גיליון מס' 587

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בחשון תשע"א, 1 בנובמבר 2010

עם צרופת מסע לדרום הודו בהדרכת נחמה בר-סלע, שעליה אנחנו ממליצים מהניסיון;

הזמנה לכנס ספרות ילדים במכללת ילין בירושלים; ותערוכת המושל הראשון במוזיאון א"י

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נרטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין.

דברי אליוט (שרון בן עזר) וגלי ניר (בן עזר) על קברו של אביהן עמנואל.

יעקב שְׁרַיבְּמָן: יְמֵי הַחַמְרָה.

 אלישע פורת: מכות רצח בגן-שמואל.

יואב אהרוני: מי היה בקרב על שער הגולן?

 פוצ'ו: במלחמה על שער הגולן.

עמי עתיר: לרכז כוחות לקראת מתקפה מתוכננת.

זוהיר אנדראוס: רוצח נשים אינו אחי [ציטוט מ"הארץ"] והערת ראובן אדיבי.

אמציה סבר: לזיכרו היקר של הפרופסור אהוד נצר ז"ל 1934-2010.

יוסי גמזו: חֶשְוָן בַּגּוֹלָן.

ישראל הראל: משפטנים נגד לוחמים [ציטוט מ"הארץ"].

נורית גוברין: הנחמה שבספרות.

חיים יואבי רבינוביץ: איני משתתף בסעודה שיש בה הפרדה בין גברים ונשים.

אורי הייטנר: 1. אהוד ברק – מכשיל שלום סדרתי? 2. מיהו בוגד?

אלי מייזליש: מהו סוד כוחנו ומה זה עושה לעולם?

נחיתה רכה ומסתורית. מי אחראי לנפילות של קשישים בגלל כלבים ואופניים?

יוסף אורן: זהירות – השיר רק נראה פשוט! על "עץ אגס" של רחל.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ו', חלק ראשון.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

[הרקוויאם מעולם לא התקבל לפרסום על ידי עיתונות הנייר הישראלית. הוא נשלח לרבים באמצעות האינטרנט ובחוברת פרטית בהדפסת מחשב; נדפס לראשונה בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005, ושב ונדפס ברומאן "ספר הגעגועים", 2009].

* * *

אליוט (שרון בן עזר)

על קברו של אביה עמנואל

ביום שלישי האחרון, לפני שישה ימים, ביליתי עם אבא כמה שעות קסומות. אחרי שאכלנו צהריים וירדנו על חבילת בונבוניירה, התיישבנו לדבר:

ניתחנו את החזית הצפון אפריקאית של מלחמת העולם השנייה; אבא הסביר לי את עליונות הפגזים הגרמניים על אלה האנגלים. אחרי שעברנו גם את הברון רוטשילד, בית הספר פיק"א, חילוץ הכורים בצ'ילה ומתכון שאהרוני נתן בשישי שעבר, הגענו לדוד שלי אהרון, אח של אימא, שנפטר מדום לב לפני פחות משנה.

אבא אמר, "ככה צריך ללכת. ברגע, בלי כאב, בלי צינורות ובית חולים."

אז שלושה ימים אחר כך, אבא אהוב שלי, בדיוק ככה נפרדת מהחיים בלי כאב. בלי צינורות. ברגע אחד – ממש כפי שרצית.

בקיץ האחרון היית חולה מאוד, ואחר כך התאוששת. לא רצית לחזור לבית החולים, אז פרשת בשיא.

אני מרגישה שנפרדתי ממך כל הקיץ הזה. הוקרתי כל דקה שבילינו יחד. היית האיש היודע ביותר שאפגוש מימיי: עומדים כאן הרבה מאוד אנשים שביקשו ממני לא פעם – תתקשרי לאבא שלך לשאול: איך אומרים בדיל באנגלית? איך כורים עופרת? מתי נוסדה מקווה ישראל? שָׁמוטי, זאת מוטציה? היית הגוגל של כולם. אהבת לדעת, וזכרת את כל מה שאי פעם למדת. באחד מרגעי האשפוז הכי קשים של יוני האחרון, התיישבת פתאום במיטה וציטטת לי שיר שלם של טניסון. הנכדים היו אומרים על כל דבר, "נשאל את סבא מנו."

לימדת אותי את כל הדברים שחשבת שהם החשובים באמת: לדבר עם ציפורים, לנהוג בגרביים כמו נהגת מרוצים, לירות באקדח אבל לעולם לא לכוון אותו לאיש, אלא אם אני באמת מתכוונת לזה. לימדת אותי לשחות, לעבוד בטורייה, ולא להאמין לדת מאורגנת. לימדת אותי לשרוק, לאהוב חלבה, ובעיקר לעבוד. אפילו כשאני עולה לעמדת הדי ג'י בתחילתו של לילה ארוך, אני קודם כל בודקת שכל הכבלים מחוברים, שכל הרמקולים עובדים, ורק אז מתחילה לנגן.

אבא, תהיה איתי תמיד בכל תנועה ומחשבה. אני יודעת שלא האמנת בחיים שאחרי המוות, אבל אין לי ספק שתסכים איתי שאדם חי אחרי מותו בזכות מה שהעניק ולימד את הסובבים אותו, תורה אותה הם מעבירים הלאה.

תודה אבא אהוב שלי. על הכול.

* * *

גלי ניר (בן עזר)

על קברו של אביה עמנואל

אבא תמיד אמר שאני הבכיינית המשפחתית. היה לו אפילו כינוי מיוחד עבורי: אֶבְּכִּי בֶּבְּכִּי. מודה – צדק.

אני בכיינית גאה. תכונה שלא היתה מוערכת מעולם על-ידי מי שגידל אותי בבית פוריטני וספרטני כשלו.

חשבתי לא מעט מה הם הזיכרונות שארצה לשתף בהם. יש לי מלוא הדלי.

האם להזכיר אבא, את הפגישות הליליות שלנו סביב המקרר, כשאני חוזרת מבילוי באיחור גדול ומוצאת אותך במטבח החשוך ורק אור המקרר הפתוח מאיר אותך. מחכה שאשוב וכך אנחנו מגניבים לעצמנו לחם, זיתים, גבינות או חומוס ועוד מעזים ומקנחים בעוגה ואז אתה ממתיק ואומר: "אם לא תספרי לאימא מה אכלתי עכשיו, אני מבטיח לא לספר באיזו שעה חזרת הביתה..."

האם לספר על אותו לילה הזוי בשנת 98', כשחזרתי מהודו נגועה בווירוס טרופי משונה ולא משת ממני כל הלילה. איך החזקת את הרגליים שלי כדי להפסיק את הרעד וליטפת והרגעת אותי עד שנרדמתי.

או אולי איך אני חוזרת הביתה. סמוקה וגאה עם רישיון הנהיגה החדש שלי ואתה לוקח אותי בוולוו המיתולוגית לסיבוב בסביון ואז מחנה את האוטו ומכריז: "את משרד הרישוי עברת, אבל אצלי עוד לא," ופותח את מכסה המנוע וממטיר מבול של שאלות: "איפה הבוכנה? תצביעי על המצבר, יש לך כעת פנצ'ר – תראי לי איך את מחליפה גלגל..."

האם אספר איך הפתעת אותי באחד מהרגעים הקשים בחיי וקנית לי מקרר חדש, איך חיכית לי שאחזור מהאוניברסיטה, יושב בחוץ עם קופסת הקרטון הגדולה, סביבך ערמת קניות סוּפֶּר, ואני מגיעה ומתפרקת לגורמים ואתה יושב אצלי כל אותו אחר הצהריים ומבטיח לי שמכאן רק אצמח ואתפתח...

או אולי איך יצאת עם האקדח שלך יום אחד והפתעת עד מאוד שמיניסט מסכן שלקח אותי טרמפ מהתיכון הביתה, והצמדת את האקדח אל הקסדה שלו. חייכת חיוך גדול ואמרת בקול נעים: "אם אתה רוצה לצאת עם גלי אתה מוזמן לבוא באוטו, קורקינט או חד-אופן, מצידי. אבל בפעם הבאה שתרכיב אותה על אופנוע אני הורג אותך..."

ואני התביישתי כל כך – ושנה אחר כך עוד שמעתי סיפורים על זאת עם האבא המשוגע והאקדח...

איך אפשר לסכם אותך, אבא? אני לא רוצה לסכם אותך.

אני רוצה לחגוג אותך בזיכרונות. זה הזמן שבו אתה אומר לי: "לכי תשטפי פנים ותפסיקי כבר ליילל, אבקי בבכי, ואחרי שתירגעי נוכל לשבת ולדבר בהגיון."

הגיון תמיד היה הכלי שהנחה אותך ודרכו ניווטת את חייך.

לימדת אותי כל כך הרבה אבא: יושר, הגינות וחריצות. ואת חדוות היצירה והעבודה.

אהבת הטבע וכבוד לבעלי חיים.

סקרנות וצמא לידע. חיבה לשפות זרות ובפרט חיבה למילים הגסות ביותר בכמה שיותר שפות זרות...

אף אחד בעולם לא ידע להסביר כמוך: מצוייד בדף ובעיפרון, ממחיש מיד, שרטוטיך המדויקים תמיד הפכו הכול לפשוט. לאפשרי.

אתה הבאת אותי אל העולם הזה אבא ויצקת לחיי תוכן עשיר ומשמעותי.

נוצרת אותך בליבי תמיד אבא.

אולי בגופך אתה אינך פה, אך חלק גדול ממך אני נושאת עימי באהבה וגאווה.

עכשיו אפשר כבר לנוח, אבא.

* * *

אהוד וכל משפחת בן עזר ראב, שלום,

על אבלכם במות עמנואל ז"ל,

קבלו תנחומיי.

מן השמיים תנוחמו.

שמאי עציון

באיחור אמנם אבל משתתפים בצערכם.

שלא תדעו עוד צער. 

ראב מנחם (מוני) וילדיו,

נעמה, ינון ועמנואלה

אהוד היקר,

הצטערתי על לכתו של עמנואל בן עזר, למרות שלא הכרתי אותו. דבריך עליו היו מרגשים ונגעו לליבי. אשרי המשפחה שיש לה דובר ואוהב כמוך.

שנעבור מצער רק לשמחות,

דוד מלמד

אודי היקר,

משתתפים איתך באבל.

לא הכרנו את עמנואל, אך מדבריך בגיליון האחרון יכולנו להבין משהו עליו ועל מקומו במשפחת בן עזר.

מירה ושאול חומסקי

אהוד היקר! 

ריגשת אותי כמעט עד דמעות בסיפור הביקור שלך ושל בן דודך עמנואל, עליו השלום, בבית העלמין שבנוג'י-מגיאר.

 קבל נא תנחומים מעומק ליבי על מותו של עמנואל.

 שלא תדעו עוד דאבה.

 יואל נץ

* * *

יעקב שְׁרַיבְּמָן

יְמֵי הַחַמְרָה

(פְּרִיחַת הָאָבִיב וּבְשָֹמֶיהַ                             

בְּשָֹדוֹת אֲחֵרים וְזָרִים,

הָלְמָה בִּי כְּמוֹ שַׁבְתִּי אֵלֶיהָ –

אֶל יָמִים רְחוֹקִים, מוּאָרִים....)

הָיָה שָׁם רֵיחַ פַּרְדֵּסִים,                                                           

חִיוּּךְ צָהֹב שֶׁל שֶׁסֶק,

וּוְרֹד גוּאַיָיבָה עֲסִיסִית

נוֹטֵף עַל הַמִּרְפֶּסֶת;

וּתְלָמִים אֶל קְצֵה מֶרְחָב,

וּבֵית הָאֲרִיזָה, וּבְרוֹשׁ;

הָיוּ שָׁם שְׁבִיל אֶל צֵל בְּרֵכָה,

וּשְׂדֵה הַמַּמְטֵרוֹת.

הוֹ, אַדְמַת הַחַמְרָה

רֵיחֵך אַחַר מָטָר!

...וְעָנָן הַשָּׁט בָּרוֹם

             שָׁט בְּתוֹךְ שְלוּלִית...

כַּפּוֹת רַגְלַי שֶׁעוֹד צוֹרְבוֹת

– מִזֵּכֶר קַיִץ שֶׁבָּעַר –

הוֹ, שְׂאוּ אוֹתִי עַכְשָׁיו, הַיּוֹם,

            אֶל לֵיל הָאֶשְׁכּוֹלִית!

       *

לֹא, אֵין כְּבָר רֵיחַ פַּרְדֵּסִים,

וְלֹא חִיּוּךְ שֶׁל שֶׁסֶק,

אֵין וְרֹד גוּאַיָיבָה שֶׂמֵּצִיץ

בַּסְּתָו אֶל הַמִּרְפֶּסֶת.

– מִמְּרוֹם חַלּוֹן קוֹמָה שִׁישִׁית

שׁוּב לֹא נִשְׁקָף נוֹף בְּרֵאשִׁית:

עוֹנוֹת שָׁנָה, וְעוֹד אַחַת,

בֵּין קִיר בֶּטוֹן וּכְבִישׁ אַסְפַלְט...

רַק בְּרוֹשׁ בּוֹדֵד עַל גְּבוּל גָּדֵר

– אַחֲרוֹן מִשְׁמֶרֶת צֵל הַקַּיִץ –

עוֹד מַשְׁקִיף וְעוֹד זוֹכֵר

אוֹתָךְ, אוֹתִי, וְרֵיחַ בַּיִת.

דצמבר 2002

מתוך ספר השירים "דין התנועה", שירים מבֵּין לבין, בהוצאת עקד, 2009

* * *

אלישע פורת

מכות רצח בגן-שמואל

הזמן: שנת 1933, המקום: מחנה האוהלים של קיבוץ "בנימינה", אי שם בחורשות בנימינה. האיש: חנן קלנבורט, המכונה גם חונקה, ששינה את שמו לאיילתי, לכבוד אחיו, יהודה איילתי, ממייסדי קיבוץ איילת השחר. חונקה נמלט מהבולשת הבריטית שרדפה אחריו בשל חברותו במפלגת ה-פק"פ, המפלגה [פרקציה] הקומוניסטית הפלשתינאית. הוא היה בטוח שיימצא מקלט באוהלי חבריו – ובנימין – ניומקה גילאי בראשם. אבל הוא טעה בגדול. באוהלי בנימינה החברים נחרדו מהאפשרות שהבולשת תגיע בעקבותיו. סכנת גירוש מיידי איימה עליהם, על כולם. וגם חבריו הטובים נאלצו לבגוד בו. זה היה רגע קשה לכולם: לחונקה, איש 'השומר הצעיר' מהעיירה סופוצקין שליד ביאליסטוק. לחברים הטובים שנקרעו בין האפשרות למלטו או להסגירו או להרחיקו. לפק"פ, שנאנקה תחת כובד ידה של הבולשת הבריטית. ליהודה איילתי ומשפחתו באיילת השחר, שחשבו אפילו להתנתק מהאח הצעיר הסורר.

חבריו בגן-שמואל בחרו. הם לא מילטו אותו, אבל הם גם לא הסגירוהו לבריטים. הם התנפלו עליו באוהל, כפתו אותו, עשו לו מעין "שמיכה", תקעו לו מכות-רצח, והשאירוהו מחרחר בחולות של פרדס חנה הסמוכה. חונקה איילתי בעל תשע הנשמות, התאושש, השיג מסמכים מזוייפים נסע לחיפה, וברגע האחרון נמלט לצרפת באונייה פולנית. הוא עוד הספיק לנפנף לשלום לבלשים שעמדו מתנשפים על הרציף. בהגיעו לצרפת התקבל בזרועות פתוחות על ידי הציבור הקומוניסטי-יידישיסטי, והפך לעיתונאי וסופר. הוא לא שב ארצה שנים רבות. חמש-עשרה או שש-עשרה שנה חלפו, בטרם שב מניו יורק לבקר את יקיריו שבארץ. וביניהם כמובן גם את אנשי גן-שמואל שחסו על נשמתו אבל לא על גופו.

נער הייתי אצל הוריי, כשחונקה איילתי הגיע לבקרם בפעם הראשונה, בעין החורש. גם אצלנו היו לו ידידי נפש. מהקן בביאליסטוק, מהגימנסיה העברית ומעיירת הולדתו סופוצקין. ראש וראשון לידידיו אצלנו היה איזק אייבשיץ הזכור לטוב. האיש שקומם את ביח"ר פחמ"ס, והפכו ממסגריה עלובה ופחחיה דלה למפעל מודרני שהקיבוץ כולו נסמך עליו. אני זוכר את כיסא הנוח הישן שאסתר אייבשיץ היתה מעמידה לכבודו על המדשאה, ומזיזה כל כמה שעות, שלא ייצלה חו"ח בשמש. אני זוכר את היידיש המצורפתת שלו, את הג'רוזלם פוסט הראשון בקיבוץ, שאיזק היה חותם עליו במיוחד לימי ביקורו. אני זוכר את השיחות הארוכות שהיה מנהל עם אבא ואמא, ביידיש, במעט עברית נלעגת ובצרפתית. ולא אשכח לאסתר אייבשיץ את חסדה, איך היתה רצה אחרי חסרת נשימה, ומשדלת אותי בכל לשון של שידול שאצטרף אליהם, שאקשיב לחונקה ושאלמד ממנו מה שאפשר.

אבא חיבב אותו ואת סיפוריו, אבל באותן שנים של אדיקות ציונית, הוא לא סלח לו חטא לכתו אחרי הפק"פ המוקצה מחמת מיאוס, ולא את פשע ירידתו מהארץ. ואני, כדרכו הטיפשית של נער מתבגר, כלל לא יכולתי לסבול את שידוליה של אסתר ועשיתי כל שביכולתי להתחמק מהזמנתה. אוי כמה שאני מצטער על כך היום! איזה איש מעניין היה, איזה גורל חיים צבעוני היה לו! לא רק המכות הנוראות שחטף בגן-שמואל, אלא גם ספרו הראשון, הרומן בעברית "במחילות", נשמט מעיניי. חנוך ברטוב היקר, מורי ורבי, חתן פרס ישראל, סיפר לי איך הלהיט הרומן הזה את דמיהם החומרים של נערי פתח תקווה המיוחמים. חונקה איילתי כתב לראשונה בעברית, בגלוי, מה עשו החלוצים הצעירים עם החלוצות בהכשרה בגולה בטרם עליה. חנוך זכר לספר לי שהם החביאו את הספר מתחת לכריות בבתים ומתחת לעיתונים בבית הספר. הם שינו את שמו: לא "במחילות" – אלא – "באוהלים". מכנסיהם הקצרים שהופשלו אל על בשל תשוקת נעורים עזה, הפכו למעין אוהלים. והתשוקה הנסתרת פרצה בכל עוז מבעד לפתחי המכנסיים.

אבל הוא לא שב לכתוב בעברית. עם מנוסתו לצרפת שב אל היידיש, ובשנות ישיבתו בניו יורק עבר לכתיבה באנגלית. היה לו שיגעון קיבעוני, הוא השתוקק שספריו יתורגמו לעברית! וכיוון שהתעשר באמריקה, הציע תשלום מכובד למתרגמים בארץ. וכך הצטברו בספריה הישנה שלנו כמה מספריו, שלימים קראתים בשקיקה מאוחרת. הסופר יוסל בירשטיין סיפר כמה מוזרה היתה פגישתם האחרונה. איילתי גר בדירה מהודרת, מעין כלוב של זהב, שכמעט ולא יצא ממנה. בסלון רצו רצועות של אור עם שערי הבורסה הניו יורקית. באחרית ימיו היה סוחר בבורסה. וכשנפרד מיוסל, הלך אחורנית ופניו כלפי יוסל, כדי לוודא שלא יגנוב האורח מישראל שום חפץ מחפציו היקרים! יוסל כתב עליו בין שאר דמויות של סופרי יידיש זקנים, בספרו "פנים בענן".

לפני כמה שנים שוחחתי עם פייגה אילנית ז"ל, ח"כית לשעבר, ואימו של אורי אילן. היא שהתה בבית ההורים בגן שמואל. היתה כבר חולה אבל עדיין צלולה. וכששאלתיה, האם היתה חוזרת על מה שעשו לו בחורי גן-שמואל בשעתו, לא היססה שנייה ואמרה: "ועוד איך! ועוד יותר, הייתי מכה אותו עד צאת נשמתו! יכול היה להרוס אז את כל הקיבוץ!"

ובזיכרונותיו של ניומקה גילאי, ששלחה לי הארכיונאית נטע סיון, מצאתי קטע מרגש, שבו ניומקה ממש מתחרט על דבר אחד בחייו: שלא סייע לידידו הטוב, חונקה איילתי, כשהתנפלו עליו אנשי בנימינה, ולא הסתיר אותו גם מהם וגם מהבריטים!

ממש מדהים, איך אנשים לא משתנים ומחזיקים עד יומם האחרון בהשקפות הנעורים שלהם. לימים כתבתי על חונקה איילתי לא מעט, וגם מאמר ארוך, אקדמי למחצה, שנדפס בכתב עת מכובד. אבל אינני יכול לסלוח לעצמי, שהחמצתי אותו ככה, ולא הבנתי איזה גורל יהודי מרתק היה מצוי ממש מעבר לחלון של חדר הוריי הישן.

אהוד: בשנות ה-30 לערך עבד אצל אבי בנימין, בפרדס בפתח-תקווה, פועל יהודי חרוץ. יום אחד הופיע, מתברר שהיה חבר בפק"פ, וביקש מאבי לקבל בו-במקום את כל שכרו שהגיע לו כי הבולשת הבריטית רודפת אותו ועליו להימלט מהארץ. אבי נתן לו בעין יפה ולא סיפר על כך לאיש, ויותר גם לא ראה אותו.

* * *

יואב אהרוני

מי היה בקרב על שער הגולן?

בתגובתו למה שכתבתי אני, וכתבו גם אחרים, על מאזן הכוחות בראשית מלחמת השחרור, מתקן לי יוסף דוריאל "טעות" בקובעו כי אותם נערים-טירונים מגבת לא השתתפו בשחרור שער הגולן ומסדה, אלא רק שתי כיתות מגדודו הוא, והוא עצמו בתוכן.

צר לי, אך הטעות אינה טעות. אחי עמוס, שנהרג מאוחר יותר בכיבוש לוד ורמלה, היה אחד מאותם נערים, וגם נפצע בקרב על שער הגולן. אני מצטט ממה שכתב דודי (ודודו) יהודה עידן, שהיה מפקד הכיתה מגבת, הן בקרבות משמר העמק והן בקרבות עמק הירדן. הדברים נכתבו בחוברת "לזכר רע", שיצאה לזכרו של אחי זמן קצר לאחר תום המלחמה ההיא:

"סבלן היה באותו לילה בשער הגולן בזמן שנפצע מרסיס מרגמה [בכתפו, י.א.] ולא רק שידע לסבול את כאביו בשקט, אלא גם ידע לנחם ולהשקיט חברים שבכוחם הם לא יכלו להתגבר על כאבם [מאותו פגז נפצעו עוד חמישה חיילים בכיתה, י.א.]. בזמן שנפצע ונתן לי את המקלע שהיה בידו, זכר וידע לא לשכוח למסור ששתי מחסניות הינן ריקות. ידע שהוא יוצא כרגע מהקרב, אבל הקרב נמשך ובקרב המחסניות צריכות להיות מלאות."

* * *

פוצ'ו: במלחמה על שער הגולן

בגיליון האחרון של חב"ע [586] מספר יוסף דוריאל את מה שהוא יודע על מלחמת השחרור מידע אישי. בין השאר הוא כותב: "האמת על יחסי הכוחות במלחמת תש"ח: להלן דוגמה מקרב בו השתתפתי בהדיפת הפלישה הסורית לשער הגולן (אגב, זה לא נכון שלמערכה זו נשלחו טירונים שגויסו מבית הספר, כי הכוח הבלעדי ששיחרר את שער הגולן, מסדה וצמח – היה של גדוד 22, שהוקם בטכניון בחיפה) התקפת הנגד של הסורים, עם טנקים, חיל רגלים, ארטילריה, ושני מטוסים, נהדפה על ידי שתי כיתות שלנו בתוספת מכונת יריה אחת, כשהנשק האנטי טנקי היחידי שהיה לנו היו בקבוקי מולוטוב."

מאחר שבמקרה גם אני הייתי באותה תקופה בעמק הירדן והייתי באותה מחלקה שנכנסה לשער הגולן אחרי נסיגת הסורים ממנה, הריני שולל את דבריו של דוריאל, האומר שהם היו רק שתי כיתות במקום, אלא אם כן היינו במקרה יחד באותן שתי כיתות. אין לי מושג על איזו התקפת-נגד דוריאל מדבר, מפני שאחרי שהסורים נהדפו מדגניה, הם המשיכו לברוח עד מובלעת אל חמה ולא חזרו להתקיף. כשאנחנו נכנסנו לשער הגולן (אנחנו – זו מחלקה מקורס מ"כים שפורק ואנשיו נשלחו לגבולות הארץ) – היא היתה ריקה והרוסה ורק קבוצת ערבים שבאה לבוז שלל קידמה את פנינו בכמה יריות וברחה. יחד עם זאת אני מסכים עם דוריאל שהנשק האנטי טנקי היחידי שהיה לנו אז היו בקבוקי מולוטוב.

לסיכום: דבריו של דוריאל על פלישת הצבא הסורי לשער הגולן לוקים באי דיוקים והם בבחינת רשומון הקיים בסופו של כל קרב, כל מה שאני מציע לדוריאל זה רק לתקן את כותרת מאמרו ולקרוא לו: "האמת שלי על יחסי הכוחות".

מי שיכול לאמת את גירסתי זה פנקס קטן שנשאתי בכיס חולצתי כל ימי המלחמה, ובו כתבתי איפה הייתי כל יום ומילה או שתיים, שתזכיר לי גם מה קרה באותו יום. להלן 3 ימים המתעדים בשפה יבשה את הכניסה המחודשת לשער הגולן:

יום ראשון 30.5.48. עד שעה 17.00 אנו רובצים באשדות יעקב ואחר כך אנו מוסעים לשער הגולן והערבים שממול מקבלים את פנינו בקבלת פנים "חמה". בשתיים בלילה מעירים אותנו ואנו מתחילים לחפור תעלות ביצור.

יום שני 31.5.48. אנו מבלים את רוב היום במקלט שמתחת לאדמה. כדי לגוון את החיים, תופסים במעוף יד זבובים ושואלים זוג או פרט?

יום שלישי 1.6.48. בלילה אנו עוזבים את שער הגולן ובאים לישון בדגניה..."

ביומן כתוב גם מה קרה לפני ואחרי שלושת הימים האלה, אבל שום התקפת נגד ושום בטיח. היתה התקפה אחת גדולה על דגניה וכשהיא נכשלה, הסורים נמלטו משם כאחוזי אמוק ויותר לא חזרו. המחלקה שלנו רבצה אחר כך במשך כמה ימים מוסווית בתוך שוחות אש בשדות השלף של צמח וחיכתה עם בקבוקי מולוטוב לשובם של הטנקים הסורים, אך אלה סידרו אותנו והעדיפו את מרחצאות אל חמה.

* * *

עמי עתיר

לרכז כוחות לקראת מתקפה מתוכננת

שלום אהוד, 

כבר כמה זמן אני "מחזיק את המילים הנוספות האלה בבטן," ומתאפק שלא להגיב, אך בעקבות דבריו של יוסף דוריאל, בחדשות בן עזר 586 (אגב, הוא צודק בהחלט), החלטתי גם אני להפסיק להתאפק. 

כיוון שאין לי זיכרון טוב לפרטים קטנים כגון שמות של חכמים (בעיני עצמם) ומתי אמרו את דברי ה"חוכמה" שלהם, איני בטוח מי היה זה שהרגיז אותי בפעם הראשונה. אולי היתה זאת כתבה על בני מוריס ? אולי על מישהו אחר, שאמר שבכל המערכות הגדולות של מלחמת השחרור היה לצה"ל יתרון מיספרי על הכוחות הערבים. 

למה זה הרגיז אותי ?

זה הרגיז אותי כיוון שהוא צדק! אלא שהוא "שכח" פרט "קטן" אבל חשוב. חשוב מאוד! 

אסביר. 

גם אני למדתי קצת על מלחמת השחרור ועל כמה מהמערכות הגדולות שהתחוללו אז. סיפרתי לך כבר שקראתי הרבה בנושאים צבאיים, ואתה גם יודע שעברתי כמה קורסים בצה"ל. באחד ממכתבי הקודמים אליך גם הזכרתי את שמותיהם של קלאוזביץ ולידל הארט. ובכן, גם בקורסים שעברתי (חלקם) הוזכרו שמותיהם. וגם הוסבר שהם, או גם חכמי אסטרטגיה אחרים, טענו שכאשר אתה יוצא למתקפה ורוצה להבטיח את סיכויי הצלחתך, כדאי שיהיה לך יתרון מיספרי על האוייב המותקף, לפחות ביחס של שלושה לאחד.

וכפי שלמדתי (גם מקריאה וגם בקורסים בצה"ל) על המערכות הגדולות של מלחמת השחרור, אכן דאגו בן גוריון ומפקדי צה"ל שלכוחותינו התוקפים יהיה יתרון כזה. אבל...

כדי לרכז כוחות כאלה לקראת מתקפה מתוכננת, נהגו אז לרוקן כמעט כליל כמה וכמה יישובים ואזורים, גם ממגינים וגם מנשק. זה היה "הימור מטורף" שלמזלנו הצליח. תאר לעצמך מה היה קורה אם חלילה, בדיוק אז, היו יישובים אלה מותקפים...

איני יודע מה דעתך. אני חושב שלהגיד חצי אמת זה לפעמים גרוע משקר וזה בהחלט מרגיז.

וכיוון שמר יוסף דוריאל מזכיר בקטע שלו גם את "הנחמדות" של האנגלים, הנה עוד סיפור קטן. שמעתי אותו מברוך דוב פורטנוב ז"ל, אביה של אשתי. אגב, שמעתי עוד סיפורים כאלה, אך זהו סיפור "מכלי ראשון". 

לפני הסיפור: כולנו זוכרים שמלחמת השחרור לא התחילה ב-15 במאי 1948. היא התחילה "קצת" קודם. נהוג לחשוב שהיא התחילה ב-29 בנובמבר 1947. אם תשאל את אשתי, היא תספר לך שבריחת היהודים מיפו התחילה עוד קודם. היא גרה אז ברחוב הירקון 2, פינת "כרמלית" של היום. הירקון 2 היה אז "בגדה הצפונית" של "כרמלית" דהיום.

ב"גדה הדרומית" כבר היו בתים בני שלוש קומות של ערבים. מחצר הבית היא ראתה, עוד לפני הכ"ט בנובמבר, ברחוב הירקון, נוהרים צפונה, יהודים מיפו נושאים צרורות של חפצים, על גבם, על אופניים, על עגלות ילדים ועוד.

למה ברחו כבר אז היהודים מיפו ? לא קשה לנחש.

נחזור לסיפור של ברוך דוב פורטנוב. זה קרה כנראה אחרי הכ"ט בנובמבר. הוא היה חבר בהגנה. מפקד זוטר (כנראה). בימים ההם עשה מדי פעם "תורנות שמירה" בעמדות ההגנה שמול אבו-כביר. באחד הלילות "ביקרו" אותם "חיילי צבא הוד מלכותו", החרימו להם את כל הנשק והשאירו אותם חסרי כל מול העמדות של הערבים...

אתה כבר יודע (או מנחש) שאני לא מאוד אהבתי את האנגלים ("סטרומה" למשל, אתה זוכר?) – אז הנה "שמעת" עכשיו עוד סיפור שלא חיבב אותם עליי.

בברכה,

עמי עתיר 

* * *

זוהיר אנדראוס

רוצח נשים אינו אחי

מתוך עיתון "הארץ", 27.10.10

עד שעות הערב של ה-19 באוקטובר היתה עביר אבו קטיפאן, בת 33 – אם לחמישה ילדים מלוד – אישה נורמלית, אלמונית. אולם הנסיבות כפו עליה עליה פריצה דרמטית אל התודעה הציבורית, לאחר ש"אלמונים" הוציאו אותה להורג באמצע הרחוב, לנגד עיניהם של הילדים. עשרות כדורים ריססו את גופה.

כמנהגה בקודש הזדרזה משטרת ישראל להודיע, כי אבו קטיפאן נרצחה על רקע מה שמכונה במחוזותינו "חילול כבוד המשפחה". בפעם המי יודע כמה מעמיד הפשע הזה – פשע לפי כל הקריטריונים האנושיים והדתיים – את הפלסטינים בישראל לפני דילמה. חובתם הלאומית, האזרחית והדתית מצווה עליהם לשאול ללא כחל וסרק: עד מתי תמשיך האישה הערבייה להיות קורבן של גחמות הגברים? מי העניק לפלוני רשיון למנות את עצמו לחוקר, לשופט ולמוציא לפועל של גזר דין במשפט שדה, שמוביל לרצח בכיכר? היכן חוסנה של החברה הפלסטינית? מדוע אינה מונעת מגורמים חשוכים לנסות ולכפות עליה חוקים כאלה? הלוא אמר ישוע: מי מכם שלא חטא, שירגום אותה באבן.

האישה הערבייה-הפלסטינית בישראל היא קורבן כפול: ראשית, עצם היותה ערבייה-פלסטינית במדינה שהפכה את האפלייה נגד הגויים לספורט לאומי – מכניסה אותה לקטגוריית המדוכאים עלי אדמות; שנית, היא קורבן משום שהיא חיה ונושמת, אם בכלל, בחברה שוביניסטית גברית, שמפקיעה את חירותה בשם חוקי חמורבי, חוקים שאין להם שום קשר לבורא עולם.

צריך להגיד את האמת הצרופה: חברה שמדכאת באינטנסיביות את החצי השני שלה היא חברה שאין ולא תהיה לה זכות, או אפשרות, להיהפך לחברה מודרנית. שכן אם האישה הערבייה תמשיך להיות שק החבטות של הגבר הערבי, אנחנו נמשיך להיות כלואים בחברה משוסעת, חמולתית, דתית ועדתית. "נתהדר" בהיותנו חברה החיה במאה ה-21, אך נמשיך להישלט על ידי דפוסי התנהגות השייכים לפרה-היסטוריה.

שומה עלינו לאזור הרבה אומץ ולהציג את השאלה הקרדינלית, שאולי תוביל לוויכוח תרבותי: אם קבוצה זו או אחרת בחברה הערבית-הפלסטינית בישראל מעוניינת ליישם את חוקי הג'ונגל, מדוע לא שמענו עד היום מאותם אנשים שמינו את עצמם לקצינים ב"משטרת המוסר והצניעות", על רצח גבר ערבי משום שהוא חילל, לשיטתם, את כבוד המשפחה?

הצגת השאלה לא נועדה לעודד, כמובן, רצח גברים. רצח הוא רצח ולא משנה מה הסיבה. זאת ועוד: כל מי שלא משמיע את דעתו הנחרצת נגד הרצח באשר הוא – הופך אוטומטית לשותף פסיבי בפשע המתועב, וזה מוביל אותנו לתהייה: מי הרשה לקבוצות שונות לקבוע את "עשרת הדיברות" של הכבוד? למרות ניסיונותיי הרבים לרדת לסוף דעתם של אלה המצדדים ברצח על רקע מה שמכונה "חילול כבוד המשפחה", נבצר מבינתי לפצח את הקודים שמפעילים את מוחם. גם אם האישה "פשעה" זה לא מעניק לאף אחד לגיטימציה ליטול את חייה.

בחברה הערבית יש שתי אבני יסוד: השמירה על הכבוד העצמי וההיאחזות באדמה, שהיא האמצעי החשוב ביותר לשמור על עצמנו במולדתנו. לכן אפשר לשאול את הדוגלים בהוצאה להורג של נשים ערביות – האם גם את מי שמוכרים אדמות ליהודים/לישראלים/לציונים ומשרתים ביודעין את מדיניות הציונות צריך להוציא להורג? ובכן, ברור שהתשובה חייבת להיות שלילית. אף שהיחס לאותם אנשים הוא כאל מי שמחללים את כבודו של עם שלם – חובה להתנגד עקרונית למחשבה שדמם מותר.

חברה שרוצה להתקדם חייבת להעניק ללא דיחוי חירות לכל מרכיביה, ובראשם הנשים. מנהיגיה הפוליטיים והדתיים של חברה, הרוצה להיות מודרנית, חייבים להוקיע מכל וכל את התופעה של רצח נשים על רקע "כבוד המשפחה". דמעות האישה מרסקות את הגבר, אמר שייקספיר, ואני שואל: מה עובר לכולנו בראש כאשר דמה של אישה ערבייה הופך את האספלט השחור לאדום?

התפשטות תופעת ההוצאה להורג של נשים ערביות על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה משקפת מציאות עגומה, והיא למעשה אות קין, שכן הדם שזב מגופה יימחה, אולם הבושה, הבושה של כולנו, תלווה אותנו לנצח נצחים.

הכותב הוא העורך הראשי של העיתון "מע אל-חדת" היוצא לאור בטמרה.

הערת ראובן אדיבי: כציוני השוחר שלום וגם שואף ליחסי שיתוף ושכנות הוגנים עם הערבים בישראל וגם עם אחיהם בפלסטין, שמחתי לקרוא את המאמר של זוהיר אנדראוס. בפעם הראשונה שם כותב ערבי את אצבעו על בעייה מוסרית מרכזית בחברה הפלסטינית ואיננו מצטעצע לחפש גם כאן את האשמה בכיבוש או בקיפוח (שאכן קיים אך אינו רלבנטי) של החברה הערבית בידי השלטון והציבור בישראל.

אני מציע לפרסם את המאמר על דפי חב'ע משני טעמים: האחד: גם בחברה העברית קיימים מקטעים שנדבקו בתרבות "כבוד המשפחה" וראוי שהמאמר יגיע גם לידיעת מי שאינם קוראי "הארץ", והטעם השני: אני צופה שקוראי חב"ע יתבטאו בנושאים נוספים שראוי שכותבים ערבים בישראל יזדהו בהם עם הנרטיב הציוני בסכסוך.

אני כשעצמי מתכוון לשאול את אנדראוס בטלפון: האם פירסמת את מאמרך זה גם בערבית והיכן? וכן מה דעתו להבהיר את עמדתו בשאלות כגון הרג נשים וילדים באוטובוסים ובמועדונים על ידי טרור המתאבדים, ועל חלקו של הציבור הפלסטיני בייזום ה"מאורעות" של דצמבר 47' עד מאי 49'.

אהוד: לא שמעתי שמשייכים לתקופת השנים 47'-49' את המילה "מאורעות", שמזוהה יותר עם שנות ה-30 וה-20. מה שהיה כאן בתקופה שעל אודותיה אתה מתכוון לשאול את זוהיר אנדראוס – שייך בעיקר כבר למלחמת השחרור.

* * *

אמציה סבר

לזיכרו היקר של הפרופסור אהוד נצר ז"ל

 1934-2010

אהוד ידידי ורעי מיום ראשון בפקולטה לאדריכלות בטכניון 1954, בוגר הכשרת חמדיה בנח"ל. נולד להוריו המחנכים, ד"ר יוסף מנצ'ל והד"ר פועה לבית בן טובים, שהיתה מורתו לעברית של פרנץ קפקא בפראג, בעת לימודיה האקדמאים, והקימה לתפארת את בית הספר התיכון הראשון בבאר שבע.

אהוד נפל שדוד לרגלי מלכו הורדוס, מלך עריץ ואכזר, גדול הבונים בממלכות ישראל מעולם. שהותיר חותמו בכל אתרי ממלכתו, מהבניאס, קיסריה, בית שאן, ירושלים, מצדה, יריחו והרודיון – מצודתו ארמונו המדברי ומקום מנוחתו האחרונה. שאחריה שיחר ועקב אהוד, בעקביות בלתי נלאית, כשלושים וחמש שנים, עד הישגו, תגליותיו האחרונות – המאוזוליאום, התאטרון המלכותי ושרידי הסרקופג המלכותי ונוספים, שנותץ בידי המורדים היהודים.

כסטודנט בטכניון הצטרף אהוד ב-1956 למשלחת החפירות בחצור הגלילית, בראשות הפרופסור יגאל ידין – מי שהיה הרמטכ"ל השני בצה"ל – כמודד ואדריכל חפירות בחופשות הקיץ. בהמשך סחף אף אותי לשם. כשהסטג'רים לארכיאולוגיה דאז, תלמידי ידין, הפכו בהמשך לפרופסורים ידועים. ביניהם הפלמ"חניק משה כוכבי ז"ל, דוד אוסישקין – נכדו של..., אמנון בן-תור, גדעון פרסטר, אפרים שטרן ועוד רבים וטובים.

בהמשך, כאדריכל, הוזמן לסייע ליגאל ידין בחפירות ובשיחזור מצדה – תוך כדי לימודי המשך בארכיאולוגיה. עם הדוקטורט, התמסר בכל מאודו לארכיאולוגיה – באתרי קיסריה, מצדה, ציפורי עתירת ההיסטוריה שהורדוס הפכה לבירת הגליל, הארמון-המבוצר קיפרוס, ויריחו ההרודיאנית, על ארמונותיה, בתי המרחץ, ההיפודרום והבריכות – שבאחת מהן הוטבע בפקודת המלך "תוך כדי שעשוע", הכוהן הגדול אריסטובולוס השלישי, בנה של אלכסנדרה החשמונאית; בין היתר חקר בית כנסת יהודי באלבניה ועוד, כשבפסגת חפירותיו: הרודיון, התל המלאכותי המופלא, הרודיון התחתית, בהם חיפש, בעקבות כתבי יוספוס פלאביוס, את אתר הקבורה של המלך רב המעללים, עתיר הרציחות ואשף הבנייה המגלומנית להתפאר.

כשארכיאולוגים רבים, לא הקפידו לתעד במסודר את חפירותיהם. שקד אהוד בעקביות, על תיעוד מפורט, מאורגן ורב תשריטים, בספריו שיצאו לאור במיגוון שפות וארצות, לרווחת הארכיאולוגים וחוקרים בעולם. אף הוזמן תדירות להרצות על מחקריו ותגליותיו בארצות אירופה וארה"ב.

לא יכול היה להיות סיום סמלי יותר, למסכת חייו עתירי המעש של אהוד, מנפילתו הטרגית באתר מנוחתו האחרונה של הורדוס המלך.

מירב התנחומים לרעיתו התומכת והמסורה דבורה, לאחותו תרצה, שלושת בנותיו – חנה, רותי ויעל, בנו הנווט מיל. יוסף, ועשרת נכדיו.

יהי זיכרו ברוך במעלות חושפי עברנו המפואר.

* * *

יוסי גמזו

חֶשְוָן בַּגּוֹלָן

גֶּשֶם רִאשוֹן פּוֹרֵט קַלּוֹת בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר

בְּאֶצְבָּעוֹת לַחוֹת וְצוֹנְנוֹת עַל כָּל קְלִידֵי

גַּגּוֹת הָרְעָפִים הַנִּצְבָּעִים וָרֹד וְאוֹכֶּר

בַּקִּיטְש הַנֶּהֱדָר שֶל הַזְּרִיחָה בְּעוֹד גְּלִידֵי

הַשֶּקֶט הַלֵּילִי מִתְמוֹסְסִים לְאוּבֶרְטוּרָה

שֶל רַעֲשֵי הַיּוֹם הַנִּרְקָמִים קוּרִים-קוּרִים

מִמְּנוֹעַ גִ'יפּ מֻתְנָע וְסִלְסוּלֵי קוֹלוֹרָטוּרָה

שֶל אַ-קַפֶּלַּת בּוּלְבּוּלִים, עוֹרְבִים וְאַנְקוֹרים.

וְהַחֶרְמוֹן מַלְבִּין מִמּוּל כְּמִקְדָּמָה מֻשְלֶגֶת

לַחֹרֶף הָרוֹעֶה מִמַּעַל עַנְנֵי מוֹהֵיר

הַלּוֹחֲכִים כְּצֹאן אָפֹר אֶת תְּכֵלֶת שְׂדוֹת הַמֶּגֶד

שֶל זֹהַר אַחְרוֹנֵי שְׂרִידֵי הַקַּיִץ הַנּוֹהֵר.

אַדְמַת הַבּוּר שֶהִיא פְּשָרַת קְשִי-עֹרֶף הַבַּזֶּלֶת

עִם יֵצֶר צְמִיחָתָם שֶל הַנּוֹבֵט וְהַיָּרֹק

נֶחְרֶשֶת בִּתְלָמִים שֶלֹּא כְּבִמְצָחֵינוּ אֵלֶּה

שֶלֹּא יֶחְווּ יַלְדוּת שְנִיָּה – וְהִיא זְרִיזָה לִפְרֹק

אֶת כָּל גּוֹנֵי הַחוּם הָרַגְבּוּבִי וְהַתָּחוּחַ

מֵאֲחוֹרֵי גֵּוָהּ וּמִתְכַּסָּה כְּגוּף עֵירֹם

בִּכְתֹנֶת-הַפַּסִּים שֶל יְרַקְרַק צָעִיר, זָחוּחַ

בִּנְדֹד הָעֲגוּרִים מֵעַל רֹאשָהּ אֶל הַדָּרוֹם.

וְרַק לִחְשוּש הָרוּחַ בְּמַטְּעֵי הַסַּנְטָה רוֹזָה

חוֹזֵר וּמְגַלֶּה לְךָ בַּפַּעַם הַמִּילְיוֹן

כַּמָּה שִירָה גְלוּמָה לַעֲזָאזֵל בְּתוֹךְ הַפְּרוֹזָה

שֶל חִלּוּפֵי עוֹנוֹת

וְכַמָּה חַג בּוֹ,

בַּיוֹם-יוֹם... 

 * * *

ישראל הראל

משפטנים נגד לוחמים

לפני כשנה, בנאום במשכנות שאננים בירושלים, פנה אהרן ברק לפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אביחי מנדלבליט, שיבחו על העצמאות שהוא מגלה בתפקידו ודירבנו להמשיך ולהדק את הבקרה המשפטית על הצבא. לחולל בצבא, היתה האסוציאציה של השומע, את מה שהוא, ברק, חולל במדינה. מנדנבליט, ופקודיו שהיו עמו, זרחו.

שני לוחמי פלס"ר גבעתי, היום אזרחים, הורשעו זה עתה במשפט צבאי ב"חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיי אדם". באותו מבצע, כך כתב האישום, הורו לילד בן תשע לפתוח תיקים במטרה לבדוק אם אינם ממולכדים. כ-600 חיילים וקצינים אחרים, בהם מג"דים ומח"טים – "מגיפת המשפטיזציה" מכנה זאת מפקד עבר בעל מוניטין – נחקרו בהוראת הפרקליטות הצבאית על ידי מצ"ח על התנהלותם במבצע "עופרת יצוקה" וגורלם לא הוכרע. מי אומר שישראל חולקת על דו"ח גולדסטון?

הסכמת המפקדים להעמדת לוחמיהם לדין היא כשל פיקודי. את מקומם אינן יכולות לתפוס השופטות שהרשיעו אותם. אלה, שמעולם לא ראו שדה קרב, אינן יכולות להבין את הסיטואציות המורכבות של מלחמת צבא בטרוריסטים שאינם בוחלים בשום אמצעי, לרבות העמדת מאות נשים וילדים כמגינים אנושיים, כדי להרוג בחיילים באמצעות מטענים ומלכודות אחרות.

מה היו פוסקות השופטות – או התובעת המחמירה – אם היה מדובר בבניהן שלהן? חיי מי היו אז חשובים יותר: בניהן הלוחמים, או חיי ילד – ילד! – ששייך למטמיני המטענים שמטרתם להרוג את הבנים?

על יסודות מוסר מעוות לא בונים צבא מוסרי וערכי. בוודאי לא צבא מנצח. המשפטיזציה הצבאית של עידן מנדלבליט שואבת את ערכיה ממציאות מדומיינת, הקיימת אולי במוחותיהם של משפטנים זרים שהם, או עמיהם, מעולם לא ראו או חוו מלחמה, בוודאי לא מלחמת טרור חסרת גבולות ומעצורים. משפטיזציה זו מבלבלת, מנטרלת יוזמות וקבלת אחריות. המוטיווציה מוחלפת בפחד, באדישות ובהשתמטות. יעידו נתוני הגיוס המידרדרים בזמן האחרון ולא פחות מכך – המספרים הגדלים והולכים של חיילים שמבקשים להשתחרר מהדרג הלוחם.

מצ"ח נחוצה למשימות כמו חקירת מוות ברשלנות בשגרת אימונים, חשד לעבירות פליליות כמו גניבה, הטרדה מינית, עדות שקר ועוד. מה שאירע בשעת מלחמה שייך לתחקיר המפקד. והוא זה שמחליט אם על חייליו להישפט בפני דרג פיקודי או בפני בית דין. ומפקד שאינו מתייצב לצד חייליו שחזרו משדה הקרב מאבד את סמכותו עליהם בקרב הבא.

נכון, גם המפקדים מפוחדים מהמשפטיזציה ומהחקיריתיזציה הסוגרת והכובלת, אך גם זה אתגר פיקודי: לקום, למחות בתוקף ולהשיב לידיהם את הסמכויות שנטלה מהם – בעוד הרמטכ"לים האחרונים נרדמים בשמירה – הפרקליטות הצבאית בהכתבת המערכת המשפטית האזרחית.

הרמטכ"ל זכה להערכה רבה כשהתנגד לזימונם של אנשי צבא בכירים לוועדת טירקל. אני, טען, אישרתי את פקודותיהם בפעולת המשט ולפיכך רק אני נושא באחריות. וזו, אכן, תמצית הרוח הפיקודית. גבי אשכנזי היה רמטכ"ל גם ב"עופרת יצוקה". מה שונה, במהות, עניינם של 600 הקצינים והחיילים של המבצע ההוא מעניינם של מפקדי ולוחמי המשט? מדוע הראשונים אינם זוכים לגיבוי שלו זוכים האחרונים?

פורסם ב"הארץ" ביום 29.10. ישראל הראל הוא "עלה התאנה" ה"ימני" של העיתון, ולמרבה הצער, דווקא דבריו של מי שדרכו המפלגתית ודיעותיו הפוליטיות רחוקות מאיתנו עד מאוד – הם הנכוחים ביותר, לעומת מרבית הכותבים האחרים בעיתון, אלה המתקרנפים, האידיוטים המוסריים, הפרו-פלסטיניים והאנטי-ישראליים.

* * *

נורית גוברין

הנחמה שבספרות

בי"א בתשרי תשע"א (19.9.2010) התפרסמה ב'מעריב' כתבה של אפרת זמר-ברונפמן תחת הכותרת: "פסטיבל שירי דיכאון" ובה צוטטו "מורים לספרות בתיכוניים: הסיפורים והשירים בתכנית הלימודים דכאוניים". ועוד הובאו שם מתלונות המורים: "לצד היכולת לנתח קלאסיקות, מפנימים התלמידים גם מלנכוליה ודכדוך". בתגובה, נכתב בכתבה: "משרד החינוך ישקול להכניס יצירות אופטימיות וקלילות יותר לתכנית הלימודים". לכתבה צורפו צילומי ספריהם של דוסטויבסקי: 'החטא ועונשו', פלובר: 'מאדאם בובארי', טולסטוי: 'אנה קרנינה', צילומיהם של המשוררת רחל ושל ביאליק ומתחת לכל צילום כמה ציטטות "דיכאוניות" מיצירתם, ביניהן מ"על השחיטה" של ביאליק.

המדור הסאטירי של 'מעריב', במוסף לשמחת תורה מיום כ"א בתשרי תשע"א (29.10.2010) לא אחר להגיב. תחת הכותרת: "המורים התלוננו על 'יצירות דיכאוניות', משרד החינוך הסכים לשינויים קלים בטקסט" הביא המדור "תוספות מעודדות" לשירה של רחל ולשירו של ביאליק, בנוסח הפזמונים השטוחים הנשמעים כיום בראש חוצות. כך, למשל, על ארבע השורות הנוגעות ללב של רחל: "רק על עצמי לספר ידעתי / צר עולמי כעולם נמלה / גם משאי עמסתי כמוה / רב וכבד מכתפי הדלה" נוספו שתי השורות האלמוּתיות הבאות: "ויאללה תנו לי בכפיים / אני אוהב אותך, עיניים". כדי שלא לחלל את הקודש, איני מצטטת את שורותיו המצמררות של ביאליק מתוך "על השחיטה" ואת "התוספת המעודדת" הפרודית להן.

אם אכן היו תלונות ברוח זו של מורי הספרות, ואם אמנם הבטיחו המפקח על לימודי הספרות ויו"ר ועדת המקצוע, כפי שנמסר בכתבה, "לשקול אם אכן יש צורך בשינוי תכנית הלימודים", ולבחון את בקשתם של המורים "לגוון את רפרטואר היצירות [ - - - ] ולהפכו לעכשווי יותר, מדכא פחות ואופטימי יותר בבשורות שהוא נושא" – הרי זה עצוב עד מאוד. עצוב, משום שהדבר מעיד על החמצה רבתי של עצם מהותה של ספרות. אי הבנה בסיסית ועמוקה לאותו מגע של ספרות בנפש. אמנם בכתבה הובאו גם דבריה של מורה שהעזה לומר את מה שהיה צריך לומר: "שהיצירות הספרותיות הגדולות ביותר נחצבו מהמקומות העמוקים ביותר בנפש, ולרוב מתוך מצוקה או כאב" וכי היצירות שהשפיעו הן דווקא "היצירות הכואבות", אבל גם היא "לא הלכה עד הסוף" ו"הבינה את תלמידים שמתלוננים". אם כך – הבוז למתלוננים, על משקל דברי ביאליק: "הבוז למתלוצצים" בשירו "ברכת עם" (תרנ"ד/1894).

הספרות מטבעה נותנת ביטוי לעצב, למכאוב, לסבל ולקשיי החיים. סיפורים המסתיימים "בכי טוב" מקומם בעיקר באגדות, או בסיום על-דרך-הנס, שמעיד על כך שבמציאות אין ניסים.

מורי הספרות צריכים להפנים לעצמם ולתלמידיהם שהספרות היא גם מערכת של פרדוכסים: העונג דרך הכאב; ההנאה באמצעות הצער. דווקא יצירות המתארות בדידות, כאב, מצוקה, החמצה, גורמות לקורא עונג באותה דרך מיוחדת של מתן אפשרות להזדהות, שבה פועלות יצירות הספרות על נפש האדם. זוהי הנאה המושגת מתוך ספרות הנותנת ביטוי לצער, לכישלון, להחמצה. בין יתר תפקידיה של הספרות, אם אכן יש לה בכלל "תפקיד", יש לה גם תפקיד מרפא, מנחם, מעודד הן בתחום הפרט והן בתחום הכלל. הספרות מביאה גאולה דרך הכאב.

אחת הדוגמאות מימים רחוקים, על הנחמה שבספרות, כוחה יפה עד היום. בקובץ: 'על י.ח. ברנר. עוד זכרונות', שערכו יצחק כפכפי ואורי ברנר, בנו של יוסף חיים ברנר, ושהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת תשנ"א (1991), נאספו זיכרונות על ברנר מן התקופות השונות של חייו, כהשלמה לספר הקודם של הזיכרונות, שנערך על ידי מרדכי קושניר (שניר) והופיע לראשונה בשנת 1944, ולאחר מכן במהדורה מורחבת בשנת תשל"א (1971).

בספר החדש "עוד זכרונות" לקראת סיומו, במדור: "לאחר מותו" (עמ' 230) מופיע זיכרון מפי ארבעה שותפים תחת הכותרת: "ברל כצנלסון קורא עם אבלים ב'שכול וכשלון'".

וזה "הסיפור" בהשמטות אחדות:

"לאחר מותה של צביה, אשת יהודה שרת, בתאונת דרכים, בשנת 1940 [אותה תאונת דרכים שבה ניספו בני משפחת הוז, שרת וגולומב. נ. ג.] הסתגר יהודה שרת כשנה שלמה בחדרו ולא בא לחדר האוכל בקיבוצו יגור.

חבר יגור, אמר כי הדיכאון העמוק שיהודה היה שרוי בו 'היה התגלמות של ברנר. והוא הזכיר אותו בזקן השחור שגידל'.

חבר יגור אחר סיפר:

באותה תקופה פרסמתי רשימה ביומן יגור וקראתי לה 'זכר'. לא חתמתי עליה בשמי, אלא בכינוי 'בן-רחל'. באחד הלילות בא יהודה אלי, דפק על הדלת של הצריף שלי. שאל אם אני הוא שכתבתי את הרשימה. אמרתי: 'כן'. ישב והעלה לפני את הבעיה האם מותר לאדם שהוא אמן, סופר ואיש רוח, להשקיע את אבלו ביצירה. האם אין כאן משום סתירה בין התחושה הטבעית של אבל לבין הביטוי האמנותי, שמעצם טבעו הוא מקהה את חריפות האבל.

החלטתי אז לפנות לעזרה לברל כצנלסון. ידעתי שלברל תהיה השפעה עליו [על יהודה שרת] אפילו בנושא מסובך שכזה. [ - - - ] כתבתי לברל פתק שאני רוצה להתראות אתו בקשר ליהודה שרת. אמר לי: תשלח אותו אלי.

כמה ימים לאחר מכן ראיתי את יהודה יוצא מחדר האוכל, מגולח, בחולצה לבנה, מאיר פנים. שאלתי אותו: יהודה, היית אצל ברל? – כן. ומה עשיתם? הוא אמר: ישבנו וקראנו את ברנר.

לימים סיפר מוקי צור, ששמע שהספר של ברנר, שברל ויהודה קראו בו, היה 'שכול וכשלון', וכי כך נהג ברל עם עוד אבלים, כגון בן-ציון ישראלי [ממייסדי כנרת, שרעייתו נהרגה באסון התעופה במעגן]." [נדמה לי שכאשר אסון מעגן התרחש, ברל כבר לא היה בחיים. – אב"ע].

עד כאן "הסיפור". כבר לפי שם היצירה, "שכוֹל וכִשלון", אפשר להבין שהמדובר באחת היצירות הקודרות והקשות ביותר של ברנר: סבלו של הגיבור, בן דמותו של הנביא ירמיה, וגילגוליו בייסורי איוב. יש לדעת, שברנר היה הסופר הפסימיסט בה"א הידיעה, סיפוריו מתארים את מרירות המציאות, ומשחירים את המציאות, לא פעם יותר משהיתה בפועל. אבל אלה הם סיפורים של "יאוש פורה". לא יאוש שמשתק, אלא יאוש בונה, שאומר: אף על פי כן ולמרות הכל, צריך להמשיך. על כל אחד לגייס את מלוא כוחותיו כדי לממש את מלוא יכולתו כאדם וכיהודי.

זוהי, על רגל אחת, הנחמה שבספרות. עיבוד האֵבל, הפרטי והציבורי, בכוחן של המילים, באמצעים אומנותיים, ספרותיים, כדי לתת לאֵבל ביטוי, אישי ומסוגנן, פרטי וציבורי. כדי לאפשר לאָבל להתאושש ולהמשיך בחייו; כדי לאפשר לחברה, להחלים מיסוריה ולקומם את עצמה. מאז הקינה המקראית, דרך הקינה בפיוט ובשירת ימי הביניים, ועד היום בשירי משוררים וביצירות פרוזה. הביטוי הספרותי של האֵבל נע בין הציבורי לפרטי. לציבורי שייכת התפילה המסוגננת הקבועה, שאין להוסיף עליה או לגרוע ממנה; לפרטי, שייכים, שירי משוררים, שנותנים ביטוי אישי לאבל הפרט כמו גם לקטסטרופה לאומית, והופכים אותם למשותף לרבים.

הספרות, כל ספרות, היא, כאמור, מערכת של הפכים, של פרדוכסים. יוזכרו כאן שניים בלבד.

הפרדוכס הראשון: העונג שבצער

דווקא הספרות הפסימית, המייאשת, כביכול, יש לה כוח לעודד. הספרות גורמת לעונג שבצער; לקתרזיס, לפורקן, להיטהרות, להשלמה. ההזדהות עם סבלו של האחר, פורקת במקצת את הסבל של האני, נותנת לו כוח להמשיך ולחיות, בכל זאת ולמרות הכול.

מן המפורסמות היא, שאדם עצוב, אינו רוצה שיצחיקו אותו, שיסיחו את דעתו, אלא הוא רוצה דווקא להזדהות עם צערם וכאבם של האחרים, למצוא את עצמו בתוכם. הוא מחפש בפרוזה ובשירה את הביטוי האישי שלו, שהוא גם משותף לרבים אחרים. הפרדוכס הספרותי הוא שדווקא ספרות הנוגעת בשכול, בעצב, ובכאב, יש בה כדי להפיג אותם במשהו, להחזיר את האדם למסלול חייו.

זהו הקתרזיס היווני המפורסם, מבית מדרשו של אריסטו. אותו תהליך של זיכוך, מירוק והיטהרות, הנותן פורקן לנפש באמצעות הספרות, התיאטרון והאמנות. "הטרגדיה" מטהרת את הצופה בה, בעזרת רגשות פחד וחמלה. הקורא בספר, הצופה בתיאטרון ובקולנוע או המאזין למוסיקה, חש הקלה רגשית מהתחושות המעיקות עליו, דווקא כשהוא בא במגע עם "טרגדיה".

כמו אותה בדיחה מפורסמת על אשה [תמיד אשה] היוצאת מסרט ואומרת: כמה נהניתי מהסרט, כל הזמן בכיתי.

בעיירה היהודית מִלא "הדרשן", "המגיד", את תפקידי הבידור שנעדרו ממנה. הוא היה מספר הסיפורים שבעל-פה, לציבור הרחב, בבית הכנסת, כולל לנשים שהקשיבו לדבריו ממקומן בעזרת הנשים. כך, למשל, בסיפורה של דבורה בארון " עגונה" (תר"פ 1920) מתוארת הציפייה של אנשי העיירה לדרשתו, לרבות האנשים הפשוטים, בעלי המלאכה מכל המקצועות. הדרשן מתאר את כנסת ישראל השרויה בייסורים, את הגלות הקשה והמרה, "אבל" ויש "אבל": הגלות היא "ארעית" ויש לעם ישראל מליצי יושר בפני הקב"ה. הקהל עוצר את נשימתו, והאשה המקשיבה, אשתו של ר' רפאל הדיין, מזדהה עם "גורל העגונה השוממה", שהיא כנסת ישראל, ובוכה על כל "הצער העולמי" שמבטא את צערה שלה. הדרשה של ה"המגיד" מלווה אותה עוד שעות ארוכות לאחר שחזרה לביתה ומדידה שינה מעיניה. ('פרשיות', 300-306). הדרשה גורמת לה להזדהות, לשותפות גורל, להרגיש, לבקר, להיות אדם חושב. הדרשה מחזירה אותה לחיים.

הספרות העברית לדורותיה היא מעין אנתולוגיה של 'שכול וכשלון', כשם אותו רומן נכאים של ברנר. זוהי ספרות של אף-על-פי-כן ולמרות הכול. זוהי ספרות הנותנת ביטוי להיסטוריה רצופת התלאות של עם ישראל לדורותיו. גם כשיש הומור, ויש הומור, זהו הומור של עין אחת בוכה ועין אחת שוחקת. זוהי ספרות שיש בה עידוד להמשיך, למרות הכול. עצם הכתיבה הוא מעשה מעודד של גילוי כוח החיים של הכותב ושל קוראיו כאחד.

הפרדוכס השני: המתח שבין השתיקה למילה

הספרות מקיימת דרך קבע מתח בין השתיקה למילה; בין הדממה לביטוי. הספרות היא אמנות בכוחה של מילה. לעולם אין המילה מסוגלת להביע במדויָק את הרגש. היוצר, כל חייו, רודף אחר הביטוי הנכון והקולע, המתחמק ממנו כל הזמן. ביאליק קרא לכך: "גילוי וכיסוי בלשון". זוהי השתיקה שאין אפשרות אלא לבטא אותה במילים, במלים הנכונות. לכן, אין דרך אחרת אלא לדובב את השתיקה, להשיח את הדממה גם בשעת כאב גדול, ואולי דווקא ברגע של כאב גדול. "אדברה וירווח לי" אמר איוב (לב 20). ומאז, זהו אחד הכללים היסודיים בחיי האדם האבל והכואב, ובחיי הכלל הנתון במשבר. "נדברה וירווח לנו". דווקא החיפוש אחר הבלתי ניתן לביטוי, מקהה את עוקצו של הכאב, נותן לו צורה, ומחליש אותו. מתח זה ניכר במיוחד בספרות שנתנה ביטוי לשואה: לבטא את הבלתי ניתן לביטוי. ההכרח לבטא את מה שאי אפשר לדבר עליו. אבל זוהי תופעה עקרונית, כללית ורחבה יותר, המהותית לספרות, לכל ספרות ולספרות העברית בפרט.

הכאב, לאחר שנוגעת בו הספרות, מתפוגג במקצת. וכך יש בכוחה של היצירה הספרותית, המתארת כאב וצער, לעודד, לנחם, ולו גם לזמן קצר.

כגון, שורותיו של אברהם סוצקבר: "אל תשיר שיר אבל / שמא תביך / את הצער. / מילים בוגדות. / שמות נוטים / להתהפך".

כבר במקרא, ניתן ביטוי למתח זה שבין ההכרח לשתוק וההכרח להביע במילים את השתיקה בשעת אבל כבד. אין "מילים נכונות" להביע אבדן, אבל החיפוש אחריהן, והביטוי של "אין מילים" במילים, הוא הפרדוכס. עצם החיפוש אחר המילה הנכונה – הוא חלק מהמעטת הכאב.

על אהרן הכהן, לאחר שמתו שני בניו ביום אחד נאמר: "וידום אהרון" (ספר ויקרא, פרק י', פסוק 3). על כך אומרת האגדה: "אין שתיקה אלא תנחומין" (אבות דרבי נתן, י"ד. ספר האגדה, עמ' קסג, סימן נ"א).

על גדולתה של השתיקה וכוחה, כתב חיים נחמן ביאליק בשירו, משנת תרע"ה (1915): "יהי חלקי עמכם", שהוקדש ל"ענוי עולם": "אמני השתיקה היפה וכהני דממת אלהים / [ - - - ] אור אחד לעינכם תמיד, אור שקט ונוגה".

ביאליק לא היה היחיד ששר על כוחה של השתיקה ועל חשיבותה של הדממה. למעשה, זהו נושא קבוע בשירה בכלל ובשירה העברית בפרט.

מבין הרבים יוזכר המשורר-הפילוסוף ישראל אפרת, שהקדיש ספר שלם ובו שירים ומסות לנושא: "מילים ודממה" (הוצ' ספרית פועלים, תשל"ח 1978). בשיר הפותח: "על מילים ודממה", כתב: מה שרצית לומר בעקר / לעולם אינו מה שאמרת. / הוא נמלט מכל כלא של דמות, ואשריך / אם אתה בעקבותיו" (עמ' 11). במסתו: "מדממה לדממה" כתב ישראל אפרת: "כי כל האמנות השירית היא כעין אמנות החליל – כיצד להפעיל נקבים ושסתומים. כל היכולת של המשורר היא להביע אי יכולת. כל שיר הוא יאוש" (עמ' 107).

מה יש בה בספרות שבכוחה לנחם? מה יש בה בספרות, שדווקא כשהיא עוסקת בצער, היא מביאה לפיוס? וחזרה לברנר. מה יש בו בברנר המיואש, הפסימי והקודר, שבכוחו לנחם את קוראיו? – התשובה קשורה בטבע האדם ובטבע הספרות, והיא נושא למחקר פסיכולוגי. הביבליותרפיה, עוסקת בכוחה של הספרות לרפא, ריפוי בעזרת ספרות יפה. אבל התשובה קשורה גם בברנר, באישיותו, ביצירתו, בסמכותו.

בשורות מתוך 'שכול וכשלון' (תר"ף, 1920), של ברנר מושווים יסוריו של הגיבור הסובל, לאלה של איוב: "הוא חשב: יסורים מכוערים... יסורים מכוערים.... בספר איוב המצורע כתוב: 'ויקח חרשׂ להתגרד בו'... אני איני איוב: על האלהים אין לי כל תביעות. בכלל אין לי אלוהים. אין לי מגע אל האלהים. ואף במה שנוגע לתביעות – אין לי תביעות ואיני מתרעם. אינני איוב. ואף לא בתוך האפר אני יושב, כי אם באשפה, באשפת יסורי המכוערים. אבל את החרשׂ איני מניח מן היד: להתגרד איני פוסק, כנראה, אי אפשר לי בלי חרשׂ..." (א', 383). אלה תהומות היאוש, אבל אחריהם יש גם איזה שהוא "אף-על-פי-כן", איזה שהוא "בכל זאת", חיוב החיים למרות הכל. אומר הגיבור יחזקאל חפץ:

" – לחיות כך אי-אפשר. כלו כל הקצין. לנסות לחיות באופן אחר – אין רשות. אין רשות, מפני שאין כוח". ועל כך מגיב מנחם, דמות השלמוּת של הרומן: " – לא תמיד יצדק ה'לא'. יש שצריך לצאת ממנו. יש שה'הן' מגלה צדדים, שלא פיללו להם. כל זמן שאתה חי – יחיו החיים ונסיונות-החיים". (א', 394).

ב"יזכור" החילוני הראשון, שכתב ברנר, הפסימי והמיואש, (יחד עם אז"ר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ) בשנת תרע"א (1911) עם נפילתם של השומרים הראשונים, כתב: "בודדים הם העברים היחידים הפשוטים האלה; ספורים, אבל ישנם. חדשים הם, סוג חדש בין בני ישראל... תתברך האומה הדוויה, החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה, ולו אחדים, נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה, ומי יודע, אפשר שבאמת עוד לא אבדה..." (ג', 562).

ועוד כתב, באדר תר"פ, לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו: "ונשאלת השאלה, הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה? אנו אשר טומאת החיים והריקניות והאפסות מסביבנו ובתוכנו – הרשאים אנו לשאת עין ולהביט אל הטהורים והאמיצים האלה, אשר השליכו את נפשם הם מנגד, אשר הלכו בעצמם ונדקרו?"

דבריו האחרונים על אנשי תל-חי, נקראו מקץ שנה, כצוואה על רציחתו שלו, ולדורות, על כל אלה שנפלו במאבקה של המדינה על זכות קיומה: "וכשתבוא שעת-הניסיון הקשה [ - - - ] היעמוד כל אחד ואחד מאתנו [ - - -] במקום אשר יעד לו גורלו?" (ד', 1752).

זוהי, כאמור, דוגמה, מתוך הספרות העברית בראשית המאה ה-20, לתפקידה המנחם והמעודד בתחום הפרט ובתחום הכלל. משמעותן של נחמה ועידוד אלה הוא, שחובה מוטלת על הפרט שנפגע, וסבל צער ואבדן, להמשיך ולחיות, להמשיך ולפעול, להמשיך ולממש את יכולתו ואת אנושיותו. עם זאת הוא יכול ואולי אף חייב, להמשיך ולהתאבל, להמשיך ולזכור את מי שאבד לו, אבל לא להשתעבד לאבל ולא לשעבד לו את חייו. הוא הדין בתחום הכלל, בתחום החברה. החברה שנפגעת חייבת להמשיך ולהתקיים, להמשיך ולפעול, לעשות הכול כדי להתגבר על השבר, על המשבר. היא מחוייבת לזיכרון, היא התעשרה בניסיון מכאיב, שעליה ללמוד ממנו, אבל היא חייבת להמשיך הלאה, בכל כוחותיה. זהו, כאמור, אחד מתפקידיה המסורתיים של הספרות העברית, מאז ועד היום. בכל המקרים של שבר לאומי, של קטסטרופות היסטוריות, מילאה הספרות את תפקידה המנחם, בעבר כמו גם בזמנים המודרניים. את מגילה איכה, קראו וקוראים בתשעה באב. כמעט כל פורענות בהיסטוריה רבת התלאות של עם ישראל, הולידה קינות שנתנו לה ביטוי כפול: כהמשך המסורת הספרותית של הקינה, וכביטוי ספציפי על הזמן והמקום שבהם התרחשה.

מסורת זו נמשכה, גם בתקופה המודרנית, החל מסוף המאה ה-19, דרך המאה ה-20, ונמשכת למעשה, עד היום, גם היום. בגילגולים ובשינויים רבים.

משירת הדורות הקודמים יוזכרו כאן ביאליק ויצחק למדן

לאחר "פרעות קישינוב" בשנת תרס"ג (1903) הגיב חיים נחמן ביאליק בשני שירים עזי מבע, שעד היום יש להם כוח, לבטא אסון נורא: "בעיר ההרגה" ו"על השחיטה". השורה: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן / עוד לא-ברא השטן – / ויקֹב הדם את התהום" – כוחה עמה, מאז ועד היום, והיא מגוייסת למקרים רבים, לצורך ושלא לצורך. אין אלה שירי נחמה. אדרבא, אלה שירים קשים, שירי תוכחה, הקוראים לפעולה, לשינוי המצב, להתאוששות, כדי לנקום, לקחת את הגורל בידיים, לתקן את המציאות, ובעיקר – לא להתייאש.

הדוגמה השנייה היא הפואמה הגדולה "מסדה" של יצחק למדן, ששמו נמצא כיום בחברה הטובה של "הנשכחים", יחד עם רבים מאד מענקי הספרות העברית בדורות האחרונים. בזמנו ולאורך שנים, עד שנות הששים של המאה ה-20 היה מן המשוררים הידועים והנלמדים ביותר בתכנית הלימודים בבתי הספר. הפואמה "מסדה" נהפכה לנחלת-הכלל. כמעט שלא היה טקס או עצרת, של תנועות הנוער, בקיבוצים, במפלגות הפועלים, באגדות של פסח של הקיבוצים, בבתי הספר שהיו שייכים לזרם העובדים, אבל גם בחוגים רחבים יותר, שבו לא נקראו קטעים מתוך הפואמה "מסדה". מעמדה היה כמו "התקווה", או "ברכת עם" ["תחזקנה"] של ביאליק, וה"אינטרנציונאל". בני אותו דור, ידעו לצטט בעל-פה קטעים ממנה.

יצחק למדן. ( נולד: מלינוב, ווהלין, תר"ס, 1899; עלה – תר"ף, 1920 [בן 20]; נפטר: תל-אביב, תשט"ו, 1954 [בן 55] ) – חווה מבשרו את הטבח ופרעות הדמים באוקראינה וברוסיה בתקופת המהפכה הבולשביקית ברוסיה-ברית-המועצות, שנעשו ביהודים בתחום המושב ופגעו גם באחיו משה. הפואמה 'מסדה' נכתבה בשנים תרפ"ג-תרפ"ד (1923-1924) ופורסמה לראשונה בשנת תרפ"ז (1927). מאז ראתה אור בעשרות מהדורות. הוא בטא בה את רחשיו ורחשי דורו, שעולמו נטרף באימי הפרעות. קליטת הפואמה היתה סלקטיבית: אימוץ המתאים ודחיית הבלתי-מתאים. בקרב חלקים רבים בציבור נקלטו בעיקר החלקים האופטימיים של היצירה, תוך התעלמות מחלקיה הפסימיים. הציבור קלט אותם פרקים שהיה זקוק להם ושראה בהם את הביטוי הקולע, הנכון והדרוש לו באותה עת.

הפואמה "מסדה" אמנם לא גילתה את "מצדה" אבל מילאה תפקיד חשוב בהחדרת "מצדה" כסמל בתודעת הישוב בארץ ישראל, וגם בעשרות השנים הראשונות במדינת ישראל.

ובעיקר: על אף העובדה שהמרד במצדה נסתיים בצורה טראגית, נתפסה מצדה כסמל ומופת לגבורה, בזכות הפואמה "מסדה" של למדן. החֶברה אימצה תמונת עבר סלקטיבית, והשתמשה בה להבנת ההווה ולהכנה לקראת העתיד. זוהי דוגמה להשפעת הספרות על החיים. מצדה שימשה כסמל למרידה שביטאה את השאיפה לקיום לאומי כעם במדינתו, אך נכשלה והביאה לחורבן ולשלטון זר בארץ. זוהי דוגמה כיצד אפשר להפיק לקח אקטואלי ממפלה מן העבר. "מסדה" היא סמל על דרך השלילה: "שנית מצדה לא תיפול".

"רבים מאנשי העליה השלישית הזדהו אתה. הם מצאו בצירוף של יאוש ומרד הד לפחדיהם, וחיזוק למסקנה הברנרית-למדנית, כי על אף הכול, ארץ ישראל, ורק ארץ ישראל, היא המוצא האחרון שאין בלתו." (הלל ברזל, 'שירת ארץ-ישראל', הוצ' ספרית פועלים, תשס"ד 2004, עמ' 487). בפואמה מהדהדים, היאוש הברנרי יחד עם האף-על-פי-כן שלו; וכן "בעיר ההרגה" של ביאליק, אבל היא מצביעה על כיוון של ממש יותר מהן: ארץ-ישראל כמוצא, כ"מסדה", כמפלט אחרון, שעתידה יהיה שונה.

במרכזה: מעשים של הקרבה עצמית, שעשו המתאבדים על המצדה בהנהגתו של אלעזר בן-יאיר, אבל, לקרבן יש תכלית: תחייה ותקומה במולדת. "מסדה" היא סמל הפתרון הציוני. הפליט, שהחליט לעזוב את הגולה ולעלות, צריך היה להתגבר על קריאות חבריו, זה שהפציר בו להישאר בגולה ולנקום; זה שקרא לו להצטרף למהפכנים הקומוניסטיים ולגאול את האדם, בעולם, ולא בארץ-ישראל; וזה השלישי, הפסימי והמיואש, שבחר להתייאש לגמרי, ונשכב בצדי הדרך. הפליט, השריד, היתום, עלה לארץ ישראל. אבל מסדה החדשה, לא תהיה כמסדה של אז, שנפלה. למרות הייאוש, אבדן התקווה, האנשים הבלתי ראויים ומעשיהם המגונים; למרות ההרגשה שהגאולה המיוחלת עדיין רחוקה, יש להמשיך ולצעוד לקראתה.

הקוראים בני הדור ובני הדור שאחריו ראו ב"מסדה" בבואה ספרותית לרעיון הציוני ולהגשמתו. "מסדה" נתנה תמונה אמינה ומפוכחת, חסרת אשליות, של המציאות והקשיים המלווים את המפעל הציוני לאורך כל הדרך. דווקא הוקעת הנגעים, המכשולים, החולשות והסכנות בדרך להגשמת החלום הציוני, נתפסו באור חיובי, השפיעו, והגבירו את כוח משיכתה של הפואמה. החלוצים מצליחים להמשיך בדרכם למרות הספיקות והחרדות, ולפנות מקום לתקווה ולאמונה. דמות החלוץ ב"מסדה" אינה חד-מימדית, אלא היא רבת פנים, אכולת סתירות וספקות, לבטים וייאוש. הוא מממש הלכה למעשה את קריאתו של ברנר ל"יאוש הפורה". (תמרה בלאושילד: "עלייתה ונפילתה של הפואמה 'מסדה' ליצחק למדן", בהדרכת פרופ' נורית גוברין, תשרי תשמ"ו).

כוחה המיוסר והמייסר של הפואמה עמד לה גם מתוך אימי מלחמת העולם השנייה. יש עדויות על כך שהיא צוטטה על ידי הפרטיזנים, הלוחמים, הניצולים, חניכי מוסדות "תרבות" בפולין, עם פגישתם יחד ביערות ובמקומות המיסתור, ובריכוזים של הניצולים לאחר המלחמה. אבל, כמובן, ובעיקר בארץ-ישראל. שורות רבות מתוכה, נראות כאילו נבאו את הנוראות העתידות להתרחש, ונכתבו לאחר השואה:

"מדורות-אש על חומת מסדה – נרות גדולים הן / לנשמת משכנות-ישראל שהועלו במדורות-אש". אבל: "למדורות-אש קפצו אבות בחדוות-מוות ויהיו לחידה, / סביב מדורות-אש עתה בנים מחול-פתרון יחולו" (עמ' 38). אין הבטחה לעתיד טוב יותר, יש הפצרה להמשיך ולקוות לפתרון.

שיר הסיום: "בראשית" אינו מבטיח ניצחון, אלא החלטה נחושה להישאר על החומה ולצפות להתחלה חדשה. יש להתמודד עם ניסיון העבר המר, ולגבור על תוצאותיו הטראגיות. השורות שהירבו לצטט, לדקלם ולשיר היו, בעיקר מתוך הפרק השלישי: "מדורות לילה", סעיף ג': "שלשלת המחולות": "לא נתקה עוד השלשלת, / עוד נמשכת השלשלת / מני אבות אלי בנים, / מני מדורות אלי מדורות / עוד נמשכת השלשלת..." (עמ' 39). וכן, מתוך אותו פרק, סעיף ה' "התעודדות", שראשיתו: "מי כרע? מי נפל? / אח עיף? מה תאנח בן-מסדה? / מה לך? / כואב? / קום! / מי מתלבט שם לרגליך? / תמול צולע? / אין דבר! / קום ערפהו, / טלטלהו / למדורות / ובן-חורין / קל-רגלים / שוב וקפוצה / למחולות! ...." (43). ובעיקר המשכו: "אמצו רגל, /חזקו ברך, / סביב, סביב, / ביתר שאת! / עלי, שלשלת המחול! / שנית מסדה לא תיפול!" (44).

אימוץ סמלים על דרך השלילה, כדוגמה "מסדה" ו"מצדה", מאפיין את ההיסטוריה של עם ישראל לכל אורכה, כעם שספג רדיפות, השפלות, טבח, פוגרומים, מאורעות ומלחמות. מראשיתו. לאחר כל מפלה, הוא קם מתנער, כמין "עוף חול" ומתחיל מחדש, כדי ש"שנית מצדה לא תיפול", כדי ש"לא עוד". מדינת ישראל, היא, כפי שכולנו מקווים, התשובה לשבירת שלשלת סמלים סמלית שלילית זו.

זוהי דוגמה, אחת מני רבות, לכוחה של ספרות לניחום קולקטיבי של חברה בצר לה ולחיזוקה. המילה "משבר" נראית קטנה ודלה מדי. דוגמאות נוספות לניחום קולקטיבי ולחיזוק האחדות והלכידות של החברה הישראלית הם, למשל, שירו של נתן אלתרמן:"מגש הכסף" ושירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו". גם כיום עדיין לא תש כוחה של הספרות לחזק גם את החברה והרגשת היחד שלה, על אף תהליכי הפירוק, המתרחשים בעוצמה רבה היום, מצד יחידים וגופים לא מעטים בחברה.

לספרות העברית יש, כאמור, מסורת ארוכה של צער-מנחם, זעם-מפייס, כאב-מרכך ואפילו נקם-משחרר. גם היום, אולי בעיקר בתחום היחיד, השירה העברית והישראלית, מילאה ועדיין ממלאת את הצורך בתפילה, אם כתוספת וכהשלמה לאדם הדתי, ואם כתחליף, לאדם החילוני. תעיד על כך התופעה, שבאזכרות רבות, מוסיפים על ה"קדיש" המסורתי, גם משירי משוררים, שיש בהם ביטוי הולם לצער ולכאב.

המדובר לא רק בשירים שכותבים משוררים מסורתיים ודתיים מזוהים, בבמות המיוחדות ל"שירה אמונית", כגון: 'משיב הרוח' ו'דימוי' בעריכת חוה פנחס כהן, אלא בשירה שנכתבת על ידי משוררים דתיים וחילוניים כאחד. אחת הדוגמאות היא האנתולוגיה: "שירה חדשה", שכותרת המישנה שלה: "שירה אמונית צעירה', בעריכת מירון איזקסון ואדמיאל קוסמן (הוצאת אפיריון, 1996-1997), שבה נכללו עשרות רבות של משוררים דתיים וחילוניים גם יחד.

ויעידו על כך שירי משוררים שמרבים לקרוא אותם ליד הקבר הפתוח, באזכרות ובעתות צער, שנעשו לחלק מן הטקס. מתוך הרבים ייזכרו כאן שלושה: שירו של יהודה עמיחי, שהשורה הפותחת שלו היא: "שלשה בנים היו לאברהם ולא רק שנים" ('פתוח, סגור, פתוח, עמ' 30 שיר 6); שירו של נתן יונתן: "איש מביט בבנו" ('שירים בִּכְסוּת הערב', עמ' 137); ושירהּ של רבקה מרים: "שמע ישראל, במעמקי ביתנו" ('שירה חדשה', עמ' 103).

נוסח אחר-במקצת של המסה פורסם בעיתון "מקור ראשון"

* * *

רו"ח חיים יואבי רבינוביץ

איני משתתף בשום סעודה

שיש בה הפרדה בין גברים ונשים

הפרדה בין גברים ונשים בסעודות מצווה היא המצאה של השנים האחרונות. הוריי ז"ל, שגדלו במשפחות חסידיות בפולין, סיפרו שבפולין החסידית, בכל סעודת מצווה, ישבו כל המשפחות יחד, בלי הפרדה בין גברים ונשים.

סברתי לתומי שהחסידים היו יותר "שובבים" מהליטאים. בדקתי עם גיסי, שהינו צאצא למשפחת רבנים ליטאית, והתברר שגם שם לא היתה הפרדה מינית בשמחות המצווה. וזאת למרות שבליטא התגוררו כל גדולי התורה בדורות האחרונים. וכך היה כמובן גם בארצות האיסלם.

התברר, אפוא, כי לא היתה הפרדה בכל העולם היהודי, פרט למחוזות מסויימים בהונגריה, וגם שם השתרש מנהג פסול זה, רק בסוף המאה ה-19. מסתבר שזהו "מנהג" חדש שלא ידעו אבותינו במשך אלפי שנים.

אני מוזמן לעיתים קרובות לשמחות, שיש בהם הפרדה בין המינים. אני אולי יכול לסלוח, אם אני נאלץ להיפרד מרעייתי לשעתיים שלוש, אבל אינני יכול לסלוח, שנאלצתי בשעתו להיפרד בחלק מהשמחות המשפחתיות מאימי-מורתי ז"ל בשנות חייה האחרונות. אני מבין שאימי- מורתי ז"ל, בעשור התשיעי והעשירי של חייה, היתה עלולה לעורר יצרים, אילו ישבה חס וחלילה בין הגברים, אבל נגרם לה ולנו הרבה עוגמת נפש, מכך שנאלצה בעת שמחה להיפרד מבני ביתה.

מאז אימצתי לעצמי מנהג – לא להשתתף בשום סעודת מצווה, בה יש הפרדה בין המינים. אם זאת חתונה, אני בא רק לחופה ועוזב בסיומה. אם זו ברית מילה, אני מסתלק מיד לאחר שהמוהל סיים את מלאכתו. ואם זה בר מצווה, אני נותן מתנה, מאחל מזל טוב ופורש לעיסוקיי. באותו זמן שהחרדים מקיימים את המצוות שבין אדם לקיבתו, אני משתדל לקיים את המצוות שבין אדם לחברו, המצוות שבין אדם לעמו והמצוות שבין אדם לארצו.

אנחנו רשאים לנהוג כפי שנהגו גאוני וילנה ואדמו"רֵי ורשה. צריך לשים קץ לטיפשות. מי שיצרם כה גדול, שאינם יכולים לאכול בנוכחות נשים, יאכלו בתיאבון בלעדיי.

אני קורא לכל הציבור השפוי לאמץ את המנהג שלי. נחסוך לבעלי השמחה, החרדים לדבר ה', את עלות האוכל שלנו. יערב להם יבושם להם ואל יהיה חלקנו עם סעודתם.

אהוד: אין כל סיכוי שדוגמתך תעזור. הקיצוניות החרדית והשלכותיה על דתיים וחילוניים כאחד בנסיבות כגון אלה ואחרות, רק מתגברת. בבית הקברות בפתח-תקווה, למשל, מעולם לא היתה הפרדה בין גברים לנשים. עכשיו יש. והתקדימים הולכים ורבים, והם גורמים לציבור החילוני להתרחק יותר ויותר מהאנשים המשונים האלה המכונים חרדים, ומהמסעדות הכשרות, בייחוד בבתי המלון הישראליים, שבכל אחד מהם יש בית כנסת אבל באף אחד מהם אין מסעדה לא-כשרה.

מצד שני, בעלי אולמות של חתונות בישראל מתחילים את ההסעדה במטעמים-בעמידה לפני החופה ומסיימים אותה קצת לפני חצות תוך שהם מניחים לרעש הנורא, ההרסני, הפרימיטיבי של המוסיקה – להטיל מיסוך על כל אפשרות של שיחה בין בני-אדם אפילו הם סמוכים לשולחן אחד. וכך, בהבריחם חלק ניכר מן המוזמנים, יודעים בעלי האולמות מראש שמכל מיספר מנות, שעליהן שולם להם מראש, אפשר להפחית במיספר בין רבע לשליש מנות ממנה למנה בהמשך הערב – כי הרעש המטומטם מגרש מוזמנים וחוסך מזומנים, אך לא למזמינים.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. ברק – מכשיל שלום סדרתי?

בתוך ימים או שבועות ספורים, תידרש הכנסת להצביע על חוק משאל עם, המחייב משאל עם כדי לאשר נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל (כמו ירושלים, הגולן, אזורים בנגב במסגרת "חילופי שטחים" וכד').

איך תצביע מפלגת העבודה? סימן מדאיג ראשון לאופן ההצבעה נתן אהוד ברק, בתגובתו לאישור החוק בוועדת השרים לחקיקה. ברק יצא נגד החוק בחריפות וכינה אותו "מחסום בפני השלום ופגיעה ברצון העם בשלום." כיצד משאל עם, המאפשר לעם להכריע על פי רצונו, הוא פגיעה ברצון העם? כנראה שכדי להבין את הלוגיקה הזאת יש צורך ביכולות של מפרק שעונים. לכן אתמקד בטענה השנייה, אודות היות משאל עם מחסום בפני השלום. אם נכונים דבריו של ברק, הם מאירים באור מעניין על דמותם של כמה אישים הקשורים לרעיון משאל העם.    

את משאל העם במקרה של נסיגה מהגולן יזם לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין, בשנת 1995, בשעה שנשא ונתן עם הסורים על נסיגה מהגולן. רבין היה הגון דיו כדי להבין, שאי אפשר לקבל החלטה כזאת ללא אישור העם. טרם החלטתו, הוא הודיע עליה לנשיא קלינטון, שקיבל אותה בהבנה מלאה. האם ניתן להבין מדבריו של ברק שיצחק רבין עליו השלום ניסה להכשיל את השלום ולהציב מחסום בפניו?

לאחר רצח רבין, שמעון פרס, שהתמנה לראשות הממשלה, הודיע שהוא מחויב להחלטתו של רבין על משאל העם. בבחירות לכנסת ב-1996, התחייב פרס להביא להכרעת העם כל החלטה על נסיגה בגולן. מכאן ניתן לתייג גם את פרס כמכשיל שלום, או שמא כמכשול לשלום.

ומי היה המכשול הבא לשלום? בבחירות 1999 החרה החזיק אחרי רבין ופרס, לא אחר מאשר... אהוד ברק. כראש הממשלה, שעה שניהל את המו"מ עם הסורים, לא נסוג ברק כמלוא הנימה ממחוייבותו למשאל העם.

אגב, החוק בישראל כבר מחייב משאל עם. בשנת 1999, בשלהי כהונתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב גדול את החוק שהגיש יהודה הראל, אז ח"כ מטעם "הדרך השלישית" זצ"ל, שזכה לכינוי "שריון חוק הגולן". על פי החוק שהתקבל, נסיגה משטח ריבוני של ישראל מחייבת רוב מוחלט, כלומר לפחות 61 ח"כים ומשאל עם. אלא שעל פי החוק, הסעיף הנוגע למשאל עם יכנס לתוקף רק לאחר חקיקה שתסדיר את אופן ביצוע המשאל. 11 שנים ממזמזת הכנסת את הסדרת החוק. את העיוות הזה נועד לתקן החוק שעל סדר יומה של הכנסת.

כאשר חוקק "חוק שריון הגולן", מפלגת העבודה היתה באופוזיציה. בדרך כלל, האופוזיציה מצביעה נגד הממשלה. והנה, בהצבעה הזאת מרבית סיעת העבודה הצביעה עם הקואליציה בעד החוק. בין המצביעים בעד – יו"ר העבודה וראש האופוזיציה אהוד ברק. האם יש להבין מדבריו של אהוד ברק מודל 2010 שאהוד ברק מודל 1999 היה מחסום לשלום?

הצעת החוק העומדת להכרעת הכנסת, עברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת. אז הציעו אותה שני ח"כים מטעם "קדימה" – אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם. ההצעה התקבלה ברוב גדול מאוד, אך בשל התפטרות אולמרט והקדמת הבחירות לא עלתה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. מי תמכו בהצעה? הליכוד, המפלגות הדתיות, רוב סיעת "קדימה" ו... סיעת העבודה. כן, רק לפני שנתיים, כאשר ברק כבר היה יו"ר מפלגת העבודה (אם כי לא היה ח"כ) החליטה מפלגתו לתמוך במשאל עם על נסיגה משטח ריבוני. מפלגת העבודה?! מחסום לשלום?! המפלגה שבראשה עמד ועומד אהוד ברק?!

לאחרונה, החליטה הממשלה לתמוך בהחלת הרציפות על החוק, החלטה שאיפשרה להעמיד אותו לאלתר להצבעה בקריאה שניה ושלישית. בין המצביעים בעד הרציפות היה... אהוד ברק. מסתבר שהאיש, בעקבות רבין ופרס, הוא מכשיל שלום סדרתי.

אז מה קרה פתאום? פתאום ברק נזכר שמשאל עם נועד להכשיל את השלום? או שאולי המנהיג הדגול נבהל מקצת לחץ פנימי בתוך מפלגתו, בעקבות פרשת חוק האזרחות, מה שגרם לו לשנות את עורו ולהפנות עורף בגסות כזו, למורשת רבין ופרס?

2. מיהו בוגד?

אחד מעקרונות היסוד של מדינת ישראל, הוא השוויון בפני החוק, ללא הבדלי דת גזע ומין, כפי שנכתב במגילת העצמאות. לפיכך, אם תתקבל הצעת החוק, לפיה יש לשלול אזרחות מאזרחים בגין ריגול, מעשי טרור ובגידה, ברור שההצעה לא תוכל להפלות בין אנשים על רקע של דת, גזע או מין. אם יורשע אזרח יהודי בריגול, דינו יהיה בדיוק כדינו של אזרח ערבי שיורשע בעבירה דומה.

הוא הדין בטרוריסטים. אם הצעת החוק תתקבל, תוקפה יחול, כמובן מאליו, גם על מחבלים יהודים. מחבלים יהודים?! היעלה על הדעת?! בושה גדולה, אבל הדבר קיים. פיגועי "תג מחיר", למשל, הם מעשי טרור מובהקים. כל מי שמעורב בהם הוא מחבל – שביצע מעשה טרור או סייע לטרוריסטים. לפיכך, אם יתקבל החוק, יש לשלול על פיו את אזרחותם של פורעי "תג מחיר" ושל כל המחבלים היהודים. איני משוכנע לחלוטין שזו כוונתם של מציעי החוק, אבל חוק הוא חוק.

ומה באשר לבגידה? גם כאן אין מקום לאפלייה. בוגד הוא בוגד הוא בוגד – תהיה לאומיותו אשר תהיה. בוגד ערבי ובוגד יהודי – שניהם שווים בפני החוק. אולם מבחינה נורמטיבית ומוסרית, בגידה של יהודי חמורה יותר, כיוון שאין הוא בוגד רק במדינתו אלא גם בעמו.

מיהו בוגד? מי שמתייחס אל מדינת ישראל כאל אוייב ונלחם נגדה; מי שמתייחס לצה"ל כאל צבא אוייב ונלחם בו. למשל, כל מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמיידה אבנים על חיילי צה"ל – קל וחומר. מי שמגדף קציני צה"ל ומכנה אותם "נאצים", כמובן שהוא בוגד. מי שמחבל במזיד ברכוש צה"ל, מנקב גלגלים של כלי רכב צה"ליים, מבצע מעשה בגידה מובהק. גם מי שבעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, עת אלפי טילים נחתו בישראל ומאות אלפי אזרחים חיו תחת אש, הסיתו את חיילי צה"ל לערוק מן המערכה כדי לא להשתייך ל"צבא הגירוש", כמו גם תמונת הראי שלהם – המסיתים לעריקה מ"צבא הכיבוש", אינם אלא בוגדים.

האומנם סיעת "ישראל בעלייה" מתכוונת שתישלל אזרחותם של כל הנ"ל? ייתכן. מכל מקום, רק אחרי שהבהרנו על מי עלול לחול החוק הזה, ניתן לדון בשאלה האם החוק רצוי.

תחושת הבטן האינסטינקטיבית של כל פטריוט היא לתמוך בהצעה כזו. אנו סולדים מהרעיון שמחבל, מרגל או בוגד יהיו אזרחי מדינת ישראל, יצביעו בבחירות וייהנו מזכויות האזרח. אבל למה רק הם? ומה עם רוצחים? האם אב שרצח את ילדיו הוא טיפוס נחמד יותר מהנ"ל? האם קרליק, הנאשם ברצח משפחה שלמה, ראוי לאזרחות יותר ממרגל? ומה עם סוחרי סמים? ומה עם אנסים? והאם מי שרצח את ראש הממשלה ראוי להשתתף בבחירות ולקבוע מי יהיה בשלטון? אבל... איפה הגבול?

יש מחיר לדמוקרטיה, ולא כדאי לקצץ בנטיעותיה. ישראל היא מדינת חוק, ויש דרכים למצות את הדין עם אזרחים שסרחו. לשם כך יש משטרה, פרקליטות, בתי משפט ובתי כלא. ייתכן שיש צורך לחזק את יכולת האכיפה, להחמיר את הענישה. אך אין לפגוע באזרחות. אזרח שסרח ישא בעונשו, אך אזרחותו תישמר. כמדינה דמוקרטית, ראוי שנזהר ולא נמהר לעלות על המדרון החלקלק של שלילת אזרחות.

* * *

אלי מייזליש

מהו סוד כוחנו ומה זה עושה לעולם?

לכאורה אין שום קשר בין שני חלקי השאלה: האומנם יודע העולם כי אכן יש לנו סוד כמוס שבזכותו אנו חיים ושורדים?

זו השאלה שכל יהודי בארץ וגם בעוד כמה חלקים בעולם שואל את עצמו כל בוקר: מתי יהיה באמת הסוף שלנו? הרי אין ספור פעמים ניסו כבר, כפי שנאמר בהגדה של פסח: "...שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו..." והנה באמת מתקיים פסוק ההמשך: "והקב"ה מצילנו מידם." אז מי הם לעזאזל ה"מידם" האלה? המן? אנטיוכוס? טיטוס? אדריינוס? הנציב העליון מק-מייקל? היטלר? המופתי? או האוטו-אנטישמי גדעון לוי? הרי אם אקח גליל נייר-חדרה בן שני טון, אותם גלילים שמניחים במכונות דפוס הרוטציה של "הארץ" שמדפיס 24 אלף גיליונות בשעה – לא יספיק לי אותו גליל נייר, כי כמות הרשעים מכילה רשימה ארוכה יותר מגליל נייר בן 2 טון.

כל מי שלמד קורס "שנאת ישראל ואנטישמיות" נפעם ונדהם מכמות הרשע המקרית הנשפכת בכל עמוד. לקרוא את ספריו של פרופ' חיים ביינארט: "פרקי ספרד", איש שישב 25 שנים במרתפי ארכיון האינקוויזיציה במדריד ודלה משם אלפי מסמכים עבור מחקריו, ולעקוב אחר "חוקר" שאינו אלא סדיסט שפל שרצה "רק" לדעת אם המסכן היהודי שהיה אנוס אבל עשה ברית מילה לבנו במרתף, מודה באשמה. ואם כן, אז לפני ששרפו אותו חי על המוקד, חתכו את בשרו כמעשה קצב באיטליז. וככה עשו מאות שנים לעשרות אלפי אנוסים.

או אתה סתם הולך היום עם כיפה על הראש במנצ'סטר ומולך אנגלי שמסנן "filthy jew" [יהודי מזוהם] בלי להנד עפעף. ככה סתם. למה?

נו מילא הנוצרים. אכן כן רצחנו את האל שלהם. ככה באיטלקית צחה: Voi altri ebrei aveti ammazzato nostro dio תרגום: אתם היהודים רצחתם את האל שלנו. ככה גם בפולנית קתולית או באוקראינית. רצחנו, ושום דבר לא יעזור. בכל מיסה של יום א' ככה ישננו: רוצחי האל. אבל, לא כל העולם נוצרים. ולא כל נוצרי הוא מאמין אדוק נוסח נטורי קרתא שלנו, הרי יש אחד בשם ריצ'ראד דויקינס שחיבר ספר "אין אלוהים". באנגלית: The god delusion או יש ערבים שאינם מאמינים בברית החדשה, ואלה יותר גרועים מהנוצרים. או אפילו ההינדים בצפון הודו, ככה בשקט ובחיוך יחד עם כוס הצ'יי השחור: באמת רצחתם להם אותו? אז עם אלה לא נעשה חשבון. כי יש לי חשבון דווקא עם העיתונאית הזקנה בת ה-92 מוושינגטון. יותר מ-60 שנה סתמה את הפה ולבסוף פתחה את הג'ורה שלה.

אז הנה החשבון: יש סתם נבלות כמו הזקנה. ויש את הקתולי האדוק כמו פיוס ה-12. ויש את המופתי שגייס בריגדות בוסניות לצבא הנאצי כדי לשמש עתודה לחיסול יהודי פלשתינה. ובכל זאת! לא הלך להם אז ולא הולך להם היום לגויים האלה.

אז מה הסוד? האמנם אנו "עם הבחירה" והקב"ה "מציל" אותנו בדקה ה-90? מי פתי יאמין להבל שכזה. הרי לו היה הקב"ה רוצה להציל אותנו מידי הגויים, היה פועל בדרך אחרת: א' היה עוקר מלב הגויים את הרצון להשמיד אותנו, ו-ב' לחילופין, היה גורם לכך שהעם היהודי יהיה עם ענקי בן מיליארד איש עם ארץ ענקית כמ רוסיה וסין יחדיו, ולא משתעשע כל שנה לשלוח איזה המן או היטלר או להתעלל בעם קטן ומושתן. ככה מגלה הקב"ה שהוא שותף מלא לרשעים ושולח בכל שנה איזה עראפת, או כיום אחמדיניג'אד. מה קרה? הוא לא יכול בצ'יק לחסל את המנוול הזה? ואנו חייבים להתפתל בניחושים מתי הוא יפעיל פצצה אטומית נגדנו וברגע האחרון "הקב"ה מציל את עם ישראל מידו.." מה השטויות האלה?

התשובה הפשוטה העומדת מול עיני כל העולם ומולנו היא:

מייסדי ומכונני העם היהודי בעת העתיקה, לפני כ-2500 שנה בערך, אותו עם שדיבר עברית כפי שהיא מנוסחת להפליא ב"שיר השירים" – "ישקני מנשיקות פיהו" כלל ראשון ופתיח פלסטי של אהבת נעורים. או הפילוסוף בפסוק הראשון של פרק ב' בתהילים: "למה רגשו גויים?" כאן, בשני פסוקים אלה טמון הסוד. א' – חיים בריאים, תמימים וטבעים של בני אדם להתנשק, וב' – עם קטן אבל מופעל בידי אנשים מרחיקי ראות שקובעים כי חיי אנוש הם לא רק אהבה בחיק הטבע "צאי לך בעקבות הצאן", אלא חוק וסדר בפלילים: "לא תרצח", ולא התבהמות של קין על הבל, או "ביומו תתן שכרו", חוקים סוציאליים לעילא ולעילא ודחיקת העוול החברתי של הלנת שכר.

אלה שני המסלולים המקבילים שנתנו את הטעם להמשכיותו של עם עתיק זה, ולא משטר של טירנים, עריצים דיקטטורים נוסח מלכי העבר או שליטי ההווה, כמו האפיפיורים מזה 1,500 שנה, הרודים במיליארד בני אדם בשם איזה משיח שלא היה ולא נברא, או יורשי מוחמד השולחים רוצחים מתאבדים כשהשכר הוא לזיין ללא הרף 72 בתולות בעולם של הבלים. התרבות שלנו עם נשיקת אהבה של עלם ועלמה, שנוסדה לפניהם, אלף שנה לפני היות אפיפיור ראשון, ואלף שנה לפני חיבור הקוראן המתפרש אצל המוחמדים "אללה הוא אכבר", סיסמה אווילית מקבילה ל"רוצח האל" הנוצרית, היא כקוץ בגרונם. לא יכולים לעכל ולבלוע אותנו. כי תרבותו של עם קטן שיורד לרעות את הצאן עם שיר בלב, מאפילה על תרבותם הרצחנית שגבורת הקיסרים; ויני וידי ויצ'י היא לחם חוקם. לכבוש ארצות ולשעבד עמים אחרים עם ליגיונות מאומנים.

החוכמולגיה אצלנו של חכמי העת העתיקה היתה כורח מציאות מתהווה, של עם קטן מוקף עמים גדולים ורצחניים. כורח זה היה מחוייב להמציא מיתוסים אגדתיים על "אל" אדיר וכל-יכול, אבל מרוחק בגלקסיות בלתי נראות; "בשמיים". נו, לך ותחפש את אלוהים בשמיים. וכאשר חוקי אל זה הם בעיקר לטובת האזרח הפשוט, האיכר, הפועל, רועה הצאן, שזה בניגוד מוחלט לאיכרים בני העמים האחרים שהיו משועבדים לטירן, ואם לא היה מספיק לו היה משעבד עמים אחרים כמו למשל האימפריה הבריטית, שעבור שני מיליון אזרחי אנגליה שיחיו כמו אצילים ורוזנים ובעלי אחוזות עם כלבי צייד ואורוות סוסים – בנו צי אדיר ושלטו בימים ובעמים רחוקים עם "ספינות תותחים" מאות שנים. וכך הלאה, הספרדים והפורטוגזים וההולנדים כמו יריביהם המוסלמים כאן, האימפריה העות'מנית. וסוף האימפריות ידוע, לא בשל שום דבר ששייך לעם היהודי, אלא בשל הקידמה והנאורות שגם אצל הגויים היא סוף-סוף באה לידי ביטוי כשג'ורג' וושינגטון סילק את האימפריה הבריטית מחופי אמריקה והביא את הדמוקרטיה בחוקה של ארה"ב וכבשורה לעולם החדש.

זהו הסוד: היותנו בעבר הרחוק עם שולי וקטן שיצא בכל בוקר לעבודת השדה ורעיית הצאן שכל מעייניו של הרועה "צאי לך בעקבות הצאן..." לפגוש שם את אהבת נפשו ולא לחתום קבע 25 שנים כליגיונר רומי כובש עמים. ובתוך ארצו הקטנה סביב עיר נידחת ירושלים, להביא תשורה [ביכורים] אל משכן האל שחכמי העם בראו עבורו ולשיר שם בכל יום [שיר שהלוויים היו אומרים] ולנגן "במינים ועוגב", ולא לצאת למסע של שלוש או חמש שנים ממקדוניה ועד הודו "לכבוש את העולם" ולעשותו "הלניסטי", או לצאת בספינות חמושות מספרד לדרום אמריקה ולגזול את הזהב של האינקה ולחסל את העם הזה.

 לא. חכמי ישראל בעת כינונה של האומה, הקציבו לתריסר השבטים נחלות קטנות לשבת בטח מדן ועד באר-שבע וזהו. לא לכבוש את הודו ולא את הרי האנדים. לשיר, לאהוב ולגדל ענבים בכרמי עין גדי.

מעולם לא חשב איש בנפאל הרחוקה או האסקימואים באלסקה כי היהודים "מהווים סכנה לשלום העולם". זאת המצאה מאוחרת של שיבוש השכל הישר. סוד כוחנו הוא העוצמה התרבותית של עברנו. לא בארמון בקינגהאם או ארמון וורסאי, או ארמון אלהמברה – הוא בשיר השירים.

* * *

נחיתה רכה ומסתורית

מי אחראי לנפילות של קשישים בגלל כלבים ואופניים?

בדרכה ליום ההתנדבות השבועי, בבוקר יום ג' צח ורענן, צעדה המסתורית כהרגלה בשדרות ח"ן. בעודה צועדת (בנעלי הליכה ראויות) צצו לפתע שני בעלי כלבים, אוחזים ברצועות, שמחים גם הם וגם כלביהם, וכהרף-עין נערך מפגש לרגליה של הצועדת המסתורית. המפגש הגורלי גרם להסתבכות רגליה ברצועות והיא נפלה אפיים ארצה באלגנטיות, כשלשמחתה לא נגרם שום נזק לעצמותיה.

"בעודי צונחת על האדמה, חשבתי לרגע, מדוע אף אחד לא עוזר לי לקום?" מספרת המסתורית, "קמתי בכוחות עצמי וכעסתי."

"את בסדר, גברת?" שאל אחד מבעלי הכלבים בחיוך.

"זה קרה כל כך מהר," המשיכה אחריו בעלת הכלב השני. כאילו צריך הכנות מיוחדות לנפילה.

לשלוש מחברותיה של המסתורית נגרמו שברים בגלל אופניים ומהמורות במדרכות תל-אביב. מי מפצה אותן על הסבל, אי-הנוחות, בזבוז הזמן במערכות הבריאות, ועוד.

שדרות ח"ן מחולקות לשני נתיבים. האחד לרוכבי אופניים, השני להולכי על שתיים ועל ארבע, ללא אבחנה. בתל אביב, מסתבר, קשה להיות אזרח זקוף, או שאתה דורך בקקה של כלבים או שאתה נתקל ברצועות שלהם או שדורסות אותך אופניים. סליחה, שיש גם הולכי רגל.

* * *

ליורם כרמון היקר

ברכות במלאת לך 63 שנים

שתמשיך ליהנות מהמשפחה הנהדרת שלך!

כולכם קרובים לנו כלבבנו

* * *

תיקון טעות כפולה

אהוד היקר,

תודה על פירסום הכתבה של תקוה וינשטוק [גיליון 586] העוסקת בי. לצערי, נפלה טעות בשם משפחתי. האיות הנכון הוא כמובן מליכסון.

דבר נוסף, אני לא עורכת סיורים בהתנדבות. אני מדריכה מקצועית וזו פרנסתי כמו כל מדריך אחר.

בברכה,

הניה מליכסון

* * *

יוסף אורן

זהירות – השיר רק נראה פשוט!

על "עץ האגס" של רחל

מיצוי יופיו של שיר מותנה בנכונותו של הקורא לגייס את כל כוחותיו האינטלקטואליים והאמוציונליים כדי להבין נכון את משמעות המילים בו. מסקנה זו תופשת גם לגבי שיר המצטייר לקורא במבט ראשון כפשוט ומובן כבר אחרי הקריאה הראשונה. להדגמת הנכונות של הקביעה הזו נבחר השיר הלירי של המשוררת רחל בלובשטיין – "עץ אגס", שנכתב בירושלים בשנת תרפ"ה (1925):

יַד אָבִיב בַּקֶשֶׁר הַזֶה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵׁנָה

וְרוֹאֶה: מוּל חַלוֹנוֹ

עֵץ אַגָס מְלַבְלֵב;

וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵב

הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָבִין: לא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵשׁ

עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ

בִּנְשִׁיבַת הַסְתָו הָאַכְזָר –

אִם אָבִיב מְפַיְסוֹ וּמַגִישׁ לוֹ, חַיֵךְ וְהַגֵשׁ

זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלוֹנוֹ מַמָשׁ!

השיר מצטייר כפשוט וקל להבנה, כי הוא קצר וכל המילים בו מובנות. גם מבנהו פשוט: השיר הוא בן שני בתים שווים בגודלם וזהים בהגדרתם התחבירית: הבתים הם בני חמש שורות וכל בית בנוי ממשפט אחד. להרגשת פשטותו תורמת גם העובדה שהשיר חושף מיד בהתחלה את הרגע הקונקרטי שהוליד אותו – "אדם מקיץ משינה ורואה מול חלונו עץ אגס מלבלב."

לבלוב האגס באביב בבת-אחת עם שפע פרחיו הלבנים-ורדרדים הוא באמת מראה מרהיב ומשובב לב. ולכן קולט הקורא מיד את הנאמר בשתי השורות האחרונות של הבית השני, המקביל מילולית לשורות הראשונות של הבית הראשון, כי כל פרטי התמונה שהתממשה בדמיונו של הקורא מקריאת השורות הראשונות בבית הראשון חוזרים גם בשתי השורות האחרונות של הבית השני: האביב, החלון ועץ האגס הפורח, המדומה כעת, לשם הבלטת יופיו, ל"זר פרחים ענקי". יפי התמונה מפתה לקבוע שמדובר בשיר טבע, המהלל את עונת האביב כעונה הצובעת את הממשות במראות משמחים ובצבעים עזים, לשמחת לבו של האדם.

ומאחר שהקריאה של שיר נעשית בהדרגה והקורא צובר מידע מכל שורה נוספת בו, הנאמר בהמשך הבית הראשון – "ובן-רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו," מאשש את הרגשת השמחה שנולדה אצלו מיְפי התמונה שאך זה קלט מהשיר. אלא שההמשך הזה מעיב על יְפי התמונה וגם מערער את הביטחון שצברנו ביחס לפשטות השיר. מובנן של המילים בשתי השורות האחרונות של הבית הראשון כבר אינו זהה למובן שניתן להן במילון, מאחר שצירופן של המילים זו לזו העניק להן משמעות שונה, מושאלת, שהמילון לא מסוגל לשקף אותה. אנו עומדים בפני התופעה הפיגורטיבית, המייחדת את השימוש שעושה השירה בשפה.

אנו מרגישים שהמשפט "ובן-רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו" איננו יכול להיות מובן כפשוטו, מאחר שהמילים שבו מציירות ביחד ציור אבסורדי. הן בממשות הר איננו רובץ על לב וגם איננו מתפורר תוך רגע. לפיכך אנו נאלצים להעניק לכל מילה במשפט הזה מובן מושאל, שניתן לה רק במשפט הזה – מובן ששום מילון לא יכול לספקו לנו. הן ברור שבמשפט הזה אין המילה "לב" מציינת את האיבר בגופנו שעל-פי ההגדרה במילון תפקידו להזרים את הדם בעורקים. וברור לנו שהמילה "הר" איננה מציינת את האתר בנוף, שבהתנשאו מגובה מסוים ומעלה אנו מבדילים אותו מהאדמה השטוחה או מהגבעה המקומרת.  

אל לנו לחשוש מהלשון הפיגורטיבית, המאלצת אותנו לנטוש את מובנן המקובל של המילים במילון ולעסוק בפיענוח משמעותן המושאלת, כי בדיוק לכך מזמינה אותנו השירה ולמטרה זו בראה את השימוש המיוחד הזה שהיא עושה בשפה. כדי לפרש נכונה צירוף פיגורטיבי עלינו לחפש את המשמעות החדשה, המושאלת, שקיבלה כל מילה בצירוף הזה. בציור "ההר שרבץ על הלב" מוטל עלינו לזהות את המשמעות החדשה שהשיר העניק למילים "לב" ו"הר".

מאחר שהמילה "לב" מנוצלת פעמים רבות בשימושים מושאלים, רובם שחוקים מרוב שימוש, כגון: "כאב-לב", "חולה-לב", "נדיב-לב", "מוג-לב", אנו מניחים שגם כאן מדובר בענייני לב – ברגשות רומנטיים. טיבם יתברר לנו במערכת יחסים בין גבר ובין אישה שעליה יסופר לנו בבית השני של השיר. אשר לפירוש המושאל של המילה "הר" בשיר הזה – כאן האפשרויות הניצבות לפנינו רבות יותר. להר יש בולטות בסביבה, גודל, צבע, מראה וצורה, והוא יכול גם להיות מסולע או ללא סלעים, חשוף או מעוטר בצמחייה וכדומה.

לעזרתנו בא הפועל "רבץ" המצורף למילה "הר", אשר מכוון אותנו למשמעות אחת ומסוימת מבין האפשרויות הרבות האלה. המילה "רביצה" מתארת בדרך כלל את לֵאוּת הבהמה המסורבלת, אשר מפאת משקלה מעדיפה לשכב במקומה. בעלי-חיים קטנים וזריזים אינם רובצים ואינם מועכים במשקל גופם כל מה שמונח או צומח תחתיהם. בזיכרוננו צף הלעג המוסב על יששכר בברכת יעקב לבניו: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויֵט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (בראשית מ"ט פסוקים 15-14). הפועל "רבץ" מצמצם את האפשרויות ומצביע על ניצול גודלו של ההר משאר האפשרויות שבהן ניתן היה לתאר אותו. אם נטל "הר" כזה רובץ על איבר רך וחסר הגנה כמו "לב" – הוא מעיק עליו במשקל שבו לב איננו יכול לעמוד.

לכן מתבאר לנו הציור האבסורדי כך: מראה עץ האגס המלבלב מפורר בבת אחת את הרגשת המועקה שהרגיש ה"אני" אשר מדבר אלינו – ובשלב הזה עדיין לא בשמו אלא בשם כל אדם – עד שפתח את חלונו וחווה את הבשורה שהאביב בישר לו, שהגיע רגע ההשתחררות ממועקה זו. אם נפיק את השורות הללו בקול ונאזין לצלילי האותיות הבולטות יותר במילים שצורפו במשפט זה גם נשמע את ההתפוררות של ההר: "ובן רגע ההר זה רבץ על הלב התפורר ואינו." צליל האות רי"ש, במילים שהוצבו בסמיכות זו לזו, מחקה את הפעולה המתרחשת בהר, שהיא באמת מדהימה – לבלוב עץ אגס באביב מצליח לפורר הר, ולא בפעילות שחיקה איטית וממושכת כמקובל בטבע, אלא "בן-רגע" – בבת אחת.

דווקא המשפט המטאפורי משנה את השערתנו על נושאו של השיר. על נוכחותן הבולטת של מילים משדה סמנטי מסויים (עונות השנה סתו ואביב, חלון, הר, עץ ופרחים) ביססנו תחילה את ההנחה שהשיר משתייך לשירי הטבע, אך הציור המתאר הר הרובץ על לב מאלץ אותנו לזנוח הנחה זו. משמעותן המושאלת של המילים "לב" ו"הר" בציור הזה מפנה אותנו להנחה חדשה – שהשיר משתייך לשירי האהבה. הנחה זו תקבל את אישורה וביסוסה בבית השני של השיר.

הבית השני

בגלל הניסוח הכוללני שנבחר במכוון בבית הראשון, נמנענו עד כה לשאול את עצמנו את שתי השאלות שבכל שיר אנו אמורים לשאול: מי דובר אלינו בשיר? ואל מי מופנים הדברים הנאמרים בו? בפתיחתו של הבית הראשון נאמר, שחלקו של האביב במזימה, אשר פוררה ברגע אחד הר שרבץ על הלב, התבטא במראה שנגלה לאדם אשר הקיץ משינה וראה מול חלונו עץ אגס העומד במלוא פריחתו. בהעדר נוכחות של "אני" מסוים, אנו מניחים בצדק, ש"מספר" חיצוני וכל-יודע, שאיננו נוכח כדמות ב"סיפור" המסופר בשיר, מתייחס בו למצב אוניברסלי: כל אדם שיפתח באביב חלון ויופתע לראות עץ אגס במלוא פריחתו, ישתחרר בו במקום מכל מועקה המכבידה על לבו.

הבנתנו היתה לחלוטין שונה לוא היה הבית הראשון מתנסח באופן הבא: הקצתי משינה וראיתי מול חלוני עץ אגס מלבלב, ובין רגע ההר זה רבץ על לבי התפורר ואינו. בניסוח זה מנכיח ה"אני" את עצמו ארבע פעמים במשפט ומצמצם על-ידי כך את משמעותו האוניברסלית של האירוע. על השימוש בתחבולה רֶטוֹרית זו, כדי לעקוף את הצורך לחזור באופן נרקיסיסטי על המילה "אני", אם בנפרד ואם בהטיה של פּוֹעַל או שֵׁם, חזרה רחל גם בתחילת הבית השני, המנכיח לפתע "אני" וגם "נמען" ומהפך על-ידי כך את הבנת הבית הראשון.

פתיחת הבית הזה במילים "הן תבין" חושפת כי השיר נאמר מפי אישה והיא מפנה את דבריה לנמען גברי. הפנייה אליו בבית הזה מאלצת אותנו לתקן את הפירוש שייחסנו לתוכן הבית הראשון. הן בקריאת הבית הראשון הנחנו שתוכנו ממוען אל כולם, אל כל אדם, ואומר לכולנו, שפריחת עץ אגס באביב משפיעה עלינו כל כך לטובה עד שיש בכוחה לפורר מועקה במשקל של הר. כעת, אחרי שעברנו לנאמר בבית השני, אנו מבינים כי טעינו, משום שהבית הראשון היה למעשה חלק מנימוקה של אישה המסבירה – ולפי שעה אין אנו יודעים אם לעצמה או לגבר שאל הבנתו היא פונה – מדוע הפסיקה להתאבל עליו באביב, אחרי שנטש אותה בסתיו.

מאחר שבין הסתיו לאביב היתה בטבע עונת החורף, רשאים אנו לשאול: האם התמשך אבלה של האישה על אהוב לבה רק בחודשים שבהן הפריד החורף בין עונת הסתיו לעונת האביב, ורק בחודשים ספורים אלה הסתגרה בדירתה עם חלונות מוגפים? לוא נצמדנו למובן המילוני של המילה "חורף" היינו נאלצים להשיב על שאלה זו בחיוב, אך מאחר שכבר למדנו להיזהר בהבנת מילים המופיעות בשיר, פן נעשה בהן שימוש מושאל, אנו מגייסים את ההרגל הנפוץ בדיבור להשתמש בעונות השנה כדי לציין עונות רגשיות – תקופות בחיים. ואכן, בשימוש מושאל מנוצלות עונות שנה לציין פרקי זמן שאינן כבולים לזמן מוגדר, ובוודאי לא לחודשים של כל עונה בטבע. באופן זה רווח השימוש בעונות השנה כמילות קוֹד המציינות תקופות בחיים. ולכך אנו מתכוונים כאשר אנו מדברים על "אביב החיים" ועל "סתיו החיים", ועל הפרש שנים ניכר בין זוג אוהבים כקשר בין מי שנמצא ב"אביב" חייו למי שנמצא ב"חורף" חייו.

מאחר שהוספנו לשתי העונות המוזכרות בשיר – האביב והסתיו – את עונת החורף, שלא הוזכרה בו במפורש, וגם שוכנענו כי השימוש בעונות אלה הוא במשמעות מושאלת, אנו יכולים לספר את "הסיפור" המסופר בשיר בשלמותו בעזרת שלוש העונות. לפנינו סיפור אהבה שתחילתו ב"אביב" הקודם, שבו התאהבה האישה הדוברת בשיר בגבר. המשכו ב"סתיו" כאשר נטש אותה האהוב ונפרד ממנה. אחרי שננטשה הסתגרה בדירתה ושקעה באבל שהתמשך "חורף". ובהגיע "האביב" הנוכחי החליטה להפסיק להתאבל על האהוב שנטש אותה, פתחה את החלון וחידשה את הקשר שלה עם החוץ.

המשפט בהמשך השורה הראשונה בבית זה – "לא יוכל האדם באבלו התעקש" – מוסיף פרט חשוב על תקופת הסגירות הרגשית שהאישה גזרה על עצמה אחרי שאהוב-ליבה נטש אותה. ממשפט זה משתמע שהיו שני שלבים באֵבל שלה. תחילה, סמוך לפרידה ב"סתיו" וגם ברוב ה"חורף" שהצטרף אליו, תאמה האבֵלות להרגשתה והיא הסתגרה מבחירה בדירתה מוגפת החלונות. אך בשלהי ה"חורף" כבר לא הרגישה את האובדן, לא את חסרונו של האהוב ולא את העלבון של ההינטשות שספגה ממנו, והיה עליה להתעקש כדי להמשיך בהסתגרות הזו, שמנעה מגברים אחרים לפגוש אותה ולרקום יחסי אהבה איתה. הנה קיבלנו הסבר ל"הר" שרבץ על ה"לב", שעליו סיפרה לנו האישה בבית הראשון של השיר. מי שמקיים אֵבל כפולחן וכופה אותו על נפשו, חש מועקה במשקל של הר. ולכן די היה במראה עץ אגס מלבלב כדי לפורר ברגע את ה"הר" הזה מעל ליבה.

אלא שמזימת האביב לא היתה מצליחה במידה כזו, אלמלא התעוררה האישה משינה ופתחה את החלון שהיה מוגף. אי-אפשר לכפות אֵבל נצחי על ליבנו. גם להחלטה להתאבל על אהבה שנקטעה באִיבה אפשר להיצמד כל עוד הרגשת הלב עומדת מאחוריה, אך מרגע שצריך להתעקש כדי לקיים אֵבל, הנטל שלו כה מעיק עד שבעל ההחלטה עצמו מתמרד נגדו. ובוקר אחד הוא מתעורר משינה, פותח את החלון ומגלה להפתעתו שהחיים נמשכים וגם עץ האגס מלבלב במלוא הדרו. ברגע זה גאלה את עצמה האישה הדוברת בשיר מאֵבל מאולץ שהפך לבלתי טבעי ולבלתי אנושי. וגם כאן כדאי לקורא להפיק את הקריאה בקול כדי לזהות מיצלוֹל נוסף בשיר, הנוצר מהסמכת צליל האותיות השורקות ש'-ס'-ז' במשפט הבא: "לא יוכל האדם באבלו התעקש על פרחו האחד שכמש בנשיבת הסתו האכזר." הפעם מחקים הצלילים את נשיבת הרוח בסתיו.

נפלאות הלשון הפיגורטיבית

בהשפעת פרטי הסיפור אשר נחשף בבית השני – סיפורה הספציפי והאישי של האישה הדוברת בשיר – אנו נאלצים להבין באופן שונה את מרבית המילים שקראנו בבית הראשון, מאחר שנעשה בהן שימוש מושאל. ה"אביב" שיש לו יד במזימה איננו עונת שנה, אלא פרק זמן רגשי ובלתי מוגדר באורכו בחייה של האישה הדוברת בשיר. ה"שינה" איננה מצב הנמנום השגרתי, אלא תקופת הסתגרות רגשית מפני אהבה חדשה. ה"חלון" איננו פתח קבוע בקיר דירה, אלא אמצעי לקיום קשר עם העולם החיצוני. ו"עץ האגס" איננו כאן רק עץ בפריחתו, אלא גם האפשרויות הרבות להכיר גברים חדשים ולהתאהב באחד מהם.

אכן, טעינו אם חשבנו שהשיר פשוט, רק משום שמובנן המילוני של המילים היה ידוע לנו. מאחר שנעשה במילים האלה שימוש מושאל בשיר הזה – השימוש הפיגורטיבי – היה עלינו להתאמץ לא מעט כדי לפענח את משמעותן האמיתית.

בשלב הזה כבר בולטת האנלוגיה בין שני הבתים של השיר. החלון המופיע בשורה השנייה של הבית הראשון חוזר ומופיע בשורה האחרונה של הבית השני, אלא שבבית הראשון ייצג החלון את אפשרות הקשר לעולם החיצוני ואילו בבית השני הוא מופיע כמקום החיזור של הגבר אחרי האישה. פרחי עץ האגס המלבלב המופיעים בשורה השלישית של הבית הראשון כעדות לנוכחותו של האביב, חוזרים ומופיעים בבית השני כזֵר פרחים שנוהג הגבר המחזר להצטייד בו בהגיעו לכבוש את ליבה של אישה. גם האדם מופיע בשני הבתים, אך בבית הראשון כאדם מתעורר מתקופת אבֵלות אשר משתחרר ממועקה במשקל של הר, כלומר: במצבו הנוכחי, ואילו בבית השני הוא מופיע במצבו הקודם – כאדם הכופה על עצמו אבֵלות על אהוב שנטש אותה זה מכבר. וגם האביב מופיע, כמובן, בשני הבתים. אלא שבבית הראשון הוא מואנש (מלשון: האנשה) בסלחנות הומוריסטית כמעורב במזימת הפיתוי של האישה, ואילו בבית השני הוא מואנש (מלשון: האנשה) כשדכן המציע לאישה זֵר פרחים מפייס – מועמדים רבים כדי שתבחר מביניהם את האהוב החדש שלה.

נותר לנו רק לתקן עובדה אחת בפירושו של השיר. על פי מילות הפתיחה של הבית השני "הן תבין" זיהינו שבבית הזה אישה פונה אל גבר. אך שגינו אם סברנו שהגבר הזה הוא הנמען לדבריה. אין לה קשר איתו, לא נותר בה שום רגש כלפיו וגם אין היא מרגישה צורך להצדיק את מעשיה בפניו. כאמור, הפעילה כאן רחל פעם נוספת תחבולה רטורית. למראית-עין פונה האישה אל הגבר שנטש אותה וכמו מצטדקת על כך שהפסיקה להתאבל עליו, אך למעשה היא מדברת אל נפשה ומשכנעת את עצמה שהחלטתה להיפתח בפני אהבה נוספת היא נכונה ומוצדקת.

בהיגיון היא מעמידה זה מול זה שני מצבים – זה שהיתה נתונה בו עד כה, כאשר התעקשה על זכר פרח אחד שכמש בסתיו, וזה שהחיים מציעים לה כעת: לבחור מזֵר פרחים רעננים המוגש לה בחיוך ובפיוס למו חלונה את הפרח האחד לאהבתה החדשה. ההיגיון אומר שעדיף להיענות לזֵר המורכב מפרחים החיים בהווה מאשר לבַכּוֹת פרח אחד שכמש זה מכבר.

ולסיום, אם כעת עדיין נותר קורא שטרם קלט את המסקנה האופטימית שביטאה המשוררת רחל בשיר הזה, מוצע לו לשאול את עצמו את השאלה הבאה (ולאו-דווקא רק ביחס לאהבות שכמשו לו במהלך החיים): מהו הפרח הנובל האחד שמוצדק להתאבל עליו בעקשנות המכבידה על הלב כהר, בעוד החיים מגישים לו בפיוס ובחיוך זֵר פרחים ענקי למו חלונו כדי שיבחר מתוכו פרח חדש ומלא חִיוּת להמשך חייו?

------------------------

* מסה זו היא פרק נוסף מהסדרה "טעימות משירת הנשים העברית". הפרקים הקודמים של הסדרה עסקו בשיריהן של לאה גולדברג, זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך – והם שמורים בגיליונות קודמים של המכתב העיתי "חדשות בן עזר".

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ו / חלק ראשון

הפורד מגיע למחסום קונצרטינות לילי בכניסה לחובבי-ציון.

 "מאיפה אתם באים?" קורפורל בריטי צעיר, חמוש בתת-מקלע טומיגאן שחור וחובש כומתה אדומה, מאיר את פני דודל הנהג.

 "תל-אביב."

 "גרים כאן?"

 "לא. רק עוברים בדרך ליוספיה."

 "את מי זה אתה מחביא בפנים?"

 "זאת היא, היא ישנה."

 "ראיתם משהו חשוד בדרך?"

 "שום דבר. הכביש היה ריק, לגמרי."

 "אתה מוביל משהו בטנדר מאחור?"

 "שישק לי בתחת!" דודל מנצל ללחישה רגע שבו הבריטי מביט לתא המטען, ומיד עונה לו בחיוך: "רק כדי-חלב ריקים."

 "צאו החוצה!" אומר הקורפורל, וכאשר דודל, ג'ו ואווה יוצאים, אינו נראה מופתע מכך שבניגוד למותר יושבים שלושה בקבינה. הוא מעמיד אותם ליד שדרת הברושים, בכניסה למושבה, ידיהם למעלה וגבם לכביש, ופוקד על חייל לערוך חיפוש בגופם. חייל אחר בודק את הכדים הריקים. דודל מחייך בשעת החיפוש. ג'ו מתקומם על ההשפלה ומבקש להתפרץ, אך דודל מאותת לו לשתוק.

 "תבדוק אם היהודייה המסריחה לא מחביאה פצצה תחת הבטן." הקורפורל הצעיר מדבר בניב לונדוני מהיר, בטוח שאיש מהעצורים אינו מבין. "בעצם מה איכפת לנו שהנייטיבס האלה יהרגו זה את זה? הלילה כבר פוצצו את הבית של ראש המועצה שלהם!"

החייל שעומד מאחורי גבה של אווה קולט זאת מיד ומעביר ידיו על גופה של אווה, מקצות שדיה ועד לחיקה, קרוב אליה מאוד, כמתחכך בה.

 "קורפורל, זוהי בושה לצנחן בריטי להתנהג כך. אני מציע לך לשמור את לשונך ולומר לטוראי שלך להוריד את הידיים מהאשה, או שהסיפור שלכם יגיע רחוק מאוד!" פולט ג'ו מאיירסון הצעיר באנגלית של המעמד העליון, שהוא מדבר מנעוריו, ובקול מעודן, אריסטוקרטי.

הקורפורל מתבונן בו בחשד ונרתע. הבחור צנום ועדין, קצת נשי, אך מבטו, מבעד למשקפיו בעלות מסגרת הזהב הדקה, תקיף ומצווה. דומה שאין שמץ של פחד בדיבורו. "מי, מאיפה אתה, אדוני?"

 "ג'וזף מאיירסון, בחופשת קיץ מלונדון סקול אוף אקונומיקס, זה הנהג שלי וזוהי אשת פועל מהאחוזה שלנו, יוספיה. בעלה חולה. אנחנו חוזרים מביקור אצלו בבית-חולים אסותא בתל-אביב."

את עניין הפציעה משמיט ג'ו, כדי שלא לעורר שאלות נוספות.

 "בסדר, עלו למכונית, אבל סעו קודם לתחנת המשטרה לבקש רשות להמשיך ליוספיה, אחרת יעצור אתכם המחסום ביציאה הצפונית. היזהר בדרך, אדוני. הלילה מוטל עלינו לחסל קן טרור יהודי!" – מתנהג הקורפורל כאילו ראש-הממשלה קלמנט אטלי העניק לבחור הצנום הזה, שבא מלונדון, ושמסגרת משקפיו היקרה נוצצת בחשכה כיהלומים – כתב-מינוי לפקח על חיילים אנגלים פשוטים שנשלחו לפלשתינה.

דודל מנסה להתניע את הפורד פעם ועוד פעם, ולהכעיס – המנוע נותר דומם. הוא יורד עם המנואלה, מתכופף ומתניע את הטנדר בחושך מצידו הקדמי, כשהוא מבקש מג'ו למשוך את הסטארטר מבפנים. המנוע מסתובב וצובר תאוצה, דודל קופץ חזרה לקבינה והטנדר יוצא לדרך, לקול צחוקם המלגלג של החיילים הבריטים.

*

צעדי הג'ינג'ית והקאובוי שוקעים בדרך החול העמוק. הצלליות של בתי כפר-מאהלר ערוכות משני צידיה, משק-משק, גדר ועצים אחדים. בהגיעם לצריף של ויוי דהאן, השניים כבר מזיעים מאוד. במורד הדרך מסתמנים בחשכה הבית והעצים בגינת בית-הקפה לוצי. הג'ינגית כולאת את נשימתה המהירה ומגרדת קלות בשלבי התריס, כיודעת את האות המוסכם.

 "דניס? זה אתה, שוב פעם?" – ויוי, ישנה-למחצה, בחלוק בד לבן פשוט, עומדת בפתח החשוך. שערה השחור עודנו פרוע. פניה גדולות ואפלות, אפה הבשרני נוצץ בתקיפות גברית. הקאובוי תופס בזריזות את ויוי בשערותיה מאחור, וסותם לה את הפה בידו השמאלית.

הג'ינג'ית לוחשת בצרידות: "לעזאזל! את המספריים איבדתי!"

הקאובוי דוחף את ויוי פנימה לתוך החדר, לופת את ידיה מאחור ומוליך אותה למכונת-התפירה, שם נוצץ לו זוג מספריים. לכרמלה נדמה שהיא חולמת את כל זה. השלושה יוצאים ושם, על המפתן החשוך, מתחילה הג'ינג'ית לגזוז את שערה של ויוי. לא נשמע הגה. שום קול. רק חריקה מתכתית מגעילה של מספריים חותכות בחושך.

 "זה בשביל האנגלי שאת שוכבת איתו! זונה של חיילים!" לוחש הקאובוי.

 "שאלוהים ישלם לכם, מנוולים!" אומרת ויוי, במלים חנוקות, ואינה צורחת, לבל תעיר את הבנות.

שערותיה נופלות בחושך, זורמות על זרועות הקאובוי כמפל משי, ומגע גופה החם והמוצק מרגיז אותו.

 "ככה עושים לבוגדת!"

 "ותגידי תודה שמשאירים אותך בחיים, דהאן!" מוסיפה הג'ינג'ית בקול נמוך וצרוד מאוד.

 "ועוד דבר אחד, דהאן, אחרי שנגמור לסדר לך את הקרקפת – אל תצעקי לעזרה מפני שמה זה יועיל לך שתעירי את שתי הממזרות שלך!"

 "אתה חושב שאני לא מכירה אותך, שרעבי, מה אתה נותן למשוגעת הזאת לעשות איתך מה שהיא רוצה!"

 "ילען דינכ, ויוי, תפסיקי להזדיין עם הבריטי אם את רוצה שיהיה לך טוב!"

ממזרח נשמעות התפוצצויות עמומות של רכבת התחמושת העולה באש, והאופק מאדים.

*

במקום שהכביש הצר פוגש את שדרת התאנים, שתוחמת את גבולו הצפוני של הכרם, אומר לי גיורא:

 "אורי ימח-שמך, מה אתה מזמזם כל הזמן אלונזאנפאן? עכשיו אני יודע שאתה אוהב את טליק רסקין ובגללה סחבת אותי לחוג ריקודי-עם! איזה אהבל אתה, בחיים היא לא תהיה חברה שלך!"

גיורא חבר שלי, אבל אני לא תמיד סובל אותו. יש לו ראש מרובע ועורף פר עקשן. הוא לא קורא ספרים והוא הרבה יותר חזק ממני. אתם יודעים, ככה זה כשלומדים באותה כיתה עם מישהו שגר מול הבית שלך, והולכים איתו יחד פעמיים ביום הלוך וחזור לבית-הספר ואפילו סוחבים לפעמים בבוקר אבטיח מהמקשה ומסתירים בעשב הגבוה על גבול הפרדס, ואוכלים אותו קר כשחוזרים בצהריים, ויושבים בצל בתוך גומת חול פריך, תחת עץ הדר, וכל זה רק מפני שאין עוד אחד בגיל שלכם ביוספיה.

 "מה פתאום היא טליק בשבילך? אסור בכלל להשתמש בשם הזה! ותדע לך שאני שונא את גידי ישראלי השוויצר ואת האחות היפהפייה שלו צפרירה, שאתם כולכם משפשפים עליה או משהו כזה, בבית-כיסא."

 "על מה אתה מדבר בכלל, אורי? למה אתה תמיד עושה צחוק מעצמך? מה, אתה אף פעם לא מסתכל על עצמך בראי?"

בתשובה אני סוטר על לחיו המוצקה, למרות שאני יודע שהוא לא יהסס להחזיר לי, ואכן מיד אני מוצא את עצמי לכוד בהתכתשות איתו, ושנינו נעשים פקעת שנזרקת על האדמה החמימה, הזרועה אבנים קטנות, ומקפצת על קוצים וערימות מוץ זעירות שהותירו נמלים חרוצות בפתח מחילותיהן.

*

 "איך הרגשת בתור יהודייה מסריחה כשהגוי דחף לך ידיים?" שואל דודל את אווה.

 "מדוע אתה מתעלל בה כל הזמן?" מתערב ג'ו.

אווה מעבירה בחשאי את אצבעותיה על ירכו הצנומה של ג'ו, וטופחת עליה בהכרת-תודה. הוא נרתע-מעט למגעה.

 "אתה תמים, ג'ו, אתה עוד צעיר ותמים. יוספיה השתנתה. זה כבר לא מה שהיה בחופשות הקודמות שלך. זה כבר לא החיים בכפר שהכרת. לפעמים כבר מרגישים שהכל עומד לפני פירוק."

 "כשהחיים ביוספיה היו יפים, דודל," אומרת אווה, "באירופה עלו בעשן יהודים, כל יום."

הפורד חולף על פני השוק הגדול של חובבי-ציון. הרחוב הראשי, רחוב המייסדים, וגם הסמטאות היורדות אליו – ריקים. כלב נובר בפסולת השוק, חתול מפוחד מיילל לעומתו, נאחז גבוה בגזע אקליפטוס שקליפתו מופשלת. ובין עמודי הפנסים, המפיצים אור צהוב, עובר הפורד קטעים של חושך. על קיר בנק אנגלו-פלשתינה רשומה באותיות שחורות כתובת גדולה של המחתרת:

למה נירא מוות? הן מלאכו על כתפינו רוכב! – ח.נ. ביאליק

 "בקיץ שעבר היכרתי ילדה גדולה מכפר-מאהלר, שבאה אלינו לעזור בחופש לאמא במטבח. היה לה חיוך נהדר של סייחה פראית. אני לא יודע איך השיגה את הכתובת שלי, אבל קיבלתי ממנה בלונדון שני מכתבים. הנה, אני מחזיק אותם אצלי. הם עוד גרים שם?"

 "ג'ו, תיזהר ממנה," אומר דודל.

 "מדוע?"

 "ככה." הוא צוחק.

 "כאשר כרמלה דהאן היתה מגישה לו ארוחת-בוקר, באירופה עוד מתו יהודים במחנות, כל יום, גם אחרי השחרור," מתעקשת אווה על שלה בקול מונוטוני.

 "מה זה נוגע לך? מדוע את משתדלת כל הזמן להיות יותר יהודייה מסתם יהודייה? – היי, אווה-אווה, את מכירה את המנגינה הזאת?" הוא מתחיל לפזם: "רוח סתיו נושבת, פנס-רחוב דועך, מהר אל הרכבת, כל הגדוד הולך. זיו עינייך הבהיר, מכל אלפי, בנות העיר, אני זוכר רק לילי – אהה, לילי מרלן!"

 "אולי תעזוב אותה כבר, דודל? מדוע אתה מתעלל בה?"

 "היא ראויה לזה. היא אוהבת את זה. תשאל אותה. תשאל גם מדוע לא נשארה עם הבעל הפצוע שלה באסותא?"

 "פטר בכלל לא בעל שלי," אומרת אווה ביובש.

 "מה?!" מסובב דודל במהירות את ההגה שמאלה, כאילו רצה לעצור מרוב תדהמה. אווה נזרקת כפקעת רכה לחיקו של ג'ו, אך הטנדר אינו מתהפך אלא רק חורק בסיבוב ועולה בדרך-הכניסה לתחנת המשטרה של חובבי-ציון. מולו יורד ברעש אופנוע הBSA-, הצבאי-לשעבר, של דוקטור וולף, שהפעם הוא רוכב עליו לבדו.

*

מישהו דוחף אותי בכתף ומנסה להפריד ביני לבין גיורא, ונוגע בידיים רכות, לא של מבוגר.

 "תפסיק כבר להכות את אורי, פרא-אדם!"

רותי!

היא הודפת את גיורא, וזה מפסיק מיד כי הוא מתבייש ממנה.

 "מה את עושה כאן, רותי?" אני שואל.

 "שלא תחשבו שהצלחתם לברוח ממני! הלכתי אחריכם בשקט כל הזמן וראיתי כל מה שעשיתם!" עיניה הירוקות נוצצות בחשכה כמו עיני חתול. "גם את הזאת שהשתינה!"

 "לורט תהרוג אותך!" אני אומר לה.

 "אני חושבת שלדודה שלי יש עכשיו מספיק צרות משלה," היא צוחקת.

האופק במזרח, מעבר לכרם ולשדרת התאנים, מאדים. מגיע משם אפילו ריח של שריפה. זה קשור כנראה בהתפוצצויות המרוחקות ששומעים כל הזמן.

 "ולא פחדת?" אני שואל את רותי.

 "מהפיצוץ?" מוסיף גיורא.

 "מה יש לי לפחוד?" היא שוב צוחקת בחשכה, בעיניים הירוקות שלה. "הלא כשהפציצו את תל-אביב נפלה פצצה ברחוב שלנו, והחברה הכי טובה שלי פילי לבקוביץ, שישבה בתוך הבית-כיסא, עפה איתו יחד מהקומה השלישית לראשונה, והפסידה שלוש אצבעות ביד. ואצלנו בבית, שאנחנו גרים על יד הים, כבר הסתתרו בלילה מעפילים, והיה פעמיים עוצר ושמענו יריות. וכשנשרף הגאראז' של 'המעביר' עלה עשן שחור מהטאיירים שבערו, יא-בה-יה – עד לשמיים – ואנשים רצו מכל הרחובות עם דליים של מים לכבות את השריפה! מה, תשמעו, אצלכם כאן ממש משעמם! לא קורה כלום. אתם יודעים בכלל מי זה האחיות אנגלנדר?"

 "לא," אומר גיורא.

 "אתם רואים? טמבלים!"

 "את משוגעת, רותי!" אני אומר לה. "את תחזרי מיד לישון לבית שלנו כי בסוף יאשימו אותי!"

 "תראו מי שמחנך אותי! אני אעשה מה שאני רוצה!" והיא הולכת לה.

 "אני אלווה אותך, רותי! אני לא פרא-אדם." אומר גיורא, ועוזב אותי לבד.

*

גברת ליזה מאיירסון, כבדת-הרגליים, במשקפיים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, עטופה חלוק-בית מבד אנגלי משובח, עומדת בראש המדרגות החיצוניות, מחכה לבעלה. מעבר לגבה ומעבר לפרדסים, מאחורי גבעת המחצבה, מאדים האופק הרחוק. הרכבת המתפוצצת עולה באש. מאיירסון חוזר מהאסם בהליכה איטית, משתעשע במקל-טיול.

 "ג'ייקוב? יצאת מדעתך?" היא נדהמת. "מה הטיולים האלה בלילה, בגילך?"

 "צריך לעשות משהו. חטפו את מייג'ור קמפבל." הוא עולה לאיטו במדרגות מן החצר אל המרפסת, הצופה על פני יוספיה החשוכה, ומתנשם מהמאמץ.

 "חבל מאוד, ממש נורא, מסכנה מילי. אבל אתה כבר עשית מספיק. זה לא בשבילך להתרוצץ בלילות. אפילו בחושך אני מרגישה שאתה חיוור," אומרת ליזה. "ארץ-ישראל נעשית מטורפת מיום ליום, ומסוכנת מאוד. אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור לגור בתל-אביב. ואולי כדאי לנסוע לאנגליה לאיזו תקופה."

 "בינתיים, כאן יותר שקט מתל-אביב."

 "שקט?" היא מצביעה, ממקומם במרפסת הגבוהה הפתוחה שבקומה השנייה, בכניסה לדירתם, אל האופק הבוער שבמזרח.

 "אבל תחשבי מה יקרה ליוספיה אם נעזוב, מה יהיה אם כולם יברחו?"

 "כולם לא יברחו, ואת יוספיה, אם לא תהיה ברירה – תצטרך בסוף למכור. אתה כבר לא בריא, ואם הערבים יסתלקו – ממילא לא יהיו פועלים בשביל להחזיק את האחוזה."

 "ואם לא יסתלקו?"

 "אז אנחנו נצטרך לברוח!"

 "את פסימית, ליזה, את כמו בן-עמי. רואים רק חלומות שחורים."

 "אני מודאגת. לורט מתרוצצת בלילה על סוסים. הפורשים שוב פוצצו משהו. כל רגע קורה דבר מרגיז אחר."

 "ג'וזף בפורד עם גבעוני, הם חוזרים עכשיו מתל-אביב, כשיבוא ידבר עם לורט. היא רק ילדה מפונקת, אבל לו היא נשמעת."

 "ילדה מפונקת רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה, אבל מה יקרה אם תתאכזב? אני אמא שלה, אני מרגישה אותה. משהו מציק לה, גם השמחה שלה הערב היתה מלאכותית."

*

השוטר חיים ברלין מקבל בחוסר-רצון את פניו של ג'וזף מאיירסון הצנום. לחיו של השוטר אדומה עדיין מהסטירה שחטף מגברת קמפבל, אשת המייג'ור החטוף. בחולצת החאקי שלו ספוג ריח הבושם שלה.

 "אתם לא יכולים לצאת מהמושבה," אומר ברלין. "יש עוצר."

 "אני הבן של ג'ייקוב מאיירסון מיוספיה. מחכים לי בבית הלילה. יש אפשרות לטלפן לשם?" לעברית של ג'ו יש צליל זר, אנגלי.

 "לא צריך. כבר דיברו איתו מכאן," משנה ברלין את דעתו וממלא אישור-נסיעה, חתום על-ידי מפקד התחנה.

 "מה דיברו? מדוע בכלל יש עוצר הלילה, וחיפושים?" נועץ ג'ו מבט בשוטר, מבעד למסגרת הזהב הדקה של משקפיו, ונשמע בטוח מאוד בעצמו.

 "נחטף מייג'ור בריטי, קמפבל, הוא היה עם אשתו בדרך חזרה מהאחוזה שלכם לתל-אביב. היא כאן. כולם הלילה כאן. גם ראש המועצה יהושע סלומון ואשתו כאן. הטרוריסטים זרקו פצצה לקבינט שלו, ותשמע מה שברלין אומר לך, זה לא היה הפיצוץ הראשון הלילה, וזה לא היה הלילה האחרון שיהיו בו פיצוצים..."

 "מדוע אתה כל-כך ציני?" שואל ג'ו.

 "לא ציני ולא מדזיני. אני מרוגז. האשה של המייג'ור ניסתה להשפיל אותי!"

*

 "איפה תופיק?" שואל איברהים.

 "הלך. הלך ולא שב." עונה עבד.

 "יכול להיות שזה הוא, יחרב-ביתו, שרץ שם על הכביש חזרה לכפר?"

 "לא יכול להיות. הלא אתה אמרת שתסרס אותו אם יברח."

 "אני אמרתי?"

 "כן."

איברהים מבחין באור שמדליק שפילר במחסן הנשק, ובתנועה של בחורי ההגנה, שבאים לקחת נשק.

 "יאללה," הוא אומר. "מה זה היתה ההתפוצצות? זה לא היום שלנו. תופיק זה, ירחם אלוהים על נשמתו, מכר אותנו ליהודים."

 "אם כבר אנחנו כאן, למה שלא ניקח פרה?"

 "אני לא גנב!"

 "מי גנב? נמכור אותה ונקנה רובים!" מציע עבד.

 "ואיך ניקח?" שואל איברהים.

 "נואר עומד כל יום בשער של אבו-ז'וזף ומגרד את הביצים. בחיי שהוא יודע גם איך להיכנס לרפת."

 "למה אני? אני לא גנב!" נבהל נואר השחור, שעיניו מבריקות בחשכה במבט חייכני ולח. "אמרתם, הולכים לקחת רובים!"

 "יאללה, דבר!" נוגע איברהים במרפקו בזרועו של עבד, וזה נרמז מיד ומוריד לנואר מכה על ראשו.

 "אי!"

 "שתוק! אם תצעק נהרוג אותך!"

עבד מכה על ראשו פעם נוספת.

 "טוב, טוב. אני אראה לכם איך להיכנס מהחצר של הפרות, מהמקום איפה שממליטות, בלי שירגישו."

*

 "מה שוב קרה?" פותח נפתלי קפלן הרדום את הדלת לרפי המ"מ, ומכניסו פנימה. קפלן מוצק ונמוך, קרחתו עטורה שיער שחור, ופניו שחומים.

 "הפיצוץ לא העיר אותך? זה עוד לא נגמר."

 "אם היית יודע כמה אני עייף."

 "עכשיו טילפנו למאיירסון, להודיע שמייג'ור קמפבל נחטף."

 "לעזאזל!" מתעורר קפלן באחת. "הם רוצים להחזיק אותו בן-ערובה לקראת ההוצאה להורג של נבות בן-יזרעאל."

 "מאיירסון מבקש שניקח שוב רובים משפילר, ונצא לחפש את החוטפים! שלושה חבר'ה שלי כבר כאן."

 "לא בא בחשבון. עכשיו אני מבין מה הרעש פה מעבר לקיר. תפסיקו מיד! אתה לא מכיר את הבריטים? עד הבוקר תהיה כל הסביבה מלאה צבא, עוצר וחיפושים. אם ימצאו בפרדסים בחורים שלנו, יאשימו גם אותם ולא יבדילו בינם לבין טרוריסטים. אני מעריך מאוד את מאיירסון, שלמרות שהוא רחוק מאוד מלהיות אחד משלנו, הוא מאפשר לנו להתאמן כאן ביוספיה מתחת לאף של הידידים האנגלים שלו, אבל אי אפשר להקריב את הבחורים שלנו רק מפני שמאיירסון רוצה להיות בסדר עם הידידים שלו, לא, זה מסוכן."

 "אז מה נעשה?"

 "אתם תחזרו לאסם ותחכו שם בשקט, ותדאגו שאם יהיה חיפוש הלילה, לא ימצאו אצלכם כלום, אתם רק מתלמדים בחקלאות אצל מאיירסון. ואני עולה איתך עכשיו למשרד של מקס, לטלפן למפקדה בתל-אביב."

 "מה תגיד להם?"

 "שיזהירו את 'הראש'. להם יש דרכים להעביר לו הודעה שאם הפורשים מתכוונים לתלות את המייג'ור, הפעם אנחנו לא נבליג ונדאג להעניש אותם אחד-אחד, מפני שבהתנהגות חסרת האחריות שלהם הם מסכנים את כל היישוב המאורגן! ואת ההעפלה! ואת ההתיישבות, הכול! את כל מה שצריך להכין בעוד מועד לקראת היום שבו תקום כאן מדינה עברית!"

 "מה זאת אומרת, הלא כולנו נאבקים באנגלים, לא?"

 "אל תהיה נאיבי. האנגלים זה לא ה'ביג דיל' שלנו. ממילא הם יסתלקו בקרוב. המלחמה האמיתית, העקובה-מדם, תהיה פה עם הערבים שעכשיו עוד יושבים בשקט ולא מעיזים להרים ראש אלא מחכים שאנחנו קודם לכן ניפטר מהאנגלים גם בשבילם, ואז יתחילו בהתקפה כזו עלינו, ש'הראש' והחסידים השוטים שלו כלל לא מבינים שהיא תבוא וגם לא מתכוננים לקראתה. הם, הפורשים מהמדיניות של כלל היישוב, רגילים לחשוב רק על טרור – נגד אנגלים, נגד ערבים, נגד אזרחים, זהו."

 "ולא איכפת לך שמחר בבוקר תולים צעיר עברי?"

 "עברי, אבל טרוריסט! בהתקפה על תחנת-המשטרה, שבה הוא השתתף, נהרגו לא רק אנגלים וערבים, נהרגו גם יהודים. הארגון שלו פוגע לא רק בחיילים ובשוטרים בריטים, פוגע גם בסתם אזרחים מכל המינים. ומי, אתה חושב, הרג בתל-אביב את שני קציני המשטרה היהודים שיף וגולדמן? ומי שדד בנקים של יהודים? ומי ניסה ליצור קשרים עם איטליה הפאשיסטית, ואפילו עם גרמניה הנאצית?"

 "אבל הבריטים תולים מחר אחד משלנו!"

 "מי שמרחם – לבסוף מתאכזר. טרור רק מביא עוד טרור בעקבותיו. אם יתלו חייל בריטי, האנגלים ישתמשו בזה בתור תירוץ לאסור עוד יהודים ולירות בהם, להטיל עוצר ולגלות מחסני-נשק שלנו. מה שהפורשים המנוולים עושים זה רצפט להתאבדות לאומית, לחורבן היישוב. אבל אנחנו הכוח המרכזי. האחראי. רק לנו יש תשובה, אמנם לא מספיקה עדיין, לאיום הנורא שמחכה לנו בקרוב, מלחמה לחיים ולמוות עם הערבים."

 "ולזה אנחנו הולכים עם בורגני, עם בעל-אחוזה עשיר כמו מאיירסון?"

 "אל תהיה טיפש. מאיירסון הוא יהודי חם וציוני מסור ונאמן. בעניינים של ביטחון, כשהולכים להקים צבא עברי, אין שמאל וימין, כולם מאוחדים, רק הפורשים הם מחוץ לגדר. חרפה לעם ישראל!"

 "תדע לך שבחבר'ה שלי יש כאלה שדי מתמרמרים על העמדה שלנו. מרגישים כאילו אנחנו לא עושים מספיק, רק מתאמנים כל הזמן."

 "אז תגיד לחבר'ה שלך שאנחנו פותחים באש רק על ספינות הגירוש הבריטיות ועל תחנות-החוף שמסייעות לגלות את ספינות המעפילים. המאבק העיקרי שלנו היום הוא בתחום המדיני וההתיישבותי. שעת ההכרעה בארץ-ישראל מתקרבת. הבעייה הבוערת עתה היא לא המאבק של היישוב נגד בריטניה, שבממשלה שלה לא ראו צורך לדון השנה אפילו פעם אחת בכל פעולות-הרצח שביצעו הטרוריסטים שלנו. הבעיות העיקריות הן לקבוע את הגבולות של המדינה העברית, להשיג תמיכה בינלאומית להקמת המדינה העברית – באומות-המאוחדות ובעיקר בארצות-הברית, ולהתכונן למלחמה הצפוייה לנו עם מדינות ערב. בן-גוריון עוסק עכשיו כמעט רק בזה. אנחנו צוברים נשק ובונים צבא עברי, את זה תסביר לחבר'ה שלך! ואת זה נסביר גם להיסטוריה, כאשר המנוולים יתחילו לטעון שהם גירשו את הבריטים מהארץ!"

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יש לנו חבר "ימני" שאומר כי הסיבה שהוא הולך לעצרות ולהפגנות של ה"שמאל" היא ששם נמצאות הכּוּסִיוֹת היפות ביותר. חרף הפיתוי, הסיבה לכך שהשנה לא השתתפנו בעצרת לזכר רבין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב [ב-30.10] היא שהחתומה היחידה [בשלוש שפות] על המודעה היקרה והגדולה בעמוד הראשון של "הארץ" [29.10] – מודעה המבשרת על קיום העצרת, היתה "הקרן החדשה לישראל" – במודעה שהתריעה [בשגיאת עברית גסה, כנראה מהיות מממניה גוף זר] על העצרת: "ההסתה והגזענות משתלטים על הכנסת, על הממשלה ועל המרחב הציבורי."

רבין היה מזדעזע בקברו אילו ידע שֶקרן הנתמכת בידי גופים עוינים לישראל והתומכת בגופים עוינים לישראל, אלה שמנהלים לא-פעם תעמולה נגד המדינה – היא הקרן הלוקחת חלק בארגון העצרת לזכר הירצחו וגם מודיעה עליה בעיתון!

איזו בושה! איזה טירוף מערכות! ככה מבזים את זיכרו של רבין ומחזקים את החוגים הקיצוניים שמהם ובהשראתם יצא החרא שרצח אותו!

* והנה עד כמה צדקנו. עיתון "הארץ" [31.10] שלח לעצרת את עוכר ישראל גדעון לוי, העיתונאי החנף לפלסטינים, שאצלו אין סתם דיווח וסיקור אלא הכול מוטה פוליטית ומרובה שקרים, כאילו אנחנו חיים במדינה הגרועה ביותר בעולם ורק באשמתנו אין שלום. רבין היה ודאי מקיא ממנו.

 לוי: "דיבר גרבוז אמת, מרה ונכוחה. להוציא אולי את נאומו של דויד גרוסמן, לפי ארבע שנים, הכיכר הזאת לא שמעה את האמת הזאת מעולם. גרבוז דיבר על מקום אובדני שאיבד את שפיותו, על עריצות שלטונית של חבורת נפוליאונים, על הורסי ציבור, על ההשחתה והניוון, על מדינה גזענית ועל ראש ממשלתה שאיבד קשר עם העולם. אבן מקיר תזעק: דבריו של גרבוז זכו למירב התשואות והוכיחו שגם כשמדברים אמת, אפשר לסחוף את ההמונים. עצרת רבין הפכה אמש לעצרת גרבוז. תודה, גרבוז." והלאה ב"כתבה", "הכיכר נשטפה בדגלי 'השמאל הלאומי', 'יוזמת ז'נבה', 'הקרן החדשה לישראל' ו'ישראל חופשית'. מפלגת העבודה [שר הביטחון הוא כידוע העומד בראשה. – אב"ע] הפריחה שישה בלונים..."

תגידו, גרבוז ולוי הסהרוריים, אתם וחבריכם – אתם לא טעיתם במקרה בדבריכם וחשבתם שאתם נמצאים במרכז טהראן בהפגנה נגד ממשלת איראן והמנוולים העומדים בראשה? איזה קהל אובד-דרך ומיטמטם אספתם שם בכיכר למחוא כפיים לדברי הבלע על הנהגת מדינתו, הנהגה שהולכת בדיוק בעקבות מורשת רבין בהגנה על ביטחון ישראל ובחתירה לשלום – שלצערנו כנראה לא יושג בקרוב אלא אם יצליחו להשמידנו!

אילו היה רבין ראש ממשלה כיום – היה מנווט את המדינה בדיוק כמו ברק ונתניהו, ושרון בשעתו – וזוכה לשמוע על כך קיתונות של חרא מגדעון לוי ומהקהל המוסת בכיכר! אוי לך רבין שלכך הגענו, שבתמיכת כספי זרים (יוזמת ז'נבה, הקרן החדשה לישראל) מרמים קהל תמים של בני-נוער – ומזהמים את זיכרך בתעמולה שמאלנית אנטי ישראלית תלושה מהמציאות ומכל מה שאתה פעלת והאמנת בו בחייך!

* לסבא שלנו, יהודה ראב בן עזר, בנו של לאזאר-אליעזר ראב, היתה אחות, חנה פרלקוורט לבית ראב, שעלתה עם המשפחה ארצה בחוף יפו ב-1875. בתה של חנה היתה שרה שמואלביץ. נכדתה של חנה היתה שושנה לוריא (שמואלביץ), ובנה של שושנה הוא רענן לוריא, הקריקטוריסט המפורסם, שגם בדמו זורם משהו מדם אבות-אבותיו ממשפחת ראב, יוצאי הונגריה. כמונו הוא צאצא של אב-סבנו, לאזאר-אליעזר ראב. בביוגראפיה של רענן לוריא ב"ג'ני" כתוב שבני-משפחתו הם צאצאים ישירים לבית המלכות של דוד המלך מתקופת התנ"ך. אנחנו לא.

* שורה של התפוצצויות מסתוריות של צנצנות תזעזע ודאי בקרוב את מטבחה של הגורו שרי אנסקי שהודיעה לקהל אוהדיה ב"מעריב" [NRG 30.10] כי לאחר שכובשים את הזיתים הדפוקים יש לסגור אותם באופן הרמטי בצנצנות למשך שלושה שבועות!!! – ואגב, שמים אותן פתוחות-למחצה במקום חשוך, לא בצֵל! עד שתסתיים התסיסה, ואז מסירים את הפטרייה השחורה שנוצרה, יוצקים קצת שמן זית, ורק אז סוגרים היטב, וכבר אין סכנה שתתפוצצנה!

* האויבים שלנו הם– איום גרעיני איראני ממזרח, סוריה וחיזבאללה מצפון, חמאס בעזה מדרום, משטי טרור בגיבוי בינלאומי ממערב מהים – ואפשרות של גיס חמישי פלסטיני-ישראלי מסויים בתוכנו. ומה יש לנו כנגד כל זה? – שפע תוכניות טלוויזיה מטומטמות ומטמטמות על בישול ואוכל, למלא אחר הפסוק "וישמן ישורון ויבעט!" – כי ככל שנלמד יותר טוב לבשל ולאכול, כך נהיה בריאים וחזקים יותר נגד האויבים שלנו! – כדאי בכל זאת לקרוא את "המישמנאים והמירזנאים" של אנדרה מורואה.

* "בּ         ונגה בּונגה" סילביו ברלוסקוני! הידד לראש ממשלה שמזיין בחורות בלי בושה ולא ראש ממשלה שמזיין אזרחיו בלי בושה! ואיך ברלוסקוני? "בונגה בונגה' הוא מושג שהציבור האיטלקי מכיר מבדיחה שסיפר ברלוסקוני כשתיאר מין אנאלי שבוצע באסירים לפני הוצאתם להורג. כעת הוא נקשר לברלוסקוני שוב לאחר שקטינה בת 17, יצאנית ממוצא מרוקאי המכונה רובי, סיפרה כי בילתה באחוזתו הפרטית של ראש הממשלה במילאנו עם עשרות נשים, בהן דוגמניות מפורסמות ונערות ליווי. לדבריה, לאחר ארוחת הערב הוזמנו המשתתפים למשחק ארוטי שכלל מין קבוצתי שאותו כינתה 'בונגה בונגה'. 'סילביו הסביר לי שמדובר במנהג אפריקאי שהוא אימץ מהמנהיג הלובי מועמד קדאפי,' אמרה." ["ידיעות", 29.10].

אוי כמה גם אנחנו היינו רוצים להיות שם במעגל ה"בּונגה בּונגה מִילָאנֶזָה" ולתקוע לרובי המרוקאית עמוק באנאלי ושמישהי תשפשף לנו מאחור את הדגדגן האפריקאי הגדול שלה ושסילביו הרוקד מאחוריה במעגל, לצלילי השיר של ג'יליולה צ'ינקווטי "אינני בוגרת מספיק" (שזכה באירוויזיון 1964) – יתקע מצידו למשפשפת בנוּ, וישמיע דברי תמיכה בישראל המושחתת, שאיבדה את שפיותה ואין בה כנראה שום דבר בעל ערך לבד מצייריה – ורק שלא תהיה לנו פליטה מוקדמת שאז כל החגיגה מתקלקלת.

* לא רק קבר רחל בואכה בית לחם, גם היכל התרבות בואכה יאפא הוא מסגד מוסלמי בשם קַאעַה אִל חַדַ'ארַה [אולם התרבות], ולכן אנחנו מפצירים במנוולים של אונסק"ו – במסגרת ההוקעה של ישראל, אנא הגֵנו גם על היכל התרבות שלנו בהחלטותיהם – זאת כדי שהחמדנות, היזמנות וההפקרות של עיריית תל אביב לא תצלחנה להרוס את המסגד הנהדר שלנו, שיש בו אקוסטיקה מן הטובות שבעולם!

* מוזר בעינינו שמרבית הנמענים לא זיהו מיהו "פּוֹפּוֹ הוא משורר גדול" בשיר "פוץ" מאת חיימקה שפינוזה [גיליון 586], והכוונה כמובן אינה לאדגר אלן פו – אלא למי שסבור, על פי השיר כי: "אלתרמן היה משורר גרוע."

* הסופר העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון אומר: "כל רגע שאני לא יושב על יד המחשב שלי הוא הפסד לאנושות!"

* על המסע לדרום הודו בהדרכת נחמה בר-סלע: "אופיר גיאוגרפי" יתנו הנחה של 100$ לכל מטייל שיירשם אצלם ישירות (לא דרך סוכן נסיעות) ויזהה עצמו כשייך לנמעני "חדשות בן עזר" ו/או למטיילים שטיילו עם נחמה בר-סלע בעבר. ההנחה היא להרשמה מוקדמת עד 15.11.10. [ר' צרופה]. אנחנו מדגישים כי אין במידע הזה שום מרכיב מסחרי או טובת הנאה לנו אלא זוהי מחווה מצידנו למדריכה המצויינת שנהנינו מהטיול הקבוצתי שאירגנה והדריכה בו גם אותנו בנסיעתנו האחרונה לפורטוגל ולספרד.

* זכות השיבה היא כלל-עולמית ובייחוד אפריקאית, והיא מתממשת לא רק בנישואים בין-פלסטיניים ובשב"חים! – "10,000 מסתננים חדרו השנה לישראל – 90% מסודאן ואריתריאה! מדובר על 1,000 מסתננים מידי חודש – רובם נכנסים ברגל מגבול מצרים. רק 2% הוכרו כפליטים." ["דה מארקר", 31.10]. 

* מקום שמיני בעולם כולו בתוחלת החיים! – וזאת בארץ המזורגגת, האלימה, המושחתת, האולמרטית-לשעבר, זאת "במקום האובדני שאיבד את שפיותו" – ישראל!

ליאור: בתור ילד אהבתי מאוד את ספרך "לילה בגינת הירקות הנרדמים". אגב, לאחר שקראתי את המכתב העיתי האחרון שלך, רציתי לציין שיש הבדל רב מאוד בין הוויקיפדיה העברית לאנגלית. תקצר היריעה לפרט את מהות המצב הנוכחי בוויקיפדיות אך די אם אומר כי ניתן למצוא בהן הטיות פוליטיות חזקות המשפיעות מאוד על הדברים שנכתבים בהן, במיוחד בהגדרות הקשורות לנושא הסכסוך הישראלי-ערבי.

* איזה עיתוי נהדר לקראת הבחירות! אובמה יגן על בתי הכנסת של היהודים שלו בשיקגו מפני חבילות הנפץ ששולח אליהם אל-קאעידה מתימן – ובינתיים ימשיך לזלזל בישראל, אשר לחלק מאזרחיה אין עדיין אזרחות אמריקאית ולכן אינם יכולים להצביע עבור מועמדי מפלגתו! – נו, ו"הניו יורק טיימס" של תומאס פרידמן ובו מן הסתם גם יהודים אחרים – מאשים אותנו בעצירת תהליך השלום! חושך הוא אור ואור הוא חושך.  

* פרופ' אירווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים בממשלת קנדה, על ההתעלמות של האו"ם ושל הקהילייה הבינלאומית מבעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב ורכושם וכספם הוחרמו. שווה צפייה, אלא אם כן כבר התקרנפת ואתה משוכנע שישראל אשמה בכול.

http://www.youtube.com/watch?v=Ww7jOpFsUWk

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,020 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,032 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל