גיליון מס' 574 / לאחר ניקוי צינורות האינטרנט

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, ח' בתשרי תשע"א, 16 בספטמבר 2010

עם צרופות גיליונות "על המשמר" ו"משמר לילדים" ליום מותו של סטאלין, וברכת "שנה טובה בקאלאניע פתח תקוה" מאוסף משפחת אור.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אליהו הכהן: 1. "את חכי לי" – נוספות. 2. יפה ירקוני ואחותה תקוה אברהמוב. //  ד"ר ישראל אברהמי: על תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני.

ליאון גרשוביץ:  בקשר לרשימה של יוסף חרמוני במכתב העיתי, הגירסה העברית של השיר: "שירוקה סטרנה מויה רודנאי". // עפר גביש: אופירה גלוסקא בלחנו של בלטנר. // אביתר כהן: נוסח עברי מוקדם של אהרון פולאק.

משה שפריר: תודה לאליהו הכהן. // יוסי אחימאיר: קיר הברזל של טליק.

עוז אלמוג: על האלוף ישראל טל. // עמוס גלבוע: שתי פנים לברק.

יוסף דוריאל: נתניהו נכנס למלכודת בעיניים פקוחות.

נעמן כהן: האם המדע מוטה פוליטית?

חיים אנלין: כאשר הלך סטאלין לעולמו.

נפרדים ממירונה גרינברג מרץ // אהוד בן עזר: הביקור האחרון של אסתר ראב אצל בן-דודתה ד"ר אברהם-חיים גרין, אביה של מירונה, בצפת.

משה כהן: בשביל מה יש פרשנים? // אהוד-יורם-אהוד על "תש"ח".

יבין כץ: אתה באמת מאמין שהיותה של איה קניוק אחת מנשות מחסום ווטש תרמה לתפוצת ספרו של אביה?

אריק ברהום: ועוד על סילוף ההיסטוריה בידי ברוך תירוש.

ברוך תירוש: הצחקתם אותי ידידיה ואהוד.

יוסי גמזו: בִּפְרוֹס הַשָּנָה הַחֲדָשָה. // ישראל נטע: הבוש של רבק'לה.

אורי הייטנר: השעון והדמוקרטיה. // רות ירדני כץ: בר מצוה שנייה.

אילן בושם: 11 שירים.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

 * * *

 * * *

אליהו הכהן

"את חכי לי" – נוספות

ימים אחדים לאחר פרסום שתי רשימותיי על השיר "את חכי לי" (חדשות בן עזר 571, 573), נפטר בגיל 89 מלחין השיר שלמה דויטשר-דרורי, פטריוט וחלוץ, איש נעים הליכות ובעל מידות תרומיות, מחלוצי פיתוח אזור ים המלח, ומי שהיה מקור מידע שופע על הווי התגייסות היישוב למאמץ המלחמתי ועל הלהקות הצבאיות העבריות הראשונות.

וזוהי הזדמנות לחזור אל השיר הזה ולהביא פרטים נוספים אודותיו.

בימים שבהם רעמו התותחים על הסניו בחזית איטליה, רווחה בקרב המתנדבים הארצישראליים לצבא הבריטי (שנקראו אז "הפלשתינאים") התחושה שהם מתנתקים והולכים מן המתרחש בארץ ובעיקר מן הזמר המתפתח בה. על כן, באמצעות כתבי העת העבריים שיצאו בימי מלחמת העולם השנייה באירופה, הם פנו אל המלחינים הארצישראליים בבקשה לשלוח אליהם את שירי הזמר החדשים הנכתבים בארץ.

המלחין דוד זהבי איש נען (נענה) נענה מיד. הוא מסר בידי משה מוסנזון [אביה של דבורה עומר], חברו לקיבוץ, את תווי הלחן שחיבר לשירו של סימונוב "את חכי לי", כדי שיפרסמו. מוסנזון, שהיה בין המתנדבים לצבא הבריטי ושֵרת ביחידת תובלה עברית, שימש גם כעורך העיתון לחיילים "החייל העברי", והוא אכן דאג להדפסת השיר בעיתונו.

התווים שוכפלו על דפי נייר בסטנסיל והופצו עד מהרה בין החיילים בעמדות. בידי מצוי דף נייר מקורי כזה שבחזיתו נדפסו תווי זהבי לשיר, ומצדו האחורי נדפס שאלון באיטלקית.

בשולי התווים הוסיפה מערכת העיתון "החייל העברי" את ההערה הבאה:

"הנה פתח להינצל מקללת חסרון שירים חדשים!

"דוד זהבי נעתר לבקשתנו ושלח לנו את יצירתו. אנו מדפיסים אותה מתוך הנחה כי בכל יחידה עברית נמצא לפחות אחד היודע קרוא תווים ועל ידי כך נוכל להקנות לציבורנו המרוחק מן הארץ שירים המושרים עתה בביתנו.

"תודתנו נתונה לדוד, ובקשתנו אל היוצרים בשטח השירה בארץ: לכו נא בעקבותיו, רחימאים! כי צמאה נפש החיילים העבריים בניכר לשירים חדשים! צמאה!"

בין כל לחני "את חכי לי", זה של שלמה דרורי היה אכן המוכר והנפוץ ביותר בארץ, ואילו לחנו של זהבי הושר בחוגים מצומצמים יותר, ובעיקר בהתיישבות העובדת. לעומת זאת נסתר לחלוטין היה הלחן העברי השלישי של השיר, שעד כה לא ניתן לו פומבי, אף כי נכתב בידי מי שראוי להיקרא הארי בחבורת מלחיני הארץ באותם ימים, לא אחר מהמלחין מרדכי זעירא.

זעירא, ששרת גם הוא בצבא הבריטי באותם ימים, היה המלחין הפורה ביותר בתחום הזימרה העברית של ימי מלחמת העולם השנייה. מאז שהלחין את "שיר הלגיונות" ("צבא, צבא, מה טובו אוהליך"), שיר הזמר העברי הראשון על המלחמה, ועד "שיר ההודיה" ("ליווית אותי ארצי"), שיר הזמר האחרון של ימי המלחמה, חיבר זעירא לחנים לעשרות שירי זמר חדשים (ביניהם "שיר הגדודנים", "איה", "שיר החי"ל", "בין עופרת לעופרת", "שיר הגדוד הראשון", "חברה לצים"), מהם שלא פורסמו ולא הוקלטו עד היום. אחד מאלה היה "את חכי לי".

זעירא הלחין את "את חכי לי" מתוך הזדהות עמוקה עם תוכנו. השיר דיבר ללבבו, הן במקורו הרוסי והן בתרגומו של שלונסקי. מתוך רגישותו הרבה חש היטב את כמיהתם של אלה שהשאיר מאחוריו בארץ וחיכו שיחזור – רעייתו ובנו יובל בן השבע, שמהם נפרד למשך ארבע שנים תמימות. רק לפרקים זכה לפקוד את ביתו בחופשות.

תווי לחנו של זעירא מעולם לא ראו אור ולמזלי הם שמורים אצלי בכתב ידו של המלחין. זעירא עצמו לא הזכיר אף ברמז שהלחין את השיר הזה.

השוואה בין מנגינות שונות שהולחנו לשיר אחד קשורה תמיד גם בטעם אישי. לצד לחניהם של דרורי וזהבי, המנגינה שהלחין זעירא יש בה יופי משלה והיא נושאת את חותם סגנונו האופייני והאהוב של זעירא. קשה להבין מדוע נמנע מפרסומה ברשות הרבים. בניגוד לדימוי הרווח כאילו זעירא, בשבתו בבתי קפה, שלף בו במקום מנגינות מן השרוול – כמו למשל בסיפור הידוע על נסיבות חיבורו של "שני שושנים" – בפועל, הפליגו הסיפורים לא פעם אל מחוזות האגדה. האנקדוטות מטבען תמיד יפות יותר מן המציאות. זעירא לא הוציא לאור שיר בטרם הבשיל, לוטש ועוצב סופית. "שיר צריך קודם כל להרות ורק אחר כך ללדת" – אמר.

אין בלבי ספק שרבים יסכימו אתי כי לחנו של זעירא ראוי לחידוש ולהקלטה, ואשמח אם בעקבות גילוי זה, מישהו מן הזמרים או המעבדים יהיה מוכן להקליטו.

 * * *

ד"ר ישראל אברהמי

על תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני

לאהוד בן עזר שלום,

שמחתי לקרוא בחדשות 573 את האפילוג של אליהו הכהן "את חכי לי ואחזור", כי יש עוד מישהו שיודע כי תקווה הנדל, אחותה של יפה ירקוני, היתה זמרת.

אשמח מאוד לקבל את כתובת הדואר של אליהו הכהן. באם הדבר לא מקובל, אנא העבר לו מכתבי זה. אולי אפשר אף לפרסמו בחדשותיך, ואפשר ויהיה מי מהקוראים שיוכל להוסיף פרטים לנושא.

ולהלן סיבותיי:

אני מחפש מידע על תולדות משפחתי מצד אבי. תקווה הנדל, החיה עד היום בניו יורק, הינה בת דודה ראשונה שלי, כמו יפה ירקוני. אביהן אברהם הוא אחיו של אבי מיכאל, ואילו סבן, ישראל אברמוב, (שהוא כמובן גם סבי) היה מראשוני פתח תקווה (1903), עיר הולדתי וחיי עד גיל 25. לאברהם ולמלכה אשתו, שניהם בני עדת היהודים ההרריים מהרי קווקז, נולדו תקווה, יפה ובנימין, ומאשתו השנייה אסתר, דור תשיעי ליהודי צפת, נולד הבן ישראל.

תקווה עזבה את הארץ והקימה בית ספר יהודי בקאראקס ונצואלה, ובנימין (שהחליף שם משפחתו לגוסטין, כשם משפחתו של בעלה הראשון של יפה שנפל במלחמת העולם השנייה), הגיע לשם אף הוא. חצי האח ישראל, שנולד ברודזיה, הינו פרופסור לחקר הראייה בניו-יורק. (ליאורה, בתה של תקווה, היתה נשואה עד יום מותה לדודה ישראל, חצי אחיה של אימה תקווה, בבחינת אני לדודי ודודי לי). יפה היא היחידה שנשארה בארץ, כדי להגיע לפסגת הזמר העברי ולהיות כלת פרס ישראל.

עם יפה מעולם לא היה לי קשר, (הבנתי שעכשיו לאף אחד אין קשר איתה לרגל מצבה), אך עם אחותה תקווה, ואחיה החורג ישראל, החיים כיום בניו-יורק, היה לי קשר כל השנים וכך גם עד היום. לאחותי אליה היה מפגש חד פעמי עם האח בנימין (נני) זמן קצר לפני מותו (הוא חי בוונצואלה).

תקווה, יפה ובנימין היו שלישייה שהופיעו בקפה "צליל" של אימן מלכה, ונקראו "במתי" (בנימין-מלכה-תקווה-יפה). מסיפורי המשפחה הזמרת היתה תקווה, ואילו יפה הייתה הרקדנית ובנימין היה הפסנתרן. תקווה אף סיפרה לי שהיא הייתה הראשונה שהקליטה את "שני שושנים" של אורלנד וזעירא.

מסיפורי יפה ירקוני לתקשורת מדובר בקפה "צליל" בגבעת רמב"ם כקפה תרבות, מוזיקה ואמנים של אותם זמנים, אך בצד האחר של המשפחה היו רמיזות אחרות. ברצוני לדעת אם יש מי שיודע פרטים על המקום, על בעליו וחלקם בתרבות הישראלית המתהווה, על יושביו ועל מקומו בהווייה של אותם שנים. אני מקווה שאליהו הכהן, או מי מקוראי חדשות בן-עזר, יכול לעזור לי בכך.

ד"ר ישראל אברהמי

תמרת

* * *

אליהו הכהן: יפה ירקוני ואחותה תקוה אברהמוב

לד"ר ישראל אברהמי שלום.

אינני האיש המתאים לענות על שאלותיך בעניין קפה "צליל" בגבעת רמב"ם. אני מקווה שייענו לפנייתך אנשים שנמנו עם באי בית הקפה הזה והיו עדים לאשר התרחש בו. פרטים עליו הופיעו בעשרות כתבות שהתפרסמו במרוצת השנים על יפה ירקוני בעיתונים, ברדיו ובתוכניות טלוויזיה.

אך אוכל להוסיף לך פרטים אחדים על הזמרת תקוה הנדל.

בתחילת דרכה המוזיקלית של משפחת אברמוב (או כפי שמצאתי בכתובים: אברהמוב), האחות תקוה נודעה כזמרת, יפה – כמחוללת ובנימין – כפסנתרן. עוד לפני שהקליטה יפה באולפני חברת "הד ארצי" את להיטיה הרבים בימי מלחמת העצמאות ואחריה, הקליטה אחותה תקוה הנדל-אברהמוב שירים עבריים אחדים על גבי תקליטי חברת "צליל" קצרת הימים. שמה לא נודע בציבור, וגם על תוויות התקליטים הסתתרה מאחורי השם "ה. תקוה". היו אלה תקליטים שבירים וקצרי נגן שבהם השמיעה שירים של ביאליק, לאה גולדברג, לוין קיפניס ומתתיהו שלם. בין השירים שהקליטה זכורים לי "רועה ורועה", "יקטן חולה", "בובות שתיים, בובותיים", "את חכי לי" ועוד. 

ההקלטות נערכו בחברת "צליל" בגבעתיים בראשית שנת 1947, (אין כל קשר בין חברת ההקלטות "צליל" ובין בית הקפה "צליל") וליוו אותה בפסנתר נחום נרדי, שגם הלחין 5 מתוך 7 השירים שהקליטה, והמלחין הפסנתרן שמואל פרשקו.

לימים היא עזבה את הארץ, כשם שגם המלווה שלה פרשקו, מלחין "באב אל ואד" ו"הי הג'יפ", השתקע במיאמי שבארצות הברית. כך התפצלה המשפחה: יפה מתגוררת בתל אביב ואחותה תקוה מתגעגעת לציון מפאתי מערב.

האח בנימין אברהמוב, לפני שעזב גם הוא את הארץ, היה הפסנתרן המלווה לא רק בהופעות המשפחתיות בקפה "צליל" אלא גם בהקלטות הראשונות של יפה אברהמוב-גוסטין-ירקוני, כמו למשל בהקלטה המוקדמת הראשונה של "שיר הפינג'אן" ("האש מפצחת זרדים בדממה").

ההבדל בין שתי האחיות לא איחר להתגלות.

יפה ירקוני, חברת להקת החישטרון, כבשה עד מהרה את מעמדה כאחת הזמרות המרכזיות של שירי התקופה. שלא כאחותה תקוה, שתרומתה לזמר נמשכה זמן קצר בלבד, הקריירה של יפה כזמרת פעילה ארכה למעלה מיובל שנים. היא הרבתה להופיע, הקליטה מאות שירים ופזמונים והתפרסמה בכל רחבי הארץ וגם מחוצה לה.

בברכה

אליהו הכהן

* * *

ליאון גרשוביץ

 בקשר לרשימה של יוסף חרמוני במכתב העיתי, הגירסה העברית של השיר: "שירוקה סטרנה מויה רודנאי"

אהוד שלום,

ברשימתו המעניינת מתייחס חרמוני לשיר "רחבה היא ארצי האהובה" Широка страна моя родная ואף מתרגם חלק ממנה ומכריז כי הוא עוד יתרגם את כולו. על אף שראוי חרמוני למילת שבח על תרגומו, הרי שחבל על מאמציו. תרגום השיר כבר קיים וניתן למצוא אותו בקישור:

 http://shaul.tryam.com/translations-hebrew/shirokastrana

ויש אפילו הקלטת ביצוע של השיר בעברית:

http://shaul.tryam.com/audio/shiroka.mp3. 

אשמח אם תוכל לפרסם זאת במכתב העיתי וגם להעביר את המייל ליוסף חרמוני.

בברכה,

ליאון גרשוביץ

* * *

עפר גביש: אופירה גלוסקא בלחנו של בלטנר

לכל המעוניינים, למה ללכת רחוק? הנה בצרופה, אופירה גלוסקא שרה את "את חכי לי" בלחנו של בלנטר. (כבר לא זוכר מאין ההקלטה, אך נא לא לעשות בה שימוש מסחרי). מסתבר שגם למילים העבריות קיים לחן נוסף והוא של דוד זהבי, הנה קישור לאתר זמרשת שם אפשר לשמעו:

 http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=892&phrase    

ועוד צירוף מענין, וולודיה לייקין, זמר וחוקר הזמר הרוסי מבצע את הלחן של דרורי אבל ברוסית המקורית (אגב, בביתו של דרורי בערד ממש לפני חצי שנה):

http://www.youtube.com/watch?v=5f3UhxxYKEU

עפר גביש

* * *

אביתר כהן: נוסח עברי מוקדם של אהרון פולאק

אהלן אהוד,

לשיר שהביא יוסף חרמוני היקר יש נוסח עברי מוקדם של אהרון פולאק. ניתן להאזין לשיר "דרום אורל" בביצוע מקהלת רון באתר זֶמֶרֶשֶׁת.

חופשה נעימה!

אֶבְיָתָר כֹּהֵן

זֶמֶרֶשֶׁת

* * *

משה שפריר: תודה לאליהו הכהן

אני מבקש להביע את תודתי והוקרתי לאליהו הכהן, על תשובתו הארוכה, המעמיקה ומרובת-העובדות – על שאלתי בדבר השיר "את חכי לי ואחזור", וגם להודות לו על "האפילוג" בנושא הלחן של שיר זה, שכתב בגיליון האחרון של ח.ב-ע. אכן צדק אליהו הכהן: הלחן של שלמה דרורי (שאני טעיתי בשמו וקראתי לו "נשרי") הוא נפלא ועדיף על כל שאר הלחנים שחוברו לשיר הרוסי הזה. בפגישתי האחרונה (והאקראית) עם אליהו הכהן (שהוא, לדעתי, המומחה הגדול ביותר בארץ לשירי-הזמר ולשירי-העם) – הפצרתי בו שיכתוב ספר-מילוני, או לקסיקון, אודות השירים ששרו (וחלק מהם אף מושרים עד היום) בארץ ובגולה במרוצת 150 השנים האחרונות. גם המלחין הוותיק והמצויין נחום היימן, חתן פרס ישראל, עוסק כבר שנים בעבודת-קודש של איסוף הלחנים והביצועים המוקלטים של שירי-הזמר הישנים הללו ושחזורם באלבומי-"דיסקים" חדישים – לפיכך אני מעז להציע שיתוף פעולה של שניים אלה בפרוייקט חשוב זה. ואפשר, אולי, לשכנע את שרת התרבות להקציב סכום נאה לשם כך, שכן שירי-הזמר ושירי-העם הללו – הם מתשתיות-התרבות החשובות של העם היהודי בכלל ושל מדינת ישראל – בפרט!

משה שפריר

* * *

יוסי אחימאיר

קיר הברזל של טליק

התמונה הזאת חקוקה ביזכרוני ושמורה עימדי כבר למעלה מ-43 שנה. על הבמה, במישור האינסופי שלמרגלי ג'בל לבני במדבר סיני, ניצבו שלושת הגנרלים, גיבורי מלחמת ששת הימים: הרמטכ"ל יצחק רבין, מפקד חטיבה 7 שמואל גורודיש והאוגדונר ישראל טל – טליק.

היה זה מיסדר הנצחון של אוגדת השיריון, שאליו הגעתי עם מצלמתי כעיתונאי צעיר ביומון שאיננו עוד – "היום". ימים של אופוריה היו אלה, ימים של שמחה וגאווה בעקבות הניצחון הגדול והמהיר, שהסיר סכנת השמדה מיידית ממדינת ישראל.

להזכיר למי שאינו יודע או טרם נולד אז (והנשיא אובמה היה רק כבן 5): זוהי המלחמה שפרצה בגבולות הצרים של אותו זמן, קווי 67 המפורסמים, שבהם התכווצה ישראל ב-19 שנותיה הראשונות. לא היתה אז שאלה של "שטחים כבושים", לא התקיימה אז איזו "מדינה פלסטינית" וישראל היתה צעירה ועדיין תמימה.

בעצם, אולי כן היתה בעייה של "שטחים כבושים" – השטחים שעליהם השתרעה המדינה הצעירה, הלא-ערבית ולא-מוסלמית, באותו פרק זמן למן כינונה ב-1948. ואכן, המצרים והסורים, ואליהם הצטרפה ירדן בהנהגת המלך האהוב חוסיין, פתחו עלינו במלחמה, שמטרתה היתה אחת: חיסול ישראל, התקועה להם כעצם בגרון.

צה"ל הצעיר, שכבר הספיק לכבוש פעם אחת את כל חצי האי סיני, במלחמת "קדש" של 1956, והוסג אחורנית בלחץ המעצמות, הדף שוב הפעם את האיום ובשישה ימים היסטוריים כבש מחדש את סיני, שיחרר את ירושלים העתיקה, פתח להמוני העם היהודי את חבלי יהודה ושומרון התנ"כיים, וטיפס ברמה, כדי שהגולן יהיה חלק בלתי נפרד מישראל ולא עוד רכס מצוקים מאיים.

את עיקר המלאכה עשה כמובן חיל האוויר ביום הראשון של המלחמה, אבל כוחות הקרקע שלנו, ובמיוחד גייסות השיריון בפיקודו של האוגדונר האגדי טליק, השלימו את המלאכה כדי להעביר את השטח לשלטונו של צה"ל ולטהרו משרידי הצבא המצרי המובס.

צילמתי את המעמד המרגש בג'בל לבני. איני זוכר מה בדיוק אמר טליק באותו מעמד, אבל דמותו נחקקה מאז בזכרוני כדמות מופת של מפקד אדיר, כאחד מהלוחמים הנועזים והמסורים שקמו לעם היהודי מאז ומתמיד. בכל פעם שנזכר שמו, רטט עבר בלבי. רטט של הערצה ותודה, על שמפקדים כאלה קמו לו לעמנו, המחדש עצמאותו ומתחזק על אדמתו.

איש מוצק, נמוך קומה, ממעט בדיבור, כריזמטי מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לביטחון ישראל. "מר שיריון" כונה ובצדק, לא רק על שום פיקודו רב השנים ועתיר ההישגים על החיל הזה, אלא גם על שום טנק המרכבה, שהוא היה אביו-מולידו, שהוסיף שריון מוחץ להגנתה של מדינת ישראל.

אבל מי יותר מטליק הבין שאין די בשיריון הפלדה כשלעצמו, המתכת העבה, הקרה, הנוקשה, אם אין מאחורי לוחות הברזל האלה – הדוהרים על שרשראותיהם בחולות המידבר ושועטים קדימה תוך שהם מתגברים כמעט על כל מעצור ומיצר – אנשי פלדה, לוחמים נועזים, חדורי הכרה ותודעה שליחותית, לגונן על העורף ועל הבית, להציל את המדינה היהודית מפני אלה הקמים עליה?

טליק בוודאי היה הראשון שאומר כי אין די בשריון הדומם, אם אין מי שיניע אותו, יטפל בו, יפעיל אותו בתעוזה ובאומץ למטרה שלשמה נוצר ונועד. הוא לא היה מיליטאריסט. הוא היה יהודי מן הזן של בר-כוכבא וטרומפלדור, איש שכל חייו היו קודש לבטחון המדינה ולהבטחת עתידה, שהבין כי בלי קיר ברזל, תרתי משמע, ישראל לא תחזיק מעמד.

כיוון שלא הכרתיו באופן אישי, איני יודע מה מחשבות התרוצצו בראשו בשנות זקנתו, לנוכח החולשות הרוחניות שפקדו רבים מבני עמנו, לנוכח תופעת ההשתמטות שפשתה בקרב צעירינו, לנוכח רוחות התבוסה והצדקת האוייב, שנעשו "בון טון" בתקשורת ובקרב סופרים, אנשי אקדמיה ואמנים.

אני רק יכול לשער, שדאגה רבה אפפה אותו, לנוכח חולשתנו הרוחנית. היכן רוח ששת הימים? – בוודאי שאל את עצמו בשנים האחרונות. היכן תחושת הצדק היהודי והאמונה בזכות? – בוודאי טרפה שאלה זו את מנוחתו בערוב ימיו.

אולי לא פעם חלפה מחשבה בראשו, לאן נסתלקה בינת המנהיגים, כולל מי שהיה רמטכ"ל הניצחון ההוא – יצחק רבין ז"ל – שאינם מבינים, כי גם קבלת כל הדרישות הפלסטיניות וחזרה לקווים שמהם נחלצנו בזכות לוחמי ששת הימים, לא רק שלא יביאו שלום אמת, יציב ובר קיימא, אלא יעוררו את התאווה הערבית להמשיך בנסיונות להשמיד את ישראל, בדיוק כמו שזממו ביוני 1967?

צריך לחזור ולהביט בתמונה ההיא, קצת מטושטשת, קצת דהוייה, של שלושת המפקדים ההם על הבימה אל מול טורי הלוחמים המכונסים תחת מעטה האבק בג'בל לבני של שלהי מלחמת 1967, כדי לשאוב ממנה מעט תעצומות נפש, תודעה לאומית מחודשת, סולידריות חברתית, רוח גבורה ונכונות לעמוד על שלנו כמעט בכל מחיר, ולזכור כי גם בעת של מו"מ לשלום, יש להביט אל פניו של האויב באופן מפוכח, כדי שהוא ישפיל מבטו, ויבין כי אל לו לאיים עלינו, לנצל את רפיוננו ולהתעסק איתנו בנסיונות מלחמה והכחדה.

ישראל עוד תיזדקק במשך שנים רבות למרכבות של טליק, קיר הברזל שלנו, ולרוח שלו, רוח ששת הימים, כדי לעמוד בכל המסות הקשות שעוד צפויות לנו. אסור למנהיגינו לשגות באשליות, שמנסה להפיח (ואף ללחוץ) נשיא ארה"ב, שהיה תינוק בשעה ששמו של האלוף ישראל טל כבר נישא בהערצה בפי כל, הן בישראל והן בעולם.

* * *

עוז אלמוג

על האלוף ישראל טל

אהוד יקר,

אינני יודע אם הכרת את האלוף ישראל טל – טליק – כי אם לא, חבל לשניכם. היית בוודאי מתאהב בו. אני הכרתי אותו מילדות, שכן היה חבר נפש קרוב של אבי, ונהג להיפגש איתו מדי שבוע. כשנעשיתי מרצה וחוקר באוניברסיטה הוא התעניין לא אחת בדעתי והיתה בינינו כימיה. אבי היה מפגיש בינינו כי נהנה לצפות בוויכוח בין שני אנשים עם טמפרמנט סוער ודחף עז לשכנע ולהשתכנע (בדרך כלל זה לא היה ויכוח אלא דיון ער, כי הסכמנו כמעט על כל דבר).

טליק היה מאותם אנשים ישירים, שיכולים להשתמש במילים בוטות, בסגנון "אתה אידיוט ובור ועם הארץ". אבל רק אידיוטים באמת, או אנשים חסרי הומור ובטחון עצמי, היו נעלבים ממנו. בעיני זה היה חמוד ודי משעשע. אני מעדיף בר פלוגתא שיכול לצעוק עליי חזרה, מתוך להט פנימי, מאשר כל מיני יפי נפש שמאמינים ש"דברי חכמים בנחת נשמעים".

הכריזמה של טליק היתה מחשמלת. הוא היה מסוג המנהיגים הטבעיים, שבהיכנסם לחדר אתה חש מיד בנוכחות המהפנטת שלהם. משהו בשפת הגוף, בחיתוך הדיבור, במבט החודר והצחוק הרועם. קומתו הנמוכה לא פגמה בסמכותו, אולי להיפך. וכמובן הוא היה מאד צברי באופיו, בדיבורו ובחזותו החיצונית.

חייבים להודות שהוא היה שוביניסט לא קטן (לעיתים בוטה) ובוודאי נרקיסיסט. אבל בניגוד לכל מיני אפסים עם תארים, לטליק היתה זכות מוקנית להיות "שוויצר". הוא נזהר מאוד מביקורת פוליטית פומבית (השקפתו היתה "מרכז שפוי" בסגנון בן עזר, ולא אחת הוכיח את ידידו עמוס עוז על עמדותיו התלושות מהמציאות), משום שחשש, להערכתי, לתדמיתו המיתולוגית. לא בכדי הוא קיבל שבץ כאשר הותקף על ידי אחד האלופים במפגש בפו"ם, שעסק במלחמת יום כיפור (אגב, רבים אינם יודעים שנעשה לו עוול משווע בהקשר זה). אפשר לשער שהפגיעה באגו הסעירה אותו מאוד.

אבל למרות שהיה גאוותן הוא לא היה מגלומן ואהב מאוד בני אדם, כולל עמך. זה היה גם אחד מסודות הקסם שלו – היכולת ליצור קשר חם ומיידי עם כל אחד. הוא היה אנושי להפליא.

מי שרוצה להבין עד כמה צה"ל תקוע בבוץ וזקוק "לגשר גלילים" יצירתי ומערכתי, כדאי שישאל את עצמו האם יש אלוף אחד במטה הכללי היום, שמדגדג ברמתו האינטלקטואלית את טליק. זה עצוב, אבל זו המציאות. האתגר הגדול של כולנו הוא לייצר תואמי טליק.

טליק היה אלוף במלוא מובן המילה, מצביא יהודי היסטורי שדהר על מרכבה.

יהי זכרו ברוך.

* * *

יוסף דוריאל

נתניהו נכנס למלכודת בעיניים פקוחות

חכם לא נכנס למלכודת שהפיקח יודע איך להיחלץ ממנה. למרות האזהרה שקיבל לפני שנה, החליט נתניהו לשחק את הפיקח, במערכה בה הפיקחות הערמומית של הערבים ועוזריהם בוושינגטון עלולה לנצח את זו שלו.

הפתיחה החגיגית של השיחות הישירות בין ישראל לרש"פ הסתכמה, כביכול, בהחלטה פורמאלית על סדר הדיונים. ומה נקבע כסעיף ראשון? – הסכמה על גבולות בין ישראל למדינה הפלסטינית. אחרי שהנשיא אובמה ושרת החוץ שלו כבר הכריזו שגבולות אלו יתבססו על "הקו הירוק" של 1967, שזכו לכינוי "גבולות אושוויץ", כבר ברור שהסעיף הראשון יהיה גם האחרון במו"מ, ולאחריו לא יהיה שום ערך לפלפולים של קברניטי ישראל על התנאים בהם יסכימו להקמת מדינת פלסטין ביהודה ושומרון. כי ברגע שנקבעו הגבולות – שום דבר לא ימנע מהערבים להכריז על מדינה פלסטינית בגבולות אלו ולקבל על כך אישור מכל העולם. 

כלל ברזל בתיכנון אסטרטגי הוא – שלפני קבלת החלטה על פעולה מול יריב יש לבנות פרדיגמה של נוסחת ההתנהגות הצפויה ממנו. בדרך כלל, זה יותר פשוט ממה שחושבים חובבי הסיפורים על ריגול מתוחכם, וכשבישראל ניסו להסתמך על מרגלים למטרה זו – יצאו מכך בשן ועין. פאזל של פרסומים והתבטאויות גלויות יכול לספק את הסחורה. כך יכולתי לבנות את הפרדיגמה של מתקפת הפתע של יום הכיפורים, שסתרה את סיפור ההונאה של הסוכן הכפול (והיקר), ולפני רצח רבין – את האזהרה מכוונות-האמת של ערפאת, שבע שנים לפני שהמודיעין הממוסד גילה אותן, למרות המיקרופונים שהושתלו בתחכום רב בכורסת משרדו בטוניס.

לפני שנה, כשצריך היה לחלץ את נתניהו מהמלכודת האמריקאית של "שתי מדינות לשני עמים", כתבתי לו אישית וגם פירסמתי במכתב גלוי את העצה הבאה:

במקום להתפתל מול הדרישה לדקלם את המנטרה "שתי מדינות לשני עמים", שלפיה ניסח ג'ורג' מיטשל את הדרישה האמריקאית למדינה פלסטינית ומדינה יהודית החיות זו בצד זו בשלום וביטחון –  A Palestinian and a Jewish state living side by side

 in peace and security– תציע שמנהיגי הפלסטינים יודיעו בפומבי שזו הדרישה שלהם – מילה במילה, ואם הם ינסחו את זה כך, ניכנס איתם למו"מ על אפשרויות היישום של נוסחה זו. אני מוכן לתת לך ערבות בנקאית שהפלסטינים לא יעשו זאת, ואז אתה פטור מלהתייחס למנטרה  ההזויה.  

זה היה תרגיל לגיטימי שכל חובב כדורגל מכיר אותו: לבעוט את הכדור למגרש היריב, במצב בו הוא לא יכול לבעוט אותו בחזרה. וכשזה לא נעשה, מצאו הערבים, בגיבוי נשיא ארה"ב, את הפרצה הערמומית לבעוט את הכדור למגרש הישראלי: דרישה להמשיך את הקפאת הבנייה ביו"ש, ואם לא – הם יפסיקו את המו"מ, כשכל האשמה לכך תוטל על ישראל. במקום זה, כתבתי לרה"מ את מה שיש לקבוע כסעיף ראשון מהותי לניהול המו"מ לשלום:

הגיע הזמן לאמץ את התכנית שחזרתי והצעתי לאשכול ועד לרבין – לפיה הבעייה הראשונה שיש לפתור במזרח התיכון איננה פוליטית אלא הומניטארית, והיא – שיקום הפליטים הפלסטינים. זהו המוקש שיתפוצץ תחת כל משא ומתן לשלום, ואותו מטפחים שליטי ערב בשקדנות מאז 1948. פינוי חבל קטיף, שהפך לשדה אימונים של הטרור הערבי, מאפשר לנצל 40,000 דונם שוממים להקמת עיר במתכונת הונג-קונג, בה השתקמו 5 מיליון פליטים סיניים, באוטונומיה שנוהלה על-ידי נציב עליון בריטי.

ראש הממשלה קיבל מזמן את פרטי התכנית, המשחררת אותו מלהתדיין עם מושחתי הרש"פ.

אם ראש הממשלה לא ימצא דרך להיחלץ מסדר היום הערמומי שנכפה עליו – רק אלוהים יודע מי יוציא אותנו מהמלכודת המאיימת לפרק את מדינת היהודים בארץ-ישראל.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

* * *

עמוס גלבוע

שתי פנים לברק

דומני שערב יום הכיפורים חלק לא מבוטל בציבור אינו מבין את פשר התנהגותו של שר הביטחון אהוד ברק, ואנשים מחפשים הסברים לכך. הביטוי לכך אינו רק "בשיחות סלון" וב"מסדרונות הפוליטיקה", שומעים את זה במספרה, בבנק, בקופות החולים, במרכזי הקניות, במשרדים, בהרמת הכוסית לכבוד השנה החדשה. ישנם כמובן כמה עיתונאים שעבורם ברק הוא בן אלים, ועל כן הם חפים מכל הרהור או ערעור, אך כאן מדובר בשכירי עט חנפנים.

מקורה של חוסר ההבנה, כך נראה לי, בניגוד התהומי הקיים בין שני מכלולים. מצד אחד, הציבור מכיר את ברק כפי שהורגל לכך ע"י התקשורת מזה שנים: איש סיירת מטכ"ל, אמיץ, רואה את לובן עין האוייב, מפרק שעונים, עילוי, רמטכ"ל של צה"ל, משכיל, מר ביטחון, הדובדבן בקצפת הישראלית הביטחונית היודע מה לעשות על מנת שיובטח עתיד ילדינו. ואכן,  לדעתי, ברק הוא אולי האדם החכם ביותר שקם להנהגה בישראל לדורותיה; בכושר הניתוח האסטרטגי שלו הוא "שם בכיס הקטן" את כל הפוליטיקאים בדור הנוכחי; בכושר ניהול שיחה ברמה האינטלקטואלית הגבוהה אין שני לו; ברטוריקה, בעיקר בהספדים, הוא משכמו ומעלה; בעל ידע כללי רחב שמרבית הפוליטיקאים שלנו חפים ממנו.

ומאידך גיסא, הציבור מנסה לזכור הישג אחד שלו כפוליטיקאי וכמדינאי, הישג שיהפוך לנכס צאן ברזל עבור מדינת ישראל– ואינו מוצא. (לדעתי האישית היציאה מלבנון היתה הישג, שברק ידע מהר מאוד לקלקלו). אפשר למצוא רק שברי ריסוק, פוליטיים ומדיניים. שתי דוגמאות "קטנות": מפלגת העבודה ופרשת מטוס הפלקון מול סין. הזיכרון של הציבור אולי חלש, אבל הוא מתבונן במתרחש עכשיו ולא מבין: מה פשר המלחמה האומללה שאתה מנהל מזה חודשים נגד צמרת צה"ל והרמטכ"ל שלו? איזו רוח רעה נחה עליך שדווקא בהרמת כוסית לראש השנה אתה זורק רפש ברמטכ"ל, מטיף לעליונות המובנת של הדרג המדיני על הדרג הצבאי וממנה ועדה מצחיקה שתמליץ לך איך למנוע בעתיד הישנות מקרה "המסמך"?

 האם ישנם הסברים מניחים את הדעת לניגודים הללו בין שני המכלולים? אני מציב כאן הסבר אחד המתמצה במילים: אין לברק את חוכמת המעשה. זאת החוכמה של מדינאי לא רק להגות את "המה עושים", אלא גם לדעת "איך עושים", ואם "המה" הוא בכלל בר-ביצוע. בזמנו הומלץ לברק לקרוא את ספרו הנהדר של סטפן צוויג על פושה, שר המשטרה של נפוליון. המציג סוגיות אלו יותר טוב מכל פרופסור אשף של מדעי המדינה. איש חוכמת המעשה מבין שהוא בסך הכל בן אנוש, שאינו יודע הכול, שאינו מבין הכול, אך מבין הבן היטב שיהירות ואטימות הם אבות כישלון המעשה הצפוי. אטימות לסביבה שלו, לרחשי ליבה, לעצות (ראו לעניינו של ברק רק את ה"זוטות" כמו הנסיעה המפורסמת לסלון האווירי בפריז בעלות מסחררת ואת הסיפור עם עבודת היחצ"נות של אשתו); יהירות של "אני ואפסי עוד", של אני עוסק בדברים הגדולים האמיתיים, שהאחרים לא יכולים לתפוס בשל חוכמתם הדלה.

תהינה הסיבות אשר תהינה, ערב יום הכיפורים, עולה שאלה נוספת: היכן לעזאזל ראש הממשלה מול ההידרדרות הזאת במרכז קבלת ההחלטות הביטחוני שלנו? הוא כל הזמן רוקד באובססיה את ריקוד האיום האיראני, ולא מבין שמתחת רגליו המרתף בוער ובסופו של דבר זה מה שיחליש את העוצמה הכוללת שלנו?

* * *

נעמן כהן

האם המדע מוטה פוליטית?

להלן בעיה מתמטית: מטוס סטוקה שעומד להמריא, נושא 12 תריסרים של פצצות, שכל אחת מהן שוקלת 10 ק"ג. המטוס ממריא לוורשה, המרכז של היהדות הבין לאומית. הוא מפציץ את העיר. בשעת ההמראה, כשמיכל הדלק שלו מכיל 1,000 ק"ג דלק, שוקל המטוס 8 טונות. עם שובו ממסע הצלב נותרו עדיין במיכלו 230 ק"ג דלק. מה משקלו של המטוס כאשר הוא ריק? (מתוך ספר לימוד מתמטיקה, גרמניה, 1935).

תנועת "אם תרצו" העלתה לדיון ציבורי את בעיית המחקר המדעי והפוליטיקה. מתנגדי התנועה הוקיעו את תביעותיה ותבעו חופש אקדמי מוחלט בטענה שהמחקר האקדמי הוא טהור וחף מפוליטיקה. האומנם?

אם נחזור לבעייה המתמטית שהוצגה לתלמידים הגרמניים, הרי ברור שלא חשוב איך ננסח את השאלה, מתמטית – התשובה היא אחת. השאלה אם כך היא, האם גם במקצועות ההיסטוריה, סוציולוגיה, מדעי החברה וכד', המדע הוא אחד, ולא תלוי בפוליטיקה.

בספר המרתק "ביאולוגיה ומארקסיזם – תורת מיצו'רין-ליסנקו", (הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, 1951), נאמר כי "הפתרון המדעי לשאלת מהותה של התפתחות הטבע והחברה נתון בתורתם של מארקס ולנין." עמ' 17. ו"מדע הביולוגיה של מיצ'ורין הולך לאור השקפת העולם של המטריאליזם הדיאלקטי הנשענת על תורתם של מארקס, אנגלס, לנין, וסטאלין, בדבר התפתחות הטבע והחברה." עמ' 19. ובכן האם באמת אין קשר בין מדע ופוליטיקה?

ניקח דוגמה אחת למחקר. ונבדוק את הקשר הפוליטי. בכוונת מכוון לא מחקר של איש שוליים קיצוני. פרופסור יאיר אורון מפרסם את מחקריו בספר: "זהויות ישראליות".

 http://www.youtube.com/watch?v=_fw0D16SNlM

לדברי אורון, הספר הוא מחקר אמפירי ראשון אשר עוסק בשאלת הזהויות הישראליות בקרב סטודנטים יהודים-ישראליים וערבים (פלסטינים)-ישראליים. במחקר נידונו המרכיבים הבאים: "העם ואני", "השואה ואני", "הנכבה ואני", "האני והאחר" (עמדות הדדיות של יהודים כלפי ערבים ולהפך), "המדינה ואני", "הדת ואני".

מסקנות המחקר: השואה מהווה נדבך מרכזי בזהות היהודית-ישראלית, והנכבה מהווה גורם מרכזי בזהות הערבית (הפלסטינית) הישראלית.

באמצעות המחקר המדעי זה מתריע המחבר על כך שכישלון בחינוך לדמוקרטיה, לפלורליזם ולדו-קיום עלול להחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. והמסקנה המעשית שלו: עלינו לעסוק באינטנסיביות בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקירבנו ולהכיר בכך שאנו-עצמנו איננו רק מושא לגזענות, אלא גם נשאיה של גזענות.

פרופ' יאיר אורון החוקר ומרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת סמינר הקיבוצים, עוסק גם בחקר הג'נוסייד ובהוראתו, ועומד בראש פרויקט להוראת תופעת הג'נוסייד, במסגרתו ראתה אור סדרת ספרי הקורס "ג'נוסייד" באוניברסיטה הפתוחה. מסקנתן של פרופסור יאיר אורון ממחקריו אלו היא: "התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא."

ועכשיו נבדוק את המתודה המדעית-מחקרית של אורון. כיצד קורה שפרופסור אורון, שלטענתו חקר את הנושא "הדת ואני", לא שאל את הסטודנטים הערבים שחקר את השאלה הבאה:

"האיסלם ואני" – "האם אתה רואה בדברי מוחמד כנגד היהודים, ש"היהודים קופים וחזירים שיש לרודפם, להשפילם, לענותם, ולהשמידם," – אמרות גזעניות שאתה מגנה אותם, או מופת מוסרי?

האם אתה רואה את דברי מוחמד המצוטטים באמנת החמאס שלפיה יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים, ואת מעשיו – שואת יהודי ערב, גזענות או מופת מוסרי?

כיצד קרה שחוקר הג'נוסייד העולמי מתעלם לחלוטין משואת יהודי ערב? כיצד מתעלם אורון מכך שיהודי יכול לבקר כיום באושוויץ, טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה, מפני שזו על-פי החוק חייבת להיות "יודן ריין" – נקייה מיהודים?

אורון מודע בהחלט לעובדה שעד עתה שום איש רוח ערבי לא יצא נגד המצע הפוליטי של תנועת החמאס (שזכתה לרוב גדול יותר משזכו הנאצים).

"בשם אללה הרחמן והרחום ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה. שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'"

אורון בהחלט מודע לכך שמצע החמאס רואה את שואת יהודי ערב כמודל מוסרי: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה."

אורון בהחלט מודע לכך שהערבים רואים את שואת יהודי ערב כמופת ובכל הפגנה הם קוראים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded#!

מדוע אורון, המודע בהחלט למסקנתו ממחקר הג'נוסייד שלו עצמו, ש"התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא" מתעלם משואת יהודי ערב ולא כולל אותה במחקריו?

התשובה פשוטה.

אורון מפחד מהתשובה. התשובה שיקבל ממחקר אמפירי טהור תהיה עבורו כל כך קשה שהוא מעדיף לטמון את הראש בחול ולא לסכן את מעמדו ופרנסתו. שהרי לא המצב האמפירי מעניין אותו. כדי להגיע למסקנה שהשואה היא מרכיב חשוב אצל יהודים והנכבה אצל הערבים, לא צריך מחקר. אבל את אורון לא מעניין מחקר, אלא תעמולה פוליטית: "עלינו לעסוק באינטנסיביות בחינוך משמעותי נגד גזענות, להודות שהיא מצויה בקרבנו ולהכיר בכך שאנו-עצמנו איננו רק מושא לגזענות, אלא גם נשאיה של גזענות." הגזענות לפי אורון היא תמיד יהודית.

למותר לציין כי גם למסקנה זו אין צורך במחקר מדעי, שהרי למסקנה מדעית דומה הגיע לפניו כבר היטלר שאמר "אני הומניסט אדיר" – Ich bin so colossal human – "היהודי לבדו אשם בכול" (פרידלנדר שאול, שנות ההשמדה 1945-1939 ת"א 2009 עמ' 330-326),

נ.ב.

היות שבכל פעילויות ה"דו קיום" של "מוסד גבעת חביבה" מעולם לא הועלו שאלות דומות, אשמח להסבריו של הדובר – החבר דודו אמיתי.

פתרון סוגיית הארכת הבנייה בהתנחלויות

בנימין נתניהו נמצא בלחץ מצד ארה"ב והרשות הפלשתינאית, התובעות את המשך הקפאת הבנייה בשטחים, לבין לחץ תומכיו מימין התובעים את חידוש הבנייה.

בעיית הבנייה בשטחים ניתנת לפיתרון קל. על ישראל להכריז כך: "היות שכל שטחי יהודה ושומרון הם שטחים העומדים במחלוקת בין שני הצדדים למו"מ, ישראל מסכימה להקפיא את כל הבנייה בשטחים אלו בתנאי להדדיות – הקפאת הבנייה הפלישתינאית באותם שטחים."

יוסכם אפוא בין ישראל לרשות הפלשתינאית כי שני הצדדים מסכימים על הקפאה טוטלית של הבנייה בשטחים שבמחלוקת, עד להגעה להסכם שלום. רק הסכם כזה שיהיה מקובל על שני הצדדים, יבטיח את הצלחת המו"מ לשלום.

העלאת הדברים בנוסח זה תעביר את נטל ההוכחה ברצון לשלום על הצד השני.

* * *

חיים אנלין

כאשר הלך סטאלין לעולמו

כאשר הלך סטאלין לעולמו במרס 1953, פניתי אני, עולל רך בשנים, אל הוריי בשאלה: מדוע כשמת ווייצמן (חיים ווייצמן, נשיא המדינה הראשון, שנפטר בנובמבר 1952) היו כולם עצובים, והיום, כשסטאלין מת, כולם שמחים?

אבי הסביר לי שסטאלין, בניגוד לווייצמן, היה עריץ שרדה בנתיניו, הוציא להורג חפים מפשע בסיטונות ושלח מיליונים לסיביר, ביניהם יהודים רבים.

דעתי לא נחה ועל כן "סחבתי" מבת דודתי את גליון "העולם הזה" המיוחד שיצא לרגל המאורע ושם קראתי בשקיקה (הייתי גאון צעיר שכבר בגיל 4 ידעתי לקרוא) על תולדות חייו של סטאלין, השתלטותו על ברה"מ לאחר מות לנין, שלטון הטרור שהטיל על ארצו, הטיהורים ומשפטי הראווה שביצע בשורות המפלגה והצבא, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ושיתוף הפעולה הסובייטי-נאצי בראשית מלחה"ע ה-2, רצח טרוצקי, הפלישה הגרמנית לברה"מ והמלחמה הנואשת שניהל הצבא האדום עד להתהפכות הגלגל וכניעת גרמניה, ההשתלטות הסובייטית על מזרח אירופה והמלחמה הקרה, תמיכתו המפתיעה בישראל בראשית ימיה, לצד חידוש הטיהורים ומשפטי הראווה בברה"מ ובגרורותיה, כולל חיסול הסופרים היהודיים, משפטי פראג ועלילת הרופאים, עד מותו של סטאלין. והסקירה מסתיימת בשאלה: סטאלין מת – יחי מאלנקוב?

וכך, כבר בהיותי ילד, ידעתי מי היה סטאלין רב המעללים. והנה, לא הרחק מבית הוריי, פעל המועדון הקומוניסטי "אחווה", שם הזדמן לי, יחד עם שאר ילדי השכונה, לראות סרטי תעמולה אוויליים המפארים את החיים בגן העדן הסובייטי, סרטים שעוררו אצלנו רק גיחוכים וצחוק.

נער הייתי ובגרתי, ורצה הגורל שבחירת ליבי, לה נישאתי, היתה שמוצניקית, בת קיבוץ המעפיל, "ילדת סטאלין" כדת וכדין, וממנה שמעתי על האבל שאפף את הקיבוץ עם מות סטאלין, על מחנך הקבוצה שלה שפרץ בבכי לעיני תלמידיו ועוד סיפורים כהנה וכהנה על הערצת "שמש העמים", אהבת "המולדת השנייה" ושאר שטויות שרווחו בתנועת "השומר הצעיר" ומפ"ם באותם ימים.

כאשר שוחחתי עם הוריה של אשתי על הנושא ושאלתי אותם ישירות: "איך יכולתם להיות מטומטמים עד כדי כך?" צחק חמי בהסכמה ואמר: "וואללה, אתה לא תאמין איזה מטומטמים באמת היינו..." ואילו חמותי ניסתה להצטדק בתחילה בטיעון "לא ידענו".

אמרתי לה: "נו באמת... אם אני בגיל חמש ידעתי הכול, אז אתם, אנשים מבוגרים, לא ידעתם?"

ואז עלה הטיעון הבא: "חשבנו שכל זה היה הכרחי למען ניצחון המהפכה, אחרת היה הפאשיזם מנצח."

אמרתי לה: "מחוץ להבדל התיאורטי, בפרקטיקה, מה היה ההבדל בין שלטון קומוניסטי לשלטון פאשיסטי? אלה ואלה היו משטרי דיכוי, האחד גרוע ממשנהו."

נו – היה זה אחד המקרים הנדירים בה נותרה חותנתי ללא מילים...

ולסיכום: מצ"ב תמונות של גיליונות "על המשמר" ו"משמר לילדים" המוקדשים למות סטאלין זצ"ל.

בברכת שנה טובה,

חיים אנלין

* * *

מודעה שהופיע בעיתון "הארץ" ביום 12.9.10

נפרדים ממירונה גרינברג מרץ

בת יחידה לחיה וד"ר אברהם גרין, מסתירת ילדים מגירוש, פטריוטית, אוהבת כל אדם, חלוצת הפסיכולוגיה התעסוקתית בישראל, מפעילות תנועת מרצ, אלמנת רודי מרץ, אהובת מיכאל גרינברג, אם אוהבת ליזהר ועמית גרינברג, רות שנהב, סבתא לעדו, ענת ונעה, סיון ז"ל, רענן, דניאל, אוהד, אדווה וערן

שעזבה אותנו לבלי שוב ב-11.9.2010

ההלוויה בבית העלמין מנוחה נכונה בכפר סבא

ביום שני, 13/9/10, שעה 16.00

ניחומים, לאחר ההלוויה, בדירת המנוחה, חדר 106, "בית בכפר הדרים",

רחוב בן יהודה 77 כפר סבא, בשעות 10-22 וביום שישי עד 12.

* * *

מי היתה מירונה גרינברג-מרץ, שנולדה בצפת לפני 92 שנה בשם מירונה גרין לאביה ד"ר אברהם-חיים גרין [שהיה בן אחותו של יהודה ראב, טובה-טויבה גרין, בתו של אליעזר ראב] – ולאימה חיה; ושהתייתמה מאביה בהיותה בת 3 חודשים!

אהוד בן עזר

הביקור האחרון אצל אברהם-חיים בצפת

מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998

כאמור, שלושה גברים העסיקו את דמיונה של אסתר טרם יציאת לדגניה [ב-1913]: שמואל דיין, "דיין הגלילי", כבר "תפוס"; ואת משה כרמי אין היא מזכירה בפרק זה של חייה, למרות שבקיץ 1913 הוא יוצא לעבוד בכינרת והדגניה בחברת בני מחזורו, מסיימי גימנסיה "הרצליה".

אך מה על בן-דודתה ד"ר אברהם-חיים גרין, היושב בצפת [ושאליו רחשה אהבה עזה]?

עוד לפני שובה של אסתר מהגליל לבית הוריה במושבה [ב-1914] מתרחשת סצינה עצובה שאותה מתארת בפניי מירונה גרינברג [בת ה-73 והמלאה מרץ וחיוניות], בתו של ד"ר גרין, בשיחה שקיימתי עימה בביתה בכפר-סבא, ב-4 בדצמבר 1991, ושאותה אביא כלשונה אף כי לעיתים עולים בה דברים שכבר סופרו בפרקים הקודמים:

מירונה: אימי [חיה] נולדה ב-1891, והיתה מבוגרת בשנה מאבי. בדרך מבסרביה לארץ-ישראל היתה שנה בווינה. בבואה לארץ סבלה ממחלת אוזניים, והרופא אמה לה שאסור לה לעבוד בקטיף השקדים שבו עבדו כל חברותיה או בכל עבודה קשה אחרת. היא עבדה זמן קצר מאוד במועדון הפועלים ביפו, ואחר-כך הגיעה לביירות.

שמה המלא היה חיה ינוביץ, ינאית, אבל לא קשור לרחל ינאית. בביירות נעשתה מורה למלאכת-יד מטעם חברת זינגר, והדריכה את הבנות היהודיות בעיר בתפירה במכונה ובריקמה. את אבא הכירה בחוג של הנוער הציוני בביירות, שהסתופף באגודת "קדימה".

בביירות אימא חלתה באבעבועות שחורות ואבא טיפל בה בזמן המחלה, כך שהוא ודאי התאהב בה עוד קודם – אם נשאר נאמן לה לאחר המחלה. היו לאימא פנים מאוד מחוטטות בגיל מבוגר. אבא ודאי הכיר אותה ביופייה, לפני מחלתה. הוא התחרה עליה עם חברו לחדר, ד"ר שטיינברג, שאחר-כך היה רופא מחוזי בחיפה. אני חושבת שכאשר אבא ואימא התחתנו, שטיינברג נסע לארה"ב. זו היתה חבורה מאוד מתקדמת, מאוד מודרנית, במושגים של אז, ודאי מאוד מהפכנית, יש תמונות שבהן אימא יושבת, ושני הבחורים האלה משני הצדדים. תמיד הם מופיעים יחד בתמונות, כי שניהם חיזרו אחריה.

אהוד: בקיץ 1913, לאחר כשנתיים שבהן אין מכתבים מאברהם חיים בביירות לאסתר בפתח-תקווה [הם מובאים בפרקים קודמים של הספר], או שהלכו לאיבוד, או שאלה הם המכתבים שנשתמרו ללא תאריך – אסתר כותבת בפנקסה "אברהם בגד", והיא גם חולמת עליו...

מירונה: ואז היא השתכנעה שהוא מאוהב בה...

אהוד: אסתר כותבת שבמושבה אומרים: "נערה אהבה נער, והנער עזב אותה." כאילו נודע גם במושבה שהיא אהבה אותו והוא התחתן עם מישהי אחרת.

מירונה: הוא עוד לא התחתן. לא היה נשוי אז. אבל היה מאוהב בה [בחיה]. הוא הגיע לצפת לאחר שגמר רפואה [בביירות], ערב המלחמה [העולמית הראשונה], זמן קצר בטרם פרצה. אימא סיפרה ככה. היא עדיין לא רצתה להתחתן איתו, סירבה אפילו לקבל ממנו טבעת-אירוסין. אמרה: "כאשר תעבוד ותרוויח, תקנה לי טבעת."

הם התייעצו איפה הוא יעבוד. היה לו ברור כי לחיפה, לקליניקה שהכינה לו המשפחה [משפחת יעקב וטובה גרין, ובניהם, שישבה בקהיר], הוא לא בא. אבא ואימא רצו לנסוע למקום שבו יזדקקו ביותר לרופא יהודי. והם הגיעו לזאת ששקלו בין עזה לבין צפת. בעזה היו אז קצת יהודים. אלה היו שני מקומות שבהם היה יישוב יהודי ולא היה רופא. כל זה התרחש לפני שהיו נשואים. והם החליטו על צפת. ואז הוא רצה שהיא תבוא איתו לצפת. אבל היא אמרה שהיא רוצה לנסוע קודם לבסרביה, לראות את המשפחה שלה ולהיפרד מהם, ורק כשהיא תחזור...

אז הוא נסע לצפת, והיא ביקרה אותו כדי להיפרד ממנו לפני נסיעתה, אבל כאשר באה לצפת הוא שיכנע אותה להתחתן איתו. בינתיים פרצה המלחמה, והיא נשארה בצפת ולא נסעה לרומניה. המשפחה שלו [גרין] היתה מאוד ממורמרת, מאוד כעסו עליו שהוא התחתן עם חלוצה, התחתן עם רוסייה, שהוא לא עובר לגור בחיפה, והם קראו לה "וִילדֶה חייה" – בחורה! – חופשייה, חיה לבד, עצמאית... אסתר, אחר-כך, שיחזרה במידה מסויימת את העצמאות הנשית הזו, אבל חיה היתה בחורה בלי שום משפחה, בלי אף אחד. אסתר ראב גם היא זיעזעה את כל המשפחה.

בכל זאת הוריו באו לחופה. וטובה גרין, שהיתה אישה מאוד עמידה, התעלפה בחופה, בצפת, מרוב צער על זה שבנה מתחתן עם רוסייה. זה היה ב-1914. חודש לפני או חודש אחרי פרוץ המלחמה.

אהוד: אותה עת, בקיץ 1914, אסתר נמצאת בבית-חולים בטבריה, אולי אז מגלחים את ראשה, מסיבה של דיזינפקציה, וכאשר פורצת המלחמה באוגוסט 1914, אסתר נוכחת שאינה יכולה לחזור לדגניה, והמשפחה בפתח-תקוה לוחצת, אז היא נוסעת לחיפה [כנראה ברכבת מצמח], ובאונייה מחיפה ליפו, ואחיה ברוך מקבל אותה ביפו, קונה לה מטפחת לכסות את ראשה הגלוח, ומביא אותה לפתח-תקוה. כך הסיפור שלה.

מירונה: עם הראש הגלוח הזה היא הגיעה לצפת.

אהוד: לצפת? מעולם לא הזכירה זאת.

מירונה: יום אחד, בתקופה שהיתה בדגניה, הופיעה אסתר בצפת בביתו של אבא, גלוחת-ראש, וניסתה כנראה להחזיר אותו אליה! – אבל בסיפור של אימי יש לראש הגלוח סיבה אחרת. לאימא היה שיער גלי, ערמוני ויפהפה. רואים זאת גם בתמונות. ואילו לאסתר היה שיער מקורזל. לפי סיפורה של אימי, אסתר חשבה שאם היא תגלח את שערה אזיי יצמח גם לה שיער גלי. אולי יש כאן קצת רשעות נשית...

אהוד: אני לא יודע בבירור מדוע שערה גולח. זו רק השערה שלי שגולח בבית-החולים.

מירונה: הכול יכול להיות. יש פה שתי נשים שהתחרו קשות.

אהוד: חשבתי שזו היתה פוזה של מסכנות, כאשר אסתר הופיעה בראש גלוח. אולי באה פשוט משום שהיתה חולה?

מירונה: גם לי זה נראה כך. אבל אימא שלי פירשה זאת אחרת, שכאילו אסתר קיוותה שיצמח לה שיער כשלה. בכל אופן, בתקופה שאסתר באה לצפת הם [הוריה של מירונה] היו כבר נשואים.

אהוד: ומה אימא שלך זכרה מאותה פגישה?

מירונה: מה שהיא סיפרה לי.

אהוד: אבל למה אסתר באה? לבקש עזרה? להסב את ליבו אליה? או סתם ביקור?

מירונה: ממנה, מאימי, הבנתי שלהסב את ליבו.

אהוד: התכוונה שאסתר עוד לא התייאשה ממנו? כן?

מירונה: כך הבנתי את זה. זו היתה עדיין תחרות.

אהוד: ואימך לא סיפרה לך מה היה סופה של הפגישה ההיא?

מירונה: לא, רק שאסתר עזבה את צפת.

אהוד: היא באה רק לכמה שעות?

מירונה: זאת אינני יודעת.

אהוד: ביומן שלה משנת 1913 היא כותבת על ההליכה לדגניה. יש לה כל מיני קשרים למקום. ובמקביל היא מזכירה את אהבתה העזה לאברהם-חיים בן-דודתה. אבל בשום מקום היא לא מזכירה את העובדה שהוא יושב בצפת.

מירונה: אבל היא ודאי ידעה שהם היו כבר מאורסים. וידעה שהוא בצפת.

אהוד: האם אפשר לומר שהנסיעה שלה באוקטובר 1913 לערך [מפתח-תקווה], לדגניה, באה כדי להיות קרובה יותר לאברהם-חיים.

מירונה: כן, כן, כן.

אהוד: וכשאסתר באה לבקר, בקיץ 1914, הם [הורי מירונה] נשואים מאוד טריים?

מירונה: כן. אבל אני לא זוכרת בדיוק את תאריך הנישואין שלהם.

אהוד: זה מעלה הסבר נוסף להליכה שלה לדגניה – אם כי, עלייך לדעת, אביך לא היה האהוב היחיד שלה, היא מאוהבת במורה שלה דיזנדרוק, ובמשה כרמי מפתח-תקווה, שסיים את הגימנסיה ["הרצליה"] ונסע עם חבריו בקיץ 1914 לעבוד בגליל, גם בדגניה.

מירונה: אני מניחה שהיא היתה רומנטית, היא היתה מאוהבת באהבה. חיי רגש מורכבים ועשירים. ואין ניגוד בזה... אבל כל אחת מהאכזבות האלה היתה בכל זאת פגיעה באגו שלה, פגיעה בכבוד העצמי... ומבחינה זו אסתר ספגה הרבה מכות, כל החיים.

אהוד: אין לך את המכתבים שהיא כתבה לאבא שלך?

מירונה: את זה אימא שלי לא שמרה.

אהוד: במכתבים שאביך שולח לאסתר הוא קורא לה – "אחותי", חותם – "רעך לנצח", אבל אף פעם הוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה; ולפי התגובות שלו מסתבר שהיא כותבת לו מכתבים מלאים סערת נפש. והוא מגיב – "המכתב האחרון שלך הדאיג אותי. אבא שלך לא בריא, חשבי מה את עושה לו." הוא פונה אליה כמו דוד, כמו אח בוגר ומבין.

מירונה: הוא היה מאוד רך. מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק [אחיו המבוגר ממנו, שלימים היה לבעלה הראשון של אסתר, בקהיר]. חברות של אימי, ידידים שלו, אומרים שהיה מאוד נערץ בצפת על כל האוכלוסייה.

לא קשה לשער באיזה מצב-רוח מלנכולי, מצב-רוח של מפּלה, חוזרת אסתר מדגניה לפתח-תקווה בסתיו תרע"ד, שלהי 1914. ואולם לסיפור של מירונה איני מוצא אישור בשום מקור אחר. אסתר עצמה מעודה לא הזכירה שאברהם-חיים חי בצפת בתקופה שבה שהתה היא בדגניה, וכי ביקרה אצלו באותה תקופה.

מתוך: "ימים של לענה ודבש", עמ' 188-191

המשך יבוא

ובו הפרק על מותו בצפת לפני 92 שנים של ד"ר אברהם-חיים גרין,

 אביה של מירונה, והיא אז בת 3 חודשים.

* * *

יוסי המכור

שלום לאהוד,

הרגע סיימתי לקרוא את הגיליון האחרון לשנה זו [573], וכבר אני מתגעגע ומחכה ומצפה לגיליון הבא שלך...

אולי תוכל להקדים את הופעתו,

בבקשה, בבקשה,

אנא ממך,

יוסי [אתר] המכור

* * *

משה כהן: בשביל מה יש פרשנים?

מכובדי,

אני תוהה ואני זקוק לפרשנות.

במשאל העם בטורקיה יש התחזקות של המחנה הקנאי האסלאמיסטי בטורקיה.

משום מה, ובניגוד לציפיותיי, מברכים נשיא ארה"ב והאיחוד האירופי על כך ומודיעים שקרבה קבלתה של טורקיה לאיחוד האירופי.

הכיצד?

מה פתאום מברך "העולם הנאור" על עליית הקנאות האסלאמית? מי יוכל להאיר את עיניי?

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד-יורם-אהוד על "תש"ח"

דברי אהוד: [בגיליון 573 מיום 26.8.10, בשולי רשימתו של משה גרנות על "תש"ח" של יורם קניוק]:

קשה לי להאמין לסיפורים של קניוק המובאים כאן, ונדמה לי שהם כזבים שמעבר לבידיון ספרותי לגיטימי, שהם חלק מההזנייה המצוייה בעצם טיבו של הז'אנר הפסול, שמערבב מציאות עם דימיון ברומאן כאילו-"היסטורי" ובעצם מעוות את ההיסטוריה בצורה מאוד מגמתית כמו בימי הסטליניזם.

אמנם, לפי תגובות קוראים, ובעיקר קוראות משכילות תל-אביביות, שגם מבקרות במחסום ווטש וקונות רומאנים מקוריים של סופרים "חשובים" ומבלות הרבה בחו"ל – אני מבין שקניוק כתב בדיוק כפי שחושבים שצריך לכתוב היום על המדינה הנוראה והמזורגגת שלנו, כי כשמשתינים, הכול זורם. זאת האופנה וכך גם משתינים רב מכר.

איך אפשר להאמין לציז'באטים המגמתיים הזוועתיים של קניוק? הרי אלה שקרים בזויים ויריקה בפרצופו של דור תש"ח, שקניוק מתיימר מוסרית ותיעודית להשתייך אליו! הרי זה חלק מן המיתוס המזוייף, האוטו-אנטישמי, לפיו אנחנו אשמים בניסיונם של הערבים להשמידנו בתש"ח – וכל זאת בגלל ה"זוועות" שעוללנו להם! – שאחרת היה לנו איתם כאן גן עדן! – איזה טמטום! איזו צביעות! – איזו התחסדות! – ששכרם בצידם. שהרי יש לנו כאן עדות נהדרת מלוחם תש"ח כמה מנוולים ואשמים היינו כבר אז!

אהוד,

המאמר של גרנות או של הקרציה אורן לא מעניינים אותי. לא הייתי מגיב עליהם אבל מה שאתה כתבת נטף שנאה וזה חרה לי בגללך, לא בגללי. עשרות רבות לוחמי תש"ח התקשרו אליי בהתרגשות, כתבו מכתבים, הזמינו אותי אליהם ובאו אליי ואם הם אלה הניצבים במחסומים הרי הגענו לימות המשיח. אלפי אנשים הגיבו במאמרים משבחים בעיתונות ובאינטרנט וישנם אלפי בלוגרים משבחים. כך שפסילות כמות אלה אצלך הן מים לצמא אבל אולי זה משהו מובנה. תמיד אהבתי אותך גם כאשר אתה טועה. יש בך עצב גדול ואתה לא כל כך נידח. תהיה בריא והמשך במכתב העיתי שלך, תמיד יש משהו מעניין לקרוא בו וזה יפה מעניין וחשוב.

יורם קניוק 

 תשובת אהוד: קיוויתי שבתגובתך תתייחס עניינית לפקפוקים הרבים שיש לי בקשר למעשי הזוועה שאתה מונה בצבא ההגנה לישראל במלחמת השחרור, ובמקום זה אתה מביא אלפי משבחים. ואילו לי חשוב היה יותר שתודה – האם בדית את מעשי הזוועה, רק שמעת עליהם או בעיניך נוכחת, וכן אם באמת אתה מאמין שלולא המעשים האלה, אזיי כביכול, ההיסטוריה של תש"ח היתה אחרת והערבים היו מחבקים אותנו והיינו חיים מאז בשלום איתם?

ואני, גם עם אלפי משתינים ומשטינים יפיצו שקרים בהתאם למה שמקובל כיום בחוגים מסויימים – אני אישאר עם הסיפור האמיתי של תש"ח, שבו אני בטוח ומאמין. ולא אפיץ זוועות ושקרים על יהודים כדי למצוא חן.

* * *

יבין כץ

אתה באמת מאמין שהיותה של איה קניוק אחת מנשות מחסום ווטש תרמה לתפוצת ספרו של אביה?

אדוני העורך,

קראתי בגיליון 573 של חב"ע את מאמרו של ד"ר משה גרנות,"מבולבלים? גם אנחנו" ואת הערותיך לאותו מאמר, והריני מרשה לעצמי להעביר אליך את הגיגיי למקרא הדברים.

אכן התבלבלתי, לא הבנתי לשם מה צריך קורא ספרו של קניוק, "תש"ח" ,לטרוח ולעמול כדי "למקם את האפיזודות אל זמנן ומקומן הנכון"? הרי הסופר מצהיר במפורש שהדברים נכתבים על-פי זיכרונותיו האישיים ואינו מתחייב שזיכרונותיו אכן חופפים את האמת. החפץ בסדר כרונולוגי של אירועים היסטוריים יתכבד ויפנה אל ספרי ההיסטוריה. תולדות מלחמת העצמאות להבנתי, הבנתו של הדיוט, אינם נושא הספר "תש"ח", על-כן לא ברורה חשיבותו של סדר האירועים.

מבלבלת אותי גם הקביעה "המארג האסוציאטיבי של העלילה הוא פראי למדי." שוב עולה שאלת הדיוט, מארג אסוציאטיבי פראי ברומן הוא טוב או רע, הוא מוסיף או גורע? כאשר הסופר מתמקד בספרו באסוציאציות שלו ממלחמת העצמאות מהי החשיבות לסדר הופעתן במארג? יש לנו כבר אפוטרופוס לעריות שמכתיב לנו פעמיים בשבוע מעל דפי מעריב, עם מי ראוי לנו להכנס למיטה ועם מי לא. האם הד"ר גרנות מבקש להיות האפוטרופוס לאסוציאציות? ד"ר נכבד, יהודי פשוט כמוני מצפה לכך שמומחה לספרות כמוך יבהיר לו האם ספר טוב או רע על-פי אמות מידה מקובלות בחקר הספרות. עם ההיסטוריה נסתדר בעזרת ההיסטוריונים. ד"ר גרנות ממשיך ומבלבל אותנו, כשהוא חושד בקניוק שזה אסף דוקא את האירועים הקשים ביותר ושיבץ אותם בספר וממהר מיד לציין שכך ראוי לעשות, אלא שכאן מסתבר שגרנות מתבלבל יחד איתנו וזה בסדר.

לפני שנים רבות קראתי, כמו רוב בני דורי, את הספר "מילכוד-22", שהציג את מלחמת העולם השנייה באור כהה בהרבה מזה שקניוק האיר בו את מלחמת העצמאות. הספר הציג בפנינו את זוועות המלחמה אבל לא שינה את עמדתנו לגבי צדקת בנות הברית במלחמתם. גם ספרו של יורם קניוק לא ישנה את אמונם של הישראלים השפויים בצדקת מלחמת העצמאות, ואשר למשמיצינו מבחוץ – הם אינם זקוקים לעובדות כדי לעסוק במלאכתם, הם ישמיצו בכל מקרה.

ומכאן אני מגיע אל הערותיך, אדוני העורך, אשר להיסטוריה כבר אמרתי את דבריי לעיל, הספר אינו ספר היסטוריה ולא רומן היסטורי ואף לא מתיימר להיות כזה. אתה מאשים את יורם קניוק בשקרים, האשמה כבדה ומי שמטיל אותה כדאי לו שיתבסס אכן על ספרי ההיסטוריה הרבים שנכתבו אודות מלחמת העצמאות ועל עיתוני התקופה. נדמה לי שאתה הראשון לטעון שיורם קניוק מתיימר להיות בן דור תש"ח, מי עוד שייך למתיימרים הללו?

האמת היא שפיסקה אחת בהערותיך היא שהושיבה אותי אל מול הצג ולהתייחס לנושא כולו, אתה כותב: "...ובעיקר קוראות משכילות תל-אביביות, שגם מבקרות במחסום ווטש וקונות רומאנים מקוריים של סופרים 'חשובים' ומבלות הרבה בחו"ל..."

האם אוזני מטעה אותי כשצליל של טינה כלפי אותן קוראות ממחסום ווטש עולה בה למקרא הדברים, אולי אפילו טיפת משטמה? אם אני טועה, אנא לחץ על מקש ה-DELL והיו דברי כלא היו. לא הייתי מעז להעלות את הנושא אלמלא הופיע על המסך הקטן קולגה שלך, הסופר אליעז כהן, בן וחבר כפר-עציון, שפתח בהצהרת נאמנות לארץ ישראל השלמה ולאחר מכן הסביר שיש משהו לקוי בהתנהלות כוחותינו במחסומים ודרוש שינוי. כאשר איש כזה, מי שגדל על משנתו של חנן פורת, מעלה טענה כזו, הגיע אולי הזמן אדוני העורך לבדוק מחדש את פועלן של נשות מחסום ווטש. אני מציע לך כמה אמות מידה לפיהן תוכל לבצע בדיקה כזו לאור עובדות, נשות ווטש לא חתכו מעולם צמיגי רכב צה"לי, אף אחת מהן לא ירקה על חיילת צה"ל, אף אחת מהן לא קיללה חיילת צה"ל ולא איחלה לה עקרות, למרות מאמצים רבים לא הצליח אף אחד להוכיח שנשות מחסום ווטש הפריעו לחיילי צה"ל למלא את תפקידם. כל המעשים "הנאים" שמניתי עד כה נעשו גם נעשו ע"י מי שנחשבים נאמנים/ות למדינה.

לא יעזור בית-דין אדוני העורך, עשרות דיווחים ותצלומים של נשות מחסום ווטש לא יגרמו נזק למדינת ישראל כמו תמונה אחת שאתה מלמד עליה סנגוריה באותו גליון מס' 573 של עתונך, אותה קרן טיפשה שצוהלת למראה שני ערבים כפותים ולוטי עיניים, גרמה לנו נזק תדמיתי שגדוד שלם של נשות ווטש לא יכול לגרום במשך ימי דור, שלא לדבר כבר על גדולי כיפה וקטני מוח שמציתים שדות וכורתים עצי פרי אל מול צלמים שהוזמנו מראש.

אדוני העורך, כמאמר המשורר הזיכרון אצלי בסדר אני רק שוכח הרבה, אבל תמיד מבליח בזיכרוני אותו יום במרץ 1947, למחרת עגינתה של ספינת המעפילים שבתאי לודז'ינסקי בחוף ניצנים, בו הטילו הבריטים עוצר על ישובי דרום הארץ כדי לנסות ולגלות את המעפילים. אבא נלקח למכלאת עצירים, אימא ואני הילד נשארנו בבית וקיבלנו את פני ה"כלניות" שבאו לערוך חיפוש בבית, בתום חיפוש שלא העלה דבר, ניגש חייל צעיר אל שק עצי הסקה שהיה מונח ליד דוד המקלחת, הציץ לתוכו, אחז בפאתו התחתונה הניף ופיזר את גזרי העץ על פני המרפסת תוך שהוא מביט באימא ומחייך בלגלוג. מבע פניה של אימא באותו רגע וכתפיה השמוטות בחוסר אונים, הם תמונה שמלווה אותי עד היום למעלה מ-63 שנים. לגבי היה זה אירוע חד-פעמי אבל הזיכרון נשאר.

תאר לך את הזיכרונות שנושא עמו ילד פלסטיני שעובר עם הוריו שבוע אחר שבוע במחסום כשההורים מופרדים והחיילים מתבוננים באדישות באימא כשהיא נאבקת בשקית החפצים שפוזרה על דוכן הבדיקה. ייתכן שזיכרונה של יהודייה זקנה שהוציאה בקבוק מים מתיקה שטפה את פניו והשקתה אותו במים, יטשטש מעט את הזיכרונות המרים. בין אם במדינה דו-לאומית או בשתי מדינות נפרדות, עדיין נשאר זה ליד זה ונצטרך לחיות יחד. ותחשוב על זה אדוני העורך.

ומילה אחרונה אדוני העורך, אתה באמת מאמין שהיותה של איה קניוק אחת מנשות מחסום ווטש תרמה לתפוצת ספרו של אביה? עזוב, כל נשות ווטש גם יחד לא מכילות חצי מהדורה מצומצמת של ספר ישראלי. בכלל, אלי מייזליש מודיע בגליון 573 שאין יותר שמאל בישראל, אם הוא אומר הוא יודע, מייזליש תמיד מבסס את דבריו על עובדות שנבדקו אמפירית. שמאל שאיננו לא יכול לקנות ספרים. נשארה רק הבעייה של הנסיעות לחו"ל, מסתבר שגם כאלה שצמחו על קרקע ציונית בנחלת ז'בוטינסקי אוהבים לנסוע לחו"ל.

אהוד: מעולם לא כתבתי, וגם לא ידעתי, שאיה קניוק היא מנשות מחסום ווטש. ואני מבין שגם אילו הרומאן של קניוק היה מתאר את צבא ההגנה לישראל בתש"ח כצבא נאצי, זה היה בעיניך בסדר גמור מבחינה ספרותית, שהרי בספרות קא עסקינן ולא בהיסטוריה.

* * *

אריק ברהום

ועוד על סילוף ההיסטוריה בידי ברוך תירוש

לאהוד יקירי שלום רב,

אבקש להוסיף למאמרו של יצחקי "סילוף ההיסטוריה ע"י ברוך תירוש" [גליון 573].

מבצע חסידה התרחש ב-1 באפריל 1948. הבריטים עוד היו בארץ. במבצע זה הגיע המטוס הראשון נושא הנשק מצ'כיה ובו 200 רובי מאוזר (צ'כי), 40 מקלעי מ"ג וכ-150 אלף כדורים. נשק זה שימש למבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים. זה היה המטוס הראשון נושא נשק שהגיע מצ'כיה לפלסטינה והוא נחת ליד באר טוביה. אחריו הגיעו רבים אחרים. ברור מאליו שזה נעשה ביוזמת סטאלין.

משפטי פראג (סלאנסקי) החלו ב-20 בנובמבר 1952 ובהם נשפטו 14 נאשמים. 11 נאשמים נידונו למוות והוצאו להורג ב-3 בדצמבר 1952. [הישראלים] אורן ואורנשטיין, שביקרו אז בצ'כיה, נידונו לעונשי מאסר ושוחררו וזוכו בשנת 1954 ובשנת 1956.

אין שום קשר בין משפט זה לבין משלוחי הנשק.

אצלנו היום אוהבים לשנוא את סטאלין, אך יש לזכור שעמד לצד מדינת ישראל בשעתה הקשה ביותר, כשהיה אמברגו נשק נגדנו.

זה למען הדיוק ההיסטורי.

בברכה,

אריק ברהום

* * *

ברוך תירוש

הצחקתם אותי ידידיה ואהוד

הצחקתם אותי ידידיה יצחקי ואהוד,

אני ברוך תירוש הקטן בשבטי ישראל, מתואר כמסלף היסטוריה בממדים סובייטיים?

ובכן ראוי שתעיינו בתוכנית "אלה הם חייך" המתארים את חייו ועלילותיו של שייקה דן האגדי, ובין השאר אורח רכישת הנשק הצ'כי. ולידיעתכם, לפני העיסקה איתנו, מכרו הצ'כים 8,000 רובים ומיליוני כדורים לנציגים ערבים, והנשק נטען בנמל יוגוסלבי על הספינה האיטלקית "לינו", שהוטבעה על ידי אנשי הפלי"ם בנמל איטלקי מצפון לבארי, והנשק הגיע ארצה בדרכים עקלקלות על הספינה "ארגירו" בפיקודו של ותיק הפלי"ם 'דודלה', דוד בן חורין מקיבוץ שמיר, והגדעוני עובד שדה מבית קשת. הפעולה, בניגוד לדעת כמה מקבלי החלטות ואולי גם למודעות ידידיה יצחקי, תוארה כ'מבצע השודד' בספרים שנכתבו ע"י מוניה מרדור ואמנון יונה.

באותה העת, לאחר נזיפות ודירבון מב.ג. עקב המחסור המשווע בנשק, הצליחו אנשינו להסדיר את עיסקת הנשק הצ'כי, ומשלוח קטן הגיע בדחיפות בספינת העץ "נורה" בליווי בנימין ירושלמי ז"ל. המשלוח הונצח ע"י בול ישראלי מרהיב, ובמוזיאון הפלמ"ח מתוארת ההכנה לקרב המכריע במבצע נחשון, כאשר המפקד מסביר שהנשק מגיע על ספינה.

לאחר מכן הוחל בצ'כיה במבצע בלק שנוהל בין השאר ע"י מוקה לימון וגדה שוחט ז"ל, ובמהלכו הופעלה רכבת אווירית מרשימה להובלת נשק ומטוסי מסרשמיד לחיל האויר במטוסי 'קומנדו' 46 C,  'סקיימסטר' 4 DC, שאחד מהם הותאם אח"כ להטסת הנשיא חיים וויצמן ז"ל מג'נבה, וגם מטוסי קונסטליישן. ולידיעתכם, המטוסים הופעלו כולם לאחר מכן כצי חברת אל על עד שלהי שנות ה-50.

המשלוח הגדול של רובים ומגל"דים ובזות ומעל 40 מיליון כדורים הגיע ארצה בחודש יוני 1948 על האניה "מאסטרלה" (תואר בספר הצרפתי (O JERUSALEM) בליווי אנשי הפלי"ם שאול ביבר, יהודה בן צור, יונה ז'בין ואני הקטן. מבצע בלק פעל בהרחבה משדה התעופה ז'אטץ בצפון צ'כיה ושאר מבצעי חיל האוויר גם פעלו באורח מבצעי וחופשי משדות תעופה ביוגוסלביה של טיטו שקיים קשר צבאי הדוק עם מדינות המערב, וקיבל מהם ציוד ומטוסי קרב.

לאחר שהדברים נתגלו לסובייטים הם שלחו לבלגרד משלחת גדולה, שסולקה בבושת משנכשלה במגמתה לעצור את טיטו ולתפוס את השלטון. מאידך, הצליחה משלחת דומה שהגיעה לפראג להשתלט על ממשלת סלאנסקי ולהעטות את מסך הברזל על המדינה לשנים רבות.

אלה פני הדברים, וידידיה יצחקי הטועה ב"הבנת" האינטרסים המדיניים של ברה"מ, ומייחס לה ידידות לישראל שכלל לא היתה. ייתכן שראוי שיחטט בארכיוני ה-CIA ואולי יחשוף שם פעילות חסוייה ביוגוסלביה וצ'כיה בשנת 1948; לנו היא נראתה אז באורח גלוי. 

באותה העת ראוי לו ללמוד שארה"ב, מיד לאחר תמיכתה בחלוקה והכרתה בישראל, פעלה לקיצוץ הנגב מגבולות החלוקה ולמנוע את ההכרזה על הקמת המדינה. משנכשלה בכך, פעלה בנחישות יחד עם שאר המעצמות להפעלת אמברגו אכזרי על הכנסת נשק מגן ארצה, ושל עולים צעירים המסוגלים להתגייס לצה"ל.

* * *

יוסי גמזו

בִּפְרוֹס הַשָּנָה הַחֲדָשָה

עַל סַף שָנָה שֶטֶּרֶם רְאִינוּהָ בָּעֵינַיִם

וְעִם צֵאתָהּ שֶל זֹאת הַמִּסְתַּלֶּקֶת כַּיָּאֶה

רָאוּי אוּלַי לְרֶגַע לַעֲרֹךְ סִכּוּם-בֵּינַיִם

שֶל מָה שֶכְּבָר רָאִינוּ בָּהּ וּלְוַאי שֶלֹּא נִרְאֶה:

וַדַּאי שֶלֹּא חָסְרוּ בָּהּ גִּלּוּיִים שֶטּוֹב לִשְמֹעַ

אוֹדוֹתֵיהֶם – כְּמוֹ עֲלִיַּת בְּנֵי נֹעַר מֵאַרְהָ"ב

וְהֶשֵּׂגֵי יִשְׂרְאֵלִים בַּסְּפּוֹרְט וּבַקּוֹלְנוֹעַ

וְרוּחַ-הִתְנַדְּבוּת שֶל אֶזְרָחִים טוֹבֵי-לֵבָב.

אַךְ שוּם שִקְלוּל הוֹגֵן שֶל יַחֲסֵי כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם

בֵּין הַמַּלְהִיב וְהַמַּדְאִיב פָּשוּט אֵינוֹ יָכוֹל

לִנְקֹט קַו סֶלֶקְטִיבִי קַל שֶל עֲצִימַת עֵינַיִם

מוּל פַאשְלוֹת שֶאָסוּר מוּלָן לִטְמֹן פֹּה רֹאש בַּחוֹל.

רָאִינוּ אֵיךְ עוֹלָם הַמִּתְיַמֵּר לִהְיוֹת נָאוֹר כָּאן

נוֹהֵג כְּאִימְפּוֹטֶנְט גָּמוּר בַּתְּחוּם הַמְּדִינִי

וּמְאַפְשֵר לְסַרְקָזוֹת אִירָאנִיוֹת לִדְהֹר כָּאן

אֶל נְקוּדַת הָאַל-חֲזֹר שֶל כֹּחַ גַּרְעִינִי.

רָאִינוּ אֵיךְ אוֹתוֹ עוֹלָם אָץ לְגַלְגֵּל עֵינַיִם

גְּדוּשוֹת דִּמְעוֹת-תַּנִּין שֶל הִתְחַסְּדוּת וְצַעַר רָב

עַל טְרָאוּמַת הַ"נַאקְבָּה" שֶל פְּלִיטִים פָּלֶסְטִינָאִים

בְּלִי לְהַזְכִּיר מִילְיוֹן פְּלִיטִים שֶל יְהוּדֵי עֲרָב.

וְאֵיךְ שוֹבֵי גִּלְעָד שַלִּיט שֶלָּנוּ, שֶאֵינֶנּוּ

זוֹכֶה שָנִים אַף לְבִקּוּר בּוֹדֵד שֶל "צְלָב אָדֹם",

עוֹד מַטִּיפִים לָנוּ מוּסָר עַל כִּי מוֹנְעִים הִנֵּנוּ

מִכָּל מַשָּט לְעַזָּה זְכוּת תִּגְבּוּר לְאוֹתָהּ סְדוֹם.

וְאֵיךְ הוּמָנִיטָאר דָּגוּל כְּרִיצַ'רְד גּוֹלְדְסְטוֹן קְשִישָא

שֶשְּחוֹרֵי-עוֹר רַבִּים דָּן לַגַּרְדֹּם מִמְּרוֹם צִדְקָהּ

שֶל חֶמְלָתוֹ – לוֹטֵש בָּנוּ בְּזַעַם עֵינָא בִּישָא

עַל שֶהֵשַבְנוּ אֵש בִּימֵי "עוֹפֶרֶת יְצוּקָה".

רָאִינוּ צְבִיעוּתָהּ שֶל שִיטַת דֶּלֶת מִסְתּוֹבֶבֶת

בָּהּ צְבָא הָעֲבָדִים שֶל הַנִּצּוּל הַחֲזִירִי

מֻכְנָס לְכָאן אַךְ יְלָדָיו שֶל הַהוֹרֶה הָעֶבֶד

מְגֹרָשִים אִתּוֹ בַּסּוֹף מִפֶּתַח אֲחוֹרִי.

וְאֵיךְ מִפְלֶגֶת עֲבוֹדָה חוֹרֶטֶת כָּאן עַל דֶּגֶל

אֶת כָּל הַסִּסְמָאוֹת בָּהֶן בּוֹגֶדֶת הִיא מִיָּד

תְּמוּרַת כִּסְאוֹת שֶבִּמְחִירָם מַרְבָּה הִיא לִפְשֹט רֶגֶל

וְעוֹד מְעַט לֹא רֶגֶל הִיא תִפְשֹט, כִּי אִם גַּם יָד.

וְעוֹד רָאִינוּ – אֵיךְ לֹא שַׂר אֶחָד בִּלְבַד מֻכְשָר פֹּה

לִמְעֹל בִּשְלַל כַּסְפֵּי צִבּוּר בְּעוֹד הוּא לֹא רַק שַׂר

בְּשִׂין – כִּי אִם בְּסָמֶךְ: סָר מִדֶּרֶךְ-הַיָּשָר פֹּה

עַד שֶיּוּסַר מִכֵּס הַשַּׂר לְתָא הַמַּאֲסָר...

וְאֵיךְ שָנִים קֻפְּחוּ כָּאן נִצּוֹלֵי שוֹאָה בְּלִי בֹּשֶת

בִּידֵי מִמְסָד אָטוּם שֶעַל תִּקּוּן עַוְלוֹת וִתֵּר

וְאֵיךְ פּוֹעֵל מֻבְטָל נִזְרָק לָרְחוֹב מִבֵּית-חֲרֹשֶת

מִשּוּם שֶבְּהוֹנְג-קוֹנְג יֵש עֲבוֹדָה זוֹלָה יוֹתֵר.

רָאִינוּ אֵיךְ בְּמֶקַח וּמִמְכָּר קוֹאָלִיצְיוֹנִי

עִם אֵלֶּה הָעוֹשִׂים קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ אֶת דָּתָם

וִתְּרָה הַמֶּמְשָלָה הַזֹּאת עַל צֶדֶק פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

לְאַבְרֵכִים אֲשֶר שְתַמְּטָנוּתָם הִיא פְּטוֹרָתָם.

וְאֵיךְ מִנּוּי הָרָמַטְכָּ"ל, בִּמְקוֹם לָטַעַת בָּנוּ

כָּבוֹד לְצַהַ"ל, כָּאן אִלֵּץ אוֹתָנוּ לַחֲזוֹת

מִשְׂחַק כִּסְאוֹת כֹּה מוּסִיקָלִי שֶעוֹד לֹא שָמַעְנוּ

מִזֶּה שָנִים מִין מוּסִיקָה צוֹרֶמֶת שֶכָּזֹאת.

לָכֵן, הֱיוֹת שֶכָּל סִכּוּם תָּמִיד מְתַעֲתֵעַ

בְּתִקְווֹתֵינוּ לְשָנָה טוֹבָה יוֹתֵר, נֹאמַר:

תִּכְלֶה, כְּמוֹ שֶכָּתוּב, שָנָה עִם כָּל קִלְלוֹתֶיהָ,

תָחֵל שָנָה עִם בִּרְכוֹתֶיהָ כִּי הַלֵּב נִכְמָר.

נִכְמָר כִּי יֵש כָּאן עַם שֶמְּדִינָה זוֹ יְקָרָה לוֹ,

עַם הַיּוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין מַר וּבֵין מָתֹק

וְאִם אָמְנָם הָעָם הַזֶּה מֵבִין מָה שֶאֵרַע לוֹ

לַחֲלוֹמוֹ – זֶה זְמַן לַחְדֹּל לִדֹם פֹּה וְלִשְתֹּק.

זֶה זְמַן לִתְפֹּס כִּי אִם אָכֵן לֹא מְאֻחָר עֲדַיִן

וְאִם עוֹד יֵש נִיצוֹץ שֶל אוֹפְּטִימִיזְם בֶּחָזֶה

עָלֵינוּ כָּאן לָקַחַת אֶת עַצְמֵנוּ בַּיָּדַיִם

וּבְאוֹתָן יָדַיִם – אֶת גּוֹרַל הָעָם הַזֶּה.

* * *

יוסי גמזו

הוֹדָעָה בְּסִגְנוֹן פִּיּוּטִי * לְקוֹרְאֵי הַמִּכְתָּב הָעִתִּי

יְדִידִים יְקָרִים, לְאַחַר שְתַדְלָנוּת * שֶל רַבִּים, שֶעַל פִּי הַמַּסֹרֶת * כָּל שָנָה חֲדָשָה הִיא אֶצְלָם הִזְדַּמְּנוּת * לִפְרִיצָה חֲדָשָה בַּתִּקְשֹרֶת * נַעֲנֵינוּ, קְשוּבִים לִדְרִישַת הַצִּבּוּר, * לְפֶּטִיצְיָה כָּל-כָּךְ רַבַּת-עַם זוּ * וּפָתַחְנוּ בְּכֵּיף, תּוֹךְ זִקָּה וְחִבּוּר * לַ"קָּפֶה שֶל דֶּה מַרְקֶר" – בְּלוֹגַמְזוּ * בּוֹ נַגִּיש לַגּוֹלְשִים סִפּוּרִים וְשִירִים * וְסָטִירָה נִסְטֶרֶת עַל לֶחִי * וּזְרִיקוֹת שֶל הוּמוֹר * וּפִזְמוֹן וּמִזְמוֹר * וְאִינְפוּזְיָה שֶל צְחוֹק, לֹא שֶל בֶּכִי * וְנַשְמִיעַ לָכֶם אֶת מֵיטַב זַמָּרֵי * יִשְׂרָאֵל (מְדִינָה לְלֹא פְּגָם זוּ) * וַהֲרֵי לִפְנֵיכֶם, כְּסִיפְתָאח בְּתִשְרֵי *

גַּם כְּתָבְתּוֹ שֶל אוֹתוֹ הַ-בְּלוֹגַמְזוּ:

http://cafe.themarker.com/user/392224 /

* * *

ישראל נטע

הבוש של רבק'לה

שָׁטָה שָׁטָה לָהּ סְפִינַת בֵּית הַיְּלָדִים

שׁוֹמֶרֶת הַלַּיְלָה נִרְדְּמָה בָּחוֹף

שָׁטָה שָׁטָה הַסְּפִינָה, חוֹשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר

סוּפוֹת חֲלוֹם נוֹשְׁבוֹת בְּעֹז

מָתַי כְּבָר אֶתְעוֹרֵר.

בְּמֶרְחַקִּים אֵין סוֹף אָבְדוּ אוֹתוֹת הָרַדְיוֹ

בְּדֹפֶן הַסְּפִינָה יֵאוּשׁ גָּדוֹל נִפְעַר

תָּרַמְנוּ כְּבָר מַסְפִּיק שְׁנוֹת יַתְמוּת, אָמְרָה לִי אִמָּא,

כֹּל רֶגַע שֶׁעֵינֵיךָ עֲצוּמוֹת אֵלַי

מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם נֶחְסַר.

אבא ז"ל עבד שנים בתחנת האלחוט XT4 ביפו. בחודשים האחרונים לחייו, בבית הסיעודי, זו בבואת הראי אפופת היגון  של בית הילדים, הוא אמר לי: "איך קענ נישט מער, ישראל, איך בינ אויס מענטש," וגם "אל תלך ישראל אל תלך". ורבק'לה, בחדר הסמוך, הגננת שלנו בגן "שקד", שומעת הכול, וכבר שנתיים אינה אומרת מילה.

http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=166&wrkid=4934

* * *

אורי הייטנר

השעון והדמוקרטיה

בשעה היעודה העברתי, בחריקת שיניים, את השעון שעה אחורה, ובעיצומו של ערב קיצי עברתי לשעון החורף. לא חשבתי לרגע לנהוג אחרת. גם לא חתמתי על העצומה של המצהירים כי לא יעברו לשעון קיץ.

חברה אינה יכולה להתקיים בשתי מערכות נפרדות של שעה ותאריך. כאזרח במדינה דמוקרטית, אני מקיים גם את ההחלטות המקוממות אותי, וכל עוד זאת ההחלטה, אני נוהג על פיה.

רבן גמליאל חייב את רבי יהושע להגיע אליו במקלו ובמעותיו בעיצומו של היום, שעל פי חשבונו  של רבי יהושע חל יום הכיפורים. למעשה, הוא תבע ממנו לחלל בפומבי וברגל גסה את יום הכיפורים, על פי חשבונו, שכנראה היה החשבון הנכון, כדי להפגין את כיבוד ההכרעה החברתית, הפוליטית. רבי יהושע השלים עם הגזירה. אלמלא נהג כן, אילו פעלו שתי מערכות תאריך שונות, אלמלא כובדה הסמכות, איש את אחיו חיים בלעו ואי אפשר היה לקיים חברה יהודית.

הקריאה לא להעביר את השעון, כמוה כקריאה למרי אזרחי. מרי אזרחי הוא פעולה ראוייה בחברה לא דמוקרטית. בדמוקרטיה, יש דרכים חוקיות לשנות החלטות.

הבעייה היא, שהחלטות מסוג ההחלטה על המועד ההזוי בו אנו עוברים לשעון חורף, היא מסוג ההחלטות שגורמות לאזרח לאבד את אמונו בדמוקרטיה ולסלוד מן הפוליטיקה והפוליטיקאים.

כאשר מתקבלת הכרעה בין דעות רציניות, בין השקפות עולם שונות, בין חלופות אמת, גם מי שאינו מרוצה מההחלטה חייב לכבדה. קשה מאוד לכבד החלטה, שאינה מבוססת על כלום, זולת שרירותיות ותאוות כוח.

הארכת שעון הקיץ מתבקשת בשל החיסכון התקציבי, בשל החיסכון באנרגיה ובעיקר בשל תרומת שעון הקיץ לאיכות החיים של אזרחי ישראל ושל ילדי ישראל, לאיכות חיי המשפחה, לבריאות הנפש של האזרחים. שעון הקיץ מקוצר בשל... בשל מה, בעצם? מישהו מבין למה?

הטענה שיש לעבור לשעון חורף לפני יום הכיפורים כדי להקל על הצמים, היא טענה מעליבה, בעיקר את הצמים. אותי, למשל, מי שצם מידי שנה ביום הכיפורים, הטענה הזאת מעליבה.

אורך הצום בשעון חורף ובשעון קיץ זהה – כ-25 שעות. סיום הצום נדחה, אמנם, בשעה, אך גם שעת ההתחלה. במילים אחרות, הפוליטיקאים הטוענים ששעון הקיץ מאריך את הצום, בונים על בורות הציבור החילוני, מתוך התנשאות ובוז. אמנם כן, כאשר הצום מסתיים שעה מאוחר יותר, ישנה אשליה שהצום ארוך יותר. אז מה, בשל שעת אשלייה יש לפגוע באינטרס הציבורי, שבמקרה זה הוא גם אינטרס הכלל וגם אינטרס הפרט? ובאשר לאותה שעה – הרי מטרת הצום אינה ליהנות כי אם להתענות ("ועיניתם את נפשותיכם"), כך שהאשליה כאילו הצום ארוך יותר דווקא מכוונת יותר למהות הצום.

אם יש כל כך הרבה סיבות טובות למה להאריך את שעון הקיץ ואין אף סיבה אמיתית למה יש לקצר את שעון הקיץ, למה פוליטיקאים כמו אנשי ש"ס נלחמים בעד קיצור שעון הקיץ? כי לא מעניינת אותם טובת הציבור? זאת לא סיבה לגרום רעה לציבור. הסיבה היא אחרת.

משהומצאה הטענה המטומטמת והשקרית אודות הארכת הצום, כביכול, אותם פוליטיקאים יכולים להצביע על "הישג" כשהם מקלים על בוחריהם. כלומר, מדובר במפגן כוח ותו לא.

וכאשר טובת הציבור נפגעת כל כך, בשל קפריזה שרירותית, שהסיבה היחידה לה היא מפגן כוח פוליטי – מה הפלא שמתערער האמון בפוליטיקה ובדמוקרטיה, עד כדי ארגון מרי אזרחי?

* * *

"אלטרנטיבה לעולה"

עמותה לסיוע לעולים במציאת עבודה

אנחנו עמותה המסייעת לעולים חדשים להשיג מקום עבודה.

אנו מטפלים בכל עולה הפונה אלינו, אבל בעיקר בעולים מדרום אמריקה.

העמותה מבוססת על עבודת  מתנדבים.

אם לישראלי קשה להשיג עבודה מתאימה לעולה פי כמה.

רוב העולים אינם יודעים עברית מספקת (אפילו אחרי 5 חודשי אולפן).

לעיתים המקצוע שלהם לא מתאים לדרישות שוק העבודה.

הם לא מכירים את המנטאליות של הישראלים ולא יודעים איך לחפש עבודה.

מה תפקידנו:

א. לאחר ראיון אישי עם העולה אנו מכוונים ומציעים לו לאיזה כיוון ללכת.

ב. אנו עוזרים בהכנת קורות חיים בעברית ובאנגלית.

ג. אנו פונים למעסיקים, לחיפוש משרות.

ד. אנו מפנים את העולה למשרות הפנויות, ומכינים אותו לראיון עבודה.

ה. אנו מלווים את העולה בצעדיו הראשונים בעבודה.

ו. לאחר תקופת הסתגלות ושיפור השפה, לעיתים בעבודות פשוטות-יחסית המתאימות לידיעותיו בעברית, אנו עוזרים לעולה להשיג עבודה טובה והולמת יותר את כישוריו.

אנו מחפשים מתנדבים בכל הארץ!

מתנדב צריך להקדיש בסביבות 4 שעות בשבוע, וחלק מהעזרה אפשר לבצע מהבית דרך טלפון ואינטרנט.

למעוניינים: נא ליצור קשר עם שרון, טלפון: 09-9588447, פקס: 09-9588434.

מייל: sharon@alternativa-laboral.org.il

פרטים נוספים על העמותה באתר: www.alo.org.il

* * *

רות ירדני כץ

בר מצוה שנייה

הוזמנו לבית-הכנסת להשתתף בשמחתו של פרופ' לאון מסטל, אסטרונום בעל שם עולמי, בחגיגת הבר-מצוה השנייה שלו. שאלתי מהי בר-מצוה שנייה, ומתי חוגגים אותה?

התשובה היא שההנחה היתה שאורך החיים של אדם הוא עד גיל שבעים ומי שזוכה לחיים ארוכים יותר ומגיע לגיל 83 עורך בר-מצוה שנייה. 70 ועוד 13. יהודים שומרי מצוות ומסורת מקיימים מצוה זו.

הגענו לבית-הכנסת בשבת בבוקר והוא היה מלא מתפללים. שני החלקים היו מלאים, של הנשים והגברים וחתן הבר-מצוה התקבל בלחיצות ידיים ובברכת "מזל טוב". כשהגיע הזמן לקריאת ההפטרה שנחשבת לכבוד גדול ונוהגים לכבד בקריאתה בעלי שמחה הוא הוזמן. הוא קרא את ההפטרה בניגון בטעמי המקרא ואני מודה, זה היה יפה ומרגש. למחרת הוזמנו לביתו לחגוג עם משפחתו בעיקר, ועל השולחן היו מטעמים.  

בית הכנסת היחיד שנמצא בעיר קיימברידג' אנגליה ממוקם בלב ליבה של העיר. הוא הוקם בשנת 1930 לא גדול ולא מפואר ומספר היהודים הבאים לתפילות בחפשת הקיץ הוא מועט בגלל שהקהילה היהודית איננה גדולה, וחלקם בחפשה.

מה שכן, במהלך שנת הלימודים האקדמית הרבה סטודנטים יהודים מכל רחבי אנגליה (לא רק) לומדים כאן והם מתפעלים את בית הכנסת ומפיחים בו רוח חיים. בימי ראשון מקיימים חוגים לילדים, בערב שבת עורכים ארוחה וקידוש, וכמובן זהו מקום מיפגש לסטודנטים הצעירים והצעירות ומקום מכובד למצוא חתן או כלה. אהבות נוצרות ופורחות שמובילות לחופה.

אנחנו מכירים את בית הכנסת היטב ובמהלך השנים כאשר היינו כאן בזמן החגים הלכנו לתפילות, להיות ביחד עם הקהילה, ולהרגיש את אווירת החג.

את חגיגת בר המצוה של בננו הבכור חגגנו כאן בבית הכנסת, ואנחנו זוכרים לטובה את ההכנות שנעשו לכבודו, לכבוד ה"ילד מירושלים", ואת עלייתו לתורה. הוא כל-כך התרגש מהמעמד שהתבלבל.

קיימברידג' עשירה ביהודים ידועים ומפורסמים בכל התחומים. מספר פרסי הנובל הוא מרשים ומאז שנת 1953 ועד היום זכו שבעה יהודים בפרס. פרופ' אהרון קלוג חתן פרס נובל בשנת 1982 שהיה בין פורצי הדרך לגילוי ה-DNA הוא שומר מצוות שמעורב בחיי הקהילה ובבית-הכנסת. הוא לא היחיד.

מאז תחילת המאה הקודמת רק בתחום הפיסיקה קיבלו 36 יהודים פרסי נובל באנגליה. תרומתם של היהודים לכלכלה, למדע ולתרבות היא אדירה. החברות הגדולות והידועות: "מרקס אנד ספנסר", "טסקו", "ג'ון לואיס" הוקמו על ידי יהודים וזכו להוקרה והכרה. חשוב לציין שהם גם פעלו ותרמו למדינת ישראל.

* * *

אילן בושם / 11 שירים

מוזה

הַזַּנְזֹנֶת

הֲכִי

שָׁוָה

*

אֲנִי יוֹרֶה שִׁירַי

מִתּוֹךְ כַּף-קֶלַע נַפְשִׁי

לִקְלֹעַ אֶל הַשַּׂעֲרָה

וְלֹא לְהַחְטִיא

*

שְׁנֵי מְשׁוֹרְרִים מַשְׁוִים אֶת סִפְרֵיהֶם,

מַעֲרִיכִים שֶׁל מִי יוֹתֵר גָּדוֹל...

זקנים

כְּמוֹ בְּתוּלוֹת שֶׁלֹּא

עָשׂוּ בָּהֶן עוֹד מַעֲשֶׂה

הזקֵנה

נַקְנִיק נַקְנִיק (אָ גִּיטֶע נַקְנִיק)

הִיא מְחַיֶּכֶת

מַה יִּנְעַם לְחִכָּהּ אִם לֹא לְחֵיקָהּ

לוֹעֶסֶת לוֹעֶסֶת (שִׁנַּיִם, רַחֲמוּ עָלַי!)

מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים

נַקְנִיק בְּתַעֲנוּגִים.

עם הגיל

אֲנִי מְקַצֵּר בִּכְבִישׁ חָדָשׁ

שֶׁנִּסְלַל זֶה עַתָּה בֵּין בָּתִּים

שֶׁנִּבְנוּ זֶה לֹא כְּבָר וַאֲנָשִׁים

זָרִים וְנוֹף שֶׁשִּׁנָּה אֶת פָּנָיו

וְעוֹד רוֹאֶה אֶת הַבַּיִת שֶׁעָמַד

לֹא הַרְחֵק מִכָּאן וּלְיָדוֹ כִּכַּר

הַבֵּטוֹן הַקְּטַנָּה וְעָלֶיהָ שׁוֹטֵר

הַתְּנוּעָה וְעֵץ אֵקָלִיפְּטוּס עֲנָק לְיָדָהּ,

אֲנִי מְטַפֵּס עָלָיו וְלֹא רוֹצֶה לָרֶדֶת.

זקנה באוטובוס

שָׂמָה עַיִן

עַל כִּסֵּא

מיטת נשיקה

בָּשָׂר אֶחָד.

תחת כל עץ רענן

מִתְאַפְּרוֹת מוּל כָּל מַרְאָה

פה ושם בארץ ישראל

פֹּה וְשָׁם הוּא בָּא

אֵלֶיהָ

פֹּה וְשָׁם הוּא בָּא

עָלֶיהָ

בברֵכה

נַעֲרָה שָׂחֲתָה חָזֶה

בְּתִקְוָה שֶׁהַבְּרֵכָה

תַּעֲשֶׂה לָהּ אֶת זֶה

וְתַצְמִיחַ לָהּ אֶת הֶחָזֶה

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

"באה והלכה"

מופע מיצירתה של המשוררת דליה רביקוביץ'

מופע שירה מיוחד, עצוב, מצחיק ומרגש.

"ספר לו עכשיו את כל אהבתי.

שעתיים לפני שחר

ספר לו הכל.

אל תבטל זמנך לאיחולים.

ספר לו עד שחר אהבתי."

היכרות מחודשת עם משוררת גדולה אשר שילבה בכתיבתה המגוונת עצב, הומור רב והרבה מאד אהבה. במופע יבוצעו שירים מוכרים של רביקוביץ' לצד לחנים חדשים שנכתבו במיוחד לאירוע זה (ניב קאופמן וסיון לוי).
עידו קליר, בנה של דליה, ישתף את הקהל בחוויות מהבית ומאימא הכל כך מיוחדת. המשתתפים יציגו את הפן האישי שלהם בביצוע יצירתה של המשוררת.

רעיון, עריכה, ניהול מוסיקלי, לחנים ופסנתר: ניב קאופמן

משתתפים: ערן צור,דליה שימקו, עידו קליר, ניצן אשל ואחרים.

נגנים: אלון עזיזי - קונטרבס ובס חשמלי

סלעית להב - אקורדיאון וחליל

יום שני 11.10 בשעה 20:30

מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" – 75 ₪

* * *

 "חצי פגישה"
 מופע משירי המשוררת רחל (בלובשטיין)

במלאת 120 שנה להולדתה
שמונים שנה לאחר מותה בגיל 41 ממחלת השחפת אנו מעלים מופע משיריה חסרי הגיל של רחל ובו שזור סיפור חייה הקצרים.
בין השירים שיושרו ויוקראו: "רק על עצמי", "גן נעול", "לא פעם בקיץ", "ואולי" (לא היו הדברים מעולם), "זמר נוגה" (התשמע קולי), "אל ארצי" (לא שרתי לך ארצי), "היה נא טוב אלי", "ספר שירי" ועוד...
 קריאה: דליה שימקו. הלנה ירלובה (זוכת פרס התיאטרון לשנת 2006 על תפקידה כחנה רובינא בהצגה "היה או לא היה")
 שירה: חני ליבנה, עדנה גורן, הלנה ירלובה, בעז פייפר. עורך: בעז פייפר.
נהול מוסיקלי ופסנתר: שי בן יעקב / צ'לו: שירה מני
תאריך 25/10 בשעה 20.30
מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 85 ש"ח

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחות

* * *

גלריה אנגל חידשה פניה ושמחה להזמינכם לתערוכה הראשונה של שנת תשע"א

FestivArt  

אמנות חגיגית מאוסף הגלריה

7.9-10.10.2010

 יואב בן דב, ליאוניד בלקלב, ז'אק ז'אנו, טובי כהן, ריצ'ארד בילן

אבידור אריכא, מרדכי ארדון, משה קסטל, ראובן רובין, יעקב שטיינהרדט

ועוד...

גורדון 26, תל אביב

* * *

לראות ולא להאמין, ישראל 2010

וידאו נייעס: שמחת נישואי בן הרב ישראל מאיר הירש

http://www.youtube.com/watch?v=HKpuU4TZ60U

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* זה כבר כמה זמן שנדמה לנו שבעיתון הפרו-פלסטיני "הארץ" ישנה הוראת עריכה קבועה לפיה אין לכנות את ארץ-ישראל בתקופה שלפני הקמתה של מדינת ישראל בשם ארץ-ישראל אלא פלשתינה, וזאת כאשר בד"כ הקורא התמים או האידיוט אינו יודע שמדובר בשם הלועזי ההיסטורי של ארץ-ישראל אלא סבור שזוהי פלסטין!

למשל: "[הרומאן] 'ברקיע החמישי', שראה אור ב-1962 בהוצאת עם עובד, מתאר את המתרחש בין כתליו של מעון לילדים עזובים בפלשתינה, בסוף מלחמת העולם השנייה. הוא כולל יסודות אוטוביוגראפיים – איתן עצמה, שנולדה ב-1932 בתל אביב, גדלה במוסדות דומים. 'ברקיע החמישי' לא היה אחד מאותם הספרים שהצטרפו לנראטיב הציוני, אלא התמקד דווקא באלה שנותרו מחוץ למחנה ושילמו את המחיר על הקמתו של המפעל הציוני." (נירית אנדרמן, "גלריה", "הארץ", 29.8.10).

הקטע הזה רצוף בורות, שקרים והטיות מבית מדרשו של העיתון וכתביו. אפשר להתרשם ממנו שרחל איתן גדלה במעון לילדים עזובים בשכם! חוץ מזה כל ההגדרה של הרומאן בהקשר ל"נראטיב" הציוני אינה אלא הבל ורעות רוח ומוכיח על טמטום וחוסר ידיעה בספרות העברית. ספרה של רחל איתן התקבל באהדה בלתי רגילה בזכות ערכו הספרותי, יופייה של הסופרת החדשה, וזעקת הילדות העשוקה העולה ממנו, וזאת ללא שום קשר לאידיאולוגיה ל"מחיר הקמתו של המפעל הציוני". ראו את המוטו שלנו: בכל מקום שבו מוזכרת המילה נארטיב – יש שקרים!

* תחזקנה ידיהם של שחקני התיאטרון בישראל המחרימים את היכל התרבות באריאל וגם תחזקנה ידיו של א"ב יהושע התומך בהם. בכך הם מחזקים את ידי כל אויבי ישראל המשתדלים להחרימה ולערער על הלגיטימיות שבעצם קיומה, וזאת האויבים שלנו עושים בכל מקום ודרך.

ומאחר שהתיאטראות עצמם, מכוח אופיים הציבורי, לא יוכלו להחרים את היכל התרבות באריאל, צפויים גם התיאטראות האלה שלנו להיות מוחרמים בשל כך בכל מקום ומקום, בעיקר כמובן ביבשת הצדק והשואה, באירופה, ובכלל החרמתם יוחרמו גם השחקנים הישראליים שלהם, שמחרימים את היכל התרבות באריאל – אבל מלקקים את התחת לפלסטינים בסרטי הקולנוע הישראלי עטורי התהילה באירופה. לא עוד!

קרוב-רחוק שלנו, אלכס ראאב, שנולד בהונגריה, ויושב כיום בקנדה ובפלורידה חליפות, נעשה ציוני בשנותיו הבוגרות, ותרם בין השאר רבות למכללת אריאל, ואכן יש בה כמה וכמה בניינים ואולמות על שמו ועל שם בני משפחתו. בשנים הראשונות אנחנו, ועוד אחדים מבני-משפחתנו – החרמנו את החגיגות שעשו לו באריאל, והדבר כאב לו מאוד – וזאת מתוקף ההתנגדות שלנו להתנחלויות, וגם לשימוש שעשו הוא וחבריו החדשים מהליכוד – בשם משפחתנו ראב. (אנחנו, אגב, הרצינו בשעתו מעבר לקו הירוק רק במסגרת שירותנו הצבאי במילואים, אך לא באזרחי).

אבל אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה, ובעיקר בזכות פיגוע הרצח ההמוני במלון פארק בנתניה, ב-27 במרץ 2002, שבו נחוג ליל הסדר תשס"ב, וגם בזכות חובב-הנערים המנוח עראפת – אנחנו הסרנו את החרם הפרטי שלנו על אריאל ובאנו לטקס שנערך במכללה לכבוד אותו אלכס ראאב קרוב-משפחתנו. יתירה מזו, בשנת 2008, שנת המאה ליסודה של פתח תקווה, לא הוזמנו אפילו פעם אחת להרצות בפתח-תקווה, אבל הרצינו על אודות שנותיה הראשונות באולם במכללת אריאל, שקורא על שם אלכס ראאב.

* בשנים האחרונות אנחנו נמנים על אגודת ידידי התזמורת הפילהרמונית. כאשר נתבקשנו לחדש את תרומתנו לשנת תשע"א, 2010-2011, שלחנו מכתב להנהלת התזמורת ובו הודענו כי אם אכן יבוצעו ה"שיפוצים" שלדעתנו עומדים להחריב את ההיכל, לא נחדש את תרומתנו ולא את המנוי הכפול שלנו. צילצלו אלינו מאגודת הידידים והפצירו בנו לחדש לשנה הקרובה, שבה לא ייעשה שום שינוי, אבל, לדבריהם, רק באוגוסט 2011 ייסגר היכל התרבות לשנתיים שבמהלכן ייעשה השיפוץ.

חידשנו אפוא את תרומתנו לשנה הקרובה אבל הודענו שאם אכן ההיכל ייסגר לשנתיים, לא רק שלא נחדש את התרומה אלא גם לא את המנוי הכפול שלנו, ואנחנו מאוד מקווים שהאנשים הנאמנים על מורשתו האדריכלית והאקוסטית של היכל התרבות יצליחו למנוע את רוע הגזירה השערורייתית הזו. ראו מה מעוללים לתיאטרון הבימה!

* שבשבת הדיעות וההערכות של יואל מרקוס, הנחשב לפובליצסט חכם, עודנה מסתובבת: "שלא כמו אחדים מעמיתי ב'הארץ', המשוכנעים שישראל אשמה בכול, דעתי היא שמהיום הראשון להקמת המדינה – הפלסטינים, בסיוע מדינות ערב, עשו כל אשר ביכולתם כדי לעקור אותנו מהארץ הזאת. ואני לא אבקש מהם סליחה על זה שלא הצליחו."

אבל בהמשך – שוב אנחנו בעיניו האשמים, והוא חוזר לכתוב ברוח ההתקרנפות-מדעת של עיתונאֵי עמוס שוקן: "הדרישה של ביבי להכיר בישראל כבמדינה יהודית היא מוזרה. --- מי שהגה את התנאי הזה טירפד על הסף את נאום ביבי על שתי מדינות לשני עמים. --- בכל מקרה, יש בעיות יותר חשובות להסכים עליהן עתה. היום [שלישי, 14.9, ב"פסגת" שארם-א-שיח']. ידובר בעיקר על המשך הקפאת הבנייה. מלכתחילה הדרישה הזאת היתה בזבוז זמן. מה זה משנה אם בונים עוד כמה בתים, כשבאופק פינוי מאסיווי של השטחים? --- נתניהו, כך יש לקוות, יוציא היום את העיזים שהכניס, כדי שפעמוני הכישלון לא ייתלו על הצוואר שלנו." [יואל מרקוס, "להוציא את העיזים", "הארץ", 14.9].

* למי שטרם הבין: ההתעקשות הפלסטינית שלא להכיר בישראל כמדינה יהודית נובעת מכך שהם רואים את פלסטין-אישראיל כמדינה שתהיה בבוא היום, בעזרת זכות השיבה, הריבוי הטבעי הערבי והבדווי, הדמוקרטיה, והשכל של אובמה – המדינה הפלסטינית הרביעית אחרי ירדן, הגדה המערבית ועזה.

* במהלך היעדרנו מהארץ קיבלנו טלפון מהמו"ל שלנו בישראל אם אנו מוכנים להגיש את הרומאן האחרון שלנו "ספר הגעגועים" לתחרות פרס ספיר של מפעל הפיס בשנה הקרובה. בו-במקום ענינו שאיננו מוכנים אך לא פירטנו את הסיבות וגם לא נתבקשנו לפרטן. הריהן כאן:

1. קודם כל, אנחנו לא מוכנים להגיש את עצמנו או ספר שלנו לשום פרס שהוא. אם מישהו רוצה מטעמו להעניק לנו פרס, ברוך הנותן, אפילו חמש לירות, אך אנחנו מצידנו לא נעמיד את עצמנו או את ספרינו לשום ועדת שיפוט כי:

2. אנחנו לא סופרת-אישה וגם לא שייכים לשום מיגדר מקופח זה או אחר, ונדמה לנו שהרומאן שלנו אינו מספיק משעמם, מלאכותי ו"חשוב" – כדי לזכות בפרס.

3. אנחנו לא שמאלנים, אנחנו לא משתינים על המדינה ולא פרו-פלסטינים וזייפנים .

4. "ספר הגעגועים" לא היה ברשימת רבי-המכר ובקושי כתבו עליו או יודעים בציבור הרחב על צאתו לאור. הנשים בתל-אביב ובסביבתה כלל אינן יודעות על הספר וגם לא דיברו עליו ביניהן כמו שהן מדברות על כל רב-מכר משעמם ו/או פלצני.

5. הרומאן שלנו יצא לאור כבר לפני יותר משנה.

6. הרומאן הוא בעצם עיבוד והרחבה של רומאן קודם שלנו, "לשוט בקליפת אבטיח" שיצא לאור לפני שנים רבות, וגם אם היינו עולים לגמר התחרות, היה כבר מישהו שם לב לפרט הזה ודורש לפסול את ספרנו מלהיכלל ברשימת הזוכים.

7. מיוֹדענו היטב את מעמדנו הנידח בספרות העברית – אנחנו חוששים שבפנייה אלינו כבר גירדו את התחתית, וכי סופרים יותר פופולאריים או "חשובים" מאיתנו כבר סירבו להגיש את ספריהם לפרס הלוּדָרִי הזה. לדעתנו אין שום צורך במשחק המשפיל של הדרך לפרס. ועדת שופטים יכולה לשבת ולהחליט מדי שנה לאיזה ספר מעניקים את הפרס הראשון, הגדול, וזאת ללא שום צורך בהגשה מועמדות לפרס (הגשה פרטנית, שבדרך כלל נועדת לחסוך מהשופטים את הצורך לנסח בעצמם את הנימוקים למתן הפרסים, לעיתים לספרים שאותם כלל לא קראו). בשיטה נקייה ולא מביישת כזו, אנחנו היינו מעניקים את הפרס השנתי לקובץ סיפוריו האחרון של יהושע קנז "דירה עם כניסה בחצר".

8. להיות בחמישה הנבחרים הראשונים – ולא לזכות בפרס הגדול זוהי השפלה, כמו שעשו במעמד הסיום הפומבי המשודר בטלוויזיה בזמן אמת לחיים באר, כאשר העניקו את הפרס לחיים אחר, סבתו. שלא לדבר על בלבול המוח של מרוץ כל החמישה ברחבי הארץ מטעם מפעל הפיס, לפני הפרס, מרוץ שבגללו הסיר בשעתו א.ב. יהושע את מועמדותו, למרות ש"זכה" להיכלל בחמשת הראשונים.

9. חברנו ז"ל דן צלקה זכה בשנת 2004 בפרס הגדול של מפעל הפיס על "ספר האלף-בית", וכבר היו לו תוכניות להיטיב את מצבו הכלכלי כסופר, ואז נתבע לשלם כשליש מסכום הפרס למס הכנסה [כך החוק החל על כל סכום של פרס שמעל ל-65,000 שקלים], וכעבור כשנה, ב-2005, חלה בסרטן ומת בגיל 69.

* בניגוד לדיווחים, נתניהו ומחמוד עבאס כן נפגשו גם בארבע עיניים בשארם-א-שיח', במקרה, בשירותים, במשתנה, כשכל אחד מהם מחזיק בעשר אצבעותיו, מחשש עינא בישא, את כלי הזין שלו, למעט אבו-מאזן, שיש לו רק תשע וחצי אצבעות, כי חצי אצבע נחתכה לו כאשר נסגרה עליה שמשת המכונית שבה ברח בבהילות בפעם האחרונה שבה ביקר במדינה הפלסטינית עזה.

* בראיון עם אהוד בן עזר בגיליון "קו למושב" הובאה רשימה חלקית ולא בסדר אלפא-ביתי של משתתפי המכתב העיתי, זאת מאחר שאין בנמצא רשימה שלימה של המשתתפים. על כן עם המשתתפים המושמטים – הסליחה.

* חזרנו מביקור בשתי ארצות מפגרות מאוד לעומתנו, פורטוגל וספרד. בליסבון ניצבות ליד כל בניין 4 עגלות אשפה בצבעים שונים, למיון הפסולת, וכ-3 עגלות בכל בניין בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד.

# בשתי הערים הנחשלות הללו איש אינו מעיז לעלות עם אופניו או עם כל כלי רכב דו-גלגלי מסוכן אחר על המדרכות, גם לא בזוגות על כלי אחד, ורואים הרבה שוטרים שמפקחים על התנועה ברחובות.

# ספל אספרסו עולה יורו אחד, שזו כמחצית עלותו בישראל.

# בחופי החולות הלבנים, במפרצים שבין הסלעים והצוקים, מול האוקיינוס האטלנטי – הכניסה חופשית, אין שירותים, גם לא קיוסקים, בתי קפה וביתני עזרה ראשונה, וברובם אין כלל מצילים ואין שלטים המזהירים מפני הרחצה בים; רק פה ושם רואים כיסא מוצל בקוביית סככה אדומה ובו יושב מציל אלא שאין לו חסקה וגם לא כלי שיט אחר להוציא באמצעותו טובעים מהים; והגלים גבוהים, אבל לא רואים אף אחד טובע, רק גולשים רבים במרומי גלים של קצף אטלנטי.

# כן, וכעשרים אחוזים מתצרוכת החשמל עודם מסופקים מטחנות-הרוח הפרימיטיביות, הדון-קישוטיות, הגבוהות, הלבנות, הענקיות, משולשות הכנפיים כעומדות הן על רגל אחת – שמעטרות לעשרותיהן את פסגות הרכסים מול האוקיינוס ופוצעות את הנוף – כאילו אין בעולם די נפט, גז טבעי וכורים אטומיים!

# זאת ועוד, הנהגים המטומטמים שם מנומסים בכבישים המשוכללים, והתנועה נינוחה ובטוחה, אבל במסעדות – המקומיים שותים ומשוחחים בצרחות ולא בשקט מופתי כמו אצלנו, וגם אוכלים סרדינים מטוגנים על קרביהם ואלה מסריחים מאוד וגורמים צרבת.

# ובחצר הכנסייה הגדולה על-שם יעקב הזבדי [בעל המחלבה ערוף-הראש מארץ-ישראל] בסנטיאגו דה קומפוסטלה עומדים מאות-מאות אנשים אירופאיים בשקט בתור, גם בגשם, כדי לקבל ברכה ולגעת בפסל הקדוש, וכמו שאומרת העוזרת שלנו, שטיילה יותר מאיתנו בעולם: "אבל הם אנשים מאוד פשוטים!" – ולא כמו היהודים המשכילים שלנו, המשליכים אל האש נרות בחינגאות עובדי האלילים בנתיבות ובמקומות עלייה-לרגל אינטלקטואליים דומים בישראל.

* אלוף בצלות ואלוף שום. הולכת ומתגברת הנטייה הברברית-האשכנזית להוסיף שום בהכנת הזיתים הכבושים-ה"דפוקים" של ארץ-ישראל. אפילו מומחה למזרח התיכון ממוצא יהודי-עיראקי, ד"ר גיא בכור, כלל את המתכון ה"אשכנזי" המגעיל הזה באחד מגיליונותיו האחרונים. בתגובת-נגד מתארגנת עמותה להוספת בצל לכבישת הזיתים, ובדרך גם עמותות להוספת קינמון, ליזול, שמיר, חינין ופטרוזיליה. בקרוב נחזור ונביא את המתכון הפתח-תקוואי המקורי, בסגנון הפלחי הארצישאלי עוד מתקופת התנ"ך, שאין בו שום שום.

* ברכותינו ליוזמה של ממשלת החמאס במדינת עזה: "שתיים מתשע פצצות המרגמה שנפלו היום [יום רביעי] במועצה האזורית אשכול היו פצצות זרחן, כך אישרה הערב (רביעי) המשטרה. מבדיקת חבלני המשטרה ומבדיקות של צה"ל עולה כי חלק מהפצצות אכן הכילו זרחן, אך לדבריהם, הן אינן גורמות נזק רב יותר מאשר פצצות מרגמה רגילות." אכן, שכנינו הנוכלים – במעשיכם אתם מקרבים את השלום האמיתי ומפשיטים אותו מהשקרים של השיחות ההזויות המתקיימות על אודותיו.

* נמענים יקרים, היום, יום חמישי, 16.9, נשלח אליכם גיליון 574 שהוא הגיליון הראשון לשנת תשע"א, וזאת לאחר שהסתיים תהליך ניקוי הצינורות של האינטרנט, אלה המעבירים אליכם את המכתב העיתי – בידי הפועלים הסינים הקטנים הזולים שכבר רגילים לשיטפונות וגם ליפול מפיגומים גבוהים ולקחת חלק בגוזמאות שלנו.

הודענו לכם על כך בגיליון האחרון לשנת תש"ע, אבל רבים מכם אינם קוראים ממש את המכתב העיתי אלא פותחים אותו רק כדי לראות אם דבריהם התפרסמו בו, ולכן המשכתם להציף אותנו במאות אי-מיילים – בתקופה שבה שהינו במסע המרתק בפורטוגל ובספרד, בקבוצתה של המדריכה המופלאה נחמה בר-סלע – ואי לכן הטיפול במאות האי-מיילים האלה מעכב את חידוש המכתב העיתי וגם את הטיפול בהם-עצמם במהלך הגיליונות הקרובים. אנא, חוסו אחים חוסו והמעיטו במשלוח דברים לפרסום! – הציצים הגדולים של מזכירת המערכת שלנו ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ – כבר נוטפים זיעה מרוב הקלדה למאות הפונים אלינו באי-מייל.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,057 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-155 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,029 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל