטה עם גג ברזנט שחור סגור. איש לא יתאר לעצמו שזו מכונית של עובד שגרירות. הסוואה טובה. נוסעים לאוניברסיטה. דני הוא בחור נחמד ומשתדל. באוניברסיטה מחכה לנו פרופ' דוארטה, פורטוגזי נאה, כהה שער, גבוה ומנומס. אנחנו משוחחים בדרך לאולם ההרצאה, מחכים כחצי שעה אבל להרצאה באים רק עובדת מקומית של השגרירות, וכן אנגלי זקן אחד, שגר בליסבון ולומד פורטוגזית. אין לימודי עברית באוניברסיטה, וניראה שהנושא אינו מעניין כלל את הסטודנטים.

אנחנו יושבים קצת אצל הרקטור ומפטפטים, לשם נימוס. דני מחזיר אותי לסביבת כיכר פומבל. אין טעם שאסע אליו כי הוא גר ליד אשטוריל, מרחק של כ-30 ק"מ מליסבון, ואני צריך לחזור מוקדם כדי לקום מוקדם בבוקר לטיסה. אני מתנצל אפוא שלא אוכל לבוא למסיבה שלו, ואלך אל השגריר, שגר במרחק הליכה של כעשר דקות ממלוני.

אני אורז את חפציי, מתלבש שוב ויוצא במונית, לקראת 20.00, אל השגריר בנימין אורון וקלרה אשתו. בכניסה לבית-המגורים הגדול עומדת קבוצה של שוטרים, ואחד מלווה אותי אל המעלית. כל האורחים הם יהודים. חלק דוברי עברית. אני משוחח עם אישה מבוגרת, גברת פורסטר, שדוברת עברית מצויינת של גימנסיה תרבות בווילנה. היא אחרי ניתוח בעינה השמאלית, ואומרת שתבוא לישראל בקרוב. אני פוגש גם את הזוג מוניה עצמון ואשתו. ואת זאב ורבקה גרוזובינסקי, עובד לשעבר במשרד החקלאות, בענף בעלי חיים, וכיום עוסק בייעוץ בפורטוגל. הוא אומר לי לא להתפעל מכך שרבים הפורטוגזים שמספרים שיש דם יהודי בעורקיהם. הם פשוט תפסו שזו דרך טובה לעבוד על הישראלים. וישנה גם אניטה האימפולסיבית מסאן-פאולו, חוקרת את תולדות האנוסים בפורטוגל. נמרצת. תבוא לירושלים. בעצם, כולם עתידים לבוא ואני מקווה שלא יציפו אותי.

אני יושב עד שעה מאוחרת עם שני זוגות ישראלים, אחד שכנים, הזוג חזן, וחוזר במונית עם זאב ואשתו. ערב מאוד מעניין וטוב שבחרתי בו. בנימין אורון הוא איש כל-כך סימפאטי ושקט, ויפה שבחרו בו לתפקיד השגריר.

היום העשירי

29.11.94. יום שלישי. ליסבון – תל-אביב. קם בחמש בבוקר. מונית לנמל-התעופה של ליסבון. 1,014 אשקודוס. מסדר אישור למכס על מכשיר הדיסקמן. החנויות סגורות עדיין. שותה קפה. גם כשהן נפתחות, לקראת שבע, אין מה לקנות.

ב-8.00, טיסת אייר-פראנס 1253 AF שמגיעה לפאריס ב-10.25. הטיסה יוצאת עם הזריחה ואני יושב ליד החלון מימין, בצד מזרח. מראה נהדר. המטוס עולה בחשיכה מעל שכבת עננים אפורים-שחורים, רק במזרח יש כתם אור אדום-צהבהב, ולאט-לאט הוא מתבהר והשמש בוקעת מעל שכבת העננים שעתה היא מתחתינו.

אחרי ארוחת-הבוקר, הצנועה-יחסית, אני ישן קצת. לידי יושב זוג אמריקאי. היא נמרצת ומבוגרת, ממוצא יווני. הוא בעל פני-תינוק, מומחה למיחשוב כבישים בשיטה שתאפשר למכוניות לנווט באמצעות מחשב.

המטוס נוחת בנמל-התעופה דה-גול. אוטובוס ענק, שכולו מתרומם עד לפתח המטוס ואחר-כך יורד, לוקח אותנו לטרמינל באיזור B. אני שותה קפה אוכל בריוש ומציץ שוב לחנות האלקטרוניקה. היום המיבחר שם גדול יותר, ויש גם דיסקמנים יותר זולים, אבל לא מגה-באס. יש גם, ב-280 דולר לערך, דיסקמן מיוחד עם כל האבזרים למכונית. אילו הייתי יודע מראש אולי היה כדאי לקנות אותו, אם כי המערכת שאני קניתי עלתה רק כ-210 דולר, יחד עם המעביר.

אני יורד ועובר לאיזור D, משם יוצאת הטיסה לישראל. כאן גם היינו בשעתו כאשר חזרנו בטיסת טראנזיט מניו-יורק לתל-אביב, יחד עם בן, וקנינו לו את הטלוויזיה הניידת. אני קונה גבינות באותה פינת עגולה. חוץ מהקממבר, כולן גבינות שאת שמותיהן אינני מכיר. אני שוכח את השם של גבינת הבורסן, אבל נידמה לי שאין כאן ממילא.

יושב לשתות קולה עם באגט וז'מבון, לפחות לטעום קצת את הטעם של פריס. המוזג ממלא לי את הכוס לא עד סופה, עם הרבה קרח. כאשר אני מעיר לו הוא מראה לי סימון של קו על כוס הקרטון, רק עד כאן המידה של המנה. צרפתים.

13.10, טיסת אייר פראנס 1760 AF, האמורה להגיע לנתב"ג ב-18.45 לפי זמן מקומי. אני נושא איתי עכשיו שני תיקי צד, בגלל הקניות. במטוס יש הרבה ישראלים. אני יושב שוב ליד החלון, הפעם מצד שמאל, כלפי צפון. לידי יושב אב, ממוצא מזרחי, ובהמשך לידו בת אחת, ומעבר למעבר עוד שלוש בנות, בגילים שבין עשרים לעשר. זו שיושבת לידו היא הכי נוראה. פרחה קטנה שכל פעם צורחת עליו "א-בא!" בקול שמביא חשק לסטור לה על פניה. רק זו שיושבת בחלון ממול – מכינה שיעורים כל זמן הנסיעה וכותבת דפים שלמים. בסופו של דבר משפחה די חיובית אבל יש בהן משהו המוני. אני לא מקנא בו לגדל ארבע בנות קפריזיות כאלה.

אנחנו טסים מעל האלפים של שוויץ, עוברים מעל קצהו המערבי-דרומי של אגם הבלטון, ואני רואה מרחוק את הקטע של בלטונפורד שבו היינו, והלאה, בתוך הערפילים הרחוקים, כל האיזור שבו טיילנו מווספרים ועד לדנובה, שכל תולדותיו של סבא יהודה ראב מגולמות בו, אבל בעצם אני רואה רק את הכיוון הכללי, אי אפשר לראות פרטים.

טסים מעל האיים של הים האגאי. רואים מרחוק, אם איני טועה, את אנטליה, אבל אולי זו עיר טורקית אחרת לחוף הים. טסים כבר בחשכה. הארוחה ככה-ככה. אני מנסה קצת לישון.

מהנחיתה ועד היציאה עוברות רק כחמש-עשרה דקות, הכל הולך מהר. ביקורת הדרכונים, המזוודה. רק ביציאה החוצה חונק קהל המלווים את המשעול הצר שבו מפלסים לעצמם דרך היוצאים. בן ויהודית כבר מחכים לי, ובתוך כחצי שעה אנחנו בבית. מזג-האוויר חורפי. בן שמח על הדיסקמן ומיד מרכיב אותו לכל חלקיו.

סוף

* * *

לנעמה ואלון היקרים

ברכות ליום נישואיכם שחל אתמול

הצליחו בכול והרבו את המשפחות שלנו!!!

נעמה כרמון היא נכדתו של אהרון בן עזר, שהיה נכדו של יהודה בן עזר ראב

והיא נישאה לאלון ויסר

ואילו אנחנו גדלנו על ברכי סבא של סבא שלה, יהודה, שהיה גם סבא שלנו

* * *

בן כפיר

אולי כבר תתפקח ותפסיק לשקר לעצמך?

ציטוט מגיליון 569, אהוד בן עזר: "עצירת המשט בידי חיל הים הישראלי לא היתה כישלון אלא השג מפואר של פעולת קומנדו בתנאים קשים וחלקם בלתי צפויים וללא אבדות מצידנו. רק ההיסטריה של התקשורת הישראלית האנטי-ישראלית והטמטום והרפיסות של הפוליטיקאים בישראל הפכו אותה ל'כישלון' ולכלכו אותה בעיני העולם ואויבינו! תחזקנה ידי אלה שהחליטו על הפעולה הנועזת ואלה שביצעו אותה!"

בן כפיר: אולי כבר תתפקח ותפסיק לשקר לעצמך? המטרה של אנשי המשט היתה לשבור את המצור על עזה ולפתוח את הרצועה למעבר סחורות. אם תרצה (או אם תמשיך להשלות את עצמך) את מטרתם הם השיגו. נכון שזה עלה להם תשעה הרוגים ונכון שלמזלנו הרב לא היו לנו אבידות אבל עצירת המשט היתה הישג מפואר לאנשיו. לא לצה"ל ולמדינת ישראל.

אהוד: מעניין, לא ידעתי שהרצועה היתה סגורה למעבר סחורות (שאינן למטרות טרור) – לפני המשט! עד מתי תמשיך אתה לשקר לעצמך? ותראה באספקת מלט לא שמיש בן חמש שנים ואצוות תרופות שפג תוקפן – השג מפואר של הטרור הטורקי-חמאסי? וכי אינך מבין ששבירת המצור במשט ה"אזרחי"-כביכול לא נועדה אלא לסלול נתיב בלתי מופרע להכנסה חופשית של חימוש עוד יותר מתקדם לידי החמאס, נגדנו?  או שאולי אינך חי בישראל?

 בן כפיר: אהוד יקירי, ברור לי שאתה יודע לקרוא טקסט ואתה גם מבין את הנקרא. היכן, בתגובתי שלעיל, ישנה התייחסות למלט לא שמיש או לתרופות שפג תוקפן? האם אתה באמת מאמין שזה ההישג של המשט התורכי? עד כדי כך אתה עיוור? היכן כתבתי שהחמאס אינו נגדנו ומטרתו אינה התחמשות נוספת? כל שכתבתי הוא שהיה מצב של לפני המשט וישנו המצב הנוכחי. לפני המשט רצועת עזה היתה סגורה למעבר כל סחורות מלבד סחורות שהיה לגביהן היתר מפורש.  שקיות נילון, למשל, היו אסורות בהכנסה לרצועה. למה? ככה. כי זה מסוכן. תבלינים מסוימים לא הופיעו ברשימת הסחורות המותרות בהעברה. למה? כדי שהטיל שהם שולחים על ביתי באשקלון לא יסריח מכוסברה או מזעתר. ועוד רבות הדוגמאות הטיפשיות שאפשר לדלות מרשימת הסחורות האסורות. 

אתה כותב ש"מעניין, לא ידעתי שהרצועה היתה סגורה למעבר סחורות (שאינן למטרות טרור) – לפני המשט!" – אולי, לפני שאתה מגיב בפומבי בחמת זעם כזו, כדאי שתברר ותלמד את העובדות לאשורן? היום המצב שונה לחלוטין. היום כל הסחורות מותרות בהעברה לעזה מלבד אלו המופיעות ברשימה המונעת את העברתן או מגבילה אותו בכמות. תסכים איתי שזה מצב שונה לגמרי וזרימת הסחורות לרצועה מתגברת מחודש לחודש לשמחת היצרנים והחקלאים הישראלים. 

זה כל מה שכתבתי. ואתה בתגובה שואל: "או שאולי אינך חי בישראל?" אז התשובה היא כן. אני חי בישראל אבל בניגוד לרבים אחרים אני גם מפעיל את החומר האפור שבין האוזנים וחושב. אני לא מוכן לקבל את הרעיון שמה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח, ואם "עופרת יצוקה" לא הספיק להם אז ניכנס בהם עוד פעם ונכניס להם באבי אביהם עד שילמדו. (כאילו שזה עזר בעבר). בארץ הזו הפסיקו לחשוב ושכחו ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה." ואמר כבר הרמטכ"ל בוועדת טירקל: "במשט הבא נעמיד צלפים."יופי של פתרון!!! לתפארת מדינת ישראל!!!

עכשיו נראה אותך מפרסם את התגובה הזו בגיליון הבא. 

בכל הכבוד הראוי, 

בן כפיר

אהוד: את המשט הבא יעצרו צלפים שיהרגו 9 טורקים ותוקם ועדת חקירה מדוע לא הורידו לשם כך ממסוק בכבל לוחמי שייטת 13!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * המוסלמים יסכימו להסיט מרחק כמה רחובות את המסגד שתיכננו להקים ב"גראונד זירו" תמורת הסכמתם של אובמה והמערב, המכבדים את מסורת האיסלאם שוחר הסובלנות והשלום – להמשך המנהג הקדוש של סקילת נשים נואפות ולפעמים גם גברים נואפים, ושל מילת דגדגניהן של הנערות – במדינות מוסלמיות.

* שם המסגד המוצע ל"גראונד זירו" – קורדובּה, מרמז על תביעתם של המוסלמים לקבל חזרה לרשותם את המֵסְקִיטָה,  המסגד הענק בקורדובּה שבאנדלוסיה, שכיום הוא מכיל כנסייה גדולה. אך לספרדים אין אשליות באשר למוסלמים, והם לא יתנו להם שם דריסת רגל. מספיק סבלו מהמוסלמים בעבר, וגם החזירו להם באבי-אביהם במלחמות הרקונקיסטה, כאשר גירשו אותם מחצי האי האיברי ומכרו אותם לעבדים או זרקו לים גם את אלה מהמוסלמים שהתנצרו-כביכול וביקשו להישאר בספרד ונקראו בשם מוריסטים.

* שמחנו לראות שכאשר הסופר הוא איש עשיר אזיי אפילו פרופסורים בררניים כותבים ביקורת על ספרו החדש.

* גורלו של הכור הפרסי בבושהאר, עוד בטרם התמלא בחומר רדיואקטיבי, צריך להיות כגורלם של הכורים הגרעיניים שהיו בהקמה בעיראק ובסוריה, וזאת גם אם נשיא שהתחנך במדרסה מוסלמית באינדונזיה יושב בבית הלבן!

אבל כאשר הצמרת המדינית והביטחונית של ישראל צריכה לדון ולהכריע בנושא החיוני הזה – מפריעה ומבלבלת לה את המוח התקשורת המטומטמת והנרקיסית של ישראל – העוסקת ב"מסמך גלנט" חסר החשיבות שנופח במו ידיה לכדי היותו הנושא הבוער ביותר לחקירות וזה כבר כמה ימים בחדשות! – משוגעים! רדו מהגג!

* בדרך כלל יש לנו דעות מוצקות בנושאים שאנחנו סבורים שאנחנו מבינים בהם. לא כך בפרשת האיום של ההתערבות בחופש האקדמי של המחקר במדעי הרוח באונירסיטאות תל אביב ובן גוריון וכו', בין השאר על ידי "הלשנה" לתורמים שלהן.

מצד אחד אסור בכל פנים ואופן להטיל הגבלה כלשהי על המחקר. שום גורם חיצוני, ממשלתי, פוליטי או מצנאטי, ובייחוד לא חוגי הימין – יקבע לחוקר מה ועל מה יכתוב!

מצד שני נפלו חוגים במדעי הרוח באוניברסיטאות עבריות ובמכונים אקדמאיים מכובדים בידי מנוולים שונאי ישראל ופרו-פלסטינים, שבזכות החרא והסילוף שהם מייצרים יש להם מהלכים בכתבי עת ובהוצאות ספרים בעולם, שרק מחפשים לשווק סחורה אנטי-ישראלית.

מה עושים? העולם האקדמי הוא ממילא קן צרעות. גם על מפעלו הענק של גרשם שלום קמו חגבים לערערו; וההיסטוריה תחליט מי צדק – כי לשקר אין רגליים גם כשהוא מעופף בקמפוסים וצוהל כמו אידיוט ומגדל סתגלנים בדמותו וסלפנים כצלמו.

עם זאת רשאי כל תורם, שתורם ממניעים פרו-ישראליים – להפסיק את תרומתו לכל אוניברסיטה שיש בה חוגים שמלמדים ומעודדים תעמולה אנטי-ישראלית! זהו צעד דמוקראטי בתכלית, אחרת יוצא שהאוניברסיטה מערימה על התורמים התמימים שלה ומרמה אותם!

* החלו חגיגות פינוי הצבא האמריקאי מעיראק: "שישים הרוגים בפיגוע התאבדות מחוץ למפקדה צבאית בבגדאד. כאלף צעירים חיכו משעות הבוקר המוקדמות מחוץ למפקדה של הצבא בתקווה להתגייס. המחבל נטמע ביניהם, עד שניגש לקצין ופוצץ עצמו. שישים בני אדם נהרגו היום (שלישי, 17.8) בפיגוע התאבדות בבגדאד ו-125 בני אדם נפצעו. מרבית הנפגעים הם גברים צעירים, שהתכנסו מחוץ למפקדה של הצבא העיראקי המשמשת גם לשכת גיוס. זוהי המתקפה החמורה ביותר בבירה העיראקית זה מיספר חודשים והיא מעמידה בספק את יכולתם של כוחות הביטחון העיראקיים להתגונן – ולהגן על ארצם – שבועיים בלבד לפני נסיגת רוב הכוחות האמריקאיים. דובר הצבא העיראקי, קאסם אל-מוסאווי, האשים את שלוחת ארגון אל-קאעדה בעיראק בגיוס המחבל, שחלק מגופתו נמצא במקום הפיצוץ." [סוכנויות הידיעות].

אבל הדובר נזהר כנראה מלהאשים את נשיא ארה"ב הסכל, הגורר את המזרח התיכון לתוהו ובוהו בהפקירו אותו לאיסלאם הקיצוני של ציר הרשע, ביטוי שהוא עצמו כבר לא משתמש בו!

* אם חשבתם שהפיאסקו של מבקר המדינה רודף הפרסומת כבר נגמר, אז לא. עכשיו, עד שישלים את חקירת צמרת המדינה בפרשת המשט, פשטו פקידיו על הדוכנים לאורך הטיילת של אילת, שהם, אגב, אחד הדברים המעניינים למטיילים בערב בעיר המשעממת! – אבל פקידיו טרם סיימו את החקירה החשובה הזו, אולי בגלל בעיות של לינה במלון. אגב, נגנב פח הזבל הירוק בבניין הדירות שלנו בתל-אביב. אנחנו נשתדל להשיג חדר במלון תל-אביבי לנציגי המבקר שיבואו לחקור את המחדל. ומאחר שאנחנו מאוד מפורסמים, תהיינה כותרות, והוא יופיע שוב בטלוויזיה כמו בחקירה על הדוכנים!

* תמיכה, מצולמת בעיתון "הארץ", של סופר עברי בפורעי חוק ישראליים, בתנאי שהם ערבים, בידואים או "פלסטיניים" ["הארץ", 18.8] – היא עוד המלצה מצויינת עבורו לזכייה בפרסים יוקרתיים וגדולים במערב, פרסים שכמעט תמיד מדגישים בנימוקיהם את פעילותו למען החלכאים, הנדכאים, האנושות, ה"שלום" ומן הסתם גם נגד ה"כיבוש"!

* לאור הידיעות על 1,500 מתפקדים בלבד למרצ – אנחנו מחכים למאמר הכאה-על-חטא של המנהיג-המשורר-הפובליציסט-הצדקן-המוכיח-בשער יוסי שריד בעיתון המוסרי של הוריו המאמצים, "הארץ", שבו ינתח כיצד עמדותיו המופרכות בהנהגת מר"צ, ועמדותיו המופרכות עוד יותר של יורשו השחצן יוסי ביילין – הובילו את מר"צ מדחי אל דחי עד כמעט הסתלקותה מן העולם – כפי שניבאנו להם כאשר עזבנו אותם בנובמבר 2003!

* * *

מכתב הפרישה של אהוד בן עזר ממרצ

מלפני כשבע שנים!

לכ' הנהלת מרצ

חומה ומגדל 2

תל-אביב

30.11.03

הודעה על פרישה ממרצ בעקבות הקמת יע"ד על מצע ביילין

חברים יקרים,

ועידת מפלגת מרצ מיום 30.11 אישרה את איחודה עם תנועת "שחר", בראשות ח"כ-לשעבר יוסי ביילין. הוועידה החליטה כי המפלגה החדשה תיקרא יע"ד וכי מצעה יהיה הסכם ג'נבה, שביילין היה בין יוזמיו.

חברים יקרים, במקום להסיק מסקנה אמיצה מכישלוננו בבחירות [בראשות יוסי שריד! – אב"ע], ולעשות הערכת-מצב חדשה הלוקחת בחשבון את מצב המלחמה שבו אנו נתונים, וכי ייתכן שאין סיכוי לשלום אמת בדור הזה, ולא באשמתנו – אתם קברתם בהחלטתכם סופית את מרצ תמורת רעיון עיוועים של פנטזיונר פוליטי, שיביא אתכם בבחירות הבאות למפלה עוד יותר נחרצת ומוחצת מזו שהיתה.

גם אליי הגיעה החוברת שלו, המכונה "יוזמת ז'נבה" והיא גרועה יותר מכל מה שחששתי. מתברר, למשל, שלא יהיה גבול ישראלי על הירדן בין הכנרת לים-המלח אלא ל"פלסטין" יהיה הגבול המשותף והפתוח הזה עם ירדן.

ישראל תפנה את כוחותיה ואזרחיה ממרבית שטחי הגדה והרצועה, תחזיר ל"פלסטין" את כל העצורים והאסירים, כולל הרוצחים והמסוכנים ביותר, יוצאי כל ארגוני הטרור – תמורת זאת תוכר "זכותו של העם היהודי למדינה" (חידוש גדול לעומת הסכמי אוסלו!) ותוקם רשות בינלאומית שתבטיח את שלום ישראל ו"פלסטין" וגם תפקח על המקומות הקדושים בירושלים המחולקת.

כל תהליך השלום המופרך והמטומטם הזה, תוך כדי כבילת ידיה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור פלשתיני בהווה ובעתיד ומפני התעצמות צבאית של "פלסטין" (שאת שקריה הכרנו היטב מאז קרס הסכם אוסלו) – כל האחריות על התהליך תהיה על כוח רב-לאומי, על נציבות בינלאומית ועל ועדות רב-לאומיות למיניהן, כלומר – ישראל מוותרת על הסוברניות שלה ועל זכותה הטבעית להגנה עצמית והיא תחיה מעתה בחסדי כוח רב-לאומי שהוא יהיה גם השופט בינה לבין "פלסטין".

העתיד הוא אפוא בינאום הסכסוך והפקדת ביטחונה של ישראל בידי גורמים זרים שחלקם עוינים, ואם אינם כאלה הם יהיו עד מהרה – כפי שנעשו חיילי האו"ם עויינים לישראל ומשוחדים לצד הערבי (באותה טכניקה שבה כתבי-חוץ משוחדים בחלקלקות ובמידע שקרי בידי פלסטינים במלון המושבה האמריקאית במזרח-ירושלים ונעשים דוברי אש"ף בתקשורת העולמית, ואם לא יהיו כאלה, הם מאויימים ומסולקים משטחי הגדה והרצועה).

שום סכנה קיומית האורבת לישראל ממדינות ערביות ומוסלמיות באזור אינה נזכרת ב"יוזמה" המטופשת של ביילין, שטישטשה את שארית חוש ההישרדות הפוליטית שלכם.

לעומת זאת ה"יוזמה" שלו עושה את ישראל אחראית חלקית, ולעיתים באופן מלא, ובוודאי מבחינה מוסרית – לבעיית הפליטים הפלסטינים ולפיצויים להם (וגם למדינות הערביות ש"אירחו" אותם, דוגמת לבנון), ולהחזרת חלק מהפליטים לגבולותיה תוך אימוץ החלטות או"ם, כהחלטה 194, שמכירה בזכות השיבה של הפלסטינים.

אין מילה על הפיצויים המגיעים ליהודים שגורשו ממדינות ערב. אפילו לא על הפליטים היהודים שנמלטו ב-1948 מיישובים יהודיים כגוש עציון, קליה, בית הערבה ומשמר הירדן.

באמת אנחנו צריכים לבקש מהפלשתינאים וממדינות ערב סליחה, ולפצותם. סליחה שלא הצלחתם להרוג את כולנו ב-1948 ואחר-כך לרשת אותנו.

ליוזמת ה"שלום" של ביילין-ג'נבה אין רגליים אבל יש ידיים להמשיך לקבל כסף מגורמים עוינים לישראל כדי לפורר את האמון של הציבור הישראלי בממשלתו ובחמישים וחמש שנות עצמאותו.

שְבו וחשבו, כמה ישראלים ברי-דעת, גם ממחנה השמאל ומשוחרי השלום, יתנו את קולם למפלגה שאימצה מצע סהרורי שכזה?

כל זמן שהיינו מרצ, הרי שלמרות חילוקי הדעות החריפים בינינו, גם בתקשורת, הייתי עדיין גאה שאני מביע אותן בתור חבר מרצ וחבר נשיאות מרצ לשעבר, ושאוכל לשכנע את חבריי בהערכת-המצב הפוליטית שלי.

אבל להיות חבר יע"ד על מצע ביילין? לא! זה כאילו אני משתין על כל מה שחשוב ויקר לי. ולכן אני מודיע לכם בזאת כי עם תום תקופת מרצ תמה גם תקופת חברותי בה, ואני פורש, ואני לא מצטרף למפלגה החדשה.

בברכת חבר-לשעבר,

* * *

"ספר השורש הבוער" של איתמר יעוז-קסט

"ספר השורש הבוער" כולל מיבחר משירתו של איתמר יעוֹ­ז-קֶסְט – מן המשוררים המוערכים ובעלי הייחוד בשירת "דור המדינה" בישראל. זהו ספר שירים המביא לידי ביטוי, במיגוון דרכי הליריקה המודרנית, את עולמו של ניצול שואה, שילדותו נטועה במחנות ריכוז והשמדה (ברגן בלזן).

לפנינו מציאות המחליפה עולם אידילי שנחרב עקב המלחמה העולמית, המובילה לבניית זהות חדשה של "האני" – להווייה דו-שורשית של מאבקי היאחזות בארץ, כולל חיפושים ופנייה לאמונה בעולמה של היהדות.

בספר מצויים כמה מעגלי יצירה: א. "נופי עשן" – חטיבות שירה המשקפות את הוויית השואה מזווית ראייתו של ילד – בד בבד עם זווית ראייתו של אדם מבוגר. ב. "דו-שורש" – על שם המונח שאותו טבע המשורר עצמו בשנות ה-70 למאה הקודמת, בהניחו יסוד למהלך שירי באותו השם, מהלך שעיקרו זיקה אל ה"כאן" ואל ה"שם" (קרי ממשות ישראלית מול ממשות ארץ-המוצא). ג. "גבר ואישה באור-הצהריים" – אלה הם שירי זוגיות המשתרעים על פני חמישה עשורי שנים ועל-פני מחוזות-צמיחה המרוחקים זה מזה (נופי אירופה ונופי השואה של הגבר כנגד נופי ארץ-ישראל של האישה), תוך קיום השפעות גומלין ביניהם.

לספר מצורף מבוא נרחב מאת פרופ' חנה יעוז, רעיית המשורר, חוקרת ספרות מאוניברסיטת בר-אילן.

הוצאת "עקד", 2010

[דבר המפרסם]

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,061 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-151 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל