גיליון מס' 583

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בחשון תשע"א, 18 באוקטובר 2010

עם צרופת ההכנה של זיתים דפוקים כפי שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ביום 7.11.03,

צרופת תמונתו של הסופר הנשכח אוטו קראוס, וצרופת צוותי "אל על" בראשיתה עם סמל "הגמל המעופף" על כובעיהם.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: עת המסיק הגיעה, אהוד בן עזר: הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים) בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי.

 אהוד סורייאנו: איך אפשר לקרוא את התווית? או – מה צריך לזכור כשקונים שמן זית? // ברוך תירוש: גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיפ!

ישראל נטע: אנא, בכוח. // דודו אמיתי: יודע כיצד להתמודד עם זדים ערבים ויהודים. // ד"ר מרדכי קידר: לא רוצים – לא יכולים. [ציטוט] // אוריה באר: חוסר הבנה טוטאלי. // גרימי [צבי גלעד]: לדברי אליהו הכהן על "עגלה ערופה".

שמאי גולן: "רחבה היא מיטתי האהובה בואי אליי אהובתי ונעשה בה ילדים קטנים". // אהוד: כל הגברים בתורכיה משחקים בְּנִיס.

אלישע פורת: קוצים בתחת. // אורי הייטנר: 1. הדמון המדומיין. 2. עבר מפואר. ועתיד? // יוסף אורן: מאוטופיה למיסטיקה (חלק א'), על הרומאן החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך".

 יוסי גמזו: מכתב גלוי לאימא ציונות. // מרים ויואב אהרוני: פגישה לאין קץ. אהוד בן עזר: "איחש פישר", הפיקארסקה של הקטן והקקה.

 משה גרנות: בלי ז'אן ולז'אן הפר על הגב, על ספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה". // רון וייס: שאלות לנעמן כהן ולליברמן.

צהריים מצויינים ל-3 במסעדת אבו-כריסטו בעכו ב-125 שקלים לסועד.

בן-דרור ימיני: גדעון לוי – בָּרון תעשיית השקרים. [ציטוט] // יעל סגל: תגובה לביקורת של גרנות על גרץ. // אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ד', חלק ראשון.

מָשָה  מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק ל"א, מאת משה ברק, גבת, אִמָּרוֹן במקום פרוזה.

* * *

עת המסיק הגיעה

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים. עדיף לחכות קצת ולא בראשית עונת המסיק.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד. (אם מתעצלים וגם רוצים להתחיל לאכול מהם רק לאחר כחצי שנה, אפשר לוותר על שבירתם אבל לא על ההשרייה וכל שאר השלבים).

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו.

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב.

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

* * *

 אהוד סורייאנו

איך אפשר לקרוא את התווית?

או – מה צריך לזכור כשקונים שמן זית?

אתם עומדים מול מדף שמני הזית בחנות והתסריט קבוע: "זה כבישה קרה? אמרו שזה חשוב. יש תווית של מועצת הזיתים? מה החומציות?"

תוויות שמן הזית עברו שינוי מהותי בשנים האחרונות, מתוויות של קוקה קולה או ספרייט (לצערי הרב עדיין קיימות) לתוויות המציינות תקנים ואיכויות, מספרות את סיפורו של השמן ובית הבד ואפילו את סיפורו של הזן/זנים שבבקבוק. אז איך לקרוא את מה שרשום על התווית וכמה מתוך זה באמת רלוונטי?

בדיוק כמו ביין (בארץ) ישנם דברים מסוימים שחייבים (מבחינתנו בתור קונים) להיות מצויינים על האריזה ודברים שתלויים בראות עיניו של היצרן.

כתית או כתית מעולה, כבישה קרה, אחוז חומציות (ותווית מועצת הזיתים), מציינים את איכותו של השמן ונותנים אינדיקציה טובה לכך.

כל שמן זית שתהליך הפקתו הוא מכני (בבית בד) ולא כימי (שמן מזוכך) יכול להיקרא כתית/כתית מעולה. שמן מזוכך אינו יכול להיות כתית מכיוון שהופק באמצעים כימיים.

כבישה קרה הינה עדות לכך שבשום שלב של הפקת השמן לא עברה הטמפרטורה את הרף העליון לכבישה קרה. בארץ ובעולם, למעט אירופה, התקן הוא 35 מעלות צלזיוס. באירופה התקן נמוך יותר (28 מעלות). עניין החימום או חוסר החימום של השמן משמעותי לגבי כמות השמן שנקבל בעת ההפרדה שלו מהעיסה וכן לגבי איכותו. חום מזרז תהליכי פירוק של השמן. ככל שנחמם פחות כך איכותו של השמן תעלה. מאידך גיסא ככל שנחמם פחות יקשה עלינו להפריד את השמן מהעיסה וכך נקבל פחות שמן.

תווית מועצת הזיתים מציינת את היותו של היצרן חבר במועצה ועל כן רשאי להדביק את התווית שלה. כל יצרן שמן מחוייב להעביר למועצת הזיתים בדיקות מעבדה שנעשו בשמן שלו ומעידות על איכותו. כמו-כן, רק בקבוקים המכילים 100% שמן זית יכולים לענוד את תווית המועצה. תווית מועצת הזיתים לשמן "כתית" שונה במעט מ"כתית מעולה" (ב"כתית מעולה" ישנה קשת כוכבים משני צידי התווית, בשמן באיכות "כתית" הם חסרים), יש לשים לב לעניין ולוודא שקניתם שמן באיכות אותה ביקשתם. לא נעים להגיע הביתה ולגלות שקניתם שמן באיכות "כתית", שהיא הרבה פחות טובה מ"כתית מעולה".

ישנם כאלו אשר יסתייגו ממועצת הזיתים (היום ענף הזית) כמדד לפיקוח על השמן. אין ברצוני להיכנס לוויכוח אלא רק להצביע על קיום המדבקה ותפקידה.

הדבר האחרון ואולי החשוב מכולם הוא אחוז החומציות (או החמיצות, שתי המילים טובות ומעידות על אותו דבר). אחוז החומציות אינו מציין אם השמן הוא חומצה או בסיס, או מה רמת ה-PH שלו. אחוז החומציות הוא "אחוז חומצות השומן החופשיות בשמן".

זה לא כל-כך מסובך כמו שזה נשמע. שמן זית מורכב ברובו מחומצות שומן. כאשר חומצות השומן האלה מתפרקות (מכל מיני סיבות שרובן קשורות לחשיפה לאוויר ולאור) נוצרות חומצות שומן חופשיות. חומצות השומן החופשיות האלה אינן בריאות וגורמות ישירות ובעקיפין לכל מיני מרעין בישין. ככל שאחוזן בשמן קטן – כן ייטב.

חומצות השומן החופשיות הן אלו שיקבעו אם השמן הוא "כתית" או "כתית מעולה".

עד 0.8% (אחוז חומצות שומן חופשיות בשמן) השמן הוא "כתית מעולה"

מ-0.8%-2% – השמן הוא בדרגת איכות "כתית".

מ-2% חומציות ומעלה אין השמן ראוי למאכל .

בכל מקרה עדיף לצרוך אך ורק שמן כתית מעולה ולא להסתכן עם שמן בדרגת כתית, שעלול לעבור את אחוז החומציות המותר למאכל במשך הצריכה, לאחר שהבקבוק נפתח, ובכל מקרה פחות בריא משמן זית כתית מעולה.

ראוי לציין – אין חוק שמחייב לכתוב אם השמן הוא כתית או כתית מעולה ומהו אחוז החומציות ואין חוק שמחייב תווית מועצה על מנת למכור שמן זית.

לעומת זאת – בקבוק שאין מצויין עליו היצרן (או שמצוין ללא כתובת), לא כתוב האם הוא כתית/כתית מעולה ואין עליו תווית מועצה (כלומר אין מי שמפקח עליו) – אנא חישדו באיכותו ובמידת היותו 100% שמן זית.

עד כאן מה שככל הנראה יהיה מצויין על כל שמן שתפגשו בחנויות. עכשיו לתוספות:

על בקבוק ובו שמן זית מפוקח (תווית מועצה) יהיה כתוב אך ורק – שמן זית כתית/כתית מעולה. כל תוספת שהיא כגון "טהור", "משובח" וכיוצא באלה אינה אומרת כלום על איכותו של השמן.

אם מצוין שם היצרן בתוספת כתובת מסודרת וטלפון אליו ניתן להתקשר, זוהי אינדיקציה טובה לכך שיש מי שעומד מאחורי השמן ואמון על איכותו ועל מה שנמצא בבקבוק.

בלא מעט שמני זית על המדפים מצוין שם הזן או הזנים של הזיתים מהם עשוי השמן או לפחות מידת הארומטיות והטעמים אותם קרוב לוודאי שתפגשו בבקבוק – עניין זה הוא מבורך וראוי שיותר ויותר יצרנים יהיו ערים לא רק לאיכות הכימית (אחוז חומציות) אלא גם לאיכות הטעמים והארומות של שמן הזית בתוך הבקבוק (איכות "אורגנולפטית" – ככה קוראים לזה).

ויש גם חלק מעשי: עירכו ניסוי בפעם הבאה שאתם רוכשים שמן זית. הביטו בתוויות של המותגים השונים ונסו לראות כמה אתם יכולים ללמוד מהתווית – מיהו היצרן, מאיפה השמן, מה הרכב הזנים, מהם הטעמים והארומות שנפגוש בבקבוק, מהו אחוז החומציות וכן הלאה. ככל שלמדתם יותר מהתווית – כך ייקל עליכם לרכוש שמן שהוא המתאים לכם ביותר.

לסיכום:

כמות היצרנים הגדולה על המדפים והליברליות של החוק, המאפשרת לכתוב מגוון רב של דברים על הבקבוק, יכולה להפוך את מלאכת בחירת שמן הזית למבלבלת. חשוב לשים לב בעת קניית שמן זית לשלושה דברים שמצוינים על התווית: כבישה קרה, כתית מעולה, אחוז חומציות. אם ישנה תווית של מועצת הזיתים – עוד יותר טוב, סימן שעוד מישהו חוץ מהיצרן עצמו מפקח על השמן.

על תתפתו לכל שמן "משובח" או "טהור" – לא פעם תכליתם לכסות על שמן באיכות נמוכה ה"לובש" חזות איכותית. שמן זית הוא או "כתית" או "כתית מעולה".

אחוזי החומציות של השמן אומרים הרבה על איכותו, ככל שהם נמוכים יותר כך השמן באיכות גבוהה יותר ובשל כך בריא יותר.

רוב האנשים לא קונים יין כי הוא בריא (למרות שהוא מאוד בריא, בעיקר אדום), הם קונים כי הם אוהבים לשתות אותו, או כי יש אירוע או ארוחה וכיו"ב. שמן זית קונים בגלל הטעם אך לא פחות בגלל יתרונותיו הבריאותיים (והם רבים-רבים). כאשר אתם קונים שמן זית ממקור לא ידוע אתם הולכים על חבל דק – יכול להיות שהשמן מעולה, מצד שני יכול להיות שהוא ממש לא, ואין לכם שום אפשרות לדעת זאת. לכן קנו אך ורק שמן ממקור מהימן שניתן ללמוד מהתווית על הבקבוק מהו, מאיפה הוא ומה איכותו וטעמיו.

 אהוד סורייאנו

שמן זית ארץ גשור

* * *

ברוך תירוש

גמל גמלי, חבר אתה לי, בזיפזיפ!

כנראה שנגזר עלינו להנות מזיו הפרסומים ב"חדשות בן עזר" (582) המביאים לנו שכיות חמדה מימי ילדותנו ונעורינו בארץ ישראל, בשנות האלף הקודם. כך חזר אלינו הגמל האהוב, שסייע במאותיו לבניית העיר תל אביב, והוביל את החול הזהוב וגס, מחופי עבר הירקון, למאות מערבלי הבטון ליד הבתים שנבנו ברחבי העיר, לפני שסויידו בלבן באמצעות הסיד ה'כבוי' בבריכות לפני הבניין. והכול שרו "גמל גמל חבר אתה לי בזיפזיפ"; ורק במרחב שמצפון לבית החרושת "סיליקאט" (בין הרחובות גליקסון ולוריא כיום) שלטו הקרוניות, ואגונטקות בלע"ז, שהובילו על גבי מסילות ברזל את החול הלבן שנחפר בשקדנות ושימש לייצור הלבנים הצחורות כשלג.  

מאוחר יותר נסללו הרחובות דיזינגוף, פרוג, דב הוז ופרישמן בגבהים הרצויים בהתאם לתכנון העיר על-ידי מתכנן הערים הבריטי סר פטריק גדס, שהוזמן על-ידי מאיר דיזנגוף לתכנן את תל אביב המודרנית, והשאירו את המגרשים סביבם כמו בורות ריקים מהחול שנלקח. המפקפק בסיפור, יטרח ויצפה על החצרות במערב דיזינגוף עד דב הוז, מדרום לרחוב גורדון.

גמלים הופעלו בקיבוץ גליל-ים ליד הרצליה, והובילו זיפזיפ מהחוף, וכך עד להקמת המדינה גם הופעלו גמלים בקיבוץ שפיים על-ידי חבר יוצא גרמניה בשם ג'יימס, שהגמלים שנאו אותו, וסנטו בו. בקשותיו החוזרות לשחרורו מהחובה לא נענו על-ידי "סידור העבודה", והוא המשיך לשאת בסבל.

וכקינוח, הפתעה לקטני האמונה. לצערי לא קראתי עדיין את הספר "הגמל המעופף" שחיברו מורי וידידי הטוב ד"ר מרדכי נאור ובתיה כרמיאל, ואינני יודע באם הם ידעו שהגמל המעופף הנודע מאתר התערוכה, בעיצובו של האדריכל אריה אלחנני, שימש סמל תעופתי לצוותי האוויר של חברת אל על בהקמתה.  את "הגמל המעופף" ניתן לראות בתמונה המצורפת – על כובעי צוות האוויר המכין את נתיבי הטיסה הראשונה להבאת נשיא המדינה פרופ' חיים ויצמן ממקום החלמתו בג'נבה למנחת צבאי בדרום, בשלהי מלחמת העצמאות.

* * *

ישראל נטע

אנא, בכוח

אָנָּא, בְּכֹחַ, הַסְּתָו, לֹא בְּרַכּוּת, וְלֹא בְּהֶעַתְרוּת, אֶלָּא בְּכֹחַ, שֶׁכֹּל חָסְרֵי

הַבַּיִת יְחַשְּׁבוּ אֶת קִצַּם, שֶׁכֹּל הַבָּרוֹנִים שֶׁל הַקַּיִץ יִתְהַלְּכוּ לְאַט לְאַט.

אָנָּא, בְּכֹחַ, הַסְּתָו, עַכְשָׁו, וּבְבַת אַחַת, וּמִיָּד עִם תֹּם הַמְּסִבּוֹת. בְּלִי חֶסֶד

בְּלִי הִתְיַפְיְיפוּת בְּלִי הָהִתְפַּיְיטוּת הָרַדיוֹפוֹנִית הַנֻּגָה הַזּוֹ, קִיבִּינִימַט, הָאֲדָמָה

הָאֻמְלָלָה כְּבָר מַסְרִיחָה מִשֶּׁתֶן, בְּכֹחַ, בִּיְמִין פָשִׁיסְטִי כָּזֶה, בִּצְרוֹרוֹת,

בְּאִצְטַדְיוֹן מָלֵא, שֶׁכֹּל הַזּוֹנוֹת תִּתְרַטֵּבְנָה עַד לְעִמְקֵי הַפּוֹת שֶׁלָּהֶן.

אָנָּא, בְּכֹחַ, הַסְּתָו, עַכְשָׁו, לֹא בְּרֶמֶז וְלֹא בְּסוֹד וְלֹא בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת

וּבְלִי הַהִתְחַכְּמוּת הַיְהוּדוֹנִית הַזּוֹ, אֶלָּא בִּפְשָׁט, בִּמְפֹרָשׁ, בְּאִינְדְּיָאנִית!

חֵי אֱלִיהוּ, הָאֲדָמָה הָאֻמְלָלָה כְּבָר מַסְרִיחָה מִשֶּׁתֶן, בְּכֹחַ, פְּלִיז, בְּלִי

לְהַבִּיט לַצְּדָדִים, בְּלִי רַחֲמִים, בְּלִי לִבְדֹּק בָּחַלּוֹנוֹת. זְכֹר אֶת הָאֲדָמָה

הָאֻמְלָלָה הַזּוֹ רַחֵם עַל הָאֲדָמָה הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ כִּי אַנָּה אָנוּ בָּאִים.

* * *

דודו אמיתי

יודע כיצד להתמודד עם זדים ערבים ויהודים

שלום לאוהדי ונ(ע)מני גבעת חביבה,

ראשית, תודה על החשיפה המפורטת והייצוג הנ(ע)מן של חזון גבעת חביבה המתבצע בנאמנות כבר מעל 60 שנה עם תוצאות (כפי שאומרים אצלנו "בראש וראשונה ידיים!"). [גיליון 582]. 

שנית, כל המעוניין מכם מוזמן לבוא לבקר בגבעה כולל פגישה עם ערבים ישראלים שאינם רואים בהשמדת היהודים "מופת מוסרי". גם פחי הזבל שלנו יהיו פתוחים לביקור, לפי דרישה. מספר הטלפון שלי מופיע למטה. 

שלישית, איננו עוסקים במוצהר לא באמנת החמאס או באנטישמיות הערבית (מושג משונה בהתחשב שגם הם שמיים...) כמו שאיננו עוסקים במוצהר בגזענות יהודית ובתומכי "תורת המלך" (שלא זכור לי הופעת גינוי חריף שלהם מטעם כותבי "המכתב העיתי"). אולם, כיוון שהמפגשים שלנו עוסקים בקונפליקט, זהות והידברות הרי כל נושא שעולה זוכה להתייחסות. מי שהיה בסדנאות כאלו יודע שכל הנושאים החמים עולים בהם ובטונים גבוהים (מדובר בבני נוער) ללא הנחות לשום צד. אני יכול להבטיחכם, אהודים ונעמנים, שגבעת חביבה כמוסד השייך לתנועה ציונית והומניסטית (הקיבוץ הארצי השומר הצעיר) יודע כיצד להתמודד עם זדים ערבים ויהודים ועם שאלות הזהות הישראלית המורכבת. אתם מוזמנים לעיין בכל פרטי תוכנית "מפגשים" כפי שהם מופיעים באתר הגבעה:

 http://www.givathaviva.org.il/hebrew/mifgashim/ 

 ובמיוחד בתוצאת סקרי "לפני-אחרי" של צוותי ההערכה שלנו:

 http://www.givathaviva.org.il/hebrew/mifgashim/materials/EDU1.htm

רביעית, גבעת חביבה היא בועה במזרח התיכון באותה מידה ש"חדשות בן עזר" זו בועה. לזו ולזו יש אג'נדה (שלנו מטבע הדברים מפורשת, רחבה וידועה יותר) ועל כבר נאמר "קשוט עצמך תחילה." 

ואחרון אחרון לאהוד: ממה שאני נחשף אליו ב"חדשות בן עזר" (כל עוד תעמוד לי סובלנותי לגזעניה ונברניה) נראה לי שלא רק ידידים וסופרים ערבים איבדת אלא גם לא מעט יהודים אז אולי הסיבה מסתתרת במקום אחר. 

דודו אמיתי

דובר גבעת חביבה

052-4475458

אהוד: בתור "זֵד יהודי" רציתי לענותך שגם לנו יש הרבה סבלנות, רבה יותר משלך, לשאת את הביטויים המעליבים שבאמצעותם אתה מתווכח איתנו וגם משמיץ את "חדשות בן עזר" כאילו היינו עלון של הרב כהנא. אלפי הנמענים שלנו, מכל צבעי הקשת והדעות הפוליטיות, בהם גם ערבים ישראליים – הם הוכחה לפתיחות המוחלטת שלנו. ואיך אתה מעז לומר לי שמגיע לי לאבד ידידים וסופרים ערבים! – וגם יהודים! – מה, אתה רק עונה אמן אחרי הערבים ותומכיהם ולכן אינך מפסיד את ידידותם? איזו מין ידידות היא זו שממני נדרש להצדיק תמיד את הצד הערבי, אחרת אני מוחרם? – אין לך כבוד עצמי? קשה לך להישיר עיניים אל האמת?

* * *

ד"ר מרדכי קידר

לא רוצים – לא יכולים

ישראל רוצה הכרה פלשתינית כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי • אבל מבחינת הפלשתינים – אין סיכוי, כיוון שלשיטתם הדרישה כמוה כבגידה בעקרונות האיסלאם • למרות העימות בין אש"ף לחמאס על כל נושא, בדבר אחד הם מאוחדים: לא רוצים ולא יכולים להכיר בישראל כמדינה יהודית

בנאום בר־אילן ביוני 2009, העלה בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, דרישה מהערבים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, או כמדינת העם היהודי, כפתיח למשא ומתן עתידי. דוברים בעולם הערבי והאיסלאמי קיבלו דרישה "חדשה" זו בביטול ובסירוב, ונתנו שלל הסברים הן לדרישה והן לסירוב.

הסבר כמעט קבוע היה שהדרישה להכרה בישראל כמדינת העם היהודי נועדה למנוע את זכות שיבת הפליטים לתוך מדינת ישראל ולטרנספר את המיעוט הערבי מישראל, ולכך אף אחד בעולם הערבי לא יכול להסכים.

היו עוד הסברים "טכניים" שונים. אלא שהאמת היא שמדובר בעניין הרבה יותר מהותי. לתפיסתה של ישראל כמדינה לא לגיטימית אין שום קשר לגבולותיה. לתפיסה הזו יש חמישה רבדים או מרכיבים:

1. דרישה לבגוד באיסלאם

על פי האיסלאם, הדת היהודית בטלה מן העולם כאשר נולדה הדת הנוצרית, והנצרות בטלה כאשר האיסלאם הגיע לעולם. תפיסה זו נקבעה בקוראן בקביעה ש"הדת אצל אללה היא האיסלאם," כלומר אללה איננו מכיר בשום דת מלבד האיסלאם. האיסלאם – על פי תפיסתו את עצמו – בא לעולם כבשורת האמת, אחרי שהיהודים והנוצרים, כל אחד בתורו, "עַ'יַּרוּ ובַּדַּלוּ" – שינו וסילפו את דבר אללה שניתן להם, ומאחר שכך עשו, נטל אללה מהם את התפקיד הדתי ואת המסר התיאולוגי ומסרו למוסלמים, שהם ורק הם "המאמינים" האמיתיים. אם כן, על פי גישתו הבסיסית, האיסלאם אינו דת שבאה לעולם כדי לחיות על יד הדתות הקודמות כשווה בין שוות, אלא כדי להחליף אותן.

מסקנה מכך היא שהיהדות היא דת שאיבדה את משמעותה ואת תפקידה בעולם, אז איך ניתן להקים מדינה יהודית? ואיך ניתן לומר שיש ארץ קדושה ליהדות לאחר שדת זו בטלה? ואיך ניתן לטעון שליהודים – בני דת שאין לה משמעות – יש זכות למדינה על ארץ כלשהי, לאחר שבניה "בגדו" באללה ולא קיבלו את דת האמת, האיסלאם?

בפועל, האיסלאם קיבל את היהודים כ"עם הספר" ולא ככופרים – אבל בתנאי שיחיו תחת שלטון האיסלאם כ"אהל ד'מה" - בני חסות, ו"ישלמו מס גולגולת מהיד כשהם מושפלים.

מרגע שהשתלטו על פלשתין, הרגו והגלו מוסלמים, איבדו היהודים את הזכויות שהקנה להם "חוזה עומר", המסמך שפירסם כנראה הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב כשכבש את הארץ בשנת 638, ובו הוא הסדיר את היחסים בין השלטון המוסלמי והנשלטים הנוצרים והיהודים.

לפיכך, דרישתה של ישראל שהאיסלאם יכיר בה כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי – מנוגדת לתפיסה הבסיסית ביותר של האסלאם, שהיהדות בטלה וחדלה להיות בת משמעות. דרישת נתניהו היא בעצם דרישה שהאיסלאם יכיר ביהדות כדת לגיטימית לאחר שהאל בכבודו ובעצמו קבע בקוראן ש"מי שבוחר בדת מלבד האיסלאם אינו מקובל."

2. המצאת העם היהודי

היהדות, כפי שהיא נתפסת בעולם האיסלאם, היא דת של קהילה, ואינה מהווה בסיס אתני או לאומי. לדוגמה, בעיראק חי העם העיראקי המורכב מעדות דתיות רבות: מוסלמים, נוצרים, צבאא'ים, מנדאים, בהאא'ים, יזידים, זורואסטרים ויהודים. כולם בני האומה הערבית, כולם בני העם העיראקי – והמקום של כולם הוא על אדמת עיראק. יש ערבים עיראקים מוסלמים, יש ערבים עיראקים נוצרים ויש ערבים עיראקים יהודים, וכולם בני קהילות דתיות שהן חלק מהעם העיראקי.

כך המצב גם בתימן, שבה יש ערבים תימנים מוסלמים וערבים תימנים יהודים. במרוקו ובשאר מדינות האיסלאם המצב דומה, ויש בעמיהן קהילות יהודיות כמו שיש קהילות מוסלמיות ונוצריות.

יתר על כן, זה המצב – על פי התפיסה האיסלאמית – גם בשאר מדינות העולם: היהודי בפולין הוא פולני מבחינה אתנית אך יהודי מבחינה דתית. היהודי הצרפתי הוא בן העם הצרפתי שדתו יהודית, ולכן אין בעולם עם אתני יהודי כמו שאין עם אתני נוצרי או מוסלמי.

פתאום מחליטות הקהילות היהודיות שהן עם אחד, שיש להן מוצא אתני אחד, כאילו שכל היהודים בעולם נראים דומים, מדברים אותה שפה, נוהגים אותם המנהגים, אוכלים אותם המאכלים, לובשים אותם הבגדים ורוקדים לאותם צלילים.

מבחינת האיסלאם, זהו השקר הגדול של התנועה הציונית, שיצרה עם יהודי יש מאין, ומנסה לשכנע את העולם שיש עם יהודי. חמור יותר הוא שהקהילות היהודיות הללו מחליטות לעבור לפלשתין, לסלק ממנה את תושביה המקוריים ולהקים בה מדינה, ששמה כלל אינו מזכיר את העם היהודי אלא את בני ישראל. אז איך ניתן להכיר במדינה זו כמדינה של "עם יהודי" שבכלל איננו קיים?

3. למי שייכת האדמה

פלשתין קודשה כאדמה מוסלמית בשני אקטים: האקט הראשון היה עצם כיבושה בימי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב בשנות ה-30 של המאה השביעית. מנקודת מבט זו, פלשתין נמצאת בקבוצת ארצות שהיו בעבר תחת שלטון האיסלאם כמו ספרד, סיציליה וחלקים בבלקן, שהיו בעבר איסלאמיות ולכן הן חייבות לחזור אל חיק האיסלאם.

האקט השני הוא המסורת האיסלאמית הגורסת שהח'ליף עומר בן אל-ח'טאב הכריז על פלשתין, מהים עד הירדן, כאדמת וקף – הקדש איסלאמי – השייך לכל המוסלמים לעד ולעולמי עולמים. אז איך מעיזים היהודים, שדתם אינה לגיטימית והם אינם עם אתני, לדרוש שהמוסלמים יכירו בכיבוש ארץ פלשתין המקודשת למוסלמים בלבד?

4. ומה עם ירושלים?

החשש האיסלאמי הקמאי הוא שאחרי שפלשתין נכבשה ב-1948, וירושלים ב-1967, יחלו היהודים לבנות את בית המקדש, וכך תחזור היהדות להיות דת רלוונטית. מצב זה מציב סימן שאלה על האיסלאם שבא לעולם – כאמור – להחליף את היהדות.

5. הכבוד הערבי הפגוע

הכרה בישראל כמדינת העם היהודי משמעותה הודאה ערבית בתבוסת תש"ח ובכל התבוסות שבאו אחריה. הבושה הכרוכה בהודאה כזו גדולה מיכולת האומה הערבית לשאת.

כך, על פי האיסלאם, מדינת ישראל איננה לגיטימית הן בהיבט הדתי בשל בטלות היהדות. זו לא יכולה להיות מדינת הלאום היהודי שהוא כלל לא קיים אלא הומצא על ידי התנועה הציונית, ואדמתה היא אדמת וקף איסלאמי מקודשת למוסלמים. לפיכך, דרישתו של נתניהו להכיר במדינה כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי מנוגדת לאמונה האיסלאמית, ומציבה סימן שאלה על האיסלאם, שבנה את הרלוונטיות שלו בדורות האחרונים על בטלותה של היהדות.

הנרטיב ההיסטורי האיסלאמי שתחילתו במאה השביעית לספירה שולל את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל מכל וכל, למרות שהיא החלה אלפיים שנה קודם לאיסלאם.

לכן אין מנוס מהמסקנה שהמאבק על הלגיטימיות של ישראל הוא בבסיסו דתי, גם אם מבחינה חיצונית הוא לובש צורה של מאבק טריטוריאלי או לאומי. אפילו אם תישאר מדינת ישראל על מילימטר מרובע היא לא תזכה להכרה של העולם הערבי והמוסלמי כמדינה יהודית.

רבים אומרים לי: "אתה הופך את הסכסוך הלאומי והטריטוריאלי לסכסוך דתי," כשכוונתם לומר שבסיס הסכסוך הוא לאומי או טריטוריאלי, ולכן פשרה טריטוריאלית תביא להכרת הערבים והמוסלמים בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

אמירה כזו יוצאת מנקודת הנחה שהעולם הערבי והאיסלאמי הוא חילוני כמונו, עולם המושגים והערכים שלו זהה לשלנו וסולם העדיפויות שלו הוא כמו סולם העדיפויות שלנו.

הגישה הזו היא תוצאה של הבורות הישראלית בכל הקשור לאיסלאם ולעולם הערבי. היא נובעת מהעובדה שאנחנו איננו מבינים, איננו שומעים ואיננו קוראים ערבית, ולכן איננו חשופים לאמת המרה הנאמרת בלשונות האזור, והמוסתרת היטב על ידי דוברי "הדיאלוג הבין-דתי", שאין לו שום תוחלת ותקווה כל עוד האיסלאם רואה בעצמו – ורק בעצמו – את "הדת היחידה אצל אללה," ואילו היהודים על פי הקוראן הם "בני קופים וחזירים" ו"רוצחי נביאים."

כך גם מוסברת העובדה שלמרות הסכסוך העמוק בין אש"ף לחמאס על כל נושא, בדבר אחד הם מאוחדים: באי היכולת להכיר בישראל כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי. סאיב עריקאת, נביל שעת' ונשיא מצרים, חוסני מובארק, שלושתם בני שיח ותיקים של ישראל, אמרו בצורה מפורשת שגם בעוד אלף שנה הם לא יכירו בישראל כמדינה יהודית.

המסקנה העולה מהדברים הללו היא שהסכמי השלום שלנו עם מצרים וירדן מבוססים על אינטרסים של המשטרים ולא על רצון העמים. מנקודת המבט של האיסלאם, הדת השלטת באזורנו, מדובר בהסכמים זמניים דוגמת "שלום חודיבייה" משנת 628, כאלה שמוסלמי יכול לתת לכופרים כאשר הוא אינו יכול להתגבר עליהם. כל עוד ישראל חזקה – פנימית וחיצונית – הסכמים אלו יתמידו, אבל ברגע שישראל תיתפס כמדינה חלשה – הסכמי השלום הללו יקרסו.

ציטוט מ"ניוזלטר", 1.10.10

אהוד: חומר קריאה מומלץ לַסופרים החשובים שלנו, למוכיחים בשער, לאישים באקדמיה ובתקשורת, לכל המנסים להשפיע על התקשורת ועל המדיניות שלנו וסבורים בטעות שכל הבעייה בסכסוך היא טריטוריאלית וכי ככל שניסוג יותר כן נקרב את השלום! – שהרי אין אצל אלה כל גבול לרמייה עצמית, ובייחוד שזה מצטייר טוב בעיני הגויים ומפריסי הפרסים!

ואתה, דודו אמיתי, אולי אחרי קריאת מאמרו של ד"ר קידר, שאותו הבאנו מפני שאנחנו, כדבריך, מכתב עיתי "גזעני ונברן" – אולי תחליט שאינך מסוגל יותר להיכלל ברשימת הנמענים שלנו! – אנחנו לא ניעלב, אם כי קולך הייחודי יחסר לנו.

* * *

אוריה באר

חוסר הבנה טוטאלי

בגיליון העיתי מס' 579 הבעתי דעה באשר לסיכויי יהודי בעת השואה לשרוד. כתבתי שמי שעלה לרכבות ללא ערעור, מי שציית לכל פקודה שניתנה לו, סיכוייו להישאר בחיים היו אפסיים. לעומת זאת, מי שלא ציית, מי שברח התחמק, התחבא בכל מקום שניתן היה להעלות על הדעת – סיכוייו שלו היו גדולים יותר.

משום מה, ובצורה אבסורדית לחלוטין, הוצאו הדברים מהקשרם, ויוחסו לו דברים חסרי שחר לחלוטין, שלא היו ולא נבראו. וכך תקף אותי אהוד מיודענו ואחריו כתוכי לא מאולף, קורא אחר בשם משה ברק, שכתב על " צאן לטבח", " שיתוף פעולה" – ועוד ידו נטויה להגזים ולמרוח דברים שלא היו ולא נבראו. כאלה שלא כתבתי, ולא היה בדעתי לכתוב.

ובכן, אנשים טובים, האם דעתכם לא נשתבשה עליכם? האם קראתם ביסודיות מה שכתבתי? כנראה שלא.

ראשית, כמה דברי הסבר, המבוססים על עובדות היסטוריות. ובכן, רצח היהודים בשואה, בוצע על ידי הנאצים ועוזריהם, בצורה מתוחכמת. הרוצחים השפלים ידעו, שאם יאמרו ליהודים, שמתכוונים להגלותם, ושם להמית אותם במחנות מוות, הרי איש לא היה עולה מרצונו לרכבות. לכן, וכדי לקנות את צייתנותם, ספרו להם סיפורי שקר, על מעבר ליישוב מחדש, על מחנות עבודה ראויים במזרח, על ריכוזם לטובתם, וכדומה. לכן, עלו מיליונים בתמימות לרכבות, לכן צעדו בצעדות מוות בצייתנות מאות קילומטרים.

סוד גלוי הוא, שבוועידת ואנזה הידועה לשמצה, בה השתתף גם אייכמן, ושנערכה ב-1942, על שפת האגם היפהפה, דנו בשיטות איך לרצוח את היהודים בצורה אלגנטית. שם דובר במפורש על הטעיית היהודים, ופיתויים, כדי לקנות את צייתנותם.

נחזור לרשימתי. ובכן בשום מקום לא האשמתי את היהודים המסכנים הללו. מה שכן כתבתי, היה שאלה החשדנים יותר, אלה שחשדו, אלה שלא צייתו, אלה שברחו ליערות, כיוון שסברו שעל הנאצים אין לסמוך כלל – לאלה היו סיכויי הישרדות גבוהים יותר.

ובהקשר זה, דבריו של הקורא ברק, שמסתער עליי בחמת זעם, בלא שהבין מאומה, אינם נכונים כלל במחילה. לא אחוז אפסי מהמתחמקים נשאר בחיים, אלא עשרות אלפים, אם לא מאות אלפים. לי עצמי יש מאות דוגמאות על ידידים טובים שברחו שוב ושוב מצעדות המוות בהונגריה, שאירגן המשטר הפרו-נאצי של הורטי, של אלפי יהודים בצרפת, לרבות קהילה שלמה, שהוסתרה על ידי צרפתים טובי לב, כך גם עם מיודעי מצפון אפריקה, שהתחמקו וסרבו לצאת לעבודות הפרך שאירגנו הנאצים.וכך ניצלו.

לא אחוז אפסי, אם כן, אלא מספר נכבד. ומבלי להאשים אף אחד, חבל שלא היו רבים יותר.

לסיום, ספור מאלף. היה זה לפני שנים מיספר, בכנס משפטי כלשהו. דנו שעה ארוכה בנקודה מסוימת מעוררת מחלוקת. או אז פרץ לאולם דוקטור מכובד, שהגיע באיחור, קלט שברי משפטים והחל לנאץ ולשפוך מררתו ולהאשים את כל הנוכחים במקארתיזם, רחמנא ליצלן. יושב ראש הכנס פנה אליו בדברים: "רגע, היית נוכח כאן בכלל? שמעת את כל הדברים לאשורם? איך אתה מתקיף בלא להבין כלל מה שנאמר?"

הדוקטור התנצל וביקש "סליחה, אה חשבתי. אה חשבתי..."

אילו היה מקשיב בתשומת לב מלכתחילה, אילו היה מבקש לקרוא את תמצית הדברים שנאמרו, לא היה תוקף ומדבר לא לעניין. האנלוגיה ברורה.

אהוד: אתה מיתמם ומחפה על הדברים הנוראים שכתבת מתוך חוסר רגישות ברשימתך הראשונה על סיכויי ההצלה של היהודים בשואה, ואתה נוקט כאן בשפה גסה כלפי משה ברק, שכמו רבים, שביקשו שלא אצטט אותם בשמם – הוא הזדעזע מהדברים שלך, שאותם גם האחרים הבינו היטב, ממש כמו שאני הבנתי אותך; יש אומרים שגם אם מכל מאה נמלטים מפני הנאצים ועוזריהם היו נותרים עשרה, חמישה – זה עדיף על מוות בטוח לכולם. אבל להיכן יכלו להימלט מיליוני היהודים, בייחוד במזרח-אירופה? הלא בפולין אין כמעט יערות.

* * *

גרימי [צבי גלעד]

לדברי אליהו הכהן על "עגלה ערופה"

[בגיליון 582]

שירים עממיים מותרים לכל שימוש. אין איש דורש את דמם ואין מי שמבקש תמלוגים עבור השימוש בהם.מותר לשלב את המוטיבים שלהם ביצירות רחבות יותר, כפי שנעשה לרוב, בכל עם ומדינה. מותר אפילו לכתוב להם מילים אחרות אין בכך כל פסול.

מה שנדרש מכל יוצר כזה היא מידה של הגינות: הִלבשת מנגינה כזו במלים משלך – ציין שהמנגינה אינה שלך. "מילים – משה זוכמיך. מנגינה – עממית." אפילו אינך מייחס את המנגינה בפירוש לזכותך אלא רק מיתמם, לא מציין דבר ומניח למי שאינו יודע לחשוב שאתה המלחין – אצלי לא קבלת ציון "עובר" באתיקה.

בשירה ה"בארדית" הרוסית (יוצרים המחברים בעצמם את רוב שיריהם. עיתים את המילים, עיתים את המנגינה, עיתים את שניהם. הנודע שבהם –ולדימיר ויסוצקי) בשירה זו, יש מקרים רבים מאוד של כתיבת מלים חדשות ועדכניות ללחנים קיימים, חלקם עממיים וחלקם בני מלחינים. תמיד היוצר מקפיד לרשום או את שם המלחין,  או "עממי",  או שהם כותבים: "מוסיקה: לא ידוע" (ומצאתי גם לא מעט "אני איני יודע", שמשמעותו, "ודאי יש מלחין למנגינה זו אבל אין לי כוח/חשק לברר מיהו"). לעולם אינם מתהדרים במנגינות לא להם (שלא כדונאייבסקי, שייחס לעצמו את מנגינת "קומה אחא" של שלום פוסטולסקי ב"שיר הקומסומול היהודי" מהסרט "מחפשי האושר"). אני מצפה לאותה מידה של אתיקה שמגלים ה"בארדים", מכל היוצרים באשר הם (ובאשר היו).

אהוד: תשובתו של אליהו הכהן להתפארות שלך ב"שחיטת פרות קדושות" היתה עניינית וגם העמידה בספק את חידושיך ואת השערותיך בחקר הזמר העברי, שאתה כנראה לא כל כך בקיא בתולדותיו. אני חושש שמידה מסויימת של חובבנות מצוייה גם בתשובתך כאן.

* * *

שמאי גולן

"רחבה היא מיטתי האהובה בואי אליי אהובתי ונעשה בה ילדים קטנים"

לאהוד ידידי שלום רב,

בהמשך לדיונים המעניינים, שהתפרסמו במכתבך העיתי, על השירים הרוסיים הפופולריים שהיו שרים לפני מלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה, וכמובן גם אחריה, והדיונים כיצד ומתי הובאו לארץ ואף תורגמו, הרשה-נא לי "להאיר" זווית נוספת בשירים אלה .

באותם ימי מלחמה הייתי נער בבית יתומים ברוסיה, כבן 11-12, שגורש על ידי הנאצים, מביתו בפולין, עם משפחתו. ל"מזלנו", כביכול, עלה בידינו, אחרי נדודים בהסתר, לעבור את הגבול הרוסי. אלא שבדרכי הנדודים ובמחנות העבודה ברוסיה ציפה לנו בית קברות פרטי. שם ניספו אבי ואימי, מתה אחותי הקטנה, ואילו סבתי, שחיה עימנו בפולין, נפטרה כבר בראשית הגירוש. (ראה גם בספרי "באשמורת אחרונה", מסדה, 1962).

בכל זאת עלה בידי להגיע לבית היתומים בטשקנט, בשנת 1943, ואני נער בן 10.

זכור לי שקלטנו ברחוב, מפי ילדים אחרים, שינויים בטקסטים של שירים מאוד פופולריים, אפשר לומר להיטים... אך מחברים-עממיים, אנונימיים,  שינו את הטקסטים הרגילים. לעיתים הוחלפו במילות-זימה, ולפעמים אפילו בביקורת סמויה נגד המשטר הקומוניסטי. ואף אלה הפכו ללהיטים, אך אסור היה להשמיע אותם בקול רם, מפני הלשנות.

כדוגמה, להלן שיר שדנו בו רבות בעיתונך, הלא הוא השיר הפטריוטי "רחבה ארצי". להלן המילים ברוסית (לצערי בכתיב עברי), לאחר מכן תרגום חופשי שלי לעברית, ולבסוף הנוסח החדש ברוסית , ונוסח עברי בתרגומי חופשי. היו שרים את השיר הזה תוך שמירה על חריזה, ועל קצב המנגינה המקורית:

המלים הנכונות ברוסית :

שִׁירוֹקָה סְטְרַאנַה מַאיָה רַאדְנַיָה

מְנוֹגוֹ וְו נִיֵי לֶסוֹב פּוֹלֵיי אִי רְיֶיק

יַא טַאקוֹי דְרוּגוֹי סְטְרַאנִי נְיֶיה זִנַאיוּ

גְדיֶיה טַאק ווֹלְנוֹ דִישִׁיט צֶ'לוֹוְיֶיק

ובתרגום לעברית:

 רחבה ארצי האהובה

רבים בה יערות , שדות ונהרות

איני מכיר עוד ארץ כזאת

שבה האדם נושם כל-כך בחופשיות

המילים החדשות ברוסית:

שִׁירוֹקָה קְרַאבַאט מַאיָה רַאדְנַיָה

מְנוֹגוֹ וְו נְיֵי פּוֹדוּשׁוֹק פְּרוֹסְטִינְיֵי

פְּרִיחוֹדִי קוֹ מְנְיֶיה מַאיָה רַאדְנַאיָה

בּוּדְיֶים דְיֶילַאט מַאלֶנְקִיך דְיֶיטֵיי 

ובתרגום לעברית:

רחבה היא מיטתי האהובה

מרובים בה סדינים וכריות

בואי אליי אהובתי

ונעשה בה ילדים קטנים.

שלך בידידות,

שמאי גולן

* * *

אהוד: כל הגברים בתורכיה משחקים בְּנִיס

מה שמזכיר לי שבנעורינו בארץ-ישראל, וזה היה לא מעט זמן לפני המשט, היינו שרים בהתלהבות:

כל הגברים בתורכיה

משחקים בְּנִיס

אחד רוכב על השני

והשלישי מכניס...

ואולי מי מנמענינו זוכר את שאר המילים ומהו השיר המקורי ומה היו מילותיו?

* * *

אלישע פורת

קוצים בתחת

ספק אם יש מניין קוראים בתנועה הקיבוצית, ששמעו אי פעם את השם אוטו קראוס. וספק אם יש חצי מניין קוראים שקראו את ספרו "תל קוצים", תירגמה מצ'כית דורית גינת, שיצא בהוצאת ירון גולן בשנת 1998. הרומן הסאטירי החריף "תל קוצים" היה מלא קוצים בתחת של התנועה הקיבוצית, ובעיקר בתחת של המימסד הספרותי שלה. אבל יש בוודאי כמה מניינים של תלמידיו בכפר הנוער "הדסים", שזוכרים אותו היטב. ואולי דווקא הם, אותם בוגרי "הדסים", שחיבבו את המורה לאנגלית "הנצחי" שלהם, אולי הם גם זכו לעיין ברומן הנשכח "תל קוצים".

אוטו ברנרד קראוס, יליד פראג 1921, הלך לעולמו בארץ בשנת 2000. הוא היה סופר ומורה, מתרגם ואיש בעל הומור בלתי נדלה. הומור צ'כי במיטבו, שאיפשר לו לשרוד את מחנה המוות באושוויץ, ואיפשר לו גם ללגלג על הקיבוץ. הוא היה בין המורים בגיטו טרזיינשטאט ואחר כך דמות תרבותית מובילה ב"מחנה המשפחות" באושוויץ. וכשהגיע ארצה היתה דרכו הקצרה והישרה אל הקיבוץ הגדול בעמק חפר, גבעת חיים, שפתח שעריו לעולים ולניצולים מצ'כוסלובקיה. הוא ניסה לאחוז בכל הקצוות: להיות חקלאי וחבר קיבוץ פעיל, להיות מורה לאנגלית, שהיתה שפתו השנייה, ולכתוב את ספריו המעטים. כשהגיע ארצה בסוף שנות הארבעים, כבר היה איתו ספרו הראשון, "אדמה ללא אלוהים", ספר קשה על אושוויץ, שיצא בשנת 1954, בהוצאת הבית שלו, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אני זוכר אותו היטב: קיץ וחורף, שרב או מבול, הוא היה חוצה את הביצה הקטנה שבין גבעת חיים למוסד החינוכי "מעיין" שבעין החורש. הוא לימד אותנו אנגלית במסירות, בידיעה, באהבה ובהרגשת שליחות. וקיבל מאיתנו בתמורה גסות רוח, כפיות טובה, כפיות תודה, ובטלנות משוועת. היינו תלמידים עצלים ומפונקים, ואני בטוח היום שלא היינו ראויים למורינו. אני זוכר את מורי ורבי חנוך ברטוב, סופר מתחיל אך מתפרסם, שהיה חבר קיבוצנו אז, מנסה לעזור לאוטו קראוס בפילוס דרכו אל העולם הספרותי. אני זוכר את הפליאה שהתפלאתי, כשמצאתי את ספרו הראשון בספריית "מעיין". היה לי קשה לאחד בין דמות המורה המסור שהיה, לבין אותה מידת בוהמיות ההכרחית, כדי להיחשב סופר...

ואחר כך הכול השתבש. הוא עזב את הקיבוץ, הוא תקע עוגן במוסד "הדסים". הקשרים הרופפים נותקו, לא התראינו כבר. ידעתי שהחלילן והמנצח עמוס מלר ז"ל, בן כיתתי, שנאחז אף הוא ב"הדסים", היה היחיד מבינינו שהמשיך בקשרים עם אוטו קראוס. וכשנפל לידי, לפני כמה שנים, ספרו "תל קוצים", ואני התפקעתי מצחוק בקריאתו, שבתי לחפש את עקבותיו. הוא כבר נפטר אז ודיברתי עם אלמנתו. מסתבר שפרשת הוצאתו לאור של הרומן הסאטירי הזה היתה מלאה בקוצים דוקרים בתחת של ההוצאה ושל תנועתו הקיבוצית. הרומן מביא תמונה סאטירית ביקורתית אך מלאת הומור, על קיבוץ שלם שאוחז בו שיגעון גידול החזירים. הוא מלא עקיצות ודקירות, כיד ההומור הצ'כי הידוע. אבל הומור לחוד וצנזורה ספרותית לחוד.

הספר לא מצא חן בעיני חברי הקיבוץ המעטים שקראוהו. תל קוצים מסופר בגוף ראשון, ב-14 פרקים, בראשם מפורטים העניינים המרכזיים בשורה-שורותיים. זוהי סאטירה הומוריסטית חריפה על חיי קיבוץ. דמויות ססגוניות מוצגות מצידן הנלעג. והוא מציג את חיי הקיבוץ באור סאטירי אך רגשני. פולמוס קשה, האם לגדל חזירים בקיבוץ או לא – הוא עיקר העלילה וחוט השדרה שלה. תל קוצים הוא רומן קיבוץ במלוא משמעות המילה. העלילה כולה מתרחשת בקיבוץ, רוב הדמויות המוזכרות הן חברי קיבוץ, והעיקר: חיי הקיבוץ בייחודם הם הנושא היחידי. חיי הקיבוץ אינם גן שושנים, החברים דוקרים זה את זה ללא הרף, אך מאוחדים באהבה גדולה אל הקיבוץ.

הספר מאוד לא מצא חן בעיני העורכים של הוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מאוד מאוד לא מצא חן בעיני העורך הראשי הכל יכול של ההוצאה. על פי סיפורה של האלמנה, שהוספתי לו עדויות מכאן ומשם, התפתחה סביב צינזור הספר פרשה שוויקית ממש! פיתויים ואזהרות, קירובים וריחוקים, שיחודים והכחשות, מתק שפתיים ותקיעות קוצים בתחת. ואם יבוא יום ויונח לי מלחצי ההווה, אפשר שאתפנה לספר על כך באריכות. בקיצור, "תל קוצים", של אוטו קראוס היה בחזקת קוץ ממאיר בתחת התנועה הקיבוצית. מישהו אפילו סיפר לי שעד כדי כך ההוצאה היתה להוטה לגנזו, שהוצע לאוטו לעבוד שם בעריכה ובתרגום! הוצע לו לקבל סיוע לכתיבתו, אם רק ימשוך את כתב היד חזרה. וגם יותר מכך, אם יתחייב שלא לפרסם את הספר כלל!

הנה הכפפה שאני זורק כאן לכל חוקרי הצנזורה בתולדות התנועה הקיבוצית: האם ידעתם על פרשת "תל קוצים" של אוטו קראוס?

אמנם התנועה הקיבוצית חוגגת השנה את חגיגות ה-100 ליסודה, אך לא צריך להשכיח סיפורי צנזורה לא ראויים כמו זה. אדרבא, שיקום חוקר מחוקרי התרבות הקיבוצית, וישפוך אור על הפרשה המביכה.

הספר יצא לבסוף, אצל מו"ל פרטי, ובאיחור. אוטו לא נכנע למסע הפיתויים והשיחודים, וחי לו את חייו הצנועים כמורה לאנגלית מיתולוגי ב"הדסים". ורק מעטים מכירים את פרשת "תל הקוצים" בביוגרפיה של ניצול שואה אמיץ זה, ששרד את אושוויץ, אך לא הורשה ללגלג על התנועה הקיבוצית.

(נדפס ב"גבעתון", עלון גבעת-חיים-מאוחד, ספטמבר 2010)

אהוד: אלישע, אולי תשגר לנו לפרסום פרק אופייני במיוחד מהרומאן המסקרן הזה?

* * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

1. הדמון המדומיין

אני חסיד של תנועות הנוער ורואה בהן את הבטחת העתיד של החברה הישראלית. אולם אני גם ער לסכנות הכרוכות בהן – היכולת לעשות מניפולציות אידיאולוגיות על הנוער; מניפולציות של דמגוגיה ופופוליזם, של צדקנות וזעם קדוש, של הימנעות מחשיבה מורכבת והיצמדות לדיכוטומיות של שחור-לבן טובים-רעים, לדיון מתלהם, שטחי ורדוד.

כזוהי התגייסות תנועות הנוער לג'יהאד נגד הדחליל ה"גזעני" וה"פאשיסטי" – הצעת השינוי בחוק האזרחות. מאז זיוף האורגזמה הבלתי נשכח בסרט האלמותי "כשהארי פגש את סאלי", לא היה זיוף כמו המחאה הזו. למרבה הצער, גם "הדף הירוק" הצטרף לחגיגה והוסיף עוד קיסם למדורה. עמוד השער של העיתון ב-14.10.10 דמה לפשקוויל על קירות מאה שערים יותר מאשר לשער של עיתון. זוהי עיתונות מגויסת במֵרעה. זו הֵרתמות מתלהמת ללא עצירה לרגע לחשוב, להטיל ספק.

איני חסיד של השינוי בחוק. להיפך, מיד כששמעתי על ההצעה, כתבתי נגדה מאמר, שפורסם בטור שלי ב"ישראל היום", ביום בו קיבלה הממשלה את החלטתה. אולם לא כל דבר שאיני אוהב, שאני מתנגד לו, הוא "גזענות". במקרה זה, אין אפילו קצה קצהו של שמץ גזענות, פאשיזם, כהניזם, כל מה שהוטח בחוק הזה, במסע הסתה רווי באלימות מילולית.

מול הפאניקה של "פאשיזם עלינו", אני מציע לבדוק את העובדות. מה נשתנה בהצעת החוק לעומת המצב הקיים בישראל זה עשרות שנים? היום כל ילד ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין, מתאזרח באופן אוטומטי, ללא כל צורך בהצהרה כלשהי. החוק החדש לא ישנה זאת. היום כל יהודי העולה על פי חוק השבות מקבל אזרחות באופן אוטומטי ואינו נדרש להצהרה – כביטוי לכתוב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". גם בכך אין כל שינוי. היום כל מתאזרח מבחוץ, שאינו עולה על פי חוק השבות, מצהיר אמונים למדינת ישראל. כך גם בהצעת החוק החדשה. מדינת ישראל שלה הוא מצהיר אמונים היא מדינה יהודית ודמוקרטית. כך יהיה גם לאחר שהחוק יתקבל. כל ההבדל הוא שהמצהיר יידרש לומר במפורש את המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית".

השינוי הזה נחוץ? לא. מיותר? כן. גימיק? כן. כיוון שהוא יוצר רוב מהומה על לא מאומה, הוא גם מזיק. אבל האם יש בו שמץ של גזענות? אם זו גזענות, הרי המצב הנוכחי, הוא גזענות. אם זו גזענות, צודקים אלה שיוצרים דה לגיטימציה לישראל ומציגים את הציונות כגזענות. במקום להתמודד עם ההצעה ולבקר אותה כמות שהיא, נוצר קמפיין של הפיכתה לדמון מדומיין. במקום דיון על ההצעה – מתקפת הסתה על הדמון, מסע הפחדה מפני הדחליל.

מה הגורם לקמפיין הזה? יש לו גורם פוליטי וגורם תרבותי.

הגורם הפוליטי הוא הצורך הנפשי לסמן אוייב ב"ימין" כדי להילחם בו. כאשר ממשלת הליכוד מציעה לחלק את הארץ, להקים מדינה פלשתינאית, ורוב הסיכויים שנתניהו אינו מתכוון ללכת בדרך הפשרה הטריטוריאלית של רבין אלא בדרך הנסיגה המלאה של ברק ואולמרט; כאשר נתניהו מקפיא באופן גורף את הבנייה בכל השטחים ובמזרח ירושלים, מה שאף ראש ממשלה ממפלגת העבודה או מקדימה לא עשה מעולם – מי האוייב? ממציאים אוייב. ומכאן כל הקמפיין השקרי של "הגנה על הדמוקרטיה מפני הפאשיזם".

הגורם התרבותי חמור ומסוכן הרבה יותר – השפעתו המזיקה של השיח הפוסט ציוני והאנטי ציוני, שציפורניו ננעצות בעומק החברה הישראלית והשפעתו המזיקה מתפשטת אל לב המיינסטרים הישראלי. בשם "הנאורות" מנסים להשתיק כל ביקורת על הזרם האנטי-ציוני באקדמיה. והנה, לפתע המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" מוצג כ"גזעני", כמיטב תעמולת הזוועה של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

החלחול של השיח האנטי ציוני לתוך החברה הישראלית הוא הסכנה האמיתית; הוא מסוכן אלף מונים יותר מהדמון ה"גזעני", ה"פאשיסטי", ה"כהניסטי", שהינו דמון מדומיין, שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

2. עבר מפואר. ועתיד?

במלאת מאה שנים לקיבוץ, מרבים המברכים והמתברכים להשמיע את הקלישאה "מאה השנים הראשונות" וללהג על "מאה השנים הבאות", בהפגנת ביטחון של מי שמתאמץ מאוד לשכנע את עצמו. וכדי להוכיח לעצמנו את חיוניות הקיבוץ, אנו מתהדרים בחזרת הבנים ובאטרקטיביות המתחדשת של הקיבוץ.

מאחר שהקיבוץ הוא בית, ודאי שאיכלוסו, ודאי וודאי חזרת בנים, הוא בשורה משמחת. אולם הקיבוץ הוא גם דרך חיים – כמה באמת חוזרים לדרך החיים? האם אטרקטיביות של בית בכפר, וילה בטבע, שכונת יוקרה באוויר הצח ומיזמי נדל"ן, מעידים על היות היישוב – קיבוץ?

אין ספק שעברו של הקיבוץ מפואר. השאלה היא, האם מה שצפוי לקיבוץ הוא רק עבר מזהיר? דומני ששאלת עתידו של הקיבוץ אינה רק השאלה האם ניתן לאכלס אותו כשכונת וילות כפרית, אלא האם הוא נושא בשורה לחברה הישראלית, של חברה אחרת, צודקת יותר, שוויונית יותר.

נתוני ה-OECD אודות מדינת ישראל מדאיגים ומבישים. מסתבר שמכל מדינות העולם החופשי המתקדם, ישראל היא המפגרת בתחומים חברתיים – הפערים בה הם הגדולים ביותר, מיספר העניים בה הוא הגדול ביותר, מצב מערכות החינוך וההשכלה בה הוא מהפחות מוצלחים. מעניין, שהארגון הזה, שאין לחשוד בו בסוציאליזם, ההיפך הוא הנכון, מבין את חשיבותם של המדדים הללו – את היות הפערים החברתיים והכלכליים ביטוי לנחשלות ופיגור בהתפתחותה של חברה.

לא תמיד זה היה המצב. בשלושים שנותיה הראשונות של ישראל – היא היתה המדינה השוויונית ביותר בעולם המערבי. האתוס עליו היא חינכה היה של חלוציות ציונית, צדק חברתי, סולידריות ושוויון. והנה, דווקא אז, ישראל היתה המובילה במערב בתחום החינוך. מעניין להיווכח, שדווקא מערכת חינוך שליבתה הערכית היתה שוויון וצדק, הגיעה להישגים ולמצוינות טובים הרבה יותר ממערכת החינוך של ימינו, שהליבה הערכית שלה היא הישגיות ומצוינות.

ובאותם הימים, הקיבוץ היה בשיא תפארתו והצלחתו. אין זה מקרה – בחברה שהאתוס שלה הוא ערכים של צדק, שוויון ושיתוף, הקיבוץ ניצב בכותל המזרח, ואף שמספר הבוחרים לחיות בו מצומצם, הוא מהווה עמוד האש של החברה, אוונגרד המגשים את ערכיה ומשפיע עליה. אין זה מקרה – בחברה קפיטליסטית, אנוכית, חומרנית ורודפת בצע, הקיבוץ איבד מיוקרתו והפך לשק החבטות שלה. ישנם מספר גורמים לשבר של התנועה הקיבוצית. אחד המרכזיים שבהם, הוא הירידה במעמדה בחברה הישראלית, עקב השינויים הערכיים המתחוללים בה.

אלא שדווקא בעת הזו, דרוש הקיבוץ לחברה הישראלית יותר מבעבר – כחלופה ערכית, כהוכחה שאפשר לחיות גם אחרת, כנושא הדגל והלפיד של ערכי תנועת העבודה הציונית. אם אין הקיבוץ משמש חלופה כזו, הוא מאבד את ערכו וצדקת קיומו, גם אם הוא מתאכלס בהצלחה.

בדברי על אלטרנטיבה לחברה הישראלית, אין כוונתי שעליו לעמוד בראש המאבק החברתי בישראל, ובוודאי שאין כוונתי לגימיקים בחסות מרשק הפקות. כוחו של הקיבוץ כראש חץ במאבק על פני החברה, מותנה בכך שהוא עצמו, באורח חיי חבריו, מגשים דרך חלופית לחליי החברה הישראלית; שבתוכו מתקיימים חיים שוויוניים יותר, שיתופיים יותר, סולידריים יותר, צודקים יותר מבחברה הסובבת.

מה נדרש כדי שכך יהיה? האתגר הראשון הוא קיומם של קיבוצים שיתופיים רבים ככל הניתן, הצלחתם החברתית והכלכלית והעמדתם בידי התנועה הקיבוצית כמופת וכדגל שלה. האתגר השני הוא חיבור לקבוצות השיתופיות ולקיבוצים החינוכיים, המבטאים דרך שיתופית חדשה המשלבת משימתיות חלוצית בחברה הישראלית, ברוח ראשית הקיבוץ. אתגר מרתק לא פחות, עשוי לצמוח דווקא בקיבוצים המתקראים "מתחדשים".

האם הקיבוצים שלא עמד כוחם להמשיך בדרך השיתופית ויצרו קשר בין תרומה לתמורה, חייבים בהכרח להפוך ל"קיבוצים" מעמדיים, קפיטליסטיים, שיש בהם פערים גדולים, שיש בהם עוני, שיש בהם ניכור והסתגרות, שאין בהם ביטחון תעסוקתי, שהאידיאולוגיה שהם נושאים היא של דרוויניזם חברתי? אדרבא, דווקא קיבוצים אלה עשויים לשאת בשורה, אם לא יחקו את החברה הסובבת וייטמעו בערכיה, אלא להיפך – חרף יצירת הקשר בין תרומה לתמורה, הם יתבססו על רמה גבוהה של שיתופיות וערבות הדדית ועל רמה נמוכה של פערים; אם אותם קיבוצים יגלו יצירתיות חברתית ויבנו דרך של התחדשות קיבוצית, דרך ביניים של מימוש רך יותר של ערכי הקיבוץ, הם יהיו ההוכחה שאפשר גם אחרת, ויהוו אלטרנטיבה חברתית לא פחות מן הקיבוצים השיתופיים.

נכון להיום, לא זה המצב, אך אין זה מן הנמנע, שלאחר המעבר הקיצוני אל הקוטב הקפיטליסטי הקיצוני, יחזרו אותם הקיבוצים לדרך אמצע.

השילוב של שלושת האתגרים האלה, כאלטרנטיבה לחברה הישראלית, הוא שעשוי להבטיח שלתנועה הקיבוצית תהיה משמעות מעבר לזכויות העבר שלה. השילוב של שלושת האתגרים הללו הוא שעשוי להחזיק יחד, בתנועה אחת, את כל הקיבוצים. שהרי אין משמעות לתנועה, שהמשותף ליישוביה הוא רק תעודת הלידה ומים מוזלים.

אהוד: הרשה לי להטיל ספק בנתונים הנוראים של ה-OECD על מצבה של ישראל היום, שחלקם במטותא ממך – שקר וכזב, ואולי דיווח-יתר ודיווח אינטרסנטי של גופים ישראליים דוגמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ובעיקר הביטוח הלאומי, הקובע את מדד העוני, לפיו עני בישראל הוא איש עשיר מאוד לעומת אזרחי יותר ממחצית כדור הארץ – וזה גם לעומת דיווחי מדינות אחרות בעולם, שאולי פחות מדייקות או פחות מגזימות בנתוני העוני שלהן. המצב בישראל אינו כפי שאתה מתאר, וכל מי שעיניים בראשו רואה בכל אתר ואתר את השקרים שיש בקביעות שעליהן אתה מסתמך*.

ומצד שני, עם כל הכבוד – הרשה לי להטיל ספק באידאליזציה של הקיבוץ ושל החינוך וההשכלה בישראל בשלושים שנותיה הראשונות. גם כאן אתה עושה גלוריפיקציה. נסה רק להיזכר בתקופת הפילוג, כאשר חברי מפא"י ומפ"ם התקוטטו אלה עם אלה; בבוגרי הקיבוץ חסרי תעודת הבגרות, בכוונה; בסגידה של קיבוצי השומר הצעיר לסטאלין! – נסה להיזכר בתקופה שבה היתה רק אוניברסיטה אחת בישראל! על מה יש להתגעגע? על פרשת לבון?

* ציטוט מכתבתו של מוטי בסוק מיום 17.10 ב"דה מארקר" של "הארץ": על פי הדו"ח של מכון ירושלים לחקר שווקים, ב-2004-2008 חלה ירידה של 18.8% בתחולת העוני בישראל הנמדד לפי סף הכנסה ריאלית קבוע, וירידה של 29% בתחולת העוני לפי מדד היכולת לרכוש סל צרכים חיוניים. הדו"ח קורא תיגר על דו"ח "ממדי העוני והפערים החברתיים" של המוסד לביטוח לאומי, המפורסם מדי שנה ונחשב אמין. במכון ירושלים קובעים כי הדו"ח של המוסד לביטוח לאומי "מתמקד בפער בין מי שמוגדר כעני למישהו אחר, ולא במצבו האובייקטיבי [של העני]." קו העוני שאליו מתייחס הביטוח הלאומי הוא יחסי – מכיוון שהוא מחושב כמחצית מההכנסה הפנוייה החציונית, ומשתנה עם השינויים בהכנסות באוכלוסייה. קו העוני עלה ריאלית ב-10.5% בין 2002 ל-2008, טוענים במכון, "כשמודדים עוני לפי מדד מוחלט ולא מדד יחסי," קובעים במכון, "יש ירידה משמעותית בשיעור העוני."

* * *

יוסף אורן

מאוטופיה למיסטיקה (חלק א')

על הרומאן החדש של חיים באר

"אל מקום שהרוח הולך"

אחרי שברומאנים "נוצות" ו"עת הזמיר" ביטא חיים באר את אכזבתו מהאוטופיה – מיכולתו של רעיון רחוק-הגשמה כלשהו, בין חילוני-אוניברסלי (ב"נוצות") ובין אמוני-לוקאלי (ב"עת הזמיר"), לגאול את האנושות ואת עם ישראל ממצוקותיהם – הוא מציע ברומאן "אל מקום שהרוח הולך" את עוגן ההצלה האחר לייאוש הקיומי שלנו ושל האנושות – המיסטיקה.                                                                                                                                                     

הרומאן החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2010, 452 עמ') נפתח במשפטים הבאים: "בשבוע השני של ספטמבר 2008 אבדו לפתע פתאום עקבותיו של אדמו"ר בני-ברקי נודע בשערים. לאחר שעות של חיפושים קדחתניים מלאי חרדה התברר שהצדיק יצא בחשאי מביתו מלווה באיש סודו הנאמן." משפטים אלה יחד עם המובאה וההקדשה שהציב בפתחו מכוונים את הקורא לחשוב, כי מדובר בניסיון של המחבר לכתוב עלילה על-פי הדגם של "מסעות בנימין השלישי", יצירתו המפורסמת ביותר של "הסבא" של הספרות העברית החדש – שלום יעקב אברמוביץ', הנודע יותר בפסידונים הספרותי שלו – "מנדלי מוכר ספרים".

האין יציאתם בחשאי של אדמו"ר מק"ק בני-ברק עם "איש סודו" – ולא חשוב לאן בדעתם לצאת – מזכירה בכול את יציאתם הבהולה של בנימין, איש החלומות, וסנדריל "האשה", עוזרו הכנוע והמציאותי, מק"ק בטלון – עיירת הקבצנים והבטלנים טונוידיבקה? בשתי היצירות מסופר על צמד גברים היוצא-בורח מבית-הגידול שלו, אם משום ששניהם מאסו במחנק שבו ואם משום שנפשם חשקה בהרפתקה מסעירה. הדגם הבסיסי דומה כל-כך, עד שגם העובדה הנמסרת במשפטי הפתיחה של הרומאן, כי יציאת האדמו"ר ו"איש סודו" התרחשה זה מקרוב, בספטמבר 2008, וגם העובדה הנחשפת בעמוד השלישי, שהשניים אשר יצאו בחשאי מבני-ברק "בעיצומו של חודש אלול" שמו פניהם אל טיבט, אינן מצליחות להשכיח מהקורא את הדמיון בין הרומאן של באר לבין הנובלה הפיקרסקית של "הסבא".

להיפך – פרטים אלה אפילו מושכים את הקורא בעבותות להתמיד בהשוואה בין שתי היצירות. ובצדק תוהה הקורא, לאיזו מטרה יוצא "הצמד" של חיים באר לטיבט, שבה אין לאדמו"רות מאוסטילה אפילו חסיד אחד? אין זאת, אלא שבאר הלך בעקבות "הסבא", ואם מנדלי כתב סאטירה על מיעוט ידיעותיהם ומוגבלות עולמם של היהודים בעיירות של תחום המושב, גם יצירתו של באר תתפתח בהמשך כסאטירה שתגחיך את האדמו"ר ואת "איש סודו" בהגיעם לטיבט, שבה יהיה עליהם להתמודד עם תרבות שהיא זרה להם לחלוטין, על-ידי חשיפת מוגבלות מושגיהם של חרדים מסוגם על "העולם".

למען הקיצור ייאמר, שבאר הציב בפתח הרומאן את הציטוט מ"ממסעות בנימין השלישי" ובחר להקדיש את יצירתו ל"סבא", לא כדי להבליט את הדמיון בין שתי היצירות, אלא כדי לחדד בקריצת עין אירונית את ההבדל בין מטרת המסע של צמד הגיבורים בעלילת הרומאן שלו למטרה שהגשים מנדלי בנובלה "מסעות בנימין השלישי". כלומר: באר גם לא שאף להגשים מטרה סאטירית כלשהי בסיפור המסע של צמד גיבוריו, האדמו"ר יעקב-יצחק הלוי הורוביץ מבני-ברק והיהלומן שמחה דנציגר מאנטוורפן.

זאת ועוד: הרומאן החדש של חיים באר שונה לחלוטין משני רומאנים קודמים שלו –"נוצות" ו"עת הזמיר" – שאכן היו סאטירות ואשר בהם הציג את הגיבורים כמטרה לחיצי הלעג שלו. וליתר דיוק: אחרי שבשני הרומאנים הללו ביטא באר את אכזבתו מן האוטופיה – מיכולתו של רעיון רחוק-הגשמה כלשהו, בין חילוני-אוניברסלי (ב"נוצות") ובין אמוני-לוקאלי (ב"עת הזמיר"), לגאול את האנושות ואת עם ישראל ממצוקותיהם – הוא מציע ברומאן הנוכחי את עוגן ההצלה האחר לייאוש הקיומי שלנו ושל האנושות – המיסטיקה.

עלילה תלת-רבדית

כדי לבחון אם הצליח חיים באר להתמודד עם הנושא הקשה שבחר ליצירתו החדשה, נחוץ לדון בנפרד בשלושת רובדי-התוכן שקידם במקביל בעלילת הרומאן: שניים מהם ריאליסטיים, והשלישי – מיסטי (המונח מיסטיקה צץ שוב ושוב בטקסט במקומות המתאימים לכך, כגון: 261  ו-287).

הרובד הריאליסטי הראשון מספר על המסע בטיבט – מסע המגיע בכל יום לאתר חדש ומזמן הפתעות לגיבורים בכל אחד מהם, הכול על-פי מסורת הסיפור הפיקרסקי. עליו נשען הרובד הריאליסטי הבא – הרומנס האֶרוֹטי שהתפתח בעשרת ימי המסע בין האדמו"ר לבין הזואולוגית הנאה, ד"ר סֶלֶנה ברנרד. ובמקביל – ובלי זיקה ממשית לשני הרבדים הרציונאליים הללו – מתפתח באופן עצמאי הרובד המיסטי. רובד זה מספר על האדמו"ר כעל צאצא המתייחס לשני צדיקים נודעים בחסידות, "החוזה" ו"היהודי", שבמסע לטיבט מתייצב מול הגורל שנגזר עליו משמיים.

יתר על כן : בשני הרבדים הריאליסטיים מעורבים כל המשתתפים במסע והם יודעים שמטרת האדמו"ר בו הוא למצוא יַק נדיר בין היַקים של טיבט – שור פרא וגדול-ממדים, שקרניו זהובות וגופו לבן כולו, פרט לראשו שעליו מתנוססים שלושה כתמים שחורים – בצורת קווים המתחברים ביניהם, כאילו היו אותיות בכתב כלשהו. כמו-כן מתפתחים שני הרבדים הריאליסטיים באופן ליניארי-כרונולוגי וכל המתרחש בהם מובן וגם מוסבר בסיבות הגיוניות ורציונאליות. ואם לעיניהם של המשתתפים האחרים במסע מתרחשים לאדמו"ר אירועים שאינם מתיישבים עם חוקיה של הממשות, אין להם הסבר בשני הרבדים הריאליסטיים, אלא ברובד המיסטי.

ומשתמע מכך, שהרובד המיסטי אינו תלוי-הסבר על-ידי שני הרבדים הריאליסטיים, ולכן גם מבחנו של הרומאן הזה איננו בהצלחתו של באר לשכנע את הקורא, כי המסופר בהם אפשרי על-פי חוקיה של הממשות המוכרת לו, אלא בהצלחתו לכונן מציאות מיסטית שהקורא, האמון על חשיבה רציונאלית, מסוגל להיפתח אליה ולהאמין באירועים הדרמטיים המתחוללת בה. ולכן שיפוטו של הרומאן מותנה בתשובה על השאלה הבאה: האם הצליח חיים באר בפרקי הרובד המיסטי להחיות בקורא מידת ענווה כלפי הרז והמופלא?

הרובד הפּיקַרֶסְקי

כאמור, אין דומה מסעם של האדמו"ר ושל "איש סודו הנאמן" למסע הגיבורים של "הסבא" מנדלי, כי זהו מסע שתוכנן היטב וצוייד בכל הדרוש להבטחת מירב הנוחות לשניהם ולשאר הצוות. שלומם מובטח על-ידי מדריך טיולים מנוסה מרמתו של אוסקר פלורין, שדאג לעוזרים מקומיים, לרכבים המתאימים לדרכים של טיבט, למזון כשר וליתר הצרכים של המסע. אוסקר גם צירף למסע ברגע האחרון את ד"ר סֶלֶנה ברנרד, אף שלא שיער שבנוסף לתפקיד שהועיד לה – להעשיר את השניים מידיעותיה על היַקים של טיבט – תוסיף מתח ארוטי לחבורת הגברים ותבחר להעניק מחסדיה דווקא לאדמו"ר מביניהם

אלמלא הצליח חיים באר לרתום היטב את הרובד הריאליסטי הזה לשני הרבדים האחרים, ובכך להצדיק את היקפו ואת ריבוי הפרטים הגיאוגרפיים והפולקלוריים שמופיעים בו, אפשר היה להכתירו – לוא הופרד משני הרבדים האחרים – כמדריך בְּאֵר לטיבט. אך מאחר שהשכיל באר להפוך את הרובד הזה למשרתם של שני הרבדים האחרים, החשובים ממנו, הוא ממלא ברומאן הזה את התפקיד שהועיד לו המחבר – לשמש בסיס ארצי-גשמי לרוחו של האדמו"ר ההולכת אל מקום שנפשו עורגת אליו – להתייצב מול גורלו המיוחד ובכך לפתור את החידה שלא הניחה לו בכל שנות האדמו"רות שלו.

פרקי הרובד הזה אינם הופכים ל"מדריך באר לטיבט" משום שהם לא ממקדים את ההתעניינות לא בתחנות שבהן עובר המסע וגם לא בפולחן המתקיים בהן, אלא בדמויות הבלתי-שגרתיות שהאדמו"ר פוגש בהן ואשר כל אחת מהן מכינה אותו ומקרבת אותו למפגש עם גורלו. ובזכות הפגישות עם הדמויות הללו, גם אי-אפשר להפריד את פרקי הרובד הזה מפרקי הרובד המיסטי.

בבייג'ין, בירת סין, שהיתה תחנתו הראשונה, נפגש האדמו"ר ב"מכון הזואולוגי" עם פרופ' שוּנְג-לי, חבר האקדמיה הסינית למדעים. מפיו שמע על חוקר רוסי בשם פַּזְ'ואלסקי שראה יַק זהוב וגם אגדות מקומיות עתיקות על אירועים מיסטיים הקשורים ביק הנדיר הזה. בסיום הפגישה הזו גם זכה לקבל מידי הפרופ' רישום של "היק הקדוש" הנדיר הזה, הזהה בפרטיו לשור שראה בחלומות שחלם בבני-ברק (55-46).

הפגישה החשובה הבאה התקיימה במנזר סֶה-רָה. שם פגש האדמו"ר את ריטה גֶשֶה – נזיר עיוור ובן 100 שחוכמתו שונה מזו של איש המדע. עם הנזיר הזה ניהל שיחה תמציתית במסורת הזֶן (211) וקיבל סיוע להמשך התחקותו אחרי "היק הקדוש". בתחנה הבאה, במנזר "צוק הטוהר" בטְרֶה-יֶרְפָּה התיר להם הנזיר להעתיק את מפת המקומות שבהם מצויים עדרי יקים חופשיים בטיבט (247) וגם היפנה אותם לתחנה הבאה והחשובה מכולן במסעו של האדמו"ר – למנזר ברְטינג השוכן בתוך יער ערערים עתיק יומין. שם, בתחנה הרביעית במסעו, יפגוש האדמו"ר את הנזירה הזקנה דאווה אַנְמוּ, שהיא "טוּלְקוּ, כלומר גוף מקרין אור כְּנֵר ונובע מים כמעיין", המאכילה יקים בטבע במו ידיה (249). במקום הזה יגשים האדמו"ר את מטרת מסעו בטיבט, באירוע שיתואר בדיון על הרובד המיסטי ברומאן.

הרובד האֶרוֹטי

בעוד שהרובד המיסטי סותר את נטייתו הרציונאלית של הקורא להסתמך על חוקי הממשות המוכרת לו, סותר הרובד הארוטי את הדימוי שמחזיקים בו החילוניים על הדתיים בכלל ועל האדמו"רים בפרט. מטעם זה גייס באר בפרקי הרובד הזה – המספרים על יחסי האהבה שנרקמו בין האדמו"ר ובין סלנה, הזואולוגית הנאה – מקורות בהלכה, שמהם משתמע כי פרשיית אהבה כזו איננה אסורה מעיקרה. ולכן, אף שפרשת אהבה כזו איננה שכיחה ואף שבחוגי החרדים סולדים ממנה – רשאי היה האדמו"ר לקחת בה חלק בהסתר ולהתמסר לה בכל מאודו, בלי שמצפונו יציק לו.

מציטוטיו של באר מתברר, שחכמי ישראל בכל הדורות גילו יחס של כבוד לאישה ואף המשילו אליה את כנסת ישראל ואת התורה. על-פי השקפתם לא קיימת שום סתירה בין האהבה לאישה לבין ההתכוונות לטוהר מידות ולקדושה. בשם המגיד ממזריץ' מסר אחד מתלמידיו, "שהאישה, ולא האיש, היא נזר הבריאה" (35). בספר הקבלה הקדום "אור הבהיר" "משולה האישה ללבנה" ומזוהה "עם הכבוד האלוהי". ב"ספר הזוהר" מייצגת האישה הנמשלת לירח "את החוכמה האלוהית האין-סופית" (161). וב"זוהר" הקדוש גם נאמר "שכל מי ששרוי עם אישה השכינה איננה נפרדת ממנו לעולם" (320).

בשיחה מפורטת עם שמחה דנציגר, דחה האדמו"ר, שהוא גבר נשוי ואב לשלושה בנים, אחת לאחת את הביקורת של "איש סודו הנאמן" על יחסיו ההדוקים עם סלנה – הצעירה בעשרים שנה ממנו ואשר יהדותה מוטלת בספק. וכך השיב האדמו"ר לתהיותיו של שמחה דנציגר: מאחר שסלנה איננה אשת איש, לא תופס לגביה דין "לא תנאף". ואשר לחובתו כלפי אשתו הרבנית – מאחר שאין הם מקיימים מזה שנים יחסי אישוּת, מקלה ההלכה בעניין זה לגבר שאינו מוצא את פיתו בסלו, אלא במקום אחר. ואם מדובר בפנויה האיסורים רופפים עוד יותר (329).

ובינו לבין עצמו הרהר האדמו"ר, שהדימוי המוזכר במקורות "וידיי נטפו מור" לאו-דווקא מתכוון לאהבת התורה, כפי שמבואר ב"ילקוט שמעוני", אלא לאהבת גבר לאישה בעת מעשה האהבה (224). ובאוזני סלנה הצדיק האדמו"ר את היענותו לקשר האהבה ביניהם בהסבר, כי בעיניו ההיחלצות מכלא הגוף והמאמץ "להגיע אל הגאולה הרוחנית" היא גדלות נפש שגם שני הקדושים שהוא מתייחס אליהם, "החוזה" ו"היהודי", שקדו עליה כל אחד בדרכו. ולו נדמה, שבחברתה הגשים אף הוא את ההישג הזה, כאשר נתן דרור לתשוקה שלו לאהוב אישה, אחרי שבמשך שנים "הכניע בכל כוחותיו את התשוקה העצומה שחומרת בו מנעוריו לחיים שיש בהם אהבה." (356).

אך גם אחרי כל המובאות האלה אין הרובד הארוטי מתיישב עם הרובד המיסטי, שאפילו הרובד הפיקרסקי התאחה איתו ביותר טבעיות. המעבר מקודש לחול ומבשר לרוח צורם גם לאחר שמכירים בעובדה, כי גם לאדמו"ר יש יצרים, כמו לכל אדם, וגם אחרי שמשתחררים מדימוי הנזירות שמייחסים לקדושתם של אדמו"רים. מבדיקת היצירה בשלמותה, מתברר כי אין בכוחם של ההסברים האלה לבטל את הסתירה בין פרקי הרובד הארוטי, המתארים את האהבה שפרחה בין האדמו"ר ל"שיקסע", לפרקי הרובד המיסטי, המספרים על ההתמודדות של האדמו"ר כאדם עם הגורל שנגזר עליו.

וישנם נימוקים נוספים שמחשידים את עצם שילובה של סלנה בעלילת הרומאן. שני אנשים מעשיים ובכירים בחבורה היו אמורים מראש להרחיק אישה ממסעו של האדמו"ר. האחד הוא שמחה דנציגר, מעריצו מאנטוורפן של האדמו"ר ומממן המסע. מפאת כבודו של האדמו"ר הנערץ עליו, עצם צירופה של אישה למסע היה אמורה לעורר התנגדות עזה מצידו, עוד לפני שהתברר לו שמדובר ברווקה צעירה ויפה כמו סלנה. והשני הוא אוסקר פלורין, הגוי ההולנדי שתיכנן את המסע לכל פרטיו ועמד בראש הצוות. בשל בקיאותו במנהגי יהודים ובשל דאגתו להבטחת התנאים הנחוצים לקיומם על-ידי האדמו"ר ודנציגר, היה גם הוא אמור להימנע מצירוף אישה למסע של יהודים מרמתם הדתית.

גם מנקודת מבטה של סלנה אין פרשת האהבה הזו עם האדמו"ר מצטיירת כמשכנעת ביותר. היא נמשכה אליו משום שמצאה דמיון מפתיע בין פניו למראה פניו של הקדוש הפרבוסלבי באיקונה שהאומנת שלה הציבה בחדרה בהיותה ילדה (147). ולכן, על-פי החינוך שקיבלה בילדותה המוקדמת, היתה צריכה להירתע מקירבה אינטימית עם האדמו"ר, שהוצג באוזניה כקדוש ומנהיג עדה, ואשר מן הרגע הראשון הכירה בקדושתו. גם תעוזתה של סלנה כבר במפגש הטנדו הראשון שלה עם האדמו"ר – בהציעה לו נשיקה – זריזה יותר מכפי שתסריטאים בהוליווד מתירים לעצמם בסרטי אוהבים.

אך כאמור, סבירותו הנמוכה של הרובד הארוטי נובעת בעיקר מכך שהוא איננו מתיישב עם הרובד המיסטי. בשני הרבדים מצטיירת דמותו של האדמו"ר באופן שונה. פרשת אהבה פיקנטית כזו בין אדמו"ר מבני-ברק לבין "שיקסע" נאת-מראה מתאימה לעלילה המספרת על טיול קיץ הרצוף קלות-דעת ומתירנות מינית, אך איננה משתלבת ביצירה שהרובד העיקרי והחשוב בה הוא הרובד המיסטי. ולכן, גם אם חשב באר שדמותה של סלנה נחוצה בעלילת הרומאן – מוטב היה לצמצם את יחסיה עם האדמו"ר לתחום הרוחני ולוותר על שיתופה בסיפור-המעשה כתבלין ארוטי.

הרובד המיסטי

הבחירה באדמו"ר מבני-ברק לתפקיד הדמות המרכזית בעלילה היא ללא ספק ההפתעה המזומנת לקורא ברומאן הזה. אף שמילדות הועידו אותו לעמוד בעתיד בראש חסידות אוסטילה (265), התקשה האדמו"ר להכריע בין דרכם השונה של שני הצדיקים שייסדו את החסידות הזו (88-86). ומאחר שנשא את השם יעקב-יצחק, שהיה של שניהם, עמד מילדות במרכז המחלוקת בין הוריו על שם איזה יעקב-יצחק הוא נקרא, אם על שם "החוזה" – ייחוסו מצד אביו, או על שם "היהודי" – ייחוסו מצד אימו. ולכן "נעו חייו כמטוטלת בין שני אבותיו הקדמונים, עיתים נפשו נוטה לצדו של האחד ועיתים לצדו של האחר." (20).

מדובר בשני צדיקים נודעים מתולדות החסידות שדרכם היתה שונה. בעוד ש"החוזה" ייעד את עצמו ל"חוכרים ורוכלים ומוזגים - - - בני-אדם קשי-יום הצמאים למופתים ופודים את נפשם בממון," הואשם "היהודי" באֶליטיזם – במתן תשומת-לב למיעוט הנבחרים מבין חסידיו, ל"בני עלייה ובעלי מדרגות גבוהות," (79).

"המספר" מזכיר שני מקורות, המספרים על "החוזה" ועל "היהודי" ועל התהפוכות ביחסים ביניהם, שכל קורא יכול להגיע אליהם. האחד, שגם האדמו"ר קרא בו בסתר בקיטונו, הוא כרך מכרכי "באר החסידות" – חיבורו הגדול על תולדות החסידות של אליעזר שטיינמן (אביהם של הסופרים דוד ונתן שחם). והשני, שסלנה קראה והביאה לידיעתו של האדמו"ר, הוא ספרו העלילתי של מרטין בובר "גוג ומגוג". באר בחר להמשיך בדרכו של בובר ושיבץ ביריעת הרומאן עשרות סיפורי חסידים. אלה שפעו מפיו של האדמו"ר בכל הזדמנות שנקרתה לו לספרם.

בקרב חסידי אוסטילה היתה נפוצה הידיעה, כי "היהודי" ורבים מצאצאיו הלכו לעולמם בהגיעם למ"ח שנים, בעוד ש"החוזה" חי יותר שנים, אך סיימם בהתאבדות. לפיכך, כאשר מלאו לאדמו"ר 47 שנים, בשנת 2008, התלבט בשאלת גורלו – אם יקדים למות, בהגיעו לגיל שבו הסתיימו חייו של "היהודי", או שחייו יסתיימו כפי שהסתיימו חייו של "החוזה". מאחר שלא ידע להכריע בין דרכם בחסידות של שני אבותיו אלה, הקדיש רבות מהדרשות שהשמיע באוזני חסידיו באותה שנה לשני הצדיקים, ובהן דימה באופן ציורי את השניים לבעלי חיים מיתולוגיים, שרמזים לקיומם נותרו בפסוקים בודדים במזמורי תהילים ובאגדות אחדות של ספרות החכמים. את "החוזה" דימה ללוויתן ואת "היהודי" לשור הבר. בהמשך דרשתו הסביר האדמו"ר "שהלוויתן ושור הבר הם בעצם שני מיני הצדיקים שבעולמנו. שור הבר הוא הצדיק שבגלוי, שעבודתו בגשמיות, ואילו הלוויתן הוא הצדיק שבכיסוי, שעבודתו ברוחניות. הצדיק שהוא בבחינת שור הבר כולו התלהבות ורשפי אש ורתיחת הדמים ולעומתו הצדיק שהוא לוויתן, כל מעשיו בקרירות הדמים ובנחת." ולבסוף קבע ששניהם "צדיקים גדולים, צדיקים שבזכותם העולם קיים." (100).

   כמו כן ריתק האדמו"ר את הקהל בספרו להם, שבאחרית הימים לא יתנהל העולם על-פי תרי"ג המצוות, שיהודי חייב בהן בעולם הגשמי הנוכחי, אלא יתנהל בלעדיהן. ולכן, כל מה שהינו אסור יהיה מותר בבוא המשיח, כי כל המערכות יקרסו באחרית הימים, הן אלה המגבילות כעת את יחסי המין עם האישה (עקב נידה או גילוי עריות) והן אלה שמגבילות היום מזונות בלתי-כשרים. וגם מיני שעשועים שהיו אסורים, כמו אלה שמקיימים הגויים בזירות המשחק שלהם, יותרו אף הם, והצדיקים יתענגו על ההיאבקות בין שתי החיות הקדמוניות – שור הבר והלוויתן, שמבשרם תורכב הסעודה המובטחת להם בעולם הבא. בפרשנות "האיפכא מסתברא" הזו הסתמך האדמו"ר על דף במסכת "ברכות" בתלמוד, שבו תוארו חלומות של פריצות, הדומים למראות שהאדמו"ר ראה בנעוריו ובבחרותו בחוצות ניו-יורק ובבגרותו – בערוצי הפורנו שהזדמן לו לצפות בהם בבתי-המלון בחו"ל, כאשר נסע לבקר את חסידיו ולאסוף מהם תרומות לקיום חצרו בבני-ברק (95-89).

המשך יבוא בגיליון הבא

* * *

יוסי גמזו

מִכְתָּב גָּלוּי לְאִמָּא צִיּוֹנוּת

אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ בִּתְקוּפָה שֶבָּהּ בָּטוּחַ

שֶמָּה שֶיֵּש לִי לְהַגִּיד לָךְ כָּאן, גְּבִרְתִּי,

לֹא יְחַבֵּב אוֹתִי עַל כַּמָּה אַנְשֵי-רוּחַ

וּבְלִי סָפֵק לֹא יַעֲשֵׂנִי אָפְנָתִי.

אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ בִּידִיעָה שֶבֹּץ הַלַּעַג

עַל שֶאֲנִי מֵעֵז לִשְמֹר לָךְ אֱמוּנִים

לֹא יְאַחֵר לְהִנָּטַח בִּי בִּידֵי לַהַק

הַמַּשְמִיצִים הַמְּיַדִּים בָּךְ אֲבָנִים

וְשֶבֵּין כָּל הַמַּכְפִּישִים אוֹתָךְ מִבַּיִת

וּמַכְרִיזִים עָלַיִךְ מְכִירַת-חִסּוּל

כְּשֶמִּבַּחוּץ אוֹרְבִים לָךְ כָּל כַּלְבֵי-הַצַּיִד

אֵין גַּם חַסְלָן אֶחָד שֶלֹּא יִמְצָא בִּי פְּסוּל.

אֲבָל לַמְרוֹת שֶמַּסְפִּידַיִךְ טֶרֶם-עֵת פֹּה

זוֹכִים בְּרֵיטִינְג פּוֹפּוּלָארִיּוּת הַטְּרֶנְד

שֶל קַבְּרָנַיִךְ הָאוֹרְבִים לָךְ כְּבָר עִם אֵת פֹּה

וְאוֹ-טוֹ-טוֹ כְּבָר עַל קִצֵּךְ רוֹשְמִים פָּטֶנְט,

אֲנִי מוֹדִיעַ לָךְ בָּזֹאת בָּרוּר כַּשֶּמֶש

שֵשּוּם עֲנַן חוֹלֵף לָעַד לֹא יְכַלֶּה

אֶת זָהֳרָהּ הַלֹּא מֻשְבָּת וְהַנּוֹשֵם-אֵש,

שֶאַתְּ אֶצְלִי בְּרֵיש גָּלֵי וְקוֹל מָלֵא

חַיָּה מְאֹד וְרֶלֶוַנְטִית אַף לֹא שֶמֶץ

פָּחוֹת מִפַּעַם, וְשֶשּוּם מַהְפֵּכָה

לֹא הֶאֱרִיכָה זְמַן כָּמוֹךְ בְּעוֹד הָרֶמֶץ

שֶל אֲחֵרוֹת – אִשּוֹ מִזְּמַן כְּבָר דָּעֲכָה.

הֵיכָן כַּיּוֹם אוֹתוֹ חֲלוֹם קַפִּיטָלִיסְטִי

עַל "אֶפְשָרוּת בִּלְתִּי מֻגְבֶּלֶת" כָּאָמוּר

מוּל מַשְבֵּרִים שֶלֹּא חָזוּם שוּם אָנָלִיסְטִים

שֶל קַלְקָלָה בַּכַּלְכָּלָה וּבְּרוֹךְ גָּמוּר?

הֵיכָן חֲזוֹן הַקּוֹמוּנִיזְם שֶהִבְטִיחַ

חֵרוּת וָצֶדֶק וְשִוְיוֹן-זְכֻיּוֹת מֻפְלָג

מוּל סְטָלִינִיזְם שֶעַל רֹאש כְּלוּאָיו הֵטִיחַ

טֵרוֹר וּמָוֶת בְּסִיבִּיר אוֹ בַּגּוּלָאג?

הֵיכָן אוֹתָן סִסְמוֹת-כָּזָב קוֹרְאוֹת לַדֶּגֶל

וְהַצְהָרוֹת-תִּקּוּן-עוֹלָם שֶנִּסְתַּיְּמוּ

אַחַת-אַחַת בְּאַכְזָבוֹת וּפְשִיטַת-רֶגֶל

שֶל הַבְטָחוֹת שֶמֵּעוֹלָם לֹא נִתְקַיְּמוּ?

וְדַוְקָא אַתְּ, גְּבִירְתִּי, שֶמּוּל כָּל אוֹפֶנְסִיבָה

עוֹדֵךְ פּוֹרַחַת וּלְרֶגַע לֹא כָּמַשְתְּ,

אַתְּ הָאַחַת וְהַיְחִידָה שֶלֹּא הִכְזִיבָה

וְשֶעַל אַף הַכֹּל אֶת שֶהִבְטַחְתּ מִמַּשְתּ,

כִּי אַתְּ גָּבַרְתְּ עַל הָאִינֶרְצְיָה שֶל הִיסְטוֹרְיָה

בַּת שְנוֹת אַלְפַּיִם לְלֹא בַּיִת לִשְבָטָיו

שֶל עַם נִרְדָּף, בְּלִי רִבּוֹנוּת, בְּלִי טֵרִיטוֹרְיָה

שֶשָּב הַבַּיְתָה, אֶל מוֹלֶדֶת אֲבוֹתָיו

וְאַתְּ זָקַפְתְּ לוֹ רַף-תִּקְווֹת וְגֵו שָחוֹחַ

וְהֶעֱנַקְתְּ לוֹ צְבָא-מָגֵן שֶבְּלִי פְּקוּדָיו

אִיש מִן הַפּוֹסְט-צִיוֹנִיִּים, פּוֹסְלֵי הַכּוֹחַ

לְרֶגַע לֹא הָיָה שֹוֹרֵד פֹּה בִּלְעָדָיו

וְאַתְּ הָפַכְתְּ תְּפִלּוֹת לְמַמָּשוּת מֻגְשֶמֶת

בְּלִי לְחַכּוֹת לְשוּם מָשִיחַ, בְּלִי דְחִיָּה

וְאַתְּ הֵעַרְתְּ כָּאן כְּמוֹ יְפֵהפִיָּה נִרְדֶּמֶת

אֶת שְׂפַת-קְדוּמָיו מִשְּלַל שְנוֹת coma לִתְחִיָּה.

לֹא, אֵין סָפֵק כִּי רְחוֹקָה מִן הַשְּלֵמוּת אַתְּ

וְזַיְפָנִים רַבִּים נוֹשְׂאִים אֶת שְמֵךְ לַשָּוְא

אַךְ נְחוּשָה יוֹם-יוֹם לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת אַתְּ 

וְשוּם שִיר-אֶרֶס אַנְטִישֵמִי וּנְחָשָיו

בָּהֶם חוֹבְרִים כַּיּוֹם בְּכָל קַצְוֵי הַחֶלֶד

יָמִין פְּרוֹ-נָאצִי, שְׂמֹאל כּוֹזֵב וּמִין אִסְלָאם

שֶנִתְעַוֵּת, כִּי בּוֹ לְשוּם סָאלָאם אֵין חֵלֶק

בְּכָל פְּסִיכוֹזַת טֵרוּפוֹ הַלֹּא-נִבְלָם

שֶל טְרַאנְס גִּ'יהָאד צְמֵא-דָם – לֹא יִמְנָעֵךְ מִצְּמֹחַ

כְּוַדָּאוּת לֹא מְעֻרְעֶרֶת חֵרֶף כָּל

מִתְכַּחֲשַיִךְ שֶאֵינָם זוֹכִים לִשְׂמֹחַ

עַל חֻרְבָּנֵךְ עָלָיו הֵם מִתְנַבְּאִים בְּקוֹל

וְהָרוֹאִים בְּכָל טֵרוֹר עַרְבִי שְטוּף-רֶצַח

אֶת אַשְמָתֵךְ וְאִי צִדּוּק זְכוּתֵךְ לִחְיוֹת

כְּשֶמַּצְפּוּנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי כָּאן לָנֶצַח

אֶת הָרוֹצְחִים יַצְדִיק וְלֹא אֶת הַגְּוִיּוֹת.

וַחֲמוּמַיִךְ – הַשּׂוֹרְפִים מִסְגָּד וְכֶרֶם-

זֵיתִים עַרְבִי בְּשֵם דְּרָכַיִךְ כִּבְיָכוֹל

שֶהֵם בְּלִי הֶרֶף מְסַלְּפִים אוֹתָן כִּי טֶרֶם

תָּפְסוּ כִּי דַוְקָא לָךְ אָסוּר עַל כָּךְ לִמְחֹל

מִשּוּם שֶכָּל-כֻּלֵּךְ נִגּוּד אַנְטָגוֹנִיסְטִי

לְטֵרוּפָן שֶל פְּרוֹבוֹקַצְיוֹת הָרוֹכְלִים

בִּמְשִיחִיּוּת תּוֹרַת הַבְּלוֹף הַשּוֹבִינִיסְטִי

שֶל הָעוֹשִׂים אוֹתָךְ פְּלַסְתֵּר בְּאֵין מַכְלִים –

הֵם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, נִמְנִים עַל מְסָרְסַיִךְ

גַּם בְּצָרְחָם כִּי הֵם עוֹשִׂים הַכֹּל בִּשְמֵךְ

כִּי, כְּדִבְרֵי יְשַעְיָהוּ: "מְהָרְסַיִךְ

וּמַחְרִיבַיִךְ," כָּךְ כָּתוּב, "יֵצְאוּ מִמֵּךְ."

לָכֵן, גְּבִרְתִּי, הִזָּהֲרִי נָא כְּמֵרַעַל

מִשְּנֵי פִּגְעֵי קְצוֹתָיו שֶל פָנָאטִיזְם חַד: 

מִקִּיצוֹנֵי בִּרְיוֹנוּתוֹ שֶל הָ"אַף שַעַל"

וּמִטּוֹפְלֵי דִּבּוֹת הַשְּׂמֹאל-talk כְּאֶחָד.

כִּי אַתְּ אֵינֵךְ לֹא זֶה וְאַף לֹא זֶה גַם יַחַד

וְגַם אִם שוּם מִמּוּש חָזוֹן אֵינוֹ מֻשְלָם

אוֹ חַף מִפַאשְלוֹת, אַתְּ עֲדַיִן כָּאן מוּכַחַת

כַּמּוּסָרִית בְּרֶבוֹלוּצְיוֹת הָעוֹלָם

וּמִשּוּם כָּךְ, עַל אַף הִיסְטֶרְיַת מִתְנַכְּלַיִךְ

מִחוּץ, מִבַּיִת, מִשְּׂמֹאלִי וּמִימִינִי

אֲנִי מַצְהִיר לָךְ, יָד עַל לֵב וְלֵב עָלַיִךְ

בְּפֶה מָלֵא:

אֲנִי עֲדַיִן צִיּוֹנִי...

* * *

למגינה היקרה

איתך ועם משפחתך באבלכם הכבד

על מות הבעל והאב

ברוך זיו

וכך חשים גם כל חברייך

בגרעין "שדמות" ובקיבוץ עין גדי

* * *

מרים ויואב אהרוני

פגישה לאין קץ

השאלה הראשונה, החידתית, למקרא השיר היא מיהי המסתורית, ה"פִּתְאוֹמִית לָעַד", שאליה ועליה נכתב השיר.

אפשרות אחת היא לקרוא אותו כשבועת אמונים לאהבה: הפגישה היא "לְאֵין קֵץ", משום שאין מדובר כאן באהבה שמסתיימת בהפי-אנד של "חיים יחדיו באושר ועושר". האהבה כאן אינה נשחקת בשגרה של חיים משותפים, אלא היא משׂאת-נפש נצחית ולא ממומשת, אינסופית במרחב ובזמן; מלאה יגון, תשוקה, סבל והקרבה – כמעט עד התאבדות, אבל יש בה חיוניות והתחדשות תמידית, נצחית. אפשרות אחרת היא שהנמענת היא השירה, היא זו שלה נשבע המשורר אמונים. אין סתירה בין האפשרויות האלו, כי השירה היא האהבה, היא הסערה, היא הנפש, והיא גם כלות-הנפש.

קריאת השיר מגלה אט-אט את עומק ההתמסרות מרצון של האוהב השר. כבר במשפט הפתיחה הוא מתוודה:

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ.

לאמור: אני מחויב לנגן אותך (את השירה) כיוון שאַת תוקפת את נפשי כסערה. זוהי הצהרת אמונים – אמונים מאונס:

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!

הביטוי "שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם" מביא אל השיר אסוציאציה לצירוף עתיק: קללת יהושע בן-נון למי שיעז לבנות מחדש את יריחו: "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת, אֶת יְרִיחוֹ. בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה, וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע ו, כ"ו). הקללה התקיימה: חִיאֵל בית האלי בנה את יריחו כ-400 שנה לאחר מכן, בימי אחאב – "בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ, וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן" (מלכים א' ט"ז, ל"ד). בצירוף בן שלוש המילים מביא אלתרמן את הסיפור אל השיר: גם הוא מוכן לשלם את מלוא המחיר על מחויבותו לשירה, כל המחויבות, מחויבות עד מוות.

המחויבות הזאת ניתנת ברצון ותשוקה:

תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ

וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

אחרי אכילת הפרי האסור בגן עדן גוזר אלוהים על האשה גורל של תשוקה ועבדות: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג', ט"ז). המשורר הופך את היוצרות: הוא המשתוקק אליה (אל השירה), וממילא היא המושלת בנפשו – עבד נרצע הוא לרגליה – אבל הגן שלה, אולי רמז לגן העדן, נתון לו. אפילו גופו-שלו הופך חיצוני לנפש, הנשלטת על-ידי השירה.

המשורר אינו מבקש לגייס את הרבים להתמסרות המוחלטת שלו לשירה:

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת

לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.

תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת,

תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!

אשר לו-עצמו, הרי הוא מציע לשירה את כל אשר לו:

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,

בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,

אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ

מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.

למענה הוא מוכן לעצב ולבדידות, עליו מוטל להביא לה מהמעט-שבמעט שנותר לו: את השקדים והצימוקים שהאֵם והאב מבטיחים לילדם בשירי הערש היידיים, והם כל טוּב העולם.

השירה היא עיבוד נפשי מיוחד של התרחשויות, מראות וקולות שיכול להתרחש רק בנפש משורר. כל אחד רואה את הירח, אולם רק בנפשו של המשורר הירח לוהט "כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת"; שִׁקמים מַפִּילוֹת ענפים יבשים בכל מקום, אולם רק המשורר רואה את נפילת הענף כהפלת מטפחת, דימוי המחייב אותו להיענות לאתגר – לקוּד ולהרים; ערי המסחר הן "חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת". הכאב והמצוקה נמצאים בכל מקום, אולם העָרים והאנשים חֵרשים – רק המשורר הופך כאב לשיר:

וִידִידִים יִשָּׁבְעוּ וְיִבְגֹּדוּ

וְאֶחָד יִשָּׁבַע וְיִשְׁמֹר.

וִיגוֹנוֹת יִתְיַפְּחוּ וְיִשְׁקֹטוּ

וְאֶחָד יִשָּׁאֵר לְמִזְמוֹר.

(מתוך "שירים על רעות הרוח")

המחויבות לשירה היא אין-סופית, עד מוות:

יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּע-רֹאש לִקְטֹף

אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.

"פגישה לאין קץ" הוא, אפוא, הצהרת אמונים לשירה. לכל אורך דרכו השירית ראה אלתרמן את עצמו כמשרת השירה (האהבה, הלשון, הארץ) ולא כמושלה, לא כאדוניה.

בשיר זה הוא מציב את עצמו בעמדת המשרת, שאינו מבקש שכר:

תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת

ואותה עמדה עצמה יציג כעבור עשרים שנה, כאשר הוא כבר מוּכָּר ונחשב למשורר לאומי:

לֹא אֶהְיֶה בֵּין רַבֵּי שַׁלִּיטַיִךְ,

לֹא אִתִּי כְּרֵעָה אוֹלִיכֵךְ,

רַק אֶהְיֶה נָא אַחַד שׁוּלְיוֹתַיִךְ,

שֶׁטָּרְחוּ כַּפָּרַת חִיּוּכֵךְ.

(מתוך "שירים על רעות הרוח")

שבועת האמונים היתה, הוֹוָה ותהיה. "לאין קץ".

הערה: המשורר מדבר בלשון יחיד (סָעַרְתְּ עָלַי; אָצוּר, אַצִּיב, לְבַדִּי אֶהְיֶה, ועוד), למעֵט שתי התייחסויות בלשון רבים: טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת; אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת. אין ספק כי אלתרמן לא בחר בלשון הרבים רק כדי לאזן את המשקל והנגינה של הבית, הוירטואוזיות הלשונית שלו היתה כה גדולה, עד כי לא היה נוקט לשון זו בלא טעם נוסף, מהותי. מהו טעם זה? עבורנו זהו עוד אחד מהסודות הרבים החבויים בשירתו, והעושים אותה, לכן, בעלת קסם בלתי נדלה.

* * *

אהוד בן עזר

"איחש פישר", הפיקארסקה של הקטן והקקה

ובכן גם אנחנו הלכנו לראות את "איחש פישר", מחזהו-מהעיזבון של חנוך לוין ז"ל בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, באולם 3 בעל הכסאות המסתובבים והבמות מארבע רוחות השמיים; וקודם כול היתה לנו הנאה בלתי רגילה לשמוע ערב שלם קקה, קטן (האבר). פיפי וגם לחזות בקרן מור יושבת על האסלה ומחרבנת את הקקה שלה על הקטן של איחש פישר שנשר ממנו שמה קודם. והנה, כאשר אנחנו ברומאנים שלנו, או המשורר חיימקה שפינוזה – רק מעיזים להשתמש במילה "גסה" או בתיאור אירוטי, מיד מזדעזעות הקוראות ושומטות אותנו בשאט נפש – כי הקקה פיפי והקטן שלנו הם לא בקונצנזוס, לא בקאנון הספרותי. ואילו אצל חנוך לוין ז"ל אין שום בעייה כי הן יודעות שהוא בקאנון ובקונצנזוס גם אם זה קצת אינפאנטילי; ולא ראינו אפילו גברת אחת יוצאת באמצע ההצגה כי הגיעו אצלה מים עד אסלה. ברומאן שלנו "הנאהבים והנעימים" נתנו שמות מצחיקים לשמות ה"גסים", כך הדגדגן הפך לצ'יפצ'ימון, ודומה שבכך נמנענו מן הוולגאריות וגם מהשיעמום, אבל זה לא עזר לנו.

המחזה או ההצגה או המערכון שראינו – משעשעים מאוד בחצי השעה הראשונה, ואולם דומה כי חנוך לוין ז"ל לא ידע בדיוק כיצד למשוך הלאה את האנקדוטה שלו, והוציא את הקטן של איחש פישר יחד עם הקקה של קרן מור (פרנבחצ'ה, פזזמוטרא, נסיכת מונקו) למסע פיקארסקי חובק אגן הים-התיכון הלוך ושוב, בדומה לקקי של נפתלי ב"סיר הסירים" של אלונה פרנקל – מסע שהוצג אמנם בצבעוניות רבה, בבימויו של רוני פינקוביץ, וגם כל השחקנים מצויינים, ואולם איכשהו זה כבר שיעמם ונמרח כמין אגדה לא מוצלחת. שמואל וילוז'ני משחק מצויין את התפקיד הראשי של איחש פישר, ואילו קרן מור קצת איכזבה אותנו. בטלוויזיה דמותה עושה פלאים. על הבמה היה עליה לשחק שלושה תפקידים של אישה אנטיפאטית ופאתטית, והיא אמנם עשתה אותם בנאמנות אבל התוצאה נותרה שטוחה, לא מלאה חיים ואירונית כמו "ביג תוחעס" של זהרירה חריפאי.

גם שאר השחקנים היו טובים מאוד, ורובם בכמה תפקידים: מוטי כץ, ערן שראל, אלברט כהן, יוסי רחמני וסיימון קריכלי – אבל הם שיחקו קריקטורות, כי ככה דורש המחזה, וככל שההצגה התמשכה על פני שעה וחצי, וחרף הפתעות הבימוי, וחילופי הבמות – התחיל להיות מורגש קצת שיעמום מדוקלם, מדוקלם מאוד, לפעמים בסגנון ניסים אלוני, כי את הפרינציפ תפסנו כבר בהתחלה, וכל השאר לא היה אלא חזרה על נדודי הקטן בקקה ובים.

כדאי ללכת לראות את ההצגה ולו רק כדי שלא לחשוב שהפסדנו משהו אם לא ראינו, וגם כדי לתמוך בלגיטימציה המחודשת של הקטן והקקה בתיאטרון העברי. כי מה שניתן אצל חנוך לוין ז"ל במנות גדולות, אולי גדולות מדי – לא ניתן אצל סופרים אחרים וחשובים אפילו במנות קטנות, וחבל, כי כמו שנאמר במחזה, יש לקקה השפעה מטהרת בזכות תהליך עזיבתה את הגוף.

* * *

משה גרנות

בלי ז'אן ולז'אן הפר על הגב

על ספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה"

עם עובד, 2009, 226 עמ'

אני חסיד אדוק של הריאליזם בספרות, וסבור ששאר הזרמים המודרניים (הפנטסטי, האבסורדי, הסוריאליסטי) פשוט מתנשאים על הקורא: "אני מעמיד בפניך חידה, נראה אותך מספיק חכם כדי לפענח אותה!" – הקורא טורח, נעזר בחכמי המחקר והביקורת, ומגיע בדי עמל אל הפתרון הנכסף, ואז מסתבר שמדובר בפתרון בנאלי להחריד – מחפשים את המטמון במבוכי החידה הספרותית – ומוצאים, במקרה הטוב, מטבע עלוב ושחוק מרוב שימוש*).

שמחתי כשמצאתי תנא דמסייע לדעתי זאת בבר-סמכא כמו אהרן מגד, הסבור שלסגנון הריאליסטי יש אינספור אפשרויות, ודווקא הניסויים האוונגרדיים מגבילים את הסופר, והם קצרי ימים**). לכן לא רוויתי נחת מספריו הקודמים של מאיר שלו, בהם חמורים עובדים בדואר, ומתקבלים אצל מלך אנגליה, אחד הגיבורים נושא את הפר ז'אן ולז'אן על הגב, פרד קורא את "דבר השבוע" לאור ירח, לילד אחד יש שלושה אבות, עץ מוציא להורג את אחת הגיבורות וכו' וכו'. פרשתי בפני מאיר שלו עצמו את טענותיי אלו, והוא ענה מה שענה***).

ומה קורה ב"הדבר היה ככה"? ובכן, גם כאן אתון עפה, שואב אבק וסוס זקן חושבים, חוששים, מתאכזבים, הסוס הזקן וייטי, שיצא לגמלאות, אפילו מספר לפרות סיפורים מימי המנדט וכו' (ראו עמ' 96, 109-110, 129, 146, 147, 167, 173), אבל כאן ברור לכול שהדברים מובאים בבדיחות הדעת. הספר כתוב בהומור טוב, וחלק גדול ממנו גם בהומור עצמי (המידות הצנועות של גופו העירוני, קוצר הראיה, היעדר מיומנות לעבודות החקלאיות, הידיים "השמאליות" וכו'). הספר איננו הומורסקה, אבל חיוך טוב נסוך על פניו של הקורא כמעט לאורך כל הספר.

לקראת סוף הספר יש אפיזודות מצחיקות ממש, למשל, כאשר המחבר מתאר איך היתה סבתא טוניה, הדמות המרכזית בספר, מפרשת את איליאדה ואודיסיאה, אילו קראה אותן: ראשית, לא היתה מרשה לאודיסיאוס לברוח, ולה עצמה להיות נאמנה לו עשרים שנה כמו פנלופה – היא הייתה נדבקת אליו לאורך כל הדרך, כפי שהיא עושה עם בעלה אהרן שנוהג גם הוא לברוח ממנה מדי פעם. וחוץ מזה היא לא הייתה מרשה לו להתרועע עם הזָנות (זונות בהגייה רוסית) שלו קליפסו וקירקֶה (עמ' 162).

ודוגמה אחרת – סבתא טוניה נכנסת באמצע הלילה לחדר בו שכבו ערומים, לאחר מעשה אהבה, מאיר עם אֶבִּיגיל (תיירת מאורסת לצעיר בארצות הברית) – וכל כך למה? כדי לשאול שאלה "דחופה": מאחר שאביה הוא סוכן ראשי בחברת "ג'נרל אלקטריק", שמא הוא יכול למצוא עבורה פקונג שעלול להתקלקל בשואב האבק הענק שהיא קיבלה מגיסה בארצות הברית לפני ארבעם שנה, ומאז לא הופעל כלל!

כשמאיר שואל אם זה היה עד כדי כך דחוף שהיא נאלצה להתגנב לחדר, בלי לדפוק בדלת, עם שואב האבק הענק בשלוש לפנות בוקר – היא מסבירה שהיתה דיסקרטית למדיי וחיכתה בסבלנות עד שהם יגמרו את "מעשיהם", ורק אז נכנסה עם שאלתה הגורלית שלא יכלה בשום אופן לחכות עד הבוקר, כי הבוקר הרי מוקדש לעבודת הניקיון (עמ' 197 ואילך).

נדמה לי שבאיזה שהוא שלב בכתיבת הספר החליט מאיר שלו במודע לחקות את הרמן מלוויל ברומן המפורסם שלו "מובי דיק", אשר מפסיק את רצף העלילה כדי לספר את קורות ציד הלווייתנים ואת כל אשר הכיר המדע עד ימיו על יונקים ענקים אלה. מאיר שָלֵו נוהג כך כאשר גם הוא מפסיק את רצף העלילה ומספר את קורותיהם של שואבי האבק בכלל, ואת מסעו של שואב האבק שנשלח לסבתא טוניה מארצות הברית, דרך אירופה לנהלל (עמ' 102-104, 128 – 134, 152, 166). אצל מלוויל התוספות האלו נראות לא לעניין, ופוגמות באחדות היצירה. אצל מאיר שלו זה מתקבל בחיוך כמו מרבית האפיזודות בספר.

האירוניה המפורסמת של מאיר שלו משתבחת בספר הזה – מורגש שהוא אוהב ומתגעגע לדמויות עליהן הוא מספר, וסולח להן על הכול: אנשי נהלל, עליהם נסבה עלילת הספר, הם אידיאליסטים מגוחכים – הם מקדשים את הפשטות ונלחמים עד חורמה בפינוקים שהחברה הקפיטליסטית מציעה. הם חוגרים את מכנסיהם בחבל, ומגינים עצמם מפני הגשם בשקים המקופלים כברדס, מבריחים את אוטו הגלידה מהמושב, ולא מרשים לדודאים לשיר שיר באנגלית – שפתם של האימפריאליסטים. הם אסרו לעיסת מסטיק, ואילו איפור וגנדור נחשבו בעיניהם חטאים שאין עליהם כפרה. עיתונים אמריקאים שהתעופפו ברוח במושב, נחשבים למקור של סכנה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית, ולכן יש לטרוח ולאסוף אותם (ראו דוגמאות בעמ' 31-33, 142, 152). סבא אהרן, בעלה של סבתא טוניה, אינו מוכן לקבל דולרים מאחיו שהצליח בעסקיו באמריקה. הוא מחזיר את הכסף בליווי מכתב זועם כלפי מי שבגד בציונות ובסוציאליזם, נסע לאמריקה במקום לארץ ישראל, ואשר כספו הוא טמא כי הושג על ידי ניצול הפועלים (עמ' 57-58).

לנהלל של "הדבר היה ככה", ובעיקר לסבתא טוניה, יש לקסיקון מיוחד משלו. הרי דוגמאות: קרובים "מהדם", להבדיל משאר באי עולם, טליגנט (האינטליגנט העירוני חדל האישים), "לא תירשו אותי בחיי," "'מספיק להסריח במיטה!" "הוא כבר איננה," "היתה לו מוות איומה," "הדבר היה ככה," "אתה פונית אליי?!" – כך הקדימה סבתא טוניה את הרפליקה המפורסמת של השחקן רוברט דה נירו בסרטו "נהג מונית" – You talkin' to me? (עמ' 139).

למרות האירוניה כלפי איכרי נהלל והאידיאולוגיה שלהם, ולמרות עבודת הפרך שנדונו לה האיכרים ואורחיהם – למרות כל אלה, נהלל היא עבור מאיר שלו גן עדן של הילדות והנעורים, וללא ספק עדיף על ירושלים, בה שכן בית משפחתם בסביבה עגומה שהיו בה בית יתומים, בית חינוך עיוורים ובית משוגעים.

"הדבר היה ככה" הוא ספר חביב, חסר יומרות, וגם אין בו פרים כמו ז'אן ולז'אן על גב הגיבורים, ומשום כך מורגשת בו כנות הנוגעת ללב.

*) דברים ברוח זאת כתבתי בפרק "מחפשים את המטמון – עידו ועינם ואלגוריות אחרות" בתוך ספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, עמ' 48-55

**) ראו בריאיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 162-163

***) ראו ריאיון שקיימתי עם מאיר שלו ב-14.8.2000, שם, עמ' 85-100

* * *

רון וייס: שאלות לנעמן כהן ולאביגדור ליברמן

סופר נידח שלום

1. נעמן כהן חוזר שוב ושוב על ציטוטים מהקוראן לפיהן מצווה על המוסלמים להשמיד את היהודים. אני מבקש מנעמן כהן להסביר להדיוט כמוני מדוע לא ביצעו המוסלמים ג'נוסייד ביהודים במרוקו, אלג'יריה, מצרים, טורקיה, אינדונזיה וביתר ארצות האיסלם.

2. בגיליון 582 אתה מצטט את דברי אביגדור ליברמן אותם אמר (ומיד רץ לספר לחברה) לשרי החוץ של צרפת וספרד: "קודם כל תפתרו את הבעיות שלכם באירופה ואחר כך תבואו אלינו ואז אולי אהיה מוכן לקבל את העצות שלכם..."

אני מציע לליברמן לבקש מהאירופים להפסיק את הסנקציות שהטילו על אירן ולחדשן רק אחרי שיפתרו את כל בעיותיהם באירופה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

צהריים מצויינים ל-3 במסעדת אבו-כריסטו בעכו

ב-125 שקלים לסועד

ביום סתיו שמשי מקסים, כשהדגיגים מתרוצצים במי ים התיכון הצלולים מתחת למרפסת של מסעדת אבו-כריסטו, הזמין אותנו אנקל בן לארוחה במקום שבו טרם ביקר מימיו. וכך, על רקע נמל הדייגים ושפע המבקרים, הסבנו בנחת ובילינו כשעתיים נפלאות.

1 קנקן לימונדה טרייה סמיכה בטעם מזרחי עם עלי נענע, כמות שהירוותה אותנו משך כל הארוחה, בתוספת כד מים קרים רגילים חינם. – 25 שקלים.

1 מגש מזה: צלוחיות ובהן מיבחר מנות ראשונות מצויינות ובהן טחינה. חומוס. קוביות חצילים מטוגנות עם רצועות פלפל. סלט ירקות ערבי של עגבניות, מלפפונים ובצל יבש בשמן זית ולימון ובתיבול נענע בלבד. סלט טונה מעולה. חמוצים – זיתים, כרובית, פרוסות גזר ומלפפונים כבושים. סלט כרוב טרי. עיגולי גזר כבוש חריף בטעם מזרחי. סלט טַבּוּלָה ירוק (עלי פטרוזיליה ומלפפונים טריים קצוצים דק-דק עם מעט פירורי בורגול לבנים ובתיבול לימון, שמן זית, ומלח. ויש שמוסיפים גם בצל ירוק ונענע קצוצים דק). – 30 שקלים.

1 מנה חומוס נוספת, מצויינת. – 17 שקלים.

1 מרק דגים. טעם בינוני, לדברי המסתורית, וכמות לא גדולה. 20 שקלים.

1 דג אמנון מטוגן בשמן עמוק בתוספת מקלוני צ'יפס טרי. הדג היה מעולה, מזמן לא בא אל חיכנו כדג הזה. סחטנו עליו את מחצית הלימון וגירמנו כל מניפת זנב פריכה מטוגנת כהלכה וכל אידרה, אף כי המסתורית עוד הצליחה להוציא ממנו אחרינו מכמנים אחדים. הצ'יפס היה רך מדי. – 65 שקלים.

1 מנה שהכילה ערימה גבוהה שרימפס גדולים, הקרויים כאן בינוניים, מוזהבים-מטוגנים בטמפורה [סוג של פירורי-לחם מתובלים] ועם טבעות בצל מטוגנות באותה שיטה, וקופסית רוטב. – 85 שקלים. המיסתורית אכלה ואכלה מגבעת השרימפס ולא התגברה, ולכן קיבלה חלק ממנה ב"דוגי בג" הביתה כי הכמות היתה כמו של שלוש מנות במסעדה תל-אביבית או אפילו ספרדית, מניסיוננו בטיול האחרון. לתבנית של ה"דוגי בג" הוסיפו גם שני סלטים שנשאר מהם על השולחן.

1 מנה צגאנאקי שרימפס גדולה – שהיא מנה נאה של שרימפס מבושלים ברוטב עגבניות ובצל וקוביות גבינה, אולי גבינת חלומי. – 85 שקלים. אנקל בן חיסל אותה בהנאה.

פיתות חמות חינם.

3 ספלוני קפה חריף ו-3 מנות באקלאווה מעולה. אף הם חינם, בסוף הארוחה.

ס"ה 327 שקלים, עליהם הוספנו 50 שקלים טיפ, יחד 377 שקלים, שהם כ-125 שקלים לסועד. מחיר ממש מצחיק בהשוואה למסעדות ברמה דומה בתל-אביב.

אבו-כריסטו, מסעדת דגים ופירת ים. עכו העתיקה 11/330. 04-9910065, 054-4804080.

נוסעים במכונית לאורך הרציף של נמל הדייגים מערבה, עד שרואים ממול את השלט של המסעדה, ומימין פנייה למגרש חנייה קרוב וחינם.

 המסעדה כה גדולה שלא נראה לנו שצריך להזמין מקום מראש. השירותים משוכללים ונקיים למופת. המלצר ג'וני שירת אותנו היטב וביעילות ודאג לכל מחסורנו ואפילו העביר אותנו לשולחן חדש, ממש ליד מעקה המרפסת, מעל הים, לשתיית הקפה, ויכולנו להשתעשע בהשלכת שיירים של הפיתות, לדגיגים. מנהג רווח במקום. תחילה עטו עשרות אם לא מאות מהם ונגסו ורבו על כל חתיכת פיתה עד שנעלמה מיד בין שיניהם הזעירות, אבל אחר-כך שבעו כנראה וכבר לא נראו מעוניינים כל כך, כמו היונים השמנות והשבעות בכיכר רבין.

הצעה לשיפורים: לחלק כמקובל מפיות לחות בעטיפות אטומות לאחר המנה העיקרית, ובייחוד שמדובר בדגים ובפרי-ים, וגם לטגן קצת יותר את הצ'יפס.

* * *

בן-דרור ימיני

גדעון לוי – בָּרון תעשיית השקרים

מתוך: "מעריב", 15.10.10

אם חפצה נפשנו לדעת כיצד נרקחת הדמוניזציה נגד מדינת ישראל, כדאי לקרוא את הראיון שהעניק גדעון לוי לעיתון בריטי. מסכת השקרים של העיתונאי הישראלי הופכת את העיתון "פרבדה", מימיו הרעים, לעיתון אמין ורציני.

מדי שבוע, כמעט מדי יום, אני מקבל הפניות לקטעים שמתפרסמים בתקשורת העולמית על ישראל. פה ושם מדובר בביקורת מוצדקת ולגיטימית. הרי ישראל איננה חפה מטעויות או מחריגות. לא על כל דבר צריך לזעוק "גוואלד". פעמים אחרות מדובר בגיבוב של הגזמות ושקרים והטעיות. הדברים ידועים. לא כל פרסום כזה שווה הפרכה. שהרי לא רק שהמדור הזה, שמתמודד עם תעשיית השקרים, לא יצליח להתמודד עם הטענות, גם העיתון הזה כולו לא יספיק כדי לסקור את הבדיות ולספק את ההפרכות. אלא שפה ושם יש שיאים חדשים של ביזוי והתבזות. והללו חייבים בחשיפה. 

לפני כן אספר, שבתחילת השבוע שאל אותי צעיר ישראלי, שאינני מכיר, איך אני מסוגל לשבת באולפן טלוויזיה עם גדעון לוי, ולא לרתוח מעצבים. הבהרתי לו, שאני גאה לחיות במדינה שבה יש את גדעון לוי, שכותב ובועט באופן חופשי. כל אופציה אחרת תהיה גרועה יותר. אדם אחר שאל אותי, האם קראתי את הראיון של לוי ב"אינדיפנדנט". עניתי בשלילה. לאחר שזכיתי לאינספור הפניות לאותו ראיון – קראתי. זו לא היתה חווייה קלה. משום שאם חפצה נפשנו לדעת, בתמצית, כיצד עובדת תעשיית השקרים, אל נא נחפש אותה בקרב הימין האנטישמי בהונגריה, בחוגי האחים המוסלמים, או בחוגי השמאל הסהרורי בבריטניה. התעשייה הזאת צומחת כאן, מתוכנו.

הפתיחה הייתה רגילה. לוי מתואר שם כמי שמדווח על המציאות העגומה בשטחים "ללא פרופגנדה". כדאי לזכור את המשפט הזה. ללא פרופגנדה. ורק אנחנו לא ידענו שהוא כזה. "תפקידי הוא למנוע מצב שבו הישראלים יוכלו לטעון: 'לא ידענו'." הרמיזות לימים אחרים כל כך שקופות. כל כך נמוכות. פרופגנדה? מה פתאום. לא גדעון לוי. העניין הוא שדברי הבלע של לוי כובשים לבבות. לא רק בישראל, אלא בעיקר בעולם. כך שחובה להציג את מסכת השקרים של האיש, ולהציג את האיש כפי שהוא: לא "פעיל שלום", ולא "עיתונאי ביקורתי", אלא תועמלן מסוכן שכותב את הפרוטוקולים החדשים נגד ישראל.

1. לוי טוען שהוא נאבק למען "החזרת האנושיות" לדמותו של הפלסטיני, מול  "מנגנון שטיפת המוח" שחייב לעבור כל ישראלי. מעניין, כל בדיקה השוואתית תגלה שדמותו של הפלסטיני בישראל היא של מלאך – יחסית לדמותו של הישראלי, או היהודי, בעיני מערכת החינוך והתקשורת הפלסטינית הרשמית, של החמאס ושל הרשות. מחקר של "מבט לתקשורת הפלסטינית" (PMW) חושף שימוש בפרוטוקולים של זקני ציון במערכת החינוך הפלסטינית. מחקר נוסף חושף שטיפת מוח שיטתית המחנכת לשנאת והרג יהודים – בטלוויזיה של הרשות. אצל החמאס, מיותר לציין, המצב גרוע הרבה יותר.

2. לוי מספר על "חדוות הירי של חיילים ישראלים אל עבר אנשים תמימים שישבו במונית (הוא בתוכם), ללא אזהרה, לא יריות באוויר, לא לגלגלים, אלא ישר למצח." אם היה לוי מספר על חוויה שעברה עליו – ניחא. אלא שלוי איננו עיתונאי: "הם עושים את זה מדי יום," מוסיף התועמלן. "כל יום"? מספר ההרוגים הפלסטינים בפעילות ביטחונית שוטפת בשנה האחרונה שואף לאפס. רוב הפלסטינים, רוב הזמן, לא רואים חייל ישראלי. ההרוגים הבודדים, כבר זמן רב, הם כמעט רק אלה שמנסים לחדור לישראל מכיוון עזה, אחת לשבועות אחדים, או רוצחים משורות החמאס, שהתנגדו למעצר. אבל מה לעובדות ולגדעון לוי. הוא הרי לא עוסק בפרופגנדה. מה פתאום.

3. באחד משיאי הראיון, כדי להעצים את הדמוניזציה, מספר לוי שבמהלך ימי המלחמה בעזה, "בעמוד הקדמי בעיתון הפופולרי ביותר במדינה פורסמה תמונה של כלב – כלב ישראלי  – שנהרג על ידי רקטת קסאם. באותו יום נהרגו עשרות פלסטינים, והם הופיעו בעמוד 16 בשתי שורות."

התפעמתי מהתיאור המדוייק של לוי, ולכן אצתי רצתי לגיליונות "ידיעות" מאותם ימים. הפכתי וחיפשתי, ושום כלב לא מצאתי בשום עמוד ראשון באף אחד משלושת השבועות של המלחמה. כלום.  לעומת זאת, מצאתי בעמוד הראשון את נחום ברנע, לא בדיוק עיתונאי שולי, כותב ש"התמונות מעזה מדאיגות... אין שום דבר מרנין, פטריוטי, בילד שנהרג מפגז או ממשפחה שנקברה תחת בית." (12.1.09). ומצאתי בעמוד הראשון מאמר של פרופ' זאב צחור, תחת הכותרת "כבודו של האויב" (1.1.09). מטעמי זהירות בדקתי גם ב"מעריב". מצאתי, בתום המלחמה, דיווח בעמוד הראשון על ראש ממשלה ישראלי שבכה, בעקבות הטרגדיה של ד"ר אבו אל-עייש, שבנותיו נהרגו. ובכל העיתונים מצאתי התלבטויות ומאמרים אינספור בזכות שמירה על חיי אדם וצלם אנוש. רק דבר אחד לא היה ולא נברא: הכלב של גדעון לוי.

4. "ישראל מטווחת באופן תדיר צוותים רפואיים ובתי ספר של האו"ם." באופן תדיר? האירועים הבודדים שבהם היתה פגיעה באזור שבו היה מתקן של האו"ם או בצוות רפואי קרו כאשר אנשי חמאס השתמשו במקום. העיתונאי לורנזו קרמונסי (Lorenzo Cremonesi) דיווח מעזה על כך שהחמאס השתמש צבאית בבית החולים אל-קודס. אבל מתברר שגם כאשר החמאס משתמש בבית חולים, צה"ל שומר על איפוק. צמרת החמאס הסתתרה בבונקרים שמתחת לביה"ח שיפה. לא היתה שום בעיה להכריע את החמאס. אבל ראשי החמאס ידעו מה שגדעון לוי משים עצמו כלא יודע: צה"ל אינו מטווח בתי חולים, גם אם מסתתרים שם ראשי מנגנון הפשע והטרור. הם ידעו שיש להם על מי לסמוך. הם ידעו שהם מוגנים בגלל סיבה אחת: הסטנדרטים המחמירים של צה"ל, שספק אם קיימים אצל צבא אחר כלשהו בעולם.

5. לוי נסחף להצדקת הטרור: "ללא ירי רקטות הקסאם, אף אחד לא היה שם לב לפלסטינים.  הקסאמים משוגרים תמיד רק לאחר פעולות התנקשות של צה"ל."  נבדוק. ישראל יצאה מעזה. עד הסנטימטר האחרון. החמאס המשיך לירות. בהמשך הוא גם השתלט על הרצועה תוך כדי מרחץ דמים. למרות זאת, החמאס היה יכול להימנע ממכל סנקציה, ומכל סגר, אם היה מקבל את תנאי הקווארטט. החמאס סירב, והעדיף לשגר רקטות. לא בגלל פעולה ישראלית כלשהי, אלא משום שמדובר במדיניות ברורה של התנגדות לעצם קיומה של ישראל. אבל לדידו של לוי אין סרבנות מצד החמאס ואין אמנת חמאס ואין ראשי חמאס שמטיפים להשתלטות על העולם ולהשמדת יהודים, רק משום שהם יהודים.

6. "ישראל מתלוננת שאנשי החמאס מתחבאים בתוך אוכלוסייה אזרחית, אבל גם משרד הביטחון הישראלי נמצא בתל-אביב." דובר החמאס לא היה מנסח את זה טוב יותר. יש משהו מעוות בהשוואה בין מצב בו הפנטגון או משרד ההגנה המצרי או משרד הביטחון הישראלי מצויים בוושינגטון, בקהיר או בת"א, לבין שיגור רקטות מתוך בית מגורים. מה שמוזר הוא, איך אדם רציונלי מאמץ באופן מוחלט את התעמולה של דוברי החמאס, ואיך המראיין לא העיר למרואיין על ההשוואה הכל כך מופרכת.

7. גם לעצם הקמתה של המדינה מגיע לוי, וטוען ש"ישראל ממשיכה לבצע טיהור אתני בכל מקום אפשרי." האומנם? ערביי ישראל, והפלסטינים ברצועה ובגדה – רק הולכים ומתרבים. במלחמת העצמאות, אכן, היתה בריחה המונית, בעידוד המנהיגים, והיו גם תופעות של גירוש. זה קרה לעוד עשרות מיליונים באותן שנים. אבל לוי משקר ביודעין. הוא לוקח את חילופי האוכלוסין של 1948 (גם יהודים גורשו, ויותר, ממדינות ערב), והופך אותם ל"טיהור אתני" חד-צדדי שאף פעם לא נפסק. באנגלית, אגב, המונח "ethnic cleansing", שבו משתמש לוי, מתפרש גם כהשמדה שיטתית.

8. כל תהליך השלום, לפי לוי, הוא בגדר "הונאה מצד ישראל", שאף פעם לא התכוונה, והפלסטינים פנו לטרור, רק לאחר שהם נקטו ב"התנגדות בדרכי שלום". האומנם? הרי פעולת הטרור הראשונה של הפת"ח הייתה ב-1.1.1965. כיבוש לא היה אז. גל הטרור הגדול היה בשנות התשעים, כאשר הסכם אוסלו היה בשיא כוחו. מתווה קלינטון הוגש בסוף שנת 2000. ערפאת ואבו-מאזן העדיפו להגיד "לא". גם נציגים ערביים הודו שדחיית המתווה היא "פשע נגד העם הפלסטיני". במקום שלום, הם פתחו באינתיפאדה של טרור. בהמשך הגיש אולמרט הצעה מדהימה. אבו-מאזן אפילו לא טרח לענות. ולמרות כל אלה, ההיסטוריון גדעון לוי מגיע לשיאים חדשים של שכתוב. אפילו פרבדה, מימיו הגרועים, מחוויר לידו.

9. כרגיל אצל השמאל-ג'יהאד הגלובלי, גם לוי מרחיב את הפוקוס: "הכיבוש הוא התירוץ לטרור במקומות רבים בעולם." זו עוד אגדה אורבנית שרווחת בחוגי ברקלי ואולי עוד בית קפה אחד בשינקין. ומאגדות לעובדות: כמעט כל הטרור בעולם בשנים האחרונות נובע מרצח שיטתי של מוסלמים על ידי שלוחות של הג'יהאד. ד"ר יוחאי סלע, שחוקר את התחום באופן שיטתי, מציין שקרוב לעשרים אלף איש נהרגו, מתחילת השנה, בעימותים אלימים ובפעולות טרור והתאבדות הקשורים לג'יהאד העולמי. זה קורה באפגניסטן, בסומליה, בפקיסטן, בתימן, בעיראק ובעוד מקומות. ולעומת זאת, העולם חף כמעט לחלוטין מטרור שקשור לישראל. אבל זהו גדעון לוי. הוא לא רק איש שיווק בתעשיית השקרים. הוא היצרן שלהם. 

הפרוטוקולים של גדעון לוי

יש עוד שקרים. אלא שהיריעה קצרה. פה ושם יש ללוי, באותו ראיון, גם ביקורת צודקת. למשל, על כך שישראל חסמה את כניסתו של קומיקאי ספרדי. ובכלל, הרי ישראל מבצעת חריגות. הרי ישראל, לפעמים, מנשלת פלסטינים, ומפעל ההתנחלויות מייצר עוולות. הרי יש חיילים שהתעללו בפלסטינים, והם ראויים לחשיפה ולענישה, וגם ב"עופרת יצוקה" נחשפו חריגות. יש מקום לביקורת. אלא שהעוולות הללו אינן מספקות את לוי. הן לא יהפכו את ישראל למצורעת. כך שהאובססיה מחייבת אותו להתמכר לשקרים. 

אין ספק שלאחר התיאורים הללו, על שטיפת מוח, על דה-הומניזציה של הפלסטינים, על כלב שחשוב יותר מחיי אדם, על טיהור אתני ללא הפסקה, על חדוות הרצח של חפים מפשע – דמות הישראלי המצוי היא מחרידה. לא בבני אדם מדובר, אלא בקלגסים צמאי דם. פעם עשו את זה ליהודים, וכתבו את הפרוטוקולים של זקני ציון. גדעון לוי עושה את זה לישראל, וכותב את של הפרוטוקולים של אזרחי ישראל. דה-הומניזציה ודמוניזציה שהובילו לדה-לגיטימציה. ההמשך ידוע. וככל שגדעון לוי מגזים, כך הוא הופך את עצמו לאמיץ ולגיבור. הפרוטוקולים הישנים נחשפו כפבריקציה. ולמרות זאת, הם עדיין נפוצים בפינות חשוכות בעולם. גדעון לוי מספק את הפרוטוקולים החדשים, והם להיט אדיר, לא רק בעולם המוסלמי. כל מי שיקרא את הפרוטוקולים של לוי, ימהר לתעב את ישראל, יצטרף לכל חרם ועצומה נגדה, ויצדיק כל פעולת טרור פלסטינית. הרי לוי, ישראלי ויהודי, מוצא הצדקות לטרור, ומתאר את ישראל כמפלצת. אז למה שנצפה למשהו אחר מאלה שאין להם מושג שמדובר בסדרה של שקרים פתולוגיים?

קואליציית שונאי ישראל

נעם חומסקי, מספר לוי למראיין, כתב לו שהוא משול בעיניו לנביאי עם ישראל. צנוע שכמותו. זה כבוד קצת מפוקפק. משום שחומסקי, שעלה לרגל לנסראללה, רואה בשורה וברכה בכל שונא ישראל. חומסקי אינו לבד. גם דייוויד דיוק, גזען לבן, מאנשי ה-KKK (קו-קלוס-קלן), מארח את גדעון לוי בבלוג שלו. וכך נמשך לו מצעד האוהדים של לוי. בשבועות האחרונים הוא היה בסיבוב הרצאות, והתארח גם, למשל, במועדון פרו-חמאסי (SPSC), שבעבר אירח, כאירוע לציון השואה, את עזאם תמימי, איש חמאס, התומך בטרור ובחיסול ישראל. אלה החוגים והמעריצים של לוי. תומכי חמאס, חומסקי ודיוק. לוי מספק להם את הסחורה, שלו-שלהם, של שנאת ישראל. "האם אי פעם חשבת שלא לומר את האמת?" – שאל המראיין האוהד את לוי. עיתונאי רציני היה מציג את השאלה הנכונה: "האם חשבת אי פעם לומר את האמת?"

זה עצוב, כי גדעון לוי טוען שם שהוא עוסק ב"ביקורת עצמית". פעם זה היה נכון. פעם. הוא חשף עוולות. הוא מילא תפקיד חיוני. אלא שמשהו קרה לו. לא בעובדות הוא עוסק, אלא בתעמולה. ואז, גם אם יש ממש באחת מעשר עובדות שהוא מפרסם – היא נבלעת בים השקרים. אלא שאסור לזלזל בלוי. הוא זוכה לשם עולמי. ייתכן שהוא העיתונאי המפורסם ביותר והמוזמן ביותר מישראל. הוא זוכה לאינספור במות. מוסד תעמולתי של איש אחד. 

במחנה הפשיסטים

יש עוד אגדה אורבנית שצריך להפריך. גדעון הוא על תקן הטווס של חלק מ"מחנה השלום". אין שקר גדול מזה. נבהיר. לוי טוען שיש צורך בהומניזציה של הפלסטינים כדי לקדם שלום. הוא צודק. פשיסטים-כהניסטים שעושים דמוניזציה לפלסטינים הם לא "פעילי שלום". וגם מי שעושה דמוניזציה לישראלים, והופך אותם לקלגסים, הוא לא "פעיל שלום". מי שמוצא הצדקות לחמאס ולטרור איננו "פעיל שלום", כמו שמי שמגלה הבנה להצתת מסגדים או ל"תו מחיר" איננו "פעיל שלום". אבל לוי מתקשה להבין שהוא והפשיסטים במחנה אחד, של מחרחרי שנאה ומדון.

נחזור לאותו צעיר כועס, מתחילת הכתבה, שהִפנה אליי שאלה. גם לאחר הדברים הללו, ולמרות שגדעון לוי הפך לאחד מברוניה הבולטים של תעשיית השקרים בעולם – אוי לנו אם תיפגע זכותו להפיץ את עלילותיו. יש רק דרך ראויה אחת להתמודד עם השקרים שלו: לא להשתיק אותו. לחשוף אותו. להפריך את השקרים.

ביום שבו גדעון לוי יושתק, או תיפגע שערה משערות ראשו, תהפוך ישראל לאותה מפלצת, שגדעון לוי יוצר במוחו היוקד. אסור לתת לו את התענוג הזה. אסור לתת לנו את העונש הזה.

תיקונים והבהרות

לאחר שפורסמו הדברים, והספקתי לעבור על חלק מהתגובות, שהגיעו גם לאימייל שלי, מתברר ש"תפסו אותי". אכן, במקום אחד כתבתי שלוי טוען ש"ישראל מטווחת באופן תדיר", ולמעשה, הוא התכוון רק לעופרת יצוקה. הבהרתי בהמשך שמדובר על עופרת יצוקה, אבל אם זה לא היה ברור – אז תיקנתי.

במקום נוסף, כתבתי שלוי טוען שהתגובה הפלסטינית היא "תמיד" לאחר התנקשות מצד ישראל, כאשר במקור נכתב "כמעט תמיד". מי שהעיר לי – צודק. תיקנתי.

באשר לכך שדייוויד דיוק הגזען "אירח" את גדעון לוי בבלוג שלו, נדמה לי שהדברים היו ברורים במקור. לא היה צורך בשום תיקון, ולמרות זאת, תיקנתי באופן שלא תהיה שום טעות. ובניגוד לטענה שדיוק רק הוסיף לינק למאמר של לוי – זה לא נכון. דיוק פירסם מאמר של לוי. זה לא אומר, ולא טענתי, שלוי מזדהה עם דיוק. כתבתי, שדיוק, שונא ישראל ואנטישמי ידוע, מוצא אצל לוי את החיזוקים לאידיאולוגיה שלו.

* * *

יעל סגל: תגובה לביקורת של גרנות על גרץ

אהוד שלום,

אשמח אם ניתן יהיה לפרסם תגובה לביקורתו של משה גרנות על  ספרה של נורית גרץ.

סגולה מיוחדת לספר, לדעתי, בכך שהוא פורס יריעה היסטורית רחבה על החיים בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. הפרקים המוקדמים העוסקים בתיאור משפחתו של עמוס קינן, במיוחד דמותו של אביו, שהיה חבר ב"גדוד העבודה" מעניינים ביותר.

בספר מתוארים, בין השאר, הלבטים שהיו לאנשים האלה – האם לעזוב את ארץ ישראל עם הקבוצה שחזרה לרוסיה (ונמקה אחר כך שנים רבות בקולחוז בסיביר) ואת הדבקות המרשימה של אביו של קינן שעלתה לו בשפיות דעתו ובחייו.

ייתכן שאירועים אלה גרמו לו לגדול ולהפוך לאדם הממורמר ובעל יצר ההרס כפי שהיה.

ראוי לציין גם את  האומץ והנחישות של נורית גרץ להעביר על הכתב את דמות בעלה וחבר נעוריה כשיכור וכבעל תכונות שלא נהוג להבליט, בטח לא מפי בן זוג שחי לצידה של הדמות המתוארת. זה מצריך אומץ לב נדיר ויכולת התמודדות רגשית גבוהה... וזה קשה מאוד.

אני בכל זאת חשתי באיזו חמלה מצד הכותבת כלפי הדמות שהיא מתארת, גם ברגעים הקשים והגרועים ביותר שלו.

יעל סגל

* * *

לסבתא דלינקה

ולהורים המאושרים נעמה ומֶנָה

ברכות חמות לבביות להולדת הנכדה הבת

גאיה

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ד / חלק ראשון

אני שוכב ער וחושב על טלי רסקין ועל דודי אלכסנדר. טלי מבוגרת ממני בשנה אחת ואני אוהב אותה, מאוד. בבית-הספר ברמות-הצופים לומדים גם ילדי כפר-מאהלר ויוספיה. הכיתות קטנות ולכן אנחנו לומדים השנה עם הכיתה של טלי ואני מנצל כל רגע להסתכל עליה ולצוד את מבטה. אבל בשנה הבאה נלמד עם הקטנים מאיתנו ולא אראה אותה כל-כך קרוב. אולי רק בעוד שנתיים. מה זה לאהוב? יש לה חבר בן-גילה, גידי ישראלי, שאני אף פעם לא אהיה כמוהו. הוא יפה, זריז. יש לו בלורית כהה נהדרת, מכנסי "שיבר" ונעליים חצאיות. הוא לא גבוה, אבל בכל פעם שהוא עושה תנועה לאחור בבלורית שלו, ועיניו הכחולות מתרוצצות בחיוך כמו שתי ג'ולות משובחות, אני מרגיש כמו אפס גמור.

אני מחבר במחשבתי מכתב לטלי. טלי, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש. אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב, שהיה איש לא-חזק אבל גיבור. אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל הארמון של הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג'ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו, כמו הרוזן והרוזנת, שו-איסמו... ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים...

*

סרג'נט מורטון המשופם מחנה את מכונית המוריס הצבאית לצד הכביש החשוך, בכניסה לכפר-מאהלר, מול הצריפון הפרוץ של תחנת אגד. הוא צולע רגלי בדרך החול העמוק, שבתי המושב ערוכים משני עבריה, עד שהוא מגיע לצריף של ויוי דהאן. מלמטה, מן המורד שבהמשך הדרך, עולה נעימת הטנגו מהפטפון הצרוד בחצר המוארת של קפה לוצי. מורטון מגרד קלות את שלבי התריס, לאות מוסכם. ויוי יושבת רכונה ליד מכונת-תפירה שחורה "זינגר" ומפעילה דוושת-רגל. היא מפסיקה וניגשת לפתוח לו. לבושה חלוק בד לבן, פשוט. שערה השחור פרוע כמו במכוון. פניה גדולות, כהות. לאף הבשרני יש תוקף גברי, העיניים קטנות ומלאות חיים.

 "היכנס," היא אומרת. "מה קרה לך? נפצעת?"

 "שום דבר. שריטה קטנה. אף אחד לא ניסה להרוג אותי. עדיין."

 "זה מסוכן שיראו אותך. מדוע אתה ממשיך לבוא? הבטחת שלא..."

 "אני רוצה לראות את הקטנה. היא בתי? לא?"

 "ששש... הגדולה כבר מבינה, ואולי עוד לא נרדמה. כל פעם שאתה בא אתה מסכן אותנו, ומסכנות הילדות..."

 "ויוי..."

 "למה לך אותי, דניס? אני סתם תופרת ועושה ניקיון מזרחייה – ואתה גבר נהדר ואומרים שאפילו לורט מאיירסון העשירה רוצה אותך, אבא שלה יכול לשלוח אתכם לאנגליה..."

*

 "ברווז-הבר מופיע אצלנו בחורף במקומות שיש מים, אגמים, נחל, ביצות או שלוליות. הנוצה שחורה ויפה, ויש גדולים עם נוצות לבנות. את היונים צדים באוויר או על גג או על הקרקע, זה תלוי כמה הלהקה צפופה ולפעמים ירייה אחת מפילה כמה יונים.

 "את השועל לא כדאי לצוד בקיץ, כי העור שלו אז עלוב מאוד, אבל בחורף השערות נעשות ארוכות ויפות. הצבע שלו חום. הבטן של הזכר אפורה. קשה לצוד שועל, כי הוא חופר את המאורה שלו במקום נסתר. הוא גם ערמומי מאוד. אחרי שהוא בורח רחוק מטווח הירייה שלך, הוא עומד ומביט אליך. נותן לך להתקרב אליו קצת, וממשיך לרוץ. אני ראיתי שועל מחייך.

 "חברים, אתם יודעים, בקיץ שעבר ישבתי על שפת הירקון וראיתי בגדה ממול שועל חופר ברגליים ועוקר בפה קנה של קש. הייתי מוסתר והוא לא ראה אותי. חיכיתי לראות מה יעשה. הקנה בפה, ירד לאט למים. כמה שיותר ירד, קפצו מהפרווה העלובה שלו פרעושים למעלה, כמו על אי. בסוף, כשנשארו כולם כמו נחיל שחור על הזרבובית שלו, צלל רגע ונשם דרך הקש שהחזיק בפה, ושנעשה שחור מרוב פרעושים. אחרי רגעים אחדים עזב את הקש ויצא מהמים נקי."

*

לאסם שבקומה השנייה נכנסת צפרירה ישראלי היפה, מלווה בספקי, הבחור שרפי שלח ללוות אותה בלילה מרמות-הצופים ליוספיה.

 "אני בכלל במקרה פה. הייתי צריכה להיות בחזרה של מקהלת הפועלים עם שלמה קפלן בחובבי-ציון. איפה רפי?" היא שואלת.

 "עוד מעט יבוא. הוא אצל קפלן."

 "איזה קפלן?"

 "זה קפלן האחר, מההגנה. צפרירה, שירי לנו." מפציר בה הבחור.

 "שירה, צפרירי לנו." מתלוצץ בחור אחר.

היא מתיישבת בפינת האסם על השמיכה של רפי, הפרושה על חבילת חציר כבוש שהתפזרה, ושרה בקול צלול ושקט, שאינו נשמע בחוץ, את שיר העמק הנישא לאחרונה בפי כל:

 "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי, היום אשרוף שרידי הליל, בלהבות, של מכאובי..."

מן האורווה שמתחת לרצפת העץ מלווים אותה מדי פעם קול זירור של סוס, צהלה קטועה ורקיעת פרסה בודדה. ריח החציר הטוב נאבק עם הריחות העולים מלמטה, מהאורווה. הבחורים מלווים אותה בזמזום הפזמון החוזר:

 "היד חורשת, הדם גועש, צבעי הקשת, עלו באש. אור, אור, אור, אור, כל העמק הוא שיכור, הגלבוע, מתנשק עם התבור..."

 "איך את יודעת לשיר כל-כך יפה?" שואל ספקי, השרוע בתוך החציר.

היא צוחקת בקול צלול. "המנצח שלמה קפלן צוחק עלינו: 'מה קורה לכם? כל זמן שאתם שרים מדויק, אמיתי, ומהלב – הזמרה שלכם לא מתרוממת. היא צולעת וקרה. היא פאתטית. ורק כשאתם מזייפים, אבל בצורה רצינית, בכוונה, ולא בגלל חוסר-כשרון – המקהלה שלכם מתחילה להישמע מושלמת, ממש וירטואוזית.' – אתם פשוט לא מרגישים איך שאני מזייפת כל הזמן, זה בשביל לצבוט את הלב, ספקי, כדי שתאמינו לי..."

 "ואללה צפרירה, איך שאת מדברת אלינו – כמו ספר!"

*

אחר-כך אני מדלג במחשבותיי לדודי אלכסנדר. לאחר עיגולי הסלק בחומץ והדג הממולא, שעשוי מפרוסת האק-פיש, או ים-פיש, דג ענק שמביאים לשוק הגדול מים-יפו, ואמא קוצצת אותו עד דק בקופיץ – חשה אחת האחיות ההודיות ברע. היא מחווירה. פניה ואצבעותיה מקבלות גון של עשן בהיר, והציפורניים נטולות חיים, כעשויות שנהב עתיק.

דודי אלכסנדר, מטפחת לצווארו כדי שצווארון-חולצתו יישאר נקי תמיד, מלווה את האחות ההודית אל חדר-השינה של הוריי, וסוגר אחריהם את הדלת. השניים אינם חוזרים למרק הצח העשוי מעצמות, עם אטריות-בית מקמח כהה, שאמא מייבשת על ציפה לבנה בשמש, בחצר. גם לא למנה העיקרית שהתחלנו לאכול – גוזלי יונים ממולאים בורגול, מהשובך שלנו. סבא מחייך אל תוך זקנו הלבן ואומר משהו ביידיש. מה אגיד לכם? אני חושב שמכל דודיי הוא הכי אוהב את בנו אלכסנדר, שמעשיו מזכירים לו כנראה את ההרפתקאות שלו בנעוריו עם השיקסות, בנות הכפר, בכרמים שליד אגם בלטון.

 "אורי," אומרת אמא, "קום תגיד לדוד שלך שהמרק שלהם מתקרר!"

ואילו אבא יושב קודר וביקורתי.

אני יורד מעל כיסאי ופונה לחדר-השינה. פותח מעט את הדלת ורואה באור החלש של מנורת-הלילה את האחוריים המקפצים של דודי אלכסנדר. פשוט תחת לבן. הוא מצייץ, ומתחתיו שוכבת האחות הרחמנייה מהודו ונאנחת. אני סוגר בחשאי את הדלת וחוזר במסדרון לחדר הגדול, שבו יושבים כולם סביב השולחן ונוברים בגוזלים הממולאים, שכמעט אין עליהם בשר.

 "אמרת לו?" שאלה אמא.

 "תיכף יבואו," אני עונה על דעת עצמי, ומוסיף: "אני חושב שהאחות מהודו מתגעגעת מאוד למשפחה שלה כי היא..."

שארית הנר כבה באחד משני הפמוטים. בחדר, הסגור היטב בגלל ההאפלה, עולה ריח רע מן הפתיל המעשן. איני מספיק להסביר את דבריי, כי השניים חוזרים לשולחן. האחיות מחייכות זו אל זו, והאחות ששכבה תחת דודי אינה ממשיכה לאכול אלא צוחקת בהקלה, והסומק הכהה חוזר בהדרגה ללחייה.

 "היא מרגישה קצת בחילה." מתנצל בשמה דודי אלכסנדר וממשיך כדרכו בדקלום פתגם צרפתי, ומתרגם אותו מיד בשבילנו: "הקיבה היא שמחוללת מהפכות בעולם! – כך אמר נפוליאון."

לדודי אלכסנדר אין השכלה מסודרת, כי סבי אסר על בניו ללמוד יותר מדי פן יחדלו להיות איכרים, אבל דודי שומר בזכרונו שפע של פתגמים, אנקדוטות וקטעי שירים צרפתיים, ממה ששינן בבית-הספר, ומתאים אותם לכל הזדמנות, וגם גרמנית קלט קצת, בסמינר למורים בירושלים.

פתגם נוסף של נפוליאון – "בשדה הקרב של האהבה – הבריחה היא הניצחון!" – משמש אותו כאשר הוא מספר איך נמלט מן הפיתויים של גברת מ. הידועה, שבעלה שירת כמתורגמן בצבא הבריטי באלכסנדריה ואמה היתה מטריסה, מאהבת, של ג'אמל-פאשה הקטן במלחמת העולם הראשונה. גברת מ. כפתה על דודי ללוותה ערב אחד מקולנוע "סהר" שברחוב פינסקר אל ביתה. והסיפור כך התגלגל: היא מבקשת ממנו להיכנס, ודודי אלכסנדר אינו יודע כיצד להסתלק מבלי להעליב אותה. לבסוף הוא תופס בבטנו ומתעוות מכאב. "אני חושב שיש לי שלשול נורא," הוא מכריז באוזניה ועוזב אותה במרוצה – אף כי, ואולי דווקא בגלל החיפזון – עוד בטרם שב בעלה מאלכסנדריה היא יולדת את בן-דודי החורג איז'ו, שהוא דומה לי אבל קצת מפגר.

לעתים מצליח דודי אלכסנדר להשחיל לסיפור את הפתגם של וולטר, האומר שהחקיין דומה לקיבה מקולקלת, הפולטת את המזון כשם שהיא קולטת אותו.

לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי.

*

יתוש בודד סובב בחדר בזמזום מעצבן. הרשת החוצצת בין החלון לתריס לא הצליחה למנוע את כניסתו. לורט מאיירסון השמנמנה צועדת הלוך ושוב בחוסר מנוחה. מהחלון נשקפת עלטה גמורה, המסתירה את הפרדס ואת שדרת הברושים המגינה עליו. ריח החלב עולה מלמטה, מקומת המחלבה שבה עומד הסיפראטור, המצנן את החלב ומפריד ממנו חלק מהשומן לחביצת שמנת וחמאה.

לורט מתיישבת ליד שולחן-תמרוקים, מול ראי. היא מעווה פניה כבלתי מרוצה מדיוקנה, ומתחילה לסרוק את שערה הארוך. שדיה גלויים-למחצה, עורם בהיר, דק וחלק, הם נפוחים מאוד. היא מחזיקה אותם בכפות ידיה כמו בגביעים ואומרת לבבואתה שבראי:

 "אני אוהבת לרקוד, אני אוהבת לרכב – טיטים, טיטים שלי, די, די, אל תגדלו לי יותר, בבקשה..."

היתוש טס במעגלים מעל ראשה. היא קמה בהחלטה פתאומית, פושטת את כתונת-הלילה, מעלה על רגליה, במאמץ עיקש, מכנסי-רכיבה בצבע חאקי-כהה. לובשת חולצה משובצת. נועלת מגפי-עור בעלי דורבנות, ויורדת למטה, לחצר. בחשכה הכבדה היא עושה דרכה לאורווה אשר בקומה התחתונה, בבניין ממול. לכל הבתים בחצר הטירה של אחוזת יוספיה שתי קומות בלבד, גגותיהם מקורים רעפים ובראש כל גג, לאורכו, ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג. הקירות החיצוניים של הבניינים יוצרים חומה גבוהה, רצופה, המחברת גם את הרווחים שביניהם, כמבצר נגד התנפלות או סתם גניבה.

בכניסתה לאורווה מדליקה לורט נורת-חשמל חשופה, מנוקדת חריוני-זבובים. רגע נדמה לה שמן הפתח בתקרה בוקע שיר, אך הקול נפסק. היא ניגשת אל הסוס החום החביב עליה, אמוץ, משעינה ראשה אל צווארו, מלטפת את ראשו ומדגדגת תחת לסתו.

רגעים אחדים היא עומדת. בוכה בלא קול. לבסוף, כאילו קיבלה החלטה קשה, היא משליכה אוכף על גב הסוס, מתקינה את הרסן והמושכות, מתירה אותו מתאו שבאורווה ויוצאת עימו בצעדים שקטים החוצה.

כאן היא עולה על הסוס ודוהרת בתוך הריבוע של החצר הרחבה, החשוכה, שבאמצעו מגדל הבטון של בריכת המים. היא דוהרת סביב-סביב, כמו בזירה. ואז פותח למענה מישהו את שער הברזל הגדול בחריקה, והיא פורצת על סוסה החוצה, אל מרחבי שדות אפלים ולאורך גושי פרדסים משחירים.

*

כרמלה, בעיניים עצומות, נושמת ריח של חאקי וטבק של מקטרת וזיעת גבר ועור מצוחצח של נעליים וחגורה. הריח מתקרב אליה. היא שוכבת עם אחותה הקטנה במיטה אחת, ליד הקיר. שערן הזהוב מתערבב על הכר, אך בעוד שלכרמלה פני מלאך, ירשה הקטנה את תווי הפנים הפשוטים והבולטים של האם.

היד הגברית, שעירה, זרה, מלטפת קלות את פניה של אילנה. היד כה קרובה, מהססת רגע, ונעלמת. אחר גוחנים הפנים, ולשלל הריחות הגברי נוסף סבון-גילוח, ונשמעת נשיקה קלה על מצחה של הקטנה.

 "היית רוצה שהגדולה תהיה ממך, דניס?" לוחשת ויוי ומטעימה את "הגדולה". "תאכל משהו? תשתה?"

מורטון מסרב. הוא ניגש לדלת ופותח אותה, ויוי מלווה אותו. האור כבה. הדלת נסגרת. אך האורח אינו בחוץ אלא חוזר עם ויוי למיטתה. פרפור בגדים. לחישות. המיטה חורקת. נשמעות גניחות חנוקות.

 "דניס חונק את אמא? לא. הוא עושה לה עכשיו את הדבר הזה, שממנו נולדה אילנה. שאותו ניסה לעשות גם לי לפני ימים אחדים עמירם גרין הנייק," מהרהרת כרמלה.

*

לאט-לאט מתפזרים האורחים לבתיהם. בקפה לוצי נשארים רק חברי החוג המוסיקלי של כפר-מאהלר, בהם ולטר שיינקראוט אדום הפנים. כף-ידו של ולטר, שנחתכה, חבושה עדיין. האור בחצר כבה. החברים נכנסים לטרקלין הצר ועמוס הרהיטים של השטרנבאכים. הנזי נושא על ידיו את הפטפון. סוגרים תריסים. מתחילים לשמוע בשקט את צלילי הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר. חברי החוג מאזינים בריכוז עילאי. מרשים לעצמם לכחכח בגרון ולשאוף כמה לגימות-עשן רק בהפסקות שבהן מחליפים תקליט. על המזנון תמונת גלוייה קטנה, בשחור-לבן, של המלחין – במשקפיים עגולים ודקי-מסגרת, שבהם הוא נראה דומה למנהיג הציוני שנרצח – חיים ארלוזורוב.

*

שקט. בצריף החשוך נשמעת רק הנחרה הקלה של ויוי. מוסיקת הריקודים מהחצר של קפה לוצי כבר פסקה. מורטון קם, מתלבש ויוצא בצליעה, בחשאי. כרמלה חומקת מבעד לחלון כרוח לבנה, רצה יחפה בצעדים קטנים בחול הרך, הפריך, החם עדיין, וכורכת את זרועותיה על צווארו של סרג'נט מורטון:

 "תהיה לי אבא, דניס, אבא פרטי שלי?"

מורטון חש בגופה הרך, בפקועי שדיה הנלחצים אל חולצתו הקשה, מתחככים בו, ואינו יודע מה לומר.

 "תחזרי לישון, כרמל, די..."

 "מדוע אתה אומר לי כרמל?"

 "ככה השם שלך באנגלית."

 "תגיד עוד פעם."

 "כרמל."

 "עוד פעם, אבא." היא נלחצת אליו.

 "כרמל, לא, אני לא," הוא מפציר בה, "די, ויוי תכעס. כל זמן שאוכל לדאוג לאילנה, אדאג גם לך."

 "אבל לה יש לפחות אבא, ולי, שום דבר."

 "אני אדאג לך, אני מבטיח," הוא מלטף קלות את שערותיה הבהירות, שריח סבון-הקרבול של חפיפת-הראש עומד בהן עדיין, נלחם בדחף לגעת, כמו לא-בכוונה, בחזהּ הזעיר.

 "גם אתה כמו ג'ו מאיירסון, סתם מדבר, אבל מי אבא שלי? אף אחד לא רוצה אותי באמת, אף אחד לא ידאג לי, אתה רע, רע, רע, אבל תדע לך שאותך יהרגו בסוף, מורטון! – " היא נושאת אליו את ראשה, הולמת באגרופיה על חזהו הרחב, ומיד מרפה ממנו וטופפת בחול חזרה לצריף, רוח לבנה נבלעת בחשכה, כאילו לא היתה.

 "כרמל..."

לאחר שהיא נעלמת, הוא צולע בדרך החול אל מכוניתו החונה בכניסה לכפר-מאהלר.

המשך יבוא

לאחר סיום הפרסום בהמשכים יוכל כל מבקש לקבל חינם את צרופת הרומאן כולו

* * *

אהוד, הספר שלך המופיע בהמשכים על סרג'נט מורטון מוצא מאד חן בעיניי. הוא נותן את רוח התקופה וחילוקי הדעות  בצורה סיפורית, את היחס לבריטים, דמויות של אנשים ומצבים. הספר מרתק גם בלי תיאורי מין מרובים.

תקוה וינשטוק

אהוד: את פשוט לא מעודכנת. את "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" אסור להזכיר בתולדות הספרות העברית, ואיש גם לא שם לב שהספר כבר יצא לאור ב-1994 – כמו שאף אחד מהמבקרים הספרותיים של הרומאנים העבריים (גם במכתב העיתי) – לא מכיר את הספר ולא שמע עליו מימיו. אני מקווה שבדורות הבאים יעריכו נכונה את הרומאן הנידח וגם יראו בו תעודה לתקופתו, מה עוד שהוא מספֵּר בלשון חיה על אנשים חיים ואינו מבוסס על המצאות ספרותיות שניכרות בהן עקבות הזיעה.

אלמלא יסדתי את הקשר הישיר עם אלפי הקוראים באמצעות המכתב העיתי, כדי, כמו שהיה אומר אבי בנימין ז"ל: "פשוֹט את הבריות בשוּק ואל תצטרך לעזרת נבלות!" – איש לא היה מתייחס כיום לספר, גם לא כהתייחסותך כאן.

אגב, תיאורי המין צפונים עדיין בחיק העתיד של ההמשכים הבאים.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הטרוריסט ד"ר מחמוד אחמדיניג'אד קיבל דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת ביירות. אנחנו מניחים שאילו אדולף היטלר היה חי, היו מזכים גם אותו באוניברסיטת ביירות בתואר דוקטור לשם כבוד או ד"ר מוות (ליהודים). וייתכן שאת ד"ר היטלר היו מזמינים גם לעצרת האו"ם כדי שיכחיש את השואה. על כל פנים, אנחנו נקפיד מעתה להצמיד את התואר ד"ר לכל מקום שבו יופיע אצלנו שמו של הדוקטור הטרוריסט החרא המאיים על העולם, שהלוואי שסופו יהיה כשל המן הרשע.

הרבה פעמים שאלנו את עצמנו אם חרא יכול לקבל תואר דוקטור לשם כבוד והנה התשובה ניתנה ביום רביעי, 13.10, באוניברסיטת ביירות. כנראה שבעולם המוסלמי, דוקטור לשם כבוד יכול להיות גם חרא טרוריסט ומכחיש שואה. אגב, לנו אין שום סיכוי לקבל אי פעם דוקטור לשם כבוד בביירות וגם לא בישראל כי אנחנו לא חרא וגם סופר נידח.

* חידוש הבנייה הישראלית בחלק הפלסטיני של ירושלים בירת ישראל עלול לגרום תגובת שרשרת נוראה ואיומה שתוביל לא רק לקריסת השלום שהיה ממש קרוב בין פלסטין לישראל אלא לפרוץ מלחמת עולם שלישית שבעקבותיה כדור הארץ ייהרס. הו, איזו סכנה נפלאה אנחנו מהווים לִשלום העולם! הכה ביהודים והצל את העולם! אתה היושב בבית הלבן!

* מאליק אובמה, אחיו הפוליגמי של נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה, החי בקניה, התחתן עם בחורה הצעירה ממנו ביותר מ-30 שנה. אימה של שיילה אניינגו בת ה-19 אמרה לסוכנות הידיעות אי-פי כי היא "זועמת" שבתה עזבה את התיכון והתחתנה עם גבר בן 52, גם אם הוא אח של האדם החזק בעולם. מאליק, אחיו המוסלמי של אובמה, נשוי לשתי נשים נוספות. בראיון לרשת הטלוויזיה הקנייתית סיפר מאליק אובמה כי הנערה רצתה להתחתן, ושאל "אז מה נותר לי לעשות?" – אימה של אניינגו אמרה עוד לסוכנות הידיעות, כי כבר לפני שנתיים רצתה בתה להתחתן עם אובמה, אך היא, האם, סירבה בתוקף. לדבריה היא נאבקה כדי לשלוח את ששת ילדיה ללימודים אחרי שבעלה נפטר ב-96 והיא מאוכזבת מהחלטת בתה, שמהווה "דוגמא רעה לאחותה הצעירה, שעדיין לומדת בתיכון," והוסיפה, "אני לא רוצה לראות אותה יותר בחיי." בקניה פוליגמאיה חוקית, כל עוד היא אינה סותרת חוקים דתיים ותרבותיים אחרים במדינה. לאביו של נשיא ארה"ב היו עוד שישה ילדים בקניה, אותם הכיר הנשיא רק בשלב מאוחר של חייו, וגורמים לו לא אחת אי שביעות רצון.  ["הארץ" און-ליין, 15.10].

אנחנו מקווים שלא היה למאליק המוסלמי קושי בקישוי הנדרש לשם לקיחת בתוליה של אניינגו, ובשם אללה הרחמן והרחים יש לסיפור הזה גם איזון מצד הלבנים: צ'לסי קלינטון נשואה לבחור יהודי שאביו אסיר משוחרר על תנאי לאחר שישב שנים בכלא על הונאה כספית גדולה, גם של ידידיו, ולכן לא נראו הורי הבחור בטקס החתונה. המוצצת של קלינטון האב היתה יהודייה, והכול היה אז  ממש לבן בבית הלבן, גם הכתם הלח שהונצח על שמלתה. ומנגד אין סיכוי שברק אובמה ינסה, כאחיו, לשאת או אפילו רק להתעסק עם אישה נוספת, כי מישל תסרס אותו במו-ידיה, והיא אישה חזקה.

* בשורה למוקירי זכרה של חנה רובינא: אבן הזיכרון מול ביתה-לשעבר ברחוב י.ל. גורדון 36 בתל אביב הוחזרה למקומה והיא נציבת כעת על בסיס צינור מתכת גבוה שאינו מאפשר לכלבים להשתין ישירות על האבן אלא רק על הצינור.

 * איך לא חשבנו על זה קודם? כלת פרס נובל, מרייד מגוואייר, שהשתתפה במשט: "עליכם לוותר על הפוליטיקה של הפחד! אני חושבת שאנשים צריכים לעשות החלטה מודעת לוותר על הפוליטיקה של הפחד ולהושיט יד אחד לשני. כי הפוליטיקה של 'אנחנו לבד' לא תפתור את הבעייה בעולם של תלות הדדית." – את מבינה למה ישראלים כל כך מפחדים? – "ודאי שאני מבינה, ישראל היא מדינה קטנה מוקפת ב-22 מדינות ערביות. כשאנחנו שמים כל כך הרבה דברים בזהות שלנו, שמבוססת על לאומנות ודתיות ושבטיות, אם מישהו מציע שינוי אנחנו חושבים 'אוי אלוהים, אם נוותר על סנטימטר נפסיד קילומטר.' אנחנו לא יכולים להמשיך לחשוב לנצח שכולם אויבים שלנו!" – אבל יהודים נרדפו בכל מקום גם לפני שמדינת ישראל קמה והם מפחדים ספציפית שהערבים רוצים לזרוק אותם לים ושזה או אנחנו או הם. – "הדבר היחיד שחשוב הוא שיהיה לאנשים ביטחון בעצמם, ביכולות שלהם, ביצירתיות שלהם ומתוך זה להושיט יד."

איך לא חשבנו על כך קודם? רק להושיט יד! אכן, יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד ממך! טמבלית!

* שאלה: הרבה פעמים שאלנו את עצמנו אם אנחנו יכולים להיכנס למכונית עם האקדח שלנו, ברשיון, לקחת שני טרמפיסטים, לעצור בדרך, וסתם כך להרוג אחד מהם ולפצוע את השני? שהרי החשק להרוג מפעם בנו כבר שנים רבות!

תשובה: אפשר גם אפשר. וגם יוצאים בעונש קל יחסית וממשיכים להיות סכנה נוראה לציבור ובייחוד לטרמפיסטים. ואם אתה סופר, אולי ייצא לך רב-מכר תקשורתי כמו "בדם קר" של טרומן קאפוטה.

שאלה: אבל איך זה ייתכן?!

תשובה: הנה דניאל עוקב, שהורשע ברצח התייר הבריטי ג'פרי הנטר ובפציעת חברתו שרלוט גיב באוגוסט 97' [שנתיים לאחר רצח רבין] ונשלח ל-20 שנות מאסר לאחר שירה בשניים ללא סיבה בעת שהסיע אותם במכוניתו כטרמפיסטים בכביש מאילת למצפה רמון – ויצא ביום חמישי האחרון (14.10) לחופשי מכלא מעשיהו לאחר שעונשו קוצר בשליש!

כלומר רק 13 שנות מאסר עבור הכיף שברצח תייר ובפציעת חברתו! וגם זכה לכיסוי תקשורתי אוהד. ממש סלב. תגידו, זה לא שווה? ועוד חיים על פת בג המלך ((Beaf Eater ואין שום בעיות עם מס הכנסה ואפשר גם להיפטר באותה הזדמנות מן האישה – וגם פרצופך המחייך בניצחון יתפרסם בעיתונים, לרמוז לטרמפיסטים שלך בעתיד שייזהרו, שדמם בראשם פשוטו כמשמעו!

וחכו לפסטיבל שיהיה כאן בהגיע מועד שיחרורו של החרא הקטן, אשר רק לפי אחד הנרטיבים – הוא שרצח את רבין!

* מה שאין אומרים הוא שאם מרגלית הר-שפי האשכנזייה הגאה היפה ובעלת הצמה היתה נענית לחיזוריו של החרא הקטן ופותחת עצמה בפניו ולא רק משתפת איתו פעולה מבחינה אידיאולוגית – אולי רבין לא היה נרצח והיא לא היתה נשפטת ומורשעת בגושפנקה של בית המשפט העליון – על "אי מניעת רצח"!

* כותרת "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מיום 15.10: "בשבוע שבו קיבל את פרס השלום בגרמניה, הסופר דויד גרוסמן מדבר לראשונה על ההתמודדות עם השכול, ומסביר למה היום, יותר מתמיד, הוא חייב להשמיע קול נגד 'המתלהמים, הקיצוניים והגזענים שמזהמים את האוויר שאני נושם'." – ובכן, מאחר ואנחנו יוצאים מדי פעם נגד האמירות הדמגוגיות והשקריות של גרוסמן, הגורמות נזק לאמת ולישראל, דוגמת כינוי השתלטות חיילי צה"ל על המשט הטורקי בשם "פשע" מעל דפי העמוד הראשון של "הארץ"! – אנחנו מניחים שגם אנחנו כלולים בקטגוריה של המזהמים את האוויר שהוא נושם. הו, כמה סובלנית ונעימה ["מזהמים"] היא שפתו של מחנה השלום המחוזק בפרסים מגרמניה!

וכמה נחמד לאנשים בעלי רגש העליונות של ה"שמאל" הישראלי [הם שמאל כשם שאנחנו דרווישים] לחשוב שכל האשמה בכך שאין שלום רובצת עלינו! שהרי ה"שמאל" האלה בזים בעומק ליבם לערבים ולא מאמינים שאלה בכלל מסוגלים לשלול אותנו ללא תנאי, גם אם לא "נזהם" את האוויר!

* אנחנו אוהבים מאוד את הסגנון העברי של סייד קשוע בטורו השבועי ב"הארץ" וגם נהנינו והערכנו את הפרקים שראינו מסדרת הטלוויזיה שלו "עבודה ערבית". ואולם רשימתו האחרונה "פרוייקט בארי" ["הארץ",  15.10] חצתה את סף הסובלנות שלנו. הבנו כי לדעתו היחס שלנו, היהודים בישראל, אל הערבים, הוא כיחס של הגרועים שבאנטישמים בעולם אל היהודים! יורים להם בראש סתם ככה. ככה הוא נהנה משני העולמות. מוכשר בשפתו העברית ושונא בנפשו הפלסטינית. מעניין איזה עיתון ערבי או פלסטיני היה נותן לו טור מושחז שכזה לכתוב בו נגד הערבים או הפלסטינים.

נתק את סייד קשוע הערבי מהמסכנות שלו כיהודי של היהודים, ולא יישאר ממנו הרבה כי זה המיתר היחיד שעליו הוא מנגן, עלינו. וחבל.

* בעקבות גילוי העקבות של העוזרת הלא-חוקית ששירתה בביתו של אהוד ברק, יש לזרוק את אהוד מכל המדרגות, לפטר אותו מכל תפקידיו, ושיישב עם אהוד אולמרט על ספסל אחד כדי ללמוד איך מנהלים משפט! ח"כ שלמה מולה מ"קדימה" יהיה שר הביטחון במקום אהוד ברק! – ואם לא, גם לנו יש עוזרת והיא בהחלט יכולה למלא את המקום של אהוד ברק, של העבריין הזה, של החבר של אהוד אולמרט, של על דאטפת אטפוך!

* ועוד מסימני העוני בישראל: חברת נתור, תעופה ותיירות, צופה גידול של כ-15% בתנועת הנוסעים החורף מישראל לחו"ל, לעומת השנה החולפת. [ז. בלומנקרנץ, "דה מארקר", 17.10].

* הוי חסן השני מלך מרוקו, אנחנו מוכנים לנשק את התחת שלך ולהחזיר לך את כל המרוקאים שלנו ובלבד שתסכים לפגוש אצלך את נשיאנו "מזרח תיכון חדש" שמעון פרס!

* * *

מָשָׁה  מִנִּבְכֵי חֶלְשׁוֹנוֹ, פרק ל"א

מאת משה ברק, גבת

אִמָּרוֹן במקום פרוזה

המילה "פרוזה" מופיעה בלשונות העולם רק כשם העצם "פרוזה" המגדיר כתיבה תאורית סיפורית, ללא משקל פונטי בניגוד לכתיבה שירית שקולה "פואזיה".

המונח לא הפך לשורש, עברי כנראה גם מפני קיום השורש "פרז" שבבניין פיעל פירושו "בלתי מבוצר" (פירוז) ואילו בבנין הפעיל פירושו "הגזמה". לכל היותר עיצבנו ממנו גם שם תואר "פרוזאי – פרוזאית". על כן, מכיוון ש"פרוזה" היא פשוט "אמירה", אני מציע להיזקק לשורש "אמר" שמשמעו הפקת מילים רגילה בניגוד ל"שיר" בו יש קצב וניגון. ובמשקל "פיעל" נאמר "אִמֵּר" (אימר) על משקל גיבן במקום "פרוזאי"; אִמֶּרֶת (אימרת) משקל עיוורת במקום "פרוזאית". לפרוזה בכללותה נקרא לפיכך "אִמָּרוֹן" (אימרון) על משקל פִּכָּחון, עיוורון.

כך נוכל לומר, שהיוצר המסויים כותב שירה וגם אימרון. בשם התואר בזכר למשל: "המאמר שכתב הוא אמנם אימר, אך תוך קריאה מגלים שהוא כמעט שירי." ובתור שם תואר בנקבה, למשל: "ספרו האחרון היה יצירה אימרת ראויה לשבח." לכתוב פרוזה יהיה על כן "לאַמֵּר", אמרתי, אאמר כמו איבדתי אאבד. אז גם יוכל הפועל בבנין התפעל לשמש לא רק להתפארות של צד אחד, כי אם גם להתפארות דו צדדית כפי שיש בכל ויכוח, ונאמר אז ששני המרואיינים או העיתונאים מתאמרים זה בזה.

אהוד: לא רק שהחידוש שלך צורם אוזניים וגורם לי לרצות לחדול לכתוב אימרון, אלא ש"יצירת פרוזה" איננה "יצירה פרוזאית", ואילו אצלך אין הבדל בין שני המובנים האלה.  

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,048 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,031 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,223 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל