| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 576
תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום חמישי, ט"ו תשרי תשע"א, 23 בספטמבר 2010
עם צרופת מכתבו של יעקב אלימלך לדרברג בכתב ידו, המתאר את פרעות 1921 ביפו, ועם תמונתו של משה כרמי (ינובסקי) בבחרותו
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: נוסח דפי המכתב של יעקב אלימלך לדרברג, המתאר את פרעות 1921 ביפו. שולמית וידריך על המכתב וכותבו.
אורי הייטנר: 1. המים נוזלים. 2. פותח הדלת ל"זכות" השיבה. 3. רוח גבית לרוצח תאיר ראדה. // יִשְׂרָאֵל הַר: פּוּסְטֶמָה חוֹזֶרֶת.
יוסי אחימאיר: 1. המלחמה האמיתית. 2. היש טעם בחרם-נגדי?
משה גרנות: ניתנת האמת שתיאמר, על ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש". // אלי מייזליש: שלטון השמאל מת, זה מה שלא הבין יבין כ"ץ.
חיים אנלין: על מינת אבו-זבורה.
נתי מלאכי: שיחה בתפילת נעילה.
יוסף חרמוני: לא רק "לאחרונה", ולא "מיעוט קטן".
יעל סגל: על שירי המלחמה הרוסיים. // גרימי על "מולדתי".
ישראל נטע: היה שלום אבא. // יוסי גמזו: סְתָו נוֹרָא לֹא סְתָוִי...
משה ברק: הראש היהודי, האמנם תופעה גנטית?!
עמוס גנור: האכזבה מאולמרט [ותגובת אהוד בן עזר].
אתר האינטרנט של הסופר שמאי גולן.
רות ירדני כץ: שנה טובה.
נסיה שפרנסקי: המורה משה כרמי.
קווין מיירס: "מאה אלף ברכות לגיהינום מר שגריר ישראל" [ציטוט].
י"ז: לאדם נחוץ מעט מאוד, כל היתר זה כדי לעשות רושם.
יואל נץ: לא לתרגם את הפיגולים...
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
* * *
נוסח דפי המכתב של יעקב אלימלך לדרברג
המתאר את פרעות 1921 ביפו
ב"ה
יום א דר"ח [דראש חודש] אייר תרפ"א [יום ראשון 8.5.21] פה יפו ת"ו [תיבנה ותכונן]
כבוד אחי אהובי כנפשי היקר לי מכל מר אברהם משה נ"י [נרו יאיר] עם נוות ביתך העדינה [אשתך] וב"ב [ובני ביתך] היקרים ה"י [השם ישמרם] שלום.
בעזר השי"ת [השם יתברך] אוכל לבשרכם בבשורה טובה כי ניצלתי ממות והסכנה שעברה על ראשי נחלפה כליל וכמעט שנרפאתי מהפצעים ומהמכות שסבלתי ביום ראשון העבר. בודאי כבר קראתם אודות "הפאגראם" [פרעות] שהי' [שהיה] ביפו. וכבר ראיתם גם את שמי בתוך "הנפצעים" והנה לספר לכם בפרוטרוט מהחל ועד כלה. ביום ראשון העבר כ"ג ניסן הלכתי להחנות בבוקר השכם כי בא לי הרבה סחורות, כוסות לטייא [תה] ועוד, כעשרים חביות. ושכרתי שני סבלים לעזור לנו ואני ויצחק סדרנו את הסחורה בהרעפים עד הצהרים. וכחצי שעה בדיוק אח"כ שמענו בלבול גדול בשוק ותכף רץ יצחק לראות את הנעשה שם. אבל לא שב ואני בשמעי את הרעש שנהי' [שנהיה] גמרתי [החלטתי] לסגור עלי את החנות עד שיעבור זעם. כי ברור הי' [היה] אצלי שתכף יבואו אנשי צבא לפזר את ההוללים. אבל לדאבוני היתה לי תקותי למפח נפש, כי יותר משתי שעות הייתי סגור בהחנות, ושום איש לא בא לעזרני. רק צעקות הפוחזים והריקים עם נאקות הפצועים וההרוגים נשמעו בכל עבר ופנה. את מצב נפשי אז תוכלו לתאר לכם. חפשתי עצות מה לעשות כי כבר שמעתי שמשברים דלתות החנויות. וגמרתי בדעתי לילך למעלה על הבודעם [עליית גג] שלי. וגם לעלות הסולם עמדי. ותו"מי [ותכף ומיד] עשיתי ככה. וגם הפשטתי את הוועסטיל [אפודה] והמאנטיל [מעיל] שלי וחבשתי אותם סביב על ראשי ועל גבי היטיב. ושכבתי על הבודעם בפשוט ידים ורגלים ופני למטה. אבל רק כעשרה רגעים שכבתי כה ופתאום שמעתי ששוברים את דלתות חנותי וכעבור איזה רגעים שברו הדלתות וכשני מאות שודדים רוצחים התפרצו להחנות והתחילו לשדוד את כל מה שיוכלו שאת והנותר החריבו ושברו ורמסו. ופתאום אמר איש אחד שלמעלה על הבודעם יש הרבה סחורות. ומייד טפסו ועלו על הבודעם וראו אותי שוכב על הארץ. צעקו כלם הנה יהודי הירגוהו טבחוהו וכעשרה שודדים התחילו להכות אותי במוטות הארוכים אשר בידיהם על ראשי ועל גבי. וצעקתי בכל כוחי מהכאב רק אחרי עבור איזה רגע נדהמתי וחלשות [עילפון] גדולה נפלה עלי רק שמעתי שערבי אחד אמר לחברו תן לי את הסכין לדקרו. כי כנראה עודו חי ואני בשמעי הדברים סמר בשרי מעט ובכל כחי קראתי שמע ישראל ולא הספקתי לגמור והנה קול יריות קנה רובה והשודדים אצים רצים בקול הנה האינגליז [שוטרים אנגלים] ויברחו לנפשם. הרימותי מעט את ראשי והנה ראיתי כי שני בולסים [מלשון בוליס – שוטר] עומדים אצל הפתח חיכתיי להם שיקחוני מפה כי עוד מעט והרגוני והם רחמו עלי והוציאוני והביאוני להסראייע [בניין מושל המחוז הטורקי ביפו בכיכר השעון] מוכה. פצוע. ופני מלא דם ורצח. ושם בהסארייע כבר מצאתי הרבה יהודים פצועים ג"כ [גם כן] עם רופאים ורוקחים להושיט לכאו"א [לכל אחד ואחד] את העזרה הנחוצה. ואחרי שעשו לי את התחבושת הראשונה תכף בא אטאמאביל [אמבולנס] של הצלב האדום. והוליכוני לתל אביב להגימנסי' [הגימנסיה הרצליה ברחוב אחד העם] כי שם עשו בית חולים רגעי (זמני) ושם כבר הי' רופאים וחובשים עוד פעם הם חבשו אותי והבטחני כי מכותי אינם מסוכנים ורק אשכב איזה ימים בהאספיטאל [בית חולים] וירוח לי ותכף נשאני [ ] למעלה והנחתוני על מטה רכה ויטפלו בי. אחי יקירי מה אומר לך. הטוב והחסד שעשו אנשי תל אביב עם החולים והפצועים הי' על צד היותר טוב שיכול להיות ולעולם לא אשכח חסדים [כתוב – חסדם] שעשו עמדי ועם כל החולים והפצועים. וביום הרביעי כבר יצאתי משם לביתי. רק בכל יום ויום אני הולך לשם לחבוש את פצעי וב"ה כי אני הולך ובריא מיום ליום רק נשארתי כמעט בעירום ובחוסר כל כי יותר משולשה [כך במקור] אלפים לירא שטרלינג שדדו ממני וכל עמלי ויגיעי הלכו לטימיון ונשארתי ג"כ [גם כן] בע"ח [בעל חוב] יותר מאלף לי"ש [לירות שטרלינג] אבל תקותי חזקה בעזר השי"ת שבודאי יושיעני במהרה ומיד ירום קרני בכבוד. ואחרי שפדה אותי ממות בודאי לא יתנני למות ברעב אני וביתי. ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די. הממשלה יר"ה [ירום הודה] מנתה ועד אודות ההיזקות [הנזקים] שנעשו אבל מי יודע מה יהא לעת עתה ערכנו מכתב בקשה בצירוף כל ההיזקות לערך 4500 ל'יש הי' סחורה בחנות ואולי נשאר כחמש מאות או אלף לי"ש אני לא אוכל לפתוח חנותי קודם שיבואו אנשים מהממשלה יר"ה לראות בעיניהם את החורבן הנורא וההיזק הרב שנעשה שם. הסדר כמעט כבר הושב, ובהרחובות הגדולים כבר פתחו החנויות. והעיקר הוא כעת אם הממשלה יר'ה תעניש את השודדים והרוצחים כיאות להם בכל חומר הדין וגם את האנשים אשר הסיתו את העם בדבריהם ובמכתביהם ובעיתוניהם תעניש קשה אזי בטוחים אנו בעזר השי"ת שמעוראות [כך במקור. מאורעות] השבוע העברה [שעבר] לא ישונה [לא יישנה] עוד פעם, ואם ח"ו [חס וחלילה] הממשלה יר"ה לא תעניש קשה את ההוללים ותלך עמהם במדת סבלנות כדרכה מאז ועד היום אזי אבדנו כלנו אבדנו והשי"ת יהפוך את לב הממשלה לטוב לנו אחיך המסובל [הסובל] ביסורים ובפצעים יעקב אלימלך הלוי לדרברג.
בשורה העליונה במהופך: תוכל להדפיס המכתב או את תוכנו בהעתונים
* * *
שולמית וידריך על המכתב וכותבו
את המכתב המקורי המהווה עדות למה שהתרחש ב-1.5.1921 ביפו, מסר לי ידידי דני שלזינגר, אספן בלתי נלאה של פריטים היסטוריים.
כותב המכתב יעקב אלימלך לדרברג יליד הארץ, בן לרבי יצחק לדרברג, נולד בירושלים בשנת 1876. למד בחדרים ובישיבות ובבגרותו עבר לפתח תקווה שם השתתף בנטיעת פרדסים ועבר משם ליפו. ביפו פתח עם אחיו יהושע בית מסחר לכלי בית, זכוכית ופורצלנים בשוק אל-דיר כיום אזור שוק הפשפשים. ולאחר פטירתו יהושע המשיך לנהלו עם יורשיו.
לאחר הפרעות והניתוק מיפו העביר את בית מסחרו לרחוב זבולון 10 בשכונת "מרכז מסחרי" שתוכננה עבור הסוחרים היהודים שנמלטו מיפו.
יעקב אלימלך לדרברג נפטר בתל אביב ב-1939 והובא לקבורה בירושלים. צאצאיו המשיכו לנהל את החנות ופנו גם לעסקי נדל"ן, בתים וקרקעות.
פרעות 1921
במהלך תהלוכת 1 במאי 1921 פרצה ליד נווה שלום תגרה בין מפגינים יהודים של אגודת פועלי ציון ובין מפגינים של הקומוניסטים היהודים. יפו היתה מרכז פוליטי חשוב של ערביי ארץ ישראל והמנהיגות הערבית השתמשה בתגרה כעילה להסתה לתקוף יהודים ביפו ושכונותיה. עיתון הצפירה מיום 9.5.21 מדווח ש"העיתון 'פלשתין' יפו נמסר לדין בעוון פרסום מאמרי הסתה שעוררו את האוכלוסין להתקוממות". מאות ערבים מיפו ומהכפרים הסמוכים נהרו אל העיר עם מוטות ברזל, מקלות וסכינים והחלו לתקוף יהודים ברחוב, שדדו ושרפו חנויות בשוק ולאורך רחוב בוסטרוס (כיום רחוב רזיאל), ואת התושבים על גבול שכונת נווה צדק ונווה שלום. בעיתון "הפועל הצעיר" נכתב שכבר משעות הבוקר החלו ערבים נושאים מקלות להתקהל בצורה מבשרת רעות על גבול מנשיה ונוה שלום ("הפועל הצעיר" גיליון 26). חלק נכבד מהשוטרים, ערבים וגם יהודים[?], נטלו חלק פעיל והרסני שהפך את ההתפרעות המקומית לאירוע דמים.
במאמרו של ד"ר חיים פיירברג ("עלה זית וחרב" ד) מתואר יומן ההגנה הנמצא בארכיון תנועת העבודה וארכיון ההגנה כמקור היסטורי חלקי ואין בו תאור מסודר של ההתרחשויות בשל הבהלה וחוסר האונים. התארגנות ההגנה והשמירה היו ספונטניות.
יש הגורסים שהמאורעות החלו ספונטנית בגלל שמועת שווא על מעשי טבח שמעוללים היהודים בערבים. באחת בצהריים תקף המון ערבי שהיה חמוש במוטות ברזל, ובפגיונות את דרי בית העולים ברחוב יפת ביפו. בבית העולים שהו באותו יום כמאה עולים חדשים. כשעתיים וחצי ניסו העולים להתגונן עד לבואו של שוטר שירה ירייה אחת וההמון התפזר. אחד עשר עולים נהרגו ועשרים ושישה נפצעו שנים מהם מתו מפצעיהם. רק בשעה 15.45 החלו להגיע כוחות צבא בריטי ממחנה סרפנד ומירושלים להשליט סדר.
למחרת היום ב-2 במאי תקפו ערבים את בית משפחת יצקר, שהיה בית מבודד באזור הפרדסים בסמוך לאבו כביר .שבעה דרי הבית נרצחו ואיתם הסופר יוסף חיים ברנר.
הגימנסיה הרצליה ברחוב אחד העם שימשה כבית חולים זמני לשעת חרום, לשם הובלו הפצועים וההרוגים. פצועים רבים הובלו גם למבנה שהיה אמור לשמש כבית מלון ספקטור ברחוב נחלת בנימין 18, וכך החל את פעולתו כבית חולים הדסה הראשון שהכיל 75 מיטות. מספר ההרוגים היהודים הגיע ל-49 ו-200 פצועים בחמשת ימי פרעות. מספר ההרוגים הערבים היה 14 ומספר הפצועים 49.
לאחר ההלם הראשוני החלה להתארגן ההגנה היהודית לפעולה. אורגנה התקפה על בתי ערבים ליד נווה שלום בה נפצעו ונהרגו ערבים.
חיילים משרידי הגדוד העברי תפסו עמדות בגבול יפו תל אביב והדפו באש רובים התקפה של ערבים ממנשיה. נוכחות כוחות המשטרה והצבא הבריטי וגם מהלכים דיפלומטים הביאו לרגיעה. ב-3 במאי נערך טקס קבורתם של 32 מקורבנות הפוגרום שיצא מחצר הגימנסיה הרצליה אל בית הקברות ברחוב טרומפלדור. קהל של אלפים ליווה אותם.
בתל אביב הצטופפו מאות פליטים במחנות אוהלים כשכל רכושם ירד לטימיון. במאורעות 1921 החלה ההתנתקות של תל אביב מיפו.
* * *
אורי הייטנר / 3 מאמרים
1. המים נוזלים
מאיר אריאל יודע לספר סיפור. כמה מן היפים בשיריו הם סיפורים – "ארול", "שיר כאב", "מחלק מוסר השכל" הם דוגמאות אחדות. כאשר מקלפים קצת את הסיפור, אנו מגלים שכבת עומק של מסר סמוי, המתחבא בתוך העלילה.
אחד משיריו – סיפוריו של אריאל מתאר בילוי לילי סוער ומוזר אך עקר, ובו איזה ניסיון לחילופי זוגות, כאילו מתוך ליברליות ופתיחות, שלמעשה מסתירה לא מעט קנאה. המספר מתאר לילה שבו צלילה שלו והוא מבלים אצל חבריהם איצקי ודורה, ואת הקורות אותם באותו לילה. את התשוקה אל דורה: "החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה / אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף / רפוית כפתור, נושמת / הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה / יכולתי להגיד פשוט שדיה / לילה אחד הם היו פשוט שדיה." ובמקביל: "צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר / שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך / איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך."
אווירת החופש המיני אמורה לשחרר את משתתפי החווייה, אך זה לא כל כך פשוט: "תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה," בכל זאת, קשה להתמודד עם הקנאה. לאורך הסיפור יש תחושה של איזה שקר באוויר, משהו לא טבעי ולא אמיתי בסצנה. יש גם תיאור מוזר על איצקי ההולך אל השירותים, ומלווה אותו הפזמון התמוה-משהו: "אבל המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים." מה הוא רוצה לרמוז?
המפתח להבנת השיר, בעיניי, הוא הכותרת שלו: "דאווין של שיר מחאה". איפה המחאה בשיר? אז זהו, שלא ממש נמצא אותה. למה? כי המחאה הזאת אינה אלא דאווין אחד גדול. דרך המפתח הזה, השיר מתפרש אחרת. מאיר אריאל מתאר דקדאנט – ניוון מוסרי, הוויית חיים הדוניסטית, מתפנקת, שטופת תאוות ומאוד-מאוד לא אמיתית. מתוך אותה הוויית בוהמה דקדנטית, יוצאת מחאה אופנתית, של מי שלא באמת איכפת להם, אבל הם יודעים שהמחאה היא חלק מן הפוזה המתבקשת. ולמה מדמה מאיר אריאל את המחאה הזאת? לתוצר שאחריו "המים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים." הוא למעשה רומז לקוראי השיר, שכדאי להם לבחון את המחאה הזאת בעין ביקורתית – למצוא את הזיוף ולהתייחס בהתאם... להוריד אחריה את המים.
"דורה סיפרה שחלמה / שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים / ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת / היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית / שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה / אחר כך בערב היא רצה / ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה / עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע / מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת."
סאטירה נפלאה, אודות אותה הגיגנית דה-לה-שמטה, שאינה יודעת מה היא חושבת, מה שלא מפריע לה להשתקף מכל הטלוויזיות, כאשר קולה לא יישמע, כיוון שמה ששפתיה מבטאות, אינו באמת הקול שלה... כי אין לה קול משלה.
"אז מה הדאווין של שירי מחאה?" שואל אריאל. ובתשובתו מתאר את ההבל והריק, את הכלומניקיות של המחאה הלא אמיתית הזאת: "כל פעם חוזרים לאותה נקודה / מה שלא תעשה, המים יורדים. / תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות / בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך / מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח / תגיד בטח בטח צנון ורתח / המים יורדים / טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות / צוועי טיפין, תרי מקורין / שלולי לולי לולי לו לי לו להיות / אבל המים נוזלים המים אוזלים / המים יורדים."
נזכרתי בשיר הזה, לנוכח הגל העכור של חרם האמנים על הופעות באריאל. לכאורה, יש משהו בלתי הוגן באמירה הזאת. מדוע איני מכבד את דעתם ומחאתם של האמנים, כפי שאני מצפה שיכבדו את העמדות שאני מבטא? מדוע אני רומז... רומז? רמז דק כמו פיל, שאני לא מאמין להם, לא מאמין למחאה שלהם, לא מאמין לפוזה שלהם, וכשאני שומע אותם, מה שמתחשק לי זה להוריד את המים אחרי דבריהם?
אני מכבד כל דעה, אך אני מקבל את המלצתו של מאיר אריאל – להיות ביקורתי ולנסות לראות מתי מדובר בפוזה ריקה. מדוע אני רואה דווקא במחאת האמנים פוזה בלתי אמינה?
אני מצפה שהתפלגות הדעות בתוך עולם האמנות תהיה דומה להתפלגות הדעות בציבור הרחב. אין כל סיבה שלא כך יהיה. משום מה, הוויכוח בין האמנים אינו נסוב על שאלת עתיד השטחים, עתיד ההתנחלות, צדקת הקמתה של אריאל, אלא כמעט כולו נסוב סביב השאלה האם נכון להחרים או לא? כלומר, עצם ההתנגדות לאריאל ולהתנחלויות היא אקסיומה, המחלוקת היא על החרם. איך זה ייתכן, שלגמרי במקרה, יש בעולם האמנות קונסנזוס עדרי כמעט מלא נגד אריאל – יישוב שיש עליו הסכמה לאומית רחבה? האם חוקי ההסתברות אינם חלים על אמנים?
יתר על כן, איך זה קורה, שעמדה כל כך רדיקאלית, שמביאה אנשים להחליט על החרמת אריאל וההתנחלויות, היא מיינסטרים בקרב האמנים? מדוע אין תנועת חרם דומה בקרב מחלקי גז, מהנדסי תוכנה, רופאים וטכנאי שיניים? הרי סביר להניח שאחוז המחרימים יהיה דומה בכל מגזר. איך זה קורה שמה שאינו קיים כלל בכל מגזר תעסוקה אחר, בקרב האמנים הוא דרך המלך?
והרי היה הרבה יותר הגיוני שיקרה ההיפך – אם מהנדס יחרים את אריאל, אין הדבר מנוגד לרוח המקצוע שלו. לעומת זאת, כשאמן מחרים ציבור של 300,000 אזרחים, ואם להכליל גם את השכונות היהודית במזרח ירושלים – המספר הוא כפול, הוא נוהג בניגוד מוחלט לרוח האמנות ולאינסטינקט של האמן. הרי האמנות חוצה גבולות, חוצה מחלוקות, חוצה עמים וארצות, היא הבסיס לדיאלוג בין קטבים. הרי אמנים נוסעים להופיע בארצות אוייב, בפני עמי אויב, כי הגבול אינו חל על האמנות. הרי אמנים מופיעים בבתי הכלא בהתנדבות בפני עבריינים ופושעים, כי גם הם בני אדם וכל בני האדם ראויים לחשיפה לאמנות. אולם עשרות שנות הסתה יצרו דה-הומאניזציה של המתנחלים, עד כדי כך שאמנים אינם מתייחסים אליהם כאל בני אדם, ומחרימים אותם, בצעד אלים כל כך, אנטי אמנותי כל כך, אנטי תרבותי כל כך.
אבל איך זה שדווקא בתוך המגזר הזה הדה-הומאניזציה פועלת בכזו הצלחה?
בשום אופן איני יכול לקבל את ההתפלגות החריגה הזאת, העדרית כל כך, של השקפות העולם בקרב האמנים, כדבר שנעשה בדרך הטבע. איני יכול לקבל טענה שמדובר במקריות – שהרי היא מנוגדת לכל עקרונות הסטטיסטיקה וההסתברות. איני יכול לקבל טענה שיש משהו בעולם האמנות שבאופן טבעי הופך את אנשיו למי שחושבים אחרת מכלל הציבור, באופן חריג וקיצוני כל כך.
התופעה הזאת היא פרי השתלטות של קובעי בון טון, שבאמצעות האדרה והדרה – האדרת מי שחושב "נכון", והדרת מי שחושב "לא נכון", באמצעות הגחכה של כל דעה אחרת ובעיקר של מי שמשמיע דעה אחרת, גרמו להתקרנפות רבתי, לעתים התקרנפות בלתי מודעת, של מגזר שלם שחושב כפי שמצפים ממנו.
לכן, כאשר אני שומע את הדיבורים הללו על "צו המצפון" – צר לי, זה ממש לא משכנע אותי. אני פשוט לא מאמין להם.
הדמות שהפכה לסמל החרם, היא איתי טיראן. צפיתי בטיראן בהצגה "המלט" – אין ספק שמדובר בשחקן בחסד, בכישרון במתי נדיר. אולם כשרון המשחק אינו ערובה לתבונה מדינית, ודעתו הפוליטית של טיראן אינה חכמה ומעניינת יותר משל כל נהג מונית, רופא, מכונאי או טייס. בוודאי שכישרון המשחק אינו ערובה למוסריות רבה יותר משל בעלי מקצועות אחרים. ובמקרה הספציפי של טיראן, ניתן לומר שמבחינה מוסרית, הוא נופל ממוסריותו של אזרח ממוצע. מי שמשתמט משירות בצה"ל, ובוחר לקדם את הקריירה שלו שעה שחבריו מסכנים את חייהם כדי שהוא יוכל לעשות כן, הוא אדם בלתי מוסרי, אדם חסר מצפון.
אני נהנה לשמוע את הטקסט של שייקספיר מפיו של טיראן. אבל הטקסטים הפוליטיים שלו, הפלקאטיים כל כך, הססמאתיים כל כך, הדוגמאטיים כל כך, החלולים כל כך, משעממים אותי. ואחרי שהם נשמעים, לא נותר לי אלא להוריד את המים אחריהם. והמים נוזלים, המים אוזלים, המים יורדים. שלולילולילולילולילוליות.
2. פותח הדלת ל"זכות" השיבה
לא נפלתי מהכיסא כשקראתי את מעללי אהוד ב' בזיכרונותיו של אהוד א'. אמנם אין לוקחין ראיה מאולמרט, אך יותר ויותר עדויות אודות ברק דומות לתיאורי אולמרט.
האם דאגה כנה לעתיד המדינה וביטחונה הדריכה את אולמרט בכתיבת הדברים? אולמרט סומך על הזיכרון הקצר של הציבור... הרי רק לפני שלוש שנים פיטר אולמרט את עמיר פרץ בהודעת פקס, על מנת ליפול על צווארי אחיו האובד אהוד, להחזירו לממשלה כשר הביטחון. איזה ירח דבש היה זה ביניהם. איזו אידיליה. והרי היה זה שנה וחצי אחרי פרשת הזחילה ל"קדימה" אותה תיאר אולמרט בציוריות בספרו. אם הוא בז לו כל כך, מדוע כה השתוקק להצטרפותו לממשלתו? ואיך פתאום הסיפור הישן הזה שב וצף בזיכרונו ופרץ למקלדתו, רק לאחר שברק כפה עליו, בצדק, פרישה מתפקידו בשל פרשיות השחיתות בהן הוא מעורב?
סיפורי היחסים בין שני האהודים עסיסיים, אך מטרידים. אולם מה שצריך להטריד אותנו הרבה יותר, הן העדויות של אולמרט עצמו על המו"מ שניהל עם הפלשתינאים. כאן, אולמרט פסע דווקא בנתיב שברק פרץ. עד פסגת קמפ-דיוויד, הייתה בישראל הסכמה לאומית רחבה, על אי חזרה לקווי 67', על גבולות בני הגנה, על בקעת הירדן רבתי בריבונות ישראל, על שלמות ירושלים, על גושי ההתיישבות. רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בריבונות ישראל, כפיצוי על כבשת הרש – 2-3% משטחי יש"ע שישארו בידינו, כלל לא עלה על הדעת. יצחק רבין גילם בדרכו המדינית את הקונסנזוס הזה.
אהוד ברק שבר וריסק את הקונסנזוס הזה בקמפ-דיוויד, כאשר הפך את כל הלאווים של רבין להנים. כזכור, הפלשתינאים דחו את הצעתו ופתחו במתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה".
אהוד אולמרט אימץ את המדיניות הטריטוריאלית של ברק ביתר שאת, ובנוסף לכך שבר את הטאבו הציוני האחרון במדיניות ישראל – הוא הסכים עקרונית לזכות השיבה.
מהם בסך הכל 20,000 הפלשתינאים שאולמרט התנדב לכנותם "פליטים" ולקלוט אותם בישראל? האם שני רבבות ישנו את המאזן הדמוגרפי של ישראל?
כמובן שלא. ולא בכדי אבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט. הוא לא יסתפק בפחות מהצפת ישראל במיליוני פלשתינאים כדי לשים קץ לקיומה כמדינה יהודית. המשמעות של הצעות אולמרט אינה המיספר אלא על העיקרון. משהסכים לעיקרון, נותר רק מיקוח על המחיר.
אם יש לפלשתינאים זכות לשיבה, למה רק 20,000? איך אפשר להסביר את הסירוב "להחזיר" למיליונים את "זכויותיהם"? אם אין להם זכות כזאת, למה להכניס רבבות פלשתינאים למה שישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה לה חותר אולמרט?
אולמרט שבר את הטאבו והכיר למעשה ב"זכות" השיבה, אחרי שכבר הודיע על סיום תפקידו, כאשר בקושי היה לו מנדט ציבורי לומר בוקר טוב לפקידות לשכתו. אולמרט ניגש למו"מ כפושט רגל פוליטי ומוסרי, והצעותיו הן פשיטת רגל מדינית וציונית.
אבו מאזן דחה בבוז את ההצעה. את העיקר הוא השיג – לראשונה ראש ממשלה ישראלי הסכים לעיקרון "זכות" השיבה. הוא לא יתמקח על רבבות, בוודאי כאשר הוא יודע שהעומד מולו כבר אינו יכול להעביר את ההסכם. לאחר שאולמרט קיבל את העיקרון – לאבו מאזן לא היה בו עוד צורך.
מבחינת אבו מאזן, ויתוריו של אולמרט, הן נקודת המוצא לוויתורים של הבאים אחריו. והנה, בדיוק בשבוע שבו נתניהו ניגש למו"מ, קופץ אולמרט ומספר לחבר'ה מה היו הצעותיו, ובכך למעשה אינו מאפשר לאבו-מאזן כל מרחב גמישות. הוא הרי לא יתפשר על פחות ממה שראש ממשלת ישראל הודיע בפומבי שהציע לו.
אילו לפחות קם אולמרט, הודיע שאבו מאזן דחה את הצעותיו הנדיבות ובכך הוכיח את חוסר רצונו בשלום... אך לא, את כל חיציו הוא שומר לברק, ציפי לבני, מופז, מאיר שטרית, משפחת שרון... מי לא? על אבו מאזן הוא מגן כעל אתרוג.
אהוד א' הגדיר את אהוד ב' ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה. אני מציע הגדרה מדוייקת יותר – 12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת המוצלחים שבהם, לא היה אהוד.
3. רוח גבית לרוצח תאיר ראדה
אין דבר כזה "סוף טוב", כאשר מדובר ברצח, לא כל שכן רצח של ילדה. אין סוף טוב לפרשת הרצח של תאיר ראדה. אבל טוב שהרוצח הנתעב, רוצח ילדה ללא מניע (כאילו שיכול להיות מניע לרצח כזה), ללא כל סיבה, סתם – רצח לשם רצח, רצח לשם שעשוע, יֵשב מאחורי סורג ובריח עד אחרון ימיו. טוב שהרוצח לא יוכל עוד להסתובב חופשי ולרצוח ילדות וילדים נוספים. טוב שילדי קצרין יכולים להסתובב חופשיים בעירם.
יש אצלנו ספורט לאומי של חבטות במשטרה. אבל ראוי שנצדיע למשטרה על הנחישות, המהירות והתחכום שהביאו בתוך ימים אחדים לפענוח הרצח וללכידת הרוצח. אינטרס אחד ויחיד עמד בפני החוקרים – לתפוס את הרוצח ולהעמידו לדין, להגן על תושבי וילדי קצרין מפני הרוצח שהסתובב ביניהם.
ובמקביל, לאורך כל שנות המשפט, היו מי שפעלו ללא ליאות כדי לפגוע, להפריע, להרוס, למנוע מהצדק לצאת לאור; מי שלאורך כל השנים הללו השיבו רוח גבית לרוצח, ואילו הצליחו חלילה, הרוצח היה היום חופשי, ואולי תאיר לא היתה הקורבן האחרון שלו.
שעה קלה לאחר פסק הדין, אתרי החדשות היו מלאים במאות רבות של טוקבקים המבטאים אי אמון מוחלט בפסק הדין, הממשיכים ללהג על "תפירת תיק", הממשיכים להגן על הרוצח. זה פרי באושים של ארבע שנות הסתה.
למשטרה, שתפסה את הרוצח, היתה מוטיבציה ברורה – לפענח את הפרשה. מה היתה המוטיבציה של מפיצי תיאוריות הקונספירציה למיניהם?
בכל פרשה פלילית, ובכלל זה רצח, ניתן למצוא כר לתיאוריות קונספירציה. בכל פיענוח של פרשה, ישנם שטחים מתים ויש צורך ביצירתיות, בדימיון ובמניפולציות חשיבתיות כדי להשלים את החלקים החסרים בפאזל ולראות את התמונה השלמה. החלקים האלה, הם כלי העבודה של ממציאי התיאוריות.
כי זאת יש לדעת – קונספירציה אינה נולדת מעצמה. יש מי שטווים אותה, שמשקיעים הרבה מאוד זמן, מחשבה ומשאבים כדי להמציא אותה ובעיקר כדי להפיץ אותה. כך נהגו וממשיכים לנהוג ממציאי תיאורית הקונספירציה בנוגע לרצח רבין וכך נהגו ממציאות התיאוריות בנוגע לרצח תאיר.
השאלה היא תמיד – מה המניע? המניעים של ממציאי תיאוריות הקונספירציה של רצח הם רצון לסייע ליגאל עמיר ורצון לערער את אמון הציבור במימסד בכלל ובשב"כ בפרט. מה המניע של ממציאי תיאוריות הקונספירציה אודות רצח תאיר?
כאן היה שילוב של מוטיבציות שונות. מוטיבציה ליצירת מדנים בין ציבור העולים לציבור הוותיק באמצעות הטענה ש"תפסו רוסי, שעיר לעזאזל" וכד'. מוטיבציה של הסתה נגד המשטרה ומערכת אכיפת החוק, מצד שונאי המערכת, שלבטח יש להם סיבות משלהם להיות אויבי החוק. מוטיבציה של יצירת תחושה לפיה תאיר נרצחה בידי חבריה לספסל הלימודים, כדי לקדם אג'נדה נגד אלימות בקרב נוער. וכמובן, מוטיבציות אישיות של "מומחים" ו"חוקרים" מטעם עצמם, שתפסו טרמפ על הפרשה כדי להגיע לתקשורת (שהתמסרה להם באופן שערורייתי) ולהתפרסם.
וכל זאת, תוך פריטה צינית מתועבת על הנימים הדקות והרגישות ביותר של המשפחה, שחוותה את הקשה בחוויות שאדם יכול לחוות, ברגעיה הקשים ביותר. והחמור מכל, משמעות המעשה היא מתן רוח גבית לרוצח, סיוע לרוצח להימלט מעונש, סיכון חייהם של ילדות וילדים נוספים.
יש להוקיע את ההתנהגות הנלוזה הזאת ואת כל מלבי השמועות והתיאוריות. אולם מה שמטריד יותר, הוא איך המונים נהו ומשיכים לנהות אחרי השקר הזה ובכך ממשיכים לתת רוח גבית לרוצח.
אני מקווה שכולנו נפיק את הלקח, ולא נלך שולל אחרי "מומחים" שרלטנים, שמניעיהם זרים ואין הם בוחלים בשום שקר כדי לקדם את האג'נדות שלהם.
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
פּוּסְטֶמָה חוֹזֶרֶת
הֶחָבָר שַׁזַר מֵקִיבּוּץ שִׁילֶר / הַשָּׁכֵן יוֹסִי הַנָּכֶה בָּחוּר טוֹב / אַ מָּה מוּגְבָּל בְּשִׂכְלוֹ קוֹרֵא / כָּל שֶׁכָּתַב הַשָּׁרִיד יוֹסֵף הַשַּׂר / יָצָא אֶת הַחֶדֶר שֶׁשָׂכָר מֵהַפּוּסְּטֶמָה / שֶּׁשָׁבָה הַיּוֹם וּכְּבָר זִילְּפָה אֶת חֲדַר / הַמַדְּרֵגוֹת בְּמֵי סַבּוֹן בְּנִיחוֹחַ זֶבֶל / מקנדה / קִלָלְתִּיהּ עַד / יִימָח שְׁמָה: פִינְקָלְשְׁטֶיין שֵׁילָּה
אַלְצְהַימֶר
הוּא הָיָה לָבוּשׁ חֲלִיפָה אֲפוֹרָהּ
כֻּתוֹנֶת לְבָנָה בְּלִי עֲנִיבָה כֶּבֶן חַמֵישִׁים
עוֹשֶׂה "רוֹשֶׁם מְהוּגַן" עָלָה לַאוֹטוֹבּוּס
פָּנָה לַנֶהָג בְּעִבְרִית לְלֹא מִבְטָא צוֹרֶם
נִי זָ' קוּקוּק לְחוֹלִ' בֵּיתְתְתְתְ. אֵינְנִ 'דָ'בָה
לֹלֹלֹוֹ קָרָ' הַבָּתְ' שֶׁלִ בָּאָאָאָ מֵבִי 'מָא'
אָמָ' נִי' הַנֶהָג לֹא עָנָה וְהַאִישׁ נוֹתָר
עוֹמֵד עַד שֶׁיַרָדְתִי בַּתַּחָנָה
###
כָּאֲשֶׁר בָּלַיְלָה מַטְרִידִים אוֹתִי בָּטֶלֶפוֹן
וְהַמַטְרִיד מַכְעִסֵנִי – אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לַעֶשׂוֹת לוֹ
דָבָר אוֹ אָז מְמָהֵר אֲנִי לַהַאַמְבַּטְיָה וּלַאַחַר
מִקְלָח לוֹהֵט מַבִּיט בִּי הַמַרְאָה וּמֵשִׁיר אֵלַי
מַבַּט שֶׁל אָחוֹתִי הַקְטָנָה בִּשְׁעוֹת גְּסיסִתָּה
אֲנִי חוֹזֵר לְאֵיתָּנִי וּלְמִטָּתִי – עֵינַי מְצוּעֲפוֹת
דוֹק אָדוֹם אָיוֹם כֶּאָדוֹן כָּל בֶּאֶדוֹם
עד כאן אהודים יקרים. כל טוב לכם העורכים המגיהים והקוראים את הגיליונות החשובים והנחשבים יותר מכל עיתון במדינת ישראל
ועל זה אני בא על החתום
יִשְׂרָאֵל הַר
* * *
יוסי אחימאיר / 2 מאמרים
1. המלחמה האמיתית
זה לא מכבר הופיע העיתון "מעריב" עם הכותרת הראשית, מהלכת האימים, בת שתי מילים, בגופן ענקי (פעם היו קוראים לו במערכות החדשות "חיים צר 48"): יום הדין. הקוראים שנטלו את הגיליון לידיהם בוודאי נבהלו לרגע. האמנם סוף העולם? האמנם התרחשות אפוקליפטית עומדת להתרגש עלינו ועל העולם כולו?
אל בהלה, קוראים יקרים – למרות שהעיתון אכן יצר באותו יום בהלה-לרגע בכותרת ההיסטרית שעימה הופיע. מדובר היה במשהו פחות דרמטי. והמשהו הזה היה, כן, כן, פסק הדין במשפטו של השר לשעבר חיים רמון על המעשה המגונה שביצע בחיילת בלשכת ראש הממשלה, ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה. "יום הדין" – כך הכתיר "מעריב" את הכותרת הראשית שלו, העוסקת בעניינו של השר המנשק.
נזכרנו בכותרת ההיא, למקרא הכותרת הראשית באותו עיתון למחרת יום הכיפורים תשע"א. הפעם התעלה עורך-החדשות על עצמו והסתפק במילה אחת. אף היא היתה באותו גופן של אותה ידיעה, פחותה בחשיבותה, שעסקה בשר לשעבר רמון. אף היא מעוררת היסטריה-לרגע, במיוחד כאשר הופיעה ביום בו התקיימו האזכרות הממלכתיות לכ-3000 חללינו במלחמת יום הכיפורים שפרצה לפני 37 שנה.
הכותרת הזאת, בת המלה האחת – מלחמה – אכן היתה במקומה אילו נדפסה לפני 37 שנה. באמת אז פרצה מלחמה. ולא סתם מלחמה כי אם הנוראה שבמלחמות ישראל, הקשה שבהן, האכזרית ביותר, וזו שהעמידה את עצם קיומה של המדינה היהודית על סף כיליון.
לאיזה צורך נטל מן הארסנל שלו עורך-החדשות ב"מעריב" את הכותרת המלחמתית, הכותרת בת המלה האחת והיחידה, בגופן האדיר – "מלחמה"?
ובכן, מדובר במלחמת המילים האומללה בין שני האהודים הלא-אהודים: בין מה שאומר ראש הממשלה לשעבר בספרו האוטוביוגרפי שעומד לראות אור, אך פרקים ממנו כבר מתפרסמים בהבלטה במתחרהו של "מעריב", לבין מה שמטיח בחזרה מי שמכהן עדיין כשר ביטחון בממשלת נתניהו. זהו הנושא, לדעת עורכי "מעריב", החשוב ביותר בחדשות היום.
מכירת נשק סובייטי לסוריה? – הצחקתם אותנו...
הכרזה של אחמדיניג'אד שאין לישראל זכות קיום? – נו, באמת...
משטים חדשים לעזה? – כבר היו כאלה...
האזכרות לחללי מלחמת יום הכיפורים? – זו באמת ידיעה חדשותית?...
מסתבר שהמלחמה האמיתית מתנהלת, ולא מהיום, בין שני הצהרונים הוותיקים שלנו, "ידיעות" ו"מעריב". מה הראשון מביא בערב יום הכיפורים את דברי ראש הממשלה לשעבר, ועוד בכותרת ראשית זועקת לשמיים, ימהר השני להביא את תגובת שר הביטחון המותקף למחרת היום הקדוש.
במלחמת מילים זו הכל כשר. כל שיקול עיתונאי, מקצועי, אחראי, מושם הצידה. השמצות אישיות בדרגים הגבוהים, הטחת עלבונות איש ברעהו (לשעבר), חילופי גידופים והשמצות – אלה אליבא דעורכי החדשות, בשני העיתונים שאינם עוד עיתונים אלא בידורונים, עיקר העיקרים.
לעיתים השניים מתאחדים – במאבק נגד העיתון השלישי, החדש יחסית, שהעז להרים ראש ולכבוש את שוק הקוראים. אבל בסוף השבוע של יום הכיפורים ולמחרתו הם חשפו את שיקוליהם האמיתיים, את השיקולים הלא-עיתונאיים שלהם, והוליכו שולל את ציבור קוראיהם-מנוייהם.
זה השיקול שפעל גם בפרשת המכתבים של ח"כ צחי הנגבי, שהועלתה לראש החדשות גם בעיתון "סולידי" כמו "הארץ", כאילו זהו עיקר החדשות, זהו הנושא העיקרי שעל סדר היום לפחות בין כסה לעשור תשע"א.
יותר ויותר אנו נוכחים שאם לחיות על פי עיתונים כמו "מעריב" או "ידיעות", ספק אם יקבל הקורא את התמונה האמיתית ויעודכן – לפי הסדר הנכון – בידיעות החשובות באמת. אם לחיות על פי שניים אלה, הרי אנו מצויים במעין בועה רכילותית, שמנתקת אותנו מן ההתרחשויות האמיתיות, מן הידיעות החשובות שקורות סביבנו.
ישראל בתחילת תשע"א מאויימת יותר מתמיד, נכנסת למלכודת של "תהליך שלום" שבו רק היא נדרשת לוותר ולהתקפל, מתחילה שנה גורלית ביותר לעתידה. ב"מעריב" וב"ידיעות" המידע המלמד על כך אינו ניתן בהבלטה ובפרופורציה הנכונה, מבחינה עיתונאית.
ישראל – ולוואי ונתבדה – נמצאת על סף מלחמה, אמיתית. כל הסימנים מורים על כך. כל כלי התקשורת הרציניים מרמזים על כך. אבל ב"מעריב" וב"ידיעות" סבורים שהמלחמה האמיתית היא זו שבין אולמרט לברק, או בין צחי לבין התביעה במשפטו.
2. היש טעם בחרם-נגדי?
כחובב תיאטרון, אני מוצא עצמי בזמן האחרון מסתכל "בזכוכית מגדלת" על המודעות בעיתונים, המפרסמות הצגות ומועדיהן. אני מחפש בהן שמות: משתתפים, מחזאים, בימאים וכו'. שמות של אנשים מסויימים. האם הם נוטלים חלק בהצגה זו או אחרת, האם יש להם חלק כלשהו בהפקה, בביצוע, בכתיבה?
זה קורה לי מאז פירסום שמות האמנים, שהטילו – אבוי – חרם על העיר אריאל, הודיעו כי כף רגלם לא תדרוך מעבר לקו הירוק, ולא יופיעו בהיכל החדש שהוקם בבירת השומרון. חלקם הודיעו על כך בטון מינורי, אחרים יצאו בקול תרועה גדולה, הירבו להתראיין, השמיעו שטויות והבלים, גידפו תוך שהם משתמשים במלים גזעניות – אולי גם כדי לחזור לתודעה.
יש ביניהם "כוכבים", שזוהרם הועם מזמן, והנה ניתנו להם לפתע הבמות התקשורתיות, למכביר. ראיונות עימם נפרסו על פני עמודים רבים, תמונותיהם ניראו לרוב, קולם נשמע בכל כלי התקשורת האלקטרוניים. ישנם ביניהם כאלה שכבר אינם מקבלים תפקידים, אחרים שעדיין מופיעים ומשחקים על בימותינו, ועתה הם חזרו לזמן-מה לתודעה.
היום כבר נהירה לרוב המכריע של הציבור סיכלותו של החרם, שהללו, ביוזמת איזו מפיקה או תסריטאית אלמונית, נגררו אליו. תגובת ההוקעה החריפה בציבור הרחב, הרתיעה כמה מהם. הללו הביעו חרטה, חזרו בהם מהחרם, אולי מחשש לכיסם, ניסו להסביר מדוע חתמו או הוחתמו. מנגד היו כאלה שניצלו את הצעד להחריף את דעותיהם השמאלניות, שכמובן אינן מפתיעות.
אני מנסה לאתר בכל הצגה והצגה מי ומי הם במשתתפיה. האם נמצא שם אתי טיראן או יוסי פולק? האם עודד קוטלר עודנו משחק? מה באמת? האם המחזה הוא מפרי עטם של יהושע סובול או ענת גוב? אני מרגיש שפשוט אינני מסוגל לנתק את ההצגה מן "ההצגה הפוליטית", שעשו לנו.
האם ללכת ל"גטו" של סובול ולראות את אתי טיראן, המוכשר יש להודות, מבצע? האם אפשר לעבור בשתיקה על הדברים החמורים-במיוחד, הגובלים בלשון הרע, שאמר סובול ושהנייר (או מסך המחשב) אינו סובלם?
נכון, הנהלות התיאטרונים הבטיחו שהם יופיעו גם יופיעו עם הצגותיהם בכל אתר שאליו יוזמנו, ואין הם כמוסדות תומכים בחרם. אבל מה לעשות, פשוט אבד החשק והטעם ללכת להצגה של תאטרון זה או אחר, שמחרימי יהודים ויישובים בארץ-ישראל, נוטלים בה חלק. לכן, למשל, ביטלתי באחרונה את הזמנת הכרטיסים ל"גטו".
השאלה היא עד להיכן ועד מתי ממשיכים בחרם הנגדי? האם הוא בכלל ראוי? האם אין לעשות את ההפרדה בין תרבות לפוליטיקה וכו'? יתר על כן, האם למשל להפסיק לקרוא את העיתון "ישראל היום" רק משום שלפחות פעם בשבוע כותב בו אותו סובול המחרים? ומה לעשות עם תומכי-החרם עוז ויהושע, שספריהם מצויים על המדף בבית? להחרים את הספרים שכתבו? לזפזף בשלט הטלוויזיה, כאשר אחד מהחבורה הזו מפציע על מסך הטלוויזיה?
צריך להראות את נוולותם, את טיפשותם של ה"מחרימים", להוקיע את הסיוע העקיף שהם מושיטים לאויבי ישראל. אין לעבור באדישות לסדר היום על התופעה החולנית הזו, שכמותה היו בעם ישראל בכל דורותיו ואין בה הרבה חידוש. היא חלק מתופעת ה"פוסט-ציונות", שכבר אמר מי שאמר כי היא אינה תופסת תאוצה. אבל כלום יש טעם בחרם נגדי? ואם כן, עד היכן יגיע? מהם גבולותיו של חרם כזה?
עם ה"מחרימים" יש להתווכח בשפת ההגיון ולאו דוקא הרגש. להפנות אותם, למשל, לאתר האינטרנט של ממר"י, המביא בשפע התבטאויות של דוברים ערביים למיניהם ולאירגוניהם, שאינם מתרשמים לא מהמו"מ המדיני הנוכחי ולא מתומכיהם בקרב "אנשי הרוח" בישראל. לדאבון הלב, התקשורת שלנו כמעט אינה מביאה את הדברים האמיתיים, המסוכנים, שנשמעים בריש גלי מעבר לגבולות ישראל.
חבורת סובול-קוטלר-עוז תיווכח אז לדעת, כי איש בצד הערבי אינו עושה הבחנה בין יהודה ושומרון לבין השרון והשפלה. מדברים בצד הערבי (חלקם המיזערי) על שלום (בתנאים הידועים), אבל חושבים על חיסול היישות הציונית כולה. אומרים שם: בואו נאמץ את תורת השלבים: נקבל את הגדה המערבית תחילה, נקים בה את המדינה הפלסטינית, ואז נטפל בהתנחלות ששמה "מדינת ישראל" – על תיאטרוניה, שחקניה, אנשי האקדמיה, התקשורת והסופרים שלה.
מוכרי האשליות על בימותינו בוודאי סוברים כי במו"מ הנוכחי מדובר במהלך של להביא שלום-אמת, כי עתה היא שעת רצון-טוב בצד הפלסטיני. לצורך זה כדאי לדידם להחרים את המתנחלים ואת ההתנחלויות – "המכשול לשלום". אבל האמת המרה היא שלא ההתנחלויות הן המכשול לשלום, אלא תל-אביב וחיפה, רמת-גן ובאר-שבע. שלום בלי ישראל – זו השאיפה, זו הכוונה, המאחדת את העולם הערבי.
יחיו המחרימים באשליותיהם, יטיפו לקרע בעם, וכל אחד ברוב השפוי יחליט בעצמו אם ראוי להפעיל חרם אישי נגדי, אם לאו. אני בכל אופן, תושב התנחלות רמת-גן – ל"גטו" איני הולך.
אהוד: חבל שביטלת את הזמנת הכרטיסים ל"גטו". זהו אחד המחזות וזוהי אחת ההצגות הגדולות ביותר של התיאטרון הישראלי שראיתי מימיי, ולא חדלתי להתרגש ממנה כל זמן הצגתה. גם ממשחקו הנפלא של איתי טיראן. וזאת ללא שום התייחסות אקטואלית לוויכוח המתנהל כיום בנושא האחר לגמרי.
באשר לזפזוף כאשר מטיפים לנו עוז ויהושע – זה בהחלט רצוי כי אלה הם האנשים הנהנים מהטוב שבשני העולמות ולכן גם אוהבים את דבריהם בחו"ל.
לך לראות את "גטו"! רוץ! אינך חייב להסכים לדיעותיו של סובול כדי להודות שזהו מחזה יהודי-ישראלי גדול בקנה מידה עולמי!
* * *
משה גרנות
ניתנת האמת שתיאמר
על ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש" אסטרולוג, 2004, 291 עמ'
בפרק האחרון – "על הספר" – כותב הסופר: "זהו ספר שרובו אמת, אך ככל סיפור, יש בו גם דמויות ואירועים בדויים." (עמ' 290). אני יכול לשער אילו דמויות קיבלו שמות בדויים ומדוע, אך נראה לי כי כל מילה ברומן זה נחצבה מהאמת שבלבבו, ועל כן הרומן מוצא נתיבות אל קורא המחפש באמנות את האומן, את האמת. ולא רק זאת, יש אפיזודות בספר שכאילו נכתבו עליי ועל קורות חיי, ואני אמרתי לא אחת בליבי תוך כדי קריאה: אמת נכון – כך היה הדבר!
הספר מתאר את חוויותיו של הסופר לפני, ובזמן, הקרבות של מלחמת השחרור, אך הוא גולש אל ימי הילדות בפולין, במוסדות החינוך מאיר שפיה ומקס פיין, במוסד החינוכי בבית אלפא, שם שהה כילד חוץ; וכן גולשת העלילה אל ימים מאוחרים יותר, כשעשרות שנים אחרי מלחמת השחרור הוא פוגש את הנפשות הפועלות ומאיר יחד איתן את המאורעות בחכמה שלאחר מעשה.
לוז הספר הוא המאורע הטראומטי של ימי המלחמה, כאשר גדוד 13 מחטיבת "גולני", אליו הסופר השתייך, נשלח אל קרב חסר סיכוי, ממש קרב התאבדות, למשלט 86 שבנגב במערבי, כדי להסיח את דעתם של המצרים מהתקפת הפלמ"ח בגזרת עוג'ה אל חפיר ואבו-עגילה. החיילים המעטים נדרשו לכבוש את משלט 86 מידי המצרים, ואחר כך להחזיק בו במשך יממה כדי שהפלמ"ח יצליח לבצע את משימתו ולקצור את התהילה. הקרב על המשלט היה חסר סיכוי מינימלי: הלוחמים נאלצו ביום סוער במיוחד לעלות על המשלט, כשעל גביהם ציוד כבד של עשרות קילוגרמים, להילחם בכלים נחותים ובצמצום משווע של תחמושת כנגד טנקים, זחלילים, תותחים, וים של חי"ר מצרי שהתקיף את המשלט ללא הפסקה. הם חשו שנועדו להיות בשר תותחים למען האדרת שמו של הפלמ"ח, ושל מפקד גזרת הדרום – יגאל אלון (עמ' 179-203). לימים פגש הסופר את מפקד גדוד 13, הלא הוא אלן חורין מקיבוץ טירת צבי, וזה סיפר שהוא עצמו, ומפקד חטיבת גולני, נחום גולן, אליה השתייך הגדוד, מעולם לא סלחו ליגאל אלון שהפך את חיילי גולני לקורבנות, ועל כך שהבטיח הבטחות שווא לשלוח סיוע ארטילרי ואווירי (עמ' 284-286. ראו גם עמ' 249).
קרב הייאוש של חיילי הגדוד על אותו משלט מתואר באורח נטורליסטי ממש: ההרוגים המרוסקים על ידי פגזי האוייב, הפצועים המתחננים שיירו בהם ולא ישאירו אותם לחסדי המצרים העולים על המשלט, תיאור חוסר הנשימה של החיילים הסחוטים שנשאו על גביהם פצועים חרוכים וקטועי איברים, כשהמצרים מזנבים אחריהם ביריות צלפים. הלב נחמץ לנוכח התיאורים הקשים של הקורות את הצעירים שטרם הספיקו לסיים בית ספר ונקלעו אל גיהינום, וכן של חבריהם ניצולי השואה אשר איתרע מזלם ליפול מן הפח אל הפחת.
לסופר יש חשבון נוסף עם הפלמ"ח המתנשא: מסתבר ששתי החטיבות "הנגב" ו"גולני" היו אמורות להגיע יחד לאום רשרש, היא אילת, אלא שהוראה מגבוה (תרתי משמע – כי היא הוצנחה ממטוס פייפר...) גרמה להשהיית התקדמותם של הגולנים בשעתיים, כדי ש"הנגב" יגיעו ראשונים. תיקון-מה לעוול הזה קרה במלאת חמישים שנה לכיבוש אילת (1999), כאשר האלופים אברהם אדן (אז המ"פ שהניף את דגל הדיו), מטעם "הנגב", ומאיר עמית מטעם "גולני" הניפו שניהם את הדגל בטקס (248-250).
כשקראתי את ספרו של יורם קניוק "תש"ח", התקוממתי על ההלקאה העצמית באשר להתנהגות הבלתי מוסרית, כביכול, של חיילינו בעת מלחמת השחרור. אני ידעתי "מידע אישי", שלא כך מתנהג צבאנו בעת מלחמה, והנה, קריאה בספרו של ישראל זמיר מחזקת את הטענה שצה"ל הוא באמת אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם: החיילים כאן שואלים שאלות נוקבות, מדוע מגרשים חלק מהיישובים הערביים. הם חושבים שזה פוגם באחוות העמים, שצריך לבנות גשר של הבנה בין הפרולטריון היהודי לערבי. חיילי צה"ל נוצרים אש כאשר רואים אמבולנסים של האויב (ראו עמ' 84, 117-118, 164). לעומת השיחות האלו, אנו מוצאים בספר תיאורים של התעללות החיילים הערבים בפצועים ובגופות החללים. צה"ל מגרש את הכפרים העוינים ומחריב את בתיהם (לדוגמה – פקועה), ומניח לכפרים המתנגדים לכנופיות (לדוגמה – כפר מנדא), אך מקום שנכבש על ידי הערבים הוא תמיד נקי מיהודים (עמ' 84, 117, 236-237). חיילי צה"ל עדים ליציאה לקרב בצבא המצרי, כאשר הקצינים הולכים מאחורי החיילים, ויורים במי שבורח משדה הקרב (עמ' 192), ונהגי הזחלילים מרותקים בחגורות פלדה לכיסאותיהם כדי שלא ינטשו את הרכב גם כאשר הוא עולה באש (עמ' 196). ישראל זמיר מגיע כעיתונאי למחנה הפליטים עין חילווה בלבנון במלחמת לבנון הראשונה ושומע מפי אחד הפליטים, יליד יפו, כיצד אנשי פת"ח, שאמורים לגאול אותם מחרפת תבוסתם, אונסים ורוצחים את בנותיהם וגם את אחיהם המבקשים לשמור על כבודן (עמ' 119-120)
אינני טוען שלא חסרים בינינו מניאקים סדיסטים שהמלחמה היא עבורם הזדמנות לתת דרור ליצריהם האפלים –זה קיים בכל צבא בעולם, אך אין כלל מקום להשוואה בנדון בינינו ובין כל אחד מצבאות העולם, כולל הצבא האמריקאי, ובוודאי ובוודאי ביחס לצבאות ערב, שמטרתם המוצהרת היא השמדת העם היהודי בארץ ישראל.
מכמירי לב הם הוויכוחים בין הקיבוצניקים המארכסיסטים, המייחלים למדינה דו-לאומית, והרואים ברוסיה את אימם, ובסטאלין את אביהם, ובין בוגרי אצ"ל ולח"י שצורפו לצה"ל והדוגלים בשתי גדות לירדן. הסכנות הנוראות, הגורל המשותף והמטרה המשותפת – גאולת ישראל על אדמתו – מאחדים שני הקטבים האלה לאחוות לוחמים מרגשת. המסקנה היא שכפי שהשומר הצעיר ויתר על סטאלין, כך גם אנשי בית"ר צריכים לוותר על חלום שתי גדות לירדן (עמ' 28, 38, 87-96, 146-153, 235).
כידוע, בנסיבות של סכנת נפשות רבים נוטים לתת מקלט לנפש באמונה הדתית. הספר מזכיר פלוגות דתיות וחיילים דתיים בודדים בתוך גדוד 13. לעומתם מופיעה דמותו של זליג, ניצול שואה, המספר מתי נתן "גט" לאלוהים ולאמונה: הוא נדחס ברכבת אל מחנות המוות עם עוד 120 יהודים, מרביתם חסידים דתיים, שלומי אמוני ישראל, שלא חדלו להתפלל ולהכות על חטאים מתוך תקווה שהאל יחולל נס, והם יינצלו. הם נסעו דחוסים במשך 18 יום ללא אוכל וללא מים – מרבית הדתיים מתו בדרך בייסורים קשים, ורק מעט כופרים נשארו בחיים. מאז זליג "גמר עם אלוהים" (עמ' 169-171, 209-211). אך בזה לא סגי: כיוון שהנאצים עשו בו ניסויים כדי לעקרו – הרבנות קבעה שהוא פסול חיתון, ומשום כך גם נאסר עליו לאמץ ילד. הנה כך – הממסד הדתי שיתף, למעשה, פעולה עם הנאצים. משום כך נטש זליג את הארץ הקלריקלית שלנו וירד לגרמניה, אל העם שלא הבדיל בין יהודי כשר ליהודי פסול (עמ' 175 ואילך).
יחד עם זאת, ישראל זמיר הוא הרי בנו של יצחק בשביס זינגר, ובלי קצת על-חושיות ומאגיה – אי אפשר, והספר באמת משובץ בכל מיני תחושות בטן על הסוף, על מה שקורה במרחקים, על ניבוי העתיד (עמ' 56-58, 105, 168, 178, 197, 211).
רמזתי לעיל שהספר נכתב כאילו עליי, ומסתבר כי למרות הבדלי הגילים בינינו (ישראל זמיר מבוגר ממני בתשע שנים), קורותיו, כפי שהן מתוארות בספר, דומות להפליא לקורותיי: שנינו היינו עילגי שפה כעולים חדשים, ובשנינו התעללה הסביבה בשל כך (עמ' 25, 29), היינו עדים להתנשאותם והתנכרותם של בני הארץ כלפי בעל התו של "ילד חוץ" (עמ' 11, 19). ישראל זמיר שירת בגדוד 13 של "גולני", ואני שירתי בגדוד 12 של אותה החטיבה, וכמוהו ספגתי הפגזות, ויצאתי מהן בנס (עמ' 11, 104-105, 162, 201), ונשלחתי למשימות חסרות שחר וחסרות סיכוי (ראו לעיל). כמוהו התמרמרתי על חוסר הצדק, לפיו אני נושא על כתפיי נשק, תחמושת וציוד במשקל גדול מגופי, מסכן את נפשי במלחמות ובגיחות מעבר לגבול, ואילו הג'ובניקים חוגגים, ושירותם נחשב לשווה ערך לזה של החיילים הקרביים (ראו עמ' 219, 222- 223, 254). עם כל עמוד שקראתי, הנהנתי לעצמי: כן, כך היו הדברים, הוא כאילו מספר את קורותיי ונובר ברחשי ליבי.
הספר מזכיר מפקד מחלקה בשם סיקו (בוודאי שם בדוי!) – שחצן שפקודותיו חסרות האחריות גורמות למותם של חיילים. סיקו משתמט מהקרב הקשה בגבעה 86, אבל דווקא הוא מתבקש לסקור את הקרב הזה בפני אלופים במטה של צה"ל (עמ' 146, 161, 167, 172-173, 178, 186, 216, 218, 242). אני יכול להישבע כי סיקו כזה היה גם בגדוד שלי: ב-31.1.1960, בפשיטה על חירבת תאופיק (מוצב סורי שהיה צולף על קיבוץ תל-קציר ועל הכנרת), קם הסגן השחצן והרמאי הזה, נקרא לו גם כן סיקו, וטען שעליו לחזור מיד לבסיס (מחנה שרגא ליד קיבוץ לוחמי הגיטאות!) – הוא מגיע למחנה ומעיר את כל החיילים: "נבלות, שם יש מלחמה, ואתם ישנים!" – לאחר שנים פגשתי בו בפתח של משרד ממשלתי, חזהו מלא אותות, ועל כתפיו דרגות תת-אלוף. למותר לציין שהוא לא זיכה אותי אפילו מבט.
ולא רק זאת, מסתבר שחלק לא מבוטל מהאישים המוזכרים בספר פגשתי גם אני בנתיבות חיי: אברהם יפה, אז מפקד גדוד 13, ועמוס חורב, אז מיוזמי "דרך בורמה", הם בני שכונתי (עמ' 68, 71, 106, 130). את שלמה באום, לימים סגנו של אריאל שרון ביחידה 101, הכרתי בכפר יחזקאל (עמ' 90). יוסקה בסין, הנהג שחס על חלקת שדה מעובדת בעיצומו של קרב (עמ' 148), הוא בנם של קלמן בסין ושושנה, אשר נישאה לחלוץ הכופר ו"המוסקוביט" על אפו וחמתו של אביה, אשר בעקבות זאת קרע עליה קריעה. עוזי פיינרמן, המתואר בספר כמ"מ אשר כבש את משלט 86, ומנע מהלומי הקרב לנטוש את המקום (עמ' 183, 198), הכרתיו כאיש גדול ומלבב, שנועד להיות שר החקלאות בממשלתו של בן גוריון; ציפור כרמי, הלוחמת הנהגת בספר, היא בתה של המשוררת וסופרת הילדים אנדה עמיר. היא היתה נשואה לעקיבא כרמי, אחד מגיבורי מלחמת העצמאות.
כל הדמויות האלו ניצבות חיות לנגד עיניי, והספר מתאר אותן כמו שהיו.
על אלו דמויות בדויות מדבר ישראל זמיר? אם יורשה לי לשער, הסופר השתמש בשמות בדויים רק כאשר תיאר מעשים אינטימיים שראוי להצניע, כגון ניסיונו המיני הראשון עם נעמה היפה שהייתה מאורסת לאָחֵר (136-137), וסיפורה המפותל של קלרה היפה, שהרפתקת אהבים עם מפקדה לייזר, מובילה לתסבוכת נוראה, ואף לטרגדיה יוונית "בלי קתרזיס" (עמ' 139-145).
הספר מתאר מצבים קשים מנשוא וחוויות מבהילות בריאליזם מעורר התפעלות. אחת הסצינות, שממנה נגזר שמו של הספר, מתארת כיצד פצוע קשה בקרב האבוד בגבעה 86, מתחנן שלא ישאירו אותו על הגבעה, ופונה כלפי שמיים: "אלוהים, לכבות את השמש, שנוכל להתפנות!" (עמ' 10) – שהרי הכוח קיבל פקודה להחזיק מעמד עד החשיכה, למרות האבידות הכבדות וחוסר הוחלת שבהחזקת הגבעה, שבסופו של דבר עברה לידי המצרים.
ישראל זמיר משכיל לשבץ פה ושם גם תיאורים של מצבים קומיים והומור טוב המרפים את שרירי הבטן המכווצים (לדוגמה, עמ' 29, 131, 135).
מכל הסיבות שמניתי לעיל – הספר הזה ריתק אותי, ואני סבור שהוא ספר חובה למי שיודע להוקיר את "מגש הכסף" שעליו ניתנה מדינת היהודים.
* * *
אלי מייזליש
שלטון השמאל מת,
זה מה שלא הבין יבין כ"ץ
יבין כ"ץ [חב"ע 573] בא לכתוב דברי ביקורת על דברי הביקורת של ד"ר גרנות לספרו החדש של קניוק. האמת? לא כל כך נהניתי. וזה גם לא חשוב, וזו גם לא הסיבה למספר המילים שאני כותב כאן בעניינו.
הסיבה לכך שהוא, בשולי הדברים בעניין קניוק, תוקע לי כמה מילים לגבי מאמרי בגיליון 573 של חב"ע – ש"השמאל מת". וכי מה עניין שמיטה להר סיני? נו, טוב, יש הזדמנות להכניס למייזליש למה לא? ומה מלין עליי הנ"ל? לא שיש בידיו רשומות כי ראש-הממשלה הוא במקרה שמאלן או הקואליציה היא שמאלית או שמא יש מפלגה ושמה מפא"י עם 44 או 54 מנדטים כפי שהיו כל הימים עד המהפך? או אולי קיימת מפלגה בשם מפ"ם או אחדות העבודה? יש, או נעלמו? ומה מלין עלי מר כ"ץ, איך יכול להיות שהשמאל מת, הרי הוא קונה ספרים [כאילו שאני לא קונה], ולא בדקתי בסטימצקי מי קונה יותר. האם הקופאית שואלת: "אדוני, אתה שמאל או ימין?" – ומיד רושמת סטטיסטיקה.
האם כך הדבר מר כ"ץ? אדוני, כל עוד שמאלן קונה וקורא ספרים שיהיה בריא ויקרא עד 120, אבל בכדי להיות קיים פוליטית ולהגיע להחלטות לא מספיקים כל הספרים בסטימצקי או בצומת ספרים, אפילו לא מיליון וחצי הספרים בספרייה הלאומית, ושחוץ מעמוס עוז ועוד 30 סופרים שכולם יכתבו על אחוזת דג'אני או כמו קניוק על תש"ח או הספרי על לבנון.
כי כל מה שכתבתי בגיליון 573 היה בעניין האקדמיה ומיספר מבוטל של פרופסורים הנאבקים על פיסת הקרקע האחרונה כמו הצרפתים בוויטנאם. קשה. נכון שלשמאלן מצוי קשה לראות כיצד השקר שלו, שאיתו נאבק בימין, כשל. כך הרי כל הפרופסורים מהשמאל יפלו בגלל השקרים שלהם. האם אמנה אחד לאחד את השקרים של השמאל מאז שנות ה-20 הראשונות או רק כמה מהם, אם בהטלת הדופי בז'בוטינסקי שהוא ותנועתו פשיסטים? ועבור לשלהי שנות ה-40 בהסגרת לוחמי מחתרת יהודים לקלגסים הבריטים שסולקו, ועד שאילצו את "הפנקס האדום" במעברות, כשהייתי שם מורה, ומחריד היה אז לשמוע כיצד שיקרו לאותם פליטים מצפון אפריקה על בגין.
אתה וחבריך בשמאל רק חייבים תודה לאנשי ימין עם ההדר, שנוח לנו לסלוח מאשר לבוא חשבון. לא אצלנו. אבל מה זה עוד ועוד שקרים? מתי תפסיקו כבר? כי מה אתה מכניס שם ורומז שאני בא או גר ו/או נולדתי בנחלת ז'בוטינסקי? מה זה? מימיי לא הייתי שם. או אולי גם שמה של עיר הולדתי ירושלים הפך ברשימות שלך לנחלת ז'בוטינסקי? מה זה? ומה כל זה שייך למסעות שלי בחו"ל? מה הקשר?
לסיכום מר כ"ץ, עובדות בלתי אפשרי לקבור, אבל התיחכום של השמאל כבר עייף מהסתרתו, וצריך רק פיסת קש קטנה כדי למוטט גם את התיחכום, והרי כבר האבא של אורי אמר [כמו כל אבא] לגבי הבלונים: זה סופו של כל בלון – להתפוצץ.
אהוד: לדעתי דבריו של יבין כ"ץ היו מאוד מבולבלים. גם עליי טפל דברים שלא היו ולא נבראו.
* * *
חיים אנלין
על מינת אבו-זבורה
לאהוד ולקוראים שלום ומועדים לשמחה,
בשולי מאמרו של ברוך תירוש "העמסת אבטיחים על ספינות מפרש" (חב"ע 575) נזכרתי במה שסיפר בשעתו ראש ענף מורי"ה (מורשת-קרב וידיעת הארץ) במפקדת קצין חינוך ראשי, סא"ל יהודה זיו.
בשעתו שימש עמק חפר (או וואדי אל-חווארת' בשמו הערבי) מרכז לגידול וליצוא אבטיחים למצרים וללבנון. כפי שתואר במאמר, האבטיחים נאספו במקשאות והובלו על גבי גמלים למעגן, שם הועמסו על ספינות המפרש ויצאו לדרכם. סוחר האבטיחים הראשי שניצח על המבצע הלוגיסטי הזה היה ברנש בשם סקנדר אבו-זבורה, ועל שמו נקרא המעגן "מינת אבו-זבורה" (היום שוכן שם היישוב מכמורת).
ראשוני המתיישבים היהודיים באזור שחפשו שורשים עבריים, נתלו דווקא בשמו הפרטי של אותו אבו-זבורה, סקנדר, והרחיקו לכת עד לסקנדר אחר, הלוא הוא המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי. וכך נקרא הנחל "נחל אלכסנדר", היישוב לידו – "בית ינאי", ואפילו החטיבה המרחבית שהוקמה באזור ב-1948 נקראה "חטיבת אלכסנדרוני"...
אח, יא סקנדר אבו-זבורה – מי יגול עפר מעיניך!
בברכה,
חיים אנלין
* * *
נתי מלאכי
שיחה בתפילת נעילה
"אף פעם לא עשיתי חיי אישות ביום הכיפורים." הוא מספר בשקט רב.
"זה מדאורייתא?" אני שואל.
"זה כמו לזרוק את הבגדים של כולנו, נשאיר אותם בדרך להר, ומהמקום שנשאיר אותם נלך אל המקום שבו יעקוד אותנו אלוהים, אחר כך החשבון הפרטי נפתח... מי למוות, רעב או מגפה..."
"ואולי נראה את האיל הקדוש מסתבך בסבך קרניו..."
"ובחרנו בחיים וחתמנו. רק לא חותמת גומי ..." הוא אומר.
נישקתי את ידו של רעי, כמנהג התימנים.
* * *
יוסף חרמוני
לא רק "לאחרונה", ולא "מיעוט קטן"
בתגובה למאמרו של נעמן כהן "הרב עובדיה והצביעות הערבית", חב"ע 575
נעמן כהן כותב אודות ראיית המוסלמים את טבח בני הדת היריבה כמצווה דתית, ומוסיף כי "למרבה הצער לאחרונה מיעוט יהודי קטן מאמץ גם הוא את התפיסה הזאת."
ובכן, למרבה הצער ישנם שני אי-דיוקים בקביעתו זו של כהן: גם "לאחרונה" הוא טעות, וגם "מיעוט קטן" אינו מדוייק כלל וכלל.
אשר ל"לאחרונה": צו מחיית עמלק ושבעת העממים אשר בארץ-ישראל הוא חלק מהמורשת הדתית שלנו, זה אלפי שנים. אם נוסיף לו אמירות נוראות כגון "טוב שבגויים הרוג," הרי יסתבר שמארג האתוס המשמידני של עמנו הוא יציב, ובר קיימא. הוא גם מתחדש תדירות.
ואשר ל"מיעוט קטן": רק לאחרונה חתמו חמישים ושניים רבנים, מהם חשובים וידועים מאוד, על גילוי דעת של תמיכה בספר "תורת המלך". הרבנים מייצגים חלקים מרכזיים עד מאוד בציונות הדתית והחרד"לית. עניינו של ספר זה הוא השמדת גויים במימדים מפלצתיים, בכפוף לקודים מוסריים המעלים בזיכרון את אירופה של שנות הארבעים למאה הקודמת. הספר הזה והתמיכה הרחבה בפירסומו לא עוררו התרגשות של ממש בישראל, אף שנשמעו כמה גניחות של אי-נחת למקרא המסרים שבו.
משמע – התרגלנו. סוג זה של שיח משמידני הופך, מכוחה של מורגלות בת אלפי שנים, לרעש רקע קביל – או מוטב לומר מוסיקת רקע – של ההווייה היהודית בישראל. ולראייה – איש מהרבנים התומכים בפירסום מתכון הרצח הסיטוני הזה – ארבעה מהם רבני ערים ותשעה נוספים רבני ישוב – לא פוטר ממשרתו הציבורית.
פרסומו של "תורת המלך" והתמיכה הגאה בו, מחייבים קריעה וישיבת שבעה. זהו.
אהוד: זהו. דברי אנשים כמוך, הסבורים שהיהדות הִקדימה את הנאציזם באלפי שנים, אינם מחייבים קריעה וישיבת שבעה – כי בדמוקרטיה ובחופש שלנו גם אתה אחד המסיתים!
* * *
יעל סגל
על שירי המלחמה הרוסיים
לאהוד בן עזר שלום רב,
למקרא הדיון המאלף סביב "את חכי לי ואחזור" נזכרתי בשירים רבים ממוצא רוסי שתורגמו לעברית או הותאמו למנגינות רוסיות קיימות. ספר שיצא לאור במהדורה עברית לפני כחמש שנים "המלחמה של איוואן" מאת קתרין מרידייל, בהוצאת "עם עובד", עוסק במלחמתו של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, ובין השאר גם בשירים ששרו חייליו. יש בו שילוב של עדויות רשמיות, שיחות עם שורדי הקרבות, ציטוטים מיומנים אישיים וממכתבים של חיילים, ואפילו דיווחי המשטרה החשאית שעקבה אחר הביטויים להלכי הרוח של הלוחמים. הכותבת מעלה השערה כי השירים היוו מעין תחליף או פיצוי לאובדן הדת וביטוייה לאחר המהפכה הבולשביקית.
בדו"חות פוליטרוקים מאותה תקופה מופיעים שירים דקלומיים שנכתבו על ידי החיילים או הותאמו למנגינות קיימות. היו אלה שירים פטריוטים על הדגל האדום ועל המפלגה שנכתבו על ידי משוררים מטעם השלטון, כמו לבדייב-קומאץ'. אלה שירבבו, לעיתים, את שמו של סטאלין בשיר, אף כי ותיקי מלחמה שהתראיינו ע"י הסופרת, מעידים שהעדיפו את השירים המסורתיים אותם הם שרים עד היום – בלי להזכיר את המנהיג.
שירה ללא מנגינה רווחה בין חיילים ומפקדים שנהגו לצטט משוררים ידועים ובלדות קלסיות בנאומיהם ובמכתביהם. אלכסנדר טברדובסקי כתב בשנת 1944 את האפוס על החייל וסילי טיורקין, חייל אמיץ לב, שהיה מוכן להקריב את חייו למען המולדת. הפואמה היתה אהובה על החיילים בגלל המקצב העדין והשפה העממית, אף כי שירה מולחנת היתה אהודה יותר. הלחנים שנכתבו לשירים היו קליטים, מתנגנים וקלים לשירה ולזמזום. "הרוסים הופתעו לשמוע שירים שלהם מתנגנים על אקורדיון בצד הגרמני של החזית," מספרת מרידייל. "באחת מתיבות הפגזים של הגרמנים נמצא פתק ברוסית רצוצה, ובו בקשה של חייל גרמני לכתוב לו את המילים של השיר..."
רוב השירים של חיילי הצבא האדום, כמו אלה שהושרו עוד בתקופת הצאר, עסקו בדמות נחשקת של אישה ובגעגועים אליה. לדברי מרידייל, שירו של סימונוב, "את חכי לי ואחזור" הושר כמעט בפי כל קבוצת חיילים בחזית מתוך תחושה שהוא מספק לחייל הבודד הגנה מפני העתיד לבוא. עם זאת, גיבורת השיר הפופולארי מכולם, עוד מימי הצארים, היתה נערה רוסייה בשם "קטיושה". לשיר אודותיה נכתבו גרסאות רבות, ובמאוחרות שבהן משמש השם "קטיושה" בתפקידו החדש, מטול הרקטות הקטלני שהמציאו הרוסים, ואשר הביא להכרעת הגרמנים בחזית המזרחית.
הכול ידעו כי שירים חיוניים למוראל. "קל לך יותר למות או לרעוב אם יש לך שיר," סיפרה למרידייל הפרטיזנית לשעבר, נינה אמיליאנובה, בראיון במוסקבה בשנת 1998. בין השירים היו כאלה ששימשו כאמצעי להעברת פקודות. "בשנת 1941 כתבו שני סמלים בלדה ובה סיפור אהבה, ששילב בתוכו פקודות שעל כל חייל לדעת – שמאל, ימין, שכב, הקשב, אש. בהמשך הפך השיר לפרודיה בפי החיילים לחיקוי המפקדים" בתפקידים של אישה צעירה ואהובה."
החיילים חרזו וכתבו חיקויים לחומר קיים, כמו גרסאות דומות ל"את חכי לי ואחזור", רובם בסגנון שיר העם הקצר, לעיתים תוך שילוב הומור גס. האתנוגרפית הנודעת של ימי המלחמה, קרופיאנסקה, סיפרה כי הצנזורים אסרו עליה לתעד שירים בעלי אופי ארוטי, סטירי, חתרני או כזה המשמיץ מיעוטים לאומיים, בהם יהודים. שירים נעדרי רוח פטריוטית לא פורסמו. "כך הבטיחה התקינות הפוליטית הקפדנית להעלים מהעין חלק נרחב מהמציאות. השירים שמצאו את דרכם לדפוס היו מתחסדים וסטליניסטים. הם שיקפו אמונה תמימה בדבר ניצחנו הסוחף של הקומוניזם רב המעלות, אבל לא היה בהם, ולו רמז דק, על האופן שבו התמודדו חיילים עם הסכנות והקשיים."
בסוף יוני 1945 החלו ראשוני החיילים להשתחרר מהצבא האדום ולחזור הביתה. רוב הווטרנים זוכרים את כאב האובדן. למרות הגעגועים החזקים הביתה, הניתוק מהחברים שבחזית היה קשה יותר וכרוך בכאב של פרידה. לב פושקארב, האתנוגרף וההיסטוריון, שהיה בעצמו בחזית, מספר: "שרנו יחד את שירי הלכת הפשוטים שלנו, אבל הפעם כשירי ניצחון." לדעת הכותבת, הרגשות האמיתיים היו ספונים בשירי המלחמה של שנת 1942, שירים שעודדו דור שלם שנאבק בייאוש שכעת הולך ונעלם. שירים כמו 'את חכי לי ואחזור', 'הוי, הדרך הארוכה', 'לילה אפל' – צליליהם לא יישמעו עוד באותו אופן לעולם, גם לא ישאו משמעות רבה כל כך.
ולפן הישראלי. שירים רוסיים רבים מתקופת המלחמה העולמית השנייה ולפניה תורגמו או עובדו לעברית. לחלקם נכתבו מילים שונות לגמרי מרוח המקור, כמו "שלום עירי נוחמה" של אברהם שלונסקי, אשר במקורו היה שיר תהילה ופרידה מעיר הנמל לנינגרד ההולכת ונעלמת באופק. בהקשר הזה ראוי לציין גם את "בין גבולות, בין הרים ללא דרך" שנכתב ב-1912 ברוסיה כשיר תהילה לנשים הסלאביות במלחמת הבלקן. בשנת 1944-5 חיבר חיים חפר את המילים על "שיירות של אחים לבלי הרף למולדת אנו מלווים," והתכוון ללוחמי הפלמ"ח. במקורו הושר השיר על ידי חיילי "הצבא הלבן", ואחר כך על ידי מקהלת "הצבא האדום". מלחין השיר, ואסילי איבנוביץ' אגאפין, איש המשטרה החשאית הסובייטית, ניצח על תזמורת הצבא האדום כשניגנה את השיר במצעד שהתקיים בפקודת סטלין בכיכר האדומה בעת שהצבא הגרמני התקדם לתוך ערבות רוסיה ולכיוון מוסקבה.
בפרק האחרון של ספרה מציינת מרידייל כי עשרות שנים, כמעט עד שלהי העשור האחרון של המאה ה-20, היו ותיקי המלחמה משוחחים וכותבים כאילו הם בני גזע נפרד. הם שאפו להבטיח את זיכרון המלחמה כפי שהם עיבדו אותו, ופעלו כדי להפיג את האימה שחלקו זה עם זה. הם נמנעו מלדבר על פאניקה, פגיעה עצמית, פחדנות או אונס שהיו חלק מהמציאות בחזית. הצנזורה הרשמית מצידה היתה מעוניינת להשתיק את זעקתם. היא החרימה ספרים שתארו פחד ושירתה בכך את הצורך של הניצולים עצמם לאלף את זעקת השבר שלהם.
וכך, בחגים הלאומיים ברוסיה, לרבות ב-8 במאי, יום החגיגות לציון הניצחון על הגרמנים במלחמת העולם השנייה, משיקים ותיקי המלחמה כוסיות, רוקדים ושרים בשמחה, ופוצחים בשירי המלחמה האהובים, תוך שהם נזכרים בחברים.
פס הקול של הכאב והאסון נעשה במשך השנים לפאתוס.
* * *
גרימי על "מולדתי"
אודי שלום,
כשמובא לידיעתי כי מתפרסמות אצלך כתבות על שירים רוסיים (שזה ההובי שלי בשנתיים האחרונות) אני מוצא את הדרך אל חדשותיך, אם כי הארכיונאי שלך קצת מתרשל (או שזה שיהוי מכוון).
ובאשר לשיר "מולדתי": השיר הוא מתוך הסרט "צירק" והיה בזמנו פופולרי בבריה"מ עד כדי "כמעט המנון". מבצעת ליובוב אורלובה.
שאול רזניק לא רק מתרגם שירים. הוא גם שר אותם ושולח אותם לאתר הענק לשירים סובייטיים "סובמיוזיק".
אני מצרף קישורית לביצוע שלו, של השיר בתרגומו – "מולדתי".
ותהיה לנו בריא,
גרימי [צבי גלעד]
* * *
ישראל נטע
היה שלום אבא
בבית הנכנעים, בבית השוקעים והנכנעים, ריח הזיקנה חודר גם מבעד לשריון של חומרי הניקוי, מדכא עד שאי אפשר לנשום. מה שלומך היום אבא. פתח את העיניים אבא. תראה איך העננים רצים בחלון. בבית השוקעים והנכנעים מונ דיו, מונ דיו מונ דיו כך שריתה, כל הזמן, ללא הפסק, כמו תור, הומה, מונ דיו מונ דיו איך ההבל של הבוקר הטלוויזיוני מהפנט את השוקעים והנכנעים, השוקעים והנכנעים והעציצים וכל הסיליקון הזה, והבוטוקס, המקשקשים עצמם על המסך ורחש מכונת החמצן המבעבעת של פרג'ון, ומסיכת החמצן הארורה של פרג'ון, רק עיניו עוד מנצנצות מתוך האקווריום שלו, שומע את הגערות של טטיאנה מתוך אקווריום התחנונים שלו: דויד חמודי לא להוריד מסיכה, לגמור תרופה בבקשה, אסור להוציא דיירים למרפסת אמרתי לך, ברוח הזאתי. מונ דיו מונ דיו. אבא לפעמים אומר: איך קענ נישט מֶער או איך בין אויס מענטש ו"אל תלך ישראל אל תלך". ומה לי – בכיס החולצה שלי, במרחק לחיצת כפתור ואוזניות, פסנתרן באך האהוב, מגן של נועם – איך אתה מרגיש היום אבא פתח את העיניים אבא תראה את העננים רצים בחלון. לאט-לאט ישוב אליי העולם: הנה ענן שחור גדול דוחק כבשה אפרפרה ושני בולבולים במעלה עץ המכנף ואיזו ילדונת חולפת אותנו עטורת שיער וחיוך, וזוג גבות נערי מונ דיו מונ דיו כמה הייתי צמא לזוג גבות נערי, נבלע בהמולת המדרכה, חוזר לי הצבע לחיים. פתח את העיניים אבא.
והנגר נגר. באכסדרת בית העם היה מונח הארון. דודה שירלי ודוד מרדכי ואמא בכיסאות כתר פלסטיק, דמועים. עשוי מעץ סיבית, הארון. כלומר, תמיד חשבתי: עץ אורן, והריח הנהדר של עץ האורן מתערבב לו בריח המתים. מסתבר: סתם סיבית. מהיכן שהוא באסיה. שמונים וחמש שנה מקופלות בארון עשוי סיבית. האיש היקר והאהוב והנדיב. הייתי צריך להטות את האף קרוב קרוב כדי להבין את ריח העץ הזה. היה שלום אבא. ראובן אומר שלכל עץ יש ריח משלו. ברור. מגיל שלוש אני בנגריה של אבא. לא בונה ארונות מתים מראש. שוכר מהקיבוץ את המבנה עם המכונות ועם ריח הדבק, וריח הפוליטורה, וריח בגדי העבודה של ניסים. 60 שנה המבנה הזה, מראשוני הנקודה, כבר עומד. ללא טיח, קירות הבטון סופגים את ריח העץ והדבק והפוליטורה ובגדי העבודה של ניסים. ארבע מדפים אני צריך 13030X, מעץ אורן, בטח. לאט לאט העברתי את המברשת על העץ. ממש נושם אליי העץ. ראיתי את השנים זורמות. עיני העץ הביטו בי. כמה שנים עץ אורן גדל עד שרעש המשור נשמע בקצה ההר. לאט-לאט ירד ארון הסיבית אל תוך אדמת הלס. היה שלום אבא. ראובן אומר שהעתיד בכלל באסיה. לא אורנים ולא בגדי העבודה של ניסים ולא ריח הפוליטורה ולא בטיח.
* * *
יוסי גמזו
סְתָו נוֹרָא לֹא סְתָוִי...
בְּכָל הַשִּירִים אוֹמְרִים שֶהַסְּתָו
הוּא זְמַן שֶל קַדְרוּת בַּשָּמַיִם,
אַךְ מִי שֶרָאָה פֹּה אֵיךְ שֶמֶש-זָהָב
צוֹהֶלֶת
בַּתְּכֵלֶת
בְּלִי שֶמֶץ שֶל עָב –
מוּטָב שֶיִּבְדֹּק פַּעֲמַיִם.
בְּכָל הַשִּירִים אוֹמְרִים שֶהַסְּתָו
הוּא זְמַן שֶל שַלֶּכֶת קֵרַחַת,
אַךְ מִי שֶרָאָה עֵץ-תַּפּוּחַ-זָהָב
פּוֹרֵחַ
בְּרֵיחַ
בָּשׂוּם וְנִלְהָב
כְּאִלּוּ שֶכָּל הָעוֹלָם מְאֹהָב –
מֵבִין שֶזֶּה לֹא כָּל-כָּךְ כָּכָה.
בְּכָל הַשִּירִים אוֹמְרִים שֶהַסְּתָו
הוּא זְמַן שֶקָשֶה בּוֹ לִשְׂמֹחַ,
אַךְ מִי שֶרָאָה אֵיךְ פַלָח בִּשְׂדוֹתָיו
נוֹגֵע
יָגֵעַ
בְּנֵבֶט שוֹבָב
(בְּנֵבֶט קָטַנְצִ'יק, שֶצָּץ רַק עַכְשָו)
מַרְגִּיש שֶזֶּה סְתָם בִּלְבּוּל-מוֹחַ.
כִּי מָה שֶבָּטוּחַ הוּא זֶה, חֲבִיבִי:
אֶצְלֵנוּ הַסְּתָו הוּא נוֹרָא לֹא סְתָוִי,
וּמִי שֶעוֹד לֹא מַאֲמִין
וְתוֹהֶה –
סַחְתֵּן, שֶיֵּצֵא לַשָּׂדוֹת וְיִרְאֶה...
* * *
משה ברק
הראש היהודי, האמנם תופעה גנטית?!
שפע ההמצאות בטכנולוגיה, לצד התגליות הרפואיות וכו' מאדירים את שם ישראל בעולם. לדבר יש ביטוי בולט גם בפרסי נובל ואחרים בה זוכה מדינה כה קטנה כשלנו. זה ודאי מתמיה ומקור לאמונה. בראיון "שאלות אישיות" בגלי צה"ל בשבת, שאל יעקב אגמון המנחה את המרואיין יעקב עילם, איש המעשה המדעי, על הסיבה לדעתו למאגר בעלי כישרון יהודיים, כתופעה יוצאת דופן בין העמים. יעקב עילם בעל המוסמכות, השיב תשובה מוכחת, שזה עניין של גנים, תורשה גזעית בעברית פשוטה.
כחובב מושבע של היסטוריה וסוציולוגיה. אף שלא הגעתי בהן למוסמכות מקצוענית, אני סבור שזו השקפה גזענית, אף שלא מתכוונת להרע. אני סולד מתיוק בני האדם לפי גזעם, שכן יש בכך קביעה שגורלו של אדם נקבע כבר בעת ההפרייה ברחם אימו, והחיים לא ישנו דבר בכך. אינני מוכן לתיוק גזעי היוצר התנשאויות מחד ורגשי נחיתות מאידך גיסא, שהפגישה ביניהן מסוכנת ואף עשויה להיות הרת אסון. לכן אני דוחה קביעה "גנטית" זו באשר למשכל כגזרת שמיים, וחושב שאין היא כל האמת, אלא רק חלק ממנה ואפילו רק חלק קטן יחסית.
את הפתרון לשאלה זאת, על חתבלטותו של ה"ראש היהודי", ניתן למצוא דווקא בתורתו של דארווין הלא יהודי – הברירה הטבעית/המלאכותית.
היהודים בישראל התנ"כית פרצו דרך בכך שחיברו את ספר הספרים. אך גם בין העמים השכנים הרבים, היו בו זמנית פריצות דרך תרבותיות רבות רושם: הפיניקים – בהמצאת האלף בית, בבל ומצרים בהמצאת ההשקייה וגילוי לוח השנה, שירת יוון וכו'.
"הראש היהודי" החל לבלוט רק כמה מאות שנים לאחר שגלו מהמזרח התיכון, וזה אומר דרשני. אני רוצה להציע תשובה המראה שאין זו סתם "מתת שמיים" אלא פרי של תהליך כמעט מודע שנבע מהעובדה שהעם הזה "השתחרר" מהצורך לנהל מדינה וללחום את מלחמותיה, וניסה באמצעות מורשתו הרוחנית ופיתוחה לשרוד ולשמור על קיומו.
כך קרה, בתור יוצא מן הכלל בהיסטוריה, שרק בעם הזה לא קמו מדינאים, לא מצביאים, ולא יורדי ים אגדיים. כי אומה זו התנהלה אך ורק בראשות אנשי רוח – הרבנים. כך נוצרה חברה שמושאי ההערצה שבה היו הרבנים, ההוגים, הסופרים. לכן חיפשה כל משפחה יהודית להשיא להם את בנותיה וכך להפוך לחלק מעילית העם. ככל שהמשפחה היתה עשירה יותר היו סיכוייה להגיע לצמרת זו גבוהים יותר, אך לילודים קשה היה לשרוד במרוצת ימי הביניים, בגלל המצוקה החומרית, ומוגבלות הרפואה. נשים ילדו בגיל הפוריות כמעט מדי שנה, רק ילודים מועטים שרדו. אך במשפחות בעלות אמצעים, היה הסיכוי להישרדות גדול בהרבה. חוגים אלה, בזכות הונם, זכו להשיא את בנותיהם לחכמים ולאנשי הרוח, ולהבטיח ביתר הצלחה את הישרדות צאצאיהם הרבים וכשירותם לחיים.
כך נמשכה ברירה "טבעית" של התרבות בעלי "שאר הרוח" לעומת התמעטות אנשי המעשה. עלינו לשים לב שהרוחניות היתה כה יוקרתית, עד כי המשפחות האמידות פטרו את אנשי הרוח מעיסוק תכליתי לפרנסה, כדי שיוכלו להקדיש את מלוא אונם וזמנם להעמקה רוחנית, וחידוד השכל. אמנם התפתחות זו נעשתה במסגרת הדת, כי יש לזכור שהיא היתה אז בלבדית בעיסוק בחיי הרוח בכל העמים. כך זכינו לשושלות של חכמים ורבנים אך למרות הכבילות הדתית, הציגו חשיבה מקורית ויצירות ענק, כתלמוד והתוספתא, שירת ספרד וכו', כי הדת היהודית והרבנות שלה לא היו בעלי סמכות לכפות עמדות קפואות כמו בדתות אירופה האחרות, שהתבססו על קשרי דת שלטון.
אצל העמים הנוצריים, בקירבם חיינו בגולה, התרחש במידה רבה תהליך הפוך. בתגובה להרג בפוגרומים וברדיפות, שאף המיעוט היהודי לגדול במספרו ולהתעצם בתורתו להבטחת טעם קיומו. לעמים בתוכם חיינו היתה, בימים כתקנם, בעייה הפוכה של עודף ילודה, אף כי חלק גדול מהילודים נפטר. עודף זה איפשר לכנסייה, וביחוד זו הקתולית, לממש את מסגרת הנזירות שהיתה המדרגה הגבוהה ביותר בהגשמה הדתית. בעם היה ביקוש גדול לנזירות, שהיתה לא רק מקודשת ומכובדת בציבור המאמינים, אלא גם פיתרון חלקי לריבוי הילדים. כי המצטרפים למנזרים זכו בתנאי קיום משופרים במימון הכנסייה, שהיו מעל ומעבר למגורים ולתנאי החיים של הוריהם מדלת העם. הנזירים עבדו כל חייהם, ולא צברו שום הון או נכס לעצמם, כי הכול נותר במנזר. כך יכלו המנזרים מדור לדור להשתכלל, ולשפר תנאים שמשכו יותר ויותר להצטרף אליהם. הכנסייה נלהבה להרחיב את היקף הנזירות, לאחר שנוכחה כי בנוסף להיותם דמויות מופת דתיות, היו הנזירים המון מלוכד, מגובש וממושמע כגוף צבאי, שכל כוחו הוקדש לשירות הכנסייה, בקיום בתי ספר, בתי חולים, מעונות לחולים סופניים ועוד. מובן שההיצע של הילדים לנזירות היה גדול מהביקוש, וזה אפשר לכנסייה בחירה של המעולים שבילדים.
הנערים המוכשרים בעבודה החקלאית היו חיוניים, כעזר להוריהם. כך גם הנערות שידעו לבשל, לאפות ולכבס ביעילות. על כן יש להניח, שלמנזרים הציעו את הנערים החולמניים המחפשים עולמות חדשים, והבנות הרגשניות שחיפשו יופי ולא היו כל כך יעילות בלחצי היום יום. כך מסתבר שהאיכרים "נפטרו" מאלה שהביטו גם מעבר ליום יום האפור, שהיו גרעין שכבת העילית הרוחנית, שבכל דור ודור "קולפה" מהקהילה ויצאה למנזרים, שם התפתחה תרבותית ותרמה לחיי הרוח באותו דור. אלא שעילית רוחנית זו לא הותירה צאצאים. הדור הבא היה מצאצאי אותם ילדים שידעו לשרוד את הקיום. בדרך זו ניתן אולי להסביר איך קרה שבאלף שנות ימי הביניים לא היתה כל פריצה רוחנית תרבות באירופה הנוצרית.
על רקע ברירה מלאכותית זו של נסיגה בחיי הרוח, בלטה כמובן "הברירה" בין היהודים בכיוון ההפוך.
דבר זה השתנה מאוד מאז הרפורמציה במאה הט"ז, שהחלישה מאד את הנזירות, ואפשרה היווצרות של שכבת עילית נוצרית בחיי הרוח גם כן.
אני רוצה לסיים בראייה "חיובית" לאישוש טעוני, בהקשר לקורות העילית המדינית, הכלכלית, הצבאית והימית באותן ארצות. גם כאן הייתה ברירה טבעית/מלאכותית מסוג זה אך בכיוון הפוך. אצילים, אנשי צבא ויורדי ים מגלי ארצות, היו חברה מגובשת ולכן התחתנו זה עם זה, בכפוף למעמד ולדרגה. בדרך זו הצליחה אירופה להגיע בסוף ימי הביניים לשיאי יכולת שלטונית, צבאית, ימית, והצליחה להשתלט על העולם כולו. אף כי בדור ההשתלטות היו בעולם עמים רבים בעלי תרבות רוחנית אמנותית יצירתית, עמוקה בהרבה (סין והודו למשל). חברה כזו שהאלילה את האצולה הלוחמת הכובשת השלטונית, גימדה את רוח היצירה האירופית. גימוד זה הבליט לטובה עד למאה האחרונה את "הראש היהודי".
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת"ד 22135
תל-אביב 61221
* * *
עמוס גנור: האכזבה מאולמרט
אודי שלום רב !
אני רואה צורך לשלוח אליך דואל זה אחרי שחטפתי הלם מדפוסי ההתנהגות של מנהיגנו הדגול אהוד אולמרט. לאורך כל התקופה, מאז עלה אולמרט לפסגת הבמה הפוליטית, הזדהיתי עם העמדות שנקטת וחשבתי שעושים לו עוול קשה הן בתחום הפוליטי והן בתחום הפלילי.
הצבעתי בעד קדימה בזכותו וחשבתי שהוא המנהיג האמיתי ב"הא" הידיעה !!!
בימים האחרונים למדתי לדעת שהאולמרט הזה הוא מנוול ומוכן למכור את כולנו בנזיד עדשים של טיפת פירסום.
הוא מוכן לרסק את כולנו ולקלקל למדינת ישראל כל מה שאפשר. הוא מוכן לעשות עבירות פליליות בתחום הבטחון הלאומי ויש להניח שהוא עושה זאת גם בתחום הכלכלי.
האכזבה מהאיש הזה היא עמוקה ולא נותר לי אלא לצפות שבית המשפט יגזור את דינו בהקדם וירחיק אותו מהאפשרות לעשות נזקים נוספים
בברכה
עמוס גנור
אהוד: קראתי את הפרק של אהוד אולמרט ב"ידיעות אחרונות" מיום 17.9.10 ועליי לומר לך שלא התפעלתי וגם לא הזדעזעתי אלא זה נראה לי תיאור מאוד אמין ואנושי ליחסים שבין אולמרט הטרי בתפקידו הבלתי-צפוי כראש ממשלה – לבין האנשים, בייחוד הפוליטיקאים, שסבבו אותו והיו תלויים בהחלטותיו. אין לכך גם שום קשר להאשמות שבפניהן הוא מתגונן עכשיו בבית המשפט. אישית אני מאוד מאוכזב מכך שאלה היחסים בין אולמרט לברק משום ששניהם נראים לי ונראו לי יחדיו צוות הנהגה מצויין לישראל וייתכן בכל זאת שההיסטוריה תשפוט את שניהם טוב יותר מאשר עושה זאת העיתונות המנפחת שטויות ומאשר עושים זאת הם עצמם בהיגררם אחרי השטויות האלה. נראה כי לאולמרט נמאס לתת כל הזמן את גוו למכים במישור המשפטי ולכן בחר לפתוח חזית אחרת, כדי להזכיר לציבור שהוא קיים לא רק כנאשם.
* * *
אתר האינטרנט של הסופר שמאי גולן
עם ראשית השנה החדשה הרינו שמחים להודיעכם כי לאחר עבודה מאומצת של נילי גולן, מומחית להקמת אתרים, עלה לרשת האתר של הסופר שמאי גולן, וניתן למוצאו על פי הקישור:
באתר תוכלו למצוא מידע ביוגראפי רב על שמאי גולן ועל ספריו, וכן ראיונות עימו, מאמרים על ספריו ועל פעילותו למען הסופרים כיו"ר אגודת הסופרים וכחבר הנהלת אקו"ם. באתר ניתן למצוא גם מאמרים שכתב גולן, וביניהם על ספרים ועל סופרים, וכן בשאלות מעמדו של הסופר בחברה. כמו כן מידע על תסכיתי הרדיו ותסריטים שחיבר, מחזה, פעילותו להנצחת זכר השואה ומחקרה , ועוד.
* * *
רות ירדני כץ
שנה טובה
אהוד שנה טובה לך ולכל עם ישראל.
שנה של יצירה ושפעמיים בשבוע נקבל את העיתון העיתי שלך בדיוק בחצות וחצי.
שנה שבה לא נצטרך לשמוע על רציחות כל יום ובכל מקום, ועל אלימות מצד הורים כלפי ילדיהם. שכל מי ששותה שלא ינהג, וכל מי שנוהג שינהג בזהירות ויחשוב על הנזק הבלתי הפיך שהוא גורם בגלל שלו זה לא יקרה.
שתיפסק האלימות לשם אלימות, ושכל האנסים חולי-הרוח והמפחידים ישארו סגורים כל ימי חייהם מאחורי סורג ובריח.
שהחרדים יפסיקו להשניא ולשנוא. לשרוף את דגלי המדינה ביום העצמאות, לצאת להפגנות אלימות ברחבי המדינה ובירושלים בפרט, ולגרום נזקים ברכוש ובנפש. שיצאו לעבודה וישלמו מס ויחיו על חשבונם. שישרתו בצבא כמו כולם, ויעמדו דום ביום הזיכרון לחללי צה"ל. שהרבנים שלהם, במקום להסית ולהצית, יחנכו להוקיר ולכבד. שאלי ישי, שהשתן עלה לו לראש, יתעשת ויילך הביתה לפוש בחיק משפחתו, כי הנזקים שהוא גורם למדינת ישראל הם הרבה יותר גדולים מאשר תרומתו.
שתהיה שנה טובה לכל ילדי העולם, ובמיוחד לילדי הזרים שגדלו והתחנכו כאן ולא יגורשו. הילדים אינם צריכים להיענש בגלל טמטום הממשלות שאין להן ולא היתה להן מדיניות ברורה לגבי עובדים זרים, ואיפשרו למאות אלפים להשתקע כאן.
שנה שבה הפוליטיקאים יחשבו עשר פעמים לפני שהם פותחים את הפה והורסים ומקלקלים. שיתחילו סוף-סוף לעשות ולשנות כמו למשל: להשקיע בחינוך מגן הילדים ועד האוניברסיטה. לשלם משכורות סבירות כדי לעודד רק מורים טובים שיכנסו למערכת.
שיבינו שלהיות חבר כנסת זה לשרת את העם ולא את עצמם.
נבקש שנה שבה הפוליטיקאים הערביים יכבדו את מעמדם ויקדמו את ענייני הערבים, אבל בשום פנים ואופן שלא יחתרו נגד קיומה של מדינת ישראל.
הלוואי שזו תהיה שנה בלי איומים והפחדות מצד איראן ומדינות ערב.
שתקום מדינה פלשתינאית עם גבולות ברורים, והם ואנחנו נשב תחת עץ התאנה והזית, ונהנה מארץ זבת חלב ודבש.
נאחל לעצמנו שנה של בעד מדינת ישראל ולא נגד מדינת ישראל. שיהודים לא יותקפו בשום מקום בעולם בגלל שהם יהודים.
שנה שבה כל אחד יוכל להביע את דעתו מבלי לפחד שיתנפלו עליו ויחרימו אותו. מותר להיות בעד ונגד, אבל אסור לאיים על מישהו שהוא בעד או נגד. שנה של סובלנות וסבלנות.
ומה עוד נבקש לשנה החדשה? שכל אלפי הקטנים שהצטרפו לכיתה א', שתהיה להם שנה נהדרת ושכל בוקר יקומו עם חיוך על הפנים וישמחו לרוץ לבית-הספר.
שעוד פרסי נובל יפלו עלינו כמו גשם, והישראלים המלומדים והיצירתיים ימשיכו לגלות וליצור ולהקסים את העולם ואנחנו נחגוג על ההישגים שלהם.
שתהיה שנה של אהבה ופירגונים, ושנקום בבוקר ונאמר בקול רם איזו ארץ נהדרת יש לנו.
עד מתי?
עד מתי תמשך הטרגדיה הנוראית של גלעד שליט. עד מתי? החייל נמצא כבר ארבע שנים בידי החמאס ואין מציל ואין מושיע. חייל שלנו ארבע שנים נמצא בשבי והמודיעין הצבאי, השב"כ והמוסד הידועים בעולם ביכולות שלהם, ומסוגלים להוריד את הירח כשצריך, הם חסרי אונים. הם לא מצליחים לשחרר אותו.
ראשי המדינה שלנו רוצים לשחרר אותו. אולמרט ראש הממשלה לשעבר, ונתניהו ראש הממשלה הנוכחי, רוצים מאוד, אבל, אבל לא מוכנים.
ראשי מדינות ניסו להתערב ולא הצליחו.
המתווך הגרמני שאף אחד לא יודע מיהו, הלך ובא, בא והלך וגלעד עדיין שם.
הצלב האדום לא מורשה לבקר אותו ואף אחד לא יודע מה שלומו.
ראש הממשלה ערך בערב ראש השנה חגיגה לחברי הקואליציה. היה כיבוד, היתה שתייה, ואביבה ונועם עמדו בחוץ וראו במו-עיניהם את כל השרים, עם תיק ובלי כלום, וחברי הכנסת, נכנסים עם בנות זוגם לחגוג. שני שרים, יובל שטייניץ ובוגי יעלון אפילו לא עצרו לידם, ללחוץ יד, להגיד מילה טובה וחמה.
אף אחד לא חשב שאולי אפשר גם להזמין אותם פנימה. מה פתאום! גלעד שליט היא הבעייה של ההורים בלבד ולא של הממשלה, אז שימשיכו להפגין – והם ראשי המדינה ימשיכו לחגוג.
בערב החג כל עם ישראל חגג את השנה החדשה עם הילדים, הנכדים, הסבים והסבתות, הדודים והדודות – ורק משפחתו של גלעד שליט עמדה בפתח ביתו של ראש הממשלה, שגם הוא ובני ביתו הסבו סביב השולחן ובירכו על הדבש ושנהיה לראש ולא לזנב. אני מדמיינת לי שהשף של ראש הממשלה הכין להם גפילטע-פיש, כבד קצוץ, מרק צח ועוף ממולא צלוי, ואביבה ונועם שליט שאלו בשקט: "לא מגיע גם לנו להיות בבית שלנו עם גלעד שארבע שנים לא שמענו ממנו כמעט כלום? לא מגיע לנו לחבק את הבן שלנו?"
מה גלעד שליט חושב על הוריו, הצבא, הממשלה? הוא מוחזק שם באיזה חור ולא יודע שמשפחתו עושה למענו יום ולילה. הוא לא יודע על הצעדה המרשימה שאלפי ישראליים נטלו בה חלק והביעו את תמיכתם. הוא לא יודע איזה מלחמה עוברת המדינה בעד שחרורו ונגד שחרורו. הוא לא יודע כלום, ובטח חושב לעצמו שהוא נשכח, כי זה לא יכול להיות שהוא שם ארבע שנים ולא שמע מאף אחד ארבע שנים יותר מדי .
ברור לכולנו שגלעד שליט כשיחזור הוא כבר לא אותו גלעד שנחטף. מה עבר עליו? מה עובר עליו? האם הוא בריא פיזית ונפשית? איזה ילד יקבלו נועם ואביבה אם וכאשר...
עד מתי?
אהוד: כמות המילים שאת מקדישה ל"ילד" נעם שליט עולה על כל שאר האיחולים ברשימתך. אבל נעם שליט אינו רק "ילד" – הוא גבר, חייל, לוחם, הוא שבוי בידי רוצחים ומשלם יום-יום את מחיר מלחמתם בנו להשמידנו, אבל הוא לא מת, הוא אינו כרבים מחבריו, חיילינו – שלעולם לא יחזרו ואשר הסבל של משפחותיהם הוא לא פחות נורא – אבל מות בניהם אינו עוצר את כל מהלך החיים בארץ כפי שאת דורשת באופן קצת דמגוגי במקרה של נעם שליט! ואגב, אין שום מלחמה במדינת ישראל נגד שיחרורו. יש מאבק על כך שלאחר שישוחררו כמה אלפי מחבלים שפוטים תמורתו, ואולי נצטרך להצהיר גם על הסכמתנו ל"זכות השיבה" – לא ייחטפו מאצלנו חייל או חיילת נוספים תמורת מחיר הרבה יותר גבוה!
* * *
נסיה שפרנסקי
המורה משה כרמי
כתוספת
לרשימות שהתפרסמו בגיליונות האחרונים על המורה משה כרמי, אני שולחת חלק ממחקר בשם
"הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה", שהשלמתי לאחרונה. מובאים כאן חלקים מפרק על
קיבוץ עין-חרוד, בו גדלו רחל סבוראי ומאיר הר-ציון, "חלוצי" המסעות האסורים לפטרה.
החלק שלהלן עוסק במשה כרמי, מורה רב השפעה שהיה לו חלק חשוב בעיצוב מסעות הפלמ"ח,
ובתוך כך המסע הארצישראלי בכללו. הבאתי גם קטעים אחדים מן הפרק על הפילוג בעין-חרוד
הנוגעים למשה כרמי.
משה כרמי היה מורה כריזמטי שטבע את חותמו בדורות של תלמידים במהלך קרוב לשלושים שנות הוראה. מה שהיה יצחק טבנקין לקיבוץ ולתנועה היה משה כרמי לתלמידי בית הספר המשותף של עין-חרוד ותל-יוסף.
"היה לנו מורה בבית הספר, משה כרמי, מורה שהיה לכולנו, לכל תלמידיו, מדריך ומטפלת, מורה דעת ואב. נפלֶה היה הוא לנו מכל מורינו וקראנו לו בפשטות: משה. מכל צורות ההוראה ודרכיה בחר לו משה את הטיילות. דרכה למדנו אהבת הארץ, עקבות פסיעותיו של העם מיני קדם, ומקור לשונו. הוא בנה לנו את הטיילוּת כעין מקדש מעט, ידענו לאהוב את הקשיים בטיולנו ולשמוח ליכולת עמידתנו בו, למדנו להחשיב את הטיול כלימוד, ולמעלה מזה'" כתבה רחל סבוראי ביומנה לאחר שחזרה מפטרה.
"אין ספק שמשה כרמי היה המורה והאדם שהותיר בנו את רישומו וטבע בנו זיקוקים מאישיותו הייחודית והמיוחדת, יותר מכל מורה אחר'" כתב ניר דורסיני, בן דורה של רחל סבוראי, בספר זכרונותיו נוף ילדות. "אהבת הטבע, החי והצומח, נופי הארץ ושביליה, הוקנו לנו בתוקף ובאהבה רבה על ידי משה. ואם היה אי מי, יותר מכל אדם אחר, שהשפיע, עיצב וטבע בנו את חותמו האישי לאורך כל חיינו, ואולי אף את ייחודם של בני עין חרוד, היה זה משה."
תלמידים תיארוהו כך: "מקורי, תוסס ושופע. אישיות חזקה. בכל מקום אשר עמד הצית להבות." – "אש פנימית עצורה בעצמותיו, שליח של עצמו." – "היתה בו כעין התפרקות וקרינה אקטיבית מתמדת, בשטחי חיים רבים ומגוונים." – "לעקרונותיו – היה קנאי, ובכעסו – היה סוער ומתפרץ. לעיתים דימיתי אותו ברגעים כאלה לנביא. דיבר באמונה, בביטחון. גילוי הלב שבו קבע בנו רשמים עזים. אי אפשר היה שלא ללכת אחריו."
משה (ינובסקי) כרמי נולד במושבה פתח-תקווה בשנת 1893 – צבר בן העלייה הראשונה. הוא היה מבוגרי המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה". אביו נפטר כשהיה עדיין נער, וכל שנות לימודיו בגימנסיה התפרנס ממתן שיעורים פרטיים. בשנותיו בגימנסיה התקרב אל משפחת שרתוק, אשר ביתם שימש מעין מרכז רוחני. הידידות עם משה שרת, אליהו גולומב ואחרים, שהפכו במרוצת השנים למנהיגי היישוב, קירבה אותו אל האידיאלים של אנשי העלייה השנייה. תקופה מסויימת היה פועל בדגניה ובכינרת והיה גם ממגיני תל-חי. משה כרמי ואסתר ראב, לימים משוררת חשובה, היו היחידים מבני משפחות האיכרים בפתח-תקוה שהזדהו עם צעירי העלייה השנייה – מייסדי עין-גנים ודגניה. אסתר ראב היתה מאוהבת במשה כרמי בצעירותה, וראשוני שיריה נכתבו בהשראת אהבתה אליו. משה כרמי לא השיב לה אהבה. הוא אהב במשך שנים רבות את רבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, אך היא העדיפה את דב הוז על פניו. הוא נשא לאשה את עבריה וילקומיץ, בתו של המורה הגלילי הידוע מראש-פינה, ונולדו להם חמישה ילדים.
משה כרמי היה איש אשכולות. הוא הצטיין בתחומים רבים ושונים, אך דומה שלא עלה בידו לדבוק בתחום אחד לאורך זמן, עד אשר מצא את יעודו בהוראה. "הוא פירסם מפרי עטו בכתבי עת ספרותיים עוד לפני שאסתר ראב פירסמה אפילו שיר אחד, ולמעשה היה המשורר העברי הראשון מבני הארץ. העברית שלו היתה טובה ועשירה יותר מזו של אסתר ראב," כותב אהוד בן-עזר, האחיין והביוגרף של אסתר ראב, אך סגנונו היה רגשני, מתפייט וספרותי מדי: "הוא לא קורץ מהחומר הקשה והטראגי של משוררי האמת."
בנעוריו הקדיש עצמו כרמי לנגינה בכינור. כאשר גוייס לצבא הטורקי עם שאר חבריו למחזור הראשון של הגימנסיה, הוא נשלח לתזמורת הצבאית, ובאמצעותה ניתנה לו ההזדמנות לסייר בארץ ובארצות השכנות. מאוחר יותר עסק בהוראת נגינה בבית הספר למוסיקה "שולמית" בתל אביב. בשנת 1921 הוא נסע עם אשתו עבריה לגרמניה כדי להשתלם במוסיקה. שם כניראה הגיע למסקנה שלא יהיה כנר גדול והחליט לנטוש את המוסיקה כמקצוע. הוא החליט לפנות למקצוע ההוראה והשתלם בעיקר בלימודי טבע. בשנת 1924 הוא הגיע לעין-חרוד והחל ללמד את מקצועות הטבע.
משה כרמי היה אחד מחבורה שלמה של צברים או כמעט-צברים, שהתחנכו בגימנסיה "הרצליה", בסמינר למורים בבית-הכרם או ב"מקווה ישראל", והיוו חוליית ביניים בין דור האבות שהגיע ממזרח אירופה לבין דור ילידי הארץ. הם הפכו למורים ומחנכים והשפעתם על דור הצברים הגדול שנולד בשנות העשרים היתה עצומה.
השפעתו של משה כרמי ניכרה באופן מיוחד בקרב מעצבי רוח הפלמ"ח. היתה לו במידה מסויימת השפעה ישירה על חלק מאנשי הפלמ"ח. מחלקת גבע בפלוגה ו' נפגשה עם משה כרמי לשיחה על צמחיית המידבר לפני רדתם למידבר. חנן סבר כתב על פגישה זו: "המפגש עם משה כרמי, עם ענק-ידע כזה, היתה כשלעצמה חוויה מרגשת. אישיות נערצת, איש חינוך והתיישבות המעורה בארץ ובמזרח התיכון מחד, ובתרבות האירופאית הקלאסית מאידך. לא היה דבר שהוא לא ידע! משאלות אקלימיות, סוג הקרקעות, גיאולוגיה ובוטניקה וחקלאות, ושבטי הבידואים וארכיאולוגיה והיסטוריה, ומוסיקה קלאסית וספרות."
אורי יפה, מפקד פלוגה בפלמ"ח, הזמין את משה כרמי למסע פלוגתו למידבר יהודה. כרמי הביא עימו גם שתי כיתות מעין-חרוד. "כמו תמיד סחף משה בהתלהבותו את כל שומעיו," זכרה רחל סבוראי, שהשתתפה במסע. את התפעלותם ממנו ביטאו הפלמ"חניקים במתנה שהביאו לו – מאובן ענק שמצאו ליד סדום ונשאו על גבם.
אך השפעתו של כרמי על תרבות המסעות של הפלמ"ח חילחלה בראש ובראשונה באמצעות תלמידיו הרבים. כמה מן הדמויות המרכזיות בפלמ"ח נימנו על תלמידיו בבית הספר המשותף של הקיבוצים עין-חרוד ותל-יוסף: יוספ'לה טבנקין, מפקד חטיבת הראל; המשורר משה טבנקין, קצין תרבות של חזית הצפון; זרובבל גלעד, איש מטה הפלמ"ח ומחבר המנון הפלמ"ח; אסף שמחוני, מ"פ ומג"ד בחטיבת יפתח, אשר בסיום המלחמה מונה למפקד החטיבה; עובד מיכאלי, מראשוני הפלמ"ח, הלא הוא עבד מ"ילקוט הכזבים"; ובנוסף להם שורה של מפקדים בדרגים היותר נמוכים.
ומן "הנופלים המיתולוגיים": זרובבל הורוביץ, שמת מות גיבורים בהתקפה על שיירת נבי-דניאל; נחמיה שיין, מפקד פעולת פיצוץ הגשרים על נחל אכזיב שנהרג בליל הגשרים; משה שטורמן, שנפל בעמק בית-שאן לא רחוק מן המקום בו נפל אביו חיים שטורמן כעשור קודם לכן; חיים חרודי, מראשוני המתגייסים לפלמ"ח, שנהרג בשבת השחורה; יאיר רוזנבלט, שהשתתף בקרבות רבים באזור ירושלים ונפל באחד מקרבות לטרון; נמרוד לויטה, קצין מודיעין בחטיבת הנגב, שהשתתף במבצעים המרכזיים במערכות הנגב; ירובעל לביא, שנפל באזור הקיבוץ בנסיון לבער עמדת הטרדה של הערבים מעל לגלבוע; אחיו הלל לביא, שנהרג בקרבות הנגב ליד כפר דרום; רפי מלץ, קצין מודיעין בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שנפל בקרבות על הדרך לירושלים.
ומבין הנשים: עמליה בנארי, ממייסדות קיבוץ בית-הערבה, שהיתה בין שש הנשים הראשונות שהתגייסו לפלמ"ח; אוריאלה מלץ, מ"כית בהכשרת "עטרת" בבית-השיטה; זיוה גולן, מזכירה פלוגתית בפלמ"ח; והאחיות איה ורחל סבוראי.
מסעות הפלמ"ח מילאו תפקיד עצום בגיבוש נוסח הטיילוּת שהתהווה בארץ. רוח אותם מסעות עמדה גם בליבם של הטיולים מעבר לגבול. השניים הראשונים שהלכו לפטרה יצאו מעין-חרוד. משום כך חשוב להכיר את אופי הטיילוּת שנטע משה כרמי בתלמידיו, כדי להבין כיצד רוח זו הניעה שניים מתלמידיו לערוך את המסע הראשון לפטרה.
רחל סבוראי נולדה בעין-חרוד והיתה תלמידתו של משה כרמי משחר ילדותה. במהלך השנים כתבה עליו ותיארה את ההשפעה שהיתה לו על אהבת הטיולים שלה. מאיר הר-ציון הגיע לעין-חרוד כשהיה כבר בן 13. "משה כרמי היה סייר טוב, מחנך טוב, ואני הערצתי אותו'" אמר בשנים מאוחרות, אך בפרקי יומן שלו נזכר משה כרמי רק פעם אחת כבדרך אגב. משה כרמי נפטר ב-1952, השנה בה התגייס הר-ציון לצבא. כרמי היה כבר בסוף דרכו בשנים בהן התחנך אצלו מאיר הר-ציון. אין ספק שמאיר הושפע ממנו, אך השפעתו החזקה ביותר של משה כרמי הייתה על דור הפלמ"ח, הדור שבגר בשנים שלפני קום המדינה – דורה של רחל סבוראי.
משה כרמי נודע בעיקר בטיוליו הלימודיים, והיתה לו השפעה בתחום זה גם על מורים בקיבוצים אחרים. הוא היה איש אשכולות שחשף את תלמידיו גם למוסיקה ולספרות, לשפה העברית ולתנ"ך ולהרבה נושאים אחרים, אך בזיכרונות שהעלו לימים תלמידיו נזכרים בראש ובראשונה הטיולים שהוביל. הטיולים הללו נערכו החל מגיל צעיר.
נמרוד לויטה, בן כיתתה של רחל סבוראי, כתב במחברת כיתה ג' בתחילת שנת תרצ"ה: "באנו לכרם. שם משה דיבר על הגפן בשלכת. אחר-כך הלכנו ומשה הסביר על השעורה. קטפנו אשכולית ומשה הסביר על הלימון. אחר-כך הלכנו להר. מצאנו לוף ומבשר-המטר. אחר-כך משה הסביר על צפורן-הסלע ועל החזזית."
בסוף אותה שנת-לימודים הם עמדו לצאת לטיול בעמק: "ניסע ברכבת לכפר-יהושע. שם נסייר בסביבה ונאסוף צמחים. אנחנו רוצים ללמוד מהטיול על ארץ-ישראל, לא רק לדעת על הסביבה שלנו, כי אם לדעת את הסביבה הרחוקה. זה הטיול הכי-רחוק שלנו."
בכיתה ה', כבר בזמן המאורעות, הם נסעו לשיח'-אברק והגיעו גם לקישון. בכיתה ז' נסעו ברכבת לעמק הירדן, ביקרו בתחנת הכוח בנהריים, התרחצו בירדן ובכינרת ועלו על קבר רחל המשוררת.
חלק מן הטיולים נערכו באזורים מיושבים בצפיפות על-ידי ערבים. "טיילנו בהרי שומרון, בשטח שהוא כולו מיושב ערבים. וזה לנו אז יום שלישי, שלא פגשנו פני יהודי. ובני כמה היינו? בני 14-15," זכר תלמיד. היו מקרים של חיכוכים ותגרות במהלך הטיולים. משה כרמי דיבר ערבית צחה והכיר היטב את התרבות הערבית, ובעזרת כישוריו אלה הצליח ברוב המקרים להחלץ בדרכי שלום. "מעולם לא לקח איתו נשק לטיולים האלה. הנשק שלו היה ידיעת השפה הערבית," זכרה רחל סבוראי. בכפרים רבים היו לו ידידים שרכש במהלך מסעותיו, ובשעת מצוקה היה מבקש את התערבות המוכתר. מקרה כזה זכר תלמידו מנחם אורן: "כעבור דקות מספר ישבו כל הנאספים סביבנו, ובפיות פעורים הקשיבו לאגדותיו של משה הקשורות בסביבה הקרובה והרחוקה. המוכתר ליווה אותנו עד מחוץ לתחום ישובו והתנצל על המקרה הביש."
משה כרמי נהג כבוד בערבים וניסה להקנות לתלמידיו ידע באורח החיים הערבי כדי למנוע חיכוכים אפשריים: לעקוף שדה חרוש ולא לרמוס חלקה מעובדת כדי לקצר את הדרך, לכבד את בורות המים בהם נאגרים מים למשך חודשי הקיץ הארוכים, ולנהוג כבוד ברכוש הבדואים במידבר. "משה לימד אותנו לכבד את הערבי באשר הוא אדם, לכבד את עמלו ואת כל הקדוש בעיניו."
ועם זאת, הוא נטל על עצמו סיכונים. באחד הטיולים בגליל התלהבו רחל סבוראי ודליה כרמי, בתו, מיפי הנוף עד כדי כך, שהחלו לצעוק בקולי קולות צעקות שמחה באוויר. "משה פרץ כנגדי באחת מהתקפות החימה הקשות שראיתי אי-פעם," זכרה רחל סבוראי. "נדהמתי ונעלבתי: מה רע בצעקות אל המרחב?! רק עם השנים, כשהובלתי נערים מטיילים, הבנתי מה רבה היתה האחריות שלקח עליו משה, ועד כמה העלים מאתנו זאת, כאשר הלך לבדו עם כיתה של ילדים בהרים, בין כפרים ערביים, ללא אבטחה, ללא נשק, ללא מטפלת, כשהוא מעלים מאתנו את החרדות שבליבו. צעקותינו נשמעו לו כקריאה לעזרה, והוא זינק ועלה בהר אלינו כל עוד רוחו בו."
לפעמים לא היתה שום אפשרות ליישב סכסוכים בדרכי שלום. בנחל עמוד החלה פעם קבוצה של נערים-רועים ליידות בהם אבנים. משה כרמי פקד מיד על התלמידים והתלמידות החלשים יותר למצוא מסתור, ואילו הוא עצמו יצא עם קבוצה של בנים חזקים אל מעלה המדרון כדי להשליך אבנים לעבר הנערים-הרועים, שהחלו לנוס על נפשם.
בטיול שנערך בואדי אילון, בדרך לכפר הערבי תרשיחא, הם נתקלו בשלושה ערבים מזויינים ברובים. "היינו ארבעים ילדים – שתי כיתות ט', עם משה ועם דרורה המטפלת," זכרה לימים זיוה גולן. נשק לא היה בידם, שכן השלטון הבריטי אסר אז על נשיאת נשק. הערבים תבעו מהם את הבגדים ואת הנעליים. "הוא אסף את כולנו ואמר: 'חבריה, זה לא יקום ולא יהיה. כל אחד מכם יסמן לעצמו מחסה, סלע או קפל קרקע, ואני רוצה שישה מתנדבים, שניים-שניים על כל ערבי. ברגע שאתן הוראה לשישה, אתם מתפזרים והם מתנפלים על הערבים, תופסים אותם ומפרקים מהם את הנשק'," ובקול שקט והחלטי הוסיף: "זהו, זו הארץ שלנו ואנחנו נטייל בה!" – היו בכיתה כמה בנים מ"ילדי טהראן". הם היו קצת יותר מבוגרים וגם יותר חזקים והם התנדבו. הכול בוצע תוך שניות. החבר'ה השתלטו על הערבים והנשק פורק. את הנשק זרק משה ממעלה ההר – לוואדי."
תלמידיו של משה כרמי הפנימו כבר מגיל צעיר את הידיעה כי בטיולים טמונות סכנות, ואף על פי כן ולמרות הכול יש להמשיך ולטייל. תקופת המאורעות הגבילה במיוחד את היכולת לטייל. אפילו עלייה לגלבוע, שלמרגלותיו ישבה עין-חרוד, היתה כרוכה בסיכון. "בשנות ילדותנו כל הליכה, כל יציאה מעבר לגדר היתה בחזקת סיכון. מורה שיצא עם בית-הספר לטיול וחינך את תלמידיו להליכה בארץ, חינך להליכה בסכנה. סכנה שחיים איתה. זה הגביל מאוד את הטיולים שלנו, אבל טיילנו," סיפרה לימים רחל סבוראי.
בראש ובראשונה קירב משה כרמי את תלמידיו אל תופעות הטבע השונות. "בהשפעתו של משה היינו קמים לפני עלות השחר להקשיב לשירת העפרוני בשדה, או שהיינו מסתתרים על יד חוף הנחל בסוּף לעקוב אחר שירתה של ציפור חדשה בלתי מוכרת לנו. זוכר אני את שמחתו של משה, כאשר גילינו בחורשת עין-חרוד את הזמיר הקטן," זכר תלמיד.
תלמידה שבאה מן הגולה זכרה: "שם רחוקה הייתי מהטבע וגם לא ניתן לי כמעט מאומה בלימודי הטבע. משה פקח עיניי לאהוב טבע. שם תמונת נחש עוררה בי שאט נפש, וכאן – עקבתי בעניין רב אחרי כל הסברה, שיצאה מפיו בשעת ניתוח גוף הנחש."
הנחשים היו אהבת חייו. "עם כל נחש שניצוד, היה עובר משה בין הכיתות, מציג את הנחש ומלמדנו להבחין בין 'טוב' ל'רע'," זכר תלמיד. הוא היה תופס את הנחש בצווארו, כדי שלא יוכל להכיש, פותח את פיו במקל ומראה לתלמידים את שיני הארס. פעם החטיא והנחש הכישו באצבעו. "משה לא איבד עשתונותיו, דחף את הנחש לתוך הכלוב וסגרו, לחץ בחזקה את אצבעו ורק אחר כך פנה למרפאה," זכר תלמיד.
משה כרמי תפס את אזורי הארץ השונים כיחידה גיאוגרפית אחת שלמה. "כשלמדנו מפיו פרק בעברה הגיאולוגי של הארץ הראה לנו את רציפותם העתיקה של הנחלים מעבר הירדן מזרחה ועד לים הגדול. כאשר הראה לנו את הארץ מאחת הפסגות, והיה מונה לפנינו את ההרים, לא פסח על ההרים בעבר הירדן מזרחה. וכך שמענו על ברכת רם ועל מערת הבניאס, והיכרנו למרחקים את הבשן לפי הרי הבזלת הקטנים הפזורים כקונוסים במרחביו. ידענו את חלוקתו של עבר הירדן לאזוריו השונים: הבשן והגולן, גלעד וחצי הגלעד, מואב ואדום," כתבה רחל סבוראי ביומנה. לגבולות מדיניים לא היתה חשיבות בעיניו: "בן הארץ היה משה, וכמותנו בז לגבולין. פעם בשעת טיול בצפון הגענו עד ציוני הגבול, עלינו על הפסגה מן העבר השני וצפינו בנוף. והציע לנו משה בצחוקו המלגלג, הלבבי: תספרו בבית שהייתם ברגל אחת בלבנון ובשנייה בישראל!"
את התנ"ך לימד משה כרמי כטקסט המשקף בראש ובראשונה את הנוף הארצישראלי ואת אורחות החיים בתוך הנוף הזה. לימוד ספר "יואל", כתב ניר דורסיני, היה ממש חגיגת טבע: "חשנו את גילגולי הארבה, הגזם והילק העולים על הארץ לכלותה. חיינו יחד עם משה במחיצתו של יואל ובני דורו, את מאבקם ומלחמת קיומם בהוויה החקלאית של הארץ בימים קדומים." [משה ודאי זכר את הארבה בארץ-ישראל ובפתח-תקווה בשנת 1915. – אב"ע].
רחל סבוראי כתבה ביומנה: "בשעת שעור תנ"ך הזכיר לנו משה את פרשת יפתח ושאלנו: מדוע זה אומרת בת יפתח: 'אלכה וירדתי אל ההרים?' וכי מי זה יורד אל ההרים? ומשלא ידענו להשיב הוציאנו מן הכיתה, הצביע על שרשרת הגלעד והסביר: 'רואים אתם את המקום הגבוה ביותר ברכס? שם נלחם יפתח ושם נדר את נדרו. צפונה משם משתפע הרכס וזו 'ארץ טוב', הוא המקום אליו נדד יפתח בנעוריו, ושם נולדה בתו. עתה, כשהבת מבקשת מתת חיים אחרונה, רוצה היא להיפרד מהרי ילדותה, שאם גם נמוכים הם וצריך לרדת אליהם, בשבילה הם ההרים." רחל סבוראי מוסיפה: "והרים אלה, מולדת בת יפתח, ואליהו התשבי, הפכו גם לי למקום קרוב ויקר. יומיום ניצבת שרשרת הרים זו מולנו, ערפילית-כחולה עם שחר, ובהירה-מואדמת בערוב היום, ואיך זה לא ארצה להכירה? עיתים, לפנות ערב, בחורף, כשהאוויר צלול ושקוף והראות טובה, הייתי מביטה מזרחה ושוקעת בהסתכלות: גאיות שם וכפרים ועצי יער, האמנם לא אראם מקרוב?"
ההיסטוריה הקדומה כולה קמה לתחייה בטיולים אלה, כפי שתיאר זאת ניר דורסיני: "שיירות הגמלים משרכות דרכן, עמוסות לעייפה סחורות העולם העתיק ממצרים לסוריה ועד להודו הגיעו. ואנחנו עם משה גוררים רגלינו ביניהם, מתבשמים מהריחות ומתאבקים באבק הדרך. רכב הברזל והסוסים של גייסות הכובשים, ממש לנגד עינינו המה. שורה ארוכה, כל ההיסטוריה מגוללת לפנינו, מצרים ואשורים, כנענים וחיתים, פרסים וממלוכים וגם מלכים משלנו עברו כאן, מאברהם אבינו וחניכיו ברדפם אחרי חוטפיו של לוט, דרך בני שבט דן המחפש לו נחלה, שלמה ויתר מלכי ישראל כולם עברו במעבר הצר וההכרחי בין התבור והנחלים הנופלים מזרחה לירדן. כולם עברו כאן וגם אנחנו."
התנ"ך חיבר את התלמידים הצעירים אל העבר העברי הרחוק. "איתנו יחד הולכים בכל שביל ומכל עבר הנביאים, השופטים והמלכים," זכר אריה זכאי, תלמיד שהגיע לעין-חרוד כילד מפולין. "לאחר שעברתי את חבלי ההסתגלות הראשונים, ליוותה אותי, זמן רב, מחשבה-כמיהה: למות ולהיוולד מחדש בעין-חרוד ולהיות תלמידו של משה וללמוד מפיו במשך שמונה שנים כשאר ילדי המשק, ללמוד טבע ותנ"ך."
תלמידו הלל לביא כתב לבני משפחתו מן הנגב במהלך המלחמה: "על הנטייה לשים לב ולהתבונן בנופי הארץ עליי להודות למשה כרמי, שהחדיר בי, ובכל מי שהשתתף בטיולים איתו, את הענין והאהבה לנוף הארץ ואת הרצון להכירה ולדעתה. השרידים הארכיאולוגיים כאן מרובים ונדמה גם מעניינים, רק אין איתי פה איש שיפענח ויסביר. מה הייתי נותן עכשיו כדי שמשה כרמי יהיה על ידי ויספר ויסביר מה שעיני רואות!"
תלמידיו, שכה רבים מהם התגייסו לפלמ"ח, היו מודעים היטב להכשרה שהכשיר אותם משה כרמי: "בטיולים למדנו ללכת בחום, להתגבר ולא לשתות מים, תמיד להשאיר מעט מים, שמא יזדקקו להם מתעלפים." – "הדברים הגדולים שבנו – ממנו הם לנו: אהבת הארץ, הליכה ברגל עד כלות הכוחות, מישטר של מים בטיול, אהבת הטבע, יחס לכל אדם באשר הוא אדם. זאת היתה ההכשרה הטובה ביותר לקראת הפלמ"ח." – "כל המסעות והסיפורים שהיו בפלמ"ח, אני חוויתי אותם כילדה בבית-הספר עם משה. טיול שנתי אצלנו נמשך עשרה ימים לפחות. עם תרמילים על הגב, בדרכים-לא-דרכים, עליות וירידות, ירידות ועליות." – "כושרם הרב של בני עין-חרוד בשעת מסע, ידיעתם את שבילי המולדת, התבלטותם בתכונות האלה בפלמ"ח ובצה"ל, הם אולי שכרו הרב ביותר של משה מכל עמלו. מתמיד ידענו וזכרנו שמשה הוא-הוא אשר הביאנו לכך."
גם משה כרמי עצמו היה בוודאי מודע לכך. "הוא כבש את הקסטל," כתב על תלמידו יוספ'לה טבנקין, אשר מכל תלמידיו הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בפלמ"ח. "ליבי פחד ורחב ונתמלא בסתר גאווה, כאילו גם לי חלק בגבורתו, באהבת עמו, בהסתערותו לקראת המוות להצלת עמו."
מה איום היה כאבו כאשר לימים התנכרו לו רבים מתלמידיו.
משה כרמי והפילוג בעין-חרוד
(...) בקיבוץ עין-חרוד תהליך הפילוג היה מן המכאיבים ביותר. "מעשרה קבין של סבל בעקבות הפילוג – נטלה עין-חרוד תשעה," כתב ישראל גלר, שגם קיבוצו גבעת-חיים התפלג (...) זו היתה התגוששות מרה כמוה לא ידע שום קיבוץ אחר. המאבק היה מלווה בפעולות אלימות, התכתשויות משפילות והצקות קטנוניות (...) המאבק המר ביותר ניטש על נפשם של הילדים ובני הנוער. למחנכים בני הדור הצעיר מנחם אורן ומשה טבנקין היתה השפעה סוחפת על הנוער, שהזדהה ברובו עם מפ"ם. המורים הותיקים התקשו להתמודד עם הלהט של הצעירים, חלקם יוצאי פלמ"ח ועטורים בהילתו.
המורה הוותיק משה כרמי, שהיה כבר בשנות החמישים לחייו ובמצב בריאותי רעוע, הוא סבל ממחלת לב והיה יוצא ונכנס לבתי חולים, "איבד" את בתו דליה לשמאל. הוא איבד גם את רוב תלמידיו, וביניהם יוספ'לה טבנקין, עליו כתב: "תלמידי אהובי מאז ילדותו ומפלצת נפשי בימים ובלילות אלה השחורים." תלמידים התעלמו ממנו. "כאב לי מאד שאין ביכולתי להגיד שלום פשוט למורה שלי, שליווה אותי כל חיי," סיפרה לאחר מותו תלמידה אשר חשה אשמה על כך שלא באה לבקרו בימי חוליו. משה כרמי חש שאיבד את תלמידיו, בהם השקיע את כל שנות עמלו. הוא כתב מכתבים קורעי לב לבתו איילה, שהיתה אז בשליחות בצרפת: "עשרים ותשע שנים בזבזתי. לאן צללו רגעי הסיפוק? מה עשיתי כל השנים האלה? ומה נשאר מכל זה?"
במוחו הקודח התערבבו כאבי נפשו על עצמו, על בתו, על תלמידיו ועל הקיבוץ בכלל. הוא כתב על הזיות וסיוטים שפקדו אותו: תלמידיו מכריחים אותו לשיר את המנון "האינטרנציונל". תלמידו משה טבנקין מפשיל את מכנסיו ומצליף באחוריו. באחד הסיוטים מככבים רחל סבוראי, אחיה יוחאי ואחותה איה: הוא מנסה להימלט מבית החולים "בילינסון", בו הוא מאושפז, ו"עדת הסבוראים" מוליכה אותו אל בית החולים "לֶנינסון" – שם יסירו את ראשו הישן וירכיבו לו ראש חדש. ההזייה הסיוטית הזו מסתיימת בהעברת נהר הוולגה מרוסיה לישראל, מלווה בשירים רוסיים ובמחול קוזאצ'וק. בדרך ההומור המר ניסה כרמי להתמודד עם חייו האוזלים ועם עולמו המתמוטט לנגד עיניו. הוא המשיך בעבודת ההוראה גם כשהיה חולה מאוד. הילדים הוסתו נגדו ונגד מורים אחרים שהתנגדו לתהליך ההשמאלה, וכאשר עלבה בו התלמידה האהובה עליו ביותר בכיתה הוא פסק ללכת לבית הספר. הוא מת בבדידות גדולה בעיצומה של מלחמת הפילוג.
מקורות עיקריים:
ניר דורסיני, ילדות, מולדת 1999; בכל לבבו, עין-חרוד 1962; דליות הגפן, עין-חרוד תשי"ד; נגון והדו, עין-חרוד 1974; אהוד בן עזר, ימים של לענה ודבש, תל אביב 1998; צביה כצנלסון בן-צבי, זה חוזר אלי... תל אביב 1989; זרובבל גלעד ונריה ציזלינג, עין-חרוד – פרקי יובל, עין-חרוד 1972; יומני עין-חרוד.
אהוד: נסיה, הפרק שלך נפלא. חבל שאסתר ראב לא זכתה לקרוא אותו. על משה כרמי היה אפשר לכתוב מחזה שתחילתו בפתח-תקווה וסופו בעין-חרוד. זוהי הדרך האמיתית לעין-חרוד!
* * *
הדברים שכתב יהודה עמיחי לזכר חללי הצוללת דקר
שלום רב לך אהוד,
שוב מבקשת עזרה – באיתור הדברים שכתב יהודה עמיחי לזכר חללי הצוללת דקר. ראיתי את הדברים במקום שאינני יכולה לשחזרו. האם יש בין קוראיך המסורים מי שיכול לאתר את שירו של עמיחי?
תודה מקרב לב,
תמר ברוש
* * *
קווין מיירס
"מאה אלף ברכות לגיהינום מר שגריר ישראל"
לנסות ולהציג את עמדותיה של ישראל איננה יותר משימתו חסרת התוחלת של ציון עברוני, ושיעזור האל למחליף שלו המגיע לאחת מהמשימות הגרועות ביותר שדיפלומט ישראלי יכול לקבל על עצמו.
שגריר ישראל ציון עברוני חוזר הביתה. הזמן שלו בגיהינום הסתיים. עכשיו זה התור של ממזר מסכן אחר בשירות הדיפלומטי הישראלי לבוא לכאן ולפגוש בשילוב של השנאה, הבורות, העיוורון, ההיסטריה והדעות קדומות שהשם "ישראל" מעורר פה באופן קבוע.
חוץ מזה שחמאס יפתח כבר עכשיו כמה מחנות מוות עבור היהודים, ולא לאחר ניצחון על ישראל, אינני יודע מה יכול להפסיק את הישראלפוביה החזקה והכל כך בלתי רציונלית שקיימת באירלנד.
מבקריה של ישראל משיגים על הצהרת בלפור מ-1917 שחייבה את הבריטים להקים בית לאומי ליהודים. גם אני חושב ככה. זו לא היתה אדמה בריטית ולאף ממשלה אנגלית לא היתה זכות לתת איזושהי הבטחה לגביה. אבל אינני יכול לחזור כיום לעבר ולכונן למשל מחדש את האימפריה ההאבסבורגית, או לחסל את הבולשביזם.
דברים רבים הם תוצאה של אותם זמנים, ואחד מהם הינו יצירה פורמלית של בית לאומי ליהודים בפלשתינה. הכוחות שפרצו באירופה בעשורים שלאחר מכן, יצרו סדר עולמי חדש ושונה בו תפסה ישראל את מקומה, בעוד שאלפי פלשתינאים ברחו או הוכרחו לברוח מבתיהם.
אבל דברים דומים ושווי ערך התרחשו באותו זמן גם ברחבי העולם, בפנג'ב ובבנגל, במזרח פרוסיה, בסודטים ובארצות הבלטיות. אנחנו פועלים בעולם אותו הורישה לנו ההיסטוריה ואיננו יכולים להמשיך ללא הרף לבטל אירועים או להחזיר אנשים לאדמות שפעם היו נחלת אבותיהם... לא בקשמיר ולא בקנזס.
אבל כאן, בנקודה זו, נבדלות התרבויות הדתיות בעולם. רוב המוסלמים אינם מקבלים את הדעה שתהליכים היסטוריים הם בלתי הפיכים. הם מאמינים שאם ארץ היתה אי פעם דאר אל איסלאם – משכן המאמינים – היא איננה ניתנת לוויתור ולנטישה. ואם שולטים בה כופרים היא נעשית דאר אל חארב – משכן החרב – וככזו תישאר עד שתחזור לחיק האיסלאם.
וכך – במשך 62 שנה, ישראל היא דאר אל חרב – משכנן של החרב והמלחמה.
למען האמת, לא אש"ף ה"חילוני" ולא חמאס האיסלאמי רואים בכנות ולטווח ארוך מקום למדינת ישראל במזרח התיכון. אפילו עבור פלסטינים "מתונים" רבים, פיתרון שתי המדינות הוא מקפצה לסטטוס קוו אנטה (ביטוי משפטי בלטינית "המצב שהיה קיים לפני") לתקופה שלפני הצהרת בלפור, בה חוזרת פלשתינה להיות דאר אל איסלאם ומקום משכן הכליפות.
אם אתם מתנגדים באמת לזכותה של ישראל להתקיים, זה ברור ומובן שאתם רוצים שהיהודים בישראל – או יתפזרו בחזרה לרחבי העולם או יוצאו להורג, כך שאין הרבה על מה לדבר, אלא על לוחות זמנים של רכבות, מתודולוגיה (גז או כלי ירייה?) ואיך נפטרים מהגופות. זה נעשה בעבר... אולי הפעם, זה ייעשה בצורה טובה יותר.
אבל אם אתם תומכים בזכותה של ישראל להתקיים, אבל מגנים את השיטות בהן נוקטים הישראלים במלחמתם בטרור, כיצד אתם מציעים להתמודד עם מטחים של אלפי רקטות הנורות אל ערי ישראל מעזה של חמאס? אתם רוצים תגובה פרופורציונאלית ? בסדר גמור. ספרו לנו מהי תגובה פרופורציונלית.
אם אתם נגד המחבלים שמפוצצים את עצמם, אבל מתנגדים לחומה שהצליחה למנוע כניסה של מחבלים מתאבדים מהגדה המערבית, מהי לדעתכם האלטרנטיבה הריאליסטית והיעילה לחומה?
אם אתם לוקחים ללב את סבלם של הפליטים הפלסטינים – בילוי זמן אהוב בארץ זו – אז מתבקשת השאלה למה הם עדיין פליטים? מדוע הם לא נקלטו על ידי אחיהם שכניהם הערבים כמו שנקלטו הפליטים המוסלמים של פנג'ב בפקיסטן? ההינדים של לאהור באמריצ'ר? הגרמנים של דנציג בהמבורג?
מדוע? משום שבכל הפשטות אפשר לומר שרוב שכניה הערביים של ישראל אינם רוצים שלום יציב ובלתי הפיך עם המדינה היהודית. הם רוצים בקיומו של דאר אל חארב שניזון מחוסר יציבות פוליטית ופעילות טרור עד שיבואו ימי הג'יהאד שאחריהם תחזור הארץ להיות דאר אל איסלאם, משכנם של המאמינים.
אם זה אומר להחזיק את תושבי עזה סגורים בבית משוגעים פתוח, יהי כן. וכך, עזה הינה גן העדן בו שולטים חוקי השריעה. בה אין זה חוקי לבנות לרכב על אופניים, בו רצח לשמירת הכבוד הוא דבר לגיטימי, ובו חברי פת"ח חילוניים נטבחים על ידי החמאס. ואם כך נוהגים ועושים הפונדמנטליסטים האיסלאמיים לאחיהם, מה הם מכינים ליהודים, אותם מכנה הקוראן "חזירים וקופים".
מאה וחמישים "אמנים" הכריזו שהם מחרימים את ישראל. מה? 150? זה 140 יותר ממה שחשבתי שיש לנו. ישראל המסכנה מוחרמת על ידי "מורחים" אירים עליהם לא שמעה כלל. אבל באופן מוזר למדי, ה"אמנים" הללו אינם מגנים את הטוטאליטריות האיסלמו-נאצית של חמאס או את הרייך הרביעי המתעורר של אירן.
לא. במקום זאת, הם מוטרדים באופן אובססיבי ממעשים רעים של מדינה דמוקרטית בגודל של מונסטר (Munster – פרובינציה אירלנדית בדרום-מערבה של המדינה) השוכנת ביבשת ערבית חסרת דמוקרטיה, בגודל של ארצות הברית של אמריקה.
זהו. לנסות ולהציג את טיעוניה של ישראל בפני העם האירי איננה עוד המעמסה חסרת התועלת של ציון עברוני. סע בשלום לביתך ויעזור האלהים למי שבא במקומך לתפקיד הכי גרוע אותו יכול לקבל על עצמו דיפלומט ישראלי.
הנחמה היחידה שיש לנו המקומיים מהטרגדיה המתמשכת הזו היא שבלעדיה היה הקומפוזיטור המודרני ריימונד דין שהוא גם מנהיג אגודת הסולידריות האירית-פלסטינית, מחבר לנו הרבה יותר מה"מוסיקה" שלו.
תודה לך על כך ישראל, ושלום ציון.
תרגום מאמר של Kevin Myers בעל טור מפורסם באירלנד ובבריטניה בעיתון
"Irish Independent אייריש אינדיפנדנט" מיום 20.8.2010
* * *
י"ז: לאדם נחוץ מעט מאוד, כל היתר זה כדי לעשות רושם
שלום רב לך אדוני העורך,
הערה בקשר לשאלתו של משה גרנות "אהוד ממה אתה חי?" (גיליון 575) ותשובתך בנדון:
מן הסתם ידוע לכם הסיפור של שני היהודים שנסעו ברכבת. שואל האחד את השני "לאן נוסע ר' יהודי?" ועונה לו חברו "למינסק אני נוסע לקנות צמר."
"למה אתה משקר?" – "אני לא משקר אני נוסע למינסק לקנות צמר."
"אתה אומר לי שאתה נוסע למינסק כדי שאחשוב שאתה נוסע לפינסק אבל אני יודע שאתה נוסע למינסק... אז למה אתה משקר?"
ותשובתי שלי למר משה גרנות: האדון הנכבד אהוד בן עזר כותב שיש להם פרדסים וחלקות אדמה ומייצאים פירות לקאמצ'טקה, וזה כדי שנחשב שהכול דברי היתול ואין בהם ממש. אבל אנו יודעים שיש למשפחת בן עזר פרדסים לרוב ואדמות מכאן ועד האופק ומן הגליל ועד בואך לנגב המערבי כל הפרדסים מקושטים בשלטים "בן עזר ובניו". אלא היות והוא נעשה סופר במקום להמשיך ולהיות איכר במלבס, ונטש את המחרשה ואת הטרקטור, אין לו חלק ברכוש הזה. וכמו כן נא לא לזלזל בתמלוגיו שבאים מספריו המרובים שהוציא במשך השנים ולא משנה אם הספרים בסופו של דבר נגרסו על ידי ההוצאות לאור כדי לפנות מקום במחסנים... וזה יען כי בימינו רוב הקוראים מעדיפים ספרי הבאי וקשקושי ביצים ולא ספרות ראויה. וגם יש לזכור שרוב התמלוגים באים לו מספריו המוקדמים, ולפי החוזים שחתם אז הסכומים כולם נקובים בלירות ולא צמודים למדד כך שכל כמה חדשים מקבל שיק על סך משהו כמו שקל וחצי (פידיון השיק עולה פי כמה וכמה...)
והקיצור אהוד בן עזר שיחיה בנעימים ויאריך ימים חי מן הנחת שמביא לו עיתונו הלילי הנחמד (עד מאה ועשרים). ואם יקמץ קצת ממזונו יהיה לו ממה לקנות דיסקים ולשלחם לנמענים. והוא גם זוכר מן הסתם את אשר אמרה אמו של פורסט גאמפ' בסרט הנחמד: לאדם נחוץ מעט מאד, כל היתר זה לתצוגה:
PEOPLE NEED VERY LITTLE ALL THE REST IS FOR SHAW
בברכה ומועדים לשמחה,
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
* * *
יואל נץ: לא לתרגם את הפיגולים...
שלום אהוד וחג שמח!
העיסוק הבלתי פוסק מעל דפי המכתב העיתי בשיר הסובייטי "ארצי רחבת הידיים" וההתענגות על מילותיו גורמים לי תחושת קבס. בימי נעוריי שר הייתי בצוותא עם חבריי שיר זה ושירים סובייטיים אחרים בפאתוס, בהתלהבות ובהתרגשות עמוקה. מזה שנים רבות מאוד שאני בוש ונכלם על שהייתי בתמימותי קורבן להונאה הקולוסאלית בידיה של "דיקטטורת הפרולטריון". בעבור כל הון שבעולם לא הייתי טורח לתרגם את הפיגולים האלה ללשון העברית...
בידידות, ומועדים לשמחה!
יואל נץ
אהוד: מאחר שאנחנו ומרבית חברינו הלא-סכלים לא היינו מעודנו ב"השומר הצעיר" ולא הלכנו שבי כמוך אחרי "עולם המחר" ולא חשבנו שמרדכי אורן מרגל ולא הצדקנו את שופטיו בפראג – אנחנו יכולים ליהנות בלב שלם מהשירים הרוסיים והמעוברתים.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* "...עם כל הכבוד לספרות העברית הנפלאה, הצלחתה בחו"ל נובעת לא רק מן האיכות העילאית של הסופרים הישראלים ושל יצירותיהם בנות האלמוות, אלא משום שישראל היא ארץ שנמצאת כל הזמן בחדשות, ורבים הם המראיינים והמרואיינים ששמחים לדבר על אקטואליה ועל פוליטיקה במקום על ספרות, כל אחד מטעמי הרייטינג שלו."
מאיר שלו, "ידיעות אחרונות", 17.9.10.
ואולי היה כדאי לו גם להוסיף מה אומרים הסופרים שלנו בראיונות איתם וכיצד זה מחזק את הפופולאריות שלהם ושל יצירותיהם בנות האלמוות בעיני זרים. אנחנו למשל התעננו בשעתו לקרוא את "חיוך הגדי" של גרוסמן. רומאן מופרך, מאולץ, מלאכותי, פטפטני, משעמם וגרוע בכל קנה-מידה של ספרות בינונית-ומטה. והנה ראינו בשעתו את תרגומו לאנגלית בחנות ספרים באוקספורד והוא עטור סופרלאטיבים וכתוב על עטיפתו שזהו אחד הרומאנים הגדולים של הספרות העברית ואם איננו טועים – אולי גם העולמית!
* נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, אמר היום (שלישי, 21.9) בפגישה עם עיתונאים בניו יורק כי תקיפת מתקני הגרעין במדינתו עלולה להצית מלחמה "ללא גבולות". אחמדינג'אד טען כי השואה היא אירוע היסטורי שנוצל כדי לשמש תירוץ למלחמה.
מוקדם יותר היום נאם המנוול בעצרת האו"ם ואמר כי סופו של הקפיטאליזם קרוב. "ארה"ב לא מבינה כיצד נראית מלחמה," אמר מאוחר יותר במסיבת העיתונאים. "כשמלחמה מתחילה אין לה גבול," ענה אחמדינג'אד כשנשאל מה יקרה אם ישראל תתקוף את מתקני הגרעין של איראן בגיבוי וושינגטון. "ארה"ב מעולם לא השתתפה במלחמה רצינית, ומעולם לא ניצחה," הוסיף.
בתשובה לשאלה אם הוא חושב שתקיפה שכזו בכלל תצא לפועל, ענה: "אני לא חושב כך. המשטר הציוני הוא יישות מאוד קטנה על המפה, עד כדי כך שהוא לא משחק תפקיד במשוואה שלנו." ולגבי השואה אמר כי "זה לא מדוייק לכפות נקודת מבט אחת על כל העולם. עלינו לשאול, איפה התרחש האירוע הזה, ולמה האזרחים הפלסטינים צריכים להמשיך לסבול בגללו?" עוד הוא הוסיף: "אני לא אנטישמי, אני אנטי-ציוני."
בעקבות: הארץ אונליין, 21.9.
* איך, איך נותנים לבּוּר ההיטלרי המנוול ועם-הארץ הזה לדבר מעל בימת האו"ם ואיש אינו קוטע אותו ולא צורח והאולם אינו מתרוקן בטריקת דלתות עד אחרון יושביו? – וברחובות ניו-יורק אין הפגנות נגד השרץ הנאלח שראוי לשבת בכלא ולו רק בגלל חלקו הסאדיסטי בחקירת בני-הערובה האמריקאיים בשגרירותם הנצורה בטהרן!
האם העולם השתגע? או שהעולם הנוצרי באמת מחכה שככה סוף-סוף תהיה הזדמנות, בעזרת האיסלאם הקיצוני, להיפטר אחת ולתמיד מישראל – שבה יושב כיום רוב-רובו של העם היהודי? – את הרעיון הזה הביע בשעתו הסופר פנחס שדה בראיון עימו בספר ראיונותינו "אין שאננים בציון", ואילו א"ב יהושע רמז שם, בראיון עימו, שאנחנו, היהודים, שיגענו קודם את הנוצרים ועכשיו אנחנו משגעים את הערבים!
* בבתי אבות נערך מצוד אחר חבר מתאים נוסף לוועדת טירקל, רצוי שיהיה אישה בת 100, שאז זה יהיה בסדר גם מבחינת הטיפשות הפמיניסטית.
* האם הנמצץ הוא גם אידיוט? קלינטון אמר הלילה [יום רביעי, 22.9] במפגש עם כתבים בניו-יורק כי העולים מרוסיה התגלו כמכשול משמעותי לשלום במזרח התיכון." לטענת קלינטון "מיספר גדול של צעירים בצה"ל הם ילדי רוסים ומתנחלים, והם הגרעין הקשה המתנגד לחלוקת הארץ. זה מהווה בעייה גדולה. זו ישראל שונה, שבה 16% מהישראלים מדברים רוסית. הם רק הגיעו לשם, זו המדינה שלהם, הם קיבלו התחייבות לעתיד שם. הם לא יכולים לדמיין שום טענות הסטוריות או אחרות שיצדיקו חלוקת הארץ. --- הצברים שנמצאים בארץ דורות אחורה הם האוכלוסייה הכי תומכת שלום, כי הם יכולים לדמיין עתיד משותף. העולים האשכנזים הם הבאים בתור בתמיכתם בשלום. יוצאי מרוקו מתנדנדים. הם מחזיקים בדעות ימניות אך עדיין רוצים חיים נורמליים ומצביעים לשלום כשהם חושבים שהשלום אפשרי. כשהם חושבים שזה לא אפשרי, הם יצביעו לבחור הכי קשוח בשכונה."
אולי הוא מושפע מהבעיות של החותן שלו, אסיר יהודי משוחרר-על-תנאי בגלל מעשי מירמה כלכליים, שאותו גם הסתיר כליל בנישואי בתו היחידה צ'לסי? כ"צברים" בארץ מדורי-דורות אנחנו יכולים לומר לו בלב שקט שהוא לא מבין כלום בענייני ישראל והמזרח התיכון, והולך כנראה בדרכיו של קארטר, התנא דמסייע לתעמולה הערבית נגד ישראל, ולא בחינם.
עם עוד מיליון ושני מיליון עולים מרוסיה יהיה סיכוי גדול יותר לישראל חזקה יותר ולשלום.
* ומה קרה למוניקה לווינסקי שנעלמה? האם חזרה אל מפעיליה במוסקבה, מהפרוטוקולים של זקני ציון? ואנחנו חשבנו שבשפתיה החושניות דווקא תעשה פרסומת יפה לבירה או לקוקה קולה! האם קשה לו משאת המחשבה שיהודי דופק את בתו יותר מהזיכרון שיהודייה מצצה לו?
* פנסיונר תל-אביבי שאינו קוטל קנים מחפש עמית למשחק השחמט. אפשר לפנות למערכת המכתב העיתי בצירוף שם וטלפון ואנחנו ניצור עימו את הקשר. לפנסיונר אין מחשב ואין אינטרנט.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,057 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-155 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!
פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,029 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל