גיליון מס' 581

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בחשון תשע"א, 11 באוקטובר 2010

עם צרופת טופס המברק המודיע על כיבוש אילת ביום ט' באדר תש"ט, 1949; צרופת התמונה של מערכת "על המשמר" עם הרמטכ"ל דדו ערב מלחמת יום כיפור; וצרופות החמור מיקדו ועליו רוכב אליהו הכהן, וכן המחנך אברהם דוד, מבית הספר החקלאי בפרדס חנה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: מריו ורגס יוסה: לפני שאתם מתפעלים ממנו, קראו בראיון של גדעון לוי עימו ב"הארץ" מיום 5.6.10 וראו מי האיש, מהן דיעותיו, מי הם חבריו בישראל ומה מידת הבנתו ההזוייה במתרחש כאן.

דיין והאופציה הגרעינית במלחמת יום כיפור, הסיפור הזה כבר סופר בשנת 1997 בספרו של אהוד בן עזר "אומץ, סיפורו של משה דיין". הקטעים המובאים מתוך הספר נותרו לאחר שהצנזורה פסלה תיאור נרחב ומפורט שהיה בכתב-היד המקורי.

צפירה יונתן: ה-6 באוקטובר 1973. // רות ירדני כץ: כמה טיפות דבש.

דודו אמיתי: באיזה פח אשפה נובר נעמן כהן?

אלי מייזליש: על עבדאללה ה-2 לוותר על כיסאו.

 ראובן אדיבי: מי בנה ומי הרס בארץ ישראל? בשולי מאמרו של מנשק'ה הראל שצורף לחב"ע, ובהמשך להערותיו של יבין כ"ץ. // יִשְׂרָאֵל הַר: אֶשָּׂא סוֹדֵךְ.

אורי הייטנר: 1. מסר מדמות חשובה. 2. לקח יום הכיפורים. 3. תשובה לרון וייס.

נפש לזיכרו של "מיקדו", בעקבות סיפורו של דורון גיסין: אליהו הכהן, יוסי דה ליאון, ד"ר חנן טאובר ויוסי עוז. // ישראל זמיר: זיכרונות שאיני שוכח.

יוסף דוריאל: אולטימאטום? את המכשיר הזה הם לא מכירים עד היום!

יוסי גמזו: צֵיד הַיְּלָדִים. // אורית ברנר: שירת הסתיו של יוסי גמזו.

 תקוה וינשטוק: האי הירוק. // יוסי אחימאיר: נתן (ולא זך) היה אומר.

 חיים אנלין: מי הגיע ראשון לאילת? // חיימקה שפינוזה: על מה עלמה.

יוסף אורן: ב"נוצות" נפרד חיים באר מהאוטופיות (חלק ב' ואחרון).

משה ברק: לא כצאן לטבח! // מתי דוד: אובמה נשיא במלכודת.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ב', חלק שני, ותגובת י"ז. // משה כהן: ד"ר אריאל הירשפלד בלי יהדות וציונות.

* * *

מריו ורגס יוסה

לפני שאתם מתפעלים ממנו, קראו בראיון של גדעון לוי עימו ב"הארץ" מיום 5.6.10 וראו מי האיש, מהן דיעותיו, מי הם חבריו בישראל, מה מידת הבנתו ההזוייה במתרחש כאן, השטויות שכלל לא הזיקו לו שאמר עלינו בדומה לעמוס עוז שהיה מועמד לפרס נובל, אבל יוסה גם הצליח לקבל!

הוא היה נסער ביום שני השבוע. רק חזר מטיול בוקר לאורך שפת הים של תל אביב וכבר שטפו אותו החדשות הנוראות על פעולת צה"ל. למחרת נסע לעזה. מריו ורגס יוסה, הסופר הפרואני הנודע, בא לבקר בישראל אחרי חמש שנים שלא היה כאן. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם היה הביקור שלו בארץ שונה מהביקורים השגרתיים של אנשי שם כמותו.

ידיד אמת של ישראל, שמתנגד לחרם עליה ומאמין מושבע, כמעט תמים, בדמוקרטיה ובדיסידנטים שלה, הוא לא מבזבז רגע בביקוריו כאן. בן 74, אלגנטי ומרשים כתמיד, הוא נסע לחברון, למערות הרועים בדרום הר חברון, לבית לחם ולעזה, וביקר בהפגנה בשייח ג'ראח, שם פגש את דויד גרוסמן. בבית החולים שיפא בעזה סיפרו לו הרופאים על החולים שמתים באין אפשרות להוציאם לטיפול מחוץ לרצועה ועל המחסור החמור בחלקי חילוף למכונות מצילות חיים במצב של אין-מצור ואין-מחסור על פי התעמולה הישראלית.

הוא גם נפגש עם עמוס עוז, א"ב יהושע ועם אנשי "שוברים שתיקה", אותם הוא מעריץ. לא סיורי תעמולה של משרד החוץ ולא רמת הגולן ממעוף המסוק עם תדרוכי דובר צה"ל ברקע, אפילו לא פוטו-אופ עם שמעון פרס, שדווקא כתב לפני כמה שנים רשימת ביקורת שהרשימה אותו, על ספר שכתב על הסופר הצרפתי גוסטב פלובר.

ביקוריו של ורגס יוסה בארץ לא יכולים שלא לעורר הערכה והתפעלות. הצניעות, הסקרנות, האהדה העמוקה שהוא רוחש לישראל – שלא עומדת בסתירה לביקורת החריפה שהוא משמיע – כל כולה נובעת מדאגה כנה לגורלה. צריך היה לראות את כוכב הספרות העולמי הזה יושב באוהלו של הרועה אבו ג'יהאד בדרום חברון, ליד המערה שהיתה ביתו, שצה"ל הרס, בין בארות המים החרבות וההתנחלויות החונקות מכל עבר, והוא מתעניין בכל נימי נפשו בגורל הרועה האומלל ובגורלה של הדמוקרטיה הישראלית, אומללה לא פחות.

צריך היה לראות אותו פוסע ברחובות הרפאים של חברון בחלקה הכבוש, בלוויית בנו אלוורו, סופר ועיתונאי שחי בוושינגטון, אשתו פטריסיה (דודניתו, לה הוא נשוי עשרות שנים, לאחר ששיגר אליה 300 מכתבי אהבה שאותם שרפה מפחד אביה) ואשת בנו, סוזאנה, מאזין להסבריו המאלפים והמצמררים של יהודה שאול מ"שוברים שתיקה" על הטרנספר הלא שקט והמזוויע שהתחולל בעיר הזאת. צריך היה לראות אותו מהלך בין מאות החנויות המרותכות, הדירות הנטושות וילדי המתנחלים הפרועים ששרים: "יהודה שאול הרוצח, לא ניתן לו לנצח", ולהבין שמה שוורגס יוסה ראה השבוע בביקורו, לא ראו מרבית הישראלים מעודם. בראבו, מריו.

מה דעתך על פעולת צה"ל?

"זה היה דבר מזעזע לקורבנות כמובן, אבל גם לדימוי של ישראל. זה מאוד מפתיע, איך ישראל מצליחה לסייע לאויביה באופן שיטתי כל כך. אני לא יכול להבין איך המשט הזה יכול להיות סכנה או איום לביטחון ישראל. זה בדיוק כמו מה שקרה עם נועם חומסקי, שצריך היה לתת לו להיכנס ולהשמיע כאן את הדברים שהוא משמיע בכל מקום. סקנדל הגירוש שלו הזיק לישראל ואת זה מנצלים אויבי ישראל כדי לדרדר את מעמדה עוד יותר. אני חושב שהדימוי של ישראל עכשיו הוא הגרוע ביותר אי פעם. אני לא בטוח שהישראלים מודעים לכך. הרעיון שישראל הפכה לכה אדישה לגורל הפלסטינים, המחשבה שישראל הפכה לכה שחצנית, מעצבים לה דימוי שלעתים הוא אולי מוגזם, לעתים לא הוגן, אבל זה הדימוי.

"אני חושב שזו היתה שגיאה לשלוח חיילים לפעולה צבאית נגד משט הומניטרי של שלום. זה חרג מפרופורציה. זו היתה פעולה בלתי חוקית, במים בינלאומיים, והיא לא תוכל להתקבל בקהילה התרבותית. זה יפגע בדימוי של ישראל, שיידרדר עכשיו עוד יותר."

והמצור על עזה?

"המצור הוא מקור הבעייה. במקום לפתור את הסכסוך משורשיו, ישראל מטילה מצור. גם הפלישה לעזה היתה שגיאה, שום דבר לא יצא לישראל ממנה. הרגשתי כל כך מדוכא ב'עופרת יצוקה'. ידעתי שזה יהיה חסר תוחלת. ידעתי שזה לא יתרום כלום לביטחון ישראל ולא לדימויה. ידעתי שזה יהיה אסון. אז איך האנשים החכמים בממשלה שלכם לא הבינו זאת? תגיד לי אתה, מה הושג במלחמה הזאת? כלום, פשוט כלום."

אתה מתבייש לפעמים להיות ידיד ישראל?

"מעולם לא התביישתי. אם הייתי מתבייש, לא הייתי כאן. אני ידיד, ידיד כן מאוד. אני מחשיב עצמי ידיד ישראל, שרוצה ישראל בטוחה, ובאותו זמן אני ביקורתי מאוד כלפי המדיניות של ישראל. הביקורתיות שלי מאפיינת את הרוח היהודית. זה יהיה מאוד עצוב אם רוח הביקורתיות הזאת תיעלם. עוז, גרוסמן, יהושע, אילן פפה, ?שוברים שתיקה', עמירה הס ואתה – כל כך הרבה ישראלים שומרים על הגחלת הזאת. את זה אני תמיד אומר בעולם, שישראל איננה רק אביגדור ליברמן. שיש כל כך הרבה ישראלים שנלחמים באומץ לשפר את מעמדה, אנשים שלא יתנו לה להפוך למדינה טוטליטרית. זו התקווה הגדולה, הידיעה שיש אלטרנטיווה. בשבילי זו תעודת הכבוד של ישראל."

מה דעתך על החרם על ישראל?

"אני מתנגד. הייתי בעד החרם על קובה, כי בקובה יש משטר טוטליטרי ואי אפשר להיאבק בה מבפנים. זה לא המקרה של ישראל. היא חברה פתוחה, עם דיסידנטים וביקורת, אז איך אפשר להחרים אותה? איך אפשר להעניש את מי שנאבקים מבפנים? במקום חרם, צריך לתמוך באלו שמבטיחים אלטרנטיווה. החרם הוא שגיאה. לבקר כן, אבל לזכור שבתוך ישראל יש הרבה ישראלים שמבקרים אותה בחריפות עוד יותר גדולה מאשר מבחוץ. אני לא איבדתי תקווה, מכיוון שישראלים רבים לא איבדו תקווה."

מה השתנה בחמש השנים שלא ביקרת כאן?

"ישראל הפכה ליותר משגשגת ומודרנית. באתי לכאן לראשונה ב-1977 ואז זו היתה מדינת עולם שלישי. אולי מתקדמת, אבל עולם שלישי. עכשיו היא עולם ראשון. זה הישג אדיר בשלושה דורות. נכון שישראל קיבלה סיוע, אבל עיקר המאמץ היה מבפנים. זה צריך היה להיות דוגמה לעולם השלישי. זו ישראל שהייתי רוצה לראות בעולם: לא הדימוי הקולוניאליסטי, האימפריאליסטי והכובש, דבר שעומד בסתירה להישגים הגדולים שלה, אלא דוגמה ומופת לעולם השלישי.

"הדבר השני שהשתנה הוא, שכל מי שנפגשתי איתו דיבר על שתי מדינות. אם זה כל כך מושרש בחברה, מה הקושי להגיע להסדר? גם העובדה שארצות הברית שוב לא תומכת בלא תנאי בישראל צריכה לעזור. אני חושב שהלחץ האמריקאי חשוב מאוד. לכן השלום אמור היה להיות קרוב מאוד. אבל אתה לא רואה עובדות ומעשים מאחורי התחושה הזאת."

מה הרגשת כשהיינו בחברון?

"זה הצד השני של ישראל וזה עצוב כל כך. וזה עצוב שכל כך מעט ישראלים מבקרים שם. הם לא יודעים. זה כל כך קרוב לירושלים ואין להם מושג מה קורה שם. חשוב להביא את זה לתודעה, זה יעזור מאוד."

אפרטהייד?

"אפרטהייד זו לא המלה, כי אין כאן מדיניות מכוונת ורשמית כמו בדרום אפריקה. אבל מתקיימות כאן שתי חברות נפרדות, יש הפרדה בהזדמנויות, בחירויות ובתנאי החיים. מה שראינו בחברון ובמערות גם מוכיח שעם כל יום שחולף, הפתרון של שתי מדינות הופך לפחות ופחות אפשרי."

בנימין נתניהו?

"עכשיו אני עלול להיות מגורש, לא? הצטערתי מאוד על בחירתו. הוא אדם נוקשה והוא מכשול לפתרון. אבל עלינו לזכור שאת השלום עם מצרים השיג מנחם בגין."

* * *

דיין והאופציה הגרעינית במלחמת יום כיפור

הסיפור הזה כבר סופר בשנת 1997 בספרו של אהוד בן עזר: "אומץ, סיפורו של משה דיין", שנגרס עם מרבית ספרי ההוצאה-לאור של משרד הביטחון לאחר שחוסלה כמו מחבל.

הקטעים המובאים כאן מהספר הם אלה שנותרו לאחר שהצנזורה פסלה תיאור נרחב ומפורט יותר שהיה בכתב-היד המקורי והתבסס בעיקר על מקורות גלויים שהתפרסמו בתקשורת הזרה

בעקבות ניסיונם של הסורים להפציץ מן האוויר מטרות בצפון הארץ ולשלוח טילי "פרוג", בימים הראשונים למלחמה, וכדי לאותת להם, שהתגובה הישראלית אינה מוגבלת רק לקרבות בגולן, מאשרת גולדה הפצצת מטרות צבאיות אסטרטגיות. במהלך היום תוקף חיל האוויר את משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר בלב דמשק, מעלה באש את בתי הזיקוק בעיר חומס, והורס את תחנות הכוח קאנטינה ואולהמה, מדרום לדמשק ומצפון-מערב לה. תחנות אלה מספקות כשמונים אחוזים מתצרוכת החשמל בסוריה, ומעתה ובמשך כארבעה חודשים יורדת עליה עלטה חלקית ונגרם לה נזק אדיר.

ההפצצה האסטרטגית היא נשק הרתעה גלוי, אך לדברי עיתונות-החוץ היה גם נשק סמוי, הוא "האופציה הגרעינית".

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

 (אהוד בן עזר: "אומץ, סיפורו של משה דיין", משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1977. עמ' 254-255)

משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".

האומנם? מה היה קורה לו גויסו כוחות המילואים בעקבות כל מידע על ריכוזי כוחות של האוייב על הגבולות, והמלחמה – שמשה רואה אותה כבלתי ממנעת – היתה נדחית ונדחית על-ידי הערבים, עד שמסיבות אלה או אחרות היתה שעת-הכושר חולפת, והמלחמה לא היתה פורצת כלל?

במהלך קיץ 1973 היו מדי פעם שמועות על כוננות מיוחדת בצה"ל; בעקבות צעדי המנע שננקטו בחודש מאי הזהיר משה בפומבי מפני "קיץ אלקטרוני"; אך ההנהגה, ועימה גם התקשורת, לא הכינו את הציבור לכך שמלחמה גדולה ובלתי נמנעת עומדת בפתח. ההיפך הוא הנכון. לקראת הבחירות, שהיו אמורות להיערך בנובמבר 1973, שידרה ההנהגה בראשות המערך אווירה של רגיעה וביטחון ושל "עסקים כרגיל", ואפילו טובים מאי פעם.

(שם, עמ' 264-265. לאחר שנסיים את הפרסום בהמשכים של "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" נתחיל לתת בהמשכים גם את "אומץ, סיפורו של משה דיין", ספר מרתק שאזל)

* * *

צפירה יונתן: ה-6 באוקטובר 1973

היום ה-6 באוקטובר 2010, אתחיל ברשותכם את הספירה לאחור לשנת 1967, שם החלה לדעתי מלחמת כיפור, אוקטובר-1973.

מעבר לזה אין לי מה לומר פרט, שאינו עולה עכשיו ב"תגליות", והוא הרג מאות באותו היום ובהם בני ליאור שנהרג חשוף בצריח הטנק על גדות הסואץ באותו יום עצמו.

 והנה נזכרו ה"גנרלים", משום-מה עכשיו, לפתוח את התיקים, את הפרוטוקולים של יום המחרת, ה-7 באוקטובר 1973 ואין בכוחי לחקור למה ומדוע, אם כי מובן היה לי מראשיתו של אותו זמן – מדוע סגור תיק אגרנט. ולא שתקתי, ודבריי הופיעו בראיונות תקשורת ובספרים המצויים איתי ובחנויות יד שנייה.. לכל המעוניין...

האם אקוב בשמות האחראים להרג? בהחלט כן, גם אעשה זאת. וייזכרו לטוב מי שעמד לצידי והשמיע וכתב את דבריי.

 דבריי אלה הם פתיחה בלבד, כי יש בי סבלנות לאחר שלושים ושבע שנות, להמתין, כי מילים של אמת תשמענה בציבור אחרי... ותיאמרנה בפי מי שרגשות האשם לא נותנים לו – להם, מנוח.

6 לאוקטובר 2010

צפירה יונתן

אימו של ליאור

* * *

רות ירדני כץ

כמה טיפות דבש

הגענו לכפר קטן בשם קוטנהם ליד קמברידג'. השנה היתה 1977. הבית שעמד לרשותנו היה מרווח, נעים, וגינה גדולה עטפה אותו. במתחם שלנו, שהיה בצורת חי"ת, היו עוד שלושה בתים שבהם גרו שלוש משפחות צעירות עם ילדים קטנים, בערך בגיל של שני בנינו. כפר קטן, שהתושבים גידלו בגינותיהם ירקות, פירות ועשבי תיבול, ובכל עונה הוציאו מהאדמה או קטפו מהעץ את התוצרת, ואם היבול היה גדול יותר מהצריכה הפרטית, הם מכרו אותו בפתח ביתם במחיר מצחיק. בכפר היו קצב, סופרמרקט קטן, חנות ירקות, בית מרקחת, מאפייה, חנות לממתקים וסיגריות, פאב, מסעדה ואפילו חנות בגדים. כפר שאלוהים נתן לו מתנה יקרה. שקט, שלווה, הרבה ירוק וגשם.

השמועה שהגיעה משפחה חדשה ולא אנגלייה לכפר עברה מפה לפה והסקרנות של האנגלים, שידועים בקור-רוחם (מה שהוכח כלא נכון), היתה גדולה. השכנים הקרובים שלנו, כבר למחרת קיבלו את פנינו בפרחים ובמפה של האזור, הראו לנו היכן נמצא כל דבר, והשירותים החיוניים. הם הציעו כל עזרה והזמינו אותנו לתה.

בימים הראשונים הופתענו. הכומר של הכפר בא והתעניין מי אנחנו, מניין באנו, לכמה זמן.

סיפרתי לו שאנחנו מישראל.

הוא שאל: "איזו שפה אתם מדברים בישראל?"

השבתי: "עברית."

הכומר הופתע מאוד והשיב ברצינות הכי-גמורה, "זה לא יכול להיות, עברית זו שפת התנ"ך בלבד." 

הוא היה איש חביב ונחמד. לפני שעזב אמר שאם יש משהו שהוא יכול לעזור הוא ישמח. הוא לא היחיד שהתעניין.

פעמון הבית צלצל ואני פתחתי את הדלת ומולי עמדה אישה קטנת קומה, שמנמנה, שערה בצבע חום ומתולתל, עיניה הכחולות חייכו והיא הציגה את עצמה: "שמי ג'ין, אני גרה בסמוך אליכם, בתחילת הכביש הראשי, ממש מעבר לפינה. האם חסר לכם משהו? אפשר לעזור לכם?"

הודיתי לה, ואחרי כמה משפטים מנומסים נפרדנו.

את ג'ין פגשתי אחרי ימים אחדים בסופרמרקט הקטן של הכפר. שמחתי לראותה. עמדנו ושוחחנו ואז קבענו שניפגש אצלי.

ישבנו בחדר האורחים עם קפה ועוגיות ודיברנו. היא שאלה ואני השבתי, ואני שאלתי והיא ענתה. למדתי שהיא מתפרנסת מלהיות מנקה באחד הקולג'ים בקמברידג'. סיפרה שהיא נשואה פעם שנייה ובעלה הנוכחי הוא נהג משאית. "הצרה איתו שלפעמים יש לו התפרצויות זעם נוראיות שמובילות לאלימות פיזית. אחרי שהוא נרגע הוא מתנצל, מתרפס, מתחנן ומפנק, וזה אמיתי ואני סולחת."

ג'ין מאוד התחבבה עליי. התיידדנו ונפגשנו לעיתים קרובות. הלכנו יחד לאכול משהו במסעדה הכפרית, לפעמים נפגשנו בעיר אחרי עבודתה ושתינו ג'ין וטוניק, צחקנו והתעצבנו.

באחת הפעמים היא באה אליי, כולה חבולה.

שאלתי אותה: "ג'ין, תסבירי לי מה מחזיק אותך איתו? הרי חייך אינם חיים..."

ג'יין הביטה בי והשיבה: "זה לא כל-כך פשוט כמו שאת חושבת. הוא אוהב אותי. שתדעי, כשהוא רגוע ונינוח הוא הבעל הנפלא שבעולם. הוא יודע לאהוב, לעשות סקס נהדר, להעניק כל מה שהוא יכול לתת ולהצחיק אותי. טיפות הדבש האלה שוות את הסבל."

ג'ין גם האמינה אמונה שלמה ברוחות ובשדים, באמונות טפלות, והיתה לה מגדת עתידות צוענייה שאליה היא הלכה בקביעות.

יום אחד היא חזרה ממנה וסיפרה לי בשמחה גדולה שהצוענייה ניבאה לה: "הכול יסתדר. חייך ישתנו מקצה לקצה. אני לא יודעת מתי ואיך, אבל זה יקרה לך."

ג'ין חיכתה בקוצר רוח ל"משהו" שיקרה לה וישנה את חייה. היא האמינה לכל מילה שיצאה מגרונה של מגדת העתידות.

היא היתה אישה מרתקת וחכמה. היו לה סיפורים על אנשי אקדמיה ידועים ומפורסמים שהיא ניקתה את דירתם בקולג', החליפה מצעים ומגבות, מירקה את השירותים ושאבה את השטיחים. היא הכירה אותם אישית ועל פי מראה דירותיהם ידעה בדיוק איך הם מנהלים את חייהם הפרטיים. הרבה סודות היא גילתה. היא אמרה: "מה שנכון, הם מלומדים מאוד, ידועים, אבל בני-אדם. יש ביניהם זנאים, שכל מה שיש להם בראש זה איך להביא כל לילה מישהי למיטה. יש אחד קמצן עד כדי כך שהוא חוסך בנייר טאולט. עוד אחד שברגע שהוא חוזר לדירתו הוא מחסל בקבוק ויסקי ואינני יודעת איך למחרת בבוקר הוא חוקר או מלמד."

היא תיארה אותם אחד-אחד לפרטי פרטים, חיקתה את קולם, עשתה פרצופים והצחיקה אותי עד דמעות.

יום אחד היא באה ואמרה: "אני יודעת שאת לא מאמינה בכוחות על. אני יודעת. את מגחכת כל פעם שאני מספרת לך על הצוענייה שלי, ועל חתולים. תזכרי טוב-טוב, אם עובר לפנייך חתול שחור, זה לא טוב. אבל אם חתול בצבע לבן או קוניאק מתחכך בך, תדעי שהוא יביא לך שמחה ומזל. את יודעת מה? מחר יש לי יום חופש ואת באה איתי לצוענייה שלי. אני רוצה לשמוע איזה עתיד מצפה לך. אני מזמינה אותך."

כדי לשמח אותה השבתי מיד: "ג'ין, אני באה איתך. אשמח לשמוע מהצוענייה שלך רק דברים טובים."

הצוענייה היתה לבושה בשמלה צבעונית, שערה שחור ואסוף אחורנית. עיניה שחורות והמבט שלה היה מקפיא. לידה עמדה שידה ועליה צלוחיות קטנות לפי סדר, ובכל אחת זרעונים שונים. הביטה בי, לקחה כמה זרעונים מהצלוחית הראשונה, מלמלה מה שמלמלה ואני לא הבנתי מילה. לקחה זרעונים מהצלוחית השנייה ושוב מלמלה ואני הייתי אבודה. בצלוחית האחרונה היא פתאום חייכה ואמרה משפט שהצלחתי להבין: "לעולם לא תהיי עשירה, אבל תמיד יהיה לך פני בכיס," ועשתה סימן שהפגישה הסתיימה.

ג'ין שילמה לה לירה אנגלית אחת עבור שלוש דקות.

הימים, השבועות והחודשים חלפו מהר ולג'ין לא קרה כלום. היא ליקקה מדי פעם כמה טיפות דבש ומדי פעם מכות.

שנת השבתון נגמרה. יום לפני שעזבנו ג'ין באה להיפרד. היא הביאה לי חתול מקרמיקה בצבע קוניאק ובקולה הנעים והחם אמרה: "היכן שתשימי אותו הוא תמיד יחייך אלייך."

חזרנו הביתה עם חברים חדשים, הרבה חויות וחתול מקרמיקה. ערב אחד הטלפון צלצל בביתי ועל הקו היתה חברה של ג'ין שבישרה לי שהיא נעלמה. אף אחד לא יודע היכן היא. גם לא בעלה שמחפש אותה בכל אנגליה. ג'ין לא השאירה שום עקבות. האדמה בלעה אותה.

מאז אותה שנה כל קיץ חזרנו לקמברידג' וביקרנו בכפר לפגוש את החברים שלנו וכמובן שהתעניינתי בג'ין. קיוויתי לפגוש אותה באותם מקומות שישבנו והעברנו הרבה שעות יחד. זה לא קרה.

הנבואה של הצוענייה התממשה. בכל מקום מצאתי מטבעות קטנים. בבית, בתיקים, בכיסים, מתחת למיטה. כל שנה, כשחזרנו לקמברידג', מצאתי פני על המדרכה, בכביש, בתוך חנות, ליד הנהר, וכל פעם דמיינתי שג'ין עומדת מולי ואומרת:

"את רואה? צריך להאמין. הצוענייה אמרה לך שלעולם לא תהיי עשירה אבל תמיד יהיה לך פני בכיס, והיא צדקה."

ועוד דבר דמיינתי. שג'ין ברחה, והיכן שהיא נמצאת היא מלקקת צנצנות של דבש ולא טיפות.

* * *

דודו אמיתי

באיזה פח אשפה נובר נעמן כהן?

"מדד השלום" לחודש ספטמבר 2010 (אונ' ת"א והמכון לדמוקרטיה) מצא שבעוד 64.5% מהיהודים בישראל חושבים שיחס ערביי ישראל למדינה הוא שלילי הרי בפועל האחוז עומד על 29% על-פי תשובות האזרחים הערבים שנסקרו. אשאיר את הפרשנות לפער התפיסתי המדהים הזה (שכמובן של"מכתב העיתי" אין שום אינטרס להציג אותו...) בידי המוחות המזהירים של הפרנואידים השיטתיים, הנרגנים החרמנים, שבין כותבי וקוראי "חדשות בן עזר". אך אם אחר הדברים האלו, ממוכן[?] כלומר נעמן עוד יכול לכתוב שהשנאה לישראל מאחדת את כל ערביי ישראל ושאין "ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי," נשאלת השאלה באיזה פח אשפה של דברי בלע, שנאת האחר, בורות וגזענות הוא נובר.

מעניין אגב איזו תגובה "פטריוטית" היתה מופיעה כאן אם מישהו היה מתבטא ש"כל היהודים מאוחדים בתאוותם לכסף"? שולטים בתקשורת העולמית? מתכנסים בבתי קברות בלילה כדי לכתוב את הפרוטוקולים של זקני ציון? מאוחדים בשנאתם לנוצרים/ערבים/רוכבי אופניים? ל"אחר" יש דמות ופנים והם יותר דומים לאלו שלי ושלכם מכפי שהייתם רוצים לדמות לכם. מפחיד, אה?

היישר מגבעת חביבה,

דודו אמיתי

אהוד: אכן, המכתב העיתי פתוח רק לאנשים ששונאים ערבים באופן פרנואידי, וכל מי שמבקש לכתוב בו עובר סידרה של מיבחנים פוליטיים, כמו שהיה נהוג בימי סטאלין.

אגב, לפני שאתה משמיץ אותנו, יש לך תשובה עניינית לשאלה של נעמן כהן?

* * *

אלי מייזליש

על עבדאללה ה-2 לוותר על כיסאו

ה'שריף' של מכה, שנקרא גם המלך חוסין איבן-עלי, שהיה אביו של האמיר עבדאללה, נמלט ב-1926 ממכה, כשחייליו של איבן-סעוד דולקים אחריו לג'דה, כשבמכונית ה"האמבר" שלו ארגז שודדי-ים מלא מטבעות זהב. הוא יותר לא חזר לארצו חיג'אז, שם היה מלך לזמן קצר ובעיקר 'שריף' המקומות הקדושים, שמשפחתו ההאשמית היתה בתפקיד אלף שנים. איבן-סעוד גירש אותו ונישל בזאת את ראש המשפחה ההאשמית מכיסאו, מתפקידו, ובעיקר מארצו וממולדתו. כך זה שמלך ערבי מסלק מלך ערבי אחר.

אני לא איבן סעוד, ואני לא בא להמליץ לעבדאללה ה-2 מלך ירדן לקחת ארגז שודדי ים מלא מטבעות זהב, לעלות על מטוסו הפרטי ולטוס ללונדון. לא. מצידי יכול המלך לחיות בשלווה בעמאן או בארמונו שבעקבה, אבל לא כ"מלך ירדן". שיוותר על כיסאו.

כל מי שנכנס באינטרנט לאתר הרשמי של בית המלכות הירדני לא ימצא זכר למאבק הדמים בין איבן-סעוד לאבא של עבדאללה ה-1, שבחסות הבריטים הומלך לאמיר עבר-הירדן כבר ב-1922. על פרשת סילוקו של חוסין איבן עלי אין אפילו מילה אחת. הוא ימצא בליל של בדיות ושקרים על "הקמתה של ירדן" ותולדות המרד הערבי, פרי דימיונו של ארמון המלך הירדני עבדאללה ה-2.

והנה התרגום: "במהלך המרד הערבי הגדול של 1916, המלך חוסיין איבן-עלי, שריף מֶכָּה ומלך כל הערבים [מאוחר יותר גם מלך חיג'אז] הנהיג את שחרור האדמות [הארצות] הערביות מהשלטון הטורקי-עות'מני, ולאחר שחרור אדמות ירדן, לבנון, פלסטין, עיראק, סוריה וחיג'אז, בנו של השריף חוסיין, עבדאללה [ה-1], הסכים להתמנות מלך עבר-הירדן, ואחיו פייסל הסכים להתמנות מלך סוריה, ולאחר מכן עיראק. האמירות של עבר-הירדן נוסדה ב-11 לאפריל 1921 והפכה לממלכה ההאשמית של ירדן לאחר קבלת העצמאות מבריטניה ב-1946."

אוי לעיניים שקוראות מבול של שקרים על גבי שקרים. אין בכל הפמפלט הרשמי של ארמון המלך הירדני ולו מלה אחת של אמת. כולה אגדה עלובה של מסכת שקרית ללא בושה. במהלך לימודי ההיסטוריה שלי נתקלתי בבדיות רבות, אבל בדייה כה עלובה, שכל תלמיד תיכון היה מוצא בה סיפור מגוחך וילדותי, מעידה כי לאנשים אלה אין שום רתיעה לפרסם באתר מלכותי-רשמי צרור בדיות כדי לכסות על ערוות הקמת הממלכה שלהם:

"ממלכת ירדן היא יצירה מלאכותית" – The Kingdom of Jordan is in fact an artificial creation – כך כותב פרופ' אשר ססר, מומחה לסוגיית ירדן מאוניברסיטת תל-אביב, בפתח ספרו-מחקרו: JORDAN – Case of a Pivotal State.

 מאמרי זה שואף להחדיר ללב הציבור את העובדה כי ירדן כפי שהיא כיום, לא רק שהיא יצירה מלאכותית, אלא ממלכה פסולה שהקמתה בחטא. אין בי מגמה או רצון להרוס או לחסל את ממלכת ירדן ואת עבדאללה ה-2 במהפכה אלימה או לגרש אותו חזרה למכה לבית אבותיו, אלא להפוך את הממלכה המלאכותית לַ"רפובליקה הערבית של פלסטין".

איך? ובכן: ליצור דעת קהל הן בישראל, הן ב"שטחים" והן בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, כי מחובת שלושת האוכלוסיות האלה לשכנע את המלך הירדני לעזוב את כיסאו, להתפטר, להכריז על קץ המונרכיה הקטנה והמלאכותית ולקיים בחירות כלליות וחופשיות, כולל כל ערביי ארץ-ישראל, הן ב"שטחים" והן בישראל. כך שהכול תלוי באיש אחד.

מצידו, יכול המלך להקים מפלגה פוליטית רפובליקנית ולנצח בבחירות ולהיות נשיא או ראש-ממשלה (בהתאם לאופי המדיני שירצו; מצרי או סורי או צרפתי או איטלקי או ישראלי כל עוד תתקיימנה בחירות דמוקרטיות), אך הוא חייב לתת סיכוי לכל מנהיג פוליטי פלסטיני או עבר-ירדני, או כל מי שמתיימר לנצח בבחירות כיו"ר מפלגה.

נטישת עבדאללה ה-2 את כס המלוכה והצהרת כוונות לתת לערביי הגדה המערבית מהירדן ועד לים, כולל אזרחי ישראל, זכות הצבעה (ולוותר על אזרחות ישראלית), תפתח את הפתח לשלום כולל בין מדינת-ישראל לארצות ערב, כולל פלסטין החדשה בעבר-הירדן. הערבים אינם יכולים להחזיק את המקל בארבע קצוות; ירדן, עזה, "השטחים", וערביי ישראל – שרובם פלסטינים במהותם ויכולת ההכרעה של מאווייהם הפוליטיים תתקיים רק בפרלמנט של עמאן ולא ברמאללה, בעזה או בירושלים.

פלסטין העצמאית אינה יכולה להתקיים בהתאם לחלוקה של המנדט הבריטי ב"ספר הלבן" של צ'רציל משנת 1922, כאשר ממשלת בריטניה [בניגוד לחוקי חבר-הלאומים] חילקה את פלשתינה [א"י] משתי גדות הירדן לשני חלקים משני צידי הירדן ומסרה את עבר-הירדן לעבדאללה ה-1, במקום; "בית לאומי" לעם היהודי בגדה המערבית ובית לאומי לעם הפלסטיני-ערבי בעבר הירדן. זו חלוקה צודקת, נאה ושוחרת שלום.

עד עתה במשך 90 שנה ניסו ערביי פלשתינה בחצי המערבי של נהר הירדן, להתעלם מחלוקת הארץ לשני חלקים. ורק בשל טעות הבריטים להביא מחצי האי-ערב אמיר זר אל איזור אוכלוסייה שאינו שלו, ובשל אינטרסים של האימפריה – ניתקו את עבר-הירדן מארץ-ישראל המנדטורית לפי חוזה השלום שלאחר מלחמת העולם ה-1.

את העוול הבריטי יש לתקן. את הטעות הבריטית חייבים לתקן; ערביי הגדה המערבית עד הים, כולל ערביי חיפה ועכו ונצרת ואום אל-פאחם ועוד עשרות עיירות וכפרים בגדה המערבית צריכים בית לאומי אחד. הם עם אחד ולא מפוצל ל-4 יישויות צבאיות אלימות בשליטת חמאס והג'יהאד האיסלמי ושאר האירגונים האלימים.

אם כל האירגונים הפלסטינים, יחד עם מרבית אוכלוסיית ירדן הפלסטינית יסכימו, תוכל לקום לפלסטינים המדינה הערבית הכי יוקרתית והכי מוצלחת, כאשר ייחתם בינה לבין ישראל חוזה בילטרלי לשיתוף פעולה כלכלי אדיר ושיווק חומרי הגלם שנמצא על גבול שתי המדיניות בערבה ובים המלח. למותר להעיר כי לא תהיה הגבלה על רצונם להקים צבא ככל דמוקרטיה בעולם. אם אתם [כולכם] רוצים – אין זו אגדה. ושלום על כולם.

* * *

 ראובן אדיבי

מי בנה ומי הרס בארץ ישראל?

בשולי מאמרו של מנשק'ה הראל שצורף לחב"ע 577,

 ובהמשך להערותיו של יבין כ"ץ בגיליון 579.

שמחתי לראות כי אינני היחיד שמנסה למוטט את התיאוריות המגוייסות של מנשק'ה, עמיתי ללימודי הגיאוגרפיה בירושלים בשנות ה-50, ומדריכי בעשרות טיולים שעשיתי בארץ ישראל מאז.

ואהיה תמציתי. א. מאות כפרים ועיירות ננטשו, ונהרסו אחרי 1948 ברחבי ישראל שממערב לקו הירוק. כולן נבנו על ידי ערבים, שבהמשך הקורות הגדירו עצמם 'פלשתינאים'. אני עצמי, כמחבל צעיר בשירות צה"ל, השתתפתי בהריסת 3 מכפרים אלה.

ב. אפשר שחלק מהמדרגות בהר ובשפלת יהודה נבנו על ידי בני ישראל בתקופת ההתנחלות ובימי בית ראשון. הן בהחלט לא הומצאו על ידי בני ישראל. יש הוכחות ארכיאולוגיות לקיום טראסות בהרי יהודה מלפני 4000 שנה ויותר (סטאף). טראסות קיימות בסין ובפיליפינים ובמקומות הרריים אחרים ואין צורך להתנאות בעדיים שהם מורשת אנושית כללית.

ג. המדרגות שעובדו בארץ ישראל על ידי אבותינו לפני 3000 ו-2000 שנים לא היו שורדות עד זמננו אלמלא עובדו בידי שותפינו למולדת שהואילו לתחזק, לעבד ולהוסיף במאות שאחרי הכיבוש הערבי.

ד. לטעון שהתרבות הערבית מתעבת עבודה חקלאית ופיזית אחרת מבסיסה, זו דמגוגיה גרידא. פרט לבדווים שנדדו במדבריות כרועי צאן וגמלים (בהעדר מקורות קיום אחרים), הוכיחו מאות אלפי הפלחים בארץ, בסהר הפורה, ומיליונים במצרים בעמק הנילוס ובדלתא – את כישוריהם כחקלאים מיומנים. אפילו היום מחכירים מאות או אלפים מבעלי האחוזות היהודיים במושבים את אדמתם לעיבוד בידי ערביי ישראל, בעיקר במשולש הקטן.

לסיכום: אף שחזרנו לארץ בזכות ולא בחסד, אף שבנינו בה הרבה מאוד, וגם הרסנו לא מעט, איננו רשאים לגזול את כבשת הרש ולנכס לעצמנו גם את ה-22% מהארץ שנותרו בידי הפלשתינאים כדי להקים לעצמם מדינונת שתשכון לבטח לצידנו, ותמשיך לספק לנו פועלים חקלאיים ופועלי בניין, וגם עובדי סיעוד ואנשי מחשב ומסחר כפי שכבר הוכח כמעשי ומועיל לשני הצדדים!

(ראובן אדיבי הוציא לאור לאחרונה קובץ סיפורים קצרים, "שבבי זיכרון וחלום", מאי 2010. כל מי שמעוניין יכול לקבל עותק ממוחשב בפנייה ל: adivir@gmail.com).

* * *

 יִשְׂרָאֵל הַר

אֶשָּׂא סוֹדֵךְ

בְּתוֹךְ עֵינֵי לִבִּי

כַּאֲשֶׁר הֵצָצָּתִי מִן

הַחֲרַכִּים

רָאִיתִי טְפָרַיִך בְּעֵת

שֶׁטּוֹפָפְתְּ בְּיַעַר הָעֵד

לְהַבִיא טֶרֶף לָנוּ

זְנַב חוֹפָמִי הוֹתִיר

חוֹתָמוֹ מֵעַל בִּרְכִּי

מֵאָז חוּט הַכֹּסֶף שָּׁל

שִׁדְרָתִי כּוֹאֵב תָּמִיד

 * * *

באבל על מותה של

דינקי (סימה צימרמן) בת משה גרידינגר

המייסד והבעלים של האחוזה החקלאית קלמניה

שבה חיינו בשנים 1944-1947

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים ותשובה

1. מסר חשוב מדמות חשובה

גל של מאמרים ציניים ומתנשאים "ירד" בשבועות האחרונים על נשיא המדינה ובעיקר על ראש הממשלה, בעקבות ברכותיהם לפידל קסטרו, המנהיג הקובני הישיש, שבשורה של ראיונות ביטא גישה פרו-יהודית, גינה את האנטישמיות, גינה את אחמדיניג'אד על גילויי האנטישמיות והכחשת השואה, הביע הזדהות עם סבלו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, ביטא תמיכה חד משמעית בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ואף הביע הבנה לחששות הביטחוניים המדריכים את מדיניות נתניהו.

בגל המאמרים, נכתב שבמקום לנקוט במדיניות שתפתור את בעיותינו ראש הממשלה מבזבז את זמנו בשבחים למנהיג בדימוס שכל הקריירה מאחוריו. מכתבו של נתניהו הוגדר כפאתטי ומגוחך. ההתפעלות של שני המנהיגים הוצגה כהוכחה למצבה המדיני הקשה של ישראל ולבידוד שבו היא נמצאת, עד כדי התפעלות מיותרת מדבריו של "לשעבר" – לאן הגענו, נכתב, שמנהיגי ישראל מתפעלים מהסכמה עם קיומנו ועוד כהנה וכהנה מחמאות.

ואילו אני סבור שצדקו פרס ונתניהו בתגובתם, והכותבים הציניים והמתנשאים, פשוט אינם מבינים – לא את מצבה המדיני של ישראל ולא את משמעות דבריו של קסטרו.

אכן, ישראל מצויה במצב מדיני קשה, אך אין כל קשר בין מדיניותה לבין המצב הזה. ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה לעצם קיומה. מתקפה זו היא בעיקר תוצאת הצלחתה של ישראל לנצח את האוייב הן במלחמות הכוללות (ובעיקר במלחמת יום הכיפורים, חרף תנאי הפתיחה הקשים), הן בטרור המתאבדים שנראה כבעייה שאי אפשר להתמודד עימה, והן בטרור הטילים. האוייב מצא דרך חדשה להילחם בישראל, מתוך ניסיון להעתיק את האסטרטגיה שהפילה את משטר האפרטהייד בדרא"פ, ולהביא בכך להתפרקותה של ישראל – בידוד בינלאומי, הפיכתה למצורעת בעיני דעת הקהל וכרסום פנימי באמונת אזרחיה בצדקתה. האסטרטגיה הזו נקבעה ונוסחה בוועידת דרבן, 2002.

לאוייב המוביל את המערכה הזו – הצלחות בלתי מבוטלות. לעומת זאת, ישראל טרם מצאה את דרך המיגננה ומתקפת הנגד, כלפי המערכה הזו. יתר על כן, ישראל מבצעת שגיאות גסות, דוגמת זו שאציג בחלקו האחרון של המאמר. כפי שבמערכה מלחמתית יש לנצל כל הזדמנות, כך גם במערכה הזו. כדי להבין מדוע דבריו של קסטרו הם הזדמנות חשובה בעבורנו, חשוב להגדיר מיהו האיויב, כלומר מי הגורמים המוליכים את מערכת הדה-לגיטימציה.

את המערכה מנהלת קואליציה משולשת – האסלאם הג'יהאדיסטי, השמאל הרדיקאלי באירופה ובארה"ב, והימין הניאו נאצי והפשיסטי. גורם נוסף, שהוא קטן מאוד מבחינה מיספרית, אך הוא מקנה יתרון איכותי חשוב לאוייב, שמקפיד להציב אותו בחוד החנית ובחלון הראווה, הוא גורמים ישראליים ויהודיים, כמו אנשי רוח ואקדמיה אנטי ציוניים בישראל (למשל פרופ' משה צימרמן שהינו כוכב בתקשורת השמאלנית הרדיקאלית באירופה ובעיקר בגרמניה) או כאלה שירדו ממנה (כמו פרופ' אילן פפה האנטי ישראלי הקיצוני), חבורות בוגדים כמו אנשי "המשט היהודי" של עריק המלחמה ומכחיש השואה יונתן שפירא, ויהודים מסוגו של השופט גולדסטון, ששלח עשרות שחורים לגרדום והיום הוא מטיף לישראל בענייני "זכויות האדם".

לפידל קסטרו אין כל משמעות אצל האסלאם הגי'האדיסטי, אצל הימין הניאו-נאצי ובוודאי לא בעיני הישראלים האוטו-אנטישמים שדבר אינו יכול להשפיע עליהם כהוא זה. אולם הגורם המוביל והמשפיע ביותר במערכת הדה-לגיטימציה הוא השמאל הרדיקאלי. התייצבותו של קסטרו לצידם של היהודים והלגיטימציה שלו לקיומה מדינת ישראל כמדינה יהודית, היא מכה קשה בעורף השמאל הרדיקאלי באירופה. בעבור שמאל זה, קסטרו הוא הרבה מעבר למנהיג קובה, ולכן עובדת "לשעבריותו" אינה מעלה ואינה מורידה. עבורם – קסטרו הוא סמל. רבים מהם רואים בו, לצד צ'ה גווארה, את הסמל האנושי המרכזי של דרכם, של השקפתם, של תרבותם, של מאבקם. למשל – הוגו צ'אווס, נשיא ונצואלה, המנהיג האנטישמי ביותר בעולם אחרי אחמדיניג'אד, רואה בקסטרו את מורו ורבו.

ברור שאמירה אחת של קסטרו לא תגרום לאנשים, שבמשך שנים מוחם נשטף, ובשנים האחרונות הם טיפחו שנאה נוראה – לשנות באחת את דרכם. אך דבריו של קסטרו הם זעזוע עבורם. ניתן להשוות זאת לזעזוע של חצר חסידית שאדמו"רה התפקר. אין ספק שדברי קסטרו מביכים אותם ביותר, מערערים את ביטחונם. ייתכן שהם ישכנעו חלק מהם או לפחות ימתנו אותם. לכן, יש לראות בדבריו צעד חשוב עבורנו במערכה. אין כל מקום ללעג. להיפך, יש למצוא את הדרך להפיץ את הדברים בכל דרך שהיא, על מנת למקסם את השפעתם.

כפי שכתבתי בראשית דבריי, ישראל שוגה שוב ושוב בדרכי ההתמודדות שלה עם מתקפת הדה-לגיטימציה. השגיאה האחרונה היא מניעת כניסתה לישראל וגירושה מן הארץ של מייריד מגווייר, כלת פרס נובל לשלום.

החלטת בית המשפט העליון לאשר את הגירוש מובנת מאליה. ישראל היא מדינה ריבונית וככזו זכותה להחליט מי רצוי ומי אינו רצוי בתוכה. ואם יש מי שמצדיק בהתנגדותו את היותו בלתי רצוי, זו בהחלט מגווייר. מגווייר היא שונאת ישראל, לוחמת אנטי ישראלית קיצונית, השתתפה במשטים האנטי ישראליים, תומכת בחמאס ובארגוני הטרור, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, מעלילה על ישראל שהיא מדינת אפרטהייד העורכת טיהור אתני לפלשתינאים. יש לישראל כל צידוק שבעולם לראות באישה הזאת פרסונה נון גראטה ולא לאפשר לכף רגלה לדרוך בתוכה.

אולם במלחמה, ואנו מצויים במלחמה, השאלה האם ישראל צודקת כאשר היא מונעת את כניסתה היא משנית, לעומת השאלה – מה משרת את האינטרס הישראלי במערכה. ואם להיות ספציפי יותר – היכן מזיקה יותר מגווייר לישראל, כאשר היא מבקרת בישראל או כאשר היא מגורשת ממנה.

אילו הותר לה להיכנס, היא היתה מנצלת את הכנסת האורחים להשמצת ישראל. אבל מי היה שומע על ביקורה? מי היה שומע אותה? מי שבלאו הכי משוכנעים בעמדתה. אולי היא גם היתה מצטרפת למיידי האבנים בכוחות הביטחון בבילעין. לעומת זאת, בימים שבהם היא מעוכבת בנמל התעופה, היא כוכבת תקשורת עולמית, שעצם נוכחותה אפקטיבית הרבה יותר במערכה נגד ישראל. התקשורת העולמית, ובמידה מסוימת גם הישראלית (ואיני מדבר רק על מאמר פולחן האישיות שכתב גדעון לוי, הסוגד לכל לוחם אנטי ישראלי ואנטישמי באשר הוא) – מציגה אותה כ"פעילת שלום" – כלת פרס נובל לשלום, שגורשה באכזריות בשל מאבקה למען ה"שלום" ו"זכויות האדם" – ואת בית המשפט העליון בישראל כמשרת הדיכוי הישראלי. אז מה הרווחנו?

האם לא למדנו את לקח הפרשה הדומה של נועם חומסקי לפני חודשים אחדים? גם אז, הענקנו לו פרס על מלחמתו בישראל – כמה ימי תהילה תקשורתית וגלוריפיקציה עולמית, בחסות איוולתנו. והנה, אנו חוזרים כעבור חודשים אחדים על אותה הטעות בדיוק.

2. לקח יום הכיפורים

מתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה על ישראל בפתח מלחמת יום הכיפורים, לא היתה ההפתעה הראשונה בהיסטוריה של המלחמות וגם לא האחרונה. מדינה כישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מחדלים שיאפשרו הפתעות כאלו, אך מי שמתיימר להבטיח מצב שבו ישראל תהיה חסינה מפני הפתעות, הוא אדם חסר אחריות.

ישראל הופתעה במלחמת יום הכיפורים. היא נתפסה לא מוכנה ולא ערוכה ונקלעה למצב קשה. הסיפור האמיתי של המלחמה הזאת, הוא שמתוך נקודת פתיחה כה קשה ישראל ניצחה במלחמה וצה"ל עצר 40 ק"מ מדמשק ומאה ק"מ מקהיר. את הניצחון הזה יש לזקוף לזכותם של החיילים, המפקדים הזוטרים והפיקוד העליון של צה"ל, שלא איבדו את העשתונות, האמינו ביכולת לנצח, בלמו את האויב בקרבות אין ברירה ויצאו למתקפות נגד מוצלחות שהביאו לנו את הניצחון.

אולם יש עוד לקח אחד חשוב, אולי החשוב ביותר של המלחמה. הניצחון במלחמה לא היה אפשרי אלמלא נפתחה כאשר ישראל ישבה בגבולות בני הגנה.

נתאר בעיני רוחנו הפתעה ערב מלחמת ששת הימים – פלישה בהפתעה של צבאות סוריה, מצרים וירדן לתוך ישראל בגבולות 1949. הצבא הירדני היה מבתר את מדינת ישראל לכמה חלקים בתוך שעות ספורות. הצבא הסורי היה טובח באזרחי טבריה, קריית שמונה וצפת בשעות הראשונות למלחמה. הנגב היה נופל בידי הצבא המצרי.

למרבה המזל, ישראל לא הופתעה בגבולות אלה, אלא בגבולות בני הגנה. מהם גבולות בני הגנה? גבולות שמאפשרים למדינה להחזיק מעמד גם כאשר היא מופתעת במתקפת האוייב. הלקח החשוב ביותר של מלחמת יום הכיפורים, הוא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה בשום מקרה לוותר על זכותה לגבולות בני הגנה.

על ישראל לעמוד על כך שבכל מצב, הירדן יהיה גבולה המזרחי, והגולן ישאר בריבונותה. יש סיבות נוספות המצדיקות זאת לא פחות, אולי יותר, מהביטחון. לא הביטחון מקנה לנו את הזכות על הארץ, אלא זכותנו על הארץ מקנה לנו את הזכות לביטחון בארצנו. אולם השיקול הביטחוני חשוב ביותר, ואל לנו לזלזל בו.

השיקול הביטחוני חשוב בעת שלום לא פחות מאשר בעת מלחמה. השלום עלול להביא לזחיחות ולהרדמות בשמירה. בדיוק כפי שישראל לא תפרק את צה"ל לעת שלום, כך אל לה לוותר על גבולות בני הגנה. גבולות שאינם בני הגנה הם פירצה הקוראת לאוייב, מעודדת אותו לתוקפנות. הפתעה בגבולות שאינם בני הגנה היא סכנה לעצם קיום המדינה.

איש אינו יכול להבטיח לנו שלא נופתע עוד. לכן, הלקח העיקרי של יום הכיפורים מחייב אותנו להבטיח שגבולותיה של ישראל יהיו תמיד בני הגנה.

3. תשובה לרון וייס [גיליון 580]

מעשהו של המחבל הרוצח גולדשטיין הוא פשע נורא, נגד חפים מפשע ונגד מדינת ישראל. 99% מהישראלים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית, הוקיעו את הרצח ואת הרוצח. אלמלא נהרג במהלך הפיגוע, היה נדון ל-29 מאסרי עולם ונמק בכלא עד יומו האחרון.

השימוש בטבח בחברון כתרוץ להצדקת מימוש האסטרטגיה של ערפאת ולמעשי הטבח של מאות גולדשטיינים פלשתינאים, הוא שימוש נואל הסותר את ההיסטוריה. האם ב-40 יום צמחו פתאום כל המתאבדים? הרי רק חינוך ושטיפת מוח של עשרות שנים יכולה להביא אדם לצעד כזה. יש להבין – פיגועי ההתאבדות לא היו צעד של ייאוש אלא של תקווה ואמונה, הם נישאו על גל של הצלחה, כאשר כל הצלחה עודדה עוד מתנדבים. רק "חומת מגן" ופעילות צה"ל ושב"כ מאז המבצע ועד היום, ייאשו במידה רבה את הטרוריסטים והורידו באופן חד את כמות הפיגועים והמתאבדים. בניגוד לגולדשטיין – פיגועי הטרור הפלשתינאי ביטאו את המיינסטרים הפלשתינאי, הרוצחים הם גיבורים לאומיים והם היו המוציאים לפועל של מדיניות ערפאת וחבר מרעיו.

אהוד: אורי, את דעתם של אנשים כרון וייס ונתן זך (בהנחה שתמיכתו במשט הבא ניתנה ממצב של פיכח) ודומיהם – לעולם לא תשנה. בעיניהם תמיד אנחנו האשמים, והערבים רק מגיבים על העוולות הנוראיות שאנחנו מעוללים להם. ולכן סופרים ומשוררים "חשובים" – אינם מוגדרים אצלנו כאידיוטים מוסריים אלא נחשבים לרועי הדור ומוריו.

* * *

אליהו הכהן: נפש לזכרו של "מיקדו"

בעקבות סיפורו של דורון גיסין על בית הספר החקלאי בפרדס חנה

ברשימתו הנוסטלגית "יד למיקדו" (חדשות בן עזר 580) מגולל דורון גיסין כמה מעלילותיו בפנימיית ביה"ס התיכון החקלאי בפרדס חנה, ומתוודה – לצערי ללא כל הרהורי חרטה – על התעללותו בברייה המפורסמת ביותר במשק החקלאי של בית הספר: בחמור "מיקדו".

חמור רב עלילות וידוע סבל היה "מיקדו". שנים על גבי שנים חש על גבו את קוצר רוחם של תלמידי ביה"ס התיכון החקלאי בפרדס חנה לדורותיהם, אלה שאותם שירת יום אחר יום בהכנעה ובמסירות שאין למעלה ממנה. הוא יכול היה לשמש סמל ומופת לאמיתות האמירה של יעקב אבינו בברכתו לבנו יששכר חמור גרם: "ויט שכמו לסבול".

אני נזכר ברטט איך בלילות החורף הסוערים של שנת 1949 הייתי רותם את "מיקדו" לעגלה כדי להוביל את תנובת החלב היומית מרפת בית הספר אל מחלבת המושבה. בגשם שוטף, בלילות חשוכי כוכבים ללא פנסי דרך, היה "מיקדו" מנווט את דרכו בדרכי העפר המפותלות ללא כל הכוונה. את המושכות אחזתי בידי, אך כלל לא נזקקתי להשתמש בהן. על אף הראות הלקויה הוא צעד בביטחה לאורך כל הדרך, חצה שלוליות ובסס בבוץ ולא נרתע מגשם הזלעפות שניתך עליו. בעוד גופי היה מכוסה בשכמייה שהגנה עלי מהמטר הסוחף, חשתי חמלה על "מיקדו" שהיה חשוף למרחץ הלילי.

חמש שנים תמימות שררה אחווה הדדית ביני ובין "מיקדו". מעולם לא בעט בי, מעולם לא נשך אותי, ומעולם לא הצלפתי בשוט על ירכיו. כך לימדני איש יקר בשם יצחק בולייבסקי (אביו של הזמר והמלחין חנן יובל), שהיה הממונה על ענפי האורווה והלול בחצר ביה"ס. הוא הדריכני איך מתייחסים אל בהמות עבודה, איך מלבישים על חמור רתמה, איך רוחצים ומברישים את גופו, ואיך בעת הצורך רוכבים עליו.

חמורים – למרבה הצער – לא זכו אף פעם לדברי השבח שהם ראויים להם. נהפוך הוא – שמו של בעל חיים מועיל וכנוע זה היה לכינוי גנאי שכיח. לפני כשמונים שנה החליט הגיאוגרף ד"ר נתן שלם לקרוא לבנו בשם הפרטי חמור, מתוך מחאה כנגד הדעה הקדומה שהשתגרה בציבור. מפיצי ההווי הא"י אף רוו נחת ומילאו פיהם צחוק מחידוש מרענן זה, בפרט כשהצמידו לשם הפרטי את שם המשפחה.

"מיקדו" זח"ל לא היה טיפש ולא מטומטם. בצדק הוא התייחס באיבה אל האליפים שנשלחו ע"י התלמידים הבוגרים לצחצח לו את השיניים כמעשה קונדס. הוא בעט בכל מי שהתעמר בו.

אשר לזעמו של "מיקדו" על דורון גיסין, אין לדרוש מבעל חיים חכם שיתנהג בעדינות אל מי שעתיד להכניס לו באחד הימים פלפל לתחת ולגרום למותו. מעניין מה היה אומר על כך אבי סבו, יהודה ראב, חורש התלם הראשון.

כעיטור לרשימתו של דורון גיסין אני מצרף שני צילומים ישנים מביה"ס החקלאי בפרדס חנה. באחת, החמור "מיקדו" ואני על גבו, ובשנייה – צילום המחנך האהוב אברהם דוד וחניכיו ליד פעמון הפנימייה.

* * *

תגובות נוספות בעקבות סיפורו של דורון גיסין:

קראתי בהתרגשות ובעניין רב את כתבתו של דורון גיסין בחב"ע מס' 580 מ-7.10.10. אימו מרים ע"ה, בת ברוך, אשר הלכה לבית עולמה בכ"ג בניסן תשס"א, 16.04.2001, היתה מחנכתי בביה"ס "פיק"א" בפ"ת, אותו סיימנו בתמוז תשט"ז. בספר הזיכרונות שלי מאותה עת, מופיעה כמובן גם הקדשתה לי לרגל סיום לימודיי בביה"ס העממי .

פינה חמה בליבי שמורה למרים ע"ה.

יוסי דה ליאון

לאהוד בן עזר שלום,

כתבתו של דורון גיסין היא תזכורת מרעננת ומשעשעת של החקלאות בארץ ישראל של פעם, נהניתי מכל מילה.

ד"ר חנן טאובר

בקוראי את סיפורו של דורון גיסין על החמור מיקדו (580) צפו ועלו בזיכרוני זיכרונות מילדותי בגבעתיים הקטנה של מחצית שנות ה-50 של המאה הקודמת. התגוררנו ברחוב צדדי קטן בבית "פרטי" כפי שנקרא אז, עם חצר ועצי פרי שונים. גבעתיים אוכלסה ברובה במעמד הפועלים, רחוק מאוד מתדמיתה היום, גם הוריי וחבריהם נמנו על מעמד זה, שאופיין באנשי עמל ועבודת כפיים שבצד עמל יומם לא זנחו ספר טוב, מוסיקה קלאסית וקונצרט ושיח אינטלקטואלי ואידיאולוגי.

עם החברים נמנה יהודי חביב, ישראל פ. שגר ברחוב סמוך ונהג להתארח לעיתים מזומנות בביתנו לכוס קפה ומאפה תוצרת בית, להתרווח בגופייה על המרפסת ברוח הקלילה ולשוחח על ענייני דיומא וככל שתעלה הדעת. לימים נישא ישראל, האלמן, בשנית לעולה חדשה מפולין, ברייה טובת מזג אך בעלת תובנות משונות במקצת, כך למשל אמרה על החתול הביתי שלנו שמיד ידעה שהוא זכר מאחר שיש לו שפם. לפרנסתו עסק ישראל בהספקת סיד שאותו יִצר בבור בחצר ביתו והוביל לקבלנים שבנו ברחבי גבעתיים. עם קבלת הזמנה היה ממלא חבית, מעמיס על עגלה נמוכה דו אופנית, רותם את חמורו הקפריסאי המגודל ויוצא לדרכו כשהוא ניצב בקדמת העגלה, מושכות בידיו, ושורק להנאתו קטעי מוזיקה קלאסית. מעולם לא ראיתי אותו נוגש בחמור או מזרזו ותמיד נראה הצמד מתנהל לאיטו ואולי, מי יודע, אף נהנה מהחברותא.

בתום יום העבודה היה משחרר את החמור מעמלו ומוביל אותו למגרש פנוי הצמוד לביתנו, מגרשים כאלו היו אז בשפע בגבעתיים. במגרש צמחו עשבי בר למכביר, ככל הנראה תרם גם החמור ללבלוב הצמחיה בתוצרת בני מעיו, החמור ליחך להנאתו ובמתינות ונח מעמל יומו.

מראה החמור הרועה להנאתו במגרש ובסביבתו ציפורים, כלבים, חתולים, קיפודים ואף תנים ושועלים היה תבנית נוף ילדותי שנשקפה מחלון חדרי.

תשאלו מה ההקשר לסיפורו של ד. גיסין – ובכן ההקשר הוא שמו של החמור, שמעולם לא נודע לי פישרו – מיקדולף.

יוסי עוז

* * *

יוסי גמזו

צֵיד הַיְּלָדִים

כְּשֶאֱלֹהִים בָּרָא עוֹלָם מִתַּחַת לַשָּמַיִם

וְהִתְפַּנָּה סוֹף-סוֹף לִבְרֹא אָדָם בָּשָׂר וָדָם

הוּא הֶעֱנִיק לוֹ לִצְפִיָּה בַּחֶלֶד זוּג עֵינַיִם

וּלְמַבַּע-שְׂפָתַיִם קוֹל-אֱנוֹש שֶלֹּא נָדַם.

אַךְ גַּם אִם חֲלֻקַּת הַתַּפְקִידִים הַזֹּאת מֻנְהֶגֶת

מִימוֹת עוֹלָם – אַתָּה נוֹכָח לֹא פַּעַם בִּמְבוּכָה

כִּי יֵש שֶהָעֵינַיִם מְדַבְּרוֹת גַּם בְּלִי שוּם הֶגֶה

וּמָה שֶהֵן אוֹמְרוֹת בְּלִי קוֹל קוֹרֵעַ אֶת לִבְּךָ.

וְזֶה, זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶכַּיּוֹם זוֹעֵק אֵלֶינוּ

מִתּוֹךְ עֵינֵי יַלְדֵי עוֹבְדִים זָרִים שֶנִּגְזָרִים

עַל יַלְדוּתָם צַוֵּי-גֵּרוּש כְּמוֹ שֶנִּגְזַר עָלֵינוּ

בִּשְנוֹת גָּלוּת רַבּוֹת בָּהֶן הָיִינוּ נִפְזָרִים

בְּכָל כַּנְפוֹת תֵּבֵל עַל תֶּקֶן שֶל פְּלִיטִים בְּלִי בַּיִת

שֶנֶּאֱמַר לָהֶם: אַתֶּם יָדַעְתֶּם אֶת הַגֵּר

עוֹד אָז מִקֶּדֶם כִּי גֵרִים הָיְיתֶם בְּמִצְרַיִם

וְאוֹי לָעָם שֶאֶת לִקְחֵי סִבְלוֹ אֵינוֹ אוֹגֵר.

בְּחֹדֶש יוּנִי אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת שִבְעִים וָשֶבַע

מוּל סֵרוּבָן שֶל מְדִינוֹת רַבּוֹת לָתֵת מִקְלָט

לְגַל פְּלִיטִים וְיֶטְנָאמִיִּים קָם בֶּגִין, מִתּוֹךְ טֶבַע

עַמּוֹ, שֶזֶּה אַלְפֵי שָנִים מִכַּף רוֹדְפָיו נִמְלָט –

וּכְנָצִיג שֶל אֵתוֹס יְהוּדִי שֶבּוֹ הַחֶסֶד

לַמְּבַקְּשִים חוֹף-מִבְטַחִים הוּא בִּבְחִינַת מִצְוָה

חָש לְבָאֵר בְּרוּרוֹת בִּנְאוּם רִאשוֹן שֶלּוֹ בַּכְּנֶסֶת

מַדּוּעַ הַחוֹבָה לִקְלֹט אוֹתָם מִיָּד נִצְּבָה

מוּל מַצְפּוּנוֹ שֶל מִי שֶלֹּא שָכַח, אַף לֹא לְרֶגַע

אֵיךְ הִתְדַּפְּקוּ פְּלִיטֵי שוֹאַת עַמֵּנוּ בְּסִבְלָם

עַל דַּלְתֵּיהֶן שֶל מְדִינוֹת רַבּוֹת בֵּין דְוַי וּפֶגַע

בְּבַקָּשָה דוֹמָה, וְאֵיךְ אוֹטִיזְם לֹא נִכְלָם

שֶל אַלּוּפֵי צְבִיעוּת שֶהִתְקַשְּטוּ בִּכְסוּת הוּמָאנִית

אַךְ בֶּאֱמֶת לָקוּ כֻּלָּם בְּאֹטֶם-שְרִיר-הַלֵּב

טָרַק בַּאֲדִישוּת אֵירוֹפִּית וְאָמֵרִיקָנִית

אֶת כָּל דַּלְתּוֹתֵיהֶם וּבַצִּינִיזְם הַשָּלֵו

שֶל אֵלֶּה שֶמָּנְעוּ מִן הַפְּלִיטִים מִפְלָט לַחֹפֶש

זָרַק אוֹתָם שָם לַכְּלָבִים בְּלֵב שֶלֹּא קָלַט

כִּי הַמֵּגִיף דַּלְתּוֹ בִּפְנֵי אָדָם נִמְלָט מִתֹּפֶת

כָּמוֹהוּ כָּעוֹמֵד כָּאן עַל דָּמוֹ שֶל הַנִּמְלָט.

אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינֵיהֶם שֶל כָּל כֻּלָּם גַּם יַחַד,

יַלְדֵי אוֹתָם עוֹבְדִים זָרִים שֶפַּחַד גֵּרוּשָם

אֵינֶנּוּ זָר לִי כְּלָל, כּבֵן לְעַם שֶשּוֹט-הַפַּחַד

הוּנַף מֵעַל רֹאשוֹ אַלְפַּיִם שְנוֹת, גַּם פֹּה גַם שָם.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת חֶרְדָּתָם שֶבְּלִי מִלִּים דּוֹבֶבֶת

מוּל דֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת בִּפְנֵיהֶם תּוֹך טְרַאנְס לִכְבֹּש

עוֹד שְׂכַר-נִצּוּל בִּמְדִינִיּוּת שֶל דֶּלֶת מִסְתּוֹבֶבֶת

עַל עוֹד יְבוּא שוּק עֲבָדִים אוֹתָם נִסְחֹט עַד בּוֹש.

וַאֲנִי חָש חֶרְפָּה אוֹתָהּ צְרִיכִים לָחוּש כֻּלָּנוּ

מוּל צֵיד-יַלְדֵי-זָרִים זֶה שֶל מִשְטֶרֶת-הֲגִירָה

שֶלֹּא רוֹאָה מָה שֶבָּרוּר פֹּה לְעֵינֵינוּ-אָנוּ,

מָה שֶנִּשְקָף מֵעֵינֵי יֶלֶד הָאֲחוּז מוֹרָא:

שֶלִּפְעָמִים, יוֹתֵר מִכָּל מִלָה זוֹעֵק הָאֵלֶם

אֶת מָה שֶבַּגָּרוֹן חוֹנֵק כְּמוֹ פְּקַעַת שֶל דְּמָעוֹת.

נָכוֹן שֶהֵם גּוֹיִים גְּמוּרִים הַקְּטַנְטַנִּים הָאֵלֶּה

אַךְ הָאֵימָה בְּעֵינֵיהֶם הִיא יְהוּדִית מְאֹד...

* * *

מתוך "חדשות בן עזר", גליון 580

ערגה נאור: השלום והאיסלאם

אהוד היקר, 

ברצוני להתייחס לתרגום הלא מדוייק של המילה איסלאם בשירו של יוסי גמזו [גיליון 579].

איסלאם פירושו השלמה וכניעה, מאסתסלאם. כניעה מתוך השלמה עם רצון אללה וקבלת שליחותו של מוחמד ודתו. סלאם אכן פרושו שלום. השלום, בלי ספק, יאהיל על עולם שישלים עם רצון אללה וייכנע לדת מוחמד שליחו... ואידך זיל גמור.

ערגה נאור

מתוך "חדשות בן עזר", גליון 581

הַבְהָרַת הַמְּשוֹרֵר הַשּוֹפֶכֶת קְצָת אוֹר * עַל דְּבָרִים שֶכָּתְבָה

מָרַת עֶרְגָה נָאוֹר * בְּעִנְיַן תִּרְגּוּמָהּ שֶל מִלַּת הָ"אִסְלָאם" *

אֲשֶר לֹא נִכְתְּבָה בְּשִירוֹ מֵעוֹלָם...

מִתּוֹךְ עֶרְגָה לְטֹהַר הַדִּיּוּק * שֶכָּל קוֹרֵא נָאוֹר אָמוּר לִדְבֹּק בּוֹ * הֲרֵינִי לְצַיֵּן, לְשֵם תִּיּוּק *

בַּתִּיק "אֱמֶת" (שֶאוֹי אִם הוּא יִשְבֹּק בּוֹ * בְּזִכְרוֹנָהּ הַלֹּא-כָּל-כָּךְ מֻשְלָם * שֶל הַקּוֹרֵאת עֶרְגָה

נָאוֹר ), שֶאַל לִי * לִכְפֹּר בְּכָךְ שֶהַמִּלָּה "אִסְלָאם" * – שֶבְּטָעוּת גְּמוּרָה הִיא יִחֲסָה לִי * אֶת

שִמּוּשִי בָּהּ בְּשִירִי הַנָּ"ל – * מַשְמָעוּתָהּ "מִלּוּי חֶפְצוֹ שֶל אַלְלַהּ", * אַךְ אַלְלַהּ, שֶעֵינָיו פְּקוּחוֹת מֵעָל * עַל כָּל מִלַּת בִּקֹּרֶת שֶחָרְגָה לָהּ * מִגֶּדֶר הַדִּיּוּק הַטֶּקְסְטוּאָלִי * חָפֵץ גַּם, לֹא פָּחוֹת, כִּי בִּקָּרְתָּהּ * שֶל כָּל קוֹרֵאת כְּבוּדָה שֶנִּזְעֲקָה לִי * לִתְקוֹן טָעוּת שֶכְּלָל לֹא נִטְעֲתָה *

תָשִׂים לִבָּהּ לִפְרָט קָטָן, טְרִיוְיָאלִי: * שֶכָּל בִּקֹּרֶת רְצִינִית צְרִיכָה * לִבְדֹּק אִם יֵש גַּם שֶמֶץ מִינִימָאלִי * שֶל אֲמִתּוּת שֶאֵין לְהַפְרִיכָהּ * בַּמֶּה שֶהִיא כּוֹתֶבֶת עַל "תִּרְגּוּם * לֹא מְדֻיָּק שֶל הַמִּלָּה "אִסְלָאם" * בְּשִיר בּוֹ הַמִּלָּה "אִסְלָאם" בְּשוּם * מָקוֹם לֹא נִכְתְּבָה בּוֹ מֵעוֹלָם...

* * *

אורית ברנר: שירת הסתיו של יוסי גמזו

לאהוד לילה טוב,

דברי השיר [גיליון 580] של יוסי גמזו, על שפתו העשירה, ההומור והמסרים, תמיד מרגשים ומאתגרים. נראה לי, שהוא ממשיכו של אלתרמן בחוכמה, בשפה, בדימויים ובאהבת הארץ והעם. טוב שיש עוד אנשים כאלה בינינו.

תודה,

אורית ברנר

* * *

תקוה וינשטוק

האי הירוק

בנעוריי נודע מאד הספר "דזירה". דזירה היתה אחותו של נפוליאון בונפרטה. נפוליאון המליך את אחד הגנרלים שלו על שבדיה והשיא לו את דזירה לאשה. איני זוכרת מי חיבר את הספר אך זכור לי מה אמרה הקורסיקנית הים תיכונית על ממלכתה הצפונית : "בשבדיה אין קיץ. יש רק שני מיני חורף: חורף לבן – שלג, וחורף ירוק – דשא."

איפיון האקלים השבדי נכון שבעתיים לגבי איסלנד. ביקרתי שם בתחילת יוני, בחורף הירוק. מזג האוויר היה נוח יחסית – רק מעט גשמים (ידידים שביקרו באי לפניי אמרו כי לגשמים באיסלנד אין הפוגה, ושנצטייד במטרייה הכי גדולה) – אבל היה קר. התעטפנו במעיל ומתחתיו סוודר ואפילו שניים. באותה עת הציף גל חום את נורבגיה ושבדיה; על איסלנד זה לא השפיע. גם שום הר געש לא התפרץ לפתע. מהר הגעש שהשבית את קווי התעופה של אירופה נותרו רק אדי אפר וולקני שביצבצו מגלגלי המכוניות הנוסעות בדרכים.

האדמה היתה מכוסה דשא וגידולי שחת לכבשים ולסוסים הרועים במישורים ללא רועה – ובתוך כל הירוק התנשאו סלעים ומצוקים, הרי געש שחורים וחשופים, ואין ספור מפלי מים. כולם היו פעם קרחונים ומהם נוצר האי. המרחבים ריקים ברובם, רק פה ושם בקתות קטנות, חלקן עזובות. שלוש-ארבע בקתות סמוכות נחשבות לכפר בארץ הזו, ששטחה גדול פי חמש ממדינת ישראל אך מספר תושביה מגיע בקושי לשלוש מאות אלף. הבקתות מעץ, צבועות בכל צבעי הקשת – קירות אדומים עם גג רעפים ורוד, קירות צהובים וגג תכלת, אין קץ לשילובים המיועדים לשבור את חדגוניות הירוק או הלבן. ממול נשקף לרוב האוקינוס האטלנטי המקיף את האי, משובץ סלעים מוזרים למראה, מתוחם בפיורדים.

האי עדיין בתקופת התהוות. בניגוד לשאר ארצות תבל, איסלנד לא נוצרה לפני מאות מיליוני שנים אלא לפני מיליונים בודדים "בלבד", ועודה בצמיחה ובהשתנות. פעם אולי עוד תתחבר ליבשת אמריקה, ממנה התנתקה.

את משתתפת בטיול מאורגן קרוב לשבועיים, תקופה ארוכה יחסית, אך ברור שאל מרבית המרחבים הענקיים לא תגיעי כלל, אבל משתיירים מהטיול זיכרונות הפלאים הקיימים כמעט אך ורק באיסלנד. כאן ראיתי לראשונה בחיי גֵיזרים – אותם סילוני מים, מהם מים חמים, העולים מלב האדמה. באיסלנד, המשתנה בלי הרף, גם הגיזרים משתנים. הגיזר ליד הבירה רייקיאוויק, שנודע בשעתו כגדול בתבל – מימיו התפרצו עד לגובה של ארבעים מטר! – כבר יבש, ולידו נולדו גיזירים אחרים. הגדול שבהם יורק סילון של עשרים מטר מדי חמש דקות, בדיוק של שעון שוויצרי, ומצולם יותר מכוכבת הקולנוע הזוהרת ביותר.

ויש גם גיזרים שאינם פולטים מים אלא סילונות של פעפועי בוץ היוצרים מעגלים-מעגלים של אדמה בוצית טובענית. האנרגיה בבטן האדמה מוציאה כאן אדי חום המספקים את כל צריכת התאורה, החימום והמים החמים ברחבי איסלנד, ומגיעים גם לביקתה המרוחקת ביותר. אין תחנות חשמל, אין גזים מרעילים. האויר צח ונקי. אדי החום מאפשרים להתרחץ במים חמים, ממש לוהטים, בבריכות פתוחות. מתאי ההלבשה רצים לבריכה בבגד-ים – רוחות קרות מנשבות, מצמררות, אבל הבריכה חמה ומענגת.

החווייה הגדולה ביותר היתה שיט בלגונה. באפודות צלילה נכנסנו למין סירה אמפיבית על גלגלים ושטנו בלגונה הקרחונית – מפרצון מלא שברים של סלעים וצוקים שחורים הנראה כמו אדמת הירח. הלגונה, שנוצרה מהידרדרות של הר געש, הולכת וגדלה. מדי שנה נוספים לה מאה מטר.

וכמובן, מדהימים הרי הגעש שהארץ מלאה בהם. מהר הגעש הפעיל סנאפרל, בקצהו של חצי האי סנפלסנסל, ירדו למעמקים גיבורי ספרו של זול ורן "אל בטן האדמה". הר הגעש הזה מכוסה מעטה קרחוני ולרגליו נחשולי לבה הצונחים לים. ואת נצבת נדהמת מול הלועים העגולים של הרי געש כבויים, המלאים עד גדותיהם מים, ומכאן כינויים – קסרלות, קדרות. הקרקע בקרבת הרי הגעש נחשבת לפוריה במיוחד – כפרים רבים בעולם ממוקמים משום כך לרגלי הרי געש. אבל הכלל הזה אינו חל על איסלנד. הקור והרוחות אינם מאפשרים אפילו גידול חיטה באי, ובחלקים ניכרים באי אין זכר לעץ.

וישנם מפלי הגולפוס –"מפלי הזהב" הענקיים, המזכירים את מפלי האיגווסו בארגנטינה; והמצוק התלול הגדול ביתר באירופה, קן לאין-ספור ציפורים ובראשן הפאפין, הציפור הלאומית של איסלנד, שרגליה ומקורה כתומים.

וזכור לטוב השיט במעבורת לאיון קטן, סמוך ליבשת הגדולה, המשופע בציפורים-פפינים, אלקות, ומושבה של שחפיות. השחפיות מטילות את ביציהן על הקרקע, ומחשש שידרכו עליהן, מתנפלות לא פעם על עוברים ושבים – ממש כמו בסרט "הצפורים' של היצ'קוק. באי הקטן ציידו אותנו בדגלונים חדים להדיפת הצפרים. מתקפה לא התרחשה אולם כולנו דמינו למתתיהו ובניו בהצגת חנוכה לילדים.

ושמענו הרבה סאגות על הוויקינגים, שהאיסלנדים – אף שרבים מהם ממוצא קלטי – חושבים אותם לאבותיהם, ואגדות על טרולים, אותם שדונים כעורים ומפלצתיים, חלקם דו-ראשים, שלא מעטים מאמינים בהם. ביוון שטופת השמש היו אלים ואלות יפהפיים ופיות קסומות. וכאן, למרגלות הסלעים הקודרים והרי הגעש המתפרצים, גדלים טרולים.

ביקרנו במוזיאון דייגים ומוזיאון לווייתנים – אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של האי. למזלנו לא התכבדנו במטעם הרווח כאן – ראש לווייתן שנטמן באדמה עד שהבשיל. וראיתי יותר כבשים רועות באחו משראיתי בכל ימי חיי. יותר כבשים מאנשים – כשמכונית צופרת הרי זה כדי להבריח כבשה המטיילת על הכביש. התכבדנו בבשר כבש אך המעדן הכי טעים שאכלתי באיסלנד היה דג מלוח חמוץ-מתוק כבוש בצורה מפתיעה.

לילה כמעט שלא היה. בקיץ האיסלנדי גם השעות הקטנות מלאות אור. לעומת זאת, בכל חודש ינואר זורחת השמש בריקיאוויק רק שלושה ימים.

זו ארץ שאין בה צבא, ולא פחות מוזר: ארץ ללא יהודים, להוציא מיספר סוחרים המגיעים בקיץ מנורבגיה לפתוח חנויות באי.

השנה זינקה איסלנד בצורה מרשימה למפת הטיולים. הר הגעש שהתפרץ היפנה זרקור על איסלנד, והמשבר הכלכלי הוזיל במידה ניכרת את עלות הביקור באי המרוחק, שהיה אחד המקומות היקרים בעולם לתיירים. השנה מלאה איסלנד בתיירים, גם ישראלים בקבוצות מאורגנות ובטיולים עצמאיים. והמקומיים, שזו עונת חופשתם, עומסים על מכונית או ואן או קרון מגורים את הילדים – ויש פה הרבה ילדים, התושבים צעירים – ואת האוהל, ומטיילים ולנים בחניונים. גשום, בוצי, קר – הם כבר מורגלים.

 טיול לא קל אך יחיד במינו לחובבי טבע, לצפרים ולגיאולוגים, שעבורם מהווה האי מעבדה וולקנית עם רמזים לבריאת העולם.

* * *

ישראל זמיר

זיכרונות שאיני שוכח

הפרוטוקולים שמתפרסמים מימי מלחמת יום-כיפור מזכירים ימים קשים. הייתי באותם ימים עורך "חותם" – מוסף "על-המשמר". בין ראש-השנה ליום-כיפור יצאתי עם סגניתי, תמר רז, לסיור במוצבי התעלה, בלוויית נציג של דובר-צה"ל. התחלנו במוצב "בודפסט" שבצפון והדרמנו. עברנו למעלה מעשרה מוצבים עד רדת היום. בכל המוצבים, נפגשנו עם מפקדים וחיילים. כולם דיברו בביטחון על מלחמה קרבה. איש מהם לא קיבל את גרסת דובר-צה"ל כי זו הצגה, דיס-אינפורמציה, שנועדה להטעות אותנו. מאחורי סוללת עפר גבוהה נראו חיילים מצריים בשכפ"צים, בכובעי-פלדה, סוללים דרכים לסוללה, שלדברי החיילים הישראליים או שתפוצץ ותיווצר דרך-מעבר או שזרנוקי-מים אדירים יפרצו אותה. קצת יותר רחוק נראו בבירור עמדות חפורות לארטילריה, למרגמות, וחיילים מצריים עובדים ומשפרים עמדות.

חזרנו לתל-אביב המומים ומודאגים. הכנתי ידיעה לעיתון על מלחמה ודאית העומדת לפרוץ. אחד משני עורכי-העיתון היה חיים שור ז"ל. סיפרתי לו את רשמיי והראיתי לו את הידיעה שהכנתי לעיתון. חיים שור היה מיודד עם הרמטכ"ל דדו, טילפן אליו וסיפר לו על רשמיי ועל-כך שאנו יוצאים בכותרת-ראשית בעיתון של מחר.

דדו הבין את חומרת המצב ונקבעה פגישה עם חברי-המערכת עוד באותו ערב בהשתתפותו. מצורפת תמונה מאותה פגישה. סיפרתי באותה פגישה מה ראינו והרמטכ"ל לא ניסה להרגיענו. הוא אומנם ציטט את ראש-אמ"ן אלי זעירא, אך גם משך בכתפיו, הסתייג במשהו מהערכתו. הוא הוסיף שנקבעה לו פגישה עם גולדה מאיר לאישור מכת-מנע ולגיוס המילואים. לאחר הפגישה קרא לי חיים שור והודיע כי הידיעה קרוב-לוודאי תיפסל על-ידי הצנזורה והסתמך על-כך כי דדו ידרוש משר-הביטחון אישור לגיוס המילואים.

כל השאר – היסטוריה.

לפניכם תמונה מאותו מפגש מרגש. רוב חבריו כבר הלכו לעולמם. יושבים מימין לשמאל: מרדכי חלמיש (אביה של פרופסור אביבה שכתבה ספר על מאיר יערי) בנימין טנא, מעורכי "משמר-לילדים", ישראל פז, כתבנו הצבאי ועורך מדור הספורט, הפובליציסט יעקב רבי, עורך העמודים הפנימיים אהרן שורר, יוסף גלילי (ייבדל לחיים ארוכים), האמרכ"ל שלמה שקד, הפובליציסט מרדכי אורן, עורך המדור הספרותי, א.ב. יפה, עורך "חותם" ישראל זמיר, אחד משני עורכי העיתון, חיים שור, ראש לשכת הרמטכ"ל אבנר שלו והרמטכ"ל, דוד אלעזר. הפגישה נערכה בבית "על-המשמר" הישן שברחוב בן-אביגדור 4.

* * *

יוסף דוריאל: אולטימאטום? את המכשיר הזה הם לא מכירים עד היום!

הכלי הדיפלומטי שצריך ללוות פעילות של צבא היה מחוץ להבנתם של קברניטי המדינה לפני מלחמת יום הכיפורים ועד לימים אלה. השימוש הנכון באולטימאטום היה מונע את המפלה אז ואת המפלות המבישות עד לימים אלה.

הגילויים האחרונים המתפרסמים לאחרונה ממחדלי אסון יום הכיפורים לא חידשו לי כלום. גם הגילוי שעשר דקות לפני התקפת הפתע עדיין הסביר הממונה על המודיעין הצבאי שאין צפויה מלחמה, כשכל הסימנים כבר העידו על ודאות ההתקפה: הפינוי החפוז של היועצים הסובייטיים, וריכוז צבא מצרי אדיר על גדות התעלה ימים ספורים לפני חג יהודי גדול – מועד מועדף להתקפות פתע לפי הדוקטרינה הסובייטית עליה נבנתה תורת הלחימה המצרית. כל זה כשברקע – הצהרותיו של אנואר סאדאת שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לכבוש מחדש את סיני.

בלשכתו של מפקד חיל האוויר בני פלד ראיתי את צילומי האוויר של הריכוזים המצריים, המצטופפים "טומבון אל טומבון", כהגדרתו, במצב שמכה אווירית אחת יכלה לסכל את תוכנית הצליחה שלהם. התכנית של בני לכך היתה מוכנה, וגם אושרה מקודם על ידי הממשלה, אך המכה לא הונחתה. על קברניטינו נפל פתאום הפחד של "מה יגידו", כאילו שקודם לא היה להם זמן לחשוב על כך ולנקוט בפעולה מונעת של סכנות "מה יגידו": הוצאת אולטימאטום עם מסע הסברה תקיף בעולם – לאור הפרה בוטה של הסכם הפסקת האש מיום 7/8/1970. בניגוד להסכם שנעשה בתיווך אמריקאי, קידמו המצרים לשפת התעלה את מערכות הטילים שלהם, כך, שיוכלו לחפות על ריכוז הצבא האדיר, שנערך להתקפה, תחת תירוץ של "תרגיל". לאולטימאטום מלווה בהסברה התקפית בעולם יכלו להיות שתי תוצאות: האחת – שסאדאת היה נרתע מההתקפה, או – השנייה – שהיה יוצר לגיטימציה למכת המנע שחיל האוויר היה מוכן לה. בשני המקרים, היתה נמנעת צליחת התעלה ושפיכות הדמים הנוראה שבאה אחריה.

ומה קרה עם נוסחת "מה יגידו"? בניגוד לבורים בהיסטוריה שחשבו שאם המצרים יתקיפו ראשונים – "יגידו" עליהם בעולם שהם תוקפנים הצריכים להיענש, התגלתה חזית עולמית לתמיכה בהם. הגדיר יפה את עמדתה דובר ממשלת צרפת, שהצדיק את המצרים בטענה שאם הם יצאו להילחם על החזרת שטחים שנגזלו מהם, זו לא תוקפנות. וכך, כאשר שיירות אספקה צבאית זרמו למצריים, בגלוי, מבעלי בריתם הסובייטים, אסרו "ידידינו" באירופה מעבר של מטוסים אמריקאים שהטיסו ציוד חיוני לישראל המותקפת. ממעמד מושפל כזה קיבלו קברניטי ישראל הכתבות פוגעניות מ"ידידים", אף ללא ניסיון התגוננות מילולית.

בני פלד רתח מזעם כאשר קיבל הוראה מסגן הרמטכ"ל לפנות את יחידת חיל האוויר שהגנה על שדה הנפט של סיני, כדי למסור אותו, ללא קרב, לארמיה השלישית (הנצורה!) של מצרים. וזה – כאשר הערבים הפכו את הנפט לנשק סחיטה נגד המערב, ומניעת העשרתם בשדה נפט נוסף, שהיה בידי ישראל, יכלה לזכות להבנה בעולם שנפגע מחרם הנפט שלהם. כל זאת – לוּ היתה מופעלת מערכת הסברה התקפית, לא רק ממשלתית, שפחדני "מה יגידו" לא העיזו להקים.

מחדל אי-ההבנה של שימוש באולטימאטום ובהסברה התקפית המלווה אותו נמשך מאז לתוך מלחמות לבנון, מלחמת עזה, הפעילות לשחרור גלעד שליט, מחדל ההשלמה עם עלילות דם פרימיטיביות ועד למלחמה הכושלת ב"משטי השלום". במלחמת לבנון השנייה היה זה נסראללה עצמו שאישר את צדקת טענתי שאת החיילים שחטפו אנשיו אפשר היה להחזיר ללא מלחמה, כי די היה באולטימאטום – שננחית עליהם מכות כואבות, לתוך עומק לבנון. ואכן, לאחר המלחמה הוא הודה בפומבי: "לוּ ידעתי שכך יגיבו הישראלים – לא הייתי יוזם את חטיפת החיילים."

מתי הם ילמדו?

הניתוח המלא של האירועים המוזכרים במאמר מופיע בספרי "ללמוד מהחיים", העומד לצאת לאור.

* * *

יוסי אחימאיר

נתן (ולא זך) היה אומר

מלאו מאה שנה להולדת המשורר, הפזמונאי ואיש ההגות נתן אלתרמן ז"ל (1910-1970), ו-40 שנה למותו. יש שמכתירים אותו כגדול המשוררים העבריים במאה העשרים. יש האומרים (למשל, מנחם בן) ששירתו עולה אפילו על זו של ביאליק ואצ"ג. על כך כמובן אפשר לחלוק ולהתווכח, אבל אין חולק על גדולתו של אלתרמן כמשורר, בוודאי כמשורר אהוב, נקרא ומזומר, שתרומתו לתרבות העברית המתחדשת בארץ-ישראל, ובמדינת ישראל, אין ערוך לחשיבותה. יעידו כרכי שירתו החוזרים ונדפסים במעגלים מדי כמה שנים.

במסות ובמאמרים לציון שנת המאה, שנתפרסמו בשפע במדורי ספרות ומחוצה להם, היו שהבליטו בין השאר את דבקותו-עד-כדי-הערצה של אלתרמן בדוד בן-גוריון, את עויינותו למחנה ז'בוטינסקי, את דברי הביקורת שלו על פעולות האצ"ל בזמנן, ושאר עניינים פוליטיים-פנימיים, שהיה מעורב בהם בשנות טרום המדינה בעיקר, ונתן להם ביטוי פואטי-פוליטי בעיקר במדורו המפורסם ב"דבר" – "הטור השביעי".

שירי "הטור השביעי" חוזרים ונדפסים במהדורות חדשות, ובאחרונה יצאו בשני כרכים עבי כרס ורבי עניין בהוצאת הקיבוץ המאוחד עם הערות מאירות עיניים, למען הקוראים בני זמננו.

דבקותו בבן-גוריון, שירי ההלל שלו לפלמ"ח, ליגלוגו על "הפורשים" – כל אלה הם מן המפורסמות. ואולם אי אפשר באותה נשימה להשכיח את פן אהבת ארץ-ישראל אצל נתן אלתרמן, בעיקר כאיש-רוח מעורב ולא מסוגר, כדמות נערצת בקרב קוראי שירתו המדברת אל הרבים, המובנת בדרך כלל ואינה מצריכה פלפולי פרשנויות.

הדבר בא לידי ביטוי עז בעיקר לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ושיחרור חבלי המולדת השלמה. נתן אלתרמן, שכחו המסאים לציין, או כמעט העלימו, היה מראשי התנועה למען ארץ-ישראל השלמה וכמובן מחותמי גילוי-הדעת הראשון שלה.

מ-56 החתומים על גילוי-דעת היסטורי זה, רק אחד נותר בחיים – עד 120! זהו המשורר חיים גורי, כיום בן 87. גורי עצמו, "זקן השבט", מתחרט עתה על חתימתו, חוזר בו מתמיכתו בגילוי-הדעת ואומר עם זאת ביושר, בראיון שנתן ל"ידיעות אחרונות" (1.10.10), כהאי לישנא:

"נתן אלתרמן יסד את התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, אף שבשירתו עד אז אין סימן לכמיהה ההיא ולמעשה ההוא. וכשהסופר נתן שחם שאל אותו לשם מה הוא צריך את זה, אלתרמן אמר שאי אפשר להטיל את הדילמה הזו רק על כתפיו של צה"ל. לא נחלת זרים כבשנו, הוא אמר לשחם, ועלינו לומר גלויות שזאת ארצנו, בין הירדן והים. הקמת התנועה הזאת, שאף אני, כאחרון החיים עדיין, חתום על גילוי הדעת שפירסם אלתרמן, עוררה בקרב חסידיו הקרובים ביותר תגובות נסערות. בשלוש השנים הבאות שבאו אחר כך, עד שנפטר ב-1970, הוא המשיך להתפלמס בחריפות, בודד ומר נפש, עם מבקריו."

ומוסיף חיים גורי: "אינני נדרש אל המתים – מה נתן היה אומר אילו חי בתוכנו כעת לאחר כל מה שקרה מאז – אני רק אומר, שהוא דגל באחוות עמים הוגנת, ביחסי כבוד הדדיים בין הרוב הישראלי למיעוט הערבי בארץ השלמה. הוא בנה דגם רעיוני מוסרי שהמציאות החריבה אותו. לא לארץ-ישראל הזאת התכוון אלתרמן. גם לא אני."

את כרוז היסוד של התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, שאותו ניסח אלתרמן, כעדות גורי, אפשר לקרוא ב"ספר ארץ ישראל השלמה", בעריכת ד"ר אהרון בן עמי, שיצא לאור ב-1977, ומביא, לצד אלתרמן, שורה של אישים שמדברים על הזכות היהודית לחבלי המולדת המשוחררים, וביניהם: רחל ינאית בן-צבי, חיים הזז, נעמי שמר, דב סדן, יצחק טבנקין, משה שמיר, האלוף אברהם יפה, ועוד רבים וגדולים, כולם כבר בעולם האמת.

כן, היו פעם בקירבנו אנשי רוח, ענקי רוח, שרוח הציונות הרוממה, האמונה בזכותנו על ארצנו, פיעמה באפם וקיבלה ביטוי בכתיבתם. ברובם לא אנשי "אמונים" דווקא, לא תלמידי ז'בוטינסקי, אלא נימנו דווקא עם מחנה השמאל. ממשיכיהם בימינו פשוט מתגמדים לעומתם, אבל מה שחמור ביותר – מתרפסים ורופסים, מחלישי-רוח ומערערי כושר עמידתנו.

"ארץ ישראל היא מעתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה – את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו – כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד. ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו." כך נאמר בגילוי הדעת, שניסח ב-1967 לא אחר מאשר אלתרמן, כעדות גורי.

מאת אלתרמן עצמו מובאים בקובץ הנ"ל "חמישה פרקים" ובהם הוא מדבר על גודל השעה – ניצחון צה"ל ושיחרור יש"ע – ועל כך ש"הגדה המערבית" איננה אלא "נחלת האבות המסמלת את העמוקים בקשריו של העם היהודי עם ארץ-ישראל."

אין אקטואליים יותר מדבריו של אלתרמן מלפני 40 שנה, כשהוא אומר: "בין הצעות וערעורים שאתה מוצא כיום בעיתונינו, אתה קורא גם דברים משונים על 'הקמת מדינה ערבית עצמאית במרכז הארץ וברצועת עזה, מדינה עצמאית עם בית נבחרים ודגל, העשויים לספק צורך עמוק של הפלשתינים ולתת להם אזרחות מכובדת בעולם הערבי'.

"בהצעות אלה חסרים אפילו הסייגים הקובעים שענייני ההגנה והחוץ של 'השטח האוטונומי' יהיו בידי מדינת ישראל. אך לא סייגים אלה הם העיקר. העיקר הוא שבמקום לקבוע ברורות בתודעתנו ובתודעת הציבור בעולם כי רעיון המדינה הערבית העצמאית, לפי תוכנית החלוקה, שבק חיים עוד בשעת הפלישה הערבית בתש"ח, ולא כל שכן עכשיו – אנו חוזרים וקובעים בתודעתנו ובתודעת העמים, שאנו כאילו מסכימים מראש למעמד מיוחד לשטח זה של 'הגדה המערבית', בלי לשים אל לב שיש בכך, למעשה, ויתור מראש על התמזגות אינטגראלית עם חבל-ארץ, המגלם, סמלית ומוחשית, את משמעות קיומנו הלאומי ההיסטורי...

"בשעה שאנו מדברים על מדינה ערבית עם 'דגל ובית נבחרים', שתכלול את חברון ובית-לחם, אנו עושים מעשה אשר שום אומה חיה לא היתה עושה כמוהו ללא כורח עליון ותבוסה צבאית."

נתן אלתרמן מדבר גם בכאב על כישלון ההסברה הישראלית: "היעדר כל מאמץ לאישור גלוי של יסודי-זכות ועיקרי-קיום שלנו, בעוד 'הסיכסוך' נעשה כמין פקעת אחידה ללא סימני שוני בין הצדדים, הזנחה זו עלולה להתגלות כאחד הכשלונות החמורים ביותר שידעה הווייתנו המדינית". והוא מזהיר: "מבחינת תודעה ציבורית של חינוך וחישול אזרחי, עשוי טשטושם של עיקרים אלה להיות גורם שאין מסוכן יותר ממנו לא רק לתחושת צדקתם אלא גם לכוח צדקתם של המערכה היהודית והקיום היהודי."

אזהרותיו של נתן אלתרמן, משורר מחנה השמאל, שהטיל כל כובד שירתו ויוקרתו למען הצדקת ניצחון צה"ל שהביא לשיחרור חבלי מולדת – לאחר שבמשך 19 שנה היו מחוץ לתחום שליטתנו – כמה הן נכונות לעת הזאת, שבה ההסברה הציונית-לאומית, הנתונה בידי המשרד להסברה ולתפוצות, מצויה בשפל המדרגה, עסוקה בגימיקים ובתשדירים מגוחכים, בלתי יעילים, משום שהחינוך לערכים ציונים, להכרת צדקתנו וזכותנו – כמעט אינו קיים.

מי יסיר עפר מעיניך, נתן, לראות אפילו את אחרון חותמי מגילת ארץ-ישראל השלמה, ועימו מיטב סופרי ישראל, עד כמה שפלה רוחם, נחלשה אמונתם, עושים בעטם כדי לסייע ולו בעקיפין בהקמת מדינה ערבית נוספת בלב חבלי המולדת היהודית ההיסטורית ולהסיג את ישראל וצבאה לקווי החנק שמהם השתחררנו בעודך חי, נואם, כותב ומשפיע.

כלום נתן אלתרמן דיבר רק על "דגם רעיוני-מוסרי" בדברו על ארץ ישראל השלמה, כפי שמנסה לתרץ חיים גורי היקר ב-2010? תמהני על המשורר ההגון הזה, שאמנם, ייאמר לזכותו, לא הרחיק לכת בנתיב התבוסתנות והחרמות כמו עמוס עוז, א. ב. יהושע ודויד גרוסמן, שמטיפים – כל אחד בדרכו ובמינונו – להתנתקות יהודית מחבלי המולדת, משורשינו התנ"כיים, שהם-הם הצידוק לעצם שובנו לארצנו, ולהקפאה. יש אף מי שהרחיק לכת מהם – זהו נתן השני, המשורר נתן זך, שאף הכריז שאינו רוצה לחיות ב"מדינת האפרטהייד", ישראל.

צריך אפוא לקרוא היטב את אלתרמן ולשאוב ממנו הנמקות ותובנות יהודיות-ציוניות, פשוטות ומובנות כאז כן גם עתה, אל מול הלוחצים אותנו מבית ומחוץ – לסגת, לסגת, לסגת... מי כמו אלתרמן הבין כי אם מוותרים אנו על בית-לחם ועל חברון, אין לנו זכות על תל-אביב ופתח-תקווה?

האמנם "חזון ארץ-ישראל השלמה מת", כפי שמכריזים בעליצות פובליציסטים דלי-עט ומגוייסים למשמע דברים תפלים של כמה מבכירי הליכוד, או לנוכח הכרזתו של ראש הממשלה נתניהו על "שתי מדינות לשני עמים"?

לא ולא! החזון לא מת ואסור שימות, והוא חייב להיות בלב ובנשמה בעיקר של אלה שמנהלים את המו"מ אל מול בן השיח הקשוח, שאינו מוכן להתפשר על כהוא-זה.

כאשר מציינים ברוב מלל וטקס את שנת המאה למותו של אלתרמן (שנות חייו היו בדיוק כשנות חייו של זאב ז'בוטינסקי), אי אפשר להתעלם מדבריו הנכוחים על הזכות, על הקשר בל יינתק בין עם ישראל לארץ ישראל השלמה.

ואם הולכים לתהליך מדיני, ואם נידרש לוויתורים ולפשרות, ראוי שנדע אנחנו ויידע העולם את גודל הוויתור הנפשי, הרעיוני, שאנו עושים למען שלום בינינו לבין העולם הערבי כולו. איך אמר אלתרמן? "אסור לטשטש את העיקרים."

* * *

חיים אנלין

מי הגיע ראשון לאילת?

בנוגע לתכתובת אמציה סבר / ישראל זמיר על התחרות פלמ"ח / גולני (חב"ע 579-580), כאשר שתי החטיבות נעו דרומה לאילת – ברור שהיתה תחרות, גם אם זו לא הוכרזה רשמית, כאשר הפלמ"חניקים היו נחושים להגיע ראשונים.

אברהם אדן (ברן) שהיה אז מ"פ בחטיבת הנגב (פלמ"ח) סיפר כי המח"ט נחום שריג, כאשר הפקיד בידיו את "דגל הדיו" שהוכן במפקדת החטיבה, הזהירו: "דיר באלאק אם אתה לא מגיע ראשון ותולה אותו!"

הסרטון: השריון במלחמת העצמאות, מבצע עובדה:

 http://www.youtube.com/watch?v=5C0Cb8Ut7V0)

ואילו מאיר פעיל, שהיה קצין אג"ם של חטיבת הנגב, סיפר באחד משיעוריו באוניברסיטת תל אביב: לא היינו חולמים אפילו להזכיר את גולני במברק שבישר על כיבוש אילת, אלא שמכשיר הקשר שלנו (של הפלמ"ח) התקלקל ונאלצנו להשתמש במכשיר של גולני, אז לא היתה לנו ברירה... (ואכן, על טופס המברק המפורסם מוטבעת חותמת של גדוד 19, גדוד הפשיטה הממונע של גולני). [משמאל]

ודרך אגב: להקת הצ'יזבטרון של הפלמ"ח ירדה לאילת, משום מה, דווקא בשיירה של "גולני" דרך הערבה, וכך, כאשר כתב חיים חפר את השיר "היי דרומה לאילת" הוא תיאר דווקא את תוואי הדרך שעשתה "גולני":

"קצת דרומה לבאר שבע, / רוח במדבר נושבת, / שביל לערבה ירד, / לרדיאן אם אך מיהרת, / את אל עמר חיש עברת / והנה חוף אילת..."

* * *

יוסף אורן

ב"נוצות" נפרד חיים באר מהאוטופיות (חלק ב')

לקידום הפירוש של הרומאן "נוצות" כיצירה סאטירית המגיבה על האקלים המשיחי ששרר בחברה הישראלית ממלחמת ששת-הימים ואילך – חשוב להבליט את העובדה, שבזירת העלילה של הרומאן מופיעות גם דמויות שלועגות לאוטופיות. לא רק שגיבורים מציאותיים אלה אינם מאמינים באוטופיה כלשהי, אלא שהם גם שמים ללעג את הטירוף הקדוש שהם מזהים אצל האוטופיסטים לסוגיהם השונים.

ראש וראשון לגיבורים המציאותיים האלה הוא הקברן אֶליֶה ריקלין. מצוייד במאגר בלתי-נדלה של סיפורים על האיוולת של התימהונים מהזן של לדר – האוטופיסטים – מבהיר ריקלין בכל הזדמנות, כי הוא יכול להעיד מניסיונו, שהמוות הינו הכוח היחיד שאין לערער על ודאות הצלחותיו. ולא עוד, אלא שלמוות שלטון מוחלט על התנהלות העולם, ולכן שום רעיון משיחי לתיקון העולם לא יצליח להתממש אי-פעם וסופו להסתכם במפח-נפש למתפתים להבטחותיו.

לקחיו של הקברן ריקלין על המוות הינם רבים והם זרועים בפרקיו השונים של הרומאן, אך למען הקיצור נסתפק באחד מהם: תוך כדי כך ששורר את "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", הוסיף ואמר – "שבין לבין, בין עפר לעפר, אנחנו חוטפים לנו סופגנית או לביבה ומקנחים בריבה נאה" (218). וריקלין לא רק אמר, אלא גם קיים – התעלם ממחלת הסוכרת שלו וחטף דברי מתיקה בכל הזדמנות. כזכור, עמיתיו למקצוע של ריקלין מתהלכים מעדנות גם במרחב העלילה של הרומאן הסאטירי הבא של חיים באר – "עת הזמיר" (1987), המספר על ההווי ברבנות הצבאית במלחמת ששת-הימים בימיו של הרב שלמה גורן.

למחנה הדמויות המציאותיות משתייכת גם אימו של "המספר". ביום שבו מצא "המספר" את המעטפה ובה צילום של ילד (שאחר-כך, בלוויה של אימו, נודע לו שהוא ירואל ברזל, שניתן לו השם של בנם הבכור של הוריו), שמע את אימו מצטטת את טורגנייב מחבר "אבות ובנים" שאמר "כי המוות משחק עתיק-יומין הוא, אך חדש הוא לכל איש ואיש" (76). לכן אין להתפלא שבפני אימו של "המספר" ביטאה הדודה צביה את דעתה הלא-מחמיאה על אביה ועל אחיה "המשיחיסטיים". ברוח מציאותית זו התבטא גם גיבור נוסף ברומאן, שכנם אדון רכלבסקי, שאמר "כי אין לך דבר בירושלים שאינו מובילך באחריתו אל המתים" (86).

לעגם של הגיבורים המציאותיים כלפי האוטופיסטים איננו מסתכם בדבריהם על כוחו ושלטונו המוחלט של המוות, אלא מועצם על-ידי אמירותיהם על מה שמצפה למתאווים להביא גאולה לאנושות על-ידי אוטופיה שתתקן את פגמיו של העולם. דומה שהמחנכת צילה שלנק יזמה את ביקור כיתתה באתר ההרוס והמבוזה של "מיס קארי", כדי שתוכל בסיומו להזהיר את תלמידיה מגורלם של מבשרי גאולה מסוגה של הוגת האוטופיה "על איחוד הדתות בעולם". ואכן, בסיום ניפצה צילה שלנק בקבוק תרופות כחול, שמצאה זרוק באתר, כמופת לחיזוק הלקח שתיכננה להשמיע לתלידיה בסיום הביקור: "כי כך מתנפצת האוטופיה בבואה במגע עם קרקע המציאות" (101). ספק אם אחרי המעמד הזה יימצא מבין תלמידיה מישהו שיעז בעתיד להגביה את הראש לשמיים ולבקש שם "את היופי האבוד". אחרי המחשה זו ישפילו את מבטם ויטו את אוזנם ל"צעקות האימים של החזירים שנחרו שם, למטה, בחצר המנזר הרוסי שבעמק" (102).

ל"מספר" לא חידשה המחנכת דבר, כי כבר קודם שמע מסקנת ייאוש זו מפי האוטופיסטים עצמם. במסקנה דומה סיכם אביו את מאמציו להביא את בשורת האמת על אחד מארבעת המינים שנהוג לברך עליהם בסוכות: "הבוז והקלון הם מנת חלקו של כל נחשון" (36). וגם מפי לדר, המנוסה מאביו בכישלונות, שמע בהזדמנויות שונות דברים מפורשים על הצפוי לאוטופיסט מסוגו – והיא "קובעת כוס התרעלה ששותה האוטופיסט המבקש לצאת מחדר עבודתו המוגן ולממש את מחשבותיו בעולם סביבו" (138). וממש לפני שטירוף הדעת השתלט עליו לחלוטין, הספיק לדר לבטא את ייאושו במילים הבאות: "לא צמחוניות, לא אספרנטו, לא היתלות באילנות גבוהים - - - וכי מה סבור הייתי בטיפשותי, שאנחנו נהפוך את הסדרים הקיימים, והאינטרסנטים שבצד השני של המתרס – יצרני הגלידות, חייטי הצמרת, מוכרי הטבק וכל צאן הקדושים למינהו – יחייכו אלינו בחיבה ויצבטו לנו בלחיינו?" (207).

לפיכך, הסתכמה הפגישה של "המספר" עם לדר, שבה היה עליו להאזין לעיקרי האוטופיה של האוטופיסט המיואש, בתמונה הבאה שנקלטה בעיניו, לפני שחזר ונבלע בבניין של בית-הספר: "גבוה בשמיים, קרוב לענני הנוצה, דאה ללא ניע עוף בודד שעלה מן המידבר לבקש טרף. מוטות כנפיו היו פרושות ארוכות וחזקות, נישאות דומם על זרמי הרוח, ורק ראשו הכפוף קמעא כלפי מטה נע אנה ואנה כמטוטלת, ולפתע התכווצו כנפיו והוא התחיל צונח במהירות רבה אל האדמה" (64).

בתמונה סימבולית זו מימש "המספר" את הרגשתו אז כנער, שבצניחתו "במהירות רבה אל האדמה" גילם העוף הבודד את הסוף המצפה לאוטופיסט מסוגו של לדר – ההתרסקות על קרקע, מאחר שהמציאות איננה נוטה להשתנות על-פי חלומותיהם של נביאים ומשיחים. ולפיכך חתם "המספר" את סיפורו במשפט המסכם את עמדתו כלפי תופעת האוטופיזם: "כרוב חלומותיהם של בני-האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות."

הקישור שעשה חיים באר במשפט החותם הזה בין "החלומות" לבין "המוות" הוא המפתח להבנת התגובה האקטואלית שהשמיע ברומאן הזה כלפי השאלות שפילגו את החברה הישראלית אחרי מלחמת יום-כיפור.

התגובה האקטואלית

המחלוקת בין הגיבורים האוטופיסטיים לגיבורים המציאותיים בעלילת הרומאן "נוצות" מתבארת היטב על רקע שנת הפירסום של הרומאן ב-1979, שבה החריפה המחלוקת בין שתי השקפות סותרות על עתיד "השטחים" בחברה הישראלית. ממלחמת ששת-הימים ועד מלחמת יום-כיפור היתה עדיין חזקה האמונה שהניצחון ב-1967 היא אתחלתא דגאולה – הישג בממדים משיחיים אשר יגשים את האוטופיה על הישארות ארץ-ישראל בשלמותה בידי העם היהודי. מלחמת יום-כיפור ניפצה, כמובן, את היקף התמיכה של הציבור באוטופיה המשיחית הזו, ואחריה הועמקה היריבות בין התנועות החוץ-פרלמנטריות "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו", שכעבור זמן התבטאה בכנסת בהתגבשות שני גושים פוליטיים שקולים בגודלם – "מחנה השלום" ו"המחנה הלאומי".

המחלוקת גרפה אליה גם את הסופרים. הביטוי המעניין ביותר בספרות למחלוקת בשיח הציבורי לא היה ברומאן האלגורי-פוליטי, שלשגשוגו תרמו סופרי שנות השישים ממשמרת "הגל החדש" ובראשם עמוס עוז וא.ב. יהושע, אלא ברומאן הסאטירי, הפסימי-דקדנטי, של סופרים מעט צעירים יותר מהקודמים. את תגובתם במחלוקת זו הגדרתי אז בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" (1983) כתגובת התפכחות מכל החלומות המשיחיים ומהאוטופיות שהוליד הניצחון במלחמת ששת-הימים. אז גם השתמשתי לראשונה בצירוף "החלום ושברו" כדי להצביע על היצירות שביטאו משבר אמון מתחזק ומסוכן בציונות (ראה המסה "היחס לציונות בספרות הישראלית" שנכלל בספרי "ספרות וריבונות", 2006).

תגובת ההתפכחות קראה לניקוי האורווה הציבורית מכל הגללים החזוניים שנאספו בה מאז הניצחון במלחמת 1967. אך היא גם גיבשה משמרת ספרותית חדשה – משמרת "הגל המפוכח". בנוסף למתן השם הזה למשמרת שהתגבשה בהשפעת מלחמת יום-כיפור, זיהיתי כפותחיה של המשמרת הזו את יעקב שבתאי (מחבר הרומאן "זיכרון דברים", 1977) ואת יצחק בן-נר (מחבר קובץ הסיפורים "אחרי הגשם", 1979), שקודם לכן הצטיירו כאחרוני המצטרפים למשמרת "הגל החדש". ואל המשמרת החדשה שייכתי סופרים שכתיבתם קיבלה דיוקן ברור דווקא אחרי מלחמת יום-כיפור, או שבתגובה עליה הצטרפו לראשונה לספרות הישראלית, והם: חיים באר ("נוצות"), דוד שיץ ("עד עולם אחכה"), ישראל המאירי ("הלבנים"), דוד גרוסמן ("ספר הדקדוק הפנימי"), מאיר שלו ("רומן רוסי") ואחרים.

אף שחיים באר לא ניסח בטקסט של "נוצות" במילים אמירתיות ומפורשות את עמדתו במחלוקת על "השטחים", היא משתמעת מעצם התמקדותו ברומאן הזה בתופעת האוטופיזם. יתר על כן – לדעתי סימן חיים באר ברומאן הזה את ההתפכחות שלו עצמו ממאמציו למצוא אוטופיה ולהתבשם מאוויר הפסגות של אחת מהן. עדויות על שאיפתו מנעוריו להיות חלק מרעיון "משיחי" כלשהו אפשר למצוא ברומאנים שלו, שלכולם תרם נתחים נדיבים מהביוגרפיה שלו.

ברומאן "לפני המקום" (2007) חשף כי בבחרותו הוקסם תקופת-מה מהאוטופיה הכנענית, שאליה התוודע מפי אהרון אמיר במערכת הרבעון "קשת". בצאתו משם התייסר מהסתירה בין החזון החילוני של רטוש, ששמע מפי אמיר, לכיפה הדתית שהסתיר בכיסו בהגיעו למקום.

אחרי מלחמת ששת-הימים, והוא טרם כינס אז את שיריו ב"שעשועים יום יום" (שהופיע ב-1970) – וספק אם כבר החליט אז לעבור ולכתוב סיפורת – היה מקורב ל"זאת הארץ", ביטאון התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, שבראשה עמדו בכירי הסופרים מדור העליות. גם אם לא השתייך ממש למועדון היוקרתי הזה, גילה אהדה למתנחלים שהגשימו בנוסח החלוצים מתקופת העליות את רעיון שלמות הארץ. במקביל היו עליות וירידות ביחסו אל הכיפה – היא הכיפה שסימלה עבורו את האוטופיה הראשונה שמילדות חונך בבית-הוריו לדבוק בה – ובהקפדתו לחבוש אותה.

עד פירסום "נוצות" נהה לבו של חיים באר אחרי האוטופיות, שבסיוען קיווה להגשים את "הגדולה" שהוריו הועידו אותו מילדות להשיג אותה. עובדה ביוגרפיות זו, שהוא מזכיר אותה ב"נוצות" וב"חבלים", מצדיקה לקבוע, שבכתיבת הרומאן "נוצות" – שבעלילתו הסאטירית-קומית-גרוטסקית מתוארים האוטופיסטים כמתקני-עולם פאתטיים – סימן את היפרדותו הסופית מחיפוש "ה"אוטופיה האחת שתגשים עבורו את "הגדולה" שהובטחה לו על-ידי הוריו ובה-בעת תביא גם את הישועה למצוקתה של מדינת העם היהודי במזרח-התיכון.

ואכן, אחרי "נוצות" כתב חיים באר את הרומאן הסאטירי "עת הזמיר" (1987), שבו השלים את הפרידה מהאוטופיה האחרונה שעוד המשיך לדבוק בה גם אחרי פירסום הרומאן "נוצות" – הדת. כזכור, האיר ברומאן "עת הזמיר" באופן סאטירי את ההווי הלאומי-לוחמני-משיחי ברבנות הצבאית הראשית בימיו של הרב שלמה גורן – הווי שאותו הכיר היטב כחייל שעשה ביחידה זו את שירות החובה שלו. ברומאן הסאטירי הזה הבהיר ששום טנק מצוות של האוטופיה הדתית לא יגשים את השבת "ארץ האבות" בגבולות ההבטחה לידי העם היהודי ובוודאי שלא יתרום לסיום הסכסוך הערבי-יהודי במזרח-התיכון. לחיים באר המפוכח, שהשלים ב"נוצות" וב"עת הזמיר" את הפרידה שלו מהאוטופיות, ובכללן מהאוטופיה על שלמות הארץ, כבר צריך לייחס את שני ספריו הבאים, את "חבלים" ואת "לפני המקום".

- - - - - -

* פירושים לספריו הקודמים של חיים באר נכללו בכרכים הבאים של הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית": בכרך "הצדעה לספרות הישראלית" (1991) נכלל הפירוש לרומאן "עת הזמיר" (1987), בכרך "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית" (2000) נכלל הפירוש לרומאן "חבלים" (1998) ובכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008) נכלל הפירוש לרומאן "לפני המקום" (2007). [סוף המאמר בן שני החלקים].

* * *

על מה עלמה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני תלוי על בלימה

אני תלוי על בלי מה

עשה שיהיה לי על מה

עשה שתהיה לי עלמה

* * *

מידע על ישראל. מומלץ.

http://www.aboutisrael.co.il/heb/freepage.php?id=997

* * *

משה ברק

לא כצאן לטבח!

ברשימתו בגליון 580 של חב"ע, מאשים אוריה באר את יהודי אירופה בשיתוף פעולה שעזר למימוש השואה. נכון עשה אהוד בן עזר כששלל מכל וכל ניתוח זה, הבא לעגן בעובדות מקריות את הטענה שהיהודים הלכו לקראת השואה כצאן לטבח. מלבד העלבון, יש בכתבה גילוי של בורות היסטורית, עם חוסר הבנה בניתוח סטטיסטי. נכון שרבים מאלה שניצלו, לא יכלו לשרוד אלמלא השתייכו לקבוצת הבורחים והמסתתרים, ולכן כשאנחנו רוצים לדבר עם "ניצולי שואה", אנחנו פוגשים בעיקר בהם. אך ברור ששרידים אלה היו אחוז אפסי אפילו של המסתתרים, כי את רובם ככולם גילו הגרמנים או הסגירו תושבי המקום והם הוצאו להורג. כשמעצמה כמו גרמניה דאז מחליטה לעצור את כל היהודים, קשה להניח שהמונים יכלו לחמוק, כי לא היו יכולים להשיג מקומות מסתור, שכן גם העמים שסביבם לא סבלו מעודף אהבת יהודים, מה גם שהחבאת יהודים היה כרוכה בסכנת מוות לנותני המקלט ולעומת זאת זכו המסגירים בפרס כספי משמעותי. אפילו מחבוא אידיאלי מבחינה אירגונית וכלכלית, כזה של אנה פראנק, נמצא מי שבסופו של דבר הסגיר אותה. העובדות שאוריה באר ליקט הן בדיוק אותה עשירית אחוז מקרית היוצאת מן הכלל.

אהוד: הגיעו אלינו עוד תגובות נזעמות מאוד, שאינן בוחלות במילים קשות ובכינויי גנאי להגדיר את דברי אוריה באר על השואה, ואולי דווקא משום כך הכותבים ביקשו שלא לפרסמן.

* * *

מתי דוד

אובמה נשיא במלכודת: טרור איסלמי גלובלי מול נשיא אמריקאי המגיב בנאומי חזון וירטואלי

לרגל סיום מחצית כהונתו של הנשיא אובמה, ועל בסיס השוואתי בין נאומי החזון של מדיניותו בתחילת דרכו, לבין תמונת המצב הגיאופוליטית העכשווית, ראוי לערוך סיכום של מאזן הדרך שלו על פי מבחן התוצאה.

שתי אידיאולוגיות גלובליות מתמודדות כיום בעולם: הדמוקרטית, (שאובמה מייצג אותה) ומולה האיסלמית (שאוסמה בן לאדן מבטא אותה). זאת בעקבות התרסקותה של האידיאולוגיה הקומוניסטית ומשבר התורה הקפיטליסטית, שהיו שתיהן דומיננטיות בעבר, במאה העשרים.

אובמה עדיין מאמין ומקדם את האשלייה שניתן לבנות ולהטמיע דמוקרטיה מערבית בחברה מוסלמית. הוא [וקודמיו. – אב"ע] עדיין לא התפכח מאשליה זו, שגרמה לכישלונות אסטרטגים של מדיניותו באפגניסטן, בפקיסטן, בעיראק ובשאר מדינות האיסלם, למעט המאמץ הבלתי נילאה להוביל את הפלסטינים והישראלים לשיחות שלום.

למרות התעצמות הג'יהאד הגלובלי של הטרור האיסלמי, האנטי אמריקאי ואנטי אירופאי, שממשיך לאיים ולהפחיד מדינות בשתי היבשות, אובמה ומנהיגי המערב עדיין לא התפכחו ולא הסיקו מסקנות מבצעיות מתחיבות להגנתן.

ולמרות זאת ניתן לזהות סימנים ראשונים להתפכחות שלו, בדברים המפתיעים של דבריו שנאמרו במעמד קבלת פרס נובל לשלום. נאום ריאליסטי של התפכחות מחזון האשליות וההבטחות, במהלך הבחירות ולאחריהן.

"אני כמו כל ראש מדינה, שומר על הזכות לפעול באופן חד צדדי במקרה הצורך, כדי להגן על מדינתי. תנועות שלום המתנגדות לאלימות לא הצליחו לעצור את היטלר. משא ומתן לבדו אינו יכול לשכנע את מנהיגי אל-קאעידה להניח את נישקם. אלה ששואפים לשלום לא יכולים לעמוד בשקט כאשר מדינות מחמשות את עצמן למלחמה גרעינית. לומר שהמלחמה היא לעיתים חיונית, איננה ציניות אלא הכרה בהיסטוריה. כדי לפתור סכסוכים יש לצאת מהתבנית המחשבתית של הפְרָדַה שחור ולבן, שלום ומלחמה."

אובמה מצוי בדילמה ובמילכוד בין הצורך הריאלי להתפכח מאשליות מדיניותו ולשנות כיוון, לבין השלמה עם הכישלונות המתמשכים שמובילים להתרסקותו.

הוא עדיין לא הכריע לאן פניו. ואולם, אנחנו רשאים להסיק את המסקנות ממציאות הכישלון של מדיניותו. הפסיכוזה האמריקאית והבינלאומית מהאובומאניה, שעשויה לשנות את העולם לטובה, חלפה ועברה בתום שנתיים לכהונתו של אובמה. ההתלהבות הכמעט משיחית, שאיפיינה את נאומיו לפני הבחירות ולאחריהן, של מנהיג, בדמותו של כביכול משיח מודרני, התרסקה והתפוגגה. הקסם הנאיבי שדבק באזרחים ובפוליטיקאים, בעולם ובישראל, של צִיפייה למנהיג שמסוגל להבטיח ולברוא עולם חדש שכולו טוב, התנפץ תוך שנתיים לנשיאותו, אל מול הצטברות הבעיות של הריאליזם האמיתי. אפילו נאומי החזון לשלום אידיאלי, אותם השמיע אובמה בברלין, בפראג ובקהיר, כמנהיג המעצמה הגדולה בעולם, אינם יכולים לעָצֵב סדר עולמי חדש. עולם שמלא ברוע, שנאה, טרור, קיצוניות, סכסוכים, מלחמות וג'יהאד גלובלי ואיסלם רדיקלי.

רצונו של אובמה להסתייג ולהתבדל טוטלית ממדיניותו של קודמו, הנשיא ג'ורג' בוש, נכשל במבחן התוצאה. הוא שולח תגבורת של עשרות אלפי חיילים אמריקאים להלחם באפגניסטן. בניגוד לקודמו בוש, שניהל מאבק ללא פשרות נגד הטרור האיסלמי מאז הפיגוע במגדלי התאומים, הכריז אובמה מיד בתחילת כהונתו שברצונו לפתוח במדיניות של דיאלוג שותפות והבנה עם כל אויביה של ארה"ב: עם צפון קוריאה, אירן, סוריה וונצואלה. הוא אפילו כתב מכתב ברכה אישי של פיוס למנהיגה הדתי של איראן, לרגל חגה הלאומי.

ומה התוצאה? כישלון! צפון קוריאה ואיראן מצפצפות עליו בהתרסה, ואילו צ'אבס מוונצואלה ממשיך בנאומי הסתה נגד ארה"ב וגיוס תומכים בדרום אמריקה. סוריה כורתת ברית צבאית אסטרטגית עם איראן, וגבולה ממשיך להיות מסדרון לאספקת נשק ומתנדבים, למלחמה נגד ארה"ב בעיראק.

בנאומו בקהיר רצה אובמה לפתוח במסע פיוס עם העולם המוסלמי. היתה לו צִיפייה שהדבר יביא למתינות מצידם לבעיותיה של ארה"ב במזרח התיכון, ובמלחמתה בטרור באיראן, באפגניסטן, בפקיסטן ובסוריה. התוצאות מאכזבות. האיסלם הרדיקלי מאיים גם על מנהיגי המדינות הערביות המתונות של מצרים, ירדן, מרוקו וסעודיה.

ארה"ב היא היצואנית הגדולה בעולם של מהפכה דמוקרטית שמנהלת מסע נאיבי להשלטת דמוקרטיזציה בחברות שבטיות ובמדינות המוסלמיות: בעיראק, באפגניסטן, וכן בניסיון הכושל והמתמשך גם בשטחי יש"ע ועזה להקמת מדינת פלסטין דמוקרטית, בתמיכתו התקיפה של אובמה. אפילו המנהיג המהפכני הזה עוד לא הבין שאין שום סיכויי לניצחון דמוקרטי בחברה מוסלמית, ערבית ושבטית, שאינה בשלה למהפך שכזה. אמריקה מקריבה דם ומשאבים אדירים להגשמת החלום הדמוקרטי בעולם המוסלמי, וממשיכה לשקוע בבוץ. ארה"ב מנצחת במלחמה, בעיראק ובאפגניסטן, אבל מפסידה לאחריו בניסיון לייצב משטר אזרחי דמוקרטי מקומי בלתי אפשרי.

העובדות הגיאופוליטיות בשטח מובילות למסקנות מייאשות. ארה"ב מובילה מאבק נאיבי לדמוקרטיזציה בחברה האיסלמית, ונכשלת. איראן מובילה מאבק אפקטיבי ליצוא המהפכה האיסלמית ומצליחה. אוסמה בן לאדן ואחמיניג'אד מובילים טרור איסלמי גלובלי בהצלחה. אובמה בן חוסיין והמערב האירופי מנהלים מדיניות של פייסנות והססנות

אירופה על פרשת דרכים – אֶירועָרַבִּיָה: אירופה נמצאת על פרשת דרכים. עשרות מיליוני המהגרים המוסלמים שחיים בה יצרו ציויליזציה איסלמית מתבדלת ומאיימת. בערים רבות באירופה נוצרו גטאות מוסלמיות שנשלטים על-ידי קנאי דת.

מאות המסגדים ברחבי היבשת משמשים חממות להסתה אנטי מערבית ולגיוס מתנדבים לג'יהאד הגלובלי. פיגועים, הפגנות והתפרעויות היו בלונדון, במדריד, בקופנהגן, בפריס, במאלמו ובעוד מקומות.

הם תובעים להחיל את חוקי השריעה. הם מהווים כוח אלקטורלי משמעותי ומסוכן. הפוליטיקאים האירופים נרתעים, ומהססים לנקוט צעדים נגד הסכנה האיסלמית. אֶירוֹעָרַבִּיָה – לאור חולשתה של הדמוקרטיה, המהגרים המוסלמים החלו לחוש ביטחון עצמי מופרז, שמוביל אותם לקיצוניות גוברת של תביעות ליצירת אוטונומיה מוסלמית דה-פקטו באירופה.

המוסלמים מאמינים, שאם אובמה השחור, עם רקע משפחתי מוסלמי, הצליח לנצח ולהיבחר לנשיא ארה"ב, גם הם יכולים לנצח באירופה ובעולם.

אם אמנם נאום ההתפכחות של אובמה מסמל שינוי אמיתי בגישתו ובמדיניותו לעתיד הקרוב, מסקנתו תהיה חייבת להתבסס על ההיגיון האומר כי שלום העולם מוּתנה בבלימת הג'יהאד הגלובלי של האיסלם הרדיקלי, ולא במאמץ הנאיבי להחדרת הדמוקרטיה בנוסח המערבי – לחברות ולמדינות בעולם המוסלמי.

זו הדילמה בפניה עומדים הנשיא אובמה, ואירופה. גם אובמה הספיק כבר לדעת כי מה שרואים מגבעת הקפיטול שונה ממה שרואים מהמערות והגבעות בשטחי האיסלם.

* * *

סיור בתל-אביב – בעקבות ז'בוטינסקי

ב- 5.11.2010 יקיים מכון ז'בוטינסקי סיור מהנה ברחובות ת"א,

בהנחיית עופר רגב,

 בעקבות המנהיג וגיבור התרבות – זאב ז'בוטינסקי:

 הוגה-ציוני, משורר, סופר, מתרגם ואיש תיאטרון, עיתונאי ולוחם.

הסיור יתחיל בגן לונדון (טיילת ת"א מול בוגרשוב) בנושא ההעפלה לארץ ישראל אותה יזם ז'בוטינסקי. ימשיך משם לרח' בן יהודה, לבית הקברות הישן בטרומפלדור, כיכר ביאליק, גן מאיר ויסתיים במוזיאון ז'בוטינסקי ברחוב המלך ג'ורג' 38. בכל מקום יספר עופר רגב על הקשר בין ז'בוטינסקי לבין אישים ב,ישוב ובתנועה הציונית ועל פעילותו של ז'בוטינסקי עצמו.

במכון ז'בוטינסקי תתקיים צפייה במצגות האור-קוליות וקינוח בקפה ועוגיות.

מחיר הסיור – 60 ₪.

לפרטים נוספים ולהרשמה בטלפון – 03-6210642 שלמה או סוניה

 (ניתן לשלם בכרטיס אשראי)

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ב / חלק שני

במרפאה של רמות-הצופים מטפלת החובשת הצעירה צפרירה ישראלי ברגלו הנקועה של אלי זלינגר. סימה, אימו של אלי, עומדת לצידה, ליד הכלי להרתחת המזרקים, וצועקת:

 "צריך לחתוך לאביהו בגבלייבטר הבריון את הידיים אם עוד פעם יסית אתכם לשחק במלחמת הבריכות!"

 "תחתכי לו את הביצות... זלינגר!" צועק בחוץ, מעבר לחלון המרושת, עמירם השמן.

 "אני אראה לכם, בנדיטים!" מסתערת זלינגר החוצה, מלאה רוח קרב.

אלי נשאר לבדו עם צפרירה ה"זמנית", המחליפה את אימה, שרה ישראלי, שנסעה לרחוץ במלון "קליה", על חוף ים-המלח, בגלל האגזמה בכפות הידיים.

 "אוי!" נאנח אלי, "אוי..." הוא משתדל לבקוע במבטו קצר-הרואי, מבעד למשקפיו שהתלכלכו, את רשת החלון העכורה, המאדימה עתה באור השקיעה, כדי לראות אם חבריו מסתתרים עדיין מאחוריה, ומציצים פנימה.

 "כאן כואב לך, אלי? כאן..." מוליכה צפרירה היפה את כף-ידה על גופו של אלי, היושב על מיטת טיפולים מכוסה שעוונית לבנה. ראשו כמעט נסמך על חזה הזקוף, תופס-מסיר-ומכוון את ידה כמו מתוך חשש לכאב.

 "איי!" הוא צועק לבסוף באמת, כשהיא מגיעה לרגלו השמאלית, הנקועה.

 "ואתה אליק, מה אתה רץ על בריכות, הלא יכולת למות..." חוזרת זלינגר, ודלת-הרשת של המרפאה נסגרת מאחוריה בטריקה. "ותראה, רק תראה איך קרעת את המכנסיים שלך! טמבל! כל אחד יכול להשפיע עליך?!"

צפרירה מקבעת את הרגל בסד. אלי צועק ומתפתל בכאבים, אך משתדל בכל כוחו שעמירם גרין ושאר החבר'ה בחוץ לא ישמעו אותו בוכה.

 "מה עשיתי לך שאת מכאיבה לי, בכוונה." הוא לוחש בדמעות.

 "אתה תהיה בסדר, אלי, ואל תבוא בטענות. בגלל ההשתוללות שלכם הפסדתי הערב נסיעה לחזרה של שלמה קפלן עם מקהלת הפועלים בחובבי-ציון."

*

 "איפה היית כל היום?" שואל שפילר הרזה את בתו דינה. "אמא שלך נוסעת עם שרה ישראלי לקליה, וכבר את נעלמת? ומדוע את כזאת שמוציקית, מלוכלכת, וכל השערות שלך מלאות חול. לכי להתרחץ!"

דינה מתחילה לבכות. שערה חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד, וחזה עדיין ילדותי ושטוח. שניהם עומדים במטבח הצר והאפור של דירתם הקטנה, הצופה אל הכביש.

 "מה את בוכה? מה קרה?"

 "שום דבר."

 "אם את מסתירה ממני משהו, את עוד תראי." הוא הולך לקחת את מחבט-הקנים הקלוע, המשמש לניעור האבק מהמזרנים ומכלי-המיטה.

 "לא אבאל'ה לא, בבקשה, בלי הצ'פצ'קה..." היא מתחננת.

 "אז תדברי כבר!"

 "עמירם גרין השמן עשה לי דבר גס."

 "מה עשה לך?"

 "אני לא יכולה להגיד שום דבר, אבאל'ה..."

 "מה עשה?"

שתיקה.

 "מה עשה!?" הוא מכה במחבט על שולחן-המטבח ומקפיץ עליו צלחות-פח וכוסות זכוכית דקות הנתונות במחזיקי-מתכת.

 "לא אבאל'ה אל תשבור! הוא רק הכניס את הפיפי שלו בטוסיק שלי, זה הכל."

 "מה? עכשיו אני הולך להרביץ לו מכות-רצח!"

 "לא אבאל'ה, לא. אם ידעו שסיפרתי לך עליו, אף ילד לא ידבר איתי."

 "אז מדוע הסכמת? בואי הנה!"

 "לא, אבאל'ה! אל תרביץ לי! אני לא אשמה."

 "טיפשה! אני לא חשבתי בכלל להרביץ לך. עכשיו תיכנסי לאמבטיה ותקראי לי לראות אם לא עשה לך נזק."

 "לא אבאל'ה, אין לי שום נזק. הוא רק נגע לי. אבל כל הילדים צוחקים ממני ואומרים עליי דברים מלוכלכים!"

 "אני לא רוצה שתלכי איתם יותר. את יכולה לשחק עם אורי בן-עמי, הוא ילד מחונך. וגם עם אמנון שפירא. מדוע את תמיד מחפשת לך פושטקים להתחבר אליהם?"

 "אורי משעמם, אבאל'ה. הוא קורא ספרים כל היום ומדבר רק על עצמו. סתם נאד נפוח!"

 "מספיק! אני אתפוס את עמירם כשיצא מהבית שלו ואכסה את הראש שלו בשק וארביץ לו מכות כאלה שהוא לא ידע בכלל מאיפה זה נפל עליו!"

 "לא אבאל'ה, בחייך..."

*

מייג'ור קמפבל מחנה את מכונית האוסטין הצבאית, בעלת ההגה הימני, הצבועה חום-חאקי, ליד סככת הטרקטורים והמחרשות. הסככה, בתוך החצר, צמודה לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה, בין האורווה במערב לבין הבניין שבו דירתה של משפחת מאיירסון במזרח.

מגוהץ במדי חאקי בהירים, ועונד דרגות, מקיף המייג'ור בהיר-השיער את המכונית ופותח את הדלת לאשתו. צנום, נמרץ, קומתו אינה גבוהה במיוחד, אך חשיבותו מזקיפה ומתמירה אותו. גברת מילי קמפבל יוצאת בחולצה לבנה ובחצאית קפלים שחורה, שערה ערמוני-זהוב ומסודר ככעך עבה על עורפה מאחור, כל שערה קבועה במקומה. אדון ג'ייקוב מאיירסון מחייך, מחזיק בשמאלו מקל-הליכה וסיגר. הגברת האנגליה לוחצת את ידו הימנית. אחריה ניגש אליו המייג'ור, אך לחיצת-ידו משתהה רגע בנגיעת-סתרים של האצבע הקטנה, סימן-היכר הידוע לשניהם, כחברים במיסדר הסודי של הבונים החופשים. קמפבל בלישכה מאסונית בלונדון, מאיירסון במושבה השכנה חובבי-ציון. סרג'נט מורטון, מאחור, בתספורת צבאית קצרה, מצדיע. האווירה בחצר האחוזה רשמית ומתוחה, כפי שקורה כשמגיע אדם רם-מעלה, שהשלטון בידו.

בני החבורה עולים למרפסת המפולשת בקומה השנייה, המשמשת גם ככניסה לדירה. הם עומדים ומתבוננים בגוש הפרדסים המשחיר. בצמרות הברושים, הניצבים כחיילים בשורה, להגן על עצי-ההדר מפני רוחות עזות, משתקפת עדיין אדמומית אחרונה של שעת השקיעה.

 "מדוע לא בחרת לבנות את דירתכם בבניין המערבי?" שואל המייג'ור את מאיירסון. "יכולת לשבת כל ערב ולהתבונן בשקיעה."

 "אני איש של זריחות," עונה מאיירסון. "כל בוקר, כשאני פוקח את עיניי לאור השמש, ורואה את גוש הפרדסים הירוק ואת התכלת בשמיים, אני שמח שאני כאן ואני יודע שחיי לא עברו לחינם."

 "לא ידענו שיש בך גם צד פיוטי!" צוחקת גברת קמפבל.

 "פיוט? אני ביזנסמן. אני לא סוציאליסט. ויוספיה היא עד עכשיו עסק מצליח מאוד. אבל לא אסתיר מכם, אנחנו לא רק משק בריטי, כפי שכתוב בחותמת ובנייר-המכתבים שלנו, אנחנו מפעל ציוני. זו הסיבה שבאנו לכאן לפני עשרים שנה."

*

עם חשכה חוזר חיים הורביץ ברגל לביתו, לאחר שהחזיר את הסוסה לאורווה שבחצר האחוזה למעלה. הוא עובר על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל. הכובע האוסטרלי מוסט לאחור על גבו, רובה-הציד בידו. הוא מתנודד מעט בהליכה, לאחר שרכב שעה שלימה ורגליו חיבקו בעקלתון את בטן הסוסה, וגם צולע עדיין, בעקבות פגיעת כדור בירכו. הכלב מלווה אותו בצייתנות.

במטבח הקטן, הקודר, של ביתו, מקדמת את פניו מפינת הפתיליות אשתו פרועת השיער, בנעלי גבר גבוהות ובחולצתו הישנה, שמכסה על בטן גדולה.

 "הכל בסדר, הורביץ?"

 "מה שלום פטר?"

 "לקחו אותו לתל-אביב. נשמע כשאווה תחזור."

 "ומה בבית? בדקת בילקוט של גיורא?"

 "שוב קיבל הערה ביומן, וגם הסתיר ממני ושיקר!"

 "גיורא!" קורא חיים.

גיורא מופיע מהחדר הפנימי. נער מוצק, רחב-כתפיים, עורף של פר עקשן, שיער דבשי ועיניים תכולות כשל אביו.

 "איזו הערה קיבלת?"

 "למה סיפרת לו? ... אמא! הבטחת... אל תרביץ שוב!"

 "בלתי-מספיק בכתיב? וגם ניסה להעתיק בהכתבה?" אומרת סבינה. "אמרתי לך שאגיד אותך לאבא!"

 "הסתובב!"

 "אבא!"

 "הסתובב!"

חיים מסיר את חגורת העור העבה ממכנסיו, ועד מהרה עולות ונשמעות בחלל, שבין ארבעת הבתים, הזעקות של גיורא:

 "אבא! אבא! די! די! אני אלמד כתיב, כתיב כמו טטלה! אבא, אבאלה, לא! רק אל תרביץ לי – "

*

 "כמה טוב ששלחו אותי לישון אצלכם," אומרת לי רותי, "מפני שאצל סבא וסבתא יש הערב קבלת-אורחים ויהיה הרבה רעש וגם דוד ג'ו צריך לבוא הלילה והוא ישן בחדר שלו. תגיד, אולי נישאר לכם סלט מארוחת-הערב, כשהייתי אצלכם לפני שנה אבא שלך עשה סלט נהדר עם עגבניות מקולפות ומלפפונים ובצל ושמן-זית וגבינה לבנה וזיתים ירוקים ונענה והכל חתוך ככה דק-דק שנמס בפה! בוא, אני רוצה לתת לך נשיקה ללילה-טוב!"

גם אבא ואמא הלכו למאיירסון. אבא עובד אצל אדון ג'ייקוב מאיירסון. מנהל את האחוזה, וגם משחק איתו שח בשבתות. אני גם חושב שאבא שלי שייך לאגודה הסודית ששמה – המאסונים, כי מדי פעם הוא מקבל חוברת מלאה סימנים סודיים שנקראת "הבונה החופשי". אנחנו נחשבים כאן למשפחה מיוחסת, מיד אחרי הבעלים. אני שוכב במיטה עשויה מוטות ברזל דקים, צבועים לבן, בעלת מעקה הנראה כסולם שכוב על צידו, שאפשר להעלות ולהוריד אותו. רותי ליד הקיר ממול, על הספה.

 "למה אתה שותק?"

 "אין סלט. אני מקשיב."

 "מה יש להקשיב פה? אצלכם פה הכל אין – אין רחוב, אין אוטובוס, אין ים, אין תזמורת, אין גלידה, רק תנינים מייללים."

 "תנים."

 "אז מה אתה מקשיב?"

 "מבטיחה לשמור סוד?"

 "כן, בחיי."

 "בואי."

אני יורד בפיג'מה מהמיטה וניגש לתריס, ורותי רצה יחפה ועומדת לידי. אני מרגיש את קצות האצבעות הרכות שלה רוקדות על כף הרגל שלי, בכוונה. בחוץ כבר חושך. ליד הקיר של חדר-הנשק, בבית ממול, נעות צלליות אחדות. אנחנו שומעים נקישות מתכת של פתיחת בריח רובה וסגירתו, ולחיצה על הדק ברובה הריק.

 "די, בוא, קר לי, אני מפחדת..." מושכת אותי רותי ואינה מניחה לי לחזור למיטה שלי אלא מחבקת ומושכת אותי בנשיקות לילה-טוב לספה המוצעת בסדין לבן ובשמיכה קלה.

 "תגיד שאתה אוהב אותי."

רותי לא נחה רגע. "הילדה הזאת תוססת, ממש כספית חיה," אומרת אמא. לרותי עור אדום-כהה, כאילו זה עתה השתזפה או הסמיקה. פניה מנומשות, אפה קצת גדול, שערה פרוע, עיניה הירוקות בולעות את סביבתה בלי הרף, כאילו היא מדברת באמצעותן.

 "אני אוהב את מי שאני אוהב."

 "מי?"

 "לא חשוב."

 "אוף! טיפש אחד."

 "אז אני יכול לחזור למיטה שלי?"

 "לא! תישאר על ידי ותיתן לי נשיקה, אז אני ארדם. אחרת אספר לסבא ג'ייקוב שלא קיבלת אותי יפה, ושאתה בדיוק כמו שמספרים שהיה הדוד שלך אלכסנדר, וסבא לא יתן לך יותר החלפות מהבולים שלו!"

אני מתקרב לנשק את הלחי המנומשת שלה, בעלת העור המחוספס, הלא-נעים – בעצם, אולי אני מגזים – אבל אני לא אוהב אותה, ופתאום היא נרתעת, והעיניים הירוקות שלה נוצצות בחשכה.

 "לא, קודם שתגיד שאתה אוהב אותי..."

אני בחיים לא אגיד לה דבר שכזה מפני שאני לא משקר, אבל אני מניח את ידי על החזה שלה, שכבר בולט, אמנם לא כמו אצל הדודה שלה לורט, ואומר לעצמי שגם החזה של טלי רסקין מרמות-הצופים בולט ככה, והלוואי שאזכה לגעת בו – אבל יותר בטוח שהבריטים יעזבו את הארץ משאני אזכה לגעת בו. רותי הודפת אותי ואומרת:

 "גס אחד. למה לא ענית לי על המכתב? קודם תגיד שאתה אוהב אותי, אז אני אולי אתן לך לגעת, קצת..." היא מפהקת.

 "דברים כאלה לא אומרים סתם." אני מתעקש.

 "טיפש."

היא שמה את ידה על הזרוע שלי, כאילו אני שייך לה, אבל כעבור כמה רגעים היא מתחילה לנשום מתוך שינה, ואני מדלג חזרה למיטתי. כף-ידי, שנגעה בה רגע מתחת לחולצה, בוערת. אני מוכרח להגיד לכם שאני לא מבין מדוע כל פעם מנסים להדביק לי דמיון לאנשים אחרים, ואומרים שאני בדיוק כמו הדוד שלי, אלכסנדר.

שבכלל נעלם.

המשך יבוא

* * *

שלום רב,

תודות על פרסום הפרק מתוך הספר על הסרג'נט [גיליון 580]. מעניין ומרתק!

בברכה,

י"ז

לי"ז היקר,

תאר לך את ההרגשה המחורבנת שלי, שהספר הזה יצא כבר ב-1994, ולדעתי הוא שם בכיס הקטן כמה מטובי הרומאנים ה"חשובים" שיצאו מאז, אבל איש לא התייחס אליו ואיש אינו יודע שהוא קיים וכבר יצא לאור, ואיש כנראה גם לא מבין את המציאות המורכבת שהוא מתאר.

שלך

אהוד

לאהוד היקר שלומות,

באמת ליבי-ליבי לך על כך שיש לך עוגמת נפש מכל הדברים האלה. וכי איך לא תהיה לך? עולמנו הפוך על הפוך על הפוך – והסדר, אם היה, הפך לאנטיסדר. האנטיסדר הוא הסדר היום. הכול מוכיח את זה, ואתה יודע את זה יותר טוב ממני. יצירות מופת שראוי לשוב ולקראן שוב ושוב – נדחקות לעולם השיכחה לטובת פטפוטי [פתפותי] ביצים ריקים שחוזרים על עצמם בלי טעם ובלי ריח, והאיכותיים נדחקים לפינה. בלי סוף סיבות ותככים ואינטרסים משחקים כאן. מיספר אנשים שכתבו ספרים ומשום מה הפכו אותם למותג כותבים מים חיים ללא קץ והנה ספריהם נחטפים. אתה קורא בהם שלוש מאות עמודים, שאפשר לצמצמם לשמונים. ואני ממשיל את זה לסיר מרק צבאי גדול שיש בו אפון אחד בלבד, ואתה צריך לעמול כדי לדוג אותו (הסיר של הגששים שבתחתיתו כתוב ברוך ג'מילי...)

צריך לזכור שבהרבה מאוד שטחים הדבר הוא כך! לא שזה מנחם במשהו בעל עניין כמוך, שטורח ועובד ומוציא ספר ראוי כל כך – והנה, יוק!

כמה ציירים שהיום יצירותיהם נמכרות במיליונים סבלו חרפת רעב? לא תמיד בגלל שלא היו מי שהעריכו אותם בזמנם אלא גם מפני סיבות נוספות שלא לעניין, והדברים ידועים.

ואתה תמשיך בפועלך עד מאה ועשרים. אנו נהנים מיצירותיך מאוד.

בברכה,

י"ז

* * *

"קוסמלים" בירושלים – הזמנה למופע ספרותי

"קוסמלים" (קוסם מלים) – תחת כותרת זו יתקיים מופע ספרותי המוקדש לזאב ז'בוטינסקי וליצירתו, המופק על-ידי מועצת ז'בוטינסקי הפועלת במשרד ראש הממשלה, במלאות 130 שנה להולדתו.

הערב התקיים ב"בית שמואל", סמוך למלון המלך דוד בירושלים,

ביום שני, י' בחשוון תשע"א, 18.10.2010, בשעה 20.00.

בערב ישא דברים היו"ר החדש של המועצה הציבורית להנצחת זכרו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי – פרופ' משה ארנס.

ישתתפו אמנים וזמרים מן השורה הראשונה: אלון אוליארצ'יק, משה איבגי, אפרת בן-צור, אפרת גוש, ערן צור ושלומי שבן, וכן: סבטלנה נטקוטביץ, עמנואל הלפרין ואבשלום קור.

מכון ז'בוטינסקי בישראל מסייע להפקה.

אוטובוס מיוחד ייצא בשעה 17.45 מבית ז'בוטינסקי מתל-אביב ובחזרה מירושלים. ההסעה היא בחינם ומספר המקומות מוגבל.

פרטים והרשמה: סוניה, מזכירות המכון, טלפון 03-6210642

המעוניינים להבטיח מקומם באולם, מתבקשים לאשר בהקדם בטלפון:

 02-6203463

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* זה נכון שיש בעייה בכך שאין די מקום בבית הספר התיכון בעומר לנערות הבידואיות מהיישוב השכן אבל אפשר לפתור אותה בכך שתותר כניסה חופשית לגנבי-הרכב הבידואים לעומר בכל שעות היממה וכך תופסק סוף-סוף הגזענות היהודית.

* ברכות לנשיא איראן הטינופת מחמוד אחמדיניג'אד, העומד לבקר ביום רביעי במדינת הטרור של החיזבאללה בדרום-לבנון (האוגרת נשק שסיפק לה לסיבוב הנוסף עם ישראל) –והעומד לזרוק מעבר לגדר הגבול אבן על ישראל כפי שעשה בשעתו אדוארד סעיד אללה יִרְחַמוֹ ברוך דיין אמת: "יהי רצון שהאבן שתזרוק מלבנון תשנה במרומים את מעופה ותנחת על ראשך ותפצח אותך כמו גרף של רעי ועביט של מי רגליים וכי בהיוודע הדבר בארצך תפרוץ בה שמחה אדירה כמו לאחר שמרוצצים ראשו של נחש ארסי, ואזרחיך יצאו במחולות ברחובות טהראן וייקבע במדינת פרס יום חג לזכר מותך כמו פורים של היהודים בשושן הבירה!"

* תשובתה של ברכה נאמן הנאמנה, האחראית על מבצע שילוט הבתים-לשעבר של הסופרים והאמנים בתל אביב, בקשר להיעלמות אבן ההנצחה לחנה רובינא ברחוב גורדון 36:

"אכן הוצאנו את אבני ההנצחה של רובינא ופן מאחר והכלבים הפכו את האבנים לבית שימוש ציבורי. נציב את האבנים על עמודים בגובה של חצי מטר ונחזיר אותם בחזרה ביום רביעי הבא [הקרוב]."

אנחנו חוששים שגם אם ירימו את אבן ההנצחה על עמודים, הדבר לא ימנע את חירבון היונים והציפורים עליה, את כתמי הבומבאלאך הנופלים מן העץ ואת הגרפיטי!

* "כשמדברים אמת לא צריך לזכור!" – אלי מויאל, ראש העיר שדרות לשעבר, שזוּכּה, לאחר שלוש שנים, מצטט את אימו בראיון ב"קול ישראל", יום ראשון, 10.10.10.

* עיריית תל אביב עומדת לחלק חינם לתושביה ולמבקריה מתקן-מצח לראייה אחורית, מעין חצי-כובע בצורת חגורה גמישה שמוצמדת למצח ושולחת קדימה זרוע עם ראי, שבאמצעותו יכול הנידון-להידרס לראות מקדימה מה קורה מאחורי גבו, כמו נהג במכונית. מחוגי העירייה מוסרים שהחלוקה חינם זולה יותר מהעמדת פקחים במידרכות שיאסרו על הנסיעה באופניים ובשאר כלי משחית, חלקם ממונעים – וחוץ מזה צריך לחסוך כסף לקראת הריסתו של היכל התרבות, אשר חברת האחים שמינדי כבר החלה החודש בהריסתו, עם פתיחת העונה של הקונצרטים – כדי להרגיל את הקהל להזנחת ההיכל, לטינופו ולביזויו!

* מה היה מעשה הפשע הנורא ביותר עד כה במאה ה-21 – שמדיר מנוחה מהאו"ם וממועצת זכויות האדם של האו"ם, ומבית הדין הבינלאומי בהאג, ומממשלת טורקיה, ומהתקשורת העולמית, ומוועדת טירקל, ומהאידיוטים המוסריים בישראל, ומנתן זך, ומדוד גרוסמן, וממרבית מדינות הטרור והצביעות שבעולם, דוגמת איראן – ניחשתם נכונה, הריגת תשעה חברי ארגון הטרור הטורקי על הספינה "ואווי מרמרה" בידי לוחמי השייטת של צה"ל, שאותם ניסו המנוולים הטורקיים לרצוח, אך ללא הצלחה, כי שלנו מיומנים יותר, וזו הסיבה שאנחנו שורדים, למגינת ליבם של רבים כל כך בעולם.

* נודע לנו כי מוזיאון גוטמן לאמנות מחפש אוצר/ת חדש/ה במקום טלי תמיר, וכי האוצרת של התערוכה בעלת הכיתובים הפרו-פלסטיניים הרחוקים מן האמת, של הצלם ראאד, שנערכה במוזיאון לאחרונה – ד"ר רונה סלע, כבר הגישה את מועמדותה. נודע לנו גם שכבר ב-2008 היא פוטרה מתפקידה כאוצרת תערוכה במוזיאון חיפה בשל נטיותיה הפרו-פלסטיניות [ר' עליה בגוגול], מה שלא הפריע לה להיקלט במוזיאון גוטמן בתקופתה של האוצרת הראשית טלי תמיר. אם ד"ר סלע תקבל את התפקיד – היא עלולה להמשיך את את דרכה הפרו-פלסטינית של טלי תמיר! – הבה נקווה כי המוזיאון ימצא אוצר/ת ברוח מורשתו של נחום גוטמן, שלא יראו בתפקידם במה לסילוף ההיסטוריה של ישראל ותרבותה מתוך מגמה פוליטית פוסט-ציונית, ושייגמר הפרק המביש והשערורייתי האחרון בתולדות המוזיאון, שגורם לעצמותיו של גוטמן לחרוק בלילות בקברו שבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

אתם לא מאמינים? לכו לשמוע! – זה אמיתי כמו הכיתובים ההיסטוריים והצילומים [בעיצובו של צביקה זליקוביץ] שהוסרו מקירות מוזיאון גוטמן בקומה השנייה (אולי בשל היותם ארצישראליים וציוניים מדי, כלומר, אמיתיים) – ואמיתי כמו הכיתובים הפרו-פלסטיניים שנוספו לתערוכות בו – בתקופת האוצרת הראשית טלי תמיר ובת-חסותה ד"ר רונה סלע!

* כדי לסכל אפשרות של סיכול ישראלי ממוקד של פעילי הטרור הפלסטיני ברצועה יצאה מאצלם הוראה שכל פעיל שלהם, ובייחוד בעל דרגה גבוהה – לא יִסע במכונית מבלי שיהיו בה עימו לפחות שני ילדים קטנים, וזאת כדי שבכל מקרה של פגיעה בו יהיה אפשר לטעון וגם להראות בטלוויזיה המערבית שזרועות האוויר של ישראל עסוקות ברצח תינוקות פלסטיניים! – ובוודאי שלקראת פסח זה יהיה עוד יותר אטרקטיבי באירופה, כי הרי בצה"ל אוכלים מצות.

יש לשער שהארגון העני "אמנסטי ישראל" ייתן בקרוב חסותו לתערוכת הצילומים של הילדים הפלסטיניים הנרצחים בידי ישראל ברצועה – ויש רק לקוות שהיא לא תיערך במוזיאון הנמצא בעיירה הפלסטינית-לשעבר נָאוֶוה [אואזיס] סֶדֶק, שליד ההתנחלות תֵל אָבִּיבּ.

* הידעתם כי כשם שלמוצאי-שבת קוראים מוֹצָ"שׁ כך לסוף-שבוע קוראים סוֹפָ"שׁ? – זאת גם לידיעת היפנים מכת המקוייה השרים את הגבעטרון בעברית.

* אנחנו מחכים בקוצר-רוח לייבוא של עגבניות ממדינות הים התיכון. אולי סוף-סוף נוכל לאכול עגבניות של בני-אדם, כמו הבלדי והמרימנד של פעם, ולא הכדורים הקשים עם לב ירוק-בהיר וללא טעם וללא אפשרות של קילוף, שמגדלים בישראל כבר שנים רבות (למעט עגבניות השרי היקרות, שהן לפעמים גם מצויינות, ומשמרות את טעמן של העגבניות של פעם!). ובכלל, מעולם לא הבטחנו לכם גן של עגבניות בחורף, גם לא של מלפפונים. עד לפני כחמישים שנה היו העגבניות הראשונות של העונה מגיעות מעין גדי לשוק הסיטונאי בתל אביב רק באביב ובמחיר 5 לירות הקילו, והחממות טרם נראו אז בארץ.

* חדשות פלסטין-רבתי: מנגנוני הביטחון של מדינת פלסטין-הרשות-בגדה שיתפו פעולה עם מדינת פלסטין-בעתיד-ישראל בחיסול נשאת כרמי ומאמון נתשה, שני רוצחים בשליחות מדינת פלסטין-עזה-חמאס, שהיו אסירים לשעבר במדינת פלסטין-בעתיד-ישראל; הם רצחו ביריות ארבעה תושבי התנחלות בית חגי, יצחק וטליה איימס, אבישי שינדלר וכוכבה אבן-חיים בליל ה-31 באוגוסט. מדינת פלסטין-ירדן טרם הגיבה על רצח הפלסטינים ממדינות אחיותיה.

* ממכתבם של יותר מ-100 קצינים ולוחמים במילואים לרמטכ"ל: "אנו החתומים מטה, מביעים בפניך, מפקד צה"ל, את אכזבתנו המרה משתיקת הגורמים המוסמכים בצבא ופועלם של גורמים אלה עד כה בתיק המשפטי שנוהל ובפסק הדין שנתן נגד שני חיילי גבעתי אשר חירפו נפשם בקרב, והורשעו על מנת לרצות גורמים בינלאומיים. --- אנו מתביישים בשתיקה הרועמת שלך ושל שר הביטחון על שלא מצאתם לנחוץ לגבות את החיילים, לחזק את רוחם, לעודד את חבריהם, לנסות להציל מכבודם של אלה שפעלו בשמכם ושיישארו לעד עם צלקות העופרת היצוקה. --- אנו פונים אליך כמפקדם של החיילים וכמי ששלח אותנו לקרב להשמיע קול חד וברור נגד פסיקת בית-הדין ולשדר את המסר הברור: צה"ל אינו מפקיר את בניו הלוחמים!" אחד ממובילי המכתב הוא סגן (מיל') יאיר ליכטרמן, שהיה מפקדם של שני החיילים. ["ידיעות אחרונות" 10.10.10, בכתבתו של ראובן וייס].

איפה אתם, אבירי המלחמה הציבורית היומיומית המתוקשרת-היטב נגד "הפקרת" גלעד שליט – שתצאו עכשיו למערכה חשובה לא פחות והיא נגד הפקרת חיילי צה"ל שלחמו עבורכם והגנו עליכם? כולל המקרה של סגן (מיל') אדם מלול!

* עוד סימפטום למצב הכלכלי הנורא של ישראל, על מיליוני ילדיה הרעבים, הוריהם המובטלים והעוני הפושה בה בכל פינה – "בספטמבר החולף עברו בנתב"ג 1.122 מיליון נוסעים ב-8,338 נחיתות והמראות. הנתונים משקפים גידול של 9.3% בתנועת הנוסעים ושל 10.3% בתנועת המטוסים לעומת ספטמבר 2009." ["דה מארקר", 9.10]. וכדאי להוסיף גם שהעגבניות עולות 17 שקל הקילו ובלעדן העניים ימותו מרעב או יחלו במחלות נוראות!

* עד היום לא ברור לנו מדוע סאדאת, האחראי הראשי למלחמת יום הכיפורים ולהריגתם של אלפי חיילינו, נתפס מתוך ערגה ובצורה כה חיובית בציבור הישראלי, כאילו השלום הִשכיח את אחריותו למלחמה הנוראה ולקורבנותיה – ואילו מנהיגינו דאז, שהביאו לנו ניצחון מדהים לאחר הפתעה קשה, זוכים מדי שנה לקיתונות של בוז וחרא על ראשיהם כאילו הם היו האויבים האמיתיים שלנו, הם רוצחי בנינו – ולא סאדאת! – הלא בעיקר בזכות חוסר יכולתה של ממשלת מצרים מאז ועד היום לספק ללא תמיכת ארה"ב את הפיתות הזולות והמסובסדות לעשרות מיליוני אזרחיה העניים – נמשך תהליך השלום! אחרת...

* כותרת: "החוג של ענקי הספרות העברית נאבק על המשך קיומו", מאת אור קשתי. ["הארץ אונליין", 8.10]. "ארבעה-עשר סטודנטים נרשמו לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, לקראת שנת הלימודים האקדמית אשר מתחילה ביום ראשון. זהו המיספר הנמוך ביותר של סטודנטים חדשים בתולדות החוג, שנחשב בעבר לאחד היוקרתיים ביותר באוניברסיטה העברית, ואף נהנה ממעמד בינלאומי יוצא דופן. 'אנחנו במצוקה אמיתית, וראשי האוניברסיטה צריכים להתעורר. אם המגמה הזו תימשך בשנים הקרובות, אני חושש לעתיד החוג כמסגרת עצמאית,' אומר ראש החוג, ד"ר אריאל הירשפלד. לדברי ד"ר הירשפלד, שהתמנה לפני כשנה לעמוד בראש החוג, בעשור האחרון נרשמה ירידה עקבית במיספר הסטודנטים החדשים, הנרשמים לתואר ראשון – מכ-30 סטודנטים לפני כעשר שנים ל-14 כעת. 'הדבר העצוב והמדאיג ביותר הוא שלא מדובר בתופעה חדשה, אלא בגסיסה מתמשכת של החוג לספרות עברית – ואף אחד לא מצליח לטפל בבעייה,' אומר איש סגל, שביקש שלא להתראיין בשמו." עד כאן מדברי אור קשתי.

אכן, מה הפלא ש"גוססים" אם בראש החוג עמד עד לפני שנה פרופ' חנן חבר, חוקר ספרות מבולבל, שהוא במידה מסויימת פרו-פלסטיני ואנטי-ציוני, שבקושי אפשר להבין את כתיבתו ודרך הרצאתו הכבדה, והוא טוען בין השאר כי אסתר ראב אינה משוררת ילידית כי היא נולדה במושבה בבית שדיברו בו אידיש, וכי הילידים האמיתיים הם הפלסטינים! ומן הסתם ככה "מתקדמים" אצלו גם תלמידיו, הדור הבא של החוקרים הפוסט-ציוניים המדופלמים של החוג לספרות עברית הגוסס באוניברסיטה העברית בירושלים! –

ואילו ד"ר הירשפלד, המוכשר והרהוט פי כמה מפרופ' חבר, ואשר גם על אסתר ראב הרצה בהרבה הבנה ואהבה כי הוא קרוב לנופיה, לעולם הצומח והחי שלה – גם הוא, לפני שנים, פירסם ב"תרבות וספרות" של "הארץ", על פני עמוד שלם – מחקר תמוה העוסק בהשפעתה של אום-כולתום על הספרות העברית החדשה!

אנחנו נזהרנו כל ימינו באוניברסיטה, בראשית שנות השישים של המאה הקודמת – שלא להתקרב לחוג של "ענקי הספרות העברית" גם כשהיה "בשיא תפארתו" [וראו על כך ברומאן שלנו "שלוש אהבות", שיוצר הטעייה סאטירית שכאילו כן למדנו ספרות עברית באוניברסיטה] – וככה אמנם נשארנו סופר נידח ולא "ספרותי", אבל אנחנו משעשעים את עצמנו בתקווה שאולי משום כך קל יותר לקרוא אותנו, וגם את חיימקה שפינוזה שלנו, שמחבב מאוד את האמירה: "אין שמחה כשמחה לאיד!"

* * *

משה כהן: ד"ר אריאל הירשפלד בלי יהדות וציונות

ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ד"ר אריאל הירשפלד, הוא איש מודאג. ויש לו סיבה טובה לכך, מאחר שרק 14 סטודנטים נרשמו השנה לחוג שלו. והחוג בסכנת סגירה. זה גם לא מוסיף למעמדו האקדמי של הירשפלד. נשאלת השאלה כל כך למה?

אני רוצה ברשותכם להציע הסבר: שמעתי לא מזמן ראיון עם ד"ר הירשפלד, והוא סיפר על דרכו בעולם הספרות העברית. לדבריו לא נמשך אל הספרות העברית עד שנות העשרה לחייו, עד שגילה את לאה גולדברג. וכל כך למה, כי הוא סולד מיהדות ומציונות, ולאה גולדברג חפה מנטיות מגונות אלו.

אני מעלה השערה שיש סטודנטים שאינם נמשכים לספרות עברית חפה מיהדות וציונות והם מעדיפים ללמוד ספרות עברית באוניברסיטאות אחרות. עובדה שבהן יש הרבה יותר סטודנטים לספרות עברית.

תמהני, אדם השונא יהדות וציונות, מה יש לו לחפש בספרות עברית? נכון, רבים מהסופרים בני זמננו חפים מיהדות וציונות, אבל אבות הספרות העברית, אלה שיצרו נכסי צאן ברזל, השתיתו את יצירתם על היהדות והציונות. ד"ר הירשפלד הנכבד, למה לא תעבור לספרות טורקית, למשל, לא תמצא בה הרבה יהדות וציונות. שם הצלחתך מובטחת.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ברכות לחברי גרעין "שדמות"

מייסדי קיבוץ עין גדי שעודם חיים

במלאת 56 שנים לגיוסנו לצה"ל

פרופילֵי כ"ק1 ביום 10.10.54

* * *

Rare 1960's video

The Trout

Zubin Mehta, Jacqueline DuPre, Daniel Barenboim, Pinchas Zucherman, Itzhak Perelman, rare 1960's video.

A must-watch and listen to the end. How young and vibrant they were.

http://www.youtube.com/watch?v=8yX4iiPMhnI

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,048 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,030 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל