גיליון מס' 575 מאחל מועדים לשמחה לכל נמעניו

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, י"ב בתשרי תשע"א, 20 בספטמבר 2010

עם צרופות תמונותיהם של אברהם-חיים גרין ושל אסתר ראב בשובה מדגניה

ושנה טובה באידיש מאוסף משפחת אור

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מה הקשר בין המשיחיות לבין שנת ת"ר (1840) בארץ-ישראל, בספרו של א' מורגנשטרן? // איליה בר זאב: מְסֻכָּן את לוחשת.

אורי הייטנר: 1. מתווה נתניהו. 2. איש השנה תש"ע.

ישראל סגל: אורי הייטנר, מקארתיזם! – לא הגזמת?

נעמן כהן: הרב עובדיה והצביעות הערבית. // פנייה מאליהו הכהן.

לא ייאמן כי יארע, חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יוסף חרמוני: סיפור האוזניים הכרותות של חיילי האוייב.

ישראל כפיר: עוד על "את חכי לי". // יוסי גמזו: טליק.

"שיראקה סטראנה מיה, רדנאיה", שני תרגומים.

נילי דיסקין: לטנק המרכבה היה יותר מאבא אחד!

נפרדים ממירונה גרינברג מרץ // אהוד בן עזר: בן-דודתה [של אסתר ראב], הדוקטור הצעיר והאהוב [אביה של מירונה], גווע בצפת. מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998.

דרור אֵידָר: צבי צמרת עושה להם סדרת חינוך. // עמית מאוטנר: האוטו גלידה.

משה גרנות: בין גבע לחיזבאללה, על ספרה של דליה רביקוביץ "באה הלכה".

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

עוז אלמוג: הרחוק נהיה קרוב. // יואב אהרוני: שדרות בגשם.

ברוך תירוש: העמסת אבטיחים על ספינות מפרש.

נגה מרון: יעל מדיני על איינשטיין. // איתמר פרת: תגובה לשבועון "טיים".

י"ז: למלא מגבות שלמות בדמעות... // משה גרנות: אהוד היקר, ממה אתה חי?

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

* * *

אהוד בן עזר

מה הקשר בין המשיחיות לבין שנת ת"ר (1840) בארץ-ישראל?

בעקבות ספרו של א' מורגנשטרן "משיחיות ויישוב ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט", הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים 1985, הדפסה שביעית מאי 2007

קראתי רק עכשיו את ספרו המהפכני-כביכול של א' מורגנשטרן, ומצד אחד התפעלתי מהיקף היריעה ההיסטורית של תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מראשית המאה ה-19 ועד שנות השישים שלה לערך. עליית הפרושים תלמידי הגר"א, הגאון ר' אליהו מווילנה, היחסים בין קהילות צפת וירושלים, המגיפות, הפרעות, רעש האדמה בשנת 1837, פעילות המיסיונרים, שחלק ניכר מהם היו יהודים מומרים, תקופת שלטונו של מוחמד עלי עד 1840, היא שנת ת"ר, ועלילת הדם בדמשק באותה שנה, ועוד ועוד, אוצר בלום של ידע, מאות מראי מקומות, סריקה יסודית של תעודות ומכתבים, המעידים על התהליכים שהתרחשו ביישוב היהודי באותן שנים.

זה מצד אחד. מצד שני, חזרתי ושאלת את עצמי – אבל איפה כאן המשיחיות? כל הקורא, למשל, את ספרו המונומנטאלי של גרשם שלום (שבאופן תמוה ביותר אינו נזכר כלל אצל מורגנשטרן) על שבתי צבי והתנועה המשיחית בימי חייו, יודע בדיוק מהי תנועה ומהי משיחיות ומה מקורותיה, והכול מתועד ומוסבר בתנופה רחבה שגם שינתה לא במעט את ההיסטוריוסופיה של היהדות.

אבל כאן, אצל מורגנשטרן? איפה המיסטיקה, איפה הקבלה? איפה קבלת האר"י מצפת (שאינם נזכרים אפילו פעם אחת בספר?) – האם אפשר לבנות תיאוריה חדשה על סמך איזכורים של גאולה שהיו חלק מלשון המליצה והתקווה והעיטורים הסגנוניים של מכתבים וספרים, ללא שום קשר למשיחיות או לתנועה משיחית כלשהי?

האם אפשר לשים בצד את כל המאורעות החשובים שאירעו עד שנת 1840 ובשנים הראשונות לאחריה, ולטעון כי ההתרחשות העיקרית היתה התקווה לגאולה משיחית בשנת ת"ר, וההתפכחות ממנה?

והלא אין שום צורך להשתמש במושג "משיחיות" כדי לתאר בצורה נכונה ומדוייקת את כל מה שעבר על היישוב היהודי בשנים האלה, כולל עדויות שעומדות בסתירה לתיזה של מורגנשטרן? והאם המשבר של שנת 1840 היה דומה להשפעת המרתו של שבתאי צבי על קהל מאמיניו, או שכל מה שקרה בעולם היהודי ובארץ-ישראל היה קורה בגלל הסיבות ההיסטוריות שאירעו באותה שנה, כגון קץ שלטונו של מוחמד עלי ועלילת הדם בדמשק? האם באמת היתה תופעה של המרת דת המונית של יהודים אחרי 1840 – שחורגת ממה שהיתה קודם ועתידה להיות גם אחר-כך בהשפעת הפיתויים האדירים בכסף ובאישפוז בבתי-חולים של המיסיון הנוצרי, בעיקר האנגלי-הפרוטסטנטי?

לא. אי אפשר להדביק ספקולציות היסטוריות, שלחלקן אין בכלל ביסוס והן במפורש השערות של המחבר – לתהליכים היסטוריים, שהוא אמנם שוחה בהם בבקיאות רבה אך מנסה לשעבד אותם לפרשנות המשיחית-כביכול שלו.

לא. בניין-העל ההיסטוריוסופי-"המשיחי" של מורגנשטרן לא שיכנע אותי, אם כי למדתי ממחקרו לא מעט על המגמות שהתרוצצו ביישוב היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובייחוד הוויכוח בין תלמידי הגר"א, שביקשו לדבריו לבסס את ההתיישבות בארץ-ישראל גם על יסוד חקלאי-יצרני – לבין הגישה הנוקשה של צבי הירש לעהרן, שעמד בראש מוסד הפקוא"מ, הפקידים והאמרכלים באמסטרדם ומעולם לא ביקר בארץ, בראש אלה שיצרו והנציחו את משטר החלוקה האנטי-יצרני ביישוב היהודי ובייחוד בירושלים ושלטו בו ביד רמה.

אך מה הקשר של כל זה למשיחיות יהודית ולתנועה משיחית בארץ-ישראל באותן שנים, תנועה שנתבדתה כביכול? – זאת אינני יודע גם לאחר שסיימתי את קריאת המחקר המעניין והעשיר הזה.

* * *

איליה בר זאב

מְסֻכָּן את לוחשת

נִכְנַע. נִצַּחַתְּ בִּנְקִישׁוֹת. מֵעַכְשָׁו, פְּרוֹזָה רַכָּה,

אֶדְאַג לֹא לְזַיֵּף.

בֵּין הַמִּלִּים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת שְׁזוּרִים חוּטֵי

הַסַּכָּנוֹת.

אוּלַי זֶה הַפַּחַד מֵהַיּוֹם הַסַּגְרִירִי

וְהַגָּשׁוּם לְהַחֲרִיד.

חוֹשֶׁשֶׁת פֶּן תִּסָּחַפִי קְלוּעָה וְנִפְתֶּלֶת

אֶל הַחוֹף הַמְּצֻלָּק.

מִי יוֹדֵעַ

נֶקֶב הַמַּחַט יִרְחַב

וְאוּלַי תָּבוֹאִי אֶל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה מִדֵּי אוֹר רִאשׁוֹן,

אֶל הַחוֹל וּצְדָפַיו –

מְסֻכָּן

אַתְּ לוֹחֶשֶׁת,

מְסֻכָּנוֹת הַמִּלִּים הַיָּפוֹת.

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. מתווה נתניהו

סוגיית הקפאת הבנייה בהתנחלויות, עם כל חשיבותה, היא טקטית. השאלה המהותית, היא לאן פניה של ישראל במו"מ. פסגת שארם לא פיזרה את הערפל מעל כוונותיו ותוכניותיו של נתניהו, אולם מהתמיכה המופגנת בו של פרס וברק, אני למד שנתניהו החליט לצעוד בנתיב המדיני שפילסו אהוד ברק ואהוד אולמרט.

אני דוגל, זה שנים רבות, ברעיון הפשרה הטריטוריאלית. רעיון זה שולל את ההתייחסות לשטחי יהודה ושומרון כאל מקשה אחת, ומבחין בין אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית מהם על ישראל לסגת, לאזורים שאינם כאלה ושעליהם על ישראל לממש את זכותה על הארץ ואת זכויותיה כמדינה שהותקפה, באמצעות ריבונות והתיישבות. גישה זו מנוגדת לשתי גישות אף שעל – זו השוללת נסיגה מאף שעל וזו השוללת השארת אף שעל בידי ישראל.

אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית היה יגאל אלון. זו היתה גישתו של יצחק רבין עד יומו האחרון והוא ביטא אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, ערב הירצחו, בו הציג את מתווה הסדר הקבע אליו התכוון להוביל. את גישת ה"אף שעל" הובילו הליכוד והציונות הדתית, ששללו כל ויתור, מזה, והשמאל הקיצוני, שדרש נסיגה מלאה, מזה.

אחרי מלחמת ששת הימים, פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ואורי אבנרי היו היחידים שדגלו ברעיון הנסיגה מכל שעל. מי שהכניס את הגישה הזאת ללב ההנהגה הישראלית היה יוסי ביילין בשנות ה-90. הוא התאים אותה למציאות שנוצרה בשל מפעל ההתנחלות, ברעיון "חילופי השטחים", המבוסס על הכרה בקווי ה-4.6 כגבול הראוי בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית. שני ראשי ממשלה אימצו את הגישה הזאת – אהוד ברק ואהוד אולמרט, וניסו ליישם אותה.

הרעיון העומד מאחורי גישה זו, הוא שהמטרה העליונה של ישראל היא השלום, ומחיר השלום הוא נסיגה מכל השטחים. לכן, עם כל הבעייתיות שבנסיגה כזו וחרף הסכנות שהיא טומנת בחובה, אין לישראל ברירה, כי כל החלופות האחרות גרועות יותר. שני ראשי הממשלה שניסו ליישם את הדרך הזאת, נכשלו במאמציהם להשיג שלום, בשל התנגדות הפלשתינאים לוותר על תביעת "זכות" השיבה.

היכן עומד בנימין נתניהו? תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, עליה הצהיר בנאום בר-אילן, היא הבהרה חד משמעית שהוא נסוג מרעיון ארץ-ישראל השלמה. האם הוא מצדד בפשרה טריטוריאלית או בנסיגה מלאה? נתניהו שומר את הקלפים צמוד לחזה, אך אין לי כמעט ספק שהוא החליט להמשיך את דרכם של ברק ואולמרט.

על אף שאני שולל את הדרך הזאת, אנסה להתוות בשורות הבאות את האופן המזיק פחות ליישם דרך זו. אם אכן נתניהו אימץ את השקפת "אף שעל לישראל", יש לקוות שינסה לממש אותה על פי מתווה זה.

מן הראוי שנתניהו יציג בחשאי לאובמה את נכונותו לנסיגה מלאה מכל השטחים תוך חילופי שטחים (רצוי על פי מתווה ליברמן – נסיגה מאזורים עתירי פלשתינאים כמו אזור ואדי ערה, כדי לחזק את צביונה היהודי של ישראל), תמורת הסכם שלום כולל, הסכם על סיומן המוחלט של התביעות ההדדיות, הכרה בפלשתין כמדינת הלאום של העם הפלשתינאי ובישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, וויתור מוחלט, ללא כל התחכמות, התמקחות והתחמקות, על טענת "זכות" השיבה.

על נתניהו להציע לאובמה להגיש תוכנית כזו כתוכנית אובמה לשני הצדדים, תוך התחייבות שהוא יקבל אותה.

התנאי לכך, מצידו של נתניהו, הוא שיובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין זו רק הצעה סופית, אלא גם בלתי חוזרת. שמקובל על האמריקאים, שאם הפלשתינאים ידחו אותה, ההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, וכל מו"מ עתידי יפתח ללא תנאים מוקדמים מנקודת ההתחלה, שבה כל ממשלה ישראלית עתידית תוכל להציע כל הצעה הנראית לה.

נראה את אבו מאזן...

2. איש השנה תש"ע

ההתקפה על היישוב היהודי ב-30.11.47, למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, לא הייתה מלחמה נגד "הכיבוש". המדינונת היהודית בארץ-ישראל על פי גבולות החלוקה – לא זו בלבד שלא כללה את יהודה ושומרון, היא לא כללה גם את ירושלים המערבית, חלקים רחבים מן הגליל והנגב, לוד ורמלה, יפו. ההתקפה נועדה למנוע את עצם הקמתה של מדינה יהודית בחלק כלשהו של ארץ-ישראל.

העולם כולו השתנה מאז ועד היום. הטכנולוגיה קפצה דורות רבים קדימה. הגוש הסובייטי ובריה"מ במרכזו קרס ונעלם. הוקם האיחוד האירופי. אבל מהות הסכסוך בינינו לבין הערבים נותרה בדיוק כשהיתה – לא סכסוך טריטוריאלי על מיקומו של הגבול בין העמים, אלא סכסוך קיומי, על עצם זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ-ישראל.

המלחמה נגד מדינת ישראל לבשה צורה ופשטה צורה – מלחמות כוללות, טרור, מתקפות טילים. כל איום היה לאתגר ומצאנו לו פתרון. הניצחון הגדול של צה"ל חרף תנאי הפתיחה הנוראיים במלחמת יום הכיפורים, שבסופה צה"ל עצר 40 ק"מ מדמשק ו-100 ק"מ מקאהיר, הביא את הערבים להבנה שחלום חיסולה של ישראל במלחמה כוללת אינו ריאלי. לפני פחות מעשר שנים הגיע הטרור הפלשתינאי להצלחות חסרות תקדים ורבים מאיתנו פקפקו האם ניתן לתת לו מענה. המחבל המתאבד הוצג כפצצה החכמה ביותר בעולם, שאין צבא בעולם שיכול לה. ההרג וההרס שזרעו המחבלים ברחובותינו נראה לפלשתינאים כדרך שמצאו לנצח אותנו, להוציא מאיתנו את רצון הקיום, את הנחישות להיאחז בארץ. התור המתארך של מתנדבים להתאבד לא היה ביטוי לייאוש אלא לתקווה, שהנה הנה הם מנצחים אותנו.

מבצע "חומת מגן" והדרך בו פועלים צה"ל והשב"כ ביו"ש מאז, בשילוב עם המחסומים וגדר הביטחון, ניצחו את טרור המתאבדים. במבצע "עופרת נחושה" נתן צה"ל מכה אנושה לאיום הטילים. אל לנו להיות שאננים ולבטוח בכך שהאיומים הללו – מלחמה כוללת, טרור, טילים, אמרו את המילה האחרונה שלהם. אולם נכון להיום – מול כל האיומים הללו, יצאנו וידנו על העליונה.

בשנים האחרונות, בחר האוייב באסטרטגיה מתוחכמת, שטרם מצאנו לה מענה – יצירת דה-לגיטימציה לישראל, לזכות קיומה ולזכותה להגנה עצמית. בידודה של ישראל בעולם והפיכתה למדינה מצורעת בעיניי דעת הקהל העולמית. זריעת ספק בתוך החברה הישראלית בצדקת הציונות וניסיון לכרסם מבפנים את נחישותנו לקיים את המדינה היהודית, באמצעות סיסמאות שווא המציגות את המדינה היהודית כמנוגדת לדמוקרטיה. המודל של המהלך הוא הפלת משטר האפרטהייד בדרא"פ, באמצעות בידודה והפיכתה למצורעת. לכן, אסטרטגיית הדה-לגיטימציה שמה לה למטרה להפיץ את השקר הנתעב, המציג את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, בתקווה שהיקלטות השקר תביא לתוצאות המקוות. לא בכדי, האסטרטגיה הזאת עוצבה בדרום אפריקה.

בשנת 2001 התכנסה בעיר דרבן שבדרא"פ ועידת האו"ם נגד הגזענות, שהיתה למפגן שנאה גזעני ואנטישמי נגד מדינת ישראל והעם היהודי. בדרבן נבנתה קואליציה של מדינות ואירגונים בלתי מדינתיים, ששמה לה למטרה ליצור דה-לגיטימציה לישראל. בין הארגונים הקיצוניים ביותר בדרבן, אגב, היה ארגון עדאללה הערבי-ישראלי, שהקרן החדשה לישראל גאה בכך שהיא מסייעת במימונו.

בלחץ ארה"ב ומדינות אירופה, החלטת הסיכום הפורמאלית היתה מתונה הרבה יותר מ"כתב האישום" המקורי נגד ישראל, שעליו אמורות היו להתבסס ההחלטות. אולם בפועל, בדרבן עוצבה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה, על בסיס אותו כתב אישום, ומאז היא מופעלת בכל העוצמה.

סעיפי ההחלטה המקורית היו כדלקמן:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזויין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא, כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

שבעת השקרים הללו הם הבסיס למסע הדה-לגיטימציה. מסע זה נוחל הצלחות רבות בדעת הקהל במערב, בתקשורת המערבית ובעיקר בקמפוסים באירופה ובארה"ב. מסע זה מתבצע, בין השאר, באמצעות תעשיית שקר ותעמולה בנוסח גבלס, דמוניזציה של ישראל וצה"ל, חרמות על מוצרים ישראליים, חרמות על אוניברסיטאות בישראל, לחץ ברוטאלי על אמנים שלא להופיע בישראל, אינתיפאדה משפטית נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראליים בבתי משפט באירופה ועוד.

את המערכה הזו מנהלת קואליציה של דיקטטורות חשוכות דוגמת איראן וסוריה, ארגוני האסלאם הרדיקאלי, השמאל הרדיקאלי באירופה, הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי באירופה וגורמי שמאל אנטי ציוני יהודיים וישראליים.

המערכה הזו היא מערכה אנטישמית מובהקת. מהותה היא שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד. מאחר והאנטישמיות היא מותג לא פוליטיקלי קורקט, היא מוסווית במותג "אנטי ציונות". אולם אסור להתבלבל – מדובר באנטישמיות מן הזן הנתעב ביותר. כן, גם היהודים והישראלים השותפים למסע הזה הם אנטישמים, הנגועים בסוג הנחות והבזוי ביותר של האנטישמיות – האוטו-אנטישמיות.

מדינת ישראל השכילה להפוך כל איום לאתגר ולעמוד בכל האתגרים. האם תמצא מענה גם למתקפה הזו?

יש לקוות שכן, אולם למרבה הצער, נכון לעכשיו, ממשלת נתניהו אפילו לא התחילה להבין את גודל האיום ואינה נערכת לבלימתו כפי שיש להיערך מול איום צבאי. יש לממשלה הישגים לא מבוטלים בנושאים שונים, אולם על הכל מאפיל המחדל הגדול הזה. מבחינה זאת, ציון הביניים של הממשלה חד משמעי – נכשל!

בשנת תש"ע, הגיעה מתקפת הדה-לגיטימציה לשיא, ומולה – כישלון ישראלי צורב. לכן, איש השנה תש"ע הוא האיש המגלם את המהלך.

שתי דמויות מרכזיות יצגו השנה את המהלך. האחד הוא ריצ'רד גולדסטון – השופט הדרום אפריקאי היהודי, שעמד בראש ועדת גולדסטון – הטריבונל שהקימה ועדת האו"ם לזכויות האדם, ועדה אנטי ישראלית קיצונית, המונהגת בידי מדינות שאזרחיהן משוללי כל זכויות, כדי להרשיע את ישראל בפשעי מלחמה, כביכול, במבצע "עופרת יצוקה". לא בכדי עמד יהודי בראש הוועדה – יהודים וישראלים לרוב ניצבים בראש החץ של קמפיין הדה-לגיטימציה. לא בכדי התברר שמדובר בשופט ששלח למוות עשרות שחורים בשירות משטר האפרטהייד – כל כך סמלי וכל כך מתאים לצביעות של הקמפיין, ולצביעות של העומדים מאחוריו.

גולדסטון לא איכזב את שולחיו. הוא אכן האשים את ישראל בפשעי מלחמה, אף שצה"ל נוהג במוסריות יותר מכל צבא אחר בעולם. משמעות הדו"ח היא שלמעשה מדינה אינה רשאית להילחם בטרור המופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית. ומאחר שהטרור נגד אזרחי ישראל מופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית ומסתתר מאחוריה – הדו"ח שולל מישראל את זכות ההגנה העצמית. הדו"ח התקבל בהתלהבות בידי שונאי ישראל באשר הם, וגרם לישראל לנזק אדיר.

אולם הנזק הגדול ביותר לישראל, נגרם במשט. תעשיית השקר והדה-לגיטימציה יצרה מצג שווא שכולו שקר נגד מדינת ישראל. ישראל נסוגה לפני 5 שנים מרצועת עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל יישוביה ואת כל תושביה הישראליים, והפלשתינאים שהשתלטו על השטח תקפו בטילים את האוכלוסייה האזרחית בישראל בפשע מתמשך נגד האנושות. כתוצאה מכך התגוננה ישראל במבצע "עופרת יצוקה" וסגרה באופן חלקי את גבולה עם עזה, אך איפשרה למאות משאיות להעביר מדי יום אספקה לרצועה. המציאות הזאת הוצגה בעולם כמצור אכזרי ושרירותי על האוכלוסייה האומללה בעזה, שכביכול סובלת ממשבר הומניטארי ומרעב. וכך החל קמפיין המשט, שנועד כביכול לפרוץ את המצור האכזרי ולהעביר אספקה לנצורים. המשט אורגן בידי נציגי כל זרועות הקואליציה הבלתי קדושה, ובראש ובראשונה בידי ארגון הטרור האסלאמי התורכי, במסווה של ארגון הומאניטרי – IHH, שאנשיו איכלסו את סיפון "מרמרה", אחת מששת הספינות במשט.

ישראל עשתה את כל השגיאות האפשריות – בראש ובראשונה בכך שנגררה למארב שממנו יכלה לצאת רק רע, במקום "להבריז" לפרובוקטורים באמצעות התעלמות. העימות, ובעיקר ההרוגים שבו, היה הישג גדול למארגני המשט, וגרם לנזק גדול לישראל. לאחר מכן חטפה הממשלה פיק ברכיים שבא לידי ביטוי בדרכים שונות: למשל, בהתנהלות תמוהה של כרסום מתמיד בעמדתה בנושא החקירה, מה שגרם לכך שהנושא נדון באינפלציה של חקירות ישראליות וזרות, מיותרות לגמרי.

אחת השגיאות הגדולות של הממשלה לאחר המשט, היתה התייחסותה לתורכיה – ישראל לא גינתה את תורכיה, לא הגישה תלונה נגד תורכיה למועצת הביטחון, לא דרשה התנצלות תורכית, לא ביצעה כל צעד עונשין דיפלומטי נגד תורכיה, כמו החזרת השגריר הישראלי להתייעצויות וכד'.

מי שעמד מאחורי המשט היתה ממשלת תורכיה בראשות ארדואן. ארדואן, איש האסלאם הקיצוני, עלה לשלטון במסווה מתוחכם של מתינות ומערביות, כדי שלא לספק עילה לצבא תורכיה, המופקד על הגנה על החוקה החילונית של המדינה, להתערב. בהדרגה הוא הקצין את דרכו, במדיניות הפנים ובעיקר במדיניות החוץ. השינוי הבולט ביותר היה בשינוי האוריינטציה התורכית, מברית אסטרטגית יציבה עם ישראל, לחבירה לציר הרשע לצד איראן וסוריה. ארדואן מתחרה עם אחמדיניג'אד בהתקפות שלוחות רסן נגד ישראל, ותורכיה בראשותו עושה כל מאמץ לפגוע בישראל, לצד פעולותיה לתמיכה באיראן ולמעשה, לסיוע להתחמשותה בנשק גרעיני.

שיאה של המגמה הזאת, בהנהגת ארדואן, היה המשט. המשט היה גם שיאה של מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. מתקפה זו יודעת הצלחות רבות, וההצלחה הגדולה ביותר שלה הייתה המשט. לכן, האדם שעמד מאחוריה, הוא האיש המגלם את המתקפה – רג'פ טאיפ ארדואן. למרבה הצער, האיש הזה הוא איש השנה תש"ע.

האם ישראל תתעשת? כל הסימנים עד כה מעידים שלא. ואף על פי כן, אני מאמין ברצון הקיום הישראלי, שהוביל אותנו לניצחונות מול כל האיומים עד כה. רצון הקיום הזה יביא אותנו בסופו של דבר להתגבר גם על האיום הזה.

* * *

ישראל סגל

אורי הייטנר, מקארתיזם! – לא הגזמת?

אורי הייטנר, במאמר בגיליון 573, מכנה את אלו המבקרים את מבקרי השמאלנים באקדמיה, מקארתיזם. מילה חזקה שראוי, כך חושב הייטנר, לחזור עליה שוב ושוב. אלא שהמקארתיזם במקור היה של השלטון (במקרה זה המימשל האמריקאי) כלפי האזרחים המפוחדים, ולא להיפך.

אולי הייטנר שכח אבל מי ששולט היום בארץ זה הימין. השמאל כידוע, וכך הובהר היטב בכתבה אחרת באותו גיליון, כבר לא קיים. לא רק שהרוב השמאלי ששלט כאן באדיבות מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם, נעלם מזמן, גם המיעוט, שכולל את שברי מפלגת העבודה ושרידי מר"צ, איבד כל משמעות בזירה הפוליטית. אז בעולם הזה של ימין-מרכז עם רוב עצום ומיעוט קטן של אנשי שמאל – אפשר להלביש על השמאלנים המסכנים את המקארתיזם?

מי שבאמת שולט היום במדינה זה לא אנשי האקדמיה אלא ה"שבאב" שברחוב. החרדים בירושלים משתוללים בשבת על כל מיני "חטאים" של הממשלה/העירייה ולכן מקבלים פטור משירות צבאי, תמיכות ב"כוללים", קיצבאות, קווי מהדרין וכו'. נוער הגבעות (קבוצה שולית? כמה? אלפים?) מתפרע על כל פינוי "היאחזות" של אוהל וחצי, תוקף חיילים ושוטרים, קובע תג מחיר נגד פלשתינאים ובתמורה מקבל בנייה, תקציבים, אבטחה צבאית ועוד. על התופעות האלה החל מפגיעה ועד אי הכרה בשלטון החוק לא שמענו שום קולות מחאה מצד הימין.

אבל כאשר כמה עשרות אמנים הודיעו כי לא יציגו באריאל, הרימו אנשי הימין קול זוועות. האמנים האלה לא שרפו פחי זבל, לא עקרו עצי זיתים, לא תקפו חיילים, הם רק אמרו מה שאמרו ולכן הם "גזענים", "אנטי-ציונים", "עוכרי ישראל" והיד עוד נטויה. ומי שלא יציג באריאל, כך ביבי, לא יקבל תמיכה מהמדינה.

ועכשיו הגיע תורה של האקדמיה. נניח שיש מרצים שמאלנים, פוסט ציונים, רחמנא ליצלן, נניח אפילו שהם מבטאים את עמדותיהם מול הסטודנטים, הרי בסופו של דבר, בראייה כוללת, הם מיעוט שבמיעוט. אין שום סיכוי שהם יוכלו להגיע להשפעה משמעותית במפה הפוליטית של היום. אז האם שווה לנו, בלי קשר לדעותינו בנושא, לפגוע באושיות הדמוקרטיה. האם ראוי שהשלטון יתערב במינויים אקדמאיים או בתכנים שבהרצאות? הרי כל מעשה כזה, איננו יודעים איפה הוא יתחיל, האם אנו יכולים לשער איפה הוא יסתיים?

דווקא אלו המכניסים טייפים להרצאות כדי להפליל מרצים, דווקא החיפוש אחר המרצים "החוטאים" והוקעתם כבוגדים, דווקא אלה מזכירים את השיטות של גנרל מקארתי ואכן זהו המקארתיזם במיטבו.

האגדה מספרת על חבר כנסת אחד (משה סנה, כך נדמה לי) שבעת הכנת הנאום לכנסת, כאשר הגיע לטיעון לא משכנע, רשם בשוליים "כאן צריך לצעוק". חוששני שכל אלה היוצאים למלחמה קולנית ב"בוגדים", אינם משוכנעים כנראה בצדקת דרכם. שהרי אם הם בטוחים בצדקתם ואם השלטון בידם, מה להם כי ילינו. היה עליהם לנהוג על פי האימרה: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת."

* * *

נעמן כהן

הרב עובדיה והצביעות הערבית

ב-1920 נולד בעיראק ילד שקיבל את השם עבדאללה יוסוף, וכך גם נרשם בתעודת הלידה. עם העלייה לארץ-ישראל שינה הנ"ל את שמו לשם עברי, ונודע מאז בשם עובדיה יוסף. לימים כשנעשה לרב, הכריז על עצמו כעל הרב הראשי הספרדי, למרות שהעיראקים אינם ספרדים כלל ועיקר. (בגרמניה ובפולניה היו יותר ספרדים מבעיראק).

והנה בימים הנוראים ערה"ש תשע"א פתח הרב עובדיה את פיו ואמר בדרשה: "שייתמו אויבנו משונאינו, אבו מאזן וכל הרשעים האלה, שייאבדו מן העולם, יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, בהם ובפלסטינים האלה רשעים צוררי ישראל."

ומיד בצדק קמה מהומה. דובר הרשות הפלשתינאית ברמאללה, רסאן אל-ח'טיב, אמר כי הדרשה הינה "הסתה קיצונית", ודרש מנתניהו לגנותה. ח"כ אחמד טיבי אמר שבקריאתו למות כל הרשעים, עובדיה יוסף מאחל למותו שלו ויורה לעצמו ברגל. "בעוד שנה שנתיים מירב הסיכויים שהפלסטינים יישארו ועובדיה יוסף לא." יו"ר בל"ד חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה פנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, בדרישה לחקור את מנהיג ש"ס ולהעמידו לדין. לדברי זחלקה, "דברי הרב יוסף הם אקט פלילי שיש להעניש עליו. הם בבחינת מתן היתר להריגת פלסטינים באשר הם. אם חס וחלילה איש דת מוסלמי היה מתבטא נגד יהודים באותן מילים, הוא היה נעצר מיד."

מעניין שטיבי ח'טיב וזחלקא הם אותם האנשים הרואים בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס (שזכה ברוב קולות בבחירות) שלפיו יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי. http://www.youtube.com/watch?v=CI2ezTQRug4 מר טיבי, מר אל-ח'טיב ומר זחלקא – קשטו את עצמכם תחילה. בינינו, בכל זאת נביאכם – מוחמד קצת חשוב יותר מהרב עובדיה נראה אתכם מעמידים אותו ואת מצטטיו לדין.

העלאת עצמותיו או כיסוי הבטון של רב נחמן מאומן

רבי נחמן נולד ב-1772 במז'יבוז' שבאוקראינה, שם התגורר "הבעל שם טוב" אבי סבתו. בשנת 1798, בגיל 26, החליט לפתע ר' נחמן לנסוע לארץ-ישראל, הוא עזב את אשתו ואת שלושת בנותיו, ויצא למסע עם שמעון חברו. בערב ראש השנה 1798 הגיע בספינה לחיפה ושם גם עשה את החג.

בחיפה הכיר צעיר ערבי שנמשך אליו והחל לבקרו באכסנייתו. מה בדיוק קרה ביניהם לא ברור. ר' נחמן לא הבין את לשונו של הצעיר הערבי אך הבין את אהבתו אליו. ר' נחמן אמר ש"היו לו יותר ייסורים מהאהבה של הישמעאלי, מהשנאה והכעס שלו." ר' נחמן ראה בו סמאל-שטן. משיכה זו הביאה את ר' נחמן לדיכאון, והוא החליט לעזוב את ארץ-ישראל בלי לבקר בירושלים. בכל זאת לאחר מכן הלך לטבריה, ביקר בצפת ובבית הכנסת העתיק במירון. לאחר ששהה בארץ כחצי שנה חזר לביתו. לאחר חזרתו נהג לומר: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ-ישראל."

כשחזר ועבר בעיר אוּמן, נודע לו סיפור הטבח שערכו שם ההיידמקים (ברוסית גיידמקים) שלושים שנה קודם לכן, שבו נהרגו קרוב ל-30,000 יהודים. ר' נחמן הורה לתלמידיו ולמשפחתו שכאשר יגיע קיצו יקברוהו שם עם ההרוגים. בשנת 1802 התקבל כאדמו"ר בברסלב, שם הצטרפו אליו רוב תלמידיו. שמה של העיירה – ברסלב, הונצח מאז בשמה של החסידות.

בשנת 1810, ביתו ובית מדרשו בברסלב נשרף כליל, ולכן עבר ר' נחמן לאומן, שם נפטר כעבור חצי שנה, בגיל 38, ממחלת השחפת. לאחר מותו לא מונה לו יורש, לכן בפי העם נקראו חסידיו – "החסידים המתים". לפי המנהג החסידי, חסידים חייבים פעם בשנה לפחות להגיע לרבם, המנהג הזה נשתמר בצורתו המיוחדת גם אצל חסידי ברסלב, שבאים פעם בשנה בראש השנה לאומן.

רבי ישראל דב אודסר נולד ב-1886 כחסיד קארלין, והפך להיות חסיד רבי נחמן מברסלב. בישיבת ברסלב בטבריה היה תלמיד בשם ר' יואל אשכנזי, שהיה ידוע כתלמיד חכם, וכבדחן חובב הלצות. ביום בהיר אחד, חמד אשכנזי לצון לאודסר. הוא רשם פתק והטמינו בספרו של אודסר. בפתק היה כתוב: "מאוד היה קשה לי לרדת אליך תלמידי היקר, להגיד לך כי נהניתי מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד שיבוא המשיח חזק ואמץ בעבודתך נ נח נחמ נחמן מאומן"

אודסר, שמצא את הפתק, היה בטוח שזהו מסר מרבי נחמן מאומן והקים את פלג "הנחנחים" של חסידי ברסלב.

בינתיים שיגשגו הברסלבים והנחנחים והפכו לעדה גדולה ואליהם הצטרף כל שנה ערב רב לחוג את ראש השנה עם הרעבע. גברים רבים נוטשים את נשיהם וילדיהם ועולים לרגל לק"ק אומן לקברו של הרעבע, שהרי הוא הבטיח תשועה והצלה לכל באיו בראש השנה. באומן קמה עיירה יהודית מחורבנה ונתמלאה באלפי יהודים כשרים הנעים בעיר ומקבצים נדבות כמימים ימימה. והנה על מנת למנוע צער מהנשים הגלמודות שנמנע מהן לחוג את החג עם בעליהן, הוצע פתרון לבעייה – העלאת עצמותיו של ר' נחמן לארץ-ישראל, ובא לציון גואל.

והנה התעוררה בעייה קשה ממשלת אוקראינה הכריזה על הקבר כאתר אוקראיני קדוש. מה עושים? ובכן ניתן לפתור את הבעיה בקלות. הקבר הקדוש באומן אינו כלל קברו של רבי נחמן. מתחתיו אין כלל עצמות. זהו מבנה ריק מבטון. בית הקברות המקורי היה בכלל במקום אחר. לכן אין בעייה לבנות לרבי נחמן ציון קבר מבטון בירושלים, ולהמשיך לעבדו (את הקבר) כבימים ימימה (כפי שעושים באומן) גם בראש השנה, מבלי להיפרד מהנשים ומהמשפחות, ויהיה אז לכל בית ישראל שנה טובה וחג שמח. יקודש הבטון ותבוא הישועה.

לסיכום: לפני זמן מה ראיתי סטיקר על מכונית ועליה כתוב בהאי לישנא: "קוראים לי נחמן, אבל אני לא מגמגם."

ביבי מתאלמרט

בשביל ביבי החדש "יהודה ושומרון" נהפכו ל"גדה המערבית". למתקשים בגיאוגרפיה נזכיר כי תל אביב היא בגדה המערבית, (דגניה בגדה המזרחית). אבל החמור מכול, ביבי נטש את מורשת רבין שאחזה ב"תוכנית אלון". ביבי ויתר על "נסיגה לגבולות מוכרים ובטוחים" כלשון החלטה 242 המפורסמת, כלומר הישארות על גבול הירדן עם יישובי הבקעה. במקום זאת ביבי מדבר כעת על "סידורי ביטחון", קרי, צבא של נאט"ו שיגן על גבול הארץ ביעילותו של הצבא הצרפתי בגבול לבנון, שהביט לאחרונה על הצבא הלבנוני יורה לעבר ישראל ולא עשה דבר. צריך להכין את המקלטים.

1948 של יורם קניוק – 1948 של בני מוריס

לאור הדיון בין אהוד בן עזר ויורם קניוק (חב"ע 574) כדאי לזכור שכבר הפילוסוף היווני אריסטוטלס, הידוע אצלנו יותר בשם החיבה העברי שנתנו לו אבותינו – אריסטו. (כמו צחי, רפי, דני) קבע ב"פואטיקה" שההבדל בין הספרות להיסטוריה הוא שההיסטוריה עוסקת במה שהיה והספרות במה שעלול היה להיות. והנה במקביל ל-1948, ספרו של קניוק, הוציא גם ההיסטוריון בני מוריס, ספר בשם זהה – 1948.

בני מוריס קובע בספרו כי למרות הדימוי של "טוהר הנשק", לאמיתו של דבר ביצעו הישראלים מעשי טבח רבים יותר משביצעו הערבים, והרגו אזרחים ושבויים ערבים רבים יותר. הנסיבות הן שגרמו לכך: הישראלים המנצחים כבשו כארבע מאות כפרים, עיירות, וערים. והערבים פחות מתריסר ישובים יהודים לרוב אחרי שפונו מתושביהם. (בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד, ת"א 2010, עמ' 437) מוריס מונה את מספרם של הערבים שנרצחו בכשמונה מאות אזרחים ושבויים ערבים (עמ' 438). כמו כן נעשו כתריסר מעשי אונס. (עמ' 437)

ההבדל הוא בכך שאנחנו מתביישים במעשי הטבח שבוצעו בערבים, ואילו הערבים-המוסלמים רואים את מעשי הטבח ביהודים כמצווה דתית. (למרבה הצער לאחרונה מיעוט יהודי קטן מאמץ גם הוא את התפיסה הזו).

לספרו של מוריס יש חשיבות רבה במישור אחר. מוריס הינו ההיסטוריון הראשון הטוען כי מלחמת הערבים ביהודים אינה רק מלחמה לאומית רגילה כפי שנטען עד היום, אלא היא מלחמת ג'יהאד דתית המונעת ע"י הגזענות המוסלמית. (עמ' 425).

אהוד: הגם שכביכול "חזר בתשובה" ציונית, אני לא הייתי מסתמך על הסטטיסטיקות המגמתיות של בני מוריס, המציגות באור שלילי ורצחני את ישראל הנלחמת על נפשה בתש"ח, נגד הצבאות של מדינות ערב, וכאשמה בבעיית הפליטים, שהיא כידוע החשובה והבלתי פתורה ביותר בעולם. היכן כאן למשל היחס בין אחוז פצועינו והרוגינו במלחמת השחרור מתוך כלל היישוב העברי – לעומת אחוז פצועיהם והרוגיהם של הערבים, שלחמו להשמידנו – לעומת גודל האוכלוסייה של מדינותיהן אז? – שבריר אחוז שלהם לעומת נתח נורא מאיתנו!

ואיך ניחש חיימקה שפינוזה כבר לפני כחמש שנים כי לרבי נחמן מברסלב היתה כנראה נטייה להחזיק בחיפה בשחורו הרוטט של צעיר ערבי שנטפל אליו? –

* * *

לא ייאמן כי יארע

חלום נורא שֶׁבְּאוּנָן קרה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

גבר נשוי מהכולל "קח",

שגר בעיירה קריית קחקח קח

גָמָ"ח לַנצרך מהקרן לקח,

והשאיר את אשתו עם שבעה ילדים,

לחגוג לבדם בלי ממון בחגים

וּלְאוּנָן בדולרים את עצמו הוא שלח –

והמטוס מלא גוברין יהודאין,

שמחה וששון בכל המעברים,

אלה באלה נוגעים אברים,

והגבר דנן היה טיפוס נָשִׁי,

וקצת מעורער באופן נפשי,

וגם אוקראינית מדבר הוא חופשי

ובהגיעו לאוּנָן ואין איש מכירו –

לבש רק בגדים של נשים לעורו,

וַיֵצא להחטיא בּוֹעלים בסימטה,

והמה צדיקים חסידים של מיטה

אך לא מצד סדום – וַיְדָעוּהוּ בִּבְעתה:

"לוּ לפחות אוקראינית היתה!

שיקסע, חטָאה וּטְמאה אך ניקבָּה לה, פּוֹתה!

והיתה לנו זו לִנְחמה פורתא!"

תְצִילֶנָה אוזניים מסַפֵּר תועבות

והשאר ייכתב במסכת אובות.

פורסם ב"חדשות בן עזר" 81

17.10.05

* * *

אליהו הכהן: שיר הפינג'אן

לאהוד שלום,

אני מודיע באמצעותך לכל אלה שפנו וביקשו את תווי "את חכי לי" בלחן זעירא, בעקבות רשימתי "את חכי לי – נוספות" (חדשות בן עזר 574), כי הוא יישלח אליהם במהרה סרוק למשעי.

ועוד הערה לרשימתי על תקווה הנדל באותו גיליון: "שיר הפינג'אן" הוא כמובן "הרוח נושבת קרירה" ולא "האש מפצחת זרדים בדממה" שגם בו מככב הפינג'אן, אך שמו הוא "צ'יזבאט". יפה שרה והקליטה את שני השירים האלה, אך ההקלטה המוקדמת שאליה כיוונתי, זו שבה אחיה בנימין ליווה אותה בפסנתר, היתה של שיר הפינג'אן.

בברכת החג,

אליהו הכהן

* * *

יוסף חרמוני

סיפור האוזניים הכרותות של חיילי האוייב

לבן עזר שלום,

להלן סיפור קטן שיש בו להגיה אור נוסף – אף אם לא בלעדי – על פרשייה המופיעה ב"תש"ח", ספרו של יורם קניוק. קניוק מספר על אחד הלוחמים ששמר אוזן בכיסיו, והיה מוציאה ומשחק בה. זו היתה אוזן של לוחם ערבי שנהרג.

נשמע דמיוני, משמיץ, מזוויע, לא אמין? – בוודאי.

אך, מה לעשות – לעיתים המציאות עולה על כל דמיון או סיפור שנראה בדוי או גרוע מכך – בדוי למטרות פוליטיות.

להלן מה ששמעתי מפי אדם שנלחם בקרבות סביב ירושלים, איש חטיבת הראל. פלמחניק מבוגר מקניוק בכשלוש שנים. הוא סיפר לי זאת כשפגשתיו בימי השבעה של ידידו הקרוב, לוחם-לשעבר בחטיבת הראל.

הרקע: המלחמה על ירושלים, קרבות הקסטל, המשלט שעבר פעמים אחדות מיד ליד. קבוצה של לוחמים זה-מקרוב-באו (נדמה לי שהיו עולים חדשים) פחדה לעלות ולהסתער על הקסטל. המפקד (מ"מ או מ"פ) רצה להוכיח ללוחמים המבועתים שהאוייב איננו נורא כל כך. הוא ציווה על הלוחמים שעלו לקסטל (או אחד היעדים בסביבה) לחזור עם אוזניים של חללי אוייב. וכך היה. האוזניים שהורדו מגוויות חללי האויב הובאו ללוחמים האחרים, שהיו "למטה" בקרית-ענבים, למען יראו ותחזק רוחם.

שמור עימי שמו של האיש שסיפר את הסיפור, שמור עימי גם שמו של המפקד שהורה לכרות את אוזני חללי האוייב. לימים הוא נעשה אלוף בצה"ל. פרטים נוספים על זהותם לא אגלה.

לא הייתי מספר זאת אילמלא הוטל ספק בהיתכנותם של סיפור קשים המופיעים בספרו של קניוק, שסיפור האוזן הכרותה הוא אחד מהם. יאמין לי מי שיאמין לי. ומי שיחשוב כי הפוסט ציוני המנוול הזה, חרמוני, ממציא סיפורי זוועה, יחשוב כרצונו. בהן צדקי אני נשבע כי הדברים סופרו לי לפני עשרים וחמש שנים, אי שם בארץ-ישראל.

איני רוצה להקיש מהאישוש שאני מביא לסיפור האוזן שהביא קניוק על אמינותו של כל הכתוב בספרו "תש"ח". תחושת הבטן שלי היא כי קניוק אינו בודה דברים שלא היו ולא נבראו. וכי מדוע יעשה זאת? האם הוא שונא את המדינה? האם הוא סבור שאם יבדה זוועות שעוללו לוחמי תש"ח, הוא יסייע לדרכו המדינית של השמאל? זה לא עושה היגיון, כמו שאומרים ביידיש עיראקית. 

לסיום: שנה טובה לעורך חב"ע, קוראיו וכותביו.

* * *

ישראל כפיר: עוד על "את חכי לי"

יוסף חרמוני כתב בגיליון 573 על השיר המוכר ועל האות הזכור לטוב של רדיו מוסקבה. חרמוני לא נתן קישורים למה שאפשר לשמוע ברשת. מצאתי את הכתיב הרוסי של שם השיר: Широка страна – וכך הגעתי למספר ביצועים. בראשון, אפשר לשמוע את השיר המוכר וגם לראות מצעד בו מניפים תמונה של שמש העמים:

http://www.youtube.com/watch?v=KISGSGi_eno

וזה, הביצוע עם הפרסומת לחברת נסטלה, שיוסף חרמוני כתב עליו:

http://www.youtube.com/watch?v=xU0qnWg9z2Q&feature=related

* * *

"שיראקה סטראנה מיה, רדנאיה"

שני תרגומים

1. תרגום מאת יוסף חרמוני:

"רחבה ארצי, היקרה לי"

פזמון: רְחַבָה אַרְצִי, הַאֲהובָה לִי,

 עַד אֵין-קֵץ, – שָדֶה, נַהָר וַיָם.

 בַּעוֹלָם, אֲחֶרֶת לֹא אֶמְצָא לִי,

 שֶכַּך חופְשִי נוֹשֵם בָּה הַאָדָם!

 בית: מִדְרוֹם-הָרִים, עַד יַם שֶבַּצָפוֹ-ן,

     מִמוֹסְקְוָה וְעַד הַגְבוּל כּוּלוֹ.

     הַאָדַם פּוֹסֵעַ כְּאָדוֹ-ן  

  בְּרַחֲבֵי אַרְצוֹ, אַרְצוֹ שֶלוֹ!

       רְחַבָה אַרְצִי, הַאֲהוּבָה לִי...

כָּאן, סְבִיבְךָ, חֵרוּת רֹאשָהּ הֵרִימָה

כְּמוֹ הַווֹלְגָה שֶשִיטְפָּהּ אֵיתָן.

לַצָעִיר פְּנוּיָה דַרְכּוֹ קַדִימָה,

לַזָקֵן – כּבוֹד מְלָכִים נִיתָן!

       רְחַבָה אַרְצִי, הַאֲהוּבָה לִי...

עָד אֵין אוֹפֶק נִמְתַחִים שְׂדוֹתֵינוּ

וְעָרֵינוּ, – אֵין מִסְפָּר לָהֶן.

וְ"טָבָארִיש" הִיא מִילָת כְּבוֹדֵנוּ,

אֵין מִילָה אֲשֶר תִשְוֶה לָה, אֵין!

       רְחַבָה אַרְצִי, הַאֲהוּבָה לִי...

עִם "טָבָארִיש" כָּל מָקוֹם, – בֵּיתֵנוּ,

אֵין אָדָם "שָחוֹר" וְלֹא "לָבָן".

זוֹ מִלָה, – הִיא דֶגֶל עוֹלָמֵנוּ

וְאִיתָהּ, כָּל בֵּן-אֶנוֹש – אָדָם!

       רְחַבָה אַרְצִי, הַאֲהוּבָה לִי...

בַּמֶרְחָב רוּחוֹת אָבִיב יָרוֹנוּ,

אוֹר חַיֵינוּ עוֹד גוֹבֵר וָטוֹב.

בַּעוֹלָם, מִי עוֹד יוּכַל כַּמוֹנוּ

כָּכָה לְחַיֵך וְלֶאֶהוֹב?

       רְחַבָה אַרְצִי, הַאֲהוּבָה לִי...

אָך מוּל צָר, עָזִים יִהְיוּ פָּנֵינו,

אִם יַחְפּוֹץ הַנְחֵת מַהֲלוּמָה.

כְּמוֹ כָּלָה נֹאהַב אֶת מוֹלַדְתֵנוּ

וְנִשְמוֹר עַלֵיהַ, אֵם חַמָה.      

      רְחַבָה אַרְצִי, הַאֲהוּבָה לִי...

2. תרגום מאת שאול רזניק (יליד 1976, עולה מרוסיה):

"מולדתי-מכורתי נרחבת"

   פזמון: מולדתי-מכורתי נרחבת,

יערות, שדות בִּמְאוֹדָם.

לא נודעת מדינה אחרת,

בָּה נושֵם חופשית כֹּה האדם.

בית: מִפַּרְבַר עד מוסקבה הַמְאַלֶפֶת

מדרום עֲדֵי צָפוֹן רחוק  

האדם כּמו ריבּוֹן חוֹלֵף הוא

בארצו, שלא ניתן לחבוק.

  מולדתי-מכורתי נרחבת...

כמו וולגה, שֶמְלֵאִים מֵימֵיהַ,   

בכל מקום חיינו סואנים.

צעירים פה על דרך המלך,

וחולקים כבוד פה לזקֵנים.

  מולדתי-מכורתי נרחבת...

תנובותינו עָיִן לא מַקֶפֶת

כל ערינו אין מי שזוכר.

כִּמְלִיצָה יִקְרֵנוּ דֶרֶך קבע

את מילה הגאווה "חבר".

   מולדתי-מכורתי נרחבת...

כמו בַּבַּיִת בכל מקום אנחנו,

צבע עור הפך לִפְרָט זוּטָר.

בפינו המלה הזאת מוּנָחַת,

מאתרים קרובים בעזרתה.

   מולדתי-מכורת נרחבת...

רוח האביב בחוץ נושבת

בחיינו אושר יש לרוב.

עם אחר לבטח יתקשה הוא

טוב יותר לצחוק ולאהוב.

   מולדתי-מכורתי נרחבת...

אך נקשיחַ הבּעת פָּנֵינוּ

לְשָבְרֵנוּ אִם אויב זומם.

כמו כַּלָּה נאהב את מולדתנו

ונשמור עליה כעל אֵם.

   מולדתי-מכורתי נרחבת...

* * *

יוסי גמזו

טָלִיק

אִם נִתְבָּרַכְנוּ בִּדְבַר-מָה שָרְשִי כְּמוֹ וָאדִי, הַר, עֵץ

הֲרֵי אַחַת מִתּוֹךְ דֻּגְמוֹת-מוֹפֵת לְכָך הוּא מִי

שֶכָּל יָמָיו, בְּכָל דָּמָיו, הָיָה מֶלַח הָאָרֶץ

וְלֹא רָאָה שוּם פַלְצָנוּת בְּרֶגֶש לְאֻמִּי.

מִי שֶחָוָה בְּגִיל חָמֵש, בִּשְנַת 29,

בְּאֶמְצַע מְאוֹרְעוֹת תַּרְפָּ"ט בִּצְפַת שֶל יַלְדוּתוֹ

כֵּיצַד פּוֹרְעִים עַרְבִים, בִּטְרַאנְס שֶל מַשְׂטֵמָה וָרֶשַע

עוֹרְכִים גִּ'יהָאד עָלָיו וְעַל אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ

וְאֵיךְ הֵם בְּזָדוֹן חוֹסְמִים אֶת כָּל דַּלְתוֹת הַבַּיִת

וּמַצִּיתִים אוֹתוֹ מִתּוֹךְ צְפִיָּה בַּמַּחֲזֶה

מִבְּלִי לִתְפֹּס כֵּיצַד יוֹשְבָיו שָם נִמְלָטִים מִצַּיִד

מַמָּש בְּכוֹחַ נֵס שֶלֹּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, –

מִי שָחָוָה סִיּוּט זֶה וְצָפָה עַיִן בְּעַיִן

בְּתַאֲוַת-הָרֶצַח שֶפָּשְׂתָה כְּמַגֵּפַת-

הַשְמֵד בֵּין בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ וּבוֹעֶרֶת כָּאן עֲדַיִן

בְּאֶרֶץ זוֹ, לֹא יִתְפַּלֵּא אִם שַרְווּלָיו חָפַת

הַיֶּלֶד שֶהָפַךְ מֵאָז לְנַעַר בֶּן י"ז

וּשְתֵּים-עֶשְׂרֵה שָנָה מֵאָז שְׂרֵפַת בֵּיתוֹ בִּצְפַת

כְּבָר הִתְנַדֵּב לִצְבָא הוֹד מַלְכוּתוֹ, וּבְמִצְרַיִם

וּבֵין חוֹלוֹת מִדְבָּר מַעֲרָבִי נִשְקוֹ לָפַת

וּבִקְרָבוֹת אִיטַלְיָה לֹא נִרְתַּע מֵאֵש-הַתֹּפֶת

עַל גְּדוֹת נְהַר הַסֶּנְיוֹ וּבִשְלַל דַּרְכֵי הֶסְתֵּר

הִבְרִיחַ רֶכֶש וּפְלִיטֵי-שוֹאָה בְּלֵילוֹת-אֹפֶל

וְחֶרֶש בָּא חֶשְבּוֹן שֶאֵין מִמֶּנּוּ חַד יוֹתֵר

בֵּין חֶבֶר "הַנּוֹקְמִים" בְּדִין שֶשּוּם סְלִיחָה בּוֹ אֵין

עִם מִפְלְצוֹת הַנָּאצִים בְּחֶבְיוֹן מַחְבּוֹאֵיהֶן.

וְהוּא פּוֹקֵד עַל יְחִידוֹת מַקְלְעָנִים בְּלַהַט

מִלְחֶמֶת הַשִּחְרוּר בְּמִבְצָעִים הֲרֵי-גּוֹרָל

("נַחְשוֹן", "חוֹרֵב", "עֻבְדָּה" וְגַם יוֹתֵר) וְצַעַד-צַעַד

הוֹפֵךְ מִסְּפֶּץ-בָּלִיסְטִיקָה לִמְקוֹר זְרִיקַת-מוֹרָאל

מַשְמָעוּתִית מְאֹד לְנֹכַח כָּל אִיּוּם פָטָאלִי

לְכָל אַנְשֵי שִרְיוֹן וְחִי"ר הַמַּכִּירִים אוֹתוֹ

לֹא כַּלּוֹחֵם יִשְׂרָאֵל טַל כִּי אִם פָּשוּט כְּ"טָלִיק"

שֶכָּל חַיָּל רוֹאֶה בּוֹ אֶת מֻשָּׂא-הִזְדַּהוּתוֹ.

הוּא, שֶהִטִּיף לְלוֹחֲמָיו בְּתֹקֶף פֶּדָגוֹגִי:

"הַטַּאנְק אֵינוֹ מֵבִין בְּצִיּוֹנוּת, אַךְ הוּא חַיָּב

לִזְכּוֹת מִמַּפְעִילָיו לְיַחַס מִקְצוֹעִי וְלוֹגִי

כָּךְ שֶיַּגְשִים לְכָל טַאנְקִיסְט אֶת כָּל מַאֲוַיָּיו"

הֵבִין בְּצִיּוֹנוּת יוֹתֵר מִכָּל הַחָכְמוֹלוֹגִים

וְגַם מִמֵּש אוֹתָהּ יוֹם-יוֹם לְאֹרֶךְ כָּל חַיָּיו.

וְהוּא, שֶקְּשִיחוּתוֹ בַּקְּרָב סַמְכוּת-מַצְבִּיא הָיְתָה בָּהּ

וְתוֹבְעָנוּת-פֶּרְפֶקְצְיוֹנִיסְט לֹא מָשָה מִקִּרְבּוֹ,

הִקְרִין עַל לוֹחֲמָיו אֶת חֹם דַּאֲגָתוֹ שֶל אַבָּא

וְעַל מֻכֵּי הַשְּכוֹל בֵּין הוֹרֵיהֶם אֶת כָּל לִבּוֹ.

וְרַק הַלֵּב הָעַז הַזֶּה יָדַע עַד מָה הִכְאִיב לוֹ

לְכָל מָה שֶיָּקָר הָיָה לוֹ, טְרֶנְד הַהִשְתַּמְּטוּת

מֵעֹל גִּיּוּס, מֵהִתְנַדְּבוּת, מִכָּל מָה שֶסָּבִיב לוֹ

זָעַק מַמָּש (וְגַם זוֹעֵק כַּיּוֹם) לְהִתְעַמְּתּוּת

עִם מִבְחָנִים שֶדֻּגְמָתָם עֲדַיִן לֹא יָדַעְנוּ

עֵת שֶאָבְדַן תְּחוּשַת צִדְקַת הַדֶּרֶךְ וְעֶרְכָּהּ

הוּא מָה שֶכָּל אוֹיְבֵינוּ מְצַפִּים לוֹ מֵאִתָּנוּ

אִם לֹא נַצִּיב מוּלָם אֻמָּה דְרוּכָה וַחֲזָקָה.

לָכֵן הִדְגִּיש לְלוֹחֲמָיו כִּי לֹא דָּפְנוֹת מַתֶּכֶת

שֶמִּכּוֹחָן שֻרְיַן הַטַּאנְק, כִּי אִם אֵיכוּת צִוְתּוֹ

הִיא שֶתַּכְרִיעַ בַּמִּבְחָן שֶבּוֹ סוֹפְסוֹף נֶחְתֶּכֶת

הִתְנַגְּשוּתוֹ שֶל עַם עִם הַקָּמִים לְכַלּוֹתוֹ.

לָכֵן נִלְחַם עַל דֵּעוֹתָיו גַּם אִם דֵּעוֹת-מִעוּט הֵן

וּמוּל מִסְדַּר-הַנִּצָּחוֹן בְּגַ'בֶּל לִבְּנִי הוּא

כְּלָל לֹא שִדֵּר אוּפוֹרְיָה כִּי צְנִיעוּת וְאַחְרָיוּת הֵן

סִבָּה לְכָךְ שֶאַחֲרָיו רַבִּים כָּל-כָּךְ נָהוּ.

קָרְאוּ לוֹ "מַר שִרְיוֹן" וְ"אִיש פְּלָדָה" אֲבָל, בֵּינֵינוּ,

נוֹסָף לְאֵלֶּה וּמֵעַל הַכֹּל הָיָה אָדָם

בִּמְלוֹא מַשְמָעוּתוֹ שֶל תֹּאַר זֶה, שֶכְּבָר אֵינֶנּוּ

זוֹכֶה לְפּוֹפּוּלָארִיּוּת וְרֵיטִינְג מִצִּדָם

שֶל כָּל הַ-self-מַנְיָאקִים מֵאַסְכּוֹלַת עַלָא פַּאטָה

וְאֵלֶּה שֶהֵמִירוּ צִיּוֹנוּת בְּצִינִיּוּת

וְאַהֲבַת מוֹלֶדֶת הִיא תָמִיד אֶצְלָם לְמַטָּה

וְכָל תְּעוּדָתָם הִיא תְעוּדַת הָאֲנִיּוּת

(אֲנִי וְרַק אֲנִי) בְּכִרְכּוּרֵי הָאֶגוֹ-טְרִיפִּים

סְבִיב עֵגֶל-הַזָּהָב שֶל קְרָב עַל הוֹן וְעַל שִלְטוֹן

מִתּוֹךְ צִפְצוּף עַל כָּל הָעֲרָכִים וְהַפְּרִינְצִיפִּים

כִּי רַק הַפְרֶעס וְרַק הָאִינְטֶרֶס הֵם הַבּוֹן-טוֹן

בְּיִשְׂרָא-בְּלוֹף הָעַכְשָוִית שֶבָּהּ הַנּוֹחִיּוּת

עוֹלָה כְּמוֹ שֶתֶן לְרֹאשָהּ שֶל כָּל אָנוֹכִיּוּת.

הוּא לֹא הָיָה מִילִיטָרִיסְט אַךְ הוּא זָכַר בְּלִי הֶרֶף

שֶכָּאן, בַּגּ'וּנְגֶּל הָאַכְזָר שֶשְּמוֹ מִזְרָח תִּיכוֹן

אֲבוֹי לָעָם אִם אֶת בָּנָיו לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב

אַךְ בְּלִי שְחִיזוּת הַחֶרֶב לֹא יְהֵא שוּם בִּטָּחוֹן.

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ שֶכֹּה כְּמֵהִים אָנוּ כֻּלָּנוּ

לְקֵץ הַמִּלְחָמוֹת וּמִמּוּשוֹ שֶל שְלוֹם-אֱמֶת

בְּלֵב נוֹהֶה תָּמִיד תְּהֵא דְמוּתוֹ שֶל טָלִיק לָנוּ

דֻגְמָה לְאִיש-מוֹפֵת וְזֵכֶר חַי מְאֹד, לֹא מֵת.

* * *

נילי דיסקין: לטנק המרכבה היה יותר מאבא אחד!

אני מצטרפת למיליוני הישראלים המרכינים ראש ומתאבלים על טליק. אבל, רציתי להעמיד דברים על דיוקם.

לטנק המרכבה היה יותר מאבא אחד! בטנקים זה אפשרי. ישראל טילן ז"ל היה האב השני. טליק, שהיה עד אחרון ימיו ידיד אלמנתו וילדיו של ישראל טילן, הודה בכך (סוף סוף לאחר שנים רבות) באחת האזכרות לטילן שעורכת רעייתו מדי שנה. אנשי החימוש ידעו זאת מזמן. טנק המרכבה לא היה בא לעולם ללא ישראל טילן.

זאת ועוד. טנק המרכבה זוכה לשיפורים ושינויים מתמידים. (נדמה לי שאנחנו כבר במרכבה סימן 5) באחת הפעמים, כשישראל טילן היה עדיין חי, אבל עקב שטף דם במוח נשלל ממנו כושר הדיבור, הגיע אליו טליק לבית לוינשטיין, הציג לו בעייה שלא הצליח לפתור במנוע של הטנק, וישראל כתב לו את הפתרון על דף נייר.

בנו של ישראל טילן משרת היום כמג"ד של טנקי מרכבה. גם לו, וגם לאימו ולשאר בני המשפחה, מגיע שנעמיד דברים על דיוקם. שניהם אינם בין החיים אבל אנחנו עדיין חיים, ושתי המשפחות (הנמצאות בקשר חברי מזה שנים רבות) – עדיין כאן.

בברכת גמר חתימה טובה (מה שזה לא יהיה),

נילי דיסקין

* * *

 מירונה גרינברג-מרץ נולדה בצפת לפני 92 שנה בשם מירונה גרין לאביה ד"ר אברהם-חיים גרין [שהיה בן אחותו של יהודה ראב, טובה-טויבה גרין, בתו של אליעזר ראב] – ולאימה חיה; היא התייתמה מאביה בהיותה בת 3 חודשים, והלכה לעולמה בכפר סבא ביום 11.9.10.

אהוד בן עזר

בן-דודתה [של אסתר ראב], הדוקטור הצעיר והאהוב [אביה של מירונה], גווע בצפת

מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998

בקיץ 1918 גווע בן-דודתה [של אסתר], הד"ר אברהם-חיים גרין, מטיפוס בצפת. על חייו ומותו בעיירה הגלילית מספרת בתו [מירונה] בשיחתה איתי.

מירונה: אבא התחיל לעבוד בצפת. מצבו היה קשה מאוד. לא היה לו כסף בכלל. המשפחה לא תמכה בו. המשפחה דרשה שהוא יבוא לעבוד בחיפה – והוא הלך לצפת, נגדם. רק הוריו הזקנים, לא האחים, בקושי באו לחופה – ונסעו מיד חזרה לקהיר.

היה לו חבר טוב בצפת בשם מנחם כהן, שאחר-כך היה מנהל בנק לאומי בירושלים, ואביו של השופט יהודה כהן. מנחם כהן נתן להוריי מקום לגור בעלייה שהיתה בקומה השנייה בבית שבו גר. מנחם כהן היה נשוי. לאה, אשתו, מישכנה את התכשיטים שלה, הם משפחה ספרדית, ונתנה לאבא את הכסף כדי שהוא ואמא יוכלו להתארגן לצעדים הראשונים שלהם בצפת – כרופא וכזוג צעיר.

עד כדי כך הם היו עניים – באותה תקופה אמא שלי נכנסה להריון, אבל לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חברם הטוב, והיא עשתה הפלה. כעבור זמן קצר כבר היו לאבא מטופלים רבים, והוא הצליח מאוד. בינתיים פרצה המגפה בצפת, וכאשר היה הולך לבקר אצל חולים, היה משאיר כסף מתחת לכר.

אהוד: ומניין היה לו הכסף הזה?

מירונה: אבא היה מאוד מקובל גם על הערבים. האפנדים בגליל העליון היו קוראים לו לבוא והיו משלמים לו ממש בשקים של זהב, על שהציל אותם ממוות. בסופו של דבר היה לאבא ואמא בית גדול עם כמה עוזרות. אבל כשהוא נפטר לא נשארה אף פרוטה. כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים.

הוא היה גם נציג של כולל אמסטרדם בצפת, למרות שזה היה בזמן המלחמה, קיבל בדרכים-לא-דרכים את הכסף מכולל אמסטרדם שבהולנד, וחילק אותו לצדקה בצפת. אני חושבת שהוא היה מקבל את הכסף באמצעות ניל"י, המרגלים. הוא היה בקשר גם עם אהרונסון.

אהוד: אסתר סיפרה שבאמצעות ניל"י, סבתך, דודה טויבה, שלחה כסף מקהיר לעזור למשפחת אחיה יהודה בפתח-תקוה. יכול להיות שבדרך הזו הם שלחו כספים גם לאבא שלך?

מירונה: לא. זה היה כסף של כולל אמסטרדם. הם גם עשו עליו ביטוח חיים בשלוש מאות לירות, וזה מה שאמא קיבלה כשהוא נפטר. הוא היה נציג שלהם וניהל את כל החשבונות שלהם. כעת, לקראת סוף המלחמה, כשאנשי ניל"י ברחו, ארבעה מהם הסתתרו בבית של הוריי. אמא מספרת שחיפשה אותם לערביות. ואז אבי עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, כמובן מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, והקשיבו כמובן גם למה שדובר, לסודות המלחמה.

כעבור כמה זמן, כניראה שמישהו הלשין, או אמא חשבה שהלשינו, חששה שיבואו לבדוק, לחפש בבית, ואנשי ניל"י כבר לא היו – אז היא לקחה את כל הנהלת החשבונות, שבה הוא רשם כל פרוטה, ושרפה אותה. וכשהוא חזר מהעבודה והיא סיפרה לו שהשליכה את הכל לתנור, הוא היה מזועזע. הוא אמר: "יחשדו שמעלתי בכסף, איך יכולת לעשות את זה?" – והיא טענה שהחיים שלו חשובים לה יותר.

אהוד: יכול להיות שהיא שרפה אז את כל הארכיון שלו? גם המכתבים ששלחה לו אסתר לביירות?

מירונה: מאוד יכול להיות. אבל חוץ מזה, אמא שלי, במשך השנים, היה לה מדי פעם התקפים של ייאוש, שאיש לא ידאג... והשמידה דברים.

עבודתו המסורה, שבזכותה עתיד ד"ר אברהם-חיים גרין להטביע את חותמו בתולדותיה של צפת, נמשכת תקופה קצרה-יחסית – רק בשנות מלחמת העולם הראשונה; ושיאה בשנים תרע"ז-תרע"ח, 1918-1917, כאשר בפקודת ג'מל פחה מגורשים התושבים היהודים של תל-אביב ויפו צפונה, ורבים מהם מגיעים לטבריה ולגליל. ידידו זאב לייבוביץ מספר על כך בספר זכרונותיו "בעלייה ובבנייה":

משלחת של באי-כוח היישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, באה לבקר את הגולים בגליל ולחקור את מצבם. מה נבהלה המשלחת, כשמצאה למעלה מאלף נפש במעין אוהלים על החולות על שפת ים כנרת. בוועד ההגירה הועמדה בכל חריפותה הבעייה של דירות בשביל המהגרים-הגולים. העיניים הופנו אל הצעיר בעל-המרץ, הד"ר אברהם גרין, שדרש בתקיפות להעביר חלק מהמהגרים לצפת, שאווירה צח ומבריא. דיזנגוף הזמין את הצעיר הזה אליו, אל בית-המלון של גרוס, ושם ריתק הצעיר את תשומת-הלב עד אחרי חצות הלילה בדבריו המזעזעים על חורבן, עזובה, עוני וסבל, שהשתררו בצפת, לאחר שנתרוקנה מבניה. דיזנגוף היה נרגש מאוד. הוא הבטיח לפעול למען שיקומה של העיר, שתפסה לפנים מקום ראשי ביישוב.

בצפת הוקם סניף של ועד ההגירה. הוא, בעל המזג הלוהט, לא הסתפק במתן עזרה רפואית גרידא. בדינים והחשבונות שלו חרג מהמסגרת המקובלת. בעברית עסיסית עמד על גורמי המחלות והיתווה קווים למלחמה בהן.

הוקם בצפת בית-ספר, שנתמך על-ידי ועד ההגירה. הד"ר גרין היה ראש המדברים והרוח החיה במוסד זה. הודות לו הוקם בצפת גם מעין בית-חינוך ליתומים עזובים. ועד ההגירה תמך גם במוסד זה.

הד"ר גרין רכש לו עמדה בציבור. כל שכבות האוכלוסיה רחשו אליו רגשות חיבה, כי הוא עזר לכל אחד בשעת צרה, וביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש את עזרתו.

בשנות המלחמה היה בין חברי ועד הסיוע המקומי. הוא נתמנה לרופא ומנהל ענייני הצדקה של אמרכלי אמשטרדם. יש לציין שהד"ר גרין לא היה מהחרדים ולא דקדק במצוות, בכל זאת נהנה מאמון החרדים. ד"ר גרין הצטיין ב"מתן בסתר", שחילק במידה לא קטנה. ביתו היה מקום כינוס ופגישה לאנשים מכל הסוגים, אפילו הרחוקים איש מרעהו בהשקפותיהם. תיירים חשובים, שביקרו בצפת, בתוכם אחד ממשפחת הקיסר פראנץ-יוסף, לא פסחו על ביתו.

על פעילותו בתקופת זו, והוא רופא צעיר כבן עשרים-וחמש בלבד, ניתן ללמוד גם משני מכתבים ששלח בתרע"ח לזלמן יעקבזון, לשעבר סופרו הפריזאי של "הצופה" הוורשאי ובוגר הסורבון, ומי שניהל באותה עת את פעולות ועד ההגירה בטבריה והסביבה לעזרת המגורשים. ב-30 בנובמבר 1917 כתב לו גרין:

ע"פ עצתי פונה אליו היום הגב' קטבורסקי מנהלת ביה"ס לתחרים בצפת בדבר שאלת התקציב של ביה"ס הנ"ל. לפי דעתי אין כ' רשאי להשתחרר מדבר זה, ראשית יש כאן שאלה של ילדות המהגרים – ושנית יש שאלה של מוסד שפתאום נפרד ממקורו. תקציב המוסד בטוח והגב' הופין בטח תשלם ברב תודות את החשבון שיגישו לה. – ואצל כ' סוף-סוף הסכום הזה לא יעלה ולא יוריד, ואסור לתת לדבר כזה לנפול.

אקווה כי הוא ימצא דרך לסדר את הדבר – ומה שיהיה עם כל ישראל צריך להיות גם עם בן ישראל.

כל זמן שמתקיימים בתי-הספר שלנו, וכל זמן שיש כסף, ויש תקוות לכסף אסור לעזוב מוסד כזה, שהוא שקול כנגד הרבה דברים אחרים שעולים בכספים מרובים – – אם ירצה לסדר הלוואה על משכון, הרי אין לו משכון יותר בטוח מהתחרים, אם כי אני סובר שזה לא נחוץ אחרי שהגב' קטבורסקי ממילא לא תמסור את התחרים רק לגב' הופין או תחזיקם אצלה – ואז, בטח הכל יסתדר.

אקווה כי ישים לה למכתבה – ויסדר את העניין – – –

בשלהי 1917 כבשו הבריטים את מחצית הארץ ויצבו קו מהירקון עד למעברות הירדן. הקשר עם החלק הצפוני, שנישאר תחת שלטון התורכים, ניתק. המיתקפה האנגלית המכרעת עתידה להתחיל רק בספטמבר 1918, ובינתיים מחמיר מצבם של הגולים, יחד עם כלל היישוב היהודי בצפון הארץ. ב-24 בינואר 1918 שב גרין וכותב ליעקובזון, הפעם על נייר מכתבים שכותרתו "ועד עזרת חולים הכללית, יסוד הרבנים פקידי ואמרכלי ארץ הקדושה מעי"ת אמשטרדאם תע"א (נוסד תקצ"ט לפ"ק) בעיה"ק צפת תוב"א":

בתשובה על מכתבו האחרון:

א) את המזידיה הנני מכניס בחשבון כרטיסי המהגרים.

ב) לפי דעתי הפרטית בנוגע למאה לי"פ שמר דיזנהוף [כניראה דיזנגוף] נתן למצות הרי אם רציתם שזה יהיה שקול כנגד המתנה של ועד המאוחד (ובו בזמן שזה לא יהיה החזרה) היה צריך להיות הסכום לכל הפחות מאתים לי"פ, בכל אופן יותר מאשר הם נתנו (הם נתנו 150 לי"פ).

ג) עבודת ועד הסיוע הצפתי מתנהלת בסדר הרצוי לפי שעה. המטבח כבר פתוח, חלוקת הת"ח כבר נעשתה, ושאר הפעולות כסדרן.

ד) אחרי שרצוי שנעשה קניה הגונה של חיטה עבור בית-התבשיל ומצות ודורה צהובה לבית המלאי, הרי נחוץ לנו כאן שאר הכסף. יודיעני כבודו אם יוכל לשלוח משם שארית כספי הופין, והמאה לי"פ הנוספים, או אם לאו אני אשלח מכאן איש ביום הראשון 27 ינואר. לכן ישתדל כבודו שכל הכסף יהיה מוכן אצלו באותו יום בכדי שהשליח יוכל לשוב למחרת ולא לגרום להוצאות מיותרות. – יודיעני בכל אופן כבודו את תשובתו בנידון זה ביום השישי במכתב או בתיליגרמה.

ה) אחרי שה' קלוריסקי לא הביא איתו שום כסף לעניי צפת, יואיל כ' להודיעני אם יש איזה פרספקטיבה ממשית להשגת כספים אחרי כלות הכספים הללו אם לאו; עד כמה שאפשר יודיענו דבר קרוב, ואם בחיוב כמה בערך? בפרט מעניין לדעת מכמה טעמים אם בית-התבשיל יוכל להמשיך את קיומו גם להבא או אם זה באמת רק מפעל זמני.

ו) קיבלתי מכתב מד"ר [או – מהר'] הורוויץ בו הוא כותב לי שתקציב בית-היתומות למהגרים הוא 270 פר' לחודש ולא 200. באמת גם הסכום הזה לא יספיק אבל אז הדיפיציט לא יהיה כ"כ גדול לכל הפחות. יואיל כבודו לעשות חשבון לעצמו בכמה היו עולות לוועדה ילדות לו היו מקבלות מנה של מהגר רגילה כעת, ויראה שזה יותר מ-200 פר', ועל כן אבקש מכ' להוציאני מן המצר או ע"י העלאת התקציב עד 270, או מה שיותר טוב, ע"י מכירת חיטה (מאה רוטול) בניר [או – בנייר] במחיר הממשלה.

לתשובתו אחכה בכל העניינים הללו – – –

גם את ימיו האחרונים של ד"ר אברהם-חיים גרין מתאר זאב לייבוביץ בספרו:

כך חי את חייו הצעיר בעל המרץ הזה. רוב זמנו היה מוקדש לעבודה למען הזולת. הטיפול בחולים במחלת הטיפוס בתנאי החיים הקשים ביותר גרמו לכך, שהוא נדבק במחלה ממארת זו. בחזרו מראש-פינה, במקום שטיפל בחולה-הטיפוס המורה וליקומיץ [שמחה וילקומיץ], הרגיש עקיצה, בראשונה נבהל, אבל אחר-כך שיקע את עצמו בעבודתו עד שנפל למשכב. הובהלה מיד עזרה. הד"ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה, שנאבק עם מר המוות. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בהיותו בן עשרים ושמונה [צ"ל בן עשרים ושש].

אבל כבד עטף את צפת ביום השישי בשבוע, בו הובאו עצמותיו של הד"ר גרין לקבורה. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש.

בפגישה בחווה מיגדל הספידוהו מאיר דיזנגוף, הד"ר חיים חיסין ומשה גליקין. דיזנגוף אמר בין השאר: "הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת."

כשפתחו אחרי ימים מיספר את קופתו, מצאו בה אי-אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.

על מותו מספרת מירונה:

אבא בא מהעבודה, ואמר לאמא שלי שהוא ראה עליו כינה, ושהוא בוודאי יידבק במחלה, שעקצה אותו כינה. ואז הוא כתב למנחם כהן מכתב מאוד מרגש שבו הוא ביקש ממנו לדאוג, הוא סיפר שהוא כניראה יקבל את המחלה והוא ודאי לא יתגבר עליה, ומבקש ומקווה שאמא שלי תתחתן, תבנה חיים חדשים, והוא מבקש ממנו לדאוג לי, מינה אותו לאפוטרופוס. הוא גם ביקש ממנו לבוא לצפת אחרי שהוא [אבי] ימות, ולקחת את אמא שלי ואותי לביירות, להוציא אותנו מעיר ההריגה הזו. מנחם כהן לא בא מפני שאשתו, היו להם אז כבר שני ילדים – לא נתנה לו לנסוע מביירות לצפת שבערה במגיפות.

על ערש-דווי, ב-20 באפריל 1918, כתב ד"ר אברהם-חיים גרין מכתב אחרון, שהיה מופנה לידידו זאב לייבוביץ. לייבוביץ ישב באותם ימים בטבריה ועבד בהתנדבות כמזכיר ראשי בוועד ההגירה ועסק בהגשת עזרה למגורשי יפו ותל-אביב. הוא הגיע לטבריה לאחר שג'מאל פחה הוציא צו לגרש אותו מירושלים, שבה חי מאז עלייתו ארצה ב-1906 – ולהגלותו לאנטוליה בגלל פעילותו הציונית. ליבוביץ נישאר בטבריה עד תום המלחמה יחד עם אשתו השנייה אסתר, שהיתה חובשת ומיילדת, מן החברות הראשונות של "הפועל הצעיר".

ידידי,

כפי הנראה יש לי טיפוס הבהרות ובצורה לא קלה. לא פללתי שיהיו לי קושיים בהשגת הגברת סופין – אבל...... אין דבר – אקח בלית ברירא את גולדמן –

לגברת אסתר לא הייתי בשום אופן נותן לטפל בי – אבל אם היא רוצה כדרכה לעמוד בשעת צרה לימין אחותה חיה הייתי מרשה לי לבקש שתבוא להיות לה "אם ואחות" כי מצבה הרוחני פשוט נורא!! את צבי מקבלת עליה קטי בורסקי ואם אסתר תרצה נסדר אותה גם כן בבית אחר מלבד ששעות היום – תעמוד לימין חיה –

רצוני זה (אולי האחרון...) אני מביע אבל אין אני כופה הר כגיגית –

פה אין לי רופא הגון שיטפל בי, ולכן מלבד הנחיצות הכללית למהגרים שיבוא האדון ד"ר חיסין – היה רצוי שיבוא לעזור לי להציל את חיי – שיש להם כמדומה לי ערך כללי מכמה צדדים!

תראה מכתבי זה לידידי שטרנברג – תגיד לו שהרשיתי שתתחילו להופיע. ועל כן אין אני שולח דם – אם מצבי יהיה רציני ארצה לראות אותו וגם אותך שלכם באהבה

       להתראות בחיים

      גרין

בשלהי המכתב הוסיפה אשתו חיה את השורות הבאות:

לפני שחדל לדפוק את לבו

הגדול של בעלי

       ח. גרין

זה הוא כתב ברגעים שחדל לדפוק לבו הגדול

       ח.ג.

אסתר היא כניראה אשתו של ליבוביץ. שושנה קטבורסקי היתה מנהלת בית-החינוך ליתומים. הרוקח אריה שטרנברג למד רוקחות בביירות בימים שגרין למד שם רפואה, ושימש רוקח בטבריה משנת 1916.

ד"ר אברהם-חיים גרין נפטר במחצית אייר תרע"ח והוא כבן עשרים ושש. מירונה, שהיתה כבת שלושה חודשים במותו, מספרת:

אז אני נשארתי עם אמא שלי. לא הרבה זמן. כשאבי נפטר, כניראה שהיא היתה במצב נפשי איום, אז היא שלחה את מה שהיה, שטיחים, רהיטים, דברים, אל ההורים שלו. הם כתבו לה שתיתן להם לשמור על זה. היא התאבלה בלי סוף, בכתה כל הזמן. ולא הצליחה כמעט להניק אותי כי היא בכתה כל הזמן והחלב התקלקל. ואז הגיעה משלחת של אחיות, נשים ציוניות, עסקניות, שבאו להציל את הארץ. אחת מהן שמה היה קאופמן. היא תפסה את אמא שלי ואמרה לה: "את צריכה להחליט. אם את רוצה למות, תמותי! אם את מתכוונת לגדל את הבת שלך, את צריכה לצאת ולעבוד."

ואז אמא ירדה לטבריה ואספה את היתומים שהסתובבו, גם בטבריה היתה המגיפה של טיפוס הבהרות, וכל העיר והסביבה, כל הכפרים, היו מלאים יתומים יהודים שנדדו בשדות, ילדות שרקדו בבתי-קפה, יהודיות, שאורגנו ללהקות שרקדו בבתי-קפה ועסקו בזנות, והיא אספה את כל הילדים האלה, והקימה בית-יתומים בטבריה. את רוב הילדים היא סידרה במשפחות. הילדות שלי, מגיל שנה בערך, היתה בטבריה. כאשר אמא ניהלה את בית-היתומים הזה, וחילקה למשפחות את כספי הסיוע היהודי מחוץ-לארץ.

אמא היתה נוסעת כל שנה לקבר, והיתה מקבלת היסטריקה והתמוטטות עצבים לשבוע לפחות. אני פעם אחת נסעתי איתה, ואז היא בכתה על הקבר כאילו שהרגע קוברים אותו. היא לא התחתנה, והיא לבשה אבל כל השנים. וכאשר שאלתי את הידידים שלה איך הם הניחו לה לחיות כך, אמרו: "מה את סחה, אחרי האבא שלך היא היתה יכולה להתחתן עם מישהו אחר?" – יצרו מסביבה הילה כזו, שהיא לא יכלה לצאת ממנה.

יום אחד נסע דודי יהושע גרין לצפת יחד עם קרוב-משפחתנו א.ז. כהן, לבקר את קבר אבא, אבל הם לא ידעו בדיוק היכן הוא. כהן אמר: "אין בעייה. נלך לבית-הקברות ובדרך נשאל."

כהן עצר את היהודי הקשיש הראשון שפגש בדרכם, ומדובר כבר בשנות הארבעים, ושאל: "אולי אתה יודע איפה הקבר של ד"ר גרין?"

 "ד"ר גרין? בוודאי!"

והזקן ליווה אותם עד הקבר ולא הפסיק להשתפך בהתלהבות. אבא היה מאוד מקובל ומאוד נערץ. ואל תשכח שהצפתיים היו מאוד דתיים, והוא אהב סטייק עם חתיכת חמאה עליו, בצפת!

כך תמה פרשת חייו הקצרים של אברהם-חיים גרין.

לבד מסיפורה "בקאהיר", שנדפס מעזבונה ומתאר את בואה לקאהיר בקיץ 1921 ואת פגישתה עם אחיו איזאק שלדבריה דומה לו – כמעט שאין אסתר מזכירה את אברהם-חיים גרין בסיפוריה, בשיריה ובראיונות עימה. גם אין מילה על רגשותיה בהיוודע לה דבר מותו. פעם אחת ויחידה היא מזכירה את אברהם-חיים בשיחתה עם הלית ישורון, חודשים אחדים לפני מותה:

את רוצה לשאול על אהבה ראשונה שלי. מה זה חשוב היום הרי זה הסוף. האהבה הראשונה שלי היתה בן-דוד שלי שאיכזב אותי. זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד, אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה, אז לא הרגשתי ככה אבל כיום מתוך הגיון או בגרות אני מבינה שכך זה היה. אני התחתנתי עם אחיו.

אלמלא נשתמרו מכתביו אליה, יומניה, ועדותה של מירונה בתו [שכאמור הלכה לאחרונה לעולמה ב-11.9.10 והיא בת 92] – לא היינו יודעים כמעט דבר על השפעתו הרבה של אברהם-חיים על אסתר.

* * *

דרור אֵידָר

צבי צמרת עושה להם סדרת חינוך

פורסם ברובו בעיתון 'ישראל היום' (3.9.2010)

ד"ר צבי צמרת, האחראי במשרד החינוך על התכנים וספרי הלימוד, חוטף אש – מאז שחשף עיוותים והחליט להכניס יותר ציונות – "אין דגש על מדינה יהודית, יש אצלנו הצגה חד-כיוונית" – והוא בכלל איש תנועת העבודה.

"תראה במה מאשימים אותי," אומר ד"ר צבי צמרת בחיוך ומצטט: 'לצמרת יש תדמית של אדם המזוהה עם מפלגת העבודה, אבל כל מה שמעניין אותו כיום זה לחזק את הציונות והפטריוטיזם הלאומי' – נכון", הוא אומר, "זאת בדיוק הסיבה, מדוע הגעתי לתפקיד!"

השבועות האחרונים העמידו אותו שלא ברצונו בעין הסערה. צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תפקיד רב כוח שאחראי על כל התכנים, התוכניות וספרי הלימוד במערכת החינוך, נכנס לתפקידו לפני כחצי שנה ומאז חוטף בליסטראות מילוליות והאשמות בעיקר מכיוון עיתון "הארץ" וחוגים פוליטיים בסביבתו.

לאחר שנים של השתלטות מאסיבית של קבוצות מיעוט רדיקליות על תכני הלימוד, מנסה צמרת להשיב את העגלה החינוכית אל התלם המרכזי, הציוני. האירוניה היא שמילת הגנאי שמתנגדיו משתמשים בה היא "שיכתוב". לטענתם, צמרת משכתב את תוכניות הלימודים. בכך הם רומזים להתנהלות סובייטית ידועה, כאילו יש פקיד מטעם השלטון שמצנזר תכני לימוד. אבל האמת הפוכה לגמרי: בדיקה זהירה תראה שדווקא אותם מאשימים, הם אלה ששיכתבו את ספרי הלימוד כדי להתאים אותם לדוקטרינה פוליטית מסוימת, רחוקה מהקונסנזוס הישראלי, ואילו צמרת מבקש להשיב את הלימוד למקומו השפוי, הראשוני, לפני השכתוב.

הנה דוגמה: בספר היסטוריה על המזרח התיכון בעת החדשה שיצא לפני מיספר שנים לבתי הספר התיכונים הערביים, אני רואה שהיועץ המדעי היה לא אחר מאשר אילן פפה, ממבקריה החריפים ביותר של ישראל (חנין זועבי ילדה טובה לידו), מתומכי דרישת השיבה הפלשתינית. הספר הזה עוד לא טופל, אבל כמוהו יש לא מעט. אחד הנושאים שעורר את חמתם של הרדיקלים היה ספר הלימוד באזרחות שצמרת דחף לשינויו.

אילו בעיות מצאת בלימודי האזרחות?

חשתי שאין מספיק דגש על הנושא של מדינה יהודית. הספר נפתח בהכרזת העצמאות ואין התייחסות לשלב קדם העצמאות. אין למשל איזכור של החלטה 181 של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות – יהודית וערבית – שהערבים דחו. זה אחד הקטעים שביקשתי להוסיף לספר. הייתי בוועדת ההיגוי של הספר באמצע שנות ה-90 ואין קשר בין הקונספציה שקבענו לבין הספר שנכתב אח"כ.

למה אין קשר?

כי בראש הכותבים עמדו אנשים בעלי עמדות מאוד קיצוניות. יש בספר קטע של עזמי בשארה מתוך "תיאוריה וביקורת" על מדינת כל אזרחיה. זה לא בדיוק הדבר שדיברנו עליו.

לא ראוי שתלמידים יכירו את זה?

כן ראוי שיכירו דברים מזוויות שונות, כולל קונספציות שונות, אבל בסופו של דבר יש פה הצגה מאוד חד-כיוונית. אתן דוגמה על נושא שקרוב לליבי – עיירות הפיתוח. מרבית חיי הבוגרים עברו בעיירות פיתוח. אני עקרונית גר בבית שמש אחרי שגרתי שנים בקריית שמונה ובירוחם. הכנסתי את הנושא עמוק למערכת החינוך – בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, וכעת באזרחות.

בראשית ימי המדינה הוקמו כשלושים עיירות פיתוח. חלקן הצליח בצורה יוצאת מן הכלל, כמו באר שבע, אשדוד, אשקלון, אור יהודה, ראש העין, בית שמש ועוד. חלקן הצליח פחות. אבל הסיפור הזה בעיניי הוא אחד ההישגים העצומים של ימי בן גוריון. נכון שבצד ההישגים היו לא מעט ייסורים וכאב ונעשו גם טעויות נוראיות – אבל אי אפשר להבליט רק את הצד השלילי, הריק, כפי שעושה בעיקר הספר, ולא להדגיש את עצם ההישג האדיר של הקמת עשרות עיירות הפיתוח. אני אוהב להשתמש בביטוי "נס עיירות הפיתוח" – גם במובן של פלא וגם במובן של דגל, מופת ודוגמה. אני חושב שצריך בהחלט לספר על הדברים השליליים, אבל אי אפשר להשאיר צעירים שנולדו אחרי אוסלו, בסוף המאה העשרים, רק עם השלילה. מטריד אותי שרוב תלמידי ישראל לא יודעים מה קרה בימיה של ישראל.

אבל איך זה קשור לאזרחות?

יש קשר: יש פרק שקשור לשסע העדתי, פרק שקשור לכלכלה ולעוני, לעלייה ולעולים, למלחמות ישראל השונות. יש בספר פרקים שונים, אלא שהם נובעים בעיקר מזווית מאוד מצומצמת. אני חושב שצריך ללמוד אזרחות על בסיס היסטורי הרבה יותר רחב.

*

צמרת מקפיד להדגיש שהשינויים לא נעשים על דעתו בלבד. לכל מקצוע יש ועדה הכוללת מומחים מהאקדמיה, מנהלים, מורים ואנשי משרד החינוך. "הנוהג הוא – ואני מקפיד – שכל שינוי נעשה בתיאום עם ועדת המקצוע. יתרה מזה, אני מקפיד שוועדות המקצוע שבד"כ מקבלות מינויים לכמה שנים תוחלפנה במועדן בלי קשר לחילופי השרים או לכניסה שלי או של איש אחר. יו"ר ועדת המקצוע הוא פרופ' ידידיה שטרן. אנחנו בידידות וממשיכים ביחד. הוא הסכים עם התיקונים הללו. אגב, כל חברי הוועדה מונו בזמנה של יולי תמיר ורובם הסכים לתיקונים."

מאשימים אותך שחברת למחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית על לימודי האזרחות. אתה מופיע שם בפרק התודות.

עוד בהיותי ביד בן צבי העבירו לי את טיוטת המחקר כדי שאעיר הערות. אגב, העבירו את זה גם למנכ"ל המשרד, ד"ר שושני, גם לפרופ' רות גביזון, גם לפרופ' אלי שבייד, לפרופ' אשר כהן ולעוד. חלק הגיב וחלק לא. אני הגבתי והערתי הערות. זה כל הקשר שלי לדו"ח.

*

השבוע התפטר אחד מחברי ועדת המקצוע לאזרחות, ד"ר אימן אגבאריה, במחאה על השינויים. בדיקה קלה מראה כי אגבאריה נושא בתואר "ראש המזכירות הפדגוגית לחינוך הערבי" של ועדת המעקב של ערביי ישראל, אותה ועדה שהציעה את מסמך חזון ערביי ישראל שבעצם קורא לחיסולה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. אגבאריה זעם במיוחד על השינויים בפרק על הדרוזים.

מה הסיפור של הדרוזים בספר?

הפרק הספציפי מחלק אותם לשניים. בהתחלה מובלטים הדרוזים האנטי ישראלים: "דרוזים שמיוצגים ע"י ועד היוזמה הדרוזי הטוען כי העדה הדרוזית היא חלק בלתי נפרד מהעם הפלשתיני ומהאומה הערבית. לטענתם אין לראות בדרוזים עם העומד בפני עצמו במנותק מהלאום הערבי, מאחר שאין בנמצא שפה דרוזית והדרוזים מדברים ערבית. היעדר שפה ייחודית מצביע לדעתם על היעדר מורשת ותרבות דרוזית ייחודית. לדעתם לאומיות ערבית אחת מאחדת את הדרוזים, את המוסלמים ואת הנוצרים. ועד היוזמה הדרוזים פועל לחיזוק זיקתם של הדרוזים ללאום הערבי ומעודד פעילות למען השגת חירותו ועצמאותו של העם הפלשתיני, וקורא לביטול חובת הגיוס של בני העדה הדרוזית לצה"ל."

הקטע השני נפתח במילה "אחרים": "אחרים בעדה הדרוזית שוללים את הגישה שלפיה הזהות הלאומית של הדרוזים היא זהות ערבית. לדעת אלה, הדרוזים הם קבוצה אתנית דתית ייחודית, הנבדלת מהערבים, ועליהם לשמור על זהותם האתנית הייחודית ולא להתבולל. לפי השקפה זו, הזיקה אל הערבים נובעת בעיקר מן השפה הערבית המשותפת שאין בה כל מרכיב מדיני לאומי. כלומר, זהותם של הדרוזים אינה קשורה ללאומיות הערבית או הפלשתינית. מבחינתם, זהותם היא אזרחית ישראלית ולא זהות לאומית ערבית. בראש קבוצה זו עומד גוף 'החוג הציוני הדרוזי' הפועל להשגת תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת של הדרוזים במדינת ישראל."

שני הגופים המוזכרים כאן הם קטנים ושוליים, אבל שים לב, שוללי הקשר איתנו הם המובלטים ואילו הצד השני מוצג על ידי חוג אזוטרי. כלומר, ההתבדלות הדרוזית ממדינת ישראל מוצגת כאן ככיוון העיקרי ונותנת את הרושם שמדובר בחלק המרכזי של העדה. הספר הזה מתורגם לערבית, וכך לומדים אותו כל ערביי ישראל, כולל הדרוזים.

הנה נתון רשמי: 83 אחוזים מבני העדה הדרוזים משרתים בצה"ל. גם החלק שלא משרת לא עושה זאת רק מנימוקים אידיאולוגיים אלא גם מסיבות של נכות, בריאות וכו'. נפגשתי לפני כשבועיים עם קבוצה של 15 מנהיגים של העדה הדרוזית (אנשי רוח, מדענים ואנשי דת). הם ראו את הפרק וכמובן יצא קצפם. איך ייתכן, הם אמרו, שכך אנחנו מוצגים בספר שלומדים כל תלמידי ישראל, בעוד שרוב הדרוזים משרתים את מדינת ישראל וקשורים אליה. אגב, הפרק החדש נכתב על ידי היסטוריון דרוזי, שלא משתייך לחוג הציוני הדרוזי. גם בגירסה החדשה הוצגו שני הכיוונים, אבל הפעם אפשר לומר שנעשה צדק והוצג הזרם המרכזי ככזה והאחר כשולי.

תגיד, היה כדאי לעזוב את הפעילות ביד בן צבי ולהגיע לעין הסערה?

עברתי למשרד החינוך מתוך הרגשת שליחות. תחושת השליחות קיימת עוד מימיי בנח"ל, בשהייה בקיבוץ האון, בתקופה שהסורים ירו על הכינרת. בגיל 25 כבר ניהלתי בי"ס תיכון מקיף גדול בשדה בוקר. אחרי מלחמת יוה"כ הקמתי את 'מליץ' (מכונים לחינוך יהודי ציוני). לאחר ארבע שנים במליץ אמרתי שאי אפשר רק לדבר על ציונות אלא צריך לעשות ציונות – והלכתי לנהל את ביה"ס דנציגר בקריית שמונה. תיכון מקיף גדול, נפלא. משם נשלפתי ליד יצחק בן צבי. לא מזמן הרציתי בנושא שכיניתי "טוב לחנך בעד ארצנו". כל ימיי עסקתי בחינוך טבעי שארצה לתרום גם למערכת הכללית."

הוא מספר שבסוף כהונתו ביד בן צבי יזם ביחד עם ד"ר שושני בית ספר ללימודי ירושלים. הם גייסו 15 מיליון דולר, וביה"ס נמצא בשלביו האחרונים לקראת הקמתו. "פה מגיעים לתפיסה עקרונית חינוכית שלי: חשבתי שיותר מדי מדגישים את ברית הגורל, כלומר האנטישמיות, השואה, המצוקה היהודית; כל צעיר פה צריך להכיר גם את הצד השני – את ברית הייעוד, הקשר של עם ישראל לארץ-ישראל בכל הדורות שמתבטא בראש ובראשונה בירושלים.

"יצחק טבנקין אמר שבשעה שעומדות בפניו החלטות קשות, הוא שואל שניים: 'את סבא שלי ואת הנכד שלי.' גם אני כך. כל החיים בארץ, אי אפשר להבינם בלי לשאול את הסבא ואת הנכד כאחד. אני חש שאני בסה"כ חולייה בשרשרת. השאלה שמטרידה אותי היא איך להתחבר לחוליה הקודמת ולחוליה שאחריי, איך לשמור על השלשלת."

מאשימים אותך שהמסר שמגיע ממך הוא סקטוריאלי ולא פלורליסטי.

המסר שלי הוא בהחלט פלורליסטי, ואני לא מתכוון לפגוע בו. אבל, במקביל, המסר הוא יהודי ציוני. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו צריכים להדגיש את הזהות העצמית שלנו ואת זהותה של ישראל כמדינה יהודית ציונית ובמקביל לחנך לדמוקרטיה ולפלורליזם. אני לא רואה סתירה בין יהודית לדמוקרטית, גם לא רואה סתירה בין מדינה יהודית למדינה לכל אזרחיה (בשונה מ"מדינת כל אזרחיה"), כמו שמגילת העצמאות לא ראתה סתירה.

*

צמרת קיבל אשתקד את פרס בן גוריון על "פעולות רבות-ערך כחלוץ ביוזמות חינוכיות וניהולן כחוקר, מורה ואיש ציבור; על שילוב מופלא של חינוך, אהבת הארץ, הקריאה ליישוב הנגב, הקשר עם קהילות ישראל בתפוצות המשתקפים בדרכו ובמעשיו – בם תרם להגשמת חזון בן גוריון והפיכתו למציאות." השופטים היו – לבד מיו"ר יד דוד בן גוריון, אשר בן נתן – אבישי ברוורמן, גבריאלה שלו ואלוף משה נתיב.

צמרת מתייחס למאמרי מערכת "הארץ" השבוע ואומר: "הם מכתימים אותי. עשרות שנים אני עוסק בחינוך ובפעילות ציבורית. מעולם לא הוכתמתי כפי שהוכתמתי בשבועות האחרונים."

זה מפחיד אותך?

המילה מפחיד לא נכונה. זה מאוד מעציב אותי שיוצרים סטריאוטיפים. אני מתאמץ לתקן שגיאות שנעשו במשך שנים. התיקון הוא גם תיקון מאוד זהיר וזעיר. אני מנסה להתרחק מהפוליטיזציה כי יש לי אחריות כלפי כל מערכת החינוך ורצון לעבוד מול כולם.

אז מה רוצים ממך?

זו בדיוק השאלה שמטרידה אותי. אחד מאלו שתקפו אותי היה יוסי שריד. שריד שימש מורה בבית הספר שניהלתי בקריית שמונה ומכיר אותי כמחנך ויודע על ההערכה הרבה שזכיתי לה בצפון. אבל במאמר ב"הארץ" הוא כינה אותי "ביורוקרט מסור שיש לו חוש ריח ורוח מפותח, המסייע להם להתכוון ולהתכוונן לרוח מפקדם (גדעון סער)."

הרמתי לו טלפון, ושאלתי אותו, בידידות שיש בינינו, "יוסי, מדוע כתבת את מה שכתבת, ועל סמך מה כתבת?" הוא השיב לי: "אני מתנצל. לא התכוונתי. אמצא דרך לתקן את זה."

צמרת מביט בי משועשע-משהו ומספר שהוריו הכשירו עצמם בשנות העשרים בחציבת אבנים בקלוסובה, ולאחר שעלו לארץ עבדו במחצבות. "אתה מבין," הוא אומר, "הוריי למדו לחצוב אבנים בארץ-ישראל, ולכן היום אני אוכל חצץ..."

אהוד: האם יוסי שריד התנצל? את מאמריו ב"הארץ" אני כבר מזמן חדלתי לקרוא משום שאינני מאמין ל"מוסריות" שלו, שטובה בעיניו רק כדי להטיף לאחרים.

* * *

עמית מאוטנר

האוטו גלידה

הָאוֹטוֹ גְּלִידָה לֹא נִכְחַד.

נוֹדֵד קָדִימָה בַּחוֹלוֹת

הָאֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִיִּים, כּוֹרֵז

מַחְרֹזֶת מַנְגִּינוֹת פְּשׁוּטוֹת וְנוֹשָׁנוֹת

(וְנַעֲווֹת מִן הַמַּצְבֵּר).

מַצִּיעַ צֵל צַבָּר צוֹנֵן

מוֹשֵׁךְ שְׁרוּבִים

כְּמוֹ סַבְּרֶס

מְתַקְתַּק וְקַר, וּמִתְחַשֵּׁב לְאַט

בְּהַצָּתוֹת מְאֻחָרוֹת שֶׁל בָּא-לִי. קַרְחוֹן

אַחַר קַרְחוֹן, שֶׁקֶל אַחַר שֶׁקֶל,

לֹא לְפֶתַח הַגַּזְלָן עֲדַיִן

אֶלָּא לַחֲרִיץ קֻפַּת הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת הַטּוֹבָה

שֶׁבָּהּ אוֹסְפִים כֹּחוֹת

שָׁרִים תִּקְוָה.

* * *

משה גרנות

בין גבע לחיזבאללה

על ספרה של דליה רביקוביץ "באה הלכה"

מודן 2005, 193 עמ'

אני מודה באשמה ששיריה של דליה רביקוביץ מעולם לא נגעו לליבי, ולא הבנתי מדוע עליי להתפעל מכך שתפוח הזהב אהב את אוכלהו. ציינתי לעצמי מינוס בהבנת הנקרא, כי הרי גדולים וטובים, כמו שלונסקי, קורצוויל, רבקה גורפיין, הלל ברזל ואחרים, סברו שיש בהם ניצוץ של גאונות. המשכתי את חיי בהרגשה לא נוחה זאת עד שקראתי את דבריה של דליה רביקוביץ בריאיון שערכה עמה אילת נגב ב-4.6.1999 במגזין "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", והרי פסקה מהריאיון הזה:

"קבוצת גבע [לשם עברה משפחתה לאחר שאבי המשפחה נהרג בתאונת דרכים – כל ההערות בסוגריים מרובעות הן שלי – מ.ג.] זה ה'גולאג' הקשה ביותר שאני עברתי. אני לא אומרת מחנה ריכוז, אלא "גולאג", כי זה היה מושתת בעיקר על עבודת פרך, יחס רע ואוכל איום, וגם השפלה ולגלוג. בגיל שמונה כבר עבדנו בשדה... בקיבוץ היה בוז לרוחניות... אמת מה שטוענים בש"ס – שהקיבוצים הוציאו מהמדינה יותר כסף מאשר הם... להפוך את העבודה לדת – זה פונדמנטליזם יותר גרוע מהחיזבאללה, כי השיעים לפחות מאמינים באלוהים"*.

אני סברתי אז, וסובר גם היום, שאדם האומר דברים כל כך מרושעים וכל כך מטומטמים – נותן לי בעצם "פְּטוֹר" מהתעמקות יתר ביצירי רוחו. נדמה לי שכל אדם הגון בישראל צריך לסלוד מההשוואה המעוותת הנ"ל, אבל נתיבות חיי גרמו לכך שהיתה לי גם מעורבות אישית בכל הנוגע לגבע ולמייסדיה: אני למדתי בבית החינוך של גבע בכיתה ז' – מנהלת בית הספר הייתה יהודית שמחוני, והמחנכת שלי היתה מיכל גור-אריה, אימה של דליה רביקוביץ. שום מורה מעולם לא השאיר עליי רושם כביר כל-כך כמוה. כשלימים שימשתי בתפקיד מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים, נהגתי להופיע בשיעורים לדוגמה בפני המורים שהיו תחת פיקוחי – השיעורים לא נבנו במתכונת שלימדוני מוריי באוניברסיטה, אלא במתכונת שספגתי ממיכל, מורתי הנערצת. קבוצת גבע שאני הכרתי הייתה קן של תרבות ושל מסירות אין-קץ, ואם אני נושא עמי בצקלון חיי ערכי תרבות ומוסר – "לא זכיתי באור מן ההפקר," אלא משם קיבלתים.

כמו כל בית ישראל, רכשתי בשבוע הספר ערימה של ספרים, וביניהם השתחל איכשהו גם הספר "באה הלכה" של דליה רביקוביץ. אמרתי לעצמי שאציץ בו, אולי קריאה בפרוזה של המשוררת תשנה את דעתי – אבל, אני מציין כבר עתה – המהפך הזה לא קרה.

וכל כך למה?

ובכן, יש בספר 47 סיפורים קצרים, חלקם קצרצרים – כולם, להוציא אחד ("הדוד משה הראשון") הם סיפורים "בלי אף" – בסוף כל סיפור כזה מתבקש לשאול את השאלה הלא ממש מעודנת – "כן, אז מה?" – לולא העובדה שמרבית הסיפורים מרמזים על חייה המיוסרים – אינני חושב שהיה יכול להיות איזה שהוא עניין בקריאתם. המחברת מודה בסוף הסיפור הראשון, שגיבורתו היא מיכל [מיכל גור-אריה – אימה של המחברת], שהיא איננה מוכשרת לארוג סיפור של ממש:

"מגיע למיכל שעמוס עוז או מאיר שלו יכתבו עליה רומן שלם ויפתחו את הנושאים שאני הזכרתי כאן בצמצום ובדלות, אבל זהו מזלה הביש שאין מי שיכתוב עליה מלבדי, ואני מי אני ומה אני? לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות וכותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר" (עמ' 17).

מספרים על צ'ר'ציל שאמר על אחד מיריביו הפוליטיים שהוא איש עניו, ושמבחינה אובייקטיבית יש לו כל הסיבות להיות כזה [זה היה על יורשו אטלי. – אב"ע]. המחברת לפחות מודעת למגבלות שלה בכתיבת פרוזה, מגבלות שהופכות את שכתבה לא רק לבליל חסר סדר וחסר פשר, אלא גם לחסר עניין, ולולא הרמזים (העבים!) לחייה המיוסרים, שהם בעיקר נושא למנתחי מורכבות הנפש – אינני חושב שאפשר היה למצוא בסיפורים אלה איזה ערך מוסף.

חלק מהרמזים מתרכזים בדמויות הוריה, ובעיקר בדמותה של האם, שבסוף ימיה היתה סיעודית ונזקקה למטפלת, אבל עיקרם מתרכזים בדמות המספרת עצמה, הדיכאונית בצורה פתולוגית, העוברת בצורה חדה משיתוק מוחלט של כוחות נפשה, ואז האם וחברות שונות צריכות לטפל בה כמו בתינוק – ומשם עד להתעלות נפש חסרת פשר הגורמת לה לבזבז את מעט הכסף שאחרים עמלו כדי להשיגו.

רבים מהסיפורים בספר בנויים במתכונת האבסורד ("יד שמאל עם שעון", "בן דודי ג'", "דורית מאירה פניה לחיים", "האוורסט הוורוד", "אובססיה יחידתי", "ידידי ורעי", "חייל לא אמיתי", "פונטנה די טרווי", "זהבית אשת עסקים"). בסיפורים אלה גיבורים מוכרים את יד שמאל עם השעון, הורגים תרנגולת המטילה ביצי זהב מתוך אהבה, מגדלים יתושים אכזריים לצורך נקמה, הרים זזים ממקומם, החברים של הגיבורה הם חזיר וכלב, ואלה מכינים קפה וקוראים עיתון וכו'. הקורא בסיפור האבסורדי נדרש לחפש פשר למוזרויות שבו, ועל הרוב הפשר הוא טריוויאלי לחלוטין. בסיפורים שלפנינו הקורא פטור מלחפש אפילו את הפשר הטריוויאלי הזה, כי הרושם הוא שהמוזרות בפני עצמה היא כאן העיקר.

המוזרות היא שם המשחק גם בסיפורים הריאליסטיים: כל המטפלות של כל המטופלות בסיפורים השונים שמן אחד – "רובי" (עמ' 21, 29, 30, 81, 141). הבן של כל אחת מהגיבורות בספר – דורית, טובית, רונית, חמנית, תקומה – תמיד שמו "אדם". שרת התקרובת (מה זה?) סימי מזרחי ואביה הלאומן המבקש לבנות את בית המקדש ולחזור לכבוש את עזה – שתולים במספר סיפורים מבלי שיש בהם כל צורך (עמ' 116, 119, 153, 195, 186).

לטעמי אין לספר שום ערך מוסף ספרותי, לעיתים נדמה לקורא שהסופרת לא חשבה עד הסוף על מה שהיא כתבה – יש שם אנכרוניזמים בלתי נסלחים כגון ציון שהגיבורה דלילה לא יצאה למשלחות לפולין כי התביישה בנמשים שעל פניה, אלא שדלילה למדה בבית הספר בתקופת המנדט ! (עמ' 71); או משפט כגון: "ומלבד זאת כולם מחכים לפיגוע הבא שבא תמיד אחרי חיסול של מישהו, כמו שברק בא אחרי הרעם" (עמ' 102). אינני חושב שיש כאן כוונת מכוון, אלא סתם רשלנות.

אני אוותר על הרמזים הפוליטיים בסיפורים, ואזכיר רק משפט אחד התפור על פי מידותיה של דליה רביקוביץ: "... אם בן-לאדן שחק עד דק [בפיצוץ התאומים בניו-יורק] את השופט י.ח. פורז [שעיוות את דינן של נשים] אולי בכל זאת יש בו משהו טוב." (עמ' 57).

לשיפוטכם!

למרות הדברים דלעיל, ללא ספק יש בספר זה תעודה אנושית כואבת מאוד. כל הספר זועק "הצילו!" – רוב הדמויות הנשיות הן התגלמות דמותה של המחברת, ולעיתים הן מכונות בשמה המפורש – "דליה", ועל כולן אופף הייאוש הנורא. הן בדיכאון עמוק המרתק אותן אל המיטה, הן אינן מסוגלות לפרנס את עצמן וחיות בחסדיהם של אחרים, לעיתים הן מאושפזות בבית חולים לחולי רוח, חווֹת אובדנוּת מבהילה ותהומות של ייאוש. אני מבין מתוך הסיפורים שכל עוד האֵם של הגיבורה הבדויה היתה בכל חושיה, היא תמכה בה ופירנסה אותה, ואחר כך טיפלו בה חברותיה המסורות, אבל מן הסתם במקרים קשים כמתוארים בספר – זה לא יכול להספיק.

* ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 14

אהוד: סיפורה של דליה רביקוביץ' "הטריבונל של החופש הגדול", על רקע נעוריה הקשים בקיבוץ גבע, שפורסם בקובץ "מוות במשפחה" אך התפרסם עוד לפני כן בדו-ירחון המעולה "אמות" שבעריכת שלמה גרודז'נסקי – הוא בעיניי מן הסיפורים היפים והמושלמים ביותר של הפרוזה העברית. בשעתו הופעתי עימה בתוכנית הטלוויזיה של נעם סמל, ושם היא שפכה את זעמה המטורף על הקיבוצים ואמרה שצריך לשרוף אותם כי שום דבר טוב לא יצא מהם. בהערת ביניים הזכרתי לה את סיפורה הנהדר על גבע, לפחות זה יצא בזכותם – והיא נדהמה ולא היה לה מה להגיד על כך, כי אורח מחשבתה היה כבר די מעורער, אלא שעדיין התייחסו אליה כאל אישיות רמת מעלה, שכל דבריה "חשובים" – ובזכות אישיותה, יופייה ודבריה הנוראים היא היתה כמובן מסמר התוכנית.

אגב, לקראת אחד היובלות של קיבוץ גבע פשפשו חבריו וחקרו ולא מצאו יצירה ספרותית טובה יותר להמחיזה על קיבוצם מאשר "הטריבונל של החופש הגדול", המציג אותם לכאורה באור שלילי. בתמימותם הם שכחו לבקש על כך רשות מדליה. היא תבעה אותם למשפט באמצעות בן-זוגה דאז, עו"ד חיים קליר, ואם איני טועה הוציאה מהם סכום נכבד, מעין פיצויים מאוחרים על הסבל שגרמו לה בנעוריה הקשים אצלם.

* * *

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

* * *

עוז אלמוג

הרחוק נהיה קרוב

הדור שלי גילה בתדהמה את נופי המזרח הרחוק ודרום אמריקה, ורשם יומני מסע כדי לספר לעצמו ולהורים.

הילדים שלנו אינם נפעמים ממה שכבר ראו בטלוויזיה ובאינטרנט, ובמצלמות הכיס הדיגיטאליות שלהם מנציחים בעיקר חברים ודָאחְקות.

הם לא מתרגשים, כי הרחוק נהיה קרוב.

הדור שלי נפרד מהמשפחה לשנה, שלח גלויות ומכתבים, והתקשר הביתה פעם בחודש בשיחת גוביינא יקרה.

הילדים שלנו לא ממש עוזבים את הקן, כי יש להם סלולארי צמוד ואינטרנט בכל פינה ומסעדה.

הם לא מתגעגעים, כי הרחוק נהיה קרוב.

הדור שלי השאיר עצות כלליות ודרישות-שלום לחברים, בספרי המטיילים בשגרירויות ישראל ובקונסוליות.

הילדים שלנו מסמסים, מתקשרים ומייעצים זה לזה פעמיים ביום בפייסבוק ובסקייפ.

הם לא מתנתקים, כי הרחוק נהיה קרוב.

הדור שלי יצא למסע-אישי במדינות נידחות ופגש אוכלוסיות פרימיטיביות, שקיבלו אותו בחיוך רחב ותימהון.

הילדים שלנו מתניידים בלהקות, באוטובוסים ובמטוסים ממוזגים, בין אתרי תיירות שהתמסחרו ובתי חב"ד מאובזרים.

הם לא מסיירים, כי הרחוק נהיה קרוב.

הדור שלי חסך לטיול הגדול כדי לקנות מזכרות שבטיות מבמבוק ועץ מגולף, רקמות יד ותמונות על נייר אורז.

הילדים שלנו מכירים בעל פה את כל מוצרי השאנטי, ואת כספיהם וכספי הוריהם מייעדים בעיקר למותגי לבוש מזוייפים ותואמי אייפון.

הם לא חוסכים, כי הרחוק נהיה קרוב.

הדור שלי קרא את "מדריכי שרוכי הנעל" באנגלית, ולמד את המסלול בעל פה, כמו במבצע צבאי.

הילדים שלנו מתעניינים יותר בנרגילות, סמים ואלכוהול מאשר במפות, היסטוריה ותרבות.

הם לא מסתקרנים, כי הרחוק נהיה קרוב.

כשהיינו צעירים העולם היה רחב ומסתורי, אבל נתיבי חיינו היו ברורים. כמה מוזר ועצוב שבעולם שבו הכול כל כך קרוב, ילדינו הולכים לאיבוד.

* * *

יואב אהרוני

שדרות בגשם

בגיליון ראש השנה של מעריב התפרסמה כתבה רחבת-היקף של מנחם בן על אלתרמן ושירתו. בדבריי שלהלן אני מבקש להשיג על מה שכתב בן בעניין השיר "שדרות בגשם", בהתייחס לשירתו של אלתרמן בכללה.

ועוד לפני כן, הערה טכנית במהותה, המתייחסת ל"בתי הצוחקת" (אֵלֵךְ נָא הַיּוֹם, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת,/ בֵּין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנּוֹלְדוּ שֵׁנִית): בן מספר כי תרצה אתר סיפרה לו שכאשר השיר נכתב היא אומנם לא נולדה עדיין, אך כבר נהרתה. דא עקא, תרצה נולדה בראשית 1941 בעוד "כוכבים בחוץ", הספר שבו התפרסם השיר, יצא לאור ב-1938...

עניינה העיקרי של ההשגה שלי הוא תחושת האושר שאותה מזהה מנחם בן במגעו של אלתרמן עם העולם ועם הטבע. אין כל אפשרות לטעות בתחושה זו, המציפה כה רבים משיריו של אלתרמן, אולם בן אינו עומד על מקורה של תחושה זו.

פנחס שדה כותב ב"שירת ירושלים החדשה":

אַתָּה שׁוֹאֵל, בַּאֲשֶׁר תָּבוֹא, לָדַעַת

אֶת נִשְׁמַת הַמָּקוֹם, וְאֶת

הִתְגַּלּוּתָהּ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל נִשְׁמַת הָעוֹלָם בּוֹ.

אלתרמן השתוקק, לכל אורך שירתו, לגלות את נשמת העולם ונשמת מרכיביו בתוך גופם, את היסודות הקבועים, הנצחיים, בתוך המראה הרגעי והחולף של העצמים. הגילוי הזה הוא מקורו של האושר העצום. הברזל ("נַפַּח הַיָּמִים הַנּוֹשֵׂא בְּעֻלָּם") והאבן ("הַזּוֹ שֶׁאֵינֶנָּה בּוֹכָה לְעוֹלָם"), לאחר שנרחצו בגשם ועמדו באור חמה, נתנו למשורר הזדמנות להצצה חטופה במהותם הקבועה, הנצחית.

דימוי נוסף, לדעתי – מהיפים ביותר בשירתו של אלתרמן בכלל, מצוי בבית השני של "שדרות בגשם":

הִנֵּה הַזְּגוּגִית –שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ

וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?

עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ,

הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.

הרעש הוא כל הרגעי, החולף, המבלבל. האור הוא היסוד האמיתי, הזך, הנצחי, לכן הוא זה הזכאי לעבור את "סַף נִשְׁמָתֵנוּ".

הניסיון לראות דרך התבוננות בת-חלוף את "הִתְגַּלּוּתָהּ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל נִשְׁמַת הָעוֹלָם בּוֹ" והאושר העצום שבגילוי כזה, מלווה את אלתרמן בכל שירתו. דוגמא קצרצרה, אחת מני רבות – שורת הפתיחה של השיר "ירח":

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.

העולם – עם הירח, הברוש, הדרך ואגמי המים – קיים ועומד, אך רגע ההולדת שלו הוא הרגע שבו המשורר מתבונן בו ומגלה את נשמתו, את מהותו הנצחית.

בשיר "שדרות בגשם", הדברים "נוֹלְדוּ שֵׁנִית" ברגע ההתבוננות בהם. אף כי הם זמינים לכל אחד לאחר הגשם, הם "נולדים" רק בעבוּר מי שמתבונן בהם מלבו ואינו נרתע מלראות את מהותם האמיתית. אלתרמן חש שהוא מתבונן כך, ולכן זכאי לתחושת האושר שבגילוי.

בשיר "פגישה לאין קץ", שהוא שיר של שבועת אמונים של המשורר לשירה (ויש אומרים לאהבה, ואולי אין הבדל ביניהן) הוא אומר:

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.

לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.

תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּהּ מְבַקֶּשֶׁת,

תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!

רק מי שיש לו אומץ לשבועת אמונים כזאת, זכאי לשָׂכר.

גם אל תוך נשמתו שלו מתבונן המשורר ומנסה לגלות במעמקיה את יסודות הטבע הקמאי, וגם גילוי זה, עם כל הכאב, מסב לו אושר עצום. כך, למשל, בשיר "סתיו עתיק":

[---] גּוּפָתִי הַמֻּבְרֶכֶת...

– – הַשְּׁבוּיָה! מִשְּׂפָתַיִךְ לְאַט נָס הַדָּם,

הָעֲוִית הִתְרַפְּקָה לְשַּׁבֵּר אֶצְבָּעַיִךְ,

יְאוֹרוֹת נִשְׁכָּחִים סִמְּמוּךְ בְּאֵדָם

וְעוֹפוֹת קְרוּעֵי קוֹל,

שׁוֹתְתֵי אוֹר וָמַיִם,

הִשְׁבִּיעוּךְ בֶּעָנָן!

נחזור אל "שדרות בגשם".

הבית האחרון בשיר זה הוא, לדעתי, החשוב ביותר להבנתו של מקור האושר. בבית זה מסכם המשורר את אהבתו לעיר ולְמה שזכה לראות בה:

עִירִי הַפְּרוּמָה שִׂמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת

חִיּוּךְ הַבַּרְזֶל וְהָאֶבֶן עוֹד שָׁט.

הַלָּלוּ אֵינָם שׁוֹכְחִים אֶת הַחֶסֶד

שֶׁל מִלַּת אַהֲבָה אַחַת.

למרבה התימהון, בביצוע המושר של "שדרות בגשם", בלחנו של נחום היימן, הושמט בית זה מן השיר ובמקומו מושר הבית הראשון. מעשה תמוה זה מעיד על חוסר הבנה בלתי נסלח של השיר.

התואר "עִירִי הַפְּרוּמָה" מתייחס למובאה מדברי רבי מאיר במסכת גיטין (דף צ' ע"א-ע"ב):

כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים: יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו [---], ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזוהי מידת כל אדם (רוב האנשים) [---], ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי (תבשיל), מוצצו ואוכלו. זוהי מידת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטוֹוָה בשוק, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת עם בני אדם (גברים).[---] זו, מצווה מן התורה לגרשה.

המשורר, שראה לרגע את העיר במערומיה ועתה היא מרַכֶּסֶת לנגד עיניו את שמלתה הפְּרומה, אינו מעלה על דעתו למלא אחר ה"מצווה מן התורה". אדרבא, התגלות "מופקרת" זו של העיר היא עבורו חסד מופלא. בהרף עין חולף נגלתה לו מהותם האמיתית, הקבועה של הברזל, האבן, הזגוגית והשדרה כולה. בשל החסד הזה, הקצר, הוא אוהב את העיר ומעניק לה אהבה שלא תישכח לעולם.

האושר הנובע מהתבוננות בטבע אינו, איפוא, חוויה אסתטית בלבד. זוהי גם, ואולי בעיקר, חוויה נפשית ואינטלקטואלית עמוקה, הנובעת מחיפוש ממושך ועקשני אחר הנצח וגילוי רישומו, המפתיע והבלתי צפוי לעיתים, לרגע קצר אחד.

* * *

ליעקב ראב ומשפחתו

השתתפותנו בצערכם הכבד על מות אשתך

מירי

* * *

לנחמה (לבית בן עזר) וגד נשיץ

השתתפותנו בצערכם הכבד

על מות בנכם איתן-אלכסנדר

* * *

ברוך תירוש

העמסת אבטיחים על ספינות מפרש

רבים מעלים לאחרונה מסיפורי ארץ-ישראל מה'אלף הקודם', וכאן אתאר התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה הפכו (האם חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם, ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שרות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל 'א-לה גארסון'.

פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"

"לא," הייתי משיב, ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא היתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.

לאחר מסירת הידיעות, הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו. הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ 'בן דודו' למאהלי אבו קישק, בעיקר למאהל על הגדה המערבית [מדובר בגדה הצפונית. – אב"ע] הרדודה של הירקון, צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השיח' מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה.

הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל, סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כ-35 אנשי פלי"ם להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני 'השבת השחורה' בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו ברחבי הארץ; ואנחנו גם סייענו לו במסירות כפועלים חקלאיים בעבודות משקו החקלאי.

אולם החווייה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר הוא לקח אותי איתו, כאורחי שיח' אבו קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, ליד המזח, מול כפר ויתקין ומצפון לבית ינאי היום.

התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.

האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כ-50 מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּב בערבית, כשמחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות 'עמידה' לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, וסלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו האורחים עמדנו, עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים נכנסים בשיירות למים, והפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.

ברגע שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים.

לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ-ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו זאבורה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן, לתדהמתו, כי הסופר ג'יימס מיצ'נר מספר בתחילת הספר 'איבריה', על חווייתו כנער סיפון בחוף ולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו כנ"ל לעבר האניה שעגנה במקביל לחוף.

* * *

ברכות לפרופ' הלל ברזל

ברכותינו לפרופ' הלל ברזל בן ה-85 עם זכייתו (ב-15.9.2010) ב"אות יקיר צופי ישראל". האות הוענק לשמונה בוגרי תנועת הצופים "בגין הישגים אישיים הראויים להערכה מיוחדת, שעשייתם ותרומתם רבה לחברה ולמדינה." בין מקבלי האות נמצאו גם אהרון ידלין שר החינוך בעבר וחתן פרס ישראל, והאלוף והרמטכ"ל הנבחר יואב גלנט. השופטים ציינו שפרופ' ברזל היה, בין היתר, מדריך ראשי של שבטי הצופים ופעל לאיחוד כל השבטים תחת הנהגה אחת בתל-אביב. הוא גם דאג, בתפקידו כמנהל מחלקת הנוער בעירית תל-אביב, לבניין קבע לצופים, ואף היה שותף בהקמתו של "בית פיליפס", וייסוד התאחדות הצופים בישראל.

אך כמובן פרופ' הלל ברזל הוא בראש וראשונה חוקר הספרות העברית עטור פרסים, שלימד שנים רבות באוניברסיטת בר-אילן, ובמיוחד הוא חוקר ומתעד השירה העברית. עד עתה פירסם תשעה כרכים ממפעלו המונומנטאלי: "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו".

אנו מאחלים לו עוד שנים רבות של עבודה ויצירה מעמיקה ומדוייקת.

* * *

נגה מרון

יעל מדיני מספרת על איינשטיין

בשנת 1951 נמכרה איגרת ה"בונדס" ה-20,000 בסך 500 דולר לאלברט איינשטיין והיא נמסרה לו אישית על-ידי יעל מדיני, בתו של משה שרת.

הידיעה פורסמה באינטרנט וכאשר פניתי אל יעל לאמת את הסיפור, היא הוסיפה את הפרטים הבאים, ולבקשתי אף הרשתה לי לשלוח אותם לחב"ע, ואלה דבריה:

בשנת 1951 הופתעו במשרד ה"בונדס" בניו-יורק לפתוח מעטפה רגילה ולמצוא בה מיספר מילים מהאיש, שגם צירף המחאה בסך כזה וכזה תמורת רכישת מיספר כזה וכזה של אגרות. לאחר שהתעשתו מההפתעה, הוחלט לעשות מזה "עסק". בדקו ומצאו שנמצאת בניו-יורק "בתו של". ב"דין התנועה" נעניתי לבקשה לנסוע במונית עם יו"ר ה"בונדס" ופמלייה קטנה לפרינסטון (שכללה צלם) כדי להגיש לאיש את תעודת הרכישה. הרגשתי כדג מחוץ למים – מכל הבחינות.

מאותו אירוע זכור לי כי איינשטיין קיבל אותנו בפשטות, אם לא כמי שממש-מהווים-מטרד-ברגע-זה, בחולצה פתוחה ועליה סוודר ביתי קמוט, מחורר במרפקיו, רגליו היחפות נתונות בנעליים מהוהות. התיישבנו סביב שולחן מבולגן. יו"ר הבונדס נשא נאום נמלץ שהיה היפוכו הגמור של האווירה (חנוך לוין, מי יתנך שם ברגע זה!) – בהגיע שלב הצילומים, כמתחייב, צולמנו שנינו – רוכש האגרות ו"בתו של" – בהתבוננותנו יחד בתעודת הרכישה. התמונה עצמה יפה מאוד. אני מכנה אותה: "סתיו ואביב."

* * *

איתמר פרת: תגובה לשבועון "טיים" מה-13.9

Your lead article by Karl Vick (TIME september 13.9.2010) reads like a chapter from 'Alice through the Looking Glass'. You reporter had a chat with two budding real-estate agents and two ladies in a café, quoted a garrulous journalist of far-left leaning Ha'aretz Daily, and now he tells the world that in Israel "the Palestinian is no longer seen as a strategic threat", that due to the wall an Israeli "can pass a lifetime without meeting a Palestinian", that "secular Israelis are vacating Jerusalem", that an Ashdod lawyer declares that "We're not really that into the peace process. We are really really into the water sports". He shows a full-page picture of a soldier relaxing on furlough, to illustrate the lad's disinterest in peace.

To any Israeli, this reads like fantasy. Karl Vick obviously hasn't seen the throngs at the war cemeteries, every memorial day. He has not seen the thousands who marched with the parents of Gil'ad Shalitt, the soldier incarcerated these five years by Israel's arch-enemy Hamas, hasn’t talked to parents whose kids go for three years into combat duty and don't know if they will return, and in what shape.

Israel can be wiped off the map in three days by a concerted rocket attack, within two weeks if the Moslim armies join forces. Why does it not happen? Not because the Israelis have lost interest, but on the contrary, have a vital interest in maintaining peace. It is not happening because there is a price to pay, and the Arabs have no stomach for a war that will gain them nothing.

The looking-glass moral of Vick's article seems to be: Whenever you stop rocketing Israel's towns and blowing up their buses, pamper them with surf boards – promptly they lose every interest in peace. A peace partner nevermore. Don't ever stop killing Israelis, because then they won't make peace.

So now TIME readers know what will save the peace talks.

Ithamar Perath.

Sho'eva. Israel

* * *

י"ז: למלא מגבות שלמות בדמעות...

שלום רב לך אהוד היקר,

אילו ידעתי שאתה לא בארץ הייתי שומר לך את העיתון בו נתבשרנו שבשעה טובה הלכה לה האוצרת של מוזיאון נחום גוטמן אחרי שגרמה לנו למלא מגבות שלמות בדמעות על הנכבה...

גם אנו היינו בטיול כמו שעשיתם ונהנינו בהחלט. בחזרתי אמרתי שאם אתה הולך ברחוב בלישבון ועוברת עגלה או מכונית ומתיזה מים מאיזו שלולית – כי אז יהיו על המכנסיים שלך טיפות בצורת צלב , וזה יען כל דבר קשור שם לצלוב.

ד"ש לגברת שלך וגמר חתימה טובה,

בברכה,

י"ז

* * *

ברוך שובך למחשבנו שהיה מיותם.  חסרת לנו ולמחשבנו. ממש הנאה צרופה לקום פעמיים בשבוע ולעוט על המחשב לקריאת הגיליון החדש עם בוקר.

חתימה טובה,

אבניאל

* * *

אהוד היקר, ממה אתה חי?

אתמול הגיע אליי גיליון "קו למושב", בו מצוי המאמר שלי על הביוגרפיה של טומי לפיד [שצוטט מ"חדשות בן עזר"] ומצאתי בו ראיון ארוך (שני עמודים וחצי), שבו אתה מראיין את עצמך. רוב הדברים היו מוכרים לי מקודם, אבל התמיה אותי מאוד שהמצנאט שלך היא רעייתך המשתכרת מפנסיה של אחות, ואתה בכל זאת שולח בנדיבות מאות ספרים ודיסקים ללא תשלום. בוודאי יש לך קרן שפע שלא הצהרת עליה.

שלך,

משה גרנות

משה היקר,

רק אל תלשין עליי למס הכנסה (שפקידיו דורשים ממני שומות מוגזמות ומופרכות בתוספת ניכויים גדולים במקור וחובת תשלום מקדמות בשיעור גדול, אבל בסוף שנת המס הם נאלצים בדרך-כלל להחזיר לי כמעט הכול).

אכן, יש לנו שתי חלקות בפתח-תקווה וגם מאות דונאמים פרדסים נושאי פרי מהזן שמוטי שרה אדום (שמוטי-דם) ומפירותיהם שאותם אנחנו מייצאים בחשאי לקמצ'טקה וחיים בזכותם ממש כשם שחי מהם ידידינו הסופר העל-זמני אלימלך שפירא בפרדס על גדת הירקון הדרומית.

שלך,

אהוד

* * *

בעקבות ויכוחים בגיליונות המכתב העיתי וגם במערכת, אנחנו פונים בשאלה לשלושה אנשים והם צביקה זמיר, עמוס חורב ואליהו סלע ("רעננה"), שהיו מפקדים בגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח במלחמת השחרור, הגדוד שיורם קניוק נמנה על חייליו, ושואלים:

האם קראו את ספרו "תש"ח", והאם יש לדעתם בספר דברים שאינם אמת?

אנא העבירו לידיעתם את שאלותינו אלה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ברשימתנו על פורטוגל וספרד שכחנו לציין כי אצל המפגרים האלה העישון חופשי ומותר בכל בתי-הקפה והמסעדות, והבעלים אפילו מעודדים לכך, אבל כאשר אנחנו העזנו לעשן את המקטרת שלנו בערב, באחת הסמטאות ההומות תיירים של סאנטיאגו דה קומפוסטלה, קיבלנו גערה מיידית מהמסתורית להפסיק – כי העשן שלנו מפריע להולכי-הרגל!

 כן, והם אפילו לא יודעים להכין לארוחת-הבוקר רצועות בקון מטוגנות כהלכה. בכל בתי המלון בשתי המדינות הללו, ארבעה כוכבים – הוא לא היה פריך, קריספי, ולרוב כבר גם קר. מוזר, את הבקון המטוגן כדבעי הטוב ביותר אכלנו בשעתו בבקרים בבתי המלון בטורקיה!

* שתיית מי סודה משמינה! מחקר שתייה שנערך במשך שבעים שנה באוניברסיטה האמריקאית הידועה פלוצקנה מוכיח כי שתיית מי סודה מנפחת את הגוף ומשמינה אותו! המחקר הממושך נערך וגם מומן בידי חברת המשקאות המוגזים קוקה קוּס.

* בשם הדמוקרטיה אנחנו דורשים לאפשר לשודדי רכב מהשטחים וממזרח ירושלים לפעול באין מפריע בצפון תל אביב ובשכונות צהלה וסובבותיה, ולגזור מאסר עולם על פי החוק הסעודי על כל שוטר שיעז לעצור בעדם או לירות בהם או להרוג את הקדושים שודדי הרכב האלה – את השאהידים הנאבקים נגד הכיבוש. נשות תל אביב העשירות והשמאלניות בוודאי תשמחנה על כל שוד מכונית שלהן בידי שאהיד פלסטיני.

* אחד הסודות הכמוסים של הדמוקרטיה הישראלית הוא – כמה ח"כ ושרי-ממשלה אינם יודעים אנגלית, ולכמה מהם אין תעודת בגרות? כל היודע דבר על כך מתבקש להודיענו.

* בעקבות הפסקת הייצור של סירי הנירוסטה במפעל "סולתם", סירים שהיו מן הטובים בעולם בסוגם, ועמידים יותר מחיי אדם ממוצע – התפתח שוק אספנים-בשלנים מדהים בהיקפו, שבו נמכרים סירי "סולתם" ישנים ונדירים אך במצב טוב, תוצרת הארץ כמובן – במחירים המגיעים למאות ואלפי שקלים הסיר. כך גם בקשר לחלקי החילוף שלהם, הידיות.

כיום אפשר למצוא בארץ רק סירי נירוסטה של ייבוא, רובם מאיטליה ומסין, חלקם בעלי "תחתית כפולה" שמנסיוננו מתפוצצת בחום והופכת את תחתית הסיר למעין קערה. אגב, גם "סולתם" הפכה ליבואנית סירים ומוכרת אותם תחת המותג שלה לקונים תמימים – כמו שמותג השמוטי גָ'פָה נמכר לסין.

כך חולפת תהילה העולם, ומוצרים "זולים" של חרא מֵהַזְבָּלֶה של העולם מכים שוק על ירך את התעשייה הישראלית, שהגיעה בשעתה להישגים מופלאים בתחומים רבים. מי יתננו סכיני גילוח "אוקבה" ממפעלם שבמושבה השנייה של העלייה הראשונה, ראשון לציון? או מערכות סכו"ם של "רדד" ו"מכסף"? או אולרים בעלי ידית שנהב של ד. ניומן, תל אביב? או בגדי חאקי של "אתא" שעד היום איננו מוצאים להם תחליף? או משחת האיכטיול השחורה נגד פרונקולים – שבסיסה היו ה"עגלים", אלה גושי האספלט שצפו בשעתו בים המלח? – ועדיין אנחנו זוכרים כיצד באנו למכור, ללא הצלחה, גוש שעלה וצף אצלנו מול עין גדי – לקרובנו א"ז כהן, שעמד בראש ההנהלה התל-אביבית של הפירמה של קרובי-משפחתנו, לשעבר-מקהיר, "האחים גרין", כיום חברת כצ"ט.

* שלושה אל"פים מנוולים, אחמדיניג'אד, ארדואן ואסאד, ייפגשו בקרוב בבית הלבן עם אל"ף רביעי, אובמה, כדי לדון עימו כיצד אפשר להוציא בעורמה ובדרכי מרמה את הגולן מישראל. שלושה המוסלמים מאמינים שהרביעי, חניך האסלאם, יקנה מהם כל עוונטה כי הוא טיפש ומאמין ב"שלום" וכבר חטף פיק ברכיים ונסוג מעיראק המתפוררת!

* המכתב העיתי מבקש סליחה ומחילה מכל מי שנפגעו מדבריו הגזעניים במהלך השנה שחלפה וגם ייפגעו אל נכון במהלך השנה הקרובה. ככה זה כשעוסקים בישראל, במזרח התיכון ובארה"ב. יבשת אירופה והאיים הבריטיים חפים, כידוע, מכל גזענות.

  * לזכות "הארץ און-ליין" ייאמר שהחל לעדכן את עצמו כבר בצהרי יום כיפור, ה-18.9, אלא אם כן כתבה את המהדורה היום-כיפורית הזו חבורת העובדים הפלסטיניים בעיתון!

* ישר כוחה של רוסיה העומדת למכור לסוריה דור חדש של טילים שביכולתו לקרב את השלום על ידי השמדה עוד יותר מדוייקת של ערי ישראל וספינותיה. מדובר בטילי "יארונט" מתקדמים ביותר בעלי רמת דיוק גבוהה. טווח הטילים המרבי הוא 300 ק"מ והם יכולים לשאת ראש נפץ במשקל של עד 200 ק"ג. ייחודו של הטיל הוא ביכולתו לשייט בגובה מטרים ספורים מעל המים, מה שמקשה מאוד על ניסיונות ליירט אותו או אפילו לזהות אותו במכ"מ. יש לשער שבטילים הללו ובדומיהם, שיסופקו לסוריה – ייהרגו גם עשרות אלפי אזרחים רוסיים-לשעבר שעלו לישראל ממדינתם-לשעבר, המושחתת.

* עכשיו ספטמבר 2010. מתי חושבת המחלקה לספריות של משרד התרבות לשלם לסופרים לפי הסקר שערכה על שאילות הספרים שלהם, כלומר השימוש – בספריות הציבוריות בשנת 2009? טרם הגיעה אלינו אפילו הודעת זכאות על כך.

* דיכאון בשיעורי ספרות: "היצירות עצובות מדי". מורים לספרות בתיכונים התלוננו בפני משרד החינוך כי תוכנית הלימודים מדכאת את התלמידים. ["מעריב", 19.9.10]. אנחנו לפחות לא אשמים בכך. מטעמים היגייניים אף אחת מיצירותינו העליזות והארוטיות אינה נלמדת בבתי הספר בישראל, למרות שתלמידות ותלמידים צוהלים כשמזדמן לנו לקרוא, למשל, מהספר "50 שירי מתבגרים" – עד שהמורות מבקשות מאיתנו להפסיק. בשעתו כללו אמנם את "המחצבה", אך כאשר התברר כי שם המחבר הוא בן עֶזֶר ולא בן עָזָר – הוציאו את הספר מתוכנית הלימודים, כי נכלל בטעות מטעם הקווטה העדתית.

* ח"כ אחמד טיבי אמר כי "היינו כאן לפני המהגר הפשיסט ליברמן ונשאר כאן אחריו." טיבי הוסיף כי "איננו קוראים לסילוק אזרחים מתוך מדינת ישראל אך אם כבר אז מי שהגיע אחרון במאה האחרונה שיעזוב ראשון. המכשול העיקרי בפני הסדר וזכויות שוות הם המתנחלים ולא האזרחים הערבים הילידים." ["הארץ און ליין", 19.9.]. ובכן ח"כ טיבי, אנחנו אמנם רחוקים מלהיות חסידיו של ליברמן – אבל היינו כאן לפני הפלישה וההגירה המוסלמית לארץ-ישראל, ונישאר גם אחריה! – ואם זה לא מוצא חן בעיניך – אתה יכול לשתות את ים התיכון, עם בקלאווה.

* סיפורו של עמוס עוז "מלך נורבגיה" שהתפרסם בגיליון ערב יום כיפור של עיתון "הארץ" [17.9], וגיבורו קיבוצניק קשיש צבי פרוביזור – הוא סיפור יפה, עצוב, מינורי, מושך את הלב ובעל סגנון עברי נקי להפליא, סיפור למופת שגם מזכיר לנו דמויות מן הספרות העברית.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,057 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-155 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,029 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,998 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל