גיליון מס' 580

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתשרי תשע"א, 7 באוקטובר 2010

עם 2 צרופות סדרי הגשת המועמדות לפרס היצירה לסופרים ע"ש לוי אשכול: התקנון והשאלון, וטור אמריקאי של אורי דרומי שהתפרסם ב"דה מיאמי הראלד".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: דורון גיסין: יד לְמיקדו.

איליה בר-זאב: חרדה.

אורי הייטנר: 1. מדינאות וממלכתיות. 2. כן לאובמה.

רון וייס: התזמון המושלם של טרור נגד טרור.

עמוס גלבוע: היש סיכוי לאמת מול השקרים של הערבים?

ד"ר יעל ויילר ישראל: המבחן של המימשל האמריקאי.

ברוך  תירוש: הידעתם מה עשה בפומבי איבן סעוד לפילגשי ההאשמים בחצי האי ערב? // נעמן כהן: אלישע פורת ופח האשפה של ההיסטוריה.

תשובה על הערה ל"משה מנבכי חלשונו" מאת משה ברק.

ד"ר יובל ברנדשטטר: על געגועיו של הייטנר למורשת רבין.

חנן רותם: ראשית הפילוג בקיבוצים. // יוסי גמזו: סְתָו יִשְׂרְאֵלִי.

שושנה ויג: חיות ומתות כמשוררות, רחל המשוררת ויונה וולך.

ישראל זמיר: תשובה לאמציה סבר.

יוסף אורן: ב"נוצות" נפרד חיים באר מהאוטופיות (חלק א').

אוריה באר: לא לשתף פעולה. // ערגה נאור: השלום והאיסלאם.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ב', חלק ראשון.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

סימני בהלה באיראן: נכשלו הניסיונות לטהר את מערכות המחשבים האיראניות מהדופקה  Stuxnet [ציטוט].

ישראל הר: תערוכת יוסל ברגנר וחיפוש יזרעאלה היפה.

* * *

דורון גיסין

יד לְמיקדו

הייתי נער בן 12 כשהוכרז הסכם הגירושין ביני לבין מערכת החינוך בפתח תקווה, מקום מגוריי. הסיבה העיקרית לניתוק ההדדי היה המצב הבלתי אפשרי שבו הייתי לנושא החם היומיומי שעלה על שולחן חדר המורים בבית הספר פיק"א בו למדתי, ואימי היתה מורה בו. מי שדאג להחמיר את המצב הייתי כמובן אני, אך תרומה רבתי נרשמה מצד אחד המורים שנחשב לפחות בעיני עצמו לגאון פדגוגי ובר סמכא לחינוך ילדים של מורים אחרים. זאת ועוד, היה גם מאבק סמוי על תפקיד סגן מנהל בינו לבין אימי, ואני הנשק האולטימטיבי. אודה ולא אבוש שמעולם לא חסכתי מאותו מורה את שבט לשוני ואת דעתי. פה גדול היה לי מיום הולדתי. הסצינה התנהלה כמעט תמיד בהפסקה בין השעורים. ע. היה מכין לעצמו כוס תה חם וכהה ואז מתיישב ליד השולחן הגדול, מושך במציצה רועשת מעט מן התה הרותח, מניח את הכוס בטפיחה, נאנח כאילו בינו לבין עצמו, ופולט את המשפט הקבוע:

"נו, את רוצה לדעת מה עולל הפעם ה'תכשיט' שלך?"

ואז היה מנחית אחד לאחד את כל מעללי האמיתיים והמדומים כאבני-חן על השולחן, ומזמין את כל הסגל לחוות את דעתם על עלילותי.

אימא, ש"נהנתה" מההצגה, לא חסכה ממני את דעתה ואת נחת זרועה, ורק גרמה בכך שאנצל את ההזדמנות הראשונה כבר למחרת להיפרע מ-ע. בכל דרך אפשרית ועד כמה שדמיונו של ילד יכול להמציא.

סיכומו של דבר, לא היה לי סיכוי מול המערכת, והתיעוב שחשתי כלפי ע. וכל מה שהוא יצג גרם לכך שמצבי הלך מדחי אל דחי ולא היתה ברירה אלא להפריד את דרכינו זה להכא וזה להתם.

על מנת להרחיק את העבריין מן העבירה החליטו הוריי להגלותני לארץ גזירה וכך מצאתי את עצמי נוחת נחיתה קשה וכואבת בשערי בית הספר החקלאי בפרדס-חנה. יהיה זה אך למותר לפרט כאן מה קורה לנער צעיר כשהוא מנותק באחת ממחוז ילדותו. שנאתי את כולם ללא אפלייה, וכמנהגי גם לא הסתרתי את השנאות שלי. אנטי מושלם ולא משנה מי עומד מולי.

 מי שהצליח בסופו של דבר להבקיע את הקירות בהם הקפתי את עצמי היה מדריך השכבה הממונה עלינו, אברהם דוד, שהיה נשוי לאחות בית הספר אהובה וגידל באותה עת שני ילדים משלו אלי ואורה, כלומר משפחת "אליפים – אלה ששמם מתחיל באות אלף". את מה שהאיש הזה לימד אותי איני שוכח עד היום. "אינך יכול למערכת מבלי להכירה ולהיות חלק ממנה." ואכן, לא עבר זמן ולמדתי את מערכת הכללים והאיסורים והסייגים, כך שעד מהרה הפך שיתוף הפעולה שלי לדרך לניצול המערכת לטובתי. אין מורה או מדריך שיכול לעמוד בפני תלמיד פנימייה המתלונן על כאב בטן, והדרך אל מחוץ לכיתה נפתחת בביקור במרפאה, שכמובן עדיין לא נפתחה, מה שמאפשר ביקור חפוז בדלת האחורית של המטבח תוך תליית עיני עגל במבשלת כדי לקבל כריך כלשהו מלחם טרי וריחני עם עגבניה או מלפפון, ובנגיסות גדולות אני מחסל את הכריך ואת הרעב התמידי בו נתקפתי בשעות לפני הצהריים.

זה לא מנע את הביקור במרפאה ובליעת שני כדורי פחם פעיל לספיגת הגזים המשתוללים בבטני. לשאלה מה אני עושה מחוץ לכיתה התשובה היתה: "אני אל/מ ביקור במרפאה."

וכך במדורג והתמדה הורגל הצוות לראות אותי מחוץ לכתלי הכיתה והדרך נפתחה לשיטוטים חופשיים במרחבי המוסד. לימודים לא היו משאת נפשי, ולקחי העבר רק הוסיפו לסלידתי מחינוך מסודר, אך הייתי מספיק סקרן וחכם ללמוד את מה שעניין אותי באותה עת. ידעתי לבלוט די הצורך בשיעורים המקצועיים, ולחמוק באלגנטיות ממטלות גופניות, כך שעבור חלק מסגל בית הספר הייתי לא יותר מפנים מוכרות בהמון. סדר היום בפנימייה נקבע על ידי צלצול פעמון, שאת צלצוליו הרמים שמעו בכל פינה. לכל אחד ממדריכי הפנימייה היה סגנון משלו, ויכולת לדעת מי היום תורן אחראי ולכלכל את מעשיך בהתאם. הפעמון היה חלק מצינור שנים-עשר צול שרותך אל שלוש שרשראות ברזל ואלה החזיקו את הצינור תלוי על נקודת עגינה משותפת בראש עמוד מאונקל. הצלצול הופק על ידי נקישה בדפנות עם מוט קצר של פלדה, שהיה תלוי במרכז. שני צלצולים צמודים, הפסקה, צלצול בודד, וחוזר חלילה – היו הסגנון של אברהם. מנשה היה משחרר לחלל סדרה ארוכה של צלצולים במרווח זמנים שווה. דוב היה מתוחכם וצלצוליו היו במקצבים מתחלפים. שילוב סגנונות בין אברהם למנשה.

שתי דמויות מיתולוגיות היו תמיד ברקע. באחת מהן הייתי מעדיף לא להיפגש. היה זה רוזנברג ה"זקן", מנהל בית הספר, שאם אתה יודע מה טוב בשבילך, אל תיתקל בו כי אף פעם אינך יודע מה יהיו תוצאות המפגש.

השנייה היתה אשתו, גברת רוזנברג –"הזקנה", והיא נראתה תמיד בחלוק של מדי אחות בצבע ירוק, מגוהץ למשעי, וכל כולה פעילות בלתי פוסקת. אם זה בחדר האוכל משגיחה על הצוות שיעשה עבודתו נאמנה, או עוברת כברק ירוק במסדרונות המגורים, תוחבת את ראשה עטור תלתלי שיבה בכל פינה שמא מסתתר לו איזה ג'וק או עכביש או חניך. פוקחת עין לעבר המדריכים לראות מי מהם אינו עומד בכל המטלות שלו, ובעיקר עומדת וממתינה במרפאה לקורבן התורן ובידה מקל עץ ארוך ודק, עטור בקצהו בגזה ספוגה ביוד סגול, וממהרת לתחוב אותו אל מעמקי גרונו של מי שהעז להתלונן על כאב גרון ממשי או מדומה. זה היה הסימן ל"אבירי הלוע הסגול" שהסתובבו בינינו. עד כדי כך היתה ה"זקנה" מזוהה עם המרפאה, שהשאלה לא היתה אם המרפאה פתוחה, אלא "הזקנה פתוחה?"

מנשה היה ממוצא הונגרי, והמבטא שלו היה מאוד בולט בדיבורו. חובש כיפה סרוגה, גוץ, שמנמן, רווק, ניצול שואה, שכולנו היינו ילדיו. למנשה אני חב חוב של כבוד. הוא זה שהכין אותי לקריאת ההפטרה ולימד אותי את זמרת הברכות לקראת טקס בר-המצווה. זה זמן רב לא נשמעה קריאת הפטרה רהוטה וצלולה בחללו של בית הכנסת הגדול בפתח-תקווה, והדיה עוד רדפו אחריי שנים לא מעטות. הוא היה גם זה שהעלה אותי על הבמה בחדר האוכל לברך על הנרות בחנוכה, והעלה את שווי מניותיי בעיני המימסד הפנימייתי.

דב, המדריך של השכבה הבוגרת, היה כבר סיפור אחר. קשוח לקוני, שמעולם לא ראיתי חיוך על פניו. גם הוא היה ממוצא הונגרי, שהאות העברית חי"ת תמיד נשמעה בפיו ה"א. ואנו תמיד היינו "הניהים" או בהגדרתו הציורית "התיהות הרה קטנים." הוא היה זה שתמיד תפס את העבריינים הקטנים בכל מעשיהם, וביד עשויה פלדה ובלחיצה תקיפה או אחיזת אוזן שאיימה להפריד את האוזן משאר גופך, תלוי בחומרת העבירה, היה מוליך אותנו אל המדריך האחראי ומשם הדרך לענישה חינוכית היתה קצרה.

כל הדרכים היו כשרות להתחמק מלימודים עיוניים. את מי מעניין מתמטיקה, דקדוק, תנ"ך וספרות – כשבמורד הגבעה ממתינה לי ארץ פלאות והרפתקאות – חצר המשק. בעלי חיים, מכונות חקלאיות, מטעי תפוחים, סככות הציוד וכיתות המכונאות והמסגרות, הרפת, הלול, והאורווה. אז עוד לא הכרתי את המושג "דיסני-לנד". הוא שאמרתי, אתה לא יכול למערכת עד שאתה הופך חלק ממנה – ואז מנצל את כל הפרצות לטובתך.

וכך, בתחילה, בגיחות קצרות ובשאלה המיתממת "במה אני יכול לעזור, יש לי שיעור חופשי, צריכים עוד יד, כאן אני לומד יותר," ועוד מאותה משפחה של תירוצים מלווים במבט תמים ובנכונות להטות שכם לכל בקשה של הבוגרים. עד מהרה הפכתי לחלק מהנוף ואז נתקלתי בקורט.

קורט היה, אם זיכרוני אינו בוגד בי, "יקה" מקשיש, עב בשר, גדול מימדים ובעל קול רועם ורגזני שהילך אימים על כל החניכים, כי מהיותו המבוגר האחראי בחצר המשק, שבית הספר הקצה לו מקום מגורים – ליווה את כל פעולות החניכים לאורך כל שעות היממה. לא היה דבר שנעלם מעינו הפקוחה והמפקחת.

בבת עינו היתה הרפת והאורווה. איני יודע איך זה קרה, אך משום-מה היתה נוכחותי בחצר, בתחילה בגדר נסבלת תוך השמעת נחרת בוז על מאמציי להניף ללא הצלחה חבילות קש ולפזרן כמצע לפרות, ולאחר מכן הדרכה והדגמה עד שהשבעתי את רצונו ואת הבנתו שלא באתי "לשחק" בחקלאות. משקיבלתי את הכשרות מקורט, נסללה הדרך לליבם של הבוגרים, שהיו הצוות שהפעיל הלכה למעשה את ענפי המשק השונים.

ימי החורף, הקרים והגשומים תכופות, לא היו זמן נכון לשוטט בחוסר מעש בחצר המשק. הגג הגדול והגבוה, במות החליבה, השקתות והאבוסים המוקפים תעלות ניקוז להובלת המוצרים המשובחים ממוצאן האחורי של הפרות, (כאן המקום להבהיר – פרות נותנות רק תוצרת אחורית. כל השאר נלקח מהן בכוח) – אלה רוכזו בבור תסיסה ענק ושימשו מקור משובח לדשן שהוסע לשדות על ידי אנשי הפלחה ופוזר ברוחב לב טרם חריש.

מי שלא הריח את ניחוחו של חרא טרי מעורב בשתן מהביל, לא מבין ולא יבין לעולם שאין ניחוח מעודן ונעים ממנו בבוקרו של יום חורף קר, ואין דרך מהירה יותר לחמם אצבעות קפואות מלהטבילן בזרם שתן טרי ישירות מהמקור. בתחילה לא ניתן לי להתקרב אל הבהמות, ולאורך תקופה היה תפקידי לאחוז בחוזקה בצינור המים ולשטוף את רצפת הרפת לאחר כל חליבה. פירוק חבילות חציר ופיזורן לאורך הגדר וחלוקת סלק בהמות באבוסים היו שגרת יומי. רק משקיבלתי את אישורו של קורט, הורשיתי להיכנס להיכל הקודש הצמוד למיבנה הרפת ולהתחיל את הכשרתי כמטפל בעגלים. אל יהא זה קל בעיניכם כי בעינו של קורט אין מקום לטעויות לאחר שאמרת – "הבנתי." – מבחינתו, שאל כמה שתרצה, אך משהבנת אין מקום לביצוע כושל. ההשלכות יכולות להיות יקרות – תרתי משמע. או כפי שטרח להביע את דעתו הבלתי משוחדת – "טעויות אפשר לעשות בלול, בין כה וכה העופות המטומטמים לא ייפגעו, ואם כן אז סיר המרק הוא מקומם הטבעי. ועכשיו ילד רוץ חזרה לכיתה, אין לי זמן לבזבז על מוגבלים."

אני מחזיק בידי את "פרוייקט" הגמר במקצוע החקלאי החשוב ביותר, זאת לפי דעתו של המורה האחראי. לבוש בחלוק כחול-כהה, מתוך הכיס מבצבץ קצהו המחודד של מד קליבר, ובידי מוט ברזל עגול שקצהו האחד הברגה סלילית מוקפת באום משושה, וקצהו האחר מחודד ומושחז. ליצירה הזו קוראים "שן משדדה" והיא אחת מתוך מאות שיניים דומות לה המרכיבות את הכלי החשוב לכל פלח וחורש, המשדדה המפוררת את רגבי האדמה אחר החריש.

"אי אפשר לדמיין את עבודת החריש ללא המשדדה ואי אפשר לשדד את הרגבים ללא השיניים העושות במלאכה." לכן אתם דרדקים תלמדו איך מכינים שן שכזו. אגרו-מכניקה. רק לאחר שנים יכולתי להעריך את התובנות והמיומנויות שהוקנו לנו באותם שעורים. אומדן גודל, שימוש בכלים שונים, דיוק בשרטוט, יציבות ויציבה, סבלנות, התמדה, תיכנון תהליכים, קבלת ביקורת והתגברות על תחושת כישלון, כל אלה הוטמעו בנו כאילו מבלי משים. אגרו-מכניקה, איזו קללה. מצאתי את הנתיב לליבה של "הזקנה". עברתי דרך מטע התפוחים, ומתוך העשב הציצו כמה פטריות ואני קוטף, עובר דרך המרפאה ומראה לגברת רוזנברג את השלל, והנה אורו עיניה. "איפה?" "כמה?" "מי עוד יודע?" "בוא, הולכים!"

ואני בעקבותיה מחזיק סל נצרים ואנו עוברים בין השורות בעיניים בולשות ועד מהרה הסל מתמלא ובעקבותיו עוד אחד ועוד אחד ואנו עוזבים את המטע עמוסי סלים גדושי פטריות. איני חש את הרטיבות שחודרת לגרביים ולנעליים. גם שולי המכנסיים רטובים ומבוצצים, ואני שועט בעקבות הזקנה הממהרת עם השלל לעבר המטבח, להפקיד את האוצר בידי המבשלות. מה שמקנה לי לעתיד-לבוא כרטיס כניסה לממלכת החביתות החמות, הלחם הטרי, הרטבים הטעימים וקצות מאפים ותבשילים שטעמם וטריותם היו מתפוגגים עד שנפגשנו שנית ליד השולחן בחדר האוכל.

שם גם התגבשה האמרה האלמותית: "מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים." ולי הקטן היו קשרים במטבח! איזו ברכה.

טרקטור ה"אליס" הואיל לשתף פעולה בטרטור מהוסס והחל פולט טבעות עשן אפור מארובתו הזקופה. בדילוג מקרטע הוא נרתם לפלטפורמה הגדולה והשטוחה, וקבוצת הבוגרים שנשלחה לעבוד בשדות הפלחה המרוחקים אוספת אותי ליד הדלת האחורית של המטבח, אליו נשלחתי לארגן את הארגזים המכילים את ארוחת הבוקר המאוחרת ואת ארוחת הצהריים. הייתי החניך הצעיר בחבורה וכבשתי את מקומי בין המבוגרים בזכות הבונוסים שהצלחתי "לארגן" כתוספת למה שהוקצב לנו.

אנו יוצאים למסע לאורך הכביש הצר המוליך מזרחה אל מעבר למחנה-80 שם היו חלקות הפלחה. בגלל משך הנסיעה לא היתה הקבוצה חוזרת לתחום בית הספר להפסקת הצהריים אלא "מתפקנקת" בשטח וחוזרת לתחומי המשק רק לקראת השקיעה. בדרך כלל היתה הפלטפורמה עמוסה בירק קצור או חבילות חציר, מזונן של בהמות המשק. לא הפריעו האבק, השרירים הכואבים, הפנים הצרובות משמש או לעיתים הבגדים הרטובים מזיעה או מטר פתאומי שהיה תופס אותנו בדרך. התענוג הטהור של ילד מתבגר עם מרץ בלתי נדלה הוא לחוות את הרוח על ערימה ענקית של סתוויון קצור או חבילות מעקצצות של חציר טרי, ולדעת שבמקלחת של הרפתנים אף אחד לא ימנע ממני את התענוג של מקלחת חמה בלתי מופרעת ולא לחוצה בזמן. ולאחר מכן את הישיבה בשולחן הרפתנים, בין הגדולים, עם ערימות סלט טרי, לחם שחור ניחוחי, אספקה רצופה של ביצים בכל סוגי ההכנה – חמות! – ובעיקר את מבטי הקנאה של חברי לשיכבה שאודה ולא אבוש, התנשאתי עליהם. היה ברור לצוות ההוראה שכאן לא יצמח גאון הדור, אך לפחות פלאח או רפתן טוב יצא ממנו. שוו בנפשכם את מצבי. רחוק מבית ההורים, משוחרר מלשבת ימים שלמים בכיתה, מתנהל בחופשיות בחצר המשק בהסכמה שבשתיקה, נהנה מכל ה"אקשן" ושווה בין שווים לנערים בוגרים ממני בכמה שנים. היתה זו אחת מתקופות חיי המהנות ביותר.

כל מי שאינו מצוי במציאות של בית-ספר חקלאי, המחזיק פנימייה ומקיים חיי משק שהפעילים בו הם נערים עד גיל 18, אין בידו את הכלים להעריך את המציאות הנדירה של נער כבן 13 הכובש את המקום שאליו נושאים את עיניהם כל בני ה-16 וה-17. הפכתי להיות חלק מחבורת עילית, שהסממן הראשון למעמדם הוא מגורים כמעט עצמאיים בחדרי הקומה השנייה, במיבנה שמעל לחדרי האחראים המבוגרים לענפי המשק השונים. התקבלתי אל מועדון סגור ויוקרתי של מי שמהווים את צוות החניכים שבמשך חודש כל עיסוקם הוא תפעול הרפת, חליבה, האכלה, טיפוח, והווי חיים של רפתנים במשרה מלאה.

היום מתחיל בהשכמה בשעה 04:00 בבוקר. אין זה משנה מה מזג האוויר או הטמפרטורה. הפרות מחכות וגם קורט. שעת חליבת הבוקר הגיעה ואין לאחרה. מזגו הרע של קורט היה מתגלה ושבט לשונו לא חסך מאיש את מכותיו. אך הפרות כבר היו מנוסות בכל הטריקים והשטיקים, והלחץ בעטינים גם הוא עשה את שלו. מצוייד בדלי עם מים פושרים ומטלית רכה אני ניגש אל בהמה, שגדולה עליי בכמה מספרים; הדבר הראשון הוא לרחוץ את העטינים המוארכים והעדינים במים ובסמרטוט ולהעניק לבהמה המטומטמת את החווייה הארוטית הראשונה של הבוקר. כאשר מכלי החלב הניידים מתפקעים מול עיניך, אתה משעין ברכות את ראשך בשיפולי הכרס הענקית, מקרב את ידך וסוגר את אצבעותיך על העטין, ובתנועה קצובה ותקיפה סוחט את העטין וזרם של חלב טרי ריחני ניתז אל תוך דלי החליבה. מי שאינו מיומן או חששן ופעולותיו מהוססות, חוטף כאן שתי סטירות. האחת מזנבה של הפרה והשנייה מקורט. חטפתי ועוד איך. היותר כואבות היו מכות הזנב. מיומנות הינה דבר נרכש, ועד מהרה הפכתי לחולב מיומן. עד כדי כך שהייתי שם לב מי מהנערים האחרים מתרשל או מרשה לעצמו לנמנם תוך כדי החליבה, ואז בתנועת פרק יד זריזה מטה לכיוונו את העטין וזרם של חלב היה מותז לעברו, ובדרך-כלל מחלחל דרך העורף אל מורדות הגב וגורם לצמרמורת שמעירה אותו.

לא אלאה אתכם כאן בתיאור מפורט של שגרת היום המפרכת של צוות הרפתנים, אך נספר כאן על היחס המיוחד שמקבל צוות הרפת התורן מהמורים, המדריכים, אנשי המשק, וגם ובעיקר מן החניכים המקנאים בזכויות היתר. אנו יחידת העילית, הקומנדו של בית הספר. למשך חודש ימים אני מתנתק מחבריי לכיתה, עוזב את מקומי בחדר השינה הגדול, ומתנתק גם מכיתת הלימוד בבניין בית הספר, משיעורי הבית והתרגילים המשעממים בחשבון, הנדסה, ושאר מטלות מטופשות שכל מטרתן למלא את ראשי הצעיר בקש וגבבה, שאיני רואה בם כל תועלת. [טעות, ועוד איזו, היום אני כבר יודע].

אני מתמקם במיטה בחדר בו גרים עוד שלושה בלבד ומתמנה על ידי הבוגרים ממני לאחראי על החדר. [עוד טעות, אך זו זמנית בלבד]. כשאני מברר מה עלי לעשות כאחראי, מתברר לי שמוניתי לעוזרת הבית הצמודה של שותפיי לחדר, לניקוי סידור וארגון. תחילה אני מנסה להתמרד, אך כששלושתם יושבים עליי ואני מעוך וחסר נשימה, מתברר מצבי האמיתי, ומחוסר ברירה אני מקבל עליי את הדין. אגב, מעולם לא היה חדר הרפתנים נקי ומאורגן כפי שהיה בתקופת טיפולי. זה התנאי להצטרפות לפעילות האמיתית שעליה לא הייתי מוכן לוותר .

לאחר ימים ספורים היה לכולם ברור שאני חלק בלתי נפרד מהחבורה. כאמור ההשכמה היא ב-04:00 כל בוקר, וקודם כל – הפרות. אחר כך האנשים. כדי החלב מתמלאים ונאטמים ומוכנסים לחדר הקירור. אחר כך ניקוי ושטיפת במות החליבה, חלוקה ופיזור המזון סביב גדרות החצר, ואז מיסדר ביצוע של קורט ורק אז ניתן האישור לעלות על העגלה הרתומה לטרקטור ולהגיע בקבוצה רועשת ורעבה אל חדר האוכל לשולחן המיוחסים ובו ראה זה פלא, לא חסרים סכינים לחיתוך ומריחה, בניגוד לשאר השולחנות מחוסרי הסכו"ם.

אנו טורפים את הארוחה במהירות ויורדים חזרה אל חצר המשק להמשך יום העבודה. קורט כבר ממתין עם רשימת מטלות, ואני כמובן נשלח קודם-כל למשימת ה"עוזרת-בית" שלי. אני משתדל לסיים במהירות את העבודה ומספיק בקושי לחבור בזמן לאלה שיוצאים אל השדה לאסוף חציר טרי או סלק בהמות ולחזור עם עגלה עמוסה. אם לא עלה בידי הדבר הריני כפקק לכל מטלה, ובעיקר לאלה שלאחרים אין חשק לבצע. בעיקר פינוי הזבל ופיזור קש טרי על רצפת הרפת. אך הצרה היותר רצינית היא להיות כל הזמן תחת עינו הפקוחה ופיו הגוער של קורט. ואם אתה יודע מה טוב בשבילך עדיף לא להיות.

כאמור בבת עינו של קורט היתה הרפת ותיפקודה התקין. מי שגדל או נולד למשפחה שמגדלת פרות יודע ומכיר את המציאות של עבודה בלתי פוסקת וקשת אינסופית של מטלות, יען כי לבהמות חסרות הבינה האלה אין כישורים להישרדות, וכל הווייתן תלוייה בבני אנוש שכל מה שלנגד עיניהם הוא מיקסום הרווחים שניתן להפיק מן הבהמות. כל חקלאי יודע שכל רווח תחילתו בעבודה קשה. [גם אז הוא אינו בטוח]. לכן אני נדרש לסגל לעצמי במהירות מיומנויות שיענו על התכונות החפיפניקיות שבאופיי ובהתנהגותי, שאם לא דרכי בטוחה להיות מסולק מחוג עינו הפקוחה תמיד של קורט. לכן אני מאמץ דרכים חדשות והופך במהירות לעובד יעיל ופרודוקטיבי – כל מה שלא הייתי נכון לאותה עת.

מאותה נקודה קצר היה המרחק להישלח לבבת עינו השנייה של קורט – האורווה. ההיכרות עם האתר מתחילה כמובן בתחיבת קילשון ארבע-שיני לידי, והוראה ברורה וקצרה – "נקה ובוא אליי."

והופ, שוב אני טובל את מגפיי בחרא. אין קיצורי דרך, אי אפשר לשטוף בזרם מים. גרוף, ערם, העמס על המריצה, רוקן לבור הזבל וחוזר חלילה. הידיים אוחזות בידיות המריצה וחושבות להינתק מן הכתפיים, הרגליים ננעצות בקרקע וכל שרירי הגוף נדרכים; הידיים מניפות את ידיות המריצה הכבדה, ותוך שמירה על שיווי משקל אני מנווט את דרכי אל עבר בור הזבל ומניף באחת את הידיות מעלה – והמנחה הריחנית גולשת לה אל תחתית הבור. איני זוכר כמה פעמים חזרתי על המסע הזה אך בדבר אחד אני בטוח והוא – שאם עוד פעם יאחזו ידיי בידיות מריצה, גופי יזכור את התנועות ואת הדרך מן האורווה לבור הזבל גם היום.

דיירי האורווה מכניסים מימד חדש לפרק הנעורים של חיי. גילם הכרונולוגי של הדיירים הוא בערך כשלי אך מאחר שחיי ההולכים על ארבע נדחסים לתקופה קצרה, אני אחראי למושב זקנים. שתי פרדות שמוטות אוזניים וזנב מרוט, פרסות ופרקים שחוקים ועייפים, עיניים שכבר ראו את כל התעלולים שנערים מסוגלים להעלות על דעתם, וניסיון חיים שלימד אותם מהו באמת מימד הזמן. עיקר עבודתן היה גרירה איטית וממושכת של עגלות עמוסות בתלתן או בקיה קצורה,למשק החי. לא עזרו כל אמצעי הדיבון שהמציאו העגלונים הצעירים, לבהמות הזקנות היה קצב משלהן. הן מצידן נקטו בתרגילים שנועדו "לחנך" נערים נלהבים מדי וזיהו מיד עגלון טירון. התייצבות בין היצולים במהופך או סירוב עקשני לעמוד לצד היצולים ולא ביניהם, היו לחם חוקם של טירונים. לא אחת עמידה אדישה באמצע השדה והתעלמות ממכות וצעקות, ואז הליכה שלא בשביל אלא בשוליו מקפיצים את המטען עד לפיזורו – היו לחם חוקם של העגלונים הנמרצים יתר על המידה. ואז (אני מוכן להישבע שראיתי במו עיניי) – חיוכים וצחוקים סוסיים כאשר קורט עומד במרכז החצר ומבייש בקול גדול את הקורבן התורן.

בפינה אחת היה מיתחם סגור שאליו נמנעה מאיתנו גישה. בנם המתבגר והפרוע של הזוג רוזנברג טיפח סייח צעיר ופרוע כמוהו, והכשירו להיות סוס רכיבה. הכניסה למיתחם הסגור הותרה רק לאחר שהסייח היה יוצא לתרגול, ואז הייתי ממהר לנקות ולחדש את יצועו. הבן המיוחס היה בטוח שעומדים לרשותו משרתים שיעשו את רצונו. ואולי מוטב כך, מאחר ואת הטענות העלה בפני קורט, שכמובן ידע באיזה צד מרוחה פרוסת הלחם שלו.

אך הכוכב וה"בוס" הבלתי מעורער של האורווה היה – מיקדו. היה זה חמור קפריסאי ענק, זקן כמתושלח ואגדה חיה, שמזגו הרע וכוחו העצום, בעיטותיו המכוונות במדוייק ונשיכתו האימתנית – נלחשו וסופרו כאגדות שהונחלו לדורות רבים של תלמידים. הוא היה שם תמיד. רוחו רעה ונקמנית, וחסר כל עכבות, וכך היה מיקדו אימת כל מי שטיפל בו. רק אדם אחד בכל המשק היה מצליח לגרום לו להתנהג ככלב מאולף ולהתחנף ולהרשות לו ללטף אותו. אתם כבר מנחשים במי מדובר. אכן, שני אלה, קורט ומיקדו, היו צמד חמד וכנראה אהבו אחד את השני. ומאחר שלכל אחד בחצר המשק יש תפקיד, מיקדו היה הכוח המניע מאחורי המסע היומי אל המחלבה שקלטה את עודפי החלב מהרפת והיתה ממוקמת במרכז המושבה פרדס חנה.

מאותו רגע שחש על גבו את מגע הרתמה היה מיקדו צועד לבדו ומתייצב בין יצולי העגלה שהותאמה למידותיו. ממתין בסבלנות ובאדישות-לכאורה להידוק הרתמה אל יצולי העגלה. אם לא היית מיומן והשתהית יתר על המידה, ברגע שלא שמת לב היה מיקדו מפנה את ראשו הענקי ומעניק לך נשיכה צובטת בישבנך ואז באמת היה וצופה בך משועשע כשאתה מקפץ וצורח מכאבים. החמור הזה היה מנוסה וזהיר ומעולם לא היתה פגיעתו יותר מאשר צביטה הגונה אך לא מסוכנת בדיעבד. לאחר הידוק הרתמות וללא צורך בהכוונה או בזירוז, היה מיקדו פוסע במתינות עד לפתחו של מקרר החלב וממתין שכדי החלב המלאים יועמסו על העגלה ויונחו בתוך המסגרות שימנעו את התהפכותם. קצב הליכתו היה איטי ומדוד. אין אמצעי זירוז שנוסה עליו והצליח לשנות במשהו את הקצב שאותו קבע. היו לו גם תחנות קבועות במסעו, אותן פקד מדי יום. פה צמחו גבעולי חיטה שנבטו לצד הדרך, שם צמחו גבעולים טעימים של עשב, כאן עלו ופרחו צמחי חוביזה ירוקי עלים ופה התחנה הקבועה להשארת ערימת גללים ריחנית. לכל תחנה ייעוד משלה, ומיקדו פקד את כולן, אם חפצת ואם לא. אתה המחזיק במושכה אך הוא הקובע, ואין לך ברירה אלא לנהוג לפי רצונו.

 עד מהרה הבחנתי מה היה סודו של קורט ולמה היה מיקדו כרוך אחריו. מתברר כי התחמן הזקן אהב גזר טרי. תחיבת אפו לכיסיו של קורט, נגיחות עדינות ונשיפות, היו דרכו להתחנן לקורט, שהיה מלטף אותו ולוחש לאוזניו ואז משחרר לתוך לועו גזר כתום שהיה נבלע במהירות שלא תיאמן. מאחר וכבר חשתי את נחת פרסותיו של החמור הזה, וגם הקרעים בשרוול החולצה היו עדות לחדות שיניו, נקטתי מישנה זהירות וקשרתי את הגזר לקצהו של מקל ארוך ששימש גם כשוט לעת מצוא. וראה זה פלא, החמור הזקן והסוציומט מתנהג כאילו הוא עיר, ומפעיל עליי את כל השטיקים שעבדו גם על קורט. באחת הפעמים אפילו הצלחתי להביאו לשינוי קצב הליכתו כאשר הנפתי את הגזר הקשור למקל הארוך כך שהמעדן המבוקש היה תלוי כמה סנטימטרים מעבר להשגתו, ממש מול עיניו, בחינת "ראה את הארץ אך אליה לא תבוא."

כמובן שבסוד הזה לא שיתפתי איש, אך מדי פעם הייתי נתקל במבט תמה של קורט, שלוח הזמנים לא הסתדר לו. מאחר וראו שאני מצליח לקיים מערכת יחסים טובה עם מיקדו, הפך תפקיד מוביל החלב לנחלתי הכמעט בלעדית. (אל המילה כמעט נחזור עוד מעט). כזכור אני צעיר החניכים שמצליח לתחמן את דרכו לעבודה בענפי משק שאין בם דריסת רגל לתלמידים בגילי, אני כמובן עושה טעות ילדותית ומנפנף במעמדי החדש אל מול פניהם של בני כיתתי. מה שמוביל לכך שדורשי טובתי רחבי השפתיים לא סוכרים את פיהם ומלשינים עליי ועל התרגילים שבהם אני משתמש ומוציאים דיבתי רעה. מה שמוביל לתאום בין המדריכים ואלה מצליחים לצמצם את הפעמים שבהן אני מתחמק מלימודים ויורד לעבוד במשק. לא עוזר לי כלום ובמקום לקבל את נוכחותי אני "מגורש" על ידי קורט חזרה במעלה הגבעה לעבר מיבנה הכיתות.

מה שמשחק לטובתי הוא שמגיפת שפעת פוקדת את שוכני הפנימייה, ואני נקרא לדגל על ידי קורט להובלת החלב למחלבה, כי מלאו הכדים כולם ואין מי שינהג במיקדו, שמכלה את מזגו הסימפטי בכל מי שמתקרב אליו. איני יודע מי היה נגד מי ואיני מודע שיש ויכוח על תיפקודי כתלמיד, אך התוצאה היא בלתי נמנעת – קורט מקבל הוראה למנוע ממני את השהייה בחצר המשק פרט לתורנות מינימלית בהובלת החלב.

חוסר האפשרות להתחמק וההשגחה ההדוקה, מתסכלים אותי, ובדרכים חדשות אני מנסה להשיב לעצמי את חופש הפעולה שאבד. משום מה סבב ההובלה הולך ומתארך, והזמן שלוקח לי להגיע חזרה עם העגלה העמוסה בכדים מצלצלים וריקים הולך וגדל; למרות שהדרך לא שונה מבעבר, אני מצליח לגלות מקומות חדשים לעצירה מעבר לאלה הקבועים של מיקדו. (שוחד לחמורים זה מהלך חוקי, לא?) – אך לא לעולם חוסן והתרגיל לא נמשך הרבה זמן. ההובלה האחרונה שלי לא נרשמה בספרי ההיסטוריה, גם הדהרה האחרונה של מיקדו כבר נשכחה. איני גאה במה שעשיתי אך באותו יום המעשה היה בלתי נשכח. אתם אולי לא יודעים שראשיתו של כל מעשה הוא בניסוי ובטעייה, ובאותו הזמן בדקתי מה תהא מידת ההשפעה של תחיבת רסק פלפל אדום וחריף לישבנו של מיקדו. התוצאה הייתה מרהיבה לכל הדיעות. החמור הזקן האיטי, אוזניו שמוטות דרך קבע – כאילו מצא את מעיין הנעורים. אוזניו הארוכות הזדקפו, הילוכו העייף והאיטי הפך לדהרה וממעמקי גרונו עלתה נעירה כתקיעת שופר. וכך, כשהוא דוהר ונוער, נכנס מיקדו לסיבוב ניצחון ולא עצר עד שהקיף הלכה למעשה את כל שבילי בית הספר ואת חצר המשק ורק אז נחה דעתו החמורית ונעצר רועד כולו ליד פתח האורווה.

אני כמובן כבר לא הייתי שם לראות את סוף המעשה, אך זה לא מנע מקורט לחפש אותי בין התלמידים וכשאני לפות בזרועותיו החסונות, ידיי ורגליי נעות לכל הכיוונים פרט לכיוון הנכון. כך הופקדתי תחת חסותו של אברהם דוד ונחתם גורלי להיות מגורש מגן העדן. למחרת בבוקר נרתמה נבלתו של מיקדו בשרשרת אל טרקטור ונגררה אל מחוץ לחצר המשק, אל הוואדי, וזכתה למה שנודע ברבים קבורת חמור.

עבר כבר יובל שנים ויותר מאז תיאור המאורעות , אך אני מרגיש שיש לי איזה חוב של כבוד לשלם, ולוּ רק בהעלאת הדברים על הכתב. בית הספר החקלאי בפרדס חנה עולה בימים אלה לכותרות' ולא אלה המחמיאות. בעלי הבית – קרי, התאחדות העוקרים [האיכרים], עושים את כל המאמצים להפוך את אדמותיו למגרשים לבנייה. המוסד החינוכי כבר אינו מוציא מתחת ידיו את אותו סוג של נוער חקלאי, ואולי אין לכך דרישה בימינו אלה. אך אני משוכנע שכל מי שחבש את ספסלי המוסד הזה חש כמוני צביטה קטנה בלב כשהוא נתקל בשמו של בית הספר.

רשימה זו באה להעמיד יד וזכרון לכל מה שאני ואחרים חשים לשמע שמו של בית הספר החקלאי בפרדס חנה, ולכן זיכיתי אותה בכותרת שאולי לא הובנה בתחילה.

יד למיקדו.

דורון גיסין הוא בנם של מרים ואברהם גיסין.

אברהם, ממפקדי גדוד העין בתש"ח, היה בנו של זלמן גיסין, ממייסדי פתח-תקווה. אבשלום גיסין (בנו של משה) שנהרג על הגנת המושבה במאורעות 1921, היה בן-דודו של אברהם.

דורון הוא נכדו של ברוך בן עזר ראב, שהיה בן-זכר ראשון של פתח-תקווה, אביר החקלאות והפרדסנות העברית, ובנה את אחוזת קלמניה.

דורון הוא נינו של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת המושבה, חופר בארה ושומרה הראשון. דורון גדל על ברכיו של סבא-רבא ושימש ל"זיידע" כר-חימום לעצמותיו הזקנות.

סבתו של דורון, רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק, היתה מצאצאיו של ר' יעקב עמדן מאמסטרדם. נכדו של ר' יעקב עמדן – חיים יוחנן צבי שלאנק, עלה לירושלים ב-1832. זאת אומרת שמצד סבתו, משפחתו של דורון נמצאת בארץ 178 שנים! – אביה של רבקה, אשת ברוך, היה יהושע משה שלאנק, אחת הדמויות הבולטות ביישוב הישן בירושלים, שהיה מכונה אבו-בסל.

מרים, אימו של דורון, היתה בת-דוד של אהוד בן עזר ומורתו בבית הספר פיק"א  בכיתות אל"ף ובי"ת; היא שלימדה אותו קרוא וכתוב ומבחינה זו היא אשמה בכל מה שבן עזר כותב מאז, לטוב ולרע. 

* * *

איליה בר-זאב

חרדה

הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב

אַתְּ מֻדְאֶגֶת מִלַחֲשֵׁי הַבָּאִים וְהוֹלְכִים

בִּשְׂעָרֵךְ.

שָׁעוֹן מְשֻׁבָּץ אֲבָנִים יְקָרוֹת אֵינוֹ בּוֹלֵם אֶת לוּחַ הַזְּמַנִּים

הַמְּתַקְתֵּק,

עֲגִילֵי הַזָּהָב מוּעָדִים לְפֻרְעָנוּת.

בְּבֵית הַיַּיִן וְעָשָׁן הַטַּבָּק הַדּוֹחֵק

אַתְּ מְמַיֶּנֶת אֲנָשִׁים

וַחֲרָדוֹת.

בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת, הַחֲצוּפוֹת –

עִיר וּבֶהָלוֹת.

בְּאוֹצַר הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת:

חֲרָדָה –

אִי שֶׁקֶט, אֵימָה, בֶּהָלָה, בִּעוּת, צְמַרְמוֹרוֹת מַרְתִּיעוֹת.

הִפּוּכָה –

אֹמֶץ, בִּטָּחוֹן, רְגִיעָה.

אֱנוֹשׁ:

אִישׁ, בֶּן תְּמוּתָה, בָּשָׂר וָדָם, גֶּבֶר, יְלוּד אִשָּׁה.

הִפּוּכוֹ –

אֱלוֹהִים, שָׂטָן.

 לַיַּיִן אֵין הִפּוּךְ.

גַּעֲגּוּעִים, הִתְרַפְּקוּת? מִלִּים גַּסּוֹת.

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. מדינאות וממלכתיות

"עד ששמעתי את נאומך במועצת הביטחון של האו"ם היו לי ספקות לגבי צדקת הפעולה. נאומך שיכנע אותי והסיר את כל ספקותיי." כך (ציטוט חופשי מן הזיכרון) הבריק, בסרקאזם אופייני, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לשגריר ישראל באו"ם אבא אבן, לאחר נאום סנגוריה מבריק שנשא בדיון על "מבצע כינרת", דצמבר 1955. מבצע כינרת היה פעולת גמול גדולה של צה"ל נגד המוצבים הסורים במזרח הכינרת, בעקבות התוקפנות הסורית נגד יישובים אזרחיים בעמק הירדן ודייגים בכינרת. המבצע היה שנוי במחלוקת. שר החוץ משה שרת התנגד לעיתויו, ואבא אבן סבר שהפעולה גרמה נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל. אולם השניים ידעו להבחין בין ביקורת פנימית לבין החובה לייצג את עמדותיה הרשמיות של ישראל בפני העולם. כך נוהגת מדינה מסודרת.

שר החוץ אינו שגריר. שגריר הוא פקיד, שר הוא פוליטיקאי, נבחר ציבור. לא כל שכן, כאשר השר הוא ראש מפלגה. אולם שר החוץ נחשב "דיפלומט מס' 1" של המדינה, וכללי הממלכתיות מחייבים אותו. מפליא, שמה שהיה מובן במדינה הצעירה בת השבע, של עם נטול מסורת מדינית מודרנית, אינו מתקיים היום. הממלכתיות מחייבת את מי שמייצג את ישראל בעולם, בוודאי את הנואם המרכזי מטעמה בעצרת האו"ם. הנואם אינו יכול להציג אג'נדה פרטית שלו, או את מצע מפלגתו, אלא את עמדתה של ממשלת ישראל. בתוך הממשלה יש מקום לדיונים וויכוחים, אך מדיניותה מחייבת את כל חבריה. נאום בעצרת האו"ם הוא מעשה מדיני מטעם הממשלה. עצרת האו"ם אינה מועדון ויכוחים פנים ישראלי.

מים רבים זרמו בכינרת מאז נאומו של אבא אבן ב-1955 ועד נאומו של ליברמן, כעבור 55 שנים. ב-25 השנים האחרונות חל כרסום מדאיג בנורמות הממלכתיות של ישראל, ואחד הביטויים הקשים לכך הוא במדיניות החוץ. לשפל הנמוך ביותר הגיע מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, כאשר ניהל ב-1987 מו"מ פרטי עם חוסיין מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר וללא ידיעתו, והגיע להסכם לונדון, שהיה מנוגד בתכלית לעמדות ישראל. שמיר סיכל את ההסכם, ובעצה אחת עם יצחק רבין לא שב למנות את פרס לתפקיד שר החוץ בממשלה שהקים כעבור שנה (הוא מינה אותו לתפקיד שר האוצר).

שפל נוסף היה בהסכם אוסלו – שנרקם בידי סגן שר החוץ יוסי ביילין ופקידים במשרד, ללא ידיעת השר וראש הממשלה. שר החוץ פרס הוכנס לתמונה בשלב מתקדם יחסית של המהלך, וגם הוא לא הזדרז לערב את ראש הממשלה. יצחק רבין הוכנס לתמונה סמוך לשלב קבלת ההכרעות. במקום לפטר את החותרים תחתיו, הבליג רבין והצטרף ליוזמה. מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי על מהות ההסכם ותוצאותיו – בהבלגתו נתן רבין יד לנורמה אנטי ממלכתית ואנטי דמוקרטית מסוכנת.

למדינה יש מדיניות אחת. אין להשלים עם מצב שבו נציגים של אותה ממשלה מקדמים דרכים מדיניות סותרות. מעשים כאלה, כמוהם כהחלטה של שר ביטחון לבצע פעולה צבאית מלחמתית בניגוד לעמדת הממשלה והעומד בראשה. נאום מדיני בעצרת האו"ם אינו מו"מ מדיני, אך הוא פעולה מדינית חשובה, שבד"כ שמורה לראשי מדינות. נאומו של ליברמן, המנוגד לדרכה המדינית של הממשלה ושל העומד בראשה, הוא פעולה אנטי ממלכתית חמורה.

השאלה האם ליברמן צודק בדבריו אינה רלוונטית לנושא. רעיונותיו המדיניים שנויים במחלוקת, ומקומם בישיבת הממשלה. לגבי ניתוח הסיכויים לשלום – אני מניח שכל מי שעיניו בראשו יסכים עם ליברמן. אולם ברגע שהממשלה שבה הוא מכהן כשר החוץ מובילה תהליך מדיני, ראש הממשלה מדבר על חתירה להסכם בתוך שנה, ויריבי ישראל מנסים לערער את אמינות כוונותיו של ראש הממשלה, אסור לשר החוץ לנאום בפני עצרת האו"ם ולהציג את המהלך של ממשלתו כמהלך סרק. האחריות הקולקטיבית של שר החוץ למדיניות הממשלה ולתוצאותיה מוחלטת. אם הוא מתנגד לדרכה – הוא רשאי להתפטר מן הממשלה ולהיאבק בה מן האופוזיציה, או להישאר בממשלה ולהשפיע מבפנים. אם הוא בוחר באפשרות השניה, עליו להציג חזית אחידה במערכה המדינית.

שר בממשלה אינו מריונטה, ואיש אינו מצפה ממנו להסתיר את עמדותיו. גם כאשר הוא נואם באו"ם, סביר שהניואנסים של נאומו יהיו שונים משל שר שעמדותיו שונות. אולם נאום מדיני, בשם ממשלת ישראל, המנוגד למדיניותה המוצהרת – הוא מעשה חתרני ואנטי ממלכתי. על ליברמן להחליט האם הוא חלק מן הממשלה הזאת. אם החלטתו חיובית, עליו לנהוג כפי שמחייבת האחריות המשותפת. אם אין הוא מסוגל לנהוג כך, טוב יעשה ראש הממשלה אם יראה לו את הדרך אל הדלת.

2. כן לאובמה

אילו אני במקום ראש הממשלה, הייתי משיב בחיוב למכתב אובמה ומאריך את הקפאת הבניה בחודשיים.

לא בשל ה"מתנות" שאובמה הציע בהצעתו. איני מתלהב מהן. המחשבה שהחלטות אודות מערכות ביטחוניות "שישנו את פני המערכה" ושאר פראזות והפרזות, מותנות בהחלטה על 60 ימים ללא בנייה, היא עלבון לאינטיליגנציה. גם מההתחייבות להטיל וטו במשך שנה על הצעות אנטי ישראליות אין להתלהב. הווטו הזה הוא גם אינטרס אמריקאי, כיוון שהאנטי ישראליות הזו היא גם אנטי אמריקאיות. גם דעת הקהל האמריקאית לא תרצה לראות את שגריר ארה"ב באו"ם מצטרף למקהלת הצבועים והמשת"פים של אחמדיניג'אד, המנסים להפוך את מועצת הביטחון למטווח אנטי-ישראלי. בוודאי שאיני מתלהב מהסכמה אמריקאית להצבת צבא ישראלי בבקעת הירדן "אחרי הנסיגה". אני שולל מכל וכל נסיגה מבקעת הירדן ומצדד בפשרה טריטוריאלית שבה בקעת הירדן רבתי היא בריבונות ישראלית (אם כי, ניתן לנצל לחיוב אמירה אמריקאית כזאת, שיש בה הכרה בחיוניותה של בקעת הירדן כגבול בר הגנה לישראל).

מדוע, אם כן, אני סבור שעל נתניהו להיענות למכתב אובמה?

בגלל החודשיים. החודשיים הללו כל-כך מגוחכים, שברור בעליל שאינן אלא סולם לירידת אובמה מהעץ הגבוה והמיותר עליו טיפס – הקפאת הבנייה. במקום להמשיך להתכתש, יש לאפשר לאובמה את הסולם הזה. המחיר – 60 ימי הקפאה, בתמורה להתחייבות אמריקאית להסיר מסדר היום את הסוגיה המיותרת הזאת, הוא מחיר מציאה, גם ללא שאר ההטבות.

קיים קונסנזוס בין כל הפרשנים המדיניים, כל המומחים למו"מ במזה"ת, כל האמריקנולוגים, על כך שאובמה ניווט את המו"מ המזרח תיכוני באופן גרוע ביותר. בדרך כלל שגיאותיו הרבות והמביכות מוסברות ביחס ההפוך בין חוסר ניסיונו המדיני ואי הבנתו את המטריה המזרח תיכונית, לבין עודף הביטחון העצמי שלו, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות.

איני חולק על ההסבר הזה, אך לדעתי הוא חלקי למדי. הבעיה העיקרית במדיניות אובמה היא שסוגיית הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים היתה משנית במדיניותו, ושימשה כאמצעי למטרה המרכזית שלו – פיוס העולם המוסלמי. גישתו האנטי-ישראלית לא נבעה מאיבה לישראל, אלא מכך שבמדיניותו הצ'מברליינית תפקידה של ישראל היה לגלם את צ'כוסלובקיה. הוא רצה להכות בישראל כדי לרצות את האסלאם. הפיוס עם האסלאם היה בעבורו לאובססיה משיחיסטית.

אלא שמדיניותו השיגה את מה שבדרך כלל משיגה מדיניות צ'מברליינית – הקצנה של הרודנים שמנגד, המריחים את חולשת הדמוקרטיה. איראן וצפון קוריאה הרשו לעצמן מה שלא הרשו לעצמן מעולם. הן השפילו ומשפילות את ארה"ב ואת אובמה כפי שלא הושפלה ארה"ב מאז ימי קרטר.

ואילו הפגיעה שגרם אובמה לתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינאים, ממשיכה להפוך אותו לבלתי אפשרי. הפלשתינאים מעולם לא העלו על דעתם להתנות את המו"מ עם ישראל בהפסקת הבנייה, אפילו לא בתקופת ערפאת. אולם משאובמה תבע זאת באופן כה נחרץ, הם לא יכלו להיות פחות פרו פלשתינאים ממנו. וכך, אובמה, שנהג כפיל בחנות חרסינה, יצר מילכוד שקשה לצאת ממנו.

בהצעתו להאריך את ההקפאה בעוד חודשיים ובהתחייבותו לא לחזור על הדרישה הזו בתום התקופה, אם אכן תהיה התחייבות כזו, מסמן אובמה את רצונו לרדת מהעץ עליו טיפס. מאחר ודרישת ההקפאה מעיקה ומציקה, יש להגיש לו את הסולם הזה ולסייע לו לרדת מן העץ. המחיר הנדרש מאיתנו הוא כזה, שראוי לשלמו.

הייתה זו טעות להסכים להקפאה גורפת לפני עשרה חודשים, אך את הנעשה אין להשיב. הנזק כבר נגרם. עוד חודשיים לא יעלו ולא יורידו, אלא את אובמה מן העץ. זה כדאי לנו. זה אינטרס מובהק של ישראל.

אם לאחר חודשיים הפלשתינאים יאיימו לפוצץ את המו"מ, נעמוד מולם בגיבוי אמריקאי. אם יפוצצו את המו"מ – הם יואשמו בכך ולא אנחנו.

* * *

רון וייס: התזמון המושלם של טרור נגד טרור

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר הוא כותב מוכשר בעל דמיון יצירתי. הוא מארגן את ה"עובדות" באופן שיתאימו לתזות שלו. במאמרו "שלוש רשימות","גם אני מחכה לרבין" (גיליון 578) הוא מציין כי: "בעקבות גל הטרור הרצחני שהתגבר לאחר כניסת ערפאת לשטחים, עיכב רבין את ביצוע השלבים הבאים של הנסיגה..."

גל הטרור הרצחני לא התגבר לאחר כניסת ערפאת לשטחים. נהפוך הוא. ערפאת נכנס לעזה בראשית יולי 1994 והרגיע את השטח. פיצוצי האוטובוסים על-ידי מחבלים מתאבדים החלו לפני בוא ערפאת. פיגוע ההתאבדות הראשון הקשור לאוטובוס אירע בעפולה ב-6.4.94, בדיוק 40 ימים לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במסגד בחברון (אירוע טרור יהודי חמור ביותר שאותו הייטנר לא מציין). פיגוע ההתאבדות השני אירע שבוע לאחר מכן בחדרה. פיגועים אלה קרו כשצה"ל שלט בכל השטחים, כולל עזה ויריחו. חשוב לציין את סדר האירועים ותאריכיהם המדויק כדי להבין את התמונה הכוללת ולהימנע ממסקנות מוטעות.

רון וייס

רמת-גן

* * *

עמוס גלבוע

היש סיכוי לאמת מול השקרים של הערבים?

בימים אלו חזרתי מביקור בסין, ישר לתוך השיטפון הדיפלומטי-תקשורתי על פיתויי אובמה ולחציו עלינו ועל הפלסטינים בעניין המשך הקפאת הבנייה, במטרה למנוע קריסת המו"מ הישיר. וזהו מו"מ שנשיא ארצות הברית הפך אותו לדבר החשוב ביותר במדיניות הגלובלית של ארה"ב, לנקודה ארכימדית, שתוך שנה תביא לכך שמדינת ישראל ומדינת פלסטין "העצמאית והריבונית" יחיו זה לצד זה בשלום ובבטחה.

כוחי האינטלקטואלי, מה לעשות, אינו מסוגל בשעה זאת לנתח את ה"ג'מבו-ממבו" הזה ולחזות את התוצאות בעוד שנה. מצד שני, אני רוצה לשתף את הקוראים בשתי חוויות אישיות מהתערוכה העולמית (אקספו 2010) הנערכת בשנחאי, ושבה ביקרתי.

הראשונה קשורה לביתן הישראלי, המנוהל על-ידי יצחק שלו, איש תערוכות ותיק שנשכר על-ידי משרד החוץ הישראלי. זהו מבנה אדריכלי מרשים המורכב ממערכת זכוכית ואבן, המגלמות את עולם הניגודים שבתרבות הסינית. אם איני טועה, זהו הביתן היחידי בכל האתר המדהים של התערוכה, ה"מדבר" אל הסינים בשפתם הם. לא לחינם זכה האדריכל הישראלי לחיזור בלתי פוסק של כל כלי התקשורת הסיניים, מה עוד שאימו נולדה בשנחאי; יתר על כן, הביתן הישראלי, על פי התקשורת הסינית, הוא מהפופולאריים ביותר מבין כל כ-150 הביתנים. תוכנו של הביתן, ובעיקר סרט המולטימידיה, מיועד לקהל הסיני. וזהו קהל, שבספרי הלימוד שלו היהודים וישראל הם דבר אחד שמהותו היא חוכמה יתרה, ומגלמה הוא איינשטיין. ההמצאות הישראליות: החל בדיסק און קי, דרך המצלמות הזעירות המשמשות את הרפואה, וניצול האנרגיה הסולארית, וגמור בטפטפות ובעגבניות השרי – מוצגות לקהל הסיני, בסינית כמובן. בלי פוליטיקה, בלי "בולשיטים" רגילים של תערוכות, כגון מאכלים ודברי לבוש מסורתיים.  ודרך אגב, עגבניית השרי היא זו שאתה רואה בכל דוכן מכירה ובבתי המלון בסין.

אצלנו התקשורת כל הזמן "חושפת", בדרך כלל דברים רעים, נכונים או לא נכונים. מגיעה גם חשיפה למפעל מבורך של משרד החוץ שלנו. חבל שבסוף אוקטובר, כשהאקספו יסתיים, הביתן ייהרס. אילו ניתן היה להעבירו כמות שהוא לעיר סינית גדולה אחרת, היתה בכך תרומה גדולה לישראל.

ומכאן לחווייה השנייה – הביקור בתערוכה של הרשות הפלסטינית של אבו מאזן ובתערוכה של הרפובליקה הסורית של בשאר אסד. מה שמשך את עיניי היו המפות. אצל הפלסטינים, במפה על הקיר, ובמפה בסרטון שהוצג, ישראל לא קיימת. ישנה מפה ללא שם, הכוללת את כל השטח שמהים ועד לירדן, ובתוכו מצויינת רק ירושלים, ובשמה. במקום אחר ישנה תמונה של ירושלים ועליה הכיתובית: "בירת פלסטין, ירושלים, עיר השלום." ולא רק זה, בסרטון מוצגת "ההיסטוריה" בת שלושת אלפים השנים של העם הפלסטיני, עם תמונות לא מזוהות (בעיניי, לפחות) של חפירות עתיקות.

אצל הסורים ראיתי שתי מפות: במפה אחת, בשפה הערבית, מוצגות כל המדינות המקיפות את סוריה ושמה של כל מדינה מתנוסס על שטחה, אבל השטח של ישראל (כמובן ללא רמת הגולן) נשאר ללא שם. ארץ ללא שם. במפה אחרת, ישנו שם על שטחה של ישראל, והשם הוא פלסטין! – זה לא משהו נדיר, יוצא דופן. כך זה גם בספרי הלימוד של הפלסטינים והסורים.

"כאן קבור הכלב". הכל מתחיל וממשיך ונגמר בסירוב הפלסטיני-ערבי להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ולהכיר בכך שיש עם יהודי. זאת המהות האמיתית של הסכסוך, מעל ומעבר לסוגיות ביטחון וגבולות.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 4.10.10

* * *

ד"ר יעל ויילר ישראל

המבחן של המימשל האמריקאי

המימשל האמריקאי מנסה להשליט "חוק וסדר" במזרח התיכון לפי טעמו והבנתו. אך מיבחנו האמיתי הוא: האם ישחקו ילדים דוברי עברית בארץ ישראל ב"ריכוז" ובמתכונתו המקורית, כמו אימא שלי כרמלה אליהו, ילידת תל אביב. לפי אמנון דנקנר ודוד טרטקובר בספרם הנפלא: "איפה היינו ומה עשינו": "ריכוז" היה "משחק הלוח בה"א הידיעה שאיתו היינו מעבירים ימים ולילות." המשחק יובא מעבר לים, ראשיתו בפילדלפיה הרחוקה בשםMonopol , הוא תורגם לעברית ציונית, ורואה אור בארץ ישראל אולי כבר שבעים שנה, בעשרות גרסאות ומהדורות.

 בספרם של דנקנר וטרטקובר (בעמודים 182-183) פרוש תצלום יפהפה של לוח משחק, שהודפס לפני 1948. הילדים יכולים לקנות ולמכור בשרשרת האתרים (לפי סדר נתינתם בתצלום): עזה – באר שבע – מטולה – תל חי – צפת – חיפה – צמח – נהלל – עפולה – עין חרוד – בית לחם – ירושלים – חברון – הרצליה – כפר סבא – רעננה. מי שלא נוח לו – יוכל לקרוא את הרשימה מן הסוף להתחלה.

מתחילים מרעננה (יש שם אנשים נחמדים ומשכילים) ומסיימים בעזה (יש שם אנשים נחמדים ומשכילים). במרכז הלוח: שני אזורים רגישים: "הפתעה" ו"פקודה", שני האזורים מסומנים במלבן, מותאמים בגודלם לפיסות הנייר המונחות בערמה, שהפיכתן לפי גורל הקוביות, הזרימה לא מעט חשמל אל ליבותיהם הצעירים של המשחקים. ויש גם איזור ממוקש: הריבוע "רד מצרימה".  מי שדורך עליו – לפי הגורל – נאלץ לוותר על תורו או לשלם קנס.

ברק חוסיין אובמה היקר, רצוי שתסייר במשחק הזה ותלמד להכיר אותו, כשם שהטרחת את עצמך לעיין, או לפחות להיראות ככזה, בהגדה של פסח אשתקד. שכן, הא בהא תליא. "ריכוז" הוא משחק של ילדים חופשיים בארץ-ישראל. פירמידות ובתי עבדים צרובים אצלנו בתודעה. "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" – היא סיסמה שאין עליה "מונופול", אבל המקור שלה הוא כאן, בין עזה לרעננה.

* * *

ברוך  תירוש

הידעתם מה עשה בפומבי איבן סעוד לפילגשי ההאשמים בחצי האי ערב?

שבחים מגיעים לך אהוד, על שהעלית את הכתבה המדהימה של אפרים קישון ז"ל [גיליון 579], כתבה שמן הראוי להעלותה מחדש מפעם לפעם על מנת שתמימים ובעלי עניין יזהו לעצמם את אורח הפצת השקרים בתקשורת.

באשר לשקרים במועצת הביטחון של האו"ם; בשנת 1971 הוזמנתי על-ידי עיתונאי אמריקני להאזין כאורח לישיבה מרתקת במועצה, והשיא התרחש כאשר הנציג הסעודי, ערבי ידוע מארצנו ששמו פרח מזיכרוני, התמוגג בתיאור המתינות והשלווה במדינות ערב, הנתונות כל העת בסכנת האלימות ההרסנית של מדינת ישראל. אלמלא ישראל התוקפנית, הוא הצהיר, המזרח התיכון היה מהווה גן עדן ומקור לשלווה.

נציג ישראל המרשים, יוסף תקוע, השיב לו בשאלה, לצהלת הנוכחים, "המדינה שאתה מייצג," הוא אמר, "היא מודרנית, נכון? כשהייתי ילד אספתי בולים, והמדינה נקראה אז 'חצי האי ערב'. האם ראשוני הציונות הם שהביאו אלימות וכיבוש אכזרי לחצי האי ערב? או, כפי שאני  זוכר, היה זה בדואי בשם איבן סעוד שפלש למדינה, גירש והפיץ לכל רוח  את שליטיה ההאשמים, ואנס בציבור את פילגשי השליטים. הוא קרא למדינה בשם 'סעודיה', וגייס אותך משירותך בסוריה, לייצג אותו באו"ם!"   

חברי המועצה כולם פרצו בצחוק, והאיש עזב את האולם.

* * *

נעמן כהן

אלישע פורת ופח האשפה של ההיסטוריה

בין ההיסטוריונים קיימים חילוקי דעות מי המציא את הביטוי "לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה" – האם היה זה טרוצקי שבספרו על המהפכה מביא מילה במילה את נאומו בקונגרס השני של הסובייטים, ב-25 באוקטובר 1917, ביום תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, נאום שבו הוא שולח את יולי מרטוב אל "פח הזבל של ההיסטוריה", או שמא מקורו של הביטוי בכתביו של היסטוריון המהפכה ניקולאי סוכונוב שהוצא להורג ב-1940.

מכל מקום ברור שהביטוי היה אהוב מאוד על ראשי הבולשביקים ולכן גם נהפך לביטוי שכיח ואהוב בקרב אנשי "השומר הצעיר". כל מתנגד לדעות הקולקטיביות היה מושלך מיד ל"פח האשפה של ההיסטוריה". והנה מתלהם אלישע פורת (חב"ע 579) ושולח לפח האשפה של ההיסטוריה את כל אלו שלא מקבלים את פרשנותו שהנה הגיעו ימות המשיח ו"מרכז השנאה לישראל הועתק אל מחוץ למעגל הערבי." הערבים, אליבא דפורת, אינם שונאים יותר. הנה התגשמה לבסוף תורת "השומר הצעיר" ומתקיימת "אחוות עמים" יהודית-ערבית. למרבה הצער המציאות היתה תמיד שונה מהזיות "השומר הצעיר". נכון, יש מדרגות ברוע. יש קיצונים יותר וקיצונים פחות, יש ערבים סונים שלטווח קצר אויביהם השיעים מאיימים עליהם יותר מאיתנו ולכן התנגדותם אלינו פוחתת, אבל השנאה לישראל עדיין מאחדת את כולם, ולמרבה הצער כוללת גם את ערביי ישראל. יעשה נא פורת ניסוי ויביא ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי. למרבה הצער "חזון ערביי ישראל" (כפי שפורסם) זהה לחזון הערבים והמוסלמים כולם והוא להשליך את ישראל לפח האשפה של ההיסטוריה.                                                   אלישע פורת, הלוואי ופרשנותך היתה נכונה. הלוואי שחזון ערבי זה לחיסול ישראל היה אכן מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

* * *

תשובה על הערה

ל"משה מנבכי חלשונו" מאת משה ברק

תוספת לפרק ל'

אהוד: "עקרונית אני נגד עיברות מוגזם של מונחים השגורים ברוב השפות משום שהשמות העבריים החדשים מרחיקים עוד יותר את הצעיר הישראלי מהבנת שפות זרות ומהשימוש הנכון והמלא בהן." [גיליון 578].

משה: עד כאן לשון ההערה שלך, אהוד, לאחר הצעתי לקרוא "מחוב" ל"מנדט". אני שולל את דעתך מעיקרה. מדורי זה קם דווקא כדי להבטיח מינוח עברי וסילוק צלילים זרים המוכנסים לתוך שפתנו, שאינם משתלבים בדקדוקה. טענתך, כי בכך נרחיק את הצעיר הישראלי מהבנת שפות זרות, גם היא אינה עומדת בפני הביקורת, שכן יש עוד שפות זרות מחוץ לאנגלית (לטינית), וכמה מהן שתהיינה משמעותיות במאה ה-21 כמו סינית, רוסית, הינדוסטנית וכו'.       אגב כבר מזמן אנו משתמשים במילים עבריות במקום מונחים מקובלים ב"עולם הרחב"-הצר, המערבי.

כך אומרים "סרטן" ולא "קנסר"; "כדורגל" ולא פוטבול; "תותח" ולא "קנון"; "נשיא" ולא "פרזידנט", "מסוק" ולא "הליקופטר", ובשנים האחרונות – "מחשב" ולא "קומפיוטר". היתה לנו הצלחה גדולה כשויתרנו על ה"אירפלן" AIRPLANE ועברנו למטוס, שיצר לנו את הטייס, הטייסת, הטיסה, שבשום אופן לא היינו מצליחים לקבל מהמונח הלועזי "אירפלן". לצערי לא היינו ערים לכך עם ה"טלביזיה", על כן יש לנו כיום את המכשיר, אך אין לו שום קשר לשוני לעבודה ולצפייה בו, כי איננו אומרים "לטלבז", והמשדר אינו נקרא "טלביזאי" כפי שהצליח לנו עם "מטוס".

"פרודה", "מכונית", "מרשם", "סרכזת" כבר היו בפינו עוד בנעוריי, והנה בעלי הגישה שלך מחזירים בהדרגה את "מולקולה", "אוטו", "רצפט" ו"צנטריפוגה". אין להכליל מילים כמו: פוליטיקה, אינדוקטרינציה, טרנספורמטור וכו', הסותרות את רוח השפה. אך ברור לי שמוכרחים להיזקק למונח לועזי, כל עוד אין תחליף עברי. אך כשנוצר יש לעשות מאמץ ולאמץ.

לעומת זאת, מותר לדעתי ואף רצוי לאמץ מילים המשתלבות כשורש תלתני עברי ומגיעות בטבעיות לתוך דקדוק השפה, בכך תהיה הרחבה והעמקה של השפה ברוחה היא. כך אימצנו את "קליד" – המפתח הארמי, והיווני, והפקנו ממנו "קלידים", "מקלדת", "להקליד" עבריים. כך מהצליל "קליק" עשינו פועל "קלק" וקיבלנו "להקליק". כך לקחנו אפילו ראשי תיבות לועזיים S.M.S. (סמ"ס) ועשינו מזה "לסמס" הגיוני ומשתלב בעברית.

דוגמת מופת היה המונח "לקטר" במשמעות של "לרגון". עליי להזכיר, למי שאינו יודע, שאין לזה כל קשר ל"קיטוֹר", אף על פי שהנרגן מוציא הרבה קיטור... זה היה אימוץ שירי של המונח היידישי "קוּטֶר", שפירושו "חתול זכר" – כי עליו נאמר "ער טרענט און וועיינט", שפירושו בעברית "הוא משגל ומיילל," כפי שראינו בילדותנו. אז איך אפשר טוב יותר להגדיר "מקטר" מאשר זה "הבוכה דווקא בעת שיא התענוג"?

משה ברק

גבת

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

על געגועיו של הייטנר למורשת רבין

געגועיו של אורי הייטנר למורשת רבין חסרים את המרכיב הראשי, את הפעולה החשובה ביותר שעשה רבין למען ביטחון ישראל, בשיתופו של הסכל באדם, יאסר עראפאת.

עם הויתור של המלך חוסיין על כל דרישה טריטוריאלית בארץ ישראל מערבית לירדן עשה המלך את הפשע המכוער עלי אדמות והשאיר את אזרחיו ללא אזרחות. אותה אזרחות שסבו, האמיר עבדאללה העניק להם כאשר כבש חלקים מארץ ישראל והגלה כל יהודי מאותם חלקים (גוש עציון ירושלים וכו').

בשנים 1989-91 חווה העולם את הניצחון של הדמוקרטיה, עת נפלה האימפריה הסובייטית ונשבר שלטון ההפרדה בדרום אפריקה. איש אחד בוחר אחד היתה הסיסמא, והחשש שאחז ברבין היה שערביי ארץ ישראל יצטרפו לאחיהם שכבר קבלו אזרחות ישראלית ויתבעו לעצמם את אותה זכות כל עוד הם מצויים תחת שלטון מדינת ישראל וצה"ל. מהלך כזה היה מביא להתמוטטות המדינה היהודית דרך הקלפי.

על כן נאחז רבין בקש שנתנו לו רון פונדק וחבריו שונאי ישראל, הציל את עראפאת הסכל מגסיסה ארוכה וממושכת בתוניס, סידר לו כבוד ויקר ועושר אגדי, והכל תמורת פעולה אחת: הנפקת תעודת זהות זרה לערביי ארץ ישראל שננטשו על ידי מלכם. כל השאר, גבולות שטחי אי. בי. סי. וכל האלף-בית הם פרפראות, הסחת הדעת מן ההישג האמיתי: שניים וחצי מיליון ערבים שאינם יכולים להצביע לכנסת והם אזרחים של ישות ללא ממשות.

הבוז של רבין לפרופלורים נבע מחוסר המודעות של המתיישבים לסכנה הטמונה ב-One man, One vote, One time – של חוסר האפשרות להתנגד לדרישה "לגיטימית" של הערבים להימנות על בוחרי הארץ הזו.

מורשת רבין היא הסתכלות נכוחה בעובדות, ופעולה העולה בקנה אחד עם העובדות, ולא הזיות, אם מימין ואם משמאל. קביעת גבול הביטחון של ישראל בקו הירדן שוללת את מסירת הריבונות בהר לכוחות זרים, ערביים או אחרים. קביעת גושי ההתיישבות כאותם חלקי ארץ שיש לספח, ובכך להוציא מן הדיון, היא ציונות העולה על זו של מנהיגי הליכוד דהיום שכפו את ה"הקפאה" האנטישמית נגד יהודים בלבד. מורשת רבין היא ההיפך הגמור מזו שהוזי השמאל מנסים להמציא או לנכס. בסופו של דבר העובדות שקבע רבין בשטח, גם גיאוגרפית (עמק הירדן כגבול המזרחי) וגם דמוגרפית (ערביי ארץ ישראל הם תושבים בעלי אזרחות של יישות זרה) – הן הקובעות את עתיד ישראל. 

ד"ר יובל ברנדשטטר

להבים, הנגב הכבוש

* * *

חנן רותם: ראשית הפילוג בקיבוצים

לאהוד שלום,

לדבריו של אהרון חבר בגיליון הקודם, "בימי הפילוג" [579], אבקש להוסיף:

הכבוד המפוקפק להיות בין הקיבוצים הראשונים שחוו את הפילוג, נפל בחלקו של קיבוץ משאבי שדה. וכך, אם זכרוני אינו בוגד בי, התנהלו הדברים. לקראת העלייה לקרקע בביר עסלוג',  הגיע להכשרת גינוסר עמוס דגני ונפגש עם "המפא"יניקים" שבינינו. וזו היתה תמצית עצתו: כיוון שפילוג התנועה הקיבוצית קרב ובא, למה לכם להשקיע מרצכם בקיבוץ שיקום בקרוב בנגב וישתייך לקיבוץ המאוחד. עדיף שתעברו לקיבוץ חצרים (קלטה) שבצד המפא"ינקי של התנועה הקיבוצית.

ההתלבטות של חברי קבוצה זו היתה קשה. וכך קרה שהם הדרימו בנובמבר 1949 לנגב והיו בין מקימי קיבוץ באר משאבים (לימים משאבי שדה) – אלא שכעבור זמן קצר מאוד "הטילו את הפצצה" וחלקם (כשמונה אנשים) הודיעו על החלטתם לעבור לחצרים.

ההלם בקיבוץ החדש היה גדול.

ימים אחדים אחרי השלג הגדול (פברואר 1950) תקפו אותנו, העוברים לחצרים, געגועים לחברינו. עלינו על "אוטו משא" ונסענו לבקרם בבאר משאבים.

בין העוברים לחצרים היו חגי אילון ו(הרב) איקא ישראלי מחולון, מנוחתם עדן, אורי ורבר משכונת בורוכוב, (ד"ר) צבי גנין מקריית חיים, ובימקה  מהכשרת יגור.

* * *

יוסי גמזו

סְתָו יִשְׂרְאֵלִי

בְּעָרְמָתוֹ הַמִּזְרָחִית הַמִּתְחַמֶּקֶת

מֵהַגְדָּרוֹת הַחַזָּאִים הוּא מַעֲמִיד

פָּנָיו שֶל קַיִץ הַמַּמְשִיךְ לִמְלֹךְ בְּשֶקֶט

עַל אִינְקְוִיזִיצְיַת הַחַמְסִינִים, כְּמוֹ תָמִיד.

אֲבָל מִבְּעַד לַכְּסוּת שֶל אֲחִיזַת-הָעַיִן

הַתַּחְמָנִית הַזֹּאת, נִבְעִים בּוֹ פֹּה וָשָם

כָּל סִימָנָיו שֶל מָה שֶלֹּא נִגְלָה עֲדַיִן

אַךְ כְּבָר מַלְשִין אוֹתוֹ

כְּמוֹ יֹפִי

אוֹ אָשָם.

הַחֲצָבִים, שֶהֵם אֶצְלוֹ חֲלוּץ-קוֹמַנְדּוֹ

לְהַתְקָפוֹת-פִּתְאֹם בְּשֶטַח הָאוֹיֵב

כְּבָר מַזְקִיפִים רֹאש-חֵץ, קְפוּאִים עַל מְכוֹנָם דֹּם

אַךְ זֶהוּ דֹם שֶיֵּש בּוֹ מֶסֶר מְחַיֵּב.

וְהָעוֹפוֹת הַנּוֹדְדִים כְּמוֹ כִּסּוּפֵינוּ

אֶל אֵיזֶה אַנְשֶהוּ רָחוֹק וּנְטוּל-צִנָּה

שֶל סַגְרִירֵי הַלֵּב וְסַגְרִירֵי שָמֵינוּ

כְּבָר חוֹגְגִים מִסְדַּר-כְּנָפַיִם מְמֻנָּע.

בָּעֲרָבִים בְּגִידַת הַחֹם כְּבָר מְאוֹתֶתֶת

אֶת שֶיֹּאמְרוּ עִם שַחַר מִקְדְּמוֹת הַטַּל:

שֶמַּלְכוּתָם שֶל יוּנִי-יוּלִי מִתְמוֹטֶטֶת

וְשֶאוֹגוּסְט עָרִיץ כְּעֵץ כָּרוּת מֻטָּל.

וּמוּל הַקַּיִץ, שֶהוּא הוֹרְדוֹס הַקָּרוּחַ

שֶצְּבָא שְרָבָיו בֵּין כִּידוֹנֵי חוֹחָיו שָבַק

שְלוֹמִית שֶל סְתָו תֵּצֵא שְקוּפָה כִּמְשִי הָרוּחַ

בִּמְחוֹל שִבְעַת הַצְּעִיפִים שֶל הָאָבָק.

וּכְבָר רִשְרוּש שֶל מְצִלְתֵּי עֲלֵי שַלֶּכֶת

בְּאָזְנְךָ מַכֶּה כַּחֲזָרָה כְּלָלִית

עַל אוּבֶרְטוּרַת הַסְּטָקָטוֹ הַנִּתֶּכֶת

שֶל טִפְטוּפֵי יוֹרֶה שֶאֶת נוֹפְך יָלִיט

בְּהִינוּמָה שֶל חֲרוּזֵי פְּנִינִים שֶל מַיִם

הַחוֹגְגִים כְּלוּלוֹת בֵּין אֶרֶץ לִרְקִיעָהּ

וַאֲדָמָה צְמֵאָה פִּתְאֹם זוֹכֶרֶת מָה הִיא

זִרְמַת הַזֶּרַע הַשּוֹצֵף, הַמַּבְקִיעָה

אֶת סְגוֹר רַחְמָן שֶל תַּלְאוּבוֹת חָדְשֵי הַיֹּבֶש,

אֶת תְּפִלּוֹתֶיהָ כְּחַנָּה וּכְרָחֵל

וְאֶת אֵימַת עֲקָרוּתָהּ שֶבָּהּ, כִּצְרֹב אֵש

צָרַב הַקַּיִץ אֶת בְּשָׂרָהּ עַד שֶהֵחֵל

אוֹתוֹ רִוְיוֹן, אוֹתוֹ פִּרְיוֹן שֶל סְתָו צְלוּל-גֶּשֶם

לְהִזְדַּחֵל בָּהּ, לְחַלְחֵל בָּהּ, לְכָבְשָהּ

כְּמוֹ הַתְקָפָה פְּרוּעָה שֶל מִין שִׂמְחָה נִרְגֶּשֶת

שֶהִיא מַהוּת הָאִמָּהוּת בְּהִתְמַמְּשָהּ.

סְתָו אוֹרְצִלִּי, יִשְׂרְאֵלִי מַקִּיש לוֹ חֶרֶש 

עַל חַלּוֹנוֹת בֵּיתְךָ וְעַל דַּלְתוֹת לִבְּךָ.

אַל תִּבָּהֵל מִן הַשַרְקִיָּה הַנִּחֶרֶת,

זֶה הוּא, לֹא הִיא, אָז פְּתַח לוֹ, פְּתַח לוֹ לִרְוָחָה...

* * *

שושנה ויג

חיות ומתות כמשוררות

רחל המשוררת ויונה וולך

יום הולדתה של רחל ויום מותה של יונה וולך התרחשו בחודש ספטמבר. בתשע"א נשקו שני התאריכים לחג הסוכות, יום הולדתה של רחל המשוררת 20.9.1890 ויום פטירתה של יונה וולך 26.9.1985.

במחקר שכתבתי בשנת 1994 מצאתי שקיימת זיקה בין המשוררת יונה וולך למשוררת רחל, והרי עדות מפי אשר רייך (א' רייך "לחיות במהירות הביוגרפיה" מאזניים ס"ז 1993 עמ' 45-46) בדבר הזיקה של וולך לרחל המשוררת:

"איש לא יכחיש, כי חומרי חייה של וולך וחומרי שירתה אחד הם. אי אפשר לנתק אותם, והם אחוזים אלה באלה בלי הפרד... סיפור החיים של יונה וולך הוא השירה שלה. היא היתה שירה בפני עצמה, ששיקפה מסע נפשה, אמונתה רבת השנים. מאז תחילת דרכה בשירה, שהיא גלגולה של המשוררת רחל. סיפר לי זאת ידיד סופר, שפגש בה עוד בשנות השישים והיא הפצירה בו לעלות עימה לקבר רחל שבשפת הכנרת. 'מה לך ולרחל?' תמה, 'אני הגלגול שלה.' השיבה חרש. סוחטת ממנו הבטחה לשמור זאת בסוד. מאז לדבריו, ביקרה אצל רחל כמה פעמים בסודיות גמורה, היא אמרה לו אז מפורשות: 'כשהייתי רחל הייתי פחדנית והחלטתי להיות נחמדה ונעימה לחבר'ה, אבל עכשיו, כשחזרתי לחיים, ולא לשנים ארוכות – אני מתכוננת לכתוב על הכול."

אגב: לרחל יש כמה שירים העוסקים בגלגול נשמות ("באַחַד גלגולַי כשהייתי חיה בין חיות השדה / בימים רחוקים באחד גלגולַי.") פרט מעניין: גילה של יונה במותה היה בדיוק כגילה של רחל במותה (41). ויונה נולדה שתים עשרה שנה לאחר מותה של רחל. במשך תריסר השנים האלה אמרה יונה, לדבריו של אשר רייך, שהיתה חתולת אשפתות. (מתוך עבודת המחקר "שירת יונה וולך ביוגרפיה ופואטיקה" שושנה ויג עמ' 31 תשנ"ז). ניתן למצוא אנלוגיה בין שתי המשוררות, גם בחייהן וגם במותן שתיהן מתו ממחלה קשה, האחת משחפת והשנייה מסרטן, ובאותו גיל.

אימהות עקרה ופריון של שירה

שתי המשוררות, גם רחל וגם יונה וולך, היו עריריות מילדים והקדישו את חייהן לשירה. הן חיות את המשוררוּת. הן חיות את המשוררות עד תום. לשתיהן כתיבה וידויית קונפסיונאלית והן כותבות את חייהן ומסלול הכתיבה זהה למסלול הביוגרפיה שלהן.

כאשר אינך משורר / יונה וולך

בְּרָקִים עָפִים כְּמוֹ גְּשָׁמִים מִלִּפְנֵי עֵינֶיךָ

אַתָּה כְּמוֹ צֵל דּוֹעֵךְ בְּפָנֶיךָ

אַתָּה מִסְתּוֹבֵב כְּמוֹ עִנְיָן מִלִּפְנֵי עֵינֶיךָ

אֵיפֹה אַתָּה וְאֵיפֹה שְׁלוֹמְךָ,..."

וכך מסתיים השיר:

"דַּע מִי לְפָנֶיךָ עָשָׂה אֶת חַיֶּיךָ...

כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ מְגַלֶּה סוֹדוֹת חֲשׁוּבִים

תִּהְיֶה מַשֶּׁהוּ אַחֵר אִם תַחֲפֹּץ

אֲבָל אַל תִּתֵּן לָהֶם לְהַגְלוֹתְךָ, מֵעַצְמְךָ."

(שירה, עמ' 144)

שירה של רחל עקרה והמקבילה שלו בשירה של יונה אבשלום, את השירים מפרסמות שתי המשוררות לראשונה בכתבים יומיים, רחל מפרסמת ב"דבר" ווולך מפרסמת את השיר הראשון "בלבושן" ב"ידיעות אחרונות" מיום 3.1.1964 ואחר כך ב"הבוקר" 14.2.64 שיר ללא כותרת ואחר כך בספר "אבשלום".

השיר של רחל עקרה הוא שיר של תשוקה היפותטית, ניסיון לברוא את הבן שלא היה לה. זוהי אותה התנייה נשית אימהית גם בשירה של יונה וולך. אצל רחל הוויתור על האימהות כואב ואצל וולך את האימהות מחליפה לידתה כיוצרת. כשהיא מוותרת על האימהות היא יולדת את עצמה כמשוררת. אפשר גם למצוא בשם אבשלום גם את אבשלום המקראי האהוב על אביו דוד, וגם הצירוף הסמנטי מלמד על אב-עליו-השלום שרובץ בתשתית עולמה של וולך כיתומת מלחמת השחרור. שירים על מוות לא חסרים לוולך, היא גדלה על ברכיו של אב מת, מגיל ארבע, מת בארץ, כל שנה בקיץ אבי מת. התחושה שאביה נהרג בסיום המלחמה בטעות, מעצימה את ההחמצה בחייה לדמות האב.

בשירה עקרה בוחרת רחל בשם אורי, שמביע תקווה, הילד שלא נולד היה יכול להעיר להאיר את עולמה, התפילה של רחל היא תפילה קדומה כרחל וכחנה בשילה. הקשר של רחל לאמהות המקראיות ברור, והיא מבקשת לבסס את מעמדה כאחת מן האמהות העקרות מנקודת מבט זו של חסך האמהות.

עקרה / רחל

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

יונה וולך בשירה בוחרת בדמותו של אבשלום המקראי, שהוא דמות קוטבית, גם תחמן גם רמאי, גם תאב שלטון וגם נסלח. גם מורד באביו ובועל את פילגשי אביו כדי לבטא העברת השלטון אליו (שמואל ב, ט"ז, פסוק 22), וגם נסלח על ידיו. השם מבטא מרידה ונועזות. הפעם השם אינו כמקור לאור אלא כמקור לכוח, למה שקיים ביונה וולך הפיצול באינסוף. הבריאה של הבן היא בריאה מטאפורית, אצור אותו ברחמי.

אבשלום / יונה וולך

אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת

לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם

שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחֲמִי

וְלֹא יָצָא לִי

לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי

אֲנִי בּוֹנָה אֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַרְגָּשָׁתִי

הָרַחֲמִים שׁוֹטְפִים בִּי

וְהָרָעָב הָאֶפְשָׁרִי

רְצוֹנוֹת הַתּוֹרָשָׁה

וְאַבְשָׁלוֹם שֶׁלֹּא הֻרְשָׁה

בְּגִלְגּוּל אַחֵר אַבְשָׁלוֹם יִהְיֶה

אֲהוּבִי וַאֲנִי אָחוּשׁ זִכְרָהּ

כְּשֶׁאַבְשָׁלוֹם אֲהוּבִי

תְּחוּשָׁה גּוּפָנִית אוֹ אֵיךְ בִּטְנִי

רֵיקָה מֵאַבְשָׁלוֹם בְּנִי

סִדּוּר שֶׁל כּוֹכָבִים

נוֹפְלִים וְחֶרֶב מַכָּה

בְּמַגְנֵט עַל לִבָּהּ

הַרְגָּשָׁה מְדֻיֶּקֶת:

בְּמַה תִּלָּחֵם

וְעַל מַה תָּנוּחַ

הָרוּחַ

לְאָן תִּשָּׂאֲךָ

הָרוּחַ בְּנִי.

השיר של יונה וולך הוא שיר של שיקום שיר, של בניה עצמית. "אני מוכרחה, אני בונה, אני אצור."

גורל הזיכרון וההנצחה

נראה כי לשתי המשוררות, גם רחל וגם יונה, יש גורל משותף גם בהנצחתן. אין ספק שכולנו יודעים בברור עד כמה רבה תרומתן של השתיים לתרבות העברית המתחדשת. רחל שחוגגת כבר 120 שנה להולדתה, זכתה להכרה רבה אחר מותה, מהדורות רבות יצאו לספריה; וכעת, משפגו זכויות היוצרים כי חלפו יותר משבעים שנה מאז פטירתה, מוצאים ספרים רבים לכבוד יצירתה, והשאלה הנשאלת אם כך ראוי לזכור את רחל. האם רק העלייה לקברה וספרים שהפכו לנכסי צאן ברזל. ספר שיריה של רחל נמכר יותר מכל ספר שירה אחר, והאם אין מקום לכנס את הארכיון שנמצא בבית ברל ולפתוח לקהל בית שבו יוכלו המעריצים לחוות את ההיכרות עימה ועם מורשתה.

הובלתי לפני כחמש שנים יוזמה כזאת. קיווינו – ד"ר אורי מילשטיין נציג המשפחה ויו"ר אגודת הסופרים בלפור חקק – שנצליח לחגוג יום הולדת לרחל בבית שנקים לזכרה ולמורשתה. האליטות שעצבו כאן את רוחה של ההתיישבות, א.ד. גורדון, זלמן שזר – לא טרחו להקים לה יד. היא נזנחה על ידי ראשי מפלגת העבודה ועל כך כתב רבות אורי מילשטיין.

בברור פרטי הביוגרפיה של רחל ניכר שהגיעה ממשפחה מאוד עשירה. אחיה תרם מבנים בימי ההתיישבות הראשונים בתל אביב, על שטחים אלה הוקמו בניינים גבוהים, ולא הקצו לרחל זכר. הבית שמאוד מזוהה עם רחל ברחוב בוגרשוב עדיין עומד, והחלום הגדול ביותר יכול להתגשם שם, בעליית הגג בו התגוררה רחל. להציב לרחל יד באותו בית יהיה בבחינת הגשמת הצוואה של רחל.

 להציב לי יד / רחל

תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה,

לְהַצִּיב לִי יָד.

כֹּה עָגוּם –

לַעֲבֹר לָעַד.

שִׁירִי הַיָּתוֹם,

זֶה נִגּוּן עַרְבִּי שֶׁנָּדַם –

הִיא תַשְׁמִיעַ-תַּמְשִׁיךְ בְּבֹקֶר-יוֹם.

זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק

יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ –

לַמֶּרְחָק.

בעמותה-שבדרך למען הקמת יד לרחל המשוררת נעשו כמה אירועים בשנים האחרונות, חגיגת יום הולדת בחצר סרגיי בירושלים בשנת 2006, ולאחר שנה ציון בחג הסוכות בחצר כנרת של יום הולדתה, במסגרת יום עיון. אירועים בבית הסופר, בחודש ינואר 2010 אירגנו ערב לכבוד המשוררת, כשפרופ' ברזל וד"ר קריץ ספרו על אהבת רחל ומיכאל, וגם על חיי הנפש של המשוררת. חיי נפש סוערים של אישה שלא חיה חיים שקטים כפי שנדמה לנו. רבים השתתפו באירועים, באירוע בחצר סרגיי לא יכלו להכיל את הקהל הרב שביקש להשתתף. הצלחה. בכל האירועים השתתפו המייסדים של העמותה-בהקמה: אורי מילשטיין (נציג המשפחה) ובלפור חקק (יו"ר אגודת הסופרים העבריים). הזמרת שולמית ליבנת שרה משירי רחל בחלק האמנותי של האירועים. ד"ר חלי אברהם איתן השתתפה בחלק מן היוזמות, וכן המשוררת פועה שלו תורן.

יש להזכיר שלגברים יש בתים בתל אביב, למשל בית ביאליק ובית טשרניחובסקי, ובירושלים בית עגנון ובית הזז. הנצחת נשים יוצרות לוקה בחסר. אותו גורל הנצחה נפל בחלקה של וולך. במקרה של וולך היה מאבק משפטי שבו אסר היורש ריבלין לפרסם את שירי וולך, ובאחרונה הוא התיר זאת. ההנצחה של וולך היא פרובלמאטית שכן היא היתה שנויה במחלוקת בהיותה בחיים, וגם כעת אחרי מותה עדיין מתעוררות שערוריות כשמורות לספרות מנסות ללמדה, כשבוחרים יצירות בעייתיות זה מעורר מחלוקת, לכן נוטים לנטוש את יצירתה. אוהבי השירה מגיעים אליה בסופו של דבר כיוון ששירתה ייחודית וחד פעמית. החבורה של ויזלטייר והורוביץ מזמן לא קיימת, ונותר רק ויזלטייר שמדי פעם מעלה מנבכי הזיכרון את זכרה.

ראוי לציון יוסי פלדמן מהמועצה לשימור אתרים, שהיה שותף ללבטים באשר להנצחתה ולפיתרון שלו לשקם את חצר כינרת ולהקדיש שם חדר רחל, וזה אכן בוצע והיינו שם בסיור אישי עימו. אולם החדרון הקטן הוא חלק מפרויקט חצר כנרת ואינו עונה לציפיות שלנו.

רחל התגוררה תקופה קצרה בירושלים בבית ששייך לכנסיה הרוסית, ולכן גם חגגנו בחצר סרגיי באחת הפעמים. ליד החצר קיים ביתו וולפגנג בראון שהתגורר "בדירת" רחל בירושלים עד ליום מותו ב-2009, וגילה יראת קודש כלפי מורשתה. הוא תלה את השיר "עץ האגס" על החלון שממנו נשקף עץ האגס כדי לשמר את זכרה, ואמר למשורר בלפור חקק שכאשר העץ יבשיל פירות הוא ירקח ממנו את ריבת רחל. אחרי מפגש עימו כתב בלפור את שירו "ריבת רחל" שכונס בספרו האחרון "משורר של חצות".

הבעייתיות בהנצחת וולך היא על רקע החיים הסוערים, היא נתפסה כדמות "לא חינוכית" כמי שלקחה סמים, אמנם זה התחיל כשירות רפואי אבל ליונה היה עבר בעייתי גם מבחינה פסיכיאטרית. וולך כדמות אנטי ממסדית יוצרת התנגדות, אך יצירתה חיה וקיימת למרות הבעייתיות. גם המשפחה והקרע שנוצר במשפחת וולך , קרע בין האחיות נירה ויונה עד לסיום – כשיונה מבקשת שאחותה לא תשתתף בהלוויה שלה.

שני יונתן

חיפשתי נקודות שישיקו בין יונה וולך לרחל, הלכתי מיונה אל רחל ומצאתי ששירה המפורסם של יונה וולך יונתן, שהוא שיר בו מצפינה הדוברת את שמה. במידה מסוימת מופיעה ההצפנה גם בשירי רחל. גם לרחל יש שיר הנקרא יונתן. וכן נדמה שמה שלא נאמר בשירי רחל פתאום נאמר בשירת וולך.

זהו שיר של זהויות, בשיר שלוש זהויות ליונתן. זה הילד יונתן הקטן, זה יונתן בנו של שאול, וגם יונה וולך כיונתן בהקטנה.

אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר

 וְהַיְּלָדִים אַחֲרַי

 יוֹנָתָן

 יוֹנָתָן הֵם קוֹרְאִים

 קְצָת דָּם

רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַש

אֲנִי מַסְכִּים רַק לְחוֹר שֶׁל נַעַץ

אֲבָל הַיְּלָדִים רוֹצִים

 וְהֵם יְלָדִים

וַאֲנִי יוֹנָתָן

הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בֶּעָנָף

גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי

בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים

אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ

יוֹנָתָן

יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים

בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ

לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה

והשיר של רחל, האם יש מקריות? מה תגידו על יונתן של רחל?

יוֹנָתָן / רחל

טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ

הִנְנִי אָמוּת

(שמואל א', י"ד, מ"ג)

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,

נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;

לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.

וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם

נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!

עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם

אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.

סוף תרפ"ח

עיקרי הדברים נאמרו בשידור רדיו בחול המועד סוכות 24.9.10 בתוכניתו של נתיב רובינזון נתיב ברדיו.

אהוד: איזה מזל שיונה וולך לא גילתה, בין שאר גלגוליה במשוררות, שהיא גם אסתר ראב, שאילו היתה – לא היו קוראים על שמה רחוב בתל אביב, כשם שלא קראו רחוב על שם אסתר ראב.

* * *

ישראל זמיר

תשובה לאמציה סבר

[גיליון 579]

חשבתי שאתה עדיין במשמר-העמק אך משלא מצאתי את שמך בספר-הטלפונים הקיבוצי הבנתי שהצטרפת לרשימה המרשימה של בוגרי המוסד-החינוכי, מאפרים ריינר המנוח ועד לאביק יערי, שיבדל לחיים ארוכים. בדרך-כלל, אני סבור כי עדיף להתווכח עם ספר ולא עם מובאות ממנו. אילו טרחת לקרוא את הספר כולו ייתכן שהיית מקבל תמונה קצת יותר רחבה. זכותו של מבקר ספרות לבחור קטעים ולבסס על-פיהם השקפה. משה גרנות שמר על רוח הספר והמסר שהעביר היה ביסודו נכון ומדוייק.

אציין, שהספר נכתב מנקודת ראותו של חייל היושב בשוחה אישית – מיספר שתיים של צוות מכונת-ירייה. כמעט כל גיבוריו הם חיילים פשוטים כמוהו, שהתבטאו כפי שחיילים מתבטאים בשעת קרב. מכאן שהציטטה שאתה נדרש אליה, ובה האשמה שהפלמ"ח כביכול יקצור תהילה, אכן נאמרה על-ידי חייל, אפרים וינטרוב (ווי), שלמרבה הצער נפל באותו קרב. לצטט דברים שחייל אמר עדיין אינה "עלילת-דם". לא ביקרתי בספר את חיילי פלמ"ח ופעילותם הצבאית.

כחייל הזדהיתי אז עם הפעולה שנערכה על גבעת 86 והאמנתי, כי היינו חסרי מזל, בגלל שבר-ענן, גשם נורא וברד ממושך, שהרטיב את הרובים והמקלעים שהתמלאו בבוץ ויצאו מכלל שימוש. רק לאחר עשרות שנים למדתי לדעת שהמח"ט נחום שפיגל והמג"ד אלן חורין ביקשו מיגאל ידין לדחות את הפעולה, כי הבינו ששום עזרה לא תגיע מהעורף ונישאר תקועים על גבעה בלי נשק ובלי אמצעי-הגנה. ראינו מרחוק שיירת משאיות תקועה בבוץ, שנועדה לסייע לנו. נצטווינו לשהות על המשלט יממה תמימה, כדי להקל על יחידות הפלמ"ח לכבוש את כל אזור הנגב המערבי בואך אל-עריש. יגאל אלון , מפקד חזית-הדרום, שהגה את התוכנית, התנגד בכל תוקף לדחיית הפעולה, הבטיח סיוע אווירי, ארטילרי, שלא הגיע בשל מזג-האוויר הקשה, ודרש מהמג"ד והמח"ט להסתכל על הזירה ממבט יותר רחב.

בערב היציאה לקרב, המג"ד אלן חורין דרש מכל אחד מאיתנו לכתוב מכתבים הביתה. הוא ידע שרבים לא ישובו. אתה מכיר עוד קרב, שבו חיילים נדרשו בפקודה לכתוב צוואות? הקרב על גבעת 86 הוציא את הגדוד מכלל פעולה. עשרות הרוגים ומעל מאה פצועים. 

חמש שנים הקדשתי לחקר הקרב. ראיינתי כל מי שעדיין זכר, קראתי יומנים-אישיים, הצלבתי עובדות וכל עובדה שלא היו לי שתי אסמכתות עליה – לא נכנסה לספר. אולי אדגים זאת. בשנת 1956 הייתי שליח התנועה בדטרויט וקיבלתי טלפון מניו-יורק, שיגאל אלון מגיע לעיר ועליי לקבל את פניו. וכשישבנו על כוס קפה, שאלתי אם אוכל לשאול אותו שאלה קשה שמטרידה אותי מזמן רב והוא כמובן אישר.

"מדוע לא דחית את הפעולה על משלט 86 כפי שנתבקשת על-ירי המח"ט והמג"ד? של 'גולני'? במזג-האוויר הנורא ששרר אז?"

"היית שם?"

"הייתי."

"על זה לא מדברים." אמר והשתתק.

כיוון שלא היה לי מקור נוסף, כי היינו שם שנינו בלבד – לא הכנסתי את השיחה לספר.

בניגוד ליורם קניוק, "תש"ח", שתיאר אווירה, שלא זכר עובדות והבטיח עצמו מכל היבט עובדתי – בספרי כל העובדות בדוקות, מוצלבות ומוסמכות, לבד כמובן מטעים סיפוריים רגישים שבינו לבינה. כתבתי ספר-קריאה, לא מחקר היסטורי.  

אשר לכיבוש אילת, אני מציע שתקרא את הפרק העוסק בכך ותלמד לדעת, כי בניגוד לדעתו של יגאל אלון, הפלמ"חניקים לקחו יוזמה ועל דעת עצמם עיכבו למשך שעתיים את חיילי "גולני", כדי להגיע ראשונים. מכאן אולי תבין שפוליטיקה ומלחמה תמיד שילבו ידיים. יגאל אלון רצה ששתי החטיבות תכנסנה יחד לאום-רשרש וכתב על-כך בספרו.

על אותה תחרות בלתי הוגנת הוכן סרט והאלוף עוזי נרקיס שהתראיין הבהיר:

"הפקודה שקיבלתי מהמח"ט, נחום שריג היתה מספיק מעורפלת, כדי לעשות את מה שצריך לעשות," וציטט שורה מהמנון הפלמ"ח: 'ראשונים תמיד אנחנו לאור היום ובמחשך...' –החלטתי שהפלמ"ח יגיע ראשון לאילת." חד וחלק.

דברים דומים גם השמיע מאיר פעיל. איש לא התכוון לגמד את הפלמ"ח, שזכויותיו בתולדות עם-ישראל גדולות ונצורות, אך אל תשכח כי באותם ימים כבר דובר על פירוק הפלמ"ח, וראשי השמאל, כולל מפקדי הפלמ"ח, ניסו בכל כוחם לרומם את הפלמ"ח ולהקשות על בן-גוריון, בבחינת: לא יוכלו בלעדינו.    

אמציה, אם הנושא מעסיק אותך כל-כך, נסה לפנות להוצאת "ידיעות-אחרונות". הללו הבטיחו שאם יהיה לחץ של קוראים לרכוש את "לכבות את השמש" הם ידפיסו עותקים נוספים – כך אמר לי העורך דב אייכנוואלד. 

* * *

יוסף אורן

ב"נוצות" נפרד חיים באר מהאוטופיות (חלק א')

  במסגרת הפרויקט "עם הספר – פרוזה ישראלית" (בהוצאת ידיעות אחרונות 2010, 287 עמ') זכה לאחרונה הרומאן "נוצות" להופיע במהדורה חדשה ונוחה יותר לקריאה מזו שנדפסה ב-1979 במסגרת הסדרה "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד. ולכן זו הזדמנות להציע פירוש שונה מאלה שהציעו מבקרי הספרות לרומאן הזה לפני שלושה עשורים, כאשר הופעתו הפכה למאורע בחיי הספרות הישראלית.

  לפני שלושים שנה התרכזו המבקרים בעיקר בפרשת הידידות שרקם מרדכי לדר – גבר מבוגר שהתפרנס מגביית תרומות עבור העיוורים – עם נער כבן 10, תלמיד בית-ספר יסודי מזרם "המזרחי". ובהתאם לכך שיבחו את חיים באר על הצלחתו לצייר ברומאן תמונה חיונית על ילדותו של הגיבור בירושלים בשנות ה-50' של המאה הקודמת. שבח על ההישג הזה היה מוצדק וגם צפוי, אלא שלא מיצה כבר אז את מלוא ערכו של הרומאן, אשר בעלילתו הצפין באר את תגובתו כלפי המחלוקת האקטואלית העזה שהתנהלה בחברה הישראלית בנושא "השטחים" מאז מלחמת ששת-הימים ואשר החריפה מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך.

  מאחר שהפירוש שאציע להלן בכיוון זה יעורר התנגדות ויוקע על הסף כבלתי "ספרותי", אקדים להבהיר שאין הוא שולל את קודמו הצפוי, אשר התייחס אל הרובד המפורש והגלוי ביצירה, אלא מוסיף עליו הסבר מרובד נסתר יותר בה. וזאת על-פי העיקרון, שבכל יצירה בעלת ערך נצמד כצֵל ל"גלוי" – לנושא העל-זמני של יצירה, גם ה"כיסוי" – תגובתה הסמויה של היצירה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות שכפו עליה שכנותיה. ולכן, גם כאשר הטקסט מצטייר כ"שירה" טהורה – מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של "פרוזה" – תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העת.

ארבע עדויות

  הוכחת נכונותה של גישה פרשנית זו ברומאן "נוצות" היא אפילו קלה ומתבקשת, מאחר שראיות אחדות בעלילה – ולאו-דווקא מהנסתרות בה, אלא כאלה המוצגות ברובד ה"גלוי" שלה – מכוונות את הקורא לקשור את סיפור-המעשה על הידידות בין לדר ובין הנער לזמן חיבורו ופרסומו של הרומאן "נוצות", מיספר שנים מועט אחרי מלחמת יום-כיפור.

  ראייה ראשונה – אף שפרשת הידידות בין לדר לנער מתחילה ומסתיימת תוך שלוש שנים לערך במחצית השנייה של שנות ה-50', נפתח הרומאן ומסתיים בפרקים מתקופת המילואים של "המספר" ביחידת הקברנים של הרבנות הצבאית במהלך מלחמת 1973. הוא נזכר בפרשת הקשר שקיים בנעוריו עם לדר אחרי שהתברר לו כי גופת הלוחם שמָשָׁה מהאגם הממוקש היתה גופת בנו של לדר, בן שנולד ללדר מנישואיו הקצרים לרחובותית זמן קצר לפני מותו. 

  ראייה שנייה – אף שכבר בפתח הרומאן מכריז "המספר" באוזני הקורא, שפרשת הידידות בין לדר ובין הנער "היא צירו המרכזי של סיפור זה" (14), אין רוב פרקיו מהודקים אל הציר הזה. בהמשך נפרד "המספר" של "נוצות" לעיתים קרובות ולפרקי זמן ממושכים מסיפור "הציר המרכזי" ומפליג לפרשיות אחרות שאינן ממש קשורות לצמד הגיבורים הראשי, אלא לדמויות אחרות משכונתם בירושלים, ואף מרחיק לאנקדוטות מחיי דמויות ירושלמיות מהדור הישן, אשר הקשר שלהן לסיפור "הציר המרכזי" הוא רופף עוד יותר.

  ראייה שלישית – לא רק בדיקה כמותית של הפרקים המספרים את סיפור "הציר המרכזי", אלא גם בדיקת תוכנם של הפרקים האחרים, שוללת את ההנחה שניתן למצות את משמעות הרומאן באירועי הציר הזה. לא רק שפרקים רבים אינם מתרכזים בסיפור הידידות בין לדר ובין ה"מספר" בהיותו נער בשנות ה-50', אלא שהם מזכירים פרשיות שונות אחרות שהתרחשו בארבעה עשורים נוספים של המאה העשרים. חלקם מתייחסים לדמויות ולאירועים משנות ה-30' וה-40' וחלקם לדמויות ואירועים משנות ה-60' וה-70'. כך שלמעשה משתרעת עלילת הרומאן על פני חמישים שנה. היות שבעלילת הרומאן "נוצות" מסופרים אירועים מזמנים שונים בין שנות ה-30' לשנות ה-70', אין הצדקה להסתפק בפירוש המתעלם מכל הזמנים האלה ומתמקד רק בשנות הידידות המועטות שהיו ל"מספר" בנעוריו עם לדר.

  בשנות ה-30' נודע בירושלים ר' דוד לדר, אביו של מרדכי לדר – התימהוני של "המספר". מאחר שר' דוד לדר נחשף כמשכיל בסתר, התחבר אל קנאי ירושלים, שהתפרסמו כעבור שנים כ"נטורי-קרתא", ובזכות שליטתו בשפה האנגלית אף שימש להם לפה בפני פקידי המנדט הבריטי (עמ' 246-242). גם רבות מהאנקדוטות של ריבקין הקברן מזכירות רבנים שנפטרו באותו עשור, שבו התמסר סבו של "המספר" לחיפוש החילזון שממנו הפיקו את צבע התכלת למלבושו של הכוהן הגדול בבית-המקדש (עמ' 148-145). ובעשור שנות ה-40' התעקש אביו של "המספר" להמציא לרבנים ראיות להנחתו, שענפי עץ האֵקליפטוס, ולא של הערבה, הם הראויים להימנות עם ארבעת המינים שעליהם מברכים בחג סוכות (עמ' 36-27). בעשור הזה גם נסע מרדכי לדר בעקבות שתי נזירות לווינה ושם קלט וגם אימץ את משנתו החברתית של הוגה הדעות פופר-לינקאוס, ומשם שב לירושלים כדי לפעול למימושה. ובאותו עשור עצמו גם נישאו הוריו של "המספר", אחרי שאביו התאלמן מאשתו הראשונה. אלא שהוריו שכלו את בנם הבכור, ואחר-כך, באמצע שנות ה-40', התנחמו בלידתו של "המספר" (עמ' 83-68).

באופן דומה הרחיב "המספר" את יריעת העלילה הרבה מעבר לשנות ה-50'. הוא עצמו שירת ברבנות הצבאית במהלך מלחמת ששת-הימים. ומשנוצרה האפשרות בעקבות מלחמה זו להגיע להר-הזיתים, טיפחה אימו את קבר אשתו הראשונה של בעלה וגם את קבר בכורם. אימו של "המספר" נפטרה בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור. במלחמת יום-כיפור שירת במילואים ביחידת הרבנות הצבאית שאספה את גופות הנופלים והביאה אותם לקבר ישראל. כאמור, נזכר "המספר" בלדר כעבור 20 שנה, בהיותו מסופח ליחידת הקברנים של הרבנות הצבאית במלחמת יום כיפור, אחרי שהתברר לו שגופת חייל שהוצאה ממי האגם הממוקש היא של בנו של אותו תמהוני מירושלים, מרדכי לדר, שלפני כחצי יובל שנים גייס אותו, בהיותו נער, לצבא הלינקיאני.

המסקנה המתבקשת מסיכום הזמנים שנדחסו בעלילת הרומאן היא, שחיים באר בחר לה קומפוזיציה מיוחדת, אשר אינה נצמדת לכל אורכה ליחסי "המספר" בהיותו נער עם לדר, אלא מרבה בסטיות מ"הציר המרכזי" הזה של סיפור-המעשה לפרשיות שונות שהתרחשו בארבעת העשורים העוטפים את עשור שנות ה-50'. הקומפוזיציה המפולשת הזו התבררה במשך השנים כעיקר חשוב בפואטיקה של באר כמספר. גם ברומאנים הבאים שלו חזר עליה ולאותה מטרה – להרחבת זמנו של סיפור "הציר המרכזי" על-ידי זמנים נוספים, הן מאלה שקדמו לזמנו של "הציר המרכזי" והן מאלה שהתרחשו אחריו.

מבחנה של הפואטיקה הזו היא בבדיקת הצלחתו של באר לשזור ביריעה השלמה באופן טבעי כל פרשיה וכל אנקדוטה מהזמנים המורחבים שהוסיף לזמנו של סיפור "הציר המרכזי". בבדיקה כזו מתגלה באר כממשיך נאמן של שני מספרים ירושלמים, שהפליאו לעשות לפניו בניצול הפואטיקה הזו – ש"י עגנון ודוד שחר. כל מה שמוטל על הקורא לעשות בכתביהם וברומאנים של שלושת המספרים האלה – עגנון, שחר ובאר – הוא למצות את העונג המוצע לו ביצירותיהם – לקרוא סיפור-מעשה שמסופר בטבעיות וברחבות, כאילו אין לו מטרה ברורה וגם אין לו גבולות מוגדרים. בסיום יגלה שלא היתלו בו ושבסוף מסעם המפותל הביאוהו שלושתם תמיד אל חוף מבטחים.

  ראייה רביעית – הבירור מעלה שהידידות של לדר עם "המספר" בן ה-10 התחילה אי-שם אחרי אמצע שנות ה-50', אך היא לא התקיימה יותר משלוש שנים, כי בהגיע "המספר" לבר-מצווה כבר השתתף בלוויה של ידידו המבוגר (עמ' 13). יתר על כן: ידידותם גם לא היתה יכולה להימשך זמן ארוך יותר, משום שבמועד היווצרות הקשר ביניהם, כבר היה לדר בסוף דרכו כמתקן עולם. ביום שבו סיפח לדר את "המספר" לצבאו, כבר היה אדם שבע-אכזבות, בודד ומבוזה בירושלים. פרט לתופרת בהירה שכטר, שקיוותה להינשא לו, ולכן תפרה לו דוגמא של מדים שעיצב לצבא הלינקיאני, לא מצא תומכים לרעיונותיו שהתבססו על משנתו האוטופית של פופר-לינקאוס. המדים, הדגל והתקנון לא פיתו שום ירושלמי בוגר להצטרף אליו, ולכן ארב לנער שמסקרנות יהיה מוכן להקשיב לו.

זאת ועוד: קרוב לוודאי שטירוף הדעת כבר החל להשתלט על לדר ביום שבו פנה לראשונה אל הנער. והוא גם רמז על כך בדברים שאמר ל"מספר" באותו מעמד: "ומי ימנה את מספרם של הבריות אשר מחשבות החרדה מפני הרעב והמצוקה הוציאו אותם מדעתם והם כלואים בבתי-משוגעים, וסניטרים בעלי גוף שומרים עליהם יומם ולילה כדי שלא יאבדו עצמם לדעת." (עמ' 12). למעשה ניבא לדר בדבריו אלה את מה שהרגיש כי צפוי להתרחש לו עצמו, ורק הנער שהיה בלתי-מנוסה, לא הבחין בייאושו העמוק של המבוגר שפנה אליו ובוודאי שלא היה מסוגל לשער שהלה מנבא בדבריו את סופו. לעומת זאת, כתלמיד בבית-ספר של "זרם המזרחי" (עמ' 178), גילה עניין בהבטחה של לדר, שעמד למנותו למפקד גדודי הנוער של צבאו, צבא הלוחמים ברעב, אף שרוב הדברים המופשטים ששמע מפי לדר על פופר ותורתו היו נשגבים מהבנתו (עמ' 64). ואכן, כך הסביר אחרי שנים את נהייתו אז אחרי המבוגר התימהוני: "בדרכו שלו היה (לדר) פילוסוף, אוטודידקט כמובן, והצוהר אל עולם המחשבה האוטופית שפתח לפני שילהב בוודאי את דמיוני" (עמ' 55).

האוטופיסטים

הראיות האלה מערערות את הפירוש שייחס חשיבות רק לסיפור "הציר המרכזי" בעלילת הרומאן הזה – לידידות קצרת השנים בין "המספר" למרדכי לדר. לא רק ששלוש שנות הידידות בין השניים מתוארות בעלילה מפולשת הזמנים הזו כחלק מתופעה רחבה יותר בעלילת הרומאן והיא התופעה של האוטופיזם, אלא שבזכות הידידות הזו נפקחו עיניו של הנער להבחין בקיומה. בעקבות ההיכרות שלו עם לדר, גילה כי מתהלכים בירושלים מתקני-עולם נוספים – חלקם אנשים המוכרים לו היטב בסביבתו – ואפילו משפחתו התברכה באחדים מאלה. מדובר בהוזים וחולמים מסוגו של לדר – כולם אוטופיסטים העוטים נוצות לא להם ומקווים להתרומם בעזרתן מעל העליבות של חיי היום-יום שלהם.

הבולט מבין האוטופיסטים בעלילת הרומאן הוא, כמובן, מרדכי לדר, שבחיי היום-יום רוקן את קופסאות-ההתרמה שפיזר ברחבי העיר למען העיוורים, אך היה נתון רובו ככולו בכינון הממלכה הלינקיאנית, שתבטיח מזון לכל האנושות. ובה-בעת השקיע מזמנו ביצירת קשרים עם אוטופיות אחרות שצצו כפטריות בירושלים. בירכתי הכריכייה של גרינברג (עמ' 157 ואילך) נפגש עם הצמחוניים והטבעוניים, כדי שירסנו את בולמוס צריכת המזון בעולם, ויחד איתם ביקש להסתייע באוטופיה האספרנטית, שהציעה את האספרנטו כשפה שתאפשר תקשורת כלל-עולמית. לדר שש להסתייע בכל האוניברסליסטים שפעלו בירושלים כדי להעניק סיכוי לאוטופיה הלינקיאנית שלו.

מרכז אוטופי נוסף התכנס בדירתה של הספרית הלה רינגל, אשר מדי שנה ערכה בנקט לזכר המונרכיה האוסטרו-הונגרית (עמ' 127 ואילך). לדר, שווינה היתה אחת מתחנות חייו ושבה זכה להכיר לראשונה את תורתו של פופר-לינקאוס, מצא עניין לשתף פעולה גם עם המרכז הנחות הזה, אף שמטרותיו היו מוגבלות מאוד. בדרך עקיפה יותר התברר ל"מספר" באותם ימים, שבירושלים פעל בעבר חוג אוטופי נוסף, והכל בזכות יוזמתה של המחנכת שלו, צילה שלנק. המחנכת קבעה יום טיול לאתר ירושלמי חרב, שבו התנוסס בעבר ביתה המפואר של מיס קארי, שהגתה את רעיון האחדות בין הדתות (עמ' 100). הנזירה האנגלית קיימה שם, בכנסיית-האבן הלבנה שבפסגת הר אורה, מיפגשים בין כוהני הדתות שהזמינה לתה של מנחה (עמ' 102). ורק מחמת מחסור בזמן לא הספיק הנער להתעמק במידה דומה באוטופיה של ד"ר עמירם פלד, שביום שבו עבר להתגורר בשכנותם נאנקו הסבלים תחת נטל עשרות ארגזי הספרים שעל כריכותיהם התנוססו הקלסתרים של לנין וסטלין (עמ' 85).  

משנפקחו אז עיניו של "המספר" לתופעת הליכתם שבי של אנשים מסביבתו אחרי אוטופיות, זיהה ללא קושי שלמעשה הוא עצמו הינו דור שלישי במשפחה של נוהים אחריהן. כעת הבין שלנטייה לאחוז באוטופיה עליו לשייך גם את השקידה של אביו על איסוף ענפי עץ האיקליפטוס כדי להוכיח שענפיו של האיקליפטוס, ולא ענפיה של הערבה, הם אלה שעליהם ראוי לברך בסוכות. ואלמלא שברו את רוחו פקחי הצנע של המדינה, שערכו חיפוש בחנות המכולת שלהם, היה האב ממשיך לבחון את הגילוי שלו ומתמיד לנסות לשכנע רבנים בצדקתו (עמ' 36-27).

אך שמחתו של הנער היתה שלמה אחרי שהאזין בהסתר לדבריה של דודתו, צביה, שמהן התברר לו כי הוא נושא בירושה את הנטייה לדבוק באוטופיה לא רק מאביו אלא גם ממי שהקדים והוריש אותה לאביו – מסבו. סבו שוטט בארץ לאורכה ולרוחבה בחיפושיו אחרי החילזון, שמהפרשתו יצרו את צבע התכלת המיוחד לבגדי הכוהן הגדול בבית המקדש (עמ' 144). בשל מסירותו לחיפושיו אלה, הרחיק סבו עד לבנון, בעקבות שמועה שקיים שם בית-גידול של החילזון הנדיר, ומשחזר ממסעו בלא כלום גילה, שאשת נעוריו נפטרה בהיעדרו מהבית (עמ' 148).

תפוצת האוטופיסטים הזו בירושלים, פיזור עיסוקיהם (גובה תרומות, כורך ספרים, בעל מכולת, ספרית, תופרת וכדומה), הריטואל המחתרתי-פולחני שטיפחו בדירותיהם והביום הקומי-גרוטסקי שהציגו בפגישותיהם – כל אלה מאירים כחיזיון מגוחך ופאתטי את מאמציהם של בני-אדם למצוא ולהמציא חזון משיחי גואל שישנה את עובדות הממשות של החיים.

המשך יבוא

* * *

אוריה באר

לא לשתף פעולה

אודה על האמת. לא חוויתי את השואה על בשרי. אימֵי התקופה הנוראה הזאת לא עברו עליי. הייתי אז ילד קטן בגן הילדים בארץ. ובכל זאת, שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה מרתקת אותי. אני קורא ספרים, מעיין בעיתונות בשפות שונות, לרבות גרמנית, רואה תכניות טלביזייה ומעלעל בזיכרונות של ניצולים. כל פרט שמספר ניצול זה או אחר מעניין אותי, לרבות אלה של בני משפחת אבי, שתי אחיותיו, שנרצחו באכזריות דווקא על ידי אוקראינים אנטישמים, וזיכרונות בני משפחת אימי שחיו בצרפת.

אחת השאלות שתמיד מנקרת במוחי היא כיצד ניצלה קהילה פלונית, וכיצד משפחה אלמונית, איך שרד פלמוני ולמה הוא ולא חבריו וידידיו הטובים אולי ממנו. התשובות אינן חד משמעיות ואינן נוטות בבירור לצד זה או אחר. ובכל זאת, ולאחרונה, ולאחר קריאת זיכרונותיו הקצרים של בן דודי ארנולד, וכן אלה של בת דודה של אשתי, הני, התחלתי לגבש דעה אחת לפחות בבהירות: למי שלא מילא אחרי ההוראות – להתייצב לעבודה, או לבוא למקום מסוים. מי שהתחמק מכל פקודה או דרישה כלשהי – לאדם זה היו סכויי השרידות הגבוהים ביותר.

ארנולד, הוא אהרון, בן דודי הקשיש, היה עלם בן שמונה עשרה, כשפרצה המלחמה וצבאות גרמניה הסתערו על צרפת . עד למאי 1940 סברו במטה הכללי הצרפתי, ועימם כל הצרפתים, כי יצליחו להדוף את הגרמנים וכי ינחילו להם מפלה קשה. אך תוך ששה שבועות גז החלום. הצבא הצרפתי, הבלתי מוכן לחלוטין, הוכה שוק על ירך. היטלר נכנס עם צבאו לפאריז, והסכם שביתת נשק מביש נחתם בין שתי המדינות. או אז החלה רדיפת היהודים בצרפת.

ארנולד הצעיר חסר הניסיון, אך הפיקח בצורה בלתי רגילה, הבין מיד את כללי המשחק ומה עליו לעשות או לא לעשות. הוא נדרש להתייצב עם כל היהודים במקום ריכוז אחד, אך התחמק ולא התייצב. ושוב נדרש על ידי שלטונות וישי להתייצב לעבוד בבצורים של החומה האטלנטית כנראה. ובמקומות אחרים. הוא הבין שספק אם יצא מעבודת פרך זו חי. אביו ואימו החורגת היו בדיעה דומה. הוא ברח והתחבא בביתו של כומר קתולי ואימו. קרוב לשמונה חדשים שהה בביתם של אנשים טובים אלה, עד שהיה חשש שמישהו הלשין, או אז עזב את ביתם וברח שוב.

הפעם הצטרף לרסיסטנס, תנועת ההתנגדות והמחתרת נגד הכובש הגרמני ומשתפי הפעולה של משטר וישי. הוא החזיק בידו נשק, ובשנת 1944 השתתף בקרבות על כיבוש ערים שונות בצרפת. בין השאר השתתף בקרב על כיבוש לימוז', ובקרבות על ערים אחרות. הוא טיפס אט אט בדרגות, עד שהגיע לדרגת קצין בחיל הקשר הצרפתי.

גם אביו, אימו החורגת ויתר בני משפחתו, נקטו באותה שיטה. הם נדדו ממקום למקום ללא הרף, החליפו זהויות ומקומות מסתור, עד שנחבאו לבסוף במרתף מתחת לאדמה, בו שהו עד שחרור צרפת.

אגב, הכומר ואימו, שנתנו מחסה לארנולד, זכו בטקס מרגש, שנערך בצרפת בשנת 1992, בתואר "חסידי אומות העולם".

גם בת הדודה של אשתי, הני האמיצה, נקטה בדרך דומה. היא התחבאה במנזר קתולי כשהיתה ילדה כבת שלוש עשרה. כאשר שינתה אם המנזר האנטישמית את טעמה והחלה להתנכל לה, חשבה על בריחה. בינתיים היה עליה לנקות כל שבוע את שש מאות החלונות של המנזר. על סמך זיכרונותיה הקשים מאותה תקופה כתבתי את הסיפור "שש מאות החלונות", שהתפרסם בשעתו בירחון "מאזניים". לאחר מנוסתה מאם המנזר המרושעת, עברה הני מחוות איכרים אחת לרעותה. היא ישנה באורוות וברפתות, ולעיתים אף בבתי שימוש מזוהמים. היא רעתה צאן, ניקתה מחראות ועשתה כל עבודה בזויה אחרת שניתנה לה תמורת פת לחם וחתיכת גבינה. אך היא מעולם לא התייצבה, מעולם לא צייתה לפקודה שניתנה ליהודים ומעולם לא נשארה במקום בו חשה שמבזים אותה יתר על המידה, או פוגעים בכבודה. אם חשה בכך, היתה נוטלת תרמילה הדל ובורחת לחווה רחוקה אחרת. כך שרדה כנערה, כמעט ילדה, את שנות המלחמה האיומות בצרפת הכבושה.

מסתבר שרצח היהודים והשמדתם הטוטאלית התבסס במידה רבה על שיתוף פעולה שלא מדעת של היהודים עצמם. כך היה עם יהודי הולנד התמימים, שהתייצבו בהמוניהם ונשלחו ברכבות לאושוויץ. כך אירע, כך סיפרו לי ידידים יוצאי הונגריה, בבודאפסט, וכך במקומות אחרים.

המסקנה שלי, של מי שלא היה שם, אך קרא כאמור רבות על תקופה זו היא פשוטה: מי שהתעלם מפקודות, או שסירב לעלות לרכבות, או שפשוט לא שיתף פעולה, לוֹ, כן לוֹ, היו סיכויי הישרדות גבוהים יותר. הדוגמאות לכך רבות מספור. הבאתי כאן רק שתיים מהן.

*

אהוד: אני לא יכול לפרסם רשימה המאשימה את היהודים בכיליונם כי לא "ברחו". ברוב המקרים הנמלטים נתפסו ונהרגו. דבריך מבזים את הרוגי השואה ומציגים אותם כאשמים במותם.

*

אהוד שלום,

התפלאתי מאד לקרוא את הדברים האבסורדיים שאתה כותב, ואת המסקנות חסרות הסבירות לחלוטין. פשוט לא היה ולא נברא. ראית דברים מהרהורי ליבך. מוזר לקרוא על הכוונות שאתה מייחס לי. בשום מקום ברשימתי הקצרה לא האשמתי את היהודים, לא ביזיתי אותם, ולא עלה כלל בדעתי לעשות כן. כל שמצוי ברשימה הוא ניתוח קר, עניני ויבש, של מה שאירע ושל מה שראוי היה לעשות באותם ימים שחורים. הא ותו לא. למותר לציין כי כל מלה שמצוייה במחקרי זוטא התבססה על עשרות, אם לא מאות של עדויות של ניצולי שואה, קרובי משפחה, ידידים, ידידים רחוקים של אשתי, תלמידים שלה ועוד. דבריך נשגבים מבינתי וחבל שאתה מוצא בדברים מה שאין בהם. קרא בעין פקוחה, ואז לא תיגרר לקיצוניות ולהסקת מסקנות מופרכות מעיקרן. אשמח, אם תשקול שנית.

בברכה,

אוריה באר

*

אהוד: שקלתי. איני חוזר בי ממילה שכתבתי על דבריך הנוראים והבלתי-חכמים על גורל היהודים בשואה, אבל אני מביא כאן את דבריך כסימפטום לחוסר הבנה גמור של מה שהתרחש באירופה בתקופת השואה. לומר שאפשר היה להציל בבריחה את ששת המיליונים – זה כמו לבקש מהם להשחיל פיל בקוף של מחט! אולי גם שמת לב שכל סיפורי הבריחה וההצלה הבודדים והמופלאים הם של אנשים ששרדו. ומוזר, אלה שנהרגו בניסיונות הבריחה מהנאצים ועוזריהם – לא כתבו זיכרונות.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ב / חלק ראשון

מכונית השברולט הירוקה, בעלת הגג המתקפל, הפתוח, מתקרבת לכניסה ליוספיה. לורט מתכוננת לרדת מהכביש ולפנות ימינה, בדרך החול העולה אל השער אשר בחומת הטירה הצהובה של האחוזה, על הגבעה. אך ממערב לכביש הצר היא מבחינה בהתקהלות ליד חזית הבית הצפוני, הקרוב. שפילר, נפתלי, דודל הנהג, ופועלים ערבים אחדים, שאליהם מצטרף תופיק, מרימים בכוחות משותפים את מכונית הפיאט הלבנה של פטר יואל, משחררים את כף-ידו המחוצה ומושכים אותו בזהירות מתחת למכונית החוצה. פטר נאנק מכאבים, מדמם, ובכפו נפער חור גדול.

לורט עוצרת את השברולט ויורדת לראות מה קרה. עורה בהיר, פניה עגלגלות ומנומשות, ומשהו תינוקי-שמנמן ותמים קורן מהן. חזה גבוה. מושך מיד תשומת-לב.

 "דובז'ה," היא פונה לדב שפילר הרזה, "אבא לא יתנגד לתת את השברולט בשביל לשלוח תיכף את פטר לבית-חולים." המיבטא האנגלי שלה מצחיק את הילדים, שעומדים בחבורה במרחק בטוח ממקום האסון.

 "לא צריך," אומר שפילר, המכונה דובז'ה. "דודל יוצא עכשיו בפורד עם כדי החלב של הערב לבית-חולים אסותא, ויקח את פטר."

אווה היפה, אשתו הקטנה של פטר, בעלת העיניים המלוכסנות, הדומה ליפנית, רועדת כולה ואינה מצליחה לחבוש את כף-ידו. סבינה ההרה, אשתו של חיים השומר, בעלת שיער פרוע, פני סוס, רגליים נתונות בזוג נעלי עבודה גבוהות של גבר, ובטן רחבה, ניגשת ומנקה את שולי פצעו של פטר, ועוצרת את הדם במטלית נקייה.

לדודל גבעוני פנים של פומפייה, צווארו מרקיד מדי רגע את הראש הצידה, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה. הוא רווק, לא צעיר, ועונד בגנדרנות מטפחת צבעונית על מיפתח החזה. הוא מגיע בטנדר פורד בהיר, שצבעו אפור-כחול של מטוסים, חוצה את הכביש ונכנס דרך הגשרון הקטן לדרך-החול שמפרידה בין הבתים, שניים מכל צד.

 "מה הכתם הגדול הזה על המכנסיים שלך?" הוא יורד מתא-הנהג, שדפנותיו מעוגלות ברכות נעימה, מרחרח באוויר, ושואל בערבית את תופיק.

 "זה מהברז..." מגמגם הנער טרוט-העיניים.

המונית של נפתלי קפלן מגיעה, פונה מהכביש שמאלה, חולפת על פני הגשרון וחונה ליד הטנדר העמוס כדי חלב. נפתלי יוצא לראות מה ההתקהלות. נפתלי מוצק, נמוך ורחב, פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור. מבטו איטי, כמו עייף קצת, תמיד, אך תקיף.

 "דובז'ה, סרג'נט מורטון התהפך בדרך, מאחוריי," הוא לוחש לשפילר. "דוקטור וולף מטפל בו. לא נשארתי. צריך להזהיר את המחלקה שיחזירו מיד את הרובים, לפני שיירו, ושיתפזרו. יותר מדי חם כאן."

 "מאוחר," אומר שפילר. "הם כבר ירו, הם בדרך לכאן, להחזיר אותם. אחר-כך יש להם א"ש לילה והם נישארים לישון על חבילות-החציר באסם, מעל לאורווה."

*

בעודם מדברים נשמע מן הכביש קול טרטור של אופנוע מתקרב. הנאספים סביב פטר יואל עומדים עתה וצועקים אל רוכב האופנוע שיבוא אליהם. וכך, במקום לעלות ימינה אל הרפת בחצר האחוזה, חותך דוקטור וולף שמאלה, נתקע בחול ומחנה באלכסון את הBSA- הכבד, שמעורר סקרנות רבה בקרב הילדים.

 "יצאתי לדרך לקבל המלטה של פרה," מספר הדוקטור לסובבים אותו כאשר הוא בודק את פטר יואל החיוור. פטר יושב רפוי על כיסא שהוציאה לו אווה היפה, ליד שורת שיחים דלים ונמוכים, ספוגי שמן מנוע, שבקטע החצר שלו. "והנה אתה כבר הבן-אדם השני שאני מטפל בו ברבע השעה האחרון." הוא מקבע את היד ומזריק לפטר שתי זריקות, אחת נגד כאבים, שלא יתעלף, והשנייה אנטי-טטנוס, וממשיך לדבר. "קודם סרג'נט מורטון נזרק מהמוריס בכביש מהמושבה. אולי נקע קל. הוא אחריי, בדרך לכאן."

ברל, הרפתן המגמגם, יורד ובא למקום ההתקהלות מהרפת שבחצר האחוזה. ידיו רחוצות אך חריציהן ורודים עדיין מדם, והן ספוגות רטיבות וריח רפת של זבל וחלב טרי. הוא רואה את אופנועו של דוקטור וולף, וממהר לבשר לו: "תו-תודה דוקטור, כ-כבר לא צריך, דיצה המ-ליטה עגל!"

בתוך המהומה של שלוש מכוניות שזה עתה חנו, ואופנוע, ופצוע, ואנשים רבים בדרך חול שקטה וקצרה שבין ארבעה בתים – קופצת רותי המנומשת מהשברולט הפתוח של סבה, ורצה לעברי – העומד בחבורת הילדים, אבל קצת מן הצד – ומתנפלת עלי בחיבוק ובנשיקות פראיות. פניה המנומשות מדגדגות את לחיי.

 "אורי!" היא אומרת, "אוך, אוך, אורי, איך שאני אוהבת אותך! חיכיתי כל הקיץ לחופש הגדול בשביל לבוא אליכם ואתה לא באת אלינו אפילו פעם אחת לתל-אביב, כמו שהבטחת לי לפני שנה, ואפילו לא ענית לי על המכתב ששלחתי לך!"

אני מסמיק ולא יודע לאן לדחוף את הפנים שלי מרוב בושה.

*

 "הויסה! הויסה!" – הכרכרה הדו-אופנית של הקצב בצלאל פוקס נכנסת גם היא לדרך-החול שבין ארבעת הבתים ממערב לכביש של יוספיה, ועוצרת. פוקס יורד. עיניו כחולות-מימיות וקסקט אפור למצחו. אצבעות-ידיו המסוקסות ורודות מעבודת האיטליז, נימים של דם קרוש נותרות בחריציהן גם לאחר שטיפות רבות. ידיו מפשילות את השק החום-בהיר, שמתחת למושב-הכרכרה, ומגלות חבילות-בשר ארוזות בנייר-עיתון, שעל כל אחת מהן רשום בעיפרון-קופי סגול שם הקונה. הקצב מחלק את המנות אחת-אחת לעקרות-הבית, ואם הדירה סגורה, הוא משאיר את המנה המיועדת לה אצל שכנה. כשהוא מגיע לדירת שפירא, מול תחנת הנוטרים, הוא עולה שתי מדרגות ומקיש על הדלת. אין תשובה.

 "רוז'קה! רוז'קה!" הוא עומד ובידו החבילה העטופה בעיתון, שכבר העלה כתמים ורודים ככפות-ידיו. "הבאתי לך שלוש אוקיות שפונדרה, זה מה שביקשת."

אין תשובה.

 "אני יודע שאת בפנים, רוז'קה!" הוא מסתכל שמאלה, "מה את עומדת כל הימים מאחורי התריס? – היי, ילדים!" הוא פונה לחבורה שחזרה להתפלש בחול, לא רחוק מהכרכרה, "יש פה ילדים של רוז'קה?"

 "היא לא אמא שלהם! אמא האמיתית שלהם מפוליניה... היא משוגעת!" צועק גיורא פרא-אדם, בנו של השומר הורביץ.

 "שפירו!"

 "היא אומרת שאמא האמיתית שלהם היתה מנפחת קנדונים מבית-חרושת לגומי בפוליניה!" ממשיך גיורא.

אליהו שפירא פותח את הדלת בעיניים אדומות. "רוז'קה חולה," הוא אומר בקול חרישי מאוד, לוקח את החבילה ומשלם עבורה. "לא צריך לצעוק."

 "שתהיה בריאה, שפירו. מה זה, רוז'קה שלך אף פעם לא יוצאת החוצה?"

 "השמש מזיקה לה."

 "שתהיה בריאה."

*

בבית-הקברות במזרח המושבה חובבי-ציון צומח עץ אקליפטוס ענק מתוך חלקת קברים ובה מצבות רבות ללא-שם. כאן קבורים המתים במגיפה במלחמת העולם הראשונה, כולם פליטים ששהו במושבה בתקופת הגירוש מתל-אביב. המעטים שיש כתובת על מצבתם, נפטרו רובם בחודשים שבט, אדר וניסן תרע"ח, בערך פברואר-אפריל 1918. על אחת המצבות הישנות כתוב: "פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות / בחייהן ובמותן לא נפרדות / אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן / ובגן-עדן תהיה מנוחתן". לעץ גזע עבה, כתריסר אנשים צריכים להחזיק ידיהם יחד במעגל כדי להקיפו. הוא מתנשא גבוה מכל בתי המושבה. שרידי קליפות חומות, יבשות, תלויים ברום גזעו הלבן ופזורים על האדמה האפורה, בין הקברים מתחתיו.

יהושע סלומון, ראש המועצה, צועד הלוך ושוב לרגלי העץ, דורך על עלים יבשים, רוויים ריח אקליפטוס. מבין הקברים האילמים מתקרב ובא לקראתו אדם נמוך-קומה, מחופש לחכם תימני בעל מצנפת, פיאות, ומשקפיים שחורים המטשטשים את תווי-פניו.

 "זה אתה, אברומה?" סלומון מקדם את פניו בחיוך חמוץ.

 "כן. שלום. שמעתי שאתה לא כל כך שמח להיפגש איתי," משיב "הראש" בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל להדגיש חי"ת ועי"ן כמזרחי.

 "הסכמתי לפגישה רק כדי שתגיד לאנשים שלך שיפסיקו לארוב לאיכרים של חובבי-ציון בלילות בחדרי-מדרגות ובכניסות לבתים, ולתבוע מהם כסף באיומים ובכוח. זה לא יכול להימשך כך!" אומר ראש המועצה.

 "ואני באתי להציע לך סידור, סלומון – שנטיל יחד על המושבה מגבית למען המאבק הלאומי, חצי לכם וחצי לנו."

 "לא בא בחשבון. אני דורש שתפסיקו את מעשי השוד שלכם. אין לי שם אחר למעשים שלכם."

 "זה לא שוד, סלומון. זה בשביל קרן הפלדה של חזית השחרור הלאומי שלנו," אומר "הראש".

 "אני מזהיר אותך, אברומה. גרשוני מאיים לפנות לבריטים."

 "מזהיר אותי? אני מזהיר אותך – תפסיקו לעשות יד אחת עם הז'וליקים מהשמאל, וללכת להכות לוחמים שלנו ולאיים להלשין עלינו ולהסגיר אותנו לשלטון הזר."

 "שלטון זר? זה מה שיש לך בראש כל הזמן? אתם הרי בכלל לא מבינים מה קורה סביבכם! במקום להתגייס לצבא הבריטי, ולהילחם בנאצים, הכרזתם כאן מרד נגד השלטון הבריטי! ואז, כאשר המלחמה עוד לא נגמרה, וכל יום המשיכו לשרוף באירופה יהודים בכבשנים, ובקרבות נהרגו חיילי בעלות-הברית וגם בחורים ארצישראלים שלנו מהחי"ל, הבריגדה – כל מה שעניין אתכם היה להרוג אנגלים, אנגלים שבזכותם, אם לא איכפת לך, לא כבשו הגרמנים גם את ארץ-ישראל! ההיסטוריה לא תסלח לכם, אברומה! – אני ראש המועצה ואני אחראי לשלום האזרחים, ואתה, תסלח לי, מדבר כמו ראש כנופייה, כמו טרוריסט."

 "וכך אתה מדבר, כשהבריטים עומדים לתלות בחור יהודי."

 "הבריטים גם תולים ערבים! זה רע מאוד, אבל מה רצית – שיהיה חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים? שיהיו שני סוגי משפט בארץ-ישראל? ומדוע לא הרשית לבן-יזרעאל לבקש חנינה מהנציב העליון?"

 "אנחנו לא מכירים בחוקי-החרום של קניגהם – ולא בתי-המשפט של המלך ג'ורג' יקבעו את גורלו של העם העברי!"

 "אתה יודע, מתחשק לי להקיא כשאתה מתחיל בדמגוגיה שלך, במקום להציל את הבחור."

 "סלומון, אני רואה שצדקו אלה שאמרו לי שאתה מתעב אותנו ואת המטרות שלנו, אבל אני אומר לך – היזהר, היזהר לך מפני מה שיקרה אם לא תשנה לפחות את העמדה הפרקטית שלך כלפינו, ואם תמשיך להיות משתף-פעולה עם הכובש הבריטי על חשבון הדם היהודי שנשפך, בראש חוצות."

 "שלום. ידעתי שאין טעם להיפגש איתך, אברומה, אתם רק מביאים אסון על היישוב."

 "היזהר, סלומון, אתה עוד תתחרט, וזה יקרה בקרוב מאוד."

*

פטר יואל יושב ליד דודל בתא-הנהג. מאחוריהם, בארגז הטנדר הפתוח, נמוך-הדפנות, משקשקים בקול עמום שלושה כדי-ברזל גדולים, המדיפים ריח חלב חם, טרי. ביניהם משתופפת וסופגת חבטות אווה, ה"יפנית" הקטנה מגרמניה, פניה מבוהלות והיא מחזיקה פעם בדופן זו ופעם באחרת.

הטנדר רץ בכביש הצר לתל-אביב, בלי לסטות גם כאשר המוריס הצבאי של סרג'נט מורטון מזנק מולו. המוריס בצבע החאקי נזרק שוב לשולי הכביש, אך מתייצב ומאותת לטנדר לעצור. המראה הנוגע-ללב של אווה היפה, הכורעת מאחור, ידו החבושה של פטר יואל ופניו הלבנים, משכנעים את סרג'נט מורטון להרשות להם להמשיך בדרכם, והם חוצים את המושבה חובבי-ציון.

*

החבורה שהתאספה ליד ביתו של פטר יואל מתפזרת, ונותרות שם רק שתי מכוניות הפיאט הלבנות. דוקטור וולף עולה ברגל, מוליך את האופנוע הרועש שלו לחצר האחוזה, כשגלגליו מתיזים לאחור צרורות של חול צהוב. גם לורט עולה אל החצר, עם רותי, בשברולט המפוארת. נפתלי נוהג אחריהן במונית אך אינו עוצר בחצר האחוזה אלא חוצה אותה ויוצא בשער המזרחי ממול. הוא נוסע להזהיר את הבחורים השבים מן המטווח, ולעזור להם להחביא במהירות את הרובים, בטרם יבוא הסרג'נט הבריטי לרחרח בסביבה.

*

ליד הברז בחצר, קרוב למדרגות החיצוניות של המטבח, עומד תופיק היחף ושוטף את רגליו, את פניו, את ידיו, בטכס אטי שחוזר על עצמו בסוף כל יום עבודה אצלנו. הוא שר בלחש, מזמזם אל עצמו, בעצימת-עפעפיים, שיר ערגה בניגון חדגוני, כאילו הוא משוחח עם אהובה נעלמה ומפציר בה שתופיע מתוך חלומו, כאן ועכשיו.

אני עומד ומתבונן בו בסקרנות. כאשר רוצים להרגיז אותי, אומרים שאני דומה לו. שאני כמו ערבי לבן. אני לא יודע מדוע. הלא העיניים שלו טרוטות, ממש חולות, ועורו שחום מאוד. הוא מסתכל לצדדים. וכאשר הוא בטוח ששנינו לבד ושום עין אחרת אינה מתבוננת בנו, הוא שולף את אברו המגודל ומנער אותו לעיניי תחת הברז, כאילו כדי לשטוף אותו. כפות-ידיו אדמדמות-חומות בצבע החינה, מטקס נישואים שהיה בכפרו. תחתונים אינו לובש.

 "שלך כביר מאוד," אני אומר לו בערבית בלולה בעברית, כך אנחנו מדברים בינינו. "שלי עוד זריר, קטן. יום אחד יהיה גם לי אכבר כמו שלך."

הבשר שלו חום כצבע האדמה. הוא לוקח את ידי ומניח אותה תחת הזרם, קרוב אליו. אני לא בדיוק מבין מה פשר השינוי שחל בו למגע ידי. איך ייתכן שדבר גדול כזה מסתתר תמיד במכנסיים שלו? עיניו יוקדות כלפיי במבט אהבה מלטף, וטיפות המים זולפות על העור החום של אברו, כאילו גם הן מלטפות אותו.

*

השומר חיים הורביץ עומד במטבח ביתו ומצחצח היטב את חגורת-העור ואת מגפי הרכיבה החומים עד היות להם ברק. הוא לובש מכנסי-רכיבה וחולצה מגוהצת, בחאקי בהיר, שם לראשו מגבעת נוטרים אוסטראלית, ויוצא בצליעה קלה אל הסוסה הקשורה בחוץ.

לפנות-ערב, שעה אחרונה של אור, הוא דוהר על סוסתו בדרכי-העפר של האחוזה, ולאורך גבולותיה. הרובה נתון בנדן-עור ארוך המהודק לצד האוכף, מוכן לשליפה. בידו מגלב-עור קצר שאומרים עליו שנעשה מאבר-זכרות של פר. כלבו החום-בהיר, כלב כנעני חסר ייחוס, רץ אחריו ומדי פעם מקיף אותו במעגל. ממרום הסוסה בולשות עיניו התכולות של הורביץ ובודקות כל פינה, אם לא השאיר מישהו מהפועלים דבר-מה שאותו הוא מתכוון לבוא לקחת בלילה, אם הוכנה פרצה בגדר לשם כך, אם חל שינוי בשטח, שיש לזוכרו לקראת הסיור בלילה: סוללה של ארגזים, קרונית נטושה, שקי דשן כימי, סולם-קטיף נטוש, ערימת אבטיחים למשלוח.

פרסות הסוסה מעלות אבק קל מאחור. הנקישות קצובות. השומר והסוסה יחידים בדרכים החוצות שתי-וערב את האחוזה למשבצותיה: שדרות ברושים, חלקות-פרדס, כרם, מיקשה, שדות-פלחה, גן-ירק, כרם זיתים, חורשת אקליפטוסים ובית-אריזה גדול. יום-העבודה הסתיים זה כבר וריח של שקט עומד באוויר, דממה שיש בה איום נסתר, אולי בגלל הריקנות. אין איש סביב. רק באחת מדרכי העפר, המונית של נפתלי קפלן וקבוצת הבחורים החוזרים מן המטווח – מתקדמות לאיטן זו לעומת זו.

*

מכונית המוריס של סרג'נט מורטון מגיעה ליוספיה ופונה שמאלה, לדרך החול שבין ארבעת הבתים. הסרג'נט יוצא, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר. על חזהו חגורת-עור אלכסונית שמחוברת לחגורה הנושאת את נרתיק אקדחו על מותניו. הוא צולע קלות, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו. תווי-פניו חטובים כפסל רומאי, אפו ישר, שפמו חום, עיניו ירוקות ומבטן חודר. הוא ניגש מיד לחדר הנשק, בבית הדרומי-מערבי, מקיש על הדלת הנעולה בשני מנעולים עבים, בצבע כסף נוצץ, אך איש אינו עונה. הוא יורד ומתאמץ להציץ מבעד לחלון. חשוך בפנים.

*

משער האחוזה יוצא אדון ג'ייקוב מאיירסון, לבוש חליפת שלושה חלקים מאריג פפיטה חום, מחזיק מקל-טיול דק, חובש מגבעת ומעשן סיגר משובח. אור שקיעה אדמדם מצית את צמרות הדקלים בשדרה וצובע את לחייו התפוחות. הוא חוצה את הכביש הצר ובא לקראת סרג'נט מורטון, השולף באותו רגע את מקטרתו מתוך הקיפול העבה של גרב החאקי הגבוה, מתחת לברך, ועומד להציתה.

 "אדון מאיירסון..."

 "אתה מגיע ליוספיה ולא עולה אלינו? ליזה ממש לא תאמין!" מקניט מאיירסון את סרג'נט מורטון לאחר דברי הברכה השגורים.

 "אדוני, מודיעים לי שהבחורים של ההגנה מתאמנים בכל הסביבה ברובים של יוספיה," מפריח הסרג'נט טבעת עשן.

 "אין לממשלת הוד מלכותו מה לחפש, רק את הרובים של יוספיה, שנמצאים ברישיון בחדר-הנשק שלנו?" מאיירסון אינו מתרשם מהבחור האנגלי הגבוה, העומד ונושף עשן מתחת לשפמו העבות.

המראה הצ'רצ'ילי והדרת הכבוד של בעל-האחוזה היהודי העשיר מביכים את סרג'נט מורטון. "והיריות ששמעתי בדרך לכאן? אולי צדו כאן ציפורים?"

 "אולי. ולמה לא יצודו! הורביץ השומר צד יונים, גם ארנבות. בשבתות באים חברי מועדון הציד מתל-אביב. נדמה לי שגם אתה הצטרפת אלינו, יותר מפעם אחת. והערב בא אלינו מייג'ור קמפבל, קצין המחוז. אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה, ולהזמנה הזאת בוודאי לא תסרב!" שולף אדון מאיירסון מכיסו שעון-כיס כבד, מצופה זהב ומחובר לשרשרת זהב, כמבקש לאמוד את הזמן שנותר עד לארוחה. "בוא, וכשנעלה נעיף עוד מבט אחרון לפני החשכה מהמרפסת על הפרדס שלי. אתה יודע שהוא הגדול ביותר בכל ארץ-ישראל?"

המשך יבוא

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "שתי משוררות חשובות יתנוססו על גבי השטרות החדשים: רחל המשוררת ולאה גולדברג – כך מסתמן מההחלטה הסופית שתגיש בתוך מספר שבועות ועדת השטרות, בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל, לאישורם של שר האוצר, יובל שטייניץ ונגיד בנק ישראל, סטנלי פישר." ["מעריב NRG", 4.10].

איזה מזל היה לאסתר ראב, לא רק שלא קבעו עד היום בול עם דמות דיוקנה ולא קראו רחוב על שמה בתל אביב, כפי שזכו שתי המשוררות האחרות, שתתנוססנה, אלא שגם נמלטה מהיות דמותה חקוקה על שטרי הכסף החדשים. להערכתנו המשוררת הבאה שדמותה תתנוסס על בול וגם על שטר-כסף ישראלי תהיה אגי משעול תבדל"א. ואגב, מעניין אם טירקל, שטייניץ ופישר שמעו מעודם על אסתר ראב.

* אנחנו משתדלים כל הזמן לעכל כמויות רבות מאוד של חומר מעולה שמגיע אלינו יום-יום לפרסום אבל נוצר "תור" מסויים כי יש גבול להרחבת הגיליון, ולכן על השולחים אלינו להזדיין בסבלנות!

* מי, בין שאר תפקידיו יוצרי הכותרות, הוא גם המפקד העליון של חיל האוויר הישראלי? –"מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, יבדוק את תהליך קבלת ההחלטות שקדם להכרעה הישראלית על העסקה לרכישת מטוסי קרב מדגם אף-35 מארה"ב. בימים האחרונים פנה משרד המבקר לגורמים במערכת הביטחון שהיו מעורבים בתהליך, בבקשה לקבל מסמכים והבהרות. עם זאת, המבקר אינו מתכוון לפעול כדי לעכב את קידומה של העסקה, שצפויה להיחתם סופית מחרתיים [היום]. "הארץ אונליין", 5.10.

* אם השתמשתם בגוגול שלשום, 5.10, יכולתם להבחין כי ציור-הרקע לסמל [הלוגו] של החברה – פלח ופלחית בשדה, לקוח מתוך התמונה המפורסמת של נחום גוטמן "מנוחת צהריים" [שמן על בד, 1927]. אם הנחתם את הסמן על הלוגו, קיבלתם את הכיתוב – "יום הולדת 112 לנחום גוטמן", וזה נכון במאה אחוז! – ואם לחצתם על הלוגו עצמו קיבלתם את רשימת "נחום גוטמן" בגוגול, המכילה עשרות ומאות ערכים.

אנחנו מקווים כי מוזיאון גוטמן, שבידיו כל הזכויות על יצירות גוטמן, קיבל תשלום נאה מגוגול, ובעתיד לא יצטרך לבקש מארגון אמנסטי אינטרנשיונל סניף ישראל, שאינו חשוד על אהבת ישראל, לשמש ספונסר לאחת משלוש התערוכות הנפתחות במוזיאון ב-14.10.10.

* קיבלנו תגובות רבות ומשתאות בעקבות פרסום הפרק הראשון מהרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994). אנשים פשוט לא מאמינים שאכן קיים ספר כזה, וסבורים שאנחנו מהתלים בהם וכי זהו רומאן חדש שלנו! – ובכן, לא. הרומאן יצא לאור לפני 16 שנים עם עטיפה של דני קרמן אך איש לא השתין לעברו [של הספר], איש לא כתב עליו ואיש לא הבין מה הוא בא לומר, למרות שהוא כתוב בשפה פשוטה וברורה ומבוסס-בחלקו על דמויות ממשיות מלפני יותר משישים שנה. כן, אנחנו לא קיימים בספרות העברית, ומותר וגם צריך להתעלם מאיתנו – למרות שהרומאן הארצישראלי הנידח הזה עוסק בתקופה היסטורית מרתקת בשנה שקדמה להכרזת המדינה. לאחר שנסיים את פרסום כל פרקיו בהמשכים, נעמיד חינם את הקובץ של הרומאן כולו לרשות הנמענים שלנו. לא קודם.

* כל הכבוד לז'וליק טלנסקי שפצח בשירה ובריקודים בהיוודע לו התמוטטותו של רה"מ שרון. וכל הכבוד לכל מי שהיה שותף להדחתו של רה"מ אולמרט בגלל עדותו של הזו'ליק [שעמדנו על טיבו וכך כינינו אותו למן הרגע הראשון, וזכינו למטר של חרפות ובוז!] – ועכשיו הז'וליק ושותפו לעסקים, עוד ז'וליק בשם דייוויד פרידלנד – מעידים זה על זה שהם שקרנים!

וכל הכבוד לכם – אבל לאן תוליכו את החרפה, וממי תבקשו סליחה, אתם האידיוטים ואתם הרשעים, שבעקבות עדותו השערורייתית של הז'וליק, שאותה קידמתם ובה השתמשתם ללא דין וללא דיין – הדחתם את אולמרט?

* חנה רובינא התגוררה בשעתה ברחוב י.ל. גורדון 36. דיירי הבית התנגדו להצבת לוח זיכרון לשחקנית בחזית הבניין, לכן הניחה העירייה אנדרטת שיש לא גדולה בצל עץ מול הבניין, ובה הכיתובים המתאימים. אתמול בבוקר, בדרכנו כהרגלנו לחוף גורדון, לשחות בחברת יפהפיות בביקיני דוברות רוסית, צרפתית, עברית ושדיים, שמנו לב שהאנדרטה נעלמה. נכון, היתה עליה גרפיטי, וגם הבומבאלאך של העץ והקקה של היונים תרמו את חלקם לליכלוכה, אבל האם לשם כך צריך לעקור אנדרטה? אפשר פשוט לנקותה מדי פעם. ואולי איזה מעריץ גנב אותה לשים בגינה שלו? או אולי רוצים לקבוע אותה בחזית הבניין החדש של "הבימה" כדי להסיט את הדעת מכיעורו המנצנץ?

* בשפע ה"גילויים" על ישיבות הקבינט המלחמתי בשלושה הימים הראשונים למלחמת אוקטובר 73', כאשר לא הכול כבר היה ברור, לבד אולי למשה דיין הפסימיסט – שוכחים להזכיר נתון יסודי. כבר היה תרגיל גיוס מילואים נרחב בקיץ 73', ואילו רצינו להמשיך להיות מוכנים למלחמה, ובכך לדחותה, היה עלינו להחזיק כל הקיץ והסתיו בכוננות מלאה את כל כוחות המילואים והסדיר, מה שהיה משתק את המדינה וגורם להתנפלות רבתי על ההנהגה שלנו המאיימת "זאב! זאב!" והוא איננו. ואז, במועד כלשהו – אחרי אוקטובר 73', כאשר בלחץ הציבורי והפוליטי היה הגיוס הנרחב מתבטל, היתה פורצת המלחמה באותה הפתעה ובאותו ניצחון אדיר שלנו בסופה! במידה מסויימת זו היתה עמדת דיין, שהמלחמה היא בלתי נמנעת.

* * *

ערגה נאור: השלום והאיסלאם

אהוד היקר, 

ברצוני להתיחס לתרגום הלא מדוייק של המילה איסלאם בשירו של יוסי גמזו [גיליון 579].

איסלאם פרושו השלמה וכניעה, מאסתסלאם استسلام. כניעה מתוך השלמה עם רצון אללה וקבלת שליחותו של מוחמד ודתו.

סלאם   سلام,  אכן  פרושו שלום.

השלום, בלי ספק, יאהיל על עולם  שישלים עם רצון אללה וייכנע לדת מוחמד שליחו...

ואידך זיל גמור.  

ערגה נאור

* * *

שלום לכולם,

ביום שבת, 9 באוקטובר, בשעה 17.00, תשדר רשת א', בתוכנית "בית הוריי"

את סיפורי כמרואיין.  ניתן גם לשמוע את רשת א' בערוץ 304 של הטלוויזיה.

יום נעים,

אביעזר שלוש

* * *

אני פורים אני פורים שמח ומבדח!

סימני בהלה באיראן: נכשלו הניסיונות לטהר את מערכות המחשבים האיראניות מהדופקה  Stuxnet

איראן פנתה בתחילת השבוע בחשאי אל מומחי אבטחת מחשבים בכמה מדינות במערב ובמזרח אירופה והציעה להם סכומים גדולים מאוד כדי שיגיעו מיד עם צוותיהם לטהרן כדי לנסות ולייעץ ולעזור להם להלחם נגד הדופקה Stuxnet הממשיכה להתפשט במערכות המחשבים ובתוכנות הניהול של מרכזי תעשייה אסטרטגיים באיראן, כולל במערכות ניהול צבאיות איראניות. המקורות שלנו מוסרים כי עד עתה לא סוכם על בואם של צוותים כאלה לאיראן, בעיקר משום שהאיראנים סירבו לספק מידע מדויק באיזה מפעלים או מרכזים אסטרטגיים איראניים, מערכות מחשבים ותוכנות ניהול נפגעו, מומחים אלה צריכים לפעול. האיראנים גם סירבו לומר באם הצוותים שיסכימו לבוא לאיראן, יוכלו לצאת מחוץ לטהרן, ולבקר באתרים שנפגעו, בניסיון ללמוד על אופי פעולתה ותגובותיה של הדופקה במערכות השונות. האיראנים גם סירבו גם למסור מידע האם הם הכניסו שינויים טכנולוגים משלהם במערכות ובתוכנות הניהולindustrial control systems software  שהם רכשו בעיקר מגרמניה.

המקורות של "תיק דבקה", שדיברו ביום ד' 29.9 עם כמה מומחי אבטחת מחשבים אירופאים שהאיראנים פנו אליהם, מדווחים כי המומחים האלה התרשמו כי האיראנים נמצאים בלחץ גדול, לאחר שהתברר להם שכל האמצעים שהם ניסו להפעיל נגד הדופקה Stuxnet לא רק שלא פעלו, אלא השיגו תוצאה הפוכה. הדופקה הפכה להיות אגרסיבית יותר, ותקפה חלקים נוספים של המערכות להן היא כבר הסבה בשלבים הראשונים של ההתקפה נזקים כבדים.

מומחה אבטחת מחשבים בכיר אמר: "האיראנים הבינו כי הם הגיעו למצב בו מוטב שהם לא 'ירגיזו' ולא ינסו לתקוף את הדופקה ההופכת להיות אגרסיבית בכל פעם שמנסים לעצור אותה."

מעבר למצב הקשה בו נתונים האיראניים, אומר מומחה אבטחת המחשבים, "השאלה היא האם לגורמים ששתלו את הדופקה Stuxnet ואשר כנראה ממשיכים לקבל ממנה מידע, יש יכולת טכנולוגית להפסיק את פעולתה, או שגם להם אין יכולת כזו? הרושם הכללי הוא," אומר מומחה האבטחה, "כי קיים גורם חיצוני מחוץ לאיראן שיש לו שליטה, לפחות חלקית, על דרך התפשטותה של הדופקה. האם לאותו גורם יש אפשרות גם לרסן את הדופקה? או להפסיק את פעולתה כליל? זאת איש איננו יודע."

מומחה אחר, שנציגים איראנים פנו אליו בבקשת עזרה, אומר כי ברור שהאיראנים נמצאים במצוקה גדולה מפני שהם מבינים כי עד אשר הם ימצאו גורם כלשהו שיוכל למצוא להם פתרון כיצד לעצור את ה- Stuxnetיעבור זמן רב, לפחות כמה חודשים. מהתוצאות הקשות של הפעולה העצמאית שלהם נגד הדופקה, הם גם מבינים, כי כל מה שהם יכולים לעשות בשלב זה, הוא לשבת ולהמתין למציאת פתרון, מבלי שהם יכולים להיות בטוחים, מה יהיו צעדי ההתקפה החדשים הנוספים של ה- Stuxnetובאיזה מערכות ניהול אסטרטגיות נוספות הם עוד יכולים לגלות אותה.

המקורות מוסרים, כי בעוד האיראנים מוסרים מספרים סותרים על מספר המחשבים שהותקפו על ידי ה- Stuxnetוטוענים כי נפגעו רק כמה עשרות אלפי מחשבים, המדובר במיספרים הרבה יותר גדולים של מחשבים שנפגעו. מומחי אבטחה מעריכים כי המדובר במיליוני מחשבים. אם אכן ההערכה זו נכונה, מדובר במספר הגדול ביותר של מחשבים שנפגעו אי פעם ב-cyber attack  – מלחמה מקוונת.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך "50 שירי מתבגרים"

שָׁלֹש שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֶׁבָע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּמַה זֶּה שָׁוֶה לִי אִם עוֹד

עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית

בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –

הספר יצא לאור ב-1987 עם איוריו של דני קרמן. ניתן לקבל חינם באי-מייל את הקובץ בצרופה אחת אך ללא האיורים.

* * *

שיילך אובמה לעזה...

גלן בק חושף את "משט-השלום" לעזה

העיתונאי והכתב גלן בק מרשת פוקס חושף את האיסלם הקיצוני במערומיו, זו הכתבה הכי אוהדת לישראל שהתפרסמה ברשת זרה כלשהי. בקישור הזה, בניגוד לאחרים שמופיעים ב"יו טיוב", יש תרגום לעברית מילה במילה מאת איתי ונזטי.

http://www.hosem.org.il/Jp/גלן-בק-חושף-את-משט-השלום-לעזה

* * *

תערוכת יוסל ברגנר וחיפוש יזרעאלה היפה

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

שלום וברכה מֵיִשְׂרָאֵל הַר

לציון יום הולדתו של ידידי הצייר יוסל ברגנר, חדש וישן מיצירותיו – התערוכה, תתקיים קבלת פנים ביום חמישי בשעה 19:30 בגלריה דן רחוב גורדון 36 בתל אביב.

אהודים יקרים התואיל להדפיס את בקשתי זו: מי מכיר מי יודע אשה יפה – שמה יִזְרְעָאלָה – שכמעט נחנקנו בריח הנורא בתחנת האוטובוסים במרתף המגיע מתל אביב ירושלימה – היא ברה כחמה יפה כלבנה ולומדת פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ועובדת בירושלים.

ואיך להתקשר אליי – ישראל הר תל אביב 03-5240090, רופין 14א' או באימייל – ishar32@gmail.com – ואודה לו מאוד, וכן כמובן מאליו לכם, אהודים יקרים, כל טוב לכם ממני,

שלכם, 

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

צרכי הביטחון של ישראל לקראת הסדר שלום עתידי. מומלץ.

 http://www.youtube.com/watch?v=IUcHCoPxuOg&fe

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,051 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,030 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל