גיליון מס' 577

תל אביב כְּרַך תענוגות, הזיות ומעוברות, יום שני, י"ט בתשרי תשע"א, 27 בספטמבר 2010

עם צרופת מחקרו של פרופ' מנשה הראל: "מי בנה את ארץ-ישראל בתולדותיה, ומי הרסה בקורותיו?" [כנתינתו וללא עריכה].

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: משה גרנות: מאורעות תרפ"א ב"בית החלוץ" (בית העולים) ביפו, כ"ג בניסן תרפ"א, 1 במאי 1921. // עמי יובל: כלא במכבסה בשוק הערבי בחיפה.

אמציה סבר: דניאל רז ז"ל. // שרגא בר-און: עוד על תעתועי חרמוני.

נעמן כהן: האנטישמיות החדשה-ישנה ע"פ יוסף חרמוני.

גבריאלה: תשליך.

אלישע פורת: חולצת הבטן המופשלת [על קלארה מאלרו בקיבוץ].

יִשְׂרָאֵל הַר: מִי יְגַּלֶה עָפָר מֵעֵינֶיךָ פרופ' דוד פלוסר.

יוסף דוריאל: דרוש: מאמן כדורגל לקברניטי המדינה.

אורי הייטנר: גילדת הפוליטיקאים. // משה גרנות: שנאה אינה זקוקה לראיות.

חיים פילון: עוד על משפחת לדרברג, הניצול מיפו, 1921.

עזרא יחזקאל-שקד: היטלר קיטלג את הערבים בספרו "מיין קאמפף" בתחתית הסולם, ממש ליד הקופים. // ברוך תירוש: "שלום חבר" מול מציאות אחרת. // משה כהן: יצא המרצע מהשק.

ספי סגל: הוכיחו במסמכים שעמיר איננו הרוצח!

יצחק שויגר: אושפיזין ויהלום. // איליה בר זאב: חדשות היממה.

כמו מתל אביב לרמת גן, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

ישראל זמיר: המקף. // יעל, חנה הנר: שמו לא יישכח [על גלעד שליט].

יוסי גמזו: שֶמֶן רוֹתֵחַ חָדָש לִמְדוּרַת לָ"ג בָּאוֹלְמֶרְט...

אורית ברנר: פרסונה נון גראטה. // אסתי תירוש: לא "טפשות פמיניסטית" היא.

יואל נץ: על התמוגגותם של חובבי התועבות. // צפירה יונתן: מסע הדוגית.

AN AMERICAN CITIZEN'S RESPONSE: Dear Mr. Obama:

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
 

* * *

משה גרנות

מאורעות תרפ"א ב"בית החלוץ" (בית העולים) ביפו, כ"ג בניסן תרפ"א, 1 במאי 1921

קראתי בעיון רב את מכתבו של יעקב אלימלך לדרברג, ניצול מאורעות תרפ"א. למשפחתי יש נגיעה ישירה לאותם מאורעות: סבא וסבתא של רעייתי, נורית – דובה ויהודה צ'רקסקי – היו מנהלי "בית החלוץ" ביפו, וכיוון שסירבו להתפנות עם ילדיהם אם לא מפנים את כל העולים החדשים שבבית – הם נותרו במקום, נלחמו בחירוף נפש, ושניהם נרצחו באכזריות. שלושת ילדיהם, ביניהם מי שיהיה אביה של רעייתי, משה צ'רקסקי (בן-יהודה) נותרו יתומים.

על כך כתבתי את ספרי "הנדר" (תמוז 1986), שראה אור במיספר מהדורות.

באחד הקירות של מרכז הנוער העובד ברחוב קיבוץ גלויות בדרום תל-אביב (שם יש חדר מיוחד לזכרו של י"ח ברנר וחבריו שנרצחו ב-2 במאי 1921) תלוי לוח זיכרון להרוגי בית העולים, ושם מופיע גם המאמר שאני מצרף בזה.

עיקרם של מאורעות תרפ"א היה ביפו ובסביבותיה, אך הן התפשטו לפתח תקווה, כפר סבא, רחובות וחדרה. במאורעות נהרגו 47 יהודים, ונפצעו 145. אחד המוקדים העיקריים לפרעות היה ב"בית החלוץ" ביפו ב-1.5.1921, אתר שהיה ממוקם כשני קילומטרים וחצי מערבה לבית יצקר, הבית בו נרצחו י"ח ברנר וחבריו. להלן מהלכו של אותו יום מר ונמהר:

יהודה צ'רקסקי, שניהל יחד עם רעייתו דובה את "בית החלוץ" ביפו, סייע באותו הבוקר לבנו משהלי להניח תפילין. יום קודם הייתה חגיגה ב"בית החלוץ", כי הזוג צ'רקסקי זכה לראות את בנם עולה לתורה. באמצע התפילה הגיע, מתנשם ומתנשף, קצין משטרה ערבי נוצרי מידידי המשפחה, ודרש מהם להצטרף אליו למכוניתו כדי להבריחם לתל אביב: סכנה גדולה להישאר במקום – פורעים ערבים הורגים יהודים, בוזזים ושורפים את בתיהם. המשטרה, לא רק שאיננה מתערבת, אלא שיש שוטרים ערבים שהסירו את תגיהם והצטרפו לפורעים.

דובה, אשר שמעה את דברי הקצין, שאלה אותו אם יוכל לקחת את כולם.

"בוודאי, גברת צ'רקסקי, אתם חמישה, לא?"

"אנחנו שישים איש."

"מה זאת אומרת?"

"זאת אומרת שאני ובעלי מנהלים כאן בית עולים. יש פה קרוב לשישים צעירים וצעירות, עולים חדשים. הם סומכים עלינו. אנחנו מטפלים בהם. איך נעזוב אותם, ונציל את נפשנו?"

"אבל גברת צ'רקסקי, אני צריך שתי משאיות בשביל כולם, וגם אז לא יתנו הפורעים לצאת מכאן. אני יכול לקחת אתכם ואת הילדים באוטומוביל הקטן, ואיש לא יעצור בעדי."

הזוג צ'רקסקי סירב, וגם לא הסכים להצעה האחרת של הקצין לקחת רק את הילדים ולהצילם. ההורים חששו להיפרד מילדיהם בעת כזאת. הם נשארו במקום והחלו להתבצר ולהתכונן לבואם של הפורעים. הם הצטיידו במוטות ברזל, בגרזנים ובסכינים. הם האמינו שיוכלו להגן על המקום. יהודה ודובה פיזרו את המגינים הצעירים בעמדות שונות בחצר, תמכו את השער במוטות, ושמו צופה בעליית הגג. אלא שהפורעים באו במאות, וביניהם היו גם שוטרים שירו לתוך החצר. באיזה שהוא שלב הם גם זרקו פצצה או רימון לתוך החצר. לנצורים לא היה נשק חם, ומול ההמון האדיר שהתנפל על השער, לא היה להם כל סיכוי. אף על פי כן, הפריצה הראשונה נהדפה, והפורעים משכו אחריהם מספר פצועים.

היתה הפוגה. הנצורים משכו את המתים והפצועים לחדר האוכל ולחדר הקריאה. הבחורות הישקו את הפצועים וחבשו את פצעיהם, ואז הודיע הצופה כי הפורעים מעלים את השער באש. הנצורים ברחו אל תוך הבית והתבצרו בחדר האוכל ובחדר הקריאה. הניחו שולחנות וארונות מאחורי הדלתות בתקווה לעכב את הפריצה פנימה, אולי בינתיים יבוא הצבא האנגלי ויציל אותם. משפחת צ'רקסקי, גב' מילר, פקידה מטעם ההנהלה הציונית ועוד שניים שלושה חלוצים התבצרו בחדר המגורים. תוך דקות הצליחו הפורעים לנפץ את הדלת לחדר הקריאה והחלו רוצחים את כל הנצורים שם. הצעקות שנשמעו משם היו נוראות. הנצורים בחדר המגורים הניחו ארון גדול על הדלת ונשענו עליו כדי להקשות את הפריצה. האימה ניבטה מעיני הנצורים. דובה האיצה בגברת מילר ובראובן, הבן הקטן שלה שהיה אז כבן שש, לצאת דרך החלון הפונה לכיוון בית החולים הצרפתי. הדלת החיצונית נפתחת לשבריר של שנייה, ואז ראו הנצורים שהחצר כמעט ריקה מפורעים, שכן רובם צבאו אל תוך הבית. הם מחליטים לפרוץ החוצה. יהודה יוצא ראשון ומכה בגרזן שלו על ימין ועל שמאל ומצליח להגיע כמעט עד השער העשן. אחריו רץ משהלי כשידיו מגינות על ראשו מפני המוטות שניחתו עליהם מכל עבר. כשהגיע יהודה קרוב לשער, מצליח אחד הפורעים להנחית עליו מוט ברזל, והוא מתמוטט, אז מתנפלים עליו כולם וחובטים בו ללא רחם. משהלי בורח חזרה לבית, מגיע לחדר האוכל, נשכב בין המתים ומשים עצמו מת. בינתיים דובה מניחה לארון שחוסם את הדלת, ויוצאת אל החצר, כשסכין גדולה בידיה, והיא תוקעת אותו בכל מי שנקרה בדרכה. הפורעים צועקים: "ג'ין נכנס בה, ג'ין!" – והם בורחים מפניה. ואז היא רואה את בעלה שרוע על הארץ כשסכין גדולה תקועה בגבו. היא רצה אליו להחיותו, והפורעים מתעשתים והורגים אותה במוטות ובגרזנים. צַלָם תל-אביבי צילם את גופותיהם המרוטשות של דובה ויהודה, והתמונות המזעזעות שמורות על ידי בני המשפחה.

כעבור זמן הגיע הצבא ופיזר את הפורעים מבלי לאסור אף אחד. כוונת השלטון האנגלי היתה להציג את המאורעות כהתקוטטות בין יהודים לערבים, ולא כאל פרעות של ערבים ביהודים. החיילים מוצאים את משהלי על רצפת חדר האוכל, ושמים לב שהוא נושם. שוטר ערבי לקח על עצמו להביא את משהלי לסאראיה. את המשימה הזאת ביצע השוטר הערבי בסכנה גדולה, שכן הפורעים שפגש בדרך התגרו בו ודרשו ממנו שייתן להם לטפל ב"שפיפון" היהודי. הוא איים עליהם בנשק, ובחירוף נפש ממש הביא אותו לסאראיה. חלק מהדרך נשא שוטר את משהלי על כתפיו, כי הוא היה מותש מהזוועות שחזו עיניו ביום המר והנמהר ההוא, יום שבו נותרו, הוא, אחותו ואחיו – יתומים מאם ומאב.

בסוף אותו היום נמנו 11 הרוגים ב"בבית החלוץ", ועוד שניים מהפצועים מתו מפצעיהם זמן קצר אחר כך. מיספר שבועות אחר כך נפטרו עוד שניים מהפצועים – בסך הכול – 15 קורבנות.

שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי ניצלו: ראוביק הקטן הוברח על ידי הגברת מילר אל בית של ידיד ערבי ביפו; חיה'לה, שהייתה מאושפזת בבית החולים הצרפתי; ואילו משהלי, הבן הבכור שראה את הוריו נהרגים לעיניו, ניצל כאמור בשל רגע של תושייה ובשל מסירותו של שוטר ערבי.

אחרי הפרעות נדרש משהלי, בן ה-13, לזהות את גופות הוריו, שהיו מכוסות בשמיכות בחדרי הלימוד של גימנסיה הרצליה (תמונות הגופות המרוטשות בידי). שני הילדים הקטנים נשלחו לבית יתומים בירושלים, ומשהלי נשלח ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.

למרות האסון הנורא שפקד את שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי, הם גדלו והיו לאנשים מועילים, ותרמו תרומה סגולית לכוח המגן ולחברה הישראלית לפני קום המדינה ואחר כך.

תיעוד על מאורעות הדמים ב"בית החלוץ" ביפו מצוי, בין השאר, במקורות הבאים:

משה בן-יהודה (צ'רקסקי), יום הטבח, בתוך הקובץ – ההגנה בתל אביב, הוצאת קרן "ההגנה" ע"ש שחורי וחבריו ז"ל, תל אביב 1956, ע' 46-48

משה גרנות, הנדר, הוצאת תמוז 1986

יזכור, הוצאת משרד הביטחון, 1992, ע' 795-796

בפרגולת המחשב שב"חורשת גן הבנים", שמצפון לירקון, מצוי מידע על דובה ויהודה צ'רקסקי ועל אירוע הדמים בו מצאו את מותם.

עדויותיהם של הניצולים נמצאות בארכיון ההגנה ובארכיון הסוכנות היהודית.

חוקר חרוץ ומסור לנושא הוא האדריכל שמואל גילר, שדודו נמנה על הרוגי אותם מאורעות.

בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב קבורים 43 מתוך 47 ההרוגים במאורעות של תחילת מאי 1921, ביניהם י"ח ברנר, חבריו הסופרים, יהודה ואברהם יצקר, ושני מנהליו של בית "החלוץ" (בית העולים) ביפו – דובה ויהודה צ'רקסקי. בכל יום זיכרון לחללי מלחמות ישראל מתכנסים נציגי צה"ל, ותיקי ההגנה, נציגי העירייה ומוקירי זכרם של הנופלים, מקיימים טקס זיכרון, מניחים זרי פרחים ומספרים את סיפור נפילתם.

* * *

לביקורתו של משה גרנות על ספרו של ישראל זמיר: סיקו, המתואר שם, איננו שם בדוי. זהו כינווי הרשמי של פנחס זוסמן, לימים מנכ"ל משרד הביטחון

עזרא דלומי

אהוד: סיקו בספרו של ישראל זמיר הוא שם בדוי לחלוטין ואין לו שום קשר לפנחס זוסמן.

* * *

עמי יובל

כלא במכבסה בשוק הערבי בחיפה

קראתי בעניין את המכתב של לדרברג שפורסם בכתב העת שלך, ונזכרתי בסיפור דומה שאירע לסבי בתקופת מאורעות 1936-1939.

לסבי, אביה של אמי, היתה מכבסה בשוק הערבי בחיפה. בזמן המאורעות של 1936 עד 1939 נקלע לסכנת חיים, וזה סיפור המעשה:

   ישראל  רוזנצווייג ישב מיואש על ספסל העץ בחנותו. תריס המתכת היה מגולגל מטה, וחסם את היציאה. המגהץ עמד על שתי לבנים ליד קרש הגיהוץ, והפחמים שבתוכו התקררו לאיטם. הדלת לחצר הקטנה מאחורי החנות היתה פתוחה,  והשמש שעמדה ברומו של הרקיע הבליטה את השקעים בין אבני הריצוף. קירות הבתים מסביב לחצר היו גבוהים וחלקים. לא היה כל סיכוי להיחלץ.

   בבוקר יצא ישראל כרגיל מדירתו ברחוב יואל בהדר הכרמל, הגיע לכיכר חמרה, (כיום ככר פריז), מקום החנייה של הכרכרות, וצעד לעבר חנותו שבתוך השוק הערבי. בכניסה לשוק, משמאל, ניגן כרגיל הפטפון בעל הרמקול הענק שירים ערביים מסתלסלים. הפטפון היה מוצב בבית קפה קטן, ובו ישבו חנוונים לשתות ספלון קפה תורכי כדי לפתוח את היום. סוחרים שהגיעו מהכפרים בסביבת חיפה עם גמלים עמוסי ירקות ואף בטנדרים, הסבו גם הם לקפה ולמציאת קונים לסחורתם. הלאה, בתוך השוק, החלו בעלי החנויות לגלול את התריסים ולפתוח את הדלתות. קונים בודדים הלכו ברחוב המרוצף באבן, כרגיל בשעת בוקר זו. בחנות הדגים הוסיף המוכר מים לבריכת הבטון הקטנה, בה שטו הדגים בלי לדעת ששעתם האחרונה מתקרבת. עוד שתי חנויות, וישראל הגיע למכבסה שלו, בה עמדו מכונות הניקוי, ועל הקולבים הארוכים היו תלויים בגדים, מוכנים להחזרה לבעליהם. הכל נראה מוכר ורגיל. ריחות הפטרוזיליה והנענע בישמו את האוויר, מעורבים בריח עשן פחמים. אולם מועקה לא מוגדרת תלויה היתה בחלל, מאיימת כמו ענני הסתיו שנעו בכבדות בשמים. הקולות היו נמוכים מהרגיל, אנשים חלפו במהירות ולא השתהו לבדוק את הסחורה בפתחי החנויות והדוכנים. שעות הבוקר חלפו לאט.  כמה לקוחות נכנסו לקחת את בגדיהם. מהמלון שליד הנמל הגיע עובד עם עגלת יד,  ובה מגבות ומצעים לניקוי.

שעת הצהרים קרבה, וישראל התכונן להכין לעצמו כוס תה, כדי לשתות יחד עם אכילת הכריך שמינה, אשתו, הכינה לו בבוקר. בעודו עוסק בהכנות, הרעים תריס הגלילה שבפתח וירד בתנופה מהירה. הפתאומיות של ירידת התריס והרעש של הגלילה עצרו את נשימתו. כאב חלף בחזהו. מאז נפטרה פערל, אשתו הראשונה, חש בלבו. בטרם הספיק לתהות לסיבת הירידה של התריס – אולי נשבר או השתחרר – שמע את טבעת הברזל מחליקה על וו הנעילה, מהדקת את התריס לרצפה. מישהו צעק לו מבחוץ בערבית בקול גס: "הישאר בשקט בחנות. כשירד הלילה נחזור ונשחט אותך." קולות של ריצה הלכו והתרחקו, ודומייה השתררה.

ישראל פסע בקושי לעבר שרפרף העץ שלו, וצנח על מושב הקש הקלוע. הוא פחד לזוז או להשמיע הגה, שמא יחזרו הפורעים מיד. לאחר זמן מה ניסה בזהירות להרים את התריס, אולם הוא היה תפוס ומחוזק מבחוץ לוו, ואי אפשר היה להזיז אותו. החצר המרוצפת בצד האחורי היתה כלואה בין קירות האבן של הבתים הסמוכים, ללא מוצא. גרונו התכווץ והתייבש, אבל לא היה לו כל רצון למזוג כוס תה, רק להיחלץ  בשלום.

בתוכו האמין שהגאולה תבוא בסופו של דבר. בינתיים הסתתרה שמש הסתיו מאחורי הקירות הגבוהים, וצל ירד על החצר. הרחוב היה שקט, וישראל שקע בהרהורים.

מה יהיה גורלן של שתי הבנות אם לא יחזור? בעצם, לשתיהן יש כבר משפחות משלהן, ואינן זקוקות לו יותר. מינה, אשתו השנייה, תסתדר בחנות אחרת. הוא עצמו כבר עשה את שלו, אבל כמובן שתמיד יש עוד מה לעשות. בטח שאין לו כל רצון ליפול בידיהם של הרוצחים הפראים. לא! עליו לעשות משהו. לצעוק, לדפוק על תריס הפח, להזעיק עזרה, ומהר, בטרם יהיה מאוחר!

הוא קם וניגש בהחלטיות אל תריס הפח, וחבט בו קלות, שלא לעורר תשומת לב מעבר להכרחי. אחר כך הטה את אוזנו והקשיב בזהירות. הוא זיהה קולות מחנות הדגים הסמוכה, קול חבטות בנבוט הקצר שהמוכר חיסל בו את פרפוריו של הדג שמשה מבריכת הבטון הקטנה לבקשת לקוח, לפני שארז אותו בעיתון ישן. 

צמרמורת עברה בגבו. לאחר שהות קצרה, דפק פעם נוספת בתריס. "שקט!" שמע קול מוכר, "זה אני, פייסל מהחנות מולך. שמעתי את החזירים שבאו אליך, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. אתה יודע מה האווירה היום. כעת שקט פה, תתכונן לצאת ולברוח."

עוד רגע עבר, ארוך כנצח. ישראל דחף לכיסו את מעט המזומנים שהיו במגירה, ומשך את הגרושים המיועדים למתן עודף מהמסמר הארוך שעליו היו מושחלים דרך החור שבהם. הוא לא חשב על שום דבר, רק להגיע הביתה בשלום.  לראות את בנותיו. נקישה בוו הסגירה בחוץ הכינה אותו לזינוק. התריס החל להתרומם, וישראל מיהר לדחוף אותו מבפנים, להחיש את פתיחתו. פייסל פתח ודחף אותו פנימה. "קח את הכפייה שלי וכסה את עצמך, שלא יבחינו שאתה יהודי.  הרחוב במקרה ריק כרגע. לך עכשיו, אבל אל תרוץ, שלא לעורר תשומת לב. אני כבר אסגור את החנות."

   ישראל הודה לפייסל, לחץ את ידו והחל ללכת לאיטו, כפי שיעץ לו שכנו הטוב.  תוך שתי דקות הגיע לבית הקפה בכניסה לרחוב השוק. המלצר סובב את ידית המתיחה של קפיץ הפטפון בעל הרמקול הענקי, כאילו לא קרה מאומה. עוד מיספר צעדים, והוא היה בכיכר חמרה, שם ניצבו שוטרים בפיקוד אנגלי. חייו הושבו לו במתנה, ואת החנות בשוק עזב לעולם.

* * *

דניאל רז ז"ל

דניאל רז בן קיבוץ גבע, שנפטר בבריכת הסחנה ביום ו' האחרון [17.9]. היה במלחמת העצמאות, קצין המודיעין של גדוד שבע, בחטיבת הנגב פלמ"ח. פרט להיותו סייר חובב טבע מושבע. ולעתיד מורה בקיבוצו, היתה לו הזכות הגדולה ב"מבצע עובדה" – להשלמת שחרור דרום הנגב מהשתלטות הלגיון הירדני, והיא – להיות הסייר המקדים לאום רשרש, אילת של ימינו, עם שלושה מחייליו, במסע לילי מואץ בערב ה-9 במרץ 1949, ולגלות שהלגיון נטש את המקום בבהילות והסתלק.

למ"פ ברן שחג בבוקר בפייפר מעל הסיירים, דווח אלחוטית על הפינוי החפוז. ברן "נחת בבקעת הירח," קיבץ את חייליו, ואץ בראשם לאום רשרש, כדי להקדים ראשונה, ואף הניף את "דגל הדיו". אמנם, כשתים עשרה שעות, לאחר סיורנו המוקדם שם.

אמציה סבר

תל אביב

* * *

שרגא בר-און: עוד על תעתועי חרמוני

אהוד שלום ומועדים לשמחה,

אתה צודק לחלוטין בתגובתך ליוסף חרמוני. [גיליון 576]. אין לי דבר טוב לומר על הספר "תורת מלך", ותנועת "נאמני תורה ועבודה" – שעמדתי בראשה – אף היתה בין מגישי הבג"ץ נגד הספר, כותביו ומפיציו. אולם, אין כל דמיון בין תוכן הספר הזה לבין האופן שבו יוסף חרמוני מציג אותו. אפילו בספר זה, המייצג את הגישה האנטי-יהודית האלימה ביותר, נפסק שיש איסור של רצח גוי; שדין "שבעת העממים" או דין "עמלק" אינם חלים על אף אדם ואף חברה בימינו (חוקרי מקרא כמו וינפלד, גרינברג, אברמסקי וקנוהל כבר הראו שמעולם לא היה זה חוק נוהג, אלא "פנטזיה" אנטי-נוכרית משלהי ממלכת יהודה, אולי מתוך ניסיון להילחם בנישואי תערובת. קצת כמו הפנטזיה של מחברי "תורת מלך").

דווקא השוואה מעין זו בין הימין הקיצוני ביותר שלנו לבין הפרשנות המקובלת לג'יהאד מדגישה את ההבדל התרבותי העמוק שבין הדתות.

כל טוב

שרגא בר און

* * *

נעמן כהן

האנטישמיות החדשה-ישנה ע"פ יוסף חרמוני

"האתוס המשמידני של היהודים הוא עתיק. מאז המצווה למחיית עמלק ושבעת העממים ועד ימינו עם פרסום הספר, 'תורת המלך', שעניינו הוא השמדת גויים במימדים מפלצתיים, מעלים בזיכרון את אירופה של שנות הארבעים למאה הקודמת." כותב החבר חרמוני ", חב"ע 576, והוא מוסף: "פירסומו של 'תורת המלך' והתמיכה הגאה בו, מחייבים קריעה וישיבת שבעה."

"תורת המלך" – הוא ספר הלכתי מאת הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור העוסק בדיני נפשות בין ישראל לעמים:

פרק א' – איסור הריגת גוי: הריגת גוי אסורה מהתורה, אך מקור האיסור אינו בפסוק "לֹא תִּרְצָח" (שמות כ,יב), העוסק ברציחת בן ישראל, אלא בפסוק "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט,ו).

פרק ד' – נפש יהודי מול נפש הגוי – בפרק זה טוענים המחברים ש"בכל מקום שבו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל – מותר להורגו (גם אם מדובר בחסיד אומות העולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר)". בהערה בסיום הפרק (עמוד קסט) מעירים המחברים ש"למעשה יש סברות לאסור את העניין מצד איבה שתגרום לפיקוח נפש".

פרק ה' – הריגת גויים במלחמה: במצב מלחמה מותר להרוג את לוחמי האוייב, את המסייעים ללוחמים ואף את התומכים ומעודדים אותם, משום שכל אלה מוגדרים כרודפים. מותר, לתועלת הלחימה, לפגוע גם באזרחי האוייב שהם חפים מפשע, כגון להפציץ מטרות צבאיות של צבא האוייב, אף שאנשים חיים בסמוך למטרות אלה והם גם ייפגעו.

אין צורך לקבל את פסיקתו של שפירא, אבל האם מדובר כאן, כדברי חרמוני, על קריאה להשמדת גויים (עמים) במימדים מפלצתיים?

והערה, כמו בכל פסיקה הלכתית יש המקבלים ויש הדוחים. הרמב"ם למשל קבע בפסיקותיו שיש להרוג: את הנוצרים כעובדי ע"ז, את היהודים שאינם מאמינים בתורה שבע"פ (אין צורך בסנהדרין, כל הרוצח יעשה מצווה), את היהודים שמאמינים בחלוקת האלוהות לעשר ספירות, ואת כל הפילוסופים שטעו בעיונם. אז מה? מישהו הלך לפי פסיקת הרמב"ם? קל וחומר שאין חובה ללכת לפי פסיקתו של יצחק שפירא...

החבר חרמוני, הפוליטיקאי, שזיגזג בעברו בין הימין לשמאל, וכששיא הקרירה שלו היה שותפות עם גונן שגב (לא בייבוא "סוכריות") – ממשיך במסורת הספרות האנטישמית לאורך הדורות. הנימוקים שהוא מעלה הם אותם נימוקים אחד לאחד. בראיון עם ארנון לפיד Ynet 1.7.10 הוא מצהיר: "ככל שאני מבין, היהדות מצווה עלינו להשמיד עמים אחרים, והיא מוכתמת במיתוס התנ"כי של הג'נוסייד בעמלק ובשבעת עממי א"י. זהו מיתוס שהיה לאתוס, לאיווי ולציפייה. אני מעולם לא אמרתי בפסח 'שפוך חמתך על הגויים שלא ידעוך', אבל מה פירוש הפסוק הזה, אם לא קריאה למחות את רוב עמי העולם?"

בעבר אחרי ציטוט כזה היה בא תמיד המעשה – פקודה לשריפת התלמוד, ופרעות ביהודים. לפי החבר חרמוני עם "משמידני" כעם היהודי, דינו לכלייה כמו הנאצים.

אז זהו החבר חרמוני, מסתבר ש"ככל שאני מבין" זו פשוט חוסר הבנה מצידך. הפסוק "שפוך חמתך", אינו קריאה למחות את רוב עמי העולם. קרא את הפסוק במלואו ותבין: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את-יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת-נוהו השמו." ירמיהו, פרק י', פסוק כ"ה. הכוונה בפסוק לעמים שהרגו והשמידו ופגעו בעם ישראל, ככתוב "כי אכלו את יעקב (עם ישראל) ואת נווהו השמו." הכוונה לבבלים, לאשורים, ליוונים בתקופת הכיבוש היווני בארץ, לרומאים בתקופת הכיבוש הרומאי בארץ, לראשי האינקוויזיציה, לחמלניצקי, לנאצים, ולערבים בערב, ולאורך ההיסטוריה. בהמשך מדבר הפסוק על "משפחות", כלומר, לא עמים שלמים, אלא משפחות שפשעו נגד ישראל.

וסיפור אישי. בזמנו הייתי בסיור במחנות ההשמדה בפולניה. והנה בכל מקום, באושוויץ, במאיידנק, וכו' קם יהודי חבר קיבוץ לשעבר, מורה (ממוצא סורי), חבש כיפה וקרא לכולם לקרא "קדיש" ולומר: "יתגדל ויתקדש שמי רבא". יצאתי נגדו בטענה שאני לא מסוגל להודות, להלל, ולקדש מי שגרם למעשה כזה, ולכן מן הראוי לומר במחנות ההשמדה, לא "יתגדל ויתקדש", אלא: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את-יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת-נוהו השמו." האם החבר חרמוני אינו סבור שכך ראוי לומר? מן הסתם הוא אינו סבור כך.

את הדברים הבאים כתבתי כבר בבמה זו, אבל אני חוזר עליהם כלשונם: החבר חרמוני ממשיך בדבריו מסורת לא מפוארת של משומדים ומשטינים שהופיעו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והזדהו עם האידיאולוגיה האנטישמית החסלנית. בכל זאת חובה לציין הבדל מהותי בין העם היהודי לבין הערבים-מוסלמים. בניגוד להיטלר החמאס מפרסם בגלוי את מטרתו – חיסול ישראל והשמדת היהודים: בסעיף 7 באמנת החמאס מצוטטים דברי מוחמד שלפיהם התנאי ליום הדין הוא השמדת היהודים, והנה בעוד שאין ערבי-מוסלמי אחד בעולם הרואה בדברי מוחמד המצוטטים במצע פוליטי זה, "גזענות", העם היהודי בכל זאת שונה לטובה. שימו לב, בקרב היהודים קם יהודי "צדיק" אחד בשם חרמוני, היוצא נגד הגזענות היהודית. בכל העולם הערבי אין צדיק ערבי אחד, ולעומת זאת יש בעולם צדיק יהודי אחד.

הגידו אתם, היש בעולם עוד עם כעם היהודי? היש עוד עם המתברך ב"צדיק" כחבר חרמוני?

* * *

לבן עזר שלום,

 במאמרון שהופיע בחב"ע 576 (תגובתי לנעמן כהן) נפלה טעות, באשמתי. כשקיצרתי את התגובה מחקתי  בטעות את שתי השורות האחרונות. מילת הסיום המטופשת "זהו" נותנת לכתוב טעם טפשי. ולא פחות חשוב: המשפט הממשיך את "זהו" לא נופל בחשיבותו (לדעתי הקובעת, כמובן) מהכתוב לפניו. אודה לך אם תפרסם את שתי השורות שנעלמו באשמתי. להלן השורות:

 פירסומו של "תורת המלך" והתמיכה הגאה בו, מחייבים קריעה וישיבת שבעה. זהו אסון, שעשוי להיות מְבַשרו של מהפך אסוני שממנו תגלוש ישראל אל סופה.

 תודה,

יוסף חרמוני

בן עזר: אנחנו מבקשים לא לשלוח עוד תגובות בנושא חרמוני כי זה כבר נלעס לעייפה וגם הסתיים פעם בַּגיליונות הקודמים; הנמענים ידלגו עליו ולא יקראו, ובצדק – כי הם כבר תפסו את הפרינציפ ונמאסו עליהם הוויכוחים שחוזרים על עצמם. לא לשם כך קיים המכתב העיתי.

* * *

גבריאלה

תשליך

יָרַד הוּא אֵלַי לִשְׁמֹעַ אֶת הָעֶרֶב הַנִּמְתָּח

            בֵּין מַיִם לְמַיִם,

אֶת אִוְשַׁת סוּף הַנְּחָלִים, רִשְׁרוּש דַיָּרָיו הַקְּטַנִּים.

בַּהֲרוֹת-אַדְמוּמִית צָנְחוּ אָז לִפְגֹש בְּאֵד יְרַקְרַק

מִתַּמֵּר,

   וְעָלוּ חֲלוֹמוֹת לַחֲבֹק אֶת הָרֹחַב.

יָדַעְתִּי, כִּי הָיָה עִמִּי בִּשְׁתִיקָתִי.

הָרְגָעִים שֶׁהָיוּ, הָרְגָעִים שֶׁיָּבֹאוּ. הַזְּמַן נִגָּר טִפּוֹת-

                 טִפּוֹת

מַחֲלִיק עַל חַמוּקֵי כּוּכִים קְמוּרִים וַחֲשּׁוּכִים, וְשׁוֹזֵר

דּוּ-שִׂיחַ הָאֵזוֹב וְהָאֶבֶן. גַּעְגּוּעִים אֲרֻכֵּי מֵיתָר

נִטְוִים, נִפְרָטִים תָּו-תָּו, חוֹמְקִים אֶל הַחוּץ

וּפוֹשְׁטִים מַעְגָּלִים-מַעְגָּלִים וְנוֹשְׁקִים לָחַי.

כָּךְ נֶחֱרָז בִּתְפִלָּה אָדָם אֶל אָדָם.

לַחְלוּחִית שֶׁל חוֹפִים, אוֹרוֹת נִפְקָחִים בִּסְפִינוֹת

רְחוֹקוֹת. הֲמוֹן אָדָם גּוֹלֵשׁ וְנִפְרָשׁ לְאָרְכֵי הַגָּדוֹת

בִּדְמָמָה,

    מִתְרַפֶּקֶת צְלָלִיתָם הַכֵּהָה עַל הַיְּרֹקֶת

לִרְאוֹת אֵיךְ פּוֹרֵשׂ אֱלֹהִים אֶת עֲנָק הַדְּמָעוֹת

עַל הַמַּיִם.

    וְעָמְדָה הַתְּפִילָּה (בַּאֲוִיר) כָּל הַלַּיְלָה –

זהו כנראה השיר היחיד שפירסמה בחייה גבריאלה (פיצי) יששכרי (ספריאל), מבלי שצויין שם-משפחתה, בחוברת "אמות" האחרונה, כ', תשרי-חשוון תשכ"ו, אוקטובר-נובמבר 1965, בעריכת שלמה גרודזנסקי ואברהם יבין. גבריאלה נולדה ב-27 בספטמבר 1936. אילו האריכה ימים היתה היום בת 74. אך היא נפטרה לפני ארבע שנים, ימים אחדים לפני יום הולדתה השבעים.

* * *

אלישע פורת

חולצת הבטן המופשלת

בקיץ המתוק של 1963 עמדתי ובצרתי בכרם הענבים של הקיבוץ, שעה שבמשעול העולה בין הכרמים אל סוכת האריזה טיפסה בניחותא מלכותית מכונית שחורה וארוכה של הקורפוס הדיפלומטי. המכונית דמוית-הלימוזינה עצרה לפני סככת האריזה ומתוכה יצאה לה, בהילוך זריז, תיירת צרפתייה, כשחולצת הבטן שלה מופשלת לה עד מעל לטבורה.

"תכיר," אמרה לי אימי שליוותה אותה, "זוהי קלרה מאלרו."

וכך נפתח פרק קצר אך מרתק בתולדות ביקורי הַחוּצָנים מהעולם הגדול בקיבוצנו הפְרַנקוֹפוֹני, ובתולדות משפחתנו.

קלרה מאלֶרוֹ, גרושתו היהודייה של הסופר והפוליטיקאי המפורסם אנדרֵה מלרו, מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. אישה לא צעירה, אבל כזו שמצפצפת על מגבלות הגיל ועל חובת ההתנהגות ההגונה. היא הסתובבה לה בין שורות הגפן בחולצתה המופשלת כחום היום, ציחקקה עם הבוצרים, ועוד רגע היתה מסירה גם את חולצתה, כמו שראתה אצל המתנדבות הצרפתיות הצעירות. קלרה גולדשמידט, יהודייה מגרמניה, קומוניסטית מסורה, לוחמת דגולה במלחמת ספרד, האישה שעשתה במו ידיה את אנדרה מאלרו הגדול, השתובבה בביקוריה אצלנו ממש כמו נערה.

שליחותה העיתונאית לארץ, הפכה לידידות הדוקה ורבת שנים עם אבא-אימא פורת שבעין החורש. אבא לימד אותה לאחוז במבצרה, לנקות מהאשכול של 'פנינת עין החורש' את הגרגרים הבאושים, ולהניח את האשכול בזהירי-זהירות על המגש. והיא, כתלמידה מסורה, קישקשה איתו בצרפתית על גדולי הרוח, המחזאים והסופרים הידועים של ארצה, ומדי פעם חילצה עינב סרבן שמצא את דרכו אל מפתח חולצתה הנדיב.

מילא אני, יכולתי לבלוע את המראה של הגנדרנית המתבגרת בהנאה אירונית. אבל אבא? אני מניח שלא התפניתי מספיק אז, בשנה הרחוקה והמתוקה ההיא, לעקוב אחר אשת העגבים המיוזעת ההיא, מי שהיתה אשתו של שר התרבות הצרפתי וממקורביו הכי קרובים של הגנרל דה-גול. חבל, כמה חבל, שלא הייתי פתוח אז לחזיון המרהיב ההוא.

ובערבים, בתום ארוחת הערב בחדר האוכל המהביל, כינסה אימא סלון אינטלקטואלי אמיתי על המרפסת שלנו. כל הפרנקופונים והפרנקופילים המקומיים הוזעקו לקפה ולעוגה, ובאו כמובן כולם. איש לא התחמק. שימעה של קלרה מאלרו, שבאה לעשות כתבה על הקיבוץ, יצא למרחוק. פעם בשבוע היתה מגיעה הלימוזינה החשאית של השגריר, ונספח התרבות היה מסתודד עם קלרה ועם אימא. אני הייתי יושב בפינת המרפסת, מתחבא מאחורי הבת הפעוטה שלנו, אבל סוקר בקפדנות את חמודותיה של הצרפתייה המזדקנת שנחתה אצלנו ממש כמו עב"ם. והיא זהרה בערבי הקיץ ההוא, בזוהר אירופי ופריסאי אמיתי.

לימים סיפרה לי אימא שהיא הבחינה כנראה במבטיי החקרניים. ואף על פי שהייתי אז רק איש צעיר המכלה ימיו בכרמי הקיבוץ, קלרה אמרה לאימי בביטחון, שהמבט הרציני שבעיניי מבטיח נאמנה שאני אהיה סופר! או לפחות עיתונאי ידוע או מבקר מפורסם... ואני למדתי אז היטב את לקחי מהיהודייה החכמה ההיא. לחולצת הבטן המופשלת שלה, ממש עד הטבור, לא היה כלום עם תבונתה, עינה החודרת וחושיה המחודדים.

קלרה מאלרו שבה אלינו לאחר כמה שנים לביקור נוסף. אבא נפטר בינתיים, נולדו לנו עוד ילדים, דירתה של אימא שופצה והתרחבה אבל השמחה העליזה של ביקורה הראשון לא חזרה. הכרמים הוותיקים שלנו נעקרו בינתיים, ובהם גם 'פנינת עין החורש', בבת עינם של כורמינו המסורים. הפעם היא הקדישה את ביקורה לבחינת מצבה של האישה בקיבוץ. אף אחת מאורחותיה, שאימא זימנה, לא דיברה אז על פמיניזם, לא בעברית בקיבוץ, וגם לא בצרפתית על המרפסת. היא הקדימה את חברותינו הלוחמניות בעשור שנים ויותר. היא התגעגעה לבציר הענבים עם שחר, לעגלות עמוסות החברים שהיו יוצאות אל הכרמים עוד לפני עליית החמה. והיא גם התגעגעה לאבא ולשיחתו החכמה. פיצינו אותה על אלה ברחצה בבריכה החדשה שלנו. שם יכלה להפשיל כל מה שרצתה. הפריסאית המפונקת ניהלה מלחמת חורמה נגד ההזדקנות. והיא נחרדה ממש ממראן הכפרי הגס והלא מטופח של הנשים המשוחררות בקיבוץ.

אימי האריכה ימים רבים לאחר פטירתה של קלרה מאלרו בשנת 1982. נספח התרבות מהשגרירות הצרפתית, שהחליק אלינו במכונית השרד שלו, בישר לאמא על פטירתה, כנראה לפי רשימה שהוכנה בשגרירות. הוא הביא איתו קטעי עיתונות שסיפרו על קלרה, ולפתע הבחנו שהיא היתה ממש חתיכת היסטוריה צרפתית, היא נולדה בשנת 1897, והייתה בת 85 במותה. תמונותיה, מסעותיה עם אנדרה מאלרו ובלעדיו, התייצבותה בראש מאבקים ציבוריים, אהדתה החמה לישראל ולקיבוץ, כל אלה נמרחו בעיתונים הצרפתיים, מסביב לדיוקנאות שלה. כמובן שתמונתה בעת הבציר, מנופפת במַבְצֵרָה שאבא נתן לה, ומגלה יותר מטפח בשסעי חולצתה המופשלת, הייתה התמונה שהתחבבה עלינו יותר מכולן.

הנספח סיפר לאימא שיש התעניינות גדולה בצרפת בחייה של קלרה. ויש סופרים צעירים שחושקים בכתיבת ביוגרפיה על חייה הצבעוניים. ובאמת יצאו כמה שנים ואימא קיבלה פנייה מסופר צרפתי, כריסטיאן דה-ברטילט שמו, שתתכונן לספר לו על קלרה. והוא הגיע ארצה ממש כמו שהבטיח ואימא נסעה אליו למלון בתל אביב, ואחר כך הוא בא גם אלינו. הוא צילם ללא הרף ואני כמובן שלא הבנתי אף מילה מהצרפתית שלו. אנגלית הוא לא רצה לדבר ועד מהרה פג ענייני בו. אבל האיש הבטיח וקיים. ובשנת 1985 הוא שלח אלינו עותק מהביוגרפיה רבת העמודים שכתב על קלרה. אימא אמרה בסלידה קלה, שהוא בוודאי חי איתה ממש בשנותיה האחרונות. כמו שנהוג בבוהמה הצרפתית. וד"ר אלי בן גלי ההיסטוריון מקיבוץ ברעםי העיד על כך מקרוב, וכמו שנהגו ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. שלקחו להם, באחרית ימיהם מאהב ומאהבת צעירים, יהודים כמובן, מתוך פזילה מכאיבה, אל הביוגרפיות העתידיות שלהם.

כך או כך, לאחר שאימא נפטרה, בשנת 2004, שגיתי ונפטרתי גם מכרך הביוגרפיה של קלרה מאלרו. ההקדשה הנלהבת שכתב כריסטיאן דה ברטילט לאימי לא דיברה אליי. וסילקתי את הספר עם שאר ספרים מיותרים מבית הוריי. אבל עם חלוף השנים התחלתי להתגעגע אל ההרפתקה הקיצית ההיא, של הקיץ המתוק של 1963, ואל חולצת הבטן המופשלת, ואל השובבות לוקחת הלב של היהודייה הפריסאית. בתה, קונסטאנס, כמדומני עדיין איתנו, אבל אין לנו שום קשר. וכל בוקר, כשאני יושב אל המחשב, אני עוצר בעצמי שלא לנסח מכתב נוסטלגי אל הסופר כריסטיאן דה ברטילט, או אל המו"ל שלו, הוצאת פרין הפריסאית, ובו לבקש עותק מהספר. כך וכך, אני בנה של הגברת לולה פורת, שנתקשרה מאד אל מאדאם קלרה מאלרו, והיא אף מוזכרת בספרו של דה ברטילט, ותמונותיה עם משפחתה בקיבוץ, ועם הגברת מאלרו נדפסו בנספח של הספר. ובכן בשל סיבות של נוסטלגיה זיכרון וגעגועים, האם תואילו לשלוח אלי עותק? כתובתי היא...

כן, גם אני יכול להיאנח אנחת קשישים מגועגעת. הגדוּלָה והידוּענוּת נגעו גם בנו. בחדר הקטן של הוריי, בקיץ הרחוק ההוא, הושטה אליהם, ובעקיפין גם אליי, כף יד מטופחת, של יהודייה צרפתייה המסרבת להזדקן, שהייתה חלק מההיסטוריה של צרפת בימיה הקשים והגאים. אותה אישה נועזת ושובבה, פריט מוכר מהימים המפוארים של שלטון דה-גול.

פוליטיקאים רבים בארץ, עיתונאים מלחכי פנכה וסתם אנשי ציבור, יצאו אז מגדרם לגעת בתהילה החולפת של הגנרל ארוך החוטם. אבל היא בחרה דווקא באימי, ובאבי, ובקיבוץ שלנו, ובכרם המטופח שלנו. ובצעיר המבולבל היושב מולה וחורת בזיכרונו את סיפור הביקור. והיא אפילו התפנתה להבחין במבט ההוא, ולנבא לאיש הצעיר, שיבוא יום והוא יכתוב את הדברים הללו לזיכרון.

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

מִי יְגַּלֶה עָפָר מֵעֵינֶיךָ

מִי יְגַּלֶה עָפָר מֵעֵינֶיךָ (הפרופ') דָּוִד פְּלוּסֶר (1917-2000)

כמה צדקת בשעתו

כאשר הזהרת את ראש ממשלת ישראל

מפני נשיאים ורוח נוצרית אמריקאנית

הנה לפני חג הסוכות התגלה נשיאה

לשעבר הבוגד ברעייתו מזכירת המדינה

שרת החוץ סגנית הנשיא אובהמה

הגברת קלינטון כ'עתונאי' המנתח

את הרכב האוכלוסין של מדינת ישראל

וצבאה. הוֹ, הַעִיקָר לְהִתְּפָּרְסֵם... כִּי שְׁקֵט

שָׁוֶוה שִׁכְחָה הִנֶּה דֶּרֶךְ אַמֶרִיקָה

in god we trust

ameica don`t worry

israel is behind you!

עד כאן, אהודים יקרים

שלכם

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

ברכות חמות להצלחה המדהימה של המיסתורית

במלאת 36 שנים לנישואיה

ב-24.9.74

המערכת

* * *

יוסף דוריאל

דרוש: מאמן כדורגל לקברניטי המדינה

האזהרות שחזרו ונישנו מזה שנה לא עזרו: במקום לבעוט את כדור המו"מ למגרש הערבי, בשאלה אם הם באמת רוצים לדון על שתי מדינות לשני עמים, נתנו להם לבעוט כדור למגרש הישראלי, בפרצה שמצאו עם סיום הקפאת הבנייה.

נציגי אש"ף כבר אומרים בגלוי: "שיחות השלום" עם ישראל לא נועדו אצלם להשגת הסכם שלום בין "מדינה פלסטינית למדינה יהודית שיחיו זו לצד זו בשלום וביטחון" – כהגדרת הנשיא אובמה – אלא תרגיל מתוחכם במסע לדה-לגיטימציה של ישראל, שנועד לחסל את מדינת היהודים כפי שחוסלה מדינת האפרטהייד בדרום אפריקה. סירוב ישראל להמשיך את הקפאת הבנייה ביו"ש, אחרי שהערבים שיכנעו את כל העולם כי זה מה שיפוצץ את שיחות השלום, יטיל את כל אשמת הכישלון על ממשלת ישראל, שהגיעה למצב זה במצעד האיוולת המתמשך, שהתחיל עם האינתיפאדה השנייה. בתרגיל הנוכחי, כבר קצרו ראשי אש"ף הצלחה ראשונה – כשהנשיא אובמה וכסילי האיחוד האירופי אימצו את עמדתם, ואת מי זה מעניין אם הם מכירים בכלל בזכות היהודים למדינה?

מאז סוף ספטמבר 2000 גילו הערבים את חוסר האונים של ישראל להתגונן מפני מהתקפה משולבת של טרור פרימיטיבי עם עלילות דם נבזיות המגייסות את דעת הקהל העולמית למסע חיסול מדינת היהודים. וגרוע מכך – הם גילו גייס חמישי שלם בממסד הישראלי שהתגייס לעזור להם במזימה השטנית, בצמרת הביטחונית, באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט. ומי שמטיל ספק בכך – די אם יבדוק איך טיפל אותו מימסד באוניית-הדגל של אותה לחימה – "רצח הילד מוחמד א-דורה", אחרי שכל גורם רציני בתקשורת העולמית אישר את מה שחשפתי מיד עם תחילת הצורה הזו של לחימה מגוּבת-טלוויזיה.

במלאת 37 שנים למחדל יום הכיפורים של 1973 חוזרים אותם הסימפטומים של אטימות קברניטי המדינה לאזהרות ממפולת מתקרבת. אז הם סרבו לראות את הסכנה של ריכוז כוח מצרי מאסיבי על גדות תעלת סואץ – ערב חג יהודי גדול, שהתאים לדוקטרינה הסובייטית לעיתוי התקפת-פתע – כשכיום מתעלמים מהפעילות הגלויה לחיסול מדינת ישראל בתהליך דה-לגיטימציה עולמי, תוך דיבורים צבועים על "תהליך שלום".

ומה הם, בכל זאת, עושים? שופכים כסף לפרסומת ברדיו ובטלוויזיה תחת הכותרת "מסבירים ישראל": הקריין שואל – "נמאס לכם לראות איך מציגים אותנו בעולם?" ושחקנים מציגים איך לשכנע את העולם שהגמל אינו אמצעי התחבורה המקובל שלנו ושהאוכל אצלנו אינו של פראי המדבר. השר הממונה על מעשי איוולת אלה קיבל ממני הסבר מפורט על האסטרטגיה הדרושה במצבנו להדיפת מתקפת ההסתה, אך הוא חזר על מודל התנהגות קברניטי המדינה ערב מלחמת יום הכיפורים. תוצאות מחדל זה עלולות להיות חמורות יותר מאלו של אותו יום כיפורים.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.  

* * *

אורי הייטנר

גילדת הפוליטיקאים

כל המדינה דרוכה – האם בית המשפט "יטיל קלון" על צחי הנגבי? אם לא יטיל, הרי ברור שלמחרת הנגבי יהיה כשיר מבחינה ציבורית לכל תפקיד, כולל התפקיד אליו נשואות עיניו, ראשות הממשלה.

כל נושא "הטלת הקלון" בידי בית המשפט בעייתי מאוד, בעיניי. בית המשפט קובע את אשמתו של נאשם וגוזר את עונשו. מה לקלון ולבית המשפט? הקלון הוא החרפה, הביזיון, הגנאי שדבק באדם בגין מעשה שעשה. הקלון הוא עניין נורמטיבי, חברתי. הקלון נובע מעצם העבירה, בוודאי של איש ציבור האמור להוות מופת לציבור, ואין הוא אמור להיות תלוי בפסק דין זה או אחר.

בחברה מתוקנת, בית המשפט כלל אינו משמש פרמטר בקלונו של אדם. בחברה מתוקנת, קלון הוא דבר שאין להכריז עליו – הוא קיים מאליו. בחברה מתוקנת, ראש ממשלה לשעבר העומד לדין על עבירות חמורות ויתכן שיעמוד אפילו על שוחד, לא היה מראה את פניו ברבים, ואילו אצלנו הוא אורח הכבוד המרכזי בכנס של יוזמת ז'נבה, מופיע בה כגיבור לאומי ומרשה לעצמו להטיל רפש בכל מי שזז לידו בעשור האחרון.

בחברה מתוקנת – קלונו של צחי הנגבי בגין המינויים המושחתים היה פוסל אותו לשנים רבות מכל תפקיד ציבורי, ללא כל קשר לבית המשפט. בית המשפט פסק אמנם שאין עבירה פלילית במינויים אלה, אך הסיבה לכך היא שהם נעשו בטרם חוקק חוק שהפך אותם לפליליים. אולם המינויים הללו, שלא היו מינויים מקצועיים של אנשים ראויים שהם גם חברי מפלגה – בעיניי אין כל פסול במינויים פוליטיים מן הסוג הזה – אלא מינויים של אנשים לא מקצועיים ולא ראויים; של קבלני קולות ומקורביהם, כשוחד פוליטי בפריימריס של הליכוד, הם התגלמות השחיתות גם אם החוק טרם אסר אותם. לא לכל דבר נדרש חוק. אין צורך בחוק נגד שקר, למשל. החברה יכולה לקבוע נורמות של טוב ורע ללא חקיקה בנדון. המינויים של צחי הנגבי היו מושחתים לחלוטין ולכן ראויים לכל גנאי, אף שלא היה אז חוק בנדון. הנגבי יצא זכאי, כיוון שהעבירה טרם נקבעה בחוק. אבל מעשהו המיט עליו קלון.

די היה בדו"ח מבקר המדינה בנושא המינויים כדי לשחרר את הציבוריות הישראלית מנוכחותו של הנגבי. אולם במשפטיזציה של החברה הישראלית, איש אינו מתעניין בדו"ח המבקר, והשיניים היחידות של הדו"ח הוא היותו תשתית לחקירת משטרה. לכן, אחרי כל דו"ח חריף נגד איש ציבור, העיניים נשואות ליועץ המשפטי לממשלה ולהחלטתו האם לפתוח בחקירה נגד איש הציבור.

וכך, במקום לדרוש רף מוסרי גבוה מאנשי הציבור, אנו מסתפקים ברף פלילי. אם הוא לא עבר עבירה פלילית, כאחרון העבריינים, יכירנו מקומו כאיש ציבור. ומכאן צמח האבסורד – במקום שהרף המוסרי יהיה גם מסננת הקלון, שמי שפועל בניגוד לקוד המוסרי לא יעבור בה ללא כל קשר לפלילים, היום גם אשמה פלילית אינה מטילה קלון על העבריין, אלא אם כן בית המשפט פסק זאת במפורש.

צחי הנגבי זוכה מהאישום בנוגע למינויים, אך הורשע בעבירה חמורה של עדות שקר. האם יש כלל ספק בקלון שבעדות שקר? מסתבר, שבעיני המערכת הפוליטית בישראל, אין כל קלון בעבירה. לכן, המערכת התגייסה לשכנע את בית המשפט לא להטיל על השקרן קלון.

בטיעונים לעונש יש מקום לעדות אופי ויש יופי בהתגייסות של חברים להציג את הצד החיובי בדמותו של העבריין, בתקווה שבית המשפט יתחשב בכך. לא בכך מדובר במקרה הנגבי – אין המדובר בעדות אופי כדי להקל על עונשו, אלא בניסיון למנוע הטלת הקלון במעשה שעשה.

זאת התארגנות של פוליטיקאים בגילדה מקצועית שנועדה לאפשר גם לעבריינים מורשעים להמשיך בתפקידם ואף להתקדם. חיים רמון הורשע במעשה מגונה, אך משלא הוטל בו קלון קודם לתפקיד מס' 2 בממשלת השחיתות של אולמרט – המישנה לראש הממשלה. גילדת הפוליטיקאים מתגייסת בניסיון לחלץ גם את העבריין המורשע הנגבי מהקלון. לא למען הנגבי הם פועלים... לכל אחד מהם חשבון משל עצמו. מי אמר שהפוליטיקאים הישראלים אינם צופים קדימה?

אהוד: שנאתך לאולמרט מעבירה אותך על דעתך. עכשיו גם כל ממשלתו של אולמרט היא "ממשלת השחיתות"?!

"צדיקים" חורצי דין כמוך מסוכנים לא פחות מפוליטיקאים "מושחתים". לדעתכם הבו לנו ראש ממשלה או רמטכ"ל אידיוט, ובלבד שיהיה "ישר". דוד המלך היה נפסל על הסף. גם משה דיין.

* * *

עוד על משפחת לדרברג, הניצול מיפו, 1921

אנא לחץ על הקישור למטה לקרוא את הפריט

http://www.jpress.org.il/Default/client.asp?Skin=TAUHe&Enter=True&Ref=REFWLzE5NTgvMTEvMDMjQXIwMDQwNg%3D%3D&Mode=Gif&Locale=hebrew-skin-custom

פרס נובל לבן משפחת הישוב הישן, כנראה נכדו של אחיו של אברהם לדרברג.

חג שמח

חיים פילון

* * *

היטלר קיטלג את הערבים בספרו "מיין קאמפף" בתחתית הסולם, ממש ליד הקופים

פרעות יפו ב-1921 היו רק פרק חדש ביחסי יהודים וערבים במזרח התיכון. מי שהאיץ את התהליך של פרעות ופוגרומים לא היה אחר מאשר איש הדת הנכבד של התקופה, חג' אמין אלחוסייני. החג' הנכבד הזה ידע היטב, וגם מריעיו ועושי דברו ידעו, כי היטלר קיטלג את הערבים בספרו בתחתית הסולם, ממש ליד הקופים, אף על פי כן יצא החג' הנכבד לביקור בברלין, התחבק עם היטלר והקים למענו גדודים בוסניים שיצאו להילחם למען היטלר והכתוב בספרו.

מן הסתם, ברח חוסיני והחל לשוטט בארצות ערב. בעיראק הלך לעודד את משטרו קצר הימים של רשיד עאלי אל כילאני. באותה עת, יוני 41', פקד את בגדד וערים אחרות בעירק פוגרום נוראי בו נרצחו כמאתיים יהודים בבתיהם ורכוש הקהילה נשדד. מכת פוגרומים איומים פקדה כמה קהילות יהודיות. בלוב היו כמה פוגרומים , וגם שם נרצחו מאות. כך היה גם בכמה ערים בסוריה. דומני שאני מעניק רעיון לפוסט דוקטורט למי שיתנדב לעשות במלאכת הכתיבה.

המעניין בכל הפרשה האומללה הזו – אין ספר בערבית שמסביר מדוע הלך איש הדת רם המעלה בעקבות היטלר והיה למשרתו, בעת שהערבים נחשבו בעיני היטלר לירודים בסולם הגזע האנושי. ושאלה נוספת שחייבים היו משכילים ערביים לשאול היא האם איש דת ברמתו של זה יכול להתיר ולעודד פוגרומים בעם הספר ואפילו בעמים פגניים.

חיפשתי ולא מצאתי בכתובים בערבית הסבר או ביקורת על מעשה הנוגד בתכלית את משנתו של הנביא מוחמד.

הנה פתח למחשבה.

עזרא יחזקאל-שקד  

אהוד: דומני כי בעקרון דבריך נכונים אך אינני בטוח שכל המקרים שמנית מדוייקים מבחינה היסטורית, ובעיקר אם היה למופתי חג' אמין אל-חוסייני קשר למאורעות 1921.

* * *

משה גרנות

שנאה אינה זקוקה לראיות

במשך מאות שנים האמינו הנוצרים שהיהודים שמים במצות דם של ילד נוצרי, אותו הם הורגים בטקס פולחני, ושום ראייה מן התורה ושום עדות של כמרים (יהודים הזמינו כמרים לראות במו עיניהם כיצד אופים מצות, כדי שלא יעלילו עלילות דם) – לא הועילו, כי המיתוסים שיוצרת השנאה חזקים מכל אמת.

אינני יודע מי הרשע שהחליט כי ח"נ ביאליק אמר במסיבת רעיו כי הוא שונא ערבים משום שהם מזכירים לו ספרדים, והאגדה המרושעת הזאת עשתה לה כנפיים ומסרבת למות. ובכן, הדבר נבדק על-ידי מיטב החוקרים: זאת עלילת דם – ביאליק מעולם לא אמר את הדברים האלה, ומי שטוען אחרת – עליו הראייה!

זה לא מפריע למואיז בן הראש לפייט שיר שטנה בעקבות פרסום שמות הזוכים בפרס ביאליק:

אנעל אבוק ביאליק

אנעל אבוק פרס ביאליק

משנה לשנה זה נעשה מגעיל יותר

השנה שוב זכה משורר אשכנזי

בפרס ביאליק

שהפך לפרס Bעלק

אנעל ה-BOOK

מר ביאליק

אנעל אַבּוּק

שוב גנבו את כספי מיסינו הדלים

העבירו את כספינו לאשכנזי בינוני

אנעל אבוק שונאי ספרדים

כי הערבים מזכירים לו ספרדים

ומה אם משורר היה אומר שהוא

שונא גרמנים כי הם מזכירים לו אשכנזים?

(צוטט מאתר "קדמה" על-ידי כרמית ספיר-ויץ במדור "בין השורות", מעריב, תרבות ספרות, עמ' 22, 24.9.2010).

אני פונה לאחינו הספרדים: התקוממו כנגד היגדים אלימים וגזעניים כאלה – אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית. ראינו למה הובילו מילים רעות כאלו בשנות השמונים של המאה שעברה, כשכתבו על קירות תיאטרון הבימה וקירות בתי הכנסת: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוולד!"* החובה היא שלכם לסכור פיו של האיש הרע הזה בטרם יהיה מאוחר מדי.

* ראו ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", הוצאת ירון גולן, 2000.

* * *

ברוך תירוש

"שלום חבר" מול מציאות אחרת

לאהוד מועדים לשמחה ולתקומה,

דבריך בחב"ע 576 אודות ביל קלינטון נכונים ונוקבים, ובלי משים, בתקווה שהבעת לעליית מיליון עולים נוספים מרוסיה, אתה מאשש את חששותיו הנכלוליים כי העולים יחזקו את ישראל מול רבבות "פעילי השלום" שמגמתם היחידה הוא ערעור עמידת הציבור תוך הטפה ל"ויתורים כואבים" ללא תמורה בשלום, ואף לא ברגיעה. וזאת כאשר מולם, מבין "שוחרי השלום" הפלסטיניים לא נשמעת אפילו קריאה אחת לפשרה או לויתורים. לא אכביר מלים על נהנתנותו המינית של ביל קלינטון; אך בינתיים, לבד מסלידת רעייתו ומרבית הציבור בארה"ב, העונש הוא כנראה נישואי בתו עם יהודי עוטה טלית, וההוצאה הכספית על האירוע, שלדבריו אמורה בממדיה לעודד את כלכלת מדינת ניו יורק.

בתקווה שלא אזעזע קוראים, אציין שבעוונותינו, ועקב קריאתו "שלום חבר" מול ארונו של יקירנו יצחק רבין, נחשב ביל קלינטון לידיד עדין נפש, וזאת למרות חתירתו הנחושה לגימוד ישראל. כך, עקב הסיפור האנושי והמזעזע אודות אנה פרנק והסגרתה להשמדה, נחשבו ההולנדים לבני אנוש טובי לב, למרות שהם הסגירו להשמדה בידי הנאצים מעל ל-110,000 יהודים, מתוך 125,000 בני הקהילה, שרק מיעוטם הצליחו להסתתר או לברוח לחו"ל. מעט הניצולים ששרדו וניסו לחזור לבתיהם, נתקלו בסבך קשיים להוכיח את אזרחותם ואת רכושם.

והיום, חושף ביל קילנטון ומוציא את המרצע מן השק ומוקיע את החוגים המסכנים לדעתו את מגמתו לקדם ולממש את שאיפות הפלסטינים, ואת חתירתם לסיכול העצמאות הייחודית של מדינת ישראל. אורח הכבוד בכינוסו הוא טוני בלייר מיודענו, שבמשך עשור, גם בהיותו ראש ממשלת בריטניה, פעל מאחורי הקלעים למען ערפאת ומרעיו, באותה עת שטריה לארסן הנורבגי וחווייר סולנה ומיגל מורטינס הספרדיים, פעלו בגלוי ובנחישות לערעור ולהכפשת ישראל, ולקידום שאיפותיו של ערפאת. עם סיום כהונתו בדאונינג 10 יצא טוני בלייר בגלוי בסיוע למימוש מגמות הפת"ח, בהצהרות ובשיחות עם ראשי האיחוד האירופי, ולאחר מכן עבר בגלוי לשהות ליד רמאללה ולסייע ולרכך את מגעיהם עם ראשי ישראל. במפגש האחרון בוושינגטון, הוא השתתף במשלחתם.

אזכיר שביל קלינטון כפה על יצחק רבין המנוח להכניס ארצה את ערפאת בראש 40,000 אנשי פת"ח חמושים, ולבד מהעמקת המבולקה בארץ, גרם לנפילת יצחק רבין; ובהמשך בכפייתו הביא למעידת שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק.

בטקס המרשים יפאר ביל קלינטון ויחזק את טוני בלייר ומיודענו ג'ורג' מיטשל בלחציהם על ישראל כיום, ויעודדם לחזור על הישגם במו"מ בין הניצים בצפון אירלנד, שם בלחץ "בלתי מתון", הם כפו על ראש ממשלת אירלנד להכריז כי ארצו לעולם לא תדרוש עוד להחזיר לעצמה את צפון אירלנד, וד"ל.

* * *

משה כהן

יצא המרצע מהשק

המפלגה הדמוקרטית בארה"ב דוגלת בערכים דמוקרטיים וליברליים. נבחרי המפלגה מכהנים כנשיאים בארה"ב. בזמן כהונתם הם עוטים אצטלה של שליטים נאורים המשתדלים כביכול להשיג שלום צודק במזרח התיכון. כך נערך הסכם השלום בין ישראל ומצרים בסיועו של הנשיא ג'ימי קארטר, והסכמי אוסלו בסיועו של הנשיא ביל קלינטון. אגב, בשני הסכמים אלה ויתרה ישראל על שטחים בשליטתה.

אך אמונתם הדמוקרטית אינה מונעת מהנשיאים לשעבר להסיר את המסכה הנאורה שלהם בתום כהונתם ולתת ביטוי חופשי לרגשותיהם האנטישמיים והפרו-ערביים.

ג'ימי קארטר מקדיש בערוב ימיו את מיטב זמנו להופעות ברחבי העולם להכפשת ישראל והוקעתה כמדינת אפרטהייד. עכשיו גם ביל קלינטון בחר ללכת בדרך האנטישמית ומכפיש בפומבי חלקים גדולים של העם בישראל על רקע כישלון תהליך השלום.

נותר לראות איך ינהג הנשיא חוסיין אובמה בתום כהונתו, כשכבר עכשיו הוא מגלה עוינות לישראל ותמיכה בערבים.

הלזאת ייקרא מפלגה דמוקרטית? דמוקרטית אנטישמית?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ספי סגל: הוכיחו במסמכים שעמיר איננו הרוצח!

בתגובה וכהבהרה למשפט הבא: "מניעיהם של ממציאי תיאוריות הקונספירציה של רצח הם רצון לסייע ליגאל עמיר ורצון לערער את אמון הציבור במימסד בכלל ובשב"כ בפרט." (אורי הייטנר: "רוח גבית לרוצח תאיר ראדה", גיליון 576) מוצע לקוראיך לעיין באתר www.therabinkilling.com שהוא יוצא בולט מן הכלל שמנסח הייטנר. האתר מציג מסמכי מקור ואיננו מתיימר לנסח כל תאוריה.

כל בר דעת בלתי משוחדת הקורא במסמכים המופיעים באתר בעיון מבין שעמיר לא יכול היה לרצוח את רבין. יחד עם זה מצביעים המסמכים, כולל הקלטות בקולו בווידאו, על האפשרות שהוא היה פתי שהיה שותף לניסיון רצח, ולכן – שמקומו בכלא. מכיוון שהאתר איננו עוסק כלל בעמיר, מכיוון שאיננו מתיימר לדעת מי רצח את רבין ומדוע ומכיוון שהוא מסתמך אך ורק על מסמכים רשמיים הוא איננו מציע תיאורית קונספירציה אלא תיאוריה מדעית הממתינה להשלמה מחקרית. משתתפי האתר (ברובם חילונים מן האקדמיה) לקחו את התאוריה רחוק ככל שניתן באמצעים העומדים לרשות אזרחים נעדרי מימון: הם הוכיחו במסמכים שעמיר איננו הרוצח. התאוריה ממתינה להשלמתה ולמיצוייה, ואלה ניתנים להיעשות בכלים שרק המדינה מחזיקה.

ספי סגל

אהוד: האם אתה אדם מן היישוב או סתם תמהוני?

* * *

יצחק שויגר

אושפיזין ויהלום

חג הסוכות, מכול חגי ישראל, אהוב עליי בדרגה יתרה. אין אני תלמיד חכם, אם כי אני קורא בשעות הפנאי מדי פעם מדברי חכמים. אולם אינני מקפיד לשמור על מצווה קלה כחמורה. אינני פוקד את בית הכנסת מדי שבת בשבתו אלא בחגים ובמועדים. כל שיש לי בענייני יהדות הוא זיכרונות מבית אבא, שהיה גבאי בבית הכנסת הסמוך לביתנו, ואהב את המסורת היהודית אהבה רבה.

אינני בא להצטדק בפניכם או להסביר את דרכי בקיום המצוות. אלא שלפעמים אני, שאינני איש חסיד, מוצא עצמי מודה לאלוהים על שהוא נותן אף לבני אדם פשוטים כמוני הזדמנות לקדש שם שמיים ואף להגיע למדרגות עליונות של קיום המצוות. וכאשר אגיע לפני כיסא כבודו בעת שתגיע שעתי לפרוש מן העולם, אעמוד זקוף מול קוני, ואעיז פנים מול הקטגור, שימנה בוודאי את כל חיסורי המצוות שעשיתי. ומול מניין העבירות יכבידו אותם מעשים טובים ספורים, שאינם רבים, שעשיתי בימי חיי.

ולמה אני אוהב את חג הסוכות, משום שהיא מזכיר לי את בית אבא. כך לימדני בילדותי, שהסוכה היא דירת ארעי שמרמזת על הגלות שהיתה מנת חלקם של הוריי. שעלו לישראל וגרו בה והולידו ילדים. ואף חכמי הקבלה רואים בה דירת ארעי שהיא מסמלת את ישיבתנו בעולם הזה כדירת ארעי וכהכנה לעולם הבא שהוא דירת הקבע. וכמצוות התורה בספר ויקרא "בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג סוכות שבעת ימים לאדוני. ואפשר שהסוכה באה להזכירנו את הנדודים הארוכים שנדדו אבותינו במדבר ושאז גרו בסוכות. וחייב אדם עשיר לזכור את העני, כך אומרים המקובלים. ואבא, שלא היה אדם עשיר, אלא היה אדם ששמח בחלקו, היה אומר לי תמיד: "תסתכל למטה ותיראה שמצבך לא כל כך רע."

אין מכסים את הסוכה אלא בסכך, שאינו מגן בפני הגשם. ושיהיה מונח כך, שיהיה אפשר לראות את הכוכבים שבשמיים. ומתוך החיבה לסוכה מעטרים אותה. ואבא, שלא היה יליד הארץ, היה מעטר את הסוכה שהוקמה על ידו מיד, בצאת יום הכיפורים, על גג ביתנו, מחומרי בניין שהכין מבעוד יום – בצילומים של מקומות בארץ, שהיה תולש מלוח שנה מצוייר, ברימונים ובשאר פירות. ואף אנו הילדים, היינו שוזרים את ארבעת המינים בתוך קישוטי הסוכה. היינו מוסיפים ומחברים בסיכות, שלקחנו מתיק כלי התפירה של אימא – לסדינים הלבנים, ששימשו את מיטותינו בכל ימות השנה והפכו לקירות של ממש בסוכתנו – ציורים מפרי ידינו. היינו  מעטרים אותה אף בשרשרות של נייר צבעוני, אותן יצרנו מגזרי נייר והדבקנו בדבק של קמח ומים ובחיתוכי נייר צבעוני, ובנחשי נייר דקים וצבעוניים שהיינו מגלגלים ויוצרים מעין גלגל מוארך וצבעוני. לפעמים אף היינו שוזרים בו נורות קטנות שהיו מאירות את הסוכה באור רך.

ומכול המצוות הקשורות בסוכה, חיבה יתירה היתה לאבא למצוות האושפיזין. מסורת שהיתה נפוצה ברוב קהילות ישראל, כך לימד אותי, מבטאת את המצווה המיוחדת של הכנסת אורחים. שאמרו התנאים. "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה." והדברים אמורים לכל ימות השנה. ובחג הסוכות יש לה מעלה מיוחדת שכן בה נצטווינו על השמחה. לכן יש חשיבות רבה בשיתופם של אורחים בישיבה בסוכה. ואם אפשר שהם עניים, זו מעלה יתירה. ולא שאתה צריך לאבד את ממונם של חבריך, חלילה, כדי שיהיו לך אורחים עניים משלך בחג. אלא אם נזדמן לך אורח, שהוא עני, יש בזה הידור מיצוה.

ומיהם האושפיזין. על פי המסורת אלו אבות האומה אברהם יצחק ויעקב משה ואהרון יוסף ודוד. אלו נוהגים לפקוד את ישראל בסוכותיהם. וכאשר נכנסים לסוכה לאחר התפילה אומר בעל הבית: "אזמין לסוכתי ולסעודתי אושפיזין עילאין." והוא פונה אף באופן ישיר אל האושפיז של אותו יום ומזמינו "במטו מינך אושפיזין עילאי." ויש אומרים שלפעמים הם באים. מי יודע אולי יש בזה משהו. ואבי, שהמסורת היתה קרובה אל ליבו, סבר, כי הכנסת אורחים היא מצווה בעלת ייחוד ומעלה. אני אינני יודע אם יש מצוות חשובות ושאינן חשובות אבל אירוח בסוכה היא מצווה שאבי הידר בה ואף אני מנסה להדר כמותו.

בחג האחרון נהגתי כדרכי, ובניתי לי סוכה. קישטתי אותה כמיטב יכולתי. לדאבוני אין לי ילדים ואין מי שיקשט את סוכתי. רק אני ואשתי מקיימים את המצווה ואף מנסים להדר בה. אבל מצוות האירוח בסוכה לא תמיד יוצאת לי. כי עד שניכנס החג אני עוסק בעבודתי ואם לא מזדמן לי אורח בבית הכנסת, אין לי אורח לחג ואלו לא תמיד נמצאים. ואם הם נמצאים, הם תמיד מעדיפים לסעוד בסוכתם של עשירי השכונה ולא אצלי. חברים רגילים כאלו שבאים להתארח, אין לי. מעולם לא הוזמנתי לסוכתו של אדם אחר ואף אני לא הזמנתי איש מעולם.

בערב החג עמדתי מאחורי הדלפק בחנות המכולת שלי. ערב חג הוא תמיד יום קשה. הקונים מרבים בקניות ולא תמיד הכסף בנמצא. והקונים בהקפה עולים על הקונים במזומן. על כן למחרת החג אני נמצא בחסרון כיס. אמנם הדברים מסתדרים בסופו של דבר, אבל הדאגה מרובה ואינני אוהב שכל מימון צרכי החג של השכונה, מונח על חשבון הבנק שלי. הקונים דרכם לדחוף וללחוץ זה את זה בערב החג. ותמיד זמנם קצר, בייחוד כשהם נמצאים על יד הקופה. ואני שאיני זריז כל כך בחשבון, צריך להיזהר שבעתיים, לבדוק את המחיר ולהקיש את הספרות כיאות על מקש מכונת הקופה. ואלו זמנם דוחק והם מאיצים בי להזדרז.

בערב החג, בשעת הלחץ, עמד בשורת הקונים מכר שלי גולדשטיין שמו, תוך שהוא קורץ לי בעיניו. לא הבנתי את פשר הקריצות וניסיתי לקרוא את שפתיו ולא הבנתי מדוע אינו מדבר ולא הבנתי למה הוא רומז. בדרך כלל הוא אינו קונה קניות עיקריות במכולת שלי, אלא אם לא הספיק לקנות משהו בסופרמרקט השכונתי הגדול, הוא עושה השלמות לפי הוראות שהוא מקבל מאשתו. גולדשטיין עמד והביט בי ממש לתוך עיניי ובידיו אין אף מצרך מן המכולת. שאלתי אותו מה אתה קונה. חזר והביט בי באופן מוזר. בידיו החזיק שקית בד קטנה, כזאת שמניחים בה תכשיטים, ולחש לי, "שמור עליה עד סוף החג," ובקול רם אמר: " תן לי שתי חלות." הגניב לי את השקית ורמז לי בעיניו להחביאה בכיסי. וכך עשיתי. נתתי לו שתי חלות שהיו מונחות בערימה לידי, שילם לי, קרץ לי בעיניו ואמר בקול רם, " שיהיה לך חג שמח!" ויצא.

עד שניכנס החג הייתי עסוק במכולת. מעט לפני כניסת החג רצתי לביתי החלפתי חולצתי ורצתי לבית הכנסת. הגעתי מתנשף מבעוד מועד והצטרפתי למתפללים שכבר שרו את שירי החג. הבטתי סביב ולא ראיתי אפילו זנב של אורח. מיד ראיתי שכנראה נגזר עליי לומר את ההזמנה לאושפיזין לבטלה, כפי שאני נוהג מדי שנה.

יצאתי מבית הכנסת והלכתי לביתי. ממש לפני ביתי ראיתי שני אנשים יושבים על המדרכה ופניהם אפורים מצער. לבושים היו בגדי חולין. ואני, שאין בגדיי מפוארים, אך החולצה הלבנה שלבשתי, שהשכילה אשתי להכינה, האירה באור יקרות לעומת בגדיהם.

שאלתי אותם למה הם יושבים.

אמרו לי שאיבדו את דרכם.

שאלתי וכי אכלתם דבר מה היום.

אמרו לי שלא אכלו כל היום.

שאלתי: "ולמה ישבתם דווקא פה?"

אמרו לי: "איננו יודעים אולי ההשגחה העליונה דאגה לכך, שכן עד עתה איש לא התעניין בנו."

מיד ראיתי כי יד אלוהים בדבר שזימן לי אושפיזין ראויים לשמם. מיד שאלתי אותם: "וכי תיאותו להצטרף לסעודת החג בסוכתנו הקטנה?"

הביטו זה בזה וחייכו אליי ואחד אל השני ואני ראיתי כי הצעתי נתקבלה ואף ראיתי בה אות משמיים. נכנסתי אל ביתי ושימחת חג מפעמת בי. אשתי אף היא ברכה אותם ולאחר שסיפרתי לה כיצד מצאתי את האושפיזין, אף היא שמחה על המצווה שנפלה לידנו.

ישבנו ליד השולחן ואשתי ערכה את השולחן כמצוות החג. אשתי חילקה לאושפיזין ולנו על פי מסורת החג, מרק עוף שהיא מפליאה לעשות. ואני כדרכי, כשהתחלתי לאכול את המרק, ניתזה על חולצתי טיפת מרק. מיד הוצאתי מכיסי את מטפחתי על מנת לנקותה והינה אני מוציא מכיסי את אותה שקית בד שנתן לי גולדשטיין, ושלא ידעתי מה תוכנה. תוך כדי הוצאתה של השקית, לא נזהרתי ותוכה של השקית נישפך לצלחת המרק. לתדהמת כולנו ראיתי כי בתוך השקית היה יהלום גדול. אבן נוצצת.

תארו לכם, אבן מבריקה מונחת בתוך המרק שלי. מיד הבנתי את הסיבה לפרצופו המוטרד ולעיניו המוטרפות של גולדשטיין, הקונה שלי שהניח את היהלום בידי לפני כניסת החג. מיד הכנסתי את ידי לתוך המרק הרותח והוצאתי את האבן הנוצצת. אשתי הביטה בי המומה וכך גם האורחים. הסברתי להם את הקורות אותי אותו יום ועל הקונה שהשאיר את האבן בפיקדון אצלי עד צאת החג לפי בקשתו. ואף אמרתי להם את שמו.

האורחים צחקו ביניהם על המאורע ואחד מהם אף עזר לי לטפל בידי שנכוותה קשות מן המרק. והניח על הכווייה קומפרסים, שאשתי עזרה להכינם. האורח השני רחץ את האבן היקרה, שטף אותה בכיור, עם מים וסבון, ייבש אותה במגבת והניח אותה בשקית הבד. האירוע המסעיר חישמל את הערב ויצר מיד אווירה מטרפת באוויר ואף קירב אותנו עם האורחים. אכלנו את מיטב מאכליה של אשתי ושתינו את היין הזול שהבאתי מן המכולת. האורחים שתו ונהנו ושרנו שירי חג עד מאוחר.

לאחר שנסתיימה ארוחת הערב וכטוב ליבי ביין, שאלתי את האורחים אם יש להם היכן ללון ואמרו לי שאין להם. מיד הצעתי להם ללון בסוכה ואף הדגשתי כי זו מצווה גדולה לישון בסוכה. "אני אינני מקיים אותה כל כך," אמרתי, "אבל אם אין לכם היכן לישון, אשמח אם תלונו פה. בתוך ביתי הקטן אין מקום," כך אמרתי. אבל הבטחתי שנסדר להם מקום ראוי, וכך היה.

אשתי הביאה כסתות ושמיכות והצענו להם מיטה על שולחן האוכל שבסוכה והם היו אסירי תודה. הלכתי לישון שמח וטוב לב ולפני שהלכתי לישון בדקתי היטב שהשקית עם היהלום נמצאת בכיסי. בהתייעצות עם אשתי, לה היו עדים האורחים, החלטנו שזהו המקום הבטוח ביותר.  החלפנו השערות ודעות על הסיבות ועל הנסיבות שהביאו את הקונה שלי להשאיר בידי פיקדון כה יקר בערב בחג, ככה בחופזה. כיוון שפרט מהשערות וניחושים לא היה לי אפילו קצה של חוט, החלטתי, בעצה אחת עם אשתי, להמתין למוצאי החג שאז מן הסתם יבוא לקחת את האבן היקרה, שהרי הוא גר בשכונה והוא יודע היטב את מקום מגורי. אפילו הייתי קצת גאה בעצמי, שכנראה בצר לו, בחר דווקא בי, להיות שומר על רכושו, אפילו שהייתי מעדיף שלא היה עושה זאת או לפחות עושה זאת בדרך אחרת.

בבוקר הפך חג הסוכות לתשעה באב. מיד לאחר שקמתי בדקתי בכיס מכנסי ולתדהמתי האבן היקרה הנעלמה. מיד רצתי לסוכה ואף היא הייתה ריקה והאושפיזין נעלמו כלא היו. אף השמיכות והמיטה שהצענו להם על שולחן האוכל שבסוכה, לא נראה כי מישהו עשה בהם שימוש. מיד הבנתי כי נפלתי קורבן לגניבה אולם לא ידעתי מה לעשות. לרוץ לספר לגולדשטיין? יחשוד מי מיד שגנבתי או איבדתי את האבן. ללכת למשטרה, אני מסגיר את גולדשטיין ואולי אף מסבך את עצמי. מי יאמין לי על הסיפור על האושפיזין שאת שמם אינני יודע ומעולם לא ראיתים ואף תווי פניהם לא כל כך נחרתו בזיכרוני. שאפילו ספק רב, אם הייתי מצליח לתאר אותם כיאות, אילו נדרשתי לכך על ידי המשטרה.

אותו היום כבר לא הלכתי לתפילה והייתי עסוק כל אותו היום בניחושים ובמחשבות כיצד יגיב גולדשטיין לכשאספר לו שנעלמה האבן שלו. האם יאמין לי? אף אשתי לא הקלה איתי ומלבד שירדה לחיי איך לא שמרתי על האבן ומדוע הזמנתי את האורחים המפוקפקים, ואיזה פתי מזמין אנשים לאכול, שאינו מכירם ועוד מראה להם אבן יקרה, ומספר להם שהיא אינה שלו והיכן הוא משאיר אותה בלילה. רק אידיוט מתנהג ככה. צעקה אשתי והוסיפה מלח על פצעיי. כל אותו היום רבנו בינינו וחיכינו בדאגה לערב, לצאת החג.

כשעה לאחר צאת החג, הופיע גולדשטיין בביתי. אשתי ואני החלטנו לאחר שכילינו זה את כוחה של זו בצעקות ובמריבות, לומר לו את האמת. מיד כשניכנס הזמנתי אותו לסוכה ושם הגישה לו אשתי כוס מים, על פי מה שסיכמנו, כדי לקדם את פני הרעה.

גולדשטיין ישב ושאל "יש לך את האבן?"

אמרתי לו "האבן איננה."

אשתי עמדה מאובנת. פרקי ידיה מלבינות מאחיזתה במסעד הכיסא. דמי אזל מעורקי וחשבתי שאני מתעלף.

"תיראה," אמרתי לו, "הסיפור היה ככה." עמדתי וסיפרתי לו את כל קורות האבן ואת קורות היום ולא חיסרתי מילה. בסופו של הסיפור אמרתי לו. " אין לי כסף. יש לי מכולת קטנה, כפי שאתה יודע ולעולם לא אוכל להחזיר לך את האבן או את שווייה. אני התרשלתי בשמירה ונהגתי כטיפש. אילו החבאתי את האבן בבית ולא הייתי משאיר אותה בכיס ולא הייתי מפילה למרק ולא הייתי מזמין את האורחים וכך הלאה וכך הלאה, פשוט, כל זה לא היה קורה, אתה מבין כל זה לא היה קורה."

גולדשטיין הביט בי משועשע. "תראה," אמר לי. " איש טוב אתה לא טעיתי בך. אני הימרתי על כך שאתה אדם אדיב הגון וישר ושומר מצוות ולא טעיתי."

הבטתי בו בתמיהה "מה זה שייך לעניין?" שאלתי.

אמר לי. "אני עוסק בעסקי יהלומים ואבנים טובות. מזה זמן אני נירדף על ידי אדם אחד שאשלם לו חוב בשל עסקה משותפת שעשיתי יחד עימו ואשר בה הפסדנו שנינו סכום כסף גדול. אינני חושב שאני חייב לו את הכסף. עשינו שותפות עסקית שלא צלחה והוא דורש ממני שאשפה אותו על חלקו. הוא רודף אחרי ומציק לי ואיני יודע איך להיפטר ממנו. ערב החג יצאתי מביתי וראיתי את שני האושפיזין שלך, מחכים על יד ביתי. לכל מקום שהלכתי הלכו אחרי והנחתי שהם שליחיו של אותו אדם שתפקידם לדווח לשולחם על תנועותיי. נכנסתי לחנותו של ידיד שלי וקניתי ממנו את האבן שקיבלת ממני וביקשתי ממנו כי ירשום בספר התקבולים שלו כי קיבל סכום כסף בסכום שהיה שווה לסכום הכסף ש'בעל חובי' דורש ממני. לקחתי את האבן ויצאתי. בטרם יצאתי אמרתי לבעל החנות כי אם יכנסו השליחים לחנותו ויבררו על מעשי שיאמר להם כי רכשתי את היהלום ממנו ויראה להם את הסכום."

גולדשטיין המשיך לאחר שגמע מן המים שהגישה לו אשתי.

"הצצתי מעבר לרחוב ואכן הם נכנסו לחנות והנחתי כי שאלו על מעשיי. משם יצאתי לחנותך ונתתי לך את האבן. ואלו ראו אותי ניכנס לחנותך ונכנסו אחריי. לאחר שיצאתי מחנותך, ניגשתי אליהם ושאלתי אותם מה ברצונם להשיג?

"אמרו לי. 'את כספו של שולחנו.'

"אמרתי להם. עוד מעט חג ואני מתכוון לנסוע מחוץ לעיר ולא רציתי לנסוע עם האבן בכיסי. לכן, כך אמרתי להם, הפקדתי את האבן אצלך, שאני יודע שאתה שומר מהימן ועם צאת החג אחזור ואקח את האבן. ועוד אמרתי להם, כי אין לי כספים אחרים וכדאי שיבררו עם שולחם, עד מוצאי החג, אם ברצונו לקבל את האבן בתור הסדר של החוב המפוקפק הזה. והצעתי, כי אם יתרצה, שיבוא במוצאי החג אל ביתי ואתן לו את האבן."

עמדתי נסער ושאלתי אותו. וכיצד לא חסת עליי? ששמת בכיסי אבן שכזאת שהשמירה עליה היתה יכולה להדאיג אותי כל החג?"

אמר לי: "לא היית אמור להסתכל בה. שהרי חג היה, וחשבתי שתניח אותה במקום ניסתר בבית ותחכה עד צאת החג."

"וכיצד שני מלאכי החבלה, ידעו על ההפקדה אצלי?" שאלתי.

"זה פשוט. הם עמדו בקהל הקונים ואתה שהיית עסוק עם הקונים לא השגחת בהם. הם עמדו בין הקונים ממש מאחוריי וראו אותי מפקיד את האבן בידך. אתה יודע," אמר לי גולדשטיין, "בזכות מצוות אושפיזין שקיימת, זכינו כולנו. אתה קיימת מצוות אושפיזין ואני נפטרתי מן החוב."

כיצד נפטרת מן החוב?" שאלתי. "וכיצד אתה מפקיד בידי אבן יקרה והרי אתה יודע שאין לי כסף להחזיר ואין לי ביטוח לגנבה שכזאת."

"אל תדאג," אמר לי גולדשטיין. "האבן מזכוכית היתה. בחנות אמנם נרשמה בספר התקבולים, לפי בקשתי, כאילו הוא קיבל סכום כסף בגובה החוב, אך למעשה האבן אינה שווה פרוטה ולא שילמתי עבורה פרוטה. השליחים דיווחו למשלחם כי ערכה של אבן הזכוכית הוא בגובה החוב וזאת על פי מה ששמעו מבעל החנות. בשל תאוות הבצע שלהם הם באו לביתך וזימנו לך מצוות אושפיזין, אך לא יכלו להתאפק עד מוצאי החג וגנבו ממך את האבן ובכך סידרו לי את החוב. לעולם אוכל לטעון כלפי בעל חובי שהאבן נגנבה על ידי השליחים ששלח והוחלפה באבן זכוכית על ידם."

"ומה היית עושה," הקשיתי עליו, "אם הם לא היו גונבים את האבן והיו באים במוצאי החג אליך ביחד עם בעל חובך שהיה בוחן את האבן והיה מגלה כי אינה שווה פרוטה?"

"אינני יודע, בכנות, אין לי תשובה," אמר גולדשטיין. "אילו כך קרה, משהו היה יוצא מזה. במצוות סוכה נאמר 'כי תעשה ולא מן העשוי', צריכים ליצור מחדש בכל פעם את הסוכה. בכל פעם משהו חדש. אם כך היה קורה, אני מניח שהייתי ממציא משהו, אחרי הכול שמי אברהם כשמו של אברהם אבינו שהוא ראש לאושפיזין עילאין ומתי יגן עלינו מן הרשעים אם לא בחג הסוכות? ואולי אברהם אבינו הפך את השליחים לאושפיזין ובכך הגן עליי. מי יודע?"

ואני שזכיתי וקיימתי מצוות אושפיזין, בתום לב, אם כי לאנשים בלתי ראויים, שמחתי על נפלאות הקדוש ברוך הוא. אמנם דאגות יום החג, שעה שסברתי שאיבדתי את האבן היקרה, הפכו את יום חגי ליום של חרדה, אבל כנראה שמצוות נקנות בייסורין.

* * *

איליה בר זאב

חדשות היממה (המשטרה חוקרת)

בֹּקֶר טוֹב יָנִיב! בִּתְאוּנָה קַטְלָנִית בְּ"צֹמֶת הַמּוֹבִיל"

נֶהֶרְגוּ אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם, חֲמִשָּׁה נִפְצְעוּ.

הַפְּצוּעִים פֻּנּוּ לְבֵית הַחוֹלִים רַמְבָּ"ם בְּמַסּוֹק  צְבָאִי.

הַמִּשְׁטָרָה חוֹקֶרֶת.

שָׁלוֹם אֶסְתִּי, צָהֳרַיִם טוֹבִים! תְּאוּנָה קָשָׁה לְיַד צֹמֶת בְּאֵרִי.

בַּכְּבִישׁ שֶׁשֻּׁפַּץ לַאֲחַרוֹנָה הִתְנַגְּשׁוּ שְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת זוֹ בַּזּוֹ.

שְׁלֹשָׁה צְעִירִים נֶהֶרְגוּ, אֶחָד אָנוּשׁ.

קְצִין הַכַּבָּאִים: מַחֲזֶה אֵימִים שֶׁלֹּא רָאִינוּ מִזֶּה זְמַן רָב.

הַפְּצוּעִים פֻּנּוּ לְבֵית הַחוֹלִים סוֹרוֹקָה בִּבְאֵר שֶׁבַע.

עֶרֶב טוֹב רָפִי! מְפַקֵּד מִשְׁטֶרֶת הַתְּנוּעָה בְּגוּשׁ דָּן

מוֹסֵר עַל תְּאוּנַת שַׁרְשֶׁרֶת לְיַד מֶחְלָף  יַרְקוֹן בַּכְּנִיסָה לְפֶתַח תִּקְוָה.

נִפְגָעִים רַבִּים, חֶלְקָם פֻּנּוּ לְבָתֵּי הַחוֹלִים בַּאֵזוֹר.

לַיְלָה טוֹב! בְּאֵזוֹר מוֹעֲדוֹנֵי הַבִּלּוּי בִּדְרוֹם תֵּל אָבִיב

נִדְקַר מְאַבְטֵחַ עַל יְדֵי בָּחוּר שֶׁנִּמְנְעָה כְּנִיסָתוֹ לְמוֹעֲדוֹן רִקּוּדִים.

הַמְּאַבְטֵחַ פֻּנָּה בְּמַצָּב קָשֶׁה לְבֵית הַחוֹלִים אִיכִילוֹב.

הַמִּשְׁטָרָה חוֹקֶרֶת.

וְשׁוּב לַיְלָה טוֹב! עַל שְׂפַת הַיַּרְקוֹן נֶעֱצַר צָעִיר

(מַכָּרָיו אוֹמְרִים: מֶלַח הָאָרֶץ)

בְּנִסָּיוֹן לֶאֱנוֹס צְעִירָה תְּמִימָה, מִכְנָסָיו מֻפְשָּׁלִים.

הֻטַּל אִסּוּר פִּרְסוּם עַל פְּרָטֵי הַתְּקִיפָה, עו"ד וְכוּ' וְכוּ'...

אוֹרוֹת פָּנָסֵי הָרְחוֹב מִשְׁתַּקְּפִים בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים

וּמְשַׁוִּים לַלַּיְלָה הַזֶּה אֲוִירָה מְיֻחֶדֶת, שָׁמַיִם וָאָרֶץ –

זוּגוֹת שֶׁהִתְחַבְּרוּ נִפְרָדִים בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ, עֲצוּבִים.

 "כְּבָר אַחֲרֵי חֲצוֹת, עוֹד לֹא כִּבּוּ אֶת הַיָּרֵחַ..."

שָׁרָה זַמֶּרֶת יְדוּעָה בְּמוֹעֲדוֹן סָמוּךְ.

עָבְרָה יְמָמָה, מָחָר חֲגִיגַת שִׁטְפוֹנוֹת "בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן".

אוֹי, הַחַיִּים הַמְּתוּקִים.  

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

כמו מתל אביב לרמת גן

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הרשי לי לגלח את שיער בית שחייך

לחוש זיפייך השחורים בטרם מגע הסכין

להקציף אותך בלובן מברשת הסבון

לָטֵף גופך הצח הלוך ושוב בַּלהב

צחקי צחקי על החלומות

הַרִיח קפלייך

דַמיין ערוותך אם

תרשי לי שם

וגם לנשום

עור חלק וַרך כַּפּוֹת

מבית-שחייך

להעריץ בך את השקע הרוטט 

לאט לאט

לנשק

להביאו לשיא

אני בלן משופשף

מעתה המבקר בבית שחְייך יֵדע

כי כבר אבדו שם הבתולים

ואם תרשי לי

אחרי הרעד הסקסי

אחרי אביונת בית השחי שלך

שתחזיקי לי

כרס"ר בתס"ח עם מקל תחת זרוע

שפשפיני

שפשפיני

ואני אתיז משם

כמו מתל אביב לרמת גן

* * *

ישראל זמיר

המקף

 שני מקפים ירדו לעולם: מקף-מחבר ומקף-מפריד. חשיבותם לעברית אולי שולית, אך דברים שוליים לעיתים הופכים למחלוקת-חיים.

ניו-יורק, שעת צהריים. השמש בערה ככבשן ורוח חמה הדיפה ריחות של אספלט חם ודלק של מכוניות. נכנסתי לבית-קפה והזמנתי עוגת-גבינה וקפה קפוא. נדמה ששמעתי דיבורים בעברית וסובבתי את ראשי. לתמהוני, בשולחן מאחוריי ישבה אישה מבוגרת, כשעל גב מעילה רקומה המילה: "קיבוץ" בעברית ובאנגלית. היא דיברה עברית אל גבר שישב לידה. שמעתי רסקי משפטים על דיונים שנערכו במועצת הקיבוץ-המאוחד בנען בשנת 1951, שדנה בגורל חברי מפא"י בקיבוצים אשדות-יעקב וגבעת-חיים. הללו, בשל חילוקי דעות אידיאולוגיים, פרשו מהתנועה והקימו קיבוצים נפרדים. נתמלאתי סקרנות, מי כיום מעלה באוב פרשיות שהתחוללו לפני עשרות שנים? אפילו בנען אין זוכרים אותה מועצה.

עד היום מתקשה אני להסביר לעצמי אותה התנהגות, אך לפתע קמתי מכיסאי, ניגשתי לשולחנה, הצגתי עצמי והיא חייכה וסימנה בידה שאשב.

"עדיין קיבוצניק?" שאלה.

"עדיין."

"מהצפון?"

"עמק-יזרעאל." עיניה מצמצו מתוך סקרנות.

"תכיר בבקשה את פרופסור שידלובסקי, אוניברסיטת ברנדייס, חוקר קומונות, ואני גניה שוסטרמן."

לחצנו ידיים.

גניה היתה נמוכת-קומה, רחבת-גוף ובעלת מצח צר. עיניה בערו והתיזו ניצוצות. פניה קמוטות ולראשה הכסוף כובע טמבל קיבוצי. אולי בת שמונים, ואולי יותר. מתחת למעילה השתלשלה לה שמלה פרחונית, שפרחיה דהו בכביסה ולרגליה נעלי-עבודה גבוהות, שעורן שחוק. נראתה כאילו שבה מהלול או מהרפת.

היא סיפרה שהם שוחחו על הפילוג האומלל שהתחולל בקיבוץ-המאוחד בראשית שנות החמישים וביקשה לדעת אם אני זוכר דבר-כלשהו מאותה תקופה.

שאלתה הפתיעה. עצמתי עיניים כשאני נובר בזיכרוני.

"את יום הפילוג איני זוכר, אך שתי תמונות נצרבו בי. מעונינים לשמוע?"

"נו בוודאי."

 סיפרתי להם שעבדתי כחצרן-קיבוץ ומדי יום הגעתי לרפת, עמסתי כדי-חלב על עגלה רתומה לשתי פרדות בדרכנו ל"תנובה תל-יוסף". כיוון שהשעה היתה מאוחרת וידעתי שלא אספיק להגיע לארוחת-הצהריים בקיבוצי, עליתי לחדר-האוכל בעין-חרוד. באותם ימים היה מקובל ששכנים אוכלים זה בקיבוצו של זה. לא ידעתי, כי חדר-האוכל היה חצוי לשניים: מפא"יניקים מימין ומפ"מניקים משמאל, ואולי להיפך. לתומי, התיישבתי בין המפא"יניקים. שמתי-לב שבטור ממול ישבו כמה ממכריי, כשהם סובבים אצבעם סביב רקתם ומסמנים לי, שכנראה יצאתי מדעתי; כיצד זה העזתי להתיישב בין מפא"יניקים? הייתי צעיר מכדי להתמצא באותו סכסוך.

תמונה שנייה, אני שומר-לילה. קרוב לחצות הופיעה קבוצת עין-חרודים בראשות יוספל'ה טבנקין רכובה על טרקטורים, הגוררים שתי מחרשות, אחריהן משאית ג'י-אם-סי ובסוף השיירת – טנדר. הם הסתירו את הציוד החקלאי ב"יער-אמריקה" – חורשה ממערב לשיכונים, ואת המשאית בפאתי הקיבוץ, כך שביום הפילוג הציוד לא יחולק, ושבו בטנדר לעין-חרוד.

פרופסור שידלובסקי הציץ בשעונו, קם ונפרד לשלום. נותרתי עם גניה, שהציגה עצמה כ"קיבוצניקית אוטנטית אחרונה עלי-אדמות." היא שאלה אם סגנון לבושה אינו מזכיר חברת-קיבוץ.

"בהחלט מזכיר."

"ואינך סקרן לדעת מה קיבוצניקית כמוני עושה באמריקה?"

משכתי בכתפיי. היא לא המתינה והחלה לגולל פרשת חיים.

היא נולדה בוורשה ובהגיעה לבגרות, עזבה את בית הוריה והגיעה ארצה. קיבלה חינוך ציוני-סוציאליסטי בתנועת-נוער והאמינה שקיבוצים הם "תאים סוציאליסטיים של חברת-המחר". בארץ הצטרפה לגרעין שהשלים את אחד מקיבוצי "הקיבוץ-הארצי" וסירבה להזכיר בשמו, כיוון שחברים עדיין זוכרים אותה. עבדה ברפת ולדבריה נחשבה לאחת הפועלות החרוצות. מדי יום, השכימה בשלוש לפנות-בוקר, התיישבה על שרפרף, מתחת לעטיני פרות וחלבה בידיה שש-עשרה פרות! אחר החליבה גרפה זבל, פיזרה קש, האכילה, ריפדה תאי עגלות ואפילו סייעה לפר להרביע פרות. לדבריה, ההזרעה המלאכותית עדיין לא הגיעה לרפתות עמק-יזרעאל.

"מעניין אותך לשמוע כיצד התבצעה ההרבעה?" עיניה ברקו וחיוך פשט על פניה.

"היה לנו פר הולנדי כבד-גוף בשם רודי, שאשכיו כמעט נגעו באדמה. הייתי מכניסה אל חצרו מבכירה דורשת, קושרת אותה לגדר וממתינה. עד מהרה הנסיך היה מופיע בפתח, מציץ כה וכה ויוצא מתאו בהליכה אצילית." גניה חיקתה את הליכתו בנענועי כתפיים. "עד מהרה קלטו נחיריו את ניחוחי הבושם, כשלשונו נודדת מנחיר לנחיר. לפתע פתח בדהירה פרועה ונעצר לידה. עורו רטט ועיניו נמלאו דם. הוא שלף את פגיונו, התרומם על רגליו האחוריות וברגליו הקדמיות חבק את גופה. היא כמעט קרסה תחת כובד משקלו. באותו רגע תפסתי את כלי-זינו וכיוונתיו אל שער-הגאולה. לאחר החדירה הוא קפא שניות ארוכות, לבסוף גלש ממנה באין-אונים ומיהר אל שוקת המים – להשיב אל גופו נוזלים אבודים."

לדבריה, הפעילות הפוליטית היתה פסגת חייה. מדי-ערב התכנסה קבוצת חברים בחדר-הקריאה ושוחחה על הקיבוץ העתידי, כיצד ייראה העולם לאחר המהפכה-הסוציאליסטית, כאשר הצבא-האדום ישחרר את ארץ-ישראל מהקולוניאליזם הבריטי."

"על אלו שנים מדובר?"

"על ראשית שנות החמישים."

היא זכרה שהם הרבו לעסוק בהסברה. מדי-ערב נסעו בעגלות לביקורי-בית בישובי הסביבה, כדי לשכנעם חברים בצדקת דרכם הפוליטית. הם הגיעו לבית-שאן, שאך החלה להתאכלס, ולא ויתרו על קיבוצי "חבר-הקבוצות" ו"הקיבוץ-המאוחד". בחצות שבה הרוגה אך מרוצה. "האמנתי, כי הזזתי את עגלת-המהפכה כמה סנטימטרים קדימה!"

יום אחד היא ביקרה באחד מקיבוצי "הקיבוץ-המאוחד" ופגשה בשמריהו, צעיר יפהפה, בעל עיניים ירוקות וחיוך מקסים. אדם רחב-אופקים. "התאהבתי בו ממבט ראשון, אך לא ידעתי כיצד כורכים אהבה עם פוליטיקה," התוודתה. הם ניהלו שיחות אידיאולוגיות, כשהיא מצטטת מובאות ממארקס, אנגלס, סטאלין, לנין, בורוכוב ומאיר יערי. בחצות נפרדו והחליטו להמשיך למחרת בערב. השיחות ארכו ורתקו. שמריהו היה חבר מפ"ם המאוחדת, אך בהשקפותיו קרוב למפא"י. כעבור חודש, קרוב לחצות, שמריהו קם מכיסאו, התיישב על המיטה והצהיר:

"'גניה היקרה, נדמה לי שאנו בשלים לאיחוד פיזי!' – הוא פרש את ידיו וליבי פרפר משמחה. קפצתי מן הכורסה ישר אל חיקו וגיליתי עולם חדש. כל אבות הסוציאליזם התגמדו אל מול הסערה שהתחוללה. בשתיים לפנות-בוקר, שמריהו רתם סוסה לפלטפורמה והסיע אותי הביתה. לא אשכח אותו ליל ירח זוהר ואת יללות התנים שליוו אותנו כל הדרך לקיבוץ. בשעה שלוש כבר סחטתי פטמותיהן של פרות."

כעבור חמישה חודשים גניה ושמריהו החליטו למסד את קשריהם, אף-על-פי שנותרו בעיות שעליהן היו חלוקים. גניה זוכרת את החלטתם, שאם מקץ שנה לא ימצאו עצמם ניצבים באותו צד של המתרס הפוליטי – ייפרדו. הם החליטו, כי לא ניתן לבסס חיי משפחה מאושרים כשברקע פערים אידיאולוגיים. שמריהו עבד כעורך-לילה מטעם קיבוצו ב"על-המשמר", עיתונה של מפ"ם המאוחדת.

"התחתנתם אצל רב?"

"בלית-ברירה."

לשמריהו משפחה דתית שדרשה זאת. הם נסעו לכפר-יחזקאל, והרב קלט עם מי יש לו עסק, ותוך חמש דקות הסתיים הכול.

רוב ימות השבוע שמריהו שהה בתל-אביב ובסופי-שבוע נפגשו. שמריהו נהג לפרסם מאמרים פובליציסטיים וגניה הרבתה להסתייג מן התפיסות האופורטוניסטיות במאמריו. יום אחד הציעה שתפרסם תגובה להשקפותיו, והוא צחק. לדבריו, אם מאמריה יעמדו בקריטריונים עיתונאיים – אין לו סיבה להתנגד, בתנאי שאיש לא יידע את זהותה. הוא חשש שבמקום לעסוק לגופם של תכנים, יעסקו הקוראים לגופם של כותבים, והנושא יגלוש לרכילות.

חודשים אחדים הם התווכחו דרך העיתון. אפילו הכותרות היו משעשעות. כותרתו של שמריהו: "היכן אנו עומדים?" ותגובת גניה: "היכן אתם שוכבים." שמריהו: "עם מי אתם שוכבים?" גניה: "מחיר האתנן." המאמרים ריעננו את העיתון ועוררו רעש וצהלה. באחד המאמרים גניה כתבה, כי המהפכה הסוציאליסטית, בהנהגת ברית-המועצות, יצאה לדרך, ובקרוב הצבא-האדום ישחרר את המזרח-התיכון מכבלי האימפריאליזם הקולוניאלי. היא כתבה: "ישחרר" ושמריהו הגיב: "יכבוש." אם תרצה, הוויכוח כולו על רגל אחת. גניה דרשה להאיץ את ההשמאלה במפ"ם עד כדי השתלבות מלאה במחנה הקומוניסטי.

נושא הזיקה לברית-המועצות עורר בקרב המפ"מניקים בקיבוץ-המאוחד הסתייגויות למכביר. גניה סיפרה על אחד הקיבוצים שנתבקש לקלוט חברת-נוער מירושלים, נערים ונערות בני חמש-עשרה משכונת-עוני, "נחלת-אחים". המועמד להדרכתם היה צעיר מוכשר בן המקום. באותה אסיפה קמה אימו הקשישה והסבירה מדוע בנה אינו מתאים לתפקיד. "הוא עלול לחנך את הנערים לערכים שאינם לרוחנו..."

הוויכוחים קרעו משפחות והיחסים עלו על שרטון. חברים הגיעו למסקנה כי לא יוכלו לחיות באותה מסגרת, והמיעוט בכל קיבוץ עקר למשקים אחרים. בקיבוצים אחדים, שבהם הכוחות בין שתי הסיעות היו שווים, הוקמו קיבוצים עצמאיים. עשרים ושלושה מקיבוצי "הקיבוץ-המאוחד" עזבו את התנועה ועברו ל"חבר-הקבוצות" המפא"ית, שהחליפה את שמה ל"איחוד-הקבוצות והקיבוצים". גניה גמעה מכוס הקפה ואנחה כבדה פרצה מחזה.

קבצן מרופט ניגש לשולחננו והושיט יד רועדת. טען, שיומיים לא בא אוכל אל פיו וביקש מעות להמבורגר. גניה שלפה מארנקה שטר בן חמישה דולר והעניקה לו. עמד האיש נרעש מן הסכום הגבוה שקיבל, והודה לה פעם אחר פעם.

"עוד קורבן של הקפיטליזם השפל והאמן לי, שאני יודעת היטב מה חש אותו קבצן. כבר טעמתי רעב בחיי."

"מה קרה לשמריהו?"

לדבריה, כל חבריו הטובים היו מפא"יניקים והוא חש שאינו מסוגל לבגוד בהם ועקר עימם לקיבוץ של מפא"י.

"נפרדתם?"

"ניסינו להציל את הנישואין ולא להתווכח על פוליטיקה, אך עמוק בלב ידענו, כי הפירוד הוא בלתי נמנע."

גניה סיפרה כי שנים קשות מאוד עברו על מפ"ם בזיקתה אל ברית-המועצות. ב-1949 חזן נשא את נאום "המולדת-השנייה" [רוסיה] ונכווה ברותחין, כעבור שנה, באחד במאי, יעקב ריפתין פרסם מאמר פרוגרמתי ב"על-המשמר": "אנו והקומוניזם," שתבע להכפיף את מפ"ם לצווי הקומוניזם הבינלאומי. ב-1951 נולדו התזיסים של ועידת מפ"ם על המקף-המחבר "מרכסיזם-לניניזם" מול המקף המפריד "מרכסיזם ולניניזם". באותה שנה, במועצת הקיבוץ-המאוחד בנען, פרשו חברי מפא"י מהתנועה.

"המקף-המחבר חיבר ביניכם והמקף המפריד הפריד ביניכם," התלוצצתי.

לדבריה, בעלי המקף-המחבר במפ"ם היו ריפתין, משה סנה, משה שמיר, שעמדו אז בראש סיעת הצעירים, שדרשו להקים מבנה של מפלגה בולשביקית, שתסור למרותה של מוסקבה. ואילו המפ"מניקים מהקיבוץ-המאוחד, ובראשם יצחק טבנקין, תבעו אוריינטציה על עצמנו: אל לה לישראל להשתעבד לאף צד במלחמה הקרה. ריכוזי יהודים מצויים משני צידי המתרס, והזדהותנו עם צד אחד תסכן יהודים בצד האחר. היה זה ויכוח מטומטם, כאילו הצבא-האדום עמד בשערי ירושלים...

"בשיא הוויכוחים – הריתי. רציתי להפיל את הוולד. שכבתי בלילות ושאלתי עצמי: כיצד אגדל תינוק שאביו מפא"יניק? אתה מבין לאיזו דרגת טמטום הגענו?!"

כשנודע לשמריהו על ההיריון, הציע שיעקרו העירה, וגניה התנגדה. לחיות בעיר פירושו: ניכור, אדם לאדם – זאב, ופניית-עורף לחקלאות ולחיים פרודוקטיביים.

"ילדתי בן ורציתי לקרוא לו סטאלין ושמריהו נחרד. התפשרנו על שני שמות: מארקס-מרדכי – על-שם אביו המנוח."

גניה המשיכה לעבוד ברפת ובין חליבה לחליבה רצה לבית-התינוקות כדי להיניק את מארקס. ב-1953, זמן קצר לפני מות סטאלין, שמעה על פרשת הרופאים היהודיים, שהואשמו כי ניסו להרעיל כמה ממנהיגיה הבכירים של רוסיה. בשיחת-קיבוץ שהתקיימה החליטה לשתוק. יותר מדי אש משכה לעברה.

"האמנם האמנת באותה עלילה?" שאלתי.

גניה נשתתקה ולאחר זמן השיבה: "אצטט את יעקב ריפתין, שאמר, כי אותם רופאים היו 'רוצחים בחלוק לבן'..."

מצבה החברתי בקיבוץ הסתבך והלך. חברים הפסיקו לדבר עימה. גניה הפכה לכבשה שחורה והואשמה בחתירה נגד אושיות הקיבוץ.

"יום אחד נכנסתי למחסן-הבגדים," נזכרה גניה, "ואחת המחסנאיות לא התאפקה והטיחה בפניי: 'לכי לסנה, אצלנו אין לך מה לחפש'! – שמריהו עזב את הקיבוץ. "

 "למה לא הצטרפת לשמריהו?"

"כשרציתי, הקרע כבר היה לעובדה." שמריהו מצא אהבה חדשה בדמות גרושה צעירה ממשפחת תעשיינים ועבר להתגורר בהרצליה-פיתוח, ואותי הותיר בודדה עם תינוק.

 "גניה, היה איזשהו שביב של אור בקצה מנהרת-חייך? על מה חלמת באותם ימים?"

תוגה ירדה על פניה וקמטים עמוקים הזקינו אותה בבת-אחת. עיניה המלוכסנות צנחו מטה ולפתע התעוררה.

"עד כמה שהדברים יישמעו לך מוזרים, חלום אחד חזר על עצמו מדי לילה ואני זוכרת אותו לפרטיו כאילו חלמתי אמש," וגניה הליטה פניה, "אני יושבת וחולבת ופתאום, יוסף ויסריונוביץ סטאלין בכבודו ובעצמו נכנס לרפת. אני מזהה אותו לפי שפמו העבות וכולי תדהמה. הוא מסביר לי כי הגיע אינקוגניטו ורוצה להכיר את הקיבוץ. אני נאחזת בפטמותיה של פרה לבל אקרוס ומסיימת במהירות את החליבה. יוצאים מהרפת, ואני מראה לו את חדר-האוכל, מסיירת עימו בבתי-הילדים ומסבירה לו את עקרונות החינוך-המשותף. אחר-כך רותמת פרדה לכרכרה ואנחנו יוצאים לשדות, לפרדסים, לכרמים, כשאני מתארת בפניו את עקרונות הקיבוץ ומדגישה את ערך שוויון האדם בחברה שאין בה ניצול ועבודה-שכירה. אני מספרת לו על מפ"ם – מפלגה הדוגלת בציונות-חלוצית וסוציאליזם מהפכני, ומדגישה את עולה הכבד של 'הסתירה-הטראגית', בשל עוינותה של ברית-המועצות, בין ציונות לסוציאליזם. סטאלין שומע ומביע עמדה, כי הציונות לא תוכל להתגשם בלי השתלבותנו הטוטאלית בעולם-המהפכה. לדבריו, מצעד הניצחון כבר יצא לדרך וגורל הציונות תלוי במפ"ם אם היא זו שתהיה המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל, או מק"י.

"בערב אני מזמינה קבוצת חברים לחדר-הקריאה. סטאלין מסתכל עלינו ומתנצל על כי לא הכיר את הקיבוץ. הוא חש, כי בקיבוץ מתחוללת מהפכה סוציאליסטית אמיתית. כאן בא לידי מיצויו מלא רעיון המרקסיזם-לניניזם. סטאלין כורך את שתי המילים במקף-מחבר ומבטיח לגשר על פני 'הסתירה-הטראגית' ולהכיר בתנועה-הציונית כתנועת שחרור-לאומית של העם-היהודי. התעוררתי מחוייכת ומפוייסת."

"מדהים! ומתי עזבת את הארץ?"

"מצבי האישי החמיר והלך. אחותי, ששרדה את השואה והיגרה לארצות-הברית, ביקרה אצלי בקיבוץ והזדעזעה ממצבי. היא החלה לשדל אותי לבוא אליה."

בראשית 1960 גניה ומארקס הפליגו לארצות-הברית. פקיד-ההגירה לא שמע כהלכה את שמו של מארקס ורשם בטעות מארק, וגניה לא טרחה לתקן. בניו-יורק היא חשה אבודה: בלי מפלגה ובלי תנועה. המפלגה הקומוניסטית האמריקנית היתה הכי קרובה לליבה, והיא מצאה דרכה אליה, אך פרשת הוצאתם להורג של אתל ויוליוס רוזנברג בעוון ריגול למען ברית-המועצות, שבע שנים קודם-לכן, לא מחקה את אווירת המקארתיזם ששררה בארץ זו. אחותה חששה, שבגלל פעילותה הפוליטית, הם עלולים להיאסר, והתחננה בפניה שתעזוב את ניו-יורק. הם נסעו לשיקגו, גרו במלון מפוקפק והגיעו עד פת לחם. מארקס בן השבע לא אחת הלך לישון רעב ובכה עד שנרדם.

"עכשיו אולי תבין מדוע נתתי לאותו קבצן רעב חמישה דולר."

לבסוף, מצאה עבודה כמורה-לעברית באחד מבתי-הספר היהודיים. היא עבדה שם עשר שנים ונחשבה למורה מצליחה, עד שיום אחד נשאלה על-ידי אחד התלמידים אם יוליוס ואחל רוזנברג היו מרגלים ולא חסכה דברי ביקורת. היה זה יומה האחרון בבית-הספר.

"מה עם מארק?"

"מארקס, מארקס," מיהרה לתקן אותי. "הוא בעוד רגע יופיע."

דלת בית-הקפה נפתחה כדי לקלוט אדם במגבעת מקומטת, פנים חיוורות ועיניים אדומות. קדרותו של אדם מדוכא. הוא קרב לשולחננו, לא אמר שלום וגניה שלפה מארנקה המחאה מקופלת והגישה לו. הוא פתח אותה, הסתכל והפטיר:

"זה הכול?!"

"מארקס יקירי, זה כל מה שאני מסוגלת לתת. זה יקל עליך?"

"שום-דבר כבר לא יקל עליי," הפטיר בייאוש.

מארקס דמה לאימו. נמוך-קומה, פנים חיוורות, מצח צר, עיניים נבוכות וזקן פרוע שהזדקר לכל עבר. למעילו חסרו כפתורים ומכנסיו היו תלויים ובלויים. דמותו הזכירה תמונות מימי המשבר הגדול בארצות-הברית: מחוסרי-עבודה מיואשים עומדים בתור לפני בית-תמחוי וממתינים לארוחה חמה.

"'מארקס יקירי, אני רוצה שתכיר...'" גניה ביקשה להציג אותי.

"אימא, אין לי זמן לשטויות שלך," ויצא בצעד חפוז.

"הילד הזה נשא אישה שחורה, נולדו לו שלושה ילדים בזה אחר זה והוא מתקשה לפרנסם. מארקס סובל מאסטמה, ומדיסלקציה."

"ביקרת מאז בישראל?"

גניה ביקרה בארץ בשנת 1997 ובאחד ממסעותיה הגיעה לעין-חרוד ושאלה צעירים מדוע בעצם קיימים שני עין-חרודים, והללו משכו כתפיים. אחד מהם טען, כי ההחלטה נבעה מהצורך להוסיף קיבוצים למפת-ההתיישבות. גניה סרה לקיבוצו של אחד ממנהיגי התנועה דאז, שאף קיבוצו התפלג, ושאלה מדוע לא מנע אותו פילוג אומלל, והוא נענע בראשו והפטיר:

"גניה, אל תגרדי פצעים שבקושי החלו להגליד," וסירב להרחיב.

התנועה מעולם לא נדרשה לנושא ולא ערכה ביקורת-עצמית. היום כבר ברור כי אותו פילוג היה מיותר ופגע אנושות בחברים, במשפחות ובחלק מן הקיבוצים. קיבוץ שרוב צעיריו עקר לקיבוץ אחר הותיר אחריו אדמה חרוכה – סולם דמוגראפי מעוות ומושב-זקנים.

שאלתי אותה מדוע היא כה "דלוקה" על אותו משבר, כשהיא עצמה השתייכה ל"קיבוץ-הארצי", והיא הבהירה, כי בגלל אותו פילוג מטומטם היא איבדה את אהבת חייה ולא נישאה עוד. דוק של לחלוחית הציף את עיניה.

גניה סיפרה שבאותו ביקור הגיעה לקיבוצה ופגשה חבר ותיק, שהכיר אותה מיד. הוא הושיט לה יד והצהיר: "גניה השמאלנית חוזרת לאספסת." הטינה כלפיה שככה. אחר עשרות שנים של נתק, רוב החברים כלל לא שמעו את שמה, והללו שהאשימו אותה בחתרנות נטלו את ביקורתם לבית-הקברות.

כשנכנסה לחדר-האוכל נתבקשה לשלם, והתחלחלה, אף-על-פי שידעה היטב על המתרחש בקיבוצים מעיתונות התנועה, שהיא חתומה עליה. אחר-כך סיירה במשק. הרפת שבה עבדה נעלמה ובמקומה צץ סופרמארקט.

הקיבוץ עדיין יפהפה, הדשאים מוריקים, הדירות הורחבו, החקלאות מודרנית, התעשייה מתוחכמת, אך הבעיה לדבריה אינו האינוונטר הדומם, כי אם האינוונטר החי, האדם החי, החזון. שיטת ההפרטה, שרוב הקיבוצים אימצו לליבם, נועדה לדבריה, לרבע את המעגל ולהקים קיבוץ עם מקף-מחבר חדש: סוציאליזם-קפיטליסטי – יצור מלאכותי בעל אורך-חיים קצרצר.

"אז לשם מה חוללנו כאן מהפכה?" שאלה כמה מן הוותיקים, והללו משכו בכתפיהם והאשימו את הדור הצעיר. להערכתה, "בקיבוץ המופרט יחיו זה ליד זה חברים עשירים וחברים עניים, מנצלים ומנוצלים. בקרוב יצוצו שם וילות מפוארות של מנהלי הקיבוץ ולידן שכונות-עוני של הפרולטריון המקומי, שאין לו מה לאבד זולת כבליו..."

היא שמעה כי במסגרת ההפרטה, בקיבוצים רבים נסגר חדר-האוכל והזדעזעה.

"יש לך בכלל מושג איזה תפקיד נפלא מילא חדר-האוכל בקיבוץ? אילו שיחות והחלטות הרות-גורל נתקבלו בו? אילו מסיבות ומפעלי-תרבות נערכו בין כתליו? חדר-האוכל היה לב-ליבו של הקיבוץ, בית-מקדשו, 'קודש-הקודשים'!" היא התרגשה, קולה נצרד ועיניה ירו גיצים.

"פגשת את שמריהו?"

"בורגני שמן עם כרס של היפופוטם. בשעתו כיהן כיו"ר של איזה תאגיד הסתדרותי וחי בווילה מפוארת. ביקרתי בביתו והספיקו לנו שתי דקות, כדי שנצרח זה על זה כאילו המקף לא נמחק."

גניה עצרה, הרהרה קמעה והוסיפה בנימה מסוייגת-משהו: "לזכותו ייאמר, שכל השנים שלח כסף – בלעדיו היינו גוועים מרעב באמריקה השבעה והמפוטמת."

"מותר לשאול שאלה אישית?"

"אני יודעת בדיוק מה אתה רוצה לשאול, למה אני מתלבשת כמו חברת-קיבוץ ועל גבי רקומה המלה 'קיבוץ', נכון?"

"נכון."

"ולולא הכתובת שעל גבי – היית מגיע אל שולחני?"

"לא."

"מישהו צריך לספר לעולם על הקיבוץ הקלאסי לפני שמלתעות הקפיטליזם יטחנו אותו עד דק. קראתי פעם משפט יפה: 'עת לחלום ועת ללחום, עת לנצח ועת להנציח.' ואני, גניה שוכטרמן, חלמתי חלום שהכזיב, לחמתי על אידיאה שנוצחה. נטלתי על עצמי יעוד – להנציח את הקיבוץ. אולי לא תאמין, אך הקיבוץ מעניין מאוד את האמריקנים. רבים שהו בקיבוצים כמתנדבים, כתלמידי אולפן-לעברית או כתיירים. הם פוגשים בי ומשוחחים עימי על הקיבוץ, כשעיניהם נוצצות מהתרגשות. אם תרצה, הפכתי למוזיאון-חי של הקיבוץ, לארכיון, למרכז-מידע, לזיכרון נוסטלגי של הקיבוץ הישן, הטוב והיפה. לעיתים אני שומעת בטלפון: 'ד"ר קיבוץ'? ואני מחייכת ומאשרת. הם מזמינים אותי לתחנות רדיו, לאולפני טלוויזיה, לבתי-ספר עבריים, לאוניברסיטאות, ואני מספרת על הקיבוץ ומה שקרה לו. הפכתי את הקיבוץ למותג. יש לי אתר באינטרנט, בתשלום."

"בקיבוץ הקלאסי היו לא מעט צללים. את מספרת גם על כך?"

"אילו מישהו האזין לשיחה בינינו, כשתיארתי לפניך את הכאב, את הצער, את הסבל שהיו מנת חלקי בקיבוץ – אין לי ספק שהיה מזדעזע. אך רוב האמריקאים מעדיף להתרפק על חוויותיהם, על קיץ אחד של אושר."

קמתי והושטתי יד לשלום. גניה הציצה בשעונה.

"ישבנו שעתיים והשיחה תעלה לך חמישים דולר, אך כקיבוצניק תקבל הנחה, עשרים וחמישה דולר בלבד," חייכה והגישה כרטיס-ביקור.

* * *

שמו לא יישכח

שלום רב אהוד,

אני מרגישה נבוכה בקריאת תגובתך המצורפת [גיליון 576]. כאם לחיילים אני מאחלת לכל אם ואב בישראל כי שמו של בנם, אם יפול בשבי, גם אם חלוקות הדעות על תנאי שחרורו –

לא יישכח!

חג שמח,

גם למועדים בשמחה,

יעל

אהוד שלום,

 בתגובתך לדבריה של גב' ירדני [גיליון 576]  התכוונת מין הסתם לגלעד שליט ולא לאביו, נועם. כולנו מבינים, ואולם בכל זאת נדרש לטעמי התיקון.

חג שמח,

חנה הנר

אהוד: שתיכן צודקת במאה אחוז ואני מתנצל על הטעות. מרוב עיסוק תקשורתי נתחלפו לי שמות האב והבן. עם זאת עליי לציין ששלושה נמענים ביקשו ממני לחדול לשלוח להם את המכתב העיתי בעקבות הגיליון האחרון. לא פירטו מדוע ואולם יש לי הרגשה שהדבר קשור בעמדה הלא-פופולארית שהבעתי בתגובתי על גלעד שליט.

* * *

יוסי גמזו

שֶמֶן רוֹתֵחַ חָדָש לִמְדוּרַת לָ"ג בָּאוֹלְמֶרְט...

יָדוּעַ שֶפּוֹלִיטִיקָה הִיא תְחוּם מָלֵא אַגְרֶסְיָה

וְאֵין קִמּוּץ בַּשְּמוּץ בּוֹ זַאפְּטוֹת-גִּ'יפָה מוּטָחוֹת,

אֲבָל הַפַּעַם, חֶבְרֶה, בְּפֻמְבִּי וּבְפַרְהֶסְיָה

כָּאן מְכַבְּסִים אֶת הַכְּבִיסוֹת הֲכִי מְלֻכְלָכוֹת...

וּכְמוֹ שֶעַל רִפּוּי בְּבֹץ עוֹד לֹא אָבַד הַכֶּלַח

וְכָל חוֹלֶה בְּאִישִיאָס אוֹ רֵימָטִיזְם רָץ

לְהִתְפַּלֵּש בְּתוֹךְ אַמְבַּטְיוֹת-בֹּץ בְּיַם-הַמֶּלַח

כָּךְ גַּם טִפּוּל בְּבֹץ פּוֹלִיטִי הוּא חָזוֹן נִפְרָץ.

כִּי כָּל מִלְחֶמֶת-בֹּץ יֵש לָהּ מֻמְחִים וּבָּלַבָּתִים

כְּשֵם שֶכָּל סוּג-אֵש לְמִתְקָפָה שוֹנָה יָעוּד:

מִלְחֶמֶת נ"ט בְּשִרְיוֹן,

מִלְחֶמֶת נ"מ בְּמַזְלָ"טִים

וּמָה שֶכַּיּוֹם מְבַדֵּר אֶת כֻּלָּנוּ –

מִלְחֶמֶת אֵהוּד בְּאֵהוּד...

שְנֵי אֵהוּדִים לֹא אֲהוּדִים לֹא זֶה עַל זֶה (וְאִלּוּ

עַל רֹב חַבְרֵי סִיעוֹתֵיהֶם עוֹד אֲהוּדִים פָּחוֹת)

עוֹסְקִים אוֹבְּסֶסִיבִית

וּכְלָל לֹא פָּסִיבִית

בְּעֹז וּבִדְחִילוּ וּרְכִילוּ

בְּסוּג שֶל רִפּוּי בְּעִסּוּק בּוֹ אַמְבַּטְיוֹת שֶל בֹּץ זֶה עַל זֶה נִשְפָּכוֹת.

וְכָל מִי שֶצּוֹפֶה בּוֹ בַּסְּפֶּקְ-תָּקֵל הַמַּזְהִיר פֹּה

בִּשְלַל שְפָכִים שֶל בֹּץ מוּל הַצִּבּוּר הַמִּסְתַּלְבֵּט

וְזָן עֵינָיו בַּבֹּצָה-נוֹבָה שֶקִּצְבָּהּ מַבְעִיר פֹּה

אֶת לַהַט הֲטָחוֹת הַבֹּץ (כְּמוֹ טֶנִיס בְּמַחְבֵּט)

חוֹזֶה סוֹפְסוֹף בַּהַצָּגָה הֲכִי טוֹבָה בָּעִיר פֹּה

לְכָל חוֹבֵב-בּוּרְלֶסְקוֹת שֶבִּכְלָל לֹא מִתְלַבֵּט

לְנֹכַח שְפִּיל כָּל-כָּךְ מַשְפִּיל שֶל קְרָב כָּל-כָּךְ מַסְעִיר פֹּה,  

בְּמִי לִתְמֹךְ: בְּאֵהוּד א' אוֹ בְּאֵהוּד ב'.

כִּי גַם אִם זְמַן תִשְרֵי אֵינוֹ זְמַנּוֹ שֶל לָ"ג בָּעֹמֶר –

אָז כְּמוֹ שֶשַּ"ס כָּאן שָׂמָה פַּס עַל זְמַן שָעוֹן קֵיצִי

כְּשֶמִּתְחַשֵּק לָהּ – כָּך גַּם מְדוּרַת הַלָּ"ג בָּאוֹלְמְֶרט

בּוֹעֶרֶת כְּבָר עַכְשָו וְכָל אֵהוּד דִּבָּה מוֹצִיא

עַל יְרִיבוֹ בַּעַל-דְּבָבוֹ, שֶכְּמוֹ חֶמְאָה לַחְבֹּץ

עָט, מִתְלַהֵם

וְלִשְנֵיהֶם

גּוֹרֵם לִרְבֹּץ בַּבֹּץ...

וְזֶה לָזֶה מַחְטִיף נוֹק-אַאוּט כְּמוֹ גַ'בָּאר וּשְלֵיְגֶר

וּפְלִיק וּשְמִיר

וְגַם (וֵי זְמִיר!)

רָאסִיָּה, זְבֶּנְג אוֹ וִיש

בִּכְדֵי שֶהַיָּרִיב בִּזְמַן קָרִיב יִצְנַח כְּמוֹ פֵּיגֶר

וּמָדָ"א יְגָרֵד אוֹתוֹ עִם שְפַּכְטֶל מִן הַכְּבִיש.

וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת – וְהַפָדִיחָה

תוֹרֶמֶת כָּמוּבָן הָמוֹן לְיֻקְרָתָם שֶל שְנֵי

בְּכִירֵי הַמַּנְהִיגוּת שֶקִּיתוֹנוֹת שֶל בֹּץ הֵטִיחָה

בְּלִי קֵץ זֶה בָּזֶה

וּבִסְטַיְל מְבַזֶּה

הֶעֱלְתָה אֶת קַרְנָם לְעֵינֵי

צִבּוּר בּוֹחֲרֵיהֶם הַמִּשְתָּאֶה – מַמָּש לְגֹבַה

שֶיֵּש בּוֹ כְּבָר שִׂיא

שֶל הָדָר אִסְטְנִיסִי

כַּכָּתוּב לִשְנִינָה וּמָשָל:

וְהָיוּ כָּאן עֵינֶיךָ

רוֹאוֹת אֶת בְּכִירֶיךָ

שוֹפְכִים אֶת הָרֶפֶש הָרְחוֹבָה

בִּמְקוֹם לָאַסְלָה הַפְּרָטִית

כְּדֻגְמָה מַמְלַכְתִּית

לְתַרְבּוּת הַמִּמְשָל...

* * *

אורית ברנר: פרסונה נון גראטה

לאהוד חג שמח!

תמיד יש משבית שמחה כזה. נכון שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. אך בכל זאת, כיצד ייתכן ש"אישיות ממלכתית" שכזו, כמו אחמדיניג'אד, מתקבלת באו"ם, ארגון האמור להגן ולייצג את כל מדינות העולם –ומודיע קבל עם ועדה שיש לחסל מדינה אחרת, ושהשואה היא פרי דמיונו המוגזם של עם מניפולטיבי וכו'...  אדם ומנהיג אומה, המסלף עובדות ונתונים היסטוריים ואף מציאותיים כיום, משקר ומשטה בעולם כולו – יתקבל בארה"ב (אותה הוא מגנה ומשמיץ, לא פחות...) ובארגון האמור לתת ייצוג והגנה לכל העמים והמדינות, אמנם, אך לא למאיימים בהשמדה וכו'.

איך הוא אינו מוכרז ומוקע כאישיות בלתי רצוייה (פרסונה נון גרטה) הן בארה"ב והן בבניין האומות המאוחדות!

 לסתם תיירים ישראלים קשה להשיג ויזה לארה"ב, איך הוא השיג זאת בקלות שכזאת? אי-אפשר היה קצת להקשות עליו ולהודיעו שדבריו ומעשיו אינם מקובלים בעולם הנאור המתקדם והפתוח, אמנם לכול, אך לא למסיתים ולמדיחים להחזירנו לתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה העולמית, בהם איפשרו לאנשים שכמותו לומר ולעשות את העולה על רוחם, ומיליונים בעולם כולו שילמו על כך בשנים של סבל ויסורים!

אמנם, לאו"ם יש היסטוריה של מתן גושפנקא וקבלת פנים ממלכתית חגיגית למתלהם טרוריסט אחר, שלשמחתנו כבר אינו בינינו, ואף קיבל פרס נובל לשלום... אך הלקח שלא נלמד, ולא הופק, השכיח כבר לאן זה מוביל? לעוד רצח ודם וסבל לעמים...

אבל ארה"ב הנאורה והליברלית, מצילת העולם?

כיצד קיבלה היא לתוכה כאישיות רצוייה משמיץ, מאיים ושונא שכזה?!

ובכ"ז חג שמח!

אהוד: ראי את הדו"ח המנוול והשקרי שהוציאה על המשט "המועצה לזכויות האדם" של האו"ם, ותביני שהבעייה הבוערת ביותר בעולם כיום היא שאין מאפשרים ייבוא חופשי של כלי נשק ומשחית לרצועת עזה כדי שיהיה להם במה לרצוח אותנו, אזרחי ישראל, בסובב-עזה וגם רחוק יותר. זהו.

נציגי ארה"ב בעצרת הכללית לא יצאו מהאולם כאשר אחמדניג'אד הכחיש את השואה וקרא להשמדת ישראל. הם וחבריהם יצאו רק כאשר הפושע ההיטלרי הזה, החרא הקטן והזיפי – האשים את ארה"ב באירועי נַיין אילבן!

* * *

אסתי תירוש: לא "טיפשות פמיניסטית" היא

לא טיפשות פמיניסטית היא, להתעקש על שילוב נשים בפורומים משפיעים ומכריעים, אלא הדבר מעוגן בחוק, ובדין.

על הדרתך-אתה, אהוד, מבימות המסתגרות בפניך, אתה מלין השכם והערב, והרי מצידנו, קוראיך, שיתבוססו להם שם במי האפסיים שלהם. לנו יש מכתב עיתי פתוח ומכיל, וטוב הוא לנו "מעשרה בנים" (כמאמר אלקנה לחנה).  ואולם, על הדרתן של נשים שוות והדופות אתה מלגלג ואני מלינה עליך.

אין לי ספייס לפתח נושא (בקושי לקרוא אני מספיקה), אבל נוזפת בך!

אהוד: "טיפשות פמיניסטית" היא בעיניי לדרוש חברוּת של אישה בוועדת תירוש או בוועדה אחרת כלשהי – לא על פי כישוריה אלא רק על קווטה של אישה. אם איני טועה אף פנו תחילה לכמה נשים [פרופ' גבריאלה שלו], כמו גם לגברים, שסירבו. לדעתי בצדק. הוועדה הזו היא בומרנג שיטפח בפניה של ישראל ויעזור לכל אויביה, המנוולים והצבועים.

* * *

יואל נץ: על התמוגגותם של חובבי התועבות

שלום אהוד!

הפליאה אותי תגובתך למסר הקצר שלי בעניין השיר הסובייטי, אשר מתמוגגים עליו כל כך הרבה ב"מכתב העיתי". האומנם ראוי לו, לדעתך, למי שלא היה "שמוצניק" כמוני בימי נעוריו – שהוא כן יתענג על הפיגולים?

הבית הראשון של "מולדתי רחבת הידיים" מסתיים במילים: "אינני מכיר עוד ארץ אחרת שכזאת, בה נושם הבן-אדם בחופשיות שכזו". היכן? בגולאגים?

הבית השני מסתיים במילים: "הבן-אדם עובר כמו בעל-הבית על פני מולדתו הכבירה"; תפקידם של הקונדוקטורים ברכבות שנעו על פני "המולדת הכבירה" היה לבדוק בראש ובראשונה, אם מצויד "בעל-הבית" כדין בתעודת מסע. "בעל-בית" שמעורר צל של חשד מורד אחר כבוד בתחנה הקרובה ונמסר לידי המיליציה...

(עניין אחר הוא כמובן, שירי המלחמה, ובהם פנינה, כמו "את חכי לי" והשירים הרוסיים, שאינם סובייטיים. אני אוהב אותם אהבת נפש וגם מתרגם מהם ללשון העברית).

אינני יכול, שלא לכרוך את התמוגגותם של חובבי התועבות האלה, עם האדרת סיפורי זוועה על כריתת אוזניים כביכול, במלחמת השחרור של ארצנו הקטנטונת; שמור עימו, עם יוסף חרמוני, שמו של האיש "שסיפר את הסיפור", שמור עימו "גם שמו של המפקד שהורה לכרות את אוזני חללי האוייב", אבל פרטים על זהותם הוא לא יגלה. על מידע שכזה יש אימרה קולעת ברוסית: Одна баба сказала… – דהיינו: "בַּבָּה אחת אמרה ('בבה' – כינוי לאישה שראויה לזלזול)..." צריך לו לאדם אישיות מיוחדת במינה כדי שיתמוגג על "ארץ רחבת הידיים" מחד ועל "כריתת האוזניים" מאידך, כאחת...

אינני יכול גם שלא לספר בהקשר זה מן ההתנסות הקרבית שלי בשלהי מלחמת יום הכיפורים:

אני מצלם, בתפקידי כאיש דובר צה"ל, את הטנקים המפגיזים את הבניינים שבשולי העיר סואץ. לידי נחים לוחמים אשר כשלו אותו לילה לחדור אל לב העיר ושבו משם, נושאים את גופות חבריהם... עוד לא נאספו גופותיהם של החיילים המצריים, שמוטלות במרחק של מטרים ספורים מאיתנו. על פרק יד של אחת הגופות מנצנץ בשמש שעון זהב. הלוחמים מחליפים דעות בעניין השעון, אבל אף לא אחד מהם חומד לנכס אותו לעצמו... אוזניים?!?!

אני בטוח, כי בגרמניה הנאצית חוברו והושרו שירים פסטוראליים ומעוררי רגשות נשגבים; מי שרוצה להתענג עליהם – שיבושם לו.

בידידות,

יואל

אהוד: יואל, הכתיבה שלך איננה פוליטקלי קורקט. היה עליך לספר כיצד החיילים שלנו כורתים את שעון הזהב מאמת ידו של ההרוג המצרי, ואז הרוב אצלנו היו מאמינים לך כמו לספר של קניוק, ויודעים שאנחנו אשמים במלחמת יום כיפור; ובעיתון "הארץ" היו ודאי מראיינים אותך על הזוועה שבהתייחסותנו למצרים באותה מלחמה; וייתכן שאילנה דיין היתה עושה על כך תוכנית תחקיר החושפת את פרצופנו האמיתי.

* * *

צפירה יונתן

מסע הדוגית

שב ועולה נושא  המנגינות הרוסיות  בנות עשרות השנים  אם בתרגום מילולי או ספרותי, או במילים שחוברו להן יחדיו ויש איתי סיפורים השמורים איתי מאותן שנים  בהן שרו אותם שירים תלמידיי.

   מטבע הדברים  שהזמן  שחק את סיפורם של השירים, אך  השירים עצמם מושרים שוב ושוב ולאו דווקא  מפי "זקני העדה"...

 אותה דוגית  נוסעת איתי (לא שטה)  מאז 1942 לא  לשפתו של ים אלא בפתח תקווה.  בתחילת דרכה אנונימית, ונחלצה אל מחברה נתן יונתן (אז קליין) ולימים התברר בעזרת יודעי דבר, שם  מחבר המנגינה – לב שוורץ – ומקורה המדוייק, היא לקוחה מהסרט "ילדותו של גורקי". וזו רק תחילת הדרך  לגבי שירים רבים, ואציין רק שניים, כדי להפחית בעומס המילים שאכתוב כאן.

 אם אפזם  ואמלמל – "העולם עגול ופתוח" וכולי, ייזכרו השומעים אולי ב"שלישיית שריד" השרה את השיר עד היום (כן, הם חזרו אלינו לזמן קצוב), וקרוב לוודאי  שיהיה מי שידע  שמקורו של השיר  הוא בשיר הלל לסטאלין, שמצאתי בחוברת שירים סובייטיים (המצוייה איתי עד היום) ונתן מצא לנכון לחבר לה מילים משלו וכנפי הנשר הגדול המגן עלינו, כדברי השיר המקורי, הפכו ל"שבילי עפר" ההולכים לזה הכפר...

ואסיים בשיר "שני אלונים", אותה מנגינה תמימה שמצאתי אי- שם, אותה שרים עד היום ברוסיה שמילותיה אמנם בעץ שאינו גדל בארץ, אלא שנתן, מבלי דעת, נתן בה מילים דומות ושונות שהקדישן לאלונים  שהיו שתולים ליד ביתנו בקיבוץ שריד, ואחרי מלחמת  אוקטובר 1973 הפכו לשיר זכרון  לליאור בננו ולאמנון שפירא חברו שנהרגו  במלחמה הזו.

תם ולא נשלם  סיפור השירים הרוסיים  שאיתי.

* * *

http://beta1.shofar-tv.com/player.php?id=369

ציטוט השולח: חברים – הבחורה הזו מדהימה – תשמעו אותה – פי אלף טובה יותר בחו"ל מרוב השגרירים שלנו!

* * *

Barack OBAMA,

during his Cairo speech, said:

"I know, too, that Islam has always been a part

of America's story."

AN AMERICAN

CITIZEN'S RESPONSE:

Dear Mr.

Obama:

Were those

Muslims that were in America when the Pilgrims

first landed? Funny, I thought they were

Native American Indians.

Were those

Muslims that celebrated the first Thanksgiving

day? Sorry again, those were Pilgrims and

Native American Indians.

Can you

show me one Muslim signature on the United

States Constitution?

Declaration

of Independence ?

Bill of

Rights?

Didn't

think so.

Did

Muslims fight for this country's freedom from

England ? No.

Did

Muslims fight during the Civil War to free the

slaves in America ? No, they did

not. In fact, Muslims to this day are

still the largest traffickers in human

slavery. Your own half brother, a devout

Muslim, still advocates slavery himself, even

though Muslims of Arabic descent refer to black

Muslims as "pug nosed slaves." Says a lot

of what the Muslim world really thinks of your

family's "rich Islamic heritage," doesn't it Mr.

Obama?

Where were

Muslims during the Civil Rights era of this

country? Not present.

There are

no pictures or media accounts of Muslims walking

side by side with Martin Luther King, Jr. or

helping to advance the cause of Civil

Rights.

Where were

Muslims during this country's Woman's Suffrage

era? Again, not present. In fact,

devout Muslims demand that women are subservient

to men in the Islamic culture. So much so,

that often they are beaten for not wearing the

'hajib' or for talking to a man who is not a

direct family member or their husband.

Yep, the Muslims are all for women's rights,

aren't they?

Where were

Muslims during World War II? They were

aligned with Adolf Hitler. The Muslim

grand mufti himself met with Adolf Hitler,

reviewed the troops and accepted support from

the Nazi's in killing Jews.

Finally,

Mr. Obama, where were Muslims on Sept. 11th, 2001?

If they weren't flying planes into

the World Trade Center, the Pentagon or a field

in Pennsylvania killing nearly 3,000 people on

our own soil, they were rejoicing in the Middle

East . No one can dispute the pictures

shown from all parts of the Muslim world

celebrating on CNN, Fox News, MSNBC and other

cable news networks that day. Strangely,

the very "moderate" Muslims who's asses you bent

over backwards to kiss in Cairo , Egypt on June

4th were stone cold silent post 9-11. To

many Americans, their silence has meant approval

for the acts of that day.

And THAT, Mr.

Obama, is the "rich heritage" Muslims have here

in America .

Oh, I'm sorry, I

forgot to mention the Barbary Pirates.

They were Muslim.

And now we can

add November 5, 2009 – the slaughter of American

soldiers at Fort Hood by a Muslim major who is a

doctor and a psychiatrist who was supposed to be

counseling soldiers returning from battle in

Iraq and Afghanistan .

That, Mr. Obama

is the "Muslim heritage" in America.

EVERY AMERICAN

MUST READ THIS !!

Be Sure to

SEND IT to All . Even Print it out and

Send by Snail Mail !!

Muslim

heritage, my ass.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לידיעת הנמענים: המערכת טרם סיימה לעבור על יותר מ-400 אי-מיילים שחיכו לה לאחר שהסתיים ניקוי צינורות האינטרנט, והיא גם אינה מצליחה להתמודד עם הזרם ההולך וגובר של אי-מיילים חדשים, לכן אנא הזדיינו בסבלנות.

* מְחברת הפרק היפה על משה כרמי [גיליון 576] היא נסיה שפרן ולא בשמה שפרנסקי, כפי שהופיע בטעות. נא לתקן.

* מי יגלה עפר מעיניך, אדולף היטלר: המועצה לזכויות אדם באו"ם, הרגישה לזכויות כל אדם בעולם ובלבד שאינו יהודי, החליטה כי לקראת 11.9.2011, במלאת עשר שנים לפגיעת הטרור העולמי בזכויות האדם של הטרור העולמי, יוענק לראשונה פרס זכויות האדם של הטרור העולמי  על שם מוחמד עטא. שיעור הפרס יהיה כפרס נובל לשלום. המועמד הוודאי, בינתיים, הוא אביר זכויות האדם של הטרור העולמי נשיא איראן מחמוד אחמדניג'אד אבל אולי יקדים אותו ראש ממשלת טורקיה תומכת הטרור, ארדואן.

* את הנשיא הכסיל ברק אובמה העסיקה בנאומו בפני עצרת האו"ם בניו-יורק בעיקר השאלה של המשך הבנייה בהתנחלויות כמעצור לשלום. זה מה שחשוב לביטחון העולם בעת הזו. זה, ועתיד שיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית (שלום שהוא בלתי אפשרי גם מכל הסיבות האחרות והרציניות יותר!). "שנה מהיום יכולה להיות מדינה פלסטינית עצמאית!" – מכריז הנשיא הכסיל ששכח אפילו את עזה החמאסית, ושאינו מבין דבר במציאות המזרח-תיכונית. הוא כמעט לא הקדיש זמן בנאומו לאיום הגרעיני האיראני, שעלול לכרות מארה"ב את הנפט של סעודיה, עיראק, איחוד הנסיכויות וכווית – ועל כן זכה ובצדק מיד אחר כך לנאומו הגבלסי-הנאצי המטורף של נשיא איראן אחמדניג'אד, שהאשים בפני העצרת את ארה"ב בייזום אירועי ניין אילבן לטובת ישראל והציונות! איזה עולם מטורף! איזה מנהיג אמריקאי טיפש ופטפטן! – וזאת לעומת הסכנות האמיתיות הצפויות לארצו ולעולם!

אנחנו מתגעגעים להנהגתו של ג'ורג בוש המושמץ שידע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין שחור ללבן ובין טובת ארה"ב והעולם לבין דמגוגיה זולה!

* ממשלת ישראל, בעצה אחת עם מבקר המדינה, החליטה לחלק את "אות השחיתות" לעשרות אלפי אזרחים ישראליים, חיים ומתים, ראשי ממשלות, שרים, אלופי צה"ל, שופטים, רופאים, עיתונאים, יוסי ביילינים וכל כיוצא באלה, יונקי השירות הציבורי, התורמים ומקומות העבודה – שקיבלו בחו"ל או בארץ חדרים על שמם בבתי-מלון, ובשחיתותם כי רבה אירחו בהם גם את נשותיהם ופילגשיהם. ראשון מקבלי "אות השחיתות" יהיה דוד בן גוריון ז"ל, שנהג לארח את פולה אשתו בסוויטה שלו במלון המלך דוד בירושלים. בעינינו ראינו, בפגישה לילית עימו, כאשר היא כמעט גירשה אותנו.

* עד היום לא טרח השירות הבולאי להוציא בול יהודה ראב בן עזר, (1858-1948) חורש התלם הראשון באדמת המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה (1878), חופר בארה ושומרה הראשון. עד היום לא טרח השירות הבולאי להוציא בול אסתר ראב, (1894-1981), המשוררת ה"צברית" העברית הראשונה, בת פתח-תקווה, בתו של יהודה ראב, והיא היחידה מבין המשוררות הידועות של תקופתה שדיוקנה לא הונצח בבול עברי.

* כל פעם שאנחנו במיטבח, ובמשפחת מתעקשים לשמוע את עדי אשכנזי בטלוויזיה בסלון הסמוך למיטבח, אנחנו סוגרים היטב את דלת-ההזזה כי קולה מעביר לנו את התיאבון.

* סימני נפט נתגלו בשכבת הכורכר העליונה באיזור פי גלילות. אבן הכורכר הנקבובית היא כידוע מחצב עשיר של נפט. מניותיה של הזכיינית חברת "גבעות תחת" כבר העפילו, נפלו ושוב העפילו בבורסה של תל אביב. הספקולנטים מרוצים. הטיפשים קונים.

* תקיעות: עד היום לא פנה אלינו שום במאי קולנוע בהצעה לעבד לסרט את "הנאהבים והנעימים", שבשעתו חלם לעשותו הבמאי נדב לויתן ז"ל. זה היה יכול להיות סרט ישראלי נועז ומצחיק, עצוב-משעשע, סרט של תקיעות שכמוהו טרם הופק כאן, וגם להיות מועמד לפרס נובל של השנה בקטגוריה של סרטים אירוטיים-סאטיריים, לשבור קופות; וכמובן, הכול תלוי גם בשחקנית המתאימה לתפקיד הראשי של לילך הרמוטק – שתהיה יפה, מתפשטת ומצחיקה, אולי כגולדי הון בצעירותה או עלמה זק.

אבל בינתיים עלינו להסתפק בתקיעות בסרט ישראלי אחר, שאורי קליין כתב עליו אתמול ביקורת ברורה ב"הארץ": "בסיסו היצירתי רעוע, וחסר לו אותו יסוד שגורם ליצירה להמריא מעבר לכוונותיה הראשוניות. 'הדקדוק הפנימי' של ניר ברגמן [שאת סרטו 'כנפיים שבורות' אהבנו מאוד. – אב"ע] הוא סרט תקוע." [26.9].

* דרישת ההקפאה היא בדיחה רעה על חשבון ישראל, החיה על חרבה, ואשר האינתיפאדה לא פסקה בה – המהומות במזרח-ירושלים! ואיך ההקפאה קשורה ל"שלום" עם מדינת הטרור של החמאס בעזה, מר אובמה?

ישראל תהיה גם להבא מדינה יהודית דמוקראטית, החיה מאין ברירה על חרבה, כי אחרת תושמד. בעתיד היא תהיה אולי יותר יהודית מאשר דמוקראטית, כי לעולם לא תיתן לרוב ערבי להשתלט עליה. ערביי ישראל יכולים לחיות עימנו בשלום חיים משותפים, אבל – כאשר השלטון בידינו.

* לא ידענו לקבוע מהו הסרט הכי מטומטם והכי משעמם שראינו בחיינו עד שהלכנו אתמול בערב לראות את "לאכול להתפלל לאהוב" עם ג'וליה רוברטס המזדקנת, בתור צעירה, וסבלנו שעתיים של שיעמום ושל פטפוטים מעוררי סלידה, ואילו היינו באים לבד כבר היינו קמים והולכים באמצע. חבל. לא נלך יותר לראות סרטים חדשים של הגברת אלא אם תשחק תפקידים המתאימים לגילה, והעלילה והטקסט יהיו בעלי איכות. לא קראנו את הספר אבל אחרי הסרט גם אין סיכוי שנקרא.

* באילת התקיימה לא מזמן הפגנה גדולה נגד אזלת ידה של הממשלה, כי באילת יש כיום 5,000 מסתננים שמהווים 10% מתושבי העיר. התושבים טוענים שהם נמנעים מלשוטט בחוץ בלילה בשכונות מסויימות, מפחד המהגרים שגודשים את המדרכות וישנים בגנים. בערד המצב דומה. כך גם ברובע ב' באשדוד ואותו הדבר בדרום תל אביב, שם מספרם הוא הגבוה ביותר.

אחד הפעילים בנושא, עו"ד בועז ליפשיץ, מתאר את המצב באזור התחנה המרכזית, סלמה, שכונת שפירא ושכונת התקווה "אסון סביבתי". הוא מספר שדרום תל אביב נראית כמו "שכונת עוני באפריקה, שם אתה פוסע בין מהגרים חסרי כל, שמסתובבים עם בקבוק בירה ביד, בקבוצות צעקניות ומפחידות." אז ברור שלא כולם כאלה, אך בכל זאת מדובר בתופעה שפוגעת בשכונות החלשות ובשכבות העניות. שכן אותם מהגרים עובדים (באופן לא חוקי) והם תופסים את מקומם של עובדי הכפיים החלשים. ומי שלא מפוטר מעבודתו, סובל מירידה בשכרו כי יש אלטרנטיבה זולה יותר.

המסתננים קובעים בפועל את מדיניות ההגירה של ישראל. לא הממשלה ולא הכנסת. הם מכבידים על שירותי הבריאות, הרווחה והחינוך, כך שלעולם לא נוכל להעלות את רמת החיים של השכבות החלשות ולהקטין פערים, אם נקבל כל הזמן לתוכנו עוד ועוד חסרי כל.

ציטוט מדברי נחמיה שטרסלר ב"הארץ", 24.9

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,057 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,030 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

חזרה לראש העמוד

מי בנה את ארץ – ישראל בתולדותיה, ומי הרסה בקורותיו ?

מאת: פרופ. מנשה הראל.

הגדרת עם היא, קיבוץ גדול של בני אדם שהם ממוצא אחד ויש להם לשון משותפת, היסטוריה נבחרת ותרבות אופיינית, מורשת ומסורת שונות ולעתים גם דת מיוחדת.
העם חי בארץ אבות ובמולדת מוגדרת שנבנתה לרוב ע"י אותה קבוצה.   אם כן, היכן היא ארצו ומולדתו של עם התנ"ך, ואיפה הן מולדתם ומדינתם של הערבים הפלסטינים? אכן עם ישראל גילה כושר שהפתיע בתולדותיו בגלל האחדות והסעד ההדדי לאחר שהעשיר את נכסי התרבות והמדע בעולם.

הממלכות והאימפריות הקדומות בתולדות ארץ - ישראל כבשו ארצות זרות, הכניעו ושיעבדו את תושביהן ופגעו ברכושם ובחירותם; ואכן ארץ–ישראל נשלטה בכוח הזרוע של שבע מעצמות: המצרית, האשורית, הבבלית, ההלניסטית, הרומאית והביזנטית שנטשו אותה לאחר שניצלו את עמה, והערבים-מוסלמים המחזיקים בה ורק מזיקים לה לאחר שנישלו את מייסדיה. וכן העם הרומאי שחדל להתקיים לאחר 400 שנות שלטון.

מושלי האימפריה הביזנטית שלטו על ארץ ישראל מקונסטנטינופול בירתם במשך כ- 300 שנים (324-638 לספה"נ).    הם הציקו ליהודים ונידו אותם, אך העריכו את 'עם הספר' – התנ"ך, הקדוש גם להם, וקידשו בירושלים את קבר משיחם ישוע בלבד.

מלכי האימפריה הפרסית מנעו מהביזנטים להגיע לסין בדרכי המשי היבשתיות העוברות בארצם.  לכן שאיפת הביזנטים הייתה להגיע לסין, ארץ המשי, דרך הנגב, ים סוף והאוקיאנוס ההודי.    לפיכך בנו הביזנטים ישובים רבים שעיקרם בנגב ומשם הפליגו בספינות להודו ארץ התבלים והקטורת, הבשמים והכותנה באוקיאנוס ההודי, ומשם לסין ארץ אריגי המשי ששימשו בעיקר את הלבוש המפואר של קיסריהם, ואת בגדי כוהני הדת הרבים שלהם.   כך היה גם בימי הכיבוש הצלבני את הארץ ששלטו על כל החוף המזרחי  של הים התיכון, מגבול ביזנטיון בצפון ועד גבול מצרים בדרום.     הם כינו את הארץ בשם "טיירה ישראל"- אדמת ישראל, ושלטו בה במשך 200 שנים.   על אף זאת הצלבנים טבחו את היהודים והמוסלמים של ירושלים, בכיבושם אותה.    הצלבנים קידשו את הארץ בגלל קבר משיחם בירושלים, ובנו מצודות רבות לאורך הדרכים הראשיות של הארץ וגבולותיה, כדי למנוע מהמוסלמים לחדור לתחום החוף המזרחי של הים התיכון, מרכז שלטונם.

הערבים והמוסלמים כבשו את הארצות הזרות לדתם, ללשונם ולאורחות חייהם הנוודים, והיו היחידים בתולדות הארץ שאיימו על העמים הנכבשים על ידם ואנסו אותם לקבל את דתם ולהיכנע לשלטונם, עובדה שאין לה 'אח ורע' בקרב האנושות.   על כמותם נאמר במקרא:  "אלוהים אל דומי לך, אל תחריש ואל תשקוט, כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך ירימו ראש, על עמך יערימו סוד ויתייעצו על צפוניך. אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד". וכי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו, אוהלי אדום וישמעאל (ממלכת ירדן) מואב והגרים (סוריה) גבל ועמון ועמלק (מצרים)  פלשת (פלסטינים) עם יושבי צור (חיזבאללה)"                                                                      (תהילים פ"ג,1-8)                                                                                

הסופר הדגול י. סמילנסקי כתב על הטרוריסטים האלה: "חברה שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה את גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית ... מוציאה עצמה מן הכלל האנושי, כשם שאין לדבר עם חברת קניבאלים.                                          
האם היא זכאית לקבוע לה זכויות אדם" ?   (1995, הסכם אוסלו).           

לפי פרופ. משה גיל, הנוודים הערבים לא עסקו בעבודות אדמה, כי ראו בחקלאות עבודה בזוייה שיש להתנגד לה ולדחותה, שנאמר "אל תתיישבו בכפרים, שהרי היושב בכפרים כאילו ישב בקברים". (ירושלים תשמ"ג)      הערבים שוכני מדברות ערב השוממים, עסקו בעיקר בגידול מקנה, במסחר על "דרך הבשמים" שמוצאה מארצם, ערב, ויעדה- ארם נהריים.    לכן הם פעלו גם בשוד שיירות עולי הרגל המוסלמים שהגיעו למכה הקדושה להם, ומשום כך נזנחו על ידם החקלאות וההתיישבות בארצות כיבושיהם, כי ראו את עצמם כאנשי צבא וגובי מיסים.

המוסלמים כבשו את הארצות המשתרעות מספרד וצפון אפריקה במערב, המזרח התיכון במרכז, ואת הודו עד גבול מערב סין במזרח הרחוק.    הם כינו את ההשתלטויות הכוחניות האלה בערבית בשם "פותוח", שהוא רבים של 'פתח', ומשמעו כיבוש, המעיד על אופיים ומאווייהם מימי קדם ועד ימינו.    הערבים שוממו את רוב ארצות הכיבוש שלהם ושלטו עם יורשיהם המוסלמים על ארץ ישראל במשך 1,065 שנים.    בפרק זמן ממושך זה הם היו היחידים בין כובשי הארץ שלא בנו בה יישובים חדשים, דרכים חשובות ומבצרים, פרט לעיר רמלה.   הם גרמו לארץ נזקים הרסניים שנתבצעו בשוד ובביזה ע"י הבדווים ממדברות ערב, מצרים וסוריה, במשך כל הדורות עד סוף ימי השלטון הטורקי בארץ.

וכך כתב ההחוקר המפורסם איבן ח'אלדון (1332-1406), גדול ההיסטוריונים בספרות הערבית, על ערביי המדבר לאמור: "טבעם הפראי של ערביי המדבר הוא לשדוד מה שיש ביד האנשים, ופרנסתם על רומחיהם, אין הם יודעים גבול ומעצור מביזת רכושם של הבריות, וכיבושה של ארץ בידי ערביי המדבר מביא את הקץ לתרבותה".   יש פתגם ערבי המתאר את הרס כיבושם של ארץ, בלשונו "עראבהה – ח'ראבהה" ומשמעו הפיכתה לערביה גורמת לחורבנה !       ואילו החוקר הדגול ברנארד לואיס כתב: "הכיבוש הערבי-מוסלמי גרם למצב שהבערות והישימון גברו על הטכנולוגיה והשגשוג", (ירושלים 1997).

כמו כן, פרופ. מ. גיל כתב שבימי שלטון השושלות של האומאיים והעבאסים (638 - 969) עסקו שליטי ארץ ישראל בגביית מיסים בעיקר, וכך נטלו את עושר הארץ וישוביה המעטים והמתנוונים, ובימי העבאסים הגיעו הישובים האלה לדלות ולמפולת.   (ירושלים תשמ"ד) כך הפכה מכורתנו מארץ דגן תירוש ויצהר, לארץ קוץ ודרדר של עם זר.
 

התיישבות ישראלית, שורשים בהר.                                                                      
ארץ כנען השתרעה בימי הכנענים רק במישורים של חוף הים והארץ, בעמקים ובבקעות הירדן וים המלח.    כי חבלים נרחבים אלה היו נוחים לעיבוד ולהתיישבות בשל אקלימם הטוב ופוריותם, ומקורות מימיהם הרבים והחשובים לעבודת האדמה.   וכך מסופר עליהם במקרא: "ויהי גבול הכנעני מצידון בואכה גררה עד עזה, בואכה סדום ועמורה ואדמה וצבויים עד לשע".  (בראשית, י,19)    

וכן נאמר על הנגב ועל העממים הקטנים בהר: "עמלק יושב בארץ הנגב, והחיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן.  (במדבר י"ב, 19)

לעומתם, ארץ ישראל נוסדה בעיקר בהריה ובמדברותיה השוממים.  הריה היו טרשיים ומיוערים בעיקר בעצי אלון ואלה הקשים לברוא (כריתה) ולעקירה ונופיה הסלעיים עוצבו ודורגו ע"י בני ישראל, ולכן הם כונו במקרא "משפחות האדמה" (עמוס ג' 2)          ו"אוהבי האדמה" (דברי הימים ב' ?)     הקושי של ההתיישבות הישראלית בהר היווה אתגר ליוזמה ולפיתוח, ומניע למחשבה, לתושיה ולהישגיות במעשה חלוצי.  כנאמר בישעיה:
"ואצורך ואתנך לברית העם, להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות" (מ"ט 8)     

לפי מחקרו של ד"ר אבשלום שמואלי,  הכשרת דונם אחד של אדמת טרשים ובניית מדרגות חקלאיות בהם (שיר השירים ב' 14) נמשכה בין שנה לשלוש שנים.     ואכן, לא בלבד שעם ישראל היה מראשוני האומות שהמציאו את תרבות חקלאות המדרגות בעולם, והתנחלו במקוריות בימי מלכות בית דוד - (דוד נזכר 1023 פעמים במקרא, ובית דוד 22 פעמים) – אלא הראשון גם בין האימפריות הקדומות, מצרים, אשור, בבל, חת וארם להאחז בהרים ולייסד בהם את בירתו, את בית מקדשו ואת מצודתו בהר הבית, שהיו הגדולים והחסונים בארצות הים התיכון בימי הבית השני.      אדגיש רק שהר הבית השני נבנה ע"י 10,000 עובדים יהודים במשך 10 שנים בהשקעת 35 מיליארד ימי עבודה, ובית המקדש נבנה ע"י אלף כוהנים במשך שנה וחצי.   זהו מאורע מופתי שמעטים כמוהו נבנו בימי קדם, כמתואר ב'קדמוניות היהודים, ט"ו, י"א, ב.   ירושלים השתרעה אז על 1,800 דונם והייתה העיר הגדולה בארץ, ואוכלוסיתה מנתה בין 100,000 ל- 120,000 נפש.     בזכות התנחלות מזהירה זו בהר, והעמידה בגבורה עילאית בפני שש אימפריות וממלכות, שרד עם ישראל, והוא חי וקיים עד ימינו.     ראוי לציין כי וינסטון צ'רצ'יל הזהיר כי: "אומות שנופלות במלחמה עוד תקוממנה את עצמן, אומות שהולכות כצאן לטבח – תעלמנה !"

אציין שבימי שלטון המוסלמים בארץ הייתה ירושלים דלה מאד באוכלוסיתה בהשוואה לעריהם רמלה, עזה וצפת. לכן אנו מגלים היום את פרי היוזמה והתושייה, העמל המפרך והיזע הרב של עם ישראל, שלפי ד"ר צ. רון, % 56 של הרי ירושלים מדורגים במדרגות חקלאות, שהן פאר מצבות העד והזיכרון, ועדות נצחית של היצירה היהודית והשורשית, הניגלות לכל באי מועד להרי יהודה ולירושלים.     אין כמעט בארץ תל, חורבה וישוב קדום              בהרים ובמדבר סביב ירושלים שנחפרו ולא נמצאו בהם עקבות מימי הבית הראשון והשני, או מימי המשנה והתלמוד.   בארץ נתגלו שרידי מקדשים יהודיים בתילי לכיש בשפלת יהודה, וערד שבעמק באר שבע, וכן נתגלו בהרי הארץ למעלה ממאה בתי כנסת קדומים מימי המשנה והתלמוד.   כמו כן נחשפו דרכים ומעלות בכל הרי הארץ מהגולן ועד אילת,
כי "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב' 11).  

חשוב לדעת כי ליצירתיות היהודית בעשייה ובתעשייה אין תקדים בתולדות ארץ ישראל מהימים ההם.    אנו חברי קיבוץ מעוז-חיים התנחלנו בשנת 1937 בבקעת בית שאן כישוב "חומה ומגדל" על אפה ועל חמתה של ממשלת המנדט הבריטית בארץ, בניגוד לחוקיהם הזדונים נגד התיישבות היהודים במולדתם.    המפתיע והמשמח הוא, שבשנת 1974 נתגלה בחצר קיבוצנו בית כנסת מימי התלמוד, מרוצף בפסיפס מרהיב,- כי לא נותקה השלשלת !

סלילת מסילות ומעלות ישראליים בהר.                                                      
בתקופה הכנענית (3000-1200 לפנה"ס), נסללו בעיקר דרכים במישור ובעמקים, בבקעה וברמה.     בימי בית ראשון והשני, רומא וביזאנט, נסללו כ- 40 דרכים ומעלות רוחביים  בהרי יהודה בלבד, כאשר רובם ככולם היו ישראליים.
 

שבעה מעלות ישראליים שנזכרו בתנ"ך, נסללו בהרי ארץ ישראל, כאשר שלושה מהם נבנו בהרי ירושלים- "מעלה בית חורון" במערבה (יהושע י' 10), "מעלה הזיתים" בצפונה (שמואל ב' ט"ו 30), ו"מעלה אדומים" במזרחה (יהושע ט"ו 7).    במדבר יהודה נחשפו כ- 20 מעלות מהרי יהודה לים המלח, (מ. הראל. ת"א 1963).      מסתבר לאור החפירות הארכיאולוגיות של ימינו, שכל הדרכים שנסללו ע"י האימפריה הרומאית שהיו לה מהנדסי דרכים מהמעולים בעולם, וכן האימפריה הביזנטית הענקית,- נבנו על תשתית ישראלית (י. רול, אוקספורד 1996).   לעומת אלה, בימי הכנענים נסללו דרכים אורכיות בינלאומיות למרכבות כמו "דרך הים" שקישרה את מצרים עם ארם נהריים ועוד, ששימשו גם את מרכבות מלכי יהודה וישראל.     בימי שלטון הערבים והמוסלמים בארץ, כאשר הגמל של הבדווים תפס את מקום הגלגל של יושבי הקבע, והבערות כבשה ונטשה את הקידמה,- נהרסו הדרכים ונעלמו המרכבות עד שנת 1860.
 

היערות והמטעים, הביצות והמחלות בארץ.                                                      
בימי השלטון הערבי-מוסלמי נכרתו עצי היער ושימשו להסקה ותעשיית הפחם (כמו הכפר אום אל פחם בשומרון) עבור תושבי הארץ ומצרים הצחיחה, עד כדי כך שאין היום יער טבעי לבד מזה ששוקם ע"י הקק"ל והשלטון הבריטי.    עצי הפרי נשדדו בידי הבדווים כמסופר על ימי המלחמה בארץ  "ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות" (יחזקאל ל"ח, 20).    כתוצאה מכך נסחף הסחף מדרגות ההרים למישורים ולעמקים, סתם את אפיקי הנחלים והתפתחו בהם ביצות ממאירות שהפיצו את מגפת הקדחת המשחתת (ויקרא כ"ו, 16) ודלדלו את אוכלוסיית הארץ עד אשר חלוצי העלייה הציונית בשנים 1882 - 1948 הדבירו את מגפת הקדחת מהארץ.   אציין שבימי התלמוד היו בית שאן ובקעתה, שדה השלחין המפואר של הארץ ועל פוריותה המבורכת נאמר: "ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת – זוהי בית שאן" (בראשית רבה צ"ח).    שיבחה של בית שאן נזכר גם בתלמוד לאמור:"אמר ריש לקיש, גן עדן אם בארץ ישראל הוא בית שאן פיתחו" (עירובין י"ט, ע"א).         
אזכיר שבימי השלטון הערבי-מוסלמי הפך עמק בית שאן לשאול של הארץ; וכי בהתנחלותנו במעוז חיים קדחנו % 65 מחברינו בשתי השנים הראשונות 1937-39 מיתושי הביצות שעשו שמות בבריאותנו והשחיתו את אדמותינו.     לאחר התיישבותנו בעמק בית שאן, הוא חזר להיות גן עדן כבימי התלמוד.     כך נגאלו בידים העמלות של עם ישראל, העמקים ושאר חבלי הארץ בהרים שנעזבו פעמיים, לראשונה בסוף ימי שלטון הכנעני, ובשנית במהלך ימי שלטון ההרס והחורבן של הערבים הנוודים.    אציין עוד שבימי המנדט הבריטי בארץ, בשנת 1934, נסענו באוטובוס מתל אביב לחיפה בדרכים עקלקלות דרך כפר סבא לקלקיליה, לטול כרם בשומרון ולג'ינין, ומשם לעפולה בעמק ולנצרת בגליל התחתון ולחיפה.   זאת עקב הביצות והעובדה שהבריטים לא נאותו לסלול אז כביש במישור השרון היהודי, שהיה פורח בימי מלכות ישראל בפרחי החבצלת (שיר השירים כ'1. ישעיה ל"ה 2).    

בימי הערבים הפך האזור הפורה מנהר הירקון ועד רגלי הכרמל לחבל ביצות וכלייה, פרי מעלליהם של אדוני ה"פתח" ההרסניים, שגם עקרו את "יער השרון" המהולל (ישעיה שם), כי "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד',7).
 

קדושת ירושלים באיסלם, אמיתית או מדומה.                                                  
השם פלסטין לא נזכר כלל בקוראן הקדוש למוסלמים, ואין לו קדושה לפי דתם.   כך כתב ההיסטוריון הנאור של תולדות עם ישראל, הפרופ. בן-ציון דינור: "עם פלסטינאי לא היה ולא נברא, לא משל ולא נמשל, אבל אם היהודים שלנו יעזרו לו להיות, הוא יהיה".  
ועוד הוא כתב: "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל". (זכותנו על ארץ ישראל, ירושלים 1947).

פרופ. ברנרד לואיס כתב על הח'ליף עומר איבן אלח'טאב (634 - 644) שהודיע לערבים בני עמו: "ערב היא ארץ הקודש של הערבים, ותיכון בה רק דת אחת – האיסלם, וציווה על הנוצרים והיהודים לעזוב אותה, (ירושלים 1947).                                                
לפי בעלי ההלכה הגדולים באיסלם אין ירושלים קדושה למוסלמים ואסור להתפלל לכוון מסגד אל אקצה.   האימאם השיעי ג'עפר א-צאדק טען בשנת 765 שמסגד אל אקצה הנזכר בחלומו של מוחמד נמצא בשמיים,    לעומתו קבע חכם ההלכה הגדול והמפורסם הסוני, תקיי א-דין אחמד איבן תיימייה (1263 - 1328)  שאין כל קדושה במסגד אל אקצה ואסור למוסלמי לפנות אליו בתפילה, והמתפלל אליו יידון למיתה.   ואכן, לפי מאמרו יצא איבן תיימייה נגד כל הפולחנים שהיו נהוגים בין מוסלמי ירושלים וקבע שהם נחשבים ל"בידעה", חידוש שיש לגנותו.   (י. חסון, ירושלים בראייה מוסלמית, י-ם תשמ"ז).                   פרופ. עמנואל סיוון מציין שהעלייה לירושלים של המוסלמים נחשבה תמיד כזייארה (ביקור בערבית) לא חג',- עלייה לרגל לאתר קדוש.  (י-ם בתקופה הצלבנית והאיובית, י-ם תשנ"א)
 

מן הדין לציין, שבשנת 1999 ביקר מר אריק שרון, ראש הממשלה, את האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 23 בוותיקן, שאמר: ארץ ישראל קדושה לשלוש דתות אבל היא ניתנה רק לדת אחת – ליהודים, וזה ההבדל בין טיירה סנקטה – ארץ הקודש, לטיירה פרומיסה – הארץ המובטחת, (שמות ל"ג, 1.  דברים ל"ד, 4)  המעניין הוא שגם הקוראן הקדוש למוסלמים, בפרשת השולחן פרק 5 פסוק 24, מציין, שמשה אמר לבני ישראל: "התקדמו בדרככם אל הארץ הקדושה אשר הבטיח (אללה) לכם".    בפרק 7 פסוק 133 נאמר: "אחר כך הושבנו את בני ישראל לבטח בארצם".    ירושלים נשלטה ע"י הערבים והמוסלמים במשך למעלה מאלף שנים, ולא נקבעה לבירתם  בארץ אף יום אחד, כי נחשבה עיר כיבוש זרה להם.

ה מ ס ק נ ו ת.                                                                                           
אם כן, מוקשות הקושיות הבאות:   איזה עם יסד בארץ ישראל ובנה בה את ארצו מולדתו, תרבותו, בירתו, מקדשו ומצודתו, וערכו החשוב הוא השלום ?  ואיזה עם זר בתרבותו, בדתו, בשפתו ובמכורתו, כבש והרס בהתמדה כל חבל בארץ ישראל עד חורמה, כאשר חפצו הוא במלחמה והוא שונא שלום, בדומה לכנופיות אל קעידה וחיזבאללה ומרעיהם בימינו?  צווי הפתח בימינו הוא: "הרוג יהודי וזכה בגן עדן !"   חשוב לציין שבישראל השלום הוא חזון וחלום, ערך לאומי ותרבותי והוא נזכר 237 פעמים במקרא, 105 פעמים רק בנביאים ו- 1050 פעם בספרות חז"ל, כנאמר: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" (תהילים ל"ד 15).    לפי ב. לואיס, השלום במדינות המוסלמיות אינו ערך מוסרי, תרבותי ופוליטי; וכך נכתב בספר תהילים: "אויה לי כי גרתי משך (עם פראי בצפון הארץ) שכנתי עם אוהלי קידר (ערביי דרום-מזרח הארץ) רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (תהילים ק"כ 5-7).   ברנרד לואיס ציין עוד כי לאיסלם אין כל קשר לדמוקרטיה הנוגדת לתורתם.   אציין שבעולם יש כיום 56 מדינות מוסלמיות, ולרובן הגדול אין משטר דמוקרטי.    ואילו ביהדות הדמוקרטיה היא מצווה ככתוב בתורה:"אחרי רבים להטות" (שמות כ"ב 2)  ו"קול המון כקול שדי"  (משנה חכמים רע"ז). השקר בישראל הוא דבר מאוס ושלילי כמרמה, הונאה, רשע, זדון וחטא, שנזכר 113 פעמים במקרא ועליו נאמר בפרשת משפטים:"מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג 7)  ובתהילים כתוב: "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".  (תהילים ל"ד 14)

אדגיש שהחוקר הגדול והמכובד של האיסלם, פרופ. י.י גולדציהר (1850 - 1921) הטיל ספק באמינות של החדית'ים המאוחרים (מסורות, תורה שבעל פה) וכתב שיש בהם "תרמית חסודה של בודי מסורות מליבם" (י-ם תשי"א).    בשנת 1975 בועידה הרביעית לחקר האיסלם בקהיר, גילו חדית' 'צחיח' (אמיתי, של רעי הנביא מוחמד) ובה נאמר:"שקרים הם חטאים, אלא אם הם נאמרים ומשרתים את טובתם ורווחתם ושלומם של המוסלמים".    

ואכן, נשיאנו שמעון פרס פרסם לאחר הסכם אוסלו את מסקנותיו,לאמור: "אצל הערבים המילה הכתובה והמוסכמת היא % 40 התחייבות של ממש ו- %60 מליצה". (ידיעות 1995)  כפל הלשון, ההתחסדות וההתחזות ידועים ומקובלים אצל הערבים, וישנה מימרה נמרצת אצל הערבים האומרת: "דרבני ובכה, סבקני ואישתכה", שמשמעה:  היכני ובכה, השיגני במרוצו למשפט, ותבע אותי לדין.   העדות לכך הן מעלליהם הנפשעים והמתועבים של הפלסטינים באינתיפאדות נגד ישראל; כאשר הם מפגיזים ישובים אזרחיים שלווים באכזריות, ובו בזמן הם פונים בתלונות למדינות אירופה "הצדיקות" ולאומות המאוחדות "המוסריות".  

הואיל וכך, מי הוא הכובש הגדול בין עמי העולם ?                                            
ידוע שהערבים הנוודים מארץ ערב הם שפתחו ב'פותוחיהם' – כיבושיהם, כאשר פרצו לארצות שלוש יבשות- אפריקה, אירופה ואסיה.  בשנם 640 כבשו ערביי המדבר בעריצות את מצרים שתושביה היו נוצרים ביזנטים, בהם קופטים שלשון פולחנם הייתה מצרית משולבת ביוונית.    הקופטים היו עשוקים כי נאלצו לשלם מס גולגולת בנוסף למס קרקע. לאחר שהערבים המצרים הפלו את הקופטים אשר ארצם נגזלה מהם, הם התמרדו נגד הכובשים המוסלמים בשנת 725 ונכשלו. (א. אשתור, האינציקלופדיה העברית, תשל"ב)  
עד היום מקופחים הקופטים במצרים בשמירה על פולחן דתם. 
בשנת 709 נכבשו הברברים עובדי האלילים, שליטי ארצות צפון מערב אפריקה ע"י הערבים, ולאחר שמרד הברברים בערבים נכשל, הם נאלצו להתאסלם; אך כיום שומרים הברברים המופלים על שפתם ומסורותיהם בארץ אבותיהם.  בשנת 711 כבשו הערבים את ספרד הנוצרית מונותיאיסטית. שפתם ודתם של הערבים לא נתקבלו בספרד והמוסלמים נמלטו ממנה כעבור כ- 670 שנות שלטון של כפיה והתעללות באזרחיה.    

 היכן כאן ההדדיות בין העמים בעלי עיקרים של אמונה באל אחד ?  בשנת 636 נכבשה סוריה הארמית והנוצרית על ידי הערבים האומאיים שהיו יריבי הח'ליף עלי מצאצאי הנביא מוחמד שבירתו הייתה במכה.  הח'ליף מועאויה האומאיי הקים את בירתו בדמשק ושלט משם על האימפריה הערבית הענקית כמתחרה למושלי מכה. (א' אשתור, י-ם 1990).  במלחמת האחים הזו היו כל הרבה הרוגים עד שהשתמשו ברגליהם וידיהם של ההרוגים בתור יתדות לאוהליהם, וכך כתב מ' גיל על האומאים בארץ, שהייתה זירת קרבות בין הערבים לעצמם.      בשנת 661 כבשו האומיים את בבל בירת ארם נהריים והכריחו את הארמים לקבל את דתם המוסלמית ואת שפתם הערבית.     הם כינו את ארצם עיראק שמשמעה חוף בערבית (של נהרות פרת וחידקל).   לאחר מכן עשקו העיראקים את אחיהם הכורדים, המוסלמים וילידי הארץ צאצאי הארמים, וטובחים בהם יחד עם הטורקים גם בימינו בקשיחות ובאכזריות ללא נקיפת מצפון.  זאת למרות שצלאח א- דין (1137-1139) המצביא המוסלמי-האיובי הגדול ושליט מצרים וסוריה היה כורדי.   
האין זה רצח עם של כובשים ערבים בארץ לא להם ? 

בשנת 651  כבשו האומאיים את איראן, אימפריה שהשתרעה בימי הזוהר שלה מהודו ועד כוש (אתיופיה).   הפרסים – איראנים היו אז העם הסובלני רחב הדעת המקורי והטיפוסי של המזרח התיכון.   הם עמדו נגד האימפריות הרומאית והביזנטית בנחישות ובעוצמה, והצליחו.    תמוה הוא איך עם נאור זה נכנע וקיבל תורה קנאית קיצונית של תרבות תוקפנית המונעת קידמה ודעת, אהבה ושלווה, על אף שלא קיבלה את השפה הערבית. 

בשנת 670 ואילך נכבשו ארצות אסיה התיכונה, שנכללו בתורכיסטאן, בידי האומאיים והעבאסים  (750-969).   לפי פרופ. א. אשתור עלה תימור לנג המונגולי (1336-1405) באסיה התיכונה ושלט בה והפך למוסלמי אדוק וקנאי.   הוא היה מגדולי הכובשים בכל הדורות ורב טבחים במלחמותיו ודיכא באכזריות איומה את המורדים בו, ואפילו את אחיו המוסלמים, והקים מגדלים מגולגולותיהם (אינציקלופדיה עברית ל"ב)   בכיבושו את דמשק המוסלמית בשנת 1400, ריכז תימור לנג 30,000 מבני דתו המוסלמים-סורים במסגד הגדול בהם כוהני דת, בני ביתם נשים וטף, ושרף את הבנין על יושביו. (ג. לה סטרנג', בירות 1965)  היכן כאן צלם האנוש של המאמין באל אחד.   האם עוד יש ספק מי גזל ארץ זרה לו, ומי הכובש האכזר בעמים ?  לאלוהי 'הפותוח' פתרונים.    ואכן,גדול ההיסטוריונים שלנו,  פרופ. בן ציון דינור כתב: "אפילו כשארץ ישראל לא הייתה למעשה ברשותו של ישראל, לא היה ישראל עם מחוסר מולדת אלא עם שאחרים גזלו ממנו את ארצו, שהיהודים עלו מארצות הגולה לארץ ישראל הגזולה".  (האינציקלופדיה העברית 28 תשל"ו)

עם  ישראל  יוצר  את  ארצו  הקדושה, ומייסד  ארץ  נוכריה.                              
אדגיש שהיהודים ישבו בערב כמייסדי עריה כאלף שנים לפני האיסלם, הדת שאסרה על מאמיניה לעבוד אדמה.  לאחר חורבן בית ראשון ושני הגיעו לערב 20 שבטים יהודיים שייסדו את הערים הראשונות בנאות המדבר, והתבצרו ב- 59 מבצרים. (פרופ. ש. בארון  ת"א 1965)    פרופ. ה. למנס כתב בספרו שבתקופת ההיג'רה (622 לספ') היו כל נאות המדבר מיושבות ומעובדות ע"י היהודים, ועיקרם ב-יתריב (אל מדינה) בתימה, באל עולה, בפדאך ובחייבר.   הוא ציין שבמכה לא ישבו יהודים אלא הגיעו כסוחרים ועוברי אורח, (האיסלם, י-ם תשט"ו).   המעניין הוא שבימי יורשי הח'ליף עומר נאלצו הערבים להחזיר חלק מהיהודים לערב, כי כשלו בגידול תמרים ובהפרייתם, ומעדו בגידול דבורים לדבש.
 

חשוב לדעת שרעיון "עיר הקודש" ו-"ציון" נזכר 37 פעמים בתנ"ך ומכוון לעם ישראל בלבד לאמור: "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש, כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא", (ישעיה נ"ב 1).    מושג זה נגזל ע"י הערבים כי ירושלים כונתה בפיהם בשם אילייה שנקבע ע"י הקיסר איליוס הדריאנוס הרומאי, אשר נלחם במרד בר כוכבא והרס את ירושלים.   השם אילייה נזכר גם במטבעותיהם עד המאה ה- 10 לסה"נ, ורק אז כינוה אל קודס (הקדושה) שנגזר מקרתא דקודשא של עם ישראל בלבד !     אם כן מיהו גוזל הארצות התמידי בתולדות ארץ ישראל, ומי הוא הבונה האמיתי של מולדתנו ?    כחוקר תולדות ארץ ישראל מאז שנת 1945 ומפרסם ספריה הרבים, אני מצהיר שעם ישראל היה בונה מדינה נשגב, יחיד ומיוחד בארצות המזרח התיכון והים התיכון, שהפך את סלעי ההר והמדבר לארץ דגן תירוש ויצהר.    אציין שכל בר בי רב בעמנו הטוען שאנו "כובשים", אינו יהודי, וודאי שאינו ציוני לדאבוננו.     כי אבותינו היוצרים וחלוצים היו גם מוסריים ויישרי דרך, שהם קנו את ערי מגוריהם בארץ, ובנו בהן מזבחות לעבודת הקודש; את שכם (בראשית ל"ג 19-20)  ואת שומרון (מלכים א' ט"ז 24) כבירות ישראליות שנבנו בנחלת אפרים; את גורן ארוונה בירושלים בירת ארצנו (שמואל ב' כ"ד); את חברון באלוני ממרא של אברהם אבינו (בראשית י"ג 18) – מושב דויד המלך במשך 7,5 שנים (שמואל ב' ב' 11).    בממלכת יהודה  את באר שבע בירת הנגב שבה חפר אברהם באר שנתגלתה בימינו (בראשית כ"א 30-31) ונטע אשל- עץ יער ראשון בארץ (בראשית כ"א 33).

לאושרי נמניתי בין החלוצים ("הכובשים") בוני ארץ ישראל בחבליה הנידחים ביותר, הייתי בין מייסדי היישוב מעוז חיים במסגרות "חומה ומגדל", בביצות הממאירות של עמק בית שאן על אפה וחמתה של האימפריה הבריטית.     סייעתי גם בהקמת קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח, שאדמתה המלוחה נשטפה לפני עיבודה לראשונה בארץ.    עבדתי גם בסדום שבדרום ים המלח, שאליו הגענו בספינות בלבד, וגרנו באוהלים באקלים הקשה ביותר בארץ, בשנת 1939. 

לאור הראיות, העדויות וההוכחות, לא מובן מנין השקר והעלילה הזדונה, שעם ישראל הינו כובש בארצו, ומה מקור הדיבה ההשמצה וההאשמות, שאין להם כל שחר ויסוד ?   בראש ובראשונה אני פונה לאחינו המלומדים אנשי עם הספר ושואל, כיצד הגענו לדרגת עם הארץ מבלי להבין מה כתוב בספר הספרים ומה משמעות ארץ ישראל.     היכן חוקרי המקרא הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ותולדות האיסלם ותולדות ארץ ישראל שמילאו את פיהם מים, לא חשבו ולא הואילו לבקר בנופי ארץ ישראל ובמבניה, כאשר "כל מקום בו תדרוך כף רגלכם" זועק – יצירת עם ישראל אנוכי !   ולא מפיצים את ערכי האמת בקרב העמים.

אחר כך אני פונה לציונים המכובדים:  שרי הממשלה, חברי הכנסת בהם חלק פעוט מאלופי צה"ל בדימוס, מגמדי ישראל השואלים השכם והערב ובמורך לב – מה האלטרנטיבה ?    אוי לאותה בושה וכלימה, ולאותו ביזיון, הרי אותה שאלה שאלו את עצמם שבעת עממי כנען: "החיתי והגירגשי, האמורי והכנעני, והפריזי והחיוי והיבוסי"  (דברים ז' 1).    היכן אם כן העממים רפי הלב האלה, שאבד זיכרם ונעלמו כליל מעל במת ההיסטוריה ?     וכך נאמר בתנ"ך בפרשת 'משפטים' על אמיצי הלב ועל דלי הרוח במלחמה: "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך,לא תירא מהם.... מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב אל ביתו ולא יימס את לב אחיו כלבבו" (דברים כ' 1, 8 ).  

וזה לעומת עוז רוחם של חלוצי העליות הראשונה, השנייה והשלישית, ודורות הפלמ"ח ותש"ח .      מכאן יש להסיק שאם חפצי חיים אנחנו, אין אלטרנטיבה או חלופה, אלא מאבק עקשני וממושך למען קיום אומתנו.  ומלחמה מאומצת ומתמדת נגד השמדת עמנו  בידי המשחיתים בני תרבות הכיבוש.   כי הביטוי האומלל, ההמוני והנדוש "שטחים כבושים" הוא רעיון אווילי ונבער, הבל ורעות רוח של בורים, המעורערים בבינתם.

כך חזה מנהיג הקיבוץ המאוחד הגדול, יצחק טבנקין: "זכותנו על ארץ ישראל תלוייה במימושה" וכך פועלים בדבקות מתנחלי יהודה ושומרון וחבל גוש קטיף. כמו כן המשיך טבנקין: "כיבוש" יהודי את שטחי  יהודה ושומרון וחבל עזה הוא עיוות היסטורי ועיוות דמותנו המדינית, כי מלחמת ששת הימים היא המשכה של מלחמת השיחרור.   ועוד: "גבולות החלוקה והקו הירוק לא נהפכו לגבולות שלום במשך 20 שנות קיומם, הואיל ומעצם טבעם הם גבולות מלחמה".  (עיונים בתורת הציונות, 1967)

היכן יש בעולם עם משכיל ובריא ברוחו המצהיר שאין לו זכות קיום בארצו ובמולדתו יצירי כפיו; ואיפה נמצא חכם ובר דעת של אומה המגן על אויביו הכוחניים והאלימים מדת ומדעת בעיתות מלחמה ?   באיזה מקום ביקום יש עם שאינו ריבון על מדינתו ומכורתו ?  

אייה האחריות והנאמנות הלאומית והציונית של חלק מבני עמנו המוכן לוותר על זכותנו על הארץ, ועל בית מקדשנו, לאחר שהנחנו בעמל כפינו יסודות לבנין מדינתנו ומכורתנו בארץ חרבה ושוממה.         משוררנו הדגול נתן אלתרמן אמר :   "אין עם נסוג מחפירות חייו" ואם ניסוג לקו הירוק, עלינו לכתוב תנ"ך חדש" (חלילה).

וכיצד  זה  קרה ?
המפתיע ומדהים הוא, כיצד ראש ממשלתנו והמפלגות היהודיות והציוניות של מדינתנו התבזו והכריזו קבל עולם על חלוקה וביתור ארץ קודשנו ומולדת עמנו הנאור לשני עמים ?  מי שמכם שופטים משועבדים לחרוץ את גורל עמנו בן למעלה מ- 3,500 שנים, שיצר ובנה, עיצב ושיגב ארץ דגולה ומופתית שאין דומה לה בשממות המזרח התיכון הזנוח ?

מי קבע שיש עם פלסטיני כאשר כל הממשלות הערביות בארצנו לא הצהירו על קיומו אלא סמכו על הכרזת ההבל של ממשלת המנדט הבריטית רק בשנת 1925, שפעלה במרמה ובזדון אימפריאליסטי. כמו כן ידוע שבברוקלין – ניו יורק חיים כשני מיליון יהודים, שנושבו בה משלהי המאה ה-18. מה היה קורה אילו יהודי ברוקלין היו מכריזים שעירם שייכת לשני עמים – אמריקני ויהודי ? 

הכל היו לועגים להם ומבזים אותם בכל חבלי תבל.    יש גם לזכור, כי בניגוד לפלסטינים, עם ישראל הוא העתיק והמפורסם בין עמי הקדם התרבותיים בהשכלה ובמדע, בדת ובמוסר, ונמנים על תומכיהם ומפיציהם המושבעים.  ומה עושים הפלסטינים ?

לעניות דעתי מדינתנו לוקה כיום בחוסר חינוך בסיסי לאהבת התנ"ך ולחיבת ארץ ישראל, לעומת דורנו שחונך לאהבת הארץ בימי שלטון המנדט הבריטי בארץ.    הציונות היא תנועה לאומית ששורשה בציון, הוא הכינוי לירושלים ולארץ ישראל ונזכר 154 פעמים בתנ"ך, מהם 46 פעמים בספר ישעיה.    ירושלים נזכרת בתנ"ך 667 פעמים ו- 3212 פעמים בספרות חז"ל; ויהודה (מכאן יהודי) נזכרת 800 פעמים בתנ"ך.  הציונות ינקה את השראתה מחיבת ציון ומחזון 'שיבת ציון' (תהילים קכ"ו 1).     בתנ"ך כספרות לאומית ודתית מתואר פרק זמן של כאלף שנים  מהתולדות החומריים והרוחניים שלעם ישראל בארצו, שאין דומה להם בשום עם  אחר בימי קדם.    כי לחשיבות המקרא לעם ישראל ולשאר אומות העולם אין גבול שבו מוחשת היצירה התרבותית והחלוצית של עם, המשמש סמל ומופת לבניית מולדת בתבונה ובעמל כפיים.   לא בכדי אמר עליו דוד בן גוריון, אבי מייסדי מדינת ישראל: "ארץ זו עיצבה אותנו ואנו עיצבנו ארץ זו".   וכן: "התנ"ך הוא המנדט שלנו על ארץ ישראל.... זכותנו על הארץ, על הארץ כולה קיימת ועומדת לעד"  (עיונים בתורת הציונות 1967).  
השר אבא אבן כתב: "אינני מאמין שבלי ירושלים יהיה שלום... בזכותה הפך התנ"ך קול קורא לאנושות כולה".   "עם ישראל" נזכר 1,880 פעם בתנ"ך !

לכן חובה על ממשלתנו לקיים יום יום דיון על פרק נבחר מספר הספרים בתקשורת, שייבחר על ידי מומחים ואנשי מדע.   נוסף לכך ראוי ורצוי ללמד תנ"ך ותולדות הארץ בגני הילדים ובבתי הספר כמה פעמים בשבוע.    חשוב להקים בכבוד ובהנאה חוגים ללימוד המקרא בכל יישוב, רובע ושכונה, ובין מוריו יהיו גם גימלאים מתנדבים מבתי הספר, המכללות והאוניברסיטאות בשרות חינוכי לאומי, גם כדי להנחיל את תוכנם לכל העמים הנאורים.

חזרה לראש העמוד