גיליון מס' 572

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, י"ג באלול תש"ע, 23 באוגוסט 2010

עם צרופה של תמונת המחנך מעין חרוד משה כרמי [ינובסקי, מפתח תקווה] בצעירותו,

ושל מודעת האבל של מפ"ם על סטאלין ב"אורווה" העוגנת בפטרבורג

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: כאשר נמלה אחת שותה מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אמנון לורד: בנוגע לסטלין.

אהרון חבר: הממהרים להשמיץ ולקלל את סטלין.

ברוך תירוש: אגדת הסיוע הצבאי שברה"מ הגישה כביכול לישראל.

נעמן כהן: המקור לנאום ההספד המרגש על סטלין.

יוסף חרמוני: 1. "ז'די מניה" ("את חכי לי"): בראבו לסימונוב, שלונסקי ובלאטנר! 2. אריה בן גוריון.

אלישע פורת: 1. אָנָא בְּכֹחַ. 2. נדרים קטנים. // מכתבה של הרב רות קגן-גן.

משה כהן: הנדון: נטל שוויוני. // רותי האוסמן-טרדלר: על "מחכים" של עוז.

זיוה גל: שני שירים: 1. רַק אַל תִּגַּע לִי. 2. אֲחַכֶּה לְךָ בְּשָׁדַיִם נוֹפְלִים.

עוז אלמוג: הטיסה לחו"ל בתרבות הישראלית.

המכתב של תנועת "אם תרצו". // אלי יזרעאלי: אברום בורג אינו אידיוט.

פוצ'ו: את זה לא תוכלו לקחת מבורג! // אורי הייטנר: מכתב גלוי לעמוס עוז.

מתי דוד: כישלון תקשורתי של אמנון אברמוביץ.

יוסי גמזו: הַסִּפּוּר עַל הַשִּפּוּר בְּמַעֲרֶכֶת הָאִפּוּר.

אצל "פרסקו" בר בשר ברחובות: צהריים ב-433 שקלים ל-4 גרגרנים + 50 תשר

נעמן כהן: טעות הכיוון של חנה רוזנטל.

משה כרמי: בן-שמן, רשימות, אביב וקיץ 1919, הביא לדפוס: אהוד בן עזר.

רמי גור: בהמשך "לגדולתו" של סטלין ב"מכתב העיתי".

יואל בן-נון: ההתנתקות מהרב קוק [ציטוט].

עמי רוז'נסקי: הראיון המלא עם אהוד בן עזר ב"קו למושב".

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

כאשר נמלה אחת שותה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כאשר נמלה אחת מגלה מקור של מים

היא שותה ממנו

ושותה

ושותה

ומתנפחת

ושותה

ושותה

ומתנפחת

וחוזרת אל החברוֹת שלה

הנמלים

הצמאות

והן שותות אותה

ושותות

ושותות

עד שהיא מתה

* * *

אמנון לורד

בנוגע לסטלין

אהוד שלום,

אני מוצא שהוויכוח על עומק הסטליניזם בישראל ובמפ"ם בזמנו ממשיך את המגמה הישנה בתודעה ההיסטורית המקומית: מגמה של הכחשה, התחמקות מהאמת, ודחיקת הפרק האפל הזה לפינה פולקלוריסטית.

ההתחמקות של אותו שומרוני [גיליון 571], שמתמקד באמרו "שמש העמים" או לא אמרו היא סימפטומטית. נתחיל בציטוט של יעקב חזן שהוא מפקפק באמינותו. המקור אמין לחלוטין. הביטוי: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה" – לקוח מחיבור שכתב רן גולן ממשמר העמק, והוא מופיע במסגרת של ציטוטים נרחבים בסיפרו של זאב צחור, 'חזן – תנועת חיים', עמ' 213.

לגבי נוסח מודעת האבל הרשמית של מפ"ם בעמוד הראשון של על המשמר כל אחד יכול לשפוט: "מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול, אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל יוסף ויסאריונוביץ' סטלין. אנו מרכינים את דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול, אדריכל הבניה הסוציאליסטית וקברניט תנועת השלום בעולם. פעליו ההיסטוריים הכבירים – ידריכו דורות במצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל."

יש המון קוריוזים בהקשר הזה ולמרות שהחוגים להיסטוריה באוניברסיטאות הפכו לשלוחות של אותו חדר אורווליאני שבו עוסקים בשכתוב ובמחיקה של דמויות ואירועים היסטוריים – במציאות הארכיונית תמיד יהיו חוקרים אלטרנטיביים שיגלו את העובדות. למשל, שיהודה עמיחי עוד הספיק לכתוב שיר אבל על סטלין ימים אחדים לאחר מותו.

למשל, שהביטוי "שמש העמים" הוא אפסי לעומת כותרת מסת הענק שפרסם משולם גרול באורלוגין – "סטלין המורה". הוא הגדיר שם את סטלין כגדול הפילוסופים מאז אריסטו אני חושב. מרדכי שלו סיפר לי פעם, כי על כותרת המסה התנהל מאבק איתנים בין גרול לעורך אברהם שלונסקי. גרול רצה "סטלין אבינו". אך שלונסקי דרש להנמיך את הטון ולהסתפק ב"סטלין המורה". בפתיחת המאמר כותב משולם, כי שוב נתקצר העולם בראש.

הדיווחים המזעזעים ביותר לטעמי קשורים לחלחול הסטליניזם לעולמם הנפשי הרגשי של הילדים. כשכתבתי את הספר שלי "איבדנו כל אשר יקר היה..." דיברתי עם בת קיבוץ עין חרוד, בתו של סופר ידוע ונפלא. היא סיפרה, שתלמידים הדביקו את תמונתו של סטלין בחלק הפנימי של לוח השולחן הסוגר על המגירה (טכניקה נגרית שעברה מהעולם). כמו שנהגו לעשות תלמידים כשהדביקו תמונות של יעל בר זהר ואביב גפן כשהם היו להיטים.

מי שהרחיב בתיאור התופעה מתוך ייאוש וחרון היה המחנך העין חרודי הדגול משה כרמי. תנסו למצוא את ספר זיכרונותיו 'דליות הגפן'. לי היתה הרגשה שהיה ניסיון להעלים את עותקי הספר. הוא מתאר שם כיצד מחנך סטליניסט צעיר משתלט על נשמותיהם של הנערים, כולל בתו. כשפרסמתי פעם ציטוטים מ"דליות הגפן" התנפלה עלי חברת עין חרוד שזיהתה אותי באקראי באיזו גלריה: "איפה מצאת את הספר הזה?!" היא האשימה אותי ברצינות שאני עלול לגרום לפילוג החמישי בעין חרוד.

שטיפת המוח הסטליניסטית ב"השומר הצעיר" היתה עמוקה מאוד. בתור מי שלמד את הנושא וגם כתב מדי פעם, הגעתי למסקנה שהשיעבוד הנפשי בשומר הצעיר (שבו התחנכתי) לסטלין ודמותו היה קיצוני יותר מאשר במק"י, למשל. הסיבה היתה שבשומר הצעיר, בקיבוצים, ניסו לשבור את הקשר המשפחתי, את דמות האב (ראה "מרד הבן"). כמו כן ניהלו מלחמה בלתי פוסקת נגד בן גוריון ועשו לו רצח אופי. היה צורך לבנות איזו דמות אב גדולה וחובקת כל שתמלא את החלל הריק. בדרג המתווך נעשה פולחן אישיות ברמה התנועתית לדמויות האב של יערי וחזן.

כך תיאר יגאל וילפנד מעין השופט תמונות מחיי הסטליניזם במלאות 40 שנה למות סטלין (הדף הירוק). הוא דיבר עם מי שהיו ילדים ב-53: "אירית כרמל (אז פלד), בת שריד, זוכרת ש.... (השם לא לפרסום במכתבך העיתי. מדובר בצפירה יונתן) נכנסה לכיתה, כתבה על הלוח 'סטלין מת', ופרצה בבכי... לאחת מבנות עין המפרץ ביטלו גם את מסיבת יום ההולדת, דבר שהיא לא סולחת עד היום..."

"עדנה קרמר מעין השופט היתה אז בת 15, וזוכרת שקיבלה את הידיעה בהלם. כמה שנים אחר כך ביקרה אצל חברתה ביגור, והזדעזעה לראות שם את סטלין תלוי כמו המן בפורים, גם אז עוד לא התאוששה."

פרק שלם שלא מדברים עליו הוא החדרת תורת ליסנקו בתלמידי קיבוצי השומר הצעיר. מה שמראה כיצד ניתן בעזרת שטיפת מוח לסנן את התורות המופרכות ביותר, אם אתה מביא אותן ממקור סמכות מסוים ואם אתה סוגר את אופקי הצרכנים. חקרה את הפרשה איל כפכפי ז"ל. ראיתי גם עבודת מ.א שנעשתה על הנושא. כמובן, שכדרכו של השומר הצעיר, כשהליסנקואיזם הגיע לפרקטיקה החקלאית הם העדיפו לעבוד את האדמה בשיטות המדעיות האמינות והמוכחות, ולא לפי מה שסטלין אמר על החקלאות ועל תוקפה של תורת ליסנקו.

יש המון מה לחשוף בנושא זה, ורק עוד ציטוט מקורב קטן: ב-1952 כתב אליעזר ליבנה, כי "עוד שנים רבות לאחר שייעלם מהעולם הקומוניסט הרשמי האחרון, הקומוניזם עוד ימשיך וירעיל את מוחותיהם של ילדינו ונכדינו." היום אפשר להוסיף גם נינים ועוד דורות. זו ספחת דורות שמתגלמת היום באקדמיה, בקרן החדשה וב"הארץ"

אמנון לורד

אהוד: עכשיו אני מבין מדוע מעולם לא התפעלתי ממשולם גרול, אף כי התלמידים שלו לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב הצעירה העריצו אותו, אולי גם בגלל עברו הקומוניסטי הנלהב, ואילו בירושלים התייחסו אליו בביטול, כנראה גם בגלל אותו עבר. [למזלי אני למדתי פילוסופיה בירושלים].

בידי עותק של הספר "דליות הגפן" שיצא לזיכרו של משה כרמי, הוא משה ינובסקי בן פתח-תקווה, שדודתי אחות-אבי, אסתר ראב, היתה מאוהבת בו בנעוריה והוא השפיע עליה רבות ואף החל כותב שירים לפניה. כתבתי על כך בסיפור חייה "ימים של לענה ודבש", ואני מביא כאן את החלק הראשון של החומר המלא שהעתקתי ממחברותיו השמורות אצל בתו סמדר כרמי-גיברמן. הספר "דליות הגפן" לא "הועלם" אלא פשוט אזל וכנראה מלכתחילה לא הודפס בעותקים רבים משום שמצאו בו עניין בעיקר בני משפחתו, קיבוצו ותלמידיו הרבים של משה כרמי. תמונתו בצרופה המובאת כאן היא מארכיונה של אסתר ראב.

* * *

אהרון חָבֵר

הממהרים להשמיץ ולקלל את סטלין

שלום אהוד,

נראה לי כי כיום, או בעצם אחרי מותו של סטאלין, נעשו כולם "גיבורים" הממהרים להשמיץ ולקלל אותו את מפעלו. נכון שלאחר הוועידה העשרים נחשפו מעשיו, שלו ושל אחרים, שזעזעו את העולם ובמיוחד את השמאל הישראלי של אז, עד כדי כך שרבים ניסו בכל כוחם הרטורי להכחיש או לפחות להמעיט בתרומתו של השלטון הסובייטי. היה לכך בסיס היות שכל מי שידע על הטיהורים, במיוחד אחרי משפטי הראווה כנגד הסופרים היהודים וכנגד הרופאים היהודים, כבר היסס מלהביע בקול ובפומבי את הערכתו לברה"מ ואת התודה שהעם בישראל היה חייב לברה"מ על העזרה לישראל שנאבקה על עצם תקומתה וקיומה, עזרה שייתכן שבלעדיה ישראל לא היתה שורדת.

עוד זכורים לי מילות השירים ששרנו בראשית שנות החמישים במלוא גרון ובהמית לב:

זאַ רודינה

זאַ לנינה

זאַ סטלינה

הוּרא, הוּרא, הוּרא!

או שיר שני:

בוי זא רודינה

בוי זא לנינה

בוי זא סוביצקי נרודה

מאז אותם ימים ברית המועצות כבר לא קיימת ולצערי גם מה שהיה פעם שמאל ישראלי כבר לא קיים. מה שקרוי היום בעיקר בפי עצמו "שמאל", הוא לא שמאל ואינני יודע מה הוא.

* * *

ברוך תירוש

אגדת הסיוע הצבאי שברה"מ הגישה כביכול לישראל

לאהוד שלום,

מדי פעם "קופצים" בעלי רצון טוב ומעלים מחדש, גם במכתבך העיתי, את סיפורם של שמואל מיקוניס ובן זוגו מאיר וילנר, שטרחו באיחור של שנים לטפח את אגדת הסיוע הצבאי שברה"מ הושיטה כביכול לישראל בטרם ובמהלך מלחמת העצמאות.

ובכן – לא היו דברים מעולם.

נכון שגרומיקו מטעם ברה"מ אמנם תמך בהצעת חלוקת הארץ מסיבות שלא הובררו בפירוט עד היום, אך לבד מכך לא סייעה ברה"מ כלל. כמי שהשתתף בהעברת הנשק הצ'כי דרך יוגוסלביה, אני חייב לציין שהרוסים לא היו מודעים לרכישת הנשק, שבוצעה ביוזמת שייקה דן ז"ל האגדי, ובאמצעות סוחר נשק רומני-נוצרי, תושב פריז, שרכש את הנשק עבור אתיופיה, כפי שסופר בהרחבה בתוכנית הטלווזיה "אלה הם חייך", בה תוארו עלילות פעילותו הציונית של שייקה דן.

הנמלים בצ'כיה בהנהגת ממשלת סלנסקי, וביוגוסלביה בהנהגת טיטו – עמדו לרשות ההגנה להובלת הנשק ולפעילות חיל האוויר בחיתוליו, וכאשר נודע הדבר לשלטונות ברה"מ הם השתלטו באכזריות על צ'כיה והוציאו להורג את סלנסקי וחברי ממשלתו. עיקרי הדברים מנוסחים בזהירות במכתבו של שגריר צ'כיה ב"הארץ" מיום 14.5.2006, וכן במאמרו המרגש של מר פיטר פיטרהרט, סגן יו"ר הסנט בפראג, "ללמוד מתומס מאסריק" ב"הארץ" מיום 10.12.2007. 

על טיטו הערום הם לא הצליחו להשתלט, והיחסים איתו נותקו לתמיד. מבצע "בלק" הסתיים, ומאנשי ההגנה שפעלו בפראג נשאר ונעצר רק שמעון בורנשטיין, שהיה סוחר ויבואן ארצי-ישראלי וסייע כמתורגמן במבצע. יחד איתו נעצר מרדכי אורן, איש יחסי החוץ של שומר הצעיר, שהגיע באקראי מבלגרד, וכלל לא היה מודע לפעילות המבצע.  

אני מניח שעד היום שוררת אי נחת בקרב נאמני "השומר הצעיר" בהקשר להתנערות המבישה של כמה ממנהיגיהם מחפותו של עמיתם מרדכי אורן. 

עם שחרורו המוקדם מהכלא של שמעון אורנשטין, נפגשתי איתו והוא לא האמין כי סטלין הנצחי אכן כבר הלך לעולמו והעולם השתחרר ממנו.

אהוד: נדמה לי שכבר העלית פעם את הסברה הזו אצלנו, וענו לך שהסיפור שלך אינו מסתדר עם תאריכי מעצרם של אורנשטיין ואורן, ולכן ספק אם יש לסברתך ביסוס היסטורי. נשמח לשמוע על כך תגובה מוסמכת.

* * *

המקור לנאום ההספד המרגש על סטלין

אהוד בן עזר שלום,

בתגובה על דבריי בחב"ע שואל החבר אמיר שומרוני (חב"ע 571) מהו המקור לנאום ההספד המרגש של יעקב חזן לרגל מותו של סטלין שבו אמר: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה."

והנה בתגובתך הבאת בלי לשים לב את קישור האינטרנט המביא גם את המקור לדברי חזן: זאב צחור, חזן – תנועת חיים השומר הצעיר הקיבוץ הארצי מפ"ם, הוצאת יד בן צבי 1997 עמ' 213.

נעמן כהן

* * *

יוסף חרמוני / שתי רשימות

1. "ז'די מניה" ("את חכי לי"):

בראבו לסימונוב, שלונסקי ובלאטנר!

תודתי – ותודת קוראים רבים אחרים, אני בטוח, לרה"ג אליהו הכהן שליט"א, על הערותיו המאירות אודות "את חכי לי ואחזור". אוסיף שתי הערות ואי הסכמה אחת: 

1. תרגומו של אבן שושן (שאליהו הכהן מביאו) למילותיו של סימונוב איננו מזדמר. הוא לא תואם במדוייק את הלחן הרוסי ואת מיספר ההברות הרוסיות שבכל שורה. שלונסקי, לעומתו, עשה עבודה מדוייקת שאיננה יפה פחות או מרגשת פחות. היא מזדמרת יותר וזורמת יותר. תירגומו תואם ומזדמר במדוייק עם הלחן המקורי, הרוסי. לדוגמא, אביא את השורה הראשונה של שלונסקי: "את חכי לי ואחזור." ולעומתה, הרוסית: "ז'די מניה אי יא ורנוס." שלונסקי הוסיף מילה בת הברה אחת: "את", ובאמצעותה פתר את בעיית "חסר" ההברה בתרגום המילולי של "ז'די מניה אי יא ורנוס" (שבע הברות), שבעברית זה "חכי לי ואחזור" (שש הברות).

פיתרון פשוט, לכאורה, אך הוא מצריך תנופה וביטחון עצמי, ששלונסקי ניחן בשפעי שפעים מהם, כידוע. [אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אליהו הכהן הדגיש זאת בהביאו את תרגום אבן שושן. – אב"ע].

 2. אליהו הכהן כותב כי לשיר "ז'די מניה" נכתבו עשרות לחנים. ייתכן. מכל מקום, בכל שיטוטיי באינטרנט, כולל ב"יו טיוב", לא נתקלתי אלא בלחן אחד, של מ. בלאנטר. כיום, אני מניח, זהו הלחן היחיד שמכירים הרוסים – שורדי "המלחמה הפטריוטית הגדולה" (זהו שמה של המלחמה ההיא), בניהם, נכדיהם וניניהם.

מכל מקום, איני מבין לשם מה היה נחוץ להלחין מחדש לפני שישים וכמה שנים, את הטקסט היפה מאד של שלונסקי, שהותאם יפה כל כך ללחנו הזורם, העורג כל כך, של בלאנטר.

נו, קרה. עובדה שהשיר בלחנו של דרורי היה לשלאגר שלייגר.

 3. ענין של טעם וריח ואוזן: איני מסכים עם קביעתו של אליהו הכהן כי הלחן של דרורי עולה על זה הרוסי. התוודעתי ללחן הרוסי בדיסק רוסי של שירי מלחה"ע. שם הדיסק הוא: "ז'די מניה" ("חכי לי") והשיר "ז'די מניה" מופיע בו, כמובן. משמיעה ראשונה של "ז'די מניה" לפת אותי הלחן הצנוע, שאין בו הפאתוס המזדעק בלחנו של דרורי. המלחין הוא, כאמור, מ. בלאנטר (יהודי?)

בלאנטר, אני מוסיף מידע נחוץ, הלחין גם את השיר "פסניה או סטאלין" ("שיר על סטאלין"). מילותיו של ה"שיר" הזה גרמו לי להקיא. זה מתחיל כך: "לפנינו אופקים רחבים מוארי שמש... בזכות טבאריש סטאלין..." לא האזנתי ללחן. אבל איני בא חשבון עם בלאנטר, מי שהלחין שיר מרטיט כ"ז'די מניה" – על שהלחין תועבה כ"שיר על סטאלין". האיש רצה לחיות.

 למעוניינים לשמוע את "ז'די מניה" המקורי, להלן ביצוע מעט נרגש מדי. 

 SovMusic.ru-Zhdi menya

ישנם ביצועים יפים יותר. המעוניין לשמעם, יקיש ב"גוגל" את שם השיר (ככתוב כאן לעיל), וימצא ביצועים רבים. גם ב"יו טיוב".

2. אריה בן גוריון

רציתי לכתוב שורות אחדות על ספרה של עמירה הגני "בגוף ראשון רבים", המתאר את דרכו של אריה בן גוריון, אלא שאורי הייטנר הקדימני [גיליון 571]. אוסיף, על כן, כמה תמונות אקוורל מזכרוני, תמונות שאב"ג גיבורן.

נולדתי בבית השיטה, קיבוצו של אב"ג. אחותי עודנה חברה בקיבוץ ילדותי. הפילוג קרע את משפחתנו, ואני עודני חווה את הקיבוץ ההוא שבעמק כמכורתי הראשונה. ושם, בבית השיטה, היה לאריה מקום לא מבוטל בחיי.

עד כמה אסיר תודה עשוי ילד להיות? הנה סיפור: ב-1949 נולד ילד נוסף לתקוה ונחום שריג, חברי בית השיטה. נחום – "סרגיי" – היה מפקדה הנערץ של חטיבת הנגב של הפלמ"ח. לכבוד הולדת התינוק הופיע מטוס "סטירמן" דו-כנפי בשמי הקיבוץ, צלל לגובה צמרות העצים והשליך מכתב: "הצ'יזבטרון יופיע אצלכם ביום ששי." ליבנו החסיר עשר פעימות: הצ'יזבטרון, אצלנו!  

אלא שביום שישי הודיעו לנו המבוגרים כי אנו, ילדי כיתה א', איננו רשאים להשתתף במופע. ליבנו החסיר שלושים פעימות: הצ'יזבטרון, אצלנו, ואנחנו לא נהיה שם!

הלכנו לישון, עצובים כשם שילדים מחמיצי צ'יזבטרון יכולים להיות. לפתע שמענו נעליים פוסעות על מרפסת בית הילדים. ואז נפתחה הדלת וקולו הגבוה מאוד של אב"ג הריע: "כיתה א' – קומו! החלטנו שאתם יכולים לבוא לצ'יזבטרון!"

ליבנו החסיר שלוש מאות פעימות, ואת הטקסטים של שירי הלהקה אני זוכר עד היום. הבה נעניק לאב"ג את האשראי לחנינה שקיבלה כיתה א' של קיבוץ בית השיטה באותו ערב.

ב-1950 הלכתי עם חגי בן גוריון, בנם של אריה וברוריה, לחדר הוריו. היה שם רדיו, מכשיר בל-ייראה כמעט בבתי החברים. והנה, מודיעים במהדורת החדשות כי רוסיה פוצצה פצצת אטום. אריה הסביר לחגי ולי את משמעותו העולמית של האירוע. לא זכור לי כי הצטער או חשש. אריה היה אז תומך נלהב של ברה"מ. גם אני, אגב, וכל פעם שחיילי קוריאה הצפונית כבשו את "פינג פונג" – כך קראתי את שם העיר פיונג-יאנג – שמחתי, ממש.

ב-1956 נסעתי עם הוריי לבית השיטה, לציין שמחה משפחתית. אריה בא, הושיט ידו לכל אחד מאיתנו, ואיחל מזל טוב. ואז הושיט את ידו לאבי, שהמשיך לדלות את המרק מצלחתו, כאילו לא השגיח בידו הממתינה של אריה. אמרתי לו: "אבא, אריה רוצה להגיד מזל טוב."

אבא המשיך להשיט את כף המרק בין צלחתו לפיו, ופלט באדישות: "ראיתי."

ידו המושטת של אריה נשארה תלויה באוויר, הוא האדים והחוויר, ואז אסף אותה אליו והלך.

התקרית המביכה-להחריד הזו היתה שריד מאוחר וקשה של איבה נוראה של ימי הפילוג, ארבע וחצי שנים לפני כן.

עברו עשרים שנה. אבא, שעבד במזכירות התנועה הקיבוצית בתל-אביב, בא הביתה, מתרונן ועולץ. שאלתיו לפשר הדבר. להלן סיפורו: "אני יושב לי בכלוב הזכוכית (כך כינה את חדרון הזכוכית שבו עבד), ושומע קול גבוה: 'איפה כאן חנן חרמוני?' – הקול נשמע לי מוכר. ואז נכנס אריה בן גוריון לכלוב שלי, ידו מושטת לפנים, כולו חיוך, ואומר: 'שלום חנן. מה שלומך?' – קפצתי אל היד המושטת ולחצתי אותה בחום. אם לא היינו שני אנשים מאופקים וכמעט זקנים, היינו מתחבקים. זהו. זה היה יפה מאוד."

לא דיברנו על ארוע לחיצת היד המושבת אחור, עשרים שנה קודם לכן, אך היה ברור לכל כי אבא שמח על המחילה ההדדית, שהשתהתה עשרים שנה.

עברו עשר שנים נוספות. מתי שהוא באמצע שנות השמונים כתבתי בשבועון הקיבוצים "הדף הירוק" קטע מלגלג וארסי על טקס קציר העומר. קטע כתוב יפה, אך מיותר ומבזה את כותבו. שבוע לאחר מכן הופיעה ב"דף הירוק" תגובתו של אריה, כתובה מנהמת לבו. אריה שאל אותי אם אני רוצה לראות את כל עמלו נובל ונעלם. בושתי ונכלמתי, כי הבנתי לליבו של אריה: גם ללא הלגלוג המיותר שלי הלך וקמל הניסיון הקיבוצי, הפתטי והנוגע ללב, לייצר תרבות כפרית-יהודית אינסטנט. לא אזרתי עוז לבקש את סליחת אריה, ועל כך אני בוש עד רגע כתיבת שורות אלה.

גם ללא סליחתי, שמור לאריה מקום בכותל המזרח של מטפחֵי כותל המזרח, של המאמינים הנוקשים, המסורים, הגורמים לדברים להראות אחרת משהיו ללא מסירותם הנוקשה, המתמידה.    

* * *

אלישע פורת

אָנָא בְּכֹחַ

אָנָא בְּכֹחַ, אַתְּ

אֵינֵך צְרִיכָה לְדַבֵּר.

אָנָא בְּכֹחַ, הַחַזָן

שֶׁבָּרַדְיוֹ בִּמְקוֹמֵךְ אוֹמֵר:

אֲנָא בָּא אֵלַיִךְ

יָשָׁר מִן הַגוֹלָן.

לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁו

בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנָה.

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ:

שֶׁרֵיחַ שׁוֹשָׁנִּים חַדְרֵךְ,

שֶׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך,

וֵאֳלֹהִים מַנְעִים מִמַדָפֵךְ.

נְְדָרִים קְטַנִּים

אֵלּוּ הֵם רַק

נְדָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי

נוֹדֵר לְעַצְמִי כְּגוֹן:

לִפְקֹד אֶת קֶבֶר

אֲבִי בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי.

כְּגוֹן לָרוּץ בָּעֶרֶב

אַחַר מְעוֹף הָאֲנָפוֹת

אֶל מֶרְחַקָּן, לִהְיוֹת

שׁוּב יֶלֶד מִתְנַשֵּׂא

אֶל מִגְדָּלָיו. לְהִתְמַלֵּא

מֵרֵיחַ חֹשֶׁךְ מִתְקָרֵב,

מִלֹּבֶן הֲדָרִים פּוֹרְחִים.

אֵלּוּ הֵם רַק

דְּבָרִים קְטַנִּים שֶׁאֲנִי

חָפֵץ לְעַצְמִי כְּגוֹן

לִנְדֹּר עוֹד וְלִנְדֹּר

עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכֹחִי

לְהָקִים אֶת הַמֵּתִים.

עין החורש, קיץ 1973

* * *

שלום אלישע,

מסתבר שהשיר שלך, "נדרים קטנים", פורש כנפיים ומתחיל להיות חלק מתפילות יום הכיפורים בקהילות שונות בארץ. אני חושדת שהמקור הוא באמת מגבעת חיים איחוד שקהילת התפילה שם היא חלק מרשת הקהילות להתחדשות יהודית המתגבשת בארץ. ככל הידוע לי השיר שלך נכלל בשנים האחרונות כחלק מתפילות יום כיפור בבית תפילה ישראלי בתל אביב, בקהילת שמשית ואולי בעוד קהילות – לשם כך יצרנו את מרכז ההדרכה באינטרנט למובילי קהילות...

ואם כבר בעניני שירתך... בשנה שעברה לימדתי בבית המדרש שלנו מחזור שיעורים על תפילת אנא בכח ואחד המפגשים היה על השיח עם הפיוט בשירה העברית המודרנית. אז גם גיליתי את השיר שלך "אנא בכוח"!

שמחתי לשמוע ממך – שתהיה שנה טובה.

רות קגן-גן

רב הקהילה נאוה תהילה

ירושלים

* * *

הנדון: נטל שוויוני

מכובדי,

התנועות למען נטל שוויוני עותרות לבג"ץ לטובת שירות חובה של בחורי הישיבות. אבל איפה כאן השוויוניות? למה בחורינו המצויינים הערבים פטורים משירות? ולמה אין שוויוניות במשימה הלאומית החשובה ביותר, גידול הילדים ופתרון הבעייה הדמוגרפית, שבה גדול לאין ערוך חלקם של בחורי הישיבה?

לעניות דעתי קל יותר לשרת בצה"ל מאשר לגדל משפחה מרובת ילדים על קצבה זעומה, ואיני מדבר מניסיון אישי. (בצה"ל שירתי).

תקנו אותי אם אני טועה.

התבשרנו שמשרד האוצר מגדיל את ההקצבות להשכלה הגבוהה, וטוב שכך שהרי צריך לממן את פעילותם הברוכה של מורי הדור המלמדים שמדינת ישראל היא מדינה כובשת ואין לה זכות קיום ויש להחרים אותה בעולם, לרבות המוסדות האקדמיים שלה ועבודות המחקר שלהם. כך נאה וכך יאה.

שר האוצר שלנו עקבי בפעולתו, לאחר שהגדיל את קרן הקולנוע האנטי ישראלית, הוא מגדיל עכשיו את קרנה של האקדמיה הפוסט ציונית. יישר כוח. אז מה אם אין לטענתו די כסף לתרופות ולמיטות חסרות בבתי החולים? שחולי הסרטן ילכו לצפות בסרטים אנטי ישראליים ויאזינו לשיעורים פוסט ציוניים וכך יבריאו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

בית התנ"ך ע"ש דוד בן גוריון

במסגרת מדרשת דיזנגוף לתולדות הציונות אנו מקיימים מדי חודש ערב-עיון לכבודם של אישים ומשפחות שתרמו לתקומת ישראל.

בחודש ספטמבר נקדיש ערב

 לתרומתם של בני לוריא לתקומת ישראל

החל באר"י לוריא איש צפת

ועד צבי לוריא איש קבוץ עין שמר שחתם על מגילת העצמאות

אנו מתכבדים להזמינכם לערב זה, יום ראשון, ד' בתשרי תשע"א 12.9.10 בכתובתנו הנ"ל (כניסה מהגן)

בשעה 18.30 –התכנסות, רישום וכיבוד קל.

בשעה 19.00 – תולדות בני לוריא מאיטליה עד ישראל, דניאל אופיר.

 בני לוריא מבוני המושבה היהודית בקפריסין, העיתונאית תקוה וינשטוק לוריא.

סרט קצר על האר"י מצפת.

דמי השתתפות לכיסוי ההוצאות – 25 ₪

מומלצת הרשמה בטלפון 03-5177760

בברכות, דניאל אופיר, מנהל המדרשה

* * *

רותי האוסמן-טרדלר

לכייר במרפסת הסגורה

גבר-אישה אדם מקום

בסיפור "מחכים" של עמוס עוז

דמותו של בני אבני, גיבור הסיפור "מחכים" (שהופיע בעיתונות כשנה לפני הופעת הספר כולו, "תמונות מחיי הכפר"), מתגלה טפח אחרי טפח במהלך הקריאה והנה, אין תוכו כברו. לפנינו עוד וריאציה של גבר מנוכר לאשתו, המוכרת מכתביו של עמוס עוז. החל בסיפור בשמשון שיינבוים ב"דרך הרוח" ("ארצות התן") עבור בדמות האב המחמיר בספר הנעורים "פנתר במרתף" וכן פה, בסיפור "מחכים". למעשה זהו דפוס עיצוב די קבוע ביצירת עמוס עוז.

בני אבני (יש לשים לב לשם המשפחה) מכהן כראש המועצה של הכפר הוותיק "תל אילן", יישוב בן 100 שנה, ששינה את פניו ברוח הימים האלה והוא עכשיו בבחינת מקום אחר. יש בו צימרים, יקבי בוטיק, ימי שוק למחפשי מציאות ושאר סממנים של מקום שהפך את עורו (ואת יעודו המקורי, החקלאי) ועכשיו הוא שרוי בעזובה ובהזנחה.

בני אבני מגלה בסתם יום של חולין כי אשתו, נוות ביתו, נאווה (ששמה לקוח לא במקרה משיה"ש "שחורה אני ונאווה בנות ירושלים") נעלמה פתאום, לא לפני שטרחה להכין לו צהריים, על הכיריים, ובעיקר להודיע על-ידי שליח, עדאל, כי לא ידאג לה.

בני אבני, המתואר כאיש המסביר פנים לכל אדם (כאילו אמרו עיניו, "מה שלומך במה אוכל לעזור לך"), בני זה הוא בעצם בעל כסות כפולה. מחד, מחייך לכל אדם, גם בתוקף תפקידו כראש המועצה, ומאידך, כמו שאומרת לו נאווה: "החביבות שלך היא מסכה תמידית ומתחת למסכה – סיביר." מעניינת תגובתו לרגעי ריב בינו ובין אשתו: "הוא למד ברבות הימים כי כל ניסיון לפייס אותה במילים (לאחר ריב) רק פוגע בה מחדש. על כן העדיף להניח לזמן החולף שיעמעם את עלבונה. היא היתה מבליגה – אך לא שוכחת..."

בקטעי "פלאש בק" נחשפים אט-אט כל אותם חטאים גלויים וסמויים שחטא בני אבני לאשתו. הוא, ככל הנראה, כלל לא מודע להם, כי הוא מהלך ללא לאות "גופו חותך את האוויר" בחיפושיו אחריה, כי עכשיו צהרי שישי ועוד מעט יוגפו תריסי הבתים הקטנים והשבת תיכנס, זמן שקט בדרך כלל ואילו במקום הזה השבת מייצרת הזדמנות לכל מיני זריזים המקדימים לבוא למקום, "לעשות שוק..." ולהרוויח כסף קל שאותו מספקים להם הכפריים החדשים.

העזובה ניכרת בכל אתר ואתר במסע החיפושים, שעושה בני אבני בשבילי המקום. בשלב מסוים של המסע מתלווה אליו כלב חוצות של אף אחד, המתבונן בו ממרחק אך אינו מרפה ממנו עד הסיום, כעין רמז למשהו שעתיד להתרחש, דבר מה מנבא רע, שאמנם מתמהמה אך בוא יבוא, ויבשר כנראה על איזה קץ מתקרב.

בני אבני אמנם לא מכיר באפשרות שאשתו תסתלק פתאום מחייו, אך הקורא, שחולף עובר על פני הרמזים השתולים בסיפור, כולם מבטאים תחנות משבר בחיי בני הזוג, הקורא משתכנע והולך כי ציפייתו של הבעל לאשתו היא ציפיית שווא, לנוכח העוולות שגרם לה.

שני חטאים ודאיים גרם הבעל לאשתו נאווה: הוא לא כיבד את רצונה להשאיר את הריונה זמן קצר לפני שנישאו (וכבר גרו יחד), וכתוצאה היה עליה להמתין שבע שנים להיפקד בהיריון. וכן מחק, בנחרצות כדרכו, את כישוריה האמנותיים. היא נאלצת לכייר את פסליה (לכייר – פועל שבד"כ מתאר משחקים בחומר של ילדים בגן) במרפסת הסגורה. מרפסת כמצב עתידי של בריחה אך גם כמקום שהוא מחוץ לתחום הבית, והיא מסוגרת שם. זאת פינת היצירה שלה...

כשחברתה הרופאה מציעה כי נאווה תציג את פסליה בגלריה של בניין המועצה – מודיע לה בני בצחוק חביב כי ישקול... זאת ברצינות, אך בסופו של דבר הוא מחליט (חותך) בשלילה, מחשש שמא יתלחששו על פרוטקציה. מן הראוי, לדעתו, שתניח אותם במסדרון של ביה"ס היסודי, שם היא מלמדת. בגלריה? בבניין המועצה? זה מבחינתו "יותר מדי". כשנאווה שומעת על החלטתו, היא מגהצת עד חצי הלילה, במשך כמה ימים, כל מה שצריך ולא צריך. זעמה שאיננו כלה מוצא ביטוי בפעולת הגיהוץ, כאילו רצתה לגהץ עד דק את הכעס שלה, באין לה יכולת לאוורר אותו בשיחה. בני לא עונה אף פעם.

אכן הביטוי "לכייר במרפסת הסגורה" משקף את מצבה של נאווה. שם, במרפסת הסגורה, זה מקומה. אבני לא מסוגל לראות ביצירות אשתו עיסוק בר משמעות אלא משחקי ילדים... המרפסת הסגורה הוא החלל הריק, מחוץ לכל מקום, שם היא מקננת כיונה כלואה.

נושאי הפיסול של נאווה הם מתאגרפים שבורי אף ומן מפלצות משונות (ככה הוא רואה את זה), שאותם היא שורפת בתנור שנמצא בחצר. עוד משפט מטרים הוא דעתו על העיסוק הזה: "הוא קצת מאס בהתמסרותה הנרגשת לאהבת האמנויות ולפסלי החומר שהיתה מכיירת ושורפת בתנור מיוחד. ריח החומר שנדף לעתים מבגדיה לא נעם לו (לשון אחר – מגע פיזי לא ממש התלהט ביניהם).

נאווה לא יכולה להגיב כשם שהיתה משתוקקת לעשות, כלומר להשיב לו מנה אחת אפיים, ואת התגובות שלה היא מבטאת בפיסול בחומר של המתאגרפים שאפם שבור.

לכאורה מדובר בזוג נורמטיבי, אך ככל שמתגלגל סיפור ה"מסע" לאיתור האישה – מתברר כי בעצם בני אבני הוא קצת מנוול. גישתו כלפיה בנושאי האמנות תואמת לגישתו אליה בכל שטחי חייהם.

כשנאלצה לבקשתו הנחרצת להפיל את העובר, הם חוזרים מבית-החולים אל החדר הקטן והצפוף במעונות הסטודנטים, ושם מארח בני את חבריו הסטודנטים. האוויר מלא עשן סיגריות, רעש והמולה וויכוחים אידאולוגים – ולנאווה הנכאבת לא נותר אלא להסתופף בחדר האמבט הקטן, שם היא מקיאה וכמעט מתעלפת, אך בני ממשיך להלום בלשונו בסלון. "מאז לא דיברו על ההפלה," אך ברור לקורא כי דבר זה לא במהרה יישכח.

 קל לראות בדמותו את תאומו הרוחני, שמשון שיינבוים מהסיפור "דרך הרוח". גם שמשון הוא איש של הגות. הוא עוסק בענייני הציבור עד גיל חמישים ואז הוא מחליט שחובה עליו להביא נצר לביתו. לכן הוא לוקח לאישה את רעיה, אישה צעירה וקצת איטית, ולאחר חמישה חודשים להולדת בנו גדעון, הוא משלח אותה לחדרה בקיבוץ כי הוא רוצה " לעסוק בהגות..."

היחס לנשים מובלט אצל שמשון כשהוא אומר לעצמו כי בנו הצעיר גדעון "צריך לשבור עוד כמה נשים בטרם יתחתן." בני אבני כבר שבר את אשתו ועכשיו, בחוסר מודעות מוחלט הוא מבקש אחריה. הוא לא מבין למה היא נעלמה.

 האם ימצא אותה? ברור שלא. נאווה לא תחזור, ועצם היעדרה מוכיח כי עבורה כלו כל הקיצין ואין לה שום סיבה לשוב לחלל הריק, להמשיך לכייר שם באין רואה ואין יודע.

זה מזכיר את הסצנה המפורסמת מ"בית הבובות", שם נורה מסתלקת לתדהמתו של בעלה, אלא שהיא אומרת לו במפורש את דעתה עליו. וכאן, האישה בורחת מבית המעצר הנפשי שכפה עליה בעלה ואינה אומרת דבר, אך ברור שלא תחזור.

בחיפושיו אחרי אשתו, אבני חולף על פני שבילי הכפר המייצגים עבר מפואר שהיה ואיננו עוד. כל הרחובות קרויים על שם מסורת ישראל. רחוב המייסדים, רחוב בית הכנסת וכו'. מי שמלווה את האדם הזה בחיפושיו הוא כאמור כלב אחד שאינו שייך לאיש, מעין צל של עתיד לא ברור למול הריק הערכי.

האידאלים הגדולים של ההתיישבות העובדת, של ארץ ישראל היפה של פעם, עומדים למעצבה במקום הנידח הזה, השרוי בעזובה ובהזנחה. "פה ושם, בחצרות הבתים שהיו פעם חצרות משק ועתה נמסרו לעזובה, ראה בני אבני דיר עיזים שהפך להיות מחסן, פגר של טנדר עתיק, שקוע עד מותניו בעשביה הפראית ליד סככת פח עזובה, מלונה נטושה של כלב." הכפר שרוי בשנת הצהריים של יום שישי, אך אין זו שינה בריאה זו שנתו העמוקה של החולה, השרוי בניוון ובסטגנציה.

 כשם שהבית הפרטי כבר אינו בית, כך גם ה"מקום" הכפרי אינו מקום אלא עדות למה שלא יחזור. כתבו הרבה על "המקום" ועל היותו בבחינת דגם מוקטן לחיי משפחה שאיבדו את ערכם. גם כאן, מקום שהיה פעם גן פורח, מאכלס בין החורבות, הביצות המפעפעות אדי רעל, והעזובה הגמורה – יקבי בוטיק, צימרים, ימי שוק (פרנסה קלה ומכניסה) ובעצם מבטא את החורבות שהיו פעם החלום של ההתיישבות העובדת החוגגת מאה. אדם ומקום הולכים ומחפשים את מה שהיה ולא יחזור. זו חזות הקץ שבאה לביטוי במסע החיפושים של בני אבני אחרי אשתו נאווה.

 היא לא תחזור כשם שהעבר שעמד בסימן התחיות לא יחזור.

 לא נותר לבני אבני – חסר המודעות למתרחש – אלא לשבת ולהמתין לנאווה בדמדומי יום שישי, ומולו הכלב הממתין כעד אילם להתפוררות. האיש והכלב – היסוד הדמוני, המבשר רע, מחכים למה שכבר לא יבוא.

 הספר כולו עומד בסימן עזובה ויאוש מאפשרות ההתחיות של המקום ושל המעגל המשפחתי. אבל דווקא בסיפור "מחכים", בניגוד ליתר הסיפורים בקובץ "תמונות מחיי הכפר", ההסתלקות של האישה היא סוג של תקווה. תקווה קטנה אמנם, אך מבשרת טוב.

* * *

זיוה גל / שני שירים

רַק אַל תִּגַּע לִי

רַק אַל תִּגַּע לִי בָּעֶצֶב

לֹא מַמָּשׁ סוֹבֶלֶת

קִדּוּחֵי שִׁנַּיִם

וְחַרְסִינָה. בְּכָל הַיֶּתֶר

דַּבֵּר בְּרוּרוֹת.

סַרְטָן הוֹא סַרְטָן

וְלֹא: "הַמַּחֲלָה הָהִיא"

אַסְטְמָה הִיא אַסְטְמָה

וְלֹא: "בְּרוֹנְכִיט"

וְאֵין "שָׁם לְמַטָּהּ"

כִּי פַּחַד גְּבָהִים

הוּא פָּשׁוּט זַיִן.

(כְּשֶׁתִּגַּע לִי בַּדַּגְדְגָן

הַבֵּט יָשָׁר בָּעֵינַיִם)

אֲחַכֶּה לְךָ בְּשָׁדַיִם נוֹפְלִים

אַל תְּדַבֵּר אֵלַי בְּפַּרְפָּרִים.

עַל הַמִּרְפֶּסֶת אֲחַכֶּה לְךָ

בְּשָׁדַיִם נוֹפְלִים.

דַבֵּר אִתִּי עַל הַנְטִישָׁה

עַל הַלְּבָד שֶׁגֵּרַדְּתָּ מִן הָעֲקֵבִים

עַל אֲטִימוּת הָאֵימָה

דַּבֵּר. וּשְׁמִיטָה

שֶׁלֹּא בְּעוֹנַת הַצִּפָּרִים.

אַתָּה חוֹשֵׁק 

מִתְמַכֵּר

לֹא עוֹמֵד לְךָ יוֹתֵר

קֵהֵה מִלְוַתֵּר.

עַל כָּךְ.

אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ הַיָּד שֶׁל וָאן גּוֹךְ

רוֹטֶטֶת מִבַּעַד הַחֲמוּקִים הָעֲגַלְגַלִים

הַבֵּט בַּיֶּלֶד הַקָּבוּר

תַּחַת מְשִׁיכוֹת הַמִּכְּחוֹל בִּרְגָבִים בְּהִירִים. 

* * *

עוז אלמוג: הטיסה לחו"ל בתרבות הישראלית

אהוד יקר,

בעקבות מאמרו הנחמד ביותר של משה ברק ידידנו [גיליון 571] אני שולח לינק למאמרי "הטיסה לחו"ל בתרבות הישראלית" שמרחיב את היריעה. אשמח לשלב בתוכו קטעים מתוך המאמר של ברק. אגב, זה מאמר אחד בסדרה של מאמרים שעוסקים בנושא, כולל מאמרים על תולדות הקרוזים בים התיכון ועל בית הנתיבות הישראלי.

http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7892&searchMode=0&index=1

מה שהכי ישמח אותי זה לפרסם באתר שלנו, "אנשים ישראל", תערוכת אלבומי תמונות וגלויות מחו"ל, הן של משה ברק (הוא מזכיר את האלבומים הנשכחים במאמרו) והן של קוראיך האחרים. כולם מכירים את הטיולים למצדה. עכשיו הגיע הזמן להנציח את הטיולים למגדלי פיזה ואייפל ואת יוסק'ה המדריך שידע לגמגם באנגלית.

ד"ש חמה

עוז

* * *

המכתב של תנועת "אם תרצו" שעורר את הפולמוס – או בלשון "הארץ":

הקשר של הימין נגד האקדמיה "האנטי ציונית"

לכבוד

פרופסור רבקה כרמי,

נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון

הנדון: טיפול בהטייה האנטי-ציונית במחלקה לפוליטיקה ומימשל

שלום רב,

מחקר בשם "מדד הציונות" (2008), התחקיר המקיף שערכנו בעקבותיו (הסתה הדרה, והטייה אנטי-ציונית באוניברסיטאות, מאי 2010), ומחקר נוסף ביחס להרכב המחלקה לפוליטיקה ומימשל שערכנו בימים אלו, מציגים לכאורה תמונה, לפיה המחלקה לפוליטיקה ומימשל באוניברסיטת בן-גוריון פועלת נמרצות וביודעין לקידום מסרים אנטי-ציונים חריפים, ויצירת אווירה של סתימת פיות למתנגדים למסרים אלו.

במחלקה 11 אנשי סגל, מהם 9 המעורבים בפעילות פוליטית המציגה עמדות של השמאל הקיצוני. 6 מתוך 11 חברי הסגל הקבוע של המחלקה חתומים על מכתב תמיכה בסרבנים. זאת בהנהגת ראש המחלקה, ד"ר ניב גורדון, המוכר כפעיל הקורא לחרם תרבותי, כלכלי ופוליטי בינלאומי על ישראל. שתי החוקרות המוגדרות כ"עמיתות המחלקה", מוכרות בקרב הסטודנטים כבעלות תפיסה אנטי-ציונית. 8 מתוך 19 מרצים מן החוץ של המחלקה מביעים עמדות שמאל רדיקליות. 3 מתוך 6 דוקטורנטים במחלקה חתומים על עצומת תמיכה בד"ר ניב גורדון לאחר קריאתו לחרם בינלאומי על ישראל. המחקר של 2008 גם מוכיח הטייה חריפה בתוכן סילבוסים של המחלקה. אלו מאופיינים בתוכן אנטי-לאומי ואנטי-ציוני.

משקלם היחסי של חברי הסגל האנטי-ציונים במחלקה לעומת משקל דעותיהם בקרב כלל הציבור בארץ מעורר חשש כבד לפיו הבסיס המרכזי לקבלת תפקיד ולקידום במחלקה אינו מקצועי אלא פוליטי, לפחות לא מקצועי טהור. גם לאור העובדה שבמחלקות הריאליות ובמדעים המדויקים תמונת המצב שונה לחלוטין, עולה המסקנה שייצוג היתר וההגמוניה של אנשי השמאל הקיצוני במחלקה נובעים מהעדר חופש אקדמי אמיתי, ומכך שבעלי ההשקפות האנטי-ישראליות מקדמים את אלו המחזיקים בעמדות דומות לשלהם.

אדישותך איפשרה לדיקטטורה אקדמית להשתלט על החופש האקדמי ולצמצם באופן ניכר את הפלורליזם המחשבתי. כתוצאה מכך, בשנים האחרונות הפך חופש הבעת הדעה לאנרכיה – אין חוק וסדר ואין גבולות. בארה"ב, ערש חופש הדיבור הפוליטי המעוגן בחוקה, יש סייג ויש כללים לחופש הדיבור. כפי שקבע גם בית המשפט העליון האמריקאי, (שנק נגד ארה"ב 1919, ברנדנבורג נגד מדינת אוהיו 1969).

אוניברסיטת בן-גוריון יקרה לנו, ומתוך כך ומתוך כבוד למורשתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שהיה ממנהיגי הציונות, אנו מפצירים בך לפעול ולתקן את המצב ללא דיחוי. מתוך דאגה כנה לחופש האקדמי של ציבור הסטודנטים, ומתוך חרדה לעתיד האוניברסיטה, אנו פונים אלייך ומפצירים בך לשים קץ להטיה האנטי-ציונית החריפה ולהדרה של סטודנטים וחוקרים ציוניים במחלקה האמורה.

לכן, אנו מבקשים ממך להשיב לנו בהקדם מהם הצעדים המעשיים והמיידיים שבכוונתך לנקוט על מנת לתקן את המצב המתואר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. בין היתר כיצד בכוונתך לשים קץ לאפלייה השוררת נגד הציבור הציוני.

היות ופנינו לדיאלוג קונסטרוקטיבי עימך, לא ננקוט בצעדים נוספים במשך חודש ימים מהיום. אולם, היה ובקשתנו לא תענה נאלץ לנצל במלואו את חופש הביטוי והמחאה, ונפעל בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו בכדי להביא לידיעת ציבור הסטודנטים בהווה ובעתיד, ובמיוחד לידיעת הגורמים התומכים באוניברסיטת בן-גוריון בארץ ובחו"ל, את חומרת הדברים ואת ההתעלמות המתמשכת מצד הנהלת האוניברסיטה שהביאה למצב הנוכחי.

אנו גם נמליץ לסטודנטים למדעי המדינה להדיר רגליהם מאונ' ב"ג. כן, נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות שינוהל על ידי עו"ד. זאת כאשר הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה, המתבטאת בהרכב הסגל ובתוכן הסילבוסים, תתוקן.

אנו תקווה כי לא יהיה צורך בנקיטת הצעדים האמורים.

בכבוד רב ובברכה,

       רונן שובל                                                ארז תדמור

יו"ר אם תרצו                                       ר' אגף מדיניות והסברה

* * *

אלי יזרעאלי

אברום בורג אינו אידיוט

אהוד יקירי, 

אתה באמת חמוד, אבל אין כל סיבה שתשתמש בסגנון של שוק התקווה ותתאמץ להיות יותר ימני מאורי הייטנר. הייטנר לפחות מביע דעתו בצורה מכובדת ואילו אתה ממהר לכנות את אברום בורג בכינוי "אידיוט" ואת אנשי האקדמיה הבאר-שבעית "טינופת". לא כך יאה, ידידי אהוד. לא כך.

איני צריך להיות מליץ יושר לבורג ולהסביר כי אינו אידיוט. הוא בין האינטלקטואלים שבינינו, ובין הטובים שבהם. פוסט-ציונות אינה מילה גסה. אם לא נתעדכן, נוכל לחזור לגטו ולהיות בין המדינות הנחשלות. ככל שאני שומע את בורג, נראה לי כי בשקט רב אוכל להצביע עבורו.

ובאשר לאוניברסיטת בן-גוריון – אכן, נראה לי כי ד"ר אוחנה, שאותו אני מעריך מאוד, הוא סמן ימני שם. לוּ אני הייתי בסגל, הרי שהייתי מתקרב לקוטב השמאלי.

* * *

פוצ'ו

את זה לא תוכלו לקחת מבורג!

בגיליון האחרון [571] יצאו שני סופרי העיתון בשצף קצף על בורג הבן, ואתה אהוד עוד הוספת עליהם כהנה וכהנה. אינני רוצה לרדת לעצם הוויכוח, אם הטמבל רוצה להקים מפלגה – זכותו.  אבל למה לכתוב עליו רק דברים רעים? למה לא לאזן את דברי הבלע גם  בדברים טובים שהאיש עשה למען המוראל של העם  (למען הגילוי הנאות – ד"ר יוסף בורג, אביו של הנידון, היה מורה שלי לתלמוד בגימנסיה הרצליה והיה המורה הכי מעניין באותו מוסד). האיש הזה, בורג הצעיר, הצליח בימי שיממון ועצבות שיגרתית להשכיח לרגע את כל צרות עמנו ולהעלות לכל בית ישראל בלי הבדל דת ומפלגה בת צחוק שנעים להיזכר בה גם בימינו אלה. המדובר בתקופה הטובה של בורג כשהיה יו"ר הכנסת והספיד קבל עם ועולם את השר רובינשטיין, ששכב חי ונושם על מיטתו. מי יודע אם דברי ההספד הנרגשים האלה, שהגיעו גם לאוזניו של המנוח, לא היו כסם מרפא שחיזקו את רוחו והחזירו אותו לעמוד על רגליו. אכן יש קונה עולמו בשעה אחת.

* * *

אורי הייטנר

מכתב גלוי לעמוס עוז

לעמוס עוז, שלום רב!

קראתי בהתרגשות על ביקור ההזדהות שלך בכפר הבלתי חוקי אל עראקיב, שבתיו הבלתי חוקיים נהרסו. דבריך נגד הזוועה נגעו מאוד לליבי. איזו רגישות אנושית!

ולמה עלתה באפי, למקרא הידיעה, צחנה של צביעות?

ניסיתי לחשוב על סיטואציה דומה ושונה. אזרחים ישראלים היו משתלטים על פיסת אדמה שאינה שלהם, בונים מבנים בלתי חוקיים, בדיוק כמו הפולשים לאל עראקיב. בהבדל אחד – הם לא היו בדואים אלא יהודים. האם גם אז היית בא להזדהות עימם, תומך במאבקם, מגבה אותם במאבקם? האם גם אז הייתי מגבה כך את מי שמצפצפים על החוק ועל בתי המשפט בישראל, כולל בית המשפט העליון שפסק נגדם, וממשיכים זו הפעם הרביעית לבנות שוב את המבנים הבלתי חוקיים שנהרסו?

ואז נזכרתי שהשאלה הזאת מיותרת. הרי ניתן להשוות את התנהגותך בפרשת אל עראקיב, להתנהגותך בפרשה שונה לגמרי – עקירתם של יישובים חוקיים לגמרי, שהוקמו כדין על פי החלטות ממשלת ישראל; יישובי גוש קטיף.

אז, עמוס היקר, זאת לא הייתה זוועה? זה לא היה גירוש? לא זו בלבד שלא קמת לזעוק על העוול, להשמיע את קול המוסר והמצפון, לבוא להזדהות עם התושבים – גם אמפתיה אנושית מינימלית לא הפגנת.

שאלה לי אליך, כאיש רוח מרכזי בחברה הישראלית – איזה מין מוסר זה, שבשמו אתה מזדהה עם עבריינים פורעי חוק, שהחוק הורס מבנים בלתי חוקיים שהקימו, בעוד לבך גס כלפי אזרחים שומרי חוק, שנעקרו ממקומם?

הייתכן שעמוס עוז לוקה במוסר כפול?!

בברכה,

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

מתי דוד

כישלון תקשורתי של אמנון אברמוביץ

לו התקשורת שלנו היתה מאמצת את הרעיון המקורי של שני העיתונים החשובים בעולם, ייתכן שפרשת "מסמך גלנט" היתה נמנעת. לסיכום ביניים של הפרשה ניתן לקבוע בוודאות המסקנה הבאה: נייר אלמוני עם תוכן רכילותי זדוני, הפך לסערה לאומית, ביטחונית ותקשורתית, בגלל כישלון תקשורתי מקצועי מחפיר של אמנון אברמוביץ וחדשות ערוץ 2, ושאר כלי התקשורת בעקבותיהם.

מידע זה כוח. אינפורמציה זו עוצמה. מי שהופך רכילות לא בדוקה למידע בתקשורת המונית הוא עיתונאי מופקר, שגרם לזעזוע חמור בצמרת הבטחונית ולדמורליזציה.

* * *

יוסי גמזו

הַסִּפּוּר עַל הַשִּפּוּר בְּמַעֲרֶכֶת הָאִפּוּר

וּקְרִיאָה לָעָם: "!Wake up"

לִכְבוֹד מֶמְשֶלֶת הַ-make-up...

אַרְבָּעָה שָבוּעוֹת לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּר נִתְבַּשֵּׂר הַצִּבּוּר בְּאַרְצֵנוּ

עַל אוֹדוֹת הַשִּפּוּר בְּתַקְצִיב הָאִפּוּר שֶמּוֹרֵחַ בּוֹ רֹאש-מֶמְשַלְתֵּנוּ

אֶת פָּנָיו שֶהֵם נֶכֶס יָקָר וּמַקְסִים (וְ"יָקָר" זֶה עֶשְׂרוֹת אַלְפֵי שֶקֶל

שֶאוֹתָם מְכַסִּים מְשַלְּמֵי-הַמִּסִּים מִכִּיסָם בְּלִי מִלָּה וּבְשֶקֶט)

עַל מְנַת שֶבְּכָל רֵאָיוֹן מְצֻלָּם יְזַנְקוּ מְנָיוֹתָיו מַעְלָה-מַעְלָה

כְּשֶתֶּחְזֶה הָאֻמָּה וְיֶחְזֶה הָעוֹלָם בְּפַרְצוּף פוֹטוֹגֶנִי לְאַלְלָהּ.

וְכֵיוָן שֶהָעָם בְּצִיּוֹן לֹא מֵבִין מֶה חָשוּב, חִיּוּנִי וּמֻצְדָק לוֹ

הַטִּפּוּל הָרָצוּף בְּקִרְצוּף הַפַּרְצוּף וְצִפּוּי הַחִפּוּי הַמֻּדְבָּק לוֹ

נְיַחֵד כָּאן דִּבּוּר בּוֹ יֻסְבַּר לַצִּבּוּר עַד כַּמָּה פַּטְרִיוֹטִי וְאֶתִי

הוּא טִשְטוּש הַמּוּמִים שֶל כְּתָמִים וּפְגָמִים בִּפְנֵי רֹאש-מֶמְשָלָה כֹּה קוֹסְמֶטִי:

קֹדֶם כָּל, בִּכְדֵי שֶלֹּא לְהֵרָאוֹת לָחִיץ וּקְבָאץ'

בַּכְּנִיעָה לַשֻּתָּפִים הַדָּתִיִּים בַּגֹּעַלִיצְיָה

בְּעִנְיַן פְּטוֹר הַגִּיּוּס לָאַבְרֵכִים – מוֹרְחִים soft touch

שֶהוּא קְרֶם-פָּנִים מֻמְלָץ הַמְּשַפֵּר אֶת הַפּוֹזִיצְיָה

לְפָחוֹת מוּל מַצְלֵמוֹת הַטֶּלֶוִיזְיָה, אַף עַל פִּי

שֶכָּל אִמָּא עִבְרִיָּה שֶבְּנָהּ לוֹבֵש מַדִּים שֶל צַהַ"ל

מְבִינָה שֶשְּתַמְּטָנִים אֵינָם תּוֹרְמִים חֶלְקִיק אַלְפִּי

מֵחֶלְקוֹ שֶל בְּנָהּ, וְיַד הַמֶּמְשָלָה הַזֹּאת בַּמַעַל.

וּמִיָּד, בְּהַשְגָּחַת קוֹסְמֶטִיקָאִיּוֹת מֻרְשוֹת,

מוֹסִיפִים לָזֶה make-up שֶיַּעֲלִים אֶת הַחַצְ'קוּנִים

שֶל הַפַּעַר הַמַּחְרִיד בֵּין הַשְּכָבוֹת הַחַלָּשוֹת

וּמֶמְשֶלֶת הוֹן-שִלְטוֹן הַמַּשְמִינָה אֶת הַטַּיְקוּנִים.

וְכָעֵת זוֹרִים קְצָת פּוּדְרָה הַקְּרוּיָה בְּלַעַ"ז  powder

עַל חֶרְפַּת הַהִתְפַּתְּלוּת הַהִיא שֶל רֹאש-הַמֶּמְשָלָה

מוּל חוֹקְרֵי וַעֲדַת טִירְקֶל, וְאַבְקָה שֶל "אֶסְתִּי לַאוּדֶר"

אוֹ "רֶבְלוֹן" אוֹ "לוֹרֵיאָל" כָּאן מְכַסָּה אוֹתָהּ כֻּלָּהּ...

מָה שֶאֵין כֵּן הַסְּדָקִים הָעֲמֻקִּים הַמִּסְתַּמְּנִים

בְּפַרְצוּף אוֹתָהּ אִידִילְיָה שֶבֵּין לִיבֶּרְמָן לְבִּיבִּי –

כָּאן כְּבָר לֹא מַסְפִּיק make-up וְלֹא טִפּוּל בִּקְרֶם-פָּנִים

כִּי כְּשֶקֶּרַע מִתְרַחֵב אָז לֹא הַכֹּל עוֹבֵר, חַבִּיבִּי

וְדָרוּש מִלּוּי בְּסִילִיקוֹן (כְּמוֹ הַגְדָּלַת חָזֶה)

לְשִחְזוּר אוֹתוֹ דִמּוּי יָשָן שֶל "מִשְפָּחָה לוֹחֶמֶת"

כִּי כַּיּוֹם, אִם הִיא לוֹחֶמֶת, הִיא לוֹחֶמֶת זֶה בָּזֶה

וְאֻמָּה שְלֵמָה רוֹאָה אֶת זֶה, רוֹאָה וּמְרַחֶמֶת.

וּמִפְּנֵי שֶלְּהַגְדִּיל מוּל פַאשְלוֹת דֵּי מְדַכְדְּכוֹת

שֶל הַבּוֹס בְּסוּפֶּרְמַרְקֶט זֶה שֶל סְפִּינִים וְקוֹמְבִּינוֹת

אֶת אֵמוּן הָעָם אֵלָיו אֵין שוּם סִכּוּי – אָז לְפָחוֹת

מַגְדִּילִים אֶת הָרִיסִים כִּי כָּל מֻמְחֵה-אִפּוּר מֵבִין עוֹד

שֶאִם צֵל רִיסִים מְלָאכוּתִיִּים מַסְוֶה אֶת הָאֱמֶת

לֹא רוֹאִים אֵיךְ בִּיבִּיָהוּ מְמַצְמֵץ מִקִּיר אֶל קִיר כָּאן

מוּל כָּל לַחַץ שֶל אוֹבָּמָה אוֹ שָׂרִים בַּקַּבִּינֶט

בְּתִקְוָה שֶאֶת הַמַּאסְחָרָה הַמַּאסְקָרָה תַסְתִּיר כָּאן...

אֶלָּא מָה? קוֹרֶה שֶפֶּתַע מְרִימִים אֶת יְדֵיהֶם

יוֹעֲצֵי הָאַסְטְרָטֶגְיָה, הַתַּדְמִית וְהַתִּקְשֹרֶת

בְּיֵאוּש מֻחְלָט לַמְרוֹת שֶאֵין מֻמְחִים גְּדוֹלִים מֵהֶם

בְּקוֹסְמֶטִיקָה, בִּקְרֶם-פָּנִים וּשְאַר מִינֵי תִּגְבֹּרֶת

שֶל קוֹנְסִילֶר וְאַי-לַיְנֶר, אִם קָצָר וְאִם אָרֹךְ

וְשֶל פּוּדְרָה וּשְׂפָתוֹן עִם נַצְנַצִּים לְחֵן וָיֹפִי

וְאוֹמְרִים גְּלוּיוֹת לְרֹאש-הַמֶּמְשָלָה הַזֶּה: "אַ בְּרוֹךְ,

יֵש פְּגָמִים שֶשּוּם מֵרוּחַ, שוּם טִיוּחַ וְשוּם בְּלוֹפִים

לֹא יַצְלִיחוּ לְכַסּוֹת אוֹתָם כִּי אֵין שוּם הַשְוָאָה

בֵּין תַּדְמִית שֶהִיא תַרְמִית וּבֵין מַהוּת שֶאֵינָהּ פּוֹזָה

וַאֲפִלּוּ אִם נַסְתִּיר אוֹתָהּ בְּרֶשֶת-הַסְוָאָה

עוֹד תָּצִיץ מִתּוֹךְ חוֹרֵי הָרֶשֶת כָּל הַדִּיאַגְנוֹזָה

שֶל הַפַּעַר הַבּוֹלֵט כָּל-כָּךְ שֶל הַבְטָחוֹת-בְּחִירוֹת

שֶהִבְטַחְתָּ וְלִכְלַכְתָּ, אִם בִּדְבַר צִמְצוּם הָעֹנִי

אוֹ מִגּוּן בָּתִּים שֶעֲלֵיהֶם "חָמָאס" מוֹסִיף לִירוֹת

אוֹ נִפּוּחַ מַשְׂכְּרוֹת שָׂרִים וְחַ"כִּים שֶהוּא כְּרוֹנִי

אוֹ חֻלְשַת הַהַסְבָּרָה אוֹ בְּרִית עִם מְנַצְּלֵי הַדָּת

כְּקַרְדֹּם כַּסְפִּי לַחְפֹּר בּוֹ, בְּלִי צִדּוּק וּבְלִי אָלִיבִּי,

וְלוּא שַׂמְתָּ בְּאוֹתָם תְּחוּמִים פְּגוּמִים לוּא רַק מְעַט

מִתַּקְצִיב הַהוֹצָאוֹת הַמְּנֻפָּח שֶלְךָ, יָא בִּיבִּי,

לְאִפּוּר וּלְסִיגָרִים וְלִסְוִּיטוֹת-בֵּית-מָלוֹן

יִתָּכֵן שֶלֹּא הָיִיתָ מִזְדַּקֵּק כָּל-כָּךְ, מוֹרָאלִית,

לְטִיּוּחַ תַּדְמִיתְךָ שֶבְּסוֹפָהּ, כְּמוֹ כָּל בָּלוֹן

יוֹם בָּהִיר הִיא תִתְפּוֹצֵץ לְךָ פִּצּוּץ אֶלֶקְטוֹרָאלִי

בַּפַּרְצוּף שֶגַּם בִּשְפַּכְטֶל אִם תִּמְרַח אוֹתוֹ יוֹם-יוֹם

לֹא תוּכַל לְהַעֲלִים בִּקְרֶמִים, מַר נֶהֶנְתַנְיָהוּ,

אֶת אוֹתוֹ אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם הֶדוֹנִיסְטִי שֶבִּמְקוֹם

שֶיִּשְמֹר עַל הַמְּדִינָה הַזֹּאת שוֹמֵר עַל אַשְלָיָה הוּא       

שֶכִּסְּאוֹ, שֶהוּא דָבוּק לוֹ בְּמֵאָה עַכּוּז דְּבֵקוּת,

יִשָּאֵר תָּמִיד שֶלּוֹ – שֶכֵּן נִסְיוֹן-עָבָר קוֹבֵעַ

שֶעוֹד שוּם קוֹסְמֶטִיקָה הַמְּחַפָּה עַל שוּם רֵיקוּת

לֹא תַצִּיל בְּשוּם אִפּוּר, שֶל "לוֹרֵיאָל" אוֹ שֶל "נִיבֵיאָה"                           

שוּם מִמְסָד שֶבְּטִיּוּחַ מְנַסֶּה לְהִשְתַּמֵּט

מִדִּינוֹ שֶל הַצִּבּוּר וּמִדִּינָה שֶל הָאֱמֶת..."

* * *

אצל "פרסקו" בר בשר ברחובות

של קרל בֶּרְג רשתות בע"מ

צהריים ב-433 שקלים ל-4 גרגרנים + 50 תשר

באחד הימים החמים של השנה שמנו פעמינו, שני זוגות של גימלאים רעבים, במכונית ממוזגת, לבר בשר "פרסקו" בהרצל 23 ברחובות, שסמלו המתנוסס בחוץ הוא ציור של ראש שום, וזאת לפי המלצתו של אנקל בן, שכבר אכל שם פעמים אחדות עם חבריו.

המסעדה גדולה מאוד, מאווררת ומקוררת, ואם מצליחים להסתדר ברשת הכבישים החדשה-יחסית שבין רחובות לתל-אביב, והנהג גם מתמצא היטב, מגיעים להרצל 23, באיזור הכניסה הדרומית לרחובות, לכיוון צומת בילו. הרצל הוא הרחוב הראשי החוצה את רחובות לכל אורכה מצפון לדרום ויש אומרים שגם מדרום לצפון, עובדה שמיספרי הבתים מתחילים משם. בהרצל 23 החל לייצר בשעתו מפעל הבשר של קרל ברג, עד שעבר לאיזור התעשייה בחולון.

את פני ארבעתנו קיבלה סוללה ענקית של עשרות סלטים ומנות ראשונות, בשירות עצמי, חופשי. אם לוקחים מנת בשר או דגים או פרי ים, הסלטים כלולים במחיר; ואם לא – אתה משלם 45 שקלים ואוכל כפי יכולתך. מאחר שלקחנו מנות בשר ופרי ים, היה כל המזנון הזה חופשי לנו. קשה לזכור כל מה שהיה בו: חמוצים מצויינים, מלפפונים, עגבניות ושום בקערה ענקית. קערות נקניק, שני סוגים של דגים כבושים, פרוסות סלמון, סלט תפוחי-אדמה, סלק, גזר, כרוב למינהו, לבן וגם אדום, ירקות אפויים, פלפלים אדומים כבושים, ועוד ועוד ועוד, והכול טעים ומוגש בשפע. ממש ארוחה קרה, שלמה לעצמה, ומשביעה.

ישבנו לשולחן גדול וקיבלנו סלסלת לחם טרי, פנכת שום כתוש בנוסח רומני. מתברר שהאופי השליט ב"פרסקו" הוא אכן רומני. פנכות של חומוס, איקרא עדינה מצויינת, גבץ' חצילים וגבץ' קישואים, שני האחרונים ממש חמים. הכול טעים ומתובל היטב, ממש תאווה לחיכֵּי הרעבים, ואפשר לבקש עוד מכל דבר. וגם כד מים קרים גדול עם כוסות. עד כאן און דה האוז.

מנות עיקריות לקחנו 2 בייבי ריבס, 160 שקל, שנאכלו בתאווה רבה תוך גירום עצמות. מנה אחת של קבב רומני, שלוש קציצות עסיסיות ולא שמנות מדי, 55 שקל. ומנה אחת של שרימפס בשמנת, 89 שקל, שההפסד היחיד בה שהיינו שבעים ואיש כבר לא ניגב בלחם את שפע השמנת בשום שנותרה בצלחת. למנות האלה הוגשו שתי קערות של פרוסות צ'יפס חמות ופריכות שלפני הטיגון עברו בישול קצר בנוסח "בראט קרטופל", והתוצאות היו זהובות ומצויינות, וכן שתי קערות של תפוחי אדמה קטנים אפויים בקליפתם ושתי קערות אורז עשוי עם פירורי ירקות זעירים. מאחר שקצת נשאר מהצלעות וגם קציצת קבב אחת, הוסיפו לנו עליה את הצ'יפס ותפוחי האדמה האפויים שנותרו על השולחן, ויצאנו ברכוש גדול, שתי מגשיות "דוגי בג" שהיו לעוד ארוחה אחת בבית ליום המחרת.

אילו הסתפקנו בכך היה מחיר הארוחה לפי 4 מנות עיקריות הכוללות הכול – 304 שקלים בלבד, או ממוצע של 78 שקלים לסועד, לפני התשר בהתאם, והיינו שבעים עד מעל לגג.

אבל מאחר שמדובר בשלושה גרגרנים ובנהג שלא איכפת לו מה הוא אוכל אבל הוא אוכל, לקחנו גם שלוש מנות ראשונות: קערה גדולה וחמה של מרק ירקות צ'ורבה רומני אדום, חמצמץ וטעים מאוד לכותב הרשימה, שבתחתיתו, של המרק, הסתתרו נתחי בשר נימוחים בפה כמו במרק גולש, 30 שקלים.

2 מנות רגל קרושה [מבשר עוף דק-דק, שלא כל אחד אוהב, כי בדרך כלל מדובר בעצמות רגל בקר] עם חזרת טרייה חריפה, שחוסלו מיד, יחד עלו 60 שקלים. בירה שחורה וקולה, יחד 24 שקלים. בקבוק בירה גולדסטאר הטובה בעולם, 15 שקלים. לפי המלצת הנהג לקחנו גם מנה אחרונה של מַלַבִּי-שמנת ברוטב פירות אדום מתוק והרבה ופירורי קוקוס, עם ארבע כפיות ארוכות, אבל בבדיקה בבית מתברר שאת המלבי שכחו לכלול בחשבון! – או אולי בכוונה העניקו לנו את המנה האחרונה על חשבון הבית! – טעמו המצויין נבע מכך שהוא לא היה פרווה אלא עשוי ממש בשמנת, מנה שאי אפשר לקבלה במסעדות כשרות או תעשייתיות. מאחר שהתפתינו למלבי – ויתרנו על הפַּפַּנַשׁ שבתפריט, ובו נקנח בפעם הבאה.

סך הכול לתשלום יצא 433 שקלים ל-4 סועדים + 50 תשר = 483 שקלים, והממוצע לסועד 120 שקל. לא נורא בהשוואה לכמויות ולטיב המעולה. המלצרית שלי היתה יעילה ונחמדה מאוד והנחתה אותנו בעצותיה להרכבת התפריט.

"פרסקו" בר בשר. הרצל 23, רחובות. טל. 089349788, נייד 054-6660041. בשבתות המקום מלא וכדאי להזמין שולחנות. לא מומלץ למי שאינם אוהבים בשר!

* * *

נעמן כהן

טעות הכיוון של חנה רוזנטל

גברת חנה רוזנטל, חברת שדולת השמאל היהודית ג'יי-סטריט, ו"שלום עכשיו" בארה"ב, פירסמה באפריל 2008 מאמר בשבועון "Jewish Week" בו קראה לשנות את השיח כלפי ישראל. לצד הקריאה לביטחון ישראל, היא אמרה, יש להוסיף קריאה לקידום תהליך השלום, ולקדם נושאים כמו הקפאת בנייה בהתנחלויות, ופתרון שתי מדינות לשני עמים.

רוזנטל, 58, היא בת לניצול שואה. אביה היה אסור קרוב לשנה בבוכנוואלד ושרד יחיד ממשפחתו. בשנת 2009 התמנתה רוזנטל על-ידי נשיא ארה"ב – ברק חוסיין אובמה, להיות השליחה המיוחדת של נשיא ארה"ב למאבק באנטישמיות. בראיון לעיתון "הארץ" [24.12.09] טענה רוזנטל שהיא מסתייגת מדברי בנימין נתניהו כי האיום האיראני כיום דומה לימים שלפני מלחמת העולם השנייה. "השנה אינה 1939," הדגישה, "יש היום את מדינת ישראל."

לאור דיעותיה אלו והשקפתה הפוליטית, אין זה מפתיע כלל שהיא מתעלמת כליל מהעובדה ששני גורמים פוליטיים מכריזים כיום בריש גלי על תוכניתם להשמדת היהודים:

אמנת החמאס: (סעיף 7) אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט – 1988 "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

"אמנת טהרן" ביום א', 28.2.10, הוצגה "אמנת טהרן" על ידי נשיא איראן אחמדינז'אד. האמנה הוצגה בפני 11 מנהיגי הארגונים הפלסטינים. המסמך חובר אישית על ידי אחמדינז'אד: "היהודים הם אויבי המונותאיזם, הם מחרחרי כל המלחמות והסכסוכים בעולם. היהודים מייצגים את כל השטניות, תאוות הבצע והרצח של הנביאים. (לפי הדת המוסלמית גם לישו יש מעמד של נביא). הדרך היחידה לטפל ביהודים ובמדינת ישראל, היא לא לבטל או להתנגד לקיומה, אלא לשלוח אותה, ואת תושביה היהודים לגיהינום." (במילים אחרות, להשמידם).

גברת רוזנטל מתעלמת לחלוטין מהעובדות הבאות:

בניגוד למפלגה הנאצית, זכתה תנועת החמאס ברוב קולות בבחירות חופשיות.

בניגוד להיטלר, ששמר בסוד את תוכניתו להשמדת היהודים, תנועת החמאס מפרסמת את מצעה בריש גלי. מצע שמטרתו: חיסול ישראל והשמדת היהודים.

בניגוד לגרמנים, שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-החסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) – עד כה שום עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, הביע התנגדות למצע הגזעני-חסלני של החמאס.

גרמניה עשתה חשבון נפש. כיום יהודי יכול לבקר באושוויץ, טרבלינקה, פונאר, וכו'.

העֲרָבים טרם עשו חשבון נפש. יהודי לא יכול לבקר עד היום בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת על-פי החוק הנהוג בעֲרָב כ"יודן ריין" (נקייה מיהודים).

ויותר מזה, החמאס רואה את חיסול יהודי עֲרָב כמופת מוסרי לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים. ("ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה.")

אפילו בהפגנות של ערביי ישראל נשמעת תדיר הקריאה: "חֵ'יבַּר חֵ'יבַּר יא יהוד! צבא מוחמד עוד ישוב!..."

עקב התעלמותה (האם מעיוורון או מכוונה פוליטית?) – החלה גברת רוזנטל את פעולתה נגד האנטישמיות בארגון מסע עם אימאמים מוסלמים לאושוויץ. בתחילת החודש הגיעה רוזנטל – השליחה המיוחדת למאבק נגד האנטישמיות, יחד עם שמונה אימאמים אמריקאים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ולמחנה הריכוז דכאו. בתום הביקור העידו לדבריה האימאמים כי למסע היתה השפעה עמוקה עליהם, והם הוציאו הודעה בגנות הכחשת השואה והאנטישמיות.

גברת רוזנטל התבלבלת בכיוון. סכנת האנטישמיות אינה באה יותר מהגרמנים, אלא מאותם אימאמים מוסלמים. אותם אימאמים שלקחת איתך לטיול, גברת רוזנטל, עדיין מכחישים את שואת יהודי ערב ורואים בה מופת מוסרי.

גברת רוזנטל עלייך לארגן את אותם האימאמים ולצאת עימם למסע אל גיא ההריגה של אלמדינה. אם תצליחי בכך נדע שמאבקך נגד הגזענות האנטי-יהודית הוכתר בהצלחה.

* * *

משה כרמי

בן-שמן

רשימות

אדר-סיון תרע"ט, אביב וקיץ 1919

הביא לדפוס: אהוד בן עזר. אוגוסט 1992

 קטעים ממחברת רשימות, מעין יומן טיוטות מכתבים, של משה כרמי, מתקופת שבתו בבן-שמן, אביב וקיץ תרע"ט, 1919. הכריכה חסרה. המחברת נמצאת אצל בתו של משה כרמי, סמדר כרמי-גיברמן. הטכסט הועבר לכתיב מלא. דומה שהבחורה האהובה על משה כרמי, זו שאליה הוא פונה במחברתו, היא רבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, ולימים אשת דב הוז. ואולם כאן הוא מתייחס אליה כחברתו של אליהו גולומב, אשר לימים נשא לאישה את אחותה עדה שרתוק.

במחברת אין ציון השנה. משה עדיין בבן-שמן. המשפט "בהיות ההתנדבות בארץ, בימים האחרונים לפני לכתם," (עמ' 11), מדבר בלשון עבר על הגדוד העברי, שאליו התנדבו גם דב הוז ואליהו גולומב. המתנדבים הארצישראלים יצאו למצריים ביום כ"ד בתמוז תרע"ח, 4.7.1918. מכאן שחודשי אדר-סיון, שמצויינים במחברת זו, לא יכלו להיות בתרע"ח, 1918, וסביר להניח שהם מתרע"ט, קיץ 1919. כמו כן, התאריך בעמ' 29 במחברת, "ב' סיון. שבת." אכן חל בשבת, ב' בסיון תרע"ט, ה-30.5.1919, ואינו מתאים לשנה קודמת או מאוחרת לו.

[עמ' 1, לפניו היו כניראה עמודים שלא נשתמרו] / [טכסט] / [עמ' 2] / [טכסט]/ [עמ' 3] / [טכסט]

י"ד אדר.

נפרדנו לימים אחדים. נשוב, נעשה "שלום". אל תחשבי – ימים אלה היו מלאים תוכן. טיילתי. לקחתי את הקטנים שלי, נסענו לארטוף ומשם הלכנו על ההרים רגלי לכפר אוריה. ומשם לחולדה. היה טוב מאוד.

 [טכסט] / [עמ' 4] / [טכסט]

על ראש גבעה במורד ההרים, על ראש גבעה רכה קבר עומד לו יחידי. קבר קדוש הוא, וכולו לבן וכיפתו קטנה לבנה, ועל יד הקבר עץ דום עומד לו פרוש ידיים, וכפתורי פריחתו עדיין בבתוליהם. עומד הוא ה"דום" ליד הקבר הקדוש יחיד יחידי במורד ההרים.

על הסלע לרגלי הדום ישבתי, והגדיים מדלגים בצלעות ההר, מפרח אל פרח, בצהלה ובשירה עליזה ושובבה.

 [טכסט] / [עמ' 5] / [טכסט] / כ'[?] אדר.

יום השישי היה, יום אביב שקט ונרדם על חלומותיו.

 [טכסט] / [עמ' 6]

הילדים הקיפוני מכל עברים, משכוני אל השדה, ועיניהם כה אורות. התחמקתי מפניהם. הם התפזרו בגינה. נפוצו לצלעות ההר להביא רקפות חדשות אל גינתם. שקט היה בבית. רק לעיתים מגיעה אלי צהלת ילד מרגלי ההר: הוא עקר את הרקפת עם כל השורש. הוא רץ אל הגינה לשותלה.

בעשב הגבוה ליד הבית משחקים הקטנטנים במחבואים.

 [טכסט] / [עמ' 7] / [טכסט]

עגלה נסעה ליפו. ישבתי בה. למה? לא ידעתי. רציתי ללכת לפתח-תקוה, נידמה היה לי כי אני רוצה ללכת לראשון, ואולי באמת לרחובות לראות פריחת השקדים. עליתי בעגלה ונזכרתי: כן, ליפו באמת רציתי. מכתב בא לי מבן-דודי. מכתב, תוכו רצוף אהבה. אלכה לראותו. כן, אני נוסע ליפו, לקראו את "הגנן" של רבינדרנט טגורה. ב"תקופה". שמעתי עליו ואומר: בשבילי נכתב. זהו מכתב אליי.

[עמ' 8] / כן. אני כבר יודע למה אני נוסע ליפו.

ובדרך שקעה לנו השמש. על גבעות החול הטהורות ירדה בעצב. צהוב וחיוור היה האופק, רק קווים בודדים, דקים ורודים היו רקומים בתוך עצב-הדמדומים.

זוהי השקיעה במידבר. והבדידות נחה עליי. הורידה ראשה אל כתפי.

 [טכסט] / [עמ' 9] / [טכסט]

סובבתי ברחוב. עלה ורדת ברחוב הרצל. זוהר הלבנה זך ושקט נח על החלונות על השיחים לפני הבתים, פסים פסים על הגדרות ועל כנופיות ההולכים. מכל העברים בשמי-נוער זולפים אליי בנחת ובצחוק קל.

עברתי ליד ביתכם, הבית הקודם, עם הגדר הירוקה, בין שלבי התריס עוד ראיתי מפרפרים ייסורי נעוריי, ראיתים ותתעטף עלי נפשי: העוד לא נירדמתם? עוד לא נישאתם למקום אשר אליו יינשאו בושמי-אביב בהימוג עליהם שלל-הצבעים וזוהרי-הקסם?

[עמ' 10] / [טכסט] / [עמ' 11] / [טכסט]

כן, אני כבר יודע למה באתי ליפו. אליהו משה ודב באו. כן. רגע אחד. על דב לא אמרתי לך כלום. בהיות ההתנדבות בארץ, בימים האחרונים לפני לכתם, דיבר איתי דב כדברים האלה:

זה שנים ידעתי כי אין אתה [אחד] משלנו. במקרה נפלת אל תוכנו. והידידות האמיתית אינה יכולה להתקיים בינינו. אתה ממין אחר. יש הרבה אנשים טובים ויפים בעולם. הארוץ ואתחבר עם כולם? ידעתי כי יבוא יום, ניתוח ייעשה, ואתה תיבדל... כן, אני תמיד חיבבתי אותך. אך...

[עמ' 12]

והלא זוהי האמת. לעוף איתם יחד – לא, ולהיות בשר-אידאליהם – לא. ובכן?

כן. זוהי אמת, אני ממין אחר. אך למה זה כה נעלבתי?

אליהו בעט בי. אמר לי: פראר. ואני שכחתי.

ודב הושיט לי ידו כה בנימוס, היטה גופו בחן ובנעימות, וכובעו הסיר בחסד. – ואיני יכול לשכוח את זה.

את יודעת מה כל הסיפור הזה, שאני מספר לך על דב, מזכיר לי?

את הילדים הקטנים בבית הספר: אדוני, אדוני, הוא אמר עליי דברים כ"כ גסים. אני לא רוצה לשבת איתו על ספסל אחד... אדוני, תעניש אותו....

כן. נניח את זה. אבל זה ככה.

נפגשתי עם משה ואליהו. גם שולמית היתה שם, ויונה ושפרה.

רציתי לשאול ולא ידעתי מה. משה אמר לי: שלום לך, כמובן, מכולם. והתחיל מפרט בשמות. זה נורא, כמה שאני סמרטוט. התאדמתי ועיניי מלאו דמעות. וכה רציתי לבקש את משה: לא בפני כולם. כולם הביטו אליי וצחקו. אני שתקתי כל הערב, ומשה דיבר מה שהוא רצה ואני שמעתי מה שאיני רוצה. הוא דיקלם לפניי אלף שירים. של לרמונטוב במקור ובתרגומו. וסתם שירים של לרמונטוב, פואימות גודלות וענקיות. הוא מדלקם בתרועה וקול שופר, בביטחון עצום ובשמחה, מתענג מאוד. הוא דיקלם לפנינו את כל שירי ביאליק האחרונים. "אחד אחד ובאין רואה". אני עוד לא ראיתיו. נידמה היה לי כי לקח מי את כינורי ומנגן בו... לא כלום. מה עוד היה? כן, אחרי זה סיפר לנו אלף ואחת

[עמ' 13]

אנקדוטות וסיפורים מצחיקים שלמד מפי גליקשטיין. וכולם נוהרים אחד אחר השני. ברוסית, בעברית, בז'רגון... הוא מספר נחמד. התגלגלנו מצחוק.

זהו אשד-כוחות.

לץ קטן יושב בקירבי, איש לא יוכל לגרשהו.

 [טכסט] / [עמ' 14]

 [לא מתחבר לסוף העמוד הקודם. אולי נשמטו שני עמודים בצילום?]

 [טכסט]

ילד אחד היה ביפו, עדין-פנים, ועיניו שקטות וצנועות. טיפה אחת של צער לו באה אל עינו... ילד אחד היה ביפו. ולילד אחות.

בנשוב רוח ההתנדבות בארץ, וכנפיה עדיין רכות, נאספו פעם לאסיפה בבית הספר לבנות, וגם אני הייתי באסיפה. אליהו דיבר. כה אהבתיו אז. ישבתי בקצה הספסל עם אסתר. התחילו נואמים קשקשנים להטריד את האוזן. הפניתי עיניי משולחן הנואמים, ואתחיל להביט.

[עמ' 15]

על יד החלונות הפונים אל הים, בדיוק מנגדנו, עמדה ילדה אחת שחרחורת, נשענה על מרפקה וסנטרה בכפה. הפה קטן פתוח למחצה, והעיניים מעט עצומות, והגוף נטוי מעט לפניה. כולה הקשבה ומסירות.

קראתי לאסתר, משכתיה בקצה ידה. הביטי, הביטי, שם על יד החלון, בתוך פס האור, הסבי עיניי מנגדה, ילדי ליבי בורחים, רצים אליה, עצמי לי עיניי, הצילי, אסתר, הצילי.

נפגשנו ברחוב כמה פעמים. בראותי אותה מרחוק, הייתי ממהר לעבור אל המדרכה מנגד. הייתי מתרחק למען לא תרגיש במבטי, – פחדתי. יודע אני מה? וגם למען אוכל לראותה בשקט, לראותה כולה. פשטות אצילית בחטיבת גופה. היא בוודאי אינה רוקדת אך בעלותה על המדרכה, מתמלא אני נגינות ריקודים.

ופעם נפגשנו. פתאום היה הדבר. אני באתי בצל השיטה העוברת מעל גדר בשדרות, מאהילה על המדרכה. מנוחת צהריים היתה. הלכתי שקוע והנה אני שומע צעדים. הרימותי עיניי: היא הרימה רגלה על המדרכה (את יודעת – שם המדרכה נפסקת) היא הרימה רגלה כרוקדת, ומבטינו נפגשו. צחקנו שנינו. היא חייכה ושפתיה סגורות כמעט. ואני נעמדתי לרגע קל, הרימותי ידי לקטוף את עלה השיטה שהטריד את שולי כובעי, והתנדנד לפני עיניי. היא אמרה לי: שלום, ופנתה אלי רבע הפנייה וגופה נטוי קצת.

מי אחז אז בידיי? מי קשרן בחבלים עבים ובלתי ניראים? הן אני שחותי בלאט אליה וידיי למותניה רכות, הרימותיה וראשה קטן חבוי בענפים, היא צוחקת ואני רץ, צעיפה נישאר תלוי בענפים, נמשך אחרינו בתחנונים, אנחנו רצים...

שקר, שקר. כלום לא היה. אבל מי קשר ידיי? אני לא רציתי זאת.

כלום לא היה. היא עברה לה. ואני גם שלום לא עניתי לה, אינני זוכר למה.

[עמ' 16]

היא מורה בבית-הספר לבנות. לאט לאט נתיידדנו. סיפרתי לה את כל נפלאותיי על שדה-החינוך בבן-שמן, או יותר נכון: את כל אי-הכנתי, את פקפוקיי.

היא נתנה לי ספר רוסי על "החינוך החופשי". שם מאמר על בית הספר ביסנייה-פולינה.

ראי, לאן באתי. הן לא זה רציתי לספר לך. אך לפעם אחרת.

להתראות בחזית? בואי.

דבר אחד הוברר לי. אם רק יש בי עוד דבר מה מלבד אהבת-גופי, אם יש בי שפת התנדבות, אזי תתבטא רק בזה שאתן את נפשי. אבל כל נפשי. ואני רק אתן. אני אלך למות, אבל לא להמית.

חכי ואברר מעט. אספר לך דברים שאיני יודע אם תעריכי אותם, אם תדעי משקלם הנכון, ואם תאמיני להם. אני עצמי מפקפק בהם לפעמים. אבל באותה שעה האמנתי. האמנתי בהם בכל ליבי. אספר לך. את בוודאי תדעי להבחין יותר טוב מה אמת ומה שקר.

אחרי לכתם, לא – לפני לכתם, ימים אחדים, נתפשטה שמועה: עם ישראל מכריז גיוס כללי. ישבתי אז עם חומסקי בין הדקלים על-יד הבית. חומסקי שאלני: מה תגיד? אמרתי לו: אני אינני יהודי. – מה זה: "אינך יהודי"? יפטרו אותך מבן שמן. – אלך לרחובות לעבוד. – גם משם יפטרוך. – אלך אל הכפרים, אעבוד עם הערבים. – יבואו במשא ומתן עם נשיאי הכפר: בוגד מתגורר אצלכם, גרשוהו. – אלך אל הבידואים לעזור להם במירעה הצאן. – גם שם ירדפוך. – אז אולי ייחם בי ליבי, אולי אחרף מערכות ישראל, ומערכות העמים ואלוהיהם. אז אולי ירדפו אחרי ויאסרוני. ומי יודע? אולי בגלוי אחרף, ושפטוני למות.

[עמ' 17]

כן. רק קורבן כזה עלול אני לתת.

ואני אמרתי אז את הדברים באמונה מלב שלם, וחיכיתי. האמנתי כי זה יכול באמת לקרות.

בימים ההם הראה הברון נפלאותיו. תפש את האנשים בשולי בגדיהם, ומשכם להירשם. הדבר נתרשם בי כ"כ עד כי בלילה חלמתי חלום אמיתי:

אני הולך על המדרכה על יד ביתו של שינקין. פתאום מופיע הברון והזכוכית על עינו. למה אינך מתנדב? אבטיח את חייך באחריות. אשתך ובניך יהיו בטוחים בלחמם, לא יצטרכו לנדוד. ראה, הנה אני חותם של טשרטר. הנה גם בלפור חתום עליה.

אני עומד בתוך נעליי הקרועות, ועל מכנסיי טלאי גדול, שהתפר שלו מתחיל להתפורר.

הוא מראה לי חבילת בגדים חמים וטובים, ועליהם רקום מגן-דוד.

אני עומד ואיני יודע מה לענות, ואיני יודע לאן לפנות. פתאום התעוררתי ואתחיל לצעוק:

אני עלמה טהורה. אני ענייה וטהורה. לא תיקנו אותי בשטרותיכם, ולא...

החילותי לבכות וברחתי.

 [טכסט] / / עמ' 20-18] [טכסט] /[עמ' 21]

לפני הפסח.

שלום. מזמן כבר לא התראינו. יצאתי לטיול. טיול אביב. חלמתי חלומות אשר לא שיערתים. עוד אני עם טיולי, והנה באתני דרישת-שלום מאיתך. איכה לא אפנה אלייך, לא אשתחווה גם לרגע קט, ולו אהיה חבוק מכל עבר?

כן. אבל למה ההתלוצצות הזו? הבה נדבר פשוט,

הנני ואספר לך שיחה קטנה שהיתה לי עם משה אחיך.

ראשית כל: הקדמה. כמובן, על הזמן והמקום, וראשי-פרקים, תוכנית היום ההוא.

באתי ליפו. ישנתי עם משה שני לילות. הליל השני היה נשף ספרות. משה דיקלם את תרגומיו הנחמדים, ואני הקראתי את אגדת-החיטה. גם מרשקאית[?] תחבה באמצע את "הצחוק" של אנדריוב, זה היה "עכו"ם שנישבה לבין התינוקות".

אני הבאתי ילדות שלי. לא את כולן – מחמת משה אחיך, כי רגז מאוד. הוא עמד עם הסנטימטר ומדד את מיספר השנים, ואת גודל הקומה, והיקף המותניים, ושאל למיספר המחזור; ואני הבאתי ילדות שעוד לא גמרו. כך, חולשה יש לי לאלה שעוד-לא-גמרו. הנשף היה של "בוגרים". אהבתי שם את פנינה ושולמית. רציתי לנשק את פנינה, ורציתי כי שולמית תנשק לי, במחבואי המדרגות, איש לא יראה. – לא זה היה, ולא זה היה. עוד יותר מהן אהבתי את הקטנות אשר הבאתי, גבעולים רכים צעירים, ועדיין תמהים קצת. ועוד יותר מהן אהבתי את זו אשר לא הבאתי איתי, זו רוח אביבי, אביבי החדש והרך איתי. זו שנולדה לליבי באביב הזה, אחותה של "אגדת החיטה".

וקצת גם אולי אהבתי אותך. כן, אבל זה כבר אינו שייך לתוכנית, ולא לסדר-היום, וגם מעבר לזמן ולמקום.

[עמ' 22]

הנשף היה בבית-הדוד, למעלה, בקומה העליונה, ישבנו והיבטנו בתמונות. מרדכי היה איתי. דפדפנו באלבום. תמונתך הופיעה. זו התמונה מילדותך, וכתפייה על שכמך. זו שאני אמרתי עליה: גאוותנית. גם הפעם אמרתי: גאוותנית. ומרדבי הוסיף: ועוד דבר מה. ואני הניעותי ראשי: כן, אביבנו.

חשבתי כי משה יקריא את האגדה שלי, כי התביישתי להיראות, גם פחדתי פן אשעמם באופן-קריאתי. גם פחדתי פן אפסיק, אברח עם מערומיי.

כי הן מכתב הוא זה, אגדת געגועיי וצערי הכמוסים איתי.

כן. גם זה לא לסדר-היום. והן גם הקראתי, ולא הפסקתי, רק ליבי רעד, ועיניי מלאו דמעות. דיברתי אלייך, השמעת? ניגנתי אלייך, ואת?

אחר חצות נגמר הנשף. צלה היתה גם היא בנשף, צלה מן הפרדס. היא הלכה אחריי אל החדר השני: ילד, הן זכרתי את הפרדס, ואת טיוליכם על גבעות רחובות. ילד, הן זכרתי את נגינותיך. והצפצופים בלילה על הבריכה, הצפצופים החרישים לאור הלבנה...

והיא נשקתני על מצחי. השלחת "לה" את זה. שלחת לה את האגדה?

כן. שלחתי לה, והיא...

לא. זה לא לסדר היום. בהיגמר הנשף ירדתי את המדרגות עם שולמית. איש לא היה. אמרתי לה וידיי שובבות: תני לי נשיקה. והיא ברחה. אמרתי לה: תתחרטי. והיא צחקה ותישמט ממני: לפעם אחרת, לפעם אחרת.

אחזתי בידה והחילותי רץ איתה על חול הרחוב, עד אשר השגנו את החבורה. זרקתיה לתוך החבורה, ונצחק. ואני שבתי על עקבותיי. שם הלך מרדכי עם הקטנות אשר

[עמ' 23]

הבאתי איתי.

הלכתי איתם ופטפטנו.

ובצחקן – התגעגעו,

ובלכתן – כלתה נפשן.

אלו הטיפות, הטיפות במחבואי האדמה, הטיפות הנושקות את הגרגרים, טיפות-נפשי התועות. לאט נאלמתי. לאט הסירותי ידי מכתף האחת, חרש סרה ממותני השנייה, נישארתי עומד ועיניי אל הלבנה העולה על שדרת השקמות, שדרת השקמות על גבעות החול.

הן המשיכו דרכן ואני פניתי לי יחידי אל הרחובות השוממים.

הלכתי וידי אל ליבי בתפילה.

באתי אל בית-מגורכם הקודם. הבית אשר שם ירדו עליי דמדומי-שקיעתך. ישבתי על המדרגות. שני ברושים עטופים בדממה עמדו משני עבריי.

לא דיברתי אלייך, גם לא התלוננתי. חרש רק לחשתי שמך פעם, ואחדל.

טוב שלא אגמור לך הפעם סיפורי, כי אם אגמור וצחקת. ואני הן גמרתי ובכיתי. כן, טוב היה לו לא שלחתי לך את דמעותיי וגם לא את צחוקיי ממעמקים, כי בשולחי אותן אלייך ויצקת אותן אל כוס המים אשר על השולחן, ואני – הן ממעמקי ליבי שאבתין. כן, אין לך גביע לדמעותיי, ולרסיסי-צחוקיי הנוגים אין לך ספל מיוחד. על השולחן, בקערת המים הגדולה, אשר בה ישתו כולם, כולם...

טוב שלא אגמור לך הפעם סיפורי, כי הן כבר העלבתיך דייך, ועוד אצערך עשרת מונים, ולמה אעשה זאת? והן לי טוב גם הצער הזה, לי טוב גם עם דמעותיי, אהבתי את דמעותיי, נפשי כלתה אליהן.

[עמ' 24]

כן. אני אספר לך גם עד הסוף.

מאוחר שבתי הביתה, ומשה עוד לא היה. שכבתי על יצועי אשר ריפדו לי על הארץ.

משה בא. השתטח על המרבד לידי, והתחיל מספר לי את הביקורת אשר ליקט מן החברים בלוותו אותם אל ביתם.

אמרתי לו: הנח להם, ומן הביקורת חדל. בוא ואספר לך דבר:

הבוקר, השכמתי קום ואתה ישן עוד. ישבתי אל השולחן, היבטתי בספרים, דפדפתי במחברות גם חיפשתי במכתבים, כדרכי. מכתב "שלה" הציץ מבין המכתבים. לא שאלתי לרשותך מאיתך, כי הן אתה עוד ישנת, ומוסר-כליות גם הוא ישן עדיין בקירבי.

היא כותבת על בית-היתומים שלה. כולו אהבה ומסירות לקטנים, היתומים.

כולו דאגה, דאגת-אם לילדיה. להשיב כל ילד אל ביתו ואל קרוביו, כל פרח אל ערוגתו.

ליבי מלא תודה לה.

ובסוף המכתב: שלום לזה ולזה ולזה. ולמה זה "אינו בא... וכן ההוא", אנו מחכים לו... תגיד לו כי ימלא הבטחתו... ושלום לזה ולזה... ושלום גם למשה כרמי, למה אינו כותב? ושלום לזה ולזה ולזה.

כן, זה היה המכתב אשר מצאתי על שולחנך.

וכל היום אני מתהלך נעלב, נעלב עד למעמקיי.

לו לא הזכירה את שמי. אך להעמידני תחת "מלות הברכה" יחד עם "כל הנערים"? המלאה כבר פינתי? הסתירוה אולי בארון חדש אשר הובא? או אולי העמידו שם את הסל לבגדים הישנים, הבגדים אשר לא יצלחו כבר לכלום, ואשר עם ערב פסח, ערב-חג, יכבדו אותו לגמרי מן הבית... לשם, אל מאחורי לגדר?

[עמ' 25]

כן, למה אינו כותב?

והיא אינה יודעת... והיא אינה שומעת כי כל הימים וכל הלילות אני כותב לה, לה? כי כל הימים אני פורח אליה, אליה?

כי מי הן הטיפות אשר באגדתי? מי הן הטיפות? אם לא נפשי התועה ונודדת, כלה אליה, אליה, אל ילדי-האור אשר שלחה אליי פעם עם זריחת נעורינו.

עם כל גבעול, ועם כל פרח, עם כל ילדה, ועם כל רוח קלה הן אני פורח אליה. אליה. על שפתי הניצנים אני ניתלה בנשיקה, טללי-נפשי תלויים בנשיקה על שפתי הניצנים, ועינם לאן? עיני-טלליי לאן?

לו לא הזכירה את שמי. כי עתה הייתי ממשיך לי דרכי עם חלומותיי. ולו גם חלומות כוזבים. אך, עתה...

משה העביר ידו על פניי, החליק לחיי,

אמרתי לו: לך כבר לישון.

בכיתי עד שנירדמתי. זה זמן שלא בכיתי. ברוכה תהיה לי גם על זה. ואת, סילחי לי אם העלבתיך בדבריי תלונותיי. הן כל זה פרי-דמיון חולה, תעתועי קדחת-אהבה...

והיי לי שלום. כי אהבתי את דמעותיי, יקרו לי מאוד רסיסי-צערי.

כן. היי לי ברוכה גם על זה.

[דף 26 ריק. דף 27]

יומיים אחר ל"ג בעומר.

מתי כבר אחדל מהיעלב? ומתי אחדל מחשוב רק עליי ועליי?

יצאתי הלילה לקראתכן. אל הרכבת הלכתי ואל ליבי אמרתי: למה לך לל[כת?]

לפני ימים אחדים ביקשתי את משה: הרכבת באה באחת עשרה בלילה. תרד אליי, אצלי תלונו. ולמחרת תסעו ליפו. אמרתי למשה כי יקח רשיון ברכבת יפו, ויבוא אלי בערב, ונלך יחד אל התחנה, לקראתכן.

משה לא בא. ויעקב מוסר לי כי משה ובהרב יסעו בעגלה לקראתכן ותסעו ליפו.

משה לא שמע בדברי אליו? בהרב העביר בידו: תוכניות גאוניות! ניקח עגלה, פשוט, בלי עסקים.

כן. אני, אני רציתי לי את הרגעים הראשונים.

ואני רציתי כי תהיינה אצלי פעם אחת. פעם אחת לכל הפחות.

אני רציתי כי אותה הדממה תעטוף אתכן ולו רק לילה אחד. אותה הדממה אשר אני חי בה.

ורציתי כי תרדו אליי פעם אחת בדרך. לגשת לרגעים אחדים, לנוח בפינתי ב[מחוק] בדרך. כן. לרדת אלי ולו לרגעים אחדים.

יצאתי אל הדרך, בין השדות המזהיבים בחשיכה. הלבנה עוד לא עלתה. רק צרצור הצרצרים נשמע, וצעדיי על חצצי הכביש.

שאלתי את ליבי: למה לך ללכת?

מדי פעם אני בא: שלום, שלום. ואני מלווה אל הדרך. מבעד למסך העגלה [יושיט?]

[עמ' 28]

לי היד לשלום. עוצרים מעט את הסוסים, למען אוכל עוד ללכת איזה צעדים עם העגלה. יד ביד עם העגלה. ואחר-כך: שלום. דיו!

רציתי פעם לבוא אל התחנה. ולמצוא אורחים הנוסעים אליי. רק אליי. ולו לרגע.

מה אלך אל התחנה? להציץ בכן מאחורי כתפי בהרב? ואחר אשוב לי לבדי בין השדות?

הילד הזה. למה העביר בידו כך עליי? ולמה זה עלה לו?

הן טוב-לב הוא. כן. טוב-לב. מסכן. גם הוא רוצה דבר מה..

הוא רוצה, לכל-הפחות, להיות מלווה-דרך. כן. יהיה לו אשר לו.

הנה הרכבת כבר מצפצפת. הנה היא כבר באה. ואני זה אך באתי ביער הזיתים. איחרתי. כן. איחרתי. טוב-מאוד. בהרב יהיה שקט עם פירור-העונג אשר הוא חוטף על התחנה.

איחרתי. תמיד אני מאחר. כן. רק פעם אחת באתי הראשון. רק פעם אחת.

די לי. לא אלך יותר. ואיני רוצה לבוא אל התחנה והיא ריקה ושוממה.

שבתי על עקביי. קרוב הייתי כבר לבית. והנה רעש-רכבת שמעתי. טעות היתה זו. רכבת-משא עברה קודם. הנה, זהו רק עתה באה הרכבת שלכן. ואני הן יכולתי להגיע אל התחנה לפני בואכן...

צחקתי אל ליבי: הן שמחתי על שאיחרת, ומה הטענות?

לא-כלום. שקטתי מעט. על יד החורשה עברתי. והחורשה מנמנמת. כבחלום דובב אליי ליבי: טוב שאיחרנו הלילה. באנו פעם הראשונים. אנחנו נבוא פעם גם לאחרונה, אחרי עבור כל האורחים, כל האורחים. ובדממה נשוב ולא לבדנו, לא לבדנו...

[עמ' 29]

ב' סיון. שבת.

מדי שבת אני הולך ליפו. אולי אמצאכן. השבת לא הלכתי – ואתן באתן.

אתמול בערב, עם השקיעה, קיבלתי פתקא קטנה. במחלבה היתה מונחה כל אחר הצהריים. מכתב מיהודה. (חיפשתי אולי אמצא בכל רחבי הדף אות אחת שלכן אך זה לא-כלום).

ברגע הראשון רצתי תיכף ומיד ללכת. אחר אמרתי אל ליבי: חכה מעט, מה תבוא אל השבת? הן אין בך עוד המנוחה לראותן כשהן מקבלות את כל האורחים. באמצע החג אל נבוא. אם [יום?] איחרת – נבוא בסוף.

מה אני רוצה?

אתן כבר ביפו: ואני יושב לי פה. כן. הן ביום השני כבר אהיה אצלכם. ביום השני. מה זה? אני משחק עימי "על צלחות"?

נתלמד לחכות.

[עמ' 30] / י"ב סיון...

צר לי מאוד, איפה היא זו אשר תשמע את אשר אני רוצה להגיד, ולא את אשר אני אומר?

 [טכסט]

לורט קוראת את האגדות של אוסקר ויילד. היא אומרת כי היא יודעת את כל חייו. כי היא שומעת את המיית נפשו. היא רואה את תוכו.

וליבי מלא קינאה. שאלתיה פעם: את אוהבת אותו? והיא ענתה לי: כן. שאלתיה: האם היופי הוא המושכך? האוצרות הנתונים לך כבשו את ליבך? והיא ענתה: לא ראיתי את האוצרות, ואת ברק-הפנינים – נפשו האירה אליי

[עמ' 31]

את שיח נפשו שמעתי.

ושאלתיה: איפה היא זו אשר תשמע את שיח-נפשי ולא את שיח-שפתותיי?

 [טכסט]

[עמ' 32]

עם חבילה קטנה של עלבונות שבתי הפעם מביתכם. שניים מציצים מן החרכים, מתפרצים. את האחד כבר הוצאתי: כתבתי לאימך את המכתב תשובה על [שתי מילים לועזיות].

והנה השני: אני לא אשלחהו אך אוציאו ואשחק עימו על ברכיי. נשתדל גם לצחוק.

בכלל, אני רגיל איתם מאוד.

כן. בבוקר בקומי ניגשתי אל דלת חדרכן. ילקוט מחברות היה בחדרכן.

חפצתי להגיד לכן שלום אך בושתי ואיני יודע מה. ועוד, רציתי לבקש את את ילקוטי, ורציתי כי לא תיתנה לי אותו.

ולא עמד עימי ליבי להיכנס. כי פחדתי פן אגיד לך: אני לוקח את הילקוט, ועיניי תתחננה: אל תתני לי אותו. ואת לא תשמעי – ורב העלבון מנשוא.

וביקשתי את גאולה. והיא הביאה את הילקוט. איש לא מנע בעדה מקחתו. הן מחברותיי אינן נחוצות לכן. הן רק מפריעות, גוזלות זמן, ואולי גם מנוחה מעט.

ליבי רע בי. כן. ליבי רע בי. למה אינו יודע שובעה.

אמרי, אמרי, אמרי לו: זו לא את? לא את?

[עמ' 33] / [טכסט] /[עמ' 34]

אליהו חגר את החרב. ואני נסוגותי לי בדממה אל הילדים ואל כינורי – שתי ואריציות לתימה אחת.

ביסוד הן כולנו שווים, ההבדלים הם עם הצירופים.

אליהו העביר זרמי ארגמן על פני תהומותיו, ואני – נחלי-התכלת.

 [טכסט] / [עמ' 40-35] / [טכסט] / [עמ' 41]

הרבה דברים אמרתי לך. הן זה שנים שאני מרבה להגי עלייך. אך נידמה לי כל הימים כי דבר אחד שכחתי להגיד לך, כי דבר אחד עוד לא אמרתי. כן. הן לא אמרתי לך כי אני אוהב אותך.

הן את אינך יודעת כלל. אינך שומעת כלל. כי עוד לא אמרתי לך.

ומה הפלא אם את הולכת לך, עוברת על פניי, ואינך רואה אותי?

לקחתי את המחברות והחילותי מדפדף בהן, ותמהתי אל ליבי: הן כן אמרתי לה. אמרתי לה. אמרתי לה. ולו באלפי גמגומים.

ובסוגרי את המחברות, ועיניי נחו לרגע, וליבי שקט מעט. ונזכרתי שוב כי עוד לא אמרתי לך כלום.

הגידי לי את, אך את האמת הגידי לי: האמנם אני אוהב אותך?

למה דיברתי את כל הדברים האלה? – ולמה אני כותב את האגדות? ולמה אני מנגן?

הן כל זה מכתבים אלייך. מכתבים אלייך.

כל הגה – מכתב הוא אלייך. וכל רעד עפעף – מכתב הוא אלייך.

אני, אני הנני מכתב אלייך. שלחו ד' אלייך. מכתב געגועים ואהבה.

פתחת את המכתב, קראת את השורות הראשונות. למה הפסקת קריאתך?

[עמ' 42]

את הפסקת קריאתך עם השורות הראשונות. קיפלת את המכתב בנשיקה – ותלכי לך. על חלונך הפונה אל ההרים, ואל הזריחה, בזווית החלון הוא מונח, מכתב שלוח לך מד', מכתב געגועים ואהבה.

האמנם לא תשובי לקרוא את מכתבך? שם לחלונך הניבט אל ההרים ואל הזריחה?

הן רק דבר אחד רציתי להגיד לך, כן. רק דבר אחד קטן. וחדש הוא איתי. מדי רגע הוא נולד מחדש בליבי: "נידמה לי שאני אוהב אותך, כן זה יכול מאוד להיות".

כי נבוכותי מאוד כל הימים. כל הימים דמותך איתי. ואני דבק בה כבימים ראשונים. והזכרונות צצים בי על כל שעל.

אני יושב עם הילדים וקורא, אני מנגן, אני מטייל בהרים – וכל הזמן דמותך איתי, ואנחנו נעים בין זכרונות העבר.

בלילה ניגנתי. יחידי הייתי. הלבנה האירה בשקט, וסביבה מעגל-התכלת זר-הזוהר, וכוכב קטן איתה בתוך המעגל. יצאתי החוצה ואעמוד ליד התאנה.

החרגולים מצרצרים, בעשב היבש נשמע רחש זהיר, השדות – זהב חיוור. הלילית בוכיה בהר, ובמורד נמה החורשה.

ציפור קטנה צפצפה מתוך השינה. התעוררתי, וכמתוך חלום, כמתוך שינה

[עמ' 43]

לחשתי אל ליבי: השנה העשירית עוברת.

כן, עוד מעט, עם שחר האביב הבא, תימלאנה לנו עשר שנים.

כן. יכול מאוד להיות שאני, באמת, אוהב אותך.

והן אמרתי לך: איני מבקש ממך כלום. מה תעשי? עשי מה שליבך אומר לך. ואני מחכה בלב שלם לגורלי.

הן אמרתי לך: כל הימים, כל השנים התכוננתי לבוא אליכם, אלייך ואל אליהו. התכוננתי לבוא אליכם, להתארח לפעמים.

כל השנים חשבתי כי אליהו טוב ממני, כי אליהו גדול ממני, וכי הוא ראוי יותר, חשבתי כי אני צריך לרצות כי תלכי איתו.

והיו ימים וחשבתי: הנה ליבי שלם עם הגורל, ושלם אתכם.

והנה אני מתהלך עתה כל הימים. וליבי מתרפק אלייך כילד, כבימים הראשונים. שכחתי מי הוא הטוב, שכחתי מי הוא הגדול.

חדלתי מחשוב מה יהיה יותר טוב בשבילך.

כל הימים אני קורא לך: בואי, בואי אליי, רק אליי!

האמנם אני עוד אוהב אותך?

אחר "הנשף-הספרותי", אחר הקריאי את "כדוריה", אמרתי לך כי היתה לי הרגשה כאילו אני הולך לנסוע. החבילות כבר מוכנות.

[עמ' 44]

הנה הושטתי ידי לשלום. כמה פעמים בשעת הקריאה, הרגשתי כאילו אני כבר רחוק, רחוק מזה, רחוק מן החוף, רחוק מן ההרים אשר לרגליהם התרפקתי על שנות נעוריי עד היום. סירתי הפליגה בשקט. אני גם איני מנפנף כבר בכובעי, גם איני מביט לראות אם עוד נעה שם מטפחת על החוף, אם רועדה ומלבינה היא אליי ככנף-שלום. לא, איני מביט כבר אל החוף. נטוי אני על המשוטים, ופניי אל האופק המתרחב לקראתי.

אמרתי ללורט: לו הושיטה לי רבקה את ידה, הייתי נושק קצות אצבעותיה בדממה והולך לי.

ולא בשביל לעורר בה תקוות אמרתי לה זאת. היא יודעת.

ובבואי אלייך, רציתי לחזור על הדברים האלה. רציתי לספר לך על נסיעתי בעת קריאת "כדוריה" – ונבוכותי. מה המבוכה הזו לליבי?

שאלתיני: ועדה? – הן מתוכך צמחה לי עדה.

בימי פריחתנו היתה לי עדה כפרח אשר עלה בנקיקי הזית הרענן, והזית לא ידע, ובעת שקיעתך.. בעת היכרתך מאיתי, נהרו כל מיצי נפשי אליה, אל הפרח אשר בנקיק הזית.. והפרח לא ידע.

אמרתי לך: שניים הם העומדים לפתי ליבך.

אם תושיטי לי ידך – והיה זה אושרי הצוחק. ואם לאליהו תושיטי ידך – והיה זה אושרי העצב.

[עמ' 45]

ובליבי לחשתי לך, ואת אולי גם שמעת: "תני לי את אושרי-העצב". כי ירא אני לליבי, פן לא יכיל את השמחה. ועם העצב הן טוב לי. הן אחי הוא, רע-משחקי-נעוריי.

ואת האושר-הצוחק תני לאליהו, כי הן לא יכיל את ["האושר] העצב".

ואת הוספת אחר דבריי: אתה יש לך מעיינות לכאבך, על-כן ייקל לך... אך אליהו – צערו חתום בו...

ומנוחת-עצב חייכה ותישוב בינינו.

ועתה מפרפרר אני אלייך כל הימים. כילד, כילד אני מפרפר אלייך. כמעט שרציתי להשביעך: שובי אל ילדך הקטן. כמו בימים ההם. כמעט שרציתי להישבע לך כי גורלך – הלא על כוכבי הוא מחכה. כי אושרך יושב בפינת ליבי, עם נפשי הוא יושב חבוק, תאומים הם.

כה נולדו יחד – אושרך ונשמתי. הנה הם יושבים חבוקים בפינת ליבי ומחכים כל הימים לבואך.

בואי, בואי, בואי.

האמנם אני אוהב אותך? מה איתי?

אך אני לא אשלח אלייך את מכתבי. אם מזלך יביאך אליי, אם מזלי יביאך אליי –

מה איתי? מה איתי? נפשי לא תדע מנוח.

[עמ 47, אחרון] / כ' סיון.

מה איתי? המנוחה היא הבאה אליי?

כל הימים אני אך עם הילדים, או עם כינורי, ונפשי נמה בי, נמה בי.

אני מנגן ואיני שומע. אני מדבר עם הילדים ואיני מקשיב.

ישבתי אחר השקיעה על הספסל על יד חדרי, ואביט אל האופק הנמוג. צל דק ורוד עוד חייך בעצב על האופק. והכוכבים יחידים וצנועים.

רציתי לקרוא את שמך, ושפתיי לא נעו.

נפשי נמה בי. נפשי נמה בי.

רציתי להגיד לך: תאומים הם בעולם המחכים לך, תאומי-הגודל – אני ואליהו.

רציתי להגיד לך: פתחי לי נפשך. לי, אשר נולדתי לך עם שחר אביבך.

ולא – יהי אליהו. אך לא אחר.

ועתה רק אחד עומד לפנייך. רק הוא העומד. לכי איתו. אני נרדמתי.

כי אם תשעי אליי מה אגיד לך? ומה אתן לך? ומה אני יכול לתת לך?

כה דל וערום הנני.

היי שלום, והיי לי ברוכה על דרך אושרך.

[סוף החלק הכתוב במחברת]

המשך יבוא

משה כרמי (ינובסקי)

1952-1894

חומר ביוגראפי וביבליוגראפי

אהוד: פגישה עם סמדר כרמי-גיברמן, בביתה במבשרת ירושלים, בחברת חיים באר. עברנו על ארגז הארכיון של אביה, שמכיל בעיקר מסמכים שלו ושל עבריה אשתו. מכתבים רבים שהחליפו ביניהם. כמו כן היו שם מחברות אחדות מתקופת בן-שמן ואילך, 1920-1919, שחלקן הובא כניראה ב"דליות הגפן", ואחת מהן, משנת 1919, לא הובאה, ודומני שיש בה רמזים לקשריו עם אסתר ראב.

לפי המחברת הוא נמצא בקיץ תרע"ט, 1919, בבן-שמן. אותה תקופה הוא אוהב כניראה את רבקה שרתוק, לימים אשתו של דב הוז.

משה כרמי נישא לעבריה ביפו, בי"ד באב תרפ"א (5681), קיץ 1921. אסתר נסעה למצרים בשלהי הקיץ ההוא, ונישאה בכסלו תרפ"ב, סוף 1921 או תחילת 1922, לבן-דודה יצחק גרין.

לפי שאלון שמולא על-ידי עבריה, לרישום ותיקי עין-חרוד, היא נולדה במטולה בכ"ז תשרי תרס"א, 1900. על משה נכתב שם שנולד בפתח-תקוה ב-1.1.1893. הגיע לעין-חרוד ב-1925, ונפטר ב-1951.

פרסום פואימה של משה כרמי, "אגדת החיטה", בקובץ "אהל, לדברים שבכתב", מוצא לאור על ידי מ. קושניר. עמ' 58-39. תדפיס מהחוברת נמצא אצל סמדר כרמי. בסוף השיר נכתב: "תרע"ט. בן-שמן, תרפ"א. יפו. מ. כרמי."

פרטים נוספים בספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, "עם עובד", תל-אביב, 1998.

* * *

רמי גור

בהמשך "לגדולתו" של סטלין ב"מכתב העיתי"

רציתי להוסיף קצת היסטוריה. את "אורורה", האונייה שממנה נורתה את הירייה הקדושה של פתיחת המהפכה הבולשביקית לעבר ארמון החורף בסנט פטרבורג, ב-25.10.1917 – העגינו לאחר כבוד על גדה מרכזית בנהר ניבה החוצה את העיר לשניים. בבטן האונייה יש תערוכה מתמדת על גדולתם ועוצמתם של הקומוניסטים אחרי המהפכה. בין המסמכים הרבים מצאתי את מודעת האבל של מפ"ם על מותו של המנהיג הגדול והמצביא המהולל. צילמתי אותה כדי להנציח את גודל הטמטום של מפלגה שעיניה טחו מראות את הנעשה סביבה. [ראו צרופה].

לצערי גם היום תמצא באוניברסיטאות העבריות בארצנו אקדמאים הזויים (לא פועלים במובן של עמלים) –ממשיכי דרכם. הצרה היא שהיום הם מסוכנים שבעתים משום שהם מצליחים להסית את העולם נגדנו בשם "החופש האקדמאי".

* * *

יואל בן-נון

ההתנתקות מהרב קוק

"אילו קראו הרבנים המתכנסים הערב 'להגנת עצמאותה של התורה' את הספר 'תורת המלך' רובם לא היו מגיעים." הרב בן-נון קרא את הספר של תלמידי הרבנים גינזבורג וליאור. מתוך: רשת ידיעות באינטרנט, 18.08.10

רוב הרבנים אשר יבואו היום לכינוס, כדי להיאבק בעד 'חופש ביטוי של רבנים' (כמו של קיצוני השמאל האקדמי), ונגד זכותו של היועץ המשפטי לממשלה לחקור רבנים על 'הסתה לשפיכות דמים', לא קראו כלל את הספר הנתעב של 'רבני הקנאים', 'תורת המלך', שעל זכותם של מחבריו לכתוב ככל העולה על רוחם, הם מגוננים (בשיטות של השמאל האקדמי).

איך אני יודע שהם לא קראו? פשוט מאוד, אני כן קראתי (לצערי העמוק, ולאסון כולנו), את ספר התועבה הזה, של תלמידי יצחק גינזבורג, ודב ליאור, (עוד מזמן שהופיע). יש שם פלפולים ו'היתרים' חסרי שחר, כגון, להרוג כל גוי, גם אם לא עשה כלל רעה לעם ישראל, ואפילו הוא חסיד אומות העולם, אם הריגתו דרושה להצלת יהודי, ולא רק בשעת מלחמה.

יש שם קביעה ברורה, ששמעון ולוי צדקו, ולא יעקב אבינו, דבר שהוא קרוב לכפירה בתורה, בדברי יעקב אבינו על שמעון ולוי בפרשת 'ויחי'. ויש שם גם אמירה ברורה, שכל אחד מישראל רשאי לפעול ולהרוג גויים לשם נקמה והרתעה, ולא צריך שום הרשאה מטעם כלל ישראל ומדינתו.

אבל יש שם עוד דבר מדהים, שעליו לא דיברו עד כה: 'רבני הקנאים' חוזרים ודנים בשאלה הלא-גזענית, האם מותר לגרום מוות בחיסול עקיף ושקט, נגד רשעים מישראל, שעושים 'להכעיס', ואפיקורסים הכופרים בתורה ובנבואה, לפי דברי הרמב"ם, חס ושלום.

נושא זה הורד משולחן הדיון התורני בדור הקודם על ידי שני מאורות גדולים – הראי"ה קוק, והחזון אי"ש, ששניהם פסקו (מסיבות שונות), שהלכות אלה אינן תקפות כלל בימינו.

והנה קמו 'רבני הקנאים', ובפרט יצחק גינזבורג, שמנסה להעמיד (גם בספר התועבה) 'אלטרנטיבה' רוחנית כוללת לרב קוק (מבלי להזכירו כמובן), והם חוזרים לדון בנושא. את החזון אי"ש הם מצטטים, ודוחים אותו כליל, מפני שדבריו סותרים את דברי הרמב"ם ושאר 'ראשונים', כאילו לא ברור, שהחזון אי"ש פסק נגד הרמב"ם במציאות ימינו, ובזה קבע הלכה, שדברי הרמב"ם האלה, תקפים היו רק בימיהם. אגב, בכך הציל החזון אי"ש את עולם הישיבות מלהיכנס למלחמת אחים.

לשבחו הגדול של הרב קוק ייאמר, ש'רבני הקנאים' כלל לא חשבו לנחוץ להזכירו בכל ספר התועבה שלהם, מפני שהם הבינו היטב, ששיטתם הפוכה בכול, משיטתו. גם כאשר הם חולקים בחוצפת קנאותם על החזון אי"ש, אינם מעלים על דעתם כלל, אפילו לצטט, את הכרעתו הגדולה של מורה האורות, לשבחם של ישראל, ולזכותם, גם של רשעי הדור הקשים ביותר.

במילים אחרות, הרב קוק איננו רלבנטי כלל, לדיון פסוידו-הלכתי על הריגת רשעים מישראל בחיסול עקיף ושקט, וכמובן גם לא, לדיון לא-תורני על הריגת גויים, מכל הסוגים והמינים, לשם 'הרתעה' ולשם 'הצלת יהודים', כביכול.

אילו קראו הרבנים המתכנסים היום להגנת 'עצמאותה של תורה' כביכול, את הספר הזה, ואילו הבינו את מה שהם קוראים, רובם לא היו חותמים על המודעה, ולא היו באים. אין לי ספק בזה!

אבל מרגע זה ואילך, כל מי שיקום להגן על עצם הזכות לכתוב ספר כזה, ולנהל דיון מרושע כזה, כאילו הוא דיון תורני, בלי להזכיר כלל את שיטת הרב קוק (שאיננה רלבנטית עוד לדעת 'רבני הקנאים'), מעיד על עצמו לפני שמיים וארץ, שאין לו עוד נחלה בדרך הרב קוק להגנת התורה, האומה והדור, ובאורות תשובתו.

לכבוד הרבנים דרוקמן ואריאל, הרב חיים דרוקמן והרב יעקב אריאל – אתם מגוננים על חברכם דב ליאור כבר שנים ארוכות, אף שאתם יודעים את רוב הדברים שאני יודע, על דרכו, מאז 'המחתרת היהודית', ועד היום.

אחרי שסמך דב ליאור את ידו על חיבור התועבה, שהרב קוק (ב"ה) לא נזכר בו כלל – אם תמשיכו להגן עליו ועל 'מעמדו התורני', אתם מנתקים בזה את שורש נשמתכם מדרך ה'אורות' של הראי"ה ושל הרצי"ה קוק, ולא חשוב עוד כלל, מה תעירו ומה תעוררו, ואיך תגידו גם ישר וגם הפוך, בכל עניין ציבורי. חסידיכם לא יבינו כל כך מהר שנתתם גט כריתות לדרך הרב קוק, אבל אי אפשר לרמות את כולם לאורך זמן, והאמת המרה תיחשף. לא תוכלו גם לגונן על דב ליאור, וגם להישאר תלמידי שיטת הראי"ה, אלא אם תצליחו, אחרי שנים רבות של חיפוי, לשכנע אותו לחזור בתשובה, ולפחות לסלק ידו ותמיכתו מחיבור הדמים והתועבה, הזה.

כבוד הרב שאר ישוב הכהן, בן הרב הנזיר עטרת ראשנו, אין לי ספק שהטעו אותך מאוד. אני מתחנן לפניך, שלא תיפול בפח, אל תגן על אלה שמוציאים (בצדק) את הראי"ה קוק, הכהן הגדול מאחיו בדורות אלה, מדיוני הרשע שלהם, ואל תתן לחיבורים כאלה 'זכות' כלשהי בעולמה של תורה. צא גם אתה מהם, והצל את אחדות ישראל, ואת אהבת כל אדם, מכוחה של תורת ישראל, כדרכך, וכדרך רבותיך מאז.

* * *

עמי רוז'נסקי

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

ראיון עם אהוד בן עזר

הנוסח המקורי והמלא של הראיון שהתפרסם בגיליון האחרון של "קו למושב"

ש. מתי נולד "חדשות בן עזר"?

ת. הגיליון הראשון יצא לאור בפברואר 2005. כאשר התחלתי לכתוב, לערוך ולהפיץ אותו בתור קובץ וורד באינטרנט – היתה לי כבר תפוצה רחבה של חברים וידידים שהייתי מעביר להם מאמרים שלי ומכתבים שלעיתים תוכנם היה כמעט זהה, "תפוצת נאט"ו" קראתי לה, ועלה בדעתי שבמקום לכתוב ולשלוח לכל אחד לחוד, או להפיץ מאמר בודד לכולם, מוטב ליצור מסגרת שבאמצעותה אוכל להתכתב עם כל העומדים איתי בקשר, בבת אחת. לכן קראתי לו מכתב עיתי ובתוך זמן לא רב הוא התייצב על שני גיליונות לשבוע, כל שני וחמישי, כאשר תחילה היה היקפו כעשרה עמודים ולאט-לאט גדל כי התחלתי לקבל יותר ויותר חומר ממשתתפים, והיום הוא מגיע ל-40 עמודים לערך, עדיין פעמיים בשבוע, ורבים מחכים בתור לפרסום דבריהם. כבר עברנו את גיליון ה-570.

באותה תקופה, לפני כחמש שנים, הרגשתי שעמודי העיתונים, בייחוד "הארץ" ששנים רבות הייתי מהכותבים הקבועים בו, הולכים ונסתמים בפניי. חלקם מפני שבמאמריי לא השתנתי על המדינה ואפילו הגנתי בחירוף נפש על אהוד אולמרט ותקפתי, למשל, את גאידמק, ולא צידדתי בפלסטינים – – וחלקם נסתמו בפניי מפני חוסר חשיבותי הספרותית. למשל, במוסף "תרבות וספרות" היו מוכנים לקבל ממני מאמרי ביקורת על ספרי אחרים אך לא חשבו שהספרים שלי או כלל כתיבתי הספרותית ראויים להתייחסות. גם הרומאנים החדשים והמחודשים בהוצאת בהוצאת "אסטרולוג" בשנים 2000-2005 [בזכות המו"ל המסור אלישע בן-מרדכי ואשתו שרה, שלא נבהלו משום ספר שלי, וגם הוציאו לאור את כרך הפרוזה של אסתר ראב] – הספרים החדשים האלה שלי לא עוררו כמעט שום הד מפני שמעמדי בספרות העברית הוא של סופר לא חשוב שאין להתייחס אליו ברצינות ואין לעסוק כלל ביצירתו.

הגעתי אפוא למסקנה שאכן סופר נידח אני, ואל לי לרמות את עצמי בקשר לכך, כפי שעושים אחדים מחבריי; וכי מעֶמדה זו, שנמוך ממנה כבר אי אפשר לרדת, אני יכול להתחיל לשחק ולהשתולל בכתיבתי כאוות נפשי ואיש לא יגיד לי מה לעשות ואת התחת של מי ללקק. (אמנם גם קודם לכן לא ליקקתי מעודי, רק לבחורות, במיטה).

נמאסו עליי אז גם העורכים בעיתונות היומית, שמשנה לשנה רמתם ירדה והיו מתקנים לי מאמרים לפי דיעותיהם ולפי מידת הבורות שלהם, ומקצרים כאוות נפשם. זו היתה גם אחת הסיבות, כפי ששמעתי, שאמנון רובינשטיין הפסיק לכתוב ב"הארץ".

לשם התחלה היה לי מאגר כתובות אי-מייל של חברים וידידים, ובמקביל העשרתי אותו, כמעט במקרה, בדרך שאתאר כאן – הרומאן שלי "חנות הבשר שלי" נכשל אז כליל, איש לא התייחס אליו בתקשורת. פשוט התעלמו. גם לא קנו, כי בחברה עברית טובה, בייחוד נשית, לא נהוג לדבר על ספריי.

נתתי אפוא מודעה קטנה ב"ספרים" של "הארץ" והבטחתי שאשלח אותו חינם לכל מי שיפנה אליי, ומסרתי את האי-מייל שלי. פנו קרוב למאתיים איש, וכך צירפתי אותם גם למעגל הקוראים של המכתב העיתי. כמובן, מי שביקש לצאת, מיד מחקתי אותו. אגב, כמעט איש מהמקבלים לא כתב לי טובות על אודות "חנות הבשר שלי". הספר די הגעיל אותם, אבל איש לא החזיר אותו.

בצורה דומה הפצתי לאחר מכן, תמורת תשלום לא גבוה, מאות עותקים של כרך "כל הפרוזה" של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שיצא בעריכתי, וזאת בטרם יימסר לגריסה. הפעם לא היה לי אפילו צורך במודעה ב"ספרים" כי הפרסום ב"חדשות בן עזר" הספיק והתאים לנושאים שעניינו את נמעניי.

אף פעם לא חשבתי להקים אתר או בלוג, ולדעתי חברים שלי עושים טעות שהם משקיעים בכך כסף ומחכים שייכנסו אליהם לקרוא מה שהם כותבים. הקונצפציה של המכתב העיתי היא כמו של עיתון שנשלח למנויים. פעמיים בשבוע, אחרי חצות ובתאריך מחר, והוא נשלח למאות ולאלפי נמעניו בלחיצת אחת במקלדת, וזאת לאחר שהגיליון הוכן כראוי עם צרופותיו, ובתוכנת משלוח מתאימה ששולחת כל דקה את הגיליון החדש ל-75 כתובות אי-מייל. אני אמנם כיום לא נחשב לסופר "מוֹ­כֵר" שכדאי להשקיע בהדפסת ספריו, והוצאות הספרים דוחות את ספריי החדשים וכלל אינן פונות אליי וגם לא מדפיסות מחדש את הישנים – אבל תראה לי עוד סופר ומשורר שפעמיים בשבוע יכול לפרסם כל דבר חדש או ישן שכתב – לאלפי קוראים, ולקבל תגובות רבות, שכמובן אינן נכנסות לגיליון הבא מבלי שעברו עריכה והתקנה לדפוס ברמה הגבוהה ביותר. אי אפשר סתם "לפלוש" אליי ולחרבן לי בסלון, כפי שקורה באתרים ובבלוגים.

המכתב העיתי נשלח חינם משום שהוא אינו משלם שכר סופרים למשתתפיו ואינו חייב מאומה למקבליו. הכול חינם! תאר לך שהייתי צריך להתחשבן על אגורות עם כל מי שהיה מחליט פתאום להפסיק לקבל את הגיליונות משום שמשהו שפירסמתי לא מצא חן בעיניו! או לחלופין לגבות סכומים ו/או להפסיק לשלוח למי שאינו משלם את השקלים האחדים! שלא לדבר על מע"מ ומס הכנסה וקבלות וחשבוניות וכל הטירוף הביורוקרטי הזה, שנדבק דווקא למקומות שבהם ההכנסה היא הנמוכה ביותר! לאחד המשתתפים הקבועים שלי אפילו הוצאתי, לבקשתו ועל נייר, אישור חתום למס הכנסה שהוא אינו מקבל שום תשלום עבור כתיבתו אצלי!

במכתב העיתי שלי אין שום פרסומת ובוודאי שלא פרסומת קנוייה. בעד כל הון שבעולם (שלמטה ממיליון דולר) לא אכניס מודעה או הודעה שאינה על דעתי. אני כן מפרסם הודעות על ספרים ואירועים תרבותיים, וזאת כשירות חינם למי שראוי לדעתי להודיע עליו ושיש בו עניין לקהל הנמענים שלי. לעיתים אני כולל, חינם, קומוניקאט של הוצאת ספרים, אבל מוסיף למטה  – דבר המפרסם. וכמובן יש זכות קדימה אצלי לחברים ולקרובי משפחה, גם בהודעות אבל והספדים.

המוטו שלי בראש כל גיליון, שחלקו כמעט לא השתנה מהגיליון הראשון, הוא [זה המופיע גם בראש הגיליון הנוכחי ואין טעם לחזור עליו כאן פעמיים].

ש. מי הכותבים?

ת. תחילה היה לי קומץ כותבים נאמנים שתפסו נכונה את רוח המכתב העיתי, ובהם הסופר ד"ר יעקב זמיר, שפירסם אצלי עשרות פרקים וסיפורים מקסימים ונועזים על ילדותו בבגדד ועל התערותו בישראל. המשורר אלישע פורת (שני אלה היו נאמנים למכתב העיתי מתחילתו ותפסו מיד את ייחודו); יוסי גמזו גילה את המכתב העיתי ומאז הוא מפרסם בו פעמיים בשבוע והוא כמעיין המתגבר; אינני יודע אם היה עוד כלי ביטוי עברי שהיה יכול לקלוט ולעודד את כל השפע שלו. אורי הייטנר, הפובליציסט החרוץ, הצטרף אף הוא וכמעט אין גיליון שאין בו שניים או שלושה מאמרים שלו. תקופה מסויימת התלהב להשתתף גם משה דור, ואולם בתקופת מלחמת לבנון השנייה חל בינינו קרע רעיוני והוא הפסיק לכתוב ולחצוב להבות, בין היתר גם אצלי נגדי, וכשהייתי עונה לו על עלבונותיו, היה נעלב.

מאחר שלא עשיתי שום פרסום למכתב העיתי, באו הקוראים בשיטת חבר מביא חבר, וכך גם המשתתפים. איליה בר זאב, אליהו הכהן, דן אלמגור, עוז אלמוג, מתי דוד, יואל נץ, דוד מלמד, משה גרנות, יוסף אורן, נעמן כהן, דודו אמיתי, מוטקה נאור, נורית יובל, עמוס כרמל, אברהם וולפנזון, מתי דוד, נגה מרון, שולה וידריך, ד"ר משה כהן מירושלים, יהודה דרורי, אביחי פאוזנר, עמוס גלבוע, שמאי גולן, ארנה גולן, יוסי אחימאיר, נעמן בלקינד, עדינה בר-אל, יצחק שויגר, מ.ד-ן, דבורה קוזוינר, דודו פלמה, ראובן ארגוב, אלי יזרעאלי, צפירה יונתן, יוסף דוריאל, יפה ברלוביץ, מנשה הראל, מוטי בן חורין, יהודה גור-אריה, נסיה שפרן, דורון גיסין, רון ביברמן, עמי עתיר, אילן בושם, אלי מייזליש, ישראל הר, רות ירדני כץ, יצחק אוורבוך-אורפז, נורית גוברין, אמציה פורת, יורם וולמן, פוצ'ו, מרק הסנר, יוסף חרמוני, שרה ורמי בן ראובן, רון וייס, זאב גלילי, דרור אידר, תקוה וינשטוק, ליטמן מור, איתמר פרת, ברוך תירוש, אסי דגני, יוסי דה ליאון, משה שפריר, חיים אנלין ועוד עשרות כותבים, מי יותר ומי פחות, חלקם חד-פעמיים, לעיתים בעילום שם, שלעיתים גם אני כבר לא זוכר מיהו.

רוב הכותבים הם גברים ממוצא אשכנזי. לא, אין אפלייה במכתב העיתי.

בתקופות הראשונות, ובמידה מסויימת גם כיום, לאחר חמש שנים, משתתפות במכתב העיתי גם דמויות בדויות כגון המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים; הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון; פרופ' פלוץ בן שחר דיקן אוניברסיטת בת שלמה רבתי; ההיסטוריון החדש ד"ר יפתח הגלעדי; אישה שטוענת שילדה לי בת וכותבת לי מכתבים נזעמים ומעליבים, אֲגָנָה וַגְנֵר שמה; ומזכירת המערכת גדולת החזה ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ; וכמובן אני החותם בשלל הצירופים הנובעים מהתואר "סופר נידח" – ס. נידח, ס. גרוס, וכדומה.

ש. מה הנושאים המתפרסמים במכתב העיתי?

ת. שירים, סיפורים, מאמרים, גסויות, ארוטיקה, אסתר ראב, פוליטיקה, ארץ-ישראל בדורות האחרונים, פתח-תקווה, נחום גוטמן, תל-אביב, העם היהודי, המזרח התיכון, שירי תחת, כל מה שמעניין, לא חשוב מי כתב ואם הכותב הוא "חשוב" או לא חשוב. פירסמתי עשרות שירים וסיפורים וקטעי פרוזה של כותבים שחלקם איש לא שמע עליהם קודם. כמובן שרוב הסופרים "החשובים" לא כותבים אצלי כי המכתב העיתי לא מספיק מכובד בעיניהם כמו למשל העיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" שמפרסם אותם בהרבה אהדה וגם קובע את מאמרי המערכת שלו על פי דיעותיהם הנלוזות.

עליי להדגיש שבתור סופר שכתב יותר מארבעים ספרים, שאת רובם ערכתי בעצמי, וערך יותר משמונים ספרים של אחרים – אני כיום אחד העורכים המיומנים והמהירים ביותר בארץ, ולכן המיוחד במכתב העיתי הוא שלא מתפרסם בו שום דבר שאינו עובר עריכה והתקנה לדפוס מקצועית שלי, והרמה הלשונית והסגנונית הגבוהה של המכתב העיתי עולה לדעתי על חלק ניכר מהעיתונות המודפסת על נייר. שלא לדבר על שפתם העילגת של הבלוגים והטוק-בקים, שאינם מתקרבים ולעולם גם לא יתקרבו לקטגוריה העברית של "חדשות בן עזר".

גם ההקפדה על אותיות פרנקריהל בלבד (בד"כ גודל 14), הנהוגות במרבית העיתונים והספרים (ספרים שלא נפלו בידי עורכים חדשניים וחסרי-דעת) – מוסיפה לנוחיות הקריאה כמו גם לאמינות של המכתב העיתי.

בסוף כל גיליון מופיעה רשימה קבועה של עשרות קבצים שנשלחים חינם לכל דורש, וגם כמה נשלחו מכל קובץ, ומיספרם כבר עולה לאלפי עותקים. אלה הם ספרים שלי שאזלו או שלא הודפסו, כמו המחקר "צל הפרדסים והר הגעש" על הערבי בספרות העברית, מחקרים ויומני מסעות שלי, וגם קבצים של דברי אחרים שיצאו בעריכתי והם מוקלדים אצלי. זוהי ממש אוניברסיטה פתוחה חינם לכל דורש, ומאחר שאינני איש אקדמיה וגם מעולם לא הוזמנתי להרצות או להיות סופר אורח במסגרתה, לא איכפת לי שישתמשו אחרים בדבריי גם כשאני יודע שלא תמיד מצטטים נכונה. בצורה הזו אנשים קוראים אצלי ספרים שלמים.

ש. בכמה עותקים נשלח המכתב העיתי במייל?

ת. ההתחלה ב-2005 היתה כאמור כ-400 נמענים. כיום יש יותר מ-2,000, שחלקם מעביר ביוזמתו את המכתב העיתי לנמענים נוספים. חוקר הספרות העברית יוסי גלרון, היושב בארה"ב, הקים ביוזמתו, באוניברסיטה שלו, אתר ל"חדשות בן עזר" שבו אפשר לקרוא ולקבל בקלות את כל הגיליונות, ויותר מכך, גם את הצרופות שלהן. אני גם שולח את כל הגיליונות חינם בתקליטור לכל דורש.

ש. מי לדעתך הוא ציבור הקוראים?

ת. נדמה לי שרובם מבוגרים, בני הארץ וותיקים בה, אבל מצטרפים גם צעירים שרוחו האנארכיסטית של המכתב העיתי כנראה קוסמת להם והם יכולים לקרוא בו דברים שאין בשום עיתון נייר. אין לנו פילוח גילים. סופרים "חשובים" לא קוראים את המכתב העיתי והוא גם לא מיועד להם.

ש. האם אתה יכול לאבחן את קהל הכותבים, או הקוראים על פי חלוקה למגזרים פוליטיים – ימין, שמאל?

ת. נדמה לי שהרוב הוא כמוני, אמצע, הקרוי בטעות "ימני". זאת ועוד, בעיני ה"שמאליים" זוהי במה יותר מדי "ימנית", בעיני הדתיים והחרדים יש בה יותר מדי פריצות, בעיני הפמיניסטיות זהו שוביניזם גברי, בעיני חלק מהערבים, ציוני מדי, ובעיני הימניים המכתב העיתי אינו די לאומני ומשניא משום שאינו מפלה בין ימין ושמאל בביקורותיו. חלק מידידיי הקרובים אינם קוראים/ות את המכתב העיתי מפני שאינם מסכימים עם דיעותיי ואינם מעריכים אותי כסופר. הם גם לא קוראים את ספריי. הם קוראות רק סופרים חשובים.

לא מזמן ישבתי עם ידיד ספרותי ובשיחה שיבחתי בפניו את הביוגראפיה המרתקת של יוסף טומי לפיד שכתב בשמו בנו יאיר, והמלצתי בפני ידידי לקרוא את הספר. פניו הפשירו לפתע והוא חייך במבוכה והודה שכבר קרא את הספר, שאכן מצא חן גם בעיניו. "אז למה לא סיפרת?" תקעתי לו, "רק על ספר של א"ב יהושע מותר לך להודות שקראת?" – להגנתו טען בזלזול שלפיד זוהי עיתונות בלבד. "זו לא עיתונות, זו ביוגראפיה מעולה!" לא הרפיתי ממנו.

ש. כמה לדעתך מהכותבים, או הקוראים, הם מההתיישבות העובדת.

ת. די הרבה. אלישע פורת. אורי הייטנר. איליה בר זאב. יוסי גמזו מקצרין. ישראל זמיר. דודו פלמה. ישראל נטע. עדינה בר-אל. הנמענים פרושים על פני כל הארץ, רבים בקיבוצים ובמושבים, ועשרות מהם פזורים ברחבי העולם. זאת אפשר גם לראות מפילוח הכניסות לאתר שמחזיק יוסי גלרון. מיספר הכניסות הבודדות מינואר 2010 הוא כיום כשמונה-עשר אלף – והם באים מ-78 מדינות!

ש. מי אתה, כלומר מעט היסטוריה, פתח-תקווה הישנה של שנות ילדותך, הכפרית, החקלאית. מה תרם לעיצוב השקפת עולמך כאדם בוגר, עיסוקיך בעבר. אני מבין שכיום אתה פנסיונר.

ת. כדי לדעת מי אני, אני ממליץ לקרוא את הרומאן האחרון שלי, "ספר הגעגועים", שלא אוכל לתמצת אותו במילים אחדות וגם אין לי שום עניין להציג את עצמי ותולדותיי בפני מי שאינו מכיר את ספריי ואותי כסופר.

אני בן 74 אך גם לא פנסיונר כי אין לי שום פנסיה חוץ מהביטוח הלאומי. כל ימיי הייתי "פרי לאנס". אנחנו חיים בעיקר בזכות הפנסיה של אשתי שעבדה רוב שנותיה כאחות. לולא היא לא היו נכתבים מרבית ספריי ולא היה לי זמן לכתוב את המכתב העיתי שאותו, מטעמי צניעות וטעם טוב, היא לא כל כך אוהבת – אבל למרבה המזל גם לא מצנזרת כפי שנוהגים מצנאטים ונותני חסות אחרים.

מאחר שסבי יהודה ראב בן עזר חרש את התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשלהי שנת 1878, בתחילת תרל"ט, וחפר את בארה והיה שומרה הראשון, ואני גדלתי על ברכיו במשפחה של דמויות ארצישראליות, חקלאיות, ספרותיות וממש היסטוריות, כמו דודתי אחות-אבי אסתר ראב, דודי ברוך בן עזר ראב, אחיו הצעיר של סבי משה-שמואל ראב בן עזר, וכמובן אבי בנימין שכתב מפי סבי את זיכרונותיו בספר "התלם הראשון" – ומאחר שגדלתי בסביבה חקלאית שמקצתה פתח-תקווה ["משקי עזר" בחצרות] שכבר היתה עיר [נולדתי ב-1936], וחלקה אחוזת קלמניה שבה חייתי שנים נפלאות אחדות בילדותי – נטעו בי כל אלה מילדותי את ההכרה והגאווה שאנחנו ממשפחת ה"מייפלאוארס" של ארץ-ישראל, אנחנו הראשית, וכל השאר באו אחרינו.

לכן, גם כסופר נידח, מעולם לא חשבתי שיש מישהו חשוב ממני שיכול לתת לי כבוד, ובייחוד שרוב האנשים שאותם הערכתי, כגרשם שלום שאצלו למדתי, כבר מתו. ומצד שני אני הוא זה שיכול לאחרים לתת כבוד והערכה, בזכות הייחוס והיושר המשפחתי ואמירת האמת הנטועים בי והטבועים בי, אף כי ברוב המקרים אני לא אומר לאנשים את כל האמת כי אני יודע שהם עלולים להיפגע לכל חייהם מדברים שאומר עליהם, בעוד שעליי אפשר להגיד הכול, מטוב ועד רע, זה לא מזיז לי, וזה בזכות אבות, מהזיידע יהודה.

אני גם מימיי כמעט שלא כתבתי מילה בשיר או ברומאן, שמישהו אחר היה יכול לכתוב. כמעט כל כתיבתי נטועה בסיפור 132 השנים של פתח-תקווה, ומבחינה זו דומני שאין עוד כיום סופר עברי ששורשיה המושבתיים של משפחתו מגיעים כה רחוק וברציפות ובידע היסטורי – כאשר על יצירתי הבידיונית נוספו הביוגראפיות שכתבתי על אסתר ראב, נחום גוטמן, יהודה ראב ואברהם שפירא. הלא אפשר לשחזר עולם שלם על פי יותר מארבעים הספרים שכתבתי, ושאינם נחשבים כיום כחלק מהספרות העברית.  

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עצה לסופרים ה"חשובים" והרוצים להיות "חשובים" ו"מוסריים" – שימו לב! – עליכם לצרף מיד את קולכם ואת שמכם לכל התארגנות של מחאה נגד הניסיון הפאשיסטי של ה"ימין" להפסיק את התעמולה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והפרו פלסטינית בחוגים מסויימים למדעי הרוח והאמת באוניברסיטאות ישראל! – או בלשון "הארץ" [19.8]: "הקשר של הימין נגד האקדמיה 'האנטי ציונית'." [שימו לב למרכאות! ככה מכשירים ב"הארץ" דבר תועבה].

* נהגי משאיות שנוהגים מעבר לשעות המותרות להם הם רוצחים-בכוח וגם בפועל, כמוהם כל הנהגים בעלי ההרשעות הקודמות ושלילות הרשיון, שממשיכים להשתולל בכבישים. המשטרה עסוקה בחקירת איזה דף תקשורתי חסר חשיבות לחלוטין, והפרקליטות טרם סיימה את החקירות המתוקשרות של אולמרט, ולכן אין להן השתיים כוח אדם להוריד את הרוצחים מהכבישים ולשים אותם לשנים ארוכות בבתי הסוהר או לקנוס אותם בסכומים כה גדולים – שימוטטו את חברות התובלה הפליליות שמעסיקות אותם.

* בשבוע שעבר, בחתונה של הנלבבים נעמה ואלון באולם "הקומה הרביעית" בתל אביב (מומלץ), שמנו לב שלגבי חלק מצעירי המשפחה – אפשר לומר שאנחנו היכרנו את הסבא של הסבא שלהם, ולגבי הקטנטנים – את האבא של הסבא של הסבא שלהם. והאם זה עשה רושם על מישהו? לא. גם אנחנו בצעירותנו לא אהבנו לשמוע סיפורי משפחה של זקנים בגילנו [74], אבל ככה זהה כשמאריכים ימים.

* היכל התרבות נשכר לכנס ההמונים של הסכלים שתמכו בעמיר פרץ בבחירות שלפני האחרונות, ובראשם העיתונאית שלי יחימוביץ והפרופסור אבישי ברוורמן – מהיותם משוכנעים אז שאין בעיות חשובות יותר לישראל מן הבעיות החברתיות והחייאת הסוציאליזם הגווע של תנועת העבודה, והם הצליחו לשכנע בכך גם חלק מקהל הבוחרים הסכל, וכך נגרעו המנדאטים החשובים והחיוניים מ"קדימה" – ולא היתה ברירה לאולמרט בהקמת ממשלתו אלא למנות את עסקן ועדי העובדים הגדולים והחזקים במשק, את פילדמרשל עמיר פרץ – לשר הביטחון, וככה נראתה מלחמת לבנון השנייה, מבעד למשקפת הסגורה של שר הביטחון הנלעג. כאשר גם המוצא העדתי תרם לכך בהפוכה – שאין תפקיד שיוצא עדות המזרח נבצר ממנו למלאו ללא הכשרה מתאימה – אחרת זוהי אפלייה.

* תנו לאנשים פרסים בשנים שהם יכולים ליהנות מהם!

* התקשורת הישראלית, שהיא כידוע צחה כשלג בשדה של בוץ ואין בה שמץ של אינטרסים מושחתים – משסה את המשטרה והפרקליטות לחפור את משה דיין מקברו ולהעמידו לדין על חריגות בנייה בגן הארכיאולוגי של ביתו בצהלה – ותובעת לתלותו לדיראון כך ששלדו, בדרגת טוראי, יתנוסס מול כל פני העמק!

* ברכות לנחשים האיראנים שהצליחו להפעיל את הכור הגרעיני בבושהאר מבלי להפחיד את העולם, ואפילו לזכות בברכתו הסמוייה של הסכל ברק חוסיין אובמה היוצא עתה מעיראק ומפקיר אותה לידיהם. רק אידיוט לא יאמין שבמקביל האיראנים אינם מפתחים כורים גרעיניים חשאיים למטרות מלחמתיות, וזאת כדי לאפשר את הפתרון הסופי לאותם אלה מיהודי ישראל, אשר באשמתם לא יספיקו לקבל מקלט בחצרו הגדולה של הפריץ האמריקאי המגן על יהודיו מפני אנטישמיות – אבל לא איכפת לו שישראל תלך לעזאזל, כי נדמה לו שאז תגבר האהדה אליו בעולם המוסלמי שבו גדל!

* טרם היינו בתצוגת הקבע של הציור הישראלי במוזיאון ישראל המחודש אבל לפי כל הדיווחים בעיתונות יש לנו הרגשה קשה כי ל"תור הזהב" של הציור הארצישראלי, שהוא בעינינו עד היום ההישג הלוקאלי הבלעדי החשוב והייצוגי ביותר שלנו, זה שאינו מתערבב עם כל שטות מודרנית ואינו מחקה אותה – לא ניתן ייצוג הולם.

עדיין המרתפים, כמו גם במוזיאון תל אביב, הם האוצרים הגדולים ביותר של האוצר הלאומי, התרבותי, ההיסטורי וגם התיירותי הזה. בינתיים נסתפק בסרט סיגלי משעמם על אבטיחים פריאלים בים המלח, מעשה ידיה של מציגנית מיוחצנת שלפי דעתנו בקושי יודעת לצייר. אבל כל הטמטום הזה אינו פוגע בערכן של יצירות "תור הזהב" של הציור הארצישראלי, המגיע למאות אלפי דולרים לתמונה, כי אספנים רציניים אינם סתגלנים ופלצנים כמו האוצרים.

* תוצאות שיחות הקירבה בחסותו של ג'ורג' מיטשל בן הלבונית שאינה יודעת אנגלית תבאנה להקמתה של פלסטין הגדולה שתכלול את כל דרום סוריה עד דמשק ואת כל שטח המנדאט הבריטי שעליו יושבת ירדן, על משקל האימרה הפלסטינית מתקופת בית שני: שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן. לשם השגת עצמאותה תצטרך פלסטין הגדולה לעזרתן של ישראל וארה"ב, שישתתפו עימה בשחרור אדמות מולדתה הכבושות בידי הסורים והירדנים.

* נמענים יקרים, אור ליום חמישי, 26.8, יישלח אליכם גיליון 573 שיהיה הגיליון האחרון לשנת תש"ע ואז, אי"ה, יתחיל תהליך ניקוי הצינורות של האינטרנט, המעבירים אליכם את המכתב העיתי – בידי פועלים סינים קטנים זולים שכבר רגילים לשיטפונות וגם ליפול מפיגומים גבוהים, והניקוי יימשך כשבועיים, כך שהגיליון הבא, 574, לא יגיע אליכם לפני יום שני, ה-13 בספטמבר, ואולי אפילו מאוחר יותר, כי אין לדעת עד היכן יגיעו השיטפונות.

קחו זאת בחשבון, המעיטו במשלוח חומר לפרסום, חידלו מכך לגמרי בין ה-26.8 ל-13.9, והכינו לכם מלאי של גיליונות קודמים, שלא הספקתם לקרוא, כדי למלא את החסר בימים נטולי המכתב העיתי הבעל"ט.

* * *

יצא לאור גיליון 47 של "חדשות המכון"

הגיליון החדש של "חדשות המכון", ביטאון מכון ז'בוטינסקי בישראל – מספר 47, ראה אור בימים אלה ובו הפעם 20 עמודים גדושי מידע וחדשות.

הגיליון מביא בין השאר כמה גילויים כמו על כתב היד של ספר מאת ז'בוטינסקי שלא  פורסם מעולם – "היהודים אחרי המלחמה", על פעילות בית"ר והאצ"ל בקובה, על אימוץ רעיון ה"בריונות" על-ידי ז'בוטינסקי (פירסום ראשון של מכתב ששיגר לבנו ערי ב-1936), זכרונות של קצין נציבות בית"ר בליטא וצ'כוסלובקיה, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים, ועוד.

עוד בגיליון דיווחים על ערבי העיון שהתקיימו באחרונה במוזיאון של המכון, פרטים על חומרים ומיסמכים שהעשירו את הארכיון ודיווח מורחב ומפורט על טקס הענקת פרסי המחקר לסטודנטים ולחוקרים בהשתתפות מזכיר הממשלה.

"חדשות המכון" החדש מפרסם מידע מורחב על תחילת העבודה על פרוייקט העריכה וההוצאה לאור המחודשת של כתבי זאב ז'בוטינסקי.

המעוניינים בקבלת הגיליון החדש לביתם, ובהצטרפות לעמותת חברי מכון ז'בוטינסקי, מתבקשים לפנות למזכירות המכון, טלפון 03-6210618.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,059 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-155 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,028 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל