גיליון מס' 579

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתשרי תשע"א, 4 באוקטובר 2010

עם צרופת השיר של נתן אלתרמן "הסיבוב השני והליגה הערבית", והעטיפה הקדמית והאחורית לספר "הרפתקאות ששון וגיורא" מאת חיים שמחה נחמני

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נרטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אלישע פורת: למתלהמים נגד הערבים ב"חדשות בן עזר".

אהרון חבר: בימי הפילוג.

 יוסי גמזו: "סָאלָאם" זֶה "שָלוֹם".

אורי הייטנר: 1. דור הרביעי להתחדשות יהודית בהתיישבות העובדת, דברים בטקס קבלת פרס אפרא גורן. 2. נרטיבים של שקר.

אמציה סבר: האכן ניתנה האמת שתיאמר?

יערה בן-דוד: תיקון הכלים השבורים, על קובץ שיריה של פנינה אליאני-שורוק

"שוב האור נֹגֵהַּ בי".

נעמן כהן: ההזיות הדמיוניות של רטוש, תגובה ליוסף אורן.

יבין כץ: אכן אני שמאלן וכן אני מבולבל.

לאה טרן: "איחש פישר", קומדיה מבריקה ומשעשעת חדשה על גבול האבסורד שכתב חנוך לוין.

ידידיה יצחקי: שיבתם של "גטו" ו"נפש יהודי" של יהושע סובול.

ישראל סגל: תגובה למאמרו של יוסף אורן "והכנעני עדיין בארץ".

ברוך תירוש: מבט לא שגרתי על אדוארד מיליבנד.

ברוך אורן: ימין ושמאל אך לא לרס"רים.

יערה בן-דוד: תיקון הכלים השבורים, על קובץ שיריה של פנינה אליאני-שורוק "שוב האור נֹגֵהַּ בי".

אפרים קישון: ניצחון במועצה  [ציטוט].

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק א'.

צבי לָפֶר: לדעת רוסי רם-דרג, את השירים ה"רוסיים" המציאו בישראל!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

אלישע פורת

למתלהמים נגד הערבים בחדשות בן עזר

 שמתי לב שהכותבים המתלהמים נגד הערבים בחדשות בן עזר, ומפרסמים מגילות ארוכות ולוהטות נגדם, לא החליפו את התדר. וכדאי שיעשו זאת במהרה, שמא יישארו בפח האשפה של ההיסטוריה.

מזה כמה חודשים שטובי הפרשנים שלנו מתריעים על העתקת מרכז השנאה לישראל אל מחוץ למעגל הערבי. אל העמים המוסלמיים הלא-ערביים, ובמרכזם אירן ותורכיה. החלום הישראלי הוותיק, לעקוף את מעגל השנאה הערבי בפנייה אל העמים הלא-ערביים המקיפים אותם, לפנות אליהם ולייצב איתם בריתות ארוכות-טווח, נכשל לחלוטין. לא הנוצרים בלבנון, לא הדרוזים בג'בל דרוז ולא בטיח.

עמים אלה, שלא כערבים, יושבים במדינות מאורגנות וחזקות, ומהווים סכנה קיומית לישראל פי שבע מהעמים הערביים היושבים סביב הגבולות. ואפילו בתרגילי עקיפה מרחיקי טווח של ישראל, כגון לפנות למעגל הרחוק יותר, הרפובליקות האיסלמיות מבריה"מ לשעבר, תרגילים שהם לכשעצמם נחמדים ומבטיחים, אין מספיק כדי לפצח את מעגל השנאה לישראל הלא-ערבי.

כך או כך, אני פונה כאן אל הכותבים אצל בן עזר, שיחדלו מכתישת הערבים המסורתית והמיושנת שלהם, ויפנו מבטם אל העתיד המסוכן, ואל הפן הלא-ערבי שהסכסוך לובש לאחרונה.

אהוד: אני חושב שהבלבול נובע מכך שרבים הם הכותבים את המילה – ערבים, ומתכוונים בעצם למוסלמים אויבי ישראל. וזאת גם כי לא כל המוסלמים הם אויבינו, וגם לא כל הערבים.

* * *

אהרון חבר: בימי הפילוג

שלום אהוד,

דומים הם סיפורי הארץ.

ציטוט: כיוון שהשעה היתה מאוחרת וידעתי שלא אספיק להגיע לארוחת-הצהריים בקיבוצי, עליתי לחדר האוכל בעין חרוד. באותם הימים היה מקובל ששכנים אוכלים זה בקיבוצו של זה. לא ידעתי שחדר האוכל היה חצוי לשניים: מפא"יניקים מימין ומפ"מניקים משמאל, ואולי להיפך. (ההיפך היה הנכון) לתומי, התיישבתי בין המפא"ניקים. שמתי לב שבטור ממול ישבו כמה ממכרי כשהם מסובבים אצבע סביב רקתם ומסמנים לי, שכנראה יצאתי מדעתי: כיצד זה העזתי להתיישב בין המפא"ניקים? הייתי צעיר מכדי להתמצא באותו סכסוך.

מתוך ה"מקף" מאת ישראל זמיר. חדשות בן עזר 577 מיום 27.9.10.

 ציטוט: יחד עם החברים נכנסתי לחדר האוכל. חלקם פנו ימינה וחלקם שמאלה, מתיישבים ליד השולחנות הגדולים, מברכים איש את רעהו ומשוחחים ביניהם. התיישבתי ליד אחד השולחנות. שכניי לשולחן היו עסוקים בכוונה רבה ביציקת מרק לצלחותיהם מקערה גדולה אשר עברה מיד ליד. חיכיתי עד שגמרו ויצקתי מרק לצלחתי. חלל חדר האוכל המה מדיבורים ומשקשוק הכפות בצלחות.

"הי הי!" נשמעו לפתע קריאות רמות מצידו האחר של חדר האוכל. "הי, הי!" נשנו הקריאות. חברים רבים הפסיקו את אכילתם, פונים לעבר מקור הקריאות. הפניתי גם אני את מבטי לכוון הקריאות. שם, בעברו המרוחק של חדר האוכל, עמדו מיספר נערים שבפניהם הוצגתי אמש. הם נופפו לעברי בידיהם, מסמנים לי לבוא אליהם. עשרות זוגות עיניים ננעצו בי. התכווצתי במקומי.

"הי, הי!" גברו הקריאות לעברי.

אחד משכניי לשולחן נעץ בי מבט זועף. "מאיזה צד אתה?" זרק לעברי.

הגמגום אחז בלשוני. "מהקיבוץ המאוחד," עניתי בהיסוס.

"אז עוף מפה!" נהם עלי, כשהוא מתרומם על רגליו וזרועותיו נתמכות בשולחן.

הכף נפלה מידי. קמתי ועברתי במהירות לצד השני של חדר האוכל. המולה קמה. הלכתי לכיוון הנערים. משני עברי חדר האוכל נורו מבטי זעם. קריאות נשלחו מצד לצד, מעבר לשביל הרחב המפריד בין השולחנות שמימין ומשמאל. נמלטתי אל חיק חבריי.

"השתגעת?" שאלו בריגשה גדולה, "התיישבת בצד של האיחוד!"

לא ידעתי מה גודל החטא שחטאתי. אט-אט שככה ההמולה. לא שיערתי כי השנאה גדולה כל כך. רק מאוחר יותר, ברבות הימים, למדתי לדעת את עוצמתה של השנאה האידאולוגית שבין שני הפלגים.

מתוך סיפרי "נעורים עד תום" עמ' 149-150 שראה אור בהוצאת "גוונים" בשנת 2001 .

האירוע היה ביום הראשון בו הצטרפתי לקיבוץ עין חרוד מאוחד, בראשית שנת 1953. מהיות עין חרוד הקיבוץ הראשון של הקיבוץ המאוחד, היה תהליך הפילוג בו קשה כשאול וארך כ-5 שנים. ישראל זמיר הזכיר בדבריו רק את קצה קצהו של הסיפור. פרטי הארועים הם כה רבים ומסובכים עד כי קשה מאוד לספר אותם ועוד יותר קשה להבין אותם.

* * *

יוסי גמזו

"סָאלָאם" זֶה "שָלוֹם"

אִם הַשִּׂיחוֹת הַיְּשִירוֹת עִם בְּנֵי דּוֹדֵנוּ

אָמְנָם יָנִיבוּ פְּרִי אוֹ שוּב נִהְיֶה עֵדִים

לְהִתְבַּדּוּת זִיק הַתּוֹחֶלֶת שֶעוֹדֶנּוּ

מַקְשֶה עָרְפּוֹ מוּל נְשִיפוֹת רוּחוֹת קָדִים

כְּמוֹ שַלְהַבְתּוֹ שֶל נֵר בּוֹדֵד, אָפוּף בְּחֹשֶךְ,

נֵר שֶעֲדַיִן לֹא נוֹאַש וְלֹא נִכְנַע

בּוֹ מְהַבְהֵב עוֹד, חֵרֶף כָּל מִכְשוֹל וָקֹשִי

הָאוֹפְּטִימִיזְם הַחֲסַר כָּל תַּקָּנָה, –

אִם, כַּכָּתוּב בָּן, בְּמִלּוֹת הִמְנוֹן שְבוּתֵנוּ

מִקֵּץ אַלְפַּיִם שְנוֹת-אֵין-בַּיִת-וּמְרוֹרוֹת

לִמְכוֹרָתֵנוּ, לֹא אָבְדָה עוֹד תִּקְוָתֵנוּ

לַמְרוֹת בּוּזָם הַמַּר שֶל מְנַבְּאֵי-שְחוֹרוֹת, –

הֲרֵי, עַל פִּי הַהִגָּיוֹן, אַחַת מִשְּתַּיִם:

אוֹ שֶאֲנַחְנוּ בְּפֵרוּש מִקְרֶה אָבוּד

שֶל wishful thinking שֶאֵינוֹ חָדֵל עֲדַיִן  

לַחְלֹם שָלוֹם, גַּם אִם מֻכֶּה הוּא וְחָבוּט,

אוֹ שֶבְּכָל זֹאת, בְּלִי הֶסְבֵּר בָּרוּר אוֹ פֵּשֶר

לְיִתָּכְנוּת הִתְפַּכְחוּתוֹ שֶל דּוֹר נָאוֹר

מֵאַשְלָיוֹת בְּנִיַּת חוֹמוֹת כָּאן בִּמְקוֹם גֶּשֶר

וְעִם קְצָת קוֹמוֹן-סֶנְס שֶבַּלְּבָבוֹת יֵעוֹר

עוֹד תִּתְאַפְשֵר פֹּה פְּרִיצַת-דֶּרֶךְ מִתְבַּקֶּשֶת

מֵחֹשֶךְ סְטָאטִי לְדִינָאמִיקָה שֶל אוֹר.

יֵש הָרוֹאִים בְּכָל וִתּוּר תְּבוּסָה גְמוּרָה כָּאן,

יֵש הָרוֹאִים בְּכָל פְּשָרָה גְנַאי מְקַנְטֵר

בְּלִי לְהָבִין שֶכָּל וִתּוּר עַל כָּל פְּשָרָה כָּאן

הוּא, בְּסוֹפוֹ שֶל יוֹם, וִתּוּר חָמוּר יוֹתֵר.

כִּי הוּא וִתּוּר מִתּוֹךְ עִקְּשוּת שֶל רֹאש בַּקִּיר פֹּה

עַל כָּל סִכּוּי נִכְסָף לוֹמַר אֵי-פַּעַם "הֶרֶף!"

לְפֻלְחָנוֹ שֶל מֹלֶךְ שֶשָּנִים מַפְקִיר פֹּה

שְנֵי לְאֻמִּים פְּצוּעִים – לַהֶרֶג וְלַטֶּרֶף

וְהוּא וִתּוּר שֶבּוֹ מֻנְצַחַת עַד עוֹלָם

קִלְלָתָם שֶל שְנֵי עַמִּים מֻכֵּי שְכוֹלָם

בִּגְזַר-דִּינוֹ שֶל אֵין-מוֹצָא

מִלְּבַד מַקְלֵעַ וּפְצָצָה

בִּשְׂדוֹת-הַדָּם בָּהֶם לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב.

כִּי הַטֵּרוּף, שֶהוּא תַמְצִית הַשִּגָּיוֹן

מִשְּנֵי צִדֵּי גְבוּלָהּ שֶל מַשְׂטֵמָה מַמְאֶרֶת

פּוֹחֵד עַד מָוֶת מִתְּבוּנַת הַהִגָּיוֹן

זוֹ הָאוֹמֶרֶת כִּי אֶפְשָר סוֹפְסוֹף אַחֶרֶת

וְכִי בִּמְקוֹם קְרָבוֹת יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

מוּטָב לִפְתֹּחַ בַּמֵּרוֹץ הַמָּרָתוֹנִי

מוּל מַחֲנוֹת-פְּלִיטִים כְּמֵהִים לְהִגָּאֵל

מֵחֶרְפָּתָם שֶל הַבּוּרוּת וְשֶל הָעֹנִי

וּמֵחֶרְפַּת שְכוּנוֹת-הָעֹנִי בִּתְחוּמֵינוּ

בָּהֶן בִּמְקוֹם לְהוֹצָאוֹת הַבִּטָּחוֹן

נוּכַל לִדְאֹג סוֹפְסוֹף לִמְקֻפָּחֵי עַמֵּנוּ

כְּפִי שֶנָּחוּץ וּמִתְבַּקֵּש פֹּה וְנָכוֹן.

וְחֵרֶף כָּל הַקַּנָּאוּת שְטוּפַת-הַמּוֹחַ

שֶל קִיצוֹנֵינוּ-אָנוּ וְקִיצוֹנֵיהֶם

שֶמָּה שֶלֹּא נוֹתֵן לָהֶם דַּקַּת-מָנוֹחַ

אֵינוֹ טֵרוּף שְפִיכוּת דָּמֵינוּ וּדְמֵיהֶם

כִּי אִם פַּחְדָּם וַחֲשָשָם פֶּן הַשָּלוֹם אָכֵן יֻגְשַם

וּכְלֵי-הַנֶּשֶק יִנְצְרוּ כָּאן אֶת נִצְרוֹת-

הַיֶּרִי הַנּוֹקֵב חָזוֹת וְיוֹם בָּהִיר בְּאֶרֶץ זֹאת

יַחְלִיף הַשֵּׂכֶל הַיָּשָר אֶת הַיּוֹצְרוֹת.

אָז לְצִדֵּי כָּל כְּבִיש יָצוּצוּ רִמּוֹנִים,

לֹא רִמּוֹנֵי-הַיָּד שֶל רֶצַח וְאֵיבָה

כִּי אִם הַהֵם, הָאַדְמוֹנִים, הַמַּבְשִילִים בַּבֻּסְתָּנִים

וַעֲסִיסָם מָתֹק כְּמֶתֶק הַתִּקְוָה.

וּבָאָבִיב תַּחְגֹּג הָאָרֶץ שֶתַּרְעִיף כָּאן

אַלְפֵי צְרוֹרוֹת, אַךְ לֹא צְרוֹרוֹת אֵש קַטְלָנִית

כִּי אִם צְרוֹרוֹת שֶל פִּרְחֵי-בַּר, כִּי הִיא תַחְלִיף כָּאן

דַם חֲלָלִים בְּדַם פָּרָג וְכַלָּנִית.

וּבִשְוָקִים וְקַאסְבּוֹת תֶּחֱזֶה כָּל עַיִן

שְלַל בַּקְבּוּקִים, לֹא בַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה

כִּי אִם שִפְעָה שֶל בַּקְבּוּקֵי תִּירוֹש וָיַיִן

הַמְּשַׂמְּחִים לְבַב אֱנוֹש בְּכָל כֵּרָה.

וְלֹא מוֹקְשִים יַטְמִין הַטֶּבַח בִּשְׂדוֹתֵינוּ

כִּי אִם דָּגָן שֶיִּשְתַּבֵּל מִתַּלְמֵיהֶם

וְהַבּוֹרוֹת שֶיֵּחָפְרוּ בְּאַדְמוֹתֵינוּ

שְתִילִים נִטַּע בָּם, לֹא בָּנִים בְּקִבְרֵיהֶם.

זֶה לֹא אֵי-שָם בָּעֲנָנִים, זֶה בְּיָדֵינוּ

וּבִידֵיהֶם שֶל הַשְּכֵנִים. זֶה לֹא חֲלוֹם

וְנָא לִזְכֹּר: לַמְרוֹת הַשֹּנִי בִּשְׂפוֹתֵינוּ

אוֹתוֹ פֵּרוּש יֵש לְ"סָאלָאם" וּלְ"שָלוֹם"...

אהוד: צר לי, יוסי היקר, אבל הגשמת החלום הנפלא שהבעת כאן אינה בידינו, אף לא מחציתה. חלוקת האשמה שאתה עושה בינינו לבין הערבים – על כך שאין שלום – רק מטעה ונוטעת תקוות-שווא.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. הדור הרביעי להתחדשות יהודית בהתיישבות העובדת, דברים בטקס קבלת פרס אפרא גורן,

קיבוץ העוגן, חוהמ"ס תשע"א 27.9.10

המחקר שזיכה אותי בפרס, הוא על קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל – ראשון בתי התפילה במרחב החילוני. עצם השימוש במונח "חילוני" בעייתי, והרי החיבור בין תפילה וחילוני, יש להודות, אינו חיבור טבעי. ספק רב האם חברי קהילת "ניגון הלב" מגדירים עצמם כחילונים, לבטח חברי הנהגת הקהילה, אותם ראיינתי. גם אני איני מגדיר עצמי כחילוני. בשיח הציבורי הנהוג בישראל, כל מה שאינו דתי אורתודוכסי מוגדר כחילוני. בתי התפילה, ובראשם "ניגון הלב", שוברים את החלוקה המסורתית הזאת, הרבה מעבר למסגרות הלימוד ובתי המדרש, שניתן היה לראות בהם מענה לעניין אינטלקטואלי גרידא של אליטה תרבותית חילונית, ובכך אני רואה תרומה מהפכנית שלהם לתרבות ולחברה היהודית בישראל.

התבקשתי לשאת הרצאה בת 5-10 דקות על עבודת המחקר. זוהי משימה בלתי אפשרית. מה מהדברים שחקרתי אינו ראוי להיכלל בהרצאה? על מה לוותר, על מה לא לספר? החלטתי להסתפק בטעימה קלה. בפתח המחקר הצבתי שורה של שאלות שהעסיקו אותי, ושהמחקר הוא המענה להם. בסקירה זו לא אכנס לתשובות, אלא אציג את השאלות. אני מקווה שהצגת השאלות תגרה את סקרנותכם ותביא אתכם לקרוא את המחקר כולו. כל מי שיבקש לקרוא את המחקר – אשמח מאוד לשלוח לו אותו בדוא"ל.

אקרא כאן כמה קטעים מן המבוא לעבודה:

בחנוכה תשס"א, דצמבר 2000, נערכה במועדון הוותיקים של מושב נהלל קבלת שבת שאותה הובילה קבוצת פעילים מהמדרשה ב"אורנים". לאירוע הגיעו תושבים מעמק יזרעאל המעוניינים בחיבור לתרבות יהודית ישראלית, חברים בקיבוצים ומושבים שחיי התרבות ביישוביהם דעכו במשברי ההתיישבות וההפרטה, וסקרנים. לא היה זה אירוע חד פעמי, אלא קבלת שבת ראשונה, וכפי שהודיעו המארגנים – אחת לחודש תתקיים קבלת שבת כזו.

היה זה האירוע הראשון של קהילת "ניגון הלב", עוד בטרם ניתן לה שם. היום מדובר בקהילה פעילה מאוד, עם מנהיגות ברורה, שחלקה עובדת בקהילה בשכר, המקיימת פעילות ענפה ובה קבלת שבת מידי שבוע, אירועים בכל החגים, טקסי בר מצווה לחבריה, פעילות צדקה וחסד, קבוצות לימוד ופעילות חברתית ותרבותית לחבריה ולסביבה. מרכז הווייתה התרבותית של הקהילה היא התפילה – אף שחבריה שייכים למרחב החילוני בחלוקה הסוציולוגית המקובלת. מתוך הקבוצה הזאת יצאו ייחורים – עשרות קהילות תפילה נוספות בעמק ובכל רחבי הארץ. בכך מובילה קהילת "ניגון הלב" מהלך תרבותי רוחני חשוב ביותר בחברה הישראלית. הקהילה פועלת בכל השנים בנהלל.

בעבודה זו אחקור את הקהילה הזאת מבחינה היסטורית, סוציולוגית ותרבותית. דגש מיוחד אשים על המנהיגות בקהילה, שהינה סוגייה קריטית להבנת קיומה של הקהילה, פעילותה והצלחתה.

בעבודה אבחן את הסוגיות הבאות:

א. הקמת הקהילה, בינויה, התפתחותה ואופן פעולתה כחברה. שאלה מעניינת בסוגיה זו, היא האם ועד כמה התפתחותה למה שהיא היום, הינה פרי תכנון וחשיבה מוקדמת של ההנהגה המייסדת, או שמא היתה זו התפתחות והתגלגלות של הקהילה מאליה, מקבוצה המקיימת קבלות שבת למה שהינה.

ב. סוגיית המנהיגות הרוחנית והמעשית של הקהילה – מקומה בקהילה, מעמדה כהנהגה רוחנית, יש המכנים אותה "הנהגה רבנית", בקהילה של חילונים. ומכאן – האם ועד כמה הקהילה הזו היא דמוקרטית ושוויונית?

ג. כפל החיים הקהילתיים של חברי "ניגון הלב" – שמרביתם חברי קיבוצים ומושבים, לצד היותם חברים בקהילה הזו, שהינה אזורית, על יישובית. כיצד החברות ב"ניגון הלב" משפיעה על תחושת השייכות שלהם לקהילה היישובית ולהיפך?

ד. מה הצורך הרוחני והתרבותי שהביא להקמת "ניגון הלב" והאם הקהילה נותנת לכך מענה? מה הדילמות והסוגיות התרבותיות והרוחניות בהן מתלבטת הקהילה, ובעיקר הנהגת הקהילה, ומה המענה הניתן להן?

ה. פעילות הקהילה למען צדק חברתי ופעילות צדקה וחסד – מה משמעותה לקהילה ומה חשיבותה לחברי הקהילה?

ו. הזיקה בין קהילת "ניגון הלב" לקהילת "בני ישורון" בניו יורק, וההשפעה העצומה של "בני ישורון" על הקהילה.

ז. השפעת "ניגון הלב" על הקמת קהילות נוספות ברוחה.

ח. קהילת "ניגון הלב" לאור המחקר הנוגע לקהילתיות.

הפרק השמיני אינו חלק אינטגרלי מן העבודה. המחקר הינו עבודה סמינריונית במסגרת לימודיי לתואר שני ביהדות במכון שכטר בירושלים. דרישות המוסד האקדמי חייבו אותי להוסיף פרק של מחקר השוואתי. פרק זה שופך אור נוסף על הסוגיות הסוציולוגיות שנדונו במחקר, ובעיקר בנושא ההנהגה הקהילתית, אך אין הוא חלק מן המחקר עצמו.

מאחר ו"ניגון הלב" היא קהילה צעירה, והתופעה של קהילות התפילה אותה חוללה "ניגון הלב" צעירה עוד יותר, המחקר הוא בתולי. העבודה מתבססת בעיקר על ראיונות עומק עם המנהיגים המרכזיים של הקהילה: שי זרחי, ביני תלמי, חן צפוני, רעות המר ועידית שגב. מאחר ושמתי דגש חזק על סוגיית המנהיגות, החלטתי להתמקד בראיונותיי בהנהגה. הראיונות התקיימו בין פברואר לאוקטובר 2009. אל חלק מן המרואיינים שבתי בשאלות נוספות במהלך הכנת המחקר. כן, התבססתי על מאמרים והרצאות של המרואיינים ועל גיליונות הדף השבועי של הקהילה.

קהילת "ניגון הלב" היא הדור הרביעי, כאשר אני מגדיר דור לאו-דווקא מבחינת אורך תקופה, אלא מבחינה מהותית התפתחותית של היצירה התרבותית היהודית בהתיישבות העובדת. קהילת "ניגון הלב" נוסדה בעיקר בידי חברי המדרשה ב"אורנים", כקומה נוספת על הוויית המדרשה בעשרים שנותיה הראשונות, כפי שניתן ללמוד מן המחקר. המדרשה היא הדור השלישי, שהובילה התפתחות תרבותית יהודית ענפה בכל רחבי הארץ, בפרט בתחום בתי המדרש הפלורליסטי, עוד טרם הולדת "ניגון הלב". מייסדי המדרשה, שחלקם הם מייסדי "ניגון הלב", הם תלמידיהם המובהקים וממשיכי דרכם של אנשי חבורת "שדמות", החוגגת השנה יובל לפעילותה, ונהוג להציגה כמחוללת מהפיכת השיבה ליהדות בתנועה הקיבוצית, כאנטיתזה להוויית ההתרחקות מכל דבר תרבותי יהודי, שאיפיין את התנועה עד אז. רק אתמול שמעתי שוב את התיאוריה הזו ברב שיח שנכחתי בכנס "הקהל".

אני כופר בתיאור הזה. אכן, התרחקות כזאת היתה, ועד היום אנו אוכלים את פרי הבאושים שלה. אולם לצידה, לאורך כל השנים, נעשתה יצירה תרבותית יהודית משמעותית ביותר בתנועה הקיבוצית, שאותה הובילו מספר קטן של חברים, נושאי הדגל והלפיד של ההתחדשות היהודית הקיבוצית. בלעדיהם, ספק אם הייתה צומחת היצירה של שלושת הדורות הבאים. הדור הראשון להתחדשות היהודית בהתיישבות העובדת כלל אישים כיהודה שרת, מתתיהו שלם, אבא קובנר, אריה בן גוריון ואברהם אדרת, ויבדלו לחיים ארוכים מיכאל בהט וצבי שוע. אחד הבולטים בדור הראשון היה זכריה גורן. אני גאה לקבל פרס אותו הגה ויזם זכריה לזכר בנו אפרא, שנפל במלחמת יום הכיפורים. הפרס הזה הוא גם הדרך הנאותה להנצחת פועלו של זכריה. ואין מתאים יותר להנצחתו, ממחקר על מפעל תרבותי רוחני יהודי קהילתי נפלא כל כך, שיצא מתוך הוויית ההתיישבות העובדת ומתקיים בתוכה, כקהילת "ניגון הלב".

העניין שלי בקהילת "ניגון הלב" אינו רק אקדמי, אלא גם אישי. אני רואה עצמי מקורב לתפיסה התרבותית והרוחנית של הקהילה, ואני גם קשור אליה באופן חלקי. את ראשיה אני מכיר מפעילותי בתחום ההתחדשות היהודית, ובעיקר משנתיים בהם למדתי בבית המדרש "ניגון" במדרשה ב"אורנים", בהנחייתם של שי זרחי וביני תלמי, מנהיגי קהילת "ניגון הלב". מאחר ומשפחתה של אשתי, יעל, חיה בנהלל, ואנו מרבים לבקר שם בשבתות, אני מרבה להשתתף בתפילות "ניגון הלב". את טקס בר המצווה של בננו הבכור עמוס עיצבנו ברוח טקס "ניגון הלב". בתקופת כתיבת העבודה, השתתפותי בקבלות השבת ואירועי החג של "ניגון הלב", היוותה בעבורי גם תצפית שדה במסגרת המחקר.

אני מודה לצוות השיפוט שמצא את עבודתי ראויה וזיכה אותי בפרס.

לסיום, ברצוני לקרוא מכתב שכתב לחברי קהילת "ניגון הלב" חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שבייד, גדול הוגי הדעות היהודיים שצמחו במדינת ישראל, לאחר ביקור בקהילה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל היתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטאנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעוריי. ראיתי בקהילתכם ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטכס שאינו חוצץ בין הספונטאניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי. תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

במכתב הזה סיימתי גם את העבודה.

אני מנהל היום את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, הפועל במכללה האקדמית תל-חי. מרכז זה, יחד עם המדרשה ב"אורנים", מכון "שיטים", "הזית", בינ"ה ושאר הארגונים הרבים הפועלים להתחדשות יהודית, מהווים תנועה תרבותית וחברתית, המחוללת מהפכה תרבותית לא רק בחברה הישראלית, אלא בתולדות העם היהודי.

תודה רבה ומועדים לשמחה!

אהוד: אני משוכנע שמרבית נמעני המכתב העיתי שמחים בשמחתך על הפרס ומברכים אותך ועם זאת רציתי להעיר שעם כל הכבוד וההערכה לפרופ' אלי שבייד, לא הייתי מגדירו כ"גדול הוגי הדיעות היהודיים שצמחו במדינת ישראל." די מכובד ונכון לומר שהוא אחד מגדולי ההוגים. גם שורות הסיום נראות לי מוגזמות מאוד. קצת צניעות לא תזיק.

2. נרטיבים של שקר

האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-9.12.87 בשל תאונת דרכים שאירעה יום קודם לכן, שבה משאית ישראלית פגעה בשתי מוניות פלשתינאיות, וארבעה פועלים מג'בליה נהרגו.

האם אדם רציני יכתוב שטות כזאת? הרי ברור שתאונת הדרכים היא הגפרור שהושלך לחבית אבק השריפה. התאונה השפיעה על העיתוי המדוייק לפרוץ האינתיפאדה ושימשה עילה למהומות. אלמלא התאונה, מן הסתם האינתיפאדה הייתה פורצת יום, אולי שבוע, מקסימום חודש מאוחר יותר, בשל עילה אחרת.

אם כך הקשר בין תאונת הדרכים לאינתיפאדה הראשונה, שבכל זאת פרצה באופן ספונטני, קל וחומר שאין כל קשר בין ביקורו של אריק שרון בהר הבית לבין פרוץ האינתיפאדה הראשונה. נכון, כמו בתאונת הדרכים, שכרונולוגית הקדימה ביום את האינתיפאדה הראשונה, כך, כרונולוגית – האינתיפאדה השנייה, כלומר מתקפת הטרור הפלשתינאית בשנת 2000, פרצה לאחר הביקור. אם כי, יום טרם הביקור בוצע הפיגוע הראשון – מטען חבלה לעבר חיילי צה"ל  בצומת נצרים, שממנו נהרג לוחם גבעתי. אכן, הפלשתינאים השתמשו בביקור כעילה לפרוץ המתקפה. אלמלא הביקור, היו נתלים הפלשתינאים בעילה אחרת, והמתקפה הייתה פורצת יום, שבוע, מקסימום שבועיים מאוחר יותר. והנה, במלאת עשור לפרוץ המתקפה, התקשורת הישראלית שבה ועוסקת בביקור בהר הבית, ומציגה אותו כגורם לאינתיפאדה.

הקשר בין הביקור למתקפה רופף הרבה יותר מאשר הקשר בין תאונת הדרכים לאינתיפאדה הראשונה, כיוון שמתקפת הטרור תוכננה היטב בידי ערפאת לאורך שנים. המודיעין הישראלי ידע היטב על הכוונות הללו, ואף העניק למתקפה מראש כותרת – "גאות ושפל".

מתקפת הטרור הפלשתינאית הייתה שלב באסטרטגיית אוסלו של ערפאת. האסטרטגיה שילבה בין מו"מ מדיני שבו ישיגו הפלשתינאים הישגים רבים ככל הניתן, מבלי שידרשו לוותר על דבר, כאשר המו"מ ילווה בפיגועים שרובם יבוצעו בידי חמאס ויגונו בלשון רפה בידי הרש"פ. ברגע שימצו הפלשתינאים את יכולתם להשיג הישגים משמעותיים במו"מ, הם יעברו למתקפת טרור גדולה, על מנת לערער את יציבות החברה הישראלית ואת כוח הרצון שלה להיאבק, ויאלצו אותה לזחול להמשך ויתורים מפליגים במו"מ וחוזר חלילה.

המו"מ הוביל את הפלשתינאים להישגים גדולים – הוקמה הרשות הפלשתינאית, שפעלה למעשה כמדינה, עם צבא למחצה (החמוש בנק"ל בלבד). רובם הגדול של הפלשתינאים לא ראו לאורך שנים חייל ישראלי. פיגועי חמאס ליוו לאורך השנים את המו"מ.

נקודת המפנה הייתה ועידת קמפ-דיוויד באוגוסט 2000. בוועידה זו, הציע ברק לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, שהם עצמם לא חלמו עליה. הוא הציע להם מה שאפילו מר"צ ו"שלום עכשיו" עוד לא העזו באותם ימים לדבר עליהם – מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם חילופי שטחים קלים) ובירתה ירושלים, כולל העיר העתיקה (למעט הרובע היהודי). אולם בתמורה הוא דרש מהם הסכם שלום כולל, הכרזה על סיום הסכסוך וויתור על כל תביעה עתידית, כלומר ויתור על טענת "זכות" השיבה.

הדילמה שעמדה בפני ערפאת היתה קשה – קשה היה לו לדחות הצעה כה מפתה. אולם את המחיר – סיום הסכסוך וויתור על טענת "זכות" השיבה, הוא לא היה מוכן לשלם, אפילו לא כהונאה (כפי שהונה את רבין בהסכמי אוסלו).

ערפאת השיב בשלילה, ועבר לשלב הבא של האסטרטגיה – מתקפת הטרור, ובעיקרה טרור המתאבדים.

מעבר לגזענות שבעצם הטענה, שרגליים יהודיות מטמאות את הר הבית, צריך להיות אידיוט גמור כדי להאמין שהביקור הוא שהזין את האינתיפאדה במאות פלשתינאים שהיו מוכנים להתאבד כדי לרצוח יהודים רבים ככל הניתן. הרי ברור שמדובר באנשים שחונכו והוכשרו לכך במשך שנים. הכל היה מתוכנן ומאורגן בידי האיש שעמד בראש המתקפה – יאסר ערפאת, הפרטנר שלנו ל"שלום של אמיצים".

אז למה התקשורת הישראלית משמשת שופר לנרטיב השקרי הקושר את מתקפת הטרור הרצחנית, שגרמה למותם של למעלה מאלף ישראלים ולפציעתם של אלפים, שגרמה למיתון כלכלי חמור בישראל, שהלכה וגברה עד מבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל ושב"כ החל במבצע ועד היום – עם ביקור שרון על הר הבית? למה התקשורת הישראלית משתפת פעולה עם טיעון הכזב, שנועד להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

אין זה הנרטיב השקרי היחיד שאותו מפיצה בימים האחרונים התקשורת הישראלית. הנרטיב השקרי השני נוגע לפן השני של מתקפת הטרור – מהומות אוקטובר במגזר הערבי בישראל.

מה היה באוקטובר? על פי הכתוב בעיתונים, ניתן להבין שערבים ישראלים עם שלטים בידיים הפגינו כמקובל בדמוקרטיה. פתאום באה המשטרה, ירתה עליהם ורצחה 13 מפגינים.

לא פרץ מרד ערבי במקביל לפרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאי. צפון המדינה לא נותק משאר חלקיה בעקבות המהומות האלימות. יישובים יהודיים לא הותקפו בידי המון ערבי. מכוניות של אזרחים ישראליים לא נרגמו ואזרח לא נהרג כתוצאה מכך. נהגים יהודים לא נשלפו ממכוניותיהם והותקפו במכות רצח בידי הפורעים הערבים. לא. סתם, משטרת ישראל הרגה 13 ערבים.

נכון, עברו עשר שנים ויש לנו זיכרון קצר. נכון, אנו נמצאים בעידן פוסט מודרני שבו אין אמת ושקר אלא נרטיבים הנותנים לגיטימציה לכל שקר, בעיקר אם הוא פוגע בישראל. נכון, היו גם המסקנות השערורייתיות של ועדת אור. אבל – אין גבול? אין גבול לשקר?

אהוד: לא. אין גבול לשקר, בייחוד השקר הקרוי נרטיב. אתה צודק במאה אחוז.

* * *

אמציה סבר

האכן ניתנה האמת שתיאמר?

אהבתי את סיפוריו של ישראל זמיר, שפגשתי ב"חדשות בן עזר", ולא הייתי נזעק, אלולי נתקלתי בכתבתו המלומדת של משה גרנות: "ניתנה האמת שתיאמר" – על ספרו של זמיר "לכבות את השמש" – שפגע באמת שבליבי אני.

גם אנוכי בגרתי במוסד חינוכי של קיבוץ בעמק, שלא אזהה, עקב "המקלחת המשותפת", עם ציפור כרמי-פינקרפלד בתה של אנדה, עם אפרים ריינר ואמנון לין, ראומה וייצמן-שוורץ, ע. הלל, אהלה הלוי, בן ציון תומר, שלמה בר שביט, נעמה נרדי, אביעזר יערי, ועוד יפים וטובים. אף שירתי בפלמ"ח במלחמת השחרור, עיתים בסמיכות לחטיבת "גולני".

הופתעתי ולא לטובה, מקטעי הספר המצוטטים ביבליוגרפית, בכתבתו של גרנות, כקטע:

"המאורע הטראומטי של המלחמה, כאשר גדוד 13 מחטיבת גולני... נשלח אל קרב חסר סיכוי, ממש קרב התאבדות, למשלט 86 שבנגב המערבי. להסיח את דעתם של המצרים, מהתקפת הפלמ"ח בגזרת עוג'ה אל חפיר ואבו עגילה. החיילים המועטים (מגדוד 13 רבתי – א.ס.!) נדרשו לכיבוש משלט 86 מידי המצרים (שאכן נכבש בהפתעה ע"י גדוד 13 – א.ס.!) ואחר כך להחזיק בו משך יממה, "כדי שהפלמ"ח יצליח לבצע את משימתו, ולקצור את התהילה" (באיזו תהילה מדובר??? – א.ס.!) ... "הם חשו שנועדו להיות בשר תותחים, למען האדרת שמו של הפלמ"ח, ושל מפקד גזרת הדרום – יגאל אלון" (וקצין המבצעים סגנו יצחק רבין??? – א.ס.!)..." דומני שקטע זה הינו על סף עלילת דם, מצד חייל, שחווה ואולץ בתנאי גשם ובוץ קשים, תחת הפגזות והתקפת נגד כבדה של המצרים, לסגת עם גדודו המדמם... והרי גם חטיבת הנגב של הפלמ"ח, ובתוכה גדוד 7 אליו השתייכתי, ו"הקומנדו הצרפתי", עברה קרבות קשים וספגה אבידות, בהתקפות הנרחבות על משלטי המצרים בביר עסלוג', ביר תמילה והמושריפה, תוך התקדמות לתוך סיני. מדובר על "מבצע חורב", לאורך גבול סיני, מפיתחת רפיח עד לאזור אבו עגילה, שבין ה-22 לדצמבר 1948 ל-7 בינואר 1949, לסילוק חיל המשלוח המצרי הפולש מהנגב, בו השתתפו גם חטיבת "הנגב", חטיבת "הראל", חטיבה 8 בפיקוד יצחק שדה, וחטיבת אלכסנדרוני בגיזרת כיס פלוג'ה, תוך קרבות כבדים וקורבנות!

ובהמשך כתבתו רבת הציטוטים של גרנות – (שהיה אותה תקופה בן עשר שנים, טרם עלייתו לארץ). הוא מוסיף: "לסופר יש חשבון נוסף עם הפלמ"ח המתנשא... (חיים גורי? יהודה עמיחי? חיים חפר? זרובבל גלעד? שמריה גוטמן? – א.ס.!)... מסתבר ששתי חטיבות 'הנגב' ו'גולני', היו אמורות להגיע יחדיו לאום רשרש היא אילת, אלא שהוראה מגבוה (תרתי משמע – כי הוצנחה ממטוס פייפר...) גרמה להשהית ההתקדמות של 'הגולנים' בשעתיים, כדי ש'הנגב' יגיעו ראשונים" (??? – א.ס.)..."

מעשייה בת כ-62 שנים, רבת גירסאות וספקות. חטיבת הנגב ובראשה גדוד 7, שנחת במטוסי דקוטה וקומנדו, במישור חמאדות – "בקעת עובדה", נעה דרומה בסמיכות לגבול המצרי, כשסיור מקדים של 4 סיירים, בו השתתפתי, בראשות קצין המודיעין הגדודי, דני רז בן קיבוץ גבע, (שנפטר מדום לב בראשית החודש [הקודם] בסחנה) יצא רגלית ב-9 במרץ בערב, לבירור מצבת הלגיון הירדני במפרץ, והגיע בלילה סמוך לשעה ארבע, לנוכח ים הכסף המדהים שבהק מתוך החשכה, לחמשת החושות של אום רשרש. נסתבר שהלגיון נטש את המקום בבהילות – מן הסתם בגלל המסע הגועש החטיבתי של "גולני" ממזרח, בואכה עמק הערבה דרומה, בראשות גדוד הפשיטה הממונע 19 על זח"למיו וג'יפיו. שחווה מספר היתקלויות ביחידות לגיון בעין רדיאן, ובג'רנדל – שנסוגו לירדן.

בסביבות השעה 9 בבוקר חג בשמיים מטוס פייפר, בתוכו ברן מפקד פלוגה ב', שלאחר שני נורי עשן התמקד מעלינו ישירות, ודווח לו על התקפלות הלגיון מהשטח. ברן, מפקד אמיץ ונמרץ, כבן 22, נחת ואץ להקדים, עם קבוצת חיילים וקצינים, לאום רשרש הריקה! – להניף את "דגל הדיו"... כשיתרת הפלוגה העפילה רגלית, בראשות חיים גורי הסמ"פ, ללינת לילה בראס א נקב, למחרתו חגגו יחדיו, לוחמי שתי החטיבות, עירומים כביום היולדם, במימי הים האדום...

למען הזכר הטוב, שיגרו מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג איש בית השיטה, ונחום גולן שפיגל, איש קבוץ כפר סאלד, את המברק המשותף: "ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל. אילת (אום רשרש) ט' באדר תש"ט."

* * *

יערה בן-דוד

תיקון הכלים השבורים

על קובץ שיריה של פנינה אליאני-שורוק

"שוב האור נֹגֵהַּ בי"

עקד 2010

שירי הקובץ "שוב האור נֹגֵהַּ בי" של פנינה אליאני שורוק הם מפגש מפויס ומרגש עם החיים ועם האהבה, שנדחקו זמן מה הצידה בעקבות השבר של החולי. אין מדובר כאן בפגישה ראשונית עם יפי החיים, אלא בחוויה חזקה של התחדשות, מפגש טעון עם היש המוכר והיפה והיאחזות עיקשת בו. מפעמת בשירים ערגה לחיים מצד מי שחוותה אותם, התרחקה מהם וחזרה אליהם.

שם הספר והציור על העטיפה מתייחסים לתוצאת ההתמודדות ולא להתמודדות עצמה, ומשדרים אנחת רווחה של מי שעלתה מן התהום, יצאה מאפלה לאורה, לחגיגת חיים – זאת בהבדל מספרים העוסקים ישירות בהתמודדות ובתהליך ההחלמה, והאמירה בהם פרטנית ו/או אירונית, כדוגמת שני ספריה של דורית ויסמן ("איפה פגשת את הסרטן" ו"תוצאה חיובית") וספרה של ברכה רוזנפלד "אחר כך הייתי בראשית".

הדגש בשיריה של פנינה אליאני-שורוק הוא על הנצחת תחושות והרהורים הקשורים במאבק שהוכתר בהצלחה. הם קשובים לתחושותיה הנשיות ואינם נמשכים למצבים נטורליסטיים אלא למטאפוריקה ולאמירה הנקייה. יש כאן הארת פרדוכסים רגשיים האופייניים לשירי אישה, מזיגה מיוחדת של דווי ורפאות, עצב ואושר, התמודדות רגשית עם החידלון ותעצומות נפש, רצון חיים עז, המכריע חרדה וספק. בשירים, שבמרכזם יחסי גבר ואישה ובאלה המציירים נופי נפש והגיגים, תעייה ותהייה, בולטים איזכורים מן המקורות כגון: בריאת האישה מצלעו של אדם. חטא הנחש, שמשון ודלילה, ייסורי איוב ועוד.

אחד השירים המטלטלים בספר הוא "תשליך", שנכתב בראש השנה תשס"ט. מעבר לתהודה של מנהג התשליך ספוג השיר באסוציאציות מיציאת מצרים. המשוררת חשה על בשרה את חרון האל ומכותיו על המצרים, מבקשת להשליך למצולות את הכוח המאיים על חייה ומסיימת במשאלה המובעת בשתי שורות חזקות ומרגשות: "בקש עלי מאלוהים שלך שלי מאז. / אשב שבעה ואטבול ואעלה זכה וברה." כלומר, היא מוכנה להספיד את מותה – ולקום לתחייה.

המאבק לחיים משתקף גם בזוגיות: השיר "איש ואישה" נפתח בזו הלשון: "איש ואישה נשברו./ לא ראו לא שמעו רק אכלו מהתפוח. / מה אָרְכָה הדרך. / מה עָמְקָה / התהום."

בדידותם של בני זוג המתמודדים עם החולי ומתקשים לרקום דיאלוג. השניים עוברים יחדיו את מסע השתיקה הקָשֶׁה, ובסופו של דבר "ממעמקים יִקְרְאוּ," כדבר הפסוק. אמנם אין דיבור-בשניים וחלל ריק מפריד ביניהם, אך לפחות הם מאוחדים בקריאה משותפת לכוח עליון, שהיא ה"ארוכה למצוקה".

גם ב"ואלוהים צייר אור מחושך" קיימת מבוכת הריחוק בזוגיות. אמנם "אלוהים צייר אור מחושך ואת האישה / פיסל מצלע / האדם שחש לבדו," אבל הדוברת מקשה: "אז למה כשהיא לצדו – / הוא בדרכו מגביה אליה גבו?" ובכל זאת אין היא אומרת נואש ומאמינה בבריאת האור מחדש: "הרוח בין העצים / שורקת בין התפוחים / להחזיר את הקסם והפחד / של הנחש / להשיל הנשל." אט אט הופכות השתיקות הכואבות והחרֵדות לנחלת העבר "כי השְׁאוֹל שם – / ואנחנו, אנחנו כאן".

המעמקים, מוטיב דומיננטי בשיריה של פנינה, הם דו-כיווניים: צלילה לתוכם ונסיקה מהם. כשהצלילה היא גם צלילה למעמקי התודעה, היא כורכת בתוכה גם חשבון נפש: "אצלול במעמקים / לדלות / היוהרה / אֵד / חֵטְא / אנטיגונה," וכשהנסיקה מן המעמקים אינה רק המרפא, היא צופנת בתוכה גם תובנות חדשות, שאליהן מתוודעת הכותבת.

מוטיב התהום וההיחלצות ממנו מופיע גם בשיר "לשלות פנינה", שבמרכזו הפיתוח המטאפורי של שם הדוברת: "מה לעשות כדי לשלות פנינה מרחם שהחליקה לתהום?" שואלת המשוררת, ומציעה בנחרצות פתרון מעשי: "מיד לשזור רשת באלפי קשרים מבין החללים / לצלול למעמקים עם שנורקל, תרמיל חמצן ולב / מלא עיניים במשקפיים / לתפוס ראש לראות לפני ולפנים" ואז "לבקוע קונכיה / לשתים / לרדות / הזוך / משליה/ ורחם / ולצעוק."

אלה שירי חיפוש ותיקון, הנסמכים על תקווה ואמונה וחום אנושי, אבל גם על פתיחות ופיכחון. מעניין השימוש הפלסטי המושכל שעושה פנינה במוטיב הקבלי של הכלים השבורים. לאחר מניית מגוון הכלים שנשברו, היא מבינה שהגיע הזמן "לסדר שוב את הכלים / מבראשית", לתקן ולשנות את אופן ההתייחסות לחיים. ואין כמו אברי ההולדה הנשיים כדי לסמל התחלה חדשה, או תיקון הפגימות: "בתהום אני סוללת דרך לרחם / לחזור להיות עובר יונק /מחבל הטבור. להתחיל / מחדש להערות מזונות / לאגור כוחות / לבנות היכלות / ליצור כלים חדשים / לא לשכוח לתקן השבורים." והחיים החדשים נובטים בהולדת נכדתה הראשונה.

האופטימיות בהולדת מחדש של האישה קשורה בהיפתחות חושנית למנעמי החיים שמזַמן היומיום ובמפגש עורג ומפויס עם החיים והאהבה. "הנה שמש מסמיקה באדום וסגול / והאושר מתפקע, / גוֹאֶה."

ובשיר שכותרתו "אושר" היא מיטיבה להגדיר את התחושה החמקמקה הזאת כמו גם את מה שמאיים עליה: "אושר הוא הרף של / נביעת המים וצחוק / הילד ונֶבֶט / האור. אז תשעט / המלחמה ויד אדומה תשחט התותים / על פני האדמה." האושר הוא גם ב"לחיות במטבח בין ניחוחות הקוסקוס / והשניצל, לטעום לטעום בהנאה / נשפכת / לטבול בחיים, על חלקי הפסיפס / להספיג את רוטב הצלי והקציצות / "לנגב" בפת לחם / מה שניתז / מהחיים."

שירי השער השני בספר נכתבו במסע בעקבות עגנון, בו הדוברת היא אורחת נוטה ללון, תרה במקומותיו ומדמה לפגוש דמויות אילמות במסען האחרון ברכבות המוות, כמו הפסנתרן ומנגינתו בת האלמוות שלא הגיעה לאוזני אלוהים.

בשער השלישי – שירי כמיהה לשלום בצל מלחמה וכמיהה לחיים ולאהבה, בתוכם השיר הלירי היפה "אחות לבי" המוקדש לסוזן. הספר נחתם בסימן של חיפוש אחר מנוחה ומרגוע, המגולם בריחוף המתמשך של השחף המטאפורי מעל לכינרת. השחף שרד את המבול, וכמשורר שתמיד תועה ומחפש, טרם מצא מנוח לכף רגלו.

* * *

נעמן כהן

ההזיות הדמיוניות של רטוש

בהמשך ל"והכנעני אז בארץ" [יוסף אורן חב"ע 578], נראה שרק יהודי פולני גלותי כרטוש יכול היה להזות בדימיונו עם מדומיין כ"העם העברי", עם הכולל בתוכו יהודים וערבים-מוסלמים.

יונתן רטוש יליד ורשה הוא שמו הספרותי של אוריאל הלפרין. רטוש, משורר, ומתרגם, הקים את תנועת "העברים הצעירים", אנשיו של רטוש, שקראו ליצירת עם חדש, "עם עברי" (לא יהודי), בארץ ישראל, כונו בלעג ע"י המשורר אברהם שלונסקי "הכנענים".

בעוד שיחסו של רטוש לעם היהודי, ברור, כלומר היעלמותו והחלפתו בעם חדש "העם העברי" – מעניין מה היה יחסו לעם הערבי-מוסלמי?

ב-28.5.1937 פרסם יונתן רטוש בעיתון "הירדן" שיר בשם "משפט".

מִשְׁפָּט / שִׁיר קְרָב לִבְנֵי קוֹרִיטָה

עָמָל וָדָם וָסַעַר

וְּמלֹא הָעַיִן רֵשׁ

דִין מוּחֲמֶד בֵּסַיִף

וַאֲדונָי בָּאֵשׁ.

בַּרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעַ

בַּרְזֶל יַךְ גֵּו בְּגֵו,

עָמָל וָדָם וָסַעַר

וְרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.

עָמָל וָדָם וָסַעַר

וּמְלֹא הָאָרֶץ לָךְ

דִין מוּחֲמֶד בֵּסַיִף

וַאֲדונָי מָלָךְ

השיר מתייחס לשירו של שאול טשרניחובסקי "האחרון לבית קוריט'ה" שבו סיפר על הטבח שעשה הנביא מוחמד לשבט קוריט'ה, טבח שהיה אבן הפינה ליחס האיסלם ליהודים.

http://www.shoaaj.com/158022/%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94

בשנת 1977 כאשר הדפיס רטוש את השיר מחדש ב"שירי חרב", הוא הכניס את השינויים הבאים:

השורות 3-4 שונו כך: במקום: "דין מוחמד בסייף / ואדוני באש". כתב רטוש: "כי זה משפט החרב / כי זה משפט האש."

השורות 11-12 שונו כך: "במקום דין מוחמד בסיף / ואדוני מלך". כתב רטוש: "כי זה משפט החרב / וכוכבי דרך."

רטוש הוסיף בית נוסף:

בְּבַרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעַ

וְכָל הָאָרֶץ לָךְ

כִּי זֶה מִשְׁפָּט הַחֶרֶב

וְכוֹכַבִי דָּרַך.

על ידי השינויים שעשה, הפך רטוש את השיר משיר נקמה בערבים על טבח יהודי ערב – לשיר הקורא לכיבוש כל הארץ בכוח החרב ("וְכָל הָאָרֶץ לָךְ"). למרות שרטוש שינה את השקפותיו הרביזיוניסטיות להשקפות כנעניות, הוא המשיך בשנאתו לערבים-המוסלמים. לאור שירו זה נשאלת השאלה, כיצד יכול היה רטוש לחשוב שקיימת בכלל אפשרות שערבי-מוסלמי כלשהו יצטרף אל "האומה העברית" (כנענית) שהוא הקים בהזיותיו הדמיוניות.

בדומה לרטוש שהעלים את העם היהודי, גם יהודי פולני גלותי נוסף, שלמה זנד, שולל את קיומו של העם היהודי. פרופסור זנד מאמץ את מסקנת "המחקר" שפורסם כבר ב-1964 ב"אמנה הפלשתינאית". שני האינטלקטואלים זנד (היהודי?) וערפאת הערבי-מוסלמי, שותפים לדעה שהיהודים הם רק דת ולא עם. רטוש דימיין "עם עברי" ואילו זנד מדמיין קיום של "עם ישראלי" (ודוק, לא "עם ישראל" שהוא העם היהודי ההיסטורי, אלא עם המוגדר על-פי הטריטוריה של מדינת ישראל, עם הכולל יהודים וערבים-מוסלמים). והנה למרות שזנד, בניגוד לרטוש, אינו שונא ערבים אלא להיפך – מזדהה עימם, ניסיונו לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד "הלאום הישראלי" נראה כהתנשאות גזענית ופאתטית על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית" ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי.

* * *

יבין כץ

אכן אני שמאלן וכן אני מבולבל

בגיליון מס' 576 תקף אותי מר אלי מייזליש בשצף קצף על מה שכתבתי ועוד יותר על מה שלא כתבתי. מתוך הנחה שאי-הבנות מקורן באומר ולא במאזין אנסה להסביר.

ראשית, לפני כל הסבר אבקש להודות, אכן אני שמאלן וכן אני מבולבל. בצעירותי דגלו אלה שמשמאל למחנה בו צמחתי במדינה דו-לאומית, דגלו ובשעת מבחן נהגו כפי שצריך היה. כיום המחנה שמימיני מכריז הכרזות ועושה כל שאפשר כדי שתקום כאן מדינה דו-לאומית. כשהימין עושה את מלאכתו של השמאל, שרברב כפרי שכמותי מתבלבל, אז מה?

על מה יצאה חמתו של אדון מייזליש? על-כך שהזכרתי את שמו בדברי תגובה להערה של אהוד בן עזר לבקורת על ספרו של יורם קניוק. אהוד בן עזר רמז בין היתר בפסקה אפופת אדי וניחוח אמוניה – שכדי שספר יהפוך לרב-מכר צריך להתאים אותו לטעמם של שמאלנים, בהאי לישנא "...זאת האופנה וכך גם משתינים רב מכר."

אני לעומתו טענתי ששמאלנים אינם קונים ספרים כיוון שאין יותר שמאלנים בארץ, נישט דו, נדה, יוק. אלו היו דבריי – "

אלי מייזליש מודיע בגיליון 573 שאין יותר שמאל בישראל, אם הוא אומר הוא יודע, אלי מייזליש תמיד מבסס את דבריו על עובדות שנבדקו אמפירית. שמאל שאיננו אינו יכול לקנות ספרים."

כיצד הסקת מדברי, אדון מייזליש, שאינני משלים עם העלמות השמאל? למה להתפרץ לדלת פתוחה? אין שמאל, אני יודע ומצטער, היו כמה דברים טובים שעשה כאן השמאל לפני שנמוג.

אדון מייזליש הציג לפניי גם קושיות המבקשות תשובה. תנוח דעתך אדוני, שמעתי על ירושלים כשלמדתי בבית-חינוך של זרם העובדים (מוסד שמאלני מסוכן). סיפרו לנו על ירושלים, וכיצד בסוף המאה הי"ט לחמו יהודיה במחיה השפה העברית ובציוניסטן. (שקר שמאלני נורא). שמעתי גם על ה"סזון", אבל בוא נחזור לראשית שנות ה-40 במאה שעברה, גאולה כהן בספרה הראשון מספרת על ה"סזון" הקטן שערכו אנשי ההדר לראשוני הלח"י עם פרישתם מן האצ"ל. למיטב ידיעתי לא נחלץ איש מתנועת ההדר לעזרתו של יאיר שטרן כשנרדף על צוואר בתל-אביב. הצעת העזרה באה מן השמאל האיום שהציע לו מסתור. שטרן דחה את ההצעה מטעמיו שלו ובחר להיות מרטיר. הפנקס האדום הוא אמנם כתם מכוער בעברה של תנועת העבודה, אבל כנראה שלא היה חמור עד כדי כך אם לאומי למהדרין כמוך יכול היה להיות מורה, חשבנו אז שאלה הם חבלי לידה של מדינה צעירה ולא היא, במרכז הליכוד מפלגת ההדר, שאלה השרה לבנת, מה אתם רוצים, ג'ובים? ומקהלת ההדר ענתה בכן ברור ומודגש.

בימים אלה הסתיים משפטו של בן המשפחה הלוחמת, שר לשעבר בממשלת הליכוד, שהירבה במינויים פוליטיים וזוכה מחמת הצדק. אותי עוד לא זיכו מחמת הצדק אף פעם, אותך?

שאלה לי אליך אדון מייזליש, על מה בדיוק צריכים אני וחברי לשמאל (שאיננו) להודות לאנשי הימין עם ההדר, שלא ירו בנו בעורף, שלא נשלחנו למחנות עבודה? ולמי מאנשי ההדר אנו חייבים תודה, לשר האוצר שיושב בכלא מהודר בצפון, לנשיא לשעבר שהניף דגלו שלא בזמן ולא במקום וייתכן שיצא זכאי מחוסר הוכחות ממשפט בדלתיים סגורות, אתה כבר זוכית פעם מחוסר הוכחות? אני לא.

אדון מייזליש אותי לימדו אודות ירושלים, אתה לא שמעת על בנימינה? אותה מושבה שבתוכה הקימו במאה שעברה יוצאי פלוגות בית"ר את נחלת ז'בוטינסקי? ובכן בין מתיישבי נחלת ז'בוטינסקי היתה משפחה ולה ארבעה בנים, אחד ברח מפני נושיו לארה"ב והשני צריך להסביר עכשיו בפני בית-משפט לשם מה צריך איש ציבור, שלשכתו בירושלים, להזדקק למשרד נסיעות בראש"לצ שהיא כידוע מרכז תעופה בינלאומי, לצורך נסיעותיו בתפקיד בחו"ל, וכל זה בשם ההדר.

אהוד בן עזר האשים בין היתר את נשות השמאל התל-אביביות בריבוי נסיעות לחו"ל, כיליד תל-אביב ואוהבה ובעיקר את נשותיה, ראיתי לנכון להפנות את תשומת לב עורכנו שגם בנחלת-ז'בוטינסקי צמחו חובבי נסיעות לחו"ל, אז מה אתה קופיץ אדון מייזליש? סע בשלום, אגב המשרד בראש"לצ נסגר כבר.

אתה מסיים את מתקפתך אדון מייזליש בקביעה שעובדות אי-אפשר לקבור, האמנם? מן הקוראים המאוחרים של חב"ע אנכי, ואחד המאמרים הראשונים שקראתי בו היה מאמרך שנפתח בתזה לפיה הערבים לא בנו דבר בארץ-ישראל, למעט כיפת הסלע. אין לי ספק קל שבקל שבמשך למעלה מאלף שנות שלטון מוסלמי בא"י לא נבנתה עשירית ממה שהספיק לעשות המפעל הציוני במאה שנים, אבל כלום? זו עובדה?

את כל שירותיי אני מקבל בעיר סמוכה, רמלה, אתה יודע, על אם הדרך מיפו לירושלים. אפילו פרופסור הראל, בצרופתו לגיליון 557, מסכים שרמלה נבנתה על-ידי ערביי בית אומיה והיתה בירת ארץ-ישראל שנים רבות, זה חלק מהכלום? פרופסור הראל מבכה את דרכי הארץ שנעלמו בזמן הכיבוש האיסלמי, אבל ליד רמלה, בצפון לוד, מונח לו גשר ממלוכי שנושא על גבו משאיות ענק יום יום עד היום, מסתבר שלגשר זה יש אח ביבנה ובן דוד בבית-שאן, וכל אלה יחד היו חלק מדרך הדואר ממצרים לדמשק, ממש חוצה ישראל ממלוכי, עוד חלק מהכלום.

פרופסור הראל גאה בצדק בחלקו בהקמת מעוז-חיים, נוח לו להתעלם מפעילות בנייה מוסלמית שהיתה באזורו, טבעי, כולנו בני-אדם אדון מייזליש, עובדות נעלמות לפעמים, קורה, כשפרופסור הראל טוען שישובי חומה ומגדל נבנו על אפם וחמתם של הבריטים, זו כבר לא עובדה אלא המצאה. פרופסור הראל גם מציין שירושלים לא היתה אף פעם בירת ארץ-ישראל תחת שלטון האיסלם, זאת עובדה. אבל אתה כיליד ירושלים ודאי יודע שקו הרקיע של העיר העתיקה, אליה הגיעו אבותיך, משורטט על-ידי מבנים איסלמיים שבמאה הי"ט נוספו להם מעט צריחים נוצריים ושתי כיפות יהודיות. לכלום הזה ניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה, אבל זה כבר לא משנה, נדמה לי שהוכחתי שניתן לקבור עובדות ויש להניח שקברתי כמה בדרכי עד כאן.

לילה טוב אדון אלי מייזליש, המשך לתקוף,ואל תיתן לעובדות לקלקל לך סיפור טוב.

אהוד: נדמה לי כי לאותו "שמאל", שחלקו בהקמת ישראל היה מכריע – אין שום קשר ל"שמאל" הפרו-פלסטיני והאנטי-ציוני, שאתה כנראה שמח לסנגר על זכויות "מדינת פלסטין ההיסטורית" שלו, ויורה בשמו לכל עבר. אני מציע לסיים את הוויכוח כי נמאס כבר לנמענים לקרוא דברים מבולבלים.

* * *

לאה טרן

איחש פישר

קומדיה מבריקה ומשעשעת חדשה על גבול האבסורד שכתב חנוך לוין. ביים רוני פינקוביץ'. מועלית בקאמרי. משתתפים: שמואל וילוז'ני, קרן מור, מוטי כץ, ערן שראל, אלברט כהן, יוסי רחמני ,סיימון קריכלי.

מן השורה הראשונה ואפילו עוד לפניה, על-פי שם המחזה עצמו, ניתן לזהות את טביעת אצבעותיו של המחזאי המחונן והמבריק חנוך לוין. "אני לא איש אני איחש. אני איש ושמו איחש פישר."

לוין עושה לנו הכרה עם איש שקיומו הפיזי מקושר לאיבר מינו ואף יצר הקיום שלו והישרדותו תלוי בו, [בקטן], ובחדירה אל תוך הגוף הנשי. במחזה עוסק לוין בפעולות של חילוף החומרים בגוף האורגניזם החי, פעולות נמוכות, מבוזות, בלתי אסתטיות, היוצרות גיחוך והשפלה. כך אנו פוגשים את הדמות המרכזית במחזה – איש-איחש שמשתין לבית-כיסא, ולתדהמתו הגדולה הקטן שלו ניתק מגופו ונופל לאסלה. הקטן כאן הופך מאבר אורגני לדמות פרסונאלית בפני עצמה, שיש לה חשיבות גדולה אצל הגבר, הידוע ברגישותו אליו, לתפקידו ולפעולתו במהלך חייו. לוין מבין היטב את עוצמת הפסיכולוגיה הקשורה לאיבר המין אצל הגבר בלעדיו אין לו זהות, אין לו יכולת קיום, וחלילה לו להפוך שטוח (כאישה שיש לה איפיונים משלה. כמו תחת אדיר וזוג שדיים). במשפט "למה נפלת, תאונה או גורל? החזק מעמד! ניפגש."

לוין אינו חוסך מאיתנו את הסצנה גם על נמיכותה של האישה היושבת על האסלה ומחרבנת על הקטן של הגבר, שניתק מגופו. כמו במחזות אחרים של לוין, האישה משפילה את הגבר, לועגת לו מחרבנת עליו, ובשעת רצון מנצלת אותו לספוק יצריה הפיזיים.

במחזה, לוין מתעסק עם הגוף החומרי, שחייו נמדדים מלידה עד מוות, הוא מפרק אותו, ומאחד אותו עם החלל הקוסמי כולו. יחד עם זאת, ברדיפתו אחר הקטן שלו, האדם יוצא מדל"ת אמותיו הפיזיות, ומגיע להרהורים פילוסופיים על החיים.

"כשנופל לך הקטן זה לא שטויות, כל הפיזיקה פתאום נראית מיותרת." גיבור המחזה דולק בעקבות אבר מינו וכך הוא חוצה ימים וערים, מגיע לנסיכות מונקו ונוגע בזוהר, במסעו המופלא הוא עובר דרך הפריזמה האישית של נסיכת מונקו, ויוצא דרך האסלה המלכותית שלה אל הביוב של מונקו, ולאחריו אל הים הצלול והמרענן של מונקו.

בסוף המחזה שואל איש-איחש ומה עושים עכשיו? ובעצמו עונה על השאלה שאין לה פתרון – "אני חושש שלא כלום." המחזאי בסוף המסע הדמיוני הפיוטי הקוסמי המיסטי הפילוסופי הזה מגיע אל האין. כאומר לנו ומעתה זיל גמור.

כידוע לנו, חנוך לוין למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הוא לועג למושגים כמו נפש, נשמה, רוח, בניגוד למסורת הפילוסופית המערבית, שבחרה לעיתים קרובות להתעלם מהגוף הפיזי. לוין הופך את הסדר. הוא מעמיד את הדיאלקטיקה נפש-גוף בצורה הפוכה. לוין מפרק את הגוף לאבריו השונים, הופך אותו לחומר מעוכל ומופרש, פוגע בו ומבזה אותו. בכך מנסה לוין להגיע אל המנגנון הביולוגי של החיים והמוות.

המחזה נערך באולם קטן שכיסאותיו מסתובבים בהתאם לסצנה המתרחשת בארבעת כיווניו, כך שהקהל יכול לעקוב אחרי מהלך ההצגה בעקבות השחקנים הנעים בכל פעם במקום אחר בחלל האולם. דבר המוסיף עניין וקסם למחזה, המבוים באופן מקורי על ידי הבמאי רוני פיקוביץ'. כמו-כן נוצר קשר אינטימי בין השחקנים והקהל הרואה ושומע אותם מקרוב כל-כך. [קשר כזה חווינו אף במחזה "המלט", שנערך באותו אולם עצמו]. הדמויות מגולמות באופן גרוטסקי למדי, בחן ובהומור, המאפיין מחזות נוספים של לוין, כמו יעקובי וליידנטל, אורזי המזוודות, הזונה הגדולה מבבל, ואחרים.

לסיכום ניתן לומר כי הקומדיה מפקיעה את הגוף מגשמיותו ועושה שימוש מתוחכם באלמנטים פיזיים נמוכים, הפרשות, (קקה ופיפי בלשונו הבלתי מתיפייפת של המחבר, קטן, ואולי שוב עושה כאן לוין אצבע משולשת לשכבת הבורגנות המתחסדת), אך יחד עם זאת קיימת השאיפה לחיים, לשלמות, לאיחוד עם החסר אל מול הפירוק, ההתפוררות והמוות.

אהוד: טרם ראינו את המחזה אבל מה שיפה אצל חנוך לוין הוא שכשהוא כותב לשחקניו קקה-פיפי זה קדוש, זה תל-אביבי, זה מקובל גם על המטרוניתות האינטלקטואליות של העיר וחקוק על קירות הקאמרי – ולא כמו אצלנו, שאם אנחנו כותבים קקה-פיפי תיכף שתיים-שלוש נמענות מבקשות לא לשלוח להן יותר את המכתב העיתי הגס והוולגארי. מסתבר שגם לקקה-פיפי צריך מזל בחיים, ותמיכה של "סוכנוֹ­ת תרבות".

* * *

ידידיה יצחקי

שיבתם של "גטו" ו"נפש יהודי"

של יהושע סובול

כמה וכמה ממחזותיו של יהושע סובול תויגו כ"מחזות דוקומנטאריים", שכן היו שראו בהם מחזות שעניינם בהצגת מעשים שהיו כפי שהיו, מסוגם של "ממלא המקום", מחזהו הנודע של רולף הוכהוט, שבא לחשוף את חלקו של האפיפיור פיוס הי"ב בפשעי הנאצים, או מחזהו של פיטר ברוק "בני האיק", המגלה ומציג את גורלם של שבטים שנדונו לכליה בצפונה אל אוגנדה, ומחזות רבים אחרים שהופיעו על בימות אירופה ואמריקה, ואף בתיאטרון הישראלי לא נעדר מקומם – "קסטנר", למשל, היה רק אחד מהם.

סובול אכן בנה כמה ממחזותיו על תעודות ומסמכים מסוגים שונים, מהם שעניינם הוא היסטורי, "ליל העשרים", למשל, ומהם שעניינם באקטואליה, כמו "ג'וקר", "הפלשתינאית" ו"סינדרום ירושלים". גם מחזותיו "גטו" ו"נפש יהודי" מבוססים במפורש על מסמכים היסטוריים, סובול מצביע עליהם במפורש, עם זאת נראה לי שאין לראות במחזות אלה, כמו גם ביתר מחזותיו של סובול – "תיאטרון דוקומנטארי", שכן הם אינם באים לספר ולתעד על הבמה מעשה שהיה כך או אחרת, ולגלות דברים שאולי לא נודעו בקהל. גם הגורם ההיסטורי, המובלט היטב במחזות אלה, איננו עיקרו של אף אחד מהם, שכן הוא מעובד בהם עיבוד בימתי מרחיק לכת ומוצג מנקודת ראות סובייקטיבית מובהקת, מה שעשוי לעורר ספק באמינותם ההיסטורית של הפרטים הרבים הבונים את רצף המאורעות שבמהלכו של המחזה, אם כי האמת האמנותית עומדת מעל לכל ספק.

מהצד האחר, היו שראו במחזות אלה רק, או כמעט רק, את ההשלכות האקטואליות שעשויות לעלות מהם, ללא התייחסות לעניינם של המחזות במקומות ובזמנים המתוארים בהם. גם בכך יש החטאה רבה בתפיסת מהותם המורכבת ורבת הפנים של המחזות. לשם הבנתם המקיפה של מחזותיו של סובול יש, לדעתי, לראות אותם בשלושה מישורים של משמעות – המישור ההיסטורי, האוניברסאלי והאקטואלי, ולבחון אותם מתוך המבנה הבימתי שלהם.

מהבחינה ההיסטורית, מתמודדים "גטו" ו"נפש יהודי" עם מצבן הבעייתי, אם ננקוט בלשון המעטה, של דמויות היסטוריות, על יסוד עובדות ומסמכים היסטוריים. "נפש יהודי" הוא בראש ובראשונה ניסיון דרמאטי להבין את אישיותו הגאונית והנוירוטית של אוטו ויינינגר, על הרקע ההיסטורי של ראשית המאה העשרים. "גטו" הוא קודם כל התמודדות בימתית עם סיטואציה היסטורית החורגת מתחומיה של ההבנה האנושית, ועם זאת מבקשת להבין את האנשים שנקלעו אליה, משני צדדיו של המתרס ההיסטורי.

אוטו ויינינגר היה דמות אקסצנטרית וייחודית במידה מופלגת ביותר, אי אפשר לראות בו איפיון להווייה היסטורית כלשהי. המחזה "נפש יהודי" מבליט היטב ממדים אלה שבאישיותו, ועם זאת מציג אותו כנקודת מוקד לכמה וכמה בעיות היסטוריות המאפיינות היטב את ראשית המאה העשרים, מנקודת ראות יהודית וציונית, בעיקר, אך גם מנקודת תצפית רחבה הרבה יותר. עליית הלאומיות באירופה בעקבות המשברים הפוליטיים והחברתיים שהובילו בסופו של דבר למלחמת העולם הראשונה, התגברותה ומיסודה של האנטישמיות המודרנית, עמדתו הפשרנית של הליברליזם האירופי בשאלה זו, עלייתה של הציונות והתפשטותה ברחוב היהודי. אלה רק חלק מהנושאים העולים במחזה ומתמקדים בדמותו של אוטו ויינינגר. האקסצנטריות הנוירוטית שלו היא ביטוי למורכבותה של התקופה, לסבך בעיותיה, לניגודיות הקיצונית שבתופעות שלה, ואולי היא גם מוסברת בהם.

"גטו" מעלה תקופה היסטורית שלדעת רבים אין אפשרות לתת לה ביטוי ספרותי משכנע. המחזה אינו מתיימר כמובן להקיף אותה ולמצות את המשמעויות ההיסטוריות הכרוכות בה, אבל, כפי שנראה בהמשך הדברים, דומה שסובול מצא דרך לביטוי אמנותי אותנטי לכמה וכמה שאלות חשובות שתקופת השואה מעמידה בפנינו. אחת מהן מתמקדת בדמותו של קיטל, שהרשומות ההיסטוריות מתארות אותו כאדם תרבותי, חובב אמנות אנין דעת, אפילו הומניסט, שהפך לרוצח מפלצתי בכוחה של אמונה אידיאולוגית ותודעה של שליחות היסטורית.

שאלה אחרת מוסבת על דמותו הבעייתית של ראש המשטרה היהודית, גנס, המבקש להציל יהודים על ידי הקרבתם של יהודים אחרים, תוך משא ומתן, שאין כמוהו לאימה, עם הרוצחים. המחזה תוהה על מידת צדקתו או אשמתו ההיסטוריים, ביחס לצדקתם או לאשמת של גורמים ואישים אחרים שחיפשו דרכים אחרות במאמצי ההישרדות האישית והלאומית שלהם. מאמצי ההישרדות עולים במחזה על קו של רצף קווי, שמצידו האחד וויסקופ, המשתף פעולה עם הגרמנים בכוונה להפקת רווחים ולהימלטות אישית, בהמשכו גנס, ראש המשטרה היהודית, המשתף פעולה עם הנאצים על מנת להציל יהודים ככל שתמצא ידו, ומעברו השני של קו הרצף – הספרן קרוק, המבקש לתעד את המתרחש שלא יאבד ולא יישכח, ובכך הוא רואה את ההישרדות הלאומית, אבל הוא תומך גם בהתנגדות מזויינת, ובקצה השני חיה, המחפשת את הדרך להתנגדות. אף אחת מהדמויות אינה נשפטת במחזה, אשמתם וצדקתם אינם נשקלים זה נגד זה. הבעיה ההיסטורית שאין לה פתרון חד משמעי היא שמעניינת אותנו במהלכו של המחזה.

על אף ייחודן וקיצוניותן ההיסטורית של הדמויות ושל הסיטואציות שבהן עוסקים "גטו" ו"נפש יהודי", יש בהם כדי להעמיד אותן במשמעות אוניברסאלית רחבה, מעבר לעצמן, מעבר לאירוע ההיסטורי הספציפי, החד פעמי. באוטו ויינינגר, שהוא כאמור דמות היסטורית ייחודית, נדירה ביותר, גם באישיותו וגם בהשקפת עולמו, ומתפרש במחזה על רקע התקופה ההיסטורית ובעיותיה, יש במחזה יסוד כלל אנושי, שמעלה אותו אל מעבר למשמעות ההיסטורית הכרוכה באישיותו ובתקופתו. ויינינגר של סובול מתחבט ללא מוצא בשאלת זהותו, מהותה ומשמעותה. הוא אינו מקבל אותה כמובנת מאליה, הוא מטיל ספק במחויבותו לזהות שנכפתה עליו בלידתו, אם כי הוא מכיר היטב באי יכולתו לשנות אותה, מה שמוביל אותו בסופו של דבר להתאבדותו הדרמאטית. נושא זה קשור, כמובן, בשאלת התבוללותם של היהודים, שלא איבדה מאומה מהאקטואליות שלה עד היום, אבל יש בה השתמעויות הנוגעות גם לדרך ראייתו של האדם המודרני את עצמו, בכל סביבה לאומית או תרבותית בת זמננו. שאלת זהותו האישית, הדתית או הלאומית של האדם המודרני ומשמעותה היא מהשאלות העיקריות שהאנושות מתחבטת בהן במידה רבה גם בימינו אלה.

גם ל"גטו", על אף ייחודיותה הקיצונית של ההוויה ההיסטורית המועלית בו, יש היגד אוניברסאלי החורג אל מעבר למאורעות ההיסטוריים כשלעצמם. ההישרדות במצבי מצוקה היא נושא שמעסיק במידה רבה מאוד את המחשבה האנושית. הדברים קשורים גם בשאלת האחריות שנושא כל פרט כלפי הכלל, במידת המעורבות שהוא חייב בגורלו של הזולת. ב"גטו" עולות שאלות אלה ביחס למצבים קיצוניים ביותר, שכן דרכה של האמנות להציע מצבים קיצוניים כאמת מידה למצבים "נורמאליים".

הצד האקטואלי שבמחזותיו של סובול, על אף התייחסותו לנושאים העומדים בשעה זו ממש במרכז ענייניו של עם ישראל, עשוי להיות אקטואלי גם בזמנים אחרים, וראייה לכך היא האקטואליות של המחזה "גטו" בהיותו מוצג בימים אלה, ממש כמו לפני עשרות שנים, בזמן חיבורם והצגתם הראשונה. "נפש יהודי" משרטט מקבילות היסטוריות בין עלייתה של התנועה האנטישמית באירופה של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, לבין התחדשותה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף המאה העשרים. תהייתו של הישראלי יליד הארץ על מהותה ומקורותיה של האנטישמיות, שהוא עצמו לא התנסה בה בהוויה היומיומית שלו, ולפיכך אין היא נתפסת לו כדבר מובן מאליו, או כתכונה מוכלת במהותו של הגוי, מוליכה אותו אל גילוייה התמוהים ביותר, בתוך תוכה של היהדות עצמה. אם נבין את אוטו ויינינגר, האנטישמי היהודי, נוכל אולי להבין משהו במהותה של האנטישמיות. המחזה "נפש יהודי", בדומה לנובלה של עמוס עוז "עד מוות", מציע את האפשרות שהאנטישמיות היא שנאת הנוצרים את היהודי שבתוך עצמם, שאצל היהודים, בתהליך ההתבוללות שלהם, הופכת להיות שנאת היהודים את יהדותם.

ויינינגר לא נבחר כדגם של הזדהות כדי להתריס ביחד איתו כנגד היהדות, כפי שהוטעו כמה מבקרים לראות בו, לכן אין זה מחזה של "שנאה עצמית" או משהו בדומה לזה, כטענתם, אדרבא, ויינינגר בקיצוניותו הנוירוטית מהפך את משמעותם של הדברים שהוא אומר וחושב, ואילו הפתרון החיובי העולה מהמחזה לבעיות הקיום היהודי, על אף הקשיים החמורים הכרוכים בו, גם מהבחינה הרעיונית וגם מהבחינה המעשית, הוא הפתרון הציוני.

המימד האקטואלי שב"גטו" מתמקד בשאלה העולה במישרים במציאות הישראלית בעשרות השנים האחרונות, כיצד אפשרי פאשיזם יהודי, או אף ציוני. כבר רמזנו ברמז קל לתקבולת שעשויה לעלות במחזה בין דמותו של הנאצי קיטל לבין גורמים מסוימים במפה הפוליטית העכשווית במדינת ישראל ובציונות. נושא זה עולה במחזה במודגש גם בתיאור הסתגלותם המהירה של יהודים לשיטותיהם ולתפיסותיהם של הנאצים. "אתם תלמידים מצוינים," אומר קיטל לגנס כשהוא עוצר את וייסקופ. "הם מנסים יותר מדי להדמות אלינו," אומר ד"ר פול, גלגולו המלומד של קיטל, על ההנהגה היהודית של הגטו. בשולי המחזה, בשיחתו של קרוק עם ד"ר פול, עולה גם שאלת שנאתם של היהודים את היהדות, תוך כדי תהייה על מהותה של האנטישמיות המודרנית. באותו מעמד תוהה המחזה על צדקת דרכה של הציונות ההיסטורית. קרוק, איש הבונד, שהוא אחת הדמויות "החיוביות" שבמחזה, דוחה את הפתרון הציוני, ואילו הנאצי פול ממליץ עליו. יושם לב גם לכך שגנס, ראש הגטו הבעייתי, הוא ציוני קיצוני, איש המפלגה הרוויזיוניסטית.

המבנה הדרמאטי של המחזות הוא מתוחכם ביותר, ועשיר בפתרונות תוכניים ובימתיים מרתקים. שני המחזות בנויים על סיפור סובייקטיבי, רטרוספקטיבי של המאורעות. עלילתו של "נפש יהודי" מתרחשת בתוך נפשו הנסערת והשסועה של ויינינגר בערב מותו, כפי שניתן ללמוד גם משמו הראשון של המחזה – "הלילה האחרון של אוטו ויינינגר". פרקי חייו, חלומותיו, דעותיו ורעיונותיו של ויינינגר, פגישותיו האמיתיות והמדומות עם דמויות ואישים שונים שהעסיקו אותו במהלכם הקצר של חייו, נדחסים במחזה לתמונות של הבזקים העולים ממעמקי התודעה שלו. היריעה ההיסטורית הרחבה, גם במקום וגם בזמן, מצטמצמת לחלל מוגבל של אירועים, החדר שבו התאבד ויינינגר, ולזמן הקצר של לילה אחד.

ב"גטו" מתעוררות בעיות דרמאטיות קשות ביותר, עקב ייחודה של התקופה ההיסטורית, העמוסה ברגשות פגיעים ביותר מהצד האחד, ומהצד האחר עולה באימיה על כל מה שיכול הדמיון הספרותי להעלות ולהציג. מנהגה של הספרות הוא להקצין מצבים ולהעצים אותם, איך אפשר להקצין ולהעצים מצב אימים בו כל רגע עשוי להיות הרגע האחרון בחייו של אדם ובחייה של אומה.

סובול מצליח להתגבר על קשיים אלה בדרכים מעניינות ביותר. גם "גטו" מוצג כסיפור סובייקטיבי, רטרוספקטיבי, המסופר בהווה הדרמטי של הצגת המחזה, מפיו של השחקן היחיד ששרד מאותם ימים. סיפורו של התיאטרון בגטו וילנה מסופר אם כן במבט רחוק ומנוכר אל העבר. הניכור גובר בכך שהמחזה בנוי על יסודות קברטיים מובהקים, כפי שהיה נהוג בתיאטרון הסאטירי של גרמניה בשנות השלושים, הנזכר גם בגופו של המחזה. הוא עשוי כהצגה בתוך הצגה, ומלווה בשירים גרוטסקיים וסאטיריים המושרים תוך כדי התרחשותה של העלילה האימתנית. כיון שאין דרך להעצים את סיפורו של הגטו, נוקט סובול בדרך הפוכה, הוא יוצר רדוקציה של סיפור האימה. אין בכך ניסיון לרכך או להתאים את המתרחש על הבמה ליכולת קיבולו של קהל היעד של המחזה, אדרבא, הקונטרסט החריף שנוצר בין המסופר במחזה לאופן סיפורו מגביר את תחושת האימה העולה ממנו, בלא שיציג את האימים עצמם. לימים נקט טכניקה דומה גם דוד גרוסמן בספרו "עיין ערך אהבה", וכן גם בניני בסרטו "החיים יפים".

נוסף לכך, במרכז המחזה הוצב נושא המעורר אימה בעצם מהותו, הסלקציה, נושא שעובר לאורכו של המחזה כולו ויוצר את האחדות הדרמאטית שלו. בראשיתו של המחזה דורש קיטל למיין את הבגדים המובאים אל הבמה בנוסח הידוע מהסלקציות שנערכו בבני אדם: "גברים לחוד, נשים לחוד, לחוד הילדים, כל סוג – לחוד, לעבודה." בהמשכו של המחזה נפגוש סוגים שונים של סלקציה, נוסף לסלקציה בבגדים. יש סלקציה בספרים, אבל עיקר המשמעות האיומה של מושג זה מומחש כשהיהודים נאלצים לבצע סלקציות בעצמם. המחסור באינסולין מכריח את הממונים על הבריאות בגטו לערוך סלקציה בין חולי הסוכרת. משפחות שיש להן יותר משני ילדים צריכות לבחור את הילד "המיותר". גנס עצמו עורך סלקציה בין יהודים לא-פרודוקטיביים לפרודוקטיביים, ובסופו של דבר הוא נאלץ לערוך סלקציה של ממש ביהודי העיירה הסמוכה.

הבגדים, שבראשית המחזה מחליפים את בני האדם בנושא הסלקציה, מהווים מוטיב חשוב העובר לאורכו של המחזה כולו. מה שאי אפשר לומר כשמדובר בבני אדם נאמר על הבגדים. השוטרים היהודים שיוצאים לבצע סלקציה בעיירה הסמוכה מולבשים במדים של "קצינים רוסיים מצבא הצאר". שיתוף הפעולה של וייסקופ עם הגרמנים מתבטא בתיקון מדים גרמניים קרועים. גם בתחום הבימתי משמשים הבגדים כסימני זיהוי לתפקידים השונים שממלאים שחקני התיאטרון של הגטו במציאות הדרמאטית שמחוץ לתיאטרון – בעזרת הבגדים מהערימה הגדולה שעל הבמה הם נעשים לרב, רופא, שופט. תמונת הסיום, שבה מופיעים הבגדים הריקים בסצנה קברטית, גרוטסקית, בתפקידים של השחקנים, ממחישה היטב את חשיבותו של מוטיב זה בהעלאתם של האימים במסגרת הדרמאטית.

פתיחתו של המחזה מציגה אפוא גם את הנושא המרכזי שלו, הסלקציה, וגם מוטיב מרכזי, מטאפורי, שמאפשר למחזה לעמוד בנושא שאינו ניתן לביטוי ספרותי, מוטיב הבגדים. הוא הדבר גם בתמונת הסיום, בה חוזרים ומעלים הבגדים את נושא הסלקציה במפורש: "שוב לא ימיינו אותנו, לא ישליכו לערימות."

* * *

ישראל סגל

תגובה למאמרו של יוסף אורן

"והכנעני עדיין בארץ"

אורן פותח את מאמרו [גיליון 578] בהדבקת התואר "הציוני הראשון" לאברהם אבינו. ובכך חשף בהינף אחד את המחלוקת האידיאולוגית הגדולה בעם ישראל של המאה העשרים. שהרי הציונות הרימה שני דגלים – הקמת מדינה עצמאית לעם היהודי בארץ ישראל והבאת כל היהודים ארצה. מאז ועד היום קיים הוויכוח בין ה"ציונים" לבין עצמם ובין אלו ללא-ציונים, האם גם היום, 60 שנה אחרי קום המדינה, אחרי שמיצינו את רוב פוטנציאל העלייה, יש צורך ויש אפשרות להרים את שני הדגלים יחד? והאם אנו מדינה של "המקום" (כלומר, מדינה ככל העמים) או מדינה של "עם" (מדינה יהודית).

אברהם אבינו לא חשב במונחים של לאום ובוודאי לא על קיבוץ גלויות. אמנם "לזרעך נתתי" היא הבסיס לקיומנו כאן, אולם באלפיים השנים האחרונות עוד גרו בארץ, ועלו לארץ, רבים וטובים אבל בוודאי לא ציונים (אלא אם כמו כל פוליטיקאי מצוי נראה את המילה "ציונות" כמילה נרדפת ל"טוב"). ואילו רובו המכריע של העם היהודי המשיך לחלום על השיבה לארץ (תמיד "בשנה הבאה בירושלים") אבל ציפו שהמשיח יבוא ויעשה בשבילם את העבודה. עד אשר, כפי שכתב אורן :"למזלו של העם היהודי התקבצו אנשי-רוח אמיתיים, בעלי אמונה ובעלי מעוף, סביב רעיון התחייה בשלהי המאה הי"ט. כאלה שהבינו את ההבטחה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' כפי שצריך היה להבינה – כמשימת שעליהם להגשימה בעזרת ה'אף-על-פי-כן' הציוני."

ראשי הכנענים, יונתן רטוש ואהרון אמיר, שוכני עפר. הכנענים כתנועה כבר נעלמו מזמן. אבל רוחם עוד מרחפת מעלינו. הכנענים הסתמכו על מימצאים ארכיאולוגיים, המוכיחים לטענתם (עדיה חורון) שארץ עבר, היא "ארץ העברים", היא "ארץ קדם", היתה בימי קדם אומה עברית אחת, מהים ועד הפרת, מגבול מצרים ועד לבנון (ומעבר לזה). ולכן הם דגלו בהחזרת העטרה ליושנה ובאיחוד מחדש של כל האיזור. המשמעות המעשית היא אמנם איחוד של כל העממים כאן, מרונים, דרוזים, צ'רקסים וכו' אבל לא בהיבט של מדינה רב לאומית ולא "שתי מדינות לשני עמים" אלא להיפך, כמדינה אחת בת לאום אחד. מי שיוביל את המהלך הזה הם "העברים החדשים" בארץ ישראל, שבתכונותיהם המיוחדות ובבשלותם הלאומית יוכלו להשליט את הסדר החדש באיזור. ולצורך זה הם יכפו על יתר העמים/שבטים כאן את האיחוד הזה.

כלומר, האידיאולוגיה הכנענית, לא הטיפה להסדר עם שכנינו כאן, כמו שעושים זאת הסופרים שהזכיר אורן, אלא להיפך, הם היו בעד השתלטות בכפייה. ולא במקרה (אם כי להפתעת כמה מאוהדיהם) עם הקמת גוש אמונים הם הצטרפו אליו ותמכו בו. אמנם הם הסבירו זאת כצעד טקטי, שעבוד זמני של הפלשתינאים, שבסופו יביא להיטמעות מרצון של האוכלוסייה הנכבשת באוכלוסייה הכובשת, כהתחלה של בניית "ארץ קדם" הגדולה, אבל מכאן ועד לזהות את הכנענים כשמאלנים רחוקה הדרך.

הרעיונות הכנעניים הולידו תנועות שונות, שינקו מהם אך גם התרחקו מהם. כך נוסדו תנועות השמאל בראשות אבנרי ואחרים, אבל אלה, בניגוד לרטוש, והם דאגו להדגיש זאת, שאפו (ועדיין שואפים) להגיע עם הערבים להסדר בהסכמה.

מה שקושר בכל זאת בין אותם סופרים לבין הכנענים הוא "שלילת הגולה" ו"שלילת היהדות" של רטוש וחבריו. הכנענים טענו שהיהודים בפזורה אימצו באלפיים שנות גלות, תכונות כאלה שלא יאפשרו להם לבנות ארץ חדשה, ולמעשה אומה חדשה (ובתיאור התכונות האלה הם אימצו, אולי לא במכוון, את ההגדרות האנטישמיות). כדי לכונן כאן את האומה החדשה דרוש אדם חדש, "עברי" חדש, והציטוטים הנכוחים שהביא אורן מדברים בעד עצמם. אמנם הכנענים לקחו את הרעיון הזה רחוק מאוד אבל לא הם המציאו אותו. על הצורך בבניית עברי חדש, השונה מהיהודי הגלותי, כתנאי לייסוד אומה חדשה בארץ, עמדו כבר בסוף המאה ה-19 אנשי רוח כמו ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי (שגם דגלו בחזרה למקורות הקדומים של תקופת המקרא כמו הכנענים) ואחריהם גם מנהיגי היישוב בארץ וביניהם בן-גוריון ודיין. אפשר להתווכח היום אם גישה זאת נכונה (יש לה הרבה השלכות שלא אפרט כאן) אולם, לדעתי האישית, הרוח הזאת, הדגשת המיתוס העברי והישראלי מול היהודי, היא שסללה את הדרך להקמת המדינה.

ואולם הכנענים לא הסתפקו ביצירת עברי חדש ושלילת היהודים, אלא דרשו גם את פסילת היהדות, הדת היהודית, המסורת היהודית והספרות היהודית. רטוש חשב שאסור להביא לכאן בשום אופן את התרבות הזו. בדרכו שלו הוא שלל לא רק את הספרות הענפה ואת התרבות העשירה שהתפתחה בגולה מאז כינונה, ולא רק את הספרות האידית שהתפתחה במאה ה-19, אלא גם את הספרות שנכתבה בשנים האחרונות בעברית אך עדיין, לטעמו של רטוש, היתה גלותית. לכן, כך קבע, צריך לחזור לתקופת המקרא, לכתוב בלשון המקראית, זאת שטרם "התקלקלה" בגלות, שמחזירה אותנו לתקופת הישראליות של עם ישראל כאומה וכממלכה עצמאית. רטוש חשב, וזאת נקודה מרכזית להבנת הגישה הקיצונית הזו, שאם העם כאן ימשיך להיצמד לתרבות הפזורה, שאינה קשורה ל"מקום" (והערבים ימשיכו להיצמד לתרבות "הערבאית", המקבילה של "היהודית", שגם היא לא קשורה ל"מקום"), לא יהיה שום סיכוי להגשמת החזון שלו של עם אחד ושתי התרבויות האלה ינציחו את היריבות והעוינות ביניהן לעולם ועד.

אם ל"שלילת הגלות" היו תומכים רבים, הרי לשלילת המסורת היהודית קמו הרבה מתנגדים ואולי זאת הסיבה האמיתית לחולשתה של התנועה (אחד הבולטים הוא חיים גורי, ההוא מ"יפי הבלורית והתואר", שאהב את המיתוס העברי וכמעט הצטרף לתנועה בשנות ה-40 עד שהבין את משמעות שלילת המסורת היהודית).

מה שמאפיין את הסופרים שהזכיר אורן כמו גרוסמן, שלו (ולעניין זה גם כנענים בדימוס, כמו עמוס קינן, בנימין תמוז ועוד) הוא כתיבתם בשפה העברית של ימינו (בניגוד לביאליק, שלונסקי ואחרים) ועוד יותר חשוב, כתיבתם על המקום "שלנו" תוך הכרת הארץ וידיעתה, שהם למדו אותה לא רק מסיפורי התנ"ך ולא מהרומנים ומהסיפורים של סופרי ההשכלה אלא דרך הרגליים. ונדמה לי שזה מה שמאפיין את הזרם המרכזי בציונות (תנועות העבודה למיניהן) טרום המדינה, שלא רק הטיפו לעלייה אלא גם יישבו את הארץ הלכה למעשה. זאת לעומת תנועות ציוניות אחרות, כמו הרוויזיוניסטים, שראו את הארץ במשקפיים רומנטיות ובמבט מלמעלה, לא עם רגליהם על הקרקע, וכך בנו להם את החזון הרומטי/משיחי והלא מעשי של "שתי גדות לירדן".

קיים ויכוח לגיטימי על מהות היחסים שלנו עם הפלשתינאים. ברור שאנו עומדים היום, בעיני עצמנו ובעיני העולם, במילכוד שפתרונו לא נראה באופק. הסופרים שהזכיר אורן הלכו בדרכי השמאל, והשאלה אם הם צודקים או טועים – היא, כאמור, נתונה לויכוח. אבל הספרות שהם כותבים כאן ועכשיו, בשפה של כאן ועכשיו, נכתבת על הארץ "שלנו" ומתוך תוכה של אהבת הארץ "שלנו" (פשוטו כמשמעו). בעניין הזה, ובעניין הזה בלבד, הם מזכירים את הכנענים ועל זה בוודאי שלא צריך, וגם אסור, לגנות אותם.

* * *

ברוך תירוש

מבט לא שגרתי על אדוארד מיליבנד

שימחתנו אהוד עם הבאת התיאור המרגש "יפה, אבל העמק יפה יותר" של יואב אבניאון. 

מענין איך הגיעו חיילי הבריגדה למרומי המערה, שכנראה היתה אז מלאה בחול, בדומה לפסלים ולעמודים הענקיים במצרים, שהיו קבורים בחול ואיפשרו לחיילי נפוליאון לחרוט את שמותיהם במרומים. חיילי הבריגדה אכן חשו ופעלו ברגש כשליחי האומה, ואני כאיש פלי"ם יכול להעיד כי כאשר הגיעו אנשינו לאירופה לאחר המלחמה, בכדי להפעיל את "הבריחה" וההעפלה ארצה, הם מצאו מערכת הצלה מופלאה שהופעלה ברגישות על ידי החיילים הארצי-ישראלים מיחידות הצבא הבריטי, וגם יהודים מצבאות בנות הברית. זו היתה תרומה אדירה להצלה, שגם הצדיקה את הגיוס המקיף של בני הארץ לצבא הבריטי, שבאותה העת הפריעו סוכניו, כדבריך, לפעילות ההצלה באירופה, וקיימו סגר אכזרי למניעת כניסת ניצולי שואה ארצה.

באשר לאדוארד מיליבנד, המנהיג הנבחר של הלייבור, יתכן שהוריו, כדבריו, "נמלטו מהאפלה שאפפה את היהודים באירופה, ומצאו בבריטניה את אור החירות," – נקלטו בבריטניה בקרב חוגי השמאל, שאיתם היה האב קשור בשנות ה-30. למרות נטייתו לשמאל העויין, עלינו לברך את אדוארד מיליבנד על היבחרו למנהיג הלייבור, ובמיוחד על התחייבותו, ["הארץ", 28.09.10], לחסל את מורשת תקופת טוני בלייר שסיבך את בריטניה במבולקה בעירק, אולי בכדי למחוק את מוראות התבוסה וכניעת הדוויזייה הבריטית בבצרה, במהלך מלחמת העולם הראשונה.

באותה ברכה נציע לאדוארד מיליבנד גם לפעול למחיקת פעילותו של טוני בלייר בצפון אירלנד. שם, בצוותא עם מיודענו ג'ורג' מיטשל, הוא סחט מראש ממשלת אירלנד הצהרה: ש"ארצו לא תדרוש עוד לעולם את החזרת צפון אירלנד," וכיום פעילים שניהם ליד הרשות הפלסטינית לכפייה דומה על ראש ממשלת ישראל. 

ראוי שיחד עם אדוארד מיליבנד תלמד כל הנהגת בריטניה מדרכם של מנחם בגין ואריק שרון, ובאורח חד צדדי יורו על פינוי כל התושבים הבריטים מצפון אירלנד לבתים ארעיים בבריטניה הגדולה; ויהרסו את בתיהם ומשקיהם וכנסיותיהם האנגליקניות, ולמען (פרס) השלום, יחזירו את צפון אירלנד לאירלנדים.

אהוד: טוני בלייר קנה את מקומו הצ'רצ'ילי בהיסטוריה בכך שהצטרף למלחמה בעיראק – וזאת כאשר מרבית מדינות המערב התחרפנו והיו שרויות בתבוסתנות עמוקה כלפי הטרור האיסלאמי, ברוח הכניעה להיטלר בשנות השלושים.

"התחייבותו" של מיליבנד לנטוש את מורשת בלייר (שעליה אתה שש) – היא מפחידה, מטופשת ומסוכנת לעולם וגם לנו; הסיבות ההזויות שאתה מעלה להצטרפות בלייר לבוש – נקמה על מפלה בריטית בעיראק במלחמת העולם הראשונה! – הן מן הגורמים לכך שדברים רבים במאמריך אינם אמינים, וחרף היותם בחלקם זיכרונותיך ופרי בקיאותך – קשה להתייחס אליהם בתור מקור עובדתי-היסטורי אלא כאל קוריוזים.

* * *

ברוך אורן: ימין ושמאל אך לא לרס"רים

לאהוד בן-עזר שלום רב,

 אני מנוי על עיתונך רק מיספר חודשים אך אני נהנה מרמתו הגבוהה, ועל אף נטיית העיתון מעט ימינה, לטעמי, איני מסכים לדעתו של גרימי שזה עיתון ברמה של רס"רים. ואף כי דעתי אינה כדעת רבים מן הכותבים, איני רואה כל סתירה בין רמת כתיבה לבין דעות כלשהן, ויהיו הן גם נוטות לימין.

 אני מאחל לך המשך מלאכתך הברוכה,

ברוך אורן

אהוד: המכתב העיתי אינו "ימני" והוא פתוח לרוב הדעות והערכות-המצב – בתנאי שאינן פריים של אידיוטיזם מוסרי קיצוני או תעמולה פלסטינית שקרית במסווה ישראלי. ישנה אולי במכתב העיתי מידה רבה של פסימיות, אך זאת מפני שמרבית כותביו אינם מרמים את עצמם ואת קוראיהם אלא קוראים את המציאות נכונה.

* * *

יערה בן-דוד

תיקון הכלים השבורים

על קובץ שיריה של פנינה אליאני-שורוק

"שוב האור נֹגֵהַּ בי"

שירי הקובץ "שוב האור נֹגֵהַּ בי" [עקד 2010] של פנינה אליאני שורוק הם מפגש מפויס ומרגש עם החיים ועם האהבה, שנדחקו זמן מה הצידה בעקבות השבר של החולי. אין מדובר כאן בפגישה ראשונית עם יפי החיים, אלא בחוויה חזקה של התחדשות, מפגש טעון עם היש המוכר והיפה והיאחזות עיקשת בו. מפעמת בשירים ערגה לחיים מצד מי שחוותה אותם, התרחקה מהם וחזרה אליהם.

שם הספר והציור על העטיפה מתייחסים לתוצאת ההתמודדות ולא להתמודדות עצמה, ומשדרים אנחת רווחה של מי שעלתה מן התהום, יצאה מאפלה לאורה, לחגיגת חיים - זאת בהבדל מספרים העוסקים ישירות בהתמודדות ובתהליך ההחלמה, והאמירה בהם פרטנית ו/או אירונית, כדוגמת שני ספריה של דורית ויסמן ("איפה פגשת את הסרטן" ו"תוצאה חיובית") וספרה של ברכה רוזנפלד "אחר כך הייתי בראשית".

הדגש בשיריה של פנינה אליאני-שורוק הוא על הנצחת תחושות והרהורים הקשורים במאבק שהוכתר בהצלחה. הם קשובים לתחושותיה הנשיות ואינם נמשכים למצבים נטורליסטיים אלא למטאפוריקה ולאמירה הנקייה. יש כאן הארת פרדוכסים רגשיים האופייניים לשירי אישה, מזיגה מיוחדת של דווי ורפאות, עצב ואושר, התמודדות רגשית עם החידלון ותעצומות נפש, רצון חיים עז, המכריע חרדה וספק. בשירים, שבמרכזם יחסי גבר ואישה ובאלה המציירים נופי נפש והגיגים, תעייה ותהייה, בולטים איזכורים מן המקורות כגון: בריאת האישה מצלעו של אדם. חטא הנחש, שמשון ודלילה, ייסורי איוב ועוד.

אחד השירים המטלטלים בספר הוא "תשליך", שנכתב בראש השנה תשס"ט. מעבר לתהודה של מנהג התשליך ספוג השיר באסוציאציות מיציאת מצרים. המשוררת חשה על בשרה את חרון האל ומכותיו על המצרים, מבקשת להשליך למצולות את הכוח המאיים על חייה ומסיימת במשאלה המובעת בשתי שורות חזקות ומרגשות: "בקש עלי מאלוהים שלך שלי מאז. / אשב שבעה ואטבול ואעלה זכה וברה". כלומר, היא מוכנה להספיד את מותה - ולקום לתחיה.

המאבק לחיים משתקף גם בזוגיות: השיר "איש ואישה" נפתח בזו הלשון: "איש ואישה נשברו./ לא ראו לא שמעו רק אכלו מהתפוח. / מה אָרְכָה הדרך. / מה עָמְקָה / התהום". בדידותם של בני זוג המתמודדים עם החולי ומתקשים לרקום דיאלוג. השניים עוברים יחדיו את מסע השתיקה הקָשֶׁה, ובסופו של דבר "ממעמקים יִקְרְאוּ", כדבר הפסוק. אמנם אין דיבור-בשניים וחלל ריק מפריד ביניהם, אך לפחות הם מאוחדים בקריאה משותפת לכוח עליון, שהיא ה"ארוכה למצוקה".

גם ב"ואלוהים צייר אור מחושך" קיימת מבוכת הריחוק בזוגיות. אמנם "אלוהים צייר אור מחושך ואת האישה / פיסל מצלע / האדם שחש לבדו", אבל הדוברת מקשה: "אז למה כשהיא לצדו - / הוא בדרכו מגביה אליה גבו?" ובכל זאת אין היא אומרת נואש ומאמינה בבריאת האור מחדש: "הרוח בין העצים / שורקת בין התפוחים / להחזיר את הקסם והפחד / של הנחש / להשיל הנשל". אט אט הופכות השתיקות הכואבות והחרֵדות לנחלת העבר "כי השְׁאוֹל שם - / ואנחנו, אנחנו כאן".

המעמקים, מוטיב דומיננטי בשיריה של פנינה, הם דו-כיווניים: צלילה לתוכם ונסיקה מהם. כשהצלילה היא גם צלילה למעמקי התודעה, היא כורכת בתוכה גם חשבון נפש: "אצלול במעמקים / לדלות / היוהרה / אֵד / חֵטְא / אנטיגונה", וכשהנסיקה מן המעמקים אינה רק המרפא, היא צופנת בתוכה גם תובנות חדשות, שאליהן מתוודעת הכותבת.

מוטיב התהום וההיחלצות ממנו מופיע גם בשיר "לשלות פנינה", שבמרכזו הפיתוח המטאפורי של שם הדוברת: "מה לעשות כדי לשלות פנינה מרחם שהחליקה לתהום?" שואלת המשוררת, ומציעה בנחרצות פתרון מעשי: "מיד לשזור רשת באלפי קשרים מבין החללים / לצלול למעמקים עם שנורקל, תרמיל חמצן ולב / מלא עיניים במשקפיים / לתפוס ראש לראות לפני ולפנים" ואז "לבקוע קונכיה / לשתים / לרדות / הזוך / משליה/ ורחם / ולצעוק".

אלה שירי חיפוש ותיקון, הנסמכים על תקווה ואמונה וחום אנושי, אבל גם על פתיחות ופיכחון. מעניין השימוש הפלסטי המושכל שעושה פנינה במוטיב הקבלי של הכלים השבורים. לאחר מניית מגוון הכלים שנשברו, היא מבינה שהגיע הזמן "לסדר שוב את הכלים / מבראשית", לתקן ולשנות את אופן ההתייחסות לחיים. ואין כמו אברי ההולדה הנשיים כדי לסמל התחלה חדשה, או תיקון הפגימות: "בתהום אני סוללת דרך לרחם / לחזור להיות עובר יונק /מחבל הטבור. להתחיל / מחדש להערות מזונות / לאגור כוחות / לבנות היכלות / ליצור כלים חדשים / לא לשכוח לתקן השבורים". והחיים החדשים נובטים בהולדת נכדתה הראשונה.

האופטימיות בהולדת מחדש של האישה קשורה בהיפתחות חושנית למנעמי החיים שמזַמן היומיום ובמפגש עורג ומפויס עם החיים והאהבה. "הנה שמש מסמיקה באדום וסגול / והאושר מתפקע, / גוֹאֶה". ובשיר שכותרתו "אושר" היא מיטיבה להגדיר את התחושה החמקמקה הזאת כמו גם את מה שמאיים עליה: "אושר הוא הרף של / נביעת המים וצחוק / הילד ונֶבֶט / האור. אז תשעט / המלחמה ויד אדומה תשחט התותים / על פני האדמה". האושר הוא גם ב"לחיות במטבח בין ניחוחות הקוסקוס / והשניצל, לטעום לטעום בהנאה / נשפכת / לטבול בחיים, על חלקי הפסיפס / להספיג את רוטב הצלי והקציצות / "לנגב" בפת לחם / מה שניתז / מהחיים".

שירי השער השני בספר נכתבו במסע בעקבות עגנון, בו הדוברת היא אורחת נוטה ללון, תרה במקומותיו ומדמה לפגוש דמויות אילמות במסען האחרון ברכבות המוות, כמו הפסנתרן ומנגינתו בת האלמוות שלא הגיעה לאוזני אלוהים. בשער השלישי – שירי כמיהה לשלום בצל מלחמה וכמיהה לחיים ולאהבה, בתוכם השיר הלירי היפה "אחות לבי" המוקדש לסוזן. הספר נחתם בסימן של חיפוש אחר מנוחה ומרגוע, המגולם בריחוף המתמשך של השחף המטאפורי מעל לכינרת. השחף שרד את המבול, וכמשורר שתמיד תועה ומחפש, טרם מצא מנוח לכף רגלו.

* * *

אפרים קישון

ניצחון במועצה

ההצעה הפקיסטאנית לגינוי ישראל בגלל כיבושה של צ'כיה על ידי הצבא האדום, הוגשה שלשום לפנות בוקר ליו"ר התורן של מועצת הביטחון, ומאז נמשכים המגעים בין המשלחות לגיבוש עמדה אחידה. מן השיחות מאחורי הקלעים נסתבר, שקשה לגייס את הרוב הדרוש לגינוי, כי רק שמונה מדינות תומכות בה ללא סייג: פולניה, ברה"מ, ניגריה, אלג'יריה, יוגוסלביה, סעודיה, רוסיה הלבנה ומגישת ההצעה פקיסטאן. לפי השמועות, ממשלת ארה"ב מסתייגת מהטלת האחריות המלאה על ישראל, ואילו בלגיה וקנדה ביקשו את דחיית הדיונים למען מציאת פשרה מתקבלת על דעת כל הצדדים.

לפני דחית המושב ברוב זעום הספיק נציגנו באו"מ, מר יוסף תקוע, להבהיר בפני מליאת המועצה את עמדת ממשלתנו: לא ישראל פלשה לשטח הרפובליקה הצ'כית הסוציאליסטית אלא רוסיה וגרורותיה – אמר נציג ישראל – אז צריך לגנות את רוסיה ולא אותנו.

יעקב מאליק, נציג ברה"מ, עזב את האולם באופן הפגנתי כשהוא צועק לעבר מר תקוע בפנים אדומות מכעס:

"שיטות גבלס לא יעזרו לכם הפעם! אתם משחקים באש!"

בשלב זה הפסיק היו"ר התורכי את נאום מר תקוע, כדי לאפשר הידברות מאחורי הקלעים, כזכור. מן הדו"חות הסודיים נתחוור שניקרגואה, בלגיה וקנדה מגלות הבנה מסויגת לעמדה הישראלית לגבי מהותו של משטר הכיבוש בצ'כיה, אך מצד שני, כך הסביר נציג בלגיה בשיחה אינטימית עם המשלחת הישראלית, אין טעם לייצג עמדה שאין לה כל סיכוי להתקבל בהצבעה. "בסופו של דבר," ציין הנציג הבלגי, "אנחנו לא ילדים." נציג צרפת הביע את מורת רוחו על שלא נמצא משקיף או"מ בצ'כיה אשר ידווח על המאורעות וביקש הבהרות מפאריס. לעומתו הפגינה המשלחת האמריקנית גישה אוהדת מתונה: "אולי באמת היה צודק יותר לגנות את ברה"מ," הודה ראש המשלחת בשיחה בין ארבע עיניים, "אבל לרוסים יש זכות וטו במועצה, כידוע. יש לראות אפוא את ההשתלשלויות כחלק מן האסטרטגיה הגלובאלית של ארה"ב השומרת על יוקרת מוסדות האו"מ בכל מחיר."

מר תקוע הפנה את תשומת לב ראש המשלחת לעובדה, שגם לארה"ב יש זכות וטו כמו לרוסים, אולם הנציג האמריקני דחה בתוקף "כל השוואה עם הבריונים האלה."

האווירה בפרוזדורים נעשתה מתוחה מאד לאחר שאלג'יריה הפיצה כרוז ארסי ובו קראה לישראל "סחטנים", וגם פראוודה חידש את התקפותיו נגד "הקלגסים הנאציים של תל אביב, שיכורי יצר הכיבוש."

המשלחת הישראלית לא טמנה ידה בצלחת והמציאה לנשיאות תצלומים אותנטיים המוכיחים שמשוריינים רוסיים משוטטים בחוצות פראג, אולם הנציג האמריקני ביקש בזעם כבוש לגנוז את התמונות "המראות עובדות נדושות שאינן מוסיפות דבר להבהרת המצב."

השיחות מאחורי הקלעים הגיעו לתסיסה: יוגוסלביה וניגריה גיבשו הצעת גינוי חדשה, בה מואשמת ישראל על ידי ניגריה בהשמדת עם, אולם לאחר שנוכחו לדעת שהשגת תשעת הקולות מוטלת בספק, הסתפקו שתי המדינות בהצהרה משותפת עם סעודיה וכינו את ישראל בשם "סוחרי עבדים ניאו-פאשיסטים, רוצחי העם הצ'כי."

"לא להיגרר לוויכוח," שלח ראש משלחת ארה"ב פתק הרגעה אישי למשלחת הישראלית, "אנחנו פועלים ברקע."

ואמנם, עמידתה התקיפה של אחותנו מעבר לים עשתה את שלה וברגע האחרון נסוגה ברה"מ מהצעת הגינוי המפורשת, תמורת הבטחת המערב לתמוך פה אחד בנוסחה הפולנית המתוקנת בזו הלשון: "מועצת הביטחון מביעה את צערה על מעשי התוקפנות במזרח אירופה, המועצה מזהירה את ישראל לבל תסטה בעתיד מעקרונות האו"מ."

לפני נעילת המושב עוד הוסף להחלטה התיקון של רוסיה הלבנה: "כמו כן על ישראל לחדול מגרימת רעידות אדמה נוספות באיראן." אולם כל זה אינו משנה את העובדה, ששום סנקציות לא הוזכרו בנוסחה הסופית, וכפי שהצביעו על כך בחוגי משרד החוץ בירושלים, "אין החלטת המועצה קושרת במישרין את המאורעות בצ'כיה עם שמה של ישראל, שכן פסיק מפריד בין שני המשפטים הנוגעים לדבר." כמו כן הוסבה תשומת הלב לפסקה "גרימה" בקשר לרעידות האדמה באיראן, ביטוי שאינו מקפל בתוכו האשמה גלויה לגבי כוונות זדוניות מטעם ישראל אלא משאיר את הדלת פתוחה לאפשרות של מקריות. ואחרון אחרון חביב, אין לשכוח שהמועצה הביעה "צער" אך לא "צער עמוק" וכאן כבר מורגשת היטב השפעתה המרככת של המשלחת האמריקנית.

"הצעת ההחלטה לגינוי ישראל בגין כיבוש צ'כיה נכשלה אפוא סופית," סיכם שר החוץ את הישגי משלחתו באו"מ בפני חברי הממשלה, "ניצחון דיפלומטי זה הושג בזכות שלושה גורמים: אל"ף, פעולה הסברתית ענפה. בי"ת, תמיכה איתנה של מעצמה ידידותית. גימ"ל, צדק."

אפרים קישון, 1968

הפיליטון נכתב על ידי אפרים קישון בתקופת הפלישה של ברית המועצות לצ'כיה (אוגוסט 1968).

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

"ספרות זו לא פילוסופיה,

 וגם אסור ללמוד ממנה היסטוריה,

ואפילו לא על בן-אדם אחד."

אלימלך שפירא, "הירקון שבלב"

פרק א

בקיץ האחרון, כאשר מתקרבת שעת השקיעה, אני לוקח את מחברת הרשימות ואת המקטרת והולך לשבת על מרפסת "הדודנים" בחוף הים ביפו, זו המסעדה שמנוהלת עכשיו על ידי זוג עולים מרוסיה, אחרי האסון שבו נסחפו בגלים ממול ארבעת בניו של דודי אלכסנדר בן-עמי – איז'ו מחובבי-ציון, ויקו מאיטליה, תופיק מאום-אל-זעתר ופנדי מבומביי – ואחרי שהחלטתי להקדיש את עצמי לכתיבה, ולספר מההתחלה את כל הדברים שראיתי בימי ילדותי, בכפר –

*

לפנות-ערב שרוע המכונאי הצנום פטר יואל על האדמה תחת מכונית פיאט לבנה, אחת משתי המכוניות הקטנות שרכש כגרוטאות בחצי-חינם ומאז הוא שוקד לשפץ אותן, מעביר חלקים מזו לזו ומנסה לייצר ולהתאים בכוחות-עצמו חלקים חסרים –

*

מעבר לכביש, מחוץ לחומת האחוזה, עומד השומר חיים הורביץ ובידיו רובה-ציד. קנה-הרובה מורם בזווית של ארבעים-וחמש מעלות אל גג הרעפים בקומה השנייה של הבית הפינתי, הצפוני-מערבי בחומה. שמש שוקעת בגבו כאשר הוא מכוון לעבר להקת יונים שמרפרפת על הגג החום-אדמדמם; מחכה שיונים רבות ככל האפשר תנחתנה על פס הרעפים העגול של מקצוע הגג, העולה באלכסון כלפי מעלה; כלבו מחכה לצידו בשקט, חופר בחול ברגליו הקידמיות, משמיע נהמה כבושה ומכשכש בזנבו, כמצפה לקראת הזינוק. כדורוני-העופרת חבויים בתרמיל עשוי קרטון עבה, בעל כרכוב נחושת, בלוע הרובה, ועתידים להינעץ עוד-מעט ביונים. הצייד עוצם עין אחת ומכוון –

*

הגבעה המזרחית של האחוזה, בין הכרם לחורשת האקליפטוסים, רובה אדמת סיד שאינה ראויה לעיבוד. בחלקה המערבי פעור מעין בור ענק, אולי שריד של מחצבה עתיקה. עתה שוכבים שם בשורה בחורים אחדים ומכוונים רובים אנגלים מסוג לי-אנפילד לעבר לוחות-המטרה המוצבים מולם, לפני קיר חצוב באדמה חומה, בעלת גידים לבנבנים. ממערב, קרניים של שמש נמוכה מאירות היטב את גליונות המטרה, המצויירים עיגולים שחורים על רקע לבן, ומחוזקים בנעצים ללוחות-העץ –

*

בדירתה, מאחורי תריס-עץ מוגף, מציצה שושנה שפירא החיוורת החוצה, אל דרך החול העמוק, הטובעני, דרך שמפרידה בין ביתה לביתו של פטר יואל, השרוע תחת מכונית הפיאט. שני ילדיה של שושנה, אמנון ומאיה, מתפלשים בחול עם ילדי השכנים. הם רובצים על ארבעתם, מחליקים על החול שיירות של קופסאות סרדינים ריקות, קשורות זו בזו, וסוללים פסי "כביש" חלקים בחול. מאחוריה נשמעת ברדיו התוכנית היומית של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל: "...בארץ, משפחת אטינגר מירושלים. אל קצנלבוגן מאיר, פשה, רבקה, חיים, צבי וגיטלה, ניראו לאחרונה בגטו לודז' בקיץ 1942, מאת קרוביהם בארץ, משפחת קצנלבוגן יוסף ומשפחת וולף בנייק ורוזה מתל-אביב. אל משפחת קוגלמן..." אצבעות ידיה של שושנה נקפצות יחד לאגרוף כפול מעל מפשעתה. מאדימות במאמץ. עורן מבוקע מעבודות הבית. זה יותר משעה היא מחניקה בקרבה זעקה, ביודעה שאם לא תתאפק, ייקחוה פעם נוספת לבית-הקומותיים ההוא אשר במושבה חובבי-ציון, ושם יטפלו בה בחשמל –

*

ממערב לכביש הצר ארבעה בתים צהובים עטורי גגות רעפים אדמדמים-חומים. ליד הבית הצפוני-מזרחי שרוע פטר יואל. בכל בית חד-קומתי שתי דירות. בבית הדרומי-מערבי, מול דירתה של שושנה, חדר הנשק. כן עשוי עץ עבה ובו נתונים שלושה רובים אנגליים משומנים, סגורים לאורך בתי-ההדק בשרשרת בעלת מנעול. יותר ממחצית הכן ריקה. ארונית-עץ תלויה על הקיר ומבעד לדלת הזכוכית נשקף אקדח רקטות עב-קוטר, ולידו הכדורים הזוהרים. ארגזי תחמושת. שמן רובים. יומנים. מדים. מפקד התחנה, דב שפילר הרזה, במדי נוטר, מכין את כלי הניקוי לרובים החסרים, שאותם תחזיר מחלקת הפלמ"ח בתום המטווח החשאי, לפנות-ערב –

*

נפתלי קפלן נוהג במונית פורד אמריקאית אפורה על פני הכביש הצר. הוא שב מפגישה חשאית עם מודיע ערבי ביפו, ומישיבה במטה הארצי של ההגנה ברחוב אלנבי בתל-אביב. עבודתו כנהג מונית היא רק כיסוי לתפקידו כמפקד בהגנה. הוא גר עם משפחתו באחד מארבעת הבתים שממערב לכביש. ציפה אשתו מורה בבית הספר היסודי במושב הסמוך רמות-הצופים –

*

במרחק-מה אחרי נפתלי נוסעת מכונית מוריס אנגלית שצבעה חום-חאקי צבאי. ליד ההגה הימני שלה הסרג'נט הבריטי מורטון במדים ובכומתה. פסי אור שמש, שמבצבצים זה אחר זה בשדרת הברושים הגבוהים, בכביש השחור מתל-אביב לחובבי-ציון, מסנוורים את עיני היושבים בקדמת המכוניות –

*

בעל האחוזה יוספיה, אדון ג'ייקוב מאיירסון, יושב ליד מכתבתו העתיקה, העשויה עץ מהגוני, הוא מושך ממגירה אלבום בולים, מקרב לאחד הדפים זכוכית מגדלת, ובודק סדרת בולים של מושבות בריטיות באפריקה. הסיגר בפיו כבוי כי העשן מזיק לבולים. פניו מזכירים במעט את פרצופו של וינסטון צ'רצ'יל. על שולחן לצידו מערכת כלי-שח פתוחה, באמצע המשחק. החלונות הרחבים של דירתו בקומה השנייה, בבית הפינתי הדרום-מזרחי בחומת האחוזה, מכוסים ברשתות כנגד היתושים. אשתו, אשה ממושקפת כבדת-רגליים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, מתנהלת לקראתו לאיטה על פני הדירה הגדולה, המרוהטת בסגנון ויקטוריאני. בידיה טס כסף ועליו מערכת חרסינה דקה של ספלים ותחתיות, קנקנים למים רותחים, לתמצית, לחלב, וקערית עוגיות אנגליות –

*

שיח בוגנוויליה מטפס ליד שער האחוזה מבחוץ, חובק גבוה את קיר החומה בענפיו הירוקים ובפרחיהם הסגולים. מבין ענפיו בוקע שיח יסמין שפרחיו הלבנבנים מדיפים ריח. מתחת לסוכה שיצרה הצמחייה הפראית, ליד השער, לא רחוק מן הצייד, עומד הנער הערבי נואר, שחור ובעל עיניים מבריקות שמבטן חייכני ולח. תפקידו לדאוג שכל הבא בשער האחוזה פנימה יטבול את נעליו, או את כפות רגליו היחפות, בתמיסת ליזול הנתונה בתוך תבנית פח, ליד קיר החומה. כאשר נכנסות מכונית או עגלה לחצר, חורשים גלגליהן גלים בשוקת הבטון הרדודה, לרוחב השער, אשר נואר שוקד שתהיה מלאה תמיד בתמיסה –

*

עמירם גרין עומד על ברכיו מאחורי דינה שפילר השוכבת בצריף ירוק-דהוי, שמשמש תחנת אגד במקום שבו מתחבר הכביש עם רחוב החול של מושב הייקים הסמוך, כפר-מאהלר. לדינה שיער חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד-חלב. החזה שלה עדיין שטוח. היא שוכבת על בטנה על רצפת החול של הצריף, ובשתי ידיה מפשילה את מכנסי ההתעמלות שלה, בצבע חאקי-בהיר, שמהודקים בסרטי גומי גם סביב הירכיים. היא מרימה מעט את פלחי עגבותיה המוצקים, בעלי גוון הדבש, ורק צל אפל בסדק ביניהם. הפין ששולף לקראתה עמירם השמן הוא כפתור קטן מאוד, וחיוור. בחוץ רוכנים נערים אחדים ומציצים במעשה מבעד ללוחות המחוררים של התחנה, כאילו כל רגע של התרחשות שהם שואבים אל קירבם יקר להם מאוד, והם ממלמלים יחד: "טוז, טוז, טוז – "

*

רכבת מתקדמת במסילת-הברזל ראס-אל-עין-חדרה-חיפה, ממזרח לאחוזה. חיילים בריטים חמושים בטומיגאנים פוקחים עין מארבעה קרונות עמוסים ציוד צבאי ונשק. כמה מאות מטרים לפני הקטר השחור, שמתנשף בשקשוק בוכנות, ארכובות וגלגלים גבוהים, ופולט ענני אדים ועשן, נוסע בחריקה מתכתית מתמשכת טרולי, כלי-רכב צבאי משוריין, שגלגליו מתאימים לפסי-הרכבת. חיילים חמושים ברובי לי-אנפילד קצוצי-קנה ובמקלע ברן מאבטחים את המסע. לפני שבועיים נשדדה בדרך לחיפה רכבת שנשאה משלוח של שטרי כסף. הכספת נמצאה מפוצצת ביער האקליפטוסים של חדרה –

*

מקס רוזין, פקיד האחוזה, יושב במשרד אפלולי, בקומה הראשונה של הבניין הדו-קומתי שעל גג הרעפים הכתום-כהה שלו מרחפת להקת היונים. הן משקשקות כנפיים, עלה ורדת, מתמרנות מהר בזוויות חדות, כאילו טרם החליטו אם לנחות על מקצוע הגג האלכסוני ולשמש מטרה נוחה לרובה-הציד של חיים הורביץ, הניצב למטה. מקס מסכם גליון-תשלום שבועי. ליד הרישום של כל סכום מתנוססת טביעת אגודל של פועל ערבי, בדיו סגול. ביד אחת מקס כותב, בשנייה מחזיק שארית כריך שנותר לו מארוחת הצהריים. בגלל בעיות שיניים הוא אינו לועס אלא ממיס בפיו לאט את הנגיסה, כמוצץ סוכריה, לחייו שקועות ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת. באחד הגליונות יש שורות מספר ללא חתימה, מקס מניח את הכריך מידו, מטביע את אגודלו השמאלית בכרית החותם; ובתנועה סיבובית, כדי לטשטש את הטביעה, מוסיף כתמי דיו סגול אחדים; הוא טובל מטלית בספירט ומתחיל לנגב היטב את האגודל, המסתיים בציפורן מעוקלת ושחורה –

*

תופיק המשרת טרוט-העיניים מפסיק את שטיפת הכלים במטבח של משפחת בן-עמי, מנהל האחוזה, וקוטע בבת-אחת גם את שירו המונוטוני, שיר של ערגה וגעגועים, שמלווה תמיד את עבודתו. הוא יוצא לחצר, ובבטישת רגליים יחפות מקיף במהירות את הבית ועומד על הדשא כשהוא מציץ מבעד לתריס פנימה באשתו של המנהל, השוכבת ישינה על מיטה זוגית גדולה, לבושה תחתונים וחזייה בלבד, בצבע ורוד-כסף. כמו בצליפת שוט עשוי מים שורקת הממטרה מדי סיבוב ומתיזה מטר טיפות על רגליו ואחוריו של תופיק, אך הוא אינו מרגיש בכך –

*

בלב החלקות הירוקות של אחוזת יוספיה ניצבת טירה צהובה, מרובעת, גגות-רעפיה אדומים, ומגדל של בריכת בטון במרכזה. הרפת הגדולה של יוספיה בנויה בצורת רי"ש, בקומה התחתונה, בבניין הצפוני-מזרחי שבחומה. שלושה פועלים ערבים יושבים על שרפרפים וכל אחד חולב פרה, הדלי בין ברכיו. אצבעותיהם הזריזות מושכות פטמה אחר פטמה – אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעים צלילים קצובים, ובזה אחר זה חודרים סילונים לבנים ודקים אל החלב, הנמצא כבר בדלי, ומתמזגים עימו בשכבת קצף ריחנית, התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. הם מקפידים לחלוב באופן שווה ארבעה עטינים ורודים, בעלי כתמים אפורים, אצל כל פרה, ועוברים אל זו שלצידה. שמה והישגיה של כל חולבת רשומים בגיר על לוח מעל מקומה בשורה. במדור צדדי של הרפת נשמעות מאז הבוקר געיותיה העגומות של דיצה, אחת השיאניות של תנובת החלב. ראשה תפוס בסגר-צינור במקום-עמידתה ליד האבוס. היא מקשה ללדת. ברל הרפתן קורא לאחמד, הפועל הראשי, שיפסיק לחלוב ויבוא להשגיח על הממליטה; והוא עצמו יוצא לחצר וממהר למשרד האחוזה, להזעיק בטלפון את הווטרינר דוקטור וולף. אם לא תהיה ברירה יוציא דוקטור וולף את העגל חתיכות-חתיכות, ובלבד שיצליח להציל את הפרה המיוחסת –

*

על הגבעה במושב רמות-הצופים, הצופה אל האחוזה יוספיה, רובצות זו ליד זו שתי בריכות עגולות לאגירת מים, עשויות בטון וסגורות בגג. לבריכה האחת גג שטוח מוקף במעקה, לשנייה כיפת בטון חשופה. על כל אחד מהגגות מתבצרת קבוצה של ילדי המושב, ומבריכה אל בריכה עפים בחמת-זעם רגבי-עפר, אבנים וקרשים, כמו בין שני צריחים של צבאות אויבים. האוויר מלא קריאות וקללות. אבנים וקרשים עושים דרכם זרוק וחזור, רגבי עפר חום-אדמדמם מועלים אל הזורקים באמצעות סולמות-ברזל הקבועים בדופן הבריכות. מצב הלוחמים טוב יותר בבריכה בעלת המעקה – כי אויביהם ממול חשופים על הכיפה החלקלקה, וצריכים להיאחז בכל זיז ברזל שמזדקר ממנה, לבל יפלו. בגלל מיקומן הגבוה של הבריכות, וקרבתן זו לזו, יוצרים הקולות והקללות הדים מפחידים המתפזרים סביב –

*

צלצול הטלפון מיוספיה מזעיק את דוקטור וולף מחצרו במושבה חובבי-ציון, בדיוק ברגע שהוא עומד לתקוע מזרק זכוכית גדול ליד עינה של עז חולה. הוא מנגב את ידיו, לוקח את תיק העור הגרמני הגדול, תיק חום שבו כל כלי עבודתו הווטרינרית, קושר אותו בצד המושב האחורי של אופנוע BSA כבד ושחור, מעודפי הצבא הבריטי מתקופת המלחמה במדבר המערבי, מהדק לראשו משקפי-נסיעה גרמניים, שעדשותיהם מוקפות בתי עור שרוט ומהוה, להגנה מפני האבק, ויוצא לדרך –

*

ממערב לאחוזת יוספיה, בחנות שבאמצע הרחוב הארוך והיחיד של כפר-מאהלר, עומד הבעלים אדון שיינקראוט ליד מכונת החיתוך הידנית ופורש פרוסות שינקן אדמדם על נייר אריזה דק-ורוד, בעל גוון הדומה לבשר, אך מדיף ריח דפיניל, חומר חיטוי של תפוחי-זהב. זבובים טורדניים מתדפקים מבחוץ על רשתות החלונות ואינם מצליחים לחדור פנימה. ולטר שיינקראוט, אדום הפנים והכפיים, משוחח בגרמנית בכובד-ראש עם שניים מחברי המושב. הם מסבירים זה לזה נושאים המופיעים בכותרות דקות בעיתון הגרמני "בלומנטל", שמונח אף הוא למכירה על מדף בחנות הנקייה, ממנה עולים ריחות לחם טרי, חמאה ונקניקים. אך תוך כדי חיתוך ודיבור, ולטר שיינקראוט שקוע בעניין נוסף: מבטו עוקב מבעד לחלונו הגדול, המרושת נגד יתושים, אחר לוצי –

*

מעבר לרחוב החול הטובעני – קפה לוצי של לוצי שטרנבאך, אחד משני בתי-הקפה של המושב היחיד בארץ שיש בו בית-קפה. לוצי, במכנסיים קצרים ובחולצה דקה שאינה מסתירה את החזה השופע שלה, גוררת על פני חצץ הגינה שולחנות וכסאות מתקפלים. בעלה הנזי שטרנבאך עומד במטבח ומסובב ידית קבועה במרכז חביונת של מכונת-גלידה ביתית. העיסה הלבנה, הנוזלית-עדיין, מתקררת ונקפאת בזכות כתיתי-קרח זרועי-מלח הנתונים בחביונת העץ החיצונית –

*

מאחורי מחסן תבואה גבוה עומד צריף בודד של ויוי דהאן השחורה, העובדת בניקוי בתי-הציבור של המושב – המזכירות, משרדי המחסן, הספרייה הגרמנית, בית העם הקטן והמרפאה. ויוי רוחצת בגיגית-פח רחבה את בתה הבכורה, צנומת-הגוף ובעלת פני המלאך, כרמלה. היא שופכת עליה מדי פעם מים פושרים מכד אמאיל לבן, פגום, של המרפאה. במיטה, ליד הקיר, ישנה אילנה, הבת הקטנה. כרמלה צורחת מכאב כאשר האם מתעקשת לחפוף בסבון קרבול את שערותיה הארוכות, הבלונדיות, ולעבור עליהן במסרק דק, כנגד הכינים; היא מחזיקה בכפות-ידיה את פקועי-שדיה כמבקשת להגן עליהם מפני אצבעותיה המקרצפות של האם –

*

חבורה של נערים ערבים שבה מעבודות הבציר, הניקוי ואריזת האשכולות בכרם יוספיה, וצועדת בדרך-עפר צפונה, אל הכפר אום-אל-זעתר. בגרונות ניחרים עולה מקירבם שירה חדגונית אך מלאה ערגה. קריאות מואזין חלשות, הנישאות ברוח מן הכפר, נשמעות כעונות לה. בגדיהם מרופטים. אחדים מהם יחפים, והאחרים בסנדלים גסים עשויים שכבות גומי שנחתך מצמיג ישן. הם מנופפים כפות ידיהם בקצב השירה, ומגלים אגודלים, מוכתמים בדיו-החותם הסגול של פקיד האחוזה מקס רוזין –

*

 "דיו! דיו!" מזרז הקצב בצלאל פוקס את סוסו, הרתום לכרכרה דו-אופנית ורץ מהמושבה חובבי-ציון כשפרסותיו מקישות על הכביש הצר. תחת המושב ארוזות היטב בנייר עיתון, ומכוסות בשק עבה, מנות-בשר משחיטת הבוקר, על כל שקית רשום בעיפרון-קופי סגול שם משפחתו של הקונה –

*

מאחור מבקשת לעקוף אותו מכונית שברולט ספורט פתוחה ירוקה-מבריקה, שבה נוהגת לורט מאיירסון. לידה יושבת אחייניתה רותי, נכדתו של בעל האחוזה, הבאה לבלות את חופשתה בכפר –

*

המכונית חולפת על פני הנפח גרשון גרין כהה-הפנים, אביו של עמירם. גרשון הנמוך, בעל הגבות העבותות, עומד מול החלון הפונה לכביש, בצריף הנפחייה שלו ברמות-הצופים, חותך במספריים פח-נפט ריק שנוצץ בצבע כסוף-זהבהב, כדי להכין ממנו דיפון מחודש לתא-הקרח במקרר של קפה לוצי, שתחתיתו נרקבה. מחלון קטן, בחדר-האמבטיה ממול, בוקע החוצה קולה של אשתו העגלגלה שרקה, שעומדת ערומה, מכוסה קצף טרי של סבון-כביסה, ושרה במיבטאה הרומני: "כחול ים המים..."

*

קצת גבוה מעל חדר-האמבטיה של שרקה עומד ביתו השכור של המורה גבריאל דויטש-דרור הכותב שירים, שלדברי אשתו טובים משל ביאליק, אך לצערה אין מכירים בכשרונו. גבריאל שוקד על המצאה חדשה, בלון החופש. הוא מילא בלון תכול בגאז קל מן האוויר, או באוויר חם. עתה רואים אותו נשקף מבעד לחלון, בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור ושרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו. הוא משלח בלון תכול לאחר שהצמיד לפומיתו סרט נייר כתוב בדיו: "רוחו וגופו של היישוב העברי יהימו / יחדיו את דגל החופש ירימו! / אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה / תני מולדת לחלום אדמתה! – "

*

קצת גבוה ממנו, בגבעה של רמות-הצופים, ליד בית-העם ובריכות המים, עומד בחצר, ליד צריפו, השוחט של המושב ובודק את החלף. האדמה החומה לידו רווייה כתמים ישנים, קרושים, של דם תרנגולות שחוטות. טלי רסקין היפה, בעלת האף הקטן והסולד, ירכיה במכנסי התעמלות כחולים, מחכה בחצר לשחיטת התרנגולת שאימה שלחה בידה –

*

ואז נשמעת ירייה – נשמעת ונשמעת ואינה נפסקת אלא נמשכת ומשתברת בהדים כקול-תותח מתגלגל –

יונים נופלות, לוחות מטרה ננקבים, יונים שחייהן ניצלו ממריאות, בלון החופש מתפוצץ ושירו צונח. התרנגולת נשמטת מידי השוחט בעודו ממלמל את הברכה, היא מפרפרת בגרון קרוע, שחוטה-למחצה, על פני האדמה. טלי רסקין בורחת הביתה ובדרך עוצרת, מקיאה ונשבעת לעצמה שיותר לא תאכל בשר-עוף. שירתה של שרה גרין נקטעת. סוסו של הקצב פוקס נעצר ומתרומם על רגליו האחוריות כשהוא מעמיד בסכנה את תכולת הכרכרה. שני כלבים כנענים חסרי-בית, ממזבלה קרובה, כבר שועטים בנביחות אל ריח הבשר. הנערים הערבים נושאים רגליהם ופורצים בריצה מהירה לעבר אום-אל-זעתר. בידי הנזי שטרנבאך נשברת הידית של מכונת הגלידה. אדון שיינקראוט פוצע את ידו הסמוקה במכונת החיתוך של פרוסות השינקן. כף-רגלה הלבנה של כרמלה נרתעת בבהלה, הגיגית מתהפכת ומים מציפים את רצפת הצריף, ויוי צורחת ופניה השחומות מעלות סומק של שזיף בשל. אלי זלינגר, הדומה לנזיר שמנמן במשקפיים, מועד וטס מטה על אחוריו מעל כיפתה העגולה של הבריכה. שני דליי חלב נהפכים מתחת לעטיני החולבות, הפרה דיצה פולטת געיית-כאב ממושכת וממליטה לבסוף את העגל. מצחו של תופיק טרוט-העיניים, שנבהל, מכה בתריס ומעיר את גברת בן-עמי, הישנה בתוך החדר, ומיד הוא מקרטע במרוצה סביב הבית לעבר המטבח, תוך כדי מאמץ להשחיל את אברו הכהה והמתיז חזרה למכנסיו הרחבים, התלויים עליו ברפיון. בקבוקון הספירט של מקס רוזין נשפך על גליון-התשלום וממיס חתימות אמיתיות ומזוייפות. עמירם גרין נופל רפוי על עגבותיה החשופות של דינה שפילר, שמשמיעה קול צעקה ומיד קמה ובורחת כשהיא מושכת כלפי מעלה את מכנסי-ההתעמלות המהודקים בגומי לשוקיה זהובות השיער. צפירת הקטר מייבבת ממזרח כמבשרת חמסין. אישוניו של נואר מתגלגלים בלובן עיניו שעה שהוא משמיע קריאת התפעלות לנוכח מטר היונים הירויות, הצונחות בפרפור-כנפיים מגג הרעפים הגבוה. חיים הורביץ עומד שם למטה, מאחורי השדרה של דקלי התמר הנמוכים שבכניסה לאחוזה, בידו הרובה המדיף ריח חריף וצורב של עשן-ירי, וכלבו טס לעבר היונים הירויות שנופלות מהגג. טס הכסף נשמט מידה של גברת מאיירסון, כלי חרסינה עדינים נשברים, ותכולתם מתפזרת על גבי המרבד. נפתלי קפלן עוצר בפתאומיות את המונית, מכוניתו של סרג'נט הבולשת מבצעת פנייה חדה לצד הדרך ומתנגשת בברוש, מורטון עף לצד הכביש, דוקטור וולף מגיח מאחור על אופנוע ה-BSA הכבד, ועוצר לטפל בו. שושנה שפירא משחררת את הזעקה שכלאה מאחורי התריס הסגור מאז הסתיים השידור היומי של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, אמנון ומאיה ילדיה רצים יחפים הביתה, מאיה בוכה, הנוטר שפילר הרזה מקדים אותם בדרכו הקצרה מחדר-הנשק לדירה שממול, הוא מפציר בשושנה שכנתו להירגע, והיא משתתקת בהשקותו אותה כוס מים ובהיכנס בעלה אליהו, שבא במרוצה מגן-הירק, אך הזעקה נמשכת מבחוץ כצפירת-אזעקה בו-זמנית שאינה מסתיימת גם לאחר שהאוויר יצא מקודמתה, ועיניה של שושנה השותקת פעורות עתה באימה, שפילר רץ החוצה –

*

פטר יואל הוא שצועק – המכונית שתחתיה הוא שוכב איבדה לפתע את יציבותה ועתה תפוסה כף ידו השמאלית, הפשוטה על גבה, בבליטת מתכת שננעצה בה –

המשך יבוא

* * *

צבי לָפֶר

לדעת רוסי רם-דרג, את השירים ה"רוסיים" המציאו בישראל!

לאודי וגרימי שלום רב,

בתחילת שנות ה-90 עבדתי ברוסיה ואוקראינה כנציג ומנהל של חברה אנגלית-אמריקאית. במסגרת עבודתי ביקרתי בהרבה מפעלי פלדה, שאת תוצרתם ייצאנו לסין וקוריאה, דבר שחייב נסיעות מרובות. לרשותי עמדה מכונית ג'יפ מיצובישי-פג'רו, עם רישוי גרמני, שצירוף האותיות והספרות, וכן צבעיו והפנסים, היו זהים למכוניות נבה משטרתיות. מאחר שהמרחקים היו גדולים, והקליטה של תחנות הרדיו המקומי היתה גרועה, הבאתי מהארץ קלטות וביניהן הגבעתרון שר שירים רוסיים, בעברית כמובן.

באחת הנסיעות נלווה אליי בעל משרה רמה, כאשר יצאנו מהעיר ותחנת הרדיו לא נקלטה, שמתי קלטות מהארץ. כאשר שמע את הגבעתרון אמר לי:

"שמע, תמיד לימדו אותנו שהרוסים המציאו הכול, והאמריקאים והאירופאים רק חיקו והציגו עצמם כממציאים. ידעתי שאדיסון המציא את נורת הליבון, הפטפון והרבה מכשירים חשמליים, למרות שלימדו שזה לא הוא אלא רוסיים. אבל כעת ברור לי שגם השירים שהיינו שומעים ושרים לא נוצרו על ידי הרוסים."

לקח לי זמן להסביר לו, אך עד היום אינני בטוח שקיבל את הסבריי.

אהוד: זמר הטנור הנהדר הישראלי-לשעבר, ממוצא רוסי, יבגני שפובלוב [יליד שנת 1968], סיפר בשעתו, בהופעה חיה בערב לזיכרו של אורי גורדון ברעננה, כי את המנגינות של השירים ה"רוסיים" בעברית למד כאן בארץ – כי ברוסיה כבר לא זכרו אותן. אגב, עם תחיית הזמר העממי האירי, נסעו מוסיקאים אירים לארה"ב [יש יותר "אירים" בארה"ב מאשר באירלנד] להקליט מפיהם ולשמר את השירים שכבר לא נותר להם זכר במולדת המרוששת.

* * *

שני ספרים חדשים של עדינה בר-אל

סופרת, חוקרת, מבקרת ספרים, מרצה, מכשירה מורים וגננות להוראה

גן-חיות בבית

ספר סיפורים לכיתה א'

מאת: עדינה בר-אל

הוצאת "עופרים"

מי איבד נעל חדשה בדיוק ביום של גשם?

מי גנב את הגזר מהחקלאים?

כיצד ניצל גוזל קטן של יונה?

למה שיר לא תבוא מחר לבית-הספר?

למי ניתנה השמיכה שמיכי?

מה קורה בבית עם המון-המון חיות?

על כל השאלות האלה תמצאו תשובות בספר זה.

הספר מתאים לתלמידי כיתה א', אבל גם לסקרנים קטנים יותר וגדולים יותר.

הקנגורו והמעיל

ספר סיפורים לכיתה א'

מאת: עדינה בר-אל

הוצאת "עופרים"

מה מספרים למורה כשלא מכינים שיעורים?

מה קרה למעיל שנחטף על-ידי קנגורו?

מה ביקשה הדס בכותל המערבי?

מי הציל ציפור בכיתה?

איך התגבר גילי על געגועים הביתה?

לאן הביא סבון הפלא את רוני?

על כל השאלות האלה תמצאו תשובות בספר זה.

הספר מתאים לתלמידי כיתה א', אבל גם לסקרנים קטנים יותר וגדולים יותר.

[דבר המפרסם]

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בהערה שלנו לביקורתו של משה גרנות על ההצגה והמחזה "גטו" נפלה טעות וצ"ל: "בהצגה שאנחנו ראינו לא הופיעה חני פירסטנברג, ואת קול הפיתום הפיק גדי יגיל עם בובתו. לא ברור לנו למה עשה כך, ומדוע מופיעה השחקנית הנפלאה חני פירסטנברג רק בתוכנייה מבלי שתופיע בכל הצגה, ואין לכך שום הסבר או התנצלות מצד התיאטרון."

* הידד לנאצים! – וידקון קוויזלינג, ראש ממשלתה הנאצית של נורווגיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהוצא להורג בסיומה – בוודאי עולץ בקברו. אמנם הגרמנים הם שבונים כיום לחיל הים הישראלי צוללות "דולפין" משופרות שמגדילות את טווח האיום האסטרטגי שלה כלפי מדינות אוייב מרוחקות כגון איראן – ואולם ממשלת נורווגיה הנוכחית, כנראה ברוח המסורת הנאצית והכניעה ללחצים האיסלאמו-נאציים – לא רק מגבילה ייצוא ציוד צבאי ושירותים צבאיים לישראל אלא גם אסרה על המספנות הגרמניות בעיר קיל לערוך כבעבר את ניסויי העומק של הצוללות החדשות של ישראל באתר ימי המצוי בתחום נורווגיה.

* משה בר-יוסף כותב לנו: אהוד שלום, ראיתי בגיליון האחרון [578] את הרשימה שפירסמת תחת שמי ואני מבקש תיקון קטן שלא  יאשימו אותי בפלגיאט. הרשימה הזו הסתובבה באינטרנט והגיעה לתיבה שלי והעברתיה אליך. לא אני המחבר אלא רק הדוור. אז אנא תקן. תודה.

* כנגד כל הטענות שמעולות נגד עם ישראל בארץ-ישראל כדאי לזכור שאנחנו כאן העם היחידי בעולם שמדבר בשפת התנ"ך, שפת הספר והדת שמהם צמחו הנצרות והאיסלאם, אבל כמה ממאמיניהן דוברים עברית? – אז קצת כבוד לרמה הלשונית שלנו. גם בוגר כיתה אל"ף בישראל יודע עברית טוב יותר מהרבה היסטוריונים ותיאולוגים בעולם, וממרבית היהודים האמריקאיים המסתכלים עלינו מגבוה, וגם ממרבית הילדים הערביים בני-גילו בישראל. נכון שאפשר לדבר עברית ולהיות מטומטם, אבל כמה מטומטמים יש בעולם בשפת התנ"ך? – סתם.

* מדי פעם שואלים אותנו חברים וידידים איך זה שלאחר מאות הגיליונות של המכתב העיתי או למשל ספרנו "אין שאננים בציון" והכתיבה הפובליציסטית שלנו כבר חמישים שנה – לא פנו אלינו משום מקום, מזמין או שולח, לייצג את העמדה הישראלית, לא בארץ ולא בחו"ל. אנחנו לא מתפלאים כי אנחנו יודעים היטב את מעמדנו כסופר נידח שאין פונים אליו, מה עוד שאינו משתין או משטין על המדינה, כנהוג בקרב אחדים מנביאי הדור ומוריו, אבירי האידיוטיזם המוסרי.

אך כיום, בגילנו המופלג, כאשר גם השמיעה שלנו כבר אינה מה שהיתה – גם אם היו פונים אלינו, לא היינו מקבלים את ההצעה. נשמח לנסוע לחו"ל אם יתרגמו ספר שלנו ויזמינו אותנו להיפגש עם קוראים; ומאחר שאין סיכוי כי זה יקרה, אנחנו לא נוסעים אלא לטיולים פרטיים על חשבוננו, מבלי להיפגש עם קהל, ואין לנו חלק בהסברה הישראלית, שאינה זקוקה לנו.

* "האגודה לזכויות האזרח בישראל" (שאם איננו טועים נתמכת על-ידי "הקרן לישראל חדשה", שמסייעת גם לאויבי ישראל), הגישה את הדו"ח השנתי שלה על מצב זכויות המיעוט הערבי בישראל [תודה להם שלא השתמשו במונח "המיעוט הפלסטיני בישראל", כנראה מטעמים משפטיים] – והוא כצפוי מלא ביקורת קשה ומאשימה כלפי ישראל וגם זוכה מיד לחשיפה תקשורתית (כגון בתוכניתה של אבירת הצדק לערבים קרן נויבך ב"קול ישראל").

ואנחנו שואלים את האגודה: מדוע אינכם מגישים דו"ח שנתי על מצב זכויות האזרחים היהודיים והישראליים במזרח התיכון? במדינות שבהם נשדד רכושם כפרטים וכקהילות? במדינות שכניסתם אסורה אליהן גם אם אינם ישראלים? במדינות המחרימות אותם והמאיימות להשמיד אותם? – אם מיעוט, אז צריך להסתכל גלובאלית, ולהפסיק לרמות את העולם כאילו אנחנו הרוב השליט באיזור, והמדכא את המיעוטים! – ואגב, מה בקשר לזכויות המיעוטים במזרח התיכון המוסלמי כולו? – נשים, נוצרים, ילדים? עניים? זה לא שווה איזה דו"ח איזורי קטן – או שנוח ורווחי לכם, גם כלפי הספונסר שלכם – לחפש את המטבע רק תחת הפנס?

* מה יקְדם למה? ה"שלום" בין ישראל לפלסטינים או שאימו הדוברת ערבית-בלבד של ג'ורג' מיטשל תתחיל לדבר אנגלית?

* שוב ושוב אנחנו מקבלים תלונות, מהיותנו גם חברי העמותה של מוזיאון גוטמן, על הכיתובים המוזרים, השקריים והפרו-פלסטיניים – בתערוכת צילומיו של ח'ליל ראאד, צילומים שאינם יוצאי דופן באלפי הצילומים הישנים והמרתקים של ארץ ישראל שנעשו מאז הומצא הצילום, אך אלה של ראאד בתערוכה מוצגים באור מגמתי ומזוייף שהוא-עצמו מעולם לא התכוון אליו. אנחנו מקווים כי עתה, עם חילופי המשמרות באוצרוּת המוזיאון (האוצרת המסורה והדעתנית טלי תמיר התפטרה) – תופק תערוכה אמיתית ומקצועית, לא חנטרישית, של צילומי וגלויות ארץ-ישראל מן האוספים העשירים הקיימים ובעזרת עשרות האספנים הבקיאים בהם, ונזכיר רק את הגלויות של "אמריקן קולוני" ואת הצלם היהודי נרינסקי, וזה רק חלק מן המיבחר הגדול.

* כדאי לזכור לפעמים שנתניהו אינו רק האוייב של השלום ושל ישראל אלא גם ראש ממשלת ישראל הנתון בלחצים נוראים מצד שקרנים, אינטרסנטים ומנוולים בינלאומיים. כל הקישור האובאמי בין ההקפאה להמשך "תהליך השלום" הוא בלוף אחד גדול. חרטא ברטא. כך גם ההבטחות האובמיות שגבול הירדן עם ממלכת ירדן יישאר תמיד בידי ישראל. הפלסטינים כבר הכחישו זאת, גם ג'ורג' מיטשל הכחיש, וכל בר-דעת, כלומר, מי שאינו אידיוט או שונא ישראל – מבין ששום מדינה פלסטינית לא תסכים שישראל תחצוץ בינה לבין ממלכת ירדן (הפלסטינית ברובה), וכי בלי חציצה זו ישראל תאבד עצמה לדעת אם תסכים לגבול פתוח שיציב את האיראנים מול נתב"ג, מערכת "הארץ", פתח תקווה, כפר סבא ונתניה!

* בגיליון "תרבות וספרות" של ערב שמחת תורה, 29.9.10, מספרת נילי קלינגר על השתקפותו של מושב הפועלים הראשון במזרח פתח תקווה, עין גנים, אצל ברנר ועגנון. היא מספרת שברנר התגורר בבית פסילוב בעין גנים, הוא ה"פרבר" המתואר בספרו "מכאן ומכאן" (1911), ומסיימת ש"למרות ביקורתו הוא [ברנר] משאיר פתח תקווה בדמות הזקן והילד – דור המייסדים ודור העתיד – בתמונת הסיום."

אילו קראה את ספרנו "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001. במלאת 60 שנה לרצח ברנר), ספר שמעולם לא נזכר ב"תרבות וספרות" שהרי ברנר לא היה נרצח ערבי – היתה יודעת שאחיו של הניך פסילוב המנוח [שהיה חברהּ של אסתר ראב], אשר גם לזיכרו הקדיש ברנר את הסיפור "מכאן ומכאן" – היה ברל-דב פסילוב, השחום, האמיץ וקטן הקומה, שעל פיו תיאר ברנר את דמות הילד-הנכד האמיץ עמרם בסיפורו [אישר לי זאת בשעתו שמעון קושניר]. אגב, בנו של ברל פסילוב הוא האלוף מיל. נתי שרוני, שירש את גובהו מאימו; נכדתו של ברל פסילוב, בתם של נתי וזלדה, היא השחקנית הנהדרת יעל שרוני.

* ביום שישי האחרון התקיימה בבית העלמין בגבעת השלושה אזכרה במלאת שלושים למותו מדום לב של איתן אלכסנדר נשיץ. איתן היה בנם של נחמה וגד נשיץ. נחמה היא בתו של אייזק-יצחק בן עזר, שהיה בנו של משה-שמואל ראב בן עזר, ממייסדי פתח-תקווה ואחיו הצעיר של סבנו יהודה ראב בן עזר. כך חזר הנין לאדמת אבותיו בגבול פתח תקווה.

* לאחרונה הפסדנו פרקים אחדים, כנראה חשובים, בסדרה של סייד קשוע "עבודה ערבית", ואולם הפרק במוצאי שבת האחרונה, שמתרחש בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", מחזיר אותנו להערכה שזוהי סידרה אמיצה ונהדרת, מקצועית במאה אחוז – העלילה, הטקסט, השחקנים – והלוואי שהשפעתה תתרום ליכולת של ערבים ויהודים להסתכל בעין קצת משועשעת וסאטירית על דברים כואבים ביותר ובלתי פתורים. הסידרה השנונה גם מחבבת לאוזן העברית את הערבית המדוברת, שהיא שפה מלאה חן, חוכמה וקסם עממי.

* יש לדרוש שבית הדין הצבאי של פיקוד דרום ידון למוות את שני החיילים הישראליים, שבמקום לפתוח בעצמם ילקוט חשוד, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ואולי להתפוצץ עימו וליהרג, ביקשו מילד פלסטיני לפתוח את הילקוט שבני-עמו ואולי משפחתו הניחו במקום! – עלינו לשנן לעצמנו ולזכור – מוטב שני חיילי צה"ל הרוגים בשעת פעולה נגד הורגי ילדינו (פעולה שאליה אנחנו שלחנו אותם) – במקום כל ילד פלסטיני חי! – יש להוציא להורג את החיילים הפושעים שלנו! – ובלבד שאינם בני או בנך!

* האם גם שגרירת ארה"ב באו"ם סוזן רייס קיבלה חינוך מוסלמי בילדותה או שהיא סתם דומה מאוד במראה לנשיא שלה וגם נהנית להשפיל את נציגי ישראל בגסות נפש? הייתכן כי זו האליטה המנהיגה את ארה"ב כיום? הם השתגעו? הם השתגעו? זו ההנהגה שלהם?

אין דבר, אלוהים גדול, וחרף נישוקי התחת שלהם לטרור הערבי ולאיסלאם הקיצוני – הם, האמריקאים, ובראשם בני דמותו וחוגו של אובמה, כשגרירה סוזן רייס, עוד יחטפו באבי-אביהם על ההתנכרות שלהם לישראל ולראיית המצב האמיתי במזרח התיכון!

* יחטפו? הם כבר חוטפים! – "מימשל אובמה שוקל לפרסם בקרוב אזהרת מסע נרחבת, בה יתבקשו אזרחי ארה"ב להתרחק ממקומות ציבוריים באירופה, נוכח איומים חדשים מצד ארגון אל-קאעדה. כך דווח היום (שבת, 2.10) בסוכנות הידיעות אי-פי. גורמים אמריקאים רשמיים מסרו לסוכנות כי משרד החוץ עשוי לפרסם את ההודעה כבר מחר [יום א']. אמריקאים המבקרים באירופה יתבקשו להתרחק מאתרי תיירות, מריכוזי תחבורה ציבורית וממוסדות הומי אדם בשל האיומים החדשים. דובר משרד החוץ פי.ג'י קראולי סירב להתייחס לנושא, אך אמר כי מימשל אובמה נותר מרוכז באיומי אל-קאעדה על האינטרסים של ארה"ב וינקוט צעדים הולמים כדי להגן על אזרחים אמריקאים. ביום רביעי [29.9] דווח כי סוכנויות ביון אירופיות חשפו בשבועות האחרונים התארגנות טרור, שתיכננה לפגוע בערים מרכזיות ביבשת, במתכונת דומה לזו של הפיגוע במומבאי [בומביי] לפני כשנתיים וחצי. על פי הדיווח ברשת החדשות הבריטית סקיי ניוז, גורמי טרור הממוקמים בפקיסטאן תיכננו לבצע מתקפה סימולטנית בלונדון ובערים נוספות בצרפת ובגרמניה. טים מרשל, עורך חדשות החוץ של סקיי ניוז, סיפר כי 'התוכנית היתה בשלבים מתקדמים אך לא מוכנה לביצוע בטווח הזמן הקרוב.' לפי הדיווח, העלייה במתקפות היזומות של כוחות אמריקאים בפקיסטאן בשבועות האחרונים, קשורה למאמצי המערב לבלום את התארגנות הטרור." ["הארץ אונליין", 2.10].

* התפרסמה כבר בעיתונים המודעה על הגשת מועמדות של סופרים ישראליים לפרס היצירה ע"ש לוי אשכול ז"ל לשנת 2011. לצערנו לא שמרנו אותה ואנחנו מבקשים ממי שהפרטים בידיו לשלוח לנו, ונפרסמם לטובת כל הסופרים.

* ברכות לאזרחים האמריקאיים עריף עליחאן וכרים שׁוֹרה בקבלכם מאובמה תפקידים רמי-דרג במימשל ארה"ב. עוד צעד בדרך לצביעת ארה"ב בירוק-מוסלמי ובאפרו-אמריקאי.

* אהוד, בגליונות האחרונים הוזכרה "מינת אבו-זבורה". מצרף אני כאן את תצלומי השער הקדמי והשער האחורי של הספר שכתב הסופר חיים שמחה נחמני, "הרפתקאות ששון וגיורא" ושיצא לאור בהוצאת צ'צ'יק, תל אביב, 1969. ראשית עלילתו של הספר היא באותו נמל ארצישראלי, ולקוראים, בניהם או נכדיהם, ינעם. המוקירך,  שאול כ"ץ.

מי שלא קורא את חדשות בן עזר עד הסוף לא מבין הרבה דברים

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,057 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,030 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל