גיליון מס' 582

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בחשון תשע"א, 14 באוקטובר 2010

עם צרופת שער הספר "הגמל המעופף" מאת ד"ר מרדכי נאור ובתיה כרמיאל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַחְמָדִינִיגָ'אד וְרוּחַ-הָרְפָאִים.

משה גרנות: אשראי גדול מדי, על ספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן".

אורית ברנר: בָּמְבִּינָה האתון. // נעמן כהן, דודו אמיתי ואהוד בן עזר.

נעמן כהן: 1. פח האשפה בגבעת חביבה. 2. חובת הלימוד של הנרטיב הערבי.

3. לאיזה עם משתייך פרופסור זנד?

ידידיה יצחקי: אפשר לומר שיוסה אוהב אותנו! // עופר חגאג: אהבה גדולה של יוסה לישראל. // מוניקה כהן: האם אתה כתבת את ההערה?

אהוד: כיצד נוצרתי? – תשובה ליוסף אתר, המכור.

מתי דוד: מיהו הארגון היהודי "ג'יי סטריט"? // רפי גרינצויג: ברכות לדוריאל.

עמוס גלבוע: הכוח העיראקי בסוריה באוקטובר 73'. [ציטוט].

יוסף חרמוני: מייזליש וההכרה בעם הפלסטיני: מהפך?!!

אורי הייטנר: 1. נתיב לכל נרטיב? 2. בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית.

משה כהן: הנדון: אזרחות, נאמנות, עצמאות?

יוסי גמזו: סִפּוּרָהּ הַמְּרַגֵּש שֶל אֵם יִשְׂרְאֵלִית שֶאִמְּצָה וְגִדְּלָה יֶלֶד פָּלִיט וְיֶטְנָאמִי.

מוטקה נאור: לחובבי גמלים בכלל – ו"הגמל המעופף" בפרט.

צביקה שטרוסברג: בשבחה של ח"כ שלי יחימוביץ.

 ישראל סגל: על "אין שאננים בציון", ספרו של אהוד בן עזר.

 יעל ויילר ישראל: על מה נשתברו הקולמוסים של דימיטרי שומסקי?

 אילן בושם: 10 שירים. // גרימי: "איך שחטתי פרות קדושות".

אליהו הכהן: העגלה ערופה משכבר הימים. // יואל נץ: כאשר הנפט ישמש רק לייצור הוואזלין. // ד"ר חנן טאובר: דזירה לא היתה אחותו של נפוליאון אלא...

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ג'.

* * *

יוסי גמזו

אַחְמָדִינִיגָ'אד וְרוּחַ-הָרְפָאִים

סְקוּפּ מַדְהִים שֶנִּגְלָה לִי מִפִּיו שֶל קָאנוֹן * מִשוּרוֹת מַשְתַּ"פֵּינוּ בִּדְרוֹם לְבָנוֹן *

בִּדְבַר שֵד שֶהוֹפִיעַ הַלַּיְלָה כְּאוֹת * לִנְשִׂיאָהּ שֶל אִירָאן בַּחֲלוֹם-בַּלָּהוֹת... *

מֵאַחַר שֶרוּחוֹת-רְפָאִים – כָּךְ נִמְסַר

בְּתוֹלְדוֹת הַסִּפְרוּת – מוֹפִיעוֹת לְעֵת לַיִל

בַּחֲלוֹם בְּנֵי-תְּמוּתָה (כְּמוֹ שֶל יוּלְיוּס קֵיסָר

בַּחֲלוֹם רוֹצְחוֹ בְּרוּטוּס, לִפְנֵי שֶהַחַיִל

שֶעִמּוֹ עָמַד בְּרוּטוּס לִלְחֹם בְּפִילִיפִּי

מוּל גֵּיסוֹת אוֹקְטַבְיָנוּס –  וְכָךְ, כַּזָכוּר,

גַּם אָבִיהוּ שֶל הַמְלֶט, סִימְבּוֹל אַרְכִיטִיפִּי

שֶל מוֹרֶשֶת הָאָב לִבְכוֹרוֹ הַבָּחוּר,

רוּחַ-אָב שֶהוֹפִיעָה כִּדְמוּת-רְפָאִים

בְּטִירַת אֶלְסִינוֹר בְּנוֹשְׂאָה אֵלָיו מֶסֶר

מֵאַרְצוֹת הַמֵּתִים אֶל אַרְצוֹת הַחַיִּים) –  

יְסֻלַּח לִי אֵפוֹא אִם אוֹסִיף לְלֹא חֶסֶר

אֶת פְּרָטָיו שֶל מֵידָע מְסֻוָּג וְסוֹדִי

שֶגֻּנַּב לְאָזְנִי וְגִלָּה בַּחֲשַאי לָהּ

כִּי בִּטְרִיק שֶל גּוֹרֵם-הַפְתָּעָה יְסוֹדִי

נִתְגַּלָּה לִנְשִׂיאָהּ שֶל אִירָאן רַק הַלַּיְלָה

בִּשְנָתוֹ הַטְּרוּפָה עַל אִַדְמַת לְבָנוֹן

צֵל-רוּחָהּ שֶל מִין דְּמוּת מִקְרָאִית שֶנּוֹתְרוּ לָהּ

רַק שָעוֹת מוּעָטוֹת טֶרֶם צֵאת מַנְגְנוֹן-

הַנָּשִׂיא עִם הַבּוֹס אֶל הַגְּבוּל, מוּל מְטוּלָה.

כִּי בְּעוֹד אַחְמָדִינִי-(big mouth)-נִיגָ'אד

מִתְהַפֵּךְ עַל עַרְשׂוֹ שָם בִּשְנַת-נְדוּדִים

כְּשִישְלִיק עַל אֵש-מַאנְגָּל, מִצַּד אֱלֵי צַד

וּבְשָׂרוֹ נַעֲשֶׂה חִדּוּדִים-חִדּוּדִים

כִּי מָחָר יִתְאָרֵחַ בַּבַּאלָד בִּינְת-גְּ'בֵּיל

שֶאוֹתוֹת פִּגְזֵי צַהַ"ל עוֹדָם נִכָּרִים

בְּבָתָּיו – הוּא נֵעוֹר מִשְּנָתוֹ, מְפַלְבֵּל

בְּעֵינָיו שֶאוֹתָן הוּא בְּפַחַד מֵרִים

לְמוּל גִּ'ין שֶהוּא רוּחַ אוֹ צֵל-רְפָאִים

שֶעָקַף אֶת זְקִיפֵי מִשְמָרוֹ הָאִישִי

שֶל נָשִׂיא שֶדָּמָיו מֵאֵימָה נִקְפָּאִים 

הַמֵּטִיחַ בּוֹ פֶתַע בְּקוֹל חֲרִישִי:

"יָא מַלְעוּן אַבּוּ-נַחְס הַגּוֹרֵם לִי בָּעוֹר

לִסְמַרְמֹרֶת, שוּ אֶסְמַכּ וּמָה רְצוֹנְךָ?"

וְעוֹנֶה לוֹ הַגִּ'ין: "שְמִי בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר."

– "מָה בִּלְעָם? שוּ בִּלְעָם?" סָח בְּחִיל וּמְבוּכָה

הַנָּשִׂיא – וְהַגִּ'ין שֶהִזְכַּרְנוּ לְעֵיל

מְגַחֵךְ וּמֵשִיב: "אוֹתוֹ זְבּוּן שֶטָּרַח

לְקַלֵּל שָם, יָא אַהְבָּל, אֶת עַם יִשְׂרָאֵל

שֶבַּסּוֹף, עַ'ס בִּין עַ'נוֹ, יָצָא מְבֹרַךְ..."

– "אַךְ אֶצְלִי הֵם בִּכְלָל לֹא יִזְכּוּ לִבְרָכָה,"

מִתְעַצְבֵּן אַחְמָדִינִיגָ'אד, "אֶבֶן אַטִּיל

לְעֶבְרָם, יָא בִּלְעָם, בְּכָזֹאת הֲטָחָה

שֶתַּזְכִּיר לָהֶם שָם אֶת 'שִיהָאד', אוֹתוֹ טִיל

שֶאֲנִי מְאַיֵּם בּוֹ בְּכָל סְפִּיץ'-פְּלַסְתֵּר

בַּנֻסְחָה 'לְהַשְמִיד, לַהֲרֹג, לְאַבֵּד'

כַּכָּתוּב בִּמְגִלַּת הַיָּאהוּדִית אֶסְתֵּר

בַּתָּכְנִית שֶל הָמָן (שֶאֲנִי מִתְכַּבֵּד

לְהַמְשִיךְ אֶת דַּרְכּוֹ) – וּמָחָר, עִם הָנֵץ

הַחַמָּה, בִּסְבִיבוֹת הַגָּדֵר הַטּוֹבָה

תְסַמֵּל אוֹתָהּ אֶבֶן, כְּעַיִט אוֹ נֵץ,

כִּי שְעַת הַכְחָדַת הַיָּאהוּדִים קְרוֹבָה,

אַךְ כֵּיוָן שֶאוֹתָהּ שוֹאַת-פֶּתַע קָשָה

אֶת יוֹזְמֶיהָ תַפְלִיל כְּיוֹזְמֵי קוֹדַמְתָּהּ

אַכְחִישֶנָּה, שֶכֵּן בְּעִסְקֵי הַכְחָשָה

שֶל שוֹאוֹת יֵש לִי כְּבָר הִתְמַחוּת נְאוֹתָה."

– "אבָל אֵין לְךָ שוּם נִסָּיוֹן כְּמוֹ שֶלִּי,"

מִתְקַלֵּס בּוֹ בִּלְעָם בַּנָּשִׂיא הַפָּרְסִי,

"עֵת מַלְאַךְ אֱלֹהִים, מִתּוֹךְ יַחַס שְלִילִי

לְכָל אַקְט אַנְטִישֵמִי הִקְצִין עַד לְשִׂיא

אֶת הַפַארְסָה הַזֹּאת וְהֵצֵר אֶת דַּרְכִּי

בְּגָדֵר (וְזוֹ לֹא הַגָּדֵר הַטּוֹבָה)

וְאַף הִיא, אָתוֹנִי, הִתְמָרְדָה נֶגְדִּי כִּי

כָּךְ הוֹרָה לָהּ הַבּוֹס הַגָּדוֹל וְצִוָּה

כִּי גַם צְלֹף אִם אַצְלִיף בָּהּ – אֵין טַעַם לִרְטֹן

וְעַל טַאקְטִיקָה אַנְטִי-יָאהוּדִית לִשְמֹר,

כִּי אָמְנָם בְּהֶמְתּוֹ שֶל בִּלְעָם הִיא אָתוֹן

אַך בִּלְעָם הָרוֹכֵב עַל גַּבָּהּ הוּא חֲמוֹר..."

– "אַךְ אֲנִי," סָח לוֹ כְּבוֹד הַנָּשִׂיא, "לְעוֹלָם

 לֹא אֹמַר עַל אוֹתָם אָהֳלֵי יַעֲקֹב

שוּם 'מַה-טֹּבוּ', שֶכֵּן כְּיוֹרְשוֹ הַמֻּשְלָם

שֶל הָמָן – אֶת עַמָּם אֲקַלֵל וְאֶקֹּב!!!"

– "סְטֶנָה שוֹּיֶה," נוֹזֵף צֵל רוּחוֹ שֶל בִּלְעָם

בַּפָּרְסִי הָאַרְסִי, "וְדִיר בַּאלַכּ, יָא שֵיח':

כְּיוֹרְשוֹ שֶל הָמָן אֵין סָפֵק כִּי תִּטְעַם

גַּם אֶת טַעַם הָעֵץ שֶעָלָיו, בַּהֶמְשֵךְ,

נִתְכַּבֵּד מַר הָמָן בְּאוֹתָהּ עֲנִיבָה

בָּהּ זָכָה גַם סָאדָאם הָעִירָאקִי, שֶכֵּן

נִסְתַּבֵּר לִי כִּי יֵש לַיָּאהוּד בְּרִית כְּתוּבָה

עִם הַבּוֹס הַשּוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים – וּמִסְכֵּן

הוּא הַתֶּס הַמַּטִּיל בָּהֶם אֶבֶן בְּלֹא

שֶיָּבִין כִּי עַל סְמַךְ גְרָוִיטַצְיָה פְּשוּטָה

מָה שֶעָף לוֹ לְמַעְלָה עָשׂוּי גּוֹרָלוֹ

לְאַלְּצוֹ שָם לִצְנֹחַ בְּמִין חֲבָטָה

עַל פִּי חֹק פִיסִיקָאלִי שֶקַּל לְפָרְשוֹ

אֶל הַכְּסִיל שֶיִּדָּה אוֹתָהּ אֶבֶן עַצְמָהּ

וְעָלוּל עוֹד לַחְטֹף אוֹתָהּ, טְרָאח, עַל רֹאשוֹ

בְּאוֹתָן יְעִילוּת וּזְרִיזוּת וְעָצְמָה."

כֹּה אָמַר אוֹתוֹ גִ'ין בַּחֲלוֹם לַנָּשִׂיא

שֶנִּזְעַק בִּצְוָחָה כִּי פְּחָדָיו נִתְגַּבְּרוּ

וַיִּיקַץ – אַךְ כִּדְבַר הַפִּתְגָּם הַפַּרְסִי:

"חֲלוֹמוֹת, אָיָתוֹלַהּ, לֹא שָוְא יְדַבְּרוּ..."

* * *

משה גרנות

אשראי גדול מדי

על ספרה של נורית גרץ "על דעת עצמו –

ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן"

עם עובד, 2008, 528 עמ'

"על דעת עצמו" מחייב דיון נפרד על הדמות שעליה נכתב הספר, ודיון נפרד על סגולותיו של הספר.

נושא הביוגרפיה רחבת ההיקף שלפנינו הוא עמוס קינן, סופר, מחזאי, תסריטאי, פובליציסט, מתרגם, צייר ופסל. ללא ספק מדובר בדמות יוצאת דופן בכישוריה הרבים וביכולת שלה להשפיע על המילייה התרבותי בארץ ובצרפת. עמוס קינן נולד ב-1927 בתל-אביב. היה חבר במחתרת הלח"י והשתתף במסגרת זאת במעשי שוד והרג. נמנה עם ראשי "הכנענים", אשר דגלו במדינה עברית המשתלבת ב"מרחב השמי". במלחמת השחרור לחם בחטיבה 8 תחת פיקודו של יצחק שדה. היה בעל טור סאטירי ב"הארץ" בשם "עוזי ושות' " (1951-1952). בשנות החמישים היה מחברם של חוברות "טרזן" תחת שם העט "יובב". בשנים 1954-1962 התגורר בפריס, שם עסק בפיסול ופירסם מחזות, ביניהם "הבלון", "הדינוזאורים", "האריה". האמן פייר אלשינסקי אייר שניים מספריו בצרפתית, ומוריס בז'אר עיבד את מחזותיו, שהוצגו בפריס ובשווייץ. בתקופה זו פירסם טור קבוע בעיתון "העולם הזה" בשם "הסכין המשוטטת", וכן מדור בשם "שביבים מעיר האורות" בעיתון "ידיעות אחרונות". את יצירותיו של עמוס קינן תירגמה לצרפתית שותפתו לחיים דאז, הסופרת כריסטין רושפור.

עם שובו לארץ ב-1962 החל לכתוב טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", פעילות שנמשכה 40 שנה. כן היה לו טור בעיתון זה של מבקר מסעדות תחת שם העט "לוקולוס". יצא לשליחויות עיתונאיות שונות בעולם, וערך יחד עם דן בן-אמוץ את העיתון "ציפור הנפש". את מאמריו פירסם גם ב"ניו-יורק טיימס" וב"ניישן". לאחר מלחמת ששת הימים נשלח מטעם מחלקת ההסברה של משרד החוץ לראיין אישי רוח כסארטר, מרקוזה וחומסקי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנות השישים ביים מיספר סרטים, ביניהם "כמה זה נפלא", שזכה בפרס. כתב פזמונים לאריק לביא, ל"החלונות הגבוהים", ל"גשש החיוור" ועוד. מחזהו "הרכבת האחרונה" הוצג ב"הקאמרי". התסריט שכתב לסרט "חור בלבנה" בבימוי אורי זוהר, זכה בפרס מטעם ביה"ס לקולנוע ע"ש סם שפיגל. כן השתתף בסרט של משה מזרחי "אורח בעונה מתה". מחזותיו "כי עודני מאמין בך" ו"חברים מספרים על ישו" (אשר צונזר), "אולי רעידת אדמה", "הורה טוויסט", "שמפרחת" ו"הדרך לעין חרוד" הוצגו בתיאטרונים שונים. ב-1974 הצטרף למפלגתו של אריק שרון "שלומציון" (שמה של המפלגה כשם בתו של עמוס קינן). ספרו "אל ארצך – אל מולדתך" שימש בסיס טקסטואלי לסרטו של מרדכי קירשנבאום "בורות המים", המתעד מפגש של שני אוהבי ארץ-ישראל החלוקים בדעותיהם – נעמי שמר ועמוס קינן. בשנות השמונים היה אוצר המוזיאון הפתוח ב"תפן". ציוריו ופסליו הוצגו באכסניות אמנות שונות בארץ. הרומן שלו "הדרך לעין חרוד" תורגם לשמונה שפות ועובד לסרט הוליוודי (1990). בשנות השמונים היה נציג ישראל באו"ם. עיבד את "החייל האמיץ שווייק" של י' האשק למחזה וזכה על כך בפרס בינלאומי.

יבול מרשים לכל הדעות, אך הקורא את הביוגרפיה של נורית גרץ, שהיתה רעייתו במשך 46 שנים, ואשר בוודאי לא התכוונה להשחיר את פניו בעיני ציבור הקוראים – לומד שהמילייה התרבותי הישראלי העניק לו אשראי הרבה מעבר למה שהגיע לו. הוא מופיע תדיר כמטיף בשער מעמדה מוסרית ומצליף בראשי המדינה שהרסו לו ולחבריו את חלום המדינה שלמענה לחמו במחתרות ובצבא. בעיקר מתועל זעמו כלפי בן-גוריון, שלדעתו, הפך את חלומו היפה לסיוט (עמ' 315, 410). לאחר שבצעירותו האמין במדינה גדולה מהנילוס עד הפרת, בה יחיו יחד בהרמוניה יהודים וערבים "העברים", הוא משנה את דעתו, ומטיף לשתי מדינות לשני עמים (עמ' 220). אבל איננו מניח לרעיון של קונפדרציה ישראלית-פלסטינית (עמ' 460). הוא לוחם נגד חוק השבות "הגזעני", ומגנה את פעולות התגמול הגובות קורבנות חפים מפשע – מזה, ואת האדישות כלפי מוראות השואה – מזה (עמ' 301). נאבק נגד הפקעת קרקעות מערבים, ומטיף לשלום ולשיקום הפליטים (204, 412), יחד עם זה, כל עוד אין שלום, הוא מוכן להמשיך להיחשב "כובש" (עמ' 515), ומלין על כך שאין במרחב הערבי משורר אחד לרפואה שיזיל דמעה על סבלו של ילד יהודי (עמ' 404). וכן, הוא נאבק למען שחרור המדינה מהכפייה הדתית, וכדי להגשים את חלומו החילוני – הוא שש להסתבך עם החוק (עמ' 220-292). מצד אחד הוא דוגל בערכים של השמאל, אך מצד שני – הוא מצטרף למפלגת "שלומציון" של "הנץ", איש הימין – אריק שרון.

קשה להאשים אותו במקוריות ובראשוניות באף אחד מהגיגיו ובאף אחד ממעשיו, ולא רק זאת, עמידתו כמטיף בשער כנגד מדינה שהשחיתה את מעשיה ו"הרגה" את חלומו ואת חלומם של חבריו הלוחמים – נראית בעיני קורא ביוגרפיה זו כחסרת כל בסיס – הוא מתואר בספר זה כבעל נכות מוסרית כרונית:

הוא שותה אלכוהול עד אובדן החושים – וכל כך – כדי לא להיות בחברתם של אנשים עימם הוא נמצא בעל-כורחו. הן בתל-אביב והן בפאריז הוא מבלה את כל לילותיו בברים, וכשהוא נזרק מאחד (בגלל אלימותו), הוא עובר לשני, ומרוקן בקבוקים שלמים – על הרוב על חשבון אחרים (עמ' 294, 299). האיש שגינה את פעולות התגמול, השתתף בצעירותו בפעולות טרור של הלח"י, שדד יהודים למען קופת המחתרת, והרג, מלבד חיילים אנגלים, גם אזרחים חסרי ישע. בפעולה בקטמון הוא הרג ערבי שלא ענה לו כשדרש ממנו סיסמה. השתתף בקרב המביש בדיר יאסין, ירה שם באישה, אבל כיוון שהוא נפגע מריקושט כבר בשלבים הראשונים של הקרב, הוא כביכול איננו אחראי לפשעי המלחמה שבוצעו שם (עמ' 130-205).

היתה לו כמיהה בלתי ניתנת לריסון להרס (גם להרס עצמי! – עמ' 359). האיש המטיף בשער, שנא את כל העולם. דן בן-אמוץ תיאר איך הוא קם בבוקר ומתחיל לשנוא (עמ' 256). באחד המכתבים לאחיו הצעיר אלי הוא כותב: "הייתי מחרבן על העולם, אך אין לי מספיק חרא" (עמ' 407).

מחשבות של הרס קיננו בו כבר בילדותו (עמ' 69), וכשהוא מגיע למסקנה ש"גנבו לו את המדינה", וזו הפכה להיות מכורה לעסקנים דתיים, הוא מחליט להטמין פצצה בביתו של השר הדתי פנקס (עמ' 220-292), לחלופין, הוא מתכנן לשים פצצה ברחוב ליליינבלום כדי להבהיל את הספסרים (עמ' 325, 327). רוב חבריו, שהיו עימו במחתרת, מסתייגים מתשוקתו הבלתי ניתנת לריסון להרס, והם רואים בו אדם שאיננו מבקש לשנות את העולם, אלא לפוצץ אותו (עמ' 337). רק חברו שאלתיאל מסכים עם דרכו – שניהם מניחים פצצה במרפסתו של השר פנקס, וכשזאת איננה מתפוצצת, הם חוזרים למחרת ומניחים פצצה ליד הדלת. הפעם יש פיצוץ, אך השניים נתפסים על-ידי מארב משטרתי. למרבה הפליאה, השניים יוצאים זכאים במשפט, וכל זאת משום עדות השקר של עמוס, בגלל השלומיאליות של המשטרה ובגלל הלוליינות המשפטית שעורך-הדין מיכה כספי הצליח להציג בפני השופטים (עמ'-292).

לאורך המשפט, שנמשך חודשים, שוכרת אימו הענייה את מיטב עורכי הדין: ש' תמיר, א' לובצקי, הניגמן, הגלר, כספי. הוא מפטר אותם בזה אחר זה, ואינו חס על כספה של אימו, שנאלצה להתמודד עם לווייתני המשפט האלה ועם מלווים בריבית כדי להציל את בנה.

עמוס קינן שהה בפאריז במשך תשע שנים, שנים בהן צרפת התמודדה עם סוגיית שחרורה של אלג'יר. כצפוי, הוא השתייך למחנה שדגל בהענקת עצמאות לארץ המוסלמית הזאת מעולה של צרפת, אך גם שם נחשף עמוס קינן "המפוצץ" – הוא מתכנן להניח פצצות בבתי קפה (עמ' 442) ומוכן לצאת להדריך את אנשי הגרילה האלג'יראים בנשק ובחומרי חבלה (עמ' 453).

נורית גרץ גם מציינת, מה שידוע לקוראי כתביו של עמוס קינן ("מתחת לפרחים", "את והב בסופה"), שגם גיבוריו, ילידי רוחו, הם בעלי תשוקה בלתי נשלטת להרס ולהרג (ראו דוגמאות בספר, בעמ' עמ' 311, 415)

לפי השקפת עולמו של עמוס קינן מותר להרוג למען עולם שאין בו הרג, והוא מצהיר: "תמיד הייתי בעד להשמיד את הכול, אפילו את עצמי". (עמ' 378, 391; ראו גם עמ' 393).

פרשה אחרת, בה מתגלה המצפון המעוות שלו היא פרשת זוגיותו עם הסופרת המצליחה כריסטיאן רושפור: היא מוצאת אותו בביבים של פאריז, מתאהבת בו וחושבת שהוא גאון. היא מתרגמת את כתביו לצרפתית (כשהגיע לפאריז, הוא ידע רק מילה אחת בצרפתית – merde ! – אפרופו החרא שבה הוא מוכן לכסות את העולם!). היא מקשרת בינו ובין שמנה וסלתה של העילית הספרותית בפאריז. הוא חי בביתה ועל חשבונה, והיא אף קונה עבורו אטלייה, בו יוכל לצייר ולפסל. ומה היא מקבלת בתמורה? הוא מתרועע עם עשרות נשים אחרות (ויויאן, אלזה, בריג'ט, סטפאני, ננסי, חברה של יגאל תומרקין שלא ננקב שמה, רוזט, חברתו של אנרי קוראל, ניקול, ז'יז'י, נירה, מריאן, ג'ון, קתרין – רשימה חלקית), את חלקן הוא אפילו מארח בביתה של כריסטיאן (למשל, בריג'ט, סטפאני, רוזט), כשהוא שיכור כלוט, אלים, ומחולל פוגרום בביתה של זאת שכל כך היטיבה עמו (עמ' 366 ואילך, 401 ואילך, 435 ואילך, 446-448). הוא מחזר אחרי דניז, חברתה הטובה של כריסטיאן, למרות שהיא דרשה ממנו במפורש שלא יעשה כן (עמ' 469 ואילך).

פליאה היא כיצד שונא אדם זה זכה לכך שהוא נחשב במילייה התרבותי של מדינת ישראל כ"שופרו של המצפון"!

ועתה נעבור לדיון בסגולות הספר, לאמנות הכתיבה של נורית גרץ: הספר נכתב ללא ספק ביד בוטחת, תוך ניצול ידע חובק עולם. הכתיבה היא פיוטית מאוד – מצד אחד, וכזאת שאינה עושה הנחות – מצד שני. כפי שמסתבר מתוך הכתוב לעיל, אין כאן התנחמדות, ואין שירי הלל, כפי שנהוג בלא מעט ביוגרפיות הכתובות בידי בעלי עניין (במקרה שלנו – המחברת היתה, כאמור, חברתו לחיים ורעייתו במשך 46 שנים), אבל יחד עם זה, אני מודה שלא תמיד רוויתי נחת ממהלך כתיבה: בספר יש קטעי יומן של עמוס קינן (בו החל לכתוב מ-1939) ואחרים, קטעים מתוך ספריו ומתוך ספריה של כריסטיאן רושפור, ראיונות פרטיים שערכה נורית גרץ לעמוס קינן (חסר הסבלנות!), לחברות ולחברים מן העבר. יש גודש של תעודות ליד כתיבה פיוטית, וקו כרונולוגי מפותל, תוך קפיצות לא מפוענחות מעניין לעניין. הציפייה של קורא ביוגרפיה היא קודם כול להתוודע אל פרטי חייו של נושא הכתיבה, ובמקרה כזה לוליינות ספרותית היא ממש מכשול להשגת המטרה הבסיסית הזאת.

אחת החידות של הספר היא ההתחקות אחר יחסה של נורית גרץ אל עמוס קינן. הקורא איננו יודע אם היא אוהבת אותו, מעריצה אותו, או אולי שונאת את עריצותו, שתיינותו, יצר ההרס שלו. הקורא מתוודע לכך שהיא ניצודה ברשת כמו שאר אהובותיו (באה בשליחות של חבר לבקר אותו באטליה, שקנתה לו כריסטיאן, והוא מציע לה, כמו לכולן, רחצה באמבטיה... – עמ' 511).

אולי רמז נמצא בעובדה שהספר מתחיל בתיאור הדמנציה, בה לקה עמוס קינן בזקנתו, והספר גם מסתיים בכך.

* * *

אורית ברנר

בָּמְבִּינָה האתון

במבינה היתה האתון של משק אייזנשטדט בפרדס-חנה. שם זה ניתן לה מנעוריה על שום עיניה ומראה המלבב כשל במבי – עופר האיילים. היא שימשה את סבי שכנא ואת דודי שאוליק ואבי – מיכאל, בנסיעתם לפרדס המרוחק מהבית, ברחוב הדקלים עד לגבול בנימינה ממש. העגלה הקטנה, שיצוליה התחברו לרתמת במבינה, הובילה בדרך-כלל את סבי או אבי ואחיו, ומאחוריהם הטורייה הנצחית ואולי מזמרות ודברי אוכל שסבתי, מלכה, ציידה בהם את היוצאים ליום עבודתם הארוך בפרדס המרוחק.

גם אנו, הילדים, זכינו מדי פעם לרכב ולשבת בעגלה מאחורי במבינה. (טרקטור או מכונית – לא היו בנמצא בימים ההם), וזה היה כלי תחבורה זמין, זול ואמין, (אף אם איטי למדי...) אך כדברי ליפא העגלון – איש לא מיהר אז לשום מקום, ולמרבית הפלא, ההספקים – הספיקו היטב לצרכים, ולהיפך... אהבנו את במבינה אשר טופלה וטופחה כראוי. והיא, על-פי-רוב, החזירה לנו טובה ושירתה אותנו נאמנה, לצרכי נסיעה ומשא.

בני דודי, שלמדו בביה"ס החקלאי בפרדס-חנה, בוודאי לא התעמרו בחמור המוסד היפה והציורי... [הכוונה למיקדו, הזכור לנו משני הגיליונות הקודמים. – אב"ע].

* * *

נעמן כהן, דוּדוּ אמיתי ואהוד בן עזר

דודו אמיתי: [ציטוט מגיליון 581] נעמן [כהן] עוד יכול לכתוב שהשנאה לישראל מאחדת את כל ערביי ישראל ושאין "ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי," נשאלת השאלה באיזה פח אשפה של דברי בלע, שנאת האחר, בורות וגזענות הוא נובר?

אהוד: אגב, לפני שאתה משמיץ אותנו, יש לך תשובה עניינית לשאלה של נעמן כהן? [ציטוט מהערה בגיליון 581].

דודו אמיתי: אתה שואל ברצינות?! זה לא ברור מהתשובה שלי?! זה לא ברור לך מהיכרותך עם הציבור הערבי בארץ?! רואים בהשמדת היהודים (בה' הידיעה) מופת מוסרי?! אתה צריך אותי לעדות כזאת?! האם זו דוגמה לפער עליו מצביע מדד השלום האחרון? 

אני מתחלחל משאלתך זו (ייחסתי לך יותר רוחב דעת) אבל אם יש צורך אסדר מפגש עם כמה מידידיי כאן. 

אני עדיין לא מאמין ששאלת את זה ופירסמת.

עצוב –

 דודו

אהוד: היו לי כמה וכמה ידידים ערבים ישראליים, סופרים, שהיו "גשר לשלום עם שכנינו", החלפנו הרבה מחמאות וקיימנו מיפגשים משותפים, אבל אחרי האינתיפאדה של שנת 2000, והדברים הכואבים שאמרתי וכתבתי על אודותיה, הם נעלמו וגם אינם עונים למכתביי. כן, אני מאוד פסימי. ואני לא חושב שיחסי ידידות בין יהודים לערבים, וגם קירבה פוליטית, חשובים וחיוביים ככל שיהיו, יסירו מעלינו את האיום הקיומי. לולא צה"ל לא היינו מחזיקים כאן מעמד אפילו יום אחד, וידידינו הערבים, אם היו מנסים לעזור לנו, היה צפוי להם גורל דומה לזה שמונה לנו תחת כיבוש פלסטיני-ערבי! כן, המזרח התיכון איננו הבועה של גבעת חביבה!

* * *

נעמן כהן / שלוש רשימות

1. פח האשפה בגבעת חביבה

על דבריי שאין "ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי." מגדף אותי החבר דודו אמיתי, (חב"ע 581), באומרו שאני נובר "באיזה פח אשפה של דברי בלע, שנאת האחר, בורות וגזענות."

ושוב מעניינת מאד החיבה של אנשי "השומר הצעיר" למונח "אשפה". בדומה לבולשביקים שאימצו את המונח, ממשיך גם החבר אמיתי להשתמש בו כל אימת שאין לו טיעון הגיוני. בשעתו מצאו בטיוטה מודפסת של נאום של משה סנה את ההערה בכתב ידו: "טיעון חלש, להרים את הקול." בדומה לכך  נוהג החבר אמיתי. כשאין לו טיעון הגיוני, כמנהג אנשי השוה"צ הוא שולח את בר-השיח לפח האשפה.

חבר אמיתי, במקום להשתמש בתארים "פח אשפה", "דברי בלע", "שנאת האחר", "בורות", ו"גזענות", אנא הראה את ידענותך, אהבת הזולת שלך, ואי-גזענותך, והוכח את בורותי. אנא הבא "ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס, בהם הוא תובע את השמדת היהודים – הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי!" – הנה לך אתגר, הבא את ריאד כבהא מנהל המרכז היהודי-עֲרָבי לשלום בגבעת חביבה. אנחנו מחכים.

שימו נא לב להבדל. קבלת החוק המחייב מתאזרח להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית גררה מיד הפגנות של יהודים. ראו למשל את השחקנית הנפלאה חנה מאירצ'ק מירון שנזעקה מיד להפגנה בכיכר העיר. חנה מירון נעמדה על רגל אחת (רגלה השנייה נקטעה בפיגוע טרור ערבי) וקראה את מגילת העצמאות שבה נאמר שישראל מדינה יהודית. חנה עצמה מאמינה שישראל צריכה להיות מדינה יהודית אך היא מפגינה בטענה שהדברים עלולים לפגוע בערבים. שימו לב, למרות שנפגעה קשות ע"י הטרור הערבי היא דואגת לכבוד הערבי. השמעתם פעם על ערבי המפגין נגד אמנת החמאס הקוראת להשמדת היהודים? השמעתם פעם על ערבי האומר שיהודים עלולים להיפגע ממנה? מה לעשות, חבר אמיתי, עד עתה טרם נמצא ערבי איש רוח, או איש ציבור שיצא נגד אמנת החמאס.    

ראו למשל את ח"כ אחמד טיבי שמזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם: http://www.youtube.com/watch?v=CI2ezTQRug4

מעניינת עוד יותר היכולת האנאליטית הדיאלקטית של החבר אמיתי. שימו לב להיגיון: מי שמביא את העובדה שעד עתה טרם קם ערבי איש רוח, או פעיל ציבור, או בוגר קורס לדו-קיום בגבעת חביבה, שהצהיר או הפגין  שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסרי," – הוא- הוא הגזען האומר דברי בלע ושנאת האחר. עולם הפוך. לפי החבר אמיתי, מי שמזדהה עם אמנת החמאס אינו גזען ואילו מי שקובע את העובדה שאין ערבי שיצא נגדה, הוא גזען. הבנתם את זה? דומני שזה מפותל יותר מהדיאלקטיקה ההגליינית.

 איני אוהב את השימוש בביטוי "אשפה". (אצלנו בחדר האוכל בקיבוץ ניסו לעדן קמעא את המילה "אשפה" והשתמשו בביטוי "ציבורית" או "כלבויניק"), אבל אם בכל זאת שואל החבר אמיתי באיזו אשפה אנחנו נוברים? נשיב לו: באשפה של גבעת חביבה. הנה נבור לנו קצת אשפה בפח המוסד. שימו לב לכתוב באתר המוסד:

"המרכז היהודי-ערבי לשלום הוקם בגבעת חביבה, סמינריון הקיבוץ הארצי, בשנת 1963, במטרה לקרב בין היהודים לערבים בישראל, ולחנך להיכרות ולשותפות בין שני העמים. המרכז פועל ברוח ההומניזם ושוויון ערך האדם. הוא שואף להוות גורם מוביל במימוש הדמוקרטיה והשוויון האזרחי בין יהודים לפלשתינים אזרחי ישראל, ובהשגת פיוס ושלום בין עמי האזור. המרכז מהווה בית-יוצר למודלים חדשניים לקידום מטרותיו החינוכיות והחברתיות, הוא מתנהל ופועל בדרכים של מפגש, דיאלוג, שותפות, לימוד, עיון וחקר. מפגשים."

הנה סמינר דו-יומי בגבעת חביבה, המפגיש נוער יהודי וערבי ישראלי לסדרה של סדנאות של התוודעות הדדית אשר מטרתן הפחתת הניכור ההדדי ויצירת כר ראשוני לעיצוב של עתיד משותף המבוסס על כבוד הדדי. התוכנית נתמכת על ידי אנשי עסקים ישראלים וקרנות מחו"ל. אי אפשר להכחיש. מילים יפות. מטרות נעלות שאני חותם עליהם בהתלהבות. אבל, הנה עובדה מדהימה. בכל הפעילויות הללו של גבעת חביבה אין פעולה כלשהי היוצאת נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. בכל הפעולות יוצאים רק נגד הגזענות היהודית. איך נסביר את העובדה שאנשי הדו-קיום של גבעת חביבה אינם יוצאים נגד הגזענות הערבית-מוסלמית?

ההסבר פשוט. כבר מרקס קבע ש"ההוויה קובעת את ההכרה" ו"אלוהים של היהודי הוא הממון". מענקים וכספים מקבלים רק על פעילות דו-קיום שיוצאת נגד הגזענות של היהודים. כדי לממן את פעילויות גבעת חביבה יש לצאת נגד היהודים, רק לזה יש תקציב. רק לזה מוכנים הממנים לתת את ממונם. גם כאן אני מקווה שאני טועה. אדרבא יציג לנו החבר אמיתי, סילבוס, דיון, הרצאה, בגבעת חביבה, העוסקים במסגרת שיעורי ה"דו קיום", גם בגזענות המוסלמית, למשל באמנת החמאס. החבר אמיתי, בקשר לאשפה עליך לדעת, אם לא מנקים אשפה זה מתחיל להצחין.

2. חובת הלימוד של הנרטיב הערבי

(נשלח ל"הארץ" אך לא פורסם)

החלטת משרד החינוך לבטל את לימוד הנרטיב הערבי במגזר היהודי היא שערוריה. קיימת חובה ללמד בכל בבתי הספר במגזר היהודי את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנרטיב הערבי:

1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60,  סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

2. האמנה הפלשתינאית (1964): בהתבסס על דברי מוחמד שעל היהודים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי ולשלם ג'יזיה (מס גולגולת). (קוראן סורה 9 פסוק 29). קובעת האמנה הפלשתינאית שהיהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.

3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים. "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," שהרי מחמד אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם).

4. חזון ערביי ישראל (2006): ערביי ישראל מגדירים עצמם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." ערביי ישראל אינם מכירים בזכות העם היהודי למדינה: "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשימור יהדות מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה." ומטרתם: חיסול המדינה היהודית.

לא יעלה על הדעת שתלמיד יהודי בבית ספר של מערכת החינוך של מדינת היהודים יישאר בור ולא יכיר באופן מלא את הנרטיב הערבי.

מעניין האם בגבעת חביבה מלמדים את הנרטיב הערבי?

3. לאיזה עם משתייך פרופסור זנד?

(נשלח ל"הארץ" אך לא פורסם)

איך משתייכים לעם? שואל פרופ' זנד, ("הארץ" 26.9.10). ה"תגלית" המחקרית של זנד, שהיהודים אינם עם, אלא רק דת, פורסמה כבר לפני שנים ב"אמנה הפלשתינאית". שני האינטלקטואלים, יאסר ערפאת ופרופסור זנד, ש"גילו" שהיהודים אינם עם, מפרידים בכוונה את המושגים כדי לשלול מהעם היהודי את זכותו לריבונות. מעניין שע"פ הנרטיב הערבי-מוסלמי הקדום, "עם ישראל" זהה למונח "עם יהודי". שמו הערבי של הרמב"ם למשל הוא: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרדבי, אל-אשראלי (איש קורדובה הישראלי). "ישראלי" במובן "יהודי", מונח הכולל עם (אומה) ודת.

בידוע שאין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית למושג "עם". ("עם" הוא קבוצת אנשים המגדירה את עצמה כ"עם"), מעניין לדעת לאיזה עם משייך זנד את עצמו? האם הוא רואה עצמו שייך לעם הפולני כאזרחות הוריו, ואולי לעם הגרמני-אוסטרי כמקום לידתו? ניסיונו של זנד לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד "הלאום הישראלי" שהוא המציא, נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית," ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי.

* * *

ידידיה יצחקי: אפשר לומר שיוסה אוהב אותנו!

אהוד היקר,

תמהני, סוף סוף סופר ימני בדיעותיו, תומך עקבי בישראל, רק שיש לו ביקורת על מדיניותה, כשם שיש לו ביקורת קשה גם על אויבינו, ואתה כבר פוסל אותו. שלא כ"אנשי רוח" רבים, הוא מעולם לא החרים אותנו, ולא הטיל ספק בזכות הקיום שלנו, ואפשר לומר שהוא אוהב אותנו. זה יוצא ברור לגמרי מהראיון שלו עם גדעון לוי, אף על פי שהוא, המראיין, ניסה להדגיש דווקא את הביקורת.

אתה יוצא לעיתים קרובות נגד ההערכה שמקבלים סופרים בהתאם לדעותיהם, ואני חושב שאתה צודק בהחלט. אבל ורגס יוסה הוא סופר גדול, בלי קשר לדיעותיו הימניות. לפני 30 שנה התפעלתי מ"העיר והכלבים" שלו, ועד היום אני מתפעל מהגיוון הרב שביצירתו, ומהאיכות הגבוהה שלה. לדעתי, הפרס מגיע לו, ללא כל ספק.

אגב, מתהלכות שמועות זדוניות שכמה סופרים ומשוררים מספרות העולם היו אנטישמים, גלויים וסמויים. שקספיר, גוגול, דוסטוייבסקי, למשל (שנוסף לכך הם גורמים למורים שלנו לדיכאון, כטענת משרד החינוך). מזל שאף אחד מהם לא קיבל עדיין פרס נובל.

 ידידיה יצחקי 

* * *

עופר חגאג: אהבה גדולה של יוסה לישראל

שלום רב,

לא הצלחתי להבין את הפער בין ההקדמה שניתנה במכתב העיתי [581]  לדברים שאמר יוסה בראיון, הקדמה הנותנת כיוון שלילי – לבין הדברים עצמם. בסה"כ נאמרו דברים שבחלקם הגיוניים ואולי לא נעימים לשמיעה ואולי דברים מוטעים רעיונית לחלק מהאנשים, אך בוודאי אין כאן  ניתוק או הזיות כפי שעולה מדברי ההקדמה. אין הסתה ואין גזענות נגד ישראל. יותר מכך יש הרבה אמירות על האהבה הגדולה לישראל.

תודה,

עופר חגאג

* * *

מוניקה כהן

האם אתה כתבת את ההערה?

קראתי את הראיון שנתן הסופר מריו ורגס יוסה לגדעון לוי ואיני מבינה על מה מדבר באה ההערה בכותבת הנוספת – ראו מי האיש, מה הן דעותיו, מי הם חבריו ומה מידת הבנתו ההזוייה במתרחש כאן... (האם זה אתה, אהוד, זה אשר כתב את ההערה בכותרת?)

מה קרה לסבלנות וסובלנות לדעותיו של האחר , גם אם הן לא תואמות את דעותיך.

לצערי בשנים אחרונות יש לפרנסי המדינה שלנו 0 סבלנות לדעות, לימוד, חופש דיבור של אלה שאינם מסכימים עם דבריהם.

הדבר הולך ומתחזק עם כל חוק גזעני חדש שמוצע ומתקבל, עם רדיפת כל התנגדות למשטר, עם כוונה לפגוע בחופש המחשבה האקדמית ועם החלטות בזויות לשנות את ההיסטוריה הנלמדת בבתי ספר.

אנחנו לא רחוקים מ"משטרת מחשבות" ועונש כבד לכל מתנגד כלומר אנחנו לא רחוקים מפגיעה אנושה בדמוקרטיה ובפלורליזם הדעות.

וכי מה אומר הסופר בנושא מדינת ישראל? הוא מביע את הערכתו ואת קשרו האמיץ לארץ. אמנם הוא ביקר בשטחים ושמע (שומו שמיים) הסברים מנציג ארגון "שוברים שתיקה" והוא קובל על הפגיעה בזכויות אדם בשטחים (הרי לא תתכחשו למה שקורה נגד עיניכם ממש).

הכותב את ההערה בכותרת קורא לדברים אלה "הזויים".

אם כך יש אחוז ניכר של האוכלוסיה שהיא "הזוייה" לא פחות.

אני נמנית ביניהם וכנ"ל סופרים חשובים כגון דוד גרוסמן ועמוס עוז. אבל לדעת המעיר את ההערה אלה הם החברים הפסולים של הסופר בעל פרס הנובל. שעצם הקשר איתם הופך את ורגה לבזוי ולא ראוי להערכה.

מה עוד שאת הראיון מנהל לא פחות מגדעון לוי, העיתונאי הראוי למלוא חופן השמצות בגלל דעותיו שהוא לא מסתיר.

אם הבנתי לא נכון את ההערה בכותרת המאמר, אנא האירו את עיניי.

אהוד: הבנת היטב. אבל אני חושש שאת האיזור שאת חיה בו אולי אינך מבינה. גם לא את הנזק שגורמים לנו אלה המתרפסים בפני אויבינו. אני מאחל לכל המבקרים אותנו, כולל יוסה, והמנהיגים הערבים – שמדינותיהן תהיינה כישראל שלנו – דמוקרטיות, חופשיות ולא מושחתות; ואילו את מתארת את ישראל בצורה הזוייה, דמונית, כמו רוסיה בימי סטאלין.

כן, אני כתבתי את ההערות, ואני עומד מאחוריהן במאה אחוז! הן מצביעות על רווח תקשורתי ופוליטי גדול לאנשים שקמים נגד ישראל – וזאת מצד עולם צבוע שמתגמל או מממן מלכתחילה את המעבירים עלינו ביקורת!

* * *

אהוד: כיצד נוצרתי?

כל כך כיף לי לקרוא את העיתון שלך. האמן לי, אם לא היית קיים – היו חייבים להמציא אותך.

יוסף אתר

המכור

אהוד: כל הבעייה בהמצאה אותי היתה בכך שלפני שנולדתי, וכבר אחרי שהוריי נישאו, היתה לאימי הפלה, כנראה טבעית, בחדרה, ואז עשו אותי, גם כן בחדרה, שם עבד אבי בשנת 1935, אבל כאשר נולדתי, באפריל 1936, כבר גרו בפתח-תקווה. ואכן, אילו היה נשאר בחיים אותו אח שלי שלא נולד – והוא לא היה אני, לא היו ממציאים אותי!

* * *

מתי דוד

מיהו הארגון היהודי "ג'יי סטריט"?

מזה קרוב לשנתיים פועל בארה"ב ארגון יהודי חדש שהציבור בארץ לא מודע עדיין לנזק שגורמת פעילותו לאינטרסים של מדינת ישראל. המדובר בארגון שמטרתו להתחרות ולפגוע במעמדו ובהשפעתו של איפא"ק (AIPAC) – ארגון הלובי היהודי הוותיק, הגדול והמשפיע ביותר בארה"ב, הפועל מזה שנים רבות, למען כל ממשלות ישראל בהצלחה רבה ביותר, במימשלים, בתקשורת ובפוליטיקה האמריקאית.

"ג'יי סטריט" הוקם כשלוחה אמריקאית של "שלום עכשיו" הישראלי. יעדי פעילותו דומים וזהים לאלה של "שלום עכשיו" – תמיכה במימשל הנשיא אובמה על מנת ללחוץ על ממשלת ישראל להענות לתביעותיו בנושא הפלסטיני.

לאחרונה נודעו הפרטים על המימון ועל הפעילות של הארגון:

המממן הראשי של הארגון הוא ג'ורג' סוֹרוֹס. מיליארדר יהודי, סוחר מט"ח, יליד הונגריה, אנטי ישראלי ואנטי ציוני מוצהר וגלוי. הוא הצהיר בזמנו בגאווה: "אינני ציוני ואינני יהודי מאמין." הוא טען שישראל אשמה באנטישמיות החדשה. הוא קורא להכרה בחמאס. הוא תרם לארגון 750 אלף דולר בשנים 2008, 2009.

תורמת מסתורית מהונג קונג בשם קונסולאסיון אדוסקוֹל תרמה לארגון 800 אלף דולר. שמועות שלא אומתו, רמזו כי הכסף מקורו סעודי או מימון עקיף נוסף של סוֹרוֹס.

"ג'יי סטריט" גינה את ישראל על פעולתה בעזה נגד החמאס. הארגון סירב לגנות את דו"ח גולדסטון. הארגון סייע לארגן לגולדסטון פגישות עם חברי קונגרס אמריקאים. הארגון מסייע ומממן מועמדים עוינים לישראל, בפריימריס לקראת הבחירות לקונגרס ולסנט. בראשו עומד המנכ"ל ג'רמי בן עמי. חלק מתורמי הקרן החדשה לישראל בארה"ב, הם גם תומכי "ג'יי סטריט".

* * *

רפי גרינצויג: ברכות ליוסף דוריאל

מכובדי בן עזר שלום רב,

ראשית רצוני להודות לך על 'העיתון האינטרנטי' שהוא כמשב רוח נעים בחדר מעופש. ועל ההתמדה בהוצאתו. שלח גם ברכה לאלי מייזליש. נדמה לי שמנהיגי ישראל לדורותיהם, בגלל "קו החזית המזרחית", החמיצו ומחמיצים את ירדן-פלסטין. צריך לזכור גם את "ספטמבר השחור", ואולי עוד לא מאוחר. 

וגם ברכות ליוסף דוריאל – איני מבין איך מדינתנו מסוגלת לוותר על שירותיו. 

ולענין שבנדון – אסב תשומת ליבך למוסף הארץ מ-16 ספטמבר 2005, גם אז פורסם מאמר גדול מאת גדעון לוי על ידידו המאוכזב מאיתנו מריו ורגס יוסה. נדמה לי שהמאמר הנוכחי הועתק משם – עם תוספת עופרת יצוקה.

מי צריך אויבים עם ידידים שכאלה? 

אגב. פה ושם אני מצליח לרכוש את ספריך, המודפסים, בחנויות לספרים משומשים. מעט, מה שאומר שהבעלים שלהם אינם ששים להיפרד מהם.

כל טוב,

רפי גרינצויג

* * *

עמוס גלבוע

הכוח העיראקי בסוריה באוקטובר 73'

בפרוטוקול מה-7 באוקטובר 1973, על הדיון המפורסם שהחל ב-14:45 ושבמהלכו המליץ דיין לנטוש פצועים, הופיע משפט בתוך סוגרים שאמר כך: "שר הביטחון מקריא לקט אמ"ן על תזוזת כוחות עיראקים."

עבורי, כמו עבור רבים אחרים, היה זה משפט רב משמעות, המקפל בתוכו פרשה אסטרטגית-היסטורית (עם אקטואליה לעתיד) בנושא "כוח המשלוח העיראקי". הנייר שקרא שר הביטחון היה פרסום בהול שהוציא הענף באמ"ן האחראי על סוריה וירדן (ענף 5), בפיקודו של סא"ל (לימים אלוף) אבי יערי, בשעה 14:40. הוא היה כתוב בכתב יד, שמסר את הידיעה שלפיה ניתנו הוראות לכוחות צבא עיראקיים לנוע לעבר סוריה, והוסיף פרשנות קצרה: "הכוח העיראקי הקרוב ביותר לסוריה הוא דיביזיה משוריינת 3, והחטיבה הראשונה שלה תוכל להגיע לאזור דמשק תוך 30 שעות." המכותבים של המסמך הבהול היו אנשי הצמרת הצבאית והביטחונית (כתפוצת קבע) וכן הקמ"נים של פיקוד צפון ומרכז, חיל האוויר, ועוד גורמים אופרטיביים ומודיעיניים.

מאותו רגע, ענף 5 סיפק לכל הגורמים הללו מידע שוטף, עדכני ומדוייק על תנועת הדיביזייה המשוריינת 3 העיראקית, על חטיבותיה ויחידותיה – לעבר דמשק, ולאחר מכן על הדיביזיה המשוריינת השנייה, דיביזיה 6. חיל האוויר ניסה לעכב את תנועת הכוחות העיראקים, אך נכשל. יחידות מיוחדות שהונחתו בעומק השטח, על ציר ההתקדמות של הכוחות העיראקים – נכשלו. מבחינה מודיעינית היה כאן הישג בלתי רגיל, פרי מאמצים של שנים. אבל, נוצרה אצלנו אגדה של "אלף לילה ולילה": המודיעין לא ידע על העיראקים, המודיעין נכשל כאן כישלון חרוץ נוסף. כרגיל במחוזותינו האגדה נבנתה על-ידי סתם רשעים שלא יכולים לישון טוב בלילה אם לא השמיצו ביום את המודיעין, או על-ידי סתם בורים ונבערים.

 כל העדויות שהוצגו בעבר בימי עיון על מלחמת יום הכיפורים, נפלו על אוזניים ערלות. בא עכשיו הפרוטוקול ומתקן עוול היסטורי שנעשה לאגף המודיעין, אלא אם כן יטענו הרשעים שמדובר בזיוף!

אבל, בצד ההישג האדיר היה גם כישלון אדיר. השניים דרים כנראה בכפיפה אחת. האוגדות שלחמו ברמת הגולן, ובראש ובראשונה האוגדה של דן לנר, לא ידעו דבר וחצי דבר על העיראקים!! – פיקוד צפון, מסיבות שלא ידועות לי וטרם נחקרו, לא דיווח על כך לכוחות! והוא ידע גם ידע על העיראקים. וכך, ב-12 אוקטובר 73', החטיבה הראשונה של הדיביזיה המשוריינת 3 העיראקית, תקפה מהאגף הדרומי, בהפתעה מוחלטת, את האוגדה המדוללת של דן לנר שהיתה בהתקדמות לכיוון דמשק, במסגרת המתקפה של צה"ל בצפון חזית רמת הגולן הסורית. ההופעה של העיראקים נפלה על כוחותינו כרעם ביום בהיר. כללו של דבר, הכוחות העיראקיים בלמו את התקדמות צה"ל לכיוון דמשק, הצילו את הצבא הסורי מחורבן, איפשרו הקמת מערך הגנה סורי-עיראקי ובכך יצרו תפנית אסטרטגית בחזית הצפון.

 הלקח העיראקי שהופק ותורגם למעשים בשנים שלאחר מכן היה לבנות "כוח משלוח" משוריין אדיר מימדים שיגיע במהירות לזירות הלחימה בסוריה/ירדן. הלקחים של צה"ל היו שניים: בתחום המודיעיני: הכורח העליון להעביר חומר מודיעיני ישירות לכוחות הלוחמים, ומיידית. ובתחום האסטרטגי-אופרטיבי: התגבשות המושג "חזית מזרחית" שבה העוצמה העיראקית מהווה כוח הכרעה אסטרטגי.

"מלחמות המפרץ" (1991, 2003) העבירו מהעולם את העוצמה העיראקית ואת מושג "חזית מזרחית". אך מה צופן לו העתיד לגבי עיראק ו"חזית מזרחית" באם תהיה תחת הגמוניה איראנית?

[ציטוט מ"מעריב", 11.10.10]

* * *

יוסף חרמוני

מייזליש וההכרה בעם הפלסטיני: מהפך?!!

אלי מייזליש ("על עבדאללה ה-2 לוותר על כסאו", חב"ע 581) מציע לעבדאללה השני, מלך ירדן, לרדת מכסאו. מייזליש מצהיר כי במאמרו הוא מתכוון ליצור דעת קהל יהודית וכל-פלסטינית שתאמץ את הצעתו: הקמת רפובליקה פלסטינית במזרח-הירדן, שעל מצביעיה נמנים גם ערביי עזה, הגדה וישראל. כדאי לעורך חב"ע לוודא כי המכתב העיתי נקרא גם בחצר המלך בעמאן, בעריה הערביות של ישראל, ובעזה ובגדה המערבית.

מעניין לעקוב אחר ההדים הבין לאומיים, בין פלאנטריים ובין יקומיים להצעתו מרחיקת הלכת של מייזליש.

אלא שחזון מייזליש טעון תיקונים אחדים. כמה מהם לשוניים. הצעתי לחוזה: טרם שגיליון 581 של חב"ע יגיע לעמאן, תקן את הטעון תיקון. מי שמתיימר לטעון "בחב"ע ייסדתי את מדינת הפלסטינים", ראוי שיקפיד על קטנות כגון אלה.

מעבר לכך, יש לתמוה על שמייזליש מכיר לפתע בקיומו של העם הפלסטיני. הוא כותב: "ערביי הגדה המערבית עד הים, כולל ערביי חיפה ועכו ונצרת ואום אל-פאחם ועוד עשרות עיירות וכפרים בגדה המערבית צריכים בית לאומי אחד. הם עם אחד ולא מפוצל לארבע ישויות צבאיות אלימות ..." [הדגשה שנייה שלי, י.ח.]

האם יש כאן סיפור עיתונאי מרעיש? עד לאחרונה, כפר מר החוזה בקיומו של עם פלסטיני. במאמרו "ארץ נפלאה" (חב"ע, 562, 19.7.2010) הוא מגיב לטענתי כי העם הפלסטיני הוא עם בהתהוות: "פלסטין? מה זה? מה היה להם לכובשים הערבים ההם כאן? (...) תירגע חרמוני. אין דבר כזה 'עם בהתהוותו' כי אין לו ממה להתהוות."

טוק-בק של מייזליש למאמר של פרופ' שלמה אבינרי ("עם פלסטיני כן, עם יהודי לא?") באתר הארץ, 13.8.2010. הוכתר בשורות:

 'יש עם פלסטיני? יש עם סעודי? יש עם אבו דבי? מה השטויות האלה?'

בגוף התגובה הוא מוסיף, בסראקזם חד כחוטמו של פיל: "אם תיכון מדינה פלסטינית, אף פעם ואפילו בעוד אלף שנה לא יהיה עם פלסטיני."[ההדגשה שלי, י.ח.].

נראה כי למזלו של החזון הפלסטיני – מייזליש שינה את דעתו, וייתכן שתקדים היסטורי זה יקדם את ההיסטוריה של המזה"ת. מה גרם לשינוי היסודי בראיית מייזליש את קיומו של העם הפלסטיני? האם היה זה השניצל שנחרך? או אולי האוטובוס לא הגיע בזמן? או שמא המים באמבטיה היו חמים מדי והוא קפץ ממנה בזעקות "אאוריקה! אאוריקה! עם פלסטין חי!! עם אחד, קוראן אחד, פלסטין אחת!"

או שמא כל התחפשותו להרצל הפלסטיני אינה אלא סאטירה מושחזת ומשופצרת, שלא עמדתי על טיבה?

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. נתיב לכל נרטיב?

האם יש ללמד במערכת החינוך על הכחשת השואה? תשובתי לשאלה זו היא חיובית. חשוב לחשוף את הנוער לתופעה הזו, המקיפה מיליארדי מאמינים בכל העולם. עליהם להיות מודעים לה, למוטיבציה הפוליטית והאנטישמית העומדת מאחוריה, לרתימתה למאבק הערבי נגד ישראל ולמאבק הדה-לגיטימציה של גורמים במערב נגד מדינת ישראל. אין להסתיר זאת מן הנוער.

יש ללמד על הכחשת השואה, אך אין ללמד את הכחשת השואה. יש ללמד על קיומה של התופעה, אך להסביר שמדובר בשקר נתעב – בתעשיה בינלאומית של הפצת השקר הזה.

אבל, בעצם, אפשר ללמד על כך גם אחרת. על פי הגישה הפוסט-מודרניסטית, אין אמת, יש רק נרטיבים; כל אחד והאמת שלו. אל לנו לשטוף את מוחות התלמידים באינדוקטרינציה ציונית, המספרת רק את הסיפור שלנו ומתעלמת מן האחר ומן הסיפור שלו; עלינו לרחוק מהגישה הלאומנית צרת האופקים והחשוכה, המציגה לתלמידים רק את האמת שלנו, ומסתירה את האמיתות האחרות ואינה מאפשרת להם בחירה אמיתית.

על פי גישה זו, על משרד החינוך לחבר ספר לימוד על השואה, המתאר זה לצד זה את שני הנרטיבים, ולתת לתלמידים את חופש הבחירה. בכל דף בספר, מצד אחד יוצג הנרטיב שהיתה שואה, ומצד שני יוצג הנרטיב שלא היתה שואה. בדף אחד ילמדו התלמידים את הנרטיב על פיו הנאצים השמידו 6 מיליון יהודים. בדף שממול ילמדו התלמידים את הנרטיב שבמלחמת העולם נהרגו עשרות מיליוני בני אדם ובתוכם גם כמה מאות אלפי יהודים. בדף אחר ילמדו את הנרטיב על פיו היו מחנות השמדה ותאי גזים. בדף שממול הם ילמדו את הנרטיב על פיו תאי הגזים הם המצאה של התעמולה הציונית, שנועדה להצדיק את הפשעים נגד האנושות שמבצעת הציונות כלפי הפלשתינאים. וכך, דף אחרי דף, ירחיבו התלמידים את אופקיהם וילמדו את שני הנרטיבים, בלי שטיפת המוח הלאומנית.

נשמע מופרך? בבית הספר המקיף שער הנגב לומדים היסטוריה בספר מסוג זה. נכון, אין המדובר בספר של "נרטיבים" על השואה, אלא על הסכסוך הישראלי ערבי. במקום ללמוד את האמת ולהתחנך על צדקת הציונות, לומדים התלמידים שאין אמת אלא אמיתות, אין צדק אלא כל צד והצדק שלו. ואם הספר הזה כשר, איזו סיבה שבעולם תצדיק פסילת ספר עם "הנרטיב" של מכחישי השואה?

כפי שיש ללמד את הילדים על הכחשת השואה, יש ללמד אותם על ה"נכבה". אך כפי שיש ללמד אותם שהכחשת השואה היא שקר, כך יש ללמד אותם שסיפורי ה"נכבה" הם שקר. עליהם לדעת שאויבי הציונות מציגים את הציונות כתנועת קולוניאליסטית שפלשה לפלשתין וערכה טיהור אתני בילידים הפלשתינאים. אך עליהם לדעת שזהו שקר גס ונתעב – שהציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי, שהשיבה אותו למולדתו והעניקה לו ריבונות; שזו התנועה הטהורה והצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הגדול בתולדות האנושות. עליהם לדעת שבכ"ט בנובמבר 1947 עצרת האו"ם החליטה על חלוקת הארץ באופן שהשאיר ליהודים כבשת רש של רסיסי מדינונת בחלק זעיר של א"י המערבית; היהודים קיבלו את ההחלטה במצהלות וריקודים ואילו הפלשתינאים התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, וזאת שנתיים אחרי השואה. עליהם לדעת, שביום שבו הוכרזה המדינה, פלשו לתוכה מדינות ערב על מנת להטביעה בדם ביום הקמתה. עליהם ללמוד שמדינת ישראל ניצחה, ואין צודק מהניצחון הזה. אין לצפות מהפלשתינאים לחגוג את תבוסתם, אך הם נושאים ב-100% אחריות לאסונם, ולכן ה"נרטיב" המתבכיין, המתמסכן והקורבני שלהם כולו תעמולת כזב.

ספר הנרטיבים נכתב במשותף בידי קבוצה של מורים ישראלים ופלשתינאים, ואמור להיות ספר שילמדו אותו בישראל וברשות הפלשתינאית. מישהו מאמין שיהיה תלמיד פלשתינאי אחד שילמד מספר כזה? הצחקתוני... אבל אצלנו? למה לא? לימוד בספר השקרי הזה הוא שיא הנאורות והפתיחות. ופסילת הספר הזה הוא פשיזם מקארתיסטי ז'דנוביסטי בלהבלהביסטי.

כל הכבוד לשר החינוך שפסל את ספר התועבה הזה.

אהוד: אורי, אני מפנה אותך למוטו החוזר בראש כל גיליון שלנו, ולא בכדי, והוא מאת ידידי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

כל פעם שאני שומע איש אקדמיה אומר: "הרי היום אין כבר אמת אחת, יש נרטיבים!" – בא לי להקיא, ואין לי שמץ של אמון בעבודתו המדעית. כנ"ל כלפי כל השאר החוזרים על דברי הטמטום האלה. פעם קראו להם רלטיביסטים והיום הם נרטיביסטים! יעני, הכול הולך. ידעתם שבן גוריון היה מזיין ילדים קטנים? לא? ובכן, יש כבר נרטיב כזה. וגם צ'רצ'יל אשם במלחמת העולם השנייה!

2. בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית

בשנתה ה-60 של המדינה, החתימו חברי תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית את חברי הכנסת על מגילת העצמאות. כ-90 ח"כים, מהאיחוד הלאומי עד מר"צ, חתמו על המגילה.

היוזמה של "קדימה" לעגן בחוק את "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" (הידועה בכינוי "מגילת העצמאות") היא אמנם גימיק, שנועד להביך את הקואליציה הכוללת סיעות חרדיות המתנגדות לרוח המגילה, אך היא רעיון מבורך, המקדם את המטרה שלשמה פעלו חברי המנהיגות הצעירה.

בימים של מתקפת דה-לגיטימציה על ישראל מחוץ, ומתקפת פוסט-ציונות מבית, מן הראוי שמסמך היסוד המעצב את מהותה של המדינה וזהותה יעוגן בספר חוקיה. בימים שבהם יש המנסים לשנות את צביונה של ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה" ומנסים להצביע על סתירה, לכאורה, בין היותה של המדינה יהודית להיותה דמוקרטית, יש מקום לחקיקה משמעותית שתסיר את הספקות.

עיגון מגילת העצמאות בחוק אינו הפתרון המהותי – יש לחוקק חוקה יהודית, ציונית ודמוקרטית ברורה, המבהירה את משמעות יהדותה של המדינה ואופייה הדמוקרטי. אולם עד שתחוקק חוקה, וכבסיס לחוקה, יש מקום לחוק "מגילת העצמאות".

"בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." פסוק זה הוא לב המגילה – הוא-הוא ההכרזה. אין זה מקרה שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה בו. מדינת ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם אם לא הדמוקרטית שבהן, ומגילת העצמאות רווייה בערכים דמוקרטיים, כ"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וכגון "חופש דת, לשון, חינוך ותרבות" ועוד. אולם משפט היסוד מדבר על ליבת מהותה של המדינה – בראש ובראשונה מדינה יהודית.

המדינה היהודית היא דמוקרטית. אולם אלמלא היתה יהודית, אין כל משמעות להיותה דמוקרטית. חסרות דמוקרטיות בעולם? אין זו סתם עוד דמוקרטיה, אלא של מדינת הלאום של העם היהודי, שמשטרה הוא דמוקרטי. לא נלחמנו בכל מלחמות ישראל כדי שתהיה בעולם עוד דמוקרטיה. אלפי חיילים ישראליים לא נפלו רק כדי שגם במזרח-התיכון תהיה דמוקרטיה אחת. מטרת העל של הציונות, שהיא מטרת העל של מדינת ישראל, היא להיות "מדינה יהודית בארץ ישראל". מי שכופר בכך, כופר בעיקר. מי שאינו מכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית בארץ ישראל – אינו מכיר במדינת ישראל. מי שמנסה להפוך את ישראל למשהו שאינו "מדינה יהודית בארץ ישראל", למעשה מנסה להחריב את המדינה.

מגילת העצמאות אינה מסתפקת בעצם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא מסבירה את ההצדקה לקיומה של המדינה. המגילה מבססת את התוקף להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל על שתי זכויות – הזכות הטבעית והזכות ההיסטורית. הזכות הטבעית, היא זכות ההגדרה העצמית – זכותו של כל עם לעצמאות ולריבונות במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.

עשרת הסעיפים הראשונים של המגילה מציגים את זכותנו ההיסטורית על הארץ – כארץ שבה "קם העם היהודי" ו"בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית." המגילה מדברת על האמונים ששמר עם ישראל לארצו בכל ארצות נדודיו "לאחר שהוגלה ממנה בכוח הזרוע." היא מזכירה את החתירה של העם היהודי לדורותיו "לשוב ולהיאחז במולדתו העתיקה," – "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה." היא מתארת את שיבת ציון ההמונית של הציונות והיצירה המפוארת שיצרו הציונים בארץ. המגילה מזכירה את הקונגרס הציוני הראשון והכרזתו "על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו." היא מזכירה את ההכרה הבינלאומית בהצהרת בלפור ובמנדט מטעם חבר הלאומים – "שנתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

השואה מוזכרת רק בסעיף השישי. יש בכך חשיבות רבה, כאשר יש המציגים את השואה כסיבה להקמת המדינה, ותוהים מדוע הפלשתינאים צריכים לשלם את מחירה. אפילו הנשיא אובמה הזכיר את השואה כסיבה להקמת המדינה. מגילת העצמאות, אף שנכתבה אך שנתיים וחצי לאחר השואה, מזכירה את השואה רק לאחר שתיארה את זכות האבות ואת הרעיון הציוני שקדם לשואה. היא גם אינה מציגה את השואה כמה שמעניק את הזכות למדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא מציינת שהיא "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי, ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."

המגילה מזכירה את שארית הפליטה שניצלה מהטבח, אך בהקשר של מי ש"לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם." המגילה מזכירה גם את החלטת האו"ם ב-19 בנובמבר 1947 ומציינת ש"הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה."

לכאורה, הכל ברור ומובן מאליו. אבל במציאות יש מערערים בתוכנו ובעולם על כך. אם שר בממשלה מכנה את הדרישה ממתאזרח להצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כ"גזענות ופאשיזם", כנראה שאנו זקוקים לרענן את זיכרוננו בעקרונות של מדינה יהודית, זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו הטבעית למדינה עצמאית.

לכן, אף שמניעי הצעת החוק של "קדימה" לעגן בחוק את מגילת העצמאות אינם ענייניים אלא נובעים מפוליטיקה קטנה – יש לקדם בברכה את היוזמה. מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה.

* * *

משה כהן

הנדון: אזרחות, נאמנות, עצמאות?

מכובדי,

בימים אלה עסוקה המערכת הפוליטית שלנו בהתכתשות רבתי על חוק "האזרחות, נאמנות, עצמאות". עוד סערה בכוס מים. איזה ערך יש למשחק המילים הנואל הזה כשבפועל אין אזרחות ואין נאמנות?

שהרי כל חבר כנסת חופשי ועצמאי להסית נגד המדינה, להזדהות עם אויביה ולשלול את זכות קיומה. הוא גם רשאי ליטול חלק בפעולות איבה, כגון משט לעזה, ולקרוא להעמדת לוחמי צה"ל לדין בינלאומי.

אספסוף של פורעים מתנכל השכם והערב ליהודים, עושה לינץ' בכוחות הביטחון, וחברי כנסת מקימים קול זעקה שאנו פוגעים בילדים ערבים. 20% מהאוכלוסייה מצהירים שאינם מוכנים עקרונית לשרת שירות לאומי. ספרי הלימוד בחלק מבתי הספר בארץ אינם מכירים במדינה וקוראים למאבק מזוין לשחרור פלסטין. מנהיגי דת מטיפים במסגדים לשחרור הר הבית מהיהודים.

 ובמקום לטפל בבעיות האמיתיות והבוערות של האזרחות והנאמנות, עוסקים הפוליטיקאים במשחק מילים עקר. סתם קשקוש. הפוליטיקאי היחיד המנסה להתמודד עם הבעייה הזו הוא אביגדור ליברמן ובשל כך הפך לשק החבטות של התקשורת המגויסת שלנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: חלק מהגדרותיך תקף לגבי הציבור החרדי בישראל אבל אתה תוקף רק את הערבים.

* * *

יוסי גמזו

סִפּוּרָהּ הַמְּרַגֵּש שֶל אֵם יִשְׂרְאֵלִית

שֶאִמְּצָה וְגִדְּלָה יֶלֶד פָּלִיט וְיֶטְנָאמִי

קוראים יקרים של המכתב העיתי,

במסגרת מאמצַיי הצנועים להתריע על כוונות מִשטרת ההגירה לגרש מארצנו את ילדי העובדים הזרים, זכיתי להתוודע לפני שעות ספורות בלבד אל ישראלית נדירה ומופלאה אחת, הציירת התל-אביבית מרים דַאוּבֶּר-בן-יהודה. כיוון שסיפורה של אשה מדהימה ויקרה זו קשור אורגאנית אל שיר-המחאה שהופיע בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" ("צֵיד הילדים") – אני מקווה כי תִּתרגשוּ כמוני מן המופת המוסרי וההומאניטארי הנפלא שמִרים מגלמת באישיותה ובמעשיה גם יחד.

בחודש יוני 1977 הראה לה בעלה של מרים, צֹחַר בן-יהודה (צֹחַר הוא שמו התנ"כי של שמעון הנזכר בספר בראשית פרק מ"ו, פסוק י') תצלום שהתפרסם באחד מעיתוני ישראל מיד לאחר נאומו הראשון של מנחם בגין בכנסת כראש ממשלה. בתצלום זה נִראָה ילד וייטנאמי בן 5 שהגיע ארצה ללא הוריו עם 68 פליטי הסירה הראשונה מתוך 3 סירות עמוסות בפליטים וייטנאמיים אשר התדפקו בדיוק אותה עת על שערי ארצנו.

כאשר נודע למרים כי פליטים אלה (שמנחם בגין הורה להעניק להם מִקלט בישראל כחובתו המוסרית של העם היהודי ששערי מדינות רבות ננעלו בזמנו בפני פליטיו ניצולי השואה), משוּכָּנִים בעיירה אופקים – נסעה לשם מיד כשהיא עמוסה בשפע צעצועים ונפגשה עם ילד-פּליט בן 7 בשם הוֹנְג ועם שני אֶחָיו הבוגרים ממנו. תחילה, כאשר נודע להוֹנְג בן ה-5 [?] כי היא רוצה לאמצו, נבהל וברח ממנה. אך מרים שיכנעה אחד מאֶחָיו של הילד לבוא עם הוֹנְג לפחות לביקור בביתה התל-אביבי לשבוע ימים. במרוצת אותו שבוע נקשרה נפשו של הוֹנְג בהדרגה בנפש האישה הישראלית אצילת-הנפש ויוצאת-הדופן, ובסופו של דבר הוא עצמו, מרצונו החופשי, ביקש לעבור אל ביתה.

כיום הוֹנְג הוא בן 42. הוא למד כבנה המאומץ של מרים בבתי-ספר תל-אביביים והיה מדריך באחד מקיני "השומר הצעיר" בעיר. הוא שירת בבס"א 18 בחיל האוויר, לאחר שהתנדב מרצונו – מבלי ששום לִשכּת גיוס לא גייסה אותו – לשירות סדיר בצה"ל. הוא נשוי לרעייתו הווייטנאמית קִים, מתגורר בבת-ים, עובד כטַבָּח בכפר המכּבּיה ואב לשני צבּרים מקסימים, אנה בת ה-5 ווַּאנְג בן ה-4.

מרים מארחת אותם, כמו גם את בנה הבכור ניר ובני ביתו, בכל ערב שבת לסעודה משפחתית בביתה התל-אביבי. מרים היא ציירת ידוּעת-שם שיצירותיה הוּצגוּ כבר ב-40 תערוכות ציור בישראל ובחו"ל.

וכל הסאגה המשפחתית הזו נולדה כאשר הורה מנחם בגין לפתוח את שערי הארץ, בחודש יוּנִי 1977, לפליטי וייטנאם, שלא כארצות רבות שמנעו מפליטי שואה יהודיים בזמנם למצוא בהן מִקלט מזוועות השואה שממנה שׂרדוּ.

* * *

לחובבי גמלים בכלל – ו"הגמל המעופף" בפרט

בימים אלה ראה אור הספר "הגמל המעופף" – 85 שנים של תערוכות וירידים בתל-אביב. הספר הופיע מטעם מרכז הירידים והקונגרסים בישראל ומוזיאון ארץ-ישראל. המחברים הם ד"ר מרדכי נאור ובתיה כרמיאל.

הספר סוקר בהרחבה, תוך פירוט מלא ובליווי שפע של תצלומים מרהיבים, את קורות התערוכות והירידים בתל-אביב, מ-1923 ועד 2008. המיצג הראשון, שנשא את השם "תערוכת תוצרת הארץ" נערך ב-1923, בשלושה חדרים ומרפסת בבית שלוש – בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל. ההתלהבות בתל-אביב, וביישוב היהודי הזעיר דאז, כ-85 אלף תושבים בסך הכול, היתה כה גדולה, שהוחלט להמשיך בירידים גם בשנים הבאות. מההתחלה הצנועה הזו צמחו ירידי המזרח שבהם הציגו אלפי חברות ואף ממשלות, לפני קום המדינה ולאחר מכן.

פרק מיוחד, שנכתב על-ידי יוסי גולדברג, עוסק במרכז הירידים והקונגרסים ומתרכז בעיקר במיצגים מיוחדים, כגון תערוכות ממלכתיות, תערוכות צה"ל, תערוכות וירידים ענפיים, אירועי ילדים ונוער, ועוד.

והנה טעימה אחת מהספר הנוגעת ליריד המזרח הראשון בשנת 1932. המשורר אלכסנדר פן, תפרן ידוע, לא הצליח להיכנס ליריד בגלל שחסרו לו 26 מיל לרכישת כרטיס, ואבוי – הוא לא הכיר אף סדרן... לס.ס.ס.ר, היא ברית המועצות הנזכרת בשיר, היה ביתן ביריד.

וכך כתב פן בשירו "היריד – הרהורי פסימיסטון":

ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה,

סימטה וערוץ.

הוי למה, הוי למה, רגליים יסבולו

תייר וחלוץ?

ולמה העין בשובע תרגיזי

הס.ס.ס.ר?

ולמה המשי יבריק בקפריסין

ולא יימכר?

ולמה הוי, למה הדגל הבריטי

תלוי מתביֵש?

ואיך על ידו מתגנדר לו, הביטו,

פטיש וחרמש.

ולמה מכונות לי ולמה העץ לי

ו"סוֹג" מחרשה?

ולמה גזבר בקופה קורץ לי,

– עשרים וששה...

הוי למה עניין היריד מרגיזני,

ואין לי שמחה?

כי בין סדרנים אין מכיר – יכניסני

לתערוכה...

את כריכת הספר "יריד בעיר", ראו בצרופה.

[דבר המפרסם]

אהוד: אני בטוח שלא פסחתם בספרכם על האדריכל והצייר המחונן ורב-העלילות, אריה אל-חנני [ספוז'ניקוב], שתיכנן את תערוכת "יריד המזרח" ואף עיצב עבורה את סמל "הגמל המעופף" לדורי-דורות. כל הרוצה לדעת יותר על אודותיו יוכל לקרוא בראיון מרתק שערך עימו בשעתו שלמה שבא ב"דבר השבוע", וכן לשאול את בתו, מיכל גולן, הגרה לא רחוק מאיתנו ברחוב שפינוזה, בסמוך למה שהיה פעם משרדו של אביה, והיא מאחרוני הזוכרים תקופה של כתשעים שנה בתל אביב.

* * *

צביקה שטרוסברג: בשבחה של ח"כ שלי יחימוביץ

כולי תקווה לגבי הצעת חוק הטקסטיל הביטחוני של חברת הכנסת שלי יחימוביץ – שיעניק העדפה למפעלים ישראליים במכרזים עבור כוחות הבטחון, שהרבה חברי כנסת יצביעו עבורו, לשם אישורו הסופי במושב הכנסת בחורף.

יש שבעה-עשר אלף עובדים בטקסטיל, ואלו אנשים לא צעירים, שאם לא יעבדו בתפירה, לא יעבדו כלל. הצעת החוק הזו תאפשר למפעלים ישראליים לזכות במכרזים למוצרי טקסטיל עבור צה"ל, המשטרה ושירות בתי הסוהר – מדים ואוהלים. גם אם הצעותיהם יהיו יקרות עד 50 אחוז מהצעות הזולות ביותר של מתחרים זרים.

הערכתי לחברת הכנסת שלי יחימוביץ וליו"ר ועדת הכספים שסייע בנושא. חברת הכנסת שלי יחימוביץ קיימה מגעים אינטנסיביים במשך פגרת הקיץ של הכנסת, מסוף חודש יולי, בין תעשיניי הטקסטיל למשרד האוצר, משרד הביטחון והמשרד לבטחון הפנים.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

* * *

ישראל סגל: על "אין שאננים בציון"

אהוד, שלום, 

לפני כמה חודשים רכשתי את ספרך "אין שאננים בציון" לצורך עבודת תיזה שאני מכין והספר הוא לי ל(בן)עזר רב.

מטבע הדברים ניגשתי תחילה לראיונות שערכת עם אישים בספר שקרובים לעבודה שלי (עברון, רטוש, ליבוביץ) ולבושתי דילגתי על המאמר שלך בפתח הספר.

והנה היום ביקרתי בספריה הלאומית ועיינתי בחוברות הישנות של "אתגר" ושם מצאתי, בגיליון האחרון שלו מ-13.4.67, את הראיון שערכת עם בועז עברון. לראיון הקדמת וסיפרת כי עורך "מאזניים" [עזריאל אוכמני. – אב"ע], שבו הספקת לפרסם מיספר ראיונות עם אישים שונים, לא הסכים לפרסם את הראיון עם עברון, וגם הצגת את תוכן ההתכתבות שלך עם העורך. ["דעותיהם (של אורי אבנרי ושל בועז עברון) מגובשות (בהחלט לגיטימיות) וידועות, אך אינן מוסיפות לבירור הדברים ולא כלום. הן מעבר לוויכוח. הם כבר פתרו לעצמם הכול... צר לנו, אך גבול מסויים אנו חייבים לשים." ובמכתב נוסף אליך: "הוא (עברון) פשוט אינו בן שיחה בנושא זה. באלף נושאים נכבדים כן ואילו בנושא הציונות לא." ההדגשות במקור].

הצטערת על הצורך לפרסם את הראיון דווקא ב"אתגר", הבמה של עברון (שהיה אחד העורכים שלו). אלא ששום עיתון או כתב עת לא הסכים לפרסם והברירה היתה, כך כתבת, "בין פרסום זה לבין גניזה גמורה, ועל גניזה זו שלי ומה עוד מצוי בה, אספר בהזדמנות אחרת."

אז, ראשית, חזרתי לספרך וקראתי בעניין רב את המאמר המרתק [המבוא] שלך שם, ואכן מצאתי שם (בצד תובנות מועילות מאוד) את הערתך, בקיצור, שבעקבות פסילת המאמר של עברון חדלת לפרסם גם את יתר הראיונות ב"מאזניים".

שנית, האם לאחר למעלה מ-40 שנה, אתה יכול להבין את שיקולי העורך? כלומר, האם האווירה אז הצדיקה את פסילת המאמר? זאת נוכח העובדה שעברון היה באותה עת כותב קבוע ב"הארץ"!

ולבסוף, האם גילית כבר ברבים מה טמון ב"גניזה" שלך? או, לחלופין, תסכים לחשוף אותה כעת (יחד עם הפרוטוקולים של מלחמת יום הכיפורים)?

בברכה

ישראל סגל

(אני כותב לך באופן אישי אבל אין לי התנגדות, אם תמצא לנכון, לפרסם זאת בעיתון, יחד עם התייחסותך. תודה).

אהוד: תודה על התעניינותך. "אין שאננים בציון" כבר אזל לאחר שאת העותקים האחרונים קנה מפקד קורס בחיל האוויר לחניכיו. לא נראה לי ש"עם עובד" יוציאו הדפסה שנייה כי מדובר בספר נידח מאת סופר לא "חשוב". כל פעם שאני רואה עותק של הספר מתגלגל בשוק הפשפשים, אני קונה. שיהיה.

האווירה אז הצדיקה כנראה את פסילת הראיון, לפחות ב"מאזניים", מה עוד שעורכו השמרן היה עזריאל אוכמני, איש הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. ואולם מעז יצא מתוק. הפסילה של סידרת הראיונות הזו, "מחיר הציונות", עוררה עניין ברוברט (אורי) אלטר, שכתב עליה מאמר נרחב ב"קומנטרי", וכתוצאה מכך התעורר בה עניין מצד הוצאה אמריקאית, ולכן יצא ספר הראיונות תחילה באנגלית, כאשר מאמרו של אלטר משמש לו מבוא.

נוסחו העברי של הספר נדחה בשעתו על ידי אהוביה מלכין, עורך ספריית "אופקים", בטענה שהראיון עם רטוש לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו וכי גרשום שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצבתי בפניו; אולם לאחר שנים רבות, כאשר חברי אברהם (פצ'י) שפירא היה בעורכי ההוצאה והיתה לו השפעה שם, אותו אהוביה מלכין הוציא את הספר בספריית "אופקים", ללא הראיון עם שלמה אבינרי, שסירב לתת את רשותו, אבל עם הראיון עם קורצווייל, שסירב בשעתו להיכלל בסידרה ובספר האמריקאי. אלמנתו היא שאיפשרה את הפרסום. במהדורה העברית לא נכלל המבוא של רוברט אלטר, שכוּון לקהל אמריקאי, ונוסף המבוא שלי, לקורא הישראלי.

אין לי "פרוטוקולים" של מלחמת יום הכיפורים. יש לי יומן אישי שנכתב אחרי המלחמה, כאשר נשלחתי ל"אפריקה" מטעם קצין חינוך ראשי להקליט לוחמים. פירסמתי את כל מה שנשמר מאז ביומניי – מעל דפי המכתב העיתי, רק שאת מיספרי היחידות רשמתי לפי ערכיהן בא"ב העברי. אם תרצה אשלח לך את החומר. אין לי מושג היכן מצויות כיום הקלטות המקוריות שלי, שנמסרו למפקדת קצין חינוך ראשי, ומשם כנראה לדרגים גבוהים יותר.

* * *

יעל ויילר ישראל

על מה נשתברו הקולמוסים של דימיטרי שומסקי

אנו מוזמנים לבוא בהמונינו לאירוע אקדמי מרגש ויצא דופן, שאינו אלא כנס תעמולה ענייני ומתוחכם, בנושא: מדינת כל אזרחיה חדשה במזרח התיכון הישן: איום או מציאות?

לא. אין הכוונה למהפכה או רפורמה בלבנון המשוסעת ורדופת אירועי הדמים. ואם נרחיק לאירופה הנאורה: לא עסקינן ביוגוסלביה שאיננה כבר עימנו; וגם לא בצ'כוסלובקיה שהתפרקה משום-מה לשתי מדינות לאום. הכוונה היא לאירוע עתיר מילים במכון ליאו בק בירושלים, הערב, יום ה-14 באוקטובר 2010.

באירוע זה אנו נקראים לשבת ערב תמים במחיצתם של מלומדים בעלי שם מן האוניברסיטאות העבריות בירושלים, רמת-גן, באר שבע, שאותן מממנת ביד רחבה (כן!) מדינת ישראל. ועלינו להקשיב בשום שכל לדברי שבח והלל לספרו של ד"ר דימטרי שומסקי: "בין פראג לירושלים", שראה אור אשתקד בהוצאת מרכז זלמן שזר (לא. לא נעירנו מקברו לחזות בתנועתם של מנציחי שמו) ומכון ליאו בק (גם כן. ודי לחכימא). חתן הערב הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, וגם פובליציסט לעת מצוא בעיתונים חשובים, כמו "הארץ".

לכאורה עוסק הערב בנושא היסטורי שאבד עליו הכלח, ואולי לא: ההצעה להקים בארץ ישראל מדינה "דו לאומית" שתורכב מיהודים ומערבים, וגם שכחנו: צ'רקסים, בוסנים, ארמנים, ועוד, ולאחרונה גם פיליפינים, תאילנדים, וסודנים ועוד. הרעיון התגבר אצל אינטלקטואלים יהודיים, שהגיעו לארץ ישראל מטעמי ציונות, אך נדהמו מן הנסיבות הדמוגרפיות והשלכותיהן, וזאת כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת. ושומסקי, הגם שנכתבו על פרשה היסטורית זו מחקרים וספרים רבים מלוא המדף בספרייה הנאה בהר הצופים, מצא לנכון גם הוא, לשבר את קולמוסיו עליה. 

בהודעות לתקשורת על ספרו נאמר: "'בין פראג לירושלים' טוען שהאידאולוגיה הדו-לאומית של יוצאי פראג חברי 'ברית שלום' שיקפה את המציאות הרב-לאומית של זמנם. דווקא דגם מדינת-הלאום, המבוסס על חתירה לחפיפה בין לאום לטריטוריה, היה בבחינת תבנית אוטופית, ולא הדגם הדו-לאומי, כפי שמקובל במחקר. המאה העשרים, שבמהלכה התממש הדגם החד-לאומי במרחבים רב-לאומיים במרכז אירופה ובמזרח התיכון, היתה אפוא עידן של מימוש האוטופיות, על אפה ועל חמתה של המציאות."

מבט לא חטוף על הפיסקה הזו, ועל נוספות, מגלה שקולמוס פיפיות אחוז בידו של שומסקי, והוא מנטף בו מעל ראשינו: מחד גיסא, מדינת לאום שווה אוטופיה, היא משאת נפשם של תנועות השחרור, ואילו מדינת רב-לאום (קיסרות או אימפריה) "משקפת" מציאות "זמנם", גרועה אם לא נפשעת; אך מאידך גיסא, מחויבת המדינה (ישראל) לתת ביטוי שווה לכל אזרחיה; כי היא דמוקרטית, והיא גם מוסלמית, וגם נוצרית וגם יהודית, כי ככה זה יפה ונכון, ו"אירופאי" עדכני. כאילו פה אחד דובר רב – לאומיות/תרבותיות/דתיות – ופה שני דובר מעט – גבולות טריטוריאליים לקבוצה אתנית. מה שמתאים לומר כאן/עכשו... לא מתאים לומר שם/מחר/אתמול... והעיקר לקדם את "האג'נדה", ולגייס עבורה בלי לעפעף את הרצל וז'בוטינסקי, ואולי גם את הרב מוהליבר ואת הפרופסור איינשטיין...

ומכאן ואילך, נולד שומסקי המצביא והמדינאי, או שמא יועצם של מדינות אחרות ומשרתם של אינטרסים זרים, ומכל מקום בר סמכא מפואר בענייני ציונות, אשר טרוד בשאלה (ציטוט מכותרת מאמרו ב"הארץ", 29.9.2010): "איך לגרום ליהודים בישראל להסכים לחלוקת הארץ, בלא לערער על זכותם עליה?"

ובמילים אחרות: איך נזיז את השליטה הישראלית לגבולות 67', בלי שהאוכלוסייה היהודית הישראלית תרגיש נפגעת מכך, מסיבותיה, רגשותיה ואמונותיה שלה. או בוואריאציה על אמרתו הישנה והנודעת (וכמה חצופה ומאוסה!) של עמוס עוז: "איך נאנוס את התודעה הציונית, וגם נתן לה להרגיש שהיא נהנית מזה?"!

כן. מצבה של מדינת ישראל מורכב וסבוך מאין כמוהו בעת הזאת. השליטה שלה בחבלים יהודה ושומרון מעוררת בעיות וקושיות רבות. אבל לא שוכנעתי בכנות המניעים של שומסקי, של שולחיו ושל אוסף האינטרסים שהוא מנסה לייצג. יהודיה פשוטה כמוני לא מבינה ניסיונות מלאכותיים ומגושמים, כמו אלה של שומסקי ומרעיו, לחדור אל התודעה היהודית והישראלית ולכבוש אותה בביתה.

זהו.

זהו? ואולי זה סתם ייחוס מופרז? אולי שומסקי רק רוצה "להיות" היכן שהוא, ולהיפטר סופ-סוף מן ה"לאן" שאין לו סוף?

* * *

אילן בושם

10 שירים

הַמְשׁוֹרֵר כְּמוֹ זָר לָעוֹלָם

נִדְמֶה שֶׁהָעוֹלָם רַק נִכְנַס לוֹ

מֵאֹזֶן אַחַת וְיוֹצֵא מֵהַשְּׁנִיָּה –

עַד שֶׁבְּכָל זֹאת יוֹצֵא שִׁיר.

כתיבה

אֲנִי כּוֹתֵב שִׁיר עַל נְיָר

כְּמִי שֶׁעוֹשֶׂה בְּאִשָּׁה עַל סָדִין.

מִמֶּנִּי נוֹבְעִים כִּתְמֵי אוֹתִיּוֹת

מֵעֵט קָשׁוּי בְּלֵב רַךְ;

עִתִּים אֲנִי בַּעֲנָנִים

עִתִּים לָחוּץ,

עִתִּים אֲנִי בִּפְנִים

עִתִּים בַּחוּץ –

שׁוּב וְשׁוּב אוֹתִיּוֹת כְּתָמִים

עַד שֶׁהַכֹּל נִשְׁפַּךְ.

רחוב

חֲנוּת הַיְרָקוֹת שֶׁל חַי שֶׁכְּבָר לֹא חַי

בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל חַיּוּת, שֶׁהָיָה מָלֵא חַיִּים

"חַדְשׁוֹת הֶעָבָר" שֶׁעָבַר מֵהָעוֹלָם

"בִּגְדֵי חַוָּה" שֶׁרֵיקָה מִמַּלְבּוּשִׁים –

וַאֲנִי חוֹלֵף עוֹבֵר.

כל השעונים

שְׁנִיָּה וְעוֹד שְׁנִיָּה חוֹתֶכֶת בִּבְשָׂרְךָ

חָזָק אוֹ רָפֶה (תִּקְתּוּק הוּא תִּקְתּוּק),

עֲגֻלִּים אוֹ מְרֻבָּעִים, עִם סְפָרוֹת

אוֹ בְּלִי – כֻּלָּם חַסְרֵי פְּשָׁרוֹת,

יָפָּנִיִים אוֹ שְׁוֵיצָרִיִּים

מְפַגְּרִים אוֹ מְמַהֲרִים –

אֵלֶיךָ מִתְכַּוְּנִים.

*

הַזָּקֵן הָלַךְ בְּשֹׁפִי

וּבְנַחַת

כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגָּמֵר לוֹ

הַדֶּרֶךְ

*

רָאִיתִי יְשִׁישִׁים שֶׁרַגְלֵיהֶם כּוֹשְׁלוֹת

גּוֹרְרִים עַצְמָם אֶל בֵּיתָם

נוֹשְׂאִים בְּכֹחוֹת אַחֲרוֹנִים עִתּוֹן

לִקְרֹא בּוֹ עַד תֹּם

מִבְּלִי הַשְׁאֵר שָׂרִיד,

כִּמְגָרְמִים בִּשְׁקִיקָה אֶת הָעוֹלָם.

Le petit mort

כְּמוֹ מְחַבֵּל מִתְאַבֵּד

נִכְנָס

מִתְפּוֹצֵץ

וּמְפוֹצֵץ

אישה יפה בתחנה ממול

מִסְתַּכֵּל – הִיא שָׁם

מִסְתַּכֵּל – הִיא שָׁם.

אוֹטוֹבּוּס עָבַר

עוֹד אוֹטוֹבּוּס עָבַר –

הִיא כְּבָר לֹא שָׁם.

בבית קפה

עֵינֵי הָאִישׁ רָשְׁפוּ מוּלָה

וְהוּא דִּבֵּר וְדִבֵּר.

מְרֻתָּקִים הִסְתַּכְּלוּ הָאֲנָשִׁים

מִשֻּׁלְחָנוֹת סְמוּכִים בַּמַּחֲזֶה

נוֹרָא הַהוֹד.

תפילת השתיל

תֵּן לִי חֶלְקַת אֲדָמָה

קְטַנָּה כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה,

כְּמוֹ קֶבֶר, נַנִּיחַ

וְלֹא אָנוּחַ.

* * *

גרימי [צבי גלעד]

"איך שחטתי פרות קדושות"

אודי שלום,

גונבה השמועה לאוזניי, כי בין קוראי המכתב העיתי מצוי גם "רס"ר מתקדם" אחד (נדמה לי שיש דרגה כזו), ואני מקדיש לו את הקטע הבא ואת השניים שיבואו אחריו.

בברכה,

גרימי

כשקיבלתי את הכשרתי המקצועית בטכניון לפני למעלה מיובל, לא לימדו אותנו הלכות שחיטה. לכן, כשהגעתי לשחיטת פרות קדושות, לא זימנו לי מיד פרה פרה, אלא תחילה עגלה בת יומה.

רבים זוכרים ודאי את שיר היתומה מתוך ההצגה המכשפה "של גולדפאדן". (אין טעות, המרכאות הכפולות הן בכוונת מכוון).

זר וסמוי מעין אדם

כאבן בערבה.

עץ בודד צומח שם

ביער על גבעה.

הוי אין לי אב ואין לי אם,

רק אם חורגת רעה,

יום ולילה תדוש גוי

ואיש לא יושיט לי עזרה.

 עברית – אברהם לוינסון

מנגינת השיר, כמו גם המילים, מיוחסת לאברהם גולדפאדן. אבל, למה לטרוח ולחבר מנגינה, כשזכור לו, מימי נעוריו באוקראינה שיר שנקרא zhurba (עצב), ומנגינתו מתאימה לרוח ההצגה?

ולמה "עגלה" ולא פרה? כי השיר האוקראיני, שיותר מאוחר נקרא stoit gora visokaya – ניצב לו הר גבוה. (השורש "ויסוק" הוא "גבוה", ומכאן שמם של השוערים לבית ויסוקר, שאחד מאבותיהם נקרא כנראה כך בשל גובהו). שיר אוקראיני זה הוא שיר ידוע, עד היום, ובזמן הופעת ההצגה זיהו ודאי רבים את מקור המנגינה. לימים נשתכח הדבר, ונתמעטו יודעי השירים האוקראיניים. לא רצו להעליב את גולדפאדן ויותר מאוחר את זכרו של גולדפאדן, וכך נתקבע שהשיר נכתב על ידיו עד שבאתי אני הקטן.

http://video.mail.ru/mail/singlewoman.45/3655/3874.html

המילים של לאוניד איבנוביץ' גליבוב ונכתבו אי שם באמצע המאה ה-19. המנגינה "עממית" (כלומר, אין מידע מי המלחין). זוהי מנת הדם להפעם. המשך יבוא.

* * *

אליהו הכהן: העגלה ערופה משכבר הימים

לאהוד, שלום רב.

מן המפורסמות הוא שגולדפאדן, אבי התיאטרון היהודי וחלוץ המחזות המוזיקליים היהודיים, שילב במחזותיו מנגינות עממיות רבות, משל בני עמו ומשל עמים אחרים. הוא מעולם לא התכחש לכך.

לצד שפע של מנגינות שהלחין הוא עצמו בכישרון רב, הוא ליקט מן הגורן ומן היקב אריות מתוך אופרות, קטעים מתוך פרקי חזנות, שירי עם ביידיש, מנגינות אוקראיניות ורומניות וגם פזמונים ששמע בסיוריו ברחבי העולם, בפרט בפונדקים ובבתי יין.

כך עשה במחזות המוזיקליים שלו "שולמית" ו"בר כוכבא" שנפוצו בכל קצווי העולם היהודי, וכך גם בהצגת "המכשפה". כל אלה אינם מנמיכים כהוא זה את שיעור קומתו.

את מילות השיר של מירה'לה היתומה בהצגת "המכשפה", שחיבר גולדפאדן, הוא התאים למנגינת-עם אוקראינית ששינה אותה מעט. בתוכניות הטלוויזיה "על הדשא", שערכתי בקיבוץ מגל בשנת 1976 והקדשתי להשפעה הרוסית על הזמר העברי, כללתי את המנגינה האוקראינית המקורית הזאת, שנוגנה באותו שידור על-ידי תזמורת המנדולינות של שפיה.

גם צלילי השיר "יהודים רחמו רחמו" מאותה הצגה של גולדפאדן סופגים את השראתם מרומאנסה ספרדית רבת שנים, שדוברי לאדינו בארץ הכירו היטב.

גם האריה המפורסמת "אַדִיוֹ" באופרה "לה טראוויאטה" אינה פרי יצירתו של ורדי, למרות ששמו חתום עליה בתווים. זוהי מנגינת עם ספרדית. והרי גם על ורדי יכול היה  צבי גלעד לומר מה שאמר על גולדפאדן, שכביכול לא רצה לטרוח ולחבר מנגינה כשהוא יכול לשלב בהצגה שיר מימי נעוריו.

גולדפאדן אינו שונה מגדולי המלחינים ששילבו ביצירותיהם שירי עם שלא הולחנו על ידם, ולא ציינו זאת במפורש. קצר המצע של בן עזר מלהכיל את כל הדוגמאות.

העגלה שביקש צבי גלעד לשחוט היא עגלה ערופה משכבר הימים.

 בברכה,

 אליהו הכהן

* * *

יואל נץ

כאשר הנפט ישמש רק לייצור הוואזלין

שלום אהוד,

צדקת כמובן בדבריך, כי נאומו של ליברמן בעצרת האו"ם משול לקריאת הילד: "המלך ערום!" – ואף-על-כי-כן כמה רחוק הוא המשל מן הנמשל!

הילד הקטן מן האגדה של אנדרסן "חירבש" את טקס הצגתם של בגדי המלך החדשים, וכל ההמונים המריעים ראו לפתע את הבולבול של המלך; ואילו הילד ליברמן לעומתו, צעק את מה שידוע וברור היטב לאחרון נציגי אומות העולם, לבד מן המלך אובמה הבולבול, לאמור: "לא יושג הסכם שלום בין ישראל והפלסטינאים בחלוף שנה."

מישהו מן המבוגרים האחראים חייב להסביר לילד ליברמן, כי את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין פותרים, כי אם מנהלים אותו (שישאל את ד"ר גיא בכור). מנהלים אותו בשיחות עקיפות, בשיחות ישירות, בוועידות בשרם-א-שייך, בוושינגטון, במדריד – You name it. באמצעות קוורטט, בתיווך כזה ואחר – אינסוף קומבינציות ואפשרויות.

עד אנה, עד מתי? או – טוב ששאלתם: עד אשר השימוש היחיד בתוצרי הנוזל השחור יהיה באיטום הגגות בזפת ובייצור וזלין, שהוא חיוני כל-כך לקיומן של פעילויות מסוימות, ואילו כלי הרכב שלנו – ביבשה, באוויר, בים ובחלל ינועו באמצעות דלק חלופי שעדיין בושש להופיע. שאז המגדלים הענקים ושאר ארמונות הפטרו-דולרים יימכרו למשקיעים זרים, כדי שיהיה במה להאביס את הגמלים; ולא ייוותר פטרו-סנט אחד להניע את מכונת הייצור של שאהידים מתאבדים ולא פטרו-סנט אחד נוסף להשלמתו של מרכז האיסלם הענק בלונדון. ואו אז – ראו זה פלא: יהיו גם יהיו פרטנרים אמינים לניהול משא ומתן למען שלום יציב ובר-קיימא.

לכן, המדענים והמפתחים – חיזרו נא חיש אל המעבדות והכפילו נא את מאמציכם! החגים, תודה לאל, כבר מאחורינו...

* * *

דזירה לא היתה אחותו של נפוליאון אלא...

לאהוד שלום,

תיקון קטן לכתבתה של תקווה וינשטוק [גיליון 581].

דיזירה קלארי היתה אהובתו של נפוליאון ולא אחותו. הוא עזב אותה לטובת גו'זפין בוארניי, והיא  אכן נישאה לברנדוט, שהיה אחד המרשלים של נפוליאון. השוודים בחרו בברנדוט למלכם לאחר מותו של המלך האחרון לבית ואזה, שלא השאיר יורשים. הרומן בשם  "דזירה"  נכתב על-ידי  אן מארי זלינקו.

בברכה,

ד"ר חנן טאובר

* * *

בין שְׁחור ערוותה לִזְהב שערה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

רוח מנשבת

שובל שמלתה

מול שחור ערוותה

הבנתי היא צהובה

כמו שאני גמל

ואם אצבע את שְׂער

ראשי לשחור ואצעיר

אולי אמצא בלונדינית

שתחשוק

בדמי הביטוח הלאומי שלי

וגם בי

כי המחשבה על שחור ערוותה

וזהב שערה

של עולה חדשה

מעמידה לי את הַפּוֹץ

שנרדם בשמירה

שנים רבות

לחפון ביד אחת

מן השחור ובשנייה מן הזהוב

להתאהב בַּבְּלוֹף

ואיך אדע את האמת

הלא יש שצובעות

גם למטה זהוב

והן שחורות

אבל אולי נותרה שערה

מסגירה

שחורה

מולדבית

אחת

בתחת

שלה

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ג

שנים אחדות לאחר הקמת יוספיה סיים דודי הרווק אלכסנדר את עבודתו כנהגו של ג'ייקוב מאיירסון, ונעשה נהג בצבא הבריטי. יום אחד, במלחמת העולם השנייה – זה קורה כשאנחנו גרים עדיין במושבה חובבי-ציון, ומאיירסון טרם קרא לאבא לבוא ולנהל את האחוזה – מזמין דודי אלכסנדר לביתנו, לסעודת ליל שבת, שתי אחיות רחמניות צבאיות מהודו.

השתיים לובשות שכמיות אפורות-כחולות, פניהן כהות מעט, כצבע הצל של שכמיותיהן באור החלש של נורת החשמל האחת, שמפיצה נוגה צהבהב-מלחמתי. הן חובשות שביסים של אחיות צבאיות, שמצחיותיהם נראים ככתרים לבנים על מצחיהן, ומאחור קשה להבחין אם זה שערן השחור או יתרת השביס הכהה המכסה עליו.

סבא יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, שדומה אף הוא לכתר. הוא מקדש על היין ומברך על המזון. שתי האחיות מהנהנות אחריו, יחד איתנו, כאשר אנו עונים אמן, שותות מן היין המתוק וטועמות את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבי קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב. כבר אין קמח לבן בארץ-ישראל, רק במחנות הצבא הבריטי. אבל אצלנו במסדרון נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.

בימי המלחמה עובד גם אבא בצבא הבריטי. בקמפ ראס-אל-עין, בשדות ליד הירקון, הוא משמש משגיח על גידול שעורה בשביל סוסי הצבא. יום אחד לוקח אותי אבא עימו ואני מבלה באוהל הצבאי שבו גר מייג'ור נורדי הבורי, בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה. מייג'ור נורדי הענק מכבד אותי בפרוסת לחם לבן, טרי, שכמוהו טרם ראיתי כי כאשר פרצה המלחמה הייתי בן שלוש וחצי. על הלחם פרושות חתיכות שומן אחדות שריחן לא רע, אבל אני בטוח שהן עשויות מחזיר, שאסור לנו היהודים לאכול.

אני מודה בעברית למייג'ור נורדי – אני נמוך מחגורת מכנסי-החאקי הקצרים שהוא לובש – ואני יוצא החוצה, עובר על פני כיור ברזנט מורכב על חצובה, שעליו תלויים כלי-רחצה המדיפים את ריח הגילוח של המייג'ור הענק. מחוץ לאוהל אני זורק בחשאי את חתיכות השומן על אדמת השדה החמה והמבוקעת של ראס-אל-עין, ונוגס בתיאבון בפרוסה הלבנה, הספוגית והרכה, שריח השומן נותר בה עדיין, והיא נמסה בפה. "יסלח לי אלוהים," אני אומר לעצמי, "הוא בטח לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות היחידה שיש לילד יהודי בארץ-ישראל לאכול לחם לבן ממש."

*

חיים הורביץ יושב ליד שולחן המטבח וכותב בעיפרון-קופי סגול, במחברת ישנה של גיורא, רשימה לעלון השומרים של ארץ-ישראל. מדי פעם הוא מפסיק, כדי לחדד את העיפרון באולר, ומלחלח את החוד בקצה לשונו כדי להבליט את הכתוב.

 "שומר ותיק בארץ כבר מכיר את השכנים, את הגנבים והסביבה. הוא יודע מה המקומות והזמנים המועדים לפורענות. הוא הצליח להשליט שקט וביטחון ביישוב שלו. אבל אתם יודעים, דווקא אז יורדת לפעמים היכולת שלו בקליעה למטרה, במציאת עקבות, בכושר גופני, כי הוא הפסיק להתאמן ויכול לשכוח. איך ישמור השומר על הכושר שלו? אני מציע שיעסוק בציד."

על השולחן פרושה שעוונית לבנה, שרוטה, דביקה קצת, מדיפה ריח שיירים של ארוחות. עליה מחברות של גיורא, צלחת ובה שאריות של גבינה לבנה, שמן זית, זעתר, בצל, לחם כהה, ספל קפה, מלחייה, מאפרה ואקדח חצי-בראונינג שחור. בחדר הסמוך, ליד המזנון, שוכבת סבינה על הספה-הנפתחת הזוגית ונוחרת. גיורא ישן בחדר האחרון.

 "אנחנו שומרים בשדות ובפרדסים. הרובה והכדורים הם חלק בלתי-נפרד מהציוד, וההוצאות עליהם הן כמעט שום דבר, בהשוואה להכנסה שיש מהבשר ומהעורות שהציד מביא לצייד. אבל הכי חשוב שזה עוזר לשומר להיות תמיד על הגובה בשמירה."

*

בקומה השנייה בבניין הדרומי-מזרחי, בחומת הטירה הצהובה של אחוזת יוספיה, נמצא מעון האצילים של משפחת מאיירסון. שולחן חום-אדמדם, עשוי עץ מהגוני ממורק, משליט נוכחותו הכבדה על אולם-האורחים המואר. סביב לו יושבים בחגיגיות מייג'ור וגברת קמפבל, דוקטור וולף, סרג'נט מורטון, הזוג בן-עמי, לורט מאיירסון ואביה ג'ייקוב.

אשתו הממושקפת של מאיירסון, ליזה כבדת-הרגליים, שעורה הבהיר מנומר נמשים, מסירה בזהירות את המכסה מקדרת חרסינה גבוהה שבתוכה מהביל צלי מושחם. צלי מבשר ארנבת שאתמול צד למענה השומר חיים הורביץ, שגם פשט את העור, ניקה את הבשר מחלקים פסולים למאכל, וביתר אותו לנתחים. קערית ריבת תות-שדה אדומה, תוצרת-בית, עוברת מסועד אל סועד, וכל אחד מתבקש להוריד ממנה מעט לצלחתו ולהניח ליד הצלי. לתוספת מוגשת אפונה ירוקה, מאודה קלות.

 "בתקופה זו אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה. החלטתי לא להרבות בדיבורים. תות-השדה מיבול האביב, והאפונה – שניהם מגן-הירק. גם בשר הצלי מאחוזתנו, וכמובן כל תוצרת החלב." מציין אדון מאיירסון בגאווה.

המסובים מרימים כוסית ומברכים. אשת המייג'ור טועמת מהתבשיל ומשבחת אותו, אחריה עושים כמותה גם האורחים שאינם רגילים בצירוף האנגלי של ריבה וצלי.

משתררת שתיקה של מבוכה.

 "התחילו לרקוד אצלנו ברחובות כאשר הלייבור עלה לשלטון." דוקטור וולף, שאינו חושש לדבר לפני שום אדם, חש צורך לפתוח בשיחת-חולין. "היינו בטוחים שמפלגת הפועלים הבריטית תתמוך בנו, כפי שהבטיחו קודם. הלא כמעט כל ההנהגה של הסוכנות היא לייבור עברי. הקיבוצים, המושבים, כולם סוציאליסטים. מי היה מאמין ששר-החוץ ארנסט בווין, מנהיג שצמח מלמטה, מהאיגוד המקצועי, יעשה לנו צרות שכאלה."

 "אנחנו סיוויל סרוויס, רק ממלאים פקודות." מסביר מייג'ור קמפבל, בעל שיער בגון שנהב עתיק. על פי הקשב מורגש שהוא הבכיר בשולחן. "אם הממשלה שלנו לייבור, זה עוד לא אומר שעלינו להיות תבוסתנים ולעזור בפירוק האימפריה. מה, האם אנחנו הפסדנו במלחמה? גם בימי ממשלת הלייבור בשלושים ואחת, משרד המושבות הבריטי דיכא בתקיפות, לא פחות מכל ממשלה קודמת, את המהומות שפרצו בקפריסין, בסתיו. סיר רונלד סטורס המפורסם, שהיה קודם מושל ירושלים, שימש אז כמושל האי. המורדים היוונים שרפו את ארמון הממשלה, שבו היה אוסף הספרים הישנים והעתיקות של סטורס. ולפני עשר שנים, בימי המרד הערבי, האם לא שרפנו כאן כפרים ערביים? האם לא הרגנו עשרות לוחמים שלהם? – רק כדי להשיב את הסדר והביטחון לארץ-ישראל?"

 "אבל היום השלטון האנגלי תומך רק בערבים," מעיזה לורט לקטוע את דברי האורח הנכבד.

 "מיס מאיירסון, הרשי לי להסביר לך, נידמה לי שאינכם מבינים בכלל את מצבנו כממשלה שתפקידה לשלוט בארץ! כשהייתי קצין צעיר, סיפר לי פעם סטורס כי לפני שנים הוזמן לארוחת-בוקר, ביחידות, בדאונינג סטריט עשר, עם לויד-ג'ורג'. ראש-הממשלה בירך אותו לשלום בפנים חמוצים, ואמר לו שגם מנהיגים יהודים וגם מנהיגים ערבים מתלוננים עליו. סטורס ענה לו כי דבר כזה אפשרי מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד הנימה של הדברים, כי לויד-ג'ורג' עומד לדרוש ממנו להתפטר. אבל לאחר שהתיישבו לאכול, אמר לו ראש הממשלה: 'שמע סטורס, אני מזהיר אותך, אם צד אחד יפסיק להתאונן עליך – תפוטר מיד!' –

 "ולדעתי, מיס מאיירסון, יש בעיקרון הזה כדי להנחות את הפקידים הגבוהים והנמוכים, ואת קציני הצבא של ממשלת הוד מלכותו בארץ-ישראל, גם בשנים הבאות. הנה, למרות הפיצוץ המזעזע בקינג דיוויד, והמאסרים שעשינו אחר-כך בין מנהיגיכם, אני נמצא כאן הערב כמעט בלי ליווי, חוץ מאשתי, כדי לברך את ידידי הוותיק מאיירסון למלאת עשרים שנה לאחוזתו היפה, כאן, בארץ התנ"ך, שהיא מולדת רוחנית לבני-אדם רבים ושונים כל-כך!"

משתררת שתיקה. איש מהמסובים אינו חולק על דברי המייג'ור, אם מחמת הנימוס ואם משום שהם עסוקים באכילה.

 "אולי זו בכל זאת קלות-דעת לצאת בימים כאלה בלי ליווי?" מהרהר בן-עמי בקול רם, אך אשתו מקישה מיד ברכה בברכו, והוא משתתק.

*

 "מה שיש לצוד בארץ, באמת זה מעט." ממשיך חיים הורביץ לחרוט במאמץ במחברת, ומצחו כבר מעלה אגלי-זיעה. "כל השנה יש ארנבות-בר. ברווזים ויוני-בר, רק בעונה. בעונת הענבים, הארנבות בכרם, בסתיו – בשדות-הבור, בחורף – בפרדסים, ובעונת הירקות – בגן-הירק. השעות הנוחות לציד הן שעות הבוקר המוקדמות או בערב. אז יוצאות הארנבות לחפש אוכל. אחרי הגשם יש על האדמה עקבות ברורים, שעל פיהם אפשר למצוא את הארנבת. גם בקיץ אפשר למצוא עקבות בין שורות ההשקאה."

מדי פעם הוא מפסיק ומאזין לקיר. מעבר לו נמצא המטבח של אווה יואל מלוכסנת-העיניים. דממה. כבר קרה פעמיים שהקישה על הקיר, כאילו במקרה – לאות מוסכם. ומאוחר יותר, כאשר שמעה אותו טוען ופורק את האקדח, סימן שהוא יוצא לשמירה – יצאה והם נפגשו בחשכה במחסן המשותף, בחצר. מעבר לנשיקות אחדות לא הרשתה לו להרחיק לכת, בינתיים. הכלב מיילל בחוץ ושורט בכפותיו הקדמיות בדלת, כמבקש להיכנס.

 "לארנבת יש הסוואה מצויינת כי צבע הפרווה שלה בדיוק כמו צבע האדמה. כאשר הצייד מתקרב אליה, היא מצמידה את הראש לאדמה, ומפשילה את האוזניים שלה לאחור. אתם יודעים, עין לא-מנוסה לא תצליח בכלל להבחין בה. לעומת היתרון הזה שיש לה, הארנבת היא חיה חלשה, ורסיס אחד מספיק להרוג אותה, וזה בהשוואה לתן, שלפעמים גם הכדור השלישי לא ממית אותו, באמת."

*

מחוץ לאולם-האורחים המואר משתרע גוש הפרדסים החשוך של יוספיה, מוקף שדרות ברושים המזדקרים בתוך האפלה ומגינים על העצים מפני הרוחות. מדי פעם נשמעת געייה. הרפת נמצאת בקומה התחתונה של הבניין הצפוני-מזרחי, לצד השער שבו יורדים לפרדס. תן מיילל במרחקים. צפרדעים מקרקרות מכיוון בריכת האיסוף של זבל הפרות, ליד הרפת, מחוץ לחומת האחוזה.

 "כמו שאמרתי, יוספיה היא משק בריטי," שובר לבסוף אדון ג'ייקוב, המארח, את השתיקה. "וכך יישאר. אני מכבד כל ממשלה, של הטורים או של הלייבור. אבל ייתכן שאם צ'רצ'יל והטורים היו נשארים בשלטון, היתה יותר הבנה ליישוב העברי, וגם לא היתה נוצרת המתיחות הקשה הזו סביב המשפט של בן-יזרעאל."

 "אתה תמים, אבא. מי נתן לאמיר עבדאללה את עבר-הירדן, האם לא צ'רצ'יל?!" מעירה לורט.

 "גם כאשר אנחנו יושבים כאן ומדברים, הבחורים שלכם מתאמנים, אם לא ביוספיה אז בוודאי במקום אחר, בזה – אני בטוח," מתערב סרג'נט מורטון, המרגיש כי מייג'ור קמפבל שומר על ריחוק ואינו לוקח חלק בהמשך השיחה. השפה של הסרג'נט נשמעת פשוטה לעומת זו של המייג'ור. "ואלה ששייכים לארגון חושבים רק איך להרוג עוד חייל בריטי, עוד ערבי, איך לשדוד עוד בנק או סתם לסחוט עשיר יהודי שלא מוכן לתרום להם! ושלא לדבר, רבותיי, על מה שעלול לקרות כאן בעקבות ביצוע גזר-הדין של בן-יזרעאל."

 "יהיה רע אם הטרוריסטים יקבעו את גורל היישוב. הארץ צריכה לעבור מהמנדט למעמד של דומיניון בחבר העמים הבריטי," דבק אדון מאיירסון בעמדתו. "אסור לנתק את הקשרים עם האימפריה הבריטית ועם גוש הסטרלינג. אבל תהיה לנו גם עצמאות. וכמו שאנחנו מייצרים סכיני-גילוח מפלדה, אוקבה, יום אחד נייצר אפילו אוטו עברי. ומוטורצייקלים. ופריג'ידרים. ורדיו. ושעונים. כל דבר כאן יהיה תוצרת הארץ."

 "אם תקום מדינה עברית, והערבים יברחו," אומר בן-עמי, "החקלאות של ארץ-ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, העבודה העברית תהיה כל כך יקרה שאפילו אם ימצאו זהב בחולות הנגב, עבודת הכרייה תעלה יותר מערך הזהב עצמו!"

 "נו, נו," אומר אדון ג'ייקוב, "לא צריך להגזים. בן-עמי תמיד רואה שחורות. באים פליטים יהודים מאירופה והם יעבדו."

 "ואנחנו נמשיך לשחק שח בשבתות? זה לא ילך. יהודים לא אוהבים לעבוד. בקרוב הכל ישתנה." מזהיר בן-עמי.

*

ב"מדאפה", חדר-האורחים הגדול שליד המסגד באום-אל-זעתר, יושבים כמה עשרות גברים על שרפרפים נמוכים, קלועים מקש, לאור מנורת לוקס מזמזמת המפיצה אור לבן. מסביבם מצטופפים נערים מהשבאב ובהם תופיק ונואר, וגם ילדים, שמגרשים אותם מדי פעם אך הם חוזרים בעקשנות. הקהל לבוש בתערובת של בגדים ערביים ואירופיים, ז'קטים בלויים, מכנסי-בד רחבים בצבע עכור-בהיר, סנדלי גומי עשויים מצמיגים. על ראשים אחדים טאקיות, כיפות. מבחוץ עולים קולות: נביחות כלבים ממזבלת הכפר ויללות תנים מהפרדסים.

בראש המדברים השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"

אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה מלווים את דבריו. האוויר דחוס בעשן ורחש עולה גם ממגלגלי הסיגריות, הצרים אותן באצבעותיהן. הנואם לוגם מספלון הקפה שמגיש לו איברהים, מנהיג השאבאב של הכפר, וממשיך:

 "אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" הוא מסיים דבריו במחיאת כף אל כף.

 "ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שואל איברהים בהתלהבות.

 "כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."

 "גם הנשים?" שואל מישהו.

 "כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא מסיים: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול! לא תהיה קיימת עוד אום-אל-זעתר!"

*

הבניין הדרומי-מערבי בחומת יוספיה הצהובה גם הוא בן קומתיים. בקומה התחתונה – אורווה, ויציאה לחצר-פרים מגודרת בצינורות-ברזל עבים, הנמצאת מחוץ לחומה. בקומה השנייה, מתחת לגג הרעפים, האסם. חבילות חציר וקש, שקי שעורה, שיבולת-שועל וסובין, גושי מלח, אוכפים, רצועות-רתמה וחגורות חיזוק עשויים עור, רסנים, קלשונים, שוטים קלועים, פנסי-נפט, מרצעים, מחטי-שקים ועוד אבזרי רכיבה וריתמה שאוחסנו לשעת הצורך או לשם תיקון. מתחת לקורות ולגג-הרעפים אין תקרה, וחלל האסם נראה גדול מאוד. על ראש הגג, לאורכו, חבוש ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג.

חושך. אסור להדליק אש, כל ניצוץ או גפרור לא כבוי עלול להצית את כל הקומה. במדרגות-ברזל חיצוניות, צעדים אחדים מהכניסה המערבית לאחוזה, עולים בחורים בזה אחר זה אל תוך האסם, מסתייעים בשני פנסי-כיס קטנים, שמחפים עליהם בכף היד. המ"מ רפי מפזר אותם לאורך הקיר, והם משתרעים על מצע החציר הטרי.

הנוטר, שפילר הרזה, שליווה את הבחורים לכאן אחרי שהחזירו את הרובים לחדר-הנשק שמעבר לכביש, מחלק מצעי לילה – שקי-תבואה ריקים, מקופלים, שיונחו על החציר. הוא בוחר שק חום-צהבהב אחד, דק במיוחד, ולוקח אותו עימו.

לפני השינה, תרגול נוסף. רפי פורש שק על החציר, מניח עליו אקדח שחור, מפרק ומרכיב אותו במהירות לאור הפנס, אחר-כך חוזר על הפעולה בחושך, מאיר רגע, האקדח מפורק, מכבה, מאיר, האקדח שוב מורכב.

בשקט, על ארבע, מתקרב כל אחד מהבחורים ומתרגל בחשכה. נשמעות נקישות מתכת קלות של דריכה, פירוק והרכבה. קליק... קליק... קליק...

*

 "שלא תהיינה לכם אשליות, מוריי, סרג'נט מורטון – היהודים יזכו בסוף במדינה משלהם." פונה גברת קמפבל לבעלה ולסרג'נט, ומעבירה יד ענוגה בשערה הערמוני, המסודר ככעך על ראשה מאחור. אפה הקטן סולד, מרטיט בהתרגשות פנימית אצורה, על אף השקט והאיפוק שבכל הליכותיה. "צריך רק לראות את הייאוש של הפליטים שבאים ממחנות העקורים, אין להם מקום אחר בעולם – "

ופתאום היא משמיעה צעקת-כאב חדה ותופסת את הלחי בידה הלבנה –

 "אייי!!!"

 "מה קרה?" נזעקים אליה בעלה ודוקטור וולף, היושבים מימינה ומשמאלה.

מסמיקה מבושה היא מוציאה מפיה את חתיכת בשר הצלי שהחלה ללעוס, ועוטפת במפית. בתוכה מתנוצץ כדורון עופרת זעיר, שרובה-הציד של חיים הורביץ נעץ בארנבת.

 "אני מקווה שלא שברת שן, יקירתי!" אומר המייג'ור.

 "אנחנו מאוד מתנצלים," אומרת ליזה.

ההד של צעקת הכאב נותר עדיין באוויר. הכל מביטים באשת המייג'ור.

 "לא נורא. לא קרה כלום." מחייכת הגברת הבריטית במבוכה.

 "אולי זה היה נסיון התנקשות!" מתלוצץ דוקטור וולף לאחר שהוא מציץ, לבקשת בעלה, לתוך פיה הפעור. "דווקא אחרי שתמכת בנו, ואולי בגלל זה! אל תדאגי. הכול בסדר."

פיה של גברת קמפבל כבר סגור, ובכל זאת ממשיכים לשמוע צריחות-כאב חנוקות של אשה, כניראה מלמטה, מבחוץ. הצווחות מלווות בקול מתכתי חלש: קליק... קליק... כאילו מישהו משקשק בשיניו בבניין האורווה שממול, בקצה החצר. שומעים גם צפירת קטר עמומה מרחוק.

 "אם וטרינר אומר לך שהשיניים שלך בסדר – סימן שתאריכי ימים!" מעודד המייג'ור את אשתו ומוסיף: "ששש... מה אני שומע? יש אצלך כאן באחוזה רוחות-רפאים, אדון מאיירסון?"

רגע שקט. הכל מאזינים. קליק... קליק...

לורט השמנמנה מניחה תקליט על הגרמופון החשמלי, המורכב בראש תיבת העץ הגבוהה של הרדיו. נשמעים צלילי טנגו.

 "זאת רק רוח מזרחית, היא מביאה איתה את שקשוק קרונות הרכבת מקאיירו לביירות, על פסי המסילה העוברים לא רחוק מכאן, מראס-אל-עין." היא צוחקת בהתלהבות תמימה, המבקשת לחלוק עם כולם את מצב-רוחה הטוב.

יללת האשה נרגעת, או נבלעת במוסיקה. לורט חגה בעיניים זוהרות סביב סרג'נט מורטון הגבוה, בעל השפם החום והסמיך ותספורת הקודקוד הצבאית הקצוצה. הוא מזמין אותה לרקוד, חרף הכאב ברגלו מהתאונה הקלה שאירעה לו לפני שעות אחדות. המקטרת, התחובה בשוליים העבים של הגרב על רגלו הימנית, מתחת לברך, מחככת בירכה.

 "מה יש עוד בערימת התקליטים המוזרה הזאת?" הוא מישיר אליה מבט בעיניו הירוקות.

 "בשבתות אבא אוהב לשמוע לפעמים תקליטי חזנות." מרחפת לורט ברקיע השביעי, מתערסלת בזרועותיו.

הם משלימים סיבוב באולם.

 "באת כדי לראות אותי? נכון? מתי ניפגש שוב? דניס?" היא לוחשת.

הבעה של אי-נוחות מסתמנת על פניו. כאשר הוא מתכוון לענות לה, נשמעת נקישה על דלת הרשת החיצונית.

*

תופיק טרוט-העיניים יוצא עם חבריו מהפגישה וראשו סחרחר. בחשכה אין מבחינים בסימן הזקור של התרגשותו. מראה הגוף הלבן של מעבידתו היהודייה, כשהיא שוכבת בתחתונים ובחזייה בלבד, על מיטתה, אחר-הצהריים, אינו מרפה ממנו. הוא צועד בחושך עם שאר הבחורים והנערים. הדרך זרועה אבנים ובורות. מזה ומזה בתים נמוכים, חשוכים כמעט לגמרי. תופיק שר בלחש שיר מונוטוני, רווי געגועים, משלב מילים של שירים ידועים, עם תוספות משלו:

 "הוי עיני, הוי נפשי, הוי לבי, הוי המתוקה, הוי הלבנה, הוי הערומה – שוכבת את על גבך ביוספיה ולי מחכה!"

בדרך הם פונים כל אחד לביתו. לצד תופיק נותר רק ילד שמנמן, שנדבק אליו כל ההליכה, כדי לא להפסיד מילה מתיאוריו.

 "באמת ראית את הגברת היהודייה ערומה, יא תופיק?" הוא שואל.

 "בחיי שראיתי. אתה לא מאמין לי? רוצה שאראה לך?"

הוא גורר בחשכה את הילד השמנמן לפינת הסימטה, מאחורי דיר-לול עשוי חומר. עומד מאחוריו ונצמד אליו. ידיו הקשות מטיילות על גוף הילד. לשונו יבשה. גרונו ניחר. אילו היה אפשר ללקק קצת קרח. תופיק לוחש באוזן הילד: "אוך, אוך... ככה החזה שלה, וככה הבטן, וככה, אוך..." תופיק מגיע למישוש באחוריים ונצמד כתיש לגבעות הרכות. הוא לופת את הילד באחיזת צבת ובתנועה קצובה:

 "הוי המתוקה, הוי הלבנה, שוכבת את ביוספיה ולי מחכה – "

נביחות הכלבים ממזבלת הכפר הסמוכה מתגברות. הילד מתחיל לבכות, זועק לעזרה: "אמא! הוי אמא! אישה עשה אותי הכלב הטמא הזה!" – ותופיק נחלץ ממנו ובורח.

*

פנסים בידיהם צועדים חברי מושב כפר-מאהלר זוגות-זוגות בחשכה, בדרך החולית, ומתאספים בקפה לוצי, בחצר המוארת. הגברים שותים בירה ואוכלים כריך נקניק בלחמנייה, הנשים מעדיפות סיידר, צוף או עוגת תפוחים וגלידה.

שני גברים במכנסי-עור קצרים עם כתפיות, מחזיקים ביד האחת כוס בירה, ובשנייה חובקים איש את כתף רעהו – מנסים לצאת בריקוד-רועים גרמני, ומזמרים בהרמת רגליים שיר-עם המוכר גם לשאר הנוכחים.

לוצי ממהרת אליהם ומבקשת שיפסיקו, זרים העוברים במושב עוד עלולים לחשוב שזה היה שיר נאצי. עד מהרה קמים שאר האורחים ורוקדים טנגו על שכבת החצץ המלבינה, בין שולחנות-עץ קלים וכסאות מתקפלים. הצעדים כבדים, כל חברי המושב בנעליים. אין סנדלים.

*

 "הראש" מסתתר מהבריטים בבית מזל צדוק הנכה, בקצה שכונת התימנים, בגבול המושבה. החדר המרכזי מלא בובות גדולות כילדים, וגם עגלת-תינוק להסיען. הסבל, אלי הארוך, ארקאדי, השחור, הג'ינג'ית, הקאובוי, קלוץ, ינוקא ואחרים, נאספים ובאים ממקומות שונים ומתיישבים בחדר, ליד הבובות, לשמוע את פקודת-היום של "הראש". הוא יוצא בלבוש חכם תימני ובמשקפיים שחורים, מתיישב על המיטה, לרגליו נעלי-בית. מדבר בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל לשוות לו אופי מזרחי:

 "אחיי הלוחמים לחירות העם, נודע לנו שהכובש הבריטי מתכוון לתלות לפנות-בוקר את חברנו, הלוחם נבות בן-יזרעאל, שנפצע בהתקפה על תחנת משטרה של השלטון הזר. הודענו בכרוזים ושידרנו בקול חזית השחרור הלאומי – שאם יבצעו חיילי אלביון את גזר-הדין, ניקח הלילה בשבי חייל שלהם, ונכה במתנגדים לנו, ובבוגדים – מבית ומחוץ! יעשה כל לוחם את המוטל עליו בנפש חפצה וברוח נאמנה! הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!"

כאשר הם יוצאים, בחסות החשכה, מוליכה הג'ינג'ית את העגלה, ובה מכוסות בשמיכת-תינוק דקה שתי בובות גדולות ממולאות בנשק ובחומרי-נפץ. היא מטיילת לאיטה כאם צעירה, בדרך לנקודת ההתארגנות ליציאה, בבייקה שבפרדסו של מתנגדם, האיכר החובב-ציוני גרשוני. בית-האריזה עומד ריק בקיץ.

*

הנקישה על דלת הרשת החיצונית מרתיעה את הרוקדים באולם-האורחים רחב-הידיים. ידו של סרג'נט מורטון נשלחת מאליה לאקדח התופי הכבד, הנתון בנרתיק על מותניו. אדון ג'ייקוב, שהפציר באשתו לרקוד עימו צעדים אחדים, מבקש בניע-ראש מבן-עמי לגשת ולראות מי הבא.

במרום המדרגות, על המרפסת הרחבה, פוגש בן-עמי את ברל הרפתן:

 "א-אפשר לקרוא לדוק-טור וולף, ז-זרי-פה, א-אשתו של א-חמד, יולדת."

 "ברפת?"

 "ב-ברפת, כן. ש-שיהיה רו-פא..."

הסיפור מוצא חן בעיני האורחים. רק המייג'ור ומאיירסון פורשים לקבינט, לעשן וללגום כוסית ליקר. החבורה, ודוקטור וולף בראשה, יורדת במדרגות החיצוניות, בעלות מעקה-הברזל, מצוידת בפנסים ובנרות, וחוצה את החצר לעבר הרפת – והיא מלווה בצלילי הטנגו, שלורט והסרג'נט עדיין מרחפים בו אל המרפסת.

שם, בחדר צדדי, על מצע קש, פרושים שקי-תבואה עבים ונקיים ועליהם כורעת הפלחית. היא לבושה שחורים, פניה עטויות מטבעות ונזמים הנמתחים מן האף אל האוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות וחרוזים. היולדת נאחזת בשתי ידיה במעקה האבוס, העשוי צינורות ברזל. באוויר עומד ריח חריף של זבל ושתן פרות, מעורב בריח טרי של אריג-שקים, חרובים, סובין, כוספה ופוטאז', אלה קליפות התפוזים האפויות.

 "להביא קערה גדולה והרבה מים חמים! מי היה מאמין?" נאנח הווטרינר, המתיישב על שרפרף-חליבה, ליד הפלחית, "שרק לפני שלוש שעות יצאתי מחובבי-ציון בשביל המלטה קשה אחת."

 "א-לוהים יב-רך אותך, דוק-טור," מתנצל אחמד, שמגמגם כמו ברל, אבל בערבית. "אשה, היא לא מ-בינה, נב-הלה מיריות, זאת, פו-חדת ש-השד רו-צה להי-כנס בה – י-אללה אשה, תת-אמצי – א-מרתי לך, ה-באתי לך דו-קטור!"

*

אמנון ומאיה נושמים בשלווה, ישנים בחדר-הילדים, עורם השזוף חם משעות השמש. החדר האחר בדירה בת שני החדרים, "הטרקלין", משמש בשעות היום והערב לאכילה ולאירוח. עתה שוכב בו אליהו שפירא על ספה מתקפלת, שאותה פותחים מדי לילה, לאחר שמזיזים הצידה את השולחן הגדול. זיפי-זקנו שחורים. פניו צנומים, כמין משולש שקוע של עצב. עיניו מביעות סבל שקט. כפות-ידיו הגדולות מסוקסות מהעבודה הקשה בגן-הירק, הנתון באחריותו. חריציהן שחורים-ירוקים ונותר בהן ריח חמוץ של שיחי עגבניות זיפניים. הוא מניח אותן על השמיכה לפניו, כאילו אינו יודע מה לעשות בהן. עורו שזוף במיפתח חולצתו, במשולש החשוף לשמש, ומתחתיו שפעת שיער שחור וצפוף על חזה חיוור.

 "היה מישהו היום ב'חיפוש קרובים' שאת מכירה?" הוא שואל.

 "למה שיהיה? היטלר עשה לי פרוטקציה? אני כבר כמה שנים שואלת כל אחד שבא משמה, ושום דבר... שתדע לך אליק, כאשר יגמרו את ה'חיפוש קרובים', גם אני גומרת..."

 "אל תדברי כך, רוז'קה! בואי כבר לישון, נו..."

 "אני לא כמוך שבורחת כל הזמן לישון. אני פוחדת שיום אחד יחנקו גם אותי..." רועדת שושנה ליד החלון, לבושה בכתונת הבד העבה של אליהו. "מפני שאני, זאת לא אני... אני שם..."

 "את, מה שוב יש לך, רוז'קה?"

 "החיים האמיתיים שלי נשארו שם, בפולניה, שם נמצאת האמא של הילדים שלך... היא היתה עובדת בבית-חרושת לגומי..."

 "תפסיקי לחזור כל הימים על השטות הזאת. שכחת כבר איפה ילדת את אמנון ומאיה, שהבאתי אותך פעמיים לבית-חולים רפאל ברמת-גן?"

 "אני רק עוצמת את העיניים, באים אלי אבא, אמא וגניה, עומדים בתור לגז. מרעילים אותם. הם שואלים – רוז'קה, מדוע לא שלחת לנו סרטיפיקאטים כשעוד היה אפשר... למה לא העפילו אותנו..."

 "די, די! למה להרעיל את החיים שלנו כל הזמן? למה להאשים את עצמך כל הזמן? מה את, אלוהים?"

 "וכשאתה עודר בטורייה בגן-הירק של מאיירסון, אתה לא האלוהים של כל התולעים שאתה חותך? אלוהים זה מי שאחראי על המוות..."

 "אבל זה לא את."

 "היא ניסתה להרוג אותו, הנאצית הקטנה, אני ראיתי..."

 "על מי את מדברת?"

 "זאת לא היתה סתם תאונה, אליק."

 "על מה את מדברת?"

*

רותי ישנה. אני שוכב במיטה ולא חושב בכלל להרדם. אבא ואמא חוזרים מארוחת-הערב אצל אדון מאיירסון.

 "מייג'ור קמפבל טיפוס לא סימפטי," אני שומע את אמא אומרת. "אני לא מבינה מדוע מבין כל האנגלים הנחמדים שהיו כאן פעם, השאירו רק אותו. אבל אשתו מאוד תרבותית, והוא מתחשב בה."

 "קמפבל אנגלי הגון וגם לא טיפש, אבל את משווה אותו למייג'ור נורדי, שהיה ידיד שלנו? הבורים הם עם. הם לוחמי חופש. והאנגלים כבר עייפים. האימפריה מתפוררת להם, וחוץ מאשר לעשות לנו צרות הם כבר לא מסוגלים לשום דבר גדול. מה כבר אפשר לצפות מעם שזרק מהשלטון את צ'רצ'יל, את צ'רצ'יל! – והעלה במקומו את אטלי ואת בווין? את יודעת מה אמר צ'רצ'יל על אטלי? – מכונית ריקה עצרה לפני הבניין בדאונינג סטריט עשר, ומתוכה יצא – קלמנט אטלי!"

*

שיירה של שתי מכוניות מאירה את הכביש הצר מיוספיה למושבה חובבי-ציון. מימין, מחצרות כפר-מאהלר, מבעד לעצים, נשקפים מכל בית רק חלון או שניים מוארים בצהוב. השיירה חולפת על פני גבעה שעליה בית-הקפה השני של המושב, בחצר של הנס דיכטר, המוארת בנורה צהובה שמשתלשלת מענף של עץ תות רחב צמרת. זוגות אחדים יושבים שם על קפה קר בגלידה, על גלידת-וניל עם קונפיטורה של תות-שדה או על שטרודל תפוחים בקינמון, מחלקת הגרנד-אלכסנדר של הנס דיכטר. פטפון משמיע מנגינה צרודה. סרג'נט מורטון נוהג במוריס, אחריו מייג'ור קמפבל צהוב-השיער באוסטין הגדולה, עם אשתו. לשתי המכוניות צבע צבאי, כשל השריוניות המפטרלות בכבישים, והמשאיות המכוסות ברזנט, המסיעות יום ולילה חיילים בריטים צעירים, חמושים, במשימות שונות.

 "לאחוזה של משפחת מאיירסון אין עתיד בארץ המטורפת הזאת," אומרת גברת קמפבל לבעלה, המייג'ור.

 "מדוע את אומרת כך? ראית מהמרפסת את הפרדס הגדול, פסים להסעה של קרוניות פרי, בית-אריזה גדול, כרם, שדות תבואה, גן-ירק, ביקרנו ברפת הגדולה, הכל מסודר, משוכלל, יפה כל-כך."

 "אבל הפועלים הפשוטים הם ערבים. הוא משלם להם גרושים. זה לא יימשך כך עוד הרבה זמן. הארץ המטורפת הזאת היא כמו חבית של אבק-שריפה. אתה נמצא כאן כבר שנים, ועדיין אתה לא רואה את המציאות?"

 "נעשית סוציאליסטית?"

 "לא. ריאליסטית. עכשיו היהודים נלחמים בנו, אבל המלחמה האמיתית שלהם תהיה עם הערבים, כמו בין ההינדים והמוסלמים בהודו."

 "כשהיית תקועה בלונדון, בתקופת המלחמה, שלחת לי מכתבים יותר אופטימיים, יקירתי. חוץ מזה, אנחנו לא מתכוונים לעזוב כל כך מהר את הארץ היפה הזאת."

 "מה כל כך יפה כאן? היהודיות? נעזוב מוקדם משאתה חושב."

 "את רומזת למשהו?"

 "לא. ואתה?"

 "לא."

 "לורט מאיירסון מוצאת חן בעיניך, מוריי?"

 "מילי, אני מתפלא עלייך. הרי היא יכולה להיות הבת שלי!"

 "היא מאוהבת נואשות בסרג'נט מורטון, כל דגדוג של השפם שלו מעביר רעד בגופה, ואני לא יודעת אם לקנא בה..."

*

הסבל, הארוך, ארקאדי, השחור, קלוץ וינוקא – יוצאים בחשכה מהבייקה של גרשוני לסמטה הגובלת בשכונת התימנים, זו השכונה המשתרעת סמוך לכניסה הצפונית למושבה. מגמת פניהם צפונה, לכביש המוליך מחובבי-ציון ליוספיה. הסבל והארוך נושאים כל אחד על גבו תרמיל כבד. בהגיעם לכביש נפרדים מהם קלוץ וינוקא, שניהם עדיין כמעט נערים, וחומקים ימינה לעבר המושבה. קלוץ נושא על גבו ילקוט עור חום משומש, של תלמיד. שניים אחרים, הקאובוי והג'ינג'ית, כבר צועדים בשעה זו צפונה, בחושך, במשעול של שיחי אקציה, שיטה, לעבר כפר-מאהלר.

הסבל והארוך פונים עתה מזרחה מהכביש, בדרכי-עפר, בין פרדסים ושדות, לכיוון מסילת-הברזל. ואילו ארקאדי והשחור נשכבים לצד הכביש, מוסתרים במארב, וזאת בעקבות הידיעה על המכונית של מייג'ור קמפבל, שנראתה לפנות ערב נוסעת צפונה ליוספיה.

הכביש החשוך מואר לפתע בפנסי מכונית הבאה מצפון. השחור משתרע בשולי הכביש, וארקאדי רוכן עליו, כמו כדי לטפל בו.

*

קילומטרים אחדים לפני המושבה חובבי-ציון מגביר סרג'נט מורטון המשופם את מהירותו, עוצר, מאותת בידו, ומסובב באמצע הכביש את המוריס לאחור. הוא חולף בכיוון הנגדי על פני המייג'ור בהיר-השיער ואשתו, מצדיע לשלום מחלון מכוניתו, כשהוא נחשף לרגע לאור פנסי האוסטין שלהם, וטס חזרה לכיוון יוספיה.

הזוג קמפבל מתכוון לחלוף במהירות על פני חובבי-ציון ולהמשיך לביתם המרווח שבמחנה הצבאי שרונה, ליד תל-אביב. זו המושבה הגרמנית-לשעבר, העשירה, שבתיה הופקעו, ותושביה נעצרו והוגלו לאוסטרליה בימי המלחמה, מפני שנחשדו באהדה לנאצים.

המשך יבוא

* * *

לבן היקר

כל הברכות במלאת לך היום 35 שנים

אנחנו בגילך כבר הרגשנו זקנים

ושיהיה לך רק טוב בחיים!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו לא היינו מאמינים שזה יקרה לנו, אבל אנחנו חותמים על כל מילה שהשמיע שר החוץ שלנו אביגדור ליברמן ביום 10.10.10 באוזני שרי החוץ של צרפת וספרד, ברנאר קושנר ומיגל מורטינוס, בפגישתו עימם. הגם שהתקשורת, ובייחוד "הארץ" משתדלים להצניע וגם לבקר חריפות את דבריו כי כנראה יש בהם יותר מדי אמת לטעמם.

 "קודם כל תפתרו את הבעיות שלכם באירופה ואחר-כך תבואו אלינו ואז אולי אהיה מוכן לקבל את העצות שלכם. ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה של שנת 2010!" – אמר להם ליברמן, בין השאר.

ליברמן אינו הראשון שמתריע בגלוי שישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה של שנת 39'. זאת אמר בבוטות ראש הממשלה אריאל שרון לנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש לאחר 11.9.01, ולאחר שבוש ניסה להפריד בין ציר הרשע העולמי שבו יש להילחם עד חורמה – לבין הטרור הפלסטיני שיש לו הצדקה משום שמדובר במאבק לאומי. לאחר גערתו של שרון נשתתק בוש בנושא הזה ושוב לא חזר על דברי האיוולת שבהבחנתו הנואלת!

* יורם קניוק בן ה-80 לקרן נויבך בראיון ב"קול ישראל" "פעם היו נותנים כבוד לזקנים. היום בישראל לא נותנים כבוד לזקנים. הערבים עדיין יודעים לתת כבוד לזקנים. גם הכלבים נותנים כבוד לכלב זקן." [11.10.10].

* כן, זה ברור, אנחנו תמיד אשמים. גם בכך שאין שלום עם הערבים! עמוס עוז "מגייר" לשם כך גם את האלוף ישראל טל ואומר בשמו-שלו עליו: "אילו הלכה ישראל בדרכו המוצהרת של טליק, היתה נלחמת אך ורק מלחמות של אין ברירה. אילו הלכה בדרכו של טליק, היתה נמנעת מלהקים התנחלויות בשטחים שכבשנו במלחמת ששת הימים. אילו הלכה ישראל בדרכו של טליק, ייתכן שאפשר היה להשיג שלום עם ביטחון תמורת שטחים עוד לפני זמן לא מועט. אבל ישראל לא הלכה בדרכו של טליק, שראה מראש היכן טעינו ולהיכן גוררים אותנו."

 (עמוס עוז: "טליק", "הארץ", 11.10.10).

איזה שטויות! כאילו הכול היה בידינו! – ואגב, ישראל טל לא היה רק "בן מושב שלא שכח את מקורותיו" (עוז, שם) – אלא ילד שנולד במחניים, ובגיל חמש, כאשר גר בצפת, ניצל מטבח שערכו ערביי צפת בתושבים היהודים במהלך מאורעות תרפ"ט (1929): פורעים ערבים חסמו את דלתות הבית שבו שהה עם אימו ואחותו, ואז הציתו את הבית, ולא חסר היה הרבה שהילד חסר-ההגנה יישרף או יישחט בידי הערבים. רק אז, בעקבות המאורעות, עברה משפחתו לבאר טוביה. המפגש הטראומטי הזה עם תאוות הרצח הערבית והשינאה ליהודים היה אחד המאורעות המכוננים לעתיד בחייו של ישראל טל, מאורע שעליו סיפר הוא-עצמו, ואפשר ממנו למתוח קו ישר לפרוייקט המגונן והמדהים של טנק "המרכבה" – אבל זאת עמוס עוז לא יזכיר! – כי הכי טוב זה לעשות ב"הארץ" את האלוף ישראל טל ליונה צחורה מן "המושב", וכל זה גם מרגיש טוב בדרך למועמדות הכותב לפרס נובל בשנה הבאה, שהלוואי שיצליח, כי בעולם הפוליטי והצבוע כל הדרכים כשרות לקבלת הפרס, וכישרון יש לו, לעמוס עוז.

* אחרי נתניהו, בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ביום שני, 11.10, עלתה לדוכן הנואמים יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, שפתחה מיד במתקפה ישירה על ראש הממשלה. "בשנה ושמונה חודשים הפכת את ישראל למדינה חלשה, מפוחדת, מסוכסכת עם עצמה. מסוגרת המאבדת את ידידיה בעולם, מתריסה בפני מנהיגת העולם החופשי ומקור כוחה, מדינה המתכסה בסיסמאות במקום בתוכן, מדינה הנאחזת במילים כמו טובע הנאחז בקש. אולי הובלת את ישראל למצב הזה מתוך חולשתך, מתוך חוסר יכולתך להחליט, חוסר יכולתך לומר את האמת לאמץ עמדה ולשלם איזה מחיר פוליטי ולו הקטן ביותר בשביל אמונה. אולי ישראל במצב הזה, כי אין לממשלה הזו שום חזון משותף, דרך ומטרות לטווח הארוך."

ח"כ לבני, כיצד הגיע נתניהו לראשות הממשלה? אנחנו לא שכחנו את עמדתך הנכלולית כלפי ראש הממשלה הקודם, את, שעשית הכול להביא להדחתו עד כדי הפניית גב לו בפומבי במפגש בינלאומי בפריס! אם היה לך כובע על ראשך הוא היה בוער! של מי ההישגים של הממשלה הקודמת של קדימה אם לא של אולמרט, שאת נתת יד לזרוק אותו לכלבים! את נתת יד לזרוק אותו לכלבים אז מה לך כי תליני ותתהדרי בנוצותיו?

את מעוררת בנו בוז ורחמים.

* אילו היינו אזרחים לבנוניים החרדים לעתידה של מדינתם ולעצמאותה היינו עושים הכול כדי שהחרא הקטן מחמוד אחמדיניג'אד, המבקר בה בימים אלה כדי לספחה, ולהטביע אותה בים של דם וחורבן – לא יחזור מרובע דאחייה שבביירות לארצו אלא עם הרגליים קדימה! – זיכרו כיצד צמח הדמגוג השקרן היטלר אל מול הדמוקרטיות הרופסות והמתרפסות של אירופה, שמסרו לידיו את צ'כוסלובקיה ואת תעשיית הנשק המתקדמת שלה – מפני שנבהלו מאיומיו!

* בעידן המחשב אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ללכת עם ראש ריק כי חצי ממה שעלינו לדעת נשמר בכונן הקשיח ונמצא בגוגול – והחצי השני ממילא האישה אומרת לנו מה לעשות.

 * הולך ומתברר כי כל מי שמעז להזכיר את מצבנו האמיתי במזרח התיכון, את חוסר רצונן של המדינות הערביות ושל הפלסטינים בשלום אמיתי איתנו, את מידת האיפה ואיפה שנוהגות בנו מרבית מדינות העולם הצבועות ובראשן הנשיא האמריקאי הכסיל ומדינות אירופה המתאסלמות והנתונות להשפעת הנפט הערבי – כל מי שמזכיר זאת הוא אוייב השלום ומן הסתם גם נמנה על המיגזר של העלייה הרוסית, שהיא כידוע המתנגדת הנחרצת ביותר לשלום כי היא אינה מאמינה למשחק הפוליטי הבינלאומי של רמייה עצמית לרעת ישראל. אז יש לנו חדשות בשבילכם, מה שליברמן אומר, ללא כחל ושרק (והוא רחוק מלהיות "כוס הטה" שלנו, מהרבה בחינות אחרות!) – זה בדיוק מה שבן גוריון היה אומר, ואמר בשעתו! – ודיין, ורבין! – הם לא פחדו לומר את האמת ולא התרפסו בפני גויים! יש לישראל חוט שידרה מוסרי, ועצוב שדווקא ליברמן הוא שצריך להזכיר זאת לעולם – ולא מנהיגיה האחרים של ישראל!

* לשרי החוץ, לראשי הממשלות ולנשיאים של המדינות הערביות והמוסלמיות מותר לחרף ולגדף את ישראל ואת העם היהודי ולהטיח בו שקרים מעל כל במה פומבית ובינלאומית, וכמעט אין מוחה נגדם ואין מגנה אותם, אבל כשאנחנו מנסים לומר לעולם את האמת, את האמת שלנו שהיא אמת צרופה ואין בילתה, מיד מתנפלים עלינו כל מנשקי התחת של שונאינו ודורשים שנתנצל!  

מצד שני, היות שאצל הערבים "כּוּלוּ כִּיזֶבְּ", הכול שקר – "שלום שלום ואין שלום!" – אז אולי גם עלינו לכזב כי כך נהוג במזרח התיכון ולא רק בו. אסור לומר אמת. רק בבל"ת ואובמה.

* ההנהלה של מוזיאון גוטמן עוסקת במציאת אוצר/ת חדש/ה למוזיאון לאחר התפטרותה של האוצרת טלי תמיר. למרבה הפלא ולמיטב ידיעתנו – לא פורסמו על כך שום ידיעה או מכרז כדי שאוצרים/ות מעוניינים/נות מרחבי הארץ יוכלו להגיש את מועמדותם/ן לתפקיד החשוב. יש לנו הרגשה שישנה ברשימה המצומצמת של המועמדים – מועמדת מועדפת אחת בעלת גישה פוסט-ציונית, זאת בלשון המעטה – ודווקא היא בעלת הסיכויים הטובים ביותר, מה עוד שכנראה הרוב בהנהלה נוטה אחרי המגמה הזו. אם כך אכן יקרה, זו תהיה התכחשות בוטה למורשתו של גוטמן ולרוח המוזיאון, ולדעתנו גם שערוריה ציבורית, ואנחנו מתפלאים שהנושא טרם בורר בפומבי, מה עוד שחלק ניכר מתקציב המוזיאון בא מתמיכות של גופים ציבוריים ושל תורמים שמגמתם, למיטב ידיעתנו, אינה פרו-פלסטינית.

אנחנו, ועוד חברים אחדים, לא קוטלי קנים, אמנם חברים בעמותה של המוזיאון אבל אין לנו השפעה בהנהלה, ונדמה לנו שכאשר אנחנו מנסים לשמור על מורשתו של נחום גוטמן במוזיאון המוקדש לו – מאשימים אותנו בנטיות "ימניות"!

* * *

ברכות לחברי גרעין "שדמות" שגויסו ב-10.10.54

מחבר הכשרת הנח"ל בחצרים שגויסה לצה"ל ב-10.10.50

עמי יובל

* * *

אריה אהרוני מצטט שיר של משה ליפשיץ, כנראה בתרגומו של אלתרמן, ואת השיר שולח לנו אלישע פורת, המוסיף: "זה כל השיר! אריה אהרוני הציל מהשכחה את הבית הזה בלבד!"

 שָׁם בִּפְלַאנְדְרִיָה, לְיַד בּוּאַסַאן,

יֶשְׁנָה מִסְעָדָה עִם תַפְרִיט מְצוּיָין:

מָנָה רִאשׁוֹנָה, הִתְכַּבְּדוּ אֲדוֹנִים,

קְצִיצוֹת שֶׁל מֵעַיִים בְּמִיץ כִּידוֹנִים...

מָרָק שֶׁל 'דוּמְדוּם' וּשְׁנִיצֶל עוֹפֶרֶת

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,048 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,030 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל