גיליון מס' 573 / אחרון לשנת תש"ע וגדול במיוחד!

שנה טובה ובריאה לנמענינו ולכל בית ישראל וגם לגויים שאינם נגדנו!

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוּבּרות, יום חמישי, ט"ז באלול תש"ע, 26 באוגוסט 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: עַלַא אֶרִי באוגוסט, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

מיכאל דשא: פריחת החצבים. // איליה בר זאב: לפני הספירה.

משה גרנות: על "תש"ח" של יורם קניוק. // עמוס גלבוע: "אני הנרי השמיני".

אלישע פורת: החידוש שב"חדשות בן עזר": "אתה הראשון שזיהית את האפשרויות!" // דרור אֵידָר: בין הזמנים.

אלי מייזליש: האקדמיה במבוכה. // רון וייס / אהוד בן עזר: מי כאן הנתעב?

עמוס כרמל: "פוסט-ציונות" וחופש אקדמי בע"מ.

אורי הייטנר: 1. למי מותר להיות מקארתיסט? 2. ממגננה למתקפה.

ראובן אדיבי: אין דין בדואים שקרקעם נגזל מהם כדין מתנחלים שפונו מעל קרקע של עם אחר, בעקבות מכתב הייטנר לעמוס עוז.  // וכן תגובת רון וייס.

ידידיה יצחקי: ברוך תירוש הצליח לסלף את ההיסטוריה. // משה ברק: מצאתי צל כשסטאלין היה שמש. // דודו אמיתי: לאלוהים אין קשר למוסדות הדת.

יוסף חרמוני: "נועה בת 17"? יוסף בן תשע! וידויו של סטליניסט צעיר.

אליהו הכהן:"את חכי לי ואחזור" – אפילוג.

ישראל הר: כדשן בעצמותיי. // נתי מלאכי: צפת 2010.

אוריה באר: כמה הערות בעקבות המשט. // יוסי גמזו: עוֹד בָּלָדָה עַל עֵץ הָעַרְמוֹן שֶל אַנָּה פְרַנְק. // זאב מגן: מסומר אני לארץ ישראל.

משה כרמי: בן-שמן, רשימות, אייר-סיון תרע"ט, קיץ 1919, הביא לדפוס: אהוד בן עזר. // קטעים ממאמר חשוב מאוד של ד"ר גיא בכור על יציאת החיילים האמריקאים מעיראק. // ישראל זמיר: מהפכנית [סיפור].

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

עַלַא אֶרִי באוגוסט

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הראש מבקש מהגוף לקום

הגוף לא קם

טוב לו בכיסא

כמו באוהלי קידר

בדואיזם

בדואית

זקופת שדיים

חומים מאוד

יושבת לו על הכיסא

עושה לוּ לוּ לוּ לוּ

לוּ לוּ

מריח בה פיתות טריות

מן הסַאג'

נעשה לו עוד יותר חם

לח

רטוב

צובט פטמות שחורות

עבות ענקיות

מתיז חלב נאקות

נכנס לה עמוק מתחת לשמלות

נושם ריח חריף

בדואית מידבר

דגדגן שלא נכרת

עַלַא אֶרִי דק שלו

באוגוסט תַחְת

אִל טִיז מאחור

מחבֵּק פתאום כלום

בעיניים מצועפות זיעה

פאטה מורגנה

* * *

מיכאל דשא

פריחת החצבים

מִחֵיק שַׁדְמוֹת אֱלוּל הָעֲצוּבוֹת

מִבֵּין שִׁלְדֵי קוֹצִים שׂרוּפֵי שָׁרָב –

עָלוּ חוֹצֵץ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת

חִצֵּי הַחֲצָבִים הָעֲרוּכִים לַקְּרָב.

דְּרוּכִים, רַעֲנַנִים, רֹאשָׁם אֶל עָל,

יוֹנְקִים לְשַׁד טָמִיר מִמַּעֲמַקִים,

צִיצֵי כּוֹכָב צְחוֹרִים רְחוּצֵי-טַל

עוֹטְרִים לְצַוָּארָם כַּעֲנָקִים.

אֶל מוּל חַמָּה יָנַיפוּ נֵס רָטֹב,

לִצְחוֹק לָהֶם צְחִיחָה שֶׁמִסָּבִיב,

לִבָּם מֵרִיחַ לֵחַ גֶּשֶׁם טוֹב,

שְׁמָמָה בַּכֹּל וְרַק בָּהֶם אָבִיב.

עִם עֶרֶב לַגְּבָעוֹת אֵצֵא דּוּמָם,

עָצוּב, יָגֵעַ כְּמוֹ אַדְמַת אֱלוּל,

פִּתאֹם הַחֲצָבִים זוֹרְחִים תֻּמָּם,

בַּלֵּב צִלְצֵל צְחוֹק יֶלֶד זַךְ, צָלוּל.

בערב ראש השנה תימלאנה שתים-עשרה שנה לפטירתו של המשורר הנלבב מיכאל דשא

* * *

איליה בר זאב

לפני הספירה

מִנְּקֻדַּת הַסִּיּוּם שֶׁל הַסְּפִירָה לְפָנִים

מַתְחִילָה סְפִירָה לְאָחוֹר –

עוֹד חֹדֶש,

שָׁנָה,

יָמִים מִתְקַצְּרִים.

בַּתְּקוּפָה הַקְּרוֹבָה יִסְתַּיֵּם שִׁפּוּץ הַבַּיִת,

יְלָדִים יִגְדְּלוּ,

יִלְמְּדוּ בְּמִכְלָלוֹת, אוּלַי יַעַבְרוּ לְמָקוֹם אַחֵר,

יִנָּשְׂאוּ –

נְכָדִים, נִינִים, אֵרוּעֵי חַג פֹּה וָשָׁם.

סְפִירָה לְאָחוֹר –

וִילוֹנוֹת בַּחֲדָרִים, נוֹף מֻכָּר מִתְרַחֵק,

מַרְאוֹת רְחוֹב נֶאֱטַּמִים,

זִכְרוֹנוֹת חוֹלְפִים כְּהֶרֶף הַשְּׁנִיּוֹת.

הָעַיִן מִתְקַשָּׁה לִרְאוֹת אֶת הַבָּאִים,

סְפִירַת דָּם –

שָׁעוֹת שֶׁל קֶשֶׁב לִצְעָדִים

בַּמִּסְדְּרוֹן.

גֶּשֶׁם הַסְּתָו וְאֲבַק מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים

חוֹבְטִים בַּחַלּוֹנוֹת.

* * *

משה גרנות

"מבולבלים? גם אנחנו"

על "תש"ח", ספרו של יורם קניוק

ידיעות אחרונות, 2010, 190 עמ'

המובאה שבכותרת לקוחה, כמובן, מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", בה מחקה השחקן אסי כהן את קריין הטלוויזיה גיא זוהר. אני מודה שזאת בדיוק התחושה שלי למקרא ספרו החדש של יורם קניוק – בדומה לכל הספרים של יורם קניוק שקראתי עד כה, גם ספר זה "מבולבל" מבחינה כרונולוגית ועניינית. המארג האסוציאטיבי של העלילה הוא פראי למדי, ולא פעם צריך הקורא לעמול קשה כדי למקם את האפיזודות אל זמנן ומקומן הנכון.

עניינו של הספר הוא חוויותיו של המחבר מאותו הרגע בו החליט להפסיק את לימודיו בקן האושר שבבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב, לוותר על תעודת הבגרות הנכספת ולהתגייס לפלמ"ח – ועד שנפצע קשה בקרב על הר-ציון כמחצית השנה אחר-כך. זאת המסגרת, שכרגיל בכתביו של קניוק, היא איננה מחייבת, שכן רוחו חופשית לדאות למרחקים של זמן ומקום. בזמן הקצר הזה מספיק קניוק לעבור קורס מפרך של הפלי"ם בשדות ים ולהשתתף בקרבות רבים, בהם – בקיסריה, סריס, בית מחסיר, קסטל, נבי סמואל, קולוניה, מנזר סן סימון וקטמון, הר ציון. מתוך כל אלה – לפחות שלושה קרבות נראו אבודים וחסרי סיכוי מלכתחילה – קרב הקסטל, בו התקיפו מאות לוחמים ערבים מצוידים היטב קומץ לוחמי פלמ"ח, והם ניצלו משום מפנה בלתי צפוי בקרב, כאשר נודע ללוחמים הערבים שמנהיגם עבר אל-קאדר אל-חוסייני נהרג. אז הם נטשו את שדה הקרב כדי להשתתף בהלווייתו בירושלים; בנבי סמואל נקלעו הלוחמים למארב מוקשים ולאש תופת, עשרות נהרגו, מפקדים נטשו את המערכה, והלוחמים נחלו תבוסה קשה; וקרב ההגנה על מנזר סן-סימון, שהיה כל כך נואש עד כי חולקו רימונים לפצועים קשה כדי שיפוצצו עצמם לכשהכוח ייאלץ לסגת. אלא שגם כאן נסוג דווקא האוייב שהיה עדיף בלוחמים ובציוד לחימה.

צריך לציין כבר כאן שיורם קניוק מודע להיעדר תואם בין החוויות שלו ובין האמת ההיסטורית, וכי הזיכרון שלו איננו חופף בהכרח לאמת זאת (עמ' 24).

יורם קניוק מספר כיצד נקלע לסכנות קשות בקורס, בשיירות לירושלים, בקרבות, וכחוט השערה בינו ובין המוות בעשרות אירועים מסמרי שיער המתוארים לאורך הספר. באחת הפעמים הוא נורה מעל החומה על-ידי חייל אנגלי ששירת בלגיון הירדני של המלך עבדאללה, ונפצע קשה ברגליו. הוא שוכב לרגלי החומה ויודע שלא נותרו לו אלא שניות מעטות לחיות כי האנגלי שחבש כפייה אדומה עמד לכוון הפעם אל ראשו כדי להורגו. אבל המעשה הבלתי נמנע הזה לא התרחש במציאות. לימים נודע לקניוק מאותו האנגלי עצמו כי כשראה אותו שרוע על גבו זולג דם כשידיו פרושות לצדדים – נדמה לו שהוא רואה את ישוע המיוסר, ומחשבה הזויה זאת מנעה ממנו לתקוע בו את כדור המוות.

ולמה "מבולבלים"?

ובכן, זאת משום שבמקומות רבים בספר מטיל קניוק ספק אם מלחמת השחרור היתה חכמה וצודקת, ואם הנשק של לוחמי תש"ח היה טהור כפי שאנחנו היינו מבקשים להאמין. לאחר מעשה, הוא לא בדיוק יודע להבהיר לעצמו מדוע נלחם, מדוע יצא בגיל שבע-עשרה וחצי להתנדב לסכנות הנוראות, להתנדב למות מתוך בחירה. לאחר מעשה הוא סבור שחכמים לא מקימים מדינה בארץ מוכת חמסינים וערבים, חכמים לא מציבים לעצמם אידיאל בדמות מתאבדי מצדה (עמ' 11, 28, 43). באחת הפעולות נדרש קניוק הצעיר ללכת לפני הכוח, כי בהיותו בעל ראייה טובה בלילה, הוא יוכל להזהיר את הכוח מפני תיל ממעיד המפעיל מוקשים. ושוב, לאחר מעשה הוא סבור שרק אידיוט מוכן ללכת בשדה מוקשים ולהאמין שזה למען האומה (עמ' 110).

סליחה! גם לי כקורא יש מה להגיד בנדון: אני שבילדותי התחבאתי עם אימי ואחי במרתף טחוב (אבי גורש למחנה לעבודות כפייה), כאשר עצם קיומי כיהודי היה בלתי חוקי (!) – לי אין מילים להביע את הערצתי והכרת תודתי לאותם "טיפשים" ו"אידיוטים" שבזכותם יש לנו מדינה מדהימה שהינה עדיפה על חלומות הנפלאים ביותר שיכולתי לחלום באותם ימים חשוכים. כך היה מאז ומעולם שרק קומץ אידיאליסטים "טיפשים" מחוללים את התמורות הנפלאות ביותר. מדוע, יורם קניוק, מדוע להצטער בדיעבד על מפעל אדירים כזה?!

קניוק מפקפק גם בחוכמתו של הצו המוסרי של הכוח העברי הלוחם, לפיו מפקדים קוראים לפקודיהם "אחריי!" – צו לפיו מפקדים מקריבים חייהם למען הטוראים. בקרב הקסטל, לדוגמה, מגיעים 23 לוחמים, בהם מפקדים, להציל את ששת הלוחמים האחרונים שנותרו בחיים לאחר ההתקפה הקשה של הערבים. הפקודה ניתנת היא שמפקדים מסוככים ומחפים על הטוראים. והרי המפקדים היו לוחמים מיומנים, והם היו צריכים להישאר בחיים מהתופת שהיתה על הקסטל, ולא החיילים "המושתנים", שביניהם נמנה גם קניוק עצמו (עמ' 56-60). נכון, זה נשמע לא הגיוני לנהוג כפי שהכוח העברי הלוחם נוהג מאז ועד היום – אבל עובדה היא שלא ניתן להתווכח עליה – בשל האתוס הזה הכוח הלוחם העברי מצליח לשרוד בתנאים הקשים ביותר.

מסתבר, לפי "תש"ח" של יורם קניוק, שטוהר הנשק היה נחלתם של מעטים. למעשה, היחיד שנאבק למען אידיאל זה היה יורם קניוק עצמו: מפקד גדודו מתפאר שסירס ערבי (עמ' 105); אחד הלוחמים בקריית ענבים שומר על אוזן של ערבי בקופסת סיגריות, והוא לועס אותה כדי להגעיל ולהבריח את הבנות (עמ' 130). אחד הלוחמים, הנקוב בספר באות נ', רואה את חברו תלוי על עץ, קרוע לחתיכות, ואיבר מינו בפיו, והוא נוקם בשתי ערביות, אותן הוא משסף בסכין. קניוק רוצה להציל אותן, אך חבריו לא מניחים לו. ואז עומד אותו נ' לשסף את גרונו של ילד. יורם מאיים על נ' שיִרה בו אם לא יניח את הילד. הוא באמת יורה, אך פוגע דווקא בילד, ללמדך שגם כוונות טובות במהומת המלחמה יכולות להוביל לגיהינום (עמ' 116-121). נ' "מנחם" את קניוק, שאותו הילד יגדל להיות רוצח יהודים, והצלתו בידי יהודי דווקא תוסיף לשנאתו אליו, כפי שג'מיל, ערבי שהתקבל באהבה בקיבוץ של השומר הצעיר, הוביל את כנופיית הנוקמים לעשות בקיבוץ זה שמות. מסתבר ששאר הלוחמים לא רק שלא מנעו מנ' לבצע את פשעיו, אלא אדרבה, מנעו מקניוק להניא אותו ממעשיו (שם).

כך נהגו לא רק חיילים, אלא גם אזרחים: נורות יריות מחסן בק לכיוון כיכר הרברט סמואל בתל-אביב, ועוברי אורח מתנפלים על ערבי חסר ישע ומבצעים בו לינץ'. קניוק הנער רוצה להגן עליו, והוא מקבל מכות מהקהל, ושוטר אף סוטר לו (עמ' 47-48).

ויש כמובן "המרוויחים" מהמלחמה: חיילים מוצאים בכפרים חשיש ומוכרים אותו (עמ' 54), גונבים מוצגים יקרים ממוזיאון בכפר הבוסני שהיה בקיסריה (עמ' 99), גונבים פצצות ומוכרים אותן לטייסים (עמ' 102), בוזזים את הבתים העשירים בקטמון (עמ' 147), בוזזים את "בווינגרד" לאחר יציאת הבריטים משם (עמ' 154).

קניוק חוזר ומתאר את העוול שנעשה לתושבי הארץ הלא יהודים במלחמה הזאת: הבוסנים, שלא הזיקו לאיש, מגורשים מכפרם בקיסריה (עמ' 96-99). ערביי רמלה ולוד מגורשים מבתיהם, ובמקומם מתיישבים עולים חדשים (המדומים לעדת תנים מפח האשפה של ההיסטוריה! – עמ' 172-177). קניוק חש צער גם על הגרמנים שבשרונה, שגורשו לאוסטרליה על ידי הבריטים בשל הזדהותם עם האידיאולוגיה הנאצית (עמ' 103). מובן גם כן שמי שנשכר מהרכוש הנטוש לא היו דווקא הלוחמים כדוגמת יורם קניוק, אלא דווקא כאלה שלא נקפו אצבע בימי המסה הקשים (עמ' 187).

הספר מזכיר גם את הצד השני של המטבע: את הזוועות שביצעו הנאצים בעם היהודי, ועד כמה ראוי העם הזה שתהיה גם לו ארץ מקלט (עמ' 37, 92), וכן ההבדל האדיר בין פליטי השואה שלא היה להם שום עוגן הצלה, בוודאי לא כמו לפליטים הפלסטינים שיכלו לברוח למדינות ערב (עמ' 172-177). הספר מתאר גם את הזוועות שביצעו הערבים, אשר רצחו פצועים והתעללו בגופות (עמ' 57, 113). אבל אם אני מכיר היטב את המוסר הכפול אצל שונאי ישראל הפנימיים והחיצוניים – עובדות אלו יהיו חסרות משקל לנוכח כתב האשמה הגדול של יורם קניוק בספר זה כלפי הכוח העברי הלוחם במלחמה האיומה ההיא.

יצא לי להשתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, ואני מודה שנתקלתי, בעיקר בראשונה מבין השתיים, במעשים שעוררו בליבי חלחלה (התעללות, אדנות גסת רוח, ביזה), אבל אלה היו מקרים יוצאי דופן לחלוטין – רוב הלוחמים הוקיעו את הסטיות שהיו עדים להן, ואפילו התלוננו בפני הממונים, דבר שפורש לא אחת כהפרתה של אחוות הלוחמים. אינני חושב שבימיי היה הצבא יותר מוסרי מאשר בימיו של יורם קניוק, אני חושד שיורם קניוק אסף דווקא את האירועים הקשים ביותר ושיבץ אותם בספר – עניין של מינון יחסי. האם היה צריך לעשות כן? אני סבור שכן, למרות שבצד השני אין אפילו משורר אחד, איש רוח אחד שיצטער על אלפי מעשי הזוועה שהם ביצעו בנו במשך מאה השנים האחרונות. אף משורר ערבי לא הביע מעולם רחשי לב לילד יהודי שנרצח על ידי מי שמכונה על-ידיהם – "השאהידים". אדרבה, המשוררים שרים למפלצות אדם אלו שירי הלל.

ב-13.7.2000 ראיינתי את ס' יזהר*) ושאלתי אותו אם הוא מודע לכך שסיפוריו "השבוי" וחירבת חיזעה" העניקו נשק הסברתי בידי האוייב, וכי הסרט שהוכן על סמך "חירבת חזעה" כיכב בתעמולה הערבית נגדנו.

על כך ענה לי ס' יזהר: "בין כל המראיינים שעטו עליי אז (לאחר שהוצג הסרט "חירבת חיזעה" בטלוויזיה) הגיע גם עיתונאי ערבי. לפני שהוא הלך הוא אמר: אני רוצה לברך אותך שאתה כיהודי מרגיש את הכאב הערבי. אז שאלתי אותו אני אם יש סופר ערבי שמבין את הכאב היהודי. הוא טרק את הדלת והלך מבלי לומר לי שלום. הרעיון שסופר ערבי יבין את 'המפלצת', את היהודים – נראה לו כל כך אבסורדי, עד כי טרק את הדלת, ולא רצה לדבר עמי."

ס' יזהר חש בחוסר האיזון בתחום המוסרי, ומה לגבי יורם קניוק?

מבולבלים?

אני בהחלט מבולבל! מצד אחד –חברה בריאה אינה יכולה להתעלם מסטיות קשות כמתואר בספר, ומצד שני – כשאויבינו מצהירים בגלוי שהם רוצים להשמידנו, וכאשר ידידינו שוללים מאיתנו את זכות ההגנה העצמית, כאשר למעלה משבעים אחוז של הגינויים באו"ם הם כלפי ישראל, כאילו כל הרוע העולמי מתרכז בעם הדווי שלנו, וכאשר חוגים "מתקדמים" בעולם מצהירים על דה-לגיטימציה של עצם קיומנו – נדמה לי שספר כמו זה של יורם קניוק הוא בבחינת מותרות שאנחנו איננו יכולים להרשות לעצמנו.

*) ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 71-4

אהוד: קשה לי להאמין לסיפורים של קניוק המובאים כאן, ונדמה לי שהם כזבים שמעבר לבידיון ספרותי לגיטימי, שהם חלק מההזנייה המצוייה בעצם טיבו של הז'אנר הפסול, שמערבב מציאות עם דימיון ברומאן כאילו-"היסטורי" ובעצם מעוות את ההיסטוריה בצורה מאוד מגמתית כמו בימי הסטליניזם.

אמנם, לפי תגובות קוראים, ובעיקר קוראות משכילות תל-אביביות, שגם מבקרות במחסום ווטש וקונות רומאנים מקוריים של סופרים "חשובים" ומבלות הרבה בחו"ל – אני מבין שקניוק כתב בדיוק כפי שחושבים שצריך לכתוב היום על המדינה הנוראה והמזורגגת שלנו, כי כשמשתינים, הכול זורם. זאת האופנה וכך גם משתינים רב מכר.

איך אפשר להאמין לציז'באטים המגמתיים הזוועתיים של קניוק? הרי אלה שקרים בזויים ויריקה בפרצופו של דור תש"ח, שקניוק מתיימר מוסרית ותיעודית להשתייך אליו! הרי זה חלק מן המיתוס המזוייף, האוטו-אנטישמי, לפיו אנחנו אשמים בניסיונם של הערבים להשמידנו בתש"ח – וכל זאת בגלל ה"זוועות" שעוללנו להם! – שאחרת היה לנו איתם כאן גן עדן! – איזה טמטום! איזו צביעות! – איזו התחסדות!  – ששכרם בצידם. שהרי יש לנו כאן עדות נהדרת מלוחם תש"ח כמה מנוולים ואשמים היינו כבר אז!

* * *

עמוס גלבוע

"אני הנרי השמיני" וערימת הזבל

בימים אלו אני עומד לסיים קריאת ספר המחזיק כמעט 1000 עמודים. שמו: "אני הנרי השמיני – יומנו האישי של המלך עם הערות מאת ליצן החצר שלו". מומלץ בחום לכל אחד. יש שם תיאור מדהים כיצד המלך (הידוע בשש נשותיו וזה ששם את אנגליה על ה"מפה העולמית" של זמנו במאה ה-16) מתבונן בעיני רוחו בחצר המלוכה שלו ובאנשיה – כמעט כל האצולה האנגלית ובניה ובנותיה, בצד שומרים וטבחים וגננים וכיוצא באלו – ולפתע הוא רואה ערמת זבל גדולה. ובתוך הערמה רוחשים רעלים, ומיצים, המותזים לכל עבר. ובראש הערמה יושב לו המלך! הוא עצמו מתקשה להבין מי בעדו ומי נגדו בזבל הזה – למרות המרגלים הרבים השורצים בכל אתר ואתר בחצר.

פשוטי העם, שמחוץ לערמת הזבל, קולטים מדי פעם שמועות על מאבקי הרעלים, אין להם מידע פנימי על המתרחש, אך יש להם ידע בסיסי ואינסטינקטים מאוד בריאים: כך למשל הם אוהבים את המלכה הראשונה של המלך, קתרין הספרדייה, ושונאים את אשתו השנייה אן בוליין, חרף כל הניסיונות של "יחצ"ני" המלך "ללכלך" על קתרין.

דומני שגם בפרשת "המסמך" הציבור הרחב לא ידע מה קורה בערמת הזבל, כל דקה הזריקו לו רעלי אינפורמציה אחרת, כל שעה ניסו ללכלך על מישהו, ולהלביש בגדי טוהרה וצדקה על האחר. אבל, מה לעשות שהציבור ממשיך לאהוב את הרמטכ"ל שלו?! לערמת הזבל שראה הנרי בעיני רוחו התווסף בימינו מרכיב משמעותי חדש שקוראים לו – תקשורת, במובנה הרחב: האלקטרוני, היחצ"ני, התחרותי, העיתונאי – עם גדודים של עורכי דין ולוביסטים ואחרים. שיהיו הדברים ברורים: כשם שבערמה של הנרי היו גם אנשי חצר ישרים, נאמנים, עושים מלאכתם כראוי, כך ישנם גם בתקשורת.

יש לתקשורת כמה בעיות מובנות, כמו היעדר אחריות מכל סוג שהוא, ומידה כמעט אפסית של כושר איפוק, ההופכים אותה לשנואה. ובו בזמן אני ער לכך שהעיתונאים, בכל רבדי התקשורת, מצויים כיום, בקיץ 2010, במצוקה קשה, לא מצוקת החום אלא מצוקת התפוצצות האינפורמציה. בעבר כמות הידיעות היתה קטנה, ועיקר עבודתו של העיתונאי היתה לחפשן ולהבינן. עכשיו, "אלפי" ידיעות בכל נושא, בכל רגע, מציפות אותו, מטביעות אותו: מקצתן נכונות, חלקן הגדול בדויות, ורובן לא רלוונטיות בסופו של דבר. הברכה הופכת גם לקללה. אין לעיתונאי זמן וחשק לקרוא, וגם אם יהיה לו, הרי שלא ייוותר לו זמן לכתוב. התוצאה היא שנדמה לו שהוא יודע משהו, ולאמיתו של דבר הוא יודע מעט מאוד.

במצב זה הבעייה המרכזית של העיתונאי/העיתון היא כמאמרו של המלט: "להיות או לחדול מלהיות?" – להיות הראשון לפרסם, לחשוף; להיות זה שדבריו מתפרסמים, להיות זה שיזכה לידיעת כותרת, להיות זה שישיג פירורי הדלפות, להיות זה שידהים בפרשנויותיו ועוד כהנה וכהנה. הטענה שלי היא כי מציאות זאת החריפה (בעולם ואצלנו) בצורה חדה מאוד. כמה תופעות בתקשורת הן, למשל, ייצור ידיעות, פשוטו כמשמעו, או בעברית עממית יותר: המצאות. מכיוון שאין לקיחת אחריות, אין חשש מכך.

קחו סתם דוגמה מיני אלף: ההמצאה שהרמטכ"ל העביר את "המסמך" לפרקליט הצבאי הראשי. או למשל, ייצור פרשנות, שאין לה כל בסיס עובדתי, אך היא משרתת את האג'נדה הפוליטית של העיתונאי או של בעלי השררה להם הוא מתחנף.ואיך אומרים: כל השמות שמורים במערכת.

המצער הוא שלמחלות מודרניות אלו אין כנראה תרופות טובות.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 23.8.10

* * *

אלישע פורת

החידוש שב"חדשות בן עזר"

"אתה הראשון שזיהית את האפשרויות!"

אהוד שלום,

קראתי בעניין את מה שהבאת מעמי רוז'נסקי [הראיון ב"קו למושב", גיליון 572]. אני סבור שמפעלך מצטרף לרשימה הכי מכובדת של אתרים חופשיים לתועלת הציבור העברי. כמו בן יהודה, שירשת וזמרשת, הלקסיקון של יוסי גלרון ואחרים. ומעל כולם כמובן – הוויקיפדיה העברית.

אתה הראשון שזיהית את האפשרויות הציבוריות – חינמון, דברים שעוקפים צנזורה, התמדה, תכיפות ועוד – של עיתון חי ברשת. עוד לפני שכל בר דעה הקים לו בלוג משלו. ולכן זה מצא חן בעיניי מהרגע הראשון.

זוהי אותה הרוח המכונפת שפיעמה בממציאי האינטרנט: פתיחות לכל באי הרשת, זמינות, נגישות בזמן חי, ללא עורכים רשעים, והסתייגות מפורשת מהמסחריות.

חדשות בן עזר, כמגילה עפה, היא בהחלט מפעל שמשמר את האידאות שעמדו בבסיס הרשת בטרם מיסחורה. אין זה משנה משום אלו סיבות בחרת בכך. זיהית נכון את הפלטפורמה, זיהית נכון את הרגע המתאים, וזיהית את האפשרויות הבלתי מוגבלות של המדיה הזו. ועל כך תבורך.

בברכה,

אלישע פורת

* * *

רשת ארכיוני הקיבוצים

וההתיישבות העובדת

באינטרנט

ברוכים הבאים לאתר ארכיוני הקיבוצים וההתיישבות העובדת ברשת. מיזם חלוצי זה העולה לרשת לציון יובל ה-100 לקיבוץ, מאפשר לכם, ציבור המתעניינים והחוקרים, לחפש ולאחזר מידע מכלל הארכיונים השותפים באתר, ביחד ולחוד. ממשק החיפוש העומד לרשותכם מאפשר הן חיפוש מאוחד מהיר בכל הארכיונים בו זמנית, בכל נושא, או חיפוש ייעודי בסיסי/מהיר או מתקדם/מורכב, באחד מהקטלוגים הזמינים באתר.

מיזם רשת זה קם ביוזמתם של הארכיונים המרכזיים של התנועה הקיבוצית: יד יערי ומורשת (גבעת חביבה) ויד טבנקין (אפעל). יוזמיו, שותפיו ותומכיו של פרויקט זה רואים חשיבות רבה לכך שמידע, שעד כה היה זמין לציבור המצומצם של פוקדי הארכיונים בלבד, ייפתח למעגלים רחבים של הציבור, יגשר על מרחקים וחסמים פיזיים וגיאוגרפיים, ויהיה זמין לשירות קשת רחבה של שימושים כגון עבודות שורשים, עבודות חקר, מחקר אקדמי וספרותי, פעילות תנועות הנוער, פעילויות תרבות וחינוך וכיוצא בזה.

הקמת רשת הארכיונים החלוצית התאפשרה הודות לתמיכתה הנדיבה של קרן פרטית אשר מצאה לנכון לציין את יובל ה-100 לקיבוץ באמצעות הנגשת מורשת הקיבוץ לכלל הציבור בישראל ומחוצה לה. זהו מיזם "צומח" המיועד להוסיף אליו, בשלביו הבאים, ככל שיתאפשר, ארכיונים נוספים מהתנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת בכלל, אשר יתממשקו לפלטפורמה הטכנולוגית שבבסיסו (חברת "אידאה" מקיבוץ משמר העמק).

שותפי המיזם הנוכחיים הינם מרכז החקר והתיעוד של השומר הצעיר יד יערי – הכולל בין השאר את האוספים הבאים: ארכיון השומר הצעיר בארץ ובגולה, הקיבוץ הארצי, מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), מפלגת מר"צ, "שלום עכשיו", ארכיון "על המשמר", מועדון "צוותא", מרכזי גבעת חביבה, הוצאת ספריית פועלים, אוספי צלמי ואמני התנועה הקיבוצית, תולדות קיבוצים, ארכיונים אישיים רבים, עדויות בע"פ, אוספים ויזואלים ואודיו-ויזואלים רבים ועוד.

ארכיון יד טבנקין – מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התנועה הקיבוצית – המאגד בין השאר את הארכיונים ההיסטוריים של "הקיבוץ המאוחד", "איחוד הקבוצות והקיבוצים", "התנועה הקיבוצית המאוחדת" (תק"ם), הארכיון הפעיל של "התנועה הקיבוצית" (תק"צ), ארכיוני תנועות הנוער בארץ ובחו"ל של "המחנות העולים", "הנוער העובד והלומד", "הצופים", "הבונים דרור", "החלוץ למרחב", ארכיונים של תנועות פוליטיות שהיו קשורות עם הקיבוץ המאוחד, ארכיונים אישיים רבים, אוספי עלוני קיבוצים, כרזות, תצלומים, קלטות אודיו ווידאו, דגלים ומוצגים, תיעוד בעל פה, אוסף כוח המגן העברי ועוד.

מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', הכולל בין אוספיו מסמכים מקוריים, תעודות, תצלומים וחפצים שונים מתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה בכלל ואת ארכיון תנועת "השומר הצעיר" בתקופת המלחמה והשואה בפרט.

מכון שיטים – מכון החגים הקיבוצי שבין מטרותיו לאסוף, לשמור ולקטלג את ביטויי הפעילות של אירועי החגים וכן מחזור חיי אדם בקיבוץ בשלוש מסגרות: במערכת החינוך, במערכת קיבוץ קהילה, במשפחה. לעקוב ולאגור את הניסיון הקיבוצי שהתהווה בכל קיבוץ להביא לכדי מכנה משותף את נוהגיו ותכניו של כל חג ולהעבירם אל פעילי התרבות והחג וחוזר חלילה: מהקיבוץ היחיד אל הארכיון וממנו בהעשרה מצטברת אל הקיבוצים. תהליך זה נעשה באמצעות סמינרים וימי עיון ופירסום ילקוטי-חגים. בין מדורי הארכיון: חגים ומועדים, מחזור החיים, תרבות וחברה, פנאי.

לתשומת ליבכם: הגופים השותפים למיזם זה נקטו בכל הצעדים המתבקשים כדי למנוע העלאתם לרשת של חומרים שחשיפתם עלולה להיות בעייתית או פוגעת. במידה ומי מכם עדיין מרגיש נפגע מפריטים להם נחשף במהלך החיפושים באתר הוא מוזמן להתקשר לטלפונים הבאים ופנייתו תטופל בהתאם:

יד יערי 04-6309232

יד טבנקין 03-5352103

מכון שיטים 04-6536344

מורשת 04-6309266

להעברת משוב על האתר ומימשק החיפוש ולבירור פרטים על הצטרפות למיזם אנא צרו קשר באמצעות מספרי הטלפון למעלה או באמצעות כתובות הדוא"ל המופיעות באתרי יד יערי ויד טבנקין.

שלח: דודו אמיתי, גבעת חביבה

* * *

דרור אֵידָר

בין הזמנים

אֲהוּבָתִי

הַחֹמֶר בְּעוֹרְקַיִךְ שׂוֹרֵף אֶת

בְּשָׂרִי

וְרַגְלַיִיךְ הַיָּפוֹת מִתְקַשׁוֹת לִדְרֹךְ

עַל רִצְפָּתִי הַמִּתְקַשָּׁה

לְהַחֲזִיק אֶת רוּחִי

חֲזָקָה בִּשְׁבִילֵךְ

בִּשְׁבִילִי

בַּשְׁבִילִים הָאֲחֵרִים

שֶׁיָּדַעְנוּ

אֲהוּבָתִי

שֵׁמוֹת רַבִּים לַכַּדוּרִים

וְשֵׁם אֶחָד לַמַּחֲלָה

זֶה מַזָּלֵךְ

זֶה מַזָּלִי שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתִּי פַּעַם

בִּכְאֵבִים רַבִּים

הַמְטַרְפִים אֶת דַּעְתִּי

לָנוּחַ

אֲהוּבָתִי

זִיפִים עַל רֹאשֵׁךְ הַמְּפֹאָר

הִתְפּוֹרְרוּ

וּכְיוֹנָה בִּכְרֵסוֹ שֶׁל דָּג

הֶחֱלַקְתְּ כְּעֻבָּר

אֶל חֶשְׁכַת אֵימוֹתַי

אֲיֻמָּה וְיָפָה

אֲדֻמָּה וְרָפָה

מִתְכַּסָּה בִּשְׂמִיכָה עָבָה בְּיוֹם קַיִץ

וְרַק עֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

כְּעֵינֵיהָ שֶׁל הַסַּבְתָּא הַגְּדוֹלָה

שֶׁחָזְרָה מֵהַתֹּפֶת וְהוֹלִידָה

יֶלֶד וְנֶכֶד וְנִין

מְצִיצוֹת בְּתִמְהוֹן יֶלֶד

שׁוֹאֵל

לָמָּה?

וַאֲנִי

לְאָן אוֹלִיךְ

אֶת בִּלְבּוּלַי

תְּבוּסוֹתַי

אֶת נַפְשִׁי הַמִּצְטַמְצֶמֶת

עִם כָּל שַׂקִית הַנִתֶּכֶת

לְיָדַיִךְ הַצּוֹרֶבֶת

אֶת רַגְלַיִךְ וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ

אֶת נַפְשִׁי לַעֲזֹר?

הִכְאַבְתִּינִי אֲחוֹתִי כַּלָּה

* * *

אלי מייזליש

האקדמיה במבוכה

יותר נכון לומר כי כמה עשרות מרצים, שחלקם בדרגת פרופסור, לא רק במבוכה אלא בסכנה, כי זה מעוזו האחרון של השמאל, ה"דיאן-ביאן-פו" מוויטנאם.

הרי מכל מקום אחר בארץ סולק או התנוון או נעלם השמאל: ראשית, המפלגות הגדולות. מי זוכר כי מפא"י תמיד קיבלה יותר מ-40 מנדטים ויחד עם השותפות שלה מפ"ם ואחדות העבודה הגיעו לרוב מוחלט. זה מה שהיה, והיום? מפא"י בגלגולה האחרון כמפלגת העבודה לא רק שהתנוונה לכדי 13 מנדטים אלא שבתוך תוכה יש פילוגים שאחד רוצה לאכול את השני, וכנראה בכנסת הבאה תימחק לגמרי. ושתי הגרורות שלה, מפ"ם ואחדות העבודה, כבר מזמן בבית הקברות הפוליטי [ת.נ.צ.ב.ה.].

מה שנותר מהן זו מרצ המגוחכת, שחוץ מחיים אורון הקיבוצניק, שאר שני החברים גילאון והורביץ הם בריות משונות שהשתייכותם לשמאל האותנטי של קום המדינה הוא הזוי. גילאון מעולם לא השתייך בעצמו להתיישבות העובדת ומיום בואו ארצה [מרומניה] היה עירוני [באשדוד], ועל העיתונאי הורביץ אין מה להעיר. אפיזודה. זה השמאל של היום.

חוץ מכוחו הפוליטי האדיר של השמאל במשך עשרות שנים – שרים, מנכ"לים ובעלי שררה בכל נושא, כלכלה [שרי אוצר], חינוך [שרי חינוך] ביטחון [שרי ביטחון] ומשפטים, שהחזיקו את המדינה בכוחם ולא יכולת לעשות דבר בארץ אם לא היה לך פתק אנ"ש – מה שנותר כיום לשמאל כמבצר אחרון לפני מותו הסופי אלה הן כמה פקולטות [מדעי הרוח והחברה בעיקר], ששם הם משתוללים ויורקים על המדינה ועל העם היהודי, ולאו דווקא על הימין או על המתנחלים.

כל עוד היישוב היהודי היה ברובו הומוגני [מפא"יניקי], עשתה מפא"י במדינה כמו בחצרה שלה. אך עם בואה של העלייה הגדולה, ומאות אלפי עולים הציפו את המדינה לשלושה או ארבעה מיליון, השתנתה זהותה של המדינה ונתנה בעיטה לשלטון רודני זה [הפנקס האדום]. אבל השמאל שהובס בידי בגין ב-1977 [המהפך], לא סלח. עוד פעמיים של תיקו [ממשלת האחדות פרס-שמיר] אבל אט-אט התפורר השמאל כולו והפסיד את אחזקותיו, הן החברתיות והן הכלכליות, ובמקומו תפסו את האחזקה יוזמות פרטיות. בעיקר הנושא הכלכלי הראשון במעלה, שמחזיק את המדינה כיום: ההיי-טק, שאין לו ולפוליטיקה ולא כלום. זה לא נמל חיפה ולא אגד ולא המשביר לצרכן ולא כלום. יוזמה פרטית. זה שמנכס את הכלכלה כיום ואת פני החברה.

אבל השמאל אינו שוכח לרגע כי פעם מילה שלו היתה מילה, שלטון. בעיקר הוא לא סולח לימין שהעיף אותו מהשלטון וממעמדו הבכיר. ומרום מעמדם כיום באקדמיה, נדמה להם, לאותם מתי מעט [העושים רעש כמו זבובים] כי עדיין ביכולתם לצבור כוח [תקשורתי בעיקר] ובעזרת גויים אנטישמים מבחוץ לערער כאן את מעט שלוות הנפש השוררת כיום.

אבל, אולי לא ממש כמו המבצר הצבאי הצרפתי בוויטנאם דיאן ביאן פו שהגנו עליו בחרוף נפש אך לבסוף נכנעו הצרפתים – כאן זה לא קרב ולא מלחמה, אלא מאבק אידיאולוגי פנימי בתוך העם היהודי, כאשר השמאל באקדמיה, זה שעדיין מתבצר, שאינו מוכן להודות או לקבל את העובדה כי תורתם הלכה בטל בשל היעדר רלוונטיות לשאיפותיהם – וכמו שלא עזרו לצרפתים תותחים וצנחנים בעמק המבודד, וזאת בשל חוסר התבונה לעמוד עם עשרת אלפים חיילים מול עם בן 60 מיליון, כך לא תצלח דרכם של כמה עשרות פרופסורים להתמודד מול כל העם הזה, העם היהודי.

* * *

רון וייס / אהוד בן עזר: מי כאן הנתעב?

סופר נידח שלום,

חבל שטרחת לכלול את המכתב המקרטיסטי הנתעב של תנועת "אם תרצו" בגיליון 572 של הגיליון הספרותי. המרצים והחוקרים באוניברסיטאות מתמנים לתפקידם אך ורק לאחר בחינת יכולתם האקדמית ולא לפי דעותיהם הפוליטיות.

לא שמעתי שגופי שמאל דורשים לפטר מרצים ימניים באוניברסיטת בר-אילן או במכללת אריאל. לרמת שפלות כזו, לא הגיעו בשמאל.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: זה לא יעזור לכם. ההיסטוריה תוקיע את הפשע האקדמי ואת השקר של כפיית ה"נרטיב" האנטי-ציוני והפרו-פלסטיני ה"ז'דאנוביסטי" בחוגים מסויימים במדעי הרוח – לא רק בבאר שבע ובתל אביב אלא גם באוניברסיטאות אחרות, למשל בחוג לספרות עברית בירושלים: כגון "מחקריו" של חנן חבר, לפיהם אסתר ראב לא היתה משוררת ילידית אלא זרה, גלותית, כי בביתה במושבה דיברו אידיש, ואילו ה"ילידים" האמיתיים הם הערבים תושבי הארץ (הוא ודאי כבר מכנה אותם פלסטינים). ועכשיו, סטודנטית צעירה, לכי לימדי אצלו ספרות עברית, ונסי לכתוב עבודות שלא על פי הזייותיו והטיותיו הפוליטיות, המתבססות מן הסתם על הפטנט האופנתי האקדמי החדש של "קריאה חתרנית" או בלשון פשוטה – דבר והיפוכו!

* * *

עמוס כרמל

"פוסט-ציונות" וחופש אקדמי בע"מ

בשבוע שעבר אמר פרופ' יורם לינדנשטראוס, מבכירי המתמטיקאים בישראל, כי רק עשרים מתמטיקאים בכל רחבי העולם – שהוא עצמו אינו אחד מהם – מבינים את המחקרים שזיכו את בנו אילון במדליית פילדס. מיספרם של אלה המבינים את מחקריו המתמטיים של לינדנשטראוס האב גדול יותר, ובכל זאת עודנו זעיר. כיוון שכך, לציבור הרחבה אין כמובן מה לומר על מחקרי האב והבן ועמיתיהם ואין שום יסוד להתערבותו בתוכני הקורסים האוניברסיטאיים שהם מלמדים.

לציבור הרחב אין גם שום זכות לבחון את דעותיהם הפוליטיות של אותם מתמטיקאים או לתבוע  כל מיתאם שהוא בין הדעות האלה ובין התפלגות הדעות הפוליטיות במדינה. חירותם לחקור וללמד בתחומי התמחותם או לפעול מחוץ לאקדמיה כאזרחים – צריכה להיות מובטחת, ויש יסוד לומר שזה מצבה בישראל (כפי שיש יסוד לומר שהיא אינה כוללת את הזכות לקרוא לחרם על האקדמיה הישראלית).

כך גם לגבי אנשי האקדמיה העוסקים בפיזיקה גרעינית ובביולוגיה מולקולרית, בפילוסופיה סינית עתיקה ובחקר המשפט הכנסייתי של ימי הביניים – באלף ואחד מקצועות שיש להם שפות משלהם ואי אפשר לחוות דעה מושכלת על מה שקורה בהם בלי לימוד ממושך ועמידה בכל המבחנים המחמירים הכלולים בדרך אל הקתדרה. כל אלה זכאים וצריכים – לטובת כולנו – לפעול בלי שום תכתיבים שלטוניים ובלי כל הסממנים שאפיינו את חיפוש ה"אדומים" של הסנאטור ג'וזף מקארתי בארה"ב של ראשית שנות החמישים. קידומם והביקורת המקצועית על פעילותם צריכים להימצא בידי מוסדות אוטונומיים של הקהילה האקדמית. כדי שהם יוכלו להרבות דעת, לטובת כולנו, ומפני שאנחנו ההדיוטות, חסרים את הכלים המתאימים לשפוט אותם.

אבל המצב משתנה ברגע שכלים כאלה נמצאים בידינו. יש אפשרות דחוקה מאוד שמחר-מחרתיים יצוץ בחור נידח, גאון פרא, חסר כל שיוך פורמלי לקהילה האקדמית, שיפריך את חידושיו של אילון לינדנשטראוס ובכירי המתמטיקאים ייאלצו לקבל את ה"תכתיב" שלו בלי להניד עפעף. יש אפשרות סבירה הרבה יותר שפעילות אקדמית במדעי החברה לא תימצא מעבר להבנתם של רבים שאינם מתפרנסים ממחקר והוראה בתחומים אלה. יש אפשרות שפעילות כזאת תיחשף לדיון ציבורי ולא יהיה שום מקום למנוע את הדיון הזה בנימוקים של חופש אקדמי או אוטונומיה אקדמית.

ראו, למשל, הוויכוח הנוכחי על "פוסט ציונות" באקדמיה ודברים שכתב לאחרונה בהקשר זה המשפטן פרופ' מני מאוטנר. המדינה, כך טען, צריכה לממן את האוניברסיטה אבל לא להתעניין בתכנים שמופקים בתוכה, גם אם התכנים האלה "כופרים באושיות היסוד שעליהם קיום המדינה מבוסס."

האומנם?

נשכח ממנו וממתריעים רבים אחרים שהמדינה היא לא רק ממשלה. המדינה היא בראש ובראשונה האזרחים משלמי המסים שרובם המכריע מסכימים לאושיות הנמצאות ביסוד הקיום שלהם כמסגרת מדינית אחת. המדינה היא גם הרבה אזרחים חושבים – וביניהם עיתונאים ופעילים פוליטיים מסוגים שונים – שאינם רואים את  כל הנאמר בחוגים למדעי המדינה ובמחלקות לפוליטיקה ומימשל כאמת מדעית קדושה, מונופוליסטית וחסינה מביקורת חיצונית.

אם מלמדים במקומות האלה שמדינת ישראל נולדה בחטא, שהיא "צריכה להפוך למדינה דו-לאומית", שהמלחמה שהתנהלה כאן לפני 62 שנים לא היתה מלחמת העצמאות, שאין ארץ-ישראל ויש פלשתינה; אם עיון בחומר הקריאה של הקורסים הרלבנטיים מלמד על הטייה פוליטית חד-צדדית – ההתנגדות הציבורית לתופעות האלה אינה "מקארתיסטית". אין בה גם שום פסול אחר. היא חלק בלתי נפרד מההליך הדמוקרטי התקין, והניסיון להשתיקה בזעקות שבר דמגוגיות מעיד על עצמו.

פורסם ב"ידיעות אחרונות" ביום 24.8.10

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. למי מותר להיות מקארתיסט?

האם אמנון רובינשטיין הוא איש ימין קיצוני? הנה דברים שאמר פרופ' רובינשטיין לאחרונה: "יש לי בעייה עם קיצוניותם של רוב המרצים במדעי החברה.  ... זו תופעה כלל עולמית, אבל בישראל היא הגיעה לקיצוניות שאיני מכיר. לא נתקלתי בשום מדינה, שבה המרצים קוראים לחרם על האוניברסיטאות שלהם עצמם." בראיון ל"מקור ראשון" (23.7.10) המחיש רובינשטיין את דבריו בכרוז פרו-איראני שעליו חתמו 30 פרופסורים שהזהירו מפני הרפתקנות אמריקאית ישראלית נגד איראן, "מבלי להזכיר אפילו במילה אחת את איומי מכחיש השואה אחמדיניג'אד להשמיד את ישראל."

רובינשטיין מבכה את המצב, שבו מרצי השמאל הקיצוני באוניברסיטה, הפכו את אוניברסיטת תל-אביב, יציר כפיו (הוא היה ממייסדיה), קרדום לחפור בו. "דוכן המרצה," אומר רובינשטיין, "הפך כלי שרת לתעמולה אנטי ישראלית זולה." רובינשטיין הוסיף ואמר בראיון: "בחוגים לסוציולוגיה או לקולנוע קיימת דומיננטיות של השמאל. המינויים האוניברסיטאיים פשוט משכפלים את עצמם. לעיתים קרובות מאוד, כשאני מסתכל על רשימת מרצים בחוג מסוים, אני שואל את עצמי מה הטעם בריבוי המרצים. תמנה אחד והוא ידבר בשם כולם, שהרי כולם מדברים באותו סגנון. המינויים האלה של השכפול העצמי – אני קורא להם המשובטים, אקדמאים משובטים – הוא בעוכרי האקדמיה. האקדמיה, אמנם, לא צריכה להיות ייצוגית או דמוקרטית, אבל היא צריכה לשקף דעות אקדמיות שונות."

אמנון רובינשטיין, ממייסדי מרצ ונציגה בכנסת ובממשלה, אמר בדיוק את מה שנאמר במחקרים של המכון לאסטרטגיה ציונית ושל "אם תרצו". על פי אמת המידה של "הארץ", אמנון רובינשטיין הוא ימני קיצוני, מקארתיסט ופשיסט, כפי שהגדיר העיתון את מותחי הביקורת על האקדמיה.

שנים רבות לא היתה בארץ מתקפה כזו של צביעות ושקר, כמו הניסיון להשתיק את השיח הביקורתי על האקדמיה בישראל; ניסיון שאינו בוחל בכל שיטה מקארתיסטית. במקום להתמודד עם הביקורת, להתווכח איתה, אולי להוכיח שהיא שגויה, יצאו המבוקרים, בהובלה של אור קשתי כתב "הארץ" ובגיבוי מערכת עיתונו, למסע דה-לגיטימציה לעצם הביקורת, וחמור יותר – דה-לגיטמציה למותחי הביקורת.

המגמה הזו החלה כבר כאשר "אם תרצו" ביקרה את הקרן החדשה לישראל, לפני כחצי שנה. במקום להתמודד עם הביקורת, החל קמפיין נגד "אם תרצו". רונן שובל, יו"ר התנועה, כתבו העיתונים, היה ב"תא הכתום" – תא הסטודנטים שהתנגד להתנתקות. הרי, כידוע, התנגדות להתנתקות אינה לגיטימית, ולכן מי שהתנגד להתנתקות אינו לגיטימי, ולפיכך – הדברים שהוא אומר אינם ראויים להישמע ויש להשתיק אותם. אגב, לפני ימים אחדים פירסם שותפו של שובל להנהגת "אם תרצו", ארז תדמור, מאמר, שבו ניתח את ההתנתקות אחרי חמש שנים, ועל אף כשליה, מסקנתו היתה שההתנתקות הועילה יותר משהזיקה ולכן הוא מצדיק אותה. אבל מה זה חשוב? הרי "ידוע" שמדובר בתנועת ימין קיצוני פשיסטי בלה בלה בלה.

בשבוע שעבר יצא "הארץ" בגילוי מרעיש – "הקשר הימני". המכון לאסטרטגיה ציונית הוציא מחקר המוכיח את ההטייה האנטי ציונית באגפים שלמים באקדמיה. "אם תרצו" פעלה אף היא נגד אותה מגמה באקדמיה. חשיפה – שובל ותדמור השתתפו ב-2006-2007 בתכנית למנהיגות צעירה של המכון. יו"ר המכון ישראל הראל הוא יו"ר מועצת יש"ע לשעבר. ומכאן שיש כאן קשר ימני, כלומר לא לגיטימי, כלומר יש להשתיק את השותפים לקשר ולבטח לא לאפשר להם להעלות נושאים על סדר היום הציבורי.

אני עומד בראש התוכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. אמנם שובל ותדמור השתתפו בתוכנית שלוש שנים לפני כניסתי לתפקיד, אך אני בהחלט גאה בכך שהם בוגריה (אף שיש לי ביקורת רבה על סגנונם, הקיצוני בעיניי, וככזה עלול להחטיא את המטרה, בטווח רחוק). אין קשר בין המכון לבין "אם תרצו". אילו היה קשר, הוא היה לגיטימי ולא היה בו כל רע. אך בעיני אור קשתי הוא חשף קשר חמור ובנה תיאורית קונספירציה בנויה לתלפיות.

אכן, יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית היה יו"ר מועצת יש"ע ועמדותיו הפוליטיות ידועות, אולם המכון כלל אינו עוסק בסוגיות חוץ וביטחון, גבולות ושטחים, אלא מתמקד בחיזוק צביונה הציוני של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, בחיזוק התודעה הציונית והחינוך הציוני. התוכנית למנהיגות צעירה עוסקת בציונות מתוך גישה פלורליסטית, וחברי התוכנית הינם בעלי דעות פוליטיות מגוונות. בבית המדרש לציונות שהקימו חברי התוכנית למנהיגות צעירה, תופסת מקום מרכזי ביותר הגותם של גורדון, ברנר, ברל כצנלסון, טבנקין, בן גוריון ויעקב חזן. מאז כניסתי לתפקיד, אני שם דגש חזק על מורשת תנועת העבודה הציונית בכלל, והתנועה הקיבוצית בפרט. אבל אלה, הרי, עובדות. ולמה שאור קשתי ייתן לעובדות להרוס לו תיאוריית קונספירציה כל כך יפה?

איך ניתן לכנות את הרדיפה העיתונאית הזאת כלפי מי שהעז לבקר את האקדמיה, אם לא מקארתיזם?

משתיקי השיח הביקורתי מדברים בשם החופש האקדמי, אך למעשה הם רומסים את החופש האקדמי בכך שהם מאפשרים השתלטות עויינת של קבוצה אנטי-ציונית קיצונית וקטנה על חלקים מרכזיים באקדמיה. בשם החופש האקדמי הם מגוננים על מרצים הפועלים בעולם למען החרמת האוניברסיטאות שבהן הם עובדים ומהן הם מתפרנסים. הדבר לא הפריע להם לנסות למנוע את העסקתה של ד"ר פנינה שרביט-ברוך כמרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. "אבירי החופש האקדמי" החתימו עצומות נגד העסקתה והפגינו נגדה, בשל חטאה הגדול – היותה אל"מ בפרקליטות הצבאית, ששירתה את המדינה במבצע "עופרת יצוקה". עיתון "הארץ", שגיבה את המפגינים, שכח משום מה את עקרון "החופש האקדמי". באוניברסיטאות של מדינת ישראל מותר למנוע פרנסה מאדם, כיוון ששירת נאמנה את המדינה, אך אסור לבקר את מי שפועל באופן אקטיבי נגדה ולמען החרמתה. יש צביעות גדולה מזו?

בשם החופש האקדמי, הוצגו כבלתי לגיטימיים מחקרים הבודקים את העמדות הפוליטיות של המרצים או את הקשר בין עמדותיהם לקידומם. איך כונו המחקרים הללו? מקארתיזם...

והנה, ראו מחקר של פרופ' יהודה שנהב, מראשי האקדמאים האנטי ציונים בישראל. במחקרו "הסוציולוגיה והכיבוש" הקים שנהב בסיס נתונים הכולל את כל הסוציולוגים שנמנו עם המסלול הרגיל בחמש האוניברסיטאות, ובחן את מידת השתתפותם הפעילה בפעילות פוליטית אקטיבית "נגד הכיבוש", כלומר לפחות שתי הופעות בתקשורת, חתימה על עצומות וכו' נגד השירות בשטחים, "החיסולים ללא משפט", "חומת ההפרדה" וכד'.

בחינת תוכנית הלימודים כדי לראות האם מרצים מציעים לתלמידיהם ביבליוגרפיה מאוזנת, הנותנת ביטוי הן לעמדות ציוניות והן לעמדות השוללות את הציונות – זה מקארתיזם. אבל לבחון כמה מן המרצים מבצעים את תפקידם – להיאבק באופן אקטיבי "נגד הכיבוש", זה כמובן מותר ולגיטימי. זה לא מקארתיזם. זו אינה הפחדה. זו אינה התערבות פוליטית באקדמיה. איזו צביעות!

נקודת המוצא של שנהב, אינה שכל העמדות של האקדמאים לגיטימיות, ועל פיה הוא בוחן מהו ספקטרום הדעות שלהם. נקודת המוצא שלו היא שההתנגדות לכיבוש היא אמת מוחלטת, חובתם של המרצים לפעול באופן אקטיבי על פי עמדה זו, וכל שנותר לו לבחון הוא כמה מתוכם אכן ממלאים את משימתם.

על פי מחקרו, "רק" 7% מהסוציולוגים עושים זאת, וכעת הוא צריך לבחון מה הגורם למחדל. חטאם של הסוציולוגים הוא שהם קיבלו את פרדיגמת אוסלו. באוסלו, כידוע, ערפאת בגד ונכנע לרבין הציוני. אוסלו הוא אם כל חטאת, מבחינת שנהב, בשל "הוויתור" הפלשתינאי. הוא יוצא במחקר נגד הסוציולוגים שתמכו, ברובם הגדול, באוסלו. הוא מאשים אותם "בתפיסה סלחנית ומקוטעת של ההיסטוריה"! למה? כי תמיכתם באוסלו ניוונה את נקודת המבט של ההיסטוריה הביקורתית וטישטשה את העובדה שהכיבוש לא החל ב-67' אלא ב-48'.

שנהב מודאג. הסוציולוגים אינם רדיקאליים דיים בהתנגדותם למדינת ישראל.

גם פרופ' אפי יער, שאינו חשוד כאיש ימין, מי שעמד בראש מרכז שטיימינץ למחקרי שלום, חקר את החוגים לסוציולוגיה. ומה היו מסקנותיו?

הוא  מצא שבשיעור מבוא לסוציולוגיה מלמדים רק על פי דעות קיצוניות חד-ממדיות. כך, למשל, מקריאת החובה בחוג נעדרים כמה חוקרים חשובים ביותר, כמו פרופ' אייזנשטדט, שמחקריו על החברה הישראלית הם בחינת הכרח לכל סטודנט וחוקר בנושא, וגם סוציולוגים אחרים בעלי מוניטין, כולל הפרופסורים משה ליסק, יוחנן פרס ואליעזר בן רפאל, שתרומתם לחקר החברה הישראלית זכתה להכרה בקהילה הסוציולוגית הישראלית והבינלאומית.

לעומת זאת, יש ברשימה מאמר מאת עזמי בשארה וגם הסרט "שיחות עם עזמי בשארה". לדברי יער, יש כאן שימוש בלתי הוגן בסמכות, במטרה לחנך לחשיבה חד-ממדית, מבלי לתת לתלמידים אפשרות לבחור בין גישות שונות בניסיון לחתור לאמת. פרופ' יער מתריע שככל שמגמה זו תתחזק, רמת המחקר בחוגי הלימוד הרלוונטיים תרד, והם יאבדו את אמון הקהילה האקדמית ואת אמון הציבור הרחב.

אז מי כאן מקארתיסט? מי שמנסים לחולל שיח ביקורתי על הנעשה באקדמיה ולהחזיר את הלגיטימציה לציונות באותם חוגים שהפכו בסיס למתנגדיה, או מי שמנסים לסתום פיות, למנוע ביקורת ורודפים את המבקרים בתחקירי סרק ובתיאוריות קונספירציה?

2. ממגננה למתקפה

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אני יודע שהמשפט הזה אינו עומד בתו התקן של קובעי הטעם התקשורתי והציבורי. המשפט הזה מיד מעורר גיחוך, שהרי הוא כל כך פאתטי, מלא בזיקפה לאומית ואפילו, רחמנא לצלן, ב... פטריוטיות, לא עלינו.

אבל מה לעשות, אני קצת מיושן, ואני מאמין באמת, ובכך שהאמת צריכה להיאמר. והקביעה הזאת היא אמת לאמיתה. כאשר אני מדבר על צבא מוסרי, כמובן שאיני משווה את צה"ל לצבאות ערביים, לצבא הרוסי בצ'צניה וכד'. נקודת ההתייחסות שלי היא צבאות המערב – ארה"ב ואירופה, במלחמותיהם בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה. כל בדיקה כזאת, הן כמותית של  סטטיסטיקת הרג האזרחים, והן איכותית של הנורמות המוטמעות בצבא, מעידה על כך.

מדוע, אם כן, דווקא ישראל הפכה שם נרדף לפשעי מלחמה ולרמיסת זכויות האדם?

הסיבה לכך אינה קשורה למציאות עובדתית כלשהי, אלא למערכת תעמולה צבועה, שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לישראל ולזכותה להגנה עצמית. מטרות המערכה הזאת הן בידודה של ישראל והבאשת ריחה בקרב הציבור בעולם, יצירת דמורליזציה בקרב הציבור הישראלי ואובדן האמונה בצדקת הדרך (לא בכדי, ישראלים ויהודים עומדים בחזית התקשורתית של המערכה הזאת) – וקשירת ידי צה"ל כדי למנוע ממנו את ביצוע משימותיו.

מטרת העל של המערכה, היא לדחוק את ישראל למצבה של דרום אפריקה תחת השלטון הלבן, כדי למוטט אותה כפי שהתמוטט שלטון האפרטהייד בדרא"פ. זו הסיבה לשקר הנתעב, הקושר את ישראל לאפרטהייד.

מתקפת הדה-לגיטימציה היא השלב הנוכחי במלחמה נגד קיומה של ישראל, לאחר שנכשלו אסטרטגיית המלחמה הכוללת ואסטרטגיית הטרור. המטרה היא אותה מטרה, וכמו מול שני האיומים הקודמים, אסור לנו להיות שאננים גם מול האיום הזה, המסוכן לא פחות.

למרבה הצער, ממשלת ישראל אינה מבינה את האיום ואינה מתמודדת איתו. טיפולה בפרשת המשט ובעיקר – התמודדותה עם תוצאות המשט, הן עדות לאובדן דרך, אובדן עשתונות וחוסר אונים. ממשלת ישראל אינה מבינה שאנו מצויים במלחמה, ואינה נוהגת במלחמה, כמו במלחמה. אין היא מציבה את המערכה במקום הראוי לה בסדר היום המדיני והתקציבי. הממשלה מגמגמת ומנהלת קרב מאסף מהוסס.

הגיעה השעה להשיב מלחמה שערה. עלינו לעבור ממגננה למתקפה. בראש ובראשונה – מתקפת הסברה להוכחת צדקת הציונות. המצב הנוכחי, שבו האוייב מדבר בשם הצדק ואנו מגמגמים בשם הביטחון, מוביל אותנו לתבוסה בדעת הקהל העולמית, המקבלת את השקר הפלשתינאי. בנוסף להסברה הפוזיטיבית של הוכחת צדקתנו, יש מקום למתקפה נגטיבית. הגיעה השעה להעביר את המלחמה לשטח האויב.

כאשר מדינות כאיראן, לוב וסעודיה, שהמושג זכויות האדם אינו קיים אצלן, דיקטטורות חשוכות המדכאות את אזרחיהן, את הנשים בתוכן, את בעלי הדתות האחרות בתוכן – מובילות את המועצה לזכויות האדם של האו"ם – על ישראל לנהל מסע נגדן, לחשוף את פשעיהן נגד האנושות, לרדוף את נציגיהן בעולם בדרישה למתן דין וחשבון על הנעשה אצלן.

כאשר מתנהלת אינתיפאדה משפטית נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראליים, יש לרדוף אחרי מנהיגי מדינות אלו בתביעות ועתירות אישיות, כך שלא יהיה מנוח לכף רגלם בשום מקום בעולם.

כאשר מתברר שגולדסטון, השופט היהודי שעמד בראש הוועדה שנועדה להעליל על צה"ל אשמת פשעי מלחמה, שלח דרום אפריקאים שחורים אל מותם כמשרת מערכת ה"משפט" של ממשל האפרטהייד, על ישראל לחשוף זאת, כך שהעובדה הזאת תגיע לכל בית בעולם החופשי.

לאחרונה התברר שטורקיה, שבשם זכויות האדם שלחה את המשט ה"הומאניטרי" לעזה כדי לפרוץ את ה"מצור האכזרי" הישראלי, משתמשת בנשק כימי נגד הכורדים, על ישראל להוביל מערכה בינלאומית להוקעתה. על הנשיא פרס וראש הממשלה נתניהו לעמוד בראש המערכה הזאת. על ממשלת ישראל לגנות את טורקיה. יש לכנס ישיבת פגרה מיוחדת של הכנסת כדי לגנות את טורקיה. על שר החוץ לקרוא לשגריר הטורקי ולהביע מחאה חריפה ולזמן את שגריר ישראל בטורקיה להתייעצויות. על ישראל להגיש תלונה דחופה למועצת הביטחון של האו"ם ולתקוף את טורקיה מעל כל במה. וכמובן, לארגן משלחת הומאניטרית מתוקשרת לסיוע לכורדים.

כמה חבל, שאין בירושלים מי שיוביל מדיניות כזו.

* * *

ראובן אדיבי

אין דין בדואים שקרקעם נגזל מהם כדין מתנחלים שפונו מעל קרקע של עם אחר

בעקבות מכתב הייטנר לעמוס עוז

 הייטנר [גיליון 572] מנסה למתוח גזירה שווה בין מחיקת הכפר אל-עראקיב לבין פינוי ומחיקת ההתנחלויות בגוש קטיף, ולא היא.

אכן שני סוגי ההתנחלויות היו בלתי חוקיות. ההתנחלות ברצועה ובגדה המערבית אינן חוקיות לפי הדין הבינלאומי, שכובש אינו רשאי להעביר אוכלוסייתו לשטחים כבושים, ודין זה גובר על כל החלטה חמסנית של ממשלות ישראל – כפי שעוד נראה בקרוב, אי"ה,  אחרי שביבי יפתח את רגליו לפקודת אובמה בדיונים הקרובים על ההסכמים עם עם הפלסטינים.

לעומת זה הבדואים היו כאן מאז 48' וסולקו מאדמות אבותיהם בלי שניתן להם פיצוי ממשי.  התנחלותם הבלתי חוקית ליד רהט היתה לפחות זכאית מבחינת הצדק, שלא כמעשי ההתנחלויות שהן לא חוקיות ובעיקר בלתי מוסריות.

ואם יטענו: "מה עשינו ב-48' – כשגירשנו ערבים והפקענו אדמות עבור קיבוצים, מושבים ושיכונים?" 

התשובה פשוטה:  ב-48' היינו אנו בבחינת האביון הרעב שגוזל לחם לפי טפו (בלתי חוקי,  אבל מוסרי)  ואילו אחרי 67',  כשבידינו 78% משטח ארץ-ישראך והם מתגוררים על 22% – הרי שאנו הגוליית הגזלן  והם הדויד המקופח.  ועל זה לא אסלח לא להייטנר, לא לאהוד ולא לשום אחד.  כל הכבוד לעמוס עוז.

* * *

רון וייס: תגובה לאורי היטנר

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מאשים את הסופר עמוס עוז בצביעות בגלל שיצא נגד הזוועה של פינוי הכפר "אל-עראקיב" בעוד שהתעלם מפינוי המתנחלים מרצועת עזה ("מכתב גלוי לעמוס עוז", גיליון 572).

הכפר "אל-עראקיב" נמחק מעל פני האדמה בנחישות ובלי רגישות: 35 מבנים נהרסו ומאות עצי זית נעקרו. בניגוד לדבריו של הייטנר חיו הבדווים ב"אל-עראקיב" עד שנות החמישים, אז פונו ממנו בעורמה על-ידי צה"ל, וחזרו לאדמתם בשנות ה-90. מאז התיישבותם היא "בלתי חוקית". הם פונו בברוטליות פעמים אחדות ולא קיבלו שום פיצוי או חלופה של התיישבות חקלאית חלופית.

ההבדל בינם לבין מתנחלי רצועת עזה הוא תהומי. המתנחלים היהודים קיבלו פיצוי מלא, כולל בונוס של פיצוי עבור ותק. תושבי שני מאחזים בלתי חוקיים ברצועת עזה זכו גם הם בפיצוי מלא על פי החלטת ועדת שרים.

ליבו של אורי הייטנר גס כלפי הבדווים שנזרקו לים החולות בלי מים ובלי מחסה מהשמש הלוהטת, והוא מעיז להשוותם למתנחלים, שפונו מרצועת עזה לתוך מדינת ישראל וזכו לפיצוי מלא מהמדינה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

ידידיה יצחקי

ברוך תירוש הצליח לסלף את ההיסטוריה

ברוך תירוש הצליח לסלף את ההיסטוריה בממדים שלא היו מביישים את האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה (חב"ע 572).

הנשק הצ'כי הגיע אלינו לפני מאי 1948, (אני זוכר היטב את רובה המאוזר החדש, עם הטבעת צלב הקרס, ממפעלי סקודה, שניתן לי בראשית מאי 48). צ'כוסלובקיה נחשבה באותם ימים לגרורה הנאמנה ביותר לברית המועצות. ההנחה שפעלה בניגוד למדיניות הסובייטית היא דימיונית ביותר. משפטי פראג הנודעים לשמצה נערכו ב-1951-52, הקשר שלהם להספקת הנשק הצ'כי לישראל הוא חסר כל יסוד, אם כן.

התמיכה הסובייטית בהקמתה של מדינת ישראל התבטאה לא רק בנאומו של גרומיקו, אלא גם בהצבעתה של ברית המועצות ושל כל גרורותיה בעד הקמתה של המדינה היהודית בפלשתינה. בלעדיהן לא היה רוב לתכנית החלוקה.

יתר על כן, ברית המועצות הייתה הראשונה שהכירה בישראל דה-יורה (ארצות הברית הכירה בה לפני ברית המועצות, אבל רק דה-פקטו). הסיבה לתמיכתה של ברית המועצות בישראל ברורה כשמש (לאו דווקא שמש העמים) – ברית המועצות התכוונה לחדור בעזרתה של ישראל למזרח התיכון, תוך סילוקה של בריטניה מזירה זו. אגב, סילוקה של בריטניה מהמזרח התיכון ותפישת נכסיה באיזור – זה היה גם האינטרס של ארצות הברית, וכך נוצרה בפעם הראשונה אחרי מלחמת העולם שותפות אינטרסים בין ברית המועצות לארצות הברית. אלמלא כן לא הייתה קמה המדינה.

אהוד: זו לא פעם ראשונה שברוך תירוש חוזר על הסברה המופרכת הזו שלו בקשר למשלוח הנשק הצ'כי בתש"ח, שגם לדעתי אין לה שום יסוד במציאות, ותודה לך על שחיזקת את דעתי.

* * *

משה ברק

מצאתי צל כשסטאלין היה שמש

מפ"ם המאוחדת, בסוף שנות ה-40, הדגישה גם את הכמיהה לסוציאליזם שימומש ב"קרב אחרון". אנשי "השומר הצעיר" במפלגה המאוחדת, ראו בברית המועצות את הסמן השמאלי למימוש הקומוניזם, במיוחד לאחר הניצחון הגדול רווי הדמים על הנאצים. לכן העריצו עוד יותר את הארץ ואת מנהיגה הרודני סטאלין. ההערצה סחפה גם צעירים מעטים ממחנה טבנקין ואחדות העבודה, שכמהו לסוציאליזם ביתר קיצוניות. כחבר אחדות העבודה, הייתי עם הרוב שלא השלים עם התנשאות אנשי השומר הצעיר במפ"ם המאוחדת, בביטחונם בצורך להובלת המפלגה בדרכו של סטאלין, שאף לא הכיר בקיבוצים...

תמונותיו החלו לקשט כל אסיפת עם, ברביעייה: מרכס, אנגלס, לנין, סטאלין. הבמות והמצעדים ש"השומר הצעיר" הצטיין תמיד בעיצובם הציורי, נעשו מאז בסגנון הבולשביקי כפי שראו בעיתוני בריה"מ שהגיעו ארצה.

השיא היה באסיפות העם בהם ישבו מאיר יערי, חזן ומשה סנה, וכל פעם שהוזכר השם סטאלין – הם מחאו כפיים.

אנו, "אחדות העבודה" במפ"ם המאוחדת, רובנו אנשי הקיבוץ המאוחד, היינו קבוצתו של טבנקין שסלד מפולחן אישיות זה. ידענו שאנשי "השומר הצעיר" ילכו אחרי סטאלין בעיניים עצומות, אך למען שלמות מפ"ם, לא יצאנו כנגדם במלחמה גלויה.

עד שמרדכי אורן, פעיל מרכזי של "השומר הצעיר", מעין שר חוץ של התנועה, נעצר כחתרן קפיטליסטי בעת ביקור מדיני בצ'כיה. אך "השומר הצעיר" מיהר גם כאן להזדהות עם הבולשביקים, והחל להטיל ספק בחפותו של אורן שהיה חברו ושליחו.

כאן התפוצץ הדו-קיום, כי טבנקין כראש מחננו יצא חוצץ נגד פשעי ברית המועצות, ונואמי "השומר הצעיר" כינו אותו טיטובנקין על שם טיטו מנהיג יוגוסלביה שהעז להתנגד לסטאלין. זו היתה ראשיתה של התפרקות מפ"ם, ממנה פרשנו.

כתבתי הקדמה זו, כדי לספר על חוויה אישית בנושא זה, שהיתה סוד כמוס שלי. כי באותם ימי הסטאליניזם קיבלתי שי, ספר, מחברים של אבי, ושמו "11 שנים בבתי סוהר ומחנות סובייטיים" של אלינור ליפר. קראתי בו בעניין על מעצרה של קומוניסטית הולנדית, שהיגרה לברית המועצות "כדי להשתתף בבניין הסוציאליזם," והיא נעצרה במסגרת שיטת סטאלין לעצור ואף להרוג כל אידיאליסט שעשוי מתוך הכרה לסכן את שלטונו הרודני. והנה, כיוצא מן הכלל, הצליחה קומוניסטית זו להחלץ, לבסוף, בזכות שגריר הולנד הקפיטליסטית... ואז כתבה את הספר.

מגן העדן הסובייטי היה רק מידע שפירסמה ההנהגה הבולשביקית, בעיתון השקרי "אוגניוק", שעוטר בתצלומים כובשי לב. אך לא היתה כל עדות של מישהו שהיה שם וחזר וסיפר... 

אך היתה לי בעייה. לא היה נאה להחזיק ספר "אנטי קומוניסטי" בספרייתו של חבר מפ"ם. לכן הצנעתי אותו מאחורי הספרים... עד שחרושצ'וב גילה את מעללי סטאלין והוכיח שצדקתי.

* * *

סוף-סוף מתברר כי לאלוהים אין קשר למוסדות הדת

שלום אהוד, 

בין כל גלי הזעם והחרדה – (המתרגמות לא פעם לכל מה שמריח ממחשבה חופשית וביקורתית) עולה ומזדהר בצלילותו מאמרו הצנוע, והמנותק כביכול מהוויית היומיום, של אדמיאל קוסמן ב"תרבות וספרות" של יום ו' האחרון (כן, ב"הארץ"). אני מביא כאן קטע קצר מסוף המאמר ואת השאר ניתן וכדאי לקרוא בקישור שבסופו: 

"[הוא ש]האל לעולם אינו מתגלה דרך הכנסייה; גם לא דרך העדה (כפי שניסה לטעון בונהופר בעבודת הדוקטורט שלו). האל מתגלה אך ורק ליחידים, למי שעומדים באומץ כנגד אטימות העדה – שאינה אלא עדר חסר פנים שנוכחות המסתורין האלוהי אינה יכולה מטבעה לשכון בתוכו. גם אם האל היה רוצה בכך, הוא היה מגורש מן העדר – שבוודאי מיד היה תולה אותו כדגל כוחני בדרכו אל המלחמה הבאה.

לו אפשר היה לקרוא את ביקורתו זו של בונהופר על הכנסייה – וכן על בתי הכנסת שלנו – באוזני הרבנים הראשיים שלנו; ולו אפשר היה לחדור לרגע לליבם עם המסר הנוקב הזה של מאמין דגול, העומד ברגעיו האחרונים על עברי פי פחת ומוסר נפשו על קידוש השם – אולי אפשר היה גם לקוות שנדע לנהוג באמונה אמיתית בשעה הקשה העומדת מולנו כיום."

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1185430.html

 ושתי תודות: תודה על איות נכון ומתמשך של מפ"ם, ותודה על הבאתו לתשומת ליבי את מאמרו האמיץ של הרב יואל בן-נון. אני יכול רק לשער מה כותבים עליו ב"מכתבים העיתיים" של הצד שלו. 

בברכה,

דודו אמיתי

גבעת עדה

* * *

יוסף חרמוני

"נועה בת 17"? יוסף בן תשע!

 וידויו של סטליניסט צעיר

כיושב בסוכת אבלים הנני היום: עליי להסכים עם כל מילה, כמעט, שכתב אמנון לורד ("בנוגע לסטאלין", חב"ע 572), ונתחיל מהסוף.

פעם, כשהייתי ממש צעיר, כלומר בן חמישים פלוס/מינוס, עלעלתי בכרך גיליונות כרוכים של אחד הבטאונים הרעיוניים של הקיבוץ המאוחד ("מבפנים"?). והנה, באחד הגיליונות מראשית שנות החמישים, נדהמתי לקרוא מאמר רהוט ומנומק ומשוכלל ומצוייד במיטב הדיאלקטיקה המרכסיסטית. נושא המאמר היה צידקת הביולוגיה הסובייטית, שנביאה היה אז אחד בשם ליסנקו, לעומת מופרכותה של הביולוגיה הבורגנית. לא אציין את שם הכותב, המצוי עדיין עימנו. אני משוכנע ש – כדברי אמנון לורד – הכותב הדחיק את הדַחקה הזאת מנבכי זיכרונו. דחקה-דחקה – אני סבור שהיתכנותו של מאמר מופרך, עובד אלילים שכזה (אני בורר את מילותיי בזהירות) היא עדות לליקוי המאורות שפקד אז את מפ"ם על שני מרכיביה: "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר" (שנשענו על שתי תנועות קיבוציות: הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי).

אלא שאז, לפני שישים שנה, הייתי גם אני סטליניסט. קטן, צנום, בן שמונה-תשע, אבל סטליניסט. ויעידו הסתַוְיונים. היה פעם דגן אדיר-גודל – מימדיו היו משהו בין הסורגום לקנה הסוכר – ששימש להאבסת בקר. היתה לקנה הסתוויון מתיקות נעימה, ואנחנו היינו יורדים לַשדה בעת קציר הסתוויון וקיצוצו, ולועסים את בשר הקנה המתוק, כאילו היה קנה סוכר.

ואז התגלע ויכוח בין תומכי טרומן לתומכי סטאלין. אלה ואלה החלו לנפנף בקני הסתוויון כבדגלים, וקוראים בקצב: "סטאלין, סטאלין!" – "טרומן, טרומן!" – פוליטרוקים בני שמונה עד עשר. היינו אז כולנו מאוד טעונים פוליטית. אני הערצתי את סטלין: גם מביס נאצים, גם בונה עתיד עולמי, גם עומד בראש טריטוריה שהיא חמישית משטחי היבשה בעולמנו, וגם יש לו שפם יפה כל כך. וגם שלח את גרומיקו להכיר בנו באו"ם, וגם שלח לנו נשק. וגם יש לו סרטים יפים כל כך עם בחורות יפות ומרופדות כל כך, חובקות אלומות חיטה מלאות כל כך, וגם יש לו קולחוזים עם סוסים שדוהרים מהר כל כך ורעמותיהם מתבדרות ברוח כל כך. הכל היה כל-ככניק כל כך.

אבל אז עזבנו את בית השיטה ועברנו לאיילת השחר. כאן נפלתי על השכל מהר כל כך, שכבר כעבור פחות משנה, בסוף 1952, התפלצתי כל כך למשמע עלילת הרופאים, בה הואשמו כתריסר רופאים, ששמות כולם יהודיים, בכוונה להרעיל את סטאלין. זכור לי ויכוח עם ילד מבית השיטה, שם ביקרתי אז, שאמר לי כי "מערכת הצדק הסובייטית היא לא מושחתת, וזהו. מה אתה חושב לך?".

הייתי אז טרומניסט/אייזנהאווריסט בן עשר. זה מה שחשבתי לי. ועם זאת – גירסא דינקותא  – הערצתי את אברהמי לביא, אחד מראשוני בני המשק באיילת השחר, שהיה דומה כמו שתי טיפות וודקה, האמינו לי, ליוסף ויסאריונוביץ' דג'וגאשווילי, סטאלין. אברהמי גם עישן פַּייְפּ, וזה הביא לכלל שלמות את חזותו הדג'וגאשווילית.

בכלל, היה לי קשה להיפרד מהערצתי למנוול ההוא, כיון שנשא את שמי: יוסף. אהבתי את שמי כי אהבתי את עצמי והערצתי את עמיתיי-לשם: יוסף (בן יעקב) הצדיק, יוסף (הגלילי) טרומפלדור, ויוסף (ויסאריונוביץ' דג'וגאשווילי) סטאלין.

אלא שאז, מתי שהוא ב-1952, למדתי שגם לגבלס הנאצי היה שם פרטי ובו האותיות יו"ד ו"ו סמ"ך פ"א. זה כבר היה הרבה מדי, וזה הקל עליי לזרוק את סטאלין מכל המדרגות של נפשי הפצועה.

מאליו יובן, כי כשבא לייזר הפָלָח לחדר האוכל שלנו, כיתה ה', איילת השחר, ימים אחדים לאחר פורים התשי"ג, חמישה במרץ 1953, והודיע לנו בהתרגשות – "ילדים, המן הרשע מת!" – צהלתי עם המטפלות והילדים על מותו של הרוצח הגרוזיני.

אופס, נזכרתי: עוד טרם מת המן הרשע עם המקטרת, נסעתי עם אימי לביקור בבית השיטה. אלון הלוי, ילד מבני כיתתי, שאביו, טייס-לעתיד, נהרג בתאונת אימוני דאון ב-1943, הזמין אותי לראות טרקטור חדש: ג'ון דיר. ירוק! עד אז היכרנו רק טרקטורים וקומביינים אפורים ואדומים. בעודנו שמים פעמינו אל הג'ון דיר, הירוק, אמר לי אלון: "אתה יודע, כל המפא"יניקים הם פאשיסטים."

מדוע זרק זאת כך? לך דע. מכל מקום, הוא עמד מיד על החמיצות שבפניי, והוסיף: "חוץ מההורים שלך."

נרגעתי.

כשבא אלון לשבת עימנו שבעה על אימי, סיפרתי את הסיפור. צחקנו כולנו, והשכנים לא הבינו מה לצחוק ולבית אבלים. לך, ספר להם מה היה הפילוג בקיבוץ המאוחד.

ולסיום, הנה מעט ממילות השיר הסובייטי "שיראקָה סטראנָה מאיָה, ראדנאיָה". לחנו של השיר עודנו מרטיט אותי עד היום. (למעוניינים: המלחין – דונאייבסקי; המילים  הן  של לבּדייב-קומאץ'). עשרת התווים הפותחים את הפזמון החוזר בשיר, היו האות של רדיו מוסקווה גם בשנות החמישים והשישים. מי שזוכר, זוכר. לאחר שלמדתי רוסית, הורדתי את מילות השיר הסטליניסטי הזה מהאינטרנט. תירגמתי את הפזמון החוזר, המופיע בראש השיר, ואת הבית הראשון. התפלצתי מצחוק. 

השיר הזה, התרוננות החופש הזו שלהלן, נכתב בשנת 1936, אני נשבע, ביקר לי. היו אלה שנות השיא של הטרור הסטליניסטי, שנים בהן נמחץ האדם הסובייטי והיה לאבק, והחופש התמצה במימוש הזכות לצרוח "זא רודינוּ, זא סטלינא!"

הנהו, אפוא: "פֶּסְנְיָה אוֹ רוֹדִינוּ", "שיר על המולדת", הידוע יותר כ"שיראקָה סטראנָה מאיה, ראדנאיה", "רחבה ארצי, האהובה לי". לשיר ישנם שלושה-ארבעה בתים נוספים. אני נשבע ביקר לי, שאתרגם אותם פעם, אם יופעל עלי לחץ מחוגי חב"ע.

 פזמון:

רְחַבָה  אַרְצִי,  הַאֲהובָה  לִי,

עַד  אֵין-קֵץ, – שָדֶה, נַהָר  וַיָם.

בַּעוֹלָם,  אֲחֶרֶת  לֹא  אֶמְצָא  לִי,

שֶכַּך חופְשִי  נוֹשֵם  בָּה  הַאָדָם!

בית:

 מִדְרוֹם-הָרִים, עַד  יַם  שֶבַּצָפ - וֹן,

מִמוֹסְקְוָה  וְעַד  הַגְבוּל  כּוּלוֹ.

הַאָדַם  פּוֹסֵעַ  כְּאָד - וֹן    

בְּרַחֲבֵי  אַרְצוֹ, אַרְצוֹ  שֶלוֹ!

פזמון:

רְחַבָה  אַרְצִי, הַאֲהובָה  לִי...

וכעת, אגלה כאן דבר-מה, בתנאי שלא ידלוף אל מחוץ לפורום קוראי חב"ע: צפיתי כעת ב"יו-טיוב" בכמה ביצועים של השיר המלהיב הזה, אטמתי את עצמי מלהבין את הרוסית. ואללה, רעדתי מהתרגשות. נשבע, בַּיָקָר לי.

אגב, באחד מהביצועים הללו מתנוסס מעל התזמורת והמקהלה הענקיות, דגל אדיר ועליו לוגו של חברת "נסטלה". נשבע, ביקר לי.

* * *

אליהו הכהן

"את חכי לי ואחזור" – אפילוג

ליוסף חרמוני, שלום,

הקביעה שלך (חדשות בן עזר 572) שהלחן המוכר של שלמה דרורי לשיר "את חכי לי" כולל "פאתוס מזדעק", היא עניין של פירוש אישי. לטעמי לחנו של דרורי כובש לב, והזעקה הנשמעת ממנו היא קריאת געגועים נואשת של חייל בשדה הקרב לאהובתו, שדרורי העניק לה ביטוי הולם בלחן.

מי שהפליאה לשיר את "את חכי לי" בלחן דרורי עוד בימי בחרותי, היתה הזמרת טובה פירון, שהביצוע שלה שפע רגש וחמימות, ולא עין אחת הזילה דמעה למשמע השיר בפיה. היא הרבתה לשיר את השיר בתום מלחמת העצמאות, כאשר השיר שידר מסר אקטואלי בארץ. גם הזמרת תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני, הקליטה באותם ימים את השיר (בחברת ההקלטות קצרת הימים "צליל").

ואשר להערתך כי לא מצאת בשיטוטיך הרבים באינטרנט וביו-טיוב אלא לחן רוסי אחד לשיר "את חכי לי" – לחנו של בלטנר. האומנם אתה מאמין שבאינטרנט מצויות התשובות לכל השאלות?

רשום לפניך כי קיימות עשרות מנגינות רוסיות לשיר "את חכי לי".

אחד המקורות שאני מסתמך עליהם הוא אלכסיי קירילוביץ' סימונוב, בנו של קונסטנטין סימונוב מחבר השיר, שביקר בארץ בסוף שנת 2004. בראיון בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית שנערך ב-9.5.1998, במסגרת תוכנית Взгляд ("מבט") שתוכנה מצוי בידי (ברוסית), סיפר הבן אלכסיי כי למעלה מ-25 מנגינות חוברו לשיר "את חכי לי".

אגב, שמו הנכון של המלחין הרוסי שהזכרת הוא מטביי איסקוביץ' בלנטר, יהודי אנטי ציוני שנולד בעיירה פוצ'פ, (המוכרת לנו מכתבי יוסף חיים ברנר, שלמד שם בישיבה) ושמו העברי המקורי היה מרדכי ושם החיבה מוט'לה.

בברכה

אליהו הכהן

* * *

למרגלית מתתיהו

נציגת הסופרים בדירקטוריון אקו"ם

ברכות לשנה החדשה ותודה על פעילותך הברוכה למען הסקטור שלנו

וברכות גם לכל לכל חברי הדירקטוריון,

לאביהו מדינה היו"ר ליוריק בן דוד המנכ"ל ולכל עובדי אקו"ם על עבודתכם הקשה והברוכה להגן על זכויות היוצרים והיצירה בכל אתר ואתר

* * *

נתי מלאכי

צפת 2010

בְּסִמְטָה מִתַּחַת לְבֵית כְּנֶסֶת אַבּוּהָב

עוֹשָׂה יַלְדָּה מְנֻמֶּשֶׁת אֶת צְרָכֶיהָ בְּלִי בּוּשָׁה

אֲנָשִׁים עוֹבְרִים

מוֹכְרִים בַּקְשִׁישׁ לְשַׁבָּת, מַגְנֵטִים

צִיּוּר דָּהוּי שֶׁל הַתֵּימָנִי מֵהַמַּלָוּוחַ שֶׁמְּתַבֵּל עִם גְּבִינַת פַּרְמָזָן

וְהָלְאָה מִכָּךְ

הָאֲבָנִים עוֹשׂוֹת מַנְגִּינוֹת צְפָתִיּוֹת

בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם

צְפָת 2010

חֲבוּיָה עִם עֲלִיָּה שֶׁל מְהַגְּרִים

חַרְדּוֹנִים, וְעֵינֵי קְדֻשָּׁה

וְשֶׁקֶר גַּס

וְשָׁקֵט שֶׁמִּתְהַלֵּךְ בָּאֲוִיר הַקָּרִיר שֶׁל 25 מַעֲלוֹת

בַּמִּרְפֶּסֶת

כְּמוֹ חַלָּה פְּרוּסָה שֶׁל אִמָּא

מָתוֹק מִבִּפְנִים

מַר מִבַּחוּץ.

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

אהודים יקרים

אנא פרסמו דבריי הקצרים האלה

 כדשן בעצמותיי היו לי הקטעים שהבאתם מאת הרב יואל בן נון. נוראים פילפוליהם של יצחק גינזבורג ודב ליאור – כצעיר תלמידיו של ה"חזון איש" אני יותר ממזועזע מדבריהם הנתעבים של השניים הנ"ל. אכן עליהם כתוב בתהלים [ל"ו י"ג] "שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא-יָכְלוּ קוּם"

ישר כוח לרב יואל בן נון, גם לכם עורכי המכתב העיתי / חדשות בן עזר

גם רשעים על פיתחו של גיהנום אינם עושים תשובה – תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה, שנה טובה לכם ולכל אשר לכם!

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

אוריה באר

כמה הערות בעקבות המשט

המשט המפורסם מעסיק אותנו ועוד ימשיך להעסיק אותנו חודשים ארוכים. אולי אפילו עוד כמה שנים טובות. לוואי ואטעה. לכן גמרתי אומר להעיר כמה הערות קצרות בשולי הדברים. אלה כמובן הערות אישיות, והן נובעות מהתרשמותי שלי. ודאי שקוראי הגיליון העיתי אינם חייבים להסכים איתי.

א. התורכים

לא פחות מחמש ועדות חקירה כבר עוסקות בעניין המשט התורכי, ונראה שהיד עוד נטויה. לכן, בימים אלה איני יודע אם לצחוק או לבכות. שכן את כל ההסתבכות הזו אפשר היה בקלות למנוע, אם רק היו מנהיגינו והגנרלים שלנו זהירים קצת יותר.

שלא ברצוני, נזכר אני באימי המנוחה, ילידת חברון, ובסבי המנוח, שהיה שען בעיר זו בתחילת המאה שעברה. שניהם ידעו ערבית, שניהם דיברו תורכית ושניהם הכירו היטב את המנטאליות התורכית. לשניהם היתה דעה מאוד לא טובה על האסלם הקיצוני וכן על השלטון התורכי ושליחיו. "כבדהו וחשדהו," היתה אימא אומרת, "ויותר מכבדהו – חשדהו.

אם היתה כיום בחיים, היתה מזהירה שבעים ושבע אזהרות את ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל הים. "יש שם רק אזרחים?" היתה מן הסתם שואלת. "אז בדוק אותם. תהה על קנקנם. אל תאמין להם. הייה זהיר. כן, נקוט אמצעי זהירות החורגים מן השגרה. שכן משט של תורכים, הוא מתכון לאסון."

  אבל אימא היתה רק מורה פשוטה מהמושבה כנרת של סוף שנות העשרים. מי מתחשב בה? מה היא מבינה בכלל? ובמיוחד בימינו אנו. גם אם היתה בחיים כיום, ספק אם החבורה היהירה שניהלה את  העניינים, היתה מתחשבת בה או בדעות חברותיה. "סתם זקנות טרחניות" היו אהוד, או צייני אומרים.

התוצאות ידועות.

[אהוד: עדיין לא הבנתי איך אימא שלך ז"ל היתה עוצרת את המשט. קל מאוד להעביר ביקורות לאחר מעשה. אתה מתאר לעצמך מה היה קורה אילו היינו משתמשים למשל, בצלפים!]    

ב.   פיק הברכיים

לשם מה להקים ועדה משפטית מסובכת ויקרה? לשם מה לבזבז את כספי הציבור? לשם מה להטריד לשווא עשרות, אם לא מאות עדים? תמהני. האם אי אפשר היה להסתפק בוועדת איילנד?

אילו היו ראש המשלה ושר הביטחון שלנו תקיפים יותר, היו אומרים למזכיר האו"ם ושליחיו, לנשיא ארצות הברית ולחברי האחוד האירופי הצבועים:

אוקיי, נקים ועדה שכזו. אבל הבטיחו לנו שלפני כן תקימו ועדה לבדיקת נסיבות טביעתה של המשחתת הדרום קוריאנית, וועדה לבדיקת הרצח של הכורדים במזרח תורכיה, וועדה למעשי הרצח של הרוסים בצ'צניה, וועדה לבדיקת מעשי הזוועה בעיראק ובפקיסטן ובאפגניסטן. או אז בהחלט יהיה מקום גם לדון בועדת המשט. תגידו, ענין המשט הוא הדחוף והבוער ביותר בעולמנו?

אבל השניים לא עשו זאת, ובכלל פיק ברכיים בולט מאפיין בימינו את העומדים בראש המדינה. לכן, תמשיך ועדת טירקל לטחון ולטחון והתוצאות מי ישורן.

ג.   טירקל ושות'

 מלכתחילה לא הייתי מאושר ממנוי השופט [בדימוס] ליושב ראש הוועדה. לי אישית אין זיכרונות טובים ממנו. הוא זכור לי כשופט שנתפס לעניינים משניים. אדם ששומר על כבודו, ושאין לצפות את מהלכיו. לא טעיתי.

עוד טרם יבשה הדיו על ההחלטה למנותו כיו"ר הועדה, וכבר דרש סמכויות נוספות, ועוזרים ומשקיפים, והסוף לא נראה לעין.

סמכויות הועדה הוגדרו מראש, אך לא איש כטירקל ייתן דעתו עליהן. הוא ימשיך לעשות ככל העולה על רוחו. הוא וחבריו יחפרו בעובדות, יעשו מכל זבוב פיל ויכתבו ויכתבו... הלוואי שאטעה.

וזאת כמובן רק ההתחלה, כי כשהתחלת להרכין ראש, יהיה ראשך מורכן. נכונו לנו עוד ארבע ועדות נוספות. ועוד נזיפות ועוד תוכחות ועוד סיפורים עד להודעה חדשה. חכו ותראו.

* * *

יוסי גמזו

עוֹד בָּלָדָה עַל עֵץ הָעַרְמוֹן שֶל אַנָּה פְרַנְק

"קִיטִי יקרה, מִפּינתי החביבה על הריצפּה אני נושֹאת את עינַי אל השמיים הכּחוּלים, אל עץ הערמון הקֵרֵחַ שבּענפיו מתנוצצות טיפּות קטנות..."

(יומנה של אנה פראנק, 23 בּפבּרוּאר 1944)

"לפני יומיים קרס סופית עץ הערמון המפוּרסם באמסטרדם, שהילדה המוּפלאה אנה פראנק היתה מציצה בו ממחבּוא-משפּחתה בימי הכיבוש הנאצי ושואבת ממראהוּ מעט נחמה ושִׂמחה. למרות נסיונות רבים להציל את העץ ממוות בשל מחלות שונות ופִטריות שזיהמו אותו וכירסמו אותו מִבִּפנים, הוא התמוטט סופית. אך היות שזמן רב קודם-לכן נלקחו ממנו עשׂרות ייחוּרים הנטוּעים במקומות שונים בעיר – לא נכרת זִכרוֹ מאמסטרדם ולא נמחק זִכרה של אנה מלִבּם של מיליוני אנשי-מצפּוּן על פני תבל."

(מעיתוני תחילת שבוע זה)

עֵץ עַרְמוֹן בְּאַמְסְטֶרְדָם קָרַס וְתַם לִגְווֹעַ,

גַם אִם הָעֵצִים מֵתִים זְקוּפִים הֵם חֲשֹוּפִים

לֹא רַק לְפִגְעֵי בָּרָק וְסַעַר מִגָּבוֹהַּ

אֶלָּא, מֶה עָגוּם, גַּם לִגְזֵרַת סוֹף הַסּוֹפִים.

וְהָעֵץ כִּבְיָכוֹל הוּא אֶחָד בֵּין רַבִּים, עַרְמוֹנִים עַתִּיקִים שֶכָּמוֹהוּ

שֶעִירָם שֶל שְפִּינוֹזָה וְרֶמְבְּרַנְדְט בְּרוּכָה בָּהֶם בֵּין תְּעָלוֹת וּגְשָרִים,

חוּץ מִפְּרָט זְעַרְעַר: שֶשָּנִים עַל שָנִים הוּא מֻזְכָּר בִּדְמוּתוֹ וּבִשְמוֹ-הוּא

בֵּין דַּפֵּי יוֹמָנָהּ שֶל יַלְדָּה מֻפְלָאָה אַחַת, כָּךְ שֶשְּנֵיהֶם נִקְשָרִים

בִּטְרָגֶדְיָה אַחַת שֶל צְמִיחָה וְלִבְלוּב שֶל יַלְדָּה וְשֶל עֵץ שֶהִרְהִיבוּ

אֶת לִבּוֹת כָּל יוֹדְעָם וְהַמָּוֶת קִנֵּא בִּשְנֵיהֶם וְזָמַם לְכָרְתָם

אַף כִּי אַנָּה אִבְּדָה אֶת חַיֶּיהָ מִזְּמַן בֵּין פְּרִיצֵי-הַחַיּוֹת שֶהִזְאִיבוּ

וְהָעֵץ נַעֲשָׂה מָעֳמָד לִכְרִיתָה רַק עַכְשָיו, כְּשֶכֹּחוֹ סוֹפְסוֹף תַּם.

הַיַּלְדָּה, אַנָּה פְרַנְק שְמָהּ, מִזְּמַן כְּבָר אֵינֶנָּה, חַיּוֹת-הָאָדָם הֲרָגוּהָ

כְּמוֹ מִילְיוֹן וַחֲצִי-הַמִּילְיוֹן יְלָדִים יְהוּדִים שֶנִּסְפּוּ בְּיָדָן,

אַךְ הָעֵץ שֶשָּׂרַד עוֹד שָנִים אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם נִתְגַּלָּה כְּנָגוּעַ    

בְּאַחַד מִנִּגְעֵי הָעֵצִים הַמַּכִּים מִן הַשֹּרֶש וְעַד הַסַּדָּן.

וּמַמָּש כְּמוֹ שֶאַנָּה וּבְנֵי מִשְפַּחְתָּהּ לֹא נִצְּלוּ מִיָּדוֹ שֶל הָרֶשַע

שֶכְּמוֹתוֹ לֹא נוֹדַע מֵעוֹדָם שֶל קוֹרוֹת הָאָדָם, בִּשְהוֹתָם בְּמַחְבּוֹא

בֵּין שְתִיקָה וּבֵין לַחַש חָרֵד מִכָּל רַחַש כָּל יוֹם, כָּל שָעָה, לְלֹא יֶשַע

בְּאֵין אִיש בָּם שוֹקֵט מֵאוֹר שַחַר וְעַד חֲשֵכָה, מִקּוּמוֹ עַד שָכְבּוֹ –

כָּךְ גַּם נֶגַע-הָעֵץ שֶהָיָה לְרוֹעֵץ לֹא חָדַל, לְאִטּוֹ אַךְ לָבֶטַח

לְכוֹסֵס מִדֵּי יוֹם בַּמַּחְשָךְ וּבַסֵּתֶר בְּגוּף הָאִילָן הַבָּלוּי

כְּמוֹ בְּגִידָה חַתְרָנִית וּכְמוֹ קֶשֶר-קוֹשְרִים חֲשָאִי הָאוֹרֵב לוֹ בַּפֶּתַח

בְּעוֹד אַנָּה, אֵי שָם בֵּין גִּדְרוֹת מַחֲנֵה-הָרִכּוּז נִרְצְחָה בְּגָלוּי.

אֲבָל אַךְ פִּרְסְמָה עִירִיַּת אַמְסְטֶרְדָם כִּי עוֹמְדִים אֶת הָעֵץ שָם לִגְדֹּעַ

נִזְעֲקוּ אֶזְרָחֶיהָ וְכֵן בַּעֲלֵי הַמַּצְפּוּן מִקַּצְוֵי הָעוֹלָם

וּבִקְּשוּ לְעַכֵּב אֶת בִּצּוּעַ גְזַר דִּין הַכְּרִיתָה כִּי יָדוּעַ יָדֹעַ

שֶיֶּשְנָן מַחֲלוֹת שֶנִּתָּן לְרַפְּאָן בְּעוֹד עֵת –  וְהַנֶגַע נִבְלָם.

וַאֲפִלּוּ כָּעֵת, שֶהָעֵץ נִתְמוֹטֵט, יִחוּרָיו מוֹסִיפִים לְלַבְלֵב עוֹד

כְּמִין אוֹת וְסִימָן שֶלֹּא חֹלִי אוֹ זְמַן יִצְלְחוּ בְּבוֹאָם לְהַכְרִית

אֶת זִכְרוֹן הַיַּלְדָּה שֶהָפְכָה אַגָּדָה מַרְעִידָה הַחוֹדֶרֶת לַלֵּב עוֹד

חֵרֶף כָּל שִכְחָה שֶאֵינֶנָּה מוֹחָה אֶת הַצֶּדֶק שֶאֵין לוֹ אַחְרִית.

וְלֹא תוֹעִיל הָאַנְטִישֵמִיּוּת שֶנְּחָשֶיהָ

חוֹזְרִים כַּיּוֹם לִזְקֹף רֹאשָם, זְמָמָם תָּמִיד יֻכְשַל.

אֱמֶת הִיסְטוֹרִית לְעוֹלָם תִּגְבַּר עַל מַכְחִישֶיהָ

וְהָעַרְמוֹן בְּאַמְסְטֶרְדָם

הוּא סֵמֶל

וּמָשָל.

* * *

חוויית כתיבה בערבה

בקיבוץ סמר בערבה מתקיים פעמים אחדות בשנה שבוע מרוכז של יצירה המיועד למי שזקוקים לאווירה שלווה ולהתנתקות מטרדות היום-יום. כל יוצר ישהה בחדר משלו עם שירותים ומטבחון, ובו חיבור לאינטרנט (ויש גם אפשרות הדפסה).

מיספר חדרים קטן עומד לרשות הנרשמים. בכל שבוע כזה יהיו בסמר 3­-5 יוצרים בערך. כל אחד מהם יזכה בהזדמנות להקדיש את כל השבוע לכתיבה אישית בחדר משלו נוכח הנוף הפראי של הערבה ובאווירה שקטה ונינוחה. כמו כן נספק שלוש ארוחות ביום, שתיים מהן בחדר האוכל (ומצרכים בחדר לארוחת הבוקר).

מוזמנים להירשם יחידים העוסקים בכתיבה וגם קבוצות. לקבוצות נציע מפגש אחד עם העורך והמתרגם יחיעם פדן, שבו יוכל כל משתתף לקרוא מפרי עטו ותתנהל שיחה מונחית. הדרכה אישית ועריכה אפשריים בתשלום נפרד. לקבוצות נציע טיול בסביבה הקרובה עם מדריך מנוסה.

המקום: סמר, קיבוץ קטן ו"קצת שונה" בערבה הדרומית, הוקם בשנת 1976. הענפים העיקריים בו הם מטע תמרים אורגני, רפת, הייטק ואנרגיה סולרית. מיקומו כ-30 ק"מ צפונית לאילת. אפשר להגיע אליו במכונית או באוטובוס (בכביש הערבה) או בטיסה לאילת.

המחיר לשבוע: 2,000 ₪ (+ מע"מ).

יש אפשרות למלגה חלקית: נא לשלוח תיאור של תכנית הכתיבה.

להרשמה ולפרטים נוספים:

איילין – 052-4587192  ilenemoskowitz@yahoo.com

שלי – 052-3919863  nishmata@gmail.com

ראו גם: www.samar-view.yolasite.com

[דבר המפרסם]

* * *

שנה טובה ומבורכת במיוחד לְאֲגָנָה וַגְנֵר ולבתה, לסופר העל-זמני אלימלך שפירא, למשורר חיימקה שפינוזה, לפרופ' פלוץ בן שחר, לד"ר יפתח הגלעדי וכמובן למזכירת המערכת גדולת החזה והמסורה

ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, שמרשה לנו לפעמים לשבת על ברכיה ולמצוץ לה או להתעטף בין שדיה ולקרוא רומאן עברי

* * *

זאב מגן: מסוּמר אני לארץ ישראל

לכבוד אהוד בן עזר,

יסלח לי כבודו שלא כיבדתי אותו במר ואו אדון. כמי שקורא ונהנה מלא מעט מאמרים בעיתונך המרשים, יש לציין, הרגשתי כמו שותף להגיגיך הרבים. בשבוע האחרון אני מרבה בקריאת ים המילים שלך. חלקם אהודים יותר וחלקם לא שותף אני.

כבן קיבוץ גבת לשעבר, שנולד עם קום המדינה, אני מרגיש נטוע ומחובר לשורשי המדינה שלנו. הוריי, שעברו את מלחמת העולם השנייה בשהייה ארוכה במחנות הידועים לשמצה כגון: אושוויץ, בירקנאו, דכאו ועוד, ואשר נושאים על זרועם מיספר לדיראון עולם – מסומר אני לארץ ישראל. לא מזמן קראתי בן או בת קיבוץ המלינים על דרך החינוך בקיבוצם. צר לי על כך. רבים וטובים מהמפקדים והמנהיגים שלנו, לאורך כל הדרך, גדלו וחונכו בקיבוצים. חשוב לציין כי בכל ארגז תפוחים, ישנם גם אי אלו רקובים, ועל כך אני מצר.

שלא יראה שגוזל אני  מילים  מהעיתון החשוב שלך, שא ברכה בעמלך. ישר כוח.

בידידות,

זאב מגן

* * *

משה כרמי

בן-שמן

רשימות

אייר-סיון תרע"ט, קיץ 1919

הביא לדפוס: אהוד בן עזר. אוגוסט 1992

כריכת מחברת רשימות של משה כרמי, מתקופת שבתו בבן-שמן, קיץ תרע"ט, 1919. הכריכה מעוטרת קישוט-עלים מודפס, ומילים מודפסות בערבית, כניראה שם התלמיד, המקצוע, הכיתה וכדומה. המחברת נמצאת אצל בתו של משה כרמי, סמדר כרמי-גיברמן. הטכסט הועבר לכתיב מלא. דומה שהבחורה האהובה שאליה הוא פונה במחברתו היא רבקה שרתוק, ואילו הבחורה שמחזרת אחריו היא אסתר ראב. זה מתאים לתבנית היחסים ביניהם, אסתר ראב כניראה כבר נמצאה בבן-שמן בקיץ 1919, יש אישור שלימדה שם כל שנת תר"ף, 1920. אך חסרה לי עדיין "עדות מסייעת" לקבוע בבירור את הזיהוי שלה בהקשר הזה. יש נושאים במחברת שחוזרים ב"מחברות קמשונים", מחברות הטיוטה של ראשוני שיריה, שמצויות בידי ושאת רובן פיענחתי. אני ממשיך לחקור בנושא ולהשוות.

ה' אייר תרע"ט [1919]

על אגדת העולה-לקראת-האושר

הקדמה אין צריך לזה: מי הוא ומי אני ומה הוא לי – הן בפתיחת האגדה אני אומר זאת.

רק על איזה מקומות אני מצטער ואיני יכול לשנותם.

"שמעי ואריעה אל נפשך". ואריעה. האין אתה ממהר לשים ידיך על אוזניך?

מה הצעקה הזו?

אך איני יכול להשתחרר ממנה. ועוד: יודע אני כי דרוש פה אקורד מג'ורי ודרוש כי ינוגן פורטיסימו, לכל-הפחות: פורטה. כן אך לא אימנתי עוד ידי לתנופות-הגבורה.

כן, תהי צעקה פרועה זו רמז לכוחות העולים שאננים, לגבורה הבוטחת ושקטה ועולה בדממה. לעת-עתה אין בי עוד קולות אחרים במקום אלה. ותישארנה הצעקות.

 ...על תשובתו בפעם השלישית, על מפתן האושר, על התשובה: "הן אני לאהבה, ומי ישנאני"...

עליה אני חרד מאוד, אני בוש מאוד בה.

יש ונידמה לי כי במקום העלייה יש פה ירידה. שלוש פעמים הוא עונה למלאכי-החרש, מדי פעם הכל הולך ונמתח יותר. צריך שתהיה עלייה מתשובה לתשובה.

ונידמה לי כי הכל הולך ורפה. מתשובה לתשובה – ירידה.

בשתיקה יש תמיד יותר מאשר במילים.

כן. כאילו סודות הולכים וניגלים לי, אך לא כולם ניתנים להיתפש.

שתיקתו בפעם [האחרונה] הראשונה אומרת הרבה מכל דיבוריו בפעם האחרונה. למה לא ידעתי לכבוש אותם, את דבריו האחרונים: בדומייה אחת?

כן, כאילו סודות הולכים וניגלים לי אך עוד ליבי רועד בי ואין בו השלווה השלמה להקשיב לסודות-הדממה.

גמגומי-הברות, מפחד-הדממה אולי?

אולי. והן רציתי להגיד. כה רב היה לי להגיד. ומה אמרתי?

אשרי מי שיודע לכלוא את רוחו, ואשרי מי שיודע לבטאה.

ואני מלהג בלשון-ילדים, בגמגום-הברות כתינוקות.

*

ב' אייר. הכל נובע רק מיחסנו אל עצמנו, גם הרחמים גם היחס-האנושי, גם השינאה וגם האהבה. ואם דיברתי אלייך דברים קשים, ואם הבנתי היתה אטומה, וביטויי היה גס וזר – לא אלייך דיברתי, ולא לקראתך הייתי אטום, את עצמי עיניתי, את עצמי.

לא. לא עלייך אדבר. ואת אל תפני אלי כאל גדול. קטן אני ונבוך. לא אני אפתור שאלותייך. נסתבכתי בתוך עצמי, ואת המוצא לא אדע. אינני מבין כלום. אל תבקשי אצלי פתרונים. פרפורים רק תשמעי. "משה הנער תועה ביער".

כן. עליי אדבר אך הפעם. אני אני ואני.

את חטאיי אני מזכיר.

זה היה לפני שלוש שנים, אז הרימותי את דגל המרד. מרדתי בי, מרדתי בך. בצערי, במתבודד על חורבותיו.

ירדתי אל העמק ורגליי כמטרפות [כמטורפות?]. אל הדרך הגדולה באתי, עמדתי להביט בעוברים ושבים.

אמרתי: איסחף עם הרונדו הכללי, ואפרוש זרועותיי לקראת הראשונה העוברת. וכולה רטט-נעורים.

אך נגעתי בה. הפניתי ראשי אל ההרים. ליבי התרפק, ערג אל השבילים, שבילי-העתיד הנמשכים בגעגועים אל ראש-ההר.

אחזתי בידה ואמשכנה אחריי במעלה-ההר, ובדרך פיזרתי לה את כל אוצרותיי, את כל דמעות-צערי-הכלואות, את כל געגועיי אליך.

והיא לא שמעה, והיא לא ראתה. בעקבותיה ראיתים מתבוססים, ילדי-ליבי מתבוססים בעקבותיה.

נשאתי עיניי אלייך. ואת במרחקים, במרחקים. כמעט שלא ראיתיני. אני אך ראיתיך. אז הרפיתי מידה. היא שבה אל הדרך הגדולה ואני עליתי בלאט בשבילי, אל חורבות נעוריי.

זמן רב עבר מאז ואני לא ראיתיה. כמעט ששכחתיה והנה לפני חצי שנה נפגשנו שנית.

היא ביקשה לעבוד איתי יחד. ליבי לא אמר לי כלום עליה. עלה קטן בגינתי לא חרד לקראתה. והיא נהרה אלי, והיא נישבה אלי, אך רחוק, רחוק הייתי ממנה. נשימותיה לא הגיעו אלי.

ולא ידעתי מה אענה לה.

והתחילו מדפדפים בי עלי-הזכרונות, ונעצבתי אל ליבי: חוב גדול רשום עליה. אני אז בזבזתי. והיא קפצה את ליבה.

ההגיעה עת השילומים? הבאה היא לפרוע חובותיה? עתה?

נעצבתי אל ליבי: מדוע כה ארוכה היא הדרך מן האדם אל האדם? ומדוע כה נפתלה היא?

עומדים אנו על השערים, ונפשנו מתדפקת על השער. צאי, צאי אליי, ולו לרגע אחד. דממה, אין עונה. וקוראים אנו בכל נפשנו. ויושבים ומחכים ליד השערים הנעולים. עד הרגע האחרון אין אנו יודעים אם באים לקראתנו אם לא. כי לא גלויים הם השבילים, ולא פתוחים לישרים – נפתלים הם ונעלמים, רק ברגע האחרון נדע אם באים לקראתנו.

יש אשר נשמע רחש בין השיחים בגן. והלב ימוג לכל עלה נידף. יש אשר בחשכה יאירו אורות. אך מי יודע: אם לקראתי הם הולכים אם לא? מתקרבים הם ומתרחקים, רומזים ונעלמים. הלקראתי הם משרכים דרכם? – מי יודע סבך השבילים ונפתוליהם? ומי יודע את הצפון לו בחיק גורלו?

ורוחנו כה קצרה ונפשנו כה רפת-אונים – רוח תישוב ונשאה אותנו. אך לשווא ניאחז בשלבי הגדר.

ויש אשר ניסחף על דמעותינו, על דמעות-הציפייה, על גלי הגעגועים היתומים נינשא עם שטף הגעגועים העולים ומתפרצים, על אשדות נפשנו ניסחף, נפשנו הזורקת את ענותיה אל התהומות. – אך לשווא נפרפר בשלבי-השער. אך לשווא נזעק ואצבעותינו תירתקנה (תרחקנה?) אל שלבי-השער. אל תוך עצמנו ניסחף, אל מעמקי-עצמנו.

ויש אשר נירדם על יד השער, נשענים אל כתלי הגדר. נירדמים בעצב בתוך דממת-הציפייה. כל עובר יכול לקחתנו – העולה במעלה-ההר, והיורד אל הבקעות, יאספנו אל זרועותיו במנוחה, ובלי עמל רב. ילד רך יאספנו אל כיסו כשבלולים ההומיים על שפת הים, יגישנו אל אוזנו ותמה רגע על השבלול ההומה והחביאו בכיסו, ובהחליפו מכנסיו ושכחנו. (הכובסת, אולי, תמצא את השבלול האובד בפינת הכיס, תיתן אותו במתנה לילדה הקטן היושב על ידה ומכרסם את הפרוסה היבשה שהשאירה לו מארוחת-הצהריים, והילד ישמח על השבלול היפה שנפל לו בירושה מכיס מכנסי הילד היפה).

או גם שיכור נע בדרכו, בורח מצערו וטובע בו, השיכור הנע בדרכים יאספנו ליד השער, וזרקנו כאבן מול הרוחות הרעים הרודפים אותו. במצולותיו יטביענו למען טפס על כתפנו, למען הינצל מגלי-ייסוריו הבולעים אותו.

ושם אל השער אולי תגיע אז הנפש הצפוייה, על קצות אצבעותיה תיגש וידה רועדת על כף-המנעול, צעיפה תרים בלאט, למען ראות את הנפש הקוראה – שוממים השערים, רק עקבות עוד נשארו לרגלי השערים. עקבות נוגים אילמים.

לא אליה הם הדברים האלה, לא ביני ובינה היה כה רב.

זה היה לי אולי עם מלאך-ילדותי. עם "לבנה". ואולי לא היו עוד הדברים אולי נבואה היא לעתיד-לבוא-עלי.

אנחנו נשוב לדבר אודותה.

היא ביקשה לעבוד איתי וליבי לא אמר לי כלום עליה.

ואמרתי אל ליבי: הן חוץ מזה יש בנו אולי עוד דבר מה. אדם. פשוט: אדם.

ואמרתי: יחס-אנושי. הן זה יש לה ולי רשות לבקש ממני.

אז פניתי אליה: ראי, ליבי מופנה מאיתך. הוא לא יפתח אלייך גם קרן-אור קטנה, ואם לשלם באת – ליבי אינו נכון לקבל.

למה תהיי איתי, ולמה תישאי איתי בסבל-הדרך? הן לא חבוקים אנו עולים בשביל – אחריי תלכי במקומות הצרים, ובהירחב השביל והלכת לצידי וידינו שמוטות, גם אצבע קטנה לא אושיט לך.

והיא אמרה: הנח לי, ואהיה על ידך.

ואומר לה: שניים הם היוצאים אל השדה. זו חלקתך וזו חלקתי. עיבדי ועשי בה כטוב בעינייך. אך לפנות ערב ובנבוע הגעגועים, אל תחכי לי בקצה השדה. אל תחכי על האבן, בתלם בין חלקותינו.

אני אז הלכתי אלייך, אני אז כתבתי אלייך את מכתבי הגדול. זה היה בערב-האביב.

היא שתקה. ובאה אלי לעבוד איתי. לא עמד בי ליבי להגיד לה: אל תבואי.

שלושה חודשים עבדנו יחד. שלושה חודשים גרנו יחד. וחדרה מול חדרי.

אמרתי לך פעם: תפילה אחת יש לי לאלוהים: "שמרני מחטאים קטנים, מחטאים גדולים אישמר בעצמי. ואם אפול, אזי לא אבוש כל-כך בתוכי."

כן. העיקר להישמר מחטאים קטנים.

נסתבכנו בסבך חטאים קטנים – עד צוואר הגיעו.

מי הוא האשם? יש שאני חושב – אני שהתרחקתי, שהתכווצתי לתוך עצמי.

הבזבזנים הם גם הכיליים. [צורת רבים של כילי, קמצן]

לא נכנסתי כמעט אף פעם לחדרה. ואם נכנסתי היה זה מפני איזה צורך צדדי.

אליה לא באתי אף פעם. ימים היו עוברים ולא היבטתי בפניה.

היא התפרצה בהאשמות קטנות.

מצבי היה אז רע מאוד. יחס ההורים היה זול מאוד מפני רגליי-היחפות, ומפני שאני "יורד אל הילדים" (ואני חשבתי כי אני "עולה"). וגם בבית-הספר היתה תקופת משבר – אבד לי יחס הילדים. אמונם הישר בי, גם הם התחילו ללגלג ואפילו יותר מזה.

היה כל-כך רע. כמעט שנואשתי. אך התגברתי. הבינותי כי את הבוסר אני טועם. נשאתי את הכל באהבה ואחכה.

אך היא? היא סבלה על לא-דבר. ואת מתיקות-צערי לא יכולתי לתת לה.

כן. אני קטן וצר. ניחמתי את עצמי: הן הודעתי לה מראש. הן לא הבטחתי לה כלום.

היו פעמים שהתאמצתי להגיד לה דבר-מה. אך הצינורות לא היו. היא לא שמעה. היא חפצה אחרת, אחרת.

אז קצרה רוחה ותאשימני בהאשמות קטנות. עד אל המשכורת הגיעה. ואני במקום להבין מקור הדברים, במקום לטהרם, ולזכך את האוויר סביבנו, קמצתי אגרופים ועיניי עצמתי למחצה ואומר לה: ובכן, צריכה את לעזוב את המקום. אנחנו איננו צריכים לעבוד יחד.

רדפתי אחריה בשוטים. בגאווה הצלפתי עליה. בזוכרי זאת אחרוק שן.

ד', ד', שומרני מהתנגשות בחטאים קטנים. מחוץ לי ובתוכי.

כן. כך היה הדבר, והיא נכנעה. הצטדקה ואלף סמרטוטים וצעיפים סחבה עליה לכסות בהם את מערומיה. – ואני ראיתי ושתקתי.

צעקתי אל תוכי: יחס-אנושי. בתרועות ירדתי אל תוכי: יחס-אנושי.

אז יצאו לקראתי גבירות-נדיבות-הלב. וקופסת-הצדקה מתנועעת על כרסן, ותאמרנה לי: הישקט, הכל יעבור בשלום.

הגבירות-נדיבות-הלב מאין באו בתוכי? לא ידעתי.

הרחמים. הרחמים.

הגבירות נדיבות-הלב סובבו על כל פתחי-ליבי, ליקטו פרוטות, וחצאי-פרוטות. למה? להכנסת-כלה? בשביל אלמנה שוממה?

אינני יודע מה אמרו הרחמניות. אך הן הצליחו בכ"ז לצרף איזו פרוטות דלות לתוך הקופסה.

איך? והן כה כילי הייתי אז. כולי הייתי אצלך. ונדיבות-המאושר הן אי-אפשר שתהיה אצלי.

ונדיבות-הרעב? כן. יש רגעים ואני חולם על נדיבות-העני, נדיבות-הרעב [עי"ן בצירה], הנותן בכל ליבו את פרוסתו האחרונה. אך אני עוד לא הגעתי אליה. יש שאני חושב כי על חוף-נדודיי, מחכה לי רגע כזה.

לא. זה לא-חשוב. כן, קופסה-של-צדקה תליתי אז על פתחי-ליבי.

מן הלקט נתתי לה. כל הקציר הלך אלייך.

ועבודתה היתה לא מוצלחה לגמרי. לא לא-מוצלחה, אלא – לא-כלום. היא לא עשתה כלום.

ואני לא דיברתי. לא העירותי לה. שתקתי. גם זה היה מן הקופסה.

כי בשביל לדעת להעיר לאדם, צריך לאהוב אותו.

ניסיתי כמה פעמים לגשת בזהירות, לעודדה, לעוררה – פרוטות, פרוטות, הן רק הרגיזוה. ואם לפעמים נתתי מטבע יותר מדי גדולה – ונטפלה אליי, עד שלא ידעתי מה אגיד לה ומה אעשה לה עוד.

המצב הגיע לידי-כך שההורים באו אלי בדרישה "שאפטרנה" (אחריות הגן היתה עלי).

זה שלא ידעתי איך "לפטר" "נושא-משרה-אצלי", זה נניח הצידה.

חשבתי, למשל, שבשום אופן לא אעשה זאת אם לא אתפטר אני קודם. אך את זה נניח.

פתאום נגע בי כל צערה. קופסת-הצדקה רמסתי בין-רגע. ויחס-אנושי פרח בי בהדרו.

זה מה שאני צוחק – פתאום, – אל תשימי לב [לזה]. בעצם איני יודע למה עבר בי הצחוק. אני לא מתכוין פה כלל לזאת.

 "פיטרתי" אותה מן הגן. והיא קיבלה את הדבר יפה מאוד.

היו לנו ימים אחדים "אנושיים". דיברתי איתה בגלוי על הכל. לא ברחמים דיברתי.

משא כבד נפל. המבטים הכבדים והניתלים נמוגו, נעלמו. הכל קל וטוב. החילותי לשוב אל עצמי, אלייך.

היה ערב אחד. למחרתו היא צריכה לנסוע. ישבתי בחדרי וכתבתי אלייך. היא הסתובבה על היציע. מתחילה לא שמתי לב לזה. אחר-כך הקשבתי לצעדים ותמהתי. אחר שמעתי בפותחה דלת חדרה ובסוגרה, וחרדתי מעט.

שקט היה. הפסקתי את הכתיבה. מאוחר היה. שכבתי לישון.

בשנתי שמעתי קול-צעדים, בלי-הרף נמשכו הדפיקות, ובמהירות.

ישנתי ואת קול-הצעדים שמעתי, כדלף-טורד ירדו עלי פעמי-הצעדים.

שנתי נדדה. כעין אנחה שמעתי מעבר לדלת חדרי. התעוררתי.

היא עמדה רגע על-יד דלתי, ואחר מיהרה לפנות ותתהלך במהירות על פני היציע. מה לה? – דפיקות-לב?

קראתי לה ותיכנס. היא ישבה בחשכה על קצה המיטה. הרכיבה רגל על רגל, וסנטרה תמכה בכפה.

 – מה לך?

 – איני יכולה להיות בחדרי.

 – נוחי, שקטי. – ואת ידי העברתי על ראשה לאט. ונירדמתי.

אחר רגעים אחדים נתעוררתי שוב. ראשה היה על הכר. היא ישבה כפופה מאוד.

 – מה לך? מה לך? אמרי.

ולקחתיה בזרועותיי והשכבתיה לידי על המיטה. כתינוקת השכבתיה על שולי סמיכתי. והיא שותקת ונמסרת לתוך זרועותיי.

היא התחילה לרעוד מעט מעט וראשה חבוי בין כפות-ידיה.

 – מה לך?

 – קר לי.

הרימותי שולי-סמיכתי ואכסה [ה"א בקמץ]. נדחקתי אל צידי מיטתי ואמשכנה לתוך המיטה.

נרדמתי שוב וידי על זרועה, ופניה אל מחוץ למיטה.

אנחה חנוקה העירתני שוב.

חיבקתיה. – ילדה, ילדה, מה את רוצה? נוחי, שקטי.

 – איני יכולה להירדם. מחר אני נוסעת.

 – הן שמחת על זאת. הן בימים האחרונים כה דיברנו על זאת, על ההתחדשות, על העבודה, על העמידה-ברשות-עצמך. על השאיבה מתוכך.

 (וידעתי כי כל אלה הדברים להג המה כי מה הם בשעה שהנפש מבקשת... יודע אני מה?)

 – לא, איני יכולה להירדם. חם לי, חם לי מאוד.

פשטתי שמלתה, שמלת-הצמר החמה. הפניתי פניה אלי ואחבק אותה, ואאמצנה אליי, נשקתיה על מצחה ואירדם שוב.

למגעי-הגוף הקרובים נזדעזעתי מעט אך אני הייתי רחוק מאוד. כולי הייתי רחוק.

אדם חיבק אדם ולא ילד את ילדה.

נירדמתי, אך שנתי נדדה, ולא ידעתי מה.

היא לא נסעה למחרתו. ואני טיילתי בצהריים אל ההרים.

באי-מנוחה תרתי בין הסלעים. חיפשתי מרגליות. המרגליות התמימות וזכות. תמימות כתינוקות.

לא מצאתי מרגליות, ואני ליבי לא שקט בי. התגעגעתי אל גוף ערום.

כן. ברגע אחד נתברר לי: כל חיי אני מתגעגע אל גוף ערום.

תעיתי בין הסלעים ועיניי הביטו אל המרחב הריק.

איריס פרח על יד הסלע. השתטחתי על הארץ.

ליד האיריס שכבתי, איריס טהר-העלים, ועורו שקוף ואצילי.

עיניי התרפקו על מערומיו. עיניי ביקשו את סודו.

שלושה עלים לו לאיריס, עולים מליבו, וצבעם לבן-זהבהב, ושוליהם נטויים על פני האבקנים.

הרימותי שולי העלה האחד, וליבי רועד בי. הרימותי שולי העלה – מצאתי סוד האיריס.

לא נשקתי לו לאיריס. לא נשקתי למערומיו, כי פחדתי לפרח פן יבול, עיניי אך דמעו מגעגועים. ונפשי כלתה אל פרחי, כלתה אל סוד-פרחי.

כן, ידעתי אל נכון, למה אני עורג כל ימי-חיי, מה המה כל יסוריי, וחלומות-הנדודים, וכל פירפוריי הנעלמים גם ממני. – אני רוצה לחבק גוף ערום.

התהלכתי על ההרים. ובכיתי בתוכי: איפה "היא"? למה אתה מסתירה מפניי?

ומחשבה אחת מילאה את כולי: כה אלך אל ההרים. כה אקפץ מסלע אל סלע, בלי-הרף, עד הגיעי אליה.

מי היא? איפה היא?

הלכתי אחר השמש, והשמש יורדת אל הים. הלכתי אחר השמש, ירדתי אל העמק. ועיניי הוכו בסנוורים.

חולצה לבנה דבוקה אל גופה. וכולה כה רעננה.

למה לא ראיתי זאת עד כה?

ראיתי, אך לא ראיתי.

היא ניגשה אליי, שמה ידה על כתפי: איפה זה היית?

 – טיילתי בהרים.

 – ואנחנו מחכים לך. הילדים אמרו: משה ברוגז. זה אמת?

העברתי ידי על כף ידה, ואת אחד הילדים חיבקתי:

 – לא. אינני ברוגז. טיילתי מעט בהרים.

הילדים התאספו. ירדנו במורד הגבעה. ילדה מצאה זכריה יחידה. הזכריות רק התחילו לפרוח. לא קטפנו אותה. כולנו כרענו על העשב. והעשב עודו צעיר ורך ונמוך. כרענו על העשב סמוך לזכריה. פטפטנו. כל אחד פטפט את העולה על רוחו.

ישבנו בצל האשוחים הצעירים. הילדים סביבי. חנה הקטנה ישבה על ברכי. חנה הקטנה המזכירה לי תמיד שפן שנכנס אל הגן והתחיל מכרסם בעלים. ופתאום התיישב על אחורו, ואוזניו הזדקפו, ועיניו הגדולות פתח: באים?

והוא נבהל ואינו יודע לאן.

הילדים ישבו סביבי, מוללו בין אצבעותיהם עשבים רכים, קטפו עלים דקים מן האשוח, ויפרקו אותם בדממה.

סיפרתי להם אגדה על בן-מלך אשר חלם חלום, חלם כניצנים עם נשימת-האביב הראשונה, חלם כגלמי-הפרפרים בפקועתם בהציץ בהם האביב הניעור.

בן-המלך חלם לו חלום.

ועם ריחות-האביב נכנף לו בן-המלך, עם הפרפרים הראשונים נכנף אל ההרים, אל הרי-התכלת הרחוקים. יצא לבקש את חלומו.

ערום דילג בן-המלך על ההרים, ערום כעופרי-האיילים, ערום כחיית-השדה.

כל אוצרותיו השאיר בן-המלך, פיזרם בין נושאי-כליו, חלם בין משרתי-החצר. לא נישאר לו אך ליבו הומה, ועיניו עורגות וחלומוו אשר חלם.

עלה בהרים, ירד בבקעות. ביקש את בת-המלכה אשר ראה בחלומו.

על גדות-הנחלים כאגמון נע, כסוף עם רוח-הערב: נחל, נחלי, ברקדך מן ההרים, בסובך בין הסלעים, הראית את מלכת חלומי?

על ראשי-ההרים כרע לפני הרוח כעשבים, השתחווה בתחנונים כדשאי-ההרים:

רוח, רוחי, רעננה ורוטטה, רוטטה למחולות. הגידי לי: בנודך בין ההרים, בהתרפקך על חמוקי-ההרים ונשימתך חמימה, קודחה, הראית את מלכת-חלומי?

כאלונים הבודדים על ראשי-ההרים, איתנים שלווים ומדברים-אל-עצמם בדממה, רק לפעמים יפליאו הברה קטנה, הגה-קל לרוח העוברת, כה ניסה בן-המלך הומה-הלב, פנה אל הרוח הנחפזת, עצרה בזרועותיו: את, העוברת, את, המתחמקת, הכי לא ראית... בת... בת-מלכה...

וליבו רעד בו, וזרועותיו רפו ועיניו עורפלו בדמעות.

ואל הכוכבים נשא נפשו, התפלל בכליון-נפשו:

הגידו-נא-לי אתם, הגידו לי. אם על ההרים מלכת-חלומי, או במרחבי-שדות תתלונן?

הגידו לי: הישנה היא אם ערה? המחכה היא, המונה היא צעדיי, מונה בדפיקות ליבה – או במחולות תיסוב, קלה ושקטה. לא הגיע אליה שיח-נפשי, געגועיי לא הגיעו, לא התדפקו על ליבה, לא חלמה חלומי, וחלומי יתום, ערירי.

הגידו לי: הצנועה היא עוד וחבוייה, צחה ותמימה כגבעות-החול במעמקי המידבר, מקום לא דרכה עוד רגל-חיה, כגבעות-החול המזהיבות, רק עקבות רוח-ים כגלים, גלילים נמים על פניה והיא חולמה חלומות-זהב?

או אולי כחלקת-השדה ליד הכפר, גבול אבנים לה סביב, והמחרשה פילחה בה תלמיה. אולי גם עובר בה רחש-הקמה, השיבולים הזהיבו. חבויים עקבות-המחרשה, רק עקבות רוח-ים כגלים, גלים נעים על פניה, והיא חולמת חלומות זהב?

הגידו לי, כוכבי-הליל, אמרו-נא לי:

אולי לפני שנים רבות, רבות, לפני אלפי שנים, כבר נולדה מלכת-חלומי, פרחה לה ותצפה ותיכמה לבואי – ותימוג?

או אולי עוד לא נולדה חלום חלומי, עוד לא נרקמה נשמתה. אולי עם הפרחים אשר ייוולדו בעוד אלפי שנים תעלה גם היא, לקראתי תבקע, תפרח – ותימוג?

הגידו לי, כוכבי-הליל, הבמזרח היא אם במערב? הבעבר אם בעתיד?

הגידו לי כוכבי-לילי: האצעדה אחורנית, אם אוחז דרכי לפניי?

העברה, חלפה חלום-חלומי ואני איחרתי בוא או אחכה לה בדממה.

האחכה יום או שנה או אלפי שנים אצפה לבואה? הגידו-לי.

קדימה אצעד, ארוץ, אטפס במרומי-צורים, אל מעמקי-התהומות ארד, אדלג ורגליי קלות. שמה אשב וארנן לי בלאט, יום, גם שנה, אחכה וארנן לי בתוכי בדממה. אלפי שנים אשב דומם כסלעים ואצפה. – אך הגידו לי, הגידו-לי, איפה היא חלום-חלומי.

פיתחו-נא לי עיניי ועיניי עצומות. כוכבי-לילי האירו בעיניי, עיניי מוכות בסנוורים.

כוכביי, אורכם הדליקו בעיניי, ואביטה אל מרחקי-הארצות, אל מעבר לאופקים אחדורה, אל תילי-חורבות הדורות שחלפו ואל רזי-קיפולי הדורות הבאים יחתור מבטי, אולי אמצא את מלכת-חלומי.

כוכביי, אורכם הדליקו בעיניי ואביטה על סביבי, על מרחק זרוע ממני, ועל מרחק-שעל משבילי. אולי אמצא את מלכת-חלומי.

הכוכבים נוהרים לאיטם, אילמים ינהרו כוכבים.

הרוח מחוללת בהרים, חרישית מחוללת הרוח.

והנחלים יורדים בהמייה אל הים.

ומענה לא בא.

נירדם בן-המלך בצידי-השביל, וראשו אל אחד הסלעים.

עם תפילתו ועם געגועיו עלתה ממעמקיו נשיקתו יחידתו. זו האחת אשר השאיר לו מכל אוצרותיו. האחת אשר הוא שומר איתו למלכת-חלומו. היא מעיין-נפשו עין שירותיו ותפילותיו.

עם תפילתו עלתה הנשיקה ממעמקיו, על שפתיו עלתה, בזווית שפתותיו רעדה, ככוכב באופק הנגב, כוכב שוקע על-יד זריחתו.

נרדם בן-המלך בצידי-השביל.

עברה אחת מבנות-העיר, ירדה אל הבאר וכדה על שכמה. עברה בשביל ותרא את הנירדם. הורידה הנערה את הכד מכתפה, השעינתהו אל אחד הסלעים. ותגהר על הנירדם, ותמוץ את הנשיקה מעל שפתותיו. ינקה את רסיס-נפשו, את נשיקתו-יחידתו אשר שמר איתו למלכת-חלומו.

אחר הרימה אותו הנערה מבנות-העיר בזרועותיה, נשאה אותו אל בית-אביה ואל חצר-מולדתה.

בזרועותיה נדם ליבו, עיניו דעכו וחלומו נמוג, נמוג.

לא כך סיפרתי לילדים את האגדה. בדברי אלייך "מסתפרת" היא אחרת.

אך למה זה אני מנבא לי רק רע? אני נושא את נפשי אל האושר אל השמחה הרבה, אני נושא בי אוצרות-גיל, גיל-אין-סוף – והעצב נושב לקראתי, ואני הולך כאילו לקראת-אסון. ועל כל שעל נידמה לי: קיצי הנה בא.

בערב טיילתי על ההרים, הדמדומים כבר רבו, ואני עוד סובבתי על ההר. בשובי לא מצאתי מנורתי בחדרי. מנורתה נשברה. על-כן לקחה את מנורתי.

חשבתי: אשב לכתוב אלייך. אך לא רציתי לבוא אל חדרה, ואקח את הכינור ואנגן בחשיכה.

ניגנתי את המנגינות הראשונות, המנגינות מימות-הקדם. ביקשתיך כי תבואי, כי תושיטי לי קצה-ידך.

היא – עמדה בפתח-הדלת נשענה אל המזוזה, מקשיבה, וראשה מורד על ליבה.

היא היתה לבושה כתונת-ליל רכת-הצבעים, מונחה בלטיפה על גופה הרענן. הסיבותי עיניי, ואסוב בחדר ואנגן, התפללתי אלייך.

מאוחר בלילה שקטו מנגינותיי.

פשטתי חולצתי. ישבתי בצלע מיטתי. ואתחיל להתיר שרוך-נעלי. הכל נתערפל סביבי.

קמתי לקחת מנורתי. הרציתי לכתוב, אם פחדתי מן החושך?

לא פחדתי מן החושך, גם לכתוב לא רציתי, – קמתי להביא את מנורתי.

פתחתי דלת חדרה בלאט, לבל אעירנה. אך היא לא ישנה.

עצמתי עיניי מן האור. ניגשתי אל מיטתה. ועיניי עצומות. ידי נחה על זרועה.

 ... – מה סיפרת לילדים? מה סיפרת להם שם תחת האשוחים?

 – איני יודע, איני זוכר. באתי לקחת את מנורתי.

 – כן. לקחתי מנורתך. מנורתי נשברה. לא ראיתי איך אסדר חפציי. איך אחבוש חבילות. לקחתי מנורתך. הכעסת? [תי"ו בקמץ]

 – לא כעסתי. רציתי לכתוב – וניגנתי.

 – ניגנת דברים שלא שמעתים אף פעם.

 – אני לוקח את המנורה. – וידי רעדה מעט.

היא הרימה קצת ראשה מן הכר: אתה הולך לכתוב?

 – לא.

 – ומה תעשה?

 – אינני יודע. אני לוקח את המנורה.

 – אני נוסעת מחר.

 – כן.

 – אתה הולך לישון?

 – אינני יודע, אולי אישן.

היא ישבה, והסמיכה נשמטה מכתפה, וכתפה נגלתה מלאה.

 – אני הולך.

 – חכה ואלך איתך. תקריא לי דבר-מה.

היא הלכה אחריי אל חדרי. יחפה הלכה אחריי.

היא ישבה על הכיסא מולי ודיברה. לא שמעתי אף מלה. עיניי קדחו.

 – אתה חולה.

 – לא.

 – אתה רוצה לישון.

 – כן.

 – שכב.

היא כיבתה את המנורה.

חיבקתיה וארעד. בעד הכתונת פיעפעה אלי חמימות גופה. בעד הכתונת הרכה חשתי את רטט-הנעורים. הרטט עברני כיין.

השכבתיה במיטתי, ופניה אל פניי. וגופותינו נצמדו, גופותינו גהרו איש אל אחיו.

עוד רגע ואבדה לי הנשיקה היחידה, הנשיקה האחרונה, הנשיקה מן המעמקים אל המעמקים. עוד רגע ואבדה לי.

ישנו איזה מלאך נסתר, השומר צעדיי, הדואג לי וגואל אותי מכל רע. ואני איני רואהו ואיני יודעו.

אך כה צר לי. כה צר לי על הלטיפות ועל החיבוקים. ידיי נגעו בכל מערומיה. אצבעות שובבות, יוקדות, פיזזו נחו על כל מערומיה. כמעט על כל מערומיה, כמעט.

ואני נתתי לה את ראשוני-צהלותיי לקראת המערומים. את ביכורי-חדוותי לקראת חמודות – חמוקי-הגו: – וליבי כה רחוק, וליבי כה רחוק ממנה.

סיפרתי לה על געגועיי לשכב ערום עם ילדה.

אמרתי לה כי זוהי המחשבה היחידה החיה בליבי.

ועם כל נגיעה חדשה, עם כל חדש מרזי-הגו אשר גיליתי, שרתי כנשמה ברגעי-היוולדה. שרתי. בעצמי לא ידעתי מאין באו לי כל המנגינות האלו.

והן רק שפתיי נגעו בה, רק אצבעותיי נגעו בה ולא יותר.

צר לי, כה צר לי, הן עם כל נימי נפשי מאמין אני, כי אמצאנה, אותה, אותה. ואז מה אתן לה? מה אשיר?

הן את כל רחשי-ליבי ואת מנגינותיי אני מפזר. מאליהם הם נוטפים, מאליהם הם מפכים, וניגרים אל המורד.

את כל אוצרותיי המעטים, את כל אוצרותיי הדלים הנני מבזבז. איני יודע לצבור, ולרכוש איני יודע. רק לפזר, רק לפזר אני יודע.

ובבואי אליה? ובאתי ערום, ערום? ונפשי ריקה ושוממה?

אך לא. לא. נשיקתי האחת שמורה איתי. היא הרסיס מאלוהים. היא שמורה, שמורה איתי.

האדע לשומרנה עד הרגע האחרון? אלי, אלי.

כן ערום, ערום אבוא אליה. ונשיקתי האחת איתי, גנוזה איתי.

ודממה תהיה. לא אשיר, לא ארנן. קול ד' בדממה.

*

ט' אייר. הרהורים נוגים אפפוני. מן החוץ הם באים אליי, כנכלמים, ומתוכי הם עולים כנאשמים.

האמנם דרך-הצער בה ימצא האדם את עצמו?

האמנם שבילי-היסורים המה המובילים אל אלהיי?

 "מן המיצר קראתי יה"? ורק אחר זה: "מן המרחב ענני יה"?

הסיגופים והעינויים מעלים, ולא השמחה?

המפלות ולא ההצלחות?

ולמה לא מן הצחוק אל האושר? ולמה לא מן המרחב אל המרחב?

איני יודע אם משחק-מילים הוא זה, או אמת כרוכה בהן, יש שאני מאמין בזה.

 "האוהב-אחרים מספר על עצמו. – והאוהב-עצמו מספר על אחרים".

ערבוביה היא בתוכי. הן האדם אוהב רק את עצמו ומספר תמיד רק על עצמו. ובכן מה ההבדל? מה ישנה אותו השם "אוהב-אחרים" או "אוהב-עצמו"?

ומה ישנה [אופן] דיבורו אם הוא מדבר בגוף-ראשון או בגוף-שלישי?

הס"ה הוא שווה. צירוף-המילים הוא רק שונה.

כן. העיקר: איך הוא עושה את כל זאת. העיקר: הביטוי.

גאולה אוהבת מאוד את יהודה. גאולה מתגעגעת על הים ואוהבת את ההר. ובציירה את ההר חשבה על יהודה, אהבה אותו.

ואני בקראי, ברדת אל תוכי דמות ההר אשר חצבה גאולה מנפשה, חשבתי:

מי הוא ההר, אם לא גאולה בעצמה?

כן. את עצמה חצבה, ומתוכה חצבה. גאולה נחמדה והיא גם לא ידעה. היא חושבת בוודאי עד היום, כי רק על יהודה גילתה מחשבותיה.

כן. גאולה היא ההר. והים?

ערבוביה היא בתוכי. – גאולה היא גם הים.

האם יסוד אחד בנו? אם מחומר אחד קורצנו?

האלוהים יצר את כל העולם, רטט-נשמות כל היצורים היה על אצבעותיו – ואז רק יצר את האדם. באדם, בנפשו – הד כל היצירה.

באדם – הררי-אל דוממים וקבועים, ובנפשו – הים עם כל חליפותיו.

האדם – כוכב קבוע בתוך הנצח, והאדם – תולעת-יוחנא משרכת שלהבתה הקטנה בערביים, בהיות האביב, מהבהבת בדשאים ליל-אביב אחד ואולי גם משנהו – וגוועת.

באדם מתחדשת היצירה מבראשית. בכל אדם היא מתחדשת ומתהווה. אשרי מי שהגיע ליום השישי. אשרי מי שהשיב רוח אלוהים באפו, בנשמתו. ובא אל יום השבת.

כן. ואת מי חצבתי אני עתה? משה-נחמד-שכמותי, חצבתי את גאולה ואת השמיים והארץ ואת כל הבריאה ואת האדם ו... ואני יודע, יודע היטב, היטב כי אני בעצמי עודני – תוהו ובוהו.

תוהו ובוהו, ומים רבים. "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"?

מרחפת? לו ידעתי, לו ידעתי.

יש אשר נידמה לי כי אשמע משק אברותיה ממרחקים, ממרחקים רבים.

מתי יוגד לי: "יהי אור"? ומתי תתחיל בי היצירה?

עולמי מתי ייבנה? והאגיע אל השבת, השבת שלי?

אם תרצי, תניעי עליי ראשך חרש: איסטרא בלגינא קיש קיש קריא.

ואם תרצי תשירי בדממה את "שירת המלאך" של לרמונטוב.

ואני בעצמי? מה אגיד לי? אינני יודע, אינני יודע.

*

י"ב אייר. "למה ניתק המיתר? – כי רציתי להשמיע בו צלילים אשר אין לו, על-כן ניתק המיתר".

אני כותב את אגדת-האורן. יש בי הצלילים האלה? ומיתריי לא יינתקו?

ליבי רועד בי בכותבי. עם כל צליל חדש יחרד בי ליבי. אעצום עיניי מהביט אל מיתרי כינורי. מדי רגע אחכה בבהלה.

האגמור את המנגינה, והמיתרים לא יינתקו?

פידיאס צייר את דמות רעו פריקלס וגם את דמותו על המגן לרגלי פלס אתונה – ונתחייב מאסר.

ואני אשר צרתי את דמות חבריי וקרובי-נפשי, בין הכוכבים דמותם חצבתי, ודמותי מפרפרת ביניהם – האתחייב גם אני מאסר?

אני המצייר דמותי על כנף פרפר, ובשביב תולעת-יוחנא, ובצפצוף הגדרונית, ואת שמי אני חוקק על השמיים... – כן, גלות עולמית אני מתחייב. גלות-עולמית.

בגומרי לצייר תמונה, בגומרי לחרוז צלילי-אגדה – אריח מתוכי ריח טוב, כריח השדה ביום הקציר.

אך מדוע ימוג הריח כה מהר? מדוע יעטוף העצב את הלב למראה השדה הקצור והמצהיב? עוד שיבולים בודדות, עומדות בפיק-ברכיים, וברקי-זהב להן לאור הלבנה. ועצב, עצב. דממה בשדה. לא נשמע יותר רחש-השיבולים. רק קול הלילית יתייפח לעיתים מתוך הדממה. עצב. עצב.

אני חורז את "אגדת האורן". עם ההתחלה אמרתי אל ליבי: "ההתנדבות" גם היא תושר פה. ולא ידעתי איזו הדרך תיכנס פה ההתנדבות.

מסכן אנדרסן. הן לא יכיר כבר את אגדתו.

כן. אני עצמי לא ידעתי כי כך ייכתב זה.

כה רבות התמונות, ואני כהולך בקצה הגג, כסהרורי ההולך עצום עיניים, לאור הירח, בקצה הגג מתהלך ושר לו אל תוך דממת-הלילה.

פחד תוקפני. האפול?

היער הנכרת. מה זה? האמרתי מה? הן כה הרבה רציתי להגיד. האמרתי גם פירור ממה שרציתי?

כן. או שאני אהיה פעם בהמשך הדורות משורר גדול, ענק ממש. או שאני כבר הנני פטפטן ורועה-רוח.

באתי במבוכה עם עצמי. נתתי לעצים שישירו לי שירת-כריתת-היער, והנה אין אני יודע מה אענה.

שאלתי שאלתי: הייכרת עץ מיער, אם ימעל[?] בשורשיו?

ונפשי חרדה: האמרתי את אשר עם ליבי?

אני צריך לשיר את שירת-הגבורה שלי, שירת-העלייה שלי. כן. הן עוד לא אמרתי כלום.

יש בי שירת-הגבורה? התתפרץ?

הבוקר קמתי ובליבי המון-דברים, מגיחים ומעפילים מתוכי בצפצופי-צפצופים, אך ראיתי שפתותיהם והחלב עדיין עליהם, ראיתי מקוריהם, ועודם צהובים.

אמרתי אל ליבי: לא הגיעה עוד השעה. דומה. [ו"ו בשורוק, מ"ם בקמץ]

הילדים באו, משכוני אל המחלקה ללמוד. כתבתי להם את התרגיל הזה:

[כאן רשומות שתיים וחצי שורות של תווים]

כל אדם מחדש בתוכו מעשי-בראשית.

אני בימי היצירה הראשונים. סביב היום השלישי הרביעי והחמישי.

הכל עוד שיחת חיות ועופות ועצים והמים וצבא השמיים. אל האדם עוד לא באתי.

עוד רחוקה הדרך? מתי אגיע?

לא. גם אל זה עוד לא באתי. אני עוד בתוך התוהו-ובוהו של עצמי.

עוד לא נאמר לי: יהי אור.

ואולי.

האלוהים רצה לאמר דבר-מה. הוא רצה ליצור מתוכו, למען הגיד מי הוא. ברא את האור, את העולם וכל צבאיו – ולא שקטה רוחו.

ויצר את האדם. בצלמו ובדמותו.

מתי איצור מתוכי את האדם?

האשבלים הנחמדים האלה. צומחים להם כל אחד בפינתו, ועולים, עולים!

כשאני מתבונן, כשאני מקשיב לדבריהם, רואה אני את הניגוד הגמור בינינו. הם מביטים על כל דבר [ומביטים עליו] כעל מרכז; מחשבותיהם ומבטיהם מתרכזים סביב הצמח, סביב החי שהם מסתכלים בו. הם מביטים מתוכם על הדבר. הם רוצים לראות מתוכם את הדמות של העצב.

ואני מסתכל בעד הדברים אל תוכי. אני מבקש את דמותי כשהיא משתקפת בעד הדברים שאני רואה. אני מבקש את דמותי מתוך העצב.

*

ר"ח סיון. הקציר נגמר. אוספים אל הגרנות. עם "האורן" הבאתי גם אני את האלומה האחרונה אל גורני.

זהו גורן השנה.

התהיה גם תבואת-קיץ?

דומה לי כי זרעתי בסוף האביב, עם הגשמים האחרונים. כלום לא עלה?

ואולי תבואת-הקיץ תהיה – מנגינות? כמו בשנה שעברה?

הנה ניעור הכינור. כל הימים אני מנגן. יש רגעים וכמעט שאני מרוצה מעצמי. – לאט לך, הילד!

האצבעות נשמעות בכל-זאת. האמנם אנגן פעם?

הייתי עוזב עתה את הכל, ומנגן כל הימים.

הרגשה יש לי כאילו מתפילת האורן-הבודד עברתי אל הכינור.

כאילו בעקבות המנגינות אמצא את הפתרונים לשאלותיו, לגעגועיו ולחלומות-האורן?

היימצאו הפתרונים?

היש פתרונים לחלומות?

המשך צמיחתי הוא במנגינה? ולאן צמיחתי נוטה?

אני מנגן את טרטיני. חדש הוא לי לגמרי. או יותר-נכון חדש אני לו.

אני מנגן אותו אחרת, אחרת, אולי זהו רמז למה שהגברת רופין ביקשה בי אז.

החלק האחרון רק עתה פרח בי. רק עתה התחיל פורח בי.

יש מקומות ונוצרים לי יחסים מיוחדים עם כל צליל וצליל.

אני חורז אותם בתוכי.

האמנם יש קשר בין החלק האחרון של הסונטה והקטע האחרון של האורן?

האמנם הולכת בי לקראתי הנגינה?

[תוספת בעיפרון]

ידיד אחד מחכה לאדם בכל רחבי-העולם, והוא – הוא עצמו. אך מי ידע למצוא את הידיד הזה?

משה כרמי (ינובסקי)

1952-1894

חומר ביוגראפי וביבליוגראפי

אהוד: פגישה עם סמדר כרמי-גיברמן, בביתה במבשרת ירושלים, בחברת חיים באר. עברנו על ארגז הארכיון של אביה, שמכיל בעיקר מסמכים שלו ושל עבריה אשתו. מכתבים רבים שהחליפו ביניהם. כמו כן היו שם מחברות אחדות מתקופת בן-שמן ואילך, 1920-1919, שחלקן הובא כניראה ב"דליות הגפן", ואחת מהן, משנת 1919, לא הובאה, ודומני שיש בה רמזים לקשריו עם אסתר ראב.

לפי המחברת הוא נמצא בקיץ תרע"ט, 1919, בבן-שמן. אותה תקופה הוא אוהב כניראה את רבקה שרתוק, לימים אשתו של דב הוז.

משה כרמי נישא לעבריה ביפו, בי"ד באב תרפ"א (5681), קיץ 1921. אסתר נסעה למצרים בשלהי הקיץ ההוא, ונישאה בכסלו תרפ"ב, סוף 1921 או תחילת 1922, לבן-דודה יצחק גרין.

לפי שאלון שמולא על-ידי עבריה, לרישום ותיקי עין-חרוד, היא נולדה במטולה בכ"ז תשרי תרס"א, 1900. על משה נכתב שם שנולד בפתח-תקוה ב-1.1.1893. הגיע לעין-חרוד ב-1925, ונפטר ב-1951.

פרסום פואימה של משה כרמי, "אגדת החיטה", בקובץ "אהל, לדברים שבכתב", מוצא לאור על ידי מ. קושניר. עמ' 58-39. תדפיס מהחוברת נמצא אצל סמדר כרמי. בסוף השיר נכתב: "תרע"ט. בן-שמן, תרפ"א. יפו. מ. כרמי."

פרטים נוספים בספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, "עם עובד", תל-אביב, 1998.

* * *

קטעים ממאמר חשוב מאוד של ד"ר גיא בכור

על יציאת החיילים האמריקאים מעיראק

115,000 חיילים אמריקנים עזבו עכשיו את עיראק, ונשארו 52,000. בחודש ספטמבר יישארו 50,000, והעיראקים כבר בפאניקה. הם כבר רואים יום-יום את ארס אל המלחמה ואת האדס אל השאול, מחכים להם. לילה-לילה מסתננים אל המדינה כנופיות השיעים מאיראן, וכנופיות הסונים מסוריה ומכל עבר, לקראת המלחמה הגדולה ביותר שעוד תהיה בעולם האסלאם, ואשר היא מתקרבת ובאה: המלחמה הגדולה שתפרוץ בין הסונים לשיעים, על אדמת מי שהיתה החשובה בין מדינות ערב, ואשר תארח את קרב הארמגדון של המוסלמים. זו תהיה מלחמת שנאה נוראה בין מוסלמים למוסלמים, לא בין מוסלמים לנוצרים כמו בלבנון.

לאחר שהנשיא האמריקני קל הדעת אובמה פער ואקום כה גדול בעיראק, מתחילים להישאב פנימה הכוחות השליליים והאפלים, כמובן בניצוחה של איראן, המנצחת הגדולה בעיראק, אך גם סוריה, טורקיה, סעודיה, אלקאעדה, ומי לא, בוחשות שם. רק בימים האחרונים חזר לבגדאד "זרקאווי השיעי", אסמאעיל אבו דרע, רב מרצחים, שהיה אחראי לגלי האלימות העדתית בשנים 2006-7, ולמות עשרות אלפים. עד עכשיו קיבל מקלט מדיני באיראן. גם אלקאעדה הסונית אוספת את לוחמיה, ומשגרת אותם לעיראק. לילה לילה המתח גובר, והמיליציות מתחמשות ומתארגנות.

אם יש מדינה אכזרית במזרח התיכון, בעלת מסורת ארוכה של אלימות וברוטאליות, זוהי עיראק. מאז נטבחו שם בשנות השלושים הנוצרים-נסטוריאנים, ומאז שגורשו משם היהודים בראשית שנות החמישים, ועד לרצח העם שבוצע בשיעים ובכורדים. למדינה האומללה אין ברירה אלא להיות אכזרית, שכן מיעוט סוני קטן שלט ברוב שיעי גדול, והדרך לשלוט היתה חייבת להיות אלימה, זו היתה תורתו של סדאם חוסין. עיראק היתה המקום ביחיד במזרח התיכון שעלתה בו ממשלה פרו-נאצית, בראשות רשיד עלי אלכילאני, עיראק היא שבנתה את התפיסה הפשיסטית הערבית (בידי סאטע אלחוצרי, וסאמי שאוכת), שערפאת הביא איתו לשטחים באוסלו, ועיראק היתה זו שיצרה בשנות השלושים והארבעים תורת גזע משל עצמה. דורות של אידיאולוגיה אלימה, שעכשיו סוף סוף יזכו לממש את עצמם.

החורבן מתקרב אל המדינה הזו עכשיו, כאשר אין עוד חיילים אמריקנים לוחמים שייצבו את המצב, וימנעו את הקריסה. אין ממשלה חדשה בעיראק, חמישה חודשים לאחר הבחירות הכלליות, ועדיין אין ממשלה, הפוליטיקה של "הדמוקרטיה העיראקית" נקלעה לאין מוצא, הצבא שהקימו האמריקנים הוא אוסף פוליטי של מיליציות, שנקנו באמצעות גיוסם לצבא, שיעים, כורדים וגם סונים, שכאשר תתגבר האלימות יתפרק מהר למרכיביו. ותיבת הפנדורה הזו כבר נפתחה. קשה להאמין עד כמה כבר גדולה האלימות במדינה, השנאה העדתית היוקדת, שריפת המסגדים, מעשי השחיטה, ומה לא. מעשי הזוועה קשים לצפייה. רק בשבוע שעבר התרחש עוד פיגוע התאבדות בבגדאד, של מגוייסים שיעים צעירים, ובו נטבחו 61 צעירים, ומאות נפצעו --- כבר לאחר יציאת אובמה.

מה יתרחש עכשיו במדינה, שתסחוף כדרכה את המזרח התיכון?

1. מלחמת האזרחים והעדות תאיים על הגבולות הלאומיים המוכרים כיום. היא תתרחש בעיראק, אך תשאף לפורר את הגבולות סביב. אחמדינג'אד צוהל, ובצדק, על בריחת אובמה מעיראק, אך הטבח בסונים של עיראק ימשוך את הערבים הסונים של איראן, הקרובים לגבול העיראקי, באיזור חוזיסטאן ומוחאמרה. הם ידרשו להתפצל מאיראן, דבר שיכול להוביל להתפוררות עדתית של איראן כולה כאפקט דומינו. כך יקרה גם לכורדים של צפון עיראק, שיסחפו את טורקיה למחול של דמים. האמריקנים הם המעבירים כיום מודיעין לצבא הטורקי על הכורדים (והמטוסים שלנו ללא טייס) אך באין אמריקנים הטרור הכורדי יזנק עכשיו. כך צפוי לקרות גם בסוריה, אשר גלי הפליטים מעיראק יציפו אותה שוב, רובם סונים שואפי נקם. גם לסוריה יש בעייה כורדית משל עצמה, שלא לדבר על המתח בין הסונים לעלווים השליטים.

2. המשמעות היא שאיראן, טורקיה וסוריה עלולות לשלם מחירים טריטוריאליים, והן כבר מבינות את זה. מצד אחד איראן חוגגת את מותה של יריבתה עיראק, לאחר שהאמריקנים שנואי נפשם נמלטו ממנה, אך הם גם יודעים שהאש עלולה להגיע גם אליהם. מלחמה עדתית בעיראק משמעה מלחמה עדתית גם באיראן ובטורקיה. הם שמחים על חורבן עיראק, אך כולם מבינים שזה עלול להיות גם חורבנם

3. הכורדים, שחלקם קרובים לישראל, ממתינים לראות מה יקרה עכשיו. הם עדיין לא דורשים להתפצל מעיראק, אך הם קרובים לכך. בכך תקום באופן היסטורי מדינה כורדית, לחרדת איראן וטורקיה, המשתפות כיום פעולה בדיכוי הכורדים. מדינה כורדית כזו תשאף לגדול. אם לפלסטינים מגיעה מדינה, למה לא לכורדים?

4. איראן קרובה היום לטורקיה ולסוריה, אך בחודשים הבאים, בעקבות גלי האלימות בעיראק, ההבדלים יתחילו לגבור. איראן עוזרת לשיעים של עיראק, וסוריה לסונים של המדינה. איך יסתדרו בעתיד ביחד? קשה. היום הם זורמים לעיראק, מחר עיראק תזרום אליהם.

5. אין אפשרות לחלק את עיראק, שכן השיעים יושבים בהמוניהם בתוך בגדאד הבירה, הם רוב בה, והמרכז שלהם, רובע צאדר שבצפון הבירה (לשעבר רובע סדאם) הוא מדינה שיעית בתוך הריכוזים הסוניים. האמריקנים הקימו שם גדרות הפרדה כפי שאנחנו הקמנו. משם מפציצים בטילים אחת לכמה ימים את "האיזור הירוק" בבירה, שבו יושבות הממשלה העיראקית והשגרירויות החשובות. זו תופעה מתחדשת, שכן מרבית האמריקנים הלוחמים כבר התפנו, ואין מי שיגן

6. תוהו ובוהו עדתי בעיראק יקרין מיד על סעודיה ועל מדינות הנפט, החשובות לארצות הברית ולעולם, והסעודים יודעים את זה. אין להם עניין לערער את היציבות, ולכן הם ינסו לגבש הסדרים שקטים עם איראן וטורקיה, לייצוב המצב. זה יהיה קשה מאוד, שכן המתח יקרין על כולם. הסעודים האומללים, רועדים מפחד משכנתם איראן, ועכשיו גם מן האנרכיה שעוד תגיע משכנתם עיראק. אכן, שכונת יוקרה.

7. כבר עכשיו, לקראת סוף אוגוסט, מי שמחליט מה קורה בעיראק אינו עוד הממשלה העיראקית (היוצאת, שבקושי מתפקדת). מחליטות איראן, טורקיה, סוריה וסעודיה. כן, ואלקאעדה. עיראק נמכרה על ידי אובמה, ועוד לגרועים שבאוייבי ארצות הברית. קשה לחשוב על פיאסקו כה נורא כמו זה של עכשיו. רק בריחת ארצות הברית מטהראן של 1979 יכולה להיות דומה, הקו המחבר בין הנשיאים הדמוקרטים ג'ימי קרטר לברק אובמה. שניהם פעלו בקוצר ראות, בפזיזות ובאכזריות כלפי האינטרסים של ארצם שלהם.

8. מרבית חיילי הצבא העיראקי כיום הם שיעים, וזו הסיבה שהטרור הסוני מתמקד בו. מעבר לשנאת השיעים הנוראה, הסונים מעוניינים לפורר אותו, ולהחיש את מלחמת האזרחים. לסונים אין הרבה מה להפסיד. בעבר זה היה הצבא של הסונים, "צבא הערבים" ותפארת המשטר, וכיום קואליציה רופפת של אינטרסים עדתיים, שהאמריקנים תפרו בתפרי חאקי גסים. הצבא החדש הזה יתקשה לשמור על המתכונת הקיימת שלו.

9. תופעת המתאבדים הרוצחים נולדה נגד חיילי צה"ל בלבנון, בידי חיזבאללה של שנות השמונים, והועתקה על ידי חמאס ופתח לשטחים הפלסטיניים בשנות התשעים, ובראשית שנות האלפיים. אלא שבעיראק מוסלמים הורגים מוסלמים בפיגועי ההתאבדות האלה, שמעולם לא היו כה אכזריים כלפי ישראל, כפי שהם מתרחשים עכשיו בצורה זוועתית בעיראק. מה שמתחיל נגד ישראל תמיד יתפשט בסופו של דבר בחברה המוסלמית עצמה, ומצהלות השמחה על מות יהודים מתחלפות תמיד בקינות אבל על מות הערבים בידי בני עמם. עיראק היא חלום הבלהות והסוף של מה שהתחיל בלבנון ובשטחים. ה"שהיד" היה החטא, ועכשיו הוא העונש.

10. ואיפה תעמוד ישראל בתרחישים הקשים שמתקרבים לאיזור שלנו? מצבנו טוב. העימות הקיומי בין הסונים לשיעים רק מוכיח שישראל אינה עוד לב הסכסוך במזרח התיכון, והסכסוך הפלסטיני, שהוא מלאכותי במידה רבה, ומונשם בידי המשטרים הערביים, אינו רלבנטי עוד לאיומים האמיתיים של האיזור. ואם תקום מדינה פלסטינית, זה אמור להשפיע על אחמדינג'אד והאג'נדה שלו? או שהסונים בעיראק יפלו לזרועות השיעים באהבה? מה הקשר בכלל, ואת מי זה מעניין בוואקום הנורא המתרחב כאן כמו ברעידת אדמה. באופן גורף, עיראק תהיה עסוקה בעצמה, והאיזור שלנו סביב יהיה עסוק בעיראק ופחות בנו. זה כמובן, טוב.

כאשר עיראק תדמם, איראן תילחם, טורקיה תתגונן וירדן תספוג, לא יהיה זה מזרח תיכון יציב במיוחד, והתפקיד שלנו יהיה להתרחק ככל האפשר מן היורה הרותחת הזו, אם כי נצטרך לדאוג שגרורות השיעים, חיזבאללה, סוריה וחמאס יהיו תחת שליטה, שכן גם הם יושפעו מן המלחמה העדתית הפנים-מוסלמית המתקרבת בעיראק. בגדול, ישראל תהיה אי של יציבות בתוך זעזוע גדול, אך נהיה חייבים לשמור על כך בקנאות ולא להתערב. ייתכן שהצדדים הנלחמים ינסו לגרור את ישראל למערכה, באמצעות פרובוקציות המוכרות לנו, מַשָטים או תקיפות נקודתיות, ואנחנו נצטרך להיזהר. כלל הזהב יהיה: לא להתערב בשום צורה, ולא להיגרר בשום אופן למה שעוד יגיע.

* * *

ישראל זמיר

מהפכנית

א

אותה עת שימשתי מורה באולפן לעברית בקיבוץ. אחת מתלמידות האולפן שהגיעה היתה רבקה גולד. היא נולדה בברוקלין ובעלת מצבורי-מרץ בלתי נדלים. היא הציגה עצמה כ"היפית-מהפכנית-רדיקלית-פמניסטית" ולדבריה השתתפה בשעתו בהפגנות נגד אפליית השחורים וירדה עימם למדינות הדרום למצעדי-מחאה בהנהגתו של מרטין לותר קינג. הם צעדו בבירמינגהם, סלמה, מונטגומרי וערים אחרות, שבהן השחורים סבלו אפלייה מידי זרועות החוק. המצעדים הוגדרו כמחאה בלתי אלימה, אך הצועדים ספגו מכות נאמנות מידי אנשי "המשמר-הלאומי", חברי "ג'ון-בירץ'" ובריוני ה"קו-קלוקס-קלאן". 

לדבריה, ה"נגד" זורם בעורקיה.  

הוריה של רבקה, ג'יקוב ושרה, יוצאי מחנה-הריכוז בוכנוואלד, הגיעו לארצות-הברית לאחר המלחמה ולא השתחררו מן הסיוטים. רבקה סיפרה כי בביתה לעולם לא נזרקה פרוסת-לחם לאשפה. אביה הרבה לחלום על נקמה בהרמן פיסטר, ממפקדי-המחנה, שהעמיד את אחיו באמצע מגרש-המסדרים, הצליף בו עד שנפח את נשמתו. שנתו של האב היתה טרופה, רדופת סיוטים, ושעות ארוכות עמד ליד החלון והשקיף החוצה. רבקה שמעה את אנחותיו, הרבתה לקום ממיטתה, לכרוך זרועה סביב כתפיו ולהוליכו בחזרה למיטה.   

לרבקה קומה בינונית, גוף מלא, זרועות עבות, מוצקות ורגליים כבדות. דמתה לבת איכרים. בשנות השלושים לחייה. הוריה הפצירו בה, שתיסע לישראל, בתקווה שתמצא חתן יהודי. זמן רב סירבה, טענה, כי המאבק האמיתי הוא בגיטאות השחורים, אך לבסוף נאותה ונסעה.   

רבקה, בוגרת ברוקלין-קולג' ל"לימודים-שחורים", נחשבה למרצה מבוקשת בקרב הקהילה ההיפי'ת, בהיותה בעלת כושר רטורי ולשון שנונה. בקיבוץ עבדה כמטפלת בגן-ילדים והתחבבה מאוד הן על הילדים והן על ההורים.

שלושה חודשים חלפו מפתיחת האולפן ויום אחד ראתה על לוח-המודעות של הקיבוץ הרשמה לחוגי לימוד, והציעה את עצמה בפני האחראית על "ועדת-ההשכלה" כמרצה על אפליית השחורים בארצות-הברית. ההרצאות תתקיימנה בשפה האנגלית. הרכזת התייעצה עימי ולא הייתי בטוח, אם הנושא עשוי לעניין את חברי הקיבוץ, אך הצעתי שתיערך הרשמה ניסיונית. למרבה ההפתעה עשרים וחמישה חברים וחברות נרשמו וביניהם צעירים רבים, שעמדו לטייל בעולם וחשבו, כי לא יזיק להם להאזין להרצאות באנגלית. אחרים ביקשו לרענן את הידע בשפה שרכשו במוסד-החינוכי והיו ששירתו ב"בריגדה-היהודית" בימי מלחמת-העולם השנייה וביקשו להיזכר בשפה האנגלית. החלטתי לבוא לפגישה ראשונה ולהבטיח שלא תהיינה תקלות.

רבקה הופיעה לפגישת החוג בתלבושת אפריקנית טיפוסית ואת פניה מרחה בשחור.

"רבקה, עוד זמן רב לפורים," אמרה לה אחת החברות ורבקה חייכה. לאחר שרכזת ועדת-ההשכלה הציגה אותה, היא לא בזבזה זמן ומייד פתחה בנאום:

"ראשית, איננו נקראים עוד 'כושים', כי אם 'שחורים'.  את  הכינוי 'Negro' הדביקו לנו סוחרי-עבדים."

חייכתי. היא דיברה בגוף-ראשון, כאילו הייתה אחת השחורות. היא אימצה את העגה של תושבי הארלם, והאנגלית התגלגלה בפיה כתפודים לוהטים.

היא סיפרה שהאינטגרציה בין לבנים ושחורים במערכת החינוך האמריקנית נכשלה כישלון חרוץ, חרף החלטת בית-המשפט העליון. הניסיונות להסיע את ילדי השחורים לבתי-ספר לבנים באזורים יוקרתיים לא עלו יפה. רוב התלמידים השחורים, בסופו-של-דבר, מצא עצמו במרתפים, לומד מקצועות טכניים: מסגרות, נגרות – לעומת התלמידים הלבנים, שהמשיכו ללמוד בקומות הגבוהות, לימודים עיוניים ברמה גבוהה. מנהיגות השחורים עד-מהרה קלטה, כי התלמידים השחורים אינם בשלים לאותה אינטגרציה, והגיעו למסקנה, כי כשלב הכנה, עליהם להשוות את הרמה הפסיכולוגית בין הגזעים ולאחר שהנחיתות תיעלם – יוכלו להגיע להישגים לימודיים גבוהים. על-כן, החלו לטפח זהות שחורה ולהטיף: ל"גאווה-שחורה", "כוח שחור", "שחור הוא יפה", תוך חיפוש קדחתני אחר שורשיהם באפריקה.  

מישהו שאל לאיזו מדינת-אם הם משייכים עצמם ורבקה ציינה, כי הם מוגדרים כ"אפרו-אמריקנים"'. כשם שיהודי אמריקה הם "יהודים-אמריקנים", האיטלקים – "איטלקים-אמריקנים" והאירים  "אירים-אמריקנים" - כך כל מיעוט קשור בטבורו לארץ מוצא. אין עדיין גזע המכונה "אמריקני". אמריקה היא מדינת מהגרים צעירה, שלכל מיעוט זיקה למדינת-אם. ישראל היא מדינת-האם של יהדות אמריקה.

רבקה החלה לתאר את תוכנית הלימודים האמריקנית, שאינה מכינה את הצעיר השחור לחיים שוויוניים בחברה פלורליסטית. בבתי-הספר האמריקניים מלמדים היסטוריה אירופית-אמריקנית של האדם הלבן, ואילו התלמיד השחור לשווא מחפש זהות. מאז רצח מרטין לותר קינג, המצב אומנם השתפר וכיום מושקע מאמץ אדיר על-ידי מאות חוקרים, כדי לגלות אותה היסטוריה שחורה, שהלבנים ביקשו להדבירה ולהשכיחה.  

רבקה דקלמה שני שירים שפורסמו לאחרונה בעיתונות השחורה, שמאפיינים את היעדר הזהות הברורה ואת תחושתם החברתית:

"אחיי ואחיותיי השחורים / אף אחד לא יידע מי אנו / עד שאנו עצמנו נדע. / לעולם לא נדע לאן נגיע / אם לא נדע היכן אנו עומדים."

שיר שני נכתב על-ידי נער שחור צעיר, היוצא נגד הקיפוח:

"הם שלחוני לאכול במטבח / בבוא האורחים./ צחקתי, אכלתי והתחזקתי. / מחר אסב לשולחן / עת אורחים יגיעו. / אף אחד לא יעז לומר לי: / 'אכול במטבח.' / הם יראו מה יפיתי ויבושו. / אף אני אמריקה."                    

רבקה דיברה על הגטו השחור, על ההזנחה, הזוהמה, הסמים, האלימות והתסכול העמוק של האדם השחור. 

"מהו הפיתרון שלכם?" שאל אחד הצעירים, ולרגע נשמעו צחקוקים. השואל זיהה אותה כאחת השחורות. רבקה לרגע חייכה והשיבה.

"במקום כור-היתוך – קונגלומרט: שכבה ליד שכבה, גזע ליד גזע." רבקה הסבירה שזהו תהליך ממושך, מיוסר עד שאמריקה הלבנה תאמץ אל ליבה את שוויון הגזעים, אף שהיא אופטימית. היא סיפרה כי השתתפה במצעד-ואשינגטון המפורסם, בהנהגת מרטין לותר קינג, באוגוסט 1963.

"היינו למעלה מרבע מליון איש, כדי לקדם הצעת-חוק לשיווי-זכויות המיעוטים. אז נאם מרטין לותר קינג את נאומו ההיסטורי 'יש לי חלום' והחלה לדקלם:

"יש לי חלום, שארבעת ילדיי יחיו אי-פעם במדינה, / שבה לא ישפטו אותם על צבע עורם, אלא על אופיים ומעשיהם. יש לי חלום / שפעמוני החרות יצלצלו, / וכשנשמע צלילים אלה / נוכל לקדם את פני היום, / שבו כולנו, ילדי-אלוה / לבנים ושחורים, / יהודים ונוכרים, / פרוטסטנטים וקתולים / נשלב יד ביד / ונשיר את השיר הספיריטואלי העתיק."

רבקה ביקשה מכולם לקום, לשלב ידיים, החלה לשיר והכול הצטרפו לשירה, כשידיהם שלובות והם נעים מצד אל צד לקצב השיר: We shall over come"". 

רבקה הודתה להם על בואם, והם נשארו לעמוד, מוקסמים מן המעמד ומחאו לה כפיים בהתלהבות.

ב

בין תלמידי האולפן נמנה בחור בשם ראול שהגיע מארגנטינה. הוא בא לאותו חוג, והוקסם. לאחר אחד השיעורים ביקש ממנה, שתסייע לו בלימודי עברית ורבקה נעתרה ברצון. לא חלף זמן רב, ויחסי אהבה נרקמו ביניהם. השניים הרבו לטייל בשבילי הקיבוץ ובסופי-שבוע נסעו למרחצאות ים-המלח. ראול עבד ברפת ורבקה נהגה לבוא למכון-החליבה ולעזור בחליבות-לילה. היא נראתה נינוחה ושמחה. בעליית-הרפת נמצא חדרון, שפעם שימש כ"סליק" וכיום מחסן-חלקים לציוד-חליבה. הזוג מצא שם מיטה, מזרן והפך אותו לקן אהבים.

ראול, גבה-קומה, רזה, בעל פנים בהירות, שיער בלונדיני חלק, שנסרק לאחור ועיניים כחולות. תמיד לבוש בהידור רב.

יום אחד ראול סיפר לשאול – הרכז האדמיניסטרטיבי של האולפן – שבכוונתו, בגמר האולפן, לשאת את רבקה לאישה, אך לדבריו צצה בעייה: הוא מעולם לא נימול.

"הכיצד?"

הוא סיפר, שהוריו התגוררו בעיירה קטנה בדרום ארגנטינה, שלא היה בה מוהל והעניין איכשהו נדחה ולא הגיע לידי מימוש. שאול הרגיע אותו. הוא ידאג, כי לאחר החתונה ראול יאושפז בבית-חולים ויעבור מילה.

"אין לך מה לחשוש, זהו ניתוח קל מאוד, אפילו תינוק בן שמונה ימים עומד בו בהצלחה." עם זאת, פניו של ראול עוררו בליבו חשדות כלשהם.

"משהו לא מצלצל לי טוב," אמר לי שאול. התרגלנו לאופיו החשדני של שאול, שהתגבש עוד בהיותו גפיר ב"משטרת-הישובים העבריים", אחר-כך סרג'נט ב"בריגדה-היהודית", שנלחם באיטליה והגיע במסעותיו עד ברלין. בקיבוץ הוא כיהן כמא"ז – מפקד אזור ואחראי על "סליקים". סודיות הייתה חלק מאופיו. הוא צילם את טופס קורות-חייו של ראול, שלח להנהלת "המוסד" וביקש שייבדקו את רקעו.

הטופס הגיע לתל-אביב, עותק אחד נשלח ל"מכון-ויזנטל" בווינה ועותק שני לשליחי ה"מוסד" בארגנטינה. 

האהבה בין רבקה לראול פרחה ורבקה בישרה להוריה על חתונה קרובה ואף הזמינה אותם לבוא. אף ראול, הזמין את הוריו, אך אלה הודיעו, כי לא יגיעו ולא פירטו. הזוג התכוון, לאחר סיום האולפן, לנסוע לירח-דבש לברזיל ולהכיר את הוריו.  

רכז-הרפת העריך מאוד את כישוריו הטכניים של ראול והציע לו להעמיק את השכלתו בנושא הרפת ואף הציע שייצא לקורס-רפתנים במדרשת-רופין, לאחר סיום האולפן. האופק נראה בהיר ומבטיח. הם רכשו ידידים בין צעירי הקיבוץ והרבו לבלות בחברתם. הזוג נסע לעפולה אל בית הרב להירשם לנישואין. ראול היה רשום בדרכונו כיהודי. הרב בדק את מסמכיהם ומבחינתו, הכול היה כשר למהדרין.

ג

כחודש לפני סיום האולפן, שאול ביקש פגישה דחופה של הצוות החינוכי בדירתו. פגישה בדירתו פירושה סודיות וחשאיות. שאול נראה מתוח ומודאג. גביניו השעירים סמרו והוא קרא בפני חברי הצוות מכתב שהגיע מארגנטינה, מ"המוסד", שממנו התברר, כי אביו של ראול, הנס לאופר, נמנה עם מפקדיו הבכירים של מחנה-המוות סוביבור שבאזור לובלין בפולין. משפחת לאופר נמלטה מפולין לברזיל בסוף שנת 1943. אנשי "המוסד" העבירו את הדו"ח למשטרת ברזיל. לטענתם, הנס לאופר ומשפחתו נכנסו לברזיל עם מסמכים מזויפים וככל-הנראה, האב ייאסר בימים הקרובים.

"מה עושים?" שאול שאל והשתיקה לא הופרה זמן רב.

"רבקה תתחתן עם בנו של מפקד נאצי בכיר שפיקד על מחנה-מוות, כשהוריה הם יוצאי מחנה בוכנוואלד," מילמלתי לעצמי. צוות האולפן התלבט קשות. אחת המורות  סברה, שאין זה מענייננו לחטט ברקעו של ראול. תפקידנו ללמד עברית ותו לא. היא אף ציינה כי הוא מזהה עצמו עם ישראל והקיבוץ. רכז-הרפת משבח את מסירותו.  הוחלט לזמן את ראול.

ראול הגיע לדירתו של שאול, וללא כל הכנות, שאול סיפר לו על הדו"ח שהתקבל. ראול החוויר, הליט פניו בידיו וגופו החל לרעוד.    

"ידעת על כך?"

"לא, אך כל חיי חשדתי בהוריי, שהם מסתירים סוד מפניי."

הוא סיפר, כי בשנות המלחמה הם גרו בפולין, בעיירה בשם אוקונינקה, ליד מחנה סוביבור. אביו יצא כל בוקר לעבודה ושב אחר-הצהריים. "הייתי בן שלוש ולא אחת שאלתי את אימא על עבודתו של אבא, והיא השיבה כי הוא מנהל-בנק. ראול שם-לב, שהוריו הרבו להתלחש ביניהם, גם כשאיש לא היה בבית, והוא חי בתחושה שהם שומרים על סוד כמוס. הם היו חשדניים כלפי כל זר שבא לביתם, ואסרו עליו להביא חברים הביתה. ראול זכר, כשהיה בן עשרים נודע על חטיפת אדולף איכמן לישראל והוריו היו בפאניקה. הוא למד אז באוניברסיטה מחוץ לעיר והגיע לחופשה.

"ראול, מתי הגעתם מגרמניה לפולין?" שאול שאל. 

"בשנת 1941, כשהייתי בן שנה."

"ומתי הגעתם לארגנטינה?"

"בתחילת 1944. התעכבנו זמן-מה בלובלין, ומשם ברכבת לגדאנסק ובאונייה לברזיל. אני זוכר שעזבנו את אוקונינקה בבהלה. הוריי לא הסכימו שאקח עימי את הצעצועים האהובים עליי ובכיתי."

שאול סיפר, כי באוגוסט 1943 פרץ במחנה סוביבור מרד-אסירים והגרמנים החליטו לחסל את המחנה. בקיץ 1944 המחנה שוחרר בידי הצבא הסובייטי. ראול הבין מדוע משפחתו כה מיהרה להסתלק.  

"איך הגבת כשרבקה סיפרה לך, שהוריה היו בבוכנוואלד?"

"הזדעזעתי מאוד. הסיפור שלה על הרמן פיסטר הטריד אותי מאוד. לא רחוק מביתנו, מתגוררת משפחה גרמנית בשם פיסטר..."

לפתע, פרץ בבכי ודקות רבות לא הצלחנו להרגיעו.

"זו טרגדיה נוראה בשבילנו..."

"האם בגרמניה נקראת ראול?"

"הוריי קוראים לי ראלף עד היום."

"האם כתבת להוריך שאתה עומד לשאת אישה יהודייה?"

"כמובן. אפילו סיפרתי להם שהוריה היו בבוכנוואלד בזמן המלחמה."

"ואיך הם הגיבו?"

"קיבלתי שני מכתבים קצרים. אמא כתבה: 'אתה ילד גדול, ואני מקווה שאתה יודע מה טוב לך.' אפילו ברכת 'מזל-טוב' לא הוסיפה, ואילו אבא הציע שאבוא לארגנטינה עוד לפני החתונה. עניתי לו שנבוא ביחד, לאחר החתונה, לירח-דבש. הוריי הם אנשים סגורים מאוד ולא ייחסתי משמעות לאותה התכתבות."

פניו של ראול היו חיוורים וקודרים. ניכר בו שעולמו חרב עליו. לפתע, יבבה בקעה מגרונו והוא שב ופרץ בבכי. שלומית המטפלת טפחה קלות על גבו, ניסתה להרגיעו והביאה לו כוס מים.      

"אל תבינו אותי שלא כהלכה, אין בי שמץ של סימפטיה כלפי הנאצים. אם אבי היה חלק ממכונת-ההשמדה הנאצית – עליו לשלם את מלוא המחיר. כל השנים אני קורא ספרות על נושאי שואה ומנסה להבין, מה קרה לה, לגרמניה הנאורה של המאה התשע-עשרה? ופתאום פצצת-אטום נוחתת על ראשי..."

ראול לא נרגע זמן רב. הצוות שתק, לא ידע מה להציע. היה ברור, כי ההחלטה היא של ראול. לבסוף, התאושש והיה לאדם מעשי.

"אני עוזב הלילה... אשאיר פתק לרבקה, שקיבלתי מברק בהול ונאלצתי לטוס הביתה. לאחר יומיים, סַפּרו לה הכול, התנצלו בשמי, אמרו לה שאני אוהב אותה, אך לא אוכל להסתכל לה בעיניים..." והוא שב להתייפח. "...האמינו לי שלא ידעתי דבר. אני מתנצל על אי-הנעימות שגרמתי... שימרו על רבקה, שחלילה לא יקרה לה דבר..." ראול דיבר ויבב. " אתם מאמינים לי, שלא ידעתי שמץ מכל זה?"

"ראול, סע לשלום," הפטיר שאול וליווה אותו אל מזכירות-האולפן, שבכספת שמור דרכונו וכספו.  

ד

למעלה מעשרים שנה חלפו. עבדתי כעיתונאי בעיתון והעורך ביקש ממני להכין כתבה על תנועת "נשים בשחור". התקשרתי  אל דוברת התנועה, שהציעה כי אפגוש את רבקה זהבי מירושלים, המתגוררת בשכונת קטמון ותיאמה את הפגישה.

שכונת קטמון היא אחת השכונות העשירות, הבנויה אבן-ירושלמית ובמרכזה מנזר סן-סימון המוקף חומה ובתוכו חורש. בית משפחת זהבי היה בקרבת המנזר. חומת-אבן הקיפה את הבית ושער-הכניסה היה מקושת באבן ראשה. על החומה התרפקו שיחי בוגונוויליה בעלי פרחים לבנים.

דפקתי על דלת הכניסה.

"אני בשירותים, נא להיכנס," שמעתי קול עמום של אישה ונכנסתי. על הכוננית התנוססו תמונות של נער מימי לימודיו בגימנסיה ו"נשים-בשחור" כשהן מפגינות בצמתים. מנגד התנוססה תמונת מרטין לותר קינג, בהפגנת-ענק בוואשינגטון, כשהוא נואם את נאומו המפורסם "יש לי חלום". מצאתי עצמי מחייך ונזכרתי בהרצאותיה בקיבוץ.   

היא יצאה מהשירותים ולנגד עיניי, רבקה גולד תלמידתי-לשעבר מן האולפן.  דומה, ששנינו החסרנו פעימה ונפלנו זה בזרועותיו של זו. 

"אני לא מאמינה."

"רבקה גולד מברוקלין. בתם של ג'ייקוב ושרה גולד," מלמלתי בהתרגשות. "ההורים עדיין בחיים?" 

"נפטרו מזמן. אני מתחילה להאמין באלוהים, אף-על-פי שאני אתאיסטית בנשמתי. לפגוש אותך בביתי? אגב, עברתּי את שמי לזהבי."

עדיין שמנמונת, שיערה כסוף וקמטים צפופים בזוויות עיניה. לגופה חצאית שחורה וחולצה לבנה, שצווארונה עטור פרחים אדומים. לעברית שבפיה עדיין מבטא כבד. "בזמן שהיית בשירותים הצצתי בתמונות שעל הקיר ואמרתי לעצמי: הילד הזה מזכיר לי את אחד מתלמידי האולפן, אך לא הייתי מסוגל לזכור את מי. עכשיו נפל האסימון: הילד הוא בנו של ראול, האם אני טועה?" 

"אינך טועה. אחרי שראול חזר לארגנטינה, התברר לי שאני נושאת ברחמי את ילדו. עזבתי את האולפן ושבתי לניו-יורק. להורים סיפרתי שחייתי עם קצין ישראלי, שנפל באחד הקרבות."

"ומתי באתם לירושלים?"

"לאחר שההורים נפטרו. מיכאל היה בן עשר."

"ואיך הגעת לקטמון?"

"מכרתי את דירת ההורים, עלינו ארצה וקניתי את הבית הזה."

"ואני חשבתי, כי אותן אגרות 'שנה-טובה' ששלחת לנו מניו-יורק, החתומות 'רבקה ומיכאל' – מבשרות שאת חיה עם אדם בשם מיכאל. האם שמעת במשך השנים על ראול?"

רבקה נענעה ראשה לשלילה. כל שידעה הוא מה ששאול סיפר לה. לטענתה, ראול לא טרח לספר לה, כי אביו פיקד על מחנה-מוות. 

"לדבריו, הוא לא ידע על-כך," טענתי להגנתו.

"איני בטוחה. אילו הוריי ידעו על מוצאו – אין לי ספק, כי בו-ביום היו לוקים בשבץ-לב."

"ומה את עושה לפרנסתך?"

"אני עובדת באוניברסיטה, במחלקה לאנגלית ומרצה בנושאי זכויות מיעוטים." 

"לפי התמונות שעל הקיר, אַת עדיין מפגינה..." הפטרתי בחיוך.

"אתה הלא יודע שבעורקיי זורם דם מרדני." חייכה, תלמים עמוקים חרצו את לחייה.  

"מה שלום מיכאל?"

"אין לי מושג. הוא חזר-בתשובה ומתגורר באחת ההתנחלויות. שנתיים שלא היה פה. ראיתי אותו בטלוויזיה, בהפגנה אלימה שנערכה בעמונה. אומנם יש לו פאות ארוכות, הוא לבוש טלית קטן עם ציציות שמתעופפות ברוח, עטוף במעיל שחור, אך  נראה בעיניהם כעוף חריג. אביו הוריש לו דיוקן ארי מובהק.

"אתם בקשרים?"

"הוא מחרים אותי כי איני שומרת מצוות והמזון בביתי אינו כשר. הוא יודע היטב את עמדותיי הפוליטיות. היו תקופות, שהרביתי לצאת לשטחים להפגנות, בתקווה לפגוש בו, אך זה לא קרה. "

"מתי הוא החל להתעניין בדת?"

"כשלמד בכיתה חי"ת. בכיתה י"א, ביום בהיר אחד הפסיק את הלימודים ויצא להתנחלויות, לעזור במאבקים נגד הממשלה. מאז הוא שם."

"נוער הגבעות?"

"נוער הגבעות. הוא כבר נאסר פעמים אחדות והרבנים שלהם שחררוהו בערבות."

"הוא יודע שסבו היה מפקד מחנה-מוות?"

"סיפרתי לו על-כך והוא נחרד. לדבריו, מזלו, שאני יהודייה כך שיהדותו אינה מוטלת בספק." לפתע חייכה חיוך אירוני: "צחוק הגורל, בימי שישי בצהריים, שנינו עסוקים מאוד: אני מפגינה בצמתים נגד הכיבוש ובני יחידי מתעמת עם הצבא וערביי הכפרים."

"נשמע מטורף."

"אני כל-כך מודאגת שיום אחד הוא ייפגע מכדוריהם של חיילי צה"ל..." עיני רבקה מלאו דמעות. זמן רב השתיקה לא הופרה. סובבתי את ראשי וסקרתי בעיניי את  הדירה, ששמרה על צביונה הערבי. 

"רבקה, לא מפריע לך, שאת מתגוררת בבית ערבי, שמשפחתו גורשה מירושלים במלחמת ששת-הימים?" שאלתי בניסיון לשבור את השתיקה שהשתררה.

"קשה לי מאוד עם זה, אך אם וכאשר ייחתם הסכם-שלום עם הפלסטינים, ובמסגרת 'זכות השיבה' יוחזרו הפליטים שגורשו מפה – והמשפחה שאני מתגוררת בביתה תגיע לכאן – אתפנה מרצון. אוכל לומר להם, ששמרתי במסירות רבה על ביתם..."

"זה לא נשמע לך מטורף?"

"הכול מטורף." לרגע צחקנו.

"מוטב לצחוק מאשר לבכות," הוסיפה.

"אתה מבין, הכול עניין של ביולוגיה. הורשתי למיכאל גֶנים קיצוניים עד להתפקע. שנינו לא יודעים כיצד להתיר את ה'פלונטר' שנוצר. תאר לעצמך, שאני, האתאיסטית הצעתי שאשמור בביתי על כשרות. כצמחונית אין לי בעייה, והפנאט הקיצוני הזה דחה הכול בבוז ואמר:

"'אם את רוצה לחדש את הקשר – בואי לגור בשטחים המשוחררים. שם, תוכלי להצטרף להפגנות שלנו נגד הפלסטינים הרוצחים ואפילו להשתתף בעקירת עצי זית שהם שתלו...' – זה כבר היה למעלה מכוחי..."

"טירוף במיטבו... " מלמלתי.     

"טירוף במיטבו," השיבה.

* * *

אתר שבו נכתב על מוצא הערבים בארץ-ישראל:

http://www.yahoodi1.com/2010/08/1.html

http://www.yahoodi1.com/2010/08/allepo-1658.html

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בחוגים מסויימים באוניברסיטאות ישראל מתקיימים מחקרי הנרטיבים של צ'ינגיס חאן, חמלניצקי, פטליורה ואבו-ג'ילדה וזאת מתוך הצדקת ההיגיון הפנימי והצידוק ההיסטורי של כל רוצח ורוצח ומבלי לתת קדימות לנרטיב של נרצחיו, כולל יהודים – שהנרטיב שלהם הוא, לדעת החוקרים, ברוב המקרים מוטה ומוגזם. בנרטיב של היטלר החוקרים החדשים טרם העיזו לגעת. עשה זאת בשעתו יותר טוב מהם המשורר והסופר פנחס שדה. ודעו לכם – כל ניסיון לפגוע בחופש האקדמי של חוקרים שכלל אינם שואפי פרסומת וקריירה ורצון להתקדם ולהתפרנס מהשקרים שלהם – הוא מקארתיזם!

* עוד בטרם יצאה הרכבת הקלה הראשונה בירושלים לנסיעה מסחרית כבר ברור שהחברה המפעילה אותה תפשוט את הרגל והקלה תושבת מיד. הסיבות: בעיות ביטחון עם נוסעים ערבים בעיר ידועת טרור. גשר המיתרים המיותר והרופס. הקצאת קרונות לנשים בלבד, דתיות, מה שיגרום להפגנות ולמלחמת תרבות. וכן שיתוקה של הקלה בשבתות ובחגים יהודיים למרות שחלק ניכר מנוסעיה יהיו ערבים וכן תיירים לא יהודים. זה לא פיל לבן, זה חמור שחור.

* בזכות שעון החורף הבעל"ט בכפיית הדתיים והחרדים יוכל כל גבר ישראלי המשכים קום לשחק שעה שלימה בזין שלו וכל אישה ישראלית המשכימה קוס לשחק שעה קלה בקום שלה, ואם ירצו ישתעשעו יחדיו כל אותה שעה ובע"ה יבעל ערוותה לאור היום החזק של שעון החורף מדאורייתא!

* עכשיו, לאחר חקירה מאומצת של עשרות עדים, כשהמשטרה מאשימה את אהוד אולמרט, אורי לופליאנסקי ואחרים בקבלת שוחד ב"פרשת הולילנד" –  אנחנו מבינים מדוע אין מספיק שוטרים וחוקרים להתגבר על נהגי משאיות רצחניים שנוהגים שעות מעבר למותר להם ועל נהגים מורשעים וחסרי רשיונות שמשתוללים בכבישים! – יותר נעים לשבת בחדרים ממוזגים, לקרוא הררים של חומר ולחקור עדים ולייצר עוד הררים של חומר, מאשר לצאת לכבישים ולעצור נהגים רוצחים ורוצחים-בכוח! – העיקר שאנחנו דופקים עוד פעם את אולמרט וזוכים לכותרות ראשיות בעיתונים! – ומתי תסתיים התביעה, אם בכלל תוגש? אולי שנה ואולי עשר, ממועד הפעלתה של הרכבת הקלה בתל אביב.

* איזה תענוג לשמוע את רשת ב' משמונה עד עשר כל בוקר. הסיבה: קרן נויבך בחופשה!

* "בניוזמאקס מציינים כי מאז מארס 2009 היקף אהדה לג'ורג' בוש נסק ב-10% ובמקביל שיעורי שביעות הרצון מתפקודו של ברק אובמה ירדו ב-20%. הדיווח באתר מגלה כי סוקרי דעת קהל בכירים מטעם המפלגה הדמוקרטית הפיצו באחרונה בוושינגטון סקר חסוי שלפיו במחוזות בחירה חשובים ומרכזיים בארה"ב, מקדים ג'ורג' בוש את הנשיא אובמה בהיקף שיעורי אהדה והפופולריות. האתר טוען כי הסיבה המרכזית לעלייה בפופולריות של בוש היא הסחף בהיקף התמיכה בנשיא המכהן ברק אובמה." [שלמה שמיר, "הארץ אונליין", 24.8]. ואתם צחקתם עלינו כאשר כך אמרנו כבר בתחילת כהונתו של התאונה ההיסטורית אובמה!

* כל מי שאומר "ירושלים עיר בירה לשתי מדינות", דוגמת ח"כ חיים אורון, זורה חול בעיני הבריות. זה כמו להשתיל את עזה החמאסית בתור איזור חופשי בלב תל אביב, ולקוות לטוב.

* בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בת שלמה רבתי בראשות הדיקן פרופ' פלוץ בן שחר יתקיימו בשנת הלימודים הבעל"ט תשע"א שיעור ותרגיל בנושא: "הטרנד, הנרטיב, הקריאה החתרנית והאידיוטיזם המוסרי בַּמחקר ובַיצירות של הספרות העברית בת זמננו". הזמר הגידם יוסף (אוסיה) טרומפלדור יופיע בקטעי שירה יחד עם הזמר הפיסח אילקה רווה, ואולי ישתתף עימם גם המשורר הנחבא אל הכלים התקשורתיים, יוסי שריד.

* המחשבה שהתקדמות ב"שיחות הקירבה" בין ישראל ל"פלסטינים" [כלומר, לשליטיו של מבצר טיגרט של משטרת המנדאט הבריטי לשעבר – המוקטעה, וקבר ערפאת שבחצרו] – המחשבה ש"התקדמות", שפירושה יהיה עוד ויתורים ישראליים – תמתן את מלחמת האזרחים בעיראק, הגואה באכזריות מיום ליום מאז עזבוה החיילים האמריקאים – היא עוד הוכחה לְטמטום ההערכוֹת שבו שרוי המימשל בארה"ב, בראשות הדמגוג הכסיל ברק חוסיין אובמה.

* בל נפתח פה לשטן אבל ככל שאנחנו מזדקנים אנחנו נעשים יותר חופשיים. עובדה, מגיל 22 ועד גיל 55 היינו פותחים בדפיקות לב מדי יום את תיבת הדואר, שמא הגיע צו קריאה חדש לשירות מילואים, שמשבש לנו את כל תוכניותינו ומחזיר אותנו להיות חיילים החייבים לציית. אמנם, בשנים האחרונות, בזכותו של סגן קצין חינוך ראשי דאז, ישעיהו תדמור, היינו מוצבים כבר במפקדת קצין חינוך ראשי, ומדובר היה בנסיעות להרצאות בכל רחבי הארץ וסיני, וקבלת קרוב לשלושה צווי קריאה נפרדים כל חודש על פני השנה כולה, שבמהלכם גם עברנו תאונת דרכים קשה שהעניקה לנו 10% נכות צה"לית לצמיתות וזכות להשתתף בבחירות של ארגון נכי צה"ל. והנה כיום, בגיל 74, וכך מאז גיל 55 – הננו, בל נפתח פה לשטן – אנשים חופשיים.

* לא הזדעזענו מפרסום תמונתה של החיילת-לשעבר עדן אברג'יל על רקע אסירים פלסטיניים כפותים וקשורי עיניים, באינטרנט ובעיתונות. כיום יש כמעט לכל חייל וחיילת טלפון נייד שמתפקד גם כמצלמה ויכול להעביר את הצילום הלאה לרשת האינטרנט וגם לעיתונים ולטלוויזיה. דומה שהצנזורה הצבאית היא כמעט חסרת אונים נוכח האפשרות הזו, ולמעשה רק האיסור על גילוי חומר מסווג, והאיום במשפט, יכול להתמודד עם הדלפת הצילומים, ולרוב אחרי שהנזק כבר נעשה. אבל האם הצילום של אברג'יל הוא חומר מסווג כמו המסמכים שסרקה ענת קם? או סתם טיפשות? והאם יש בכך נזק צבאי או רק תדמיתי לצה"ל, בגלל החיוך שלה? והאם מישהו תיאר לעצמו שאסירים פלסטיניים וגם אסירים בכלל אינם אזוקים ואינם קשורי עיניים עד הכנסתם לתאי-כלא? והלא דווקא אבירי החופש צריכים להיות מרוצים מכך שאין אפשרות להסתיר סודות, וצילומי האסירים דולפים לתקשורת! והאם אברג'יל הצטלמה עליהם ערומה? או כשהיא מענה אותם? והרי כשהיתה תאונת הרכבת הקשה במחסום ליד בית יהושע, היו צילומי הווידאו באמצעות הטלפונים הסלולאריים – הראשונים שדיווחו לטלוויזיה על מה שקרה! (אגב, הווטרינר יונתן ועדיה, שהשאיר את מכוניתו על הפסים וכנראה גם גרם לתאונה, עזב בינתיים את הארץ וכנראה שאינו מתכוון לחזור).

* נמענים יקרים, היום, יום חמישי, 26.8, נשלח אליכם גיליון 573 שהוא הגיליון האחרון לשנת תש"ע ועכשיו מתחיל תהליך ניקוי הצינורות של האינטרנט, המעבירים אליכם את המכתב העיתי – בידי פועלים סינים קטנים זולים שכבר רגילים לשיטפונות וגם ליפול מפיגומים גבוהים, והניקוי יימשך כשבועיים, כך שהגיליון הבא, 574, לא יגיע אליכם לפני יום שני, ה-13 בספטמבר, ואולי אפילו מאוחר יותר, כי אין לדעת עד היכן יגיעו השיטפונות.

קחו זאת בחשבון, המעיטו במשלוח חומר לפרסום, חידלו מכך לגמרי בין ה-26.8 ל-13.9, והכינו לכם מלאי של גיליונות קודמים, שלא הספקתם לקרוא, כדי למלא את החסר בימים נטולי המכתב העיתי הבעל"ט.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,057 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-155 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,029 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל