גיליון מס' 584

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בחשון תשע"א, 21 באוקטובר 2010

עם צרופות מאמר של אהוד בן עזר על רבין ב"הארץ" מיום 3.11.03; עטיפת הספר "לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה" בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג; והזמנה להופעת מתי כספי ושלישיית טוקאן: "ברזיל שעון קיץ" ברעננה, כתרומה לעמותת אלטרנטיבה לעולה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בִּמְלֹאת חֲמֵש עֶשְׂרֵה שָנִים לְרֶצַח רַבִּין.

 עמוס כרמל: הגלים והצבא: חג האנומליה.

מוטי: קריאה לסרבנות בחגיגות גל"צ.

מה באמת עומד מאחורי "דריסת" הילדים שידו אבנים בסילואן?

5 במרץ 1953 בשעה 21:50, סטאלין התפגר. הוא גסס חמישה ימים.

יהודה עמיחי: מותו של סטאלין.

יואב אהרוני: 1948 – המלחמה ההיא, על ספרו של בני מוריס: "1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה". // נתי מלאכי: זבוב.

ההיו ליהודי פולין יערות להימלט אליהם? – ישראל סמילנסקי, אהוד בן עזר.

יהודה גור-אריה: הרכבת.

חירט וילדרס: על האיסלמיזציה של אירופה. // איליה בר זאב: גם שרב גם גשם.

נעמן כהן: 1. אשפה ונברנים – עולם המושגים של החבר דודו אמיתי.

2. תשובה לשאלתו של החבר רון וייס. 3. הרצון לאהבה של מיכאל ליברמן.

משה ליפשיץ: מתוך הבלדה על החיילים האלמונים / מיידיש: נתן אלתרמן.

 אלישע פורת: משה ליפשיץ, ארבע דיוות אהבוהו: 1. לילי (ליליה) בריק.

 2. שולמית בת דורי. 3. מרגוט קלאוזנר. 4. לאה גולדברג. [ציטוט].

יוסף אורן: מאוטופיה למיסטיקה (חלק ב' ואחרון), על הרומאן החדש של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך". // משה שפריר: שיר ערש בנוסח בריטי.

ד"ר ישראל בר-ניר: יאטרוגנזיס – מימשל אובמה והמדינה הפלסטינית. // אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ד', חלק 2.

זעקת מלי טויב (אהרנסון) על אובדן החקלאות הישראלית! // י. זמיר: החברֶ'ה.

* * *

יוסי גמזו

בִּמְלֹאת חֲמֵש עֶשְׂרֵה שָנִים לְרֶצַח רַבִּין

1.

אֵיךְ מוֹדְדִים כְּאֵב: בְּטוֹנָאז'-מוּעָקָה? בְּווֹלְטָאזִ'ים שֶל זַעַם?

בְּאֹרֶךְ הַפְּתִיל שֶל מוֹקֵש-הָאִפּוּק אוֹ שֶל נֵר-זִכָּרוֹן בַּכִּכָּר?

"כַּמָּה אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי?" שָאֲלָה אוֹתִי אִמָּא שֶל יֶלֶד

שָהָיִיתִי מִזְּמַן, בַּמֵּאָה שֶעָבְרָה

וְנִרְצַח בִּי

וְשָב לִתְחִיָּה.

"עַד הַשָּמַיִם," אָמַרְתִּי לָהּ, "עַד

שֶמֵרֹב הַחִבּוּק כּוֹאֵב כְּבָר."

אֵין הַגְדָּרָה מְדֻיֶּקֶת מִזּוֹ,

לְדַיֵּק זֶה לָרֹב לְהַכְאִיב.

2.

עַכְשָיו מַתְחִילִים סוֹחֲרֵי הַיָּגוֹן הַזְּרִיזִים לְהַפְרִיח קוֹמְבִּינוֹת:

אָשַמְנוּ, בָּגַדְנוּ, חָטָאנוּ, פָּשַעְנוּ

תָמִיד עַל חֲזֵה הַזּוּלָת.

כְּמוֹ הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן הַמַּלְבִּין אֶת כְּסָפָיו הַשְּחֹרִים, כָּךְ גַּם אָנוּ

רָצִים לְהַלְבִּין אֶת כִּתְמֵי הָאָשָם וְאֶת פְּנֵי הַיָּרִיב כְּמוֹ אֶת דַּם

כְּתֹבֶת אוֹתָם הַמְּנֵא וּמְנֵא וּתְקֵל וּפַרְסִין שֶהִתְרִיעָה

שָם, עַל הַקִּיר (דָּנִיֵּאל ה, כ"ה) מִפְּנֵי כְּרוֹנִיקָה צְפוּיָה מֵרֹאש שֶל עַם שֶאִבֵּד רֹאש,

רַק שֶהַדָּם הַזֶּה, כְּמוֹ אֵצֶל בְּרֶכְט

לֹא יוֹרֵד כְּבָר בְּשוּם דֶּטֶרְגֶּנְטִים,

אִיש מֵאִתָּנוּ אֵינוֹ טַלִּית תְּכֵלֶת, גַּם מִי שֶעָטוּף בְּטַלִּית.

אֵיפֹה הָיִיתֶם, אָמְרָה לָהֶם לֵאָה, לִפְנֵי שֶהָיָה מְאֻחָר כְּבָר?

הָיִינוּ בַּמִּיתוֹס שֶל אוֹר לַגּוֹיִים

שֶסּוֹפוֹ הַפְסָקַת

חַשְמַל.

3.

מָה שֶצָּרִיך מֵעַכְשָיו זֶה לִלְמֹד מֵחָדָש וְחָזָק וּבְאֹמֶץ

כְּמוֹ שֶלּוֹמְדִים קָרְבְּנוֹת הֶלֶם-קְרָב שֵאִבְּדוּ אֶת דִּסְקִית-הַזִּהוּי

אֶת כָּל שְאֵלוֹן-הָרִשּוּם שֶשָּכַחְנוּ כֻּלָּנוּ, שֶל רַבִּי עֲקַבְיָא

בֶּן מַהֲלַלְאֵל: מֵאַיִן בָּאנוּ וּלְאָן

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים וּבִפְרָט לִפְנֵי מִי, בַּתַּחְקִיר הַסּוֹפִי, בַּפִינָאלֶה

עָתִיד כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לִתֵּן אֶת הַדּוּ"חַ שֶבּוֹ הָאֱמֶת

(גְּלוּיָה, מְעֻרְטֶלֶת מִכָּל שַכְפָּצֵי הַתַּדְמִית, הַיֻּמְרוֹת וְהַשֶּקֶר

בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ אַלִּימוּת רַצְחָנִית מִשְתּוֹלֶלֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר)

תַּכְרִיחַ אוֹתָנוּ לִלְפֹּת פּוֹלִיגְרָף וְלוֹמַר בְּקוֹל רָם לְעַצְמֵנוּ

בֵּין מְטִיחִים כָּאן וּבֵין מְטַיְּחִים

שֶאֲנַחְנוּ עַל פִּי

תְהוֹם.

4.

מִי שֶאוֹמֵר שֶמִּלִּים הֵן רַק הֶבֶל מוּטָב שֶנַּזְכִּיר לוֹ אֶת קַיִן,

זֶה שֶלִּפְנֵי שֶהָרַג בַּיָּדַיִם הָרַג בְּמִלִּים, כַּכָּתוּב:

"וַיֹאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו," מָה צָעַק שָם אוֹתוֹ הַ"וַיֹאמֶר"

שֶאֲפִלּוּ רִבּוֹן-הָעוֹלָם הִתְבַּיֵּש וּמָחַק

אֶת הַכְּתָב,

לֹא הַדָּם?

* * *

עמוס כרמל

הגלים והצבא: חג האנומליה

יום הולדת שישים לגלי צה"ל ולרגעים אפשר לחשוב שמדובר בחג לאומי. מעל גלי האתר ובעיתונות המודפסת אנו מופצצים בסיפורים על הרס"רים המיתולוגיים של התחנה (שהיו/עודם שונים, כנראה, מהותית מהרס"רים של כל יחידה צה"לית אחרת). גם קצינות הניהול הגל"ציות מתוארות באור יקרות, ויחד אתן המזנון או השק"ם אפוף הניחוחות ההיסטוריים. ויש גם החוויות המסעירות שפקדו את שדרי התחנה לאורך השנים. אחד מהם, למשל, לא ישכח איך שבר את צום יום הכיפורים לפני 37 שנים כדי לקרוא סיסמאות לגיוסם של חיילים אחרים.

אכן הלב עובר על גדותיו, בסיועם הפעיל של בוגרי התחנה שחלקם הפכו ל"טאלנטים" טלוויזיוניים, לא פחות מכך. אכן, שישים שנה של שידורים שבילו כמעט את כל ההיסטוריה של המדינה הזאת. אכן, ערוץ שהפיק ומפיק שורה ארוכה של תוכניות איכותיות. ועדיין מדובר באנומליה. אפילו בתופעה שאיננה בדיוק דמוקרטית. עדיין אין מנוס מלשאול מה הקשר בין הגלים לבין צה"ל? בין תחנת שידור שחלק נכבד מפעילותה מתנהל בתחום הפוליטי לבין המסגרת הבלעדית של הכוחות המזויינים במדינה שאמורה להיות מנותקת מכל פעילות כזו?

אפשר להמחיש את הבעייתיות של התופעה הגל"צית באמצעות מחדל מובהק. אין לצה"ל עיתון יומי משלו, לא כזה שתפוצתו מוגבלת ללובשי המדים ולא כזה שמיועד לציבור הרחב – ושום אדם שפוי אינו מעלה על דעתו יומון צה"לי. לא רק בגלל העלויות הכרוכות בדבר ולא רק בשל הקושי לגייס מודעות לכלי תקשורת שכפוף לרמטכ"ל ולשר הביטחון. אין עיתון כזה, מפני שפירושו המובהק של עיתון יומי הוא מעורבות שוטפת בחיים הפוליטיים, בנקיטת עמדות במחלוקות פוליטיות, במאמצים להטות את דעת הקהל. בלי אלה מדובר מראש בקריקטורה, וכל אלה אסורים על הצבא במדינה דמוקרטית.

לחלופין, ומאותן סיבות עצמן, אין עיתון יומי ואין תחנת שידור של משטרת ישראל או של המוסד או של השב"כ. פרשת השבועון "רימון" – שפעל בסוף שנות החמישים במימון שירותי הביטחון – בוודאי לא תוכל לחזור על עצמה בישראל של היום. כל רמז לחידוש של משהו מקביל לה ייתקל בהתנגדות עזה, מן הסוג שצריך בעצם להתעורר לנוכח צביונה של תחנת השידור הצבאית המתבשמת עתה משישים שנות קיומה.

אין ספק, אי אפשר להאשים אותה במתן שירותים תקשורתיים ייחודיים לדרג הפיקודי ולדרג המדיני הממונים עליה. אי אפשר להתכחש לפופולריות שלה בקרב קהל המאזינים. וכפי שמזכירים לנו בוקר וערב, במיוחד בימים אלה, ליד המיקרופונים שלה החלה ההכשרה המקצועית של אנשי תקשורת רבים, שחלקם היו לידוענים. אחד מבוגריה אפילו כתב לכבוד "החג הלאומי" כי השירות בה היה – לפחות בשעת גיוסו – נקודת זינוק לכל מי שרוצה להיות עיתונאי או ראש ממשלה.

אבל שוב, מה לצה"ל ולמשאביו האנושיים והחומריים ולכל הדברים האלה? אין זה מתפקידו להכשיר שדרים ועיתונאים (ואין חשש שהם יחסרו לנו בלעדיו). אין סיבה שבמסגרתו יעסקו חיילים בריאיונות עם פוליטיקאים ובמשימות עיתונאיות אזרחיות אחרות במקום בפעילות שקשורה במישרין להגנה על המדינה. לא עליו הדאגה לחופש הביטוי והמידע במדינה ולהתמודדות עם הבטחת האיזון והפלורליזם. ובכל הכבוד הראוי, אפילו הדיווחים השוטפים על העומס בכבישים אינם חלק מהביטחון השוטף.

לפני שבועות אחדים עלתה לדיון חולף פעילותה העיתונאית הלא-חיונית של הטלוויזיה החינוכית על חשבון הקופה הציבורית. ו"מה עם גלי צה"ל?" התריסה בתגובה המנהלת של אותו גוף. אכן, שאלה יפה.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 19.10.10

* * *

מוטי: קריאה לסרבנות בחגיגות גל"צ

חגיגות 60 בתחנה הצבאית גלי צה"ל. מגישת השמאל מרב מיכאלי תקפה הבוקר (ראשון, 17.10) במהלך תוכניתה בתחנה את נוכחות חיילי צה"ל ב"שטחים הכבושים", כלשונה ואף קראה לאימהות החיילים שלא לשלוח את ילדיהם לשירות בצה"ל.

"אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את הילדים שלהם לצבא... כשיש כיבוש שמתמשך למעלה מ-40 שנה והשלטון בישראל לא עושה מאמץ אמיתי לפטור [אולי לפתור?] אותו – נשים לא צריכות להסכים לשלוח את הילדים שלהם לצבא בכלל," אמרה.

מאזינים רבים העבירו את מחאתם לתחנה הצבאית אך, לטענתם, לא זכו להתייחסות הולמת.

לאחרונה נטלה חלק מיכאלי בטיסה של ארגון "שלום עכשיו" מעל יהודה ושומרון, כדי לראות את המשך הבנייה בשטחי יו"ש כחלק מהקמפיין שהוא מוביל להמשך הקפאת הבנייה.
מלבד חברי הכנסת השתתפו בטיסה גם אישי ציבור כמו איתן שוורץ והמחזאי יהושע סובול, שאמר בתום הטיסה "בדרך, הרגשתי כמו בבדיקת MRI וקיבלתי תוצאות ברורות דרך החלון – הרבה גרורות. רואים את המצב שדורש טיפול עמוק-עמוק."

ואני התם שואל איזה חגיגה תקשורתית היו גלי צה"ל, ברק והשמאל חוגגים לוּ קריאה זאת היתה יוצאת מחצרו של אחד הרבנים!

* * *

מה באמת עומד מאחורי "דריסת" הילדים

שידו אבנים בסילואן?

כל מי שהתרשם מהטור האנטישמי של סייד קשוע במוסף השבועי של "הארץ" מיום 15.10.10 כדאי לו לחזות בסרטון הזה, וגם לסייד קשוע לא יזיק לראות כיצד מכינים פוגרום ולינטש מתוקשרים למכונית של יהודים בסילואן – אז אולי יהיה עליו להחליט את היא הוא משרת, את השקר או את האמת:

http://www.youtube.com/watch?v=QAKotLYQNoQ&feature=topvideos

 * * *

5 במרץ 1953 בשעה 21:50, סטאלין התפגר.

הוא גסס חמישה ימים

ב-8 במרץ יצא עיתון "על המשמר" בכותרת גדולה: "העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין. שבק חיים המנהיג הגדול. אשר בהנהגתו הונחו היסודות האיתנים לחברה אל מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפאשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם – ברית המועצות."

 סטאלין, הוגדר כ"יורשו של לנין וממשיך גאוני של מפעלו ההיסטורי," ו"קברניט תנועות השלום בעולם שידריכו דורות במצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל."

מודעת אבל של מפ"ם, שנשלחה למרכז המפלגה הקומוניסטית במוסקבה, פורסמה בעיתון והגדירה את מות סטאלין כ"אסון":

"המוני העמלים בעיר ובכפר הבונים את מולדתם העתיקה חדשה נחרדו לשמוע על האסון הגדול שירד על עמי בריה"מ, הפרולטריון העולמי, ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל סטלין.

בשם מפ"ם: מ. יערי י. חזן י. בן אהרון.

המשורר הפלמ"חניק – יהודה עמיחי פירסם בעיתון שיר אבל על מותו של סטאלין.

יהודה עמיחי

מותו של סטאלין

אֵיזוֹ תְּנוּעָה פָּסְקָה עֵת הִשְׁתַּתְּקוּ

הַאֵבָרִים הָאֵלֶּה אִם נַחְשֹּׁב עַכְשָׁו

חוּסְמוּ לָעַד – בְּסִיד הַהִסְתָיידוּת

וּכְסִיד בְּקוּמְקוּמֵי רוּסִיָתוֹ – עוֹרְקָיו.

אֲשֶׁר הָיוּ כְּרֶשֶׁת נְהָרוֹת

הָאַדִּירִים כָּל כָּךְ וַעֲצוּבִים בְּבִרְכָתָם

וְאֵיךְ גּוּפוֹ נָשָׂא תוֵי אַרְצוֹ כִּבְמָפּוֹת

הָרים דְּרָכִים – הַכֹּל עָלָיו הוּשַׂם!

וְאֵיךְ בַּסּוֹף לִבּוֹ כְּמוֹ תָּמִיד,

כִּצְעוֹד חַיָּלִים הוֹלְכִים אֶל הַחֲזִית,

אֵיךְ שָׁטַף כְּאָז בִּיְמֵי הַבְּרִית

אָדֹם וּמִסְתַּעֵר דָּמוֹ הַדָּם

כְּמוֹ תְּרוּעָה אֶל תּוֹךְ מוֹרוֹ הָרָם

וְאֵיך שָׁטַף וְלֹא חָזַר מִשָּׁם.

משלחת מפ"ם בראשות י. בן אהרון ומ. בנטוב, הביעה תנחומים לציר בולגריה – בוגדנוב, שייצג את בריה"מ לאחר ניתוק יחסיה עם עם ישראל.

הפובליציסט אברהם תרשיש, עורך ביטאון "הקיבוץ המאוחד" – "מבפנים", שיבח במאמר ארוך את תכונותיו הייחודיות של סטאלין: "עמל שקדני, כישרון עבודה, יציבות בלתי נתונה להברקות 'גאוניות', בהירות שיפוט, רצון פלדה."

יצאה חוברת חדשה של "משמר לילדים" כאשר בשער תמונת סטאלין, והכותרת במסגרת שחורה - קברניט המהפכה איננו. "העולם נחרד לשמוע על מותו של סטלין שהיה לא רק ראש מדינה אלא אב אוהב ודואג. שפועלו הביא ברכה למאות מיליוני בני אדם."

בצוהרי יום שישי הורגשה תכונה מיוחדת בקיבוץ משמר העמק. אל חדר האוכל שבקיבוץ הגיעו לאט-לאט החברים. הם חדלו ממלאכתם; הקיבוץ כולו היה אפוף באבל כבד. הבשורות הרעות הגיעו. שם, ליד ספלי תה ופרוסות עבות של לחם בריבה, דיברו בלחש על התוצאות החמורות הכרוכות באובדנו של המנהיג הדגול... כביד נעלמה סולקו הפרסומות לחג הפורים... ובמקומם הופיע דף לבן עם מסגרת שחורה": "סטאלין איננו. אבל כבד ירד על הקיבוץ." ומודעה נוספת פורסמה במשמר העמק. "פורים בוטל, הערב בשיחת חברים ייאמרו דברים לזכרו."

באווירה של אבל כבד חזרו החברים והתכנסו... לפני הקיר הצפוני הוצב פודיום קטן ועליו שולחן מכוסה מפה אדומה וכיסא. מן הקיר השקיף יוסיף ויסאריונוביץ'... וחיוכו הרחום לא מש מפיו... יעקב חזן עלה על הפודיום ועשה סימן לחברים לקום ולכבד את זכרו של המת בדקת דומייה. ראשו הכבד שח מעט, שפתיו החושניות חשוקות... עצם חזן את עיניו בחוזקה, ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה."

היתה דומייה כבדה.

בסמינר הרעיוני ברמת אפעל ספד יצחק טבנקין לסטאלין. "בן סנדלר שנהיה למצביא."

כל האישים המוזכרים להלן, למרות שללא ספק נשתבשה עליהם דעתם באותה עת, נשארו "ציונים סוציאליסטים".

שלח [אך לא כתב]: זאב אלמוג

* * *

יואב אהרוני

1948 – המלחמה ההיא

בני מוריס: "1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה", תירגם מאנגלית: יעקב שרת, הוצאת עם עובד, 2010, 563 עמ'.

ספרו של ההיסטוריון בני מוריס, "1948 – תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה", הינו ספר חשוב, המתאר בצורה מפורטת ומתועדת היטב את המלחמה בשלביה השונים ואת השלכותיה של על יחסי ישראל-ערב מאז ועד היום. לדעתי, התובנה החשובה ביותר של מוריס מופיעה בפרק האחרון בספר, "אי-אלה מסקנות" (עמ' 423-452) והיא – כי מלחמה זאת נתפסה על-ידי הצד הערבי בראש ובראשונה כמלחמה דתית ולא כמלחמה לאומית. מסקנה זאת נתמכת בתיעוד מקיף ומגוון, המלמד כי המלחמה נתפסה כמלחמת-דת לא רק על-ידי הרחוב, חיילים ומפקדים בשדה הקרב וחכמי דת, כי אם גם על-ידי מדינאים במדינות ערב כולן, ביניהם כאלה הרחוקים מהדת המוסלמית, שהבינו שזהו רצון עמיהם שאין באפשרותם להתנער ממנו.

חרף חשיבותו, הספר אינו נקי מחולשות. ברצוני להרחיב כאן את הדיבור על אחת מהן, והיא: תיאור מוּטֶה של מאזן הכוחות, בייחוד בשלב המכריע של פלישת מדינות ערב, מה-15 במאי ועד ההפוגה הראשונה ב-11 ביוני. בפרק "מאזן הכוחות הצבאיים" מציין מוריס (על-פי יומני בן גוריון) כי ביום 15 במאי מנו הכוחות הלוחמים של ההגנה 23,000 חיילים וכי הכוחות הפולשים, מכל מדינות ערב יחד, מנו באותו יום כ-20,000 חיילים. על סמך מספרים אלה הוא מסכם בפרק האחרון (ע' 433) כי בתחום כוח האדם היו הכוחות "שווי מספר למדי", אם כי לפולשים היה יתרון בציוד ובכוח אש.

כאשר נכנסים לפירוט, מתברר כי תמונת מצב זו מוטה בצורה חזקה. מצד אחד, הצד הערבי, מציין מוריס כי בימים הראשונים למלחמה תוגברו הכוחות הפולשים ב-4 חטיבות נוספות, "כ-8000 חיילים לפחות," ביניהם חטיבה סורית נוספת שתיגברה את החטיבה הפולשת והספיקה להשתתף בקרבות עמק הירדן. מיספר זה אינו כולל את האלפים הרבים של לוחמי מיליציות ו"בלתי סדירים" בארץ, שריתקו אלפים מלוחמי ההגנה אל המאבק בהם. מבין אלה ראוי לציון מיוחד "צבא ההצלה של קאוקג'י" (כ-3000 חיילים) שהחזיק במרכז הגליל והיה למעשה כוח סדיר. מצד שני, הצד היהודי, מציין מוריס (על-פי יואב גלבר), כי "ב-15 במאי רק 60 אחוז של חיילי ההגנה היו חמושים." האם חייל חסר נשק אישי יכול להילקח בחשבון של "כוח אדם לוחם"? יתר על כן, צריך לקחת בחשבון כי גם ברמת האימון הצבאי היתה לחיילי ההגנה-צה"ל נחיתות קשה: חלק ניכר מ"כוח האדם" הזה גוייס בשבועות ובימים האחרונים שלפני הפלישה ולא הספיק לעבור אימון צבאי, ולו הבסיסי ביותר.

בנקודה זו אבקש להוסיף פרטים אחדים ברמת המיקרו מידיעה אישית (הייתי אז בן שמונה): קבוצת בנים מגבת, תלמידי בית ספר, עברה בימים שקדמו לאפריל 48' קורס ערב צבאי: הם למדו א"ש, קפא"פ וכן רובה ורימון באופן תיאורטי. למיטב ידיעתי, הם לא ירו במסגרת הקורס הזה אפילו ירייה אחת ברובה. בלילה שבו נחלצו נערים צעירים אלה לעזרת משמר העמק (ובו הסתיימו למעשה לימודיהם בבית הספר) חולק להם נשק, שאותו הם ניקו והכינו לפעולה. חלוקת הנשק ללוחמים נעשתה ערב הפעולה בבית התרבות של גבת, בית הרשל. אני יודע זאת, כי הייתי שם וראיתי אותם מקבלים את הנשק ומנקים אותו. עוד באותו הלילה הם יצאו רגלית למשמר העמק, בלי שהיה סיפק בידם אפילו לערוך מטווח. אותם נערים, לאחר מיספר פעולות מקומיות, נשלחו לעזרת עמק הירדן ביום הפלישה והשתתפו שם בכל הקרבות, החל מהגנת הדגניות ועד הכיבוש החוזר של מסדה ושער הגולן. האם רמת אימונם הצבאי יכלה להשתוות לזו של חיילי הצבא הסורי הפולש? אני יכול להעריך כי רמת אימון דומה היתה מנת חלקם של מגוייסים חדשים בישובים אחרים, למעשה בכל הארץ.

אפשר לסכם אם כן, בשונה מסיכומו של בני מוריס, כי ביום הפלישה ובקרבות השבועות הבאים מצא עצמו צה"ל בעמדה נחותה בכל הגורמים המדידים לעומת הכוחות הערביים: הן במיספר החיילים, הן ברמת האימון והכשירות המבצעית של חיילים ומפקדיהם, והן ברמת הציוד, הנשק והתחמושת שעמדו לרשותו. אילו נכשלנו בשלב מכריע זה של המלחמה לא היו בה שלבים עוקבים ומדינת ישראל לא היתה קיימת. איך בכל זאת הצלחנו לנצח בשלב זה? את התשובה צריך לבקש במה שבני מוריס מכנה "גורמים בלתי מדידים", שלהם אין הוא נותן את המשקל הראוי.

אהוד: בני מוריס, היסטוריון השקרים המוטים לצד הערבי, גרם לנו נזק רב במרוצת השנים, גם בטיפוח האגדה, שלדבריך מובאת גם בספרו האחרון – שכביכול היה שיוויון כוחות גמור בין היהודים לערבים ערב מלחמת 48'. הערבים אפילו מנפחים את השקר וטוענים שהכסף והנשק האמריקאי [!] הם שהעניקו לישראל את העליונות באותה מלחמה, וזה מסביר כישלונם להשמיד אותנו!

בני מוריס הבין כנראה במרוצת השנים איזו איוולת ואלו שקרים הוא טיפח ב"מחקריו" ההיסטוריים, בייחוד על בעיית פליטי 48', ועשה פתאום תפנית, כביכול פרו-ישראלית, שהותירה פעורי פה את חסידיו השוטים דוגמת אבי שלאים באוקספורד, גם הוא "היסטוריון" עוכר ישראל, והללו התנהגו כחסידיו של שבתאי צבי שהמיר לפתע את דתו ואילו הם מסרבים ללכת אחריו! – במו-אוזניי ברדיו שמעתי ציטוט מפי בני מוריס כי בעקבות ה"שלום" או במקום ה"שלום" – תפרוץ עוד מלחמה אחת גדולה בין הירדן לים, ולאחריה רק אחד הצדדים ישרוד! כזה נביא נחמות הוא האיש העוסק גם בעתיד לבוא.

 לפי הרשימה הקצרה שלך, העוסקת בתקופה שגם לי זכורה כנער, ברור היטב כי הניסיון של בני מוריס למצוא שיוויון כוחות בין היהודים לערבים ב-48' אין לו על מה לסמוך. נכון, לקראת סוף המלחמה, ולאחר שהצלחנו להתחמש במהלכה והקרבנו אלפי בחורים צעירים, היינו אנחנו בעמדת עדיפות, אבל לא מוחלטת. צבא מצרים המושחת אמנם ניגף, אבל הליגיון הירדני לא הובס. הגבולות נותרו קטועים וצרים. עובדה, גם את ואדי ערה קיבלנו רק בעקבות הסכמי שביתת הנשק.

נוסף לכך, בן גוריון הבין שעיקר המאבק יהיה בערבים, והכין לשם כך את "היישוב המאורגן", ההגנה והפלמ"ח, ואילו אצ"ל ולח"י הסהרוריים היו עסוקים עדיין בעיקר ב"גירוש" הבריטים ובחימוש צבא פרטי דוגמת לבנון ("אלטלנה"). אגב, קצת מכל זה מתואר בין השאר ברומאן הנידח "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (1994) המתפרסם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי.

* * *

נתי מלאכי

זבוב

בְּקַבָּלַת שַׁבָּת נוֹחֵת זְבוּב זָעִיר בְּ"לְכוּ נְרַנְּנָה"...

אֲנִי מְגָרֵשׁ, וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ

עִם עֲדַת הַמִּתְפַּלְּלִים.

"יֵהָרֵג וּבַל יַעֲבֹר", אוֹמֵר אָבִי לְיָדִי

כְּשֶׁרַגְלֵי הַזְּבוּב נָחוֹת בְּדַפֵּי עַרְבִית

סָמוּךְ לִקְרִיאַת שְׁמַע.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר

אִתִּי בְּלַחַשׁ וּבִכְנָפַיִם בּוֹהֲקוֹת

מִתְּאוּרַת פְלוּאוֹרֶסְצֶנְט

וְעָף לוֹ לְהַפְרִיעַ

לְתוֹךְ הַלַּיְלָה.

* * *

ההיו ליהודי פולין יערות להימלט אליהם?

שלום אהוד,

בעניין הערתך "בפולין אין כמעט יערות". [גיליון 563]. אתה טועה. פולין היא ארץ יערות, ושטחים עצומים בה מכוסי יער – בצפונה ובדרומה, במערבה ובמזרחה, וכמובן במרכזה.

קרא על כך עוד (גם) כאן:

http://linmagazine.co.il/node/view/49572

ישראל סמילנסקי

שלום ישראל,

חברי שלי, ניצול מפולין, הוא שאמר לי שבסביבות ורשה, למשל, לא היו יערות שאליהם יכלו יהודים לברוח. למיטב ידיעתי גם לא היו פרטיזנים פולנים ביערות, כמו ביוגוסלביה למשל.

בתודה,

אהוד

ייתכן שזיכרונו בוגד בו. בסביבות ורשה קיים יער וישקוב, בו פעלו פרטיזנים פולנים ויהודים ואליו נמלטו אחדים משרידי גטו ורשה. קרא על כך קישורים לרוב כאן:

http://www.google.co.il/search?q=%D7%99%D7%A2%D7%A8+%D7%95%D7%99%D7%A9%D7%A7%D7%95%D7%91+&ie=utf-8&oe=utf-8&aq=t&rls=org.mozilla:en-US:official&client=firefox-a

או פשוט רשום "יער וישקוב" בגוגל.

ישראל

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 / תל-אביב 61221

* * *

יהודה גור-אריה

הרכבת

הִיא חָלְפָה עַל פָּנַי

כְּמוֹ רוּחַ, בִּיעָף,

בְּשִׁקְשׁוּק גַּלְגַּלִים

קִצְבִּי, מָהִיר, יָהִיר, מְזַלְזֵל –

רַכֶּבֶת הַלַּיְלָה הַכְּחֻלָה.

לְאָן הִיא מְמַהֶרֶת?

מָה מֵרִיץ אוֹתָהּ נִמְהֶרֶת

לַתַּחֲנָה הָאַחֲרוֹנָה

בִּקְצֵה תֵּבֵל?

וְשׁוּב אֲנִי נוֹתָר כָּאן לְבַדִּי

עַל הָרָצִיף הַשּׁוֹמֵם

מְבֻיָּשׁ, מְבֻלְבָּל,

כְּמֵקִיץ מִשֵּׁנָה, מֵחֲלוֹם מְשֻׁנֶּה.

אֲנִי הֲרֵי יוֹדֵעַ,

רַכֶּבֶת-אַכְזָב:

אַתְּ אֵינֵךְ אֲמוּרָה לַעֲצֹר כָּאן,

בְּתַחֲנָה נִדַּחַת זֹאת

שֶׁבָּהּ אֲנִי מַמְתִּין לְךָ

לַשָּׁוְא.

אֲבָל אֲנִי,

רְדוּף תְּשׁוּקַת נְדוּדִים

אֶל מְחוֹזוֹת הֲזוּיִים

מְחַכֶּה לָךְ כָּל לַיְלָה,

חוֹלֵם, נִים-לֹא-נִים;

חוֹשֵׁב אוֹפְּטִימִית, חִיּוּבִית,

לֹא חָדֵל לְקַוּוֹת:

אוּלַי הַפַּעַם,

אוּלַי בְּכָל-זֹאת –

הַלַּיְלָה הַזֶּה

מִכָּל הַלֵּילוֹת.

* * *

חירט וילדרס

על האיסלמיזציה של אירופה

זה יקרה תוך דור או שניים, כשארה"ב תשאל את עצמה: "מי איבד את אירופה?" – לדבריו של היו"ר מפלגת החירות של הולנד, וילדרס, שנאם במלון "ארבע עונות", בניו יורק, והציג את ״ברית הפטריוטים״ [מפלגת החירות הימנית-קיצונית שבראשה הוא עומד] והכריז על כנס הג'יהאד בירושלים.

 חברים יקרים, תודה רבה לך על שהזמנתם אותי. אני בא לאמריקה עם משימה חשובה. ישנה סכנה עצומה מנשוא, וקשה להיות אופטימיים. אנו עלולים להיות בשלבים האחרונים של האסלאמיזציה של אירופה. זה לא רק סכנה ברורה ומיידית לעתידה של אירופה עצמה, זה איום על אמריקה ועל ההישרדות המוחלטת של המערב. ארצות הברית תהיה המעוז האחרון של התרבות המערבית, מול אירופה איסלאמית.

ראשית, אתאר את המצב בשטח באירופה, ואז אני חייב לומר כמה דברים על האיסלאם. לבסוף, אני אספר לכם על הפגישה בירושלים.

אירופה, אתם יודעים, משתנה. ראיתם בטח את ציוני הדרך. אבל בכל הערים הללו, לפעמים במרחק כמה רחובות מן היעדים התיירותים שאתם מטיילים בהם, קיים עולם אחר. זהו העולם של החברה המקבילה שיצרה ההגירה המוסלמית ההמונית. בכל רחבי אירופה קמה ועולה מציאות חדשה: שכונות מוסלמיות שלמות שבהן מתגוררים או אפילו בקושי נראים מעטים מהילידים המקומיים.

ואנו עלולים להצטער על כך. זה כולל אפילו את חוסר נוכחות המשטרה. זהו עולם של כיסויי ראש, שבו נשים מסתובבות בכסויי ראש דמות אוהלים, עם עגלות תינוקות, וקבוצה של ילדים. בעליהן של הנשים הללו, או, ה״מעבידים״ אם אתם מעדיפים, הולכים שלושה צעדים קדימה מהן. מסגדים ניבנים בפינות רחוב רבות. בחנויות יש שלטים שאתה ואני לא יכולים לקרוא. אתה תתקשה למצוא כל סימן של פעילות כלכלית. אלה הם גטאות מוסלמיים הנשלטים על ידי קנאים דתיים. אלו הן שכונות מוסלמיות, כמו פטריות שצצות בכל עיר בכל רחבי אירופה. אלו הם אבני הבניין, חלק משליטה טריטוריאלית של יותר ויותר חלקים גדולים של אירופה, רחוב אחרי רחוב, שכונה אחר שכונה, עיר אחרי עיר. כיום יש אלפי מסגדים ברחבי אירופה, עם קהיליות הרבה יותר גדולות, מאשר כנסיות. ובכל עיר אירופאית קיימות תוכניות לבניית ״סופר מסגדים״ ולגמד את כל הכנסיות באזור.

המסר הוא ברור: אנחנו השולטים פה!

בתי ספר ממלכתיים רבים בבלגיה ובדנמרק מגישים רק מזון ״חלאל״ (כשר מוסלמי) לכל התלמידים. בעבר, אמסטרדם היתה מאוד סובלנית להומואים וללסביות. כיום, הם מוכים באופן כמעט שיטתי על ידי המוסלמים. נשים לא מוסלמיות התרגלו לשמוע שקוראים להן באופן שגרתי "זונה, זונה!"

צלחות-לוויין לא מופנות אל תחנות טלוויזיה מקומיות, אלא לתחנות של ארץ המוצא של המהגרים המוסלמים.

 בצרפת, למורים בבתי הספר מומלץ להמנע מסופרים ומספרים שעלולים להישמע כמתקפה על המוסלמים, כולל וולטר ודידרו; הדבר נכון יותר ויותר כלפי דרווין. ההיסטוריה של השואה כבר לא יכולה להילמד בבתי-הספר בגלל ה"רגישות המוסלמית" לנושא.

 באנגליה, המשפט השרעי המוסלמי, הוא כבר כעת חלק רשמי של מערכת המשפט הבריטית. בשכונות רבות בצרפת אסור לנשים ללכת באזורים מסויימים ללא כיסוי ראש. בשבוע שעבר גבר כמעט מת לאחר שהוכה על ידי מוסלמים בבריסל, כי הוא פשוט שתה במהלך חודש הרמדאן. היהודים נמלטים מצרפת במספרי שיא, במנוסה מהגל הגרוע ביותר של אנטישמיות מאז מלחמת העולם השנייה. השפה הצרפתית כיום נפוצה ביותר ברחובות תל אביב ונתניה, שבישראל.

אני יכול להמשיך עוד ועוד בסיפורים כאלה על אסלאמיזציה. באירופה חיים כיום 54 מיליון מוסלמים. אוניברסיטת סן דייגו חישבה לאחרונה כי אחוז מדהים, 25% מהאוכלוסייה באירופה תהיה מוסלמית בעוד 12 שנים. עכשיו אלה רק מספרים. והמספרים לא היו מאיימים אם למהגרים המוסלמים היה רצון עז להיטמע בחברה. אבל הסימנים לכך מעטים מאוד. מחצית המוסלמים הצרפתים מעדיפים להראות את נאמנותם לאיסלאם יותר מאשר את נאמנותם לצרפת. שליש מהמוסלמים הצרפתים לא מתנגד לפיגועי התאבדות. המרכז הבריטי לאחדות-חברתית דיווח כי שליש מהסטודנטים המוסלמים בבריטניה הם בעד שילטון הח'ליפות. המוסלמים דורשים את מה שהם מכנים "כבוד". ואת זה אנחנו נותנים להם בכבוד. ואיך? יש לנו חגים מוסלמיים רשמיים בכמה ממדינות אירופה.

היועץ המשפטי לממשלה הנוצרית הדמוקרטית מוכן לקבל את שיטת חוק השריעה בהולנד אם יהיה רוב מוסלמי. יש לנו חברי קבינט עם דרכונים ממרוקו וטורקיה. הדרישות המוסלמיות נתמכות על ידי התנהגות בלתי חוקית, החל בפשעים קטנים ובאלימות אקראית, למשל נגד עובדי אמבולנס ונהגי אוטובוס, ועד כדי מהומות בקנה מידה קטן. בפריז ראינו את המרד שהיה בפרבר ההכנסה הנמוכה, banlieus. אני קורא לפושעים ההם "מתנחלים". כי זה פשוט מה שהם. הם לא באים להשתלב בחברה שלנו, הם מגיעים כדי לשלב את החברה שלנו ב״דאר-על-איסלאם״ שלהם, ולכן, הם מתנחלים. הרבה מהאלימות ברחוב שהזכרתי מכוונת באופן בלעדי נגד הלא-מוסלמים, וזה מכריח ילידים אירופאים רבים לעזוב את השכונות שלהם, את עריהם, את ארצותיהם. יתר על כן, אין להתעלם מעכשיו מקולות ההצבעה של המוסלמים.

 הדבר השני שאתם צריכים לדעת הוא החשיבות של הנביא מוחמד. את התנהגותו ה״מופתית״ לגבי כל המוסלמים לא ניתן לבקר. אם מוחמד היה איש של שלום, נניח, כמו גנדי ההודי או אמא תרזה, לא היתה שום בעייה. אבל מוחמד היה מצביא, רוצח המונים, פדופיל, והיה נשוי לכמה נשים בעת ובעונה אחת. המסורת המוסלמית מספרת לנו איך הוא השתתף בקרבות, איך הוא רצח את אויביו ואת שבויי המלחמה שלו הוציא להורג. מוחמד עצמו טבח את בני השבט היהודי ׳בני קורייט'ה'. אז אם זה טוב לאיסלאם, הוא טוב. אם הוא רע לאיסלאם, הוא רע לכם. אל תיתנו לאף אחד להטעות אתכם לגביי האיסלאם כדת. האיסלם הוא מערכת אשר קובעת כללים מפורטים עבור החברה ועבור חייו של כל אדם. האיסלאם מבקש להכתיב כל היבט של החיים. האיסלאם פרושו 'כניעה'. האיסלאם אינו תואם חופש ודמוקרטיה, משום שהוא שואף לחוקי השריעה.

אם אתם רוצים להשוות את האיסלאם למשהו, השוו אותו לקומוניזם או לנאציזם, אלה הן האידיאולוגיות הטוטליטריות. עכשיו אתם יודעים למה קרא וינסטון צרצ׳יל לאיסלאם ״הכוח המדרדר ביותר בעולם״, ומדוע השווה את מיין קאמפף לקוראן.

הציבור קיבל בלב שלם את הנרטיב הפלשתיני, ורואה את ישראל כתוקפן. חייתי בארץ זו וביקרתי בה עשרות פעמים. אני תומך בישראל. ראשית, משום שהיא המולדת היהודית אחרי אלפיים שנות גלות, עד וכולל אושוויץ, השני בגלל שזו דמוקרטיה, ושלישית מפני שישראל היא קו ההגנה הראשון שלנו. מדינה זעירה זו ממוקמת על קו השבר של הג'יהאד, ומתסכלת את ההתקדמות הטריטוריאלית של האיסלאם. ישראל פשוט סופגת את המכות שנועדו לכולנו. אם ישראל לא היתה שם, האימפריאליזם האיסלאמי היה מחפש ומוצא מקומות אחרים כדי לשחרר את האנרגיה שלו ואת הרצון שלו לכיבוש. בזכותם של הורים ישראלים, ששולחים את ילדיהם לצבא, ושוכבים ערים בלילה, הורים באירופה ובאמריקה יכולים לישון היטב ולחלום, בלי להיות מודעים לסכנות הקרבות.

רבים באירופה תומכים בנטישת ישראל רק כדי להתמודד עם תלונותיהם של המיעוטים המוסלמיים שלנו בערי אירופה. אבל אם ישראל היתה, חס וחלילה, ״נעלמת״, זה לא היה מביא כל נחמה למערב. זה לא אומר שיהיה לפתע שינוי פתאומי בהתנהגות המיעוטים המוסלמיים אצלנו, ופתאום המוסלמים יקבלו את הערכים שלנו. אדרבא, סופה של ישראל היה נותן עידוד עצום לכוחות האיסלאם. הם היו, ובצדק, רואים את מותה של ישראל כהוכחה נחרצת לכך שהמערב חלש. הסוף של ישראל לא יפתור את הבעיות שלנו עם האיסלאם, זאת תהיה רק ההתחלה! תחילת הקרב הסופי על השליטה בעולם. אם הם יכולים להשיג את ישראל, הם יכולים להשיג הכול.

לכאורה, כל המבקרים והעיתונאים של האיסלאמיזציה אוהבים לתת תוויות כלשהן כמו "קיצונים ימניים" או "גזענים". בארצי, הולנד, 60 אחוז מהאוכלוסייה כיום רואים את העלייה ההמונית של המוסלמים כטעות מיספר אחת במדיניות שלנו מאז מלחמת העולם השנייה. ועוד 60 אחוז רואים באיסלאם את האיום הגדול ביותר. ועם זאת, עדיין קיימת באירופה סכנה גדולה אפילו יותר מפיגועים. האורות עשויים להיכבות באירופה מהר יותר ממה שאתם יכולים לדמיין. אירופה איסלאמית זוהי אירופה ללא חופש ודמוקרטיה, שממה כלכלית, סיוט אינטלקטואלי, וכמובן הפסד של עוצמה צבאית לאמריקה – כי בת-בריתה האירופית תהפוך בין לילה לאויבתה, אויבת עם פצצות אטום. אם אירופה תהפך לאיסלאמית, זה ישאיר את אמריקה לבדה לשמר את המורשת של רומא, אתונה וירושלים...

  חברים יקרים, החירות היא היקרה ביותר במתנות. הדור שלי לא היה צריך להילחם על החופש הזה, החופש הוצע לנו על מגש של כסף, על ידי אנשים שנלחמו על כך בחייהם ובמותם. בכל רחבי אירופה, בתי הקברות האמריקאים מזכירים לנו את הבחורים הצעירים שמעולם לא עשו את הדרך בחזרה הביתה, ואשר את זיכרונם אנו מוקירים.

הדור שלי הוא לא ה"בעלים" של החופש הזה, אנחנו רק האפוטרופוסים שלו. תפקידנו הוא רק לשמור ולמסור את זכות החירות הזאת לילדים שבאירופה באותה מדינה בה הוא הוצע לנו.

אנחנו לא יכולים לדון ולסגור עסקות עם המולות ואימאמים המוסלמים. דורות העתיד לעולם לא יסלחו לנו. אנחנו לא יכולים לבזבז את החירויות שלנו. אין לנו פשוט את הזכות לעשות זאת. אנחנו מוכרחים לעשות פעולה הכרחית עכשיו כדי לעצור את הטיפשות האסלאמית להרוס את העולם החופשי שאנו מכירים.

אנא קחו את הזמן לקרוא ולהבין מה כתוב כאן. שילחו זאת לכל אדם חופשי, כי זה כל כך חשוב.

אהוד: וכל כך עצוב שדברי האמת על הסכנה האיסלאמית, ותמיכה בנו, אנחנו שומעים מחירט וילדרס, מנהיג הימין הקיצוני האנטי-איסלאמי בהולנד, ולא ממנהיגים אירופאיים אחרים. אנחנו מתנצלים על האיכות הגרועה של התרגום. כך זה הגיע לידינו, ואפילו קיצרנו קצת במקומות הלא-ברורים, ונדמה לנו שדבריו כבר פורסמו באינטרנט לפני כשנה-שנתיים.

* * *

רץ באינטרנט:

הבה נראה אם הבנתי את זה נכון

אם אתה עובר את גבול צפון-קוריאה באופן בלתי חוקי אתה מקבל 12 שנות מאסר עם עבודת פרך.

אם אתה עובר את גבול איראן באופן בלתי חוקי אתה נכלא לזמן בלתי-מוגבל.

אם אתה עובר את גבול אפגניסטן באופן בלתי חוקי אתה נורה ונהרג.

אם אתה עובר את גבול סעודיה באופן בלתי חוקי אתה נכלא בבית סוהר.

אם אתה עובר את גבול סין באופן בלתי חוקי אתה נעלם לנצח.

אם אתה עובר את גבול ונצואלה באופן בלתי חוקי אתה נחשב מרגל, וגורלך נחתם.

אם אתה עובר את גבול קובה באופן בלתי חוקי אתה נזרק לכלא ושם תירקב.

אם אתה עובר את גבול ישראל באופן בלתי חוקי אתה מקבל –

עבודה, זכויות רווחה, מקום לחיות בו, חינוך חינם, ביטוח בריאות חינם, תמיכה מהלוביסטים של קבוצות של צדק חברתי, אהדה מהתקשורת, תעודת הגנת מהגרים מטעם האו"ם, זכות המחאה על כך שאינך מקבל יחס נאות, ואם יש לך ילד אתה מקבל אזרחות.

* * *

איליה בר זאב

גם שרב גם גשם

שִׁגְרָתִי, טוֹעֵן הַחַזַּאי –

אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש וּזְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת

מְבִיאוֹת אֶת בְּשׂוֹרַת הַשָּׁרָב בְּאֶמְצַע אוֹקְטוֹבֶּר,

לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ,

לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַבְּגָדִים, לְהִתְנַפֵּל וּבְעֵירֹם עַל הַחוֹפִים שֶׁשָׂרְדוּ,

לְהִתְחַכֵּךְ בִּשְׁאֵרִית הַחוֹל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

וְאוּלַי אֶל הַסְּלָעִים הַחַדִּים –

חֲזוֹן תַּעְתּוּעִים

בַּמִּדְבָּר.

שִׁגְרָתִי –

הֲרֵי עָבְרוּ הַחַגִּים, צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד סוֹף-סוֹף,

לְהַסִּיעַ יְלָדִים וִילָדוֹת אֶל הַגַּן וּלְהַחֲזִירָם,

לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים,

לְהַאֲכִיל אֶת חֲתּוּלֵי הַבָּר.

לְהִתְלַבֵּט –

כֵּן אוֹ לֹא לְהִתְחַסֵּן נֶגֶד הַשַּׁפַּעַת, לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת, אַרְנוֹנָה,

חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל,

לַעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם כְּדֵי לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד.

בַּלֵּילוֹת הָאֲבוּדִים לִקְרֹא אֶת עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר.

עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג הָאֲוִיר הֲפַכְפַּךְ –

עוֹד מְעַט שָׁרָב, סְלִיחָה,

מָטָר.

אהוד: לעצתך בשיר שמעתי ואני מבלה את מחצית ימיי בים ושוחה כל פעם כשעה וגם נהנה לראות את הנערות והנשים הצעירות שלעיתים כל התחת המגרה שלהן בחוץ, גם ב-37 מעלות.

* * *

הופיע הספר

לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה,

 עיון בין תקופות

עורכת: יפה ברלוביץ / עורך משנה: יוסף לנג

עם סוף המאה ה-20, שהחלה לחגוג יובלות לאומיים של מאה שנות ייסוד והקמה (ברוב עם ובפרץ נוסטלגי, אך גם בחשיבה מחדש ובבדיקה עצמית) – מצאנו לנכון לחזור אל ראשית ההיסטוריה של התרבות כאן: ראשית של ילדות וחלום מחד, אך גם ראשית של הנחת תשתיות לארצישראליות מקומית מאידך.

שהרי כבר מעצם העלייה הראשונה פנו המתיישבים הראשונים, במושבות ובערים, ל'דמיין' את עצמם כ'עם' וכ'ארץ', באמצעות 'המצאת' תרבות עברית חדשה של כאן ועכשיו.

בספר 12 מאמרים, פרי עטם של 14 חוקרים וחוקרות, מתחומי מחקר שונים: היסטוריה, לשון, ספרות, מגדר, פולקלור, שיר וזמר, גיאוגרפיה, מוזיאולוגיה ומחשב. מאמרים אלה מעיינים בהיסטוריה התרבותית של העלייה הראשונה מפרספקטיבות מאוחרות, מתחקים אחר גלגוליה בין התקופות, ובודקים באיזו מידה הטביעה את חותמה בתרבות הישראלית בת זמננו – לתחומיה ולריבויי פניה.

להלן רשימת הכותבים/ות וכותרות המאמרים:

יפה ברלוביץ, הקדמה: העלייה הראשונה כמכוננת תרבות

ישראל ברטל, על הראשוניות: זמן ומקום בעלייה הראשונה

יוסף טובי, חזרת השבט התימני אל מעגל התרבות היהודית – עם העלייה הראשונה ובעקבותיה

יוסף שלמון וקרן דובנוב, תרומתו של יחיאל מיכל פינס לתחיית הלשון העברית: חידושי מילים

יפה ברלוביץ, המושבה העברית: ראשיתה של תרבות ארץ ישראלית

יוסף לנג, המאבק על הזכרון ההיסטורי - ספר היובל הגנוז: למלאות חמישים שנה ל'אם המושבות'

מרגלית שילה, הקול הנשי: ההתיישבות החדשה בארץ ישראל כטרנספורמציה מיגדרית (1882-1903)

בת ציון עראקי קלורמן, היחס אל ה'אחר' בתרבות הפוליטית של המושבה: מקרה ראשון לציון

נילי אריה ספיר, 'ספר גדרה' לאמנון הורביץ: המתיישב כ'היסטוריון'

מרים קצ'נסקי, הדרשה ביידיש בשירות תנועת 'חיבת ציון'

אליהו הכהן, "על הררי ציון": בחיפוש אחר המנון לאומי

רן אהרנסון, אתרי עבר במושבות הראשונות: גשר תרבותי להווה

עפרה קינן ועמוס רון, ממוזיאון קהילתי לקהיליית מוזיאונים: מודל הבניית קהיליית מוזיאונים וירטואלית למוזיאוני העלייה הראשונה

ניתן לרכוש את הספר באמצעות האתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים. כתובת האתר: www.kibutz-poalim.co.il – ומצויין שם כי מחיר הספר הוא 88 שקלים אך בהזמנה באתר המחיר הוא 61 שקלים בלבד.

[דבר המפרסם. ראה צרופת שערו של הספר]

* * *

נעמן כהן

1. אשפה ונברנים – עולם המושגים

של החבר דודו אמיתי

לא ברור לי בדיוק מה משמעות המשחק שעשה החבר אמיתי בשמי (חב"ע 583) אבל בדבריו הוא נאלץ להודות שאין "ערבי אחד בוגר סמינר גבעת חביבה לדו-קיום, שיצהיר שדברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביו גזענות ולא מופת מוסר." עובדה, הוא אפילו לא השיג את ריאד כבהא מנהל המרכז היהודי-עֲרָבי לשלום בגבעת חביבה, שיאמר זאת. ולא די בכך, החבר אמיתי מודה שבגבעת חביבה "אין עוסקים במוצהר באמנת החמאס ובאנטישמיות הערבית. (מושג משונה בהתחשב שגם הם שמיים...)."

על ההערה האחרונה הכאילו שנונה נעיר לו: נכון, רצוי יותר להשתמש בביטוי "הגזענות הערבית-מוסלמית", אבל להשכלתך, החבר אמיתי, היטלר לא דיבר על "ארים" מול "שמים" אלא על ארים מול יהודים. הערבים לפי היטלר קיבלו הכשר. מייסד הלאומיות הערבית-פלישתית – מוחמד אל חוסייני. היה חברו הטוב של היטלר. ב-28.11.41 הגיע מוחמד אמין אל-חוסייני, המופתי הירושלמי, לפגישה עם היטלר בלשכתו בברלין. היטלר הכריז על המופתי כ"ארי של כבוד". "התנאי הבסיסי שלנו לשיתוף פעולה עם גרמניה," אמר מוחמד אמין אל-חוסייני להיטלר, "הוא מתן יד חופשית להשמיד את היהודים מפלשתינה ומהעולם הערבי, ולפתור את הבעייה היהודית באופן שהולם את שאיפותיהם הלאומיות והגזעיות של הערבים, לפי השיטות המדעיות שפותחו על ידי גרמניה לטיפול ביהודים."

היטלר השיב לו: "היהודים שלכם," והוסיף: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."

היטלר קישר אותו עם קבלן הביצוע – אייכמן. המופתי ביקש לראות במו עיניו את השמדת היהודים. אייכמן ארגן לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם. על פי המודל של אושוויץ הוא תיכנן הקמת מחנה השמדה ליהודים באזור שכם. המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים." בשידור ברדיו הנאצי, הוא קרא: "הרגו את היהודים בכל מקום שבו אתם מוצאים אותם – למען אללה, ההיסטוריה והדת."

בארצות הבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה. כעזרה לגרמנים יזם מוחמד אל-חוסייני פעולה גם בארץ ישראל. במבצע "אטלס" צנחו חמישה נאצים באזור יריחו. הצונחים שלושה גרמנים, ושני ערבים, הם הצטיידו ברעל ארסן המספיק להרעלת מאתיים וחמישים אלף יהודים. מטרתם היתה להרעיל את מעיינות "ראש העין" וכך לרצוח את יהודי תל אביב והסביבה. על חסן סאלמה, סגנו של המופתי, הוטל להוביל את החולייה. לאחר חילופי אש לכדו הבריטים חלק ממשתתפי המבצע באזור יריחו. חסן סאלמה הצליח להימלט. מעניין האם לומדים זאת בגבעת חביבה?

 "גבעת חביבה," טוען החבר אמיתי, "יודעת לטפל בזדים..." ומיהם הזדים להגדרתו של החבר אמיתי? הזדים האויבים אינם תומכי החמאס שרוצים לחסל את מדינתו של החבר אמיתי ולהרגו, אלא היהודים המתרים נגד אויביו. האמת, בגבעת חביבה מעולם לא "טיפלו" בזדים הערבים. החבר אמיתי יודע גם את הסיבה. בגבעת חביבה אסור "לטפל" בהם, שהרי קרל מארקס אמר "ההוויה קובעת את התודעה" ו"אלוהים של היהודי הוא הממון". החבר אמיתי חייב לרקוד "מה יפית" לגזענים הערבים המוסלמים כי על כך הוא מקבל את מעותיו. כך גם בנויים המשאלים שהציג, שבהם השאלות מוצגות בצורה כזו שהתשובות אמורות לשקף הצלחה בשירות הבקשות לתרומות כספיות.

את הזמנתך, החבר אמיתי, לבקר בגבעת חביבה, ולהיפגש עם ערבים-ישראלים. אני מקבל בשמחה. (אגב מאין עזותך להגדירם כ"ישראלים" כאשר הם מגדירים עצמם "ערבים-פלישתים אזרחי ישראל בכפייה"). השאלה האם תסכים כי אגיע ואפיץ תחת פיקוחך את השאלון לערבים בוגרי סמינר גבעת חביבה לדו-קיום: "האם לדעתך דברי מוחמד באמנת החמאס בהם הוא תובע את השמדת היהודים הם לגביך גזענות או מופת מוסרי?" ונבדוק ביחד את התוצאה?

כדרכו בקודש, כשאין לחבר אמיתי תשובה עניינית, הוא מלכלך את הפה ומגדף. שימו לב לעולם הדימויים שלו: החבר אמיתי, המעיד על עצמו כשייך "לתנועה ציונית והומניסטית (הקיבוץ הארצי השומר הצעיר)" לא מסתפק בדימוי "אשפה", ומאמץ עכשיו דימוי נאצי מובהק עוד יותר – "נברנים". "הזדים" שלדידו של החבר אמיתי אינם הערבים-המוסלמים תומכי החמאס שרוצים לחסל את מדינתו ולהרגו – אלא היהודים קוראי בן עזר (נעמן כהן? אהוד בן עזר?) יהודים אלו הם לדידו "נברנים". הנה עולם המושגים שאימץ החבר אמיתי. יהודים, נברנים, אשפה.

עולם המושגים הנאצי הזה השתקף בסרט "היהודי הנצחי" (בגרמנית: Der ewige Jude), זהו סרט תעמולה אנטישמי שנוצר בגרמניה הנאצית בשנת 1940, תחת הנחייתו הצמודה של שר התעמולה יוזף גבלס. סצנת הפתיחה המפורסמת מראה צילום של שטף נברנים-עכברושים הפורץ מפתח ביוב, המתחלף לצילום של המון יהודים ברחוב סואן בפולין. צילומי תקריב מתמקדים בתווי פנים חולניים ומעוותים, וקריינות מסבירה שכשם שעכברושים הם הסרח העודף ומפיץ המחלות של עולם החי, הרי היהודים הם המקבילה האנושית שלהם, מפיצי מחלות ושחיתות בקרב המין האנושי.

http://www.youtube.com/watch?v=jrK2CJ-TJvQ

ב-14 במארס 1945 כתב גבלס ביומנו: "צריך להרוג את היהודים כמו עכברושים ברגע שהכוח בידינו. תודה לאל שעשינו זאת ביסודיות בגרמניה. אני מקווה שהעולם ילך בעקבותינו."

חבר אמיתי, היות שאתה מכנה אותי "גזען ונברן" – הבא אימרה גזענית אחת שלי שהתפרסמה כאן, או תתנצל.

2. תשובה לשאלתו של החבר רון וייס

 החבר וייס מעלה שאלה מדוע לא ביצעו המוסלמים ג'נוסייד ביהודים במרוקו, אלג'יריה, מצרים, טורקיה, אינדונזיה וביתר ארצות האיסלם?

ובכן ביצעו גם ביצעו. מוחמד הכריז "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים" ועשה טיהור אתני של יהודי ערב. עד היום ערב הסעודית מוגדרת על-פי החוק הגזעני הנהוג בה כ"יודן ריין". יהודי יכול היום לבקר באושויץ, טרבלינקה, באבי יאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל מדינה. שואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם גם בארץ, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד – צבא מוחמד עוד ישוב!"

בשאר השטחים הכבושים על-ידי הערבים (מעל 13 מליון קמ"ר, יותר מכל אירופה) היהודים הוגדרו כ"בני חסות" מושפלים, כאשר מדי פעם, עם עליית מפלגות מוסלמיות קיצוניות, הושמדו הקהילות היהודיות. כך למשל היה עם טבח 4,000 יהודי גרנדה במאה העשירית, וחיסול קהילות קורדובה במרוקו ע"י האלמווחידין במאה ה-12. תמיד קיים הבדל בין אידיאל לבין מימושו. אבל, החבר וייס, בניגוד להיטלר, החמאס שזכה לקולות רבים יותר מהמפלגה הנאצית, מפרסם בגלוי את מצעו התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים – האם אינך מאמין לכנות דבריו? גם על היטלר ליגלגו. גם אותו לא לקחו ברצינות. אגב, באינדונזיה לא היו כלל יהודים.

3. הרצון לאהבה של מיכאל ליברמן

מיכאל ליברמן רצה להיות איש אהוב. למרות שפירוש השם "ליברמן" ביידיש הוא איש אהוב, השם הזה לא איפשר לו להיות אהוב, כדי להיות אהוב שינה האיש את שמו למייק לי. מיכאל ליברמן הוא שם יהודי. מייק לי הוא שם אנגלי. והנה כדי להיות אהוב בבריטניה החליט מיכאל ליברמן, הלא הוא הקולנוען מייק לי, להחרים את ישראל בגין חוק הנאמנות המגדיר את ישראל כמדינה יהודית. האם בכך הפך מייק לי לאהוב יותר על-ידי הבריטים? איני יודע. מה שבטוח שבשביל החמאס אין הבדל בין יהודי או "צלבני" שניהם מוגדרים כקופים וחזירים. מילא יש כאלו שאוהבים גם אותם.

* * *

אלישע פורת (המלביה"ד)

פתיחה / מתוך הבלדה על החיילים האלמונים / מיידיש: נתן אלתרמן

השיר של משה ליפשיץ נדפס לזכרו, חודש לאחר מותו, בשבועון "השומר הצעיר", דפים לספרות, 16.5.1940. אלתרמן הוסיף ותירגם עוד שלושה חלקים מהבלדה.

זֹאת הִיא הַבַּלַּדָה עַל הַחַיָּלִים הָאַלְמוֹנִים,

יְסֻפַּר בָּהּ עַל עוֹלָם אֶחָד גָּדוֹל וְאֵין-אוֹנִים,

עַל עוֹלָם גִּבּוֹר לִסְבּוֹל וְרַךְ-לֵבַב לָשֵׂאת גְּבוּרָה

וְצוֹעֵד, סַהֲרוּרִי, אֶל תְהוֹם אוֹרֶבֶת פְּעוּרָה.

הַיָּמִים עוֹלִים פּוֹרְחִים, בְּשֵׁלִים יוֹתֵר, יָפִים יוֹתֵר,

הַמֶּרְחָק עַד פִּי-הַתְּהוֹם הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְקַצֵּר,

וְאוּלַי נוֹתַר עוֹד רֶגַע, וְאוּלַי פְּסִיעָה נוֹתֶרֶת –

וְעוֹלָם אוֹבֵד יָעוּף בְּמַעֲרְבֹּלֶת מִסְתַּחְרֶרֶת.

בֶּחָזֶה אֵימָה נִלְחֶצֶת, וְהָרֹאשׁ בִּכְפוֹר עָטוּף,

אֵין אֲוִיר לִנְשׁוֹם... לְפֶתַע מִתְבַּרְזֶל הַדָּם בַּגּוּף,

וּבוֹקַעַת מַחְשָׁבָה, פּוֹעֶמֶת כְּפַטִּישׁ מוּרָם –

לַעֲצוֹר, לִשְׁמוֹר הַפַּעַם, לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם!

בֹּקֶר שָׁב, מַגִּיעַ עֶרֶב, הַשָּׁעוֹת נוֹבְלוֹת כַּגָּן.

אֵין רָצוֹן מִפֹּה לָלֶכֶת. תְּנוּ לְהִשָּׁאֵר עוֹד כָּאן.

מַה לִצְעוֹק? לְאָן לָרוּץ? וּמִי יִשָּׂא לַפִּיד מִנֶּגֶד

לָעוֹלָם לִקְרוֹא: עֲמוֹד, כִּי לְרַגְלֶיךָ תְּהוֹם שׁוֹתֶקֶת.

לֹא אֶחָד וְלֹא מֵאָה! הַחַיָּלִים הָאַלמוֹנִים!

בּוֹאוּ! פֹּה דְרוּשִׁים מִילְיוֹנִים! הֲמוֹנִים וַהֲמוֹנִים!

תִּתְיָצֵּב חוֹמָה מִִילְיוֹנִית, עוֹלָמוֹת שֶׁל חֵיל אָדָם –

לַעֲצוֹר, לִשְׁמוֹר הַפַּעַם, לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם.

נדפס לראשונה ב"השומר הצעיר", 16 במאי 1940. המקור ביידיש: די באַלאַדע פֿון די אומבאַקאַנטע סאָלדאַטן / פּראָלאָג / אין פֿלאַנדערן בײַ בואַסאַן / דעם גערטנערס ליד‫ שטאַמען (תּל־אָבֿיבֿ, 1936–1939). יוני 1936. הפרסום הזה, הוא המקור לשיריו הפציפיסטיים המתורגמים.

 לעניין שירי המחאה הפציפיסטיים של ליפשיץ, נוסיף את עדותו של אריה אהרוני (2009), שהעיד שליפשיץ, קרא את המחזה "הבלדה לחייל האלמוני" בשנת 1937 בפני גדוד הבוגרים של קן יואש, גדוד "עין שמר", של תנועת "השומר הצעיר", על שפת ימה של תל אביב. על-פי אהרוני קריאתו הייתה רהוטה ויפה.

שמואל בונים, לימים הבמאי הידוע, שהיה אז נער מהבוגרים, עיבד את שירו הפציפיסטי של ליפשיץ "אוֹיָה לִי וְאוֹיָה לָךְ / וְאוֹיָה לְכוּלָנו / נָטוֹשׁ הָחֵיק / הַתֵק יוֹנֵק / הֲלֹא תֵדְעוּ מִי אָנוּ..." בנוסח של בונים, שהוצג והושר במסגרת גדוד הבוגרים של הקן, הושר "אויה לי ואויה לך / ואויה לכולנו / אָבִיךָ מֵת אִמְךָ חוֹלָה, פְּרוֹלֶטָרִים אֲנוּ..."

וכן הוסיף אריה אהרוני מן הזיכרון, תרגום מקוטע של השיר ב"פלאנדריה ליד בואסאן":

שָׁם בִּפְלַאנְדְרִיָה, לְיַד בּוּאַסַאן,

יֶשְׁנָה מִסְעָדָה עִם תַפְרִיט מְצוּיָין:

מָנָה רִאשׁוֹנָה, הִתְכַּבְּדוּ אֲדוֹנִים,

קְצִיצוֹת שֶׁל מֵעַיִים בְּמִיץ כִּידוֹנִים...

מָרָק שֶׁל 'דוּמְדוּם' וּשְׁנִיצֶל עוֹפֶרֶת

הנחתי היא, שאכן היה מחזה של ליפשיץ, בשם "חיילים אלמונים", אך לא ראיתיו עד היום. הוכחה חשובה לקיומו, הם דבריה של לאה גולדברג, בסופדה לליפשיץ, ביומון "דבר", בראשית מאי 1940: 

"בין מחזותיו של ליפשיץ יש אחד: 'הבאלאדה על החייל האלמוני'. הנושא הידוע: הבנים שנפלו בשדה הקרב חוזרים אל אמם. הם חוזרים אליה כחיים ומדברים אתה על הדברים הקטנים שביום-יום והיא מקבלת פניהם כאילו היו חיים. (אגב, המחזה נכתב עוד לפני 'הָאֵם' של צַ'אפֶּק). הוא אהב ביותר את מחזהו זה, התיחס אליו בחום מיוחד, אולי, דוקא, משום שידע כי אין המתים חוזרים לעולם."

* * *

אלישע פורת

משה ליפשיץ: ארבע דיוות אהבוהו

למרות דמותו העגלגלה והיעדר תכונות של גבר שרמנטי טיפוסי, משה ליפשיץ, המשורר והמחזאי היידי השכוח, היה מקורב לארבע נשים מפורסמות, שכל אחת מהן הייתה מרכזית בחיי התרבות בסביבתה, ולכל אחת מהן היה עמו קשר מתוח שטיבו לא ברור לחלוטין. התחקות נוספת של הבלש הספרותי, אלישע פורת, אחר האיש שנטש את אשתו ואת ילדיו ויצא לשוטט בבוהמה של שנות המאה הקודמת

במה זכה משה ליפשיץ, שנולד בגליציה ב-1894 ונפטר בתל אביב ב-1940 – להיאהב ככה על נשים? היכן טמון היה סוד קסמו, שארבע נשים גדולות, נשים חזקות, כל אחת אייקון בתחומה, אהבוהו? מאז שהתחלתי לעסוק בתולדותיו של משורר היידיש השכוח הזה, מצאתי שפרשות יחסיו עם כל אחת מהנשים הללו יכולות לפרנס ארבעה רומנים וחמישה סרטי קולנוע רומנטיים. יותר מזה: פרשות אהבה אלה שניהל בעשורים השונים של חייו, ובארצות שונות, הן אולי מעניינות יותר מיצירותיו.

שלא לדבר על האישה החמישית, ובעצם הראשונה, אשתו עמליה, אמיליה נוימן, בת טובים מווינה המעטירה, שנישאה לו וילדה לו שני בנים, אך הוא התרחק ממנה ומילדיו כל חייו. בעידן הנורא של רדיפות יהודים באירופה והשמדתם, זכו גיבורי פרשת חייו הקצרים להינצל בדרכים שונות ולחיות חיים מלאים וארוכים. עמליה הייתה שנים רבות מהאימהות האהובות והמוכרות בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, ובנם, אלכס ליפשיץ שליט"א, חי שם עד היום. בנה הבכור, יחזקאל ליפשיץ ז"ל, היה פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה העברית, והבן צדוק ליפשיץ הוא ממייסדי קיבוץ מעלה גלבוע. וכך, באיזו אירוניה מיטיבה של הגורל, משה ליפשיץ יכול להשקיף, ממרומי מצבתו בבית העלמין של נחלת יצחק, על משפחתו הישראלית המתרחבת; וכך, איש שהיה רדוף כל חייו הבוגרים, שנדד מארץ לארץ, ממשטר למשטר, מאישה לאישה, זוכה כעת, לפחות עד ביאת המשיח, להרבה נחת מצאצאיו.

אוהבת ראשונה: לילי (ליליה) בריק, 1891-1978

את הדיווה הראשונה בחייו, לילי (ליליה) בריק, אהובתו היהודייה היפהפייה של מיאקובסקי, פגש לאחר המהפכה הרוסית. הוא, שנולד כילד יהודי למדן בעיירה בגליציה, וזכה אפילו להיות מזכירו של י"ל פרץ, נטש לאחר המהפכה את אוסטריה והתמסר לקידום המשטר החדש. בשנת 1918 הוא היה עדיין בווינה, נשא את עמליה נוימן לאשה והוליד שני בנים. אבל עד מהרה, כנראה בשנת 1921, נטש את משפחתו והסתפח אל המהפכה הרוסית. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, וגויס לשירות הקומאינטרן. כך פגש את מיאקובסקי, שהיה מראשי התועמלנים של המשטר החדש.

כישרונו ורוחב אופקיו, כמו גם זיכרונו המדהים וחמדת החיים שלו, חדוות החיים הנהנתנית שלו, ריבוי הלשונות שלו ויכולתו להתחבב – כל אלה הובילוהו למקום שלא ייאמן: אל רכבת התעמולה הסובייטית, ואולי גם אל קרונם הפרטי של מיאקובסקי ושל לילי בריק אהובתו.

ובעוד משוררי העברית שלנו בארץ-ישראל מתקוטטים ביניהם, ה"מיאקובסקים הקטנים", כפי שכונו למשל שלונסקי ואלכסנדר פן, מי מהם זכה לראות פנים אל פנים את מיאקובסקי הגדול? מבלה לו משה ליפשיץ – משורר יידיש מתחיל, מחזאי יידיש מתחיל, מתרגם מרוסית ליידיש מתחיל – את ימיו בקרונו האישי של מיאקובסקי. מסתבר ששיתף פעולה ממש עם השלטון הקומוניסטי. על פי עדויות של מלך ראוויטש ושל מרגוט קלאוזנר, בזיכרונותיהם, ושל בני משפחתו, הוא גוייס לשירות הקומאינטרן והיה סוכן-מרגל-מאסף של חומרי תרבות ותעמולה. בד בבד יש לחשוד שגם היה ממש סוכן הצ'קה, ממש כמו מיטיביו לילי בריק ומיאקובסקי.

לימים יצא לאור ספר גדוש במכתבי אהבה, שהוחלפו בין שני אייקוני התרבות הרוסיים. על פי המהדורה האנגלית של הספר, אדינבורג 1986, שתורגם לכמה לשונות, היה כינויו המשטרתי של ליפשיץ "דובינסקי". לילי בריק כתבה במכתביה, כמה פעמים, בין השנים 1921 ל-1924, על משה ליפשיץ. במכתביה הוא נזכר בכינויו זה. היא כינתה אותו בשם חיבה "שאריק", לאמור כדורון, כיוון שהיה שמנמן ונמוך קומה. אך זריז! כבר כתבנו במקום אחר על דמיונו המדהים לביאליק. ממש כמו ביאליק היה נמוך וכרסתן, בעל קרחת ופניו פני פקיד עגולים. בתצלומי חבורת טורים שנפגשו בקפה אררט ובכסית טעו עיתונאים וכינוהו ביאליק.

לילי בריק "השתמשה" בסוכן המסור דובינסקי, לשליחויות שונות למענה ולמען מיאקובסקי אהובה. ודובינסקי, שכנראה, היה אף הוא להוט אחריה, לא היסס לבצע שליחויות אלה ואחרות. הוא העביר מנות מזון מיוחדות, בגדים יקרים ואת ציוריה של בריק. במה כבש את ליבה? האם היו ביניהם באמת יחסי קרבה, בעת שמיאקובסקי שהה הרחק מלילי?

נראה, שיחסי השלישייה הקרובים – ברכבות, במסעי התעמולה, במלונות, בסניפי המפלגה – נמשכו עד 1925, שנת מסעו של מיאקובסקי לניו יורק. לאחר מכן שינה ליפשיץ את השקפתו לחלוטין, קץ בעולם המהפכה ונמלט, בעזרת ניירותיו כסוכן, לריגה בירת לטוויה העצמאית, שם נדפס ספר שיריו ביידיש, 1922. ספרו "דוב מרקד" היה הראשון והיחיד בשירת היידיש שלו. אחר כך המשיך וברח לווינה ולברלין. משנת 1927 והלאה פונה ליפשיץ ומתמסר לעולם התיאטרון הגרמני.

אוהבתו השנייה: שולמית בת דורי (מיתה)

1904-1985

הדיווה השנייה שפגש, הבמאית והמחזאית שולמית בת דורי, "מיתה" המיתולוגית, נכנסה לחייו בשנים ששניהם למדו תיאטרון בברלין בין סוף שנות העשרים עד שנת 1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון. הם הכירו היטב והתקרבו מאוד. שניהם למדו אצל ארוין פיסקטור – לשולמית בת דורי אף היתה פרשת אהבים קצרה ואינטנסיבית עם פיסקטור, שהציע לה להגר יחד עמו לאמריקה – ואצל מקס ריינהארדט הנערץ. אהבתם נקטעה באחת. ליפשיץ נמלט לפריז בעוני ובחוסר כול. מצבו הכלכלי והבריאותי הורע שם מאוד. למזלו הטוב והמיטיב, דאגה לו שם מאוד הדיווה השלישית של חייו, מרגוט קלאוזנר, הגברת הראשונה של התיאטרון ושל הקולנוע בארץ. מרגוט קלאוזנר לא חסכה מאמץ כדי להצילו ולהביאו ארצה. ובשלה זכה לעלות בשנת 1934, על פי דרישת תיאטרון "הבימה", כדרמטורג הבית.

בארץ שבו ונפגשו האוהבים המיוסרים, היא ויתרה למענו על חיזורי ארווין פיסקטור ואחרים, והוא הניח למענה למחזרות זמניות. ניתן לשער שבת דורי ומשה ליפשיץ ניסו להחיות את אהבתם. הוא מאוד אהב אותה, אך היא לא נענתה להצעותיו. הוא רצה לשאתה ולהקים משפחה. לימים, השיח את נפשו באוזני לאה גולדברג בפרשה הזו, ובת דורי התוודתה בזקנתה על אותה הפרשה באוזני בתה. יש האומרים שגם בני משפחתה, ובהם מרדכי בנטוב אחיה, ממנהיגי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, עשו ככל יכולתם להפריד בין בני הזוג. אחת הסיבות היתה, כמובן, היותו נשוי ואב לשניים. ליפשיץ לא גילה את מצבו המשפחתי לאוהבותיו. הוא שמר את תולדות חייו לעצמו ולא חלק אותם עם אחרים, עד עלייתו ארצה. הוא נאבק על ליבה של בת דורי אך הפסיד אותה. היא לא רצתה אז להתביית ולהקים משפחה. מהו שמשך כל כך את שולמית בת דורי, האישה העצמאית והיפה, שהיתה כמה שנים אהובתו של יעקב חזן, מנהיג מפ"ם, אל ה'כדורון' ליפשיץ? האם היו אלה אהבת התיאטרון העזה שלו, הידע האינסופי שלו, או אולי רוחב אופקיו?

פרשת האהבה הגדולה בין ליפשיץ לבת דורי נגמרה בעצב ובשברון לב. בשנת 1935 הם עדיין שיתפו פעולה הדוקה בהקמת התיאטרון הקיבוצי הראשון ובהעלאת המחזה המתגרה והמאתגר, "כשיצאת איש פשוט לדרך". המחזה זכה להצלחה רבה בארץ ישראל הפועלית הקטנה של אותם ימים, ורק תלונה שהגישו הרוויזיוניסטים לבריטים, גרמה להורדתו מהבמה. אבל היחסים ביניהם הפכו ליחסי איבה. שולמית בת דורי, שזכתה להצלחה רבה אחרי מותו ולחיים ארוכים, דאגה להשמיד כל סימן וזכר לאהבתם ולשיתוף הפעולה ביניהם. ומשורר היידיש הנשכח, שממילא נשכחו יצירות היידיש שלו, נאלץ לעבור השכחה נוספת – זו של עבודות התיאטרון שלו. נקמתה של בת דורי באהובה מעידה, שהיתה זו פרשת אהבה עמוקה וטראגית, שלמרבה הצער, המסמכים שיכלו לשפוך עליה אור הושמדו. עד לפני כמה שנים היה בידי אלכס ליפשיץ אוצר בלום, של שלושים מכתבי אהבה לוהטים, כתובים בגרמנית, מבת דורי לליפשיץ. על פי הדברים שהוא זוכר מקריאתם, במכתביה אלה גוללה גם את אהבתם הטרגית, שלא יכלה להתמסר לה, כי רצתה אז קריירה חופשית, וגם את הקשר הכאוב העמוק ביניהם. למרבה הצער, אלכס ליפשיץ השמיד את צרור המכתבים הזה.

אוהבתו השלישית: מרגוט קלאוזנר, 1905-1975

מרגוט קלאוזנר, לימים הגברת הראשונה של התיאטרון ושל הקולנוע בארץ, הייתה הדיווה השלישית שאהבה את משה ליפשיץ. שלא כמו מכתבי האהבה שכתבה לו בת דורי, ואשר הושמדו למרבה הצער, קלאוזנר השאירה לנו ביומנה עדות יפה ליחסיה עם ליפשיץ. הנה כמה מרשמיה מתוך 'יומן הבימה', שלה, 1971.

ברלין, 18 בפברואר 1928, "הערב אראה את 'הגולם'. הכרתי את משורר היידיש, משה ליפשיץ". ואני מוסיף, כאן הייה כנראה פגישתם הראשונה, שבעקבותיה באו רבות נוספות. הנה עוד, קראקוב, 23 באפריל, 1930, שנתיים מאוחר יותר, היא כותבת: "אתמול ראינו הצגה של הלהקה הווילנאית, הרשלי אוסטרופולר, מאת משה ליפשיץ. זאת קומדיה חביבה וחצופה למדי, שהוגשה בצורה נעימה." קלאוזנר כותבת עליו בפרקי יומן אלה באינטימיות מלבבת. האם חוצפתו היא שמשכה אותה ואת נשותיו האחרות? האם חביבותו ונעימותו? והיא מוסיפה:

ברלין, 1 ביולי 1930: "צבי פרידלנד מרבה באחרונה להיפגש עם משורר היידיש משה ליפשיץ. זהו טיפוס מיוחד במינו: גוץ שמנמן ובעל עיניים יפות מאוד. מרננים אחריו, שהוא היה קומוניסט, ואחר כך ברח מרוסיה. ואחר כך ריגל לטובת רוסיה ומה עוד? תמיד חסרה הפרוטה מכיסו והוא לווה מכולם. הוא חולני מאוד, וכשהוא משיג כסף, הוא מבזבז אותו תוך חמש דקות. הוא להוט אחרי משחקי קלפים, שותה לשכרה, מעשן ומפונק באוכל. תכונתו הבולטת ביותר היא חוש ההומור הטבעי שלו. שיחתו קוסמת לי עד כדי כך, שאני מסוגלת לבלות שעות במחיצתו."

תיאור נפלא של אישה אוהבת. היא אהבה את חוש ההומור שלו, את שיחתו, את המהפכים החריפים שבאישיותו. וקלאוזנר ממשיכה: "לפני שנתיים, כש'הבימה' שיחקה בתיאטרון-הקורפירסטנדם, ראיתי אותו יום אחד עומד בתור לקופה. דמותו מיד משכה את ליבי. מיד שמתי לב אליו, ואמרו לי אז, שזהו אותו משה ליפשיץ, הכותב את הקומדיות היהודיות. מחזהו המפורסם ביותר הוא הרשלה אוסטרופולר, שראינו לא מזמן בקראקוב. כעת חיבר מחזה הנושא את השם המשונה: המשיח בע"מ. הוא כתב גם שירים נהדרים ביידיש. ברוסיה יצא ספרון-שירים שלו, שנקרא 'דוב רוקד'. בין שיריו יש אחד, שהוא מדקלם באוזניי לעתים תכופות לפי בקשתי. שם השיר 'המלמד', ותוכנו בערך כך: מה שווה מלמד כשהוא זקן? ערכו כקליפת השום, כנר באור יום ששכחו לכבותו. איש אינו שואל לעצתו ואפילו בשאלה 'מה השעה?' אין פונים אליו. והטרגדיה הגדולה ביותר שלו היא, שכל תלמידיו הלא-יוצלחים ביותר מתקדמים יפה בחיים. ומה נעשה בסופו של התלמיד האהוב ביותר? הוא שוב נעשה מלמד!

"בליבו של ליפשיץ," ממשיכה וכותבת קלאוזנר, "התנהלו מאבקים רעיוניים כבירים. בצעירותו היה משה ליפשיץ בעצמו מלמד תינוקות דבית רבן. הרצל היה האידיאל בבית אביו הרב הגדול. אולם, לאחר מכן נסחף ליפשיץ אל עולם המשכילים הרוסים והיידישאים. הוא דבק בתורת הקומוניזם, ולבסוף לא יכול לשאתה עוד. הוא נמלט לגרמניה, הקלחת הרותחת של השכלה יהודית ובינלאומית. בגרמניה עבד עם ארווין פיסקטור וגם קשר קשרים עם הוצאת-פישר, אך בסיכום לא הגיע לשום דבר. אכן כאן בברלין יש הרבה מהגרים-שברוח כאלה, יוצאי רוסיה, לוחמים בעמדות קדמיות שאין צבא מאחוריהם, חבריו הם אלכסנדר גראנך ופרידלנד ואלכסיי גראנובסקי מן התיאטרון הקאמרי היידי במוסקבה, אבל הוא יותר ידיד שלהם משהם ידידים שלו."

קלאוזנר מספרת עוד ביומנה עד כמה אהבה לשבת בחברתו בבתי קפה, עד כמה שיעשע אותה, עודד אותה בשעות קשות והסב לה הנאות. יומנה הוא מקור נהדר לפרשת יחסיהם שנמשכה עד 1932. היא ובעלה, יהושע ברנדשטטר, הודחו מהנהלת הבימה בשנת 1936, אך היא הספיקה להרעיף על ליפשיץ שלה חסד אחרון. להביאו ארצה ולדאוג שיהיה בידו סרטיפיקט לישיבת קבע.

אוהבתו הרביעית והאחרונה: לאה גולדברג,

1911-1970

לאה גולדברג כתבה עליו ממואר-מספד נפלא במלאת 20 שנה לפטירתו בטרם עת. היא מעמידה אותו בדבריה כאילו היה חי. ושירה לזכרו מנציח את דמותו:

עשרים שנה למותו

נדפס בעיתון "על המשמר", 29.4.1960

כִּי מָוֶת יַעֲלֶה בְּחַלוֹנָיו

יָדַענוּ: מַבָּטוֹ הַמִשְׁתַּוֵעַ

הָיָה שָׁקוּף וְקַר כְּזַג עֵנָב.

וּבְעַד הַזָג הִבְלִיחַ וְקָרַב

עוֹלָם גָדוּשׁ, צָהֹב כְּיוֹם שָׂבֵעַ,

עָרִים, גַם נְהָרוֹת, גַם עֵרֶב-רָב,

שֶׁל אֲבִיבִים וּשְׁלַל פְּרִיחָה בוֹקֵעַ.

וְהוּא הָלַךְ עָמוּס עַד קְצֵה הַגְבוּל,

כַּךְ שׁוֹר עָיֵף עִם יוֹם שׁוֹקֵעַ

יוֹבִיל הַגֹרְנָה אֶת הַיְבוּל.

היא התקרבה אליו עד מאוד בשנים המעטות והאחרונות שישב בארץ. עד כדי כך התקרבה, שיש לראות בפרשת אהבתם האפלטונית, מעין הקדמה או 'משחק מכין', לפרשת אהבתה למשורר אברהם בן יצחק, כעשור שנים לאחר מכן. עדותה על כך בדבריה, שנדפסו בשנת 1960 ב"על המשמר", אינה מותירה ספקות. היא העריצה אותו, היא חיבבה אותו, היא דאגה לו, היא שיתפה אותו בעולמה הרוחני ובשיריה. לא היתה להם פרשת אהבים גופנית, כמו עם הדיוות שקדמו לה, אבל קשריהם הרוחניים העמוקים ממש מפתיעים. לא רק ארבע הדיוות שדבקו במשה ליפשיץ לאהבו הן שאלה לא פתורה, אלא גם המספדים הנרגשים של אלתרמן ושל עזריאל אוכמני, של שלונסקי ושל אליעז, הם שאלה לא פתורה. מה הילך קסם רב שכזה על חבורת משוררי "יחדיו", ועל חבורת משוררי "השומר הצעיר"? בן דמותו הגוץ והעגלגל של ביאליק עשה בהם נפלאות, כאילו היה באמת ביאליק עצמו!

וגם כך כתבה עליו גולדברג בממואר שלה:

"ידע, שאני יודעת עליו דברים רבים ושונים. חלקם מפיו, חלקם מפי השמועה, אך איתי היה תמיד מגלה רק את מיטב תכונותיו, את עדינותו, רגישותו, כוונותיו הטובות, פיקחותו העצובה וחוש הומור כמעט בלתי נדלה שבו. ואף בעצבותו היה מתגלה בו, יתר מן הכול, האדם העליז, העגלגל, רב המרץ ואוהב כל דבר יפה וטוב שבחיים. החל בתענוגות הרבים של "העולם הזה" וכלה (או – אולי – החל) בשירה. זה היה, ודאי, היסוד האמיתי והבריא שבאישיותו, אלא שמשיכתו לדברים רבים יתר על המידה עכרה בו כל כך הרבה, שהיה עליו ולברר בתוך עצמו, וזה הכביד עליו תמיד.

"ואולי היה סוד קסמו על שומעיו זה? קריאת שירה היה אחד מתענוגותיו הגדולים. לפרקים, היינו יושבים שעה ארוכה, ובמקום לשוחח קוראים שירים (רוסיים) זה באוזני זו. זה מתחיל בית וזה מסיימו. פעם, באחד הערבים נצטרף אלינו יצחק שדה, ונצטרף מיד למקהלה, וערב שלם לא עשינו שום דבר אחר, רק קראנו שירים על פה. זוכרת אני, שיצחק שדה קרא זמן רב וללא כל תקלה של זיכרון שיר ארוך של משורר רוסי (בלתי אהוב עליי ביותר) שרשרנביץ'. ומשסיים פנה אליי ואמר: 'כך זה, כל חיי אני אוהב רק שירה, וכל חיי עוסק אני רק במלחמה'... כלומר, אפילו יצחק שדה, הסייפא והספרא הוותיק, נלכד בקסמו של ליפשיץ!"

המסע לגילויו-מחדש של ליפשיץ רק החל. אבל כבר כעת הוא יצא מכלל כיתוב אלמוני לתמונת משוררים בשולחן בית הקפה, וכבר כעת הוא יצא מכלל "ואחרים". יש לו עכשיו דמות ופרצוף משלו, סדרת אוהבות גדולות מעוררת סקרנות חרוזה על אבנטו, וידידים שקנו להם שם גדול. ויש ציפייה לגילויים נוספים מחייו ומיצירתו. בגרמניה ובאוסטריה עוסקים כעת חוקרי ספרות במורשת היידיש והגרמנית שלו. ואולי גם יעסקו שוחרי תרבות עברית בפיצוח דמותו החידתית.

פורסם לראשונה ב"דף הירוק"

 * * *

יוסף אורן

מאוטופיה למיסטיקה (חלק ב' ואחרון)

על הרומאן החדש של חיים באר

"אל מקום שהרוח הולך"

אפשר שפנייתו של חיים באר למיסטיקה ברומאן "אל מקום שהרוח הולך", מבטאת את אמונתו כעת, שהמיסטיקה תצליח במקום שלהערכתו איכזבה ונכשלה עד כה האוטופיה הציונית בהגשמת מטרתה העיקרית: לקיים את ארץ ישראל בשלמותה בידי העם היהודי.

מאחר ש"אין מראים לו לאדם בלילה אלא מה שהוא מהרהר בו ביום" (83), אין לתמוה שגם החלומות אשר פקדו את האדמו"ר בשנתו עסקו בנושא שהטריד את מנוחתו בהקיץ: האם יפקוד אותו מותו בהגיעו לגיל 48, כפי שפקד את "היהודי", או שגורלו יהיה שונה מגורלו של קודמו באדמו"רות. ואכן, באמצעות סדרה של חלומות, שבהם התגלה "היהודי" לאדמו"ר בדמות שור הבר – ורמז לו שמגורלם של שני אבותיו יתקיים בו דווקא הגורל של זה שנפטר בהגיעו לשנת ה-מ"ח בחייו – מעביר באר את הקורא משני הרבדים הריאליסטיים לרובד המיסטי, שבו יסופרו ויתוארו אירועים מדהימים ואי-רציונאליים.

האדמו"ר זכה להתגלות "היהודי" אליו בחלום בדמות שור בשלושה מועדים של תחילת השנה – בראש-השנה, ביום-הכיפורים ובחול-המועד סוכות. בחלום הראשון ראה האדמו"ר שור ענק שקרניו הסתבכו בין אילנות החורש על צלע הר מושלג. מאחר שהשור היה לבן כולו, בלטו על מצחו "שלושה רישומים שחורים". השור אחז בטליתו של האדמו"ר, קרא בשמו והחריד את הדממה בגניחותיו וביבבותיו (56), אך עדיין לא הזדהה כ"יהודי".

הופעת השור בחלום השני התרחשה על רקע נופי ברור יותר: בפיסת נוף מסולע התנופפו דגלים בשלל צבעים וחבורה של גלוחי ראש בגלימות אדומות הסתכלו בהם (60). השור – יק לבן שקרניו זהב – עמד על צוק גבוה, עוטה אור כשלמה, ושלושת הרישומים השחורים על מצחו הצטיירו כעת באופן ודאי כאותיות העבריות יו"ד וקו"ף – רמז ראשון ל"יהודי", ששמותיו, יעקב יצחק, נפתחים ומסתיימים באותיות האלה, אשר בהצטרפן זו לזו הן נקראות כמילה "יַק". והפעם השור לא רק קרא בשמו של האדמו"ר, אלא גם זעק לעזרתו במשפט ברור, שצורפו בו חלקי פסוקים משני מזמורים בתהילים: "עֶזרתי ומְפַלטי אתה, אל תאחר!" (מ'-18) ו"רְאֵה עונְיִי וחלצני" (קי"ט-153).

בחלום השלישי פנה אל האדמו"ר אדם שראשו ופניו היו מכוסים, אשר ישב בסוכה ודיבר אל חבורת גברים גלויי ראש בגלימות אדומות. האיש מכוסה-הפנים הזדהה הפעם במפורש כ"יהודי" מהעיירה פשיסחא (70). אך כשהסיר את המסווה מעל פניו ראה האדמו"ר כי לאיש פני שור (76). בסיומו של החלום נפרד "היהודי" מהאדמו"ר באומרו: "השנה, יעקב יצחק'ל בני, באתי לראותך. כעת חיה תבוא אתה אלי" (82). בדבריו אלה בישר "היהודי" לאדמו"ר שנותרה לו רק שנת חיים אחת עד להסתלקותו מהעולם הזה.

האדמו"ר ניסה לשער מדוע נקצבו לחייו של "היהודי", וגם לו כממשיכו בדור הנוכחי, בדיוק מ"ח שנים בעולם הזה. את השערתו רשם ב"מגילת סתרים", שבה צירף לקרעים, שנותרו אצלו מהחלום כשהתעורר, גם את השערתו בצורת חיזיון שנברא בדמיונו. החיזיון מתרחש ב"בית המדרש של מעלה". בהגיעו לשם יחד עם "היהודי", כבר נמצא במקום גם "החוזה". ומיד התחדש ריב הדברים ביניהם, ועל כך גזרו עליהם הנכבדים בו-במקום "להיות מוחזרים לעולם" למשך מ"ח שנה בדמות חיות – "היהודי" בדמות שור הבר ו"החוזה" בדמות לוויתן (81). ונאמר להם, כי אם יתברר בתום השנים האלה, שלמדו מן הניסיון והפסיקו להתקוטט, ישולשל אליהם חבל משמים שבאמצעותו יוחזרו ל"מתיבתא דרקיעא" (82).

מעשי ניסים

נסער משלושת החלומות, החליט האדמו"ר להגשים את הצו ששמע מפי "היהודי" בחלום השלישי, וגילה לשמחה דנציגר את רצונו לצאת אל המקום ש"היהודי" הועיד לפגישתם. אחרי ש"איש סודו הנאמן" ירד לחקר הפרטים, וזיהה בעזרת אחרים שהנוף בחלומות של האדמו"ר הוא של טיבט וכי שור הבר הוא היַק הטיבטי – יצאו השניים בהסתר למסעם אל טיבט בערב ראש-השנה 2008, לחפש שם את השור הלבן בעל הקרניים הזהובות. במהלך המסע הזה התרחשו לאדמו"ר בממשות שלושה אירועים בלתי-טבעיים. מאחר ששלושת האירועים המיסטיים מקבילים לשלושת החלומות שחלם האדמו"ר לפני צאתו למסע, מן הדין לפרט אותם ולהבליט גם בהם את ההדרגתיות.

בהקבלה לחלום הראשון, התרחש הנס הראשון במכון הזואולוגי שבו נפגש האדמו"ר עם פרופ' שוֹנְג-לי. את הסבריו סיים המארח באגדה מקומית המספרת "כי פעם בארבעים ושמונה שנים משתלשל ויורד מהשמיים חבל שזור וזוהר, שמראהו כמראה הברק, קצהו האחד אחוז ברקיע וקצהו האחר נוגע בפסגתו המחותלת בערפל של אחד ההרים המתנשאים מעל לאגם, ויק זהוב צעיר, כמעט עגל, מוּרד בו ארצה, אל האדמה. במקום ההוא, על ההר, כבר מחכה לו היק הזקן שמלאו ימיו, ולאחר שהם עומדים מחרישים זה מול זה שעה קלה אוחז הזקן בחבל ועולה בו לאט לאט למרום" (54).

האגדה הזו, שבמרכזה מובלטים 48 השנים כפרק הזמן לסיום חייו של היק הזקן ולחילופי דורות בינו ובין יורשו – חילופים המתבצעים באמצעות חבל המשתלשל מהשמים לאדמה – קיבלה אחר-כך את חיזוקה בביקורם "בהיכל עליית היק הקדוש השמימה" במנזר של סֶה-רָה. במרכז ההיכל היתה מונחת אבן-הר רגילה, שעליה – סיפרו בעדותם הנזירים שראו את האירוע המופלא במו-עיניהם – רקע ברגלו האחורית "יק לבן שקרניו זהב" כאשר משמיים נשלח אליו ברק ויד נעלמה משכה אותו באמצעותו במהירות למרום. המאורע התרחש ב-1861 – "בדיוק ארבעים ושמונה שנים לאחר הסתלקותו של 'היהודי הקדוש'" (218-217).

הנס השני התרחש לאדמו"ר בהקבלה לחלום השני, אחרי שקיבלו מהנזיר בטְרֶ-יֶרְפּה את מפת פיזורם של היקים החופשיים בטיבט. בתום ארוחתם פרש האדמו"ר להתפלל. וסלנה הזדרזה להזעיק את אוסקר כדי שיצלם את האדמו"ר כשהוא מתפלל בשדה, סמוך לשלושה יקים שליחכו עשב. וזה מה שקלט אוסקר במצלמת הווידיאו שלו: "פתאום חדלו הבהמות לאכול, הגביהו את רגליהן הקדמיות ועמדו על רגליהן האחוריות כעמידת איש. - - - כשפסע הצדיק שלוש פסיעות לאחור וסיים את תפילתו, הורידו היקים את רגליהם הקדמיות ארצה וחזרו ללחך את העשב כמקודם" (259).

מופלא ומיסטי משני האירועים הקודמים הוא האירוע שהתרחש לאדמו"ר – בהקבלה לחלום השלישי – על חוף הנַאם טְסוֹ "האגם המלוח הגבוה בעולם," שאליו הגיעו לפני כניסת השבת. הפעם הזדרזה סלנה להצטייד במצלמת הווידיאו כדי לצלם את האדמו"ר ואת דנציגר בלבוש השבת המסורתי שלהם שקועים בתפילתם. וזה מה שראתה וקלטה המצלמה: "מבין שני ניצבי אבן יצא לקראת המתפללים יַק לבן אדיר ממדים, גדול כמעט כפליים מן היקים שהארץ מלאה אותם. - - - באפס קול קרב היק הזקן אל רבי יעקב יצחק, וכשהיה ממש לידו שרבב את לשונו וליקק את פניו. - - - כמי שלרגע הזה חיכה ימים רבים, ליטף (האדמו"ר) את פניו של היק שהרכין ראשו לפניו, נשק לו על מצחו, ליתר דיוק על האותיות יו"ד וקו"ף הכתובות שם - - - וכמו על-פי אות שניתן מגבוה עקר היק ממקומו וחזר לאיטו אל אחיו המחכים לו בין שני האוהבים שנהפכו לנציבי אבן" (314).

  שלושת האירועים המופלאים האלה בישרו את ההתרחשות המיסטית שציפתה לאדמו"ר בסיום מסעו בטיבט. עוד לפני שנפגש האדמו"ר עם הנזירה הזקנה מהמנזר ברְטינְג, "נח מבטו על עץ אחד, זקן עד מאוד, שאחד הברקים היכה בו ושרף את ליבו - - - ואף שאוּכַּל כולו, הוציא פרח ויצֵץ ציץ," וכמי שליבו ניבא לו את סופו אמר לסלנה: "הנה, זה 'היהודי הקדוש'!" (296). אחר-כך פגש את הנזירה, ואף שלא נפגשו קודם, הצטיירה שיחתם כממשיכה שיחות קודמות ביניהם (299), ובמהלכה הבטיחה לו הנזירה, כי אחרי שיעפיל שנית אליה, בסיום מסעו בטיבט, יפגוש על ההר את "היהודי" שנתגלגל ביק. אף שאוסקר וגם סלנה ניסו אחר-כך להניאו מלשוב אל בית-המנזר המבודד של הזקנה, התעלם האדמו"ר מנימוקיהם וחזר לשם כדי לפגוש את "היהודי" – מטרת נסיעתו לטיבט.

הפגישה בין האדמו"ר ו"היהודי" מתוארת כאירוע קוסמי. היא מתרחשת ביער הערערים, שבמקורות הוא יער הבודדים והגלמודים. סערה פתאומית החלה אחרי שהאדמו"ר העפיל להר. השמש נאספה ואפלה כיסתה את ההר. השמיים רעשו והאדמה רעדה. אוסקר זיהה שהיו אלה טורנדו ורעידת אדמה. ואחרי הרעש – אש ברקים. אחד מהם פגע בערער עתיק יומין "ועשהו בן רגע גוש פחם" – "ואחר האש קול דממה דקה - - - וקול מרכבה נשמע על ראשי ההרים, ומתוך הערפל המחשיך לארץ ביום אור ראה שמחה בונם (דנציגר) יק ענק רוכב על במתי עב - - - עד שנבלע בין הערערים - - - והיק הקדוש זינק ממעבה היער ועלה בסערה השמימה ועל גבו הצדיק." ובעוד שמחה מזעק כאלישע "'אבי-אבי, רכב ישראל ופרשיו', ראה פתאום את היק מנער מעליו את רוכבו ומפילו אל הערפל הפרוש תחתיו" (376-374).

פרקי ה"אפילוג"

טוב היה עושה חיים באר לו סיים כאן, בסיום פתוח לכאורה, את עלילת ספרו, כי כאן הגיעה לשיאה – במותו של האדמו"ר, במהלך הפגישה עם "היהודי", בדיוק כפי שקצב לו גורלו – בשנת חייו ה-48, הגיל שבו סיים גם "היהודי" את חייו הגשמיים. אך מאחר שהשעין את רובד המיסטי על שני רבדים ריאליסטיים, שפותחו בשקדנות רבה עד לסצינה שיאית זו, נאלץ באר להשלימם, ולספר מה אירע עם גיבוריו אחריה. ועקב כך נוספו בסיום הרומאן פרקי "אפילוג", שבהם חזר באר אל הרבדים הריאליסטיים וסיפר, כי האדמו"ר נפצע בסערה על ההר באופן אנוש, וכי עמיתיו למסע – ובראשם, כמובן, סלנה אהובתו – שעמדו חרדים בשיפולי ההר וקיוו לשובו בשלום מפסגתו, נחלצו להצילו. בכך לא הסתפק, אלא גם הוסיף ב"אפילוג" שלושה פרקים, מעמ' 405 ואילך, שבהם סיפר על האירועים בחצר החסידות האוסטילית אחרי פטירתו של האדמו"ר ועל ביקורה בישראל של סלנה במעוזו של אהובה בבני-ברק.

אילו סיים באר את הרומאן במוות המעורפל-מיסתורי של האדמו"ר, באירוע המיסטי שכה הצליח ושיכנע בתיאורו, היה מצדיק בעזרת תובנות שאינן לוגיות-רציונאליות גם את הניסים שאירעו לאדמו"ר קודם לכן, גם את הרגשת האדמו"ר, כי חייו כבולים לגורל שקצב לו רק מ"ח שנות חיים בעולם הזה, וגם את החזיונות שחזה האדמו"ר על אבותיו הצדיקים – "החוזה" ו"היהודי". מלבד שפרקי "אפילוג" אלה מיותרים מבחינה ספרותית, כי הם מספקים מידע בלבד על קורות הדמויות אחרי שהמסע לטיבט הסתיים, הם גם מפוגגים את הרושם העז שהותירו הפרקים של הרובד המיסטי.

שיפוטם של הפרקים האחרונים ברומאן באופן זה וגם ההסתייגות מפרקי הרובד הארוטי, נועדו להצביע על ייחודו של הרובד המיסטי ועל ההישג הספרותי הנדיר שהגיע בו באר מבחינה ספרותית. עם זאת, אין השיפוט הזה ממעט מן העובדה, שגם הרובד הארוטי – לוא נבחן רק לעצמו – ולא כל שכן הרובד הפיקרסקי, כתובים היטב ומשקפים את יכולותיו המיוחדות של באר לתאר סצינות מורכבות, שלא קל להמחישן במילים, ולהגישן בעברית העשירה והמהודרת שבה הוא כותב את עלילות ספריו. הטענה העיקרית בשיפוט זה מתמקדת בחוסר-ההתאמה בין פרקי הרובד הארוטי ופרקי ה"אפילוג" לבין פרקי הרובד המיסטי.

בעבותות הזמן

אף שבעלילת הרומאן, כפי שהוגש לקורא, אין שום התייחסות גלוייה ומפורשת לאקטואליה, רמזה הכותרת של מסה זו, שבכלל יצירתו של חיים באר מבטא הרומאן החדש שינוי בעמדתו כלפי נושא אקטואלי, המעסיק אותו בדיוק כפי שהוא מעסיק את סופרינו האחרים. כזכור, ביטא באר ברומאנים "נוצות" (1979) ו"עת הזמיר" (1987), באופן סאטירי ובהשפעת הזמן שבו נכתבו את אכזבתו מהאמונה אשר החזיק בה עד מלחמת יום-כיפור, שבעזרת הדבקות באוטופיה הציונית, אשר כוחה התחדש אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, יוגשם חזונה על השבת ארץ ישראל בשלמותה לעם היהודי. השקפתו של באר ביחס לחזון הזה נותרה בלתי ברורה מאז נפרד בשני הרומאנים האלה מהאוטופיה, אחרי שפסק להאמין בכוחה להתממש, ועד הופעתו של הרומאן "לפני המקום" (2007), שהופיע שנים אחדות בלבד אחרי שדעכה האינתיפאדה – מלחמת הטרור הרצחנית של הפלסטינים, שכוונה לא רק נגד לובשי המדים, אלא בעיקר נגד האזרחים במדינת-ישראל.

בעלילת "לפני המקום" סיפר באר על חרדה שמילאה אותו בימי האינתיפאדה השנייה, פן אלה ימיה האחרונים של המדינה. למעשה ביטא באר את הרגשת הרִיק שהותירה בו הפרידה מהאוטופיה, אחרי שהתרופפה אמונתו ביכולתה של הציונות להגשים את חזונה. בלי הגיבוי של האוטופיה, המעניקה כוח להאמין גם במה שמצטייר כבלתי-אפשרי להשגה, ישב וכתב בימי האינתיפאדה הזו רומאן דיסטופי בשם "מילים ללא ארץ" – כך גילה באר ברומאן "לפני המקום" – שאותו גנז אחרי שנוכח, שהמדינה שרדה את האינתיפאדה והצליחה להתאושש מפגעיה ונזקיה. ברומאן הדיסטופי הזה טען, כי בדומה לתוכניתם של הנאצים במלחמת העולם השנייה למחוק מעל פני האדמה את "הציוויליזציה היהודית", כך שואפים הערבים להביא כלייה על "הציוויליזציה הציוניות" באמצעות האינתיפאדה. לפיכך הטיל על גיבור הרומאן להציל לפחות מכיליון במועד את הספרים שנכתבו בשנות קיומה של המדינה מפני "נחילי הברברים ממחנות הפליטים בשועפאט, אל-ערוב וענאתא," לפני שיפשטו על הספריה הלאומית בירושלים ויעלו באש את כל אוצר הספרים שבאולמיה ובמרתפיה*.

על בסיס המידע הזה ברומאן "לפני המקום", שבו התוודה באר על השפעתה החזקה של האקטואליה עליו ועל כתיבתו, מוצדק לשער, שגם ברומאן הנוכחי, המצטייר כרחוק מכל ספריו הקודמים מ"המצב" ומ"הסכסוך", הצפין את תגובתו לממשות שלנו. ולכן, אף ש"הסכסוך" מוזכר ברומאן רק פעם אחת, בוויכוח שהתלהט בין דנציגר לסלנה (292-290), אפשר שגם פנייתו של באר ברומאן הזה, לעסוק במיסטיקה ולהמחיש את כוחה האדיר להשפיע על המתרחש בממשות, מבטאת את אמונתו כעת, שהמיסטיקה תצליח במקום שלהערכתו איכזבה ונכשלה עד כה האוטופיה הציונית בהגשמת מטרתה העיקרית: לקיים את ארץ-ישראל בשלמותה בידי העם היהודי. במילים אחרות: חיים באר מילא ברומאן החדש במיסטיקה את החלל והרִיק שהותירה אצלו הפרידה מהאוטופיה ב"נוצות" וב"עת הזמיר".

הקורא ודאי שם לב שברומאן החדש מייחס באר משמעות מיסטית לפרק זמן המקיף 48 שנים. זהו מספר השנים שנקצב לחייו של "היהודי" וגם לחייו של האדמו"ר. נכבדי ה"מתיבתא דרקיעא" בחזיונו של האדמו"ר קצבו מספר שנים זה לגירושם של "החוזה" ושל "היהודי" מחברתם וקבעו שרק בסיומן של שנים אלה יוכלו הניצים הבלתי-נילאים לשוב למתיבתא שלהם. ובאגדות הטיבטים נקבע מספר שנים זה כמועד לחילופי דורות בין היקים הקדושים. הייתכן שכעת, אחרי שהפסיק להאמין בכוחה הגואל של האוטופיה והחל לבטוח בכוחה הגואל של המיסטיקה, מנבא באר – באמצעות החזרה בעלילת הרומאן באופנים שונים על 48 השנים כפרק זמן הדרוש לשינויים גורליים – על אירוע ניסי שעומד להתרחש לנו?

ואשר לזיהוי האירוע הזה: מצד אחד הוא קשור לשנת 48 במאה שחלפה, שנת ייסודה של המדינה, אך מצד שני עליו להתקשר לסיום "הסכסוך" המאיים מאז על קיומה. ולכן, סביר לשער, שבחוזרו שוב ושוב על מספר השנים הזה, כיוון אותנו באר לשנת 2015, שהיא השנה שבה נציין חלוף 48 שנים מאז מלחמת 1967, שבתוצאותיה מתמקד "הסכסוך", אף שהערבים מחממים בה-בעת על אש נמוכה את אי-השלמתם עם תוצאות מלחמת 1948, ורק מסיבות טקטיות מצניעים לפי שעה עובדה זו. ואם השערה זו נכונה, אזי כיוון אותנו חיים באר ברומאן הזה לצַפות בשנת 2015, להתרחשותו של אירוע ניסי וגורלי בתולדותיו של העם היהודי ובחיי מפעלו בציון, כי בו תירש תקופה חדשה את התקופה הישנה ורווית הדמים. ועיקרו של השינוי: תסתיים התקופה בת 48 השנים שהוקצבה ליק הזקן ותיפתח תקופה חדשה – תקופתו של היק הצעיר.

ואם קלע הפירוש בהשערתו זו על הבשורה שהוצפנה על-ידי חיים באר בעלילת "אל המקום שהרוח הולך", מוצעת לחיים באר ההצעה הבאה: אם חזרת בעיניים מצועפות כיסופים להאמין בהגשמת חזונה של הציונות בעזרת גאולה מיסטית מידי שמיים, במקום להמשיך ולהאמין באופן מפוכח בכוחה הגואל של האוטופיה הציונית להגשים חזון זה, כדאי לך אחרי הרומאן הזה לשקול מחדש את הסרת הכיפה, שהרי מיסטיקה מצדיקה את חבישתה מחדש על הראש.

- - - - - - -

* בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" נכלל הפירוש המלא לרומאן זה בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008).

אהוד: כולי מלא חרדה מפני שנת 2015 שבה תימלאנה לי 79 שנים – ולכן מהיום והלאה אני חדל לכתוב רומאנים ריאליסטיים ארוטיים פורנוגראפיים היסטוריים נידחים ופונה רק אל המיסטיקה והסימבוליקה שאין כמותן לשובב את נפש הביקורת הספרותית העברית מימי עגנון וקורצווייל, כדברי הפתגם הערבי: "אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל הימים רק מחרבן ומתפלל, מחרבן ומתפלל!"

* * *

משה שפריר

שיר ערש בנוסח בריטי

נומה, נומה בן חמוד, שׂתום-עין וגִבֵּן.

לשכנתנו לִיזִי אִינְזִיל בת היתה, גם בן.

לשכנתנו ליזי אינזיל גם היה גַרזֵן;

ואחר שהיא הִכּתה היטב בו את הבן,

היא מיד הרגה גם את בתה בְּמוֹ-גרזן.

– נומה, נומה בן חמוד; כן נומה בן מסכּן...

נומה, נומה בן נחמד, כְבַד-שֶׁמַע ואִלֵּם.

דן למוֶת השופט את ליזי, את האם.

היא הוּבלה בראש חוצות – ובמבט דומם

הועלתה אל הגרדום אל מול קהל זועם.

זה היה סופה של ליזי, – סוף די מקומֵם.

– נומה, נומה בן נחמד; כן נומה בן מסכן...

נומה, נומה בן מתוק, בלי-עַין וּשְׂעָרָה

פה שוכבת ליזי אינזיל, – אם כה צעירה.

אמש כאן קברו אותה, – חזרה אל עֲפָרָה.

היא הלילה כבר אינה שוחה עוד בנהר,

היא הפסיקה לעשן מקטרת וסיגר.

– נומה, נומה בן מתוק; כן נומה בן מסכן...

נומה, נומה בן יקר, חסר-מזל ואב.   

אם עכשיו נשאל את גברת אינזיל לשלומה

– היא עוד לנו תענה בקול רֶפֶה: "תודה,

אל-נא תדברו ותשאלו אותי יותר,

כי אני כבר מעשנת משהו אחר".

– נומה, נומה בן יקר; כבר נומה בן ממזר !

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

יאטרוגנזיס – מימשל אובמה והמדינה הפלסטינית

יאטרוגנזיס (iatrogenesis) זה מונח רפואי המתאר מצב בו כתוצאה מהטיפול הרפואי חלה הרעה במצבו של החולה (על-פי-רוב באופן משמעותי). זה גם כולל מצבים בהם המחלה עצמה היא תוצאה של הטיפול הרפואי. כבר בזמנים קדומים הייתה מודעות לנזק הפוטנציאלי שיכול להיגרם על-ידי הרופא, ולכן מרכיב חשוב באתיקה הרפואית הוא הכלל בראש ובראשונה המנע מלגרום נזק (primum non nocere).

אובמה למד משפטים ולא רפואה, כך שיש לי ספק אם הוא מודע לאתיקה הזאת. במבט לאחור על ביצועיו כנשיא במלאת עשרים חודשים לשבתו בבית הלבן, לא נראה שגם אם הוא היה מודע לכך זה היה מזיז לו. זה הרושם המתקבל כשמקשיבים לנאומי הבחירות אותם הוא נושא במערכת הבחירות הנוכחית. בהופעותיו בימים אלה אובמה מזכיר את הסיפור המקראי על תגובתו של רחבעם כשהעם התלונן על עול המסים – "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים." המעניין הוא שבסיפור המקראי מודגשת העובדה שלמרות שרחבעם התבטא "קטני עבה ממותני אבי," דבריו לא היו בחזקת "שליפה מהמותן," אלא שהם נאמרו בעקבות התייעצויות של המלך שנמשכו שלושה ימים (!) עם הזקנים ועם הילדים אשר גדלו איתו. מעניין היה לשמוע את תגובתם של דוד אקסלרוד ורם עמנואל על הסיפור הזה. רם עמנואל כבר "הצביע ברגליים" וכמוהו יועץ כלכלי בכיר אחר של אובמה – לארי סאמרס, שהיה שר-האוצר במימשל קלינטון. יש שמועות שגם דוד אקסלרוד בדרך החוצה אבל לא ראיתי אישור לכך בשום מקום. בקיצור, העכברים בורחים מהספינה הטובעת.

בניגוד למלך מידס עליו מסופר במיתולוגיה שכל דבר שבו הוא נגע הפך לזהב, אצל אובמה כל דבר בו הוא נוגע יוצא ניזוק. זה נכון במיוחד כאשר מדובר ביוזמות ש"הצליחו" – חבילת התמריץ וה"רפורמה" במערכת הבריאות. תקצר היריעה מלתאר את התמונה המלאה – גם כרך עבה לא יספיק. דוגמאות בודדות תספקנה.

הכלכלה של אובמה

הנושא הכלכלי רחב מכדי לכסות אותו במאמר בודד. אתרכז לכן באספקט אחד: אספקט שמנקודת מבטו של האזרח הפשוט הוא קרוב לוודאי החשוב ביותר – האבטלה. במשך 23 שנה – מ-1986 עד 2009 היתה רק שנה אחת בה שיעור האבטלה עלה על 7% (7.5% בשנת 1992). במשך 17 מתוך אותן 23 שנים, כולל כל שנות כהונתו של בוש עם המכה שהכלכלה האמריקאית ספגה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, שיעור האבטלה היה מתחת ל 6%. אובמה הצליח ל"תמרץ" את שיעור האבטלה קרוב ל-10% כאשר הסיבה היחידה לכך ששיעור האבטלה לא עבר לתחום הדו-ספרתי היא כמאה אלף מועסקים זמניים במפקד האוכלוסין שהחוזה שלהם ייגמר בסוף השנה. יתרה מזאת, כ-45% מהמובטלים שאיבדו את מקומות עבודתם (6.7 מיליון בערך) נמצאים מחוץ למעגל העבודה כבר למעלה משישה חודשים – שיא חסר תקדים. עם הפרסום בשבוע שעבר (8 באוקטובר 2010), של נתוני האבטלה לחודש ספטמבר, אנחנו מגיעים לתקופה רצופה של 14 חודשים בהם שיעור האבטלה מתייצב מעל ל-9.5%. זה "שיא" שלא נראה כמוהו מאז השפל הכלכלי של שנות ה-30 של המאה הקודמת. אובמה, כדי להצדיק את אישור חבילת התמריץ ללא דיון בקונגרס, הבטיח עם כניסתו לבית-הלבן שזה ישמור את רמת האבטלה מתחת ל-8%. היום הפזמון השתנה במקצת. היום הקו הרשמי הוא שבזכות התמריץ כמיליון וחצי מקומות עבודה "ניצלו".

עמדתו של אובמה היא שאם התרופה (התמריץ) הרעה את המצב, הפתרון הנכון הוא להגדיל את המינון (לתת תמריץ נוסף). בינתיים, בלי להסמיק ובלי למצמץ בעיניים, אובמה וההנהגה הדמוקרטית ממשיכים עם התקליט השחוק של "הכל באשמתו של בוש, שמונה שנות כהונתו של בוש הן הסיבה לאבטלה. אנחנו לא בעסק." התקשורת הממוסדת נותנת להם גיבוי מלא. נותרו פחות משלושה שבועות עד שהבוחר יגיד את דברו וכולנו נלמד מכלי ראשון על מידת ההצלחה של הלוקש הזה.

לא נראה שבעתיד הנראה לעין המצב עומד להשתנות, יתרה מזאת, האג'נדה אותה אובמה מתעקש להמשיך ליישם היא מתכון להנצחת המצב הקיים וקרוב לוודאי אפילו להרעתו. שנים רבות תעבורנה עד שרמת התעסוקה תחזור לרמה בה היא היתה בזמנו של בוש.

מדיניות חוץ וביטחון

כאן שוב התחום גדול בשביל מאמר בודד ולכן אסתפק בהערות כלליות על התנהלותו של אובמה כמנהיגה של מעצמת-על, וכן אתייחס לניסיון הכושל להכתיב פתרון לסכסוך הישראלי ערבי. נו, איך אפשר בלי?

בעייתו של אובמה היא שהוא עדיין לא הפנים את המשמעות של להיות נשיא ארה"ב. החוקה של ארה"ב מגדירה בצורה ברורה את מעמדן ותפקידיהן של רשויות השלטון – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. משפט הפתיחה בהגדרת תפקידו של הנשיא קובע שהנשיא הוא המפקד העליון (Commander in Chief) של הכוחות המזוינים. ישנם תפקידים נוספים שביצועם הוא באחריותו של הנשיא, וכן יש פעולות שלצורך ביצוען הוא חייב לקבל את אישור הקונגרס (בדרך כלל הסנאט בלבד) לפעמים ברוב רגיל ולפעמים ברוב מיוחס. הסדר איננו מקרי. אף אחד אינו מטיל ספק בכך שנושא הביטחון הוא בראש סדר העדיפויות. אובמה, בניגוד לכל הנשיאים שקדמו לו, רואה את האחריות לביטחון האומה כ"אחת מני רבות שכולן שוות ערך." למעשה קשה מאוד להשתחרר מהרושם שהוא מתייחס אליה כמטרד. אין כל פסול בכך שנשיא חותר ליישום האג'נדה שלו – לשם כך הוא נבחר, אבל כאשר זה בא על חשבון התפקיד העיקרי שהחוקה הועידה לו, הנשיא למעשה מועל בתפקידו.

במהלך ההיסטוריה היו לארצות-הברית היו כמה "נשיאי מלחמה". הבולטים שבהם היו לינקולן, ווילסון, פרנקלין רוזוולט, טרומן ובוש הבן (אני מתייחס כאן רק למלחמות ברמה גלובאלית ולא למבצעים או תקריות מקומיות כמו הפלישה לפנמה או ההפצצות של קוסובו או מלחמת-המפרץ במהלך כהונתו של בוש האב). שלושת הראשונים למעשה יזמו את המלחמות שבהן הם היו מעורבים. גורלם של שני האחרונים – טרומן ובוש הבן, היה שזה נפל עליהם ללא כל התראה ו/או הכנה מוקדמת. השאלה איך אובמה היה נוהג בנסיבות דומות היא נושא לדיון בפני עצמו.

אובמה הוא הנשיא הראשון שקבל את מוסרות השלטון כאשר ארה"ב נמצאת במצב מלחמה. זאת מלחמה המתנהלת בצורה השונה לחלוטין מכל מה שמוכר מההיסטוריה. בהשאלה מדבריו של סגנו של הנשיא ניקסון [ספירו אגניו] כאשר הוא הורשע בקבלת שוחד – הממזרים שינו את כללי המשחק (The Bastards Changed the Rules). הכללים החדשים מחייבים חשיבה יצירתית ופיתוח אסטרטגיות הולמות, אבל מצד שני הכללים החדשים גם מאפשרים לפתח מנגנון הדחקה באשר לעצם ההכרה בעובדה שישנה מלחמה. אצל אובמה המנגנון הזה עובד "שעות נוספות" והוא מתעלם לחלוטין מתפקידו כמפקד עליון. הוא פשוט מסרב להכיר בכך שארצו נמצאת במלחמה. במקום לחתור לניצחון הוא מחפש "אסטרטגית יציאה" – אני משתמש כאן בהגדרה של העיתונאי/הסופר בוב וודוורד מהוושינגטון פוסט, עיתון שאיננו נמנה על מבקריו של אובמה. יועציו של אובמה שכחו להסביר לו שממלחמה לא "יוצאים". במלחמה מנצחים או מפסידים. אין אפשרות שלישית. לפעמים זה הולך מהר ולפעמים זה לא הולך כל כך מהר; לפעמים זה נמשך שנים ובהיסטוריה היו גם מקרים בהם זה נמשך דורות. מלחמה לא מסיימים באמצעות צו נשיאותי או על-ידי קביעה שרירותית של מועד סופי. זה נראה אולי מוזר לאובמה, אבל גם לצד השני יש מה לומר.

הדברים מקבלים פרספקטיבה שונה כאשר אנחנו מגיעים למזרח-התיכון. מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-ערבי ואופן הטיפול בו הם הדוגמא הטובה ביותר שאפשר למצוא לחוקי פרקינסון, שאחד המרכזיים שבהם הוא הזמן והמאמצים המושקעים בנושא הם ביחס הפוך לחשיבותו של הנושא.

החוקים האלה נוסחו ע"י חוקר והוגה דעות בריטי בשם פרקינסון (Cyril Northcote Parkinson) בספר שהתפרסם בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הספר, הכתוב בנימה הומוריסטית, עוסק בתהליכי ניהול וקבלת החלטות. למרות שספרו של פרקינסון נכתב על האדמיניסטרציה הבריטית, תקפותם של החוקים היא אוניברסאלית.

באשר לסכסוך הישראלי-ערבי, חוק פרקינסון "היכה" פעמיים, וכתוצאה מכך תוצאותיו הן הרבה יותר הרסניות ממה שמקובל בנסיבות אחרות.

המכה הראשונה היא העיסוק האובססיבי בסכסוך הישראלי-ערבי שמאפיל על בעיות אחרות של האזור ושל העולם, בעיות שרובן ככולן הן הרבה יותר חמורות. ל"זכותו" של אובמה יאמר שבנקודה הזו הוא לא הראשון, ושהבעייה חורגת מעבר למדיניות החוץ של ארה"ב. מימשלים קודמים השקיעו זמן ומאמצים ללא כל פרופורציה בניסיונות נואלים להביא גאולה לעולם באמצעות מציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי. גופים נוספים כמו האו"ם, האיחוד-האירופי ושורה שלמה של ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) – גם הם לא טומנים ידם בצלחת. כדוגמא אחת מני רבות, שרי החוץ של האיחוד-האירופי הקדישו יותר ממחצית הישיבות החודשיות שלהם (12 מתוך 22) בשנתיים האחרונות לדיונים בסכסוך הערבי-ישראלי, נושא בו תרומתו של האיחוד-האירופי היא שולית אם בכלל.

ההתמכרות לנושא, התמכרות הנושאת את כל הסממנים של הפרעה נפשית הידועה בכינוי (OCD Obssessive Compulsive Disorder), היא במהותה אמצעי הסחת דעת המונים (Weapons of Mass Distraction או WMD בקיצור). כדאי לציין במאמר מוסגר שבקונטקסט של המאבק לדה-לגיטימציה של מדינת-ישראל אמצעי הסחת דעת המונים יכולים להיות לא פחות קטלניים מאשר אמצעי השמדת המונים (Weapons of Mass Destraction), אבל זה נושא לדיון אחר.

המכה השנייה, וכאן אנו מגיעים לתרומה אוריגינלית של אובמה – היא הטיפוס המיותר על עץ הבנייה בהתנחלויות, הנושא הכי פחות רלוונטי לסכסוך. נושא שאפילו בעזרת מיקרוסקופ לא ניתן להבחין במידת השפעתו על הסכסוך. נושא שבהסכמי אוסלו (גם בהצהרת העקרונות המקורית וגם בהסכם רב העמודים שפרס וערפאת ניסחו יותר מאוחר) מוזכר בקושי בשתי מילים. הנושא הזה הפך בין לילה להיות הנושא היחיד בו עוסקים כולם. מכל הבעיות העומדות בפני העולם, בנאומו בפני עצרת האומות המאוחדות, אובמה לא מצא שום דבר אחר לעסוק בו חוץ מאשר הבנייה בהתנחלויות. התוצאה היחידה של ההתעקשות הבלתי מובנת על הבנייה בהתנחלויות היא שאובמה דחק את אבו-מאזן לפינה והביאו למצב בו לא היתה לו כל ברירה אלא להפסיק את המו"מ. גם אם זה לא נעשה במכוון את הנזק שהוא גרם ספק אם ניתן יהיה לתקן.

אובמה סיים את הופעתו בעצרת האומות-המאוחדות עם הבשורה המרגשת למשפחת העמים: למועד הזה כעת חיה, עם חדש – עם פלשתין – יצטרף אליכם. בעוד שנה אפשר יהיה לומר על הבשורה הזאת, בפרפראזה על דבריו של מארק טוויין, "החדשות אודות ייסודה של מדינת פלשתין היו קצת מוגזמות."

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "יאטרוגנזיס - מימשל אובמה והמדינה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 15 באוקטובר 2010.

* * *

גרימי

אודי שלום,

"ניס" הם כמובן האגוזים, בהם שיחקו אבותינו בגולה בחג הפסח.

הפזמון העברי נולד בעקבות הופעת הלהיט "אישקדרה".

ואיך זה שאינך זוכר את נוסח עין-גדי? (או אולי זה הושר בקדנציה אחרת שלו, אחרי עזיבתך):

ואצלנו מְרַכֵּז המשק

החבר בֵּנִיס

כל אחד פה מתכופף בלי חשק

והמרכֵּז מכניס

בברכה

גרימי

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ד / חלק שני

"קום!" מעיר איברהים את תופיק במשיכה חזקה באברו.

בחלומו, תופיק עדיין פושק מאחור את גבעות הבשר הרך של הילד, ששייכות, כמה מוזר, לגוף הערום של גברת בן-עמי. "אי! אי!!!" הוא נלפת בבהלה. "למה? לא עשיתי כלום! בחיי!"

 "על מה אתה מדבר? יא אהבל!" הוא מרפה ממנו. "קום! יא אהבל! הולכים לקחת מהיהודים את הרובים של יוספיה."

 "אז מה אתם רוצים ממני?" מתחיל תופיק טרוט-העיניים לבכות.

 "אתה עובד שם. יודע הכל."

 "רק אני? חצי הכפר עובד אצל אבו-ז'וזף."

 "אבל אתה סיפרת שמהחלון של היהודים שאתה עובד אצלם אפשר לראות את הרובים!" אומר חברו של איברהים.

 "ושאתה יודע איפה מחביא קורבוראל שבילר את המפתח!" מוסיף איברהים.

 "וי לי! וי לי! מה עשיתי? – "

 "יאללה, תלך איתנו, תהיה גיבור!"

 "איפה הרחמים שלכם? אני רק סתם ככה, התפארתי, יעני..."

איברהים תופס את ידו של תופיק ומתחיל לסובב אותה לאחור.

 "תרחמו על הילד..." מתערבת האם מפינת הבקתה הדלה. במזבלת הכפר הסמוכה נובחת עדת כלבים.

 "אני יתום. אבא שלי, ירחם אותו אלוהים, הלך, השאיר רק אותי לדאוג למשפחה. אם יאסרו אותי, מה יאכלו? איפה יגורו?"

איברהים מהדק את תנועת הסיבוב של היד לאחור, כאומר לשבור אותה.

 "אתה פוחד? מלקק ליהודים בתחת? חולם בלילה על הבנות שלהם..."

 "עבדתי הרבה שנים אצל החוואג'את ביוספיה. הם אנשים טובים. למה ילך לשם הילד? חבל, חבל עליו..." בוכה האם.

 "ראינו מה יצא מזה שעבדת שם אצל חוואג'ה איסכנדר! יא מסעודה, יותר טוב תסתמי את הפה שלך!" זורק איברהים בבוז, וממשיך לענות את תופיק.

בעיני מסעודה נדלק זיק טירוף, כמאיימת להתנפל על איברהים, אך הזיק כבה מיד והיא שבה לכניעותה ולבכייה.

 "טוב, טוב, אני בא! יא אמא, אל תבכי!"

תופיק תוחב את כפות-רגליו היחפות בנעליים, ויוצא רועד עם מעניו אל הלילה האפל, יוצא כמו שהוא, לבוש, כי הוא ישן בבגדיו.

*

חם. חם מאוד. הטרקלין הצר של השטרנבאכים עמוס רהיטי-עץ כבדים ששולט בהם צבע חום-שחור, וגדוש תמונות נוף יער, אחו ואגמים, הכל בגוונים של אירופה. חברי החוג המוסיקלי יושבים במעגל מורחב ומתמכרים בעיניים כמעט עצומות לצלילי הסימפוניה השנייה של מאהלר. כפות רגליהם טופפות לעתים בחשאי בנעליהם למשמע קטע קצבי של שיר-לכת או של ריקוד, מזמזמים בלא-קול ומניעים ראש, יודעים בעל-פה את היצירה.

הנזי מחליף תקליטים ומזיע. לוצי אשתו יושבת ליד ולטר שיינקראוט. זרועה נוגעת בזרועו של ולטר, האדמדמה כפרוסת שינקן ומצמיחה שערות צהובות. נודפים ממנו שיירי ריחות של לחם, חמאה, נקניק ועזים. מבטו, הרגיל לעקוב אחר לוצי מבעד לחלון הגדול, המרושת, שקבוע בחזית חנותו מעבר לרחוב החול, מתלכסן עתה לעבר חולצתה הדקה. הבד מסתיר בקושי את זוג הגבעות השופעות, הבהירות, שמתערסלות עם מתיקות הכינורות, קרבות ומתרחקות ומזדקרות עם התחזקות המנגינה, כנכונות לקרב. כעבור שעה ויותר, מגיע תור המקהלה והסולו בפרק האחרון, הקודר-המרחם, וקולה של זמרת הקונטראלטו מתנשא מעל לכל:

 "האמיני, נפשי, האמיני: מאומה לא יאבד לך! לך הוא, לך, שלך, מה שנכספת! לך, מה שאהבת, מה שנאבקת – לך!"

הלא אלה ממש הדברים שהוא מבקש להציע ללוצי, מרגיש ולטר, וגם היא בוודאי חשה זאת, במגע המרפרף של שערות זרועו המדגדגות את זרועה החלקה, שכולה לובן. החתך בכף-היד צורב, אך הוא אינו חש בו. עכשיו שרה באוזניו סולנית הסופרנו, כמו בשם לוצי: "האמינה כי לא על-חינם נולדת, כי לא לשווא חיית, סבלת!" – והמקהלה מחזקת בתרועת גברים חגיגית, עם הטובה הצרודה והחצוצרות, את האהבה האילמת המתקיימת, הוא מאמין, בין שניהם: "מה שכבר צימח, צריך לגווע, הגווע – שוב לצמוח! אל חיל ורעד! היכון לקראת חיי עד!"

*

לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי. אני רואה את סבא מניח מידיו את המזלג והסכין ומספר א-פרופו נפוליאון והקיבה לשתי האחיות מהודו כיצד הוא פוגש בנעוריו בירושלים את אהרון פראנצויז, יליד אלזאס, שהיה בצעירותו קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף במלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו.

כאשר פוגש סבא בפראנצויז, האיש כבר ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של בונפרטה. ידי החייל הוותיק דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר כבר לתקופת הילדות. באחד הימים מגיעה אניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו, רב-החובל וקציניו עולים לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לובש אהרון פראנצויז מדי-צבא עתיקים בכחול, אדום ולבן, ואלה הולמים שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנתו. הקצינים עורכים טקס צבאי בסמטה, לפני חדרו הדל, מניפים דגל, תוקעים בחצוצרה, מנגנים את המרסילייז. סבא שר, בקול בריטון נאה, בפני שתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו, שטרם שמעו את סיפורו – את תחילת ההימנון הצרפתי, שאני כל-כך אוהב, ומלווה את עצמו בהקשת ידית הסכין על השולחן, ואני היחיד שמנסה להצטרף אליו בקולי הדקיק. הצרפתים מצדיעים בחרבותיהם ומשאירים לפראנצויז מתנת-כסף נאה.

פראנצויז גם מגלה בשעתו לסבא כי הוא-הוא האיש שצעד עם נפוליאון אל חומות עכו, והפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-המקדש, וגם הבטיח שבני-עמו יכירו תודה לבונפרטה וישמרו אמונים לצרפת. [הערה: אמנם אינני היסטוריון אלא בעל-מסעדה, אבל אולי כאן המקום לספר כי לימים ביקשתי להעיד על כך בפני עורכי ספר העלייה הראשונה, שחשבתי שהמושבה שלנו שייכת אליה, וענו לי שהם מקבלים רק עדויות מ1882- ואילך, ואילו סבא שלי, שעלה על חוף הים ביפו, לא רחוק מן המרפסת שאני יושב בה עכשיו וכותב – שייך ליישוב הישן].

הנוכחים, חוץ מהאחיות המנומסות, מגלים אותות חוסר-סבלנות למשמע הסיפור המתמשך, ואילו אני יורד נרגש מכיסאי, ניגש אל סבא, תופס בידו המגויידת, המשיית, החומה (מאז נכווה קשות בהתפוצצות מנוע הגאזוגן של המשאבה בפרדס, אחרי מלחמת העולם הראשונה), ואומר:

 "זיידה, אתה גם נגעת בפראנץ?"

 "פראנצויז, כן, אורילה, לחצתי את ידו." והוא מכסה בכף-ידו האחרת על ידי הקטנה, כמחבק אותי ברכות.

 "אז אם הוא לחץ את היד של נפוליאון, ואני נוגע בך..."

וכולם צוחקים. ואילו אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בי אז ממגע ידו של נפוליאון.

*

בבית-החולים "אסותא", בתל-אביב, עוזר דודל הנהג לפטר יואל הפצוע לרדת מהקבינה של הטנדר ופורק מהצד האחורי את אווה מלוכסנת העיניים ושני כדי חלב כבדים. אלה משמיעים צלצול מתכתי בעת שהוא גורר אותם למטבח החשוך-למחצה. דודל גבעוני מסיים את הפריקה ומתיישב במסדרון המואר, ליד אווה. מעבר לקיר, בחדר הניתוחים, משתדלים שני רופאים להציל את כף-ידו של פטר, שלא תאבד את צורתה ואת תפקודה. דודל מחזק את המטפחת הצבעונית על צווארו ומתבונן בעיני הגיישה המלוכסנות של אווה יואל. הנסיעה בטנדר הפתוח מאחור התישה אותה, והיא האפירה מרוב עייפות.

 "יצילו את היד?" הוא שואל בקולו הצרוד מעישון.

 "אני מקווה. אדון מאיירסון כבר טילפן לכאן שיתנו לפטר את הטיפול הכי טוב."

 "מדוע את רועדת?"

 "ככה. אני אשה כזאת."

 "באמת, כבר מזמן רציתי לשאול אותך, זה נכון, מה שאומרים, שאת... לא בדיוק... אחת משלנו?" צווארו של דודל מרקיד את הראש מדי רגע לצד, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה.

 "אבא של פטר, הוא לא היה יהודי." היא מדגישה את "הוא".

 "אבל פטר שלך קטן ושחור כמו צועני!"

 "ככה זה. כשמכונאי."

 "לכן אתם אף פעם לא הולכים לייקים של כפר-מאהלר?"

 "דודל, אל תחשוב שבגלל שהתקרבת אלי פעם אתה כבר יכול לדבר אלי על הכל, בייחוד לא עכשיו."

 "אף פעם לא הכרתי אשה כמוך. את כל כך אחרת. מסתירה איזה סוד, לא? תגידי, בלילה של ירח מלא את לא הולכת על הגג, אווה? מתאים לך."

 "לא. אני רק עומדת שם, מאותתת ללופטוואפה." גם בעייפותה נשמע קולה חושני ומתגרה.

 "איך את מדברת? את בכלל בצד שלנו, או של הבריטים?"

 "אם אתה חושב שאני מרגלת, תגיד עלי לקפלן."

 "מה את יודעת פתאום על קפלן?"

 "שום דבר."

 "די. לא אמרתי ולא שמעתי שום דבר. אני יוצא. ג'ו מאיירסון המפונק מחכה שאביא אותו עוד הערב להורים ביוספיה. את בטח נשארת כאן הלילה?"

 "לא. אני חוזרת איתכם."

*

בסוף הקונצרט נופל מבטו התמה של הנזי שטרנבאך על ולטר שיינקראוט ומעיר אותו מההתמכרות הנעימה לזרועה של לוצי ולמאהלר.

 "ולטר, יש חדשות מירושלים?" קורא לעברו הנזי בקול רם, כדי להפסיק את התמכרותו היתירה ללוצי.

 "בטח. בטח. אלזו, הכל יהיה בסדר. קיבלתי מכתב מדוקטור מגנס," נסחף ולטר בנושא האהוב עליו. "הפתרון הוא מדינה דו-לאומית. אנחנו לא באנו לתפוס מקום של ערבים אלא לחיות בצד שלהם בשלום. אם אנגלים לא היו עושים פוליטיקה רומאית של 'הפרד ומשול!' – יהודים וערבים יכולים להגיע להסכם ביניהם כבר לפני הרבה שנים. מי אם לא אנחנו, פליטים של משטר נאצי, מבינים."

חברי החוג מוחאים כפיים ומתפזרים בהרגשה טובה ימינה ושמאלה ומגששים דרכם הביתה ברחוב-החול החשוך, היחיד, של המושב.

*

לקינוח הסעודה מכינה אמא רסק-קישואים מתוק שבושל עם קליפת לימון וקינמון, וצונן בחלקו העליון של המקרר, על שליש בלוק קרח, הנמס לאיטו. דודי אלכסנדר חושש שהלפתן לא יערב לחיך האורחות ההודיות ומביא להן תפוזים מהבוקסה, הארגז, במסדרון. האחות שלא אכלה דבר מאז הדג הממולא, לוקחת תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מבקשת מדודי את המלחייה, בוזקת באצבעותיה השנהביות מעט מלח על כל מחצית, דוקרת קלות בסכין כדי להפריד את חצאי הפלחים מעורם, ומתחילה לאכול מהם בכפית.

לא רק אני עוד לא ראיתי צורה שכזו של אכילת תפוז, גם סבא לא ראה. אפשר לחרוץ בסכין פעמים אחדות באלכסון את הקליפה לאורכה, לחתוך את כיפת הקוטב העליון, להפשיל אותה, לרדת ולהפשיט את שאר הפרי בעקבות החריצים, לנגב בלובן הקליפות את כף היד, לתקוע את האגודלים במרכז הפרי ולהפריד אותו לפלחיו. אפשר לחתוך אותו לאורכו לחצאים ולרבעים עד שמתקבלים שמונה פלחים שווים וחשופי ציפה, להפשיל את הקליפה מקצותיהם ולנגוס בהם אחד-אחד. אפשר לקלף בלהב חד את התפוז כולו, תוך כדי סיבובו, לשמוט את הקליפה שנעשתה כקפיץ רקדני, לחתוך מהפרי, העטוף עדיין במעט לובן, מטבעות-מטבעות כקווי-רוחב מקוטב אל קוטב, ולהניחן בפה. אבל להמליח ולאכול תפוז בכפית כמו אשכולית או ביצה רכה?

אנחנו מסתכלים בה בהשתאות, ואמא נועצת מבט נוזף בדודי אלכסנדר ואומרת: "לפי כל הסימנים, לא אתפלא אם היא בהריון."

אינה מספיקה לסיים את הערתה, שנאמרת מתוך ביטחון גמור שהאורחות אינן מבינות עברית, והנה לוקחת האחות השנייה תפוז, חוצה, ממליחה, מפרידה בסכין ומתחילה לאכול בכפית אף היא.

סבא מעיר לאמא משהו ביידיש. כנראה הוא אומר לה שלא ייתכן ששתי האחיות בהריון. דודי אלכסנדר פורץ בצחוק רם שעולה ויורד חליפות אך אינו מסתיים אלא מתחלף בסירנה, זו צפירת האזעקה של הג"א. אבא, שכל הערב הוא קודר וביקורתי גם בלי לפצות פה, מכבה את האור, מדליק פנס-כיס, מחפה עליו בכף-ידו, ואנחנו יוצאים מהחדר המואפל, שסדינים צבועים בשחור מכסים על חלונותיו, ונפלטים אל החצר החשוכה.

אני חושב שכולם שמחים כמוני שנפטרנו מלפתן הקישואים המתוק. אנחנו יורדים לחפירה המקורה עץ, שכרה אבא בטורייה בראשית המלחמה, והגשם כבר הצמיח עשב על גג העפר שלה. אמא ואני יושבים על ספסל לאורך הקיר האחד, ועל הספסל ממול יושב דודי אלכסנדר, חובק אחות מכל צד וממלמל להן משהו להרגיען. הוא מדיף ניחוח יסמין מהפרחים הטמונים תמיד בכיס-חולצתו. מהאחיות הצבאיות ההודיות עולה ריח קליפות התפוזים שדבק באצבעותיהן. והכל מתערבב בריחות אדמת-החמרה הלחה של החפירה וקורות-העץ הטחובות שתומכות אותה. אבא עומד למעלה, משגיח כלפי מערב לשמוע אם מטוסים באים. סבא ממשיך לפסוע בחצר, הוא חוזר אל ביתו, שעומד מול ביתנו.

 "חייתי כבר מספיק שנים ואין טעם שאצנן את העצמות הזקנות שלי במקלט. אבל אנשים צעירים, כמוכם, תשמרו על אורילה..."

לאחר כרבע שעה שומעים קולות עמומים של התפוצצויות מרחוק. אני מתחיל לבכות. אמא מוציאה אותי לשאוף אוויר ואבא פוקד עליה לחזור מיד פנימה אך אותי הוא משאיר, מרים אותי בזרועותיו, ויחד אנחנו מתבוננים במערב. ביתנו ניצב על גבעה גבוהה, ומתחתיו משתרעים רק פרדסים-פרדסים, עד פרדס אבו-לבן, שבדרך לתל-אביב. בקצה האופק החשוך נראות בהרות אדמדמות ונשמעים קולות שבאים בזה אחר זה ברווחי זמן, כרעמים לאחר ברק. המראה כל כך מעניין, שאני נרגע.

 "מה זה, אבא?" אני שואל.

 "מפציצים את תל-אביב."

הייתי רק פעם אחת בתל-אביב, נסעתי באוטובוס-קומותיים מהתחנה המרכזית לים ואני שומר למזכרת כרטיס-נסיעה של "המעביר" שאוטובוס מצוייר עליו.

 "חבל אם אוטובוס-הקומותיים יישרף," אני אומר, ונרדם בזרועות אבא עם הבטריה, כך מכנים אצלנו במושבה פנס-כיס.

*

 "טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות-מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצויין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שוחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס. אתם יודעים, הציד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים.

 "כמה פעמים באו אלינו בשבת בבוקר, ליוספיה, ידידים של אדון מאיירסון, מקלוב הציידים בתל-אביב. הם יודעים לקלוע מצויין למטרה, אבל בציד הם טירונים. הארנבת מגיחה, האיש מהסס כמה שניות, ועד שכיוון וירה, החיה התחמקה. למקרים כאלה אני צד מוקדם לפנות-בוקר ארנבות אחדות, ותולה אותן בכמה מקומות-סתר על המסלול שבו אני יודע שאלך עם הציידים. אחר-כך חוזרים הציידים לתל-אביב עם הארנבות שלי כאילו שהם צדו אותן..."

חיים הורביץ מפסיק לחרוט בעיפרון הקופי המלוחלח במחברת של גיורא. הוא קורא מה שכתב ומוחק את הפיסקה האחרונה. מתבונן רגע ממושך בקיר המשותף ואפילו קם ומצמיד אוזן אליו. ההנאה מן הרשימה שעלה בידו לכתוב נמזגת באי-שקט. הוא לוגם את שארית הקפה, עובר בצליעה קלה לחדר הראשון, מתפשט מהר בחושך ונצמד מאחור אל סבינה, הישנה על צידה, נוחרת ובטנה העצומה פרושה לפניה. הוא מפשיל קצת את מכנסי הפיג'מה הגברית שמכסה את שיפולי גבה, שמלבינים עתה באור הלילה המועט שחודר מבחוץ, ובא עליה בעיניים עצומות, בלי להעיר אותה. רק מחשבותיו מתמלמלות-מתמלטות:

 "אווה, אווה הקטנה, אני הרוכב ואת הסוסה..."

נחירתה של סבינה נפסקת. מתוך שינה היא שואלת: "אל מי אתה מדבר שם, הורביץ?" – ומגרונה עולה חרחור רפה של הנאה משונה.

הכלב עדיין משמיע מדי פעם קולות רפים מבחוץ, כמבקש להזכיר לאדונו שהגיעה השעה לצאת לסיור נוסף.

*

ולטר שיינקראוט חוצה את רחוב-החול החשוך וחוזר לבד לביתו. החול חורק תחת פסיעותיו. החנות נמצאת בקדמת הבית. הוא מדליק אור חלש במסדרון. נכנס לבדוק אם לא נמס בלוק-הקרח במקרר הגדול. מוציא חריץ-בשר מעושן ופורס ממנו פרוסה עבה. בוצע כיכר לחם לשניים ותוחב את הבשר לחציו האחד. וכך הוא עומד ולועס, מניח מדי פעם את המחצית על הדלפק כדי לשלות בידו הבריאה כרוב כבוש מהצנצנת, מזמזם את האקורדים המרוממים, האחרונים, של הסימפוניה, ודמעות בעיניו.

שבע קצת, אבל גופו רועד בתאווה משונה, הוא יוצא החוצה ומתבונן לעבר צריפה של ויוי, הנמצא מעט מזרחה ממנו, במעלה הגבעה. חשוך. הוא חומק אל הדיר בחצר. שתי עזים לבנות רובצות בשקט על רצפת עץ גבוהה. אחת מתעוררת וקמה, מניעה ראשה לקראתו והזקנקן מלטף את אצבעותיו. העז שרגילה-אליו מרחרחת בחיקו, כמחפשת, הוא מחזיק בידו הבריאה את לסתה פתוחה-למחצה, שלא תכאיב לו בשיניה, וממלמל: "לוצי, לוצי, אהובתי שלי..." אך לאחר רגע תוקפת אותו בושה על הזדקקותו לעז, הוא נמלט מהדיר, עולה בכבדות בחול העמוק לצריף של ויוי, ומגרד קלות את התריס, כפי שעושה הסרג'נט האנגלי, שראה מחלון ביתו.

 "גברת ויוי, גברת ויוי..." הוא לוחש.

במקום תשובה ממנה הוא מבחין, מבעד לחריץ החשוך, בצל לבן החולף בחדר, ושומע לחישה ארסית:

 "מה אתה רוצה, שיינקראוט?"

 "נזכרתי, חייבים לי, בשביל חודשיים... באתי להגיד שלא צריך..."

 "תעזוב את אמא שלי, יקה-פוץ! – לך לעז שתמצוץ לך!"

המשך יבוא

 * * *

באבל על פטירת

פרופ' שמואל וֵרְסֵס בן ה-95

חתן פרס ישראל למחקר הספרות העברית

מאחרוני המורים בעלי שיעור הקומה

 במדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים

 * * *

מלי טויב (אהרונסון)

זעקה על אובדן החקלאות הישראלית!

לאהוד בן עזר, 

בימים טרופים אלו, כששוחקים במזיד את החקלאות, חשבתי לתומי האם באמת ובתמים אתה מאמין בכותרות שרשמת במבוא של עיתונך האינטרנטי?

 "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי. / דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 לפי התיכנון של ממשלות ישראל לאחרונה, הצפי הוא שתוך 5 שנים לא תהיה כאן חקלאות. חקלאים בוודאי יעלמו מהמולדת. הישגי החקלאות מרשימים אבל לא מאפשרים לחקלאים לעסוק בחקלאות. 

התכנית הבסיסית באותם ישובים היושבים על קרקע של מינהל מקרקעי ישראל היא להביא לידי כך שלא יוכלו להתפרנס מחקלאות וינטשו את החקלאות. ואז תבוא המדינה והמינהל ויאמרו – השטחים אינם מעובדים ואינם משמשים לחקלאות, נשאיר לכם 2.5 דונם למגורים ועוד – לצרכי פרנסה אחרת, ניקח מכם את האדמות החקלאיות ונהפוך אותן לנדל"ן. גם חקלאים שברשותם קרקע בטאבו לא יוכלו להתקיים מחקלאות עקב הגזירות שהממשלה גוזרת – העלאת מחיר המים לחקלאות, צמצום העובדים הזרים לחקלאות עד לאפס תוך 5 שנים, עידוד יבוא של תוצרת חקלאית כאשר בארץ מגדלים בהצלחה ובכמות מספיקה את אותם מוצרים ועוד.

החקלאים חלשים. הם מנסים להתארגן ולמחות, מארגנים אסיפות ומאיימים בהשבתה של אספקת תוצרת חקלאית לשווקים, אבל זו לא צרפת והצרפתים, קולם לא נשמע – לא בציבור ולא באוזני קובעי המדיניות, והרכבת דוהרת לכיוון אובדן החקלאים והחקלאות.

השאלה שלי – האם כדאי לך מראש למחוק את הכותרות הנ"ל במכתבך העיתי או שתעלה בין הנושאים בו דיון עמוק ומקיף בסוגיה האם מדינת ישראל אכן זקוקה לחקלאים ולחקלאות ומה היא פועלת בנידון. אולי אם ציבור קוראיך ידון בסוגייה, הדיה יגיעו לאזני קובעי המדיניות? ואולי יפעלו להאדרת החקלאות בישראל והמשך קיומה במדינת ישראל?

באופן טבעי, לגביך, הנושאים בהם דנים במכתבך העיתי עוסקים במישרין בסוגייה שהעליתי, אבל הנחת היסוד שלך: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן" ראויה לדעתי לדיון מעמיק. ייתכן שקוראיך אינם מתענינים בסוגייה זו, או שחושבים שאני מגזימה וטועה?

אולי מולדת תישאר כאן גם ללא חקלאות?

 * * *

הזמנה חמה להופעת מתי כספי ושלישיית טוקאן:

"ברזיל שעון קיץ"

עמותת אלטרנטיבה לעולה מסייעת לעולים חדשים בתהליך הקשה הכרוך בקליטה בשוק העבודה ובחברה בישראל. העמותה מסייעת כל שנה למאות עולים חדשים למצוא תעסוקה ופרנסה – תנאי ראשון וחשוב לקליטה מוצלחת בארץ.

ביום שני, ה-29/11/2010, בשעה 20:00, אלטרנטיבה מקיימת אירוע לגיוס כספים לטובת פעילות העמותה בבית יד לבנים ברעננה.

באירוע יופיע מתי כספי עם שלישיית טוקאן במופע "ברזיל שעון קיץ".

כרטיסים ניתן לרכוש ישירות מהעמותה:

בכרטיס אשראי בטלפון 09-9588447. במייל: info@alo.org.il.

בהמחאות לכתובת: עמותת אלטרנטיבה לעולה, סוקולוב 68, הרצליה 46497.

התרומות לעמותה מוכרות לצרכי זיכוי במס על פי סעיף 46א' לפקו' מס הכנסה.

 בשמנו ובשם העולים המקבלים את עזרתנו, אנו מודים לך מכל הלב.

 * * *

אני שמחה לבשר על "הרחק מהעדרו", רומן חדש שכתבתי ושיצא בימים אלה בהוצאת "עם עובד". מצורף קישור לראיון שערכה איתי מיה סלע ביום ו' האחרון במוסף "גלריה", "הארץ".

בברכה, שז

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,55611,.aspx

* * *

איך מתפטרים מהחברֶ'ה

לכל החברים שלי שלום רב,

בזמנו עשיתי טעות ונרשמתי לאתר חברֶה, HEVRE. כעת אני רוצה להתנתק ממנו ולא רוצה שישלח לי הודעות כלשהן. מסרבים לנתק אותי! מדי כמה ימים אני מקבל מהם איזה מייל ובתחתיתו כביכול ללחוץ על מקום ואז יבוטל הקשר. זה לא מבוצע והם מתעקשים להשאיר אותי מוטרד על ידי הודעות הפרסומת שלהם.

אנא מכם הפיצו את דברי אלה לכל חבריכם ומכותביכם, ואם למישהו מכם יש אמצאה איך להוריד את ה-HEVRE הזה מעליי אודה לו אם ישלח לי את עצתו.

בברכה ובתודה מראש,

ד"ר יעקב זמיר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הקריאות הנרגשות נגד איכלוס צפת בערבים והפיכתה לעיר מעורבת הן גזענות יהודית צרופה! אנחנו קוראים לאיכלוס צפת בערבים והפיכתה ללוד של הגליל, כולל מיסוד המסורת המכובדת מאוד והמקובלת בלוד של רציחות נשים על רקע "חילול כבוד המשפחה"! ככה נדביר את הגזענות בישראל! וגם את זכותה של האישה הערבייה להיחשב כבן אדם!

* האינטרנציונל העצום של העניים באיראן ובישראל, הפועלים בשיתוף חברתי – יקרא לעניים לצאת בהמוניהם לרחובות ולהוריד מכסאם את הנשיאים ד"ר מחמוד אחמדיניג'אד ושמעון פרס, וככה יבוא השלום למזרח התיכון החדש.

* ברכות עידוד לשוטרים שפוטרו שלשום ממשטרת ישראל – יוסי לוי, יניב אשור, רמי מוסא ואלדד חדד, שהלכו אתמול לכלא "שקמה" באשקלון לשנת מאסר בפועל, לשבת בקרב פושעים ונוקמים, אנשי העולם התחתון, כאשר כל "חטאם" של הארבעה היה שניסו ביוזמתם להגן עלינו, עליי ועליך – מפני עולם הפשע הישראלי, ולהרתיע פושעים היכן שהמשטרה נכשלה. העבריין מיכאל מור, אשר להרתיעו כּוּוְנה פעולתם, ישוב בחודש הבא לנהריה עיר מגוריו בתום שנה של הגלייה שנגזרה עליו באשקלון.

אור הוא חושך וחושך הוא אור – כבר אמרנו? איזה ביזיון! איזו זוועה! איזו מערכת משפט עקומה! ואיזו משטרה בוגדנית שמפקירה את לוחמיה! למדו כנראה מהפרקליטות הצבאית!

* תומס פרידמן [קול אדוניו]: "ויש עובדה נוספת שאין לערער עליה – ישראל מתנהגת כיום באמת כילד מפונק. אל תספרו לי שהנשיא אובמה הוא אנטי-ישראלי. כאשר קבע הנשיא שאחת מהעדיפויות שלו תהיה הקמת קואליציה עולמית שתמנע מאיראן ייצור נשק גרעיני, הוא נקט בתפישה ההגיונית ולפיה אם יוכל לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון, תהיה לו אפשרות מינוף שתלכד את אירופה והאו"ם בנושא העיצומים על איראן. במקביל האמין אובמה במה שרוב הישראלים מאמינים, קרי, שישראל אינה יכולה להיות דמוקרטיה יהודית בטווח הארוך אם תמשיך לשלוט ב-2.5 מיליון פלסטינים החיים בגדה המערבית." [עד כאן "הארץ-אונליין", 20.10. ציטוט מ"ניו-יורק טיימס"].

איך לא חשבנו על כך קודם? הלא אם לא יהיה שלום בינינו לבין שתי מדינות פלסטין, עזה והגדה [שביניהן אין ולא יהיה שלום!] – לא יצלחו העיצומים של האו"ם ואירופה נגד איראן המתגרענת! – כן, מלקק תחת שכמוך – תמשיך לחזור על המנטרה האובאמית שהכול תלוי בנו! ובהקפאת הבנייה! – קולך אינך שונה מקול אדוניך הכסיל המנסה לכופף ישראל.

אגב, תומס, אם אנחנו לא נשלוט בפלסטינים, הם ישלטו בנו! – על כן אנחנו, חרף המחמאות והעצות שאתה מרעיף עלינו ממקלטך כאיש עשיר מאוד בארה"ב – אנחנו נמשיך להיות דמוקרטיה יהודית כל זמן שהשלטון בידינו, אחרת לא נהיה! – ואילו אתה, יהודי גלותי, לעולם לא תבין מה זה לחיות במדינת לאום יהודית דמוקרטית יחידה בעולם, מוקפת אויבים מבחוץ ומבפנים, ואשר לעולם לא ניתן לערבים להיות בה רוב! – לא תבין אלא אם תנצל את חוק השבות.

* בעיתונים ובאינטרנט מתפרסמות הודעות על הגשת מועמדים לפרסי ישראל לשנת תשע"א, 2010-2911. למרבה הפלא לא מצויין באינטרנט באלו תחומים יינתנו הפרסים השנה. מכל מקום, אנחנו חוזרים ומזכירים כי הסופרים נתן שחם, סמי מיכאל ויורם קניוק לא קיבלו את פרס ישראל, והם כבר לא ילדים. אנא, זכו אותם בפרס לפני שאתם מדלגים ומגיעים לסופרים צעירים ובריאים מהם, שיכולים עדיין לחכות! בהמלצה הזו אנחנו חסרי פניות לחלוטין כי אנחנו לא שייכים לספרות העברית.

* קבענו עם חבר מבוגר מאיתנו פגישה בקפה "גרג" בגן העיר בתל אביב לפני הצהריים. ישבנו בחוץ. אחרינו התיישבו עוד זוג או שניים. המלצרית ניגשה קודם אליהם, חרף מחאתנו. אחר-כך קיבלה את הזמנתנו ונעלמה. בינתיים החלו להגיע ההזמנות לאחרים, ובאו עוד מלצרית אחת או שתיים, אבל שלנו נעלמה. פתאום הופיעה והביאה לנו משהו שלא ביקשנו. ושוב נעלמה. כשהופיעה פעם נוספת, מבלי להביא את הזמנתנו, קמנו והודענו לה שאנחנו הולכים כי חלפה כבר כמחצית השעה. היא אפילו לא סובבה את פניה אלינו כדי להסביר ולהתנצל. נכנסנו פנימה להודיע על כך, אך דיברנו כנראה אל חרשים כי איש מהאחראים לא הגיב להודעתנו שאנחנו הולכים.

מוזר. כי בפעמים קודמות, כשישבנו עם המיסתורית, היה השירות שלהם ללא בעיות. אולי נראינו זקנים מדי, וחסרנו את החן שלה? חסר למישהי שהיתה מתנהגת אליה כך! היא היתה שוטפת אותה באבּוּ-אבּוּהָ!

* הבעייה של הנשיא אובמה, שלמרות שהוא כנראה חצי מוסלמי או לפחות קיבל חינוך מוסלמי במדרסה, הוא אינו מבין כלל את הכחש, העַוַונְטָה והעַרַבִּישֶׁע-שְׁטִיק שבהם הערבים והמוסלמים סובבים אותו. אולי היה אפשר לשלוח אליו את אליהו נאווי, דאוד אל-נטור, כדי שילמד אותו קצת את המנטאליות ואת החוכמה של המזרח הערבי, וכך הנשיא האמריקאי לא ייראה אידיוט בנאומים ובמשאים-ומתנים שלו איתם!?

* הרב מרדכי אלון לחיילים: "המשיכו בנוהל שכן!" – הרב יצחק שפירא לתומכיו: "כוחו הגדול של האדם הוא בשתיקה!"  – סליחה, התבלבלנו, להיפך.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך "50 שירי מתבגרים"

1.

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

2.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987 ואזל כליל. כיום כל עותק שלו נמכר במאות שקלים. ניתן לקבלו אצלנו בקובץ וורד מנוקד, אך ללא האיורים.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,048 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,031 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל