גיליון מס' 586

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בחשון תשע"א, 28 באוקטובר 2010

עם צרופות "שולחן ערוך" ל-100 שנות התיישבות וליום המורשת האורקולית

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: פרידה מעמנואל בן עזר בבית הקברות בסביון, ביום שני 25.10.10. / מכתבי השתתפות באבל המשפחה.

ישראל נטע: נפגשנו בתקופת הברזל.

עמוס כרמל: ריטואל הולך ונעלם / שלום עצרת. [ציטוט].

יבין כץ: הערה לעמית גרינברג בעניין הפרגים.

אריאל סימקין: בשדות הקרב של ג'ון מקריי.

נעמן כהן: 1. סוף שבוע ב"הארץ". 2. הצעה להצהרת נאמנות.

יוסי גמזו: הֲבָנַת הַנִּגְרָע. // אורי הייטנר: 1. האם מותר לקיים קהילה במדינה דמוקרטית? 2. בעד עוקף בג"ץ. //  צבי צמרת: היסטוריה לא כהווייתה, ספר הלימוד שנפסל. "מוּטֶה, מלא שגיאות ועיוותים". [ציטוט].

יוסף דוריאל: האמת על יחסי הכוחות במלחמת תש"ח.

עמוס גלבוע: דמוגראפיה יהודית בין ישראל לתפוצות. [ציטוט].

תקוה וינשטוק: אהבת תל אביב של הניה מיכלסון.

מתי דוד: עיסקה משפטית פסולה: אין כפרה לעבירה ביטחונית חמורה בפרשת ענת קם. // איתמר פרת: מורשת רבין.

ישראל זמיר: צבינג'י. //  עמנואל בן עזר: חמים ודביק.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ה', חלק שני. // פּוֹץ, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

מרים ויואב אהרוני: על פרשנות וביוגרפיה.

מ-דן: תומאס פרידמן כן שהה, בחופשותיו, בקיבוץ.

יוסי גולדנברג: הערה לציטוט מאתר "שירונט".

ריקה ברקוביץ: תגובה לתגובה של בן דרור ימיני.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

פרידה מעמנואל בן עזר

בבית הקברות בסביון ביום שני 25.10.10

עמנואל,

אתה היית זקן השבט שלנו ובמקום שאליו אתה הולך

תוכל לטפס יחף גבוה-גבוה

בידיים פרושות וברגליים פשוקות

בין שני עצי ברוש קרובים

כמו בימי נעוריך בחצר הבית שלכם ברחוב שפירא במושבה –

ואני רוצה לספר על עוד טיפוס שלך, עמנואל, שהיה אולי הטיפוס האחרון.

בחודש ספטמבר 1994, לפני שש עשרה שנים, יחד עם נשותינו ג'ודי ויהודית – ביקרנו בבית הקברות היהודי בעיירה נוגי-מגיאר הנקראת גם צ'לובו, כי כיום היא כבר לא בהונגריה אלא בסלובקיה.

בית הקברות מוקף חומה גבוהה, כמין מלבן בלב שדות. שער הברזל הכפול, הכחלחל, ובו שני מגיני-דוד – סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. נותרו כשעתיים לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה, בעבר פרסבורג, למצוא מלון ללינת לילה.

אני עולה על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, זו החומה של בית הקברות, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלקן נחרב, והכול טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל, בן השישים-וחמש, מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – עמנואל כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה אותו מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי. זוהי מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמו המריצות שהיו נוהגים להוציא בהן את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את הספר "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות.

בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. בשני אל"פים. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו, 1906. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

"מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, ומכאן הם יצאו בדרך לארץ-ישראל.

אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן, והייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהם. בית הקברות נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הוא ניראה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

[כאן אמרתי שם את הקדיש, שאין צורך לחזור עליו כאן:]

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

[וסיימתי במילים:]

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב שאבות-אבותינו, טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של אותו יודא ראאב:

 "אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

עמנואל היקר, בן-דודי האהוב, נוח בשלום על משכבך באדמת סביון, שהיתה יהוד של ראשוני פתח-תקווה – וכת מלאכי עליון לנוחך ירונו.

למשפחת בן עזר, ליהודית רזי שרון גלי ובני ביתכם

משתתפים בצערכם הכבד על פטירתו של הבעל האב הסב

איש נעים הליכות, בן משפחתנו, שלמרות המרחק אהבנו והערצנו

משתתפים בכאבכם ובצערכם העמוק

חסיה שוורצמן (לבית בן עזר) מושב מרחביה

ושלמה ובת שבע בן עזר ומשפחתו מבלפוריה

אהוד יקר,

קבל נא את השתתפותנו באבלכם על פטירתו של בן דודך, עמנואל בן עזר, "זקן השבט" שלכם, שהוקרת אותו כ"איש הנהדר" הזה, ואם הבנו נכון, הוא בן דודך הישיר האחרון. הדברים שכתבת עליו, שהוא יוכל לטפס בין עצי ברושים, הם כל כך יפים ונוגעים ללב, ובבת אחת עולה דמות מופלאה. אנחנו גם מבינים שהוא זכה להוקרתם של רבים.

נקרא עליו ודאי כשנחזור מפראג.

שלך,

ארנה ושמאי גולן

אהוד יקר,

קבל את ניחומיי באבלך על עמנואל בן עזר.

צפירה יונתן

שלום אהוד,

בצער קיבלנו את החדשות אודות פטירתו של עמנואל בן עזר,

מחשבותינו ותנחומינו איתך ועם המשפחה הקרובה.

ליסה וגדעון שאנן

אהוד היקר,

משתתפת בכאבכם ובאבלכם העז!

עצוב!

בהוקרה על כל אשר הנכם, בני משפחת בן עזר היקרים!

טובה קלדס

(קוראת מסורה של מכתבך העיתי)

מצטערים לשמוע על פטירת עמנואל היקר

אנא מסור תנחומינו למשפחתו

אלי ויפה רוטר והמשפחה

יקנעם

לאודי ויהודית היקרים,

משתתפת בצערכם כי רב, על מותו של בן דודכם עמנואל.

ההיכרות היותר אישית שלי עם עמנואל ויהודית [ג'ודי] אירעה במסגרת עבודתי בתל-השומר, כאשר עמנואל היה במשך שנים רבות פציינט של מחלקתנו. מחלתו היתה קשה ומורכבת, אבל הוא התמודד עימה באומץ וב"סבלנות" רבה במשך תקופה כל כך ארוכה.

תמיד שמחתי לפגוש אותו ואת יהודית, אנשים אמיתיים, נעימים ומסבירי פנים.

שלא תדעו עוד צער.

שלכם,

צלה

אהוד, צר לי לשמוע על מותו של עמנואל.

אני באוקספורד, כך שכמובן איעדר מן הלווייה, אבל אם תהיה רשימה כלשהי שתהיה "ברת העברה" במייל, אשמח אם תעבירה אליי.

שנדע רק טוב,

גדי בן עזר

אהוד, הצטערתי לקרוא על מותו של עמנואל בן עזר. דמות ציורית שלמדתי עליה ממה שכתבת בגיליונותיך.

דליה ואני משתתפים בצערה של המשפחה.

אליהו הכהן

האנשים שלא הכירו את עמנואל, אבל היו בערב שהוקדש ב"צוותא", ביוזמתה של נילי שחור – לאסתר ראב, אולי יזכרו אותו ואת דבריו שם, כאשר הביא עימו את האקדח של דודתנו אסתר, ואני, אהוד – את המזמרה שלה. כמה חבל שאותה ערב חד-פעמי לא הוקלט.

* * *

ישראל נטע

נפגשנו בתקופת הברזל

נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל אוֹ הַבְּרוֹנְזָה, אנ'לא זוֹכֵר בְּדִיּוּק רַק, כְּשֶׁפָּשַׁטְתְּ אֶת הַמְּעִיל, פֶּלַח בִּטְנֵךְ נִגְלַה, וְסֶרְגֵיי הַשּׁוֹמֵר שֶׁל הָאֲתָר, חִיֵּךְ אֵלֵינוּ. חֲפִירַת הַצָּלָה, אָמַרְתְּ, זֶה לֹא אוֹתוֹ אֲתָר חַד-שִׁכְבַתִּי כְּפִי שֶׁהֶעֱרִיכוּ.

נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל, קָמֵעַ עַתִּיק הִתְגַּלְגֵּל לְרַגְלֵינוּ, קֶמֶר גּוּפֵךְ זָהַר, כְּשֶׁגָּהַרְתְּ, נִסְעֶרֶת, לִבְחֹן אֶת שֶׁבֶר הַחֶרֶס הַמְּאוּיָּר. דִּבַּרְנוּ עַל שִׁכְבַת הַחֻרְבָּן (הַחֻרְבָּן הוּא הָעוֹגֵן, כָּךְ, מְנַהֶלֶת הַחֲפִירוֹת). דִּבַּרְנוּ עַל מַסָּעוֹת מִלְחָמָה וְעַל הִתְחַדְּשׁוּת. בָּחֹרֶף הַתֵּל יָרֹק כֹּל כָּךְ, וּבַקַּיִץ שִׁכְבַת הַקּוֹצִים מְכַסָּה עַל כֹּל הַסּוֹדוֹת: כְּתַב הַמְּאֵרוֹת הָעַתִּיק יָאִיר אֶת עֵינֵי הַנְּבוֹכִים.

נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל, אוֹ הַבְּרוֹנְזָה, עִנְיָן שֶׁל מֶטְרִים בּוֹדְדִים, אַלְפֵי שָׁנִים. בְּאוֹקְטוֹבֶּר כְּבָר טַסְתְּ לְאֵיזֶה כֶּנֶס שֶׁל אַרְכִיאוֹלוֹגִים. כְּתַב הַמְּאֵרוֹת פֻּעֲנַח, עַל הָאֲתָר נִסְלַל כְּבִישׁ וְסֶרְגֵיי פֻּטַּר. תֵּל צְהֹב קוֹצִים, תֵּל יָרֹק בָּחֹרֶף, ד"ר ש' מְנַהֶלֶת הַחֲפִירוֹת, יָלְדָה בְּמַזָּל טוֹב. קֶמֶר גּוּפֵךְ עֲדַיִן זוֹהֵר.

* * *

עמוס כרמל

ריטואל הולך ונעלם / שלום עצרת

עצרת הזיכרון ליצחק רבין, שתיערך במוצאי שבת הקרובה בכיכר הנושאת את שמו, בסמוך למקום שבו נרצח, תהיה – כך אומרים מארגניה – האחרונה מסוגה. מי שצריכים לברך על כך שלא יהיו עוד עצרות כאלה הם בראש ובראשונה אלה שחרדים באמת לכבודו של האיש המת ולהחדרת הלקחים של הטראומה בת חמש-עשרה השנים לתודעה הישראלית. העצרת בכיכר אינה מיטיבה כבר מזמן עם העניינים האלה. ולא רק מפני שמיספר המשתתפים בה הולך ופוחת משנה לשנה.

אחד משורשי הבעייה היא התאריך. יום הזיכרון ליצחק רבין חל, בהתאם לחוק מיוחד, בי"ב בחשון, עשרה ימים לפני מועד העצרת בשנה זו. הוא אינו נבדל בכך מיום השואה, מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ומיום העצמאות – מכל הימים החשובים בלוח-השנה הציבורי שאין להם משמעות דתית ובכל זאת מקובל על כל הציבור לציין אותם בתאריך העברי. אבל העצרת של השבת הקרובה, כמו כל קודמותיה, אמורה להיצמד ל-4 בנובמבר, התאריך הלועזי של הרצח. אמורה בלבד. משום מה הוחלט להצמיד אותה גם למוצאי שבת – מן הסתם, לנוחות הקהל – וכך היא נודדת על פני הלוח הלועזי ונתקעת השנה ב-30 באוקטובר.

מי שעמדו בעבר על הצורך לנתק את העצרת מהתאריך העברי הסבירו כי 4 בנובמבר הוא חלק בלתי נפרד מהמנטליות הנאורה ורחבת האופקים שלהם – מהניגוד בינה לבין המנטליות היהודית הצרה (ה"דוסית"?) שיש בה מונחים משונים כמו תשרי, חשוון וכן הלאה. הדבקות ב-4 בנובמבר גם נועדה להדגיש הניגוד בין הממלכתיות הכוללת – לרוח המחנה ולמדורת השבט (שרק יודעי ח"ן רשאים ומוסמכים לקבוע את גבולותיהם). אבל מקץ חמש-עשרה שנים – ועוד כאשר 4 בנובמבר מגולגל למועד סתמי באוקטובר – הדבקות באזור התאריך הלועזי נראית מגוחכת ואפילו יוצרת זילות.

יום הזיכרון כבר צויין בטקסים ממלכתיים, ככתוב בחוק. בתי הספר כבר מיצו את מכסת השיעורים המוקדשת לרצח רבין ולמשמעות החמורה שלו. אמצעי התקשורת אמרו את דברם, ואיש לא יוכל לומר שלא עשו זאת בהבלטה. כל הקלישאות וההתחכמויות – הבלתי נמנעות, למרבה הצער – הופרחו לחלל האוויר. הביטויים הכנים לכאב הקיבוצי ולמוסר ההשכל כבר ניתנו – להבדיל מהדמגוגיה והחשבונאות הפוליטית. ואחרי כל אלה, פתאום עצרת. כמו סרח עודף נמרח. כמו ריטואל שמחפש מאמינים ומנסה לעוררם בלי לספק להם בשורה חדשה.  

מעבר לתאריך ניצב התפריט. כבר מלכתחילה היה ברור למארגני העצרת שנאומים לבדם לא יביאו המונים לכיכר – בוודאי לא לנוכח המבחר המצומצם של אמני הרטוריקה המקומיים. אמני הזמר תפסו אפוא חלק נכבד בתוכנית, וזכר רבין לא בדיוק חוזק כתוצאה מכך. גם לא מן השיקולים הפוליטיים הקטנים, או לפחות השוטפים, שנשארו בתמונה. לא מן הרצון לתת במה לפוליטיקאים מסוימים שלא היה בפיהם שום רעיון בלתי לעוס על אישיותו של רבין או על הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית מבית ומחוץ.

פעמיים גויסו למשימת ההתעוררות שחקני חוץ – ביל קלינטון בהופעה חיה ב-2005 וברק אובמה, שלא הכיר בכלל את רבין, בשידור טלוויזיוני אשתקד – וגם הם לא עשו את הבלתי אפשרי. הקהל אולי נשבה בקסמם, ושכח אגב כך את רבין, אבל לא שמע מהם שום דבר של ממש לעצם העניין.

רצח רבין נקשר תכופות לרצח גדליה בן אחיקם לפני 2591 שנים. זכר הרצח ההוא נשמר בזכות יום צום דתי בתאריך עברי קבוע. מה לעשות, האפקטיביות של עצרת סתמית בכיכר היא מסדר-גודל שונה.

נדפס לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 26.10

* * *

יבין כץ: הערה לעמית גרינברג בעניין הפרגים

לא הכרתי את עמנואל בן עזר ז"ל אך אני מצרף תנחומי לשבט בן עזר.

אשר לפרח הפרג, המנהג לענוד פרח פרג לכבוד חללי מלחמות העולם הוא בריטי במקורו.

את פרח הפרג עונדים ביום הזיכרון הבריטי לחללי המלחמות שחל כל שנה ביום ראשון הקרוב ל-11 בנובמבר ולא ביום שביתת הנשק ה-11.11.

יום הזיכרון מוכר בבריטניה כ- POPPY SUNDAY. השנה יחול יום הזיכרון הבריטי ביום ראשון, 14.11, והוא יצויין בישראל בטקס, בהנחיית שגריר בריטניה, בבית-העלמין הבריטי ברמלה.

יום הזיכרון חל בעונה בה לא פורחים הפרגים, לכן תעמודנה בכניסה לבית-העלמין גברות אנגליות נכבדות עם זרי פרגים מלאכותיים אותן תענודנה לכל מי שירים תרומה לקרן האלמנות והיתומים של צבא הוד מלכותה.

מקורו של המנהג הוא בתופעה שהבחינו בה חיילי מלחמת העולם הראשונה – פרחי הפרג פרחו באביב בשטחי קברות המלחמה באירופה, בעוד שמהשדות הסמוכים הם נעדרו. התופעה קשורה ככל הנראה לשיטות ולמועדי העיבוד של השדות.

טקס כזה יתקיים באותו יום ובאותה שעה בבתי-קברות בריטים בכל רחבי תבל. השעה היא שעת חתימת הסכם שביתת הנשק בשעה 11:00 לפני הצהריים. בישראל הוא יקדם בחצי שעה בגלל בעיות מואזין במסגד הסמוך. בגלל הפרשי השעות בין ישראל לבריטניה ניתן להשתתף בטקס ברמלה ולהספיק לאחר מכן לצפות ב-B.B.C במצעד הווטרנים בלונדון ליד הוויטהול ולראות אותם מניחים זרי פרגים (מלאכותיים) ליד האנדרטה.

* * *

אריאל סימקין: בשדות הקרב של ג'ון מקריי

בחדשות בן עזר 585 מציע עמית גרינברג להעלות את זיכרו של עמנואל בן עזר בענידת פרג אדום  ביום ה-11 לנובמבר, יום סיום מלחמת העולם הראשונה ויום הזיכרון לחלליה.

בגליון 212, ינואר 2007, אכן העלה עמנואל בן עזר את זכר מחווה מרשימה זו הנהוגה עד היום בבריטניה ובמושבותיה לשעבר (קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד), בהקשר לשירה של אסתר ראב "פרחי אביב והבן המת".

כדאי להזכיר את מקור פרח הפרג כסמל לנופלים במלחמה הנוראה ההיא – שיר שנכתב ב-1915 על ידי רופא קנדי, ג'והן מקריי (John McCrae) ששירת בחזית בפלנדריה, בלגיה, ליד העיר איפר (Ipres) שם התנהלו קרבות החפירות העקובים מדם. השיר In Flanders Fields הפך לשיר המלחמה (או אנטי מלחמה, תלוי בקורא) הפופולרי ביותר בשפה האנגלית, עד היום. העלאת שמו בגוגל מעלה מאה ארבעים ושנים אלף תוצאות.

הנה תרגומו לעברית (הרשיתי לעצמי שינויים קלים, כדי להפכו לשיר המתאים גם לכאן ועכשו ולא למקום רחוק בזמן רחוק):

בשדות הקרב

בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב בּוֹקְעִים פְּרָגִים

בֵּין מַצֵּבוֹת, טוּרִים טוּרִים

שָׁם אָנוּ. וּבַשְׁחָקִים בָּאוֹר

הָעֶפְרוֹנִים שָׁרִים שִׁיר דְּרוֹר

אֲשֶׁר אֵינוֹ נִשְׁמַע בַּשְּׁאוֹל.

אָנוּ מֵתִים. לִפְנֵי קְצַת זְמָן

חָיִינוּ, חַשְׁנוּ שַׁחַר, זִיו שְׁקִיעָה,

אָהַבְנוּ, נֶאֱהַבְנוּ. עַכְשָׁו

נִשְׁכַּב בִּשְׁדוֹת הַקְּרָב.

הַמְשִׁיכוּ לְהֵאָבֵק בַּצַּר:

מִיָּד כּוֹשְׁלָה לָכֶם נִמְסָר

לַפִּיד. שָׁאוּהוּ לַשְּׁחָקִים.

אִם תַּכְזִיבוּנוּ – הַמֵּתִים

לֹא נָנוּחַ, גַּם אִם צוֹמְחִים

פְּרָגִים בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב.

תירגם אריאל סימקין,  אוקטובר 2010.

באינטרנט נמשך עד היום הוויכוח, האם זהו שיר פרו-מלחמתי, המטיף לערכים כמו תהילה, נקמה וחובה להמשך מלחמה ב"צר ואוייב" – או שיר זיכרון לכל מיליוני החיילים הצעירים  ("הדור האבוד") שמתו במלחמה האידיוטית ההיא. 

* * *

נעמן כהן / שתי רשימות

1. סוף שבוע ב"הארץ"

שני בעלי עיתון "הארץ" הם אזרחים גרמנים השייכים לנציונליטט הגרמני. עמוס שוקן הינו ממוצא שמי לכן שייך רק לנציונליטט הגרמני ולא לפולק הגרמני. ואילו שותפו אלפרד נוון דומונט, בן להורים נאצים וארי טהור, שייך גם לפולק הגרמני. שניהם מנהלים קמפיין להפיכת מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.

"מוסף הארץ", המוסף השבועי של העיתון, איננו עמוד המאמרים הפרשניים, המוסף המודפס בסוף השבוע אמור להביא סיפורים מהחיים. הנה לקט ממה שנמצא במוסף הארץ 15.10.10. את הפרשנות אני משאיר לאחרים:

סייד קשוע משווה את פרעות קישינב ליידוי אבנים של ערבים בסילואן.

נעם בן זאב מתנגד לפתוח את העונה בפילהרמונית בנגינת ההמנון הציוני שאת העיבוד שלו התקין מלחין פשיסט – ברנדינו מולינארי.

רחבעם זאבי גנדי הציע מיד לאחר מלחמת ששת הימים להקים מאת מדינת "ישמעאל" בשומרון.

גלעד עצמון ישראלי יורד לבריטניה, יליד "פלסטין הכבושה", מתנגד בחירוף נפש לקיומה של מדינת היהודים. "אני ואוטו וינינגר חברים טובים." נלחם נגד החקיקות נגד הכחשת השואה. "יש לרדוף את ברק ומופז במקום נאצים זקנים."

חן שיש, ציירת. בת למשפחה ממוצא תוניסאי. מתחברת למורשת התרבותית הערבית של ההורים. מציגה את עצמה בתור ג'מילה. התלישות של משפחתה בישראל הביאה אותה לרדת מהארץ האשכנזית ל... לגרמניה (אשכנז) ולחיות בברלין. היא אוהבת את ברלין.

שני רם ילידת קיבוץ יגור. אביה בצלאל רם נהרג בתאונת צלילה של השייטת בהיותה בת שנה. ירדה לאנגליה התחתנה עם מרצה אנגלי למתמטיקה וחיה באושר ועושר בלונדון.

יגאל אזרואל, 38, יליד אשדוד, ירד לניו יורק ושם הוא מעצב בגדים מצליח עשיר ומפורסם.

"מצב משפחתי". שי סייפן: "בסוף ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה."

2. הצעה להצהרת נאמנות

לאור הוויכוח על נוסח הצהרת הנאמנות, הנה הצעה ששום ערבי-מוסלמי לא יוכל להתנגד לה:

הצהרה

הואיל ואני ערבי-מוסלמי המאמין בדברי נביאי – הנביא מוחמד, שאמר שהמלאך גבריאל אמר לו, שאלוהי הערבים "אללה" אמר לו, שארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל (קוראן סורה 7 פסוק 32).

והואיל שאללה הוסיף ואמר שאסור לעם ישראל לוותר על חלק מאדמתו לאחרים. לא לפלישתים לא ליבוסים ולא לערבים (קוראן סורה 5 פסוק 21),

אני מצהיר בזה שאני רואה את ארץ ישראל ומדינת ישראל כשייכים לעם ישראל בלבד.

[חתימה]

במחשבה שנייה אין לנוסח זה סיכוי להתקבל. החבר דודו אמיתי, הכופר היהודי והמתנגד לדברי אללה מגבעת חביבה, יתנגד לו: "לא תאומן עד כמה קיצונית הלאומנות הישראלית שבדברי אללה..." הוא יאמר...

* * *

יוסי גמזו

הֲבָנַת הַנִּגְרָע

"דווקא היום, כשממשלת נתניהו אישרה הקצאת 101 מיליון שקל לאברכים שאינם עובדים ואינם משרתים בצה"ל, ואילו הסטודנטים המפרנסים והמשרתים שירוּת צבאי מלא, מקוּפּחים – מן הראוי להעלות על נס את דמותו המופתית של הרב יהודה עמיטל ז"ל שעשׂה רבּות להקמת ישיבות ההסדר ותבע, בשם ההלכה, התגייסוּת לעבודה ולשירוּת צבאי."

(מן העיתונוּת)

בְּלֵיל חֶשְוָן צוֹנֵן, בְּעִצּוּמוֹ שֶל חֲלוֹמָם

נִגְלֵית לַחֲרֵדִים הַשֻּתָּפִים בַּקּוֹאָלִיצְיָה

רוּחוֹ שֶל הָרַמְבָּ"ם הַמִּתְקָרֶבֶת לָהּ דוּמָם

אֶל מִטָּתוֹ שֶל כָּל אֶחָד מֵהֶם – וּבַפּוֹזִיצְיָה

הַזֹּאת הוּא מְצַטֵּט לָהֶם מִתּוֹךְ "מִשְנֵה תוֹרָה"

(סִפְרוֹ הַדָּן לָעֹמֶק בַּתּוֹרָה שֶבְּעַל פֶּה)

 – פָּסוּק נִמְרָץ שֶיֵּש בּוֹ אַקְטוּאָלִיּוּת בְּרוּרָה

לְ"חֹק הָאַבְרֵכִים" שֶזֶּה יָמִים אֵינוֹ מַרְפֶּה

מִסֵּדֶר יוֹם הַכְּנֶסֶת וּמִדַּעַת הַצִּבּוּר 

וְשֶאַלְפֵי סְטוּדֶנְטִים זוֹעֲמִים – וְלֹא בְּלִי צֶדֶק –

עַל כָּךְ שֶגַּם הַפַּעַם כָּאן נֶחְשָׂף אוֹתוֹ חִבּוּר

בְּעֶצֶם תַּרְבּוּתֵנוּ הַפּוֹלִיטִית הַנִּפְסֶדֶת

בֵּין לַחַץ עֲלוּקוֹת הַב הַב (אֲגַב אִיּוּם רוֹטֵן

לָצֵאת מִגֹּעַלִיצְיָה זוֹ בְּזַעֲקוֹת חָמָס כֹּה

עַזּוֹת שֶיֻּשְתְּקוּ רַק בְּקוֹמְבִּינוֹת קַח וְתֵן)

וּבֵין אֶתְנָן מֵאֶתְנַנְיָהוּ, שֶפְּחָדָיו מִפְיַאסְקוֹ

עוֹשִׂים אוֹתוֹ חָרֵד יוֹתֵר מִכָּל הַחֲרֵדִים

אַךְ לֹא לִשְמִירָתָן שֶל כָּל מִצְווֹת הַדָּת חָלִילָה

כִּי אִם לִשְמִירָתָהּ שֶל מֶמְשַלְתּוֹ, כֻּלָּם עֵדִים,

שֶבְּוַתְּרָהּ עַל כָּל יָשְרָה תָמִיד עוֹרָהּ הִצִּילָה.

וּמִכֵּיוָן שֶהַיָּשְרָה זוֹעֶקֶת מֵחֶבְיוֹן

הָרֵיטִינְג הַנָּמוּךְ שֶלָּהּ בַּפֹּה-לִי-תִיק שֶלָּנוּ

כִּי הֲקָלוֹת לִשְתַּמְטָנֵי גִּיּוּס הֵן אִי שִוְיוֹן

וּמִי שֶלֹּא עוֹבֵד נִתְמָךְ כָּאן עַל חֶשְבּוֹן כֻּלָּנוּ

בְּעוֹד שֶכָּל סְטוּדֶנְט הַמְּשָרֵת שֵרוּת צְבָאִי

וּמְפַרְנֵס עַצְמוֹ בְּקֹשִי לֹא זוֹכֶה לְנֶתַח

נָדִיב כָּל כָּךְ מִן הָאוֹצָר – מַמָּש לֹא כְּדָאִי

לָדוּש בְּכָךְ שָעָה שֶמְּאַלֵּף יוֹתֵר לָבֶטַח

לִבְחֹן אֶת הַסֵּרוּב לְהִתְפַּרְנֵס מִן הַמְּלָאכָה

בִּמְקוֹם מֵהַקְצָבוֹת שֶל שְנוֹר לִי וְאֶשְנוֹר לְךָ

שֶמַּשִּׂיגִים שָׂרֵי הַחֲרֵדִים בְּמֶמְשַלְתֵּנוּ

כְּמוֹ אֶת הַפְּטוֹר מִכָּל גִּיּוּס צְבָאִי וּמַמְלַכְתִּי –

לֹא מהֶבֵּט שִתּוּף כִּתּוּף הָעֹל בְּחֶבְרָתֵנוּ

כִּי אִם, לְשֵם שִנּוּי, מִן הַהֶבֵּט הַהִלְכָתִי.

וּבְכֵן, נָשוּב אֶל מָה שֶבּוֹ פָּתַחְנוּ: אֶל רוּחוֹ

שֶל הָרַמְבָּ"ם הַמּוֹפִיעָה בְּלֵיל חֶשְוָן לְפֶתַע

בַּחֲלוֹמָם שֶל הַשָּׂרִים הַנָּ"ל וְכֹה וָכֹה

הוֹפֶכֶת בְּ"מִשְנֵה תוֹרָה" דַף אַחַר דַּף בְּלִי רֶתַע.

גוֹחֵן אֵפוֹא כְּבוֹד הָרַמְבָּ"ם מִגֹּבַה הַתִּקְרָה

מֵעַל מִטַּת כָּל אִיש עִם מִשְנָתוֹ הַמְּבֹרֶכֶת 

שֶאִם גּוֹרְעִים מִמֶּנָּהּ פְּסִיק – לֹא הֲבָנַת נִקְרָא

יֵש בְּיָדֵינוּ אֶלָּא הֲבַנַת נִגְרָע מֻפְרֶכֶת.

וְהוּא מַקְרִיא בְּנַחַת מֵהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה

בַּהֲלָכָה הָעֲשִׂירִית אֲשֶר בְּפֶרֶק ג'

מִלִּים שֶמֵאַחַר שֶכָּל כֻּלָּן אֱמֶת גְּמוּרָה

יֵש לְקַוּוֹת שֶלִּקְחֵיהֶן יִהְיוּ גַם נִסְפָּגִים אֶל

לִבָּם וְדַעֲתָם שֶל הַדּוֹבְרִים תָּמִיד בְּשֵם

אוֹתָהּ הַהֲלָכָה שֶבַּמִּקְרֶה שֶלְּפָנֵינוּ

הֵם, דַּוְקָא הֵם עוֹשִׂים אוֹתָהּ פְּלַסְתֵּר הַמִּתְגַּשֵּם

לְגֹדֶל הַבּוּשָה בַּמִּתְרַחֵש כָּאן לְעֵינֵינוּ.

וְכָךְ בְּעֵרֶךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: כָּל הַמֵּשִׂים

פֹּה אֶל לִבּוֹ שֶיַּעֲסֹק בָּהּ, בַּתּוֹרָה, אֲבָל

לֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, כִּשְאַר הַלֹּא מְפַרְנְסִים,

רַק יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה – חֲבָל, מַמָּש חֲבָל

שֶכֵּן הֲרֵי זֶה כְּחִלּוּל הַשֵּם וּבִזּוּיָהּ

שֶל הַתּוֹרָה וְכָל תּוֹרָה שֶאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה

סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְאַף גּוֹרֶרֶת הִיא עָווֹן (אוֹיָה!)

וְאִם בְּכָךְ לֹא דַי עוֹד מוֹסִיפָה הַהֲלָכָה

גַם טִיפּ לְאֵלֶּה שֶשְּתַמְּטָנוּתָם הִיא פְּטוֹרָתָם

מֵעֹל גִּיּוּס וּמַצְדִּיקִים זֹאת כִּבְיָכוֹל בְּקוֹל

דִּבְרֵי הַהֲלָכָה (שֶדַּוְקָא הִיא מְלַמַּדְתָּם

כי בְּ"סוֹטָה" ח' ז' נֶאֱמַר כְּבָר כִּי הַכֹּל

יוֹצְאִין בָּהּ בְּמִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה לִלְחֹם – וּמָה

יוֹתֵר בְּגֶדֶר שֶל מִצְוָה מֵהֲגָנַת עַמְּךָ

מוּל הַקָּמִים עָלָיו לְכַלּוֹתוֹ?) וּמַאי מַשְמָע

"הַכֹּל"? עַל כָּךְ אוֹמֶרֶת הַמִּשְנָה כְּהוֹכָחָה:

"הַכֹּל" – כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ הֶחָתָן מִתּוֹךְ חֶדְרוֹ

וְהַכַּלָּה מֵחֻפָּתָהּ. כָּךְ, שֶהַהִשְתַּמְּטוּת

מֵעֹל פִּרְנוּס וְעֹל גִּיּוּס (אִם מֵיטִיבִים לִקְרֹא

אֶת הַמִּשְנָה הַזֹּאת הַמְּחַיֶּבֶת הִתְאַמְּתוּת

שֶל הַכָּתוּב בָּהּ בִּמְפֹרָש לְלֹא סִלּוּף דְּבָרָהּ)

הִיא הִפּוּכוֹ שֶל הַכָּתוּב כִּי הִיא גְרִיעַת הַמֶּסֶר

הָאֲמִתִּי מִּטֶּקְסְט בָּרוּר שֶמִּצְוָתוֹ בְּרוּרָה

וְכָל מִי שֶגּוֹרֵם לְטֶקְסְט זֶה פְּחָת, סִלּוּף אוֹ חֶסֶר

אוֹ מְפָרְשוֹ שֶלֹּא כְּפִי שֶנִּכְתָב בּוֹ וְנִקְרָא

הוֹפֵךְ כָּאן הֲבָנַת נִקְרָא לְכַוָּנַת נִגְרָע...

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. האם מותר לקיים קהילה במדינה דמוקרטית?

ביום רביעי הקרוב [27.10] יתקיים בוועדת החוקה של הכנסת דיון על תיקון לחוק המאפשר ליישוב קהילתי לבחור את חבריו על פי התאמה חברתית. כל מי שחי אי פעם יותר מיומיים ביישוב קהילתי קטן יודע שהיכולת של קהילה לבחור את חבריה היא תנאי הכרחי שבלעדיו אי אפשר לקיים קהילה. הבעיה היא שמתקיים היום בליץ אנטי ציוני במדינת ישראל, שנועד להרוס כל דבר טוב ויפה שיש כאן. וכך, הצעת החוק הזו מוצגת כהצעה "גזענית" רחמנא ליצלן – מילת קסם שנועדה להפחיד מפני קבלת ההחלטה. כחלק מהקמפיין הזה, התפרסם מאמר ב-YNET מאת אמנון בארי סולציאנו, תחת כותרת הכזב "הפרדה גזעית בחסות הכנסת". להלן טוקבק ששלחתי לכתבה, תחת הכותרת "למשל, הקיבוץ שלי".

אני חי בקיבוץ אורטל. אנו קיבוץ יהודי. מערכת החינוך שלנו נסובה סביב לוח השנה העברי ובעיקר חגי ישראל, המסורתיים והלאומיים. הציונות היא אחד הערכים המרכזיים אם לא הערך המרכזי בחינוך הבלתי פורמאלי שלנו. חיי התרבות הקהילתיים שלנו הם סביב לוח השנה העברי, וסביב השבת (קבלת שבת, ארוחה חגיגית כל ליל שבת וחג וכו'). שנת הפעילות של כיתה ז' מוקדשת כולה לבר המצווה ושיאה – מסיבת הבר מצווה שהיא אחד מאירועי השיא השנתיים באורטל. אנו הגדרנו את השירות המשמעותי בצה"ל כאחד הערכים המרכזיים עליהם אנו מחנכים.

האם לדעת הכותב מותר לחברה להתארגן סביב עקרונות כאלה? או שמא בעיניו המדינה הדמוקרטית צריכה לאסור על קהילה לממש את חיי התרבות, החינוך והחברה שלה סביב דרך כזאת? אם הדבר אסור בעיניי הכותב, האם הוא בטוח שהוא מבין מהי דמוקרטיה? ואם הדבר מותר – האם מותר לקהילה כשלנו לבחור את המצטרפים אליה ואת התאמתם החברתית? ואגב, שאלת ההתאמה לרוב אינה נוגעת דווקא לנושאים האלה. ככל הזכור לי, עד היום מעולם לא ביקש ערבי להתקבל לאורטל. אולם לא מעט יהודים לא התקבלו, כיוון שלא התאימו חברתית.

יש לנו החלטה ששירות צבאי מלא (או לחלופין שירות לאומי באורך מלא) הוא תנאי לקליטה באורטל. כאשר החלטנו על כך, כלל לא עלה בדעתנו הקשר של קליטת ערבים, אלא השאלה איזה אנשים אנו רוצים כחברים בקהילה. מי שהשתמט משירות צבאי, הוא אדם שמבחינה ערכית אינו מתאים לערכי החברה שלנו ואיננו רוצים אותו בתוכנו. אני לא סומך על משתמט מצה"ל כשותף לחיים.

הכותב, מן הסתם, יגדיר את הסעיף הזה כ"טריק להימנע מקליטת ערבים". כמי ששנים רבות ריכז את הקליטה באורטל, אף פעם לא הגיעה אליי בקשה מערבי, אולם לא פעם נפסלו על הסף פניות של יהודים שלא שירתו בצה"ל או לא סיימו את שירותם. הבליץ האנטי ציוני, בשם ערכים "אזרחיים", שמנסה להציג כל דבר ציוני כ"גזעני" כביכול, הורס כל חלקה טובה בחברה הישראלית. הקמפיין הזה הוא חלק מקמפיין הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, וכדאי להפסיק להתרשם ממכבסת המילים המכסה מלחמה בציונות בטיעוני "נאורות", "ליברליות" וכד'.

אהוד: עיתון "הארץ" יעשה כל שביכולתו כדי לטשטש את ציביונה היהודי של ישראל ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה, זאת בדרך להיותה מדינת פלסטין הרביעית אחרי ירדן, עזה והגדה המערבית (שאז ודאי שהיא לא תהיה של "כל אזרחיה" אלא מדינה מוסלמית טהורה לפי חוקי ה"שריעה"). זהו קמפיין מתמשך, אנטי-ציוני ואנטי-יהודי, מוּנע על ידי כותבים סהרוריים – אשר במסווה של מאבק בגזענות-כביכול מבקש להקל על השתלטות פלסטינית הדרגתית על חלקים של ישראל היהודית. הנה מה שנכתב במאמר המערכת של העיתון הזה אתמול [מן הסתם גם בהשראתו או בהשתתפותו של גדעון לוי]:

"קשה שלא להתרשם שמטרת ההצעה היא אחת – לשמור על יישובים 'יהודיים טהורים' (תקנוני היישובים מנוסחים כך שלא-יהודים לא יתאימו ל'רוח היישוב') באמצעות הדרה מכוונת, המבזה את חוקי היסוד של ישראל. אם התיקון הרע הזה יאושר בוועדה, הוא יצטרף לחוקים מפלים ובדלניים אחרים שהתקבלו באחרונה ויטיל על הכנסת כתם מביש נוסף."

כלומר, לדעת "הארץ" אין שום מניעה שקיבוצים, מושבים, מושבות, ובעצם כל ההתיישבות העובדת והיישובים הקהילתיים הקטנים והבינוניים ברחבי הארץ, יתמלאו באזרחים ערבים, שחלקם מגדירים עצמם פלסטינים ואולי גם נעזרים בכסף סעודי ואיראני לרכישת חלקותיהם ובתיהם – וזאת ללא שום אפשרות מצד המתיישבים להגן על הציביון היהודי הייחודי של מקום מגוריהם. כן, אפשר כבר לארוז את המזוודות, ומומלץ אולי גם לעמוס שוקן לחזור לנחלת אבותיו בגרמניה.

2. בעד עוקף בג"ץ

הצעת החוק להמשך תרבות הקצבאות לאברכים, היא הצעה רעה, רעה מאוד. היא רעה בראש ובראשונה לחברה החרדית. החברה החרדית היא חברה חולה. משטר החלוקה – הקצבאות, ניוון אותה והשחית אותה מן היסוד. הפך אותה לתלותית ואת החברים בה לתלותיים. זו תרבות של בטלה ואבטלה, תרבות של עוני וקבצנות, תרבות של פשיטת יד אל המדינה מצד אנשים בשיא אונם, תינוקות שנשבו ואפילו אינם מבינים שהם צריכים להתבייש.

התרבות הזאת רעה לכלכלה הישראלית – מנציחה עוני ואבטלה של מיגזר שלם שהינו ריחיים על צווארי המדינה; אינו תורם לה, ומתפרנס על חשבונה. התרבות הזאת רעה לחברה הישראלית – מחריפה את הקרע והשסע בין חרדים וציונים. היא מנציחה את ההסתגרות החרדית מפני החברה, הגורמת למוטאציות של היהדות כמו מאבקים פאגאניים על שרידי עצמות ואפרטהייד חינוכי דוגמת עמנואל. התרבות הזאת רעה לביטחון ישראל – היא מנציחה את ההשתמטות רבת ההיקף של החרדים משירות בצה"ל. היא רעה לדת היהודית – יוצרת חילול השם ביצירת תדמית טפילית ושתמטנית ליהדות.

מן הראוי לסלק את התרבות הזאת מחיינו. שינוי כזה אינו יכול להיות מהיר, אך יש לבצעו בהדרגה. פה ושם יש ניצוצות של יציאת חרדים לעבודה, לאקדמיה ואפילו לצה"ל. הצעות כמו הצעת החוק המתגבשת, מסיגים את החברה החרדים ואותנו שני צעדים אחורה על כל צעד של התקדמות. אני מקווה מאוד שלא יתגבש רוב התומך בהצעה הזאת והיא תוסר מסדר יומנו.

אני מסכים עם רוב דברי הביקורת שנכתבו ונאמרו בימים האחרונים נגד הצעת החוק (גם מצד אלה שבהיותם בשלטון היו בעצמם שותפים לחגיגה). אולם אני שולל אחת הטענות המרכזיות נגד ההצעה – היא "עוקפת בג"ץ ולכן היא אנטי דמוקרטית."

אני תומך עקרונית בחוקים "עוקפי בג"ץ", וזאת דווקא מתוך תפיסה דמוקרטית. את המונח "עוקפי בג"ץ" שמתי במירכאות, כיוון שעצם הביטוי הזה מעיד על אי הבנת כללי היסוד של הדמוקרטיה.

בדמוקרטיה – הכנסת, הנבחרת בידי הציבור ומייצגת אותו, היא המחוקקת חוקים. מערכת המשפט שופטת על פי החוקים של הכנסת. בהחלטותיה, מערכת המשפט גם מפרשת את החוק, לעיתים. אולם אין היא יכולה להחליף את הכנסת.

הכנסת היא הרשות המחוקקת, ובתור שכזו אין היא חייבת להנציח חוקים, אלא לא אחת עליה לשנות חוקים. שינוי החוק הוא מעשה של יום-יום, הוא לחם חוקו של הפרלמנטריזם. איש אינו חולק על סמכות הרשות המחוקקת לשנות ולחדש את החוקים. האם ברגע שבג"ץ פסק פסיקה על פי חוק הכנסת, הוא הפקיע ממנה את הסמכות לשנות את החוק?

בית המשפט פועל על פי חוק והחלטותיו מחייבות, כל עוד החוק בתוקף. אולם אם הכנסת סבורה שיש לשנות את החוק, אין היא "עוקפת את בג"ץ" אלא פשוט, מבצעת את תפקידה. הגישה על פיה בית המשפט, שאינו נבחר, מוסמך למנוע מהכנסת לבצע את תפקידה – היא פוטש משפטי נגד הדמוקרטיה.

ואם הכנסת שוגה ומחוקקת חוקים גרועים, כמו חלוקת מלגות למימון בטלת חרדים? כאן, על האזרח להשמיע קול, לפעול, לכתוב, להפגין, למחות, להצביע בעד מפלגות שתייצגנה את דעתו. אולם איש אינו מוסמך להפקיע מידי הכנסת את סמכותה לשגות ולחוקק חוקים גרועים. זה מחיר הדמוקרטיה. מי שאינו מוכן לשלם את מחיר הדמוקרטיה, אינו דמוקרט.

הדמוקרטיה אינה מושלמת, אך טרם הומצאה חלופה טובה ממנה. יש להיזהר מקוצר רוח אנטי דמוקרטי, הקורא להחליף את הדמוקרטיה בשלטון של איש חזק, או של בית משפט חזק.

* * *

צבי צמרת

היסטוריה לא כהווייתה

ספר הלימוד שנפסל. "מוטה, מלא שגיאות ועיוותים".

בפרעות שאירעו ב-1941 בעיראק, ה"פרהוד", נרצחו כ-180 יהודים וכ-700 נפצעו. במהלך פרעות במצרים בנובמבר 1945, נפצעו כ-400 יהודים ורכוש יהודי רב נבזז. בפרעות בלוב בנובמבר 1945, התוצאה היתה חמורה בהרבה: 130 יהודים נרצחו ו-266 נפצעו. בפרעות בסוריה בדצמבר 1947, נרצחו 13 יהודים (בהם שמונה ילדים) בדמשק, ו-26 נפצעו. בחאלב ניזוקו 150 בתים והוצתו חמישה בתי ספר ועשרה בתי כנסת. עשרות יהודים נרצחו ונפצעו. באותה עת בעדן שבתימן נרצחו 97 יהודים ו-120 נפצעו. יוצאי עדן מכנים את הטבח "שואת יהודי עדן".

אפשר למנות עוד עשרות פגיעות חמורות ומעשי טבח ביהודים שהתרחשו בארצות ערב במאה ה-20. מה רוב המורים ורוב התלמידים יודעים על כך? לא כלום. לעומת זאת, תשאלו כיתה ישראלית בבית ספר תיכון ממוצע על ההרג בדיר יאסין או על ה"נכבה", ותמיד יהיו לפחות כמה שיידעו.

היסטוריה אינה תחרות של טרגדיות ואסונות. אולם ישראלי שמעוניין בהצגה היסטורית אמינה, אינו יכול לקבל היסטוריוגרפיה שקרית לפיה היהודים חיו באושר ובעושר בארצות האיסלאם ורק הקולוניאליזם הציוני ו"התוקפנות הציונית" קילקלו את האידיליה.

הספר "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר", הן בגרסתו מ-2003 והן בגרסה המשופרת מ-2009, הוא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להיסטוריוגרפיה מעוותת. בספר זה הפלסטינים תוקפים, לא פעם באגרסיביות, ומשחירים את התנועה הציונית. אולם כל העובדות שהוזכרו בפתח המאמר אינן כלולות בו. בספר מוצגים, כביכול, שני נרטיבים, אולם, שניהם חלקיים, מוטים ומוטעים:

"הנרטיב הפלסטיני" במהדורת 2003 מדגיש כי "הערבים-היבוסים" קדמו ליהודים, ו"כאשר כבש דוד המלך עליו השלום" את ירושלים, "הוא רוקן את יבוס מתושביה" (קרי, היהודים השמידו את הערבים-היבוסים אשר קדמו להם).

במהדורת 2009 נקבע שהצהרת בלפור היא "תעודת הנישואין הלא מקודשת בין האימפריאליזם הבריטי והתנועה הציונית הקולוניאליסטית על חשבון העם הפלסטיני ועתיד האומה הערבית כולה." שם מודגש: "גאולת היהודים מן השואה באה על חשבון יצירת שואה חדשה לעם הפלסטיני." ועוד ועוד.

"הנרטיב הישראלי" (לא, חלילה, "הנרטיב היהודי" או "הנרטיב הציוני") גם הוא מעוות. כך, במהדורת 2003, לפי הנרטיב הישראלי במלחמת העצמאות "נעשו מעשי טבח, שוד ואינוס על ידי לוחמים יהודים. הטבח המפורסם ביותר היה בדיר יאסין שם נרצחו יותר מ-250 ערבים." באותה מהדורה, לפי הנרטיב הפלסטיני, "הטבח המפורסם ביותר היה בדיר יאסין שקורבנותיו יותר ממאה חללים ועשרות פצועים." במהדורת 2009 הפלסטינים שיפצו את הנרטיב שלהם והלכו אחרי ההיסטוריונים היהודים. הפעם כתבו: "בין מעשי הטבח המפורסמים ביותר היה הטבח בדיר יאסין שקורבנותיו יותר מ-250 חללים ועשרות פצועים." כדאי לדעת: רוב ההיסטוריונים קובעים כי בדיר יאסין נהרגו בין 90 ל-120 בני אדם.

לפי הנרטיב הישראלי (מ-2009), "לדעת הערבים" מספר הפליטים הערבים במלחמת העצמאות היה "למעלה ממיליון", אך בנרטיב הפלסטיני מדברים רק על "יותר מ-750 אלף פליטים" או על 650 אלף פליטים.

מן הדוגמאות שהובאו ניתן להסיק כי זהו ספר היסטוריה מוטה, מלא שגיאות ועיוותים. לכן משרד החינוך לא אישר כי יילמד בבתי הספר. משרד החינוך הישראלי אינו יוצא דופן. ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, "הממלכה" בודקת את ספרי הלמוד ודואגת שילדים ילמדו אך ורק מספרים מאושרים, בוודאי בבתי הספר הממומנים על ידה. גם אנו תובעים זאת ממנהלי בתי הספר בישראל. ודבר אחד נוסף: נשמח לדעת באלו בתי ספר פלסטינים מלמדים מן הספר.

ד"ר צמרת הוא יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך

מאמרו התפרסם לראשונה בעיתון "הארץ", 25.10

אהוד: בדרך-כלל, מי שהמילה נרטיב מופיעה במאמר, במחקר או בספר שלו בתור עובדה שוות-ערך לעובדות אחרות – הוא שקרן ולא איש מדע רציני. ולרוע מזלנו יש זייפנים רבים כאלה גם באקדמיה הישראלית. זה משתלם להם. בארץ ובייחוד בחו"ל. וכמעט תמיד זה נגד ישראל והיהודים. למשל, לשיטתם של שקרני הנרטיבים, שרומסים בבוז כל עבודה מדעית מדוייקת ואמיתית – בלימוד מלחמת העולם השנייה צריך ללמד גם את הנרטיב של היטלר. על-פי מה? תעמולת הניאו-נאצים? ציטוטים מגיליונות "דר שטירמר" ומ"מיין קאמפף"? למה לא? מה, לשטן אין נרטיב? גם לתחת שלי יש נרטיב! – ואפשר להציג אותו ב"קאמרי" או להשמיע אותו וגם להריח בכנס הנרטיבים האסימפטוטיים של "מדעי הרוח" הישראליים. [פירוש: עקומה המתקרבת לקו הישר אך לעולם אינה מגיעה אליו. גרשם שלום אהב להשתמש בדוגמה הזו].

* * *

יוסף דוריאל

האמת על יחסי הכוחות במלחמת תש"ח

לאהוד בן עזר, שלום רב.

ראשית, ברצוני להביע את השתתפותי באבל על פטירתו של עמנואל (מנו) בן עזר, הזכור לי מאוד לטובה, מתחילת הקריירה שלו כמהנדס תעשייה וניהול בחברת הייעוץ אותה ניהלתי עד לכניסתי לשירות הממלכתי. אני וצוות המשרד למדנו להעריך את כושר העבודה שלו שהשתלב בחוש הומור ונעימות הליכותיו עם אנשים. יהי זכרו ברוך.

ובהתייחס לוויכוח המתנהל לאחרונה מעל דפי "חדשות בן עזר" על יחסי הכוחות בינינו לערבים בתש"ח, להלן תרומתי הצנועה לתיעוד האמת ההיסטורית:

וינסטון צ'רצ'יל הגדיר פעם את ההיסטוריון המצוי במילים: אחד שכותב על דברים שאיננו מבין, שקרו במקומות בהם הוא לא היה. ההיסטוריונים החדשים שלנו מנצלים את העובדה שרוב קוראיהם לא היו נוכחים באירועים המתוארים על ידם, כך שאפשר למכור להם כל "נרטיב" בדוי שישרת את המטרות הפוליטיות של הכותב. כך, טישטשו גם עובדת-מוצא חשובה של מלחמת תש"ח, אותה התחלנו עם מלאי דל של נשק מחתרתי פרימיטיבי, כשלרשות הערבים עמדו מחסנים מלאים מכל טוב של ארצות ערב שמסביבנו. כדי שמצב זה לא ישתנה, ויבטיח ניצחון לערבים (והשמדת-עם ליהודים), דאגו שני שרי החוץ האנטישמיים – של בריטניה וארה"ב – להעביר החלטה באו"ם על "אמברגו נשק למזרח התיכון", שפגע רק בנו ולא בערבים. הבריטים דאגו גם (בניגוד לכל חוק) שהמעפילים הציונים במחנות המעצר בקפריסין לא ישוחררו משם עד לסיום הקרבות – מה שיכול היה לאזן במקצת את היתרון הגדול שהיה לערבים בכוח האדם.

להלן דוגמה מקרב בו השתתפתי בהדיפת הפלישה הסורית לשער הגולן (ואגב, זה לא נכון שלמערכה זו נשלחו טירונים שגויסו מבית הספר, כי הכוח הבלעדי ששיחרר את שער הגולן, מסדה וצמח – היה של גדוד 22, שהוקם בטכניון בחיפה). התקפת הנגד של הסורים, עם טנקים, חיל רגלים, ארטילריה ושני מטוסים, נהדפה על ידי שתי כיתות שלנו בתוספת מכונת ירייה אחת, כשהנשק האנטי-טנקי היחידי שהיה לנו היו בקבוקי מולוטוב.

באותה תקופה נפלה אחותי שולמית בקרב על ניצנים בדרום, בו עמדו 141 לוחמים שלנו, עם נשק דל, מול כוח מצרי, שלפי תעודת המבצע המצרית כלל את הכוחות הבאים: גדוד מס' 9, בתוספת פלוגה מגדוד 7, מחלקת מכונות ירייה כבדות, 4 טנקים, 13 משוריינים, 4 סוללות תותחים, וסיוע של זוגות מטוסי קרב שהפציצו את הנקודה וכיסו אותה באש מכונות ירייה. לכל אלה התווספו לוחמי הכנופיות המקומיות עם כלי הנשק שלהם.

כשערכתי תחקיר על אותו קרב, לא יכולתי להבין כיצד אותו קומץ לוחמים הצליח לעמוד מול הכוח המצרי האדיר משעה 7 בבוקר עד 3 אחה"צ, מבלי לקבל עזרה כלשהי ממפקדת חטיבת גבעתי, לה הם היו כפופים. זה לא הפריע למפקד החטיבה לפרסם גינוי (בניסוחו של הפוליטרוק אבא קובנר) – על שבסיום הקרב נפלו 100 ממגיני המקום בשבי המצרי.

את המפנה ביחסי הכוחות הרגשנו רק בסתיו 1948, כשתחת פיקודו של יגאל אלון איגפנו בכוח עדיף את חיל הפלישה המצרי, שניצל ממפלה מוחלטת רק הודות להתערבותם הזדונית של הבריטים והאמריקאים. כלומר – כשסוף-סוף הגענו לעדיפות בכוחות הלוחמים – לא איפשרו לנו למצות את היתרון הזה. גם מטוסי הספיטפייר הראשונים הגיעו אלינו מצ'כיה רק לאחר שהוכרזה הפסקת האש. לכן, יש לראות את עיקרה של מלחמת תש"ח כמלחמה אופיינית של מעטים (ודלי נשק) מול רבים.

ההיסטוריונים "הישנים" ו"החדשים" כאחד לא הנחילו לדורות הבאים את התמונה האמיתית של מלחמת העצמאות והלקחים ממנה. אלה – מחוסר נגישות למידע שהוסתר מהם ואלה – מכוונות זדון של שרות לתעמולת האוייב. כמי "שהיה שם" בזמן אמת, ניסיתי לתרום משהו לאיזון התמונה – על ידי פרסום עובדות שנעלמו מכותבי ההיסטוריה אך צריכות לשמש חומר לימוד מלקחים – לקבלת החלטות בעתיד. עשיתי זאת בספר "ללמוד מהחיים" שעומד לצאת לאור בימים אלה. אשמח אם תמצא דרך לספק אותו, במחיר הקרן, לקוראי "חדשות בן עזר".

אהוד: תחזקנה ידיך בדבריך. נשמח לעזור על ידי מתן מודעה על הפצה ישירה של הספר.

* * *

עמוס גלבוע

דמוגראפיה יהודית בין ישראל לתפוצות

אני רוצה להציג נקודה מרכזית אחת בהקשר הדמוגראפי של יהדות התפוצות ומדינת ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה היה מיספר היהודים כ-17 מליון נפש. 6 המיליונים שניספו בשואה הורידו את המספר ל-11 מיליון, אולם ההפסד המצטבר (דהינו, כל הלידות שלא היו, והיו יכולות להיות למיליונים שניספו) הוא גבוה בהרבה ומסתכם בכ-14 מיליון נפש. בעשרים השנים שלאחר השואה היתה אומנם התאוששות מסוימת בגידול (עד לכדי 12.5 מיליון ב-1970), אולם מאז ועד היום חלה נסיגה בגידול של יהדות התפוצות. מיספר היהודים הכולל עומד כיום על כ-13 מליון נפש (הקהילות הגדולות הן ארה"ב – כ-5 מליון, צרפת כ-490 אלף, קנדה כ-375 אלף ובריטניה כ-300 אלף; כמעט מחצית מהיהודים מצויים כיום בישראל ).

שני הגורמים המרכזיים לנסיגה הם אלו: ירידה תלולה בפיריון הילודה של האישה, שהממוצע שלו בקרב יהדות התפוצות היא כ-1.5 ילדים לאישה. זאת כאשר המספר צריך להיות לפחות 2 על מנת לשמור על גודל אוכלוסיה קבוע. בכך היהודים דומים לכל האוכלוסיה של מערב אירופה,המתמעטת בשל פריון ילודה נמוך. אבל, מה שתורם עוד יותר לנסיגה בכמות האוכלוסייה היהודית בתפוצות הוא השיעור הגבוה של נישואי תערובת: למעלה מ-50 אחוזים בארה"ב, 40 אחוזים באנגליה וצרפת. (בקרב יהדות ברה"מ לפני העלייה הגדולה ארצה השיעור הגיע ל-70 אחוזים!)

יהדות התפוצות היא לכן בהרכב גילים שיש בו מעט צעירים והרבה זקנים. המשמעות המרכזית מכל אלו היא כי לטווח הארוך מאיימת עליה סכנה של כליון פיזי, פשוטו כמשמעו, אם המגמות הדמוגרפיות הללו תימשכנה (וכל זאת בלי לדבר עדיין על הסיכונים הקשורים באובדן הזהות היהודית).

לעומת זאת, בישראל המגמות הן הפוכות לחלוטין. מיספר היהודים כיום הוא כ-5.7 מיליון. אם בעבר הגידול באוכלוסייה היהודית נבע בעיקרו מגלי העלייה, הרי שבעשור האחרון הגידול הטבעי באוכלוסיה ( גיל חיים מהגבוהים ביותר בעולם של 80.2 שנים, ושיעורי לידות הולכים וגדלים) – הוא המביא לגידול במיספר היהודים. מיספר הילדים לאישה הוא כ-2.7, כאשר בקרב החילונים שיעור הפריון הגבוה ביותר הוא אצל יהודי ברה"מ לשעבר. לכן, גם הרכב הגילים אצלנו מאוזן, כאשר מרבית הנוער היהודי מצוי כבר כיום במדינת ישראל. יתר על כן, מה שמבדיל בצורה החדה ביותר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות הוא שאצלנו אין נישואי תערובת! (למעט מספר אפסי של נשים המתחתנות עם ערבים). העתיד הדמוגראפי של העם היהודי מצוי אפוא במדינת ישראל.

 שתי מסקנות עיקריות מכל האמור עד כה:

ראשית, על מדינת ישראל , כמדינת העם היהודי, להביא לכך שיותר ויותר פרטים יהודים בתפוצות, בעיקר איכותיים, יעלו לישראל (כי בסופו של דבר מדובר בהכרעה של הפרט). זה לא רק יעלה את מיספר היהודים בישראל ויחזק את הרוב היהודי שבה, אלא גם ימנע את הנסיגה במיספרם של היהודים בעולם. השאלה האם רצוי ונכון שכל יהודי התפוצות יעלו לישראל, כציווי לאומי עליון, צריכה להיות נידונה בנפרד. עדיף, לדעתי, שתישאר יהדות אמריקאית איכותית עם זהות יהודית חזקה.

שנית, מי שחושב במונחים של מדינת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" מנתק באחת את מדינת ישראל מיהדות העולם, העורף האסטרטגי והדמוגראפי שלה, ואת יהדות העולם מישראל. זה אומר צעידה בטוחה לעבר שקיעה עמוקה – של המדינה וגם של העם היהודי.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 25.10.10

* * *

תקוה וינשטוק

אהבת תל אביב של הניה מיכלסון

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז חגגה תל אביב את יובל המאה, מלאים חוצות העיר בחבורות של מבוגרים וצעירים המצטופפים ליד אנדרטה או מיבנה ומאזינים למדריך המספר על ייחודו של האתר. החום כבד אך התל אביבים אינם מוותרים ומשתוקקים לדעת על עירם האהובה. לצד הסיורים בעברית קיימים גם סיורי אנגלית לתיירים.

יש דרכים רבות להכרת העיר – האוטובוס האדום שגגו פתוח, המוזיאון בבית העיריה הישן, ולא חסרות מצגות (שורת צילומים עם הסברים) באינטרנט על העיר.

לאחרונה צפיתי במצגת על תחנת הרכבת התורכית במנשיה שהפכה למתחם בילוי, קניות ונוסטלגיה, ובעתיד, כשתקום אי"ה הרכבת הקלה, מתוכננת ליד האתר תחנת נוסעים. המצגת מפרטת במדויק את ההיסטוריה של התחנה, שמאז 1948 החזיק בה משרד הבטחון והיא לא נחשפה לקהל. ראשיתה בזיכיון שהעניק השולטן עבדול חמיד להקמת רכבת בפלשתינה. ב-26.9.1892 יצאה הרכבת הראשונה מירושלים, והגיעה ליפו כעבור ארבע שעות. עד אז שימש הגמל אמצעי יחיד להובלת משאות למרחקים.

הניה מיכלסון תיעדה את התחנה השוממה בסיור שערכה בדצמבר 2006 עם אדריכל השימור אמנון בר-אור, והיא חזרה לתעד אותה אחר שיקומה. במצגת נראים כל מבני המתחם, חומרי הבנייה שלהם וכן הקרונות והאדנים. מתועדים גם המפעל לאלמנטים טרומיים מבטון – ראשון מסוגו בארץ – שהיה במתחם. משפחת וילנד הטמפלרית הקימה אותו ב-1895, ויש על הטמפלרים שהתגוררו על גבול יפו, שעלו לארץ מתוך זיקה דתית בשנות השישים של המאה ה-19, הקימו ביפו מושבה אירופית בשם ולהלה. הם חוללו מהפכה בחקלאות, בבנייה וגם במלונאות בארץ (בוולהלה היו שלושה מלונות). במפעל וילנד יצרו סוגי ריצוף, אריחי בטון ("בלטות") צינורות ועוד. צינורות הבטון הזולים החליפו את תעלות המים הפתוחות בפרדסים והביאו לחיסכון בהשקייה. [את מערבבת, תעלות ובריכות הבטון החליפו את השיטות הקודמות של ההשקייה. למיטב ידיעתי לא השתמשו אז בצינורות הטון. – אב"ע]. בית החרושת הוקם ליד תחנת הרכבת, כדי שהרכבת תוביל את המוצרים לכל מקום שאליו היא מגיעה. לידו הוקם גם בית המשפחה, בית שרצפתו ותקרותיו מעוטרים בציורי קיר פיגורטיביים והגג מכוסה חציו ברעפי מרסי וחציו ברעפי בטון.

צפיתי במצגת נוספת של ציורים שנתגלו על קירות בתים תל אביבים הדורים ישנים – באלנבי, הרצל, קרל נטר ועוד. הצילומים מפורטים ומלווים במחקר על שיטת הציורים, שיקומם כיום, ועל שי פרקש, מומחה לשימור ציורי קיר בבתים היסטוריים.

גם על מצגת זו חתומה הניה מיכלסון. תהיתי: מיהי אותה הניה המתעדת ביסודיות כזו את העיר העברית הראשונה?

פגשתי אותה בדירתה, המהווה מעין מוזיאון קטן משופע בציורים, מיגזרות ניר (לדבריה "אצל היהודים המגזרות אינן רק דקורטיביות. הן מהוות סמלים. מגזרת הגפן למשל היא סמל לפוריות – 'אשתך כגפן פוריה'."), גם תכשיטים מעשי ידיה ומעל לכל – תצלומים. הניה מצלמת בלי סוף.

מסתבר שהיא בוגרת מכון אבשלום ללימודי היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל ומלמדת של"ח (לימודי ארץ ישראל שדה) בבית ספר תיכון. היא מלמדת על הארץ כולה אך עיקר אהבתה – תל אביב. בסופי שבוע היא גם מדריכת תיירים עצמאית, בהתנדבות. היא עובדת במקביל לאדריכל אמנון בר-אור ולמדריכה שולה וידריך. ניתן להגדירה בשתים-שלוש מילים: אוהבת תל אביב. מתוך אהבת תל אביב התחילה לצלם את אתריה. המצגת הראשונה שלה היתה שוק הכרמל. היא חקרה את תולדות השוק –בתחילה עמדו לקראו "שוקשוק" – ואף גילתה שער נושן שלו.

לאחר מכן תיעדה את הבית בשכונת מנשיה ביפו בו נולדה וגדלה עד גיל עשר, וגילתה שהבית היה צמוד לארמון של שיך בשם אל באידס, אותו תיכנן ב-1925 האדריכל יוסף ברלין. העירייה הרסה את הארמון והקימה במקומו בית נוער. הניה צילמה את רגעיו האחרונים, לפני שעלו עליו הדחפורים. ברזומה שלה מצגות מנוה צדק ,יפו העתיקה בית הקברות טרומפלדור, ועוד.

שמה כבר הולך לפניה ומעבירים לרשותה צילומים מימי הבראשית של העיר. "מגיעים אליי אוצרות יקרים מאד לבעליהם – אלבומי התמונות המשפחתיות," היא אומרת. בין היתר קיבלה אלבומים של הצלם הותיק קורט ברמר, שצילם בעיקר את תל אביב. העניק לה אותם נכדו של ברמר שהתרשם ממצגותיה. על יסוד הצילומים האלה התקיימה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה של בתי הקפה בתל אביב של פעם.

לעיתים היא "משדכת" בין צאצאים של תושבים ותיקים ובין חוקרי תל אביב. ("חלק מהשמחה שלי היא לעזור"). במשך שנים התכתבה עם דודי טובים, בנו של המהנדס עמנואל טובים שהיה איש ציבור, מנהל בית החרושת סיליקט בתל אביב ומראשוני התעשיינים בארץ. דודי, תושב קנדה, העביר לה את אלבום המשפחה ואגב אורחה סיפר שהוריו התגוררו ברחוב אלנבי 11 בתל אביב. "בראשי היה מתוייק שאדריכלית השימור פרופסור ניצה סמוק מחפשת כבר שנתיים צאצא שיספר על הבנין הזה. חיברתי בין השניים ושלושתנו הגענו לבניין. הבית, המיועד לשימור, תוכנן בשנות העשרים על ידי האדריכל אלכסנדר לוי בסגנון האקלקטי והוא מיוחד מאוד גם היום. בחזיתו עמודי בטון ובחדריו ציורי קיר יפהפיים שלא נודעו, למשל ציור של גיישה. אלמלא הכרתי במקרה את דודו, ספק אם היו מתגלים פרטים על הבית."

הרבה עוסקים כעת בתיעוד שורשים משפחתיים. גם לבתים יש שורשים וכדאי להתחיל לחפש גם אותם. את המצגות אפשר למצוא בין היתר בגוגול, אם מקישים הניה מיכלסון בעברית.

* * *

מתי דוד

עיסקה משפטית פסולה: אין כפרה

לעבירה ביטחונית חמורה בפרשת ענת קם

לאחרונה דווח על עִיסקת טיעון המתבשלת בין הפרקליטות לבין הסנגוריה של ענת קם, על מנת לבטל סעיפי אישום חמורים בכתב התביעה.

למי יש אינטרס בעיסקה שכזו? מי עומד מאחורי היוזמה לגמד את פרופיל הפרשה ולהעלים את חומרתה הביטחונית? התשובה ברורה.

ענת קם שייכת לפעילי השמאל הקיצוני האנרכיסטי הפועל בשם האליבי השִקרי של "השלום", הפוגע באינטרסים הלאומיים והביטחוניים. גם לתקשורת יש אינטרס שלא לפגוע במקורות המידע של המדליפים, על רקע התסבוכת שבה היה מעורב העיתונאי אורי בלאו מעיתון "הארץ", שברח בשעתו ללונדון על פי עצת היועץ המשפטי של העיתון.

אין זה מפתיע שעד כה לא הוצא נגדו צו הבאה. אין זה מפתיע שמועצת העיתונות ושאר כל הצדקנים רודפי המוסר, הצדק, האמת ושלטון החוק נעלמו והשתתקו בפרשת ענת קם ואורי בלאו.

כל אזרח ופטריוט, רציונלי ונורמטיבי מזהה בודאות שענת קם (וגם אורי בלאו) מעורבים בפרשה ביטחונית חמורה, על רקע מניע אידיאולוגי מסוכן ומוּפקר:

"חיילת אידיאולוגית" שמתנגדת לכיבוש, לנתניהו ולברק שלדעתה אחראים ל"פשעי מלחמה", גנבה מצה"ל ארכיון שלם של מאות מסמכים צבאיים מבצעיים, סודיים ומסווגים ומסרה אותם לשימושו של העיתונאי, אורי בלאו, שפרסם חלק מהם בעיתון "הארץ" ואחר כך ברח ללונדון.

ימים מעטים לפני תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה", "הארץ" עמד לפרסם מסמך מבצעי סודי של צה"ל (מהמסמכים שענת קם גנבה והעבירה לאורי בלאו) שהיה עלול לסכן את החיילים. הדבר נמנע בזכותה של הצנזורית הראשית תא"ל סימה ועקנין, ובזכות "הארץ" שנענה לצנזורית. מדובר במסמכים שכללו פקודות מבצעיות סודיות של המטכ"ל ופיקוד מרכז. הערכות במצבי חירום. סדרי כוחות. תרחישי מלחמה ותורות מלחמה.

שום סנגוריה משפטית ופוליטית מפותלת לא תוכל להפוך עבירות ביטחוניות פליליות, ל"שליחות מצפונית" בשם ולמען "השלום". גם המרגלים שנתפסו והורשעו בזמנו, כמו מרקוס קליינברג, אורי אדיב, אהרון כהן ומרדכי ואנונו – טענו להגנתם שהם פעלו אך ורק ממניעים אידיאולוגים מצפוניים למען השלום.

ענת קם עצמה נתנה את התשובה למניע האמיתי שגרם לה לעשות את המעשה: "היה חשוב לי להביא לידיעת הציבור את מדיניות צה"ל בשטחים. כשצרבתי את החומרים, חשבתי שבמיבחן ההיסטוריה האנשים שהתריעו על פשעי המלחמה, סולחים להם. המחשבה שאם וכאשר יחקרו את פשעי המלחמה שביצע ומבצע צה"ל בשטחים, יהיו ברשותי עדויות שאוכל להציגן."

העובדה שאביה של ענת קם ניסה בכל דרך לעָצֵב בתקשורת דעת קהל אוהדת לבתו (מוסף "סופשבוע" במעריב), הנערה התמימה והמבולבלת שהסתבכה בפרשה ביטחונית חמורה מובנת ואנושית.

ואולם לא מובנת ולא מתקבלת הסנגוריה המגויסת של מיספר משפטנים ועיתונאים "ממחנה השמאל" שהתגייסו למסע תקשורתי ומשפטי למענה של ענת קם והעיתונאי אורי בלאו, כדי שימשיכו "בשליחותם" העיתונאית ל"מען השלום" ולמען חשיפת "פשעי המלחמה של צה"ל. לדעתם של משפטנים ועיתונאים אלה, ל"שליחות" העיתונאית יש עדיפות על פני שיקולי "ביטחון המדינה". הם טוענים שסיווג מסמך צבאי כ"סודי" אינו הופך אותו לסודי לדעתם. הם דוגלים בעקרון האומר: "מסמך משוחרר (שהושג בגנבה או בהדלפה) לא יוחזר." בעיניהם, אלה שמסגירים סודות ביטחוניים סודיים של המדינה הם "לוחמי צדק, שלום ואמת."

ישראל נתונה בסכנה מתמדת מצד אויביה. יש לה סודות שאסור לחשוף אותם. מי שחושף אותם הוא עבריין הראוי לעונש ולא לכפרה, הבנה והקלה. מידע סודי זה כוח. אינפורמציה מסווגת זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לידיעת אויבינו, על-ידי פרסום הדברים בעיתוננו מפקיר את ביטחוננו. מי שנעזר באליבי המופקר, בסיסמה "זכות הציבור לדעת" על "פשעי המלחמה", כביכול, של צה"ל, מוביל את המדינה עד לאיבוד לדעת.

במדינה המטורפת והאומללה שלנו מסתבר שהכול אפשרי. משפטנים ועיתונאים מנסים להפוך את היוצרות. להלל ולסנגר על עברינים ביטחוניים ולהוקיע ולהכתים את הפטריוטים שומרי החוק והאינטרסים הביטחוניים. דרוש זעזוע מבריא של החולי הזה המצוי בקרב קבוצה "אידיאולוגית" שמאלנית מאוד מסוימת.

* * *

איתמר פרת

מורשת רבין

– הלו, גברת אזרחוני?

– כן, מדברת. מי זאת?

– גברת אזרחוני, מדברת מלבינה, המחנכת של בציר, אני מצטערת לומר...

– אוי וֵי! מה הוא עשה עכשיו?

– גברת אזרחוני. זה לא פשוט. נאלצתי לשלוח את בציר הביתה בגלל זלזול חוזר במשמעת. היה לנו שעור מחנך על רצח ראש הממשלה זיכרונו לטירחה – סליחה, לברכה. שרנו 'עוּף גוזל', לפי הוראות ההנהלה, ואז כל ילד נתבקש לתאר את הרצח. בציר באופן שיטתי דיבר על "הרוצח" במקום על "הרוצח הנתעב". לא פעם ולא פעמיים.

– איזו בושה! בציר הוא בכלל לא כזה. הוא ילד טוב ותמיד מדבר יפה. לפחות הערת לו?

– בטח הערתי לו. ובפעם השלישית מה אומר החצוף הזה? הוא אומר: "מה כל כך מתועב? וזה ששחט את המשפחה של הבוס שלו הוא לא נתעב? וזה שחנק את הילדים של עצמו הוא לא נתעב? זה שהרג את רבין (שימי לב גברת אזרחוני, 'הרג' הוא אמר, ולא 'רצח'!), זה שחיסל אותו בסך הכול חשב על כל המשפחות שרבין הלך לזרוק מהבתים שלהן מפני שככה רצו הערבים. אני נשבע לך שזה מה שהוא אמר, ילד בן שתים עשרה, לפני כל הכיתה!

– מה אגיד לך מלבינה, זה באמת לא בסדר. אני מבטיחה לך שזה לא מה שהוא שומע אצלנו בבית. זה נכון שבעלי פעם הסביר לו ש"עושה שלום במרומיו" הכוונה לאלהים ולא לרבין.

– נו אז מה יש להתפלא? הסברתם לו לפחות שאין הבדל בין השניים?

– בטח הסברנו, אֶה... אני חושבת. הסברנו לו גם שרבין היה מלך הדמוקרטיה, ואחרי שהרגו, סליחה, רצחו – אותו , נגמר העניין הזה הדמוקרטי וכל ה"אני אנווט" הזה, והצביעו ליכוד.

– נכון מאוד. ככה אנחנו מסבירים לילדים את מורשת רבין.

– האמת היא, מלבינה, שזה נורא קשה להבין. גם כשאני הייתי עוד בתיכון, באמת לא מזמן, היתה לנו בעייה עם זה. אז שרנו על הילדה עם שתי צמות – את יודעת, 'עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.'

– אה כן. אנחנו קיבלנו תדריך לא להיכנס לזה, ולשיר שרבין היה כמו הערבות הבוכיות.

– באמת? עכשיו אני מבינה למה בציר שאל אותי למה הערביות בוכיות בגלל רבין. הסברתי לו שזה מפני שכל העולם עצוב בגללו. אז מה, שלחת אותו הביתה בגלל שלא אמר "נתעב"? אני אגיד לאבא שלו שיטפל בזה. הצרה היא שההורים של בעלי גרים בגולן, ומחר אנחנו נוסעים לבר מצווה אצל אחותו בשבי שומרון, את מבינה?

– כן, טוב, גברת אזרחוני. אני מקוה שתדעו לתת לנסיעה הזאת תוכן חינוכי. שבציר יידע להבא למי לקרוא 'נתעב'. הוא בסך הכל ילד מאוד אינטליגנטי.

– את מספרת לי? את צריכה להכיר את אבא שלו. טוב, בינתיים שלום, מלבינה.

– שלום עכשיו, גברת אזרחוני. במחשבה שנייה, יותר טוב שאבא שלו לא יסביר לו. אני אדבר עם היועצת.

* * *

ישראל זמיר

צבינג'י

שבתי מניו-יורק. לידי במטוס ישב אדם מבוגר, רחב-כתפיים, פנים סמוקות עם קרחת מוקפת אניצי שיער אדום. אולי בן שבעים וחמש ואולי יותר. כפות ידיו החרוצות הסגירו פועל-בניין, שיצק בטון ועבד קשה כל חייו. לידו ישבה אשתו. פניו היו מוכרות, אך לא ידעתי מאין. כעיתונאי, לא התאפקתי ושאלתי אותו אם תמונתו לא פורסמה אי-פעם בעיתונים והוא הודה, שהִרבּה לצאת להפגנות. הושיט יד וסיפר ששמו דויד, אך הוא מוכר בציבור כ"דודל'ה". הוא שב מביקור אצל בנו צביק'ה, המכונה צבינג'י, ולאחר שהזדהיתי כקיבוצניק גילגל ברצון את קורותיו. 

דודל'ה ארגן שביתות, צעד בשורה ראשונה בהפגנות, ביחד עם מנהיגי כל המפלגות. ראשו האדמוני עטור צלקות לרוב. אם תרצו, הוא נושא על גופו את קורות מאבקיה של מדינת-ישראל. הוא סיפר, כי בינואר 1952 הפגין נגד השילומים מגרמניה ביחד עם מנחם בגין, ביולי 1959 הצטרף אל דויד בן-הרוש בהפגנות "ואדי-סאליב", בשנות השישים עלה הגלילה והפגין נגד סגירת "שטח תשע" על-ידי צה"ל, חטף אלה בראש ושכב שבוע ימים בבית-חולים. בראשית שנות השבעים חילק בקבוקי-חלב לעניים יחד עם "הפנתרים-השחורים", ושוב נפצע. בתום מלחמת יום-כיפור חבר למוטי אשכנזי, דרש את פיטורי "ממשלת-המחדל" ובחורף 1983, השתתף בהפגנת "שלום-עכשיו", שקראה להדיח את אריאל שרון מתפקיד שר-הביטחון, בעקבות מסקנות ועדת-כהן. באותה הפגנה נרצח אמיל גרינצווייג, שהיה ידיד קרוב. תמונתו של דודדל'ה לא אחת הופיעה בעיתונים תחת הכותרת: "דודל'ה האדום" על משקל "דני האדום" המפגין מפאריס ב"מרד-הסטודנטים" ב-1968. דודל'ה הסביר, כי הפגנה היא קריאת תיגר נגד המימסד ואקט דמוקראטי. אנשים שְׂבעים אינם מפגינים.

כשנולד בנו צבי, דודל'ה היה בעננים. בעודו בעריסה, רצה לקחת אותו עימו להפגנה, אך נכנע להפצרות אשתו, ציפורה, אחות-ראשית בבית-חולים "הדסה".

"הוא עוד יספיק, תן לו לגדול," התחננה ודודל'ה בקושי נעתר לה.

כשמלאו לצביקה שלוש קיבל את אישורה לשאת את בנו על כתפיו. ליתר ביטחון, הלבישה על הילד תיק-בד, ובתוכו: בקבוק מים ובגדי החלפה למקרה שיתרגש יתר על המידה. יציאה להפגנה היתה לילד יום חג. להשקיף על המפגינים מלמעלה, כשהללו נושאים כרזות, קוראים סיסמאות, מניפים דגלים – וכי קיימת הצגה יותר מרנינת-לב? הילד ירש מאביו את השיער האדום, והיו שכינו אותם בחיבה: "ג'ינג'י וג'ינג'ון" – מראה שהוסיף צבע להפגנות. באחת מהן, מישהו נתן לילד דגל אדום והילד היה בשמיים. לדברי האב, ילד שאינו רוכב על כתפי אביו המפגין – סוציאליסט כבר לא יצמח ממנו. הילד מצא עצמו מתנשא על כתפי אביו, מנענע ידיו לכל עבר ומצטרף לשאגות: "לחם, עבודה ושלום!" קולו הדקיק נשמע היטב, ואביו חש גאווה גדולה.

כשמלאו לצביק'ה עשר, נטל אותו אביו והביאו לקן "השומר-הצעיר" ברחוב המלך ג'ורג' פינת בוגרשוב.

"הבאתי לכם סוציאליסט צעיר," הצהיר בפני המדריכים הצעירים, "תפקידכם להקנות לו השקפת-עולם ציונית-חלוצית-סוציאליסטית-מהפכנית, שיגדל נון-קונפורמיסט לתפארת עם-ישראל."

המדריכים הצעירים לא הבינו אף מילה. במועצת-מדריכי שכבה א' הוחלט למנות את צביק'ה לדגלן-הגדוד. וכך, בכל מפקד-קן, צביקה הניף את הדגל בששון ובגאון.

באחד במאי, בעצרת שנערכה בכיכר-מוגרבי, האב חזה במצעד "השומר-הצעיר", כשבנו, צועד בנעליים גבוהות לקול הלמות תופים ותרועת חצוצרות. לגופו חולצה כחולה עם שרוך לבן, מכנסי-חאקי קצרים, מקופלים שני קיפולים, ובידו דגל אדום. הנער ניפח את חזהו בגאווה ודודל'ה היה מאושר. בערב נאספו בביתו של דודל'ה כמה ממנהיגי המפלגה להרמת כוסית, והוא סיפר בגאווה על בנו.

"אתם מבינים, הילד ינק את הסוציאליזם ביחד עם חלב אימו," קבע.

צביקה התחנך בתנועה, הזדהה עם ערכיה ואת חופשות-הקיץ בילה, כיתר חבריו לתנועה, במחנות-עבודה בקיבוצים. היה ברור לו, כי בבוא היום יגשים בקיבוץ. וכי קיימת חברה יותר צודקת מקיבוץ? וכדרכם של צעירים, צביק'ה גידל שיער אדום, ארוך, שזהר כאילו נמשח ב"חינה". חלק מחברי הקן כינוהו ג'ינג'י, אחרים צביקה ואחת המדריכות מצאה את הנוסחה הגואלת: "צבינג'י" והכינוי נדבק לו כנקודת-חן.

לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר העממי, המשיך ב"תיכון-חדש", כשהמנהלת האגדתית טוני הלה, מעודדת קיומן של תנועות-נוער וויכוחים פוליטיים. צבינג'י התווכח בלהט כשעיניו יורות זיקי אש.

אחת הבנות העירה כי לא אחת קורה ש"שמוצניקים" שרופים נאכּלים באש-האמונה, עוזבים את התנועה, כיוון שקשה להם להתפשר.

"צבינג'י, שמור על פרופורציות. לא הכול בחיים שחור-לבן!" הזהירה אותו.

"'השומר-הצעיר' היא תנועה נון-קונפורמיסטית המתנגדת לכל פשרה רקובה ואינה דומה ליתר התנועות," עקץ אותה בהיותה חברת "המחנות-העולים".

צבינג'י היה מדריך נערץ והכול ניבאו לו, שבבוא היום יתמנה לראש-קן ובעתיד ייבחר ל"הנהגה-הראשית" של התנועה.

עם סיום הלימודים, הגרעין התנועתי, שאליו השתייך, התגייס לנח"ל, ולאחר הטירונות פוזר למשימות צבאיות. צבינג'י נשלח לגדה-המערבית ונאלץ להתמודד עם "פירותיו הבאושים של הכיבוש," כדבריו. יחידתו הוצבה במחסום חֲוָארָה שבנפת שכם ובדקה תעודות-זהות של הללו שביקשו להיכנס לתחום ישראל. צבינג'י התנהג כפי שהתחנך: הוא דיבר אל הבאים בנימוס ובמידה רבה של אהדה, כיאה לאיש שמאל, המאמין באחוות-עמים, בסובלנות ובמאור-פנים.

יום אחד הגיעה למחסום אישה צעירה עם הזמנה דחופה לבית-חולים שיבא. צבינג'י שאל לסיבת בואה וזו החווירה והשיבה שיש לה "קרצינומה של הוואגינה". חבריו-למחסום חשדו בה, מעולם לא שמעו על מחלה זו וביקשו הסברים. האישה הנבוכה פרצה בבכי. צבינג'י טילפן אל אימו ב"הדסה", שהסבירה כי זו מחלת סרטן, המחייבת טיפול בבית-חולים, וצבינג'י נתן לה לעבור. אחר-כך הגיע זוג צעיר הנמצא בטיפולי הפרייה. הגבר הסביר לחיילים כמה חשוב שיגיעו בזמן למרפאה, ואנשי המחסום הגיבו:

"לא נורא, אם חבלן אחד פחות ייצא לאוויר-העולם."

צבינג'י שוב טילפן לאימו ונתן להם לעבור.

אישה, שכרסה בין שיניה הגיעה למחסום, כשהיא נאנקת מכאבים. לדבריה, המים כבר ירדו, והיא עומדת ללדת בכל רגע. צבינג'י הנרגש, לא טרח כלל לבדוק אותה, העבירה במהירות ואף דאג שמונית תחיש אותה לבית-החולים. חבריו למחסום העירו לו, כי התנהגותו נוגדת את הפקודות, אך צבינג'י התעלם.

כעבור שעתיים הם שמעו ברדיו כי מחבל מחופש לאישה-בהיריון התפוצץ ליד קניון ויש הרוגים ופצועים.

צבינג'י הועמד למשפט צבאי. "שמוצניקים חייבים לתחוב לקידבק את האידיאולוגיה שעליה התחנכו ולמלא פקודות בדייקנות ובאחריות," רעם השופט הצבאי ואטם אוזניו לעדי אופי, ששיבחו את צבינג'י. הוא נשפט לשלושים ימי מחבוש.

האב סיפר, כי עולמו של בנו חרב עליו. הוא מצא עצמו מתקשה לגשר בין השקפותיו ההומאניות והמציאות בשטח. אביו גייס את מנהיגי המפלגה, שיתערבו למען בנו, אך לשווא. בכלא, צבינג'י פגש כמה מחברי "יש גבול" – סרבני שרות בשטחים, והתוודע להשקפותיהם. הם מסרו לו פנקס קטן, "הסירוב לשרת בשטחים", והוא מצא עצמו קורא ומסכים לכל מילה שכתובה בו.

כעבור עשרים יום צבינג'י שוחרר, אך היה זה אדם אחר. הוא הרבה לצטט את פרופסור לייבוביץ, שתמך בסרבנים ומתח ביקורת על "מר"צ" ו"שלום עכשיו". לדברי הפרופסור, אם תופעת הסירוב לשרת בשטחים תעבור סף כמותי מסוים, יהיה בה כדי להכריח את ממשלת-ישראל לבצע תפנית במדיניותה כלפי השטחים הכבושים. הוא הדגיש כי הכיבוש מונע שמירה על ציביונה היהודי והדמוקראטי של המדינה. באחת ההזדמנויות, פרופסור לייבוביץ' הנסער כינה את החיילים "יודיאו-נאצים". צבינג'י סיפר על-כך לאביו, שהסביר לו, כי במפלגתו נטוש ויכוח קשה בנושא זה, שראשי התנועה חלוקים בו. צבינג'י החליט לשכנע את חברי הגרעין, שיסרבו לשרת בשטחים ועורר נגדו זעם רב.  

הגרעין התנועתי, שצבינג'י נמנה עם חבריו, נקלע למשבר חברתי, שבסופו של דבר, רובם עזבו את התנועה והעדיפו לימודי אוניברסיטה על-פני הגשמה בקיבוץ. צבינג'י מצא עצמו במבוכה. הוא לא רצה להצטרף לקיבוץ כבודד. 

"בן, לך לאוניברסיטה, למד כלכלה, סוציולוגיה, היסטוריה. אולי בעזרתך אצליח להבין מה קורה בעולם," הציע האב בעצב.

צבינג'י נרשם לאוניברסיטה ושקע בלימודי היסטוריה וסוציולוגיה. כשסיים שנת לימודים שנייה החליט לנסוע לארצות-הברית, כדי לסיים לימודי תואר שני ושלישי. ההורים לא שבעו נחת מן ההחלטה, ואביו הפטיר:

"אתה יודע מתי אתה נוסע, אך אין לך מושג מתי תשוב, אם בכלל."

"אבא, אתה מכיר אותי, אני מחובר בטבורי למדינה זו."

צבינג'י נסע, נרשם לאוניברסיטת ניו-יורק, וכפי שקורה לא אחת, כעבור שנה, פגש בברברה והאהבה בערה. הוא עקר לדירתה, וכשהרתה נישאו בבית-העירייה. צבינג'י הבין שעליו לצאת לעבודה, כי בקרוב ייוולד להם תינוק.

הוא הצטרף לקבוצת-בניין, שבין פועליה: מקסיקנים, קובנים, פורטוריקנים ושחורים – פועלים, שרובם חסרי השכלה. כבנו של פועל-בניין, שנהג ללכת עם אביו להשקית יציקות בטון – חונך למסירות ולאחריות. עד מהרה ה"בוס" הטיל עליו משימות אחראיות ושילם לו בהתאם. צבינג'י חש אי-נוחות כלפי חבריו לפיגומים, ובחודשים הראשונים מצא עצמו מתחלק עימם בתוספות השכר שקיבל. הללו שמחו על נדיבותו, אך חשבוהו לשוטה גמור: מי מתחלק בהכנסותיו? צבינג'י ניסה להסביר להם מהי סולידריות-מעמדית, אך לשווא. רק לאחר שספג כמות הגונה של דברי לעג ובוז, החליט לנהוג לפי הכללים המקובלים.      

מקץ חמש שנים צבינג'י היה קבלן עצמאי, שהעסיק עשרים פועלים. כבנו של מהפכן וחניך תנועת-נוער רדיקלית, ניסה להשתית הרגלי עבודה המבוססים על יושר, שוויון והגינות. הוא הקפיד לאכול עם עובדיו ואחת לשבוע שהה עימם על הפיגומים. וכשפועליו נשאו נשים, או נולדו להם תינוקות, ביקר בבתיהם והעניק מתנות ביד נדיבה. הוא זכר היטב את סיפורי אביו על מעסיקיו המנצלים והחליט להיות מעביד נאור. אולי ניסה בכך להלבין רגשי-אשמה.

בשנה השמינית לשהותו בניו-יורק, הגיעו הוריו לביקור, ובאותו שבוע הבן ערך מסיבת חג-מולד לפועליו ומשפחותיהם, והביא למסיבה את הוריו. בפתיחת דבריו, הוא בירך את הפועלים, שיבח אותם על מסירותם בעבודה והזמין כל אחד מהם לעלות על הבמה ולקבל ממנו מתנת-חג – המחאה כספית בשווי של משכורת שבועית וקופסה ארוזה של משקאות ודברי-מתיקה. לאחר הגשת המתנה, התחבק בחום ובידידות רבה עם כל פועל ופועל.

בשעה שהסבו לשולחנות ערוכים שאל האב את בנו, אם הוא חי בשלום עם העובדה, שהוא המנצל ופועליו המנוצלים, וצבינג'י נבוך. בדרכם הביתה שאל את אביו, אם ניתן לנהוג כלפי עובדיו כסוציאליסט במובן הערכי-אנושי וכקפיטליסט במובן הכלכלי-פיננסי ואביו משך בכתפיו. מעולם לא פגש חיה כזו.

 "אל תשכח בן, שאת הונך עשית מניצול הזולת," הזכיר לו אביו.

"אבא, בשנה שעברה התייסרתי באותה בעייה, ויום אחד כינסתי את חברי הוועד ושאלתי אם יעדיפו פחות שכר וקביעות או יותר שכר ופחות קביעות, והם מיהרו להשיב כי יעדיפו פחות שכר ויותר קביעות. אחד מהם אף הסביר לי, שאם אשלם את מלוא ערך עבודתם אפשוט את הרגל, והם יפוטרו ויצטרפו אל צבא המובטלים.

"אבא, מה אתה היית עושה במקומי?"

דודל'ה הציץ בבנו. ליד ההגה ישב בחור בשנות השלושים לחייו. גבה-קומה, נמרץ, ראשיתה של קרחת פלשה לראשו האדמוני ועיניו עיני פלדה כחולות.

"בן, אני שייך לדור אחר," החל האב להסביר. "כשעבדתי בבניין מולי ניצב בעל-בית קשוח, נצלן, מנוול. העולם אז התחלק למנצלים ומנוצלים. לא היה מקום לשום פשרה. המודלים הסוציאליסטיים, שעליהם התחנכנו אמרו: בצד אחד של המתרס פרולטריון, הנאבק על שכר הוגן ובצד השני: קפיטליסטים, נצלנים מנוולים."

"אבא, אתה מתאר היסטוריה. היום תמצא באותו צד של המתרס פועלים, שהם בעלי הון. לנגד עינינו צמח דור חדש של מיליונרים, וביניהם: אנשי היי-טק, ספורטאים, בדרנים, אנשי-תקשורת, פקידות בכירה – מעמד עצום של מקבלי משכורת גבוהות, שהחליפו צווארון כחול בצווארון לבן ומרוויחים משכורות מופלגות בלי לנצל את הזולת."

האם ציפורה הצטרפה לשיחה. היא אינה מבינה גדולה בפוליטיקה, אך כאחות היא מבינה בבני-אדם.

"בן, אני רוצה לומר לך שחווינו מסיבת חג-מולד נהדרת. עקבתי אחריך, ובעיקר אחר הפועלים שלך והתרשמתי במיוחד מיחסם החם כלפיך. ממש נגע ללב."

"אימא, את נסחפת..."

"אני חייב להודות שהפעם אני מסכים עם אימך," הצטרף האב. "גדלת כסוציאליסט ונשארת סוציאליסט במובן האנושי-ערכי, שזה בעיניי העיקר! עקבתי אחריך בזמן המסיבה וכל הזמן צבטתי את עצמי ושאלתי: דודל'ה, וכי היית מסוגל להתחבק כך עם מר רובינשטיין הנצלן-הנבל שאצלו עבדת?" האב לא התאפק, פתח את חלון-הרכב וירק החוצה. "תירגמת את הסוציאליזם להומאניזם נאור."

"בן, מה יקרה, אם דרך-משל יתרחש משבר בבנייה, האם תוריד שכר? תפטר עובדים? האם לא תעורר אותם נגדך?"

"אבא, את הרווחים מהבנייה, אני משקיע בנדל"ן, כדי להבטיח רזרבות כספיות ליום סגריר. כך נוהגים פה כולם, כדי להימנע ממשברים ומפשיטות-רגל."   

"צביקל'ה, יש לי שאלה שמציקה לי כל השנים. מותר לשאול?" קולה של האם היה רך ורווי אהבה.

"לאימא מותר הכול."

"היש סיכוי שאי-פעם תשובו ארצה?"

שתיקה השתררה. הבן התלבט אם לפתוח את סגור-ליבו.

"אימא, כפי שאת יודעת, עשיתי די לביתי, ואני חושב על כך רבות. יש לי רצון עז לשוב ארצה, לבנות לנו בית בקיבוץ. שמעתי שהקיבוצים, בעקבות ההפרטה, פתחו את שעריהם בפני משפחות, הרוצות לבנות את ביתן בקיבוץ. הם מכנים את הפרוייקט: 'שכונות-הרחבה.'"

ההורים החסירו פעימה. אילולא נהג, ציפורה היתה מחבקת ומנשקת אותו. הם לא פיללו להצהרה מעין זו.

"צללת לתוך ים הקפיטליזם העכור ויצאת מן המים סוציאליסט טהור. הייתכן כדבר הזה? בן, כיצד תסביר זאת?"

"אבא, בעיני-רוחי, אני עדיין רוכב על כתפיך הרחבות, תולש באצבעותיי הקטנות את שרידי שיערך האדום, צועק בקולי הדק 'לחם, עבודה ושלום', וממשיך להאמין באותם ערכים, אך מותאמים למציאות המשתנה."

"מעולם לא פגשתי חיה מוזרה כמוך – קפיטליסט-סוציאליסט."

"ולמה לא סוציאליסט-קפיטליסט? "

שנים רבות חלפו. מעולם לא פגשתי את צבינג'י ואילו אביו ככל הנראה, הזדקן ולא צעד עוד בהפגנות. יום אחד ראיתי בטלוויזיה הפגנה של ההתיישבות-העובדת מול הכנסת על סירובה של ממשלת-ישראל לעגן את זכויות החקלאים בקרקע. בראש המפגינים צעד בחור ג'ינג'י מגודל גוף, בבגדים כחולים, סנדלים וכובע-טמבל. החלטתי שזהו צבינג'י.

התקשרתי אל פעיל ב"הסתדרות חקלאי ישראל" ושאלתי אם זהו צבינג'י.

"אתה מכיר אותו? הוא טיפוס מיוחד במינו. הוא שב ארצה, בנה בית דו-קומתי באחד הקיבוצים בצפון. בקומה הראשונה מתגוררים הוריו הקשישים והוא עם משפחתו בקומה השנייה. הוא תושב, לא חבר-קיבוץ, אך מרכז להם בהתנדבות את ענף הגד"ש – גידולי-שדה. צבינג'י הוא לוחם ללא חת למען עיגון זכויות החקלאים בקרקע ומצטט בלי הרף את בנימין זאב הרצל, שחלם על 'אנשים מושרשים בקרקע,' את הסופר משה סמילנסקי מ'התאחדות האיכרים', שקבע: 'אם חקלאות כאן – מולדת כאן' ואת בן-גוריון: '..."ישראל לא קמה, אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מיסוד פתח-תקווה ואילך.'

"לדבריו, הוא כבר טעם מכל האיזמים והתאכזב מרות. במצע שלו נותרו שלושה אתגרים: אדמה, התיישבות וחקלאות, שעליהן הוא נלחם ומפגין ללא לאות. הוא סיפר, שהציע לאחד מבניו להצטרף אליו להפגנה, כפי שהוא נהג לשבת על כתפי אביו המפגין והבן צחק ואמר:

"אבא, אתה כל-כך מפגר, בעידן המחשב חותמים על עצומות באי-מייל וב'פייס-בוק' ולא מפגינים ברחובות... למה לך להזיע?!"  

* * *

עמנואל בן עזר

חמים ודביק

לקראת סוף הקיץ 1946, ואנחנו משרתים במשטרת הישובים היהודיים (נוטרות), היינו מוצבים על הגזרה המזרחית של הקו מגדיאל-כפר-סבא. גרנו בתחנת הנוטרים "מגד" שהיתה על כביש פתח-תקווה-כפר-סבא, קצת דרומה לרמתיים.

הנוכחות בשטח התבטאה בסיורים רגליים, לעיתים על אופניים, כשאנו מצוידים בקרבינות האיטלקיות שסופקו לנו על-ידי הפיקוד הבריטי. המיטרד הגדול ביותר היו הפלחיות הערביות, ששלחו ידן בגניבה של כל מה שלא היה מקובע כהלכה. התירוץ להימצאותן בשטח היה שהן אוספות ירק הגדל בצידי הדרכים להאבסת הצאן, הבהמות ובעלי הכנף.

המנהג אצל הערבים היה שעקרת-הבית, לאחר שמילאה כל חובותיה, והיתה מצליחה לייצר עודפים כמו ביצים, למשל, היתה רשאית למכור את העודפים, והכסף כולו שלה.

הן היו יוצאות מהכפר, שתיים-שלוש יחד, מצויידות בּשָֹקָיִים הקשורים לאוכף החמור, כשהאזורים החביבים עליהן היו שבילי-העפר שבין המטעים, הפרדסים והשדות של היהודים. החקלאות היהודית הרבתה להשתמש במים, וכמובן שבפינות מטע ובפאתי פרדס היו גדלים עשבי בר עסיסיים למאכל בהמות. אם מצאו רִיגְ'לֶה, זה היה טוב גם לבני אנוש. את העלים הבשרניים, לאחר רחיצה ותלישה מהגבעול, היו מטגנים במחבת עד לריכוך ואז שוברים ביצה לתוך העיסה ולאחר טיגון נוסף התקבלה מנה טעימה. (ניסיתי וזה מצויין).

הבעייה היתה שבתוך השקיים, בינות לעשב התלוש, היה אפשר להחביא כל מה שהעין חמדה והיה מספיק קטן שלא לבלוט החוצה. כל דבר שניתן היה לעשות בו שימוש כלשהו או להחליפו במזומן, היה מיועד להיעלם. זה היה יכול להיות בורג, מנעול-תלייה משער הפרדס ששכחו לסגור אותו, ואפילו גלגל ה"שִׁיבֶּר", הוא הברז הראשי של צינור ההשקאה.

יום אחד נתקל הסיור שלנו בשתי פלחיות עם שני חמורים עמוסים בירק. שמטנו להן את השקיים מגב החמורים והפכנו את התוכן על אם הדרך. מאחד מהם התגלגל ה"שיבר".

קמו צעקות וצווחות, הן מצאו את זה מתגלגל באמצע הדרך... הן לעולם לא תיגענה ברכוש של מישהו... ואנחנו מנסים להפנותן לכיוון כפר-סבא, במטרה להביאן לבניין המשטרה.

לפתע הכניסה אחת הפלחיות את ידה למיפתח החזה שלה, חלצה שד בעל ממדים רציניים ובתנועת סחיטה אחת התיזה זרזיף חלב ארוך וחם ישר אל פניו של אברהם, הנוטר שהיה קרוב ביותר אליה.

ההפתעה היתה מוחלטת. נישארנו המומים לשניות אחדות, שבהן הצליחו שתי הפלחיות לקפוץ על גבי החמורים ולברוח. אנחנו נשארנו עם השקיים, עם ה"שיבר" ועם בחור אחד שפניו וידיו מכוסות נוזל חמים ודביק. הזבובים עטו עליו בלהיטות רבה, והדרך היחידה להיפטר מהם היתה רחיצה טובה במים.

אבל מה לעשות שבכל הסביבה לא מצאנו ברז מים?

בלית ברירה צעדנו בזריזות לעבר מגדיאל, עד שלבסוף נמצא ברז פעיל בקצה אחד הפרדסים. לקח לו למסכן די הרבה זמן לרחוץ ולהיפטר מהנוזל הדביק שכבר החל להסריח.

אהוד: במשך השנים פירסם בן-דודי עמנואל במכתב העיתי פרקי סיפור וזיכרונות וגם מדריכים מעניינים על שמות חלקי המכוניות בתקופות רחוקות ועל אמנות העישון של הבשרים. כאן מובא מחדש סיפור שלו.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ה / חלק שני

האדמה רועדת דקות רבות לפני שהרכבת מגיעה מצפון. נשמעת יבבה חנוקה של הקטר, וקודם שהוא מתקרב, שולח לפניו אלומת-אור לא גדולה, נשמעת חריקת גלגליו של הטרולי, המתקדם כגוש אפל במרחק עשרים-שלושים מטרים לפני הקטר.

 "עכשיו! אלי – " לוחש לו הסבל, העומד בקצה חורשת האקליפטוסים האפלה.

אלי הארוך מצית את קצה הפתיל. השניים מתחילים לברוח מערבה, למעבה החורשה החשוכה. אחד החיילים בטרולי מרגיש בתנועה חשודה. כאשר מתקרבת הקרונית לגשרון – צדה עינו גם את גחלת הלהבה הזעירה הרצה בפתיל לעומת המסילה. הוא משחרר את נצרת הלי-אנפילד ויורה לעבר החורשה, בניצב לכיוון הנסיעה. חברו שולף אקדח עבה ומשגר רקטה שצובעת את השמיים באדום של סכנה. הטרולי עובר את הגשרון קודם שהגחלת הרצה בפתיל מגיעה לשם.

*

 "שוב הלכת למכשפה השחורה? איזה סוד משותף יש לכם?" לורט מאיירסון יושבת עדיין על הסוס.

 "לא הכל אפשר לגלות. יש תפקידים סודיים, יש קשרים מסוכנים. אצלכם בחצר יוספיה הכל כשר?" עונה סרג'נט מורטון, העומד לצידה.

 "בשביל זה אתה הולך אליה? אני פוחדת שיום אחד הטרוריסטים, או אפילו ההגנה, יהרגו אותך אצלה. טוב, אני יודעת שאני לא יפה, אבל בהשוואה אליה? עזוב אותה, דניס! סע איתי לאנגליה ונתחיל לחיות. יש לה שתי בנות. אני מכירה אותה. היא והבת הגדולה עבדו אצלנו בניקוי הבית. הקשר שלך אליה מפחיד אותי. היא לא אשה מהמעמד שלך, שמתאימה לך."

 "ואת? נניח אפילו שהייתי יכול לאהוב אותך, לורט, אבל להתחתן? אביך לעולם לא ירשה לך להתחתן עם אנגלי כמוני!"

 "אל תדבר כך על אהבה, טוב?"

 "למה לא? אולי עם אחד ממעמדו של מייג'ור קמפבל, אם היה צעיר, היו מסכימים שתתחתני, אבל איתי? – שם בבית, אצלנו, אנשים מהמעמד שלכם לא מסתכלים על אחד כמוני. לכל היותר אבא שלך היה נותן לי עבודה אצלו בבית-החרושת לטקסטיל, כדי שלא אהיה מחוסר-עבודה."

 "זה תירוץ. הכל בגלל המכשפה השחורה. מה מצאת בה? איזה קשר יש לך אליה? אתה יודע שאני מוכנה לברוח איתך לאנגליה, שאני מוכנה גם שתעבור לצד שלנו ותישאר כאן. אף אחד לא יגע בך לרעה. אבא כבר יסדר."

 "לא, זה אי-אפשר."

 "תן לי מזכרת ממך, דניס, כמו בלילה ההוא בירושלים במלון," מתפנקת לורט לרגע, מסתירה את ייאושה.

 "מה למשל?"

 "מקטרת."

 "לא. זה אי-אפשר. לורט, די, די, אל תהיה ילדותית, זה לא רק אתן, היהודיות, שמשגעות אותי. זה משהו אחר. את שומעת את הרכבת? אני, דניס מורטון האידיוט, רוצה להיות תמיד ככה – לדהור, לטוס קדימה ולא לרדת מהפסים, ולא לחזור לשום מקום, מפני שאין לאן, את מבינה?" הוא מקרב את פניו לירכה החובקת את האוכף, בגובה מפשעתה, ומחכך את מצחו בבטנה.

*

תופיק מגיע סמוך לדלת הדירה המזרחית בבית שבו נמצא חדר-הנשק של יוספיה. יודע שהמפתח איננו שם. לא היה אף-פעם. לא יהיה. אבל מקווה שיקרה נס והוא ימצא דרך להיכנס פנימה, מפני שאם יחזור בידיים ריקות – ישחטו אותו.

*

 "אני חושבת שיש שם ערבי, בכניסה לחדר-הנוטרים," אומרת שושנה החיוורת.

 "כמה זמן את עוד מתכוונת לעמוד ולעקוב אחרי כל מה שנעשה בחוץ?" שואל אליהו, ששוכב על גבו במיטה וקורא בעיתון "דבר" לאור מנורת-לילה קטנה. "ומאיפה את יודעת מי זה?"

 "אני מריחה שזה ערבי. ומה אתה קורא כל הזמן בעיתון? אין שם שום דבר. רק מלכלך את הידיים."

 "מה אין שום דבר? בבוקר יתלו את נבות בן-יזרעאל!"

 "לא כתוב שום דבר במדור 'חיפוש קרובים' על המשפחה שלי. מה איכפת לי כל השאר?"

*

אדון ג'ייקוב מאיירסון מתעורר משנתו בהרגשה עמומה של אובדן כללי. לילה אחר לילה בעת האחרונה פוקד אותו חלום משונה: הוא נקרא לבוא אל בית-הלורדים, מופיע לבוש שחורים, חליפת פראק וצילינדר, אבל כיסיו מלאים בביצים טריות, ומכנסיו עשויים יריעות בד צבעוני לא-תפור, תוצרת חברת הטקסטיל "ג'וזף מאיירסון אנד סאן" ממנצ'סטר, שממנה בא עושרו. הלורד אב-הבית משכיב אותו על הדוכן ומצליף בו ושובר את הביצים בכיסיו, ממש כמו שהיה המלמד בעיירה שוטח אותו על השולחן ומכה, והלורד קורא פסק-דין:

 "דבר המלך במועצתו הוא שחייב אדון ג'ייקוב מאיירסון למכור עוד השנה את ג'וזפיה!"

*

נהג-הקטר שומע את היריות, מבחין ברקטה הקורעת את האפלה, מגביר מיד מהירות ומשחרר צפירת-קיטור חזקה ביותר. הוא מצליח לעבור את הגשרון, המתפוצץ בהבזק אור עז תחת קרונות-המשא האחרונים. אלה נקרעים מהרכבת ומועפים לתעלה שממזרח למסילה, בעוד המחצית הקדמית של הרכבת ממשיכה לדהור מאות מטרים קדימה, ועוצרת בחריקות ובצפירות לאחר כמעט-התנגשות עם הטרולי, שנעצר אף הוא.

*

אדון ג'ייקוב עומד בחלון הגדול של המרפסת הסגורה, הפונה מזרחה. הוא רואה את הרקטה האדומה שמאירה את השמיים. כעבור רגע נשמע הד עמום של יריות ושל התפוצצות רחוקה, ואחר-כך מאדים האופק במזרח, על רקע הלילה החשוך, ונשמעים קולות נפץ נוספים.

*

קול הפיצוץ עוצר לרגע את ארקאדי והשחור והם משמיעים קריאות-שמחה חנוקות. מייג'ור קמפבל, מטושטש עדיין מהמכה שהונחתה על ראשו בעת חטיפתו, מנצל רגע זה של היסח-הדעת מצידם, מכה באגרופיו הקשורים-יחד על ראשו של ארקאדי, בועט בשחור וזורק עצמו אל הפרדס החשוך. כעבור צעדים לא רבים הוא תוקע עצמו בתעלת-השקאה עשויה בטון ומכוסה מלמעלה פסולת ענפים, שקים ישנים וסלי-קטיף נרקבים. החוטפים מחפשים אותו שעה ארוכה בעלטת הפרדס ואינם מוצאים. כאשר הם מתרחקים, סבורים שהצליח לחמוק מהאיזור, משפשף המייג'ור את החבל, הכובל את ידיו, על דופן הבטון של התעלה, עד שהוא משתחרר.

*

 "אם כך, דניס? אוה, הנה – כבר נכשלת!" נרעדת לורט השמנמנה למגע פניו בבטנה ולדגדוג שפמו, כאשר הרכבת כבר מתפוצצת, וכל המזרח מוצף אור וקולות, והיא צוחקת צחוק מוזר, יושבת גבוה על סוסה, אמוץ, ומכה קלות על ראשו של מורטון, ששערו מסופר קצר וזיפי, בנוסח צבאי. "כמה אתה יפה עכשיו, דניס, תראה את השמיים האדומים שם, הפסדתם רכבת, דניס, אתה צודק, איזה מין עתיד זה? ועכשיו גם אני ממשיכה לדהור, אבל בכיוון אחר, ואתה לעולם לא תדע מדוע." היא מדרבנת בבת-אחת בעקביה את סוסה, וזה רוקע בפרסותיו ומעלה אבק וצוהל ושועט עימה קדימה בתחושת שחרור, משאיר מאחור את שדרת עצי התאנה.

 "לורט, חכי!" מחזיק מורטון בהיסוס את המקטרת בידו, הפשוטה לקראתה, אך היא כבר נבלעת בדהרתה העיקשת אל מרחבי האחוזה החשוכים.

*

אני נטוע במקומי ושומע את טלי משתינה בקול צלול מאוד כמו זכוכית, אולי אפילו כורעת בחוץ ולא בבית-שי החשוך פנימה. אני עוצם עיניים כדי שהמראה של מורי גבריאל דויטש-דרור, הנשקף מבעד לחלון ביתו הסמוך כשהוא מטייל-רוקד בחדר, לבוש גופייה ומפעיל משאבת-פליט נגד יתושים – לא יקלקל לי את הרגע. ואני ממלמל בקצב שמשמיעה אהובתי: "טלי, טלי – " ופתאום נרתע – מישהו מושך בידי, ואני פוקח את עיניי.

 "מה אתה עומד פה באמצע השביל כמו איזה טמבל?" אומר גיורא. "אתה לא יודע שטלי רסקין חברה של גידי?"

 "ששש... מה זה קשור אלי? אני רק חיכיתי שהיא תגמור."

 "אל תעמיד פנים. כשייגמר החופש הגדול ונחזור ללמוד, כל בית-הספר יצחק עליך!" מלגלג גיורא.

 "היי אחולמניוקים, מה אתם עושים כאן, מציצים לבנות? שתפו גם אותי!" צץ פתאום מתחת לאדמה עמירם גרין, הנידבק תמיד.

 "יאללה, 'סתלק מפה שומן-תוז!" בועט גיורא רחב-הכתפיים באחוריו של עמירם, ומעיף אותו יחד עם הפח.

 "אתם עוד תראו שאני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם!" רועד קולו של עמירם, המתגלגל כחבית לעבר בית-העם.

אותו רגע נשמע קול התפוצצות עמום, קצת מפחיד. והאופק במזרח, מעבר לגבעת בית-העם, מאדים.

טלי רסקין עוברת בריצה, דוחפת אותנו הצידה מרוב בהלה וצועקת עלינו בקול חד וגבוה: "מה אתם עושים פה, טמבלים? מציצים!" ונבלעת בבית-העם.

 "מה, שוב פוצצת?" אני מתבלבל ומתרגז על גיורא.

 "משוגע!" אומר גיורא. "החבר'ה הטרוריסטים משכונת התימנים בטח שוב הורידו רכבת מהפסים ותיכף יבואו 'כלניות' ויתחילו חיפושים ועוצר מחובבי-ציון עד אלינו – ואתה עומד לך פה כמו נאד תקוע בשביל בשביל לשמוע את טלי משתינה! באמת – "

 "שתוק, אתה לא יודע כלום! כלום!"

*

דלת חדר-הנשק נעולה. החלונות ותריסי הברזל סגורים היטב. תופיק ממשש בחשכה את המנעול העליון, בתקווה ששפילר שכח לנעול אותו. "יחרב-ביתו!" סגור. נוגע במנעול התחתון – ואז נשמע קול ההתפוצצות. "ואללה, זה ממש מאחורי הגבעה! – גילו אותנו..."

והוא קופץ כאילו נחש הכיש אותו, ומתחיל לרוץ כמה עשרות צעדים – ישר לזרועותיו של שפילר הרזה, מפקד תחנת הנוטרים, שיוצא מדירתו לשמע ההתפוצצות הרחוקה, עם השק המקופל מתחת לזרועו.

 "מה אתה עושה כאן?" שואל שפילר.

 "הבטן שלי כואבת..." מניח תופיק את ידיו על בטנו ונאנח. "חשבתי, יש כאן רופא..."

 "ובאת ברגל מאום-אל-זעתר, תופיק?"

 "כן אדוני."

 "מפני שהבטן כואבת לך?"

 "כן אדוני..."

שפילר תוקע אגרוף בבטנו, לבחון אם הכאב אמיתי. תופיק מתקפל ומשמיע קול נפיחה עזה... אך לא זעקת כאב.

 "תתבייש לך, תופיק! אתה לבדך?"

 "כן. בחיאת אללה. לבדי..." הוא בוכה.

 "שמע, אחד כמוך אסור לו להסתובב כאן בשעות כאלה. אני בטוח שבאת הלילה לגנוב משהו, ממה שהחבאת ביום. אם היה זמן, הייתי מטפל בך. אבל עכשיו אין זמן. תרים מיד את הרגליים שלך ועוף מפה! אני רוצה לשמוע אותך מתחיל לרוץ על הכביש לכפר שלך! ואני רוצה לשמוע את רעש הנעליים שלך הולך ומתרחק ממני – וחסר לך שתחזור לכאן לפני מחר בבוקר! – אני אקח אותך למשטרה, תופיק, ומשם כבר לא תצא כל כך מהר וגם תחטוף מכות, אני מבטיח לך."

*

בית הקומתיים של ראש המועצה יהושע סלומון מוקף גינת דשא, עצי-נוי גבהי-קומה, שיחי שושנים וגדר ירוקה חיה. בדשא יש בריכה קטנה ובה שוחים דגי-זהב אחדים. בקומה התחתונה חדר-אורחים גדול ובו מסודרת על המדפים ספרייתו של סלומון. חזית החדר המעוגלת, בעלת החלונות המזוגגים, פונה לרחוב. באגפי הקומה הזאת נמצאים הקבינט, חדר-העבודה של ראש המועצה, וכן מטבח רחב-ידיים ובו פינת-אוכל. מול הכניסה מוליכות מדרגות פנימיות רחבות לקומה השנייה. בקומה זו חדרי-שינה ומרפסת פתוחה, רחבת-ידיים ומעוגלת, הנמצאת ממש מעל חדר-האורחים ונראית כסיפון אנייה הצופה אל עבר הרחוב.

קלוץ וינוקא צועדים בחשאי, בחסות החשכה, חוצים מגרש ריק מדרום לבית, ומגיעים לחלון הקבינט החשוך. נשמע קול פתיחת התריס בכוח, ניפוץ שמשה, ולאחריו חבטת נפילה של חבילה כבדה על רצפת הקבינט.

שני בחורים מההגנה ששומרים על בית ראש המועצה, בכניסה מהרחוב, רצים לכיוון הרעש, אך מאוחר מדי –

*

דוקטור וולף משוחח עם אדון מאיירסון בטלפון של תחנת המשטרה חובבי-ציון, ומספר לו על החטיפה. אותה שעה נשמע קול פיצוץ מרוחק ממזרח, ואחריו קולות-נפץ נוספים. בחדר אחר, השוטר העברי חיים ברלין רושם בפנקס התחנה עדות מפי גברת קמפבל. שערה הערמוני-זהוב מהודק שוב בכעך עבה על עורפה, ללא פגם, כל שערה במקומה.

 "מה שוב קרה?" היא נרעדת לשמע הפיצוץ והבאים אחריו, ואפה הקטן, הסולד, רוטט בהתרגשות סמויה.

 "כאן זה נעשה כבר ספורט," מרגיע אותה השוטר ברלין, שמדבר אנגלית במיבטא פולני מתוק. "לפוצץ, או לא לפוצץ – זאת עכשיו השאלה שעומדת בפני כל מי שרוצה שישימו לב אליו בארץ-ישראל! אבל אני אומר שאתם, האנגלים, דווקא אוהבים אותנו, פשוט קשה לכם להיפרד."

 "בשביל זה צריך לחטוף אנשים?"

 "וסתם עינויים כבר לא טוב? יהודים יהודים, ערבים ערבים. את צריכה לקוות שלפחות לא ערבים חטפו את בעלך!"

על כך היא סוטרת לשוטר ברלין על לחיו, ואותו רגע נשמע קול פיצוץ חזק וקרוב יותר, מכיוון בית יהושע סלומון, ראש המועצה חובבי-ציון. הגברת האנגליה פורצת בבכי מלווה בצחוק היסטרי, משחרר, ונופלת בזרועותיו של ברלין ההמום.

 "אנגלים אוהבים אתכם?" היא צורחת, "אוהבים יהודיות!"

*

קול ההתפוצצות העזה בוקע את הלילה ומרעיד את הבית ואת השכונה השקטה. הקבינט מאדים רגע באור הנפץ, שולחן זכוכית מתפורר לרסיסים ועימו מתעקמות כורסאות עור בעלות ידיות ניקל נוצצות. גרמופון הניצב בפינה קורס, ספריית תקליטים שבמדפו התחתון מתפזרת ומתנפצת לרסיסים.

בחשכה נשמע קול ריצה ושעטות רגליים של הבורחים.

של הרודפים.

של יהושע סלומון, אשתו וילדיו, המגיעים נדהמים, בבגדי השינה שלהם, לראש המדרגות הפנימיות שבקומה השנייה.

של שכנים דרי הסביבה, המדליקים אורות ויוצאים מבתיהם, כשהם מחליפים ביניהם שאלות בצעקות.

ושל כמה גברים זועמים, מקרב הנאספים ברחוב, היוצאים מיד לרדוף אחר זורקי הפצצה.

 "צריך לשבור את העצמות לטרוריסטים האלה, בנדיטים! – מנוולים! – בנבוטים צריך להרביץ להם! – אלה יותר גרועים מהבריטים! בו! בו! בו! בו!" צועק איכר קשיש שעומד במרפסת ביתו, החד-קומתי, ומנופף מקל-הליכה באיום כלפי השמיים האפלים.

*

במקום לחזור למכונית המוריס, החונה בחשכה מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, יורד מורטון לשדה וצולע בעקשנות מזרחה אל הוואדי, כלפי האופק המאדים, לאחר ההתפוצצות.

 "רכבת התחמושת עולה באש!" הוא אומר לעצמו. חושיו נדרכים כצייד. הוא מכיר היטב את האזור, ממסעות-הציד עם אדון ג'ייקוב מאיירסון, בימים הטובים שלא ישובו, כאשר בעולם הגדול השתוללה עדיין מלחמה, אבל הארץ היתה שקטה. הטרוריסטים אמנם הכריזו כבר מלחמה נגד אנגליה ורצחו את הלורד מוין בקהיר, אבל טרם העיפו רכבות באוויר. אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לבוא מולו כאשר יחזרו, ללא ספק, לעבר שכונת-התימנים. הוא יארוב להם, אף-על-פי שרגלו כואבת.

 "יהודים, יהודיות, הכל טירוף," הוא ממשיך להרהר. "מורטון, אתה דוהר? אתה רודף? או אתה בורח?"

*

בחלוק-שינה חום-כהה ובנעלי-בית חצאיות שחושפות את עקביו החיוורים, מקלו בידו, חוצה אדון מאיירסון לאיטו את החצר החשוכה של יוספיה ועולה במדרגות-ברזל חיצוניות לאסם מעל לאורווה. סיגר כבוי בפיו, פני התינוק שלו מזכירים את וינסטון צ'רצ'יל. העלייה קשה עליו. הוא כבד-גוף. המדרגות מתנודדות, חורקות תחת צעדיו. תהודת ההרעדה ונקישות מקל-הטיול במדרגות המתכתיות, נקלטות אצל ספקי, שיושב ליד הדלת הפתוחה-למחצה, לפקוח עין אם מתקרב מישהו. הוא ממהר להעיר את רפי המ"מ. זה מכוסה מעל ראשו שמיכה צבאית ובחיקו שוכבת מקופלת, על מצע החציר הריחני, צפרירה ישראלי, האחות הזמנית של רמות-הצופים. השניים מתעוררים משינה חטופה.

 "לאן אתה שוב הולך?" מושכת צפרירה את רפי אליה.

 "אנא עארף? אולי חטפו איזה אנגלי."

 "כל הזמן נותנים לך פקודות. לא מתחשק לך פעם למרוד?"

 "במי?"

 "בקפלן. בכל הזקנים האלה. אף אחד מהם אפילו לא נולד כאן והם מנהלים לך את הכל."

 "צפי, למרוד מורדים באויב. קודם הגרמנים היו אויב, עכשיו הערבים, האנגלים, הבורגנים, הרוויזיוניסטים, הפורשים. אז תעזבי במנוחה אנשים כמו קפלן, שכל החיים שלו נותן להגנה. מה את רוצה? שאני אמרוד בו, או בדור של ההורים שלי, שלך, כאילו הם האויב?"

*

הפורד האפור-בהיר נוסע יחידי בכביש מתל-אביב לחובבי-ציון כדי להגיע ליוספיה. בקבינה החשוכה יושבים דודל הנהג, ג'ו מאיירסון הצעיר, ואווה יואל, באמצע ביניהם.

 "צריך לגרש מהארץ את כל האנגלים עד החייל האחרון שלהם," אומרת אווה במין קדחתנות. "ואחר-כך צריך להעמיד את הערבים במקומם, שלא יחשבו את עצמם למי-יודע-מה, כי בארץ הזאת יש מקום רק ליישוב העברי וליהודים שיבואו לכאן מכל הארצות בעולם!"

 "את מדברת כמו הרוויזיוניסטים!" טופח דודל גבעוני על ירכה. "תשמעי אווה, את לא צריכה להיות יותר קתולית מהאפיפיור, כמו שאומרים, רק מפני שאת אולי לא כל כך יהודייה."

 "אתה הלא בכלל חושב שאני מרגלת!"

 "על מה אתם מדברים?" שואל מאיירסון הצעיר. הוא בחור רזה ובהיר-פנים, ממוצע-קומה, ממושקף, כפות ידיו עדינות ודקות. כלל אינו דומה לאביו בריא-הבשר, בעל החזות הצ'רצ'ילית.

 "תורידי את הראש!" מטה לפתע דודל את עורפה של אווה כלפי מטה, ממש טומן את פרצופה בשקערורית בין ירכיו, מתחת להגה, כדי להסתיר אותה. הכניסה החשוכה לחובבי-ציון חסומה בחיילים בריטים חמושים בטומיגאנים.

*

על המישורת העליונה עומד מתנשם אדון מאיירסון ומבקש שהקבוצה תצא מיד למצוא את המייג'ור הבריטי שנחטף.

 "אם צריך רובים, לבקש את דובז'ה שפילר. אבל להשתדל שזה ייגמר בשלום, ולא להרוג – לא יהודים, לא אנגלים."

*

 "כתולעים..." מדקלם המורה גבריאל דויטש-דרור, צועד הלוך וחזור בחדר ומחזיק בשמאלו דף נייר ובימינו מחבט-זבובים בפעולה. גיורא ואני רואים אותו מבעד לחלון כשאנו יורדים מגבעת בית-העם, בדרך חזרה ליוספיה.

 "כתולעים... מבוץ נמיכות-הרוח, משילות הגוף, אל פרפור החופש, פסגות לב אנוש עברי רם... תוהו-ובוהו וחושך, ומפסולת הגולה, ומיבלית הארץ, עם זקוף בוקע..."

גיורא בעל עורף הפר מרים רגב של אדמת-חול פריכה וזורק לעבר חלון-הרשת בבית המורה גבריאל. הרגב מתפורר בענן אבק שחלקו חודר פנימה, ואנחנו בורחים.

 "ראיתי, ראיתי אתכם! חארות!" נשמע מאחורינו קולו של עמירם השמן. "בגללכם אחר-כך מאשימים תמיד אותי!"

*

תופיק רץ, רץ בלילה על הכביש האפל המוליך מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, ומקפיד להקיש בנעליו חזק על האספלט, כרוקד, ולבו מפרפר. אם יפסיק לרוץ – יזרוק אותו שפילר לכלא. ואם ימשיך לרוץ – ישמעו אותו איברהים, ועימו עבד ונואר, הם בוודאי כבר רודפים אחריו ועוד מעט יתפסו אותו ויהרגו –

המשך יבוא

* * *

צוותא מגישה: לזרום עם נחום גוטמן

30 שנים לפטירתו

נחום גוטמן (1898-1980), חלוץ איור ספרי הילדים בארץ וחתן פרס ישראל לספרות ילדים לשנת 1978. גוטמן, יליד בסרביה, חיי את שנותיו בתל אביב והנציח את הולדת העיר החדשה ברישומים ובכתבים אשר שקפו את האווירה ששררה אז בעיר המתפתחת. השתתף בייסוד כתב העת לילדים "דבר לילדים" ובמשך 32 שנים היה חבר במערכת העיתון. בשנות-50 זכה להכרה בינלאומית וציוריו הוצגו במוזיאונים הנחשבים בעולם. כיום מוצגות יצירותיו המקוריות במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, בשכונת נווה צדק בתל אביב.

בתוכנית:

מאיר שלו – על קסם המזרח הנאלח והנפלא של נחום גוטמן

קטעים מתוך ההצגה "ביאטריצ'ה" / בימוי: שי פיטובסקי / שחקנים: אייל רדושיצקי ושחר אור קמפל

קטעים מתוך האופרה החדשה "בארץ לובנגולו מלך זולו" / ליברית: סמדר שיר / מוסיקה: ירון כפכפי / בימוי: יובל זמיר

מחזור שירים שהולחנו במיוחד לערב זה / פסנתר: חיים טיקוצקי / סופרן: מאיה בלושטיין

דברים: פרופ' חמי גוטמן (בנו של האמן)

מנחה: אסנת זיביל

יום שני, 6/12, בשעה 20:30

מחיר מוזל 70 ש"ח לכרטיס במקום 85 ש"ח.

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.

 כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156

אהוד: למיטב ידיעתנו מאיר שלו מרצה על גוטמן, וגם כתב עליו בספר, בהסתמכו על הספר שכתבנו מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים"; וכך, קצת בזכותנו, נעשה שלו מומחה לגוטמן – אבל לפי מה שסיפרו לנו – הוא לא טורח להזכיר את המקור, ומספר דברים מפי גוטמן כאילו הוא גילה אותם. אלא שהוא סופר "חשוב" ופופולארי, ואנחנו סופר נידח, ולכן ב"צוותא" יספר הוא על גוטמן ולא אנחנו, כי כשהוא מספר את מה שאנחנו כבר כתבנו וסיפרנו – יש לזה ערך תרבותי ותקשורתי רב יותר מאשר המקור עצמו.

זאת ועוד, למיטב ידיעתנו גוטמן מעולם לא כתב שירים. היתה לו כנראה התנגדות סמוייה לכך כי הוא ראה בחריזה כמין הצטעצעות לשונית וגם זיוף של הציוריות המדוייקת שבכתיבת הפרוזה שלו, ולכן גם לא היה עד כה מה להלחין ממנו.

* * *

פּוֹץ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פּוֹץ

פוץ

פוץ

פוץ פוץ פוץ

פוץ איוואנוביץ'

פוץ

פוץ

אלתרמן היה משורר גרוע

פוץ

פוץ

פוץ

פּוֹפּוֹ

פּוֹפּוֹ הוא משורר גדול

* * *

מרים ויואב אהרוני

על פרשנות וביוגרפיה

בתגובתו לרשימתנו על שירו של אלתרמן "פגישה לאין קץ" קובע אלישע פורת (חב"ע 584): "אני נוכח מחדש בנכונותה של הגישה הביוגרפית-פרשנית. כך, בסדר זה: קודם הבהרת הביוגרפיה, לדיוקיה. ורק אחר כך פרשנות כללית."

לדעתנו נסחף כאן אלישע פורת ידידנו באמירה גורפת מדי ומרחיקת-לכת מדי. האומנם לא ניתן להבין שיר בלי להכיר את הביוגרפיה של המשורר ונסיבות כתיבת השיר? האומנם אין לשיר ולשירה זכות קיום מצד עצמם?

נתבונן למשל בשורות שיר אחדות, המוכרות היטב לכל אוהב שירה:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. [תהילים י"ט ב-ד].

השיר מיוחס אומנם לדוד המלך, אך אולי יסכים איתנו אלישע פורת שבעצם המשורר עלום שם, וגם "הנסיבות הביוגרפיות המדוייקות של המשורר בעת כתיבת שירו" (מקום, זמן, הֶקשר) אינן ממש נהירות לנו. האם אי-ידיעת כל אלה גורעת מהבנת השיר, מצלילות מבעו, מהשראתו לדורות?

נתבונן בשיר נוסף, הפעם מן השירה העברית החדשה.

כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל –

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה

הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!  הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.

הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,

הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק!

רחל

הרבה נכתב אודות הביוגרפיה של רחל, אולי תוארו אף הנסיבות המדוייקות של כתיבת השיר קורע-הלב דלעיל. אבל האם ידיעת זהותו של הנמען שאליו מפנה המשוררת את תחינתה הנואשת – באמת מוסיפה משהו להבנת השיר? ואולי דווקא להיפך? אולי אם נדע מיהו, ויתברר כי דמותו המציאותית אינה בדיוק זו של אביר חלומות – תתפוגג במידת-מה תחושת המצוקה הנואשת העולה משיר מיוחד זה? בעינינו, קסמו של השיר הוא היותו ביטוי כן ועמוק של הכמיהה האינסופית לאהבה, לקשר אנושי. זהותו של הנמען, אם באמת נכתב השיר אל אדם מסוים, אינה חשובה כלל. אפילו מחלת השחפת של המשוררת אינה רלוונטית, אינה מעלה או מורידה דבר.

במשדר ששודר לא מכבר על חייו ויצירתו של נתן זך התייחסו שני מרואיינים מביני-שיר לשיר "רגע אחד", המסתיים במילים:

...לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם

בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר

לִי בְּנִי.

בְּנִי, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

ניסים קלדרון התייחס לשיר זה, ובמיוחד לשורה האחרונה בו, כאל סגירת מעגל של השלמה של המשורר עם אביו שמת. אריאל הירשפלד התייחס לאותו שיר ואותה שורה כאל סגירת מעגל כזה עם אלוהים שעזבו. לצורך פרשנותו נזקק קלדרון לידיעת "הנסיבות הביוגרפיות של המשורר". הירשפלד לא נזקק לידיעה זאת. האם פרשנותו של קלדרון נכונה וזו של הירשפלד מחטיאה את כוונת השיר, מחמיצה את עומק כאֵבו? לדעתנו, שתי הפרשנויות "נכונות", כלומר אפשריות, ואף אינן סותרות באמת זו את זו. דווקא מהבאתן יחדיו מתגבשת הבנה יותר מורכבת, יותר מעמיקה, של השיר. 

אין זאת אומרת שאין כלל מקום לגישה הביוגרפית-פרשנית. לפעמים היא באמת מאירה באור חדש ומרתק את היצירה, ומסותיו המצויינות של אלישע פורת ידידנו יוכיחו. ברם, גישה זו לא יכולה לדרוש בשום אופן לעצמה בלעדיות בהבנת שירה, אפילו לא את ההגמוניה להבנת שירה.

אשר לאלתרמן, הניסיון לאתר את הקשר בין הנסיבות הביוגרפיות המדוייקות לבין היצירה מחוייב בזהירות מופלגת. בסיכום המסה המצוינת שלה על התפתחותו הפואטית של אלתרמן, כותבת רות קרטון-בלום: "אלתרמן חותר אל הכללי והרב-משמעי שבפרט, אל מיצוי האיכות ההגותית והחווייתית שבפרט או בסיטואציה, אל המרת חומרים אותנטיים במציאות פיוטית. כיוונים אלה, שנמצאו להם מקטרגים, הם איפוא פואטיקה מודעת, מכוונת ושיטתית. מעבדה שירית זאת מגלה גם יסוד חשוב בתהליך היצירה האלתרמנית: החשש מפני החד פעמי והאישי, שהיה בעיני המשורר אפמרי, חומק, חולף, והרצון לתת לחוויה ולמציאות משמעות כוללת, תקפה יותר, לקבוע סדר כולל ויציב למראות הנולדים לפני עיניו כל רגע מחדש. ב'כוכבים בחוץ' הוא עושה זאת ביצירת עולם פיוטי, סמלי ומסוגנן. על זמני."

ואכן, אל שיריו מלאי הקסם והסוד נכנסים לא רק עובדות וחוויות ביוגרפיות (המוצנעות היטב), אלא גם קשרי שפה ורמזי לשון, מיתוסים מהתרבות העברית ומתרבות העולם, מדרשי אגדה ושירה עתיקה וחדשה ברבדים רבים, שחשיפתם וגילויים גורמים הפתעה והתפעמות.

מחקרו של דן מירון "כפרפר מן התולעת" על שירתו המוקדמת של אלתרמן, נוקט בגישה שבה תומך אלישע פורת. בדברי הביקורת שלה על מחקר זה, מצביעה זיוה שמיר על הכשלים, העיוותים והגיחוך שגישה זו עלולה להוביל אליהם (המאמרים מופיעים בשלמותם ברשת האינטרנט). דעתנו היא, כי היצמדות לפרשנות הביוגרפית, והתפיסה לפיה הכל קשור לחוויות אישיות שחווה כביכול המשורר, עלולה לרדד את ההבנה למישור הרכילות, שאין לה דבר וחצי דבר עם מהות השיר.

* * *

אירוע השקת ספרו של דוד מלמד

"כולם היו אוהביה"

אירוע חגיגי לרגל הופעת ספרו של דוד מלמד "כולם היו אוהביה" נערך בלשכת ראש העיר פתח-תקווה, בנוכחות מנכ"ל העירייה ומוזמנים. באירוע נשאו דברים ראש העיר יצחק אוחיון, חוקר תולדות ארץ-ישראל ופתח-תקווה, והביוגרף של אליעזר בן-יהודה – ד"ר יוסי לנג, השופטת בדימוס שרה פריש, ומחבר הספר.

ראש-העיר בירך את המחבר ואיחל לו המשך יצירה פורייה. ההיסטוריון יוסי לנג אמר דברים על הספר ותכניו, והמחבר העלה את רגשותיו כמי שנולד וצמח בפתח-תקווה סמוך לבניין העירייה. הוא ציין את המהפך שהנהיג ראש-העיר בחיי התרבות בפתח-תקווה, המשגשגים כפי שלא שיגשגו מעולם.

ספרו של דוד מלמד יצא-לאור בהוצאת "גוונים", והוא כולל רשימות על נושאים פיקאנטיים בתולדות ארץ-ישראל ובתולדות פתח-תקווה. זה ספרו השישי של הסופר הפתח-תקוואי המוכשר והצנוע, שטרם זכה להכרה הספרותית המלאה שהוא ראוי לה. בזמנו אמר הסופר העל-זמני אלימלך שפירא כי יש רק שתי ערים שאם נולדת בהן, אתה צריך רק להתחיל לכתוב ואתה נעשה סופר – והערים הן בגדאד ופתח-תקווה. דוד מלמד שייך לחבורת הסופרים שחוקר הספרות העברית גרשון שקד כינה אותה פעם בלגלוג: "המאפייה הפתח-תקוואית"! – וזאת בגלל הסולידאריות שלהם, שבדרך-כלל הם מפרגנים זה לזה.

* * *

הערה לציטוט מאתר "שירונט"

בגיליון 585

שלום,

השיר "בפתח תקווה הייתי" [שכתב רפאל קלצ'קין] אינו עממי אלא עיבוד של פזמון מסחרי אמריקני משנות העשרים. הוא עלה כעת לאתר "זמרשת" – לרבות מילים באנגלית וקישורית לביצוע באנגלית.

יוסי גולדנברג

* * *

תומאס פרידמן כן שהה, בחופשותיו, בקיבוץ

אהוד שלומות,

סיימתי לעלעל במכתה"ע האלקטרוני שזה עתה הגיע למחשבי והתעכבתי לעיון באקטואליה אודות בעל הטור תומס ל. פרידמן.

בתגובתך, לדבריו של ברוך תירוש, הנך שולח אותו לעיין בוויקיפדיה, ניחא ויקיפדיה כמקור מהימן אך נשאלת השאלה איזו? בגירסתה העברית או באנגלית?!

מצורף קישור בו מוזכר כי פרידמן שהה במשך חופשותיו השנתיות בעת לימודיו בארץ, בקיבוץ החותרים בצפון.

http://en.wikipedia.org/wiki/Thomas_Friedman

לילה טוב ובברכת יישר כוח,

מ-דן

אהוד: מה עשית לי? עד עכשיו סמכתי על על ויקיפדיה העברית ועכשיו אני רואה שצריך להצליב כמעט כל ערך שלה עם ויקיפדיה האנגלית. לתומי חשבתי שהמידע בשתיהן דומה.

* * *

ריקה ברקוביץ

תגובה לתגובה של בן דרור ימיני

אני מתקשה להבין ותוהה: מה היה עיתונאי יהודי שוחר צדק כגדעון לוי כותב בעיתונות הגרמנית לאחר אירועי "ליל הבדולח"? אולי משהו כמו: "האנטישמיות המבעבעת בגרמניה נובעת ועולה רק בשל התנהגותם המתבדלת של אחיי היהודים"?

מסתבר שתמיד היו ויהיו יהודים "שוחרי צדק", השמים לעצמם מטרה: לסחוט כל הדק של רובה תקשורתי המכוון נגד בני עמם, המגנים בחירוף נפש על חייהם ועל חיי אותם יהודים עצמם. מעניין מה יחשבו אותם יהודים "שוחרי צדק" בתוך ממ"ד מלא בתרמיליהם שהתרוקנו ממילים, כשעל ארצם ובתיהם שלהם ינחת לפתע מטח של עשרות אלפי טילים.

* * *

"כבה השמש שיקד"

במסגרת העונה השישית לסידרה

על חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי

ערב שיוקדש למלחינים

יוסף מילט, פואה גרינשפון ודוד מערבי

המופע יתקיים באודיטוריום של מכללת לוינסקי בשני מועדים:

יום ראשון, 9.1.2011 בשעה 19:30

יום ראשון, 16.1.2011 בשעה 19:30.
עורך ומנחה – אליהו הכהן
בהשתתפות:

זמרים סולנים מתוך מקהלת המדרשה למוזיקה,

נגנים: יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון – פסנתר

מקהלת "המיולה" ומקהלת המדרשה בניצוח רון זרחי.

טלפון לרכישת כרטיסים: 03-5733001

מחיר כרטיס 60 ₪, לגמלאים 55 ש"ח

* * *

שווה צפייה: לאטמה!

כל עיתון פאשיסטי היה גאה בתוכנית טלוויזיה כזו:

http://www.youtube.com/watch?v=34Fwy_LJinM

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יותר ויותר אנחנו קוראים, רואים ונוכחים בהצלחתם של יהודי ארה"ב, וגם של הצעירים והפחות-צעירים הישראליים שהפכו אותה למולדתם החדשה. למעשה בארה"ב מתגשמת ההבטחה של הציונות: חיים יהודיים חופשיים, אמידים, יצרניים, ללא כפייה דתית, מתוך שגשוג תרבותי, הצטיינות ברוב התחומים החשובים, גם בפוליטיקה, וללא שום איום ביטחוני או קיומי. חלק מהדברים שלא השגנו בישראל ומי יודע אם נגיע אליהם אי-פעם – כבר עומדים לרשות יהודי ארה"ב כמציאות של יום-יום. ממש לקנא בהם. כולם אוהבים אותם. גם אם יהיו עוד כמה וכמה מיידוף שירמו גם את הלא-יהודים, שום התעוררות אנטישמית לא תקום. גם אם השריעה תכבוש לה עוד ועוד משלטים ביוזמת המיעוט המוסלמי הגדל והולך, אין לאחינו היהודים מה לדאוג. להיפך, כדאי לנו לשלוח לשם יותר ויותר מבנינו כדי שיהיו פטורים מצבא וממילואים ומכל הרעות החולות האחרות של ישראל, כולל הכפייה הדתית, הפרזיטיות החרדית ושנאת הדת מצד החילונים. הנה גם ראש ממשלתנו לעולם לא היה יכול לדבר אנגלית צחה כל-כך ולהצליח בהרצאותיו בחו"ל אלמלא בילה חלק מחייו ומלימודיו בארה"ב, ואף היה לו שם שם אמריקאי. בקיצור, יש סיכוי שאנחנו נישאר כאן עם כל הברָרה, ואילו הציונות האמיתית תתגשם בארה"ב.

רק שיש לנו חבר אחד, ישראלי-לשעבר, שעבר גם את השואה בטרם עלה ארצה, והוא מתנהג קצת כעלה נידף, גלותי. כבר שנים שהוא מפציר בנו להסיר את ההתנחלויות כי הן מזיקות בארה"ב לא רק לנו אלא גם ליהודים האמריקאים ולידידיו הגויים, שבעבר תמכו בנו. היו לו חששות רבים לגל של אנטישמיות לאחר פרשת מיידוף. הוא הצביע עבור אובמה. כושי אלים היכה אותו על אוזנו בסניף דואר במנהטן ומאז הוא חירש על אוזן אחת. בקיצור, הוא איש פחדן שאינו רואה עד כמה החיים היהודיים החופשיים והטובים ביותר בעולם כיום הם בארה"ב, ובאמת הוא חי שם כל חייו.

* אנחנו דורשים שתוחזר צפת להיות עיר מעורבת ערבית-יהודית ויתוקן העוול שנעשה בה במלחמה הקולוניאליסטית של שנת 1948 כאשר מרגמת דווידקה ציונית-אימפריאליסטית אחת, שהטילה אימה של פצצת אטום, והגשם הכבד שירד אחרי הפצצה שלה – מנעו מערביי העיר המוסלמית מדורי-דורות, עוד מתקופת הרומאים וחווג'ה עלא אֶרי (האר"י הקדוש) – לטבוח את שכניהם היהודים ולהפוך את העיר ל"יודן-ריין". כנ"ל לגבי כרמיאל. אבל אוי ואבוי ליהודים הגזעניים אם הם ינסו לגור ביישובים ערביים כמו פקיעין, למשל.

* קורה לנו דבר נורא. אנחנו שוכחים. אנחנו שוכחים את התוכן של רוב הרומאנים שקראנו, בייחוד של הרומאנים העבריים. אנחנו זוכרים רק שם הספר, שם המחבר, וזהו. הגידו, זה לא מדאיג? זה לא מידבק? זה קורה גם לאנשים אחרים? לזקנים אחרים? מה עושים? ובייחוד שכבר אין לנו כוח לקרוא מחדש את כל הספרים. אולי, אם תהיה ספריית-השאלה טובה בגן העדן.

* נמסר כי שני ערבים ישראליים שהיו על סיפון ספינת הטרור "ווי מרמרה" יוזמנו להעיד בפני ועדת טירקל. ואנחנו לתומנו חשבנו שכבר מזמן הם היו אמורים להיות מוזמנים למשטרה ולשבת בבית סוהר ולחכות למשפטם על שחברו לספינת טרור ולארגון אוייב לישראל.

על כן זיכרו מה שאנחנו אומרים לכם: "או ואבוי לנו ממסקנות ועדת טירקל! – הן תהיינה הרבה יותר גרועות ממה שהתפרסם לאחרונה על הצבא האמריקאי בעיראק!" – מה עוד שהרמטכ"ל אשכנזי לא איפשר לאדמירל הצי הקשיש טירקל לחקור את המפקדים והלוחמים שתיכננו ושהשתתפו במבצע ההשתלטות על הספינה. זאת פשוט שערורייה. אנחנו מדינה פאשיסטית בדרך לדיקטטורה!

* והלא ראש האופוזיציה ציפי ליבני כבר התעקשה להעיד בפני הוועדה (כדי ללכלך על הממשלה הנוכחית?) – ומדבריה עולה כי "בהיעדר תהליך שלום, וכשלא היה ברור מה מדיניותה של ישראל בתחום הפלסטיני, נוצר ואקום שטורקיה נכנסה אליו, וראתה הזדמנות לייצר פרובוקציה במצב של ואקום מדיני." לדברי לבני, "כשהיה תהליך שלום יכולנו לומר לטורקים שפעולות כאלה יפגעו בתהליך השלום ואז הם באמת שיתפו פעולה. בלי תהליך שלום, הטיעון הישראלי נחלש." ["הארץ און-ליין, 26.10].

האם לבני באמת מאמינה בשטויות שהיא אומרת או שהיא סתם כסילה פוליטית, תכונה שאותה הוכיחה עד כה במרבית פעילויותיה המפלגתיות. אגב, הממשלה הקודמת שעליה היא מדברת היא ממשלת אולמרט – ראש ממשלה מצויין, שמצידה-היא – היא עשתה הכול כדי להדיח אותו!

יש לנו הצעה – אולי תרוצי ציפי להעיד גם בפני הוועדה לזכויות האדם של האו"ם? שם הרבה יותר קל להשמיץ את ישראל כדי לזכות ברווח פוליטי-אישי, מדומה!

אגב, האם נשאר בזכותך עוד משהו מהמפלגה שלך, "קדימה"?

* נמצאה דרך חדשה להמאיס על היהודים בישראל את שבתם בה ובייחוד בעריה כדי שיחזרו לארצות-מוצאם בגולה (רק לא לארצות ערב, כמובן) – בכל עיר מעורבת או עיר שיש בה שכונה ערבית אחת, תוגדל עוצמת קריאות המואזין וייבנו מסגדים חדשים עם עוצמות רעש אדירות חדשות – עד שהרעש יבריח את היאהוד כמו שמבריחים ציפורים מזיקות בדפיקות על פח. באוזנינו נוכחנו כי רעש תפילת המואזין ביפו, למשל, ממערכת הגברה רבת-עוצמה, הוא בלתי סביר בעליל, רק שאסור לדבר על כך כי זה נשמע כגזענות יהודית.

* נמענות רבות מתפלאות איך זה שאנחנו מפרסמים את הפוץ הזה, חיימקה שפינוזה, שכותב שירים על אודות שערה צהובה או שחורה של הערווה בתחת! – ובכן, אנחנו נתונים לסחיטה קשה מצד חיימקה, שמאיים לרצוח אותנו על רקע כבוד המשפחה אם נחדל לפרסם את שירי הפוץ שלו, שהם לדבריו יותר טובים מהשירים של אגי משעול. ולכן אנחנו, מרוב פחד מהחרא האלים הזה, חיימקה, ממשיכים לפרסם אותו, אבל נקבל ברצון כל הודעה על הסרה מרשימת התפוצה שלנו בגללו.

* ברכת ישר כוח לרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי שלקח על עצמו את מלוא האחריות והייצוג בכל הקשור לפשיטה על משט הטרור הטורקי [ה"פשע" הישראלי, בלשונו גורפת הפרסים של גרוסמן] – ולא הירשה לשום חייל ומפקד בצה"ל להופיע בפני ועדת אדמירל הצי הישיש טירקל, לבד מהפרקליט הצבאי הראשי; יש לקוות שהלה לא יסגיר לוחמים שלנו למשפטי ראווה כפי שנעשה לאחרונה בכוחות היבשה!

* הו מי יתננו טהורים כקטאר ונקיים כאיחוד נסיכויות המפרץ! האזרח הישראלי מופצץ בנתונים מיספריים של אירגונים ומפרסמי מדדים למיניהם, המתפרנסים כנראה יפה מאוד מהדירוגים המפוקפקים שלהם, כאשר בדרך כלל הכף נוטה לרעת ישראל – שבה העיתונות משתוללת ומכל זבוב עושה פיל ומכל חיידק – חיידק טורף, וככה הם אוספים עלינו "נתונים".

כן, ישראל נמצאת השנה במקום ה-30, יחד עם ספרד, "כאחת המדינות המושחתות ביותר במערב," אבל "עם המדינות שנתפסות כנקיות כפיים יותר מישראל נמנות בין היתר איחוד נסיכויות המפרץ וקפריסין, שדורגו במקום ה-28, סלובניה (27), אסטוניה (26) וצרפת (25). מדינות נוספות שנתפשות כמושחתות פחות מישראל הן קטאר, שדורגה במקום ה-19." אינכם מאמינים למראה עיניכם? פתחו את "דה מארקר" של "הארץ" מיום אתמול 27.10, בעמוד 18 – שכותרתו מדגישה כמובן בעיקר את שחיתותה של ישראל.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,015 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,031 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ האנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל