גיליון מס' 578

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתשרי תשע"א, 30 בספטמבר 2010

עם צרופת מאמר של יואב אבניאון על הכיתוב העברי מימי הבריגדה במערת גרוטו די פרטוסה ליד נאפולי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: משה גרנות: "גטו" בתיאטרון הקאמרי.

מתי דוד: הקואליציה של האדום והירוק, הברית של השמאל הקיצוני עם השותף הפלסטיני. // יהודה גור-אריה: הסבך.

אלי יזרעאלי: על שוטרים, אפולוגטיקה, צדקנות  ומרעין בישין אחרים.

משה שפריר: רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד. // משה כהן: מה רוצים מליברמן?

אורי הייטנר: 1. גם אני מחכה לרבין. 2. שנאת ברק. 3. משט הבוגדים.

דנה מור קוראת הספד ביום קבורת אביה ד"ר גבי מור, 1928-2010.

משה ברק: שתי עדויות. א. משה  כרמי. ב. ביאליק והספרדים.

בעקבות ברכת בנדלה: הצילה אותו מחיי רווקות אומללים.

גרימי: עוד על השיר "שני אלונים".

ישראל סגל: בעקבות סיפורו של ישראל זמיר "המקף".

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ מאת משה ברק, פרק ל': מָחוֹב – מנדט.

משה גנן: על ספרה של חנה טואג: "לאורה".

יוסי גמזו: נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק.

יוסף אורן: והכנעני עדיין בארץ. // רון וייס: מי מְפגֵעַ?

יוסי אחימאיר: נתניהו וליברמן, שמיר ולוי.

משה בר-יוסף: מניין ומתי הגיעו הערבים ליפו.

אהוד בן עזר: ליברמן צודק בניתוח המצב אך פיתרונו הזוי גם הוא.

מיכל סנונית: בפרוס השנה החדשה.

אלי מייזליש: השמאל אמנם מת – אבל האם הימין בישראל מתחזק?

אֲגָנָה וַגְנֵר: מכתב בקשר לשפריץ מתחת לזרוע שלי.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

משה גרנות

"גטו" בתיאטרון הקאמרי

בעקבות המלצתו של אהוד בן עזר הלכתי לצפות במחזה "גטו" של יהושע סובול, ולא התאכזבתי – המחזה מרתק לכל אורכו, המשחק, התפאורה, הכוריאוגרפיה והמוסיקה הם באמת משובחים ביותר. אבל, יש בכל זאת "אבל" – קשה היה לי לעכל את המסר החבוי ביצירה מצליחה זאת שתורגמה לעשרות שפות, והופיעה על בימותיהם של 66 תיאטרונים ברחבי העולם.

מהו המסר של "גטו"?

דרכם של סופרים ומחזאים היא "לשתול" בדבריהם של הגיבורים "החיוביים" את הרעיונות שלהם, את אותו המסר שהם מבקשים שהקורא/הצופה ישים בתרמילו בסיומה של הקריאה/צפייה.

לפני שאסקור את הדמויות המרכזיות במחזה, אספר בתמצית את סיפור המעשה: את גטו וילנה מנהל גרמני סדיסט בשם ברונו קיטל (איתי טיראן), המחשיב עצמו אמן, והנוהג – מצד אחד בטירוף מזעזע, ומצד שני – מביע הערכה ליהודים ולתרבות היהודית. לגרמני הזה (הגרמני היחיד במחזה!) – המטיל אימה נוראה על סביביו, יש שליחים יהודיים המבצעים את הפקודות האכזריות שהוא מקבל מגבוה – השליחים הם גנס, המנהל היהודי של הגטו, הלבוש כקלגס והחוגר אקדח למותניו (נתן דטנר), וקבוצה של שוטרים יהודיים הרודים בחבריהם באכזריות.

קיטל דורש משרוליק הבמאי (גדי יגיל) שירכיב קבוצת תיאטרון אשר תשמח את דרי הגטו הצועדים לאט אבל בטוח את השמדתם. את הוצאות התיאטרון (תלבושות, מסך וכד') לוקח על עצמו הסוחר הממולח וייסקוף (רמי ברוך), אשר הקים בתוך העולם האפל הזה מתפרה ומכבסה המשרתות את המאמץ המלחמתי של הנאצים, שעם מטרתם הוא הולך ומזדהה מיום ליום.

קיטל מתעלל בזמרת הנפלאה שבלהקה, הלא היא חיה רוזנטל (אניה בוקשטיין), בה הוא מתאהב בדרך החולנית שלו, למרות תורת הגזע עליה חונך מנוער. גנס ושוטריו מבצעים את כל הפקודות המזעזעות של קיטל – גנס עצמו מאונס, ואילו שוטריו עושים את מלאכתם (משלוח אל המוות של מאות זקנים וילדים) ברצון ואף בהתלהבות. גנס ושוטריו אף מבצעים (ביוזמתם, בלי פקודה מקיטל!) את ההוצאה להורג היחידה המתוארת במחזה.

בסופו של המחזה קיטל מחסל את הלהקה, כשהוא עצמו מתחפש ליהודי כדי לשרוד אל מול צבאות רוסיה המתקרבים.

ובכן, מי "הרעים" ומי "הטובים" במחזה?

רוב חברי הלהקה דומים לבעלי חיים מאולפים שנקלעו למלכודת מוות, וכל שאיפתם היא להינצל איכשהו, ולכן אינם רלוונטיים לחלוקה הגסה שאני עורך כאן. קיטל, למרות הבלחות של הערצה כלפי היהודים, הוא מתואר כשטן בהתגלמותו. גנס נוהג בתושבי הגטו באדנות. הוא ממלא את פקודותיו של קיטל לבחור אנשים לסלקציות, תוך כדי ניחום עצמי שהוא מצליח בשקלא וטריא עם השטן לצמצם במידה רבה את כמות האנשים הנשלחים אל המוות. הוא יודע שאשמה כבדה נופלת על שכמו, אבל מאמין שהוא הצליח לגרום למיספר יותר גדול של יהודים לשרוד. השוטרים היהודים מתוארים בכל כיעורם: הם אונסים נשים, מלשינים, מכים, מוציאים להורג יהודים בפקודתו של גנס, ואחד השוטרים אף יורה בראשו של אחד הנידונים, כשהוא עושה זאת באקדחו של קיטל (מלאכתו של הצורר נעשית בידי היהודים!)

וייסקוף הוא קומבינטור, מבריח, ספסר, מנצל הזדמנות להתעשר, מזדהה עם המשימה הנאצית שהוטלה עליו, מסרב להציל יהודים "מיותרים" על ידי העסקתם במפעליו. לרגעים הוא מתואר המחזה כדמות היהודי הטיפוסי מעיתון הנאצי "דר שטירמר".

ברור שהמחזאי והקהל אינם יכולים להפנות, שום סימפתיה כלפי גיבורים אלה.

נותרו שלושה: הבמאי שרוליק (גדי יגיל), הזמרת חיה רוזנטל (אניה בוקשטיין), וספרן הגטו הרמן קרוק (אלי גורנשטיין). שרוליק הוא איש נפלא שמצליח להפיק מאנשים רעבים ודוויים, ששכלו את משפחותיהם, הפקות אמנותיות הקוצרות שבחים מאלפים אף מפיו של הצורר עצמו. הוא מציל את חיה הזמרת המחוננת מאחד הטירופים של קיטל אשר ביקש לירות בה בשל מעט שעועית שגנבה. כשהוא מציל אותה, הוא מסכן את נפשו שלו. הוא גם מעז פנים כלפי קיטל – אך כל אלה הוא עושה באמצעות הפיתום שהוא מפעיל (במשחקה הנפלא של חני פירסטנברג). למרות הבוטות המוטחת כלפיו – הצורר מצטהל לנוכח הבובה המצחיקה, שהיא כביכול הדוברת. בלי הפיתום – פיו של שרוליק חתום. חיה רוזנטל מצליחה בכישרון זמרתה בריקודה ובמיניותה לשכך את חמתו של קיטל. בסוף המחזה היא בורחת מהגטו אל המחתרת, ובריחתה זאת גורמת לרצח כל חברי הלהקה שנשארו מאחור.

הגיבור היחיד שהוא "חיובי" ללא כל דופי הוא הרמן קרוק: הוא משכיל מאוד, הוא מציל ספרים מכלייה, הוא מביא אור התרבות למאפליית הגטו, הוא היחיד המתעמת עם קיטל פנים אל פנים, והוא גם מעז להתעמת עם גנס – אימת הגטו.

בדמות "החיובית" הזו בחר יהושע סובול לכמוס את המסר העיקרי של המחזה: קרוק הוא סוציאליסט, המאמין באחוות עמים אשר תכריע בסופו של דבר את העם הגרמני הברברי. הוא מתעב את גנס הציוני הרוויזיוניסט, השר "התקווה" במקום "האינטרנציונל", האיש שלמד מהנאצים את הלאומנות הבלתי מתפשרת, ומבקש להביא אותה לפלסטינה. קרוק מארגן הפגנה של אחד במאי, בה דוברים יידיש, ובה נשללת לא רק דרכם של הנאצים, אלא גם דרכם של הציונים הלאומנים.

המחזה הוא חזק, בנוי לתלפיות, אבל לא רק מעלות אלו גרמו לתפוצה הרבה שלו בעולם. עמי המערב, הנושאים על גביהם את חטא השמדת היהודים בימי מלחמת העולם השנייה, או למצער – את שמחתם לאידם של היהודים המומתים במיתות המשונות (את הדברים האלה מטיח קיטל בפניו של קרוק המדבר על אחוות עמי התרבות...) – עמים אלה משתוקקים לשמוע שהיהודים התנהגו כמו נאצים בגטאות, ושהם ממשיכים להתנהג כך גם בהיותם עם חופשי בארץ ישראל. אין דבר יותר מרגיע את הפושע מפשעיהם של אחרים, ויהושע סובול מעניק לצופה המערבי בדיוק מה שהוא מייחל לו כבר שבעים שנה.

בשבוע שעבר טס יהושע סובול עם עוד מספר אישים מעל יהודה ושומרון, כינה את היישובים היהודיים שם "גרורות של סרטן", והשווה את ההתנחלויות ליד הכפרים הערביים ל"קרציות על כלב". הוא, כמובן, נמנה עם החותמים על החרם נגד היכל התרבות באריאל, חרם שמחזק את ידי שונאי ישראל המחרימים תרבות, אקדמיה ותוצרת חקלאית של ישראל (של כל ישראל – לא רק של השטחים הכבושים!)

ייתכן שאילו הרמן קרוק היה טס מעל ההתנחלויות – היה אולי מטיח את העלבונות ביתר פאתוס.

לי אישית כואב עד מאוד כשעוד בן של עמנו, ברוך כישרונות, מתחבר בחדווה כזו אל שונאינו המרים ביותר.

אהוד: בהצגה שאנחנו ראינו לא הופיעה חני פירסטנברג, ואת קול הפיתום הפיק אלי גורנשטיין עם בובתו. לא ברור לנו למה עשה כך, ומדוע מופיעה השחקנית הנפלאה חני פירסטנברג רק בתוכנייה מבלי שתופיע בכל הצגה, ואין לכך שום הסבר או התנצלות מצד התיאטרון.

כמו כן אני מודה ומתוודה שלא שמתי לב לפן השמאלני והאנטי ציוני שבמחזה אלא ראיתי בו רק הד למחלוקת ההיסטורית הידועה בין הציונים לבין הבונד והיהודים הקומוניסטים – ולא ביקורת על הציונות, שכביכול היא נגד הרעיון הסוציאליסטי, השמאל. הלא חלק מן הטירוף הפושע כיום בארץ הוא שהמשכם-כביכול של "ארץ ישראל העובדת", ה"שמאל" בהתגלמותו ההיסטורית, שהכין את מרבית הכלים להקמת המדינה – הוא כיום כת של מטורפים, מנוולים ועוכרי ישראל, הנושאים את שם ה"שמאל" לשווא, והעיתונות מקבלת זאת ומתייגת ו"משמאילה" אותם עד שכל אדם שפוי והגון מקבל בחילה מ"השמאל" הזה לדורותיו! ומה היה בן גוריון? רוויזיוניסט?

* * *

מתי דוד

הקואליציה של האדום והירוק

הברית של השמאל הקיצוני עם השותף הפלסטיני

רבים מקרב 60 "ארגוני השלום" הקיימים בישראל, תחת מגוון שמות כיסוי והסוואה, ממקדים את פעילותם כמעט אך ורק בנושא הפלסטיני, תוך הצגת עמדות אנטי ישראליות ופרו פלסטיניות. ארגונים אלה, הממומנים ע"י קרנות וממשלות זרות, משתפים פעולה עם הארגונים הפלסטינים בפעילויות בתחומים רבים, הכוללים בין השאר הפגנות, עצרות, תביעות משפטיות לבג"צ, פניות לגופים משפטיים בעולם, משלחות לחו"ל, הכנת מסמכים פוליטיים משותפים ועוד ועוד. זו ברית הזוגיות והפעולה בין השמאל היהודי הקיצוני (האדום) לבין המוסלמי הפלסטיני (הירוק).

כשהשמאל בצרפת התנגד למלחמה באלג'יר, הוא לא פנה נגד הרפובליקה הצרפתית. כשהשמאל בארה"ב התנגד למלחמה בויטנאם, הוא לא נטש את האמונה והפטריוטיות הלאומית האמריקאית. ואולם השמאל הקיצוני בישראל התחבר לאלמנטים קיצונים של אויבינו ומשתף איתם פעולה גלויה, נגד זכות קיומה של ישראל כמדינה ציונית ויהודית. האדום והירוק – ברית אנטי כחול לבן.

הלחשנים של השמאל הקיצוני (האדום), בעיקר מקרב אנשי הרוח והאקדמיה, מגבירים את פעילותם העוינת בעולם, על מנת להגביר את הלחץ החיצוני על ממשלות ישראל, כדי לרצות את התביעות הפלסטיניות. זאת גם על רקע כישלון השמאל בקלפיות בבחירות האחרונות, שבהן למשל מרצ קיבלה רק 2.48% אחוז שהם 96,765 קולות בלבד. בארה"ב אפילו הוקם ארגון יהודי שמאלני חדש (סניף של שלום עכשיו) בשם "גיי סטרייט". שקרא לאובמה לנקוט גישה יותר תקיפה נגד ממשלת ישראל!

חלקים בשמאל הקיצוני "תירגמו" את הסיסמה האנטישמית הישנה "לשפה" פוליטית עכשווית מקורית: "הכו בציונים והצילו את פלסטין" – על משקל הפסוק "הכו ביהודים והצילו את המולדת!"

* * *

יהודה גור-אריה

הסבך

בִּצְעָדִים מְדוּדִים,

סָפֵק לֵאִים, סָפֵק כְּושְׁלִים

אַתָּה נָע חֲרִישִׁית,

כְּמוֹ שֶׂה לְעוֹלָה

בְּהִתְגַּנְּבוּת יְחִידִים,

אֶל הַר הַמּוֹרִיָה שֶׁלְּךָ,  

הַמַּמְתִּין לְךָ בְּאֹרֶךְ-רוּחַ, סַבְלָנִי

רוֹאֶה אוֹתְךָ עוֹלֶה

וּצְרוֹר עֲצֵי חַיֶּיךָ

עַל גַּבְּךָ.

הֵם מִשְׂתָּרְגִים לִסְבַךְ

שֶׁל יַעַר-עַד

לִלְכֹּד קַרְנֵי הָאַיָּל

הַמְיֹעָד,

הַבָּא וְהוֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ.

וְאַתָּה, עָקוּד עַל הַמִּזְבֵּחַ

בִּכְבָלִים סְמוּיִים

רוֹאֶה מֵעָלֶיךָ

מַאֲכֶלֶת תְּלוּיָה-מִתְנַדְנֶדֶת

עַל חוּט שַׂעֲרָה,

שְׁלוּחָה אֶל צַוָּארְךָ.

וְהַקּוֹל מִמָּרוֹם:

אַל תִּשְׁלַח אֶת יָדְךָ!

מִתְעַכֵּב אֵי-שָׁם בָּחָלָל

וְאֵין מִי שֶׁחוֹזֵר בּוֹ,

אֵין מִי שֶׁיָחוֹן.

וְהָאַיָּל, הַשֶּׂה הַמְּשֻׁלָח

תּוֹעֶה בַּסְּבַךְ, מוֹעֵד,

לֹא מוֹצֵא אֶת דַּרְכּוֹ,

מַחְמִיץ אֶת הַמּוֹעֵד,

מֵאַחֵר לְהַגִּיעַ

בָּרֶגַע הַנָּכוֹן...

רה"ש תשע"א

10.9.2010

* * *

אלי יזרעאלי

על שוטרים, אפולוגטיקה, צדקנות

 ומרעין בישין אחרים

צר לי אהוד. לי אין את הלוקסוס שיש לך ולאחדים נוספים לכתוב כריפוי בעיסוק או סתם לשם הכיף. עבורי זו פרנסה ועל כן לרוב, בשיקול בין מתן פורקן לכעסי לבין עמוד נוסף למטלותיי, השני הוא המכריע.

אולם לאחרונה הצטברו יותר מדי דברים שעליהם אגיב בקצרה. איני מקצר משום הנימוס. הרי אנו יודעים שאותי אינך עורך (וכך אמנם ראוי), אולם צוק העתים ומכבש הזמנים וגם זמן לחליבת הביצים יש להותיר, שלא לדבר על קצת תיאטרון וקצת פסטיבל.

ואגב, עומרי עזב את "אודליה" (המסעדה בבית ציוני אמריקה) והמקום הידרדר פלאים. אל תמליץ, או לחלופין, תמליץ שלא.

ולעניינינו:

1. כשהייתי בחו"ל קראתי מכתבו של מאן דהוא, שאת שמו מן הסתם איני זוכר, ובו הוא נזעק על "העוול" שעושים לרוצח העלוב, השוטר שחר מזרחי. נכון שהוא "רק" רצח ערבי ולא יהודי (כמובן שהפרימיטיביות הפושה בארצנו, מתנחבל נחשב יותר מאיש שמאל תל אביבי והאחרון יותר מערבי. Ordnung muss sein). שחר מזרחי קיבל לבסוף רק 3 שנים. הרוצח יזכה להורדת שליש וישתחרר לאחר שנתיים ואילו הנרצח לא ישוב עוד אל ביתו.

בלכתו לכלא אמר לאימו: "תזכרי שיש לך בן חי." בן רוצח יש לה. הרי הוא ירה במי שנמלט, ועל פי הקריטריונים שלו, הרכב הגנוב חשוב יותר מחיי הגנב. לא פלא שאנו מעומתים עם איראן. אנו הופכים כל כך דומים להם. לאחרונה מיהרו להחזיר במשטרה למדים רוצח נוסף, שסתם כך נפלט לו כדור. טוב, שטויות. הנרצח היה ערבי. זה ממש לא חשוב. אם הנרצח היה יהודי עם ציציות, פיאות וחברון מאז ולעולם, הארץ הייתה גועשת. היה גם מקרה שלישי. עייפתי.

2. הייטנר תוקף את הטוענים לטובתו של זדורוב. כאדם רציונאלי אני מטיל ספקות רבים באשמתו וממתין לערעור לעליון, מתוך תקווה כי שם, בשונה מהמחוזי, יתייחסו לכלל הראיות וימצאו את האשם האמיתי, בין אם הוא זדורוב ובין אם אחר. להתלהם כלפי זדורוב, בוודאי אדם שאינו משפטן, אין בכך צדק אלא צדקנות, המיישרת קו עם בתי משפט ובתי משפט עושים לא פחות (ואולי יותר) עוולות מאשר צדק.

כך היה בעניינו של דמיאניוק, אשר המחוזי שלח אותו לגרדום והעליון זיכה מחמת ספק. ומה עניין דמיאניוק, שבכל זאת נמצא כי פעל בשירות הנאצים – לזדורוב שעברו נקי (לפחות באופן יחסי)? שמהלקונות שראיתי, במה שהביא עורך הדין שפטל לבית המשפט, התעלמו שופטי המחוזי והתייחסו אליהם שופטי העליון. גם היום, כאשר דמיאניוק הוסגר לגרמניה, הוא אינו מואשם במה שישראל האשימה אותו.

בישראל יש טעויות בשפע, ומה זועק יותר מעניין ברנס. בארצות הברית הועלו אלפי אנשים לגרדום בעודם חפים מפשע. "גרין מייל" הוא לא רק סרט. הוא מייצג מציאות. לא בכדי טוען יגאל, כי צדק הוא רק כוכב.

3. גנור תוקף את אולמרט ללא סיבה. הוא אינו גורם נזק למדינה וכל שכתב עבר צנזורה. מה שמטריד אותי זו דווקא הרפיסות הנוראית של אהוד בן עזר. איזו אפולוגטיקה בניסיון לתמוך באולמרט. אהוד מביע אכזבה מהיחסים שבין אהוד אולמרט לברק. מכיוון שאינני חושש לומר את דעתי, הרי שכל מה שכתב אולמרט מקובל עליי כנכון. את ברק פגשתי פעם, בעבר, במפלגת העבודה. מלכתחילה לא התלהבתי ממנו (בלשון המעטה) ומכיוון שידידי, גדעון שגיא, שעמד אז בראש מחוז תל אביב של המפלגה, חשב שברק הוא העתיד. כשראיתי אותו (ולמען גדעון הייתי נחמד ולחצתי יד לתולעת), היה ברור לי שמדובר בנוכל, טיפוס לא אמין וחברים עבורו הם אלה המסבים לו תועלת כאן והרגע ואז הם נשכחים.

ברק הוא בלתי אמין, אינטרסנט, ובניגוד לאהוד ב"ע אינני חושב ש"אולמרט את ברק" הם הצוות האולטימטיבי. אם אולמרט ואשכנזי יחברו, זה יהיה לדעתי צוות הנהגה שכמותו לא היה ולו יום אחד מאז קום המדינה. ברק? שהוא ימשיך לעשות עסקים עם בנותיו.

חג שמח ובלבד שנעשה שמח, גם ללא אתרוגים ולולבי שוטים.

* * *

משה שפריר

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד בָּאִי מָדָגַסְקָר,

רוּחַ סְעָרָה צְפוֹנִית-מַעֲרָבִית.

וְגֶשֶׁם טְרוֹפִּי, שֶׁיָּרַד אֶתְמוֹל בְּטַנָּנָרִיב,

עִיר-הַבִּירָה שבֵּין הָרֵי הַגְּנַיְס וְהַגְּרָנִיט,

– יוֹרֵד עַכְשָׁו בְּעִיר-הַנָּמָל טַמָּטָב שֶׁבַּחוֹף הַמִּזְרָחִי.

וּמִי שֶׁעָיֵף מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם – אוּלַי כְּדַאי שֶׁיֵּשֵׁב,

וּמִי שֶׁכְּבָר יָשַׁב – מוּטָב שֶׁיִּשְׁכַּב,

וּמִי שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר שׁוֹכֵב כְּדַאי שֶׁיִּישַׁן;

­– כִּי מִי שֶׁכָּעֵת  יָשֵׁן כָּאן

אוּלַי חוֹלֵם חֲלוֹם-בְּעָתָה

עַל מַהְפֵּכַת הַהִנָּתְקוּת הַקְּדוּמָה

מֵהַגּוּשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל יַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה;

אוֹ אוּלַי הוּא מְתַרְגֵּם בַּהֲמֻלַּת הַלַּיְלָה

אֶת קוֹלוֹת הָעֲטַלֵּפִים,

שֶׁיָּצְאוּ לְצֵיד צְפַרְדְּעִים

בְּיַעַר-הַגֶּשֶׁם הַמַּשְׁוָנִי;

וְאוּלַי גַּם רוֹאֶה אֶת הַגְּוָנִים

שֶׁל טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַמְנֻמָּרוֹת,

וְאוּלַי גַּם נוֹגֵעַ בַּרַחֲמִים הַגְּדוֹלִים

שֶׁנִּכְמָרִים בְכָל הָאֲתָרִים,

שֶׁבָּהֶם הָיִינוּ לִפְנֵי שֶׁנּוֹצַרְנוּ

וְשֶׁאֲלֵיהֶם נַחְזֹר – לְאַחַר שֶׁנִּגְמֹר.

* * *

משה כהן: מה רוצים מליברמן?

דרישת הערבים למימוש זכות השיבה של מאות אלפי פליטים לישראל אינה מקובלת על רוב רובו של הציבור בארץ; והערבים הודיעו שלעולם לא יוותרו על דרישתם זו, כלומר אין אופציה להסדר קבע עם הפלסטינים, וזה בקונסנזוס.

על מה יצא אפוא הקצף על שר החוץ שאמר זאת באו"ם? אסור לו לבטא את הקונסנזוס?

עושה רושם שיש אצלנו שנאת חינם לליברמן על שמעיז לומר את האמת.

* * *

אורי הייטנר / שלוש רשימות

1. גם אני מחכה לרבין

יש משהו פתטי בקמפיין "ישראל מחכה לרבין" של "השמאל הלאומי". משהו קצת מיסטי, ניו אייג'י, של "לדרוש במתים". מזכיר במעט את הקמפיינים המשיחיסטיים של חב"ד; אי האמון במותו של הרבי מלובאוויטש, חוסר הנכונות להשלים עם עובדת מותו. יש לי תחושה שסוג כזה של קמפיין היה נתקל במורת רוח קצרת רוח מצד רבין.

אולם ברור שאין זה קמפיין מיסטי אלא פוליטי – ביטוי לרצונם של מובילי הקמפיין במנהיג שימשיך את דרכו של רבין. זהו קמפיין פסימי מאוד, כיוון שהוא אומר שאין היום מנהיגים ראויים. אבל המסר הפוליטי שלו ברור – בפתח המו"מ הישיר בין ישראל לפלשתינאים, קוראים מובילי הקמפיין לראש הממשלה להמשיך את דרכו של רבין.

ואף שעמדות "השמאל הלאומי" אינן דעותיי, אני חייב לציין שגם אני מחכה לרבין. בפתח המו"מ הישיר בין ישראל לפלשתינאים, גם אני מצפה מראש הממשלה להמשיך את דרכו של רבין ולדבוק במשנתו.

מובילי הקמפיין מתגעגעים לאוסלו, אך כדאי לזכור שאוסלו לא היה הסכם שלום, אלא הסכם ביניים המוביל למו"מ לשלום. בהסכם הביניים התחייבו הפלשתינאים להכיר בישראל, לשנות את האמנה הפלשתינאית, השוללת את זכות קיומה של ישראל, ולהפסיק את המאבק המזוין והטרור.

ישראל התחייבה לנסיגה – בשלב ראשון מעזה ויריחו, ובהסכם אוסלו ב' הוגדרו שאר שלבי הנסיגה מכל "שטח A" ובעיקרם – משש הערים המרכזיות ביו"ש והעברת סמכויות אזרחיות על "שטח B".

אף שהפלשתינאים לא כיבדו את התחייבויותיהם ולמרות התגברות הטרור הפלשתינאי, רבין החליט לבצע את שלב א' – הנסיגה מעזה ויריחו, וסיסמתו היתה "נלחם בטרור כאילו אין תהליך מדיני ונקיים את התהליך המדיני כאילו אין טרור." אולם בעקבות גל הטרור הרצחני שהתגבר לאחר כניסת ערפאת לשטחים, עיכב רבין את ביצוע השלבים הבאים של הנסיגה עד שהפלשתינאים יתחילו לממש את התחייבויותיהם. סיסמתו החדשה היתה: "אין תאריכים קדושים".

לאחר הרצח נהג פרס בניגוד לגישתו של רבין והביא לנסיגה חפוזה של ישראל מחמש ערים, זולת חברון, תחת מתקפת טרור קשה. נתניהו המשיך דרך זו ונסוג מחברון, חרף אירועי המנהרה שבהם הצבא הפלשתינאי ("המשטרה" הפלשתינאית...) עצמו נלחם בצה"ל.

היום אנו נמצאים במקום אחר לגמרי – בפתח המו"מ על הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, הציג רבין לראשונה את מתווה הסדר הקבע אליו התכוון להוביל. היה זה נאום הסיום של הדיון בו אושר הסכם אוסלו ב'. דבריו של רבין שוסעו שוב ושוב בידי נציגי הימין. היה זה ביום הקשה של ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון וההפגנה האלימה מול הכנסת, בה הותקפו מכוניות רה"מ והשרים. על אף סערת הנפש בשל אירועים אלה, ניצב רבין על הדוכן והציג את תכנית השלום שלו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

זו מורשת רבין. נכון, רבין שינה את דעתו בנוגע למו"מ עם אש"ף, אותו שלל בתוקף לפני ניצחונו בבחירות, אולם באשר למהות – הוא המשיך לדבוק בדרכה של תנועת העבודה מאז מלחמת ששת הימים – פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תיסוג מהשטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, והאזורים הריקים מאוכלוסיה פלשתינאית צפופה יסופחו לישראל. זו הייתה עמדת תנועת העבודה מ-1967 עד ועידת קמפ-דיוויד בקיץ 2000, שבה ברק שבר את כל עקרונות תנועתו, אימץ את עמדות השמאל הרדיקאלי והפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". כזכור, גישתו של ברק לא הובילה לשלום, אלא למתקפת הטרור האיומה ביותר מאז קום המדינה. אולמרט שב ואימץ את דרכו של ברק ביתר שאת, ביתר עוצמה, ואף פתח את הדלת למימוש טענת "זכות" השיבה. גם הצעותיו של אולמרט נדחו, כידוע, על הסף.

מה עמדתו של נתניהו? בנאום בר אילן הבהיר נתניהו שאין הוא דבק בדרכו המסורתית של הליכוד, כאשר קיבל על עצמו את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", אולם ערפל כבד מכסה את עמדתו הטריטוריאלית – היכן יעבור הגבול בין המדינות. האם הוא ילך בדרכם של שני האהודים, או ידבק במורשת רבין?

מורשת רבין במלואה אינה קיימת עוד, לאחר שאריק שרון פעל בניגוד אליה והביא לנסיגה מגוש קטיף, ובגזרת עזה הביא לנסיגה לקווי 4 ביוני 67'. כולי תקווה, שבנוגע ליהודה ושומרון, יאמץ נתניהו את משנתו של יצחק רבין. גם אני מחכה לרבין.

‏כ' תשרי תשע"א

2. שנאת ברק

חג הסוכות הוא חג של אהבת ישראל, של שלום, של אחדות ישראל. "סוכת שלום" אנו מכנים את הסוכה. ארבעת המינים הם משל לישראל, שעל אף השונות והמחלוקות שבתוכם, מאוגדים אגודה אחת.

אבל בקרב חלקים בתקשורת הישראלית, סוכות הוא חג השנאה. ולכבוד סוכות, הם יצאו בפרויקט חגיגי – הכתרת האיש השנוא ביותר בישראל. פרויקט נקלה ונפסד כשלעצמו, ובוודאי בחג הסוכות.

לפחות שני כלי תקשורת ערכו פרויקט כזה. ערוץ 10 הכתיר את רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו כאדם השנוא ביותר בישראל ואת אהוד ברק כסגנה. מאחר ולא צפיתי בשידור, איני יכול לבקר את תוכנו, זולת גינוי עצם הרעיון.

כלי התקשורת השני שעשה זאת הוא עיתון "העיר", ביטאון הבועה התל-אביבית. על שער גיליון סוכות של העיתון תמונת תקריב מכוערת של אהוד ברק, בשחור לבן, חמוש במשקפי שמש ואת פניו מסתירה כתובת באדום רועש – מס' 1. "העיר" הכתיר את שר הביטחון כאיש השנוא בישראל. במרכז הגיליון – כתבת ענק בת 12 עמודים, שמכתירה את הישראלי השנוא. שנוא על מי? "השנוא בישראל", כלומר הפאנל שבחר בשנואים – הוא-הוא ישראל.

מיהו פאנל השונאים? אקדים ואומר, שכל מי שהיה מוכן לקחת חלק בפאנל כזה, מעיד בראש ובראשונה על עצמו. כי הסיפור האמיתי של הפרויקט הנמוך הזה, הוא נשוא הפרויקט ולא מושא הפרויקט, כלומר השונאים ולא "השנואים". הביטוי "איש שנוא", כאילו היותו "שנוא" זאת תכונה שהוא נושא עימו, מזכירה לי את הביטוי "אישה מוכה". כאילו היותה מוכה היא התכונה המגדירה אותה, כאשר הבעייה היא בגבר המכה, שהיא קורבן שלו.

כך גם כאן – הבעייה היא באנשים השונאים ולא במושאי שנאתם. שבעה בעלי טור ב"העיר" לקחו על עצמם את המשימה המפוקפקת להגדיר את שנואי ישראל, ובהם עורך המגזין של "העיר" איתי זיו, עורך "העיר" לשעבר רמי רוטהולץ, העו"ד והעיתונאי ארי שמאי ו... איך לא? גדעון לוי, חבר מערכת "הארץ". כן, גדעון לוי נמצא ראוי להיות בטריבונל הקובע מי האנשים "השנואים בישראל". ובעצם, למה לא? הרי מי אם לא הוא יכול לשמש עד מומחה בענייני שנאה? שהרי עזה כמוות שנאתו למדינת ישראל ובפרט לצה"ל; שנאה המפעפעת בכל מילה במאמריו רוויי הארס.

השונאים הרכיבו סגל של 32 "שנואים", חילקו אותם לזוגות שהתחרו במוקדמות, כש"המנצח" עולה לשלב הבא עד השניים ש"זכו" לעלות לגמר.

מי ומי ב"שנואים"? רשימה חלקית – אברי גלעד, לימור לבנת, רוני דניאל, אלדד יניב, עירית לינור, קובי אריאלי, קרן פלס, חנוך דאום, גדי טאוב וגיא מרוז. ובין הפוליטיקאים – נתניהו, ליברמן, אולמרט ואלי ישי.

ניתן ללמוד המון מהפאנל על עולמם של השונאים. לדוגמה – בין 32 השנואים מצאו את מקומם שלושה מארבעה מגישי התכנית "המילה האחרונה" בגל"צ – קובי, עירית ואברי. למה ג'קי קופח? כנראה שהיה קצת צפוף ברשימת השנואים של הפאנל הנכבד, אולם כפיצוי ניתנה ההזדמנות לשונאים להזכיר שמות של "שנואים שלא נכנסו או נשכחו. קורה". אמר השונא עדי עוז: "ג'קי לוי, שהיה צריך לעלות במקום חברו ל'מילה האחרונה' – קובי אריאלי." הנה, העוול תוקן, גם ג'קי בפנים. וגם חנוך דאום, שהגיש את התוכנית תקופה מסוימת ומידי פעם הוא ממלא מקום בהנחייתה.

כפי שכבר כתבתי בעבר – "המילה האחרונה" היא תוכנית הרדיו החביבה עליי. היא אהובה עליי כיוון שהיא שוברת את הקופסאות השמרניות של "שמאל" ו"ימין", ותחת פאנל שגרתי ומשמים נוסח ביילין מול פייגלין, או שולה נגד גאולה – פאנלים צפויים של המתבצרים בקצוות, היא מעמידה פאנל של אנשים הבאים מעולמות אחרים – חילוני ודתי, שמאל וימין, מזרח ומערב, המחפשים ומוצאים הרבה מן המשותף. מתוך נקודות המוצא השונות, הם שוברים את הקונבנציות ויש ביניהם יותר הסכמות ממחלוקות.

למה התכנית ואנשיה כל כך שנואים על השונאים? בדיוק מהסיבה שהתוכנית אהובה עליי. כלומר – אנשים מסוגו של איתמר בן גביר, אינם יכולים להיות שנואים על השונאים הללו, כיוון שהם הלחם המזין אותם, הם תמונת הראי שלהם וההיזון החוזר ביניהם הוא הדדי. אנשים כמו איתמר בן גביר מגלמים את המקום של הדתי בעולמם של השונאים, וככזה הוא משרת אותם ואת תעמולתם. אבל דתיים כמו ג'קי לוי, חנוך דאום וחרדי כמו קובי אריאלי מבלבלים אותם, סודקים את המבנה המושלם של תמונת עולמם. לכן הם שנואים עליהם כל כך.

כך, למשל, הסביר השונא מורן שריר מדוע בחר במוקדמות את גדי טאוב שהתמודד נגד איווט ליברמן: "ליברמן הוא כבר כל כך הרבה זמן הקריקטורה של השטן הימני, האוייב של השמאל, שאני כבר לא יכול להצביע לו מרוב שזה מובן מאליו. זה ברור, או.קי, הוא איש שנוא, אבל לגבי גדי טאוב – חשוב להגיד שהוא שנוא."

למה זה כל כך חשוב? ולמה גדי טאוב, איש "השמאל הלאומי", כל כך שנוא? כיוון שכאיש שמאל, סופר ואינטלקטואל, מצופה ממנו שיהיה אנטי ציוני. והנה, טאוב הוא ציוני, נלחם באנטי ציונים, נאבק במכחישי הציונות ובפוסט היסטוריונים. בכל זאת, במוקדמות ליברמן ניצח אותו. כך הסביר את הבחירה השונא גדעון לוי: "גדי טאוב אמר עליי מהדברים הכי נוראיים שאמרו עליי וגם ליברמן אומר דברים קשים, חשוכים מאוד ופרימיטיביים, אבל הוא אומר אותם ולא עוטף אותם בכל מיני עטיפות מתקתקות. ליברמן הוא 'ווט יו סי איז ווט יו גט.' אציע פה מדד אחר לצורך הדיון, הוא מדד הסכנה. בכל זאת השורה התחתונה היא שליברמן הוא סכנה יותר גדולה מגדי טאוב, עם כל הכבוד לו."

במקום אחר הסביר השונא לוי את בחירתו בליברמן: "דבר אחד אפשר להגיד לזכות ליברמן וזה שהוא עוזר לנו להיראות כמו שאנחנו באמת נראים. ככה אנחנו נראים בעולם, ליברמן הוא הפנים האמיתיות שלנו, ומבחינה זו הוא תרומה בעיניי, כי הוא מביא את נשף המסכות הזה לסוף. הוא אומר לעולם, תראו: 'אנחנו לאומנים, אנחנו גזענים, מה שאנחנו באמת,' והוא חוסך מאיתנו את כל הדביקות הזו של 'אנחנו גם וגם'."

אני מתעכב בציטוטים הללו, כי ניתן להבין באמצעותם את אופן המחשבה של השונאים, ומכאן גם את בחירתם.

ומי זכו לכבוד המפוקפק – עלייה ל"גמר הגדול"? – בן כספית ואהוד ברק. אני מודה ומתוודה, שיהיה עליי להתאמץ מאוד כדי להגן על בן כספית. יש לי סיבות רבות לא לאהוב אותו, ובראש ובראשונה בשל האובססיה שלו לנסיגה מהגולן, לה הוא מטיף ללא לאות שנים רבות. אבל למה הוא, דווקא הוא, שנוא כל כך על השונאים?

כדי להבין זאת אחזור ל"המילה האחרונה". אחד המאפיינים את התוכנית, הוא היותה תוכנית פטריוטית מאוד. ואין דבר השנוא על השונאים יותר מפטריוטיות. ובמיוחד – כשהפטריוטיות היא מצד אנשים שהם היו מצפים מהם להיות "משלהם". לכן, עידן יניב וגדי טאוב נמצאים ברשימה – שמאל פטריוטי הוא איום גדול על השונאים. ומאחר והרטוריקה של בן כספית אף היא פטריוטית למדיי, הוא מצא עצמו ברשימת השנואים. אבל איך ולמה הוא הגיע ל"גמר הגדול"?

השונא גדעון לוי: "הסכנה הכי גדולה היום, למרות שזה נשמע קלישאתי, היא הפאשיזציה של ישראל, ובן כספית תורם לה לא מעט.... לבן כספית יש תרומה אמיתית לתהליך הפאשיזציה, ואני לא יכול להקל בזה ראש. אני חושב שהוא עיתונאי חרוץ מאוד ומוכשר בסוגו, אבל נושא איתו סכנה של פאשיזם."

למי שלא הבין את הקוד, אתרגם לעברית: בן כספית נתן את הבמה לתחקיר של "אם תרצו" אודות הקרן החדשה לישראל. עלייתו לגמר היא נקמת הברנז'ה.

ואף על פי כן, חטאו הכבד של בן כספית לא הספיק לו כדי לזכות בתואר. בגמר הוא הובס 7:0 לאהוד ברק. ונשאלת השאלה – למה הם כל כך שונאים את אהוד ברק? למה דווקא הוא האיש השנוא ביותר על בועת ה"שמאל" הקיצוני?

לשאלה הזאת יש תשובה ותאריך בצדה – 26.7.2000. בתאריך הזה הפך ברק לשנוא נפשו של השמאל הקיצוני. ב-26 ביולי 2000 ערפאת דחה את הצעותיו של ברק בקמפ-דיוויד.

15 יום קודם לכן, בפתיחת הוועידה, "התגוששו" ערפאת וברק ביניהם – מי ייכנס ראשון לחדר. "תפאדל, הכנס ראשון," אמר הראיס. "תפדאל, תכנס אתה ראשון," השיב ראש הממשלה. זה בשלו וזה בשלו, מצחקקים כגימנזיסטים משועשעים, עד שברק נעמד מאחורי ערפאת, ודחף אותו פנימה. התקשורת חגגה – איזו כימיה! הנה, בניגוד לחמיצות של רבין, שהושיט יד רפה לעבר ערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן, ולאחר מכן הפטיר לעבר פרס "עכשיו תורך", ברק מפגין חום וידידות כלפי ערפאת, כראוי לעושי שלום.

חלפו 15 יום, ואותה סצנה הפכה להוכחה לאטימותו וחוסר רגישותו של ברק, לבוז שהוא רוחש לערבים ובעיקר לפלשתינאים, לדורסנות ולאלימות שלו.

מה קרה בין ה-11 ל-26 ביולי, שגרם לאותם כותבים לשנות את טעמם?

האמת היא, שאהוד ברק ראוי להיות יקיר השמאל הקיצוני – מאז קמפ-דיוויד ולתמיד. הוא ראש הממשלה הראשון שאימץ את דרכם וניסה ליישם אותה. יצחק רבין, כפי שהבהיר חד משמעית בנאומו האחרון בכנסת לפני הירצחו, דגל בפשרה טריטוריאלית, התנגד בתוקף לנסיגה לקווי 67', שלל מכל וכל את חלוקת ירושלים, התנגד לנסיגה מבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", התנגד לנסיגה מגושי היישובים. ודאי שאת האופציה של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים במדינת ישראל הריבונית, הוא אפילו לא שלל, כי שלילתה הרי מובנת מאליה. והנה, בא אהוד ברק, שבר את בסיס ההסכמה הלאומית בישראל, הפך את כל ה"לאווים"  של רבין ל"הנים" והציע לערפאת מה שמרצ ו"שלום עכשיו" לא העיזו להציע.

בבחירות 99', בהן ניצח ברק, סיכל יו"ר מרצ יוסי שריד את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה את חלוקת ירושלים. כאשר יוסי ביילין חתם על הסכם "ביילין אבו-מאזן" (ממנו אבו מאזן התנער, לאחר שהפיק ממנו את הרווחים להם חתר), הוא עמד על כך שירושלים לא תחולק. בהסכם סוכם שאבו דיס, הסמוכה לירושלים, תהיה בירת המדינה הפלשתינאית, ותקרא אל-קודס. בספרו ובמאמריו ונאומיו התהדר ביילין בהישגו הגדול – הסכמה עם הפלשתינאים על ירושלים המאוחדת בידי ישראל.

לקראת קמפ-דיוויד, חש ביילין שבשלה השעה, והריץ קמפיין בעד ויתור ישראלי על השכונות הפלשתינאיות שסופחו לירושלים ב-67' ולא היו חלק מן העיר בתקופה הירדנית. הוא לא העלה על דעתו, עד כמה ברק עקף אותו. בקמפ-דיוויד לא הסתפק ברק בנסיגה מהשכונות הנ"ל, אלא גם ממזרח העיר (בגבולות שקדמו לסיפוח) ואפילו מהעיר העתיקה (זולת הרובע היהודי).

איך זה שדווקא ברק, מי שאימץ את מצע השמאל הקיצוני ביותר ועשה מאמץ עילאי ליישם אותו להביא להסכם שלום על פי עקרונותיו, היה לאיש השנוא ביותר "בישראל", כלומר על אותם אנשים?

הסיבה לכך, היא העובדה שערפאת דחה על הסף את ההצעה, והשיב עליה במתקפת הטרור הקשה ביותר לאורך כל שנות המדינה. 

איזה תסכול! במשך 33 שנים אנשים שרו כהמנון בכל עצרותיהם והפגנותיהם "רק תצאו מהשטחים! ויהיה טוב, הו, יהיה טוב!" – והנה, השיר הזה היה לתוכנית המדינית הרשמית של ממשלת ישראל, ו... לא היה כל כך טוב, הו, טוב. להיפך, היה רע, הו, רע. בכל יום שמענו על אוטובוס שהתפוצץ, על מחבל מתאבד במסעדה או בקניון. וערפאת, שלוב זרוע עם אחמד טיבי, מנצח על המתקפה בצעקות משולהבות לנוכח האספסוף הפלשתינאי: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים!"

"הסרתי את המסכה מעל פניו של ערפאת," אמר ברק אחרי קמפ-דיוויד. אבל האמת היא שהוא הסיר את המסכה מעל הגישה של שטחים תמורת שלום. הנה, הצענו את כל השטחים, וקיבלנו מלחמה וטרור. הוא הסיר את המסכה מעל פניהם של נביאי האג'נדה הזאת. מה יעשו האנשים שכל חייהם הטיפו לנסיגה כזאת?

אפשרות אחת היא לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה: "טעינו."

אבל המילה הזאת, המבוססת על יושרה, אינה בלקסיקון שלהם.

אפשרות שנייה היא להאשים את ערפאת. אבל מי שלאורך שנים ביססו על ערפאת את האג'נדה שלהם, לא יודו בטעותם.

נותרה אופציה אחת – לשבור את המראה. והמראה היא אהוד ברק. הוא אימץ את משנתם, ולכן הוא היה למושא שנאתם. ואיך שהם יודעים לשנוא.

לא תעזור לברק העובדה שלמרות שהצעתו נדחתה בדם ואש ותמרון עשן, הוא לא הבהיר שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, אלא תחת אש הטרור זחל לטאבה עם הצעות מרחיקות לכת אפילו יותר. לא תעזור לו העובדה שבטאבה, ימים אחדים לפני הבחירות, הוא התקשר לאנשיו בהיסטריה והאיץ בהם לתת לפלשתינאים כל מה שיבקשו, העיקר שיהיה איזשהו הסכם. לא תעזור לו העובדה, שאחרי שבטאבה שוב דחו הפלשתינאים את הצעותיו, ומוחמד דחלן, "המתון" – הגדיר אותן "חרטא ברטא" הוא הופיע בטלוויזיה ערב הבחירות, הודיע שאנו נמצאים צעד אחד לפני השלום וביקש מנדט לצעוד את הצעד הנוסף. לא תעזור לו העובדה, שבעשר השנים שחלפו הוא לא הודה בטעותו והוא ממשיך לשווק את הצעתו כדרך היחידה לשלום. לא תעזור לו העובדה שהצעתו היתה לבסיס המדיניות הישראלית מאז – גם אהוד אולמרט אימץ אותה והציע אותה, בצורה מוקצנת, לפלשתינאים ואין זה מן הנמנע שגם נתניהו ממשיך בדרך זו. לא תעזור לו העובדה שגם היום הוא דוחף את ראש הממשלה לאותו כיוון.

הוא פסול ושנוא לתמיד, בעיני השונאים. וכך הוא זכה בכבוד הגדול, להתנוסס על שער "העיר" כאיש השנוא "בישראל".

3. משט הבוגדים

בניגוד למשט התורכי, "המשט היהודי" הסתיים ללא אלימות פיסית וללא נפגעים, עורר פחות תהודה ולכן יגרום פחות נזק.

אבל במהותו – המשט הזה בזוי יותר מכל משט, אלים וטרוריסטי ככל שיהיה, בשל הרכבו האנושי; היותו מאוכלס בישראלים יהודים.

זהו משט הבוגדים. בוגדים הם התחתית של התחתית של הפסולת האנושית של החברה הישראלית.

לא בכדי, הדמות הבולטת בו היא עריק המלחמה ומכחיש השואה יונתן שפירא. נדהמתי לשמוע שהאיש הוא עדיין סרן בצה"ל. העובדה שטרם נשללו דרגותיו היא קלון לצה"ל.

אני הייתי נותן להם להיכנס לעזה, אבל לא מאפשר להם לצאת.

אהוד: אילו נתנו לשוטים האלה להיכנס לעזה, היו לנו במקום גלעד שליט אחד עוד תשעה בני ערובה ישראלים בידי החמאס, והיתה קמה תנועה מוסרית-תקשורתית עזה פי כמה וכמה ממקרה שליט – כדי לשחררם בכל תנאי!

* * *

באבל על מותו של אציל הנפש

ד"ר גבי מור

שהקדיש חייו לרפואה

לאיכות ולאריכות ימיהם

של אנשים ומשפחות כה רבים

ותנחומים לנעמי, לדנה  ולאורי

* * *

דנה מור קוראת ביום קבורת אביה, 28.9.10

אבא אהוב ויקר,

אני יושבת בתוך הכורסא שלך בבית, ערמת חולצות שלך ושל אימא ממתינה שתגהץ אותה, זיתים שקטפתם מביטים מצנצנות זכוכית. הכול שלו ונינוח, חוף מבטחים מוקף בגן עצי פרי, ירקות ותבלינים שלך ושל אמא. ברור שתכף תרד, מופתע ומאושר לראות אותי כאן באמצע השבוע, תכין לנו כד לימונדה ותשאל בעיניים סקרניות: "אז מה שלום דנתינה?"

נפל בחלקי המזל הגדול להכיר אותך מהרגע שנולדתי. תינוקת קרחת וצהובה בתוך קערת יד איתנה ואוהבת. שנים נראה היה לנו מובן מאליו שיש לנו אבא שהוא גם אבא, וגם רופא, וגם נגר ושיפוצניק, וגם אנציקלופדיה מהלכת ואיש של מוסיקה ושפות ואומנות וגם בריכה של חום ורוך וחמלה. רק כשבגרתי למדתי להעריך את התבונה הרוגע והחוסן שאיפיינו אותך, את הצניעות הרבה, ואת היכולת העצומה להעניק, לטפל ולנהוג בכבוד בעדינות ובסבלנות באנשים בסביבתך. כל זאת, עם זיק בעיניים, הומור ואהבת חיים. מעולם לא שמעתי אותך צועק או מאבד את העשתונות. אני חושבת שבסך הכול, עם הפסימיות האופטימית שלך, היית די שמח בחלקך. אהבת את העבודה שלך ואותנו וידעת להעריך דברים פשוטים כמו מים קרים, אויר צח וכרובית אפויה.

אתה האדם היחידי שהרשיתי לעצמי להתקשר אליו כשטעיתי בדרך ולומר לו מימיני עץ, מעליי שמיים, מתחתי כביש, איפה אני ואיך לעזאזל מגיעים מכאן לרחובות. בסבלנות, בשקט ובאהבה היית מדרבן אותי למסור עוד קצת פרטים, נותן לי כיוון, מאפשר לי למצוא את דרכי ובודק לבסוף שהגעתי. ככה בכל תחום. אני חייבת לך ולאימא הרבה החלטות אמיצות שעשיתי, אתגרים שהעזתי לקחת. תמיד דחפתם אותנו לחפש עצמאות ועניין, להתנסות ולחקור, כשרשת ביטחון ענקית פרוסה מאחורינו. לרוב לא נפלנו, ואם כן, תמיד עזרתם לנו לקום ולהמשיך.

היו לנו הרבה שיחות על המוות ועל חיים שראוי וכדאי לחיות. מגיל צעיר איפשרתם לנו לשאול כל דבר, לחשוב ולהביע את דעתנו. לפני כמה שנים מצאתי מכתב שכתבתי לך ולאימא כשהייתי בת תשע או עשר, ובו שטחתי עשרות תלונות וטענות. מחיתי על כך שכעסתם עליי כשרבתי עם אורי [אחיה] ושהמלצתם לי להפסיק לארגן הופעות זימרה ולדפוק על הפסנתר באמצע הלילה. ליד המכתב הזה, מלא שגיאות הכתיב, נדהמתי לגלות מכתב בכתב ידך כתוב בעט נובע על נייר משובח עם שמך מודפס עליו. במכתב שלך, שמתפרש על פני ארבעה עמודים, אתה מתייחס בכובד ראש, ברצינות ובאהבה אין-קץ לכל אחת מתלונותיי. כזה היית תמיד וכזאת משפחה הפכנו להיות.

 בימים האחרונים בבית החולים, כשאנחנו בוכים ותומכים אחד בשני ויחד עם זאת מתייעצים איתך ובינינו לבין עצמנו וחושבים ומקבלים החלטות קשות, התבוננתי עלינו שוב. אף פעם לא עברנו התמודדות קשה כל כך, ובטח שלא בלעדיך. החברות והכבוד ועוצמות האהבה בינך לבין אימא, הקשר האיתן והחם שבינך לבין אורי הממו אותי בעוצמתם. ראיתי אותך מתוך העיניים של אורי, שמעתי אותך דרך האומץ והיושר הפנימי של אימא והרגשתי אותך מעניק לי כוח בתוך עצמי. ככה אתה תמיד איתנו, מצפן פנימי, אור חם בלב.

כשהייתי מדברת איתך באמצע השבוע היית תמיד מסיים במשפט, דנתינה, עברו רק כמה ימים ואני כל כך מתגעגע. ככה זה עכשיו אבא, עברו רק כמה ימים ואנחנו כל כך מתגעגעים אליך. אני שמחה שאתה יודע כמה אנחנו אוהבים ומעריכים אותך. אתה יכול להיות בטוח שגם אנחנו יודעים.

בבית החולים נזכרתי שהיה לך חלום שמאוד אהבת. היית חולם שאתה עף, נטול משקל ומשקיף על הכול. אני מקווה שככה זה עכשיו, שאתה חופשי ושלו ומביט בנו בעיניך הטובות והרכות.

* * *

משה ברק

שתי עדויות

א. משה  כרמי

בגיליונות האחרונים של חב"ע סופר רבות על אישיותו החינוכית התרבותית הכובשת של משה כרמי, מפי חניכיו שהסבירו כי הוא היה ממעצבי חייהם.

אינני שייך לתלמידיו של משה, אך פגשתי בו בשנת 1941. הייתי בן חיפה וקרית חיים, בוגר בית הספר אליאנס, בי"ס שהתעלם כמעט באופן עקרוני מכל התקשרות לנוף הארץ ולמעשה הציוני. משך שנות בית הספר העממי יצאנו רק לטיול בן חצי יום לחורשת שריד, וגם אז לא סופר לנו דבר על היישובים בדרך ועל החי הצומח והנוף.

הייתי נער שתהה גם על בעיות העולם, וניסה ללמוד בעצמו, גם משום שלהוריי הפועלים לא היה תקציב למימון לימודים בבית הספר תיכון. לכן יצאתי לעבוד בחרושת והצלחתי לבסוף להתקבל כשוליית מסגרים. בתנאי המצוקה של הוריי והניצול בעבודה שלי, התקרבתי לתנועת הנוער העובד ושאפתי מלוא קרביים את החלום הסוציאליסטי, ואת דרך החתחתים של מלחמת המעמדות.

גם מסיבה זו הייתי אחד החניכים שנבחרו לצאת לסמינר בן שבוע ימים למדריכים צעירים, שנערך בכפר יהושע. כמי שלא הגיע לבית ספר תיכון, היתה הפגישה עם המרצים בסמינר חוויה של הארה נפשית לראשונה בחיי. כל זה קרה משום שהסמינר רוכז על ידי מנחם זהרוני, איש הטבע והארכיאולוגיה; הִרצה בו דוד ברש, מאנשי הרוח הבולטים בתנועת העבודה; דוד כהן איש האגדות' ה"אבא של הנוער העובד". אך המפגש המהותי ביותר עבורי, הזכור לי ביותר, היה עם המורה מעין חרוד – משה כרמי.

למשה הוקדש יום שלם של הסמינר, כדי להטביל אותנו בחיק הטבע הצומח והחי, לעורר בנו את החשק ללכת בשבילי הארץ ולתהות על טבעה ועל מכמניה החדשים והעתיקים. יצאנו מכפר יהושע ברגל למוחרקה. היתה זו עבורי הפעם הראשונה בה גילה לי משה כרמי את העושר שבשולי השביל, כשהוא התעכב על צמחים שונים, שהיו עבורי עולם חדש.

אך לשיא החווייה הגעתי איתו דווקא לאחר שניתח את סיפור אליהו הנביא ונביאי הבעל. ידיעותיו גם בתחום זה הרשימו אותי ביותר. אני זוכר היטב איך הסביר שמקום המזבח לא יכול להיות בפסגה (בה נמצא המנזר כיום) כי אם הוא היה שם, לא היה לו צורך לשלוח את הנער לראות אם יש ענן באופק, כי משם היה יכול לראות בעצמו. על כן יש לחפש את מיקום המזבח במדרגה נמוכה יותר בהר... ואכן הגענו ומשה הראה לנו מדרגה כזאת, בה היה גם בור מים. שכן נזקקו למים אלה בטקס הקרבת הקורבן.

כן כבש אותי בהסברו על כך ששיח' אבריק שוּמר על שמו של ברק בן אבינועם, כשם שדבוריה שומרת על שם דבורה הנביאה.

יום טיול זה שינה את כל חיי. מאז נכבשתי לטיולים בארץ. התנ"ך והארכיאולוגיה הפכו למוקד התעניינותי, טיולים בגליל ובמדבריות בהכשרה ובפלמ"ח, וכנאמן עתיקות שעשה סקרים באזור מגוריו. אהבה זו ששתל בי משה כרמי, זכתה להעמקה כשלמדתי בסמינר למורים באורנים, ובתור מורה בשיטת מרדכי סגל שביסס את כל חומר הלימודים על טיולים, כמעט ללא ספרים...

דחיפה זו הביאה אותי לאחר מכן להיות מדריך טיולים בתוך הקיבוץ, לאורחים, למתנדבים. נטייה שהגיעה לשיאה, כאשר חברו ידיעותיי בשפות שרכשתי בבית הספר אליאנס, אל "הדחיפה" הציונית של משה כרמי, ועשו אותי למדריך טיולים מקצוען לתיירים וצליינים מחו"ל, באנגלית, צרפתית, גרמנית, רומנית ויידיש.

תודה לך משה כרמי.

תודה לך איילה, אלייך אני קרוב זה עשרות שנים אך מעולם לא סיפרתי לך מה חולל בי אביך באותו יום טיול אחד.

ב. ביאליק והספרדים

קראתי בצער על העובדה שגילה משה גרנות [גיליון 577], שיש אנשי רוח מזרחיים המחזיקים בעלילה על ביאליק, ואפילו משתמשים בזה "ביצירה חדשה" שתוצאותיה לא עשויות לבשר טובות. על כן נחלצתי מהר לספר, שאני אישית מצאתי בעיתון "דואר היום" של איתמר בן אבי, בסוף שנות העשרים, כתבה על חצי עמוד השער של העיתון, המספרת על קבלת הפנים ההמונית החגיגית שערכו הוועד הארצי של הספרדים לחיים נחמן ביאליק, שהִרבה בשבחים על עדה זו, וזכה בכבוד רב בנאומי אלישר ושאר ראשי הספרדים בארץ.

גיליון זה לא היה מוכר בבית ביאליק, ואני שלחתי להם אותו, אפשר על כן למצוא אותו שם, או באחת מהספריות.

לוּ היה אפילו שמץ של אמת בעלילה זאת, אין ספק שפגישה כזו לא היתה מתקיימת.

 * * *

הצילה אותו מחיי רווקות אומללים

קראתי בחיוך את הברכה ל"מסתורית" למלאת 36 שנים להצלחתה בנישואיה.

ראשית: מגיעות ברכות לעורך על 36 שנים של הצלחה בנישואיו. זה לא דבר של מה בכך, בימינו.

שנית: וזה העיקר – אות כבוד מיוחד במינו למסתורית, שעמדה במשימה להיות נשואה לעורך במשך 36 שנים. וגם זה לא דבר של מה בכך...

אז ברכות לשניכם,

בנדלה

אהוד: כמי שמכירה את העורך שנים רבות, עוד מימי עריכתו את השבועון של עין גדי "אפיק", שאותו עיטרת בציורייך על השעווניות של גסטטנר, את הרי יודעת שהמיסתורית היא שהצילה אותו מחיי רווקות אומללים.

 * * *

גרימי: עוד על השיר "שני אלונים"

לקוראים שלום.

לדבריה של צפירה יונתן אודות השיר "שני אלונים": השיר נכתב ע"י יונתן למנגינת שיר העם הרוסי "טונקאיה ריאבינה" (שם עץ. לא הצלחנו לזהותו בעברית. אולי "מילה קיפחת").

השיר במנגינתו הרוסית לא זכה לתפוצה.

מנגינת השיר המוכר לנו, שבוצע על-ידי "האחים והאחיות", נכתבה שנים מאוחר יותר בידי גידי קורן. אני מניח שאיש מהקוראים, למעט צפירה, לא שמע את השיר במנגינה הרוסית.

ראשית, קישורית לשיר הרוסי, בבצוע ליודמילה זיקינה הבלתי נשכחת.

http://www.youtube.com/watch?v=Yy1pzbFEVO4&feature=related

השיר הוקלט מפי אחי, עמוס גלעד, עם הביצוע של זיקינה כמוסיקת רקע. מי שיבקש את ההקלטה בעברית, אשלח לו.

ובאשר ל"דוגית נוסעת", תוכלו לצפות בשיר כפי שהוא מופיע בסרט "ילדותו של גורקי" בקישורית הבאה

http://www.youtube.com/watch?v=o_741ZmF0c8

כל טוב לכולנו

גרימי

az1gilad@gmail.com

צבי גלעד (גרימי)

עין-גדי ד.נ. ים המלח 86980

אודי: לגרימי היקר, לאחר שהגדרת בשעתו את "חדשות בן עזר" כעיתון ברמה של רס"רים בקבע, בעיקר בגלל הדיעות הפוליטיות, וביקשת שנחדל לשלוח לך אותו, אני שמח ששבת להשתתף, וזאת אני אומר בשמי ובשם רס"רים בעבר ובהווה, שהחמאת לי בכך שקבעת שהמכתב העיתי מתאים גם לרמתם.

* * *

ישראל סגל

בעקבות סיפורו של ישראל זמיר "המקף"

קראתי בעניין רב את סיפור הפגישה [גיליון 577] הנוגע ללב של זמיר עם הקיבוצניקית, שהמחלוקות האידיאולוגיות היו כל כך טבועות בחייה עד כי הוכרחה להגר לארה"ב ולסבול שם חיים קשים, לפעמים עד פת לחם. אני לא מקנא בה על ייסוריה אבל הסיפורים שלה על הוויכוחים, על המאמרים בעיתונות, על החלומות – כל אלה בלהט אידיאולוגי – מעוררים מחשבות נוגות, על מקומו של הנוער היום ואפילו, למה נכחד, מקומנו שלנו הבוגרים.

כשאני קורא היום ספרים ומאמרים על התקופה שלפני קום המדינה אני מתקשה להאמין איך האידיאולוגיה היתה נטועה בנוער של אז, דרך המורים בבית הספר, תנועות הנוער, ספרי הקריאה ומה לא. כך, למשל, כותבת שולמית אלוני: "בני דורי למדו אצל מורים שהיו רובם ככולם עמוסי דעת. האידיאולוגיות הלאומיות-ציוניות שהנחילו לנו, היו בעבורנו מקור של כוח והעשרה לצד הפעילות האינטנסיבית שלנו, מגיל צעיר מאוד, בתנועות הנוער וכן במסגרת הגיוס המוקדם למחתרות... באותה עת למדנו בכל מוסדות החינוך בארץ על תקופת הנאורות. בכיתות ח' וט' כבר הכרנו את "המניפסט הקומוניסטי", את תורתו של מרקס, את "האמנה החברתית" של רוסו, וכו' וכו'." (מתוך הקדמה לספרו של בועז עברון, "אתונה וארץ עוץ").

ובאותו ספר מציג עברון אוטוביוגרפיה פוליטית ובו הוא מספר שבשנת 1946 (הוא היה אז בן 19) הוא ישב ערב אחד עם עמוס קינן שסיפר לו על תנועת הכנענים ועל כל התורה שלה. מאוחר יותר הוא קרא מאמר של לח"י שכותרתו "אין אנו ציונים", וכן מאמרים נגד השלטון הבריטי ועוד ובעקבות זאת החליט להתגייס ללח"י.

ישראל אלדד מספר על חלקו בגיבוש האידיאולוגיה של לח"י, על הוויכוחים המרים שלו עם בגין וחבריו, על החזון שלו (ושל יאיר) להקמת מלכות ישראל ועוד (למשל, בכתב העת "סולם"). הוא המשיך להציג את עמדותיו הנחרצות גם אחרי קום המדינה ושמיעת נאומיו היתה עונג צרוף.

אתה עומד נדהם מול העושר התרבותי של הנוער באותה תקופה והוויכוחים האמיתיים על אופי המדינה שבדרך. איפה הם ואיפה הנוער של היום, כמה הוא רחוק מהתרבות של אז. ואיפה הפוליטיקאים של היום לעומת אלו של אז. האש האידיאולוגית שיצאה מבית מדרשם של יערי וחזן מול הלהבות שהציתו בגין וישראל אלדד – איפה הם היום.

ואם הזכרתי קודם שני "עוכרי ישראל" רחמנא ליצלן, אלוני ועברון, שדוגלים בין השאר ב"מדינת כל אזרחיה", אז אביא כאן את דברי הפרופ' ליבוביץ, שהתנגד כמובן נחרצות לרעיון הזה אבל התפלל לוויכוח אמיתי בין זה לבין היהדות (מתוך ראיון שערך עמו מיודענו אהוד בן עזר שפורסם בספר "אין שאננים בציון"). ליבוביץ העדיף ויכוח אידיאולוגי אמיתי, אפילו עם בני פלוגתא קשים, על מריבות וקטטות של עסקנים.

והשורה התחתונה – הכול מתחיל בחינוך!

* * *

מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ מאת משה ברק

פרק ל': מָחוֹב – מנדט

המילה "מנדט" יובאה לשפתנו משפות אירופה, כמונח של התחייבות הכרוכה בקבלת סמכות בתחום מוגדר. כך נכנס מונח זה כשם לשלטון זמני של מעצמת על, על מדינה שטרם הבשילה לקבלת עצמאות, כמו ממשלת בריטניה בארצנו לפני הקמת המדינה.

למונח זה נזקקו להגדרת התחייבות זמנית אישית תחומה במקום ובזמן. למשל "הוא קיבל על עצמו את המנדט לשיפוץ ושימור האתר העתיק."

כחובה תחומה במקום ובזמן, הפכה גם לשם של הנציגים הנבחרים למוסד כלשהו בו הם אמורים למלא את חובתם. כך החלו המפלגות לספור בכמה מנדטים הן זכו במוסד המסויים.  

מכיוון שמדובר על מתן סמכות לנבחר לשם מילוי חובה, אני מציע לקרוא לו במונח מהשורש בגזרת ע"ו "חוב" – "חבתי – חב – נחוב".

כך ייקרא מנדט במוסד כלשהו "מחוב" ביחיד "מחובים" ברבים. על משקל טוס-מטוס; שוט-משוט וכו'

למשל: "המפלגה שבשלטון השיגה בבחירות רק חלק קטן של המחובים". או – "ראש העיר לא השיג בבחירות די מחובים ויאלץ להקים קואליציה עם המפלגה היריבה.

אהוד: עקרונית אני נגד עיברות מוגזם של מונחים השגורים ברוב השפות משום שהשמות העבריים החדשים מרחיקים עוד יותר את הצעיר הישראלי מהבנת שפות זרות ומהשימוש הנכון והמלא בהן.  

* * *

משה גנן

חנה טואג: "לאורה"

הספר יצא ב"מודן, הוצאה לאור", 2009

אחד הספרים היפים, המיוחדים במינם שקראתי לאחרונה הוא ספרה של חנה טואג: לאורה. בספר נפגשים עולמות: יהדות לוב, במגעה עם הערבים ועם הנצרות, המופיעה בדמות חיילי רומא; הצבא האיטלקי של מוסוליני בטרם מלחמת העולם השנייה; כמעט קשה למנות את כל רובדי החיים, הטבע, הנוף, האדם השזורים אל תוך  מסכת הספר. האירועים מתרחשים על רקע נוף לוב, הים והמידבר, שכונת היהודים בעיירת מיסורטה: אך העין הצופיה של גיבורת הספר מבקרת גם בשכונת יושבי המערות, אי שם במידבר. קרובי המשפחה חיים בעיר הגדולה טריפולי, אנשים אמידים, מבוססים כלכלית: משם הם גחים מעת לעת לרגל אירועים משפחתיים. כל זה קורה ועל רקע חיי משפחה יהודית עמלנית: האם, העושה בעקבות מות האב במלאכתו, סוחרת עם יושבי הכפרים הערבים, מכבסת לחיילים האיטלקים, תופרת – אישה קשת יום, המפרנסת את ארבעת ילדיה, מנואל, רפאל, יוסיף, ולאורה – שאין עולה חיוך על פניה, ענייה מרודה החיה באיבה מתמדת עם העולם ובמיוחד עם בתה, שהרתה לאב לא ידוע לה, מחוץ לנישואין.

הקהילה היהודית של לוב מוצגת באמצעות הסב, המעורה במקרא ובזוהר ובכל מכמני התרבות של ישראל – ועם זאת הוא לא מן הטיפוסים הלמדנים אלא נציג הפן ההומניסטי של היהדות, השואב את כוחו לא מן הפן הרשמי והמלומד, הנוקשה של היהדות אלא מכוחו הרוחני של המקרא: ובפיו רק עידוד ונחמה לסובלים, גב חזק לתועים בדרכי החיים. דרכו היהדות מאירה, והנה היא כולה אור – בעוד הסב עצמו, אדם עיוור, כאילו אף על פי כן רואה: הוא סגי נהור.

לאורה היא נערה בת חמש עשרה, שלא לומדה, אך אורה פנימי: דרך תודעתה נמסרים לנו תכני הספר במעין מונולוג בה היא מודיעתנו את כל שהיא רואה, חווה, עושה, מרגישה, חושבת: דרכה אנו באים להכיר את עולמה, את מנהגי היהדות, את יחסי הקרובים ביניהם, את יחסי הקהילה עם הערבים, הבדואים המוצגים בספר כרצחניים ותאבי בצע, מעין יצורים שמחוץ לחוק, החיים בשולי היישוב המאורגן והמסודר וחיים על גופו משוד ורציחות.

אם הם פן אחד לעולם הערבי, הרי פן אחר מתגלה בשכנים של משפחת בן עטר, הוא משפחת לאורה: יחסים טובים שוררים בין השכנים, המשפחה היהודית והמשפחה הערבית שכנתה. ודרך תודעתה אנו עומדים גם על מצב היהדות בעולם. אנו עדים גם לניצני כניסת האיטלקיים למלחמה על צד הגרמנים. הספר מצייר פנורמה רחבה של קשרים – כשבמרכזם התודעה הרגישה – ולא מעט פרימיטיבית – של לאורה, על חוסר הבנתה המוחלט בענייני העולם, (שואלת איפה היא אירופה), מודעותה היפה, והמטושטשת, התמימה באופן מוחלט עד כי טרם למדה אף לשנוא. כל הזר לרוחה מוצא אל מחוץ לתחום הכרתה – כולה מרוכזת רק בטוב, באהבתה ללורנצו, שאף הוא איננו מוצא ביטוי אלא באופן סמלי בלבד: באהבתה לכביסתו, לבגדים שלבש. היא מרוכזת בדברים שהיא אוהבת – בסבתה, אחיה, אביה המת. – נוף נפש והכרה כה עשיר שאין ניתן לערוך מצאי על כל אשר כלול בהם.

הספר מעבירנו בנופי חיזור, קירבה, אהבה: הריון, געגועים, שיכחה ונטישה: נעורים, התבגרות, מחלה, לידה ומות. אין שטח חיים בו הספר איננו נוגע: תוך סיפור מסגרת פשוט, מקום בספר לכל גילויי החיים. האם קשת היום המתאכזרת לבתה – תפקיד רב כאן לכבוד המשפחה המופר שעל מזבחה עולות הנפשות – הסב המנחם ומאזן את הרוע שבספר: הבן הגדול – מנואל – בן 12 – המוצא דרכים לעשות עצמו מועיל ומתחיל ולו במעט לתרום לפרנסת את המשפחה, והילד הקטן, רפאלי, שהוא כאור קטן באפילה הממלאת לא אחת את הספר. למרות האור הרב הזוהר מדברי לאורה המספרת. כי אין בליבה על החייל שזְנָחָהּ – באהבה וגעגועים רבים היא זוכרת אותו ואין במעשיו דבר שיקלקל את שלמות ותמימות אהבתה אליו.

בספר רשומים כל מעשי האדם – עולמם של סוחרים, של דייגים, של רוכלים היוצאים עם מרכולתם למידבר, אל הכפרים הרחוקים, תוך סכנת נפשות, והולכים דרך מדברות שממה שם אורבים להם בני בלייעל ונוטלים חייהם למרות היותם מפרנסי יחיד של משפחתם.

זה ספר שנכתב תוך הכרת האדם, החיים, בעדינות רבה. עם זאת, אין הספר מסתיר פניו מפני תמונות מציאות ריאליסטיות מאוד – על מות האב וגופו המונח גלוי במידבר ימים אחדים, והקורה לגוף במצבים כאלה. הוא מתאר ללא כחל וסרק את סימני הזיקנה החלים בזקן, הנזקק לידיה האוהבות של לאורה להלבישו, לרחצו, להחליף בגדיו הצואים. סימני הזיקנה הפושטים וניוון הגוף – תופסים במיוחד את הלב ומעוררים רחמים. הנה מה אדם של רוח הופך להיות – גוף מתנוון וחסר כוח לטפל בעצמו. הספר איננו מצייר את החיים עלי אדמות כגן עדן צח ונקי מרבב.

חנה טואג יודעת לצייר את מציאות החיים, ועם זאת אין חסרים בספר רגעי פיוט, רגעים ליריים – בהקשיבה לחולות המנגנים על שפת הים, עם התייחדה עם הטבע, או עת שבתה עם אהוב ליבה, החייל האיטלקי על חולות החוף, ושקט, שלווה ואמונה הדדית רבה אופפים אותם.

ואמנם, אין החייל שנקלע לארץ רחוקה מעירו, פירנצה, אחד הריקים והפוחזים – נפשו נפש אמן, שליבו נתון לעולם האמנות, עולם הציור. בלאורה הוא מוצא נפש קרובה, שבחיקה הוא יכול לצקת את דברי בדידותו. למלא את החסר לו בערגתו לקרבה, לנפש אדם.

ושוב, וכאמור – אין בשורות אלה כדי למצות את הספר, שנכתב בכישרון מבורך, בהבנת האדם, בכובד ראש, הכרת הנושא, העם, המקום, הנפשות הפועלות – אך גם דרכי הפרוזה שעולות כאן לדרגה גבוהה שאינה על פי רוב מצויה בספרותנו.

* * *

יוסי גמזו

נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת

בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה

וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד

שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ

הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש

כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ

מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.

    לָכֵן, בְּכָל שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

    אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

    בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

    שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

    סַבָּא יִשְׂרָאֵל,

    נֵצַח יִשְׂרָאֵל,

    אֵיךְ אֶפְשָר מִשְּנַיִם אֵלֶּה לֹא לְהִתְפָּעֵל?

    סַבָּא יִשְׂרָאֵל,

    נֵצַח יִשְׂרָאֵל,

    רַק אִם עַל עַצְמֵנוּ כָּאן נִסְמֹךְ אָז נִגָּאֵל...

זֶה הָיָה כְּשֶהָאֵש נֶהֱפְכָה כְּבָר לְאֵפֶר

כְּמוֹ קְצֵה הַסִּכּוּי שָם לִחְיוֹת,

אֲבָל סַבָּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ אֶת הַסֵּפֶר

וְרָץ בֵּין מַטְּחֵי יְרִיּוֹת.

וּכְשֶקְּלִיעַ רוֹבֶה בּוֹ נוֹרָה בְּטִווּחַ

נִנְעַץ הוּא בִּגְוִיל הַתּוֹרָה

שֶהֵגֵנָה עַל סַבָּא מִמָּוֶת בָּטוּחַ

וְאֶת הַקָּלִיעַ עָצְרָה.

    לָכֵן, בְּכָל שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

    אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

    בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

    שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

    סַבָּא יִשְׂרָאֵל,

    נֵצַח יִשְׂרָאֵל,

    אֵיךְ אֶפְשָר מִשְּנַיִם אֵלֶּה לֹא לְהִתְפָּעֵל?

    סַבָּא יִשְׂרָאֵל,

    נֵצַח יִשְׂרָאֵל,

    רַק אִם עַל עַצְמֵנוּ כָּאן נִסְמֹךְ אָז נִגָּאֵל...

זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתֵנוּ

כְּשֶשּוּב לֹא נוֹתְרָה שָם שִׂמְחָה,

אַךְ הַנֵּס בּוֹ נִצַּל סַבָּא שְׂרוּלִיק – בֵּינֵינוּ,

מֵאָז מִלִּבִּי לֹא נִמְחָה.

וְלַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּעֵינָיו אֶפִּיקוֹרֶס

אֲנִי כָּאן מוֹדֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

שֶלַּמְרוֹת כָּל הִרְהוּר שֶל כְּפִירָה וּבִקֹּרֶת

יֶשְנָם עוֹד נִסִּים בָּעוֹלָם...

    לָכֵן, בְּכָל שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

    אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

    בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

    שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

    סַבָּא יִשְׂרָאֵל,

    נֵצַח יִשְׂרָאֵל,

    אֵיךְ אֶפְשָר מִשְּנַיִם אֵלֶּה לֹא לְהִתְפָּעֵל?

    סַבָּא יִשְׂרָאֵל,

    נֵצַח יִשְׂרָאֵל,

    רַק אִם עַל עַצְמֵנוּ כָּאן נִסְמֹךְ אָז נִגָּאֵל...

* * *

יוסף אורן

והכנעני עדיין בארץ

 כותרת המאמר נשענת על הסיפור הציוני הראשון בתולדות הספרות עברית. הסיפור לא נכתב בתקופת התחייה, אלא אלפי שנים קודם לכן. כתב אותו סופר אלמוני, שנטל על עצמו משימה קשה – לספר על ראשיתו של עם ישראל ועל תחילת הקשר שלו לארץ-ישראל. בתבונה רבה פתח הסופר הקדום את עלילת הסיפור במשפט המדגים היטב את הפואטיקה של הסיפור המקראי. בלי להשתהות – פתח מיד באירוע: "ויאמר ה' אל אברהם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב-1).

 סופר בן זמננו היה ודאי מקדים למעמד ההתגלות הזה של אלוהים לאברהם הסבר המורכב מיסודות פסיכולוגיים ומיסטיים. כמו-כן לא היה מחמיץ את ההזדמנות להתעכב מיד אחרי המעמד הזה על המלודרמה שהתרחשה במשפחתו של אברהם, כאשר הודיע לשרי אשתו וללוט אחיינו שהחליט להיענות לצו של אלוהים המורה לו להיפרד מחרן, שבה היה מבוסס היטב (פסוק 5), ולנדוד אל כנען הרחוקה – ארץ שלא ידעו עליה דבר.

 המספר המקראי, שהניח לקורא להשלים פערים כאלה לפי הבנתו, דילג על חומרי אכספוזיציה כאלה גם בהמשך, והוסיף להיצמד לעובדות המעידות על שאר-רוחו של גיבור הסיפור: "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'" (פסוק 4). ורק אחרי שהמספר פירט תחנות ראשונות במסעו של אברהם בארץ, שיחרר את המידע שמנע מאיתנו, הקוראים, עד כה – "והכנעני אז בארץ" (פסוק 6). שלוש המילים האלה בפסוק תרמו למאמר הזה את כותרתו, שבה הוחלפה מילית הזמן "אז" במילה "עדיין", כדי להבהיר, שלא בכנענים אשר התגוררו בארץ בימיו של אברהם יעסוק המאמר בהמשך, אלא בסופרים היותר נודעים של הספרות הישראלית אשר מבטאים רעיונות "כנעניים" ביצירותיהם.

 אף-על-פי-כן, הן אי-אפשר להיפרד מהסיפור הציוני המכונן של הסופר הקדום בדיוק במקום שבו שילב בעלילה את "הסיבוך" – "והכנעני אז בארץ". לכן, נתקדם בעלילה עוד קצת, אל "ההתרה" המובטחת ל"סיבוך" הזה בהמשך. אף שה"התרה" תוגשם מאוחר יותר בהיסטוריה של עם ישראל – בימיו של יהושע בן-נון, מקדים הסופר לגלות אותה לקוראים. בהגיע אברהם עם כל הכבודה שלו לאלון מורה, התגלה אליו אלוהים פעם נוספת ובמעמד הזה גילה לו את הפתרון ל"סיבוך": "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (פסוק 7).

 לוא נקלע למעמד ההוא אחד מסופרי דורנו, מאלה שהתקשורת מאפשרת להם באופן קבוע להשמיע את תגובתם על אירועים בחיי המדינה – היה ודאי מוכיח לאלוהים שהבטחתו היא חסרת סיכוי ולא תתממש לעולם. ובתור "איש-רוח" היה יועץ לאלוהים בשם התבונה הטהורה וההיגיון המעשי למשוך חזרה את ההבטחה ולמנוע את האסון שתמיט על אברהם ועל משפחתו, שזה מקרוב הגיעו לכנען.

 אך אברהם, הציוני הראשון בתולדות העם היהודי, לא היה "איש-רוח" וגם לא התיימר לדעת את העתיד. הוא היה מגשים – אחד מהנדירים האלה, שהציונות התברכה בהם, המקדימים "נעשה" ל"נשמע". לכן, אחרי ששמע את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ולא התיישב מיד לאחר מכן במקום מוצל תחת איזו גפן או תאנה, כדי להמתין להתגשמותה, אלא פנה להגשים אותה. כאידיאליסט אמיתי הבין, שהבשורה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" איננה הזמנה לבחון את אלוהים, אם יש בכוחו להגשים את הבטחתו, אלא היא משימה שעליו לפעול ברוחה כדי שתתממש במציאות. לכן לא נפלה רוחו אחרי שגילה את העובדה ש"הכנעני אז בארץ" ולא פעל כפי שפועל הסופר "איש-הרוח" ויקיר התקשורת בימינו – שמפחד "והכנעני אז בארץ" מזדרז להפיץ מעל כל במה את כפירתו בהבטחה שנתן אלוהים לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

ציונות כפשוטה

 למזלו של העם היהודי התקבצו אנשי-רוח אמיתיים, בעלי אמונה ובעלי מעוף, סביב רעיון התחייה בשלהי המאה הי"ט. כאלה שהבינו את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" כפי שצריך היה להבינה – כמשימת שעליהם להגשימה בעזרת ה"אף-על-פי-כן" הציוני. ומול הקושי המקביל ל"והכנעני אז בארץ" – הימצאותו של ערב-רב ערבי חסר זהות לאומית, במיספר מבוטל ובלי שאיפות מדיניות, בפירוד ובפיזור בפלשתינה – הציבו את ההכרח הקיומי, לכוון את פזורת העם היהודי בעולם חזרה לציון ולחדש בה חיים ריבוניים מלאים, לפני שהאנטישמיות הגואה בעת החדשה תביא להשמדתה של הפזורה המוחלשת הזו בארצות הגלות.

 רוב ההוגים של הפתרון הציוני הזה לא שיערו שהעולם הערבי, המסוכסך בתוכו, יתלכד להמריד את הערב-רב שפלש לפלשתינה לשבור בה שבר, רובו בתקופה העות'מנית, ויורה לו להתכחש להבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" שנתן אלוהים לאברהם בשחר ההיסטוריה – אותו אברהם שגם דת האיסלם שלהם אימצה אותו כאב קדום של המוסלמים. אלמלא המריד העולם הערבי את ערביי ארץ-ישראל, הם היו מקדמים בברכה את שיבת העם היהודי לציון כדי לכונן בה מחדש את "מדינת היהודים". אילו פעלו כך ערביי ארץ-ישראל, היתה הציונות מגשימה את מטרותיה כפי שקיוותה – בדרכי שלום ובמתן אפשרות לערבים מכל הדורות, שפלשו לפלשתינה מימי הכיבוש של צלאח א-דין ועד ימי המנדט הבריטי, להישאר בבתיהם ועל אדמותיהם ואף לקחת חלק בייסוד מדינה עצמאית ראשונה בה – מדינת הלאום של העם היהודי.

 ולאלה מבני עמנו שמטעמים פוליטיים מתכחשים כיום לעובדה, שהימצאות הערבים בארץ-ישראל היא תוצאה של פלישתם לתוכה, בשנים שעם ישראל הוגלה בחוזק יד ממולדתו, וגם לאלה המכחישים את העובדה הזאת מבין הפלסטינים, הנה תזכורת קצרה: הערבים כבשו לראשונה את הארץ במחצית הראשונה של המאה השביעית מידי כובשיה הקודמים – הביזנטים, ונאלצו לחזור ולכבוש אותה פעם נוספת, הפעם מדי הצלבנים, בימי צלאח א-דין במחצית השנייה של המאה השתיים-עשרה. זו האמת ואין בילתה: במהלך ההיעדרות המאולצת של עמנו ממולדתו – חמדו פולשים שונים את ארצנו, ומתאוות התפשטות כבשו אותה זה מידיו של זה. ולכן הימצאותם של הערבים בארץ ישראל, שהושגה מכוח פלישה וכיבוש, מקנה להם זכויות קניין פרטיות על נכסים שרכשו במשך השנים, אך אינה מקנה להם זכויות לאומיות בה.

 האירגון הפאן-ערבי המכונה הליגה הערבית, הוא שהמציא "עם פלסטיני", ואחרי שיזם בשמו מלחמות נגד מדינת ישראל ונכשל – שימר אותו במצב של פליטות בארצותיו ובדה לו מיתוס של "נכבה" כדי שלא ישתקם ולא ייקח חלק בהישגיה של האנושות, אלא יישאר בנחשלותו ויתרפק על "זכות השיבה". ולכן יסתיים "הסכסוך" רק בדור שבו יתפכחו עמי ערב מהזייתם, שהעם היהודי יחזור לארצות הגלות ויאפשר להם להמשיך ולהחזיק בתוצאות הפלישה והכיבוש שביצעו אבותיהם במאה השתים-עשרה. יהיה עליהם לכבד את זכות הבעלות שלנו על הארץ, לקדם פתרון לבעיית הפליטים במרחבים העצומים שעומדים לרשותם במדינותיהם ולהניח לנו לקיים בארץ-ישראל שבין הירדן לים-התיכון מדינת לאום יהודית שאליה נְכַנֵס בהדרגה את כל בני עמנו מארצות העולם השונות. זוהי הציונות וזהו חזונה מימי אברהם, אבינו הקדום, ועד ימינו, ימי בניו המגשימים את החזון הזה.

 כל הוגיה של הציונות ניסחו את החזון הזה, כל איש על-פי הבנתו וכל אחד לפי השקפתו ואף שהיו הבדלים בין ההוגים, לפעמים מינוריים ולפעמים מהותיים, כולם תבעו מיהודי הדורות האחרונים להצטרף לתנועה הציונית – התנועה שהתחייבה להגשים עבורם את הצו האלוהי "קום לך לך", כי "לזרעך אתן את הארץ הזאת". על האחדות הזו בין ההוגים של הציונות המשיל משה שמיר את המשל ששילב בשני משלושת כרכי הטרילוגיה הציונית שלו – "רחוק מפנינים". במשל הזה הישווה את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה, וכך כתב:

"הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי-תלוי, בתווים סימניה ובתזמורת הצעה אחת מני-רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. - - - יש גוררים כל ימיהם כינור, כֵּן תווים, דפים מרופטים מרוב עֵלְעֵל והַסֵס, ומכוונים ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יִקְרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!" ("הינומת הכלה", 1984, עמ' 12).

התנועה הכנענית

 כאמור, אין להשתומם שהתאגיד של מדינות ערב, הנודע בשם "הליגה הערבית", מתנגד לחזונה של הציונות ויעשה הכל כדי לתת תוקף לתוצאות הפלישה של סלאח א-דין ולוחמיו אל ארצו של עם ישראל. אך מתמיהה ביותר התופעה המקבילה, שמקרב צאצאיו של אברהם אבינו התגבש מחנה של פורשים מהציונות, הפועל מבית להערים מכשולים על ההגשמה המלאה של החזון הקשור בפסוק הציוני הראשון בספרות העברית – "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אל פורשים אלה מהציונות כיום – בין שהם מצהירים שהינם ציונים, אך מייחסים לציונות תוכן שהוא זר לה, ובין שהם כבר מגדירים את עצמם בגלוי כפוסט-ציונים – מתייחסת הכותרת של המאמר "והכנעני עדיין בארץ".

 וליתר דיוק: כותרת המאמר מתכוונת לקבוצה מקרב סופרי ישראל, שלצרכים פוליטיים ממחזרים כיום ביצירותיהם רעיונות רעילים מהבחינה הלאומית, אשר ניסחו ראשוני הפורשים מתוכנו של הפסוק "לזרעך אתן את הארץ הזאת" בשנות ה-40 במאה הקודמת. המנסחים המקוריים של הרעיונות הללו הזדהו בשם "העברים הצעירים", אך מאחר שכבר במינשר הראשון שלהם טענו לזיקה אל תרבות כנען הקדומה וגם הפגינו את נוכחותם "בתופים ובמחולות", אף שמספרם היה מועט – הדביק להם אברהם שלונסקי בלעג את הכינוי "הכנענים".

 במינשר "כְּתב אל הנוער העברי" משנת 1943, שבו פנו "העברים הצעירים" לראשונה אל בני הארץ ("הצברים") – בניהם של חלוצי העלייה השנייה וחלוצי העלייה השלישית – עדיין החזיקו בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי". לניסוח המינשר ולתוכנו אחראי אוריאל הלפרין, מייסד התנועה, שמשני שמותיו הספרותיים מוכר פחות השם "אוריאל שלח" ומוכר יותר הפסידונים – "יונתן רטוש". והנה מיבחר ציטוטים מתוך המינשר הזה ובצידו של כל ציטוט – משפט המגדיר את הרעיון שבוטא בו:

1) "הוועד לגיבוש הנוער העברי קורא אליך לעמוד על כל עומק התהום והזרות המבדילה בינך, הנוער העברי, לבין כל אלה בני הגולה היהודית, כל אלה שעמדו על דעתם בגולה ההיא על כל פרצופיה ועל כל שורשיה וגלגוליה ובתוקף הטבע נשאר חותמה טבוע בשורשי נפשם ובמחשבתם – לאין מרפא."

הרעיון: הנוער העברי חייב להתנתק מהשלשלת הישנה – שלשלת היהדות הגלותית, שאליה משתייכים גם ההורים חלוצי העליות, אשר השקפתם הציונית התגבשה אף היא בתנאי הגלות – כי רק כך יוכל להיות חוליה ראשונה של שלשלת חדשה, שלשלת בני הארץ.

2) "הוועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. - - - באשר נוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד. באשר מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההווי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית."

הרעיון: הניתוק של בני הארץ מהשלשלת הישנה, הגלותית, צריך להיות מקיף ומלא ועליו לכלול ניתוק מההורים, מהמורים, מהוגי הציונות וממנהיגיה, מהספרות העברית ומאורח-החיים והבעיות של פזורת העם היהודי בעולם.

3) "ושוב לא תוכל לראות חזון וגאולה בגדוליה של הפזורה היהודית, בגדולי הרוח ובגדולי המעשה, על חכמיה ונגידיה, על רבניה ומשכיליה, על מקדשי-השם שלה ועל משיחיה ועל ציוניה, ועל נאמני הגנות-עצמיות ועל גיבורי הגיטאות האבודים. ושוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלאסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם. - - - סבך הדורות של היהדות אי-אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך."

הרעיון: כל ההיסטוריה של העם היהודי הושפעה מהערכים שנוצקו בתקופת בית שני והם המסבירים את חייו העלובים במהלך שנות הגלות, ולכן חייב הנוער העברי לנתק עצמו מערכים אלה ולברוא ערכים חדשים – ערכי המולדת העברית.

4) "ועם שתנער מעליך את כל אלה יקום ויחיה לפניך עולם חדש, העולם הקדמון והעז של אבותינו הגדולים, בני הארץ הזאת מאז. יֵאוֹר לך אורה של תקופת הזוהר העברית, ומעט מעט ישור מנגד עיניך ערפל הפזורה היהודית החוצץ בינך ובין ארצך ולבין עברך. ותחת העיירה היהודית הרעועה והפרוורים היהודיים, ותחת מאמצי-השווא של גבורות יהודיות בנות הייאוש והאובדן – תחת כל אלה תֵעוֹר בלבך דמותה השלמה והבוטחת של ארץ העברים הקדומה במלוא הזוהר ובמלוא הממשות."

הרעיון: העבריות החדשה תתבסס על העולם הקדום של העברים הראשונים שחיו בכנען ויצרו בה תרבות מקומית וגם ערכים המבטאים את ייחודם כילידי הארץ הזו – ארץ העברים.

 עד כאן הרעיונות העיקריים שנכללו במינשר הראשון. במינשרים הבאים הוצג הרעיון הפוליטי, שבו הוצע לנוער העברי לייסד מסגרת-על מרחבית – יֵשוּת לאומית חדשה, שבמהותה תהיה חילונית, כדי שיוכלו להשתייך אליה כל בני הארץ מהמרחב שבין נהר פרת לים-התיכון. הצטרפותם של יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים ואחרים ליֵשוּת הזו, אחרי שיוותרו על דתותיהם המבדילות ביניהם ויאמצו את המקור העברי הקדום והמשותף להם, תניב את הפתרון האמיתי לסכסוך הדמים במרחב המזרח-התיכון.

מחנה "השאננים לציון"

כפי שהעם הכנעני הקדום שפלש לארץ בימי אברהם כבר נעלם מזמן מבמת ההיסטוריה, כך גם התנועה הכנענית משנות ה-40 במאה הקודמת כבר לא קיימת מזמן. ואף-על-פי-כן בחרתי למסה זו את הכותרת "והכנעני עדיין בארץ", כדי להבהיר שמטרת המאמר היא להבליט תופעה המאפיינת את הספרות העברית בשנות המדינה – בתקופה הישראלית שלה. והתופעה היא שבכל שנותיה של המדינה, הוסיפו הנחותיה ורעיונותיה של התנועה הכנענית לבצבץ מדי פעם ביצירותיהם של הסופרים מ"דור המדינה" על חמש משמרותיו.

על חשיפת התבטאויות כאלה של הסופרים, בין שהיו מפורשות וגלויות ובין שהיו מובלעות ומוסוות בדרכים שונות ביצירותיהם הספרותיות, שקדתי במשך שנים במסות ביקורת פרטניות לכל יצירה בנפרד. ניתן למצוא מסות אלה בכרכים השונים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית". בספרי החדש ­– "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" – קיבצתי מיבחר מההתבטאויות הללו במסה "השאננים לציון בסיפורת הישראלית", כדי לחשוף את העובדה, שעם הבולטים בין מביעי הרעיונות "הכנענים" נמנים המפורסמים והמצליחים מבין הסופרים הישראלים – א.ב. יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, סמי מיכאל, יורם קניוק, אשכול נבו ואחרים.

 עובדה זו לא רק מצדיקה את הכותרת שנבחרה למאמר הזה – "והכנעני עדיין בארץ", אלא היא גם מחייבת הגדרה מורחבת ומעודכנת יותר של המושג "כנעניות" בספרות, מזו שהיה מקובל להגדיר בעזרתה את השפעת תורתו של רטוש על כתיבתם של סופרי "דור המדינה".

 ואכן, אני מגדיר כ"כנעניות" כל התבטאות של סופר עברי מ"דור המדינה", המתכחשת להבטחה שנתן אלוהים לאברהם – "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ובוודאי אם בנוסף לכך מנתץ הסופר העברי ביצירותיו את המיתוסים שבהם ביטא העם היהודי את כיסופיו לציון לאורך ההיסטוריה, מבזה את זכר הדורות הללו, מגנה אותם כגלותיים ומטיף להיפרד מהם ומצאצאיהם כיום – יהודי העולם. ועל אחת כמה וכמה אם ביצירותיו מפקפק הסופר העברי במוסריותה של הציונות ומייחס לה את חטא הנישול של הערבים במלחמת 1948 ואת חטא הכיבוש במלחמת 1967, מטיל ספק בסיכוייה להמשיך ולהגשים את מטרותיה בארץ-ישראל, ומקצץ בהיקף המלא של חזונה. ולא כל שכן, אם הוא מצדד בזכות השיבה של פלסטינים לתחומי המדינה ותומך בהגדרתה כמדינת כל אזרחיה – צמד דרישות לחלוטין לא תמים שבעזרתו מתכננים הפלסטינים יחד עם תומכיהם בתאגיד הפאן-ערבי להכחיד את מדינת הלאום היהודית שייסדנו במאמץ של דורות ולמענם של דורות בארץ-ישראל.

 סופר עברי – ויהיה מוכשר ככל שיהיה – המבטא ביצירותיו רעיון מהרעיונות הרעילים והמסוכנים האלה ומחזק בדרך זו בעֵטו את מחנה המתנגדים לציונות – היא הציונות המושתתת על ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – משתייך בעיני למחנה "הכנעני" בספרותנו – מחנה "השאננים לציון".

- - - - -

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. המאמר מבוסס על הרצאה בכנס מדעי רב-תחומי שהתקיים במרכז האוניברסיטאי באריאל ב-3.6.2010 והתפרסם לראשונה בגיליון 179 של כתב-העת "האומה".

 * * *

רון וייס: מי מְפגֵעַ?

סופר נידח שלום,

ברוך תירוש כותב במאמרו "'שלום חבר', מול מציאות אחרת" (גיליון 577): "אזכיר שביל קלינטון כפה על יצחק רבין המנוח להכניס ארצה את ערפאת בראש 40,000 אנשי פת"ח חמושים, ולבד מהעמקת המבולקה בארץ, גרם גם לנפילת יצחק רבין."

ידוע לכולם שרבין נרצח ע"י יגאל עמיר ולכן לא ברור לי למה הכוונה שקלינטון גרם לנפילת יצחק רבין.

ברוך תירוש חוזר על השקרים של אנשי הימין המלהגים שערפאת נכנס ארצה בראש 40,000 אנשי פת"ח חמושים.

בנספח 1 של ה"הסכם על רצועת עזה ואזור יריחו" שנחתם בקהיר ב-4.5.94 הוסכם שמיספר הפלסטינים המגיעים מחו"ל לשרת במשטרה הפלסטינית לא יעלה על 7000!

כל הפיגועים, במשך 7 השנים שלאחר חתימת הסכם אוסלו, עד לאינתיפאדה שפרצה בשנת 2000, לא בוצעו על-ידי אנשי הרש"פ אלא נעשו על-ידי החמאס והג'יהאד האיסלמי, כפי שכותב רונן ברגמן בספרו "הרשות נתונה", עמ' 251. גם האתר "מסבירים ישראל" של משרד ההסברה הממשלתי מצביע על כך שכל הפיגועים נעשו על-ידי החמאס והג'יהאד.

 * * *

יוסי אחימאיר

נתניהו וליברמן, שמיר ולוי

זה היה לפני 19 שנה – אוקטובר 1991. במדריד כונסה ועידת השלום, אחד הניסיונות הראשונים לשבור את מעגל האיבה הערבי-ישראלי, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. ישראל הסכימה להשתתף בוועידה, ובתנאי שתתקבל דרישתה: זו לא תהיה ועידה בינלאומית, כי אם פתיחה טקסית למו"מ ישיר בין ישראל לבין ירדן והפלשתינים, ובין ישראל לבין סוריה ולבנון.

את הקו הזה קבע ראש הממשלה יצחק שמיר, אשר כזכור שלל בחריפות את רעיון הוועידה הבינלאומית. הוא ראה בפורום שכזה מעין טריבונל, בית דין, שבו תימצא ישראל תמיד במיעוט ובו תיאלץ לקבל פתרון כפוי, שיחייב אותה לנסיגה מלאה, לשלם את מלוא המחיר.

לימים היו מי שאמרו כי יצחק שמיר "נגרר" למדריד, אולץ להגיע שמה בלחצו של הנשיא בוש-האב, ולא היא. יצחק שמיר, אבי הנוסחה "שלום תמורת שלום", היה מוכן לבחון במדריד אם באמת ובתמים מעוניינים הערבים בשלום עם מדינת ישראל בלא לכופפה ולהכיר בזכויותיה.

יתר על כן, הוא ראה בזירת מדריד בימה להציג את עמדות ישראל לעומקן, את זכותם ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, לירושלים, את חלום שיבת ציון, וכן – את רצונה של ישראל להתקיים בשלום עם שכנותיה. את האמיתות האלה שום מנהיג ישראל לא הציג לפניו, גם לא אחריו.

חבל שהנאום הזה איננו לנגד עיניהם של מנהיגי ישראל, בוודאי היום ובמיוחד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוביל לפני 19 שנה את הסברת ישראל במדריד. נתניהו, בהשראת שמיר, היטיב להסביר, בכושרו הרטורי ובהבנתו ההיסטורית, ומעל לכל – בנאמנות לקו שהוביל ראש הממשלה, את עמדות ישראל. הוא עשה מלאכה מזהירה בזירת ההסברה התקשורתית.

אבל ללא ספק, מזהיר היה נאומו הפרוגרמטי, הארוך והמרתק של יצחק שמיר, נאום שעשה את עיקר ההסברה בוועידה ומסביב לה. זו פעם ראשונה שנציגי מדינות ערב, אויבינו, וראשי מעצמות העל, שהסבו יחדיו אל השולחן המרובע בארמון המלוכה בבירת ספרד, שמעו ממקור ראשון, באופן ישיר, ללא חנופה וזיגזוג, ברטוריקה ברורה, מסכת שלמה ומזהירה של עובדות-יסוד על מהותה של מדינת היהודים, על תכלית הציונות, על הישגי ישראל, על מאבקיה באלה הקמים עליה, ועל נכונותה לבחון את נכונות הערבים לשלום צודק.

הערבים כמובן לא השתכנעו, אבל גם לא שברו  את הכלים. הם האזינו ברוב קשב לנאום של הקשוח במנהיגי ישראל, בידיעה כי מילה שלו היא מילה. עובדה: לאחר הפתיחה הטקסית הזו, החלו הדיונים במסלולים בי-לטראליים. הם נגדעו באיבם כשנפלה ממשלת שמיר בבחירות לכנסת ה-13.

כנגד מה מועלים זכרונות אלה? – כנגד מה שקורה בתהליך המדיני הנוכחי. אין ספק, שראש הממשלה בנימין נתניהו עמד במבחן הראשון: סירובו להאריך את דרישת ההקפאה, שהוחל בה לפני למעלה מעשרה חודשים כמחווה לפלסטינים, כניסיון לבחון את רצונם להתחיל בשיחות שלום. כדרכם, ביזבזו הפלסטינים את הזמן, לא הבינו שמדובר במחווה ישראלית זמנית, ועתה, ברוב חוצפה וכתנאי מוקדם – הם דורשים שההקפאה תהיה דפוס של קבע. הם נתמכים בדרישה זו על-ידי הנשיא אובמה ומקהלת סרקוזי האירופית.

אבל המבחן העיקרי של נתניהו – אם על אף הכל יימשכו השיחות – עודנו לפניו. היעמוד בדרישות מרחיקות הלכת שמונחות לפתחו מצד ארצות ערב הנתמכות על-ידי הקהילייה הבינלאומית? היגלה באמת עוז-רוח-שמירי, ולא רפיסות נוסח שמעון פרס, אל מול אלה הרוצים להחזיר את ישראל לקווי 67'? האם הפנים את רוח מדריד, כפי שהוביל אותה יצחק שמיר וכפי שהוא, נתניהו, הכירה מקרוב?

ראש הממשלה השביעי של ישראל יהיה בעוד ימים ספורים בן 95. הוא אינו שרוי במצב שבו הוא יכול לייעץ משהו לעמיתו הצעיר, שבימים אלה מלאו לו 61. גם אם היה במצב בריאותי נאות, לבטח לא היה מתערב. גם אין צורך. הוא הרי את דברו אמר.

צריך רק לקחת את נאום מדריד של שמיר, לשוב ולקרוא אותו. זו כל התורה של מי שמאמין בזכותה של מדינת ישראל לארץ-ישראל, של מי שהולך בדרכו הציונית-מדינית של זאב ז'בוטינסקי, ומבין שאל מול עשרות המדינות הערביות והמוסלמיות, על ישראל לשמור על "חלקת אלהים הקטנה" שלה, ולנסות לשכנע את אנשי ההיגיון מבפנים ומבחוץ.

אבל נתניהו מגלה חולשה, וקודם כל אל מול שותפיו מבית פנימה. אפשר להסכים לדברים שנשא בעצרת האו"ם שר החוץ אביגדור ליברמן או לא להסכים. אסור היה לראש הממשלה "לא לדעת" מראש על תוכנם, ולאפשר לו לשאת דברים שלא תואמו עימו מראש. כך גם נהג שמיר לפני 19 שנה.

הפתיחה הטקסית במדריד נועדה למעשה לשרי חוץ של המדינות המשתתפות. יצחק שמיר היה יוצא מן הכלל. הוא לא סמך כל כך, בלשון המעטה, על שר החוץ שלו, דוד לוי. הלה רצה – בצדק מבחינתו - להיות המשתתף הבכיר בוועידת מדריד. אלא שיצחק שמיר עמד על כך שהוא יהיה הדובר הראשי בשם ישראל, והזמין את שר החוץ שלו להשתתף במשלחת.

השר לוי נעלב, נשאר בבית. מעל הבימה הבינלאומית החשובה כל כך שכונסה במדריד, נשמע דברה המוסמך של מדינת ישראל בפי מי שניסח אותה, ראש הממשלה שמיר.

נקל לשער מה היה קורה אם דוד לוי היה נושא את דבר ישראל, בלא שהיה מתאם מראש את תוכן הנאום עם ה"בוס". היה קורה במדריד מה שקרה זה עתה עם נאום-האו"ם של ליברמן, ואולי דוקא בכיוון הפוך. אולי היה נשמע במדריד נאום כנוע של ישראל, שלא היו כלולות בו אותן אמירות-יסוד על הזכות, על הקשר בין העם היהודי למולדתו, ועל הרצון לשלום בלא תנאים מוקדמים. וכן – גם בלא ויתורים טריטוריאליים.

אצל שמיר לא היה ולא קרה מצב, כמתרחש כיום, שבו ראש הממשלה נתניהו מופתע בכל פעם מחדש: פעם מכיוון שר החוץ שלו ליברמן, פעם מכיוון שר הביטחון שלו ברק, פעם מכיוון ח"כ כזה או אחר בסיעתו, ופעם מכיוון הנשיא שמעון פרס. מופתע ומתנצל, מופתע ומבהיר שלא על דעתו נאמרו הדברים.

אפרופו פרס: היה זה יצחק שמיר שבלם יוזמה "פרטית" של שר החוץ שלו, שלא תואמה מראש עם ראש הממשלה. להזכיר: פרס נועד בלונדון באפריל 1987 עם המלך חוסיין ויחד גיבשו הסכמה לכינוס ועידה בינלאומית. מעבר לעובדה ה"טכנית" שפרס הסתיר את דבר ההסכמה עם מלך ירדן מראש הממשלה, הרי עצם הרעיון של ועידה בינלאומית, מן הסיבות שמניתי לעיל, היה מנוגד למדיניות המוסמכת שהוביל שמיר.

הנה כי כן, כבוד ראש הממשלה מר נתניהו, הכול זה עניין של מנהיגות וסמכותיות, נחישות וקור רוח, אמונה וחזון ציוני, שמונעים סטייה מהדרך שמוביל ראש הממשלה ומהפתעות כאלה או אחרות, באו"ם או בזירות אחרות, שאחר-כך קשה לתקן את נזקיהן.

יש לך, ראש הממשלה נתניהו, "שעורי בית" לעשות. יש לך במה להיזכר ומה ללמוד מדרכו של קודמך ראש הממשלה שמיר. ואם תורשה לי עוד עצה: כדאי לך לחזור ולקרוא בסוף שבוע ארוך זה את נאומו המזהיר של שמיר בוועידת מדריד. במו אוזניך שמעת אותו.   

 * * *

משה בר-יוסף

מניין ומתי הגיעו הערבים ליפו

בערוץ 10 הוקרנה לאחרונה תוכנית על 100 שנה לתל-אביב. המנחה מודי בר-און גילה, ואף הציג מסמכים וצילומים נדירים, לפיהם רוב תושבי יפו הערביים – אלו שלכאורה נושלו על-ידי היהודים מבתיהם וברחו לעזה ב-1948 – הם למעשה מצרים, סודנים וצפון-אפריקאים, שהובאו ליפו כ"מתנחלים" ע"י מוחמד עלי המצרי, שמרד בשלטון הטורקי באמצע המאה ה-19.

בראיון עם מודי בר-און בתוכנית של לונדון וקירשנבאום הביע מודי בר-און תמיהה, לאור ה"גילוי" הזה, שנודע לו רק במהלך התחקירים על התוכנית, איך בכלל טוענים הפלשתינאים שהם אדוני הארץ מדורי דורות?

 בתוכנית תואר גם, כיצד הובאו על-ידי מוחמד עלי "מתנחלים" מוסלמים ממקומות רחוקים כגון בוסניה, פורטוגל ומלטה, ויושבו בשכונות מנשייה, אבו כביר, סלמה והגבעות סביב יפו ותל-אביב של היום. בתשדיר תואר והוצג, איך הפכו אותם "מתנחלים" ערביים ל"בעלי הבית" ביפו, אשר רדו ביהודים, מה שהביא בין השאר להחלטה על הקמת תל-אביב.

 * * *

אהוד בן עזר: ליברמן צודק בניתוח המצב

אך פיתרונו הזוי גם הוא

אנחנו לא מחסידיו של שר החוץ אביגדור ליברמן, אבל נאומו באו"ם הכיל יותר דברי אמת על המזרח התיכון מכל הפטפוטים החסודים של הילארי קלינטון ואובמה על ה"שלום" –שאין בהם מילים רבות של אמת אלא יחסי ציבור ומראית עין בלבד, כך גם התנהלותם של נתניהו וברק. שלא לדבר על ה"ההנהגה" ה"פלסטינית", שכולה בנוייה על עורמה ורמייה, שמציגה את ההקפאה כלב הסכסוך במזרח התיכון, ויש ל"פלסטינים" תנא דמסייע בנשיא אמריקאי סכל, שגם הוא מדבר כך.

ליברמן הוא כמו הילד שמעז לומר שהמלך, "השלום" – הוא עירום. וזה בדיוק המצב. וכי אפשר להכחיש, למשל, שרוב המלחמות והקורבנות במזרח התיכון, כדבריו, "אינן קשורות לישראל אלא לעימותים בין מדינות ערב ובין מוסלמים לבין עצמם"? רק תיזכרו במלחמת מצרים בתימן ובמלחמת עיראק-איראן – שגבתה פי כמה יותר קורבנות מכל הסכסוך הערבי-ישראלי! – או בטרור הגוף את עיראק היום ובשנאה היוקדת שבין סונים שיעים וכורדים! – זה לא המצע של מפלגת ליברמן. זו התמונה האמיתית של המזרח התיכון, אזור – שמידה עוד הרבה יותר גדולה של שפיכות דמים וכיבושים היתה מתנהלת בו אלמלא היתה קיימת במרכזו ישראל חזקה ואחראית.

אלא מה, גם ליברמן שוגה באשליות בקשר לחילופי גבולות. שום ערבי ישראלי לא יוותר על אזרחותו כדי להיכלל בגבולות חדשים שיהפכו את ביתו לחלק ממדינת "פלסטין" של הגדה המערבית. לא. הם לא מטומטמים. הם יודעים שבשום שלטון ערבי לא יהיו להם חיים חופשיים ודמוקרטיים כמו בישראל. הם הלא רוצים שישראל עצמה תהפוך ל"פלסטין" הרביעית בנוסף למדינות ה"פלסטיניות" ירדן, הרשות בגדה המערבית ועזה.

שמעתי פעם את ידידי סמי מיכאל אומר בהרצאה פומבית כי חלום של ערבי ישראלי הוא להתעורר בוקר אחד ואין יהודים בישראל, אבל יש חוק בריאות, וביטוח לאומי, וקופות חולים, ובתי חולים, ומערכת משפט, ותשתיות – כל המערכת הישראלית המודרנית הדמוקראטית – רק בלי יהודים!

וסיפר לנו סופר ערבי, שחזר בשעתו ממפגש של סופרים עם ערפאת בצפון אפריקה, אחרי הסכם אוסלו אך בטרם הובאו ערפאת עם כנופייתו להשתלט על האזורים הערביים בארץ-ישראל, כי חבריו ה"פלסטינים" אמרו לו, "עכשיו, כשיש שלום, אתה מוכן לעבור אלינו?" –  והוא ענה להם, "לא." – " מדוע?" שאלו. – "אם אוסרים אותי בישראל, אני יודע שאבלה לילה במעצר ולמחרת כל העיתונות תדע על כך והמערכת המשפטית תפעל לשיחרורי ועיתון 'הארץ' ייצא בכותרת ראשית של תמיכה בי. האם אתם יכולים להבטיח לי שכך יהיה גם אם איעצר בפלסטין שלנו?" – "אתה יודע מה," ענו לו, "תישאר בישראל!"

 * * *

בפרוס השנה החדשה

אהוד ידידי שלום רב לך,

בגיליון האחרון [577] יש רשימות מרתקות. ישראל זמיר מביא סיפור מדהים שיש בו ניחוחות של תקופה שלמה, שרבים כבר אינם זוכרים-מכירים-יודעים. שורשים, רבותיי, שורשים! מדי פעם מאירה את עינינו צפירה יונתן בכל הנוגע לשירים האהובים ששרנו אי-אז ועד הלום. וכיצד הגיעו לנתן יונתן, חלקם הגדול דרכה, שזה היה התחום בו עסקה מאז ועד היום. הלוואי שתוסיף ותספר לנו עוד על מקורות אותם שירים אהובים. ואי-אפשר שלא לעלות על נס את נאומה המדהים, גם אם קצת "ורדרד" של הדוברת האמריקאית. אמנם המציאות יותר מורכבת, אבל שליחותה לא תסולא בפז. זהו, הרהורים בפרוס השנה החדשה.

שלך,

מיכל סנונית

 * * *

אלי מייזליש

השמאל אמנם מת – אבל האם הימין בישראל מתחזק?

לא מעט אנשים כמו עבדכם הנאמן, התפנו בשנה האחרונה לכתוב על מות השמאל, מות מפלגות השמאל המיתולגיות; מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, השומר הצעיר, פועלי ציון, ותנועות חברתיות וארגונים תרבותיים, ומפעלים כלכליים שהצד השווה בכולם שזמן ממושך, מאז שנות ה-20 ועד למהפך ב-1977 – שלטו למעשה במדינה ללא עוררין.

מאז המהפך ועליית הליכוד לשלטון, התבססו מפלגות הימין יחד עם מפלגות דתיות לקואליציה מימסדית שלטונית, אולם, לא בכך סגי. חוץ משלטון כל השאר לא היה מעולם בידי הימין וגם אפילו לאחר עלייתו לשלטון – אף כלי שעוסק בנושאי חברה, רווחה ותרבות. הכנסים של מרכז הליכוד או של הדתיים עוסקים אך ורק בפריימריז או בהכנות לבחירות, כי:

אין לליכוד או לכל מפלגות הימין והדתיים שום כלי מאותם עשרות שהיו וגם היום נותרו בידי השמאל כחונטות 'חבר מביא חבר'; אנשי תקשורת למשל; תראו לי איש תקשורת כמו אמנון אברומוביץ שפרצופו [בטלוויזיה] או קולו [ברדיו], נראו, נצפו ונשמעו כמוהו, הן בלילות שבת או בסתם יום של חול כשמתעוררת בעייה פוליטית, או כמו בעל טור, למשל נחום ברנע, שמִספר המילים בכל מאמר הוא 3,000 אלפים; פי שבעה או פי שמונה מכל טור פוליטי או מדיני אחר. ושלא לדבר כבר על כל השאר; עפר שלח ודומיו וכל אנשי "הארץ" ובפרט המדורים הספרותיים.

אם יקום גרשום שוקן [אביו של עמוס] מקברו, האם יפרסם היום שיר אחד משירי אצ"ג שהופיע בזמנו בכל יום שישי?  [איני בטוח בנתון הזה. – אב"ע].

האם בן כספית הוא מצביע ליכוד, או ש"ס? האם יאיר לפיד חבר מרכז ליכוד? 100% של כותבי הטורים הראשיים הם שמאלנים, ומה שמדיר שינה מעיניהם זה שבכל פעם שהם רואים סקר ולמרות הכול והשמות הנוצצים שלהם, הימין בעלייה איטית ומתמדת והשמאל באותה מדה יורד ונעלם.

אין לך בעולם תיסכול שיש בו עינוי כה משפיל ואת הזעם שלהם הם מנחיתים מדי פעם הן על מנהיגי הימין והן על הפוליטיקה שהוא מוביל – למורת רוחם. וכל זה לאחר שרבים-רבים מהם מתו או הזדקנו כמו למשל אורי אבנרי [88] שהשבועון שלו "העולם הזה" היה שופר של אש"ף.

כנ"ל עם אנשי אקדמיה בכירים שרואים את הקתדרה קרדום לחצוב בו את משנתם הפוליטית ללא בושה או סומק לחיים. המקום כאן צר להכיל את כולם. אבל ולמרות שבימין קיים "חוג מרצים ופרופסורים לחוסן לאומי"; המונה קרוב לאלף חוקרים, אנשי מדע והגות בכירים, מעולם אין אפילו לאחד מהם חצי טור או רבע טור בעיתונות היומית, כמו למשל לשמאלן פרופ' זאב שטרנהל ועשרות כותבים נוספים.

הד נוסף היא האמנות והתיאטרון בעיקר. האיך ומתי עלתה לפסגת הבמה הגב' מזי"א וחברתה ענת גוב? מישהו בדק את רמת ההתייחסות של הגב' מזי"א לעברה? [אימה היתה פעילת לח"י ואביה מפקד אצ"ל בדרום-אפריקה, והדים ליחס אליהם בולטים במחזה שלה "המורדים", ואני איש לח"י, שראיתי את המחזה, כמעט ועזבתי באמצע], ושערוריית אריאל ופליטת הפה של יהושע סובול הם רק קצה הקרחון.

רעש נוסף הם כל אוצרי התערוכות [אהוד כבר כתב על זה], אמנים וסופרים מהסוג של תומרקין או עמוס קינן [ז"ל] שגם הוא היה בלח"י [ר"ל] או עמוס עוז וגרוסמן או קניוק או א"ב יהושע וכו'. ואין לדבר כבר על הצעירים שבהם כמו החילו מדג'אני, והעג'אמי היפואי, או אנשי הסרטים שהם ביניהם מחלקים לעצמם את הפרסים על הבופור ועל לבנון.

הרי כל זה מתורגם למדיה 24 שעות על מסך הטלוויזה או בד הקולנוע, והצופה הממוצע מקבל את הרושם כי אין אנשי ימין בארץ אלא בהתנחלויות, בכנסת ובאיצטדיון 'טדי'.

למה? למה כל זה? האמנם ובאמת אין אנשי ימין בעלי רמה יותר גבוהה מאותם שמאלנים כמו המזי"א וענת גוב? או חילו ושמואל הספרי? או זאב שטרנהל וחיים גנז?

או אפילו נחום ברנע? מי זה בכלל נחום ברנע? על נחום ברנע בן ה-66 כתוב באחד האתרים לפי סקר הוא: "העיתונאי המשפיע ביותר ב-50 השנים האחרונות!" – המשפפיע! כן, המשפפיע! והרי הוא התחיל לכתוב רק לפני כ-40 שנה כשהיה בן ,23 ב"דבר"? אז הוא לקח רוורס 10 שנים לגיל 13? איך? כבר השפיע כשהיה לבר-מצווה?

ואיך יכול בחור בן 23 או 26 "להשפיע"? ב"דבר?" או שרק בשש שבע השנים האחרונות החל להשפיע וזה מחק ברוורס את מה שכל האחרים כתבו. אז הנה התשובה:

ישנו כתב-עת נדיר באיכותו ושמו "נתיב". דו-ירחון איכותי שעורך אותו איש לא סלב כמו ברנע או לפיד, ושמו אריה סתיו. העיתון פסק לפני כשנה להופיע בדפוס, לאחר 113 גיליונות, ומופיע רק און-ליין תחת אותו שם או "מרכז אריאל". קרוב ל-20 שנה הופיע על דוכני המכירות בסטימצקי צמוד ל"טיים"-מגזין וכל שאר המגזינים. ברשימת כותביו מופיעים מאות אנשי מדע ימניים [מאות], חוקרים, מרצים, מומחי-צבא, היסטוריונים. כשליש מכתב העת הוקדש לספרות ולאמנות, והעורך הספרותי [עד יום מותו] היה משה שמיר, ממשיכו היה ד"ר דרור אידר המופיע גם ב"חדשות בן עזר" וכמי שכותב ב"ישראל היום".

והנה, למרות הופעתו משנת 1987 ומאות רבות של מאמרים מלומדים, לא הופיעה ולו סקירה אחת בעיתונות. יוק. שום ציטוט. שום איזכור, שום "פולו-אפ" למאמר סנסציוני, נניח בנושא ה"חץ" או הפלשתינים או השמאל, וענייני דיומא. כלום. אף איש מהם לא ביקשו לראיין, או לצטט, או למרוח ששה-שבעה עמודים במוסף "מעריב" למשל.

מה זה מלמד? הוואו! זה מלמד הרבה מאוד. זה מלמד כי; השמאל החליט במערכות הנ"ל שאינו רוצה לדעת מאומה מה קורא אצל הימין, והכי חשוב לו זה להתעלם ממנו, ובכדי להראות שרק הוא קיים.

אבל! אם באמריקה, כותב עיתונאי יהודי שמאלני זניח ומזהיר את העם בישראל להיות ילד טוב [לסגת לקווי 67'] אחרת יבולע לנו. ושם האיש פיטר ביינארט [לשעבר עורך הניו-רפבליק] שמפרסם לפני מיספר חודשים מאמר על כך שיהודי ארה"ב זזו שמאלה או בכלל זזו מהיהדות הפרו-ישראלית וכבר לא איכפת להם מישראל ושהעם בישראל פשוט אינו מבין מה קורה שם, ככה: "ואם ישראל תמשיך לא להבין – יהיה רע!" – ועל זה קרתה מהומה ושבועיים זה לא ירד מסדר היום של העיתונות. ועכשיו? הנה זה בא. אמש הנשיא אובמה אמר במפורש את מה שאמר אותו פיטר: חבר'לאך, תיסוגו או שיהיה רע.

עכשיו בואו ונדמה לעצמנו כי הבעלות והעריכה של "מעריב" ו"ידיעות" ו"הארץ" היתה בידי אופיר אקוניס או ציפי חוטובלי ו/או בוגי יעלון, מה היתה הכותרת הראשית? תנחשו לבד.

אבל למה לנחש, כי לו אני הייתי עורך "מעריב" מיד הייתי כותב בכותרת ראשית, כך: אובמה בנאום מינכן 1938.

קורא יקר, אמש מעל דוכן האו"ם קרא אובמה לישראל כמו צ'מברליין באותו נייר שהביא ממינכן: "שלום לדורות". תודה אובמה. היינו כבר בסרט הזה ששמו מינכן; פעמיים, פעם במרתף הבירה ופעם באיצטדיון. תודה על העצה, אבל אנו דוחים אותה. העורך, וחותם את שמי המלא.

אבל נחזור לענייננו; הימין יכול להתחזק בשלל הנושאים שאין לו כיום חזקה בנאמר לעיל, ובתנאי שלא יתחסד ויאמר את מה שבליבו ואת צרופי האמונה שבו. כי אם השקר מקנן אצלו ואת השטחים הוא מבקש לעצמו במירמה, תיבש ידו. אבל, אם יש בו תשובה הולמת וצודקת מבחינתו, תיבשנה ידי האחרים.

זאת המשוואה ואין בילתה. וכאן אין מקום לתת סעיף אחר סעיף את מניפסט הימין כי גדול הוא, מורכב הוא, ועתיד הוא להתפרסם. כי אם לא, והימין ימשיך לשתוק, יחגוג השמאל על חשבונו, וזה צריך להפסיק, כי בזה מבחנו של הימין.  

* * *

אֲגָנָה וַגְנֵר

מכתב בקשר לשפריץ מתחת לזרוע שלי

לסופר השפריצר,

אני אמנם זוכרת כי בביקור שלך אצלנו כשהרצית בקיבוץ הפצרת בי יותר מאוחר בלילה בחדרי, אחרי שהזרעת אותי כי שפכת כל התנובה בתוכי בלי להיזהר – הפצרת גם להרשות לך לגלח את שיער בית השחי שלי, שהיה די עבות כמו שהנח"לאיות הצעירות נהגו לגדל כי אמרו שריח הזיעה מגרה וגם מושך בחורים, שמראה הזקנקן הרך החבוי-למחצה מזכיר להם קוס שחלקם טרם זכו לראותו, ואפילו לימים נהרגו במלחמה בלי שראו קוּס אמיתי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל הסופרים העבריים אחרי שהם מזיינים ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם.

ואחרי הגילוח אתה ביקשת ממני שארשה לך לשים את המידלדל שלך בבית השחי המגולח שלי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל הסופרים העבריים אחרי שהם מזיינים ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם, וכאשר שיפשפתי אותך בבית השחי שלי אתה נאנחת והמידלדל שלך והתרומם והתיז עוד פעם – אמנם לא עד רמת גן, שהיא רחוקה מאוד מן הקיבוץ בערבה, אלא לתוך העין שלי, ונעשה לי חם ורטוב ולא יכולתי לראות בגלל הלובן שלך ואנחנו פרצנו שנינו בצחוק אדיר עד שהשכנות שלי מעבר לקיר דפקו שם ושאלו מה קורה אצלי ואתה ניגבת  לי את העין בתחתונים שלי.

ועכשיו לקחת את החווייה האינטימית ההיא של שנינו ועשית ממנה שיר מגעיל! ואני בטוחה שאחרי שפירסמת גועל נפש שכזה הרבה קוראות תבקשנה ממך להפסיק לשלוח להם את המכתב העיתי המסריח שלך, ובצדק.

מקווה שהשפריצר עדיין בכושר,

אֵם ילדתך זנוחת האב,

המתגעגעת לזין שלך, יַחְרַבּ-בֵּיתַכּ!

אֲגָנָה וַגְנֵר

אהוד: את מכתבך עלייך להפנות לא אליי, המכונה משום-מה במכתבך "הסופר השפריצר", אלא למשורר חיימקה שפינוזה (שראיתיו לאחרונה מסתובב בסימטאות העתיקות של העיר היפה סנטיאגו דה קומפוסטלה ולוטש עיניו בנערות צעירות ומגרות שיכלו להיות נכדותיו), והוא שכתב את השיר "מתל אביב לרמת גן" שאת טוענת שהוא על אודותייך.

האם מי שאת טוענת שהיא בתנו המשותפת היא גם פרי זרעו של חיימקה שפינוזה?

אתמהה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בלימודי ההיסטוריה בבתי הספר בבריטניה הוכנס ספר לימוד היסטוריה חדש שהוא מאה אחוז פוליטיקלי קורקט מהיותו רב-נרטיבים. כל עמוד מחולק לשלוש עמודות. בימנית מובאת הגירסה הגרמנית-הנאצית למלחמת העולם השנייה, בשמאלית – הגירסה הבריטית, ובאמצע ריק, כדי שהתלמיד יכתוב שם את דעתו. למשל – מי אשם בבליץ? האם היהודים שיחדו את צ'רצ'יל לצאת למלחמה? מי אשם בפשע המלחמה של הפצצת דרזדן? האם זה נכון שלהיטלר היה רק אשך אחד בגלל רופאים יהודיים?

הבריטים אמרו שהם הושפעו מספר לימוד היסטוריה רב-נרטיבי מוצלח במיוחד שנכתב למערכת החינוך בישראל.

* חברת הפקה בשם "דוקונט, סרטים על יוצרים", הפיקה עד כה סרטים על רות אלמוג, חיים גורי, אמנון שמוש, ישראל פנקס, נידאא חורי, יונת ואלכסנדר סנד, מאיה בז'רנו ויהודית הנדל, ובהכנה נמצאים סרטים על טוביה ריבנר, חמוטל בר-יוסף, חנוך ברטוב ויצחק אורפז-אוורבוך. נחשו אל מי לא פנו לעשות סרט על ספריו ועל נופי ילדותו הנשקפים ברבים מהם? – לא הם פנו וגם לא שום תוכנית טלוויזיה אחרת עד כה. כך פיספסה התרבות הטלוויזיונית העברית בשעתה גם את אסתר ראב, שסרט עימה היה יכול להיות תעודה לדורות על ילדותה הארצישראלית של המשוררת.

* "אהבתי למדינה הזו [בריטניה] באה מהסיפור הזה [מתן מקלט לשני הוריו, פליטי אירופה במלחמת העולם השנייה]. שני צעירים שנמלטו מהאפלה שאפפה את היהודים באירופה, ומצאו בבריטניה את אור החירות. הם הגיעו בלי כלום, והמדינה הזו נתנה להם הכול!" – כך אמר, בנאומו הראשון כראש מפלגת הליבור – אד מיליבנד היהודי ["הארץ", 29.9].

חבל רק ששכח להזכיר כיצד "המדינה הזו" סגרה את שערי ארץ-ישראל בפני יהודים לפני מלחמת העולם השנייה, בזמן המלחמה ולאחריה  – עד שסולקה מהארץ ב-1948, אבל עד היום לא היכתה על חטא אחריותה ההיסטורית, שאיש גם אינו מזכיר לה – למותם של עשרות אלפי יהודים, שיכלו להינצל מההשמדה הנאצית אילו פתחה את שערי ארץ-ישראל לעלייתם – במקום להיענות למשאלותיהם של ערביי הארץ, שרק חיכו לבוא הגרמנים, וגם לא תרמו דבר למאמץ המלחמתי נגדם.

* אף שאנחנו משתמשים מדי פעם בביטויים חרא וחלאה במכתב העיתי שלנו, מצאנו לנחוץ למחוק אותם משתי רשימות של אחרים המופיעות בגיליון, ועם המחריאים והמחליאים, סליחה.

* יש המציעים להרוג או לחטוף את אחמדינג'אד ביקורו הקרוב בדרום לבנון, מול שער פאטמה. טעות. אסור לפגוע בו. המטורף הזה לפחות אומר שוב ושוב את האמת על רצונו בהשמדת ישראל. על מקומו עלולים לבוא פרסים אחרים, שכדרך סוחרים ערמומיים יסתירו את כוונותיהם האמיתיות כלפינו אך ימשיכו לשקוד עליהן.

* הלוואי שכל יהודי העולם, שטרם עלו לישראל, היו משתטחים על הרצפות והשרוולים של נתב"ג ומסרבים לעזוב את הארץ כמו שעושה המגורשת האירית, תומכת הטרור הרצחני הפלסטיני וכלת פרס נובל לשלום מאייריד קוריגן מגוואייר. שבתך על התחת לשלום, כלת הציונות! האירים מבינים משהו בטרור.

* אל תחמיצו את הסרט "אישה בלה" עם ג'וליה רוברטס. סרט שהותאם במיוחד לגילה המתקדם, שאת אותותיו רואים עליה היטב כשהיא מגלמת את הסבתא הקשוחה וארוכת האברים.

* "דוקטור, שקלתי מאה קילו ועכשיו אני תשעים ואחד, עד כמה אני יכול להמשיך בדיאטה?" – דוקטור: "עד שבעמדך במקלחת תוכל לראות מתחת לכרס שלך את העטרה, אלא אם כן יש לך זין מצומק במיוחד."

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,057 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,030 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
 

יָפֶה, אבל ...

מאת יואב אבניאון – מורה דרך ומרצה

"די לנו מהסטוריה" אמרה עדי "בא לי טבע. אולי יש באזור מערת נטיפים?"

לאחר סיציליה עמוסת מקדשים, מבני בארוק - שתובּלו כמובן באוכל טוב, חופים ואפילו לוע הר געש פעיל נסענו צפונה לכיוון נאפולי באזור הפחות מתויר של דרום איטליה.
צרוף מקרים. נזכרתי שערב קודם קראתי על מערת נטיפים באזור וכך יכלתי להשיב:
"תוך שעה אנחנו במערה"

מי העלה על הדעת שההסטוריה תרדוף אותנו עמוק אל מעבה ההר?

גרוטו די פרטוסה Grotte dell`Angelo in Pertosa  נמצאת כ- 120 ק"מ מדרום לנאפולי ומיוחדת בגודלה (כשלושה קילומטרים של שבילים בחללים תת קרקעיים) ובעובדה כי ניתן לשוט בחלקה בסירה המונעת בכוח זרועותיו של המדריך המושך בכבלים הפרוסים מעלה.

הנטיפים והזקיפים לבנים כולם בשל המסלע. מערת אבשלום בהחלט עשירה יותר בצבעוניותה.
את הסיור בו רוב המשתתפים איטלקים - הוביל במרץ רב פאולו שנתן לנו תקציר מפעם לפעם באנגלית (איטלקי דובר אנגלית הוא מצרך נדיר בארץ המגף).

לאחר יותר משעה ולקראת היציאה הרגלית אל אור היום הפתיע פאולו ואמר : "יש במערה שלנו גם סיפור הסטורי".
הוא הרים את פנסו לתקרה והצביע על הסלע כשלושה מטרים מעלינו ואמר "תראו".

"עברית !" צעקה עדי בהפתעה.
"מה כתוב שם?" שאלתי מדשדש בסוף השיירה מאחור
"יָפֶה, אֲבָל בעמק עכשיו יותר יפה"

פאולו פתח בהרצאה הסטורית לחבורה המופתעת.
הימים שלהי מלחמת העולם השנייה. צבאו של רומל מובס בצפון אפריקה. יחידות של בעלות הברית חוצות את הים התיכון ונוחתות באיטליה. בין היחידות גם חיילים יהודיים המבקרים במערה ומטביעים כאן חותמם.

לא ידעתי אם עלי להתבייש בגראפיטי המפתיע או להיות גאה בשותפות בני עמי במלחמת בני אור בבני חושך הפורצת כאן לתודעת המבקרים. פניו של פאולו בכל אופן קרנו משמחה.

צילמתי את תקרת החלל והבטחתי לעצמי לחקור את הנושא בשובי הביתה.

הנה התמונה:
 

נראים כאן מגיני דוד, מספרים, שם באנגלית ושמות בעברית שלא הצלחתי לזהות.

את נושא המספרים היה קל לפצח
אלו מספרי פלוגות בבריגדה היהודית – פלוגות  739, 745 ו- 462

פלוגת הנדסה 745
הפלוגה 745 Artisan Works Coy.,R.E. , הוקמה בקיץ 1942 זכתה לכינוי "פלוגת סולל בונה", על כי גרעינה היה קבוצה של מתנדבים מעובדי "סולל בונה". הפלוגה החלה את שירותה במצרים, ובקיץ 1943 הועברה מאזור תעלת סואץ למדבר המערבי והייתה מפוזרת מטוברוק ועד טריפולי. אנשיה עסקו בהקמת מחנות, שיקום גשרים, בניית שדות תעופה והתקנת קווי מים. בשלהי 1943 הוחזרה הפלוגה מטריפולי למצרים. לקראת יציאתה לאיטליה, התאמנה במשימות של הנדסה קרבית. במרץ 1944 הגיעה לאיטליה ונשלחה לנאפולי שם בנתה 3 מחנות צבאיים. בשלהי המלחמה הועסקה בעיקר בשיקום ובבניית גשרים ושיפוץ צירי תנועה. לאחר ניצחון בעלות הברית היא הועברה למילנו ובתחילת 1946 הוחזרה למזרח התיכון לקראת פירוקה ושחרורה.

פלוגת הנדסה  739
בדצמבר 1940 הוחל בהקמת הפלוגה שהורכבה מטירונים וקצינים זוטרים ארצישראליים. הפלוגה הועסקה בתחילה בעיקר במשימות בינוי המחנות, שהיו אזרחיות באופיין. בהמשך המלחמה, התאמנה גם במשימות של הנדסה קרבית. באפריל 1941 החלה להתאמן כיחידת הנדסה. מיוני 1941 עבדה הפלוגה בבניית ביצורי הגבול הצפוני בגליל, באזור מרג` עיון שמצפון למטולה. באוגוסט 1943 יצאה הפלוגה למצרים ובאוקטובר הועברה לברינדיזי באיטליה. הפלוגה נשארה באזור זה ועסקה בהקמת מתקני קבע שונים ואחזקתם. בפברואר 1944 עברה לנאפולי ובמשך חודשים עבדה בתחזוקת בתי חולים באזור. בברינדיזי פגשו אנשי הפלוגה בפליטים יהודים מיוגוסלביה שחולצו מן האי ויסי. פעילי היחידות חילקו בינם את השטחים מבחינת האחריות לאיתור יהודים והגשה להם סיוע ראשוני. הפלוגה קיבלה על עצמה את האחריות למרחב שבין אנקונה לרימיני. הניסיון שרכשה היה מרובה, והרמה שהגיעו אליה הייתה גבוהה ומצאה את ביטויה בהערכת המפקדות הממונות. במאי 1945 לאחר ניצחון בעלות הברית, הועברה הפלוגה למילאנו וסביבתה. בתחילת 1946 נשלחה לארץ להתפרק.

פלוגת ההובלה 462
סיפורה של פלוגה זו הוא מר.
הפלוגה הוקמה באפריל 1942.
הפלוגה הופעלה לראשונה בבניית קו הביצורים באל עלמיין במדבר המערבי, בלוב. ביוני 1942 היא נשלחה לביירות שבלבנון. הכשלונות של הצבא הבריטי במדבר המערבי גרמו לכך שפלוגת ההובלה חזרה לקו ההגנה של אל-עלמיין. היא הובילה חטיבה אוסטרלית מסוריה למצרים, כתגבורת לארמיה השמינית של הצבא הבריטי באל-עלמיין, במערב מצרים. היא השתתפה עם המחנה השמיני בקרבות הבלימה נגד הצבא הגרמני בראשות פלדמרשל ארווין רומל. לאחר המתקפה הבריטית על הצבא הגרמני, בקרב אל-עלמיין השני בסוף אוקטובר 1942 , המשיכה פלוגת ההובלה עם הצבא ללוב.
פלוגה 462 הייתה הפלוגה הארץ-ישראלית הראשונה שעמדה להשלח לנחיתה באירופה. ב-24 באפריל 1943 - אחרי חג הפסח יצאה מנמל אלכסנדריה שבמצרים לאי מלטה שיירה של כ-30 אניות נושאות ציוד, דלק וחיילי עזר כהכנה לקראת פלישת בעלות הברית לסיציליה. בראש השיירה הפליגה האוניה ארינפורה (Erinpura), שנשאה את חיילי הפלוגה ואת ציודם. במהלך ההפלגה, ב-1 במאי, שיירת האוניות, 27 במספר, שנשאה חיילים של הצבא הבריטי, אותרה על ידי מטוס סיור גרמני. הטייס הזעיק מטוסי קרב, אשר הגיעו לעת ערב. האוניה נפגעה פעמיים ושקעה תוך כ-4 דקות. 140 מחיילי הפלוגה ניספו ורבים נפצעו.
זמן קצר קודם להפלגתם חתמו החיילים הנשואים על גט על תנאי, שהתממש עם טביעתם.
הניצולים הוחזרו לטריפולי ולבנגאזי, ומשם נשלחו לחופשה בארץ ישראל. ביולי 1943 הוקמה הפלוגה מחדש, וזו התארגנה בסרפנד, קיבלה מתגייסים חדשים ושיחררה את אלה שלא התאוששו מן האסון. בסוף יולי 1943 חזרה הפלוגה למצרים. בספטמבר 1943 היא נשלחה לאיטליה ונחתה בראש החוף בסלרנו שמדרום לנאפולי. שם פעלה בפריקת ציוד לרציפים והובלת דלק ותחמושת לחזית. לאחר כחודשיים השתלבה בפעולה בחזית ואנשיה השתתפו במבצעים בחזית איטליה עד סוף המלחמה ואפילו נטלו חלק בליווי המשלחת הצבאית הבריטית לחתימת חוזה הכניעה עם גרמניה הנאצית.
כיוון שהייתה פלוגה של מתנדבים ותיקים, הייתה זו הפלוגה העברית הראשונה שפורקה באוגוסט 1945. וותיקי היחידה שוחרו משירות ואילו המגויסים החדשים הועברו ברובם לפלוגת הובלה 468.
בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל בירושלים הוקמה אנדרטה דמוית אוניה לזכר חיילי הפלוגה. למיטב ידיעתי נפלו כאן המספר הרב ביותר של חללים יהודים בארוע קרבי בודד בעת החדשה.

יש להניח כי חיילים מארץ ישראל מהפלוגות הללו ביקרו במערה סביב שנת 1944 עת שרתו עם פלוגותיהם באזור.

נותר עתה לפצח את התעלומה – מי הם הכותבים?
כאן יש כרגע הצלחה חלקית.

ליד סמל פלוגה 745 מופיע R.E. PAL 204  . הקידומת PAL היא מעין "מספר אישי". מיהו החייל מאחרי המספר איני יודע.

חייל אחר שחתם הוא JACOB SPIER – גם עליו לא הצלחתי להשיג פרטים.
 
אך סקרן אותי במיוחד מיהו הפטריוט בעל הנפש הפיוטית שכתב את המשפט הלירי כל כך..
השם הסמוך למשפט לא היה לגמרי ברור.
השם הפרטי בלט מייד: עזי אך את שם המשפחה לא פענחתי מייד. אותו שם מופיע שוב בסמוך.
 (נסו אתם..)

בשלב מסויים סברתי שמדובר ב"ריגאי" והתחלתי לחפש עזי או עוזי ריגאי...

"תפנית בחקירה" יצרה עוגת גבינה המכונה "עוגת הגבינה של עוזי ריגאי".
לחובבי האפיה יובא המתכון בהמשך – אך את עיני צדה התגובה הבאה בפורום הבישול מסוף שנת 2008:

שמי אוֹרי אני בנו הצעיר של עוזי ריגאי, איש מדהים אבא נפלא ואיש יצירה כפי שכינינו אותי "ידי זהב" , אבא היה בשלן נפלא , ובעצם בכל תחום בו נגע הוא פשוט יצר ממזון וכלה בבניה שפות ועוד 100 אחוז. אבא נולד באיטליה בעיר פירנצה ועלה בגיל שנה לישראל, שרת בצבא הבריטי והיה שותף למלחלמה במדבר המערבי, המלחמה באיטליה ופרשת לה ספציה המפורסמת. אבא סיים את תפקידו כסא"ל בשיריון ואחד מהקצינים הידועים שהובילו את חיל השיריון לגדולתו. היה מנהל בכיר בדיסקונט כמנהל מחלקת הבינוי תקשורת ומחשוב , וכשפרש בשנת 1991 בגיל 66 היה עסוק ב- 100 אחוז. בעוד שתי קרירות נפלאות ועבד עד גיל 81.5. אבא נפטר בגיל 83+ ממחלת הסרטן לאחר מאבק וכמו תמיד הוא איתן וחזק עד שהמחלה הכריעה אותו. בלכתו השאיר את אמא אילנה , את אודי בנו בכורו גיא ואותי , וכן 3 כלות וארבע נכדים ומורשת אדירה של עשיה סיפרים חוויות חברים והמון אהבה.
בין תחביביו בישול , בנייה נגרות נהיגה אפיה , פיסול שירה , הגינה שהיתה ועודנה יצירה נפלאה , דיבר ושלט בשמונה שפות ועוד ועוד.
תודה לכן,
שלכן , אוֹרי ריגאי בנו הצעיר.

התייחסותו של אורי למלחמה באיטליה ותארוך השנים סגרו את המעגל.

בעולם המקוון של היום הגעתי מהר מאוד לבניו של עוזי שלא ידעו דבר על נושא זה. בהתרגשות תגובתם נסחפתי גם אני.

 כשכתב עוזי "יָפֶה, אבל בעמק עכשיו יותר יפה" היה בן 19 בעיצומה של מלחמה נוראה וניכרים געגועיו לארץ. אני סולח לו על מיקום השרבוט.. ובקרוב אבדוק איך יוצאת העוגה !

העוגה של עוזי ריגאי

 בסיס
100 גרם חמאה,
1 חלמון,
1 כוס קמח תופח,
קליפת לימון,
כף סוכר.
לערבב ולשטח דק תחתית ושוליים של תבנית 26.
לאפות ב -160 מעלות עד שכמעט מוכן.

מלית:
750 גרם גבינה 9%
1 כוס סוכר
1שמנת מתוקה
6 ביצים חלמונים וחלבונים מוקצפים
2 כפות קורנפלור
2 כפות קמח
קליפת לימון
שקית סוכר וניל
1/4 כפית טרטר להקצפת החלבונים.
להקציף חלבונים עם חצי כוס סוכר והטרטר (לא מוכרחים לדעתי טרטר) , לערבב את שאר המצרכים ולקפל את החלבונים לגבינה.

לאפות ב 160 מעלות 35 דקות ולא לפתוח את הדלת עד שהעוגה מתקררת לגמרי
 
לקשט כיד הדמיון הטובה.
כמו כן גם גיוונים קלים של גבינה ושוקלד לבן למעלה, או כול תוספת מעודנת של ריבת HERO עדינה מתקבלים נפלא.

yoav.avneyon@gmail.com

האתר של יואב אבניאון

www.yoaview.com