חדשות בן עזר

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בחשון תשע"א, 4 בנובמבר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נאראטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עמוס גלבוע: לקחו לנו את רבין שאהבנו. // איטה טיטלבוים: לישועתך קיוויתי.

משה גרנות: דמות האישה ב"שירת הנִיבֶּלוֹנְגִים".

יִשְׂרָאֵל הַר: 1. חָרְמַשׁ עַל קָמָה. 2. בן עשרים.

אפרת שטרן: הַעֲשָׁרָה. // דורון גיסין: גן-עדן או גיהנום.

מלי טויב ( אהרנסון): מדוע חקלאים נערכים להשבית אספקת פירות וירקות לכל הארץ? // אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994, פרק ו', חלק שני. // משה ברק: על אבטיחים, שמוטי ויצוא.

תמר טוכלר: זעקה להצלת היכל התרבות מידי העומדים להחריבו!!!

חנן רותם: איך ביליתי לילה עם אשת ראש הממשלה (שבדרך)?

מועצת הביטחון לישראל החליטה: "לא 'סידורי ביטחון' אלא גבולות בני הגנה".

זיוה גל: שני שירים. // פרופ' מנשה הראל: תיאור מצבם היישובי והכלכלי האמיתי של ערביי הגליל בימי הכרזת בלפור, ובשנת 1925.

יונתן גורל: מַסּע. // אורי הייטנר: סוציאליזם חמורי.

בנדלה: הכל נכון. עתיד שחור. אבל... תגובה לדברי חירט וילדרס.

ישראל נטע: נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל אוֹ הַבְּרוֹנְזָה.

בעקבות ה"רקוויאם לרבין": ד"ר חדווה בכרך, יהודית בן-צבי הלר, מרית פינקל.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

בין ה-5 וה-7 בנובמבר 1945 ערכו מוּסלמֵי לוּב, בעידודו של השלטון הבריטי, פוגרום רצחני ביהוּדֵי לוּב, ללא כל הִתגרוּת שהיא מצד הקהילה היהוּדית. הבּריטים, ששלטו אז בלוּב, לא זו בלבד שלא נקפוּ אצבּע למניעת רצחנוּת זו, אלא אף התנכּלוּ בדרכים שונות לנסיונותיהם האמיצים של חיילים ארצישׂראליים בצבא הוד מלכוּתו, ששירתוּ אותה עת בלוּב, להציל את אחיהם, יהוּדֵי המקום, מסכּיניו, גרזיניו, אַלּוֹתיו ונִשקו החם של אספסוּף-הפּורעים צמאֵי-הדם וקוראֵי ה"עֲלֵיהוּם".

גל-פּרעות דומה חזר במדינה זו גם לאחר נצחון צה"ל על צבא-הפּלישה של שבע מדינות ערב ב-1948 וגל שלישי – לאחר נצחונו ב-1967.

בעוד שתלמידי ישראל לומדים זה דורות – ובצדק רב – זה את "בעיר ההרֵגה" הגאונית של ביאליק, לזכר 49 קרבנות פּוגרום קישיניֶב, עליהם נכתבה הפואמה המצמררת שלו – אין עד עצם היום הזה לא ציוּן ולא זֵכֶר, לא בתוכנית הלימודים בהיסטוריה יהודית ולא בספרותנו היפה, לשחיטתם המחרידה של 133 הרוגי שלושת הפוגרומים שערכו פּריצי-החיות הג'יהאדיים ביהוּדֵי לוּב.

מבלי להתיימר חלילה לשום קִרבה או השוואה שהיא לפּואמה הקלאסית של משוררנו הלאומי, מגיש בזה המכתב העיתי לקוראיו פּואמה חדשה וצנועה, המנסה לעשות ולו מעט צדק היסטורי ותודעתי לזִכרם הטראגי של שלושת הפּוגרומים הללו שעברוּ על יהדוּת מפוארת כמו זו של לוּב, במלאות מחר בדיוק – 5.11.10 – 65 שנים לגל-הפּרעות הראשון.

מוּבָא "מַשָּׂא בָּבֶל" וְאָז, בְּתוֹר: "מַשָּׂא מוֹאָב",

"מַשָּׂא דַּמֶּשֶׂק" וּ"מַשָּׂא מִצְרַיִם" הַסּוֹפְגִים אֶל

לִבָּם אֶת קִטְרוּגָיו עַל כָּל נִפְשָע וְכָל נִתְעָב

שֶבְּצִמְאוֹן דָּמָם שֶל הַגּוֹיִים וְאָז, בְּפֶרֶק

כ"א עָט "מַשָּׂא מִדְבַּר הַיָּם" בְּבִזָּיוֹן

וָזַעַף עַל שִבְטֵי קֵדָר הַמִּתְהַדְּרִים בְּהֶרֶג

יְרִיבֵיהֶם וּכְשֶמַּרְעִים "מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן"

אֶת שַאֲגַת חֲרוֹן אַפּוֹ שֶל אֱלֹהֵי הַזַּעַם

וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִיש כְּבָר מֵילִילוֹת בְּ"מַשָּׂא צֹר"

יוֹדֵעַ הַשּוֹמֵעַ אֶת דְּבָרוֹ כִּי זֹאת הַפַּעַם

יַטִיחַ הַבּוֹרֵא אֶת גְּזַר-דִּינוֹ, לֹא יַעֲצֹר.

וְרַק אֶת מַשָּׂאָהּ שֶל לוּב, אֶת רֶצַח יְהוּדֶיהָ

בִּידֵי הָמוֹן בְּרוּטָלִי בִּשְלוֹשָה פִּרְצֵי פְּרָעוֹת

אֵין אִיש זוּלָת יוֹרְשֵי הַנִּטְבָּחִים בָּהֶם יוֹדֵעַ

וּבֵין בָּנֵינוּ אֵין לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא אוֹת.

הִנֵּה לָכֵן אֲנַחְנוּ מְסַפְּרִים הַיּוֹם בְּרֶטֶט

אֶת מָה שֶלֹּא סֻפַּר לְתַלְמִידִים שֶל בֵּית רַבָּן

עַל קָרְבְּנוֹת סִבְלָהּ שֶל יַהֲדוּת גֵּאָה, לוֹהֶטֶת

שֶלְּעוֹלָם וָעֶד שוּב לֹא תְהֵא יוֹתֵר קָרְבָּן.

וַיְהִי הַיּוֹם, כַּכָּתוּב בּוֹ בְּסֵפֶר אִיּוֹב הָרָצוּף יִסּוּרִים,

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת דְּבָרָם הַנִּכְאָב אֶל

הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבָהֶם מִי שֶאֵין בּוֹ לֹא נֹחַם וְלֹא אִסּוּרִים

וְחֶמְלָה וּמוּסָר אוֹ מַצְפּוּן מְיֻסָּר – הַשָּׂטָן הַמֻּפְקָד עַל כָּל עָוֶל.

אַךְ בְּעוֹד מַלְאֲכֵי-הַשָּרֵת מַתְרִיעִים שָם עַל טֶבַח אָדָם בְּאָדָם

וְקוֹבְלִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים עַל כּוֹחָם שֶל הַחֵטְא וְהַפֶּשַע

לֹא נִרְתַּע הַשָּׂטָן לְמִשְמַע פְּרִישָׂתָן שֶל תּוֹלְדוֹת הָאֵימָה וְהַדָּם

לִפְנֵי כֵּס-הַכָּבוֹד, כִּי הֻרְגַּל לַעֲבֹד בְּשֵרוּת הַזָּדוֹן וְהָרֶשַע.

וַיִּשְאַל הַשָּׂטָן אֶת הָאֵל (וְעֵינָיו נוֹצְצוֹת בִּבְרַק אֵש אֲפֵלָה):

"הַיָּדַעְתָּ, מַלְכִּי, כִּי אֲנִי, כְּדַרְכִּי, מְכַוֵּן כָּל מַכָּה שֶאָטִיחַ

עַל רֹאשָם וְנַפְשָם שֶל חַפִּים מֵאָשָם כְּמַכָּה קַטְלָנִית וּכְפוּלָה:

הָאַחַת: שֶאֲנִי כָּאן רוֹצְחָם וּשְנִיָּה: שֶאֲנִי אֶת הָרֶצַח מַשְכִּיחַ?

כִּי צִבּוּר אוֹ אָדָם הַזּוֹכְרִים אֶת הַדָּם הַזּוֹעֵק כִּדְמֵי הֶבֶל אֶל קַיִן

מֵאֵימֵי עֲבָרָם שֶהַזְּמַן לֹא קְבָרָם כְּמוֹ הַחוֹל שֶגַּלָּיו מְכַסִּים

אַדְמַת דְּיוּנוֹת צְחִיחָה בִּשְׂמִיכַת שִכְחָה – עֲלוּלִים לְהָפִיק כָּאן עֲדַיִן

בִּנְחִישוּת וְחָרוֹן מֵאוֹתוֹ זִכָּרוֹן אֶת לִקְחוֹ הַמַּזְמִין מַעֲשִׂים.

וְיָחִיד אוֹ צִבּוּר הַדּוֹלִים מִחִבּוּר זִכְרוֹנָם הַהִיסְטוֹרִי עִם לֶקַח

אֲסוֹנָם הַמַּרְטִיט מַסְקָנוֹת לֶעָתִיד הֵם תָּמִיד סַכָּנָה אֲיֻמָּה

לִמְזִמּוֹת הַשָּׂטָן שֶאוֹתָן וּכְמוֹתָן הוּא רוֹקֵם וְרוֹקֵחַ בְּרֶקַח

בְּקַלַּחַת כְּשָפָיו אֲשֶר בָּהּ בִּטְלָפָיו הוּא בּוֹחֵש שִקּוּיֵי הַרְדָּמָה...

כִּי הִנֵּה, לְמָשָל, אִם נִשְאַל אֵיךְ נֻשַּל מִזִּכְרוֹן תַּלְמִידֵי עַם-הַסֵּפֶר

תִּעוּדָן הַנָּאוֹת שֶל פְּרָעוֹת נוֹרָאוֹת שֶעָבְרוּ יְהוּדֶיהָ שֶל לוּב

בָּהּ-בָּעֵת שֶסִּיעוֹת שֶל בָּתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבְרִיּוֹת נִשְׂרְפוּ שָם לְאֵפֶר

וּכְבוֹדָם שֶחֻלַּל, אִם נִכְלַל שָם בִּכְלָל בְּסִפְרֵי-הַלִּמּוּד, הוּא עָלוּב –

לֹא נִזְכֶּה לִתְשוּבָה בְּאֻמָּה קַשּוּבָה זֶה שָנִים עַד אֵימָה וּצְמַרְמֹרֶת

לְשַוְעַת אוֹתָהּ 'עִיר הֲרֵגָה' שֶכָּל דּוֹר אַחַר דּוֹר מַנְחִילָם לְבָנָיו

וְזִכְרוֹן אַרְבָּעִים וְתִשְעַת הֲרוּגֵי פּוֹגְרוֹם קִישִינְיֶב חַי כְּמַסֹּרֶת

שֶל זָכֹר אֶת אֲשֶר שָם עָשָׂה לְךָ בֶּן עֲמָלֵק כְּקוֹדְמָיו לְפָנָיו,

אך זַוְעַת אוֹתוֹ רֶצַח מֵאָה וּשְלוֹשִים וּשְלוֹשָה שְחוּטֵי לוּב לֹא מֻזְכֶּרֶת

לֹא סְבִיב חֹדֶש נוֹבֶמְבֶּר שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵש לַמֵּאָה שֶחָלְפָה,

לֹא סְבִיב ו' בְּסִיוָן שְנַת תָּשָ"ח אוֹ סְבִיב יוּנִי תַשְכָּ"ז. הַהִיסְטוֹרְיָה קוֹבֶרֶת

נִשְכָּחוֹת, יֵש שָוִים וְשָוִים קְצָת פָּחוֹת. הַאִם אֵין זוֹ אֵיפָה וְאֵיפָה?"

– "בְּהֶחְלֵט!" נַעֲנוּ מַלְאֲכֵי-הַשָּרֵת, "זֶה אִי-צֶדֶק זוֹעֵק לַשָּמַיִם

וְאָרוּר הַחוֹבֵק אֶת יָדָיו בְּאֵין מַעַשׂ בְּעוֹד אִי-הַצֶּדֶק נִמְשָךְ."

– "אָז אִם כָּךְ," אִתְגְּרָם הַשָּׂטָן בִּצְחוֹק רָם וְהוֹסִיף בְּחִיּוּךְ רָחָב "מָה הִיא

הַתְּרוּפָה הַבְּדוּקָה לְאוֹתָהּ הַשְתָּקָה שֶל זִכְרוֹן פֶּרֶק טְרָגִי נִשְכָּח?"

– "הַתְּרוּפָה," נַעֲנָה הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל, "הִיא פָּשוּט לְסַפֵּר מָה אֵרַע שָם

בְּאוֹתָן הַפְּרָעוֹת בַּשָּנִים הָרָעוֹת, תּוֹךְ תִּעוּד כָּל אֵרוּעַ כָּאוּב,

שֶיֵּדַע דוֹר צָעִיר וְיְהֵא לוֹ נָהִיר עַד כַּמָּה הִתְיַצְּבוּ בִּגְבוּרָה שָם

וְעָמְדוּ כְּנֶגְדָּם שֶל רוֹצְחִים צְמֵאֵי-דָּם גִּבּוֹרֵי יְהוּדֶיהָ שֶל לוּב."

– "הֵם עָמְדוּ כְּנֶגְדָּם אֲבָל לֹא לְבָדָם," כָּךְ אָמַר כְּמוֹסִיף חֹמֶר-דֶּלֶק

הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל שֶלִּבָּה בִּדְבָרָיו מֵרִמְצוֹ הַדּוֹעֵךְ שֶל הַזְּמַן

אֶת אוֹתָהּ מְדוּרַת זִכָּרוֹן וְסִפֵּר אֵיךְ נָטְלוּ בַּמִּבְחָן הַזֶּה חֵלֶק

גַּם עֶשְׂרוֹת חַיָּלִים יְהוּדִים מִצְּבָא אַנְגְּלִיָּה נֶגֶד יוֹרְשָיו שֶל הָמָן.

וְחִזֵּק אֶת דְּבָרָיו בְּעָצְמַת לַהַט רָב הַמַּלְאָךְ רְפָאֵל, שֶהִצְבִּיעַ

עַל חֶלְקָהּ הַמֵּבִיש שֶל בְּרִיטַנְיָה שֶאִיש מִמּוֹשְלֶיהָ בְּלוּב לֹא נָקַף

לוּא גַם אֶצְבַּע קְטַנָּה לִמְנִיעַת סַכָּנָה שֶל חִסּוּל הֲמוֹנִי וּמַזְוִיעַ

שֶזָּמַם אֲסַפְסוּף עַרְבִיֶּיהָ שֶל לוּב שֶאֶת כָּל יְהוּדֶיהָ תָקַף.

וּמִיָּד, קַו לְקַו, כְּסִיּוּט שֶעֻכַּב לְשָנִים אֲרֻכּוֹת בְּמִין אֵלֶם

וְהֻדְחַק וְנִמְחַק אַךְ חוֹזֵר מִמֶּרְחָק שֶל שְתִיקָה מַשְכִּיחָה כִּבְיָכוֹל

אֶת קוֹלוֹ שֶל הַדָּם שֶכְּאִלּוּ נָדַם – זֶה חוֹזֵר אֶל לִבֵּנוּ כְּהֶלֶם

וְסִפּוּר-הַכְּלָיָה הַהוּא קָם לִתְחִיָּה מֵאֶפְרוֹ כִּתְחִיַּת עוֹף-הַחוֹל.

בְּעֶרֶב נוֹבֶמְבֶּר שֶל שְנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵש בַּמֵּאָה שֶחָלְפָה לָהּ

פָּרְצוּ מֻסְלְמִים לִרְחוֹבוֹת יְהוּדֵי טְרִיפּוֹלִי שֶרָבְעָם הַסָּמוּר

הֻתְקַף בְּפּוֹגְרוֹם שֶנּוֹעַד שָם לִגְרוֹם לִשְחִיטַת כָּל יוֹשְבָיו בְּשֵם אַלְלַהּ

שֶשְּמוֹ הַקָּדוֹש מְנֻצָּל, כַּנָּדוֹש, לִזְוָעָה שֶהִיא הֶפֶךְ גָּמוּר

מִדְּבַר אֱלֹהִים שֶבַּרְבָּרִים פְּרוּעִים מְסַלְּפִים אוֹתוֹ דוֹר אַחַר דּוֹר פֹּה

וְכָךְ נִרְצָחִים כְּבָר נִצְחֵי נְצָחִים לֹא רַק אֵלֶּה שֶאֵין בָּם כָּל חֵטְא

כִּי אִם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, גַּם הָאֱמֶת שֶהָרֹעַ טוֹרֵחַ לִגְדֹּר פֹּה

בְּלִי הֶרֶף בְּאֶלֶף שְקָרִים וּדְבַר-סֶלֶף בְּעוֹד הוּא מוֹסִיף וְשוֹחֵט.

אַךְ דְּבַר אֱלֹהִים כְּמִין פֶּלֶא-פְּלָאִים לֹא הֻשְתַּק בַּעֲדַת יְהוּדֶיהָ

שֶל טְרִיפּוֹלִי זוֹ שֶחֶטְאָם הַיָּּחִיד הָיָה זֶה שֶנִּמְנוּ עִם בְּנֵי עַם

שֶמִּי שֶטְּבָחָם זֶה שָנִים הֲפָכָם לִשְׂעִירֵי-עֲזָאזֵל בְּיָדֶיהָ

שֶל כָּל שְרִירוּת-לֵב, אִם בְּשוֹט אוֹ מַגְלֵב אוֹ סַכִּין כָּל רוֹצֵחַ נִזְעָם.

וּדְבַר הַבּוֹרֵא הָיָה שָב וְקוֹרֵא, חֵרֶף כָּל הַסִּכּוּן וְהַפַּחַד,

לָעָם הַמֻּתְקָף לִטֹּל נֶשֶק בַּכַּף וְלָצֵאת לְהָגֵן עַל חַיָּיו

כִּי מִי שֶהֶחְשָה וְהֶרְאָה לָרָשָע לוּא גַם שֶמֶץ חֻלְשָה לֹא נִסְלַחַת

סוֹפוֹ שֶעוֹדֵד שָם הָמוֹן מִתְגּוֹדֵד לִשְחִיטַת צֹאן-אָדָם וּגְדָיָיו.

אַךְ אִיש יְהוּדִי, אַלְמוֹנִי וִיחִידִי, שֶרוֹצְחִים שֶצָּוְחוּ שָם "עֲלֵיהוּם!"

סִכְּנוּ אֶת חַיָּיו וְחַיֵּי בְּנֵי בֵּיתוֹ לֹא נִרְתַּע וְיָרָה בְּאֶקְדָּח

בִּקְהַל הַפּוֹרְעִים שֶלַטֶּבַח קוֹרְאִים אֶת בָּתֵּי הַיָּאהוּד שֶמָּלֵאוּ

אֵימָה חֲשֵכָה וּלְפֶתַע צָנְחָה דְמוּת אָדָם שֶלִּבּוֹ מְפֻלָּח

בֵּין שְלַל הֶעָטִים עַל אוֹתָם הַבָּתִּים וְהָאִיש – מֵאוֹתָם בְּנֵי-בְּלִיַּעַל

שֶבָּאוּ לִקְטֹל וְכָל נֶפֶש לִטֹּל מִשּוֹמְרֵי דַּת מֹשֶה הַלְּכוּדִים

בִּסְגוֹר בָּתֵּיהֶם שֶאָטְמוּ דַלְתֵיהֶם וּכְמוֹ גוּף שֶפָּשָׂה בּוֹ סַם-רַעַל

גָּבַר בּוֹ, חָשׂוּף, בְּאוֹתוֹ אֲסַפְסוּף, הַטֵּרוּף לְהַכּוֹת בַּיְּהוּדִים.

וּבְעוֹד הֵם פּוֹרְצִים וְדִין-מָוֶת חוֹרְצִים עַל אוֹתָם הַחַפִּים מִכָּל פֶּשַע

מִיָּד הֶעֱצִים כִּדְלֵקָה שֶל קוֹצִים צִמְאוֹן-דָּם זֶה עוֹד גַּל מְהוּמוֹת

בִּשְאַר הֶעָרִים בָּן נוֹתְרוּ מֻפְקָרִים לְסוּפַת הַזָּדוֹן וְהָרֶשַע

עֶשְׂרוֹת אֻמְלָלִים שֶנָּפְלוּ חֲלָלִים כִּקְצִיר-מָוֶת בִּשְׂדֵה אֲלֻמּוֹת.

כָּל זֶה אֵרַע לְעֵינֵי מוֹשְלֵי לוּב, נְצִיגֵי הָאִימְפֶּרְיָה הַבְּרִיטִית

שֶרָאוּ בְּעֵינָם אֵיךְ שִוְּעוּ לְחִנָּם לְמַצִּיל שֶמָּנַע אֶת בּוֹאוֹ

כָּל אוֹתָם רְצוּחִים שֶנּוֹתְרוּ שָם טְבוּחִים כִּי בִּשְעַת הָ"עֲלֵיהוּם" הַקְּרִיטִית

לֹא הוֹאִיל הַשִּלְטוֹן אַף לִמְחוֹת וְלִרְטֹן אוֹ לִנְקֹף גַּם אֶת קְצֵה אֶצְבָּעוֹ

(כָּאן נָתַן הַשָּׂטָן בְּחִיּוּךְ לֹא קָטָן לְשוֹמְעָיו אֶת קְרִיאַת-הַבֵּינַיִם

שֶלַּמְרוֹת רִשְעוּתוֹ יֵש לִזְקֹף לִזְכוּתוֹ כְּאִמְרָה שֶרָאוּי לְזָכְרָהּ

וְאָמַר כָּךְ, נֶּחְרָץ: "כָּל מֻזְעָק שֶלֹּא רָץ לְעֶזְרַת הַטּוֹבֵעַ בַּמַּיִם

אוֹ נִשְׂרָף בִּבְעֵרָה, אוֹ נִשְסָף בִּדְקִירָה, הוּא סַיְעָן בִּצְבָאִי, צְבָא-הָרַע

וְאֻמָּה אוֹ אָדָם הָעוֹמְדִים עַל הַדָּם שֶל קָרְבָּן הַמֻּתְקָף חֲסַר-יֶשַע

הֵם תָּמִיד כָּאן אֶצְלִי מִין מַשְתַּ"פִּים שֶלִּי וּמִצַּד הָרוֹצֵחַ עַצְמוֹ

הֵם כְּלִי-עֵזֶר שֶלּוֹ, אִם יוֹדוּ וְאִם לֹא, וְעַל כֵּן שֻתָּפִים הֵם לַפֶּשַע

כְּאִישוֹן שֶרָאָה בְּעֵינוֹ כָּל זְוָעָה אַךְ אָדִיש לָהּ בִּשְעַת הֵעָצְמוֹ).

אוֹתָהּ שָעָה עַצְמָהּ יָצְאָה בְּעֹז וּבְעָצְמָה, עִם נֶשֶק בְּיָדֶיהָ אֶל הָרֹבַע

סִיעָה שֶל חַיָּלִים אַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים שֶאָצוּ מִמַחֲנֵה צְבָא אַנְגְּלִיָּה בָּעִיר

דְּחוּפִים וְתַקִּיפִים לַהֲגָנַת הַמֻּתְקָפִים וּכְשֶפָּרְצוּ בְּנִשְקֵיהֶם הָרְחוֹבָה

הֵבִינוּ הַפּוֹרְעִים כִּי הַדְּבָרִים הַמִּתְאָרְעִים קִבְּלוּ מִפְנֶה מַכְרִיעַ וּמָהִיר.

וְאָז, לַאֲסוֹנָם שֶל הַזְּקוּקִים לְמָגִנָּם, רֻתְּקוּ אוֹתָם הַחַיָּלִים לְפֶתַע

בְּצַו מְפַקְּדֵיהֶם הַבְּרִיטִיִּים לִבְסִיסֵיהֶם בְּצַעַד שֶחָשַׂף גְּלוּיוֹת לַכֹּל

אֶת חֵלֶק הָאֲרִי בְּפַרְצוּפָהּ הַמּוּסָרִי שֶל הָאִימְפֶּרְיָה שֶתָּמְכָה בְּלִי רֶתַע

בִּזְדוֹן חַיּוֹת-אָדָם בִּמְקוֹם בְּאֵלֶּה שֶהַדָּם שָתַת מֵהֶם וְזָעֲקוּ בְּקוֹל.

אַךְ כָּל זֶה לֹא עָצַר אֶת הַפּוֹרְצִים מִן הַמֵּצַר – וְהָאַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים הַלָּלוּ

חָמְקוּ מִן הָרִתּוּק אֲשֶר נוֹעַד לִגְזֹר שִתּוּק עַל כָּל נִסְיוֹן עֶזְרָה וְהַצָּלָה

שֶל בְּנֵי עַמָּם בְּלוּב שֶרוֹדְפֵיהֶם הִוּוּ שִלּוּב שֶל מֻסְלְמִים שֶפִּשְעֵיהֶם הוּקַלוּ

וַעֲצִימַת עֵינָם שֶל הָאַנְגְּלִים שֶשִּלְטוֹנָם לֹא רַק שֶלֹּא מָנַע שוּם נְבָלָה

כִּי אִם יָדוֹ נָתַן בְּצִינִיּוּת שֶל בְּנֵי-שָׂטָן לְמוֹת חַפִּים מֵחֵטְא וְכָךְ בְּיַחַד

רָאוּי כִּי יִזָּכְרוּ מוֹשְלֵי בְּרִיטַנְיָה שֶמָּכְרוּ אֶת נִשְמָתָם (אִם נְשָמָה כָּזֹאת

הָיְתָה לָהֶם בִּכְלָל) עִם טוֹבְחֵיהֶם שֶל כָּל עוֹלָל וְאֵם וָאָב שֶל קְהִלָּה נִרְצַחַת

כְּשֶהַשִּפְלוּת הַבְּרִיטִית שָם בְּפַארְסָה הִיפּוֹקְרִיטִית טוֹרַחַת כָּל דִּין-צֶדֶק לְבַזּוֹת.

שֶל סוֹלִידָרִיּוּת עִם בְּנֵי עַמָּם, בָּרֶגַע

שֶבּוֹ בִּשְעַת מִבְחָן כָּזֶה אוֹמֵר הַלֵּב שֶבֶּחָזֶה כִּי מוּל צִמְאוֹן-הַדָּם שֶל חֶבֶר בְּנֵי-עַוְלָה

כָּל יִשְׂרָאֵל, גַּם בְּלִי חוֹזֶה, כְּבָר עֲרֵבִים כָּאן זֶה בָּזֶה בְּהִנָּטַח עַל אֲחֵיהֶם אָסוֹן אוֹ פֶּגַע,

זִיְּפוּ אוֹתָם הַחַיָּלִים טָפְסֵי-חֻפְשָה בְּאֵין מַכְלִים וּמֵאַחַר שֶמֵּעַתָּה שוּב לֹא כָּבְלָה

יִרְאַת-הַחֹק אֶת יְדֵיהֶם פָּלְשוּ לְמַעַן אֲחֵיהֶם אֶל תַּחֲנַת-הַמִּשְטָרָה וּבָהּ הִתְרִיעוּ

עַל הֵעָדֵר הִתְעָרְבוּתָם שֶל הַשּוֹטְרִים בִּשְחִיטָתָם שֶל אֶזְרָחִים חַפִּים מִפֶּשַע לְאוֹר יוֹם

וּבִתְגוּבָה עַל כָּךְ אָסְרָה הַמִּשְטָרָה שֶלֹּא חָסְרָה רִשְעוּת בּוֹטָה אַף הִיא שְלוֹשָה מֵהֶם, כִּי מִיהוּ

אוֹתוֹ חָצוּף בֶּן דַּת-מֹשֶה שֶמּוּל הַבְּרִיטִים לֹא יַחְשֶה בְּשֶל שִוְיוֹן-נַפְשָם לַטֶּבַח הָאָיֹם?

אַךְ אָז פָּרְצוּ עֲמִיתֵיהֶם (אַרְצִישְׂרָאֵלִיִּים אַף הֵם) מַחְסָן שֶל נֶשֶק וּמַחְסַן מָזוֹן וְחָשוּ

אֶל שוּק 'אֶל-גַּ'מְעָה' שֶבָּעִיר וְכָךְ, בְּשֶטֶף-אֵש מָהִיר, נָקְמוּ בְּעֵדֶר-הַפּוֹרְעִים אֶת נִקְמָתָם

שֶל ל"ג הֲרוּגִים בַּשּוּק הַהוּא, וְדוֹאֲגִים, חִלְּקוּ מָזוֹן לַנִּפְגָּעִים אֲשֶר נִטָּשוּ

כָּל אִיש וָאִיש וּמַר סִבְלָם, בְּיַתְמוּתָם אוֹ בִּשְכוֹלָם, וּמִי שֶתָּמָה עֱנוּתָם רַק בְּמוֹתָם.

מַהוּ כּוֹחָן שֶל הַמִּלִּים אִם מוּל גְּוִיּוֹת הַחֲלָלִים קוֹפֵא דָּמוֹ שֶל הַצּוֹפֶה בָּהֶן לְקֶרַח

וּבֵין פְּגָרִים קְצוּרִים לָמוּת גּוֹבֵר קוֹלָהּ שֶל הָאִלְּמוּת עַל גִּמְגּוּמָיו שֶל הַמַּבָּע הָאֱנוֹשִי?

מָה מְסֻגֶּלֶת הַשִּירָה בְּכָל שְׂפָתָהּ הָעֲשִירָה לוֹמַר עַל יֶלֶד הַטָּבוּחַ כְּמִין שֶׂה רַךְ

אוֹ עַל אִשָּה שֶעֻבָּרָהּ נִשְחַט בְּעוֹד אִמּוֹ הָרָה וּכְשֶדֻּקְרָה שִלְּחָהּ הַמָּוֶת לַחָפְשִי?

מָה שוֹאֲגִים קִירוֹת חֲלַל אוֹתוֹ בֵּית-כְּנֶסֶת מְחֻלָּל שֶפָּרָכְתּוֹ שְׂרוּפָה וְתוֹרָתוֹ מֻכְתֶּמֶת

בְּדַם גְּבָרִים שֶנֶּחְלְצוּ בְּטֶרֶם רָאשֵיהֶם נֻפְּצוּ עַל נַסּוֹתָם בְּכָל נַפְשָם וּמְאֹדָם

רַק לְהַצִּיל אֶת הַקְּדוּשָה מִטֻּמְאָתוֹ שֶל הָרָשָע וּמֵחֶשְכַת מַשְׂטֵמָתוֹ הַמִּטַּמְטֶמֶת

כְּשֶהָאֲוִיר כֻּלּוֹ רָעוּד מִנַּהַם 'אֶדְבַּח אֶל יָאהוּד!' שֶל מִפְלָצוֹת הַמִּתְחַזּוֹת לִבְנֵי-אָדָם?

הֵן שוּם תֵּאוּר אֵינוֹ תוֹאֵם אֶת הֵרָצְחָם שֶל אָב וָאֵם אוֹ סָב וָטַף שֶנִּטְבְּחוּ עַל לֹא כָּל אָוֶן

אַךְ הַזְּוָעָה הַזֹּאת חָזְרָה מִקֵּץ זְמַן-מָה וְלֹא עָזְרָה עוֹד שוּם תְּפִלָּה גַם בְּתָשָ"ח וּבְתַשְכָּ"ז

בָּהֶן תָּרְמוּ נִצְחוֹנוֹתָיו שֶל עַם מָגֵן עַל גְּבוּלוֹתָיו בְּיִשְׂרָאֵל לְלִבּוּיָהּ שֶל שִׂנְאַת-מָוֶת

בֵּין כָּל שׂוֹנְאֵי צִיּוֹן בְּלוּב שֶלְּמַרְאֵה אוֹתוֹ לִבְלוּב שֶל מְדִינַת הַיְּהוּדִים אַרְסָם הֻקַּז

כְּרַעֲלָם שֶל צִפְעוֹנִים אֶל תּוֹךְ נִשְמוֹת הַהֲמוֹנִים שֶנִּטְפְּלוּ לְטֶרֶף קַל כְּפִי שֶסָּבְרוּ שָם

וְנָהֲרוּ, נַחְשוֹל מֵרִיעַ, לִשְכוּנַת 'בַּאבּ אֶל-חוּרִיָּה' בְּאַלּוֹת וְגַרְזִנִּים וּפִגְיוֹנוֹת

אַךְ הֻפְתְּעוּ מִשֶּעָנָה לָהֶם אִרְגּוּן הַהֲגָנָה בִּטְרִיפּוֹלִי בְּמַטְּחֵי-תֹּפֶת שֶגָּבְרוּ שָם

וְחִיש פָּנוּ לְהִתְקַהֵל בִּשְאַר מוֹשְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּלִי לְהוֹתִיר בֵּית-אָב אֶחָד בְּלִי קָרְבָּנוֹת.

אוּלָם הַפַּעַם בְּנִגּוּד לִשְנַת תָּשָ"ה שֶבָּהּ אִגּוּד חוֹרְשֵי הָרַע כָּלַל אֶת הַשִּלְטוֹן הַבְּרִיטִי

וְאֶת פְּרָאָיו הַחֲמוּמִים שֶל אֲסַפְסוּף הַמֻּסְלְמִים נָקְטָה בְּרִיטַנְיָה יָד קָשָה מוּל הַפּוֹרְעִים

מָה שֶלְּגַמְרֵי לֹא מָנַע אֶת הִשָּנוּת אוֹתָהּ תְמוּנָה גַם בְּתַשְכָּ"ז בִּפְרֹץ אוֹתוֹ אֵרוּעַ קְרִיטִי

שֶבּוֹ הַכֹּתֶל וְעִמּוֹ גַם הַר-הַבַּיִת וּתְחוּמוֹ נִתְהַדְהֲדוּ מִקּוֹל צְלִילֵי שוֹפָר תּוֹרְעִים

שֶל הָרַב גֹּרֶן מִלְּפָנִים וַחֲטִיבַת הַצַּנְחָנִים מִכָּל צְדָדָיו – שֶכֵּן בְּלוּב מִיָּד הִצִּיתָה

כְּהִתְלַקֵּחַ אֵש מֵאוּד שְמוּעַת נִצְחוֹן צְבָא הַיָּאהוּד אֶת תִּסְכּוּלָם שֶל הַשֵּדִים הַבּוֹחֲשִים

בְּקַלַּחְתָּם שֶל הַחֵמָה וְרַעֲלֵי הַמַּשְׂטֵמָה בְּנִצּוּחוֹ שֶל הַשָּׂטָן עַד שֶהֵסִיתָה

אוֹתָהּ שְמוּעָה נַחְשוֹל נוֹסָף שֶלֹּא הִסֵּס לַחְצוֹת אֶת סַף הַגְּבוּל הַדַּק שֶבֵּין חַיּוֹת לַאֲנָשִים.

וְכָךְ, בֵּין רֶצַח וּבֵין שֹד, יָצְאוּ מִבַּיִת בְּלִי לַחְשֹד, בְּעִקְבוֹתָיו שֶל קְצִין צְבָא לוּב שְתֵּי מִשְפָּחוֹת

וְהַקָּצִין, בַּאֲמַתְלָה שֶבָּא כִּשְלִיחַ-הֲצָלָה לְפַנּוֹתָן לִמְקוֹם-מִקְלָט פָּנָיו הֵאִיר

וְאַף הִבְטִיחַ הֲגָנָה מִכָּל אִיּוּם וְסַכָּנָה בְּהוֹבִילוֹ אוֹתָן הַחוּצָה, בַּטּוּחוֹת,

וְשָם גָּזַר אֶת גְּזַר מוֹתָם שֶל כָּל שְלוֹשָה עָשָׂר אוֹתָם שֶרֶגַע קֹדֶם שְבִיב-אֵמוּן בָּהֶם הֵעִיר.

וְאָז, לִבְסוֹף, בְּדָם וָאֵש שֶל גַּל פּוֹגְרוֹמִים מִתְגָּעֵש, יָצְאוּ בְּיוּנִי שְנַת תַּשְכָּ"ז מֵעָרֵיהֶם

וּכְפָרֵיהֶם בְּלֵב נָחוּש, שְדוּדִים בְּנֶפֶש וּבִרְכוּש, יְהוּדֵי לוּב בְּזִקְנֵיהֶם וּנְעָרֵיהֶם

לִגְבוּל אִיטַלְיָה בָּהּ הִכְּתָה אֶת שֳרָשֶיהָ מַחְצִיתָהּ שֶל יַהֲדוּת תּוֹסֶסֶת זוֹ בְּעוֹד יִתְרָהּ

מָאַס בַּסֵּבֶל וּבַתְּלוּת שֶל עַם רְדוּף פִּגְעֵי גָּלוּת וְנִשְמָתוֹ עַל חוֹף מוֹלֶדֶת לֹא וִתְּרָה

כִּי אֶת רוּחָהּ אִיש לֹא הִצְמִית וּכְבָר בַּהֲגָנָה עַצְמִית חֻשַּל כֹּחָהּ מוּל בִּרְיוֹנָיו שֶל הַגִּ'יהָאד

שֶלֹּא קָלְטוּ אֶלָּא אֶת שְׂפַת הֲדִיפָתָהּ שֶל הַתְקָפַת חַיּוֹת-אָדָם בִּמְטַר-הָאֵש שֶלָּהּ נוֹעַד

וּמֵאוֹתוֹ אַף-עַל-פִּי-כֵן גַּם נִסְתַּבֵּר כִּי יִתָּכֵן לִחְיוֹת אַחֶרֶת, בִּזְקִיפוּת-קוֹמָה תְמִידִית

וְלֹא כִּרְעֹד מִעוּט נִרְדָּף עַל תֶּקֶן שֶל עָלֶה נִדָּף – כִּי אִם לָבֶטַח, וּבְאֶרֶץ יְהוּדִית.

וּכְשֶבִּמְעַט צְרוֹרוֹתֵיהֶם הֵם עַל אַדְמַת אֲבוֹתֵיהֶם רַגְלָם הִצִּיגוּ בַּחֲשָש וּבְתִקְוָה

הֵבִינָה שְאֵרִית פְּלֵטָה דְּווּיָה זוֹ כִּי חֶבְלֵי קְלִיטָה שֶל שְלַל תְּפוּצוֹת שֶאֶל אַגָּן אֶחָד נִקְוָה

שִטְפָּן מִקְּצוֹת תֵּבֵל לְכָאן הֵם לֹא רַק עֹל, הֵם גַּם מִבְחָן – וְהִיא עָמְדָה בּוֹ בְּכָבוֹד וּבִגְבוּרָה

אִם בְּסַגְרִיר אוֹ בְּשָרָב, אִם בִּשְׂדוֹת פַאלְחָה אוֹ שְׂדוֹת קְרָב, אִם בְּחֶדְוַת לֵדָה אוֹ בְּתוּגַת קְבוּרָה.

וְהִיא עָבְרָה כִּשְאַר תְּפוּצוֹת – עַזּוֹת, זְקוּפוֹת וְאַמִיצוֹת – אֶת כָּל טְבִילוֹת הַדָּם, הַיֶּזַע וְהָאֵש

וְאַף כִּי לֶעָתִיד חָתְרָה לֹא שָכְחָה אֶת עֲבָרָהּ וְהִתְאַמְּצָה לְהַנְחִילוֹ לְדוֹר יוֹרֵש

לַמְרוֹת נִזְקֵי הִתְעָרְבוּתָן שֶל פְּרוֹבוֹקַצְיוֹת הַשָּׂטָן שֶבְּעַצְמוֹ הוֹדָה שָם בְּחִיּוּךְ רָחָב

שֶהוּא רוֹצֵחַ וְשוֹחֵט אַךְ גַּם מַשְכִּיחַ אֶת הַחֵטְא כְּמַכְחִישֵי שוֹאָה רַבִּים שֶהֵם שְלִיחָיו.

וּמֵאַחַר שֶאֵין פִּנָּה שֶאֵין חָשִים בָּהּ, בַּמְּדִינָה, בִּתְרוּמָתָם שֶל בְּנֵי גּוֹלָה כֹּה עַתִּיקָה

שֶעֲדָתָם, עַד דּוֹר שְלִישִי, חֶלְקָהּ מֻרְגָּש וּמוּחָשִי בְּכָל שִכְבָה בָּהּ, צְעִירָה אוֹ וָתִיקָה,

וְהִיא בְּרוּכָה בָּעֲשִׂיָּה: צָבָא, מִסְחָר, תַּעֲשִׂיָּה וְחַקְלָאוּת וָשִיר וְאָמְנֻיוֹת מָסָךְ –

הִגִּיעָה עֵת כִּי יְתֻקַּן גַּם אוֹתוֹ עָוֶל שֶעַד כָּאן עַל פֶּרֶק 'עִיר הַהֲרֵגָה' שֶלָּהּ פָּסַח

וְשֶיַּלְדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל יֵדְעוּ אֶת הַכָּתוּב לְעֵיל וְיִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ לֶקַח תּוֹךְ שִלּוּב

זֵכֶר הַטֶּבַח הַנּוֹרָא וְתִפְאַרְתָּהּ שֶל הַגְּבוּרָה שֶחוֹלְלוּ אֶת סִפּוּרוֹ שֶל מַשָּׂא לוּב.

פרופ' יוסי גמזו, סופר, משורר ומרצה לספרות, פּירסם עד כה למעלה מ-30 ספרים וזכה ב-12 פרסים ספרותיים בארץ ובחו"ל. רבים משירי-הזֶמֶר שלו מושמעים זה שנים ברדיו ובטלוויזיה ("סתם יום של חול", "השעות הקטנות של הלילה", "אילו כל האוהבים", "איפה הן הבחורות ההן?", "זוהי יפו", "סימן שאתה צעיר!", "מהו עושה לה?", "שני שקי-שינה", "השיריון עשה היסטוריה", "הכותל" ועוד). הוא לימד באוניברסיטאות אוהיו וטקסס בארה"ב, באוניברסיטת סידני באוסטרליה, באוניברסיטת ויטוואטרסרנד בדרום אפריקה, במכללת אילת וכיום – במכללת "אוהלו" בקצרין, רמת הגולן. שירו האקטואלי השבועי משוּדר בכל ערב שבת ברשת ב' של "קול ישראל" בתוכנית "שישי אישי" של משה טימור, והוא מוּזמן רבות לערבים המוקדשים ליצירתו הספרותית כמו גם לתרומתו לַזֶּמֶר הישׂראלי הקל.

ערב חגיגי בבית ביאליק לכבוד בכיר סופרי ישראל

לציון תשעים שנה להולדתו ולרגל צאת ספרו החדש

עבור דור ששת הימים רבין גילם את הניצחון במלחמה ואת השמירה על הביטחון. במקום זה, משפחתו מנסה להנציח דווקא את אוסלו

שלשום, 30 באוקטובר, בעצרת בכיכר רבין בתל-אביב, הסתיים לו "פסטיבל האבל" על הירצחו של ראש ממשלה בישראל, יצחק רבין. למה אני אומר "פסטיבל"? כי הכלל המקובל הוא שאירוע זיכרון של אבל הוא בן יום אחד הקבוע בלוח (יהא זה עברי או לועזי ), ושאינו נע ונד. פסטיבל לעומתו הוא אירוע הנמשך תקופה מסוימת, וכך היה עם ההזכרה לרבין. למה זה כך? ולמה דווקא האירוע האחרון היה במועד של 30 אוקטובר? איזה מין תאריך זה? לאלוהים פתרונות ולכל אלו העוסקים במלאכת הזיכרון. מה שברור הוא שזה גורם לזילות אירוע ההזכרה.

אולם, השאלה הגדולה, שלא נשאלה באוקיאנוס המלל במהלך "הפסטיבל", היא זאת: זיכרו של רבין מונצח בכל אתר ואתר במדינת ישראל: בתמונות גדולות באולמים, ברחובות, כיכרות, כבישים, מבנים, בתי חולים, מוסדות ציבור שונים, דרכים ראשיות – בהיקף חסר תקדים בהשוואה לכל מדינה מערבית דמוקראטית בה נרצח ראש מדינה; בבתי ספר מלמדים עליו וקיים מכון מורשת ענק לצורך הנצחת שמו ודרכו.

ובו בזמן, שמענו לאורך השבועיים האחרונים נהי וקינה כי זיכרו נשכח; כי קמו דורות שלא יודעים מי הוא; שמורשתו נשכחת; שיש לעשות הכול על מנת לשמר דמותו ומפעלי חייו, וישנם כאלו שנשבעים בנקיטת חפץ כי יקדישו חייהם למען הנצחת זכרו של רבין. והשאלה היא: מה פשר הסתירה הגדולה בין שתי התופעות הללו?

לדעתי ישנן לכך שתי תשובות. התשובה הראשונה היא טכנית במהותה והיא אומרת כך: כל סממני ההזכרה "נכפו" מלמעלה, התבצעו על-ידי הרשויות השונות, בין אם הציבור חש הזדהות או לא. וזה נעשה בהפרזה כזו, שהציבור נהיה אדיש לה. עבורו השם רבין הפך למעשה לעוד שם רחוב, למשל, שאין מהרהרים מה עומד מאחריו.

התשובה השנייה היא עמוקה יותר. היא מעלה את השאלה: מה היקנה לרבין את מעמדו המיוחד בציבור הישראלי בדורות הקודמים? מה הפך את רבין למה שהוא, עוד לפני הרצח (כי הרצח עומד לדיראון בפני עצמו )? מדוע רובו של העם אהב אותו?

התשובה שלי היא: מלחמת ששת הימים! רבין היה המצביא של המלחמה הזאת; המלחמה הצודקת ביותר שעם ישראל ניהל יחד עם מלחמת השחרור; אלמלא מלחמת ששת הימים רבין היה, לדעתי, הולך בדרך השיכחה של הרבה רמטכ"לים. עבור דור ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, והבנים של דור זה, רבין גילם את הניצחון, ולא בכדי הוא היה מאז "מר ביטחון"; המילה ביטחון לאומי היתה עבור רבים זהה לשם רבין. מרבית העם היה מוכן לסלוח לרבין על מעידותיו בשל אהבתם לרבין של מלחמת ששת הימים!

אך ראו מה קרה: דווקא את רבין הזה, שאהבנו, לקחו והשכיחו, ובמקום הדבר המאחד הזה של "הביטחון הלאומי" שמו במוקד הנצחתו ומורשתו את הסוגיה הפוליטית המפלגת של השטחים, והסכמי אוסלו. בכך זיכרו הפך טרף לקבוצות השוליים מימין ומשמאל. ראו מה חוזר ומתרחש מדי שנה בשנה במין בולמוס קנאי: משפחתו של רבין, אלו שעבדו בסביבתו וחוגים בשמאל, חוזרים ומנסים להנציח את רבין של אוסלו, של השלום, ומולם קנאי הימין מנסים לקעקע את דמותו זאת של רבין. אז מה הפלא שהדור הנוכחי מואס ב"פוליטיקה" הזאת, וכאילו אומר: עזבו אותי מזה! ואילו רבים מאלו שאהבו את רבין ואת הערכים שגילם בששת הימים, ובמרכזם מדינה יהודית ודמוקראטית, ניצבים מהצד ומרגישים עצמם מחוץ לכל העניין.

אהוד: אתה צודק במאה אחוז. זיכרו של רבין בעצרת השנתית בכיכר נפל בידי אינטרסנטים פוליטיים, ציניקנים וקיצוניים מן ה"שמאל" – העושים הון תקשורתי מה"שלום", מסילוף דמותו ההיסטורית של רבין ומהטלת רפש על ממשלות ישראל מאז הירצחו. רבין היה סולד מהם.

מסדרון ארוך וצר, זה מה שנותר מהמרפסת הגדולה והיפה בביתה של סבתא. המרפסת בעיבורה של חצר גדולה בה נטועים עצי פרי מכל המינים, ועציצי קקטוס מקשטים את שוליה.

דודי בונים – "Uncle Ben" – מארה"ב, איתר אותנו ברוסיה, בעזרת הצלב האדום, בכפר קטן במחוז אסטרחן. (מאז ועד היום לא פסק הקשר, אני ובתו היחידה בת גילי חברות טובות).

דודי כתב לאבא שמחכה לנו "בית" בבית של סבתא בארץ ישראל. בבית הגדול היו שלושה חדרים, שבשניים מהם גרו משפחות בנות ארבע נפשות כל אחת.

סבתא היתה חייבת לוותר על המרפסת למורת רוחה. המרפסת שהפכה תוך מיספר חודשים לחדר עבורנו, בנה, כלתה ונכדתה שעלו לארץ לאחר כשש שנות נדודים ברחבי רוסיה, ושנתיים במחנה עקורים בגרמניה.

במסדרון הצר, שבקצהו נבנתה מרפסת קטנה, ישבה סבתא על כיסא-נוח "של פעם" והיתה מביטה בשמש השוקעת וממלמלת מילות תפילה שמהן לא הבנתי דבר מלבד שתי מילים שנחרטו בזיכרוני: "שוסחה קיוויסי."

שבועיים לאחר שהגענו ארצה באונייה "פן יורק" ושוכנו בבית עולים בבנימינה או פרדס חנה (לא זכור לי בדיוק) נסענו אבא ואני לבקר את סבתא בקריית חיים. בית יפה, מוקף עצי נוי ועצי פרי לרוב – קידם את פנינו, לא ידעתי שיש בתים כאלה ולא היכרתי עצי פרי.

אינני זוכרת את המפגש. לא זוכרת אם חיבקה אותי או אני אותה. סבתא היתה כבדת שמיעה, והקשר עימה היה בהתכתבות.

סבתא ילדה חמישה ילדים בביאליסטוק, פולין. את בונים, שעזב לאמריקה בתחילת המאה ה-20 ושם בנה את ביתו. את לאה, בוגרת סמינר מורות בווילנה, שנישאה, ילדה שני ילדים, הספיקה ללמד עברית ילדים בדויד-הורודוק, ונספתה עם משפחתה בשואה. את נחמה, שעלתה לארץ ישראל ב-1932, בנתה בית והביאה את הוריה לארץ. גם היא בוגרת סמינר בווילנה. נחמה היתה אחת המורות הראשונות בקריית חיים, והיא נפטרה בגיל צעיר. את עלי, מוסיקאי מוכשר שנעלם במהלך המלחמה, ואותר עיוור וערירי ברוסיה, לאחר המלחמה. היא ילדה גם את צעיר בניה, ברוך – אבי, שלא הספיק לרכוש השכלה, התגייס לצבא הפולני בגיל צעיר, ולאחר שחרורו פגש את אימי בווארשה.

סבתא גדולת המימדים, כהת העור (הורישה גם לאבא את השיער השחור והעור הכהה) והמבט העצוב – לימדה אותי לכתוב ולקרוא אידיש, והיתה חולקת עימי את עיתון ה"פורוורטס" שבנה באמריקה היה שולח לה.

סבתא התפללה לאלוהים כל ערב, עצובה ולפעמים בוכה, שניים מילדיה המשכילים והמוצלחים נספו בשואה, השלישי מקום הימצאו לא ידוע. רק צעיר בניה, ה"פרחח", הערים על רודפיו והצליח לשרוד ולהציל את משפחתו.

המילים הלא מובנות שלה קיבלו פירוש רק כשבגרתי. "לישועתך קיוויתי" התפללה סבתי, ו"הוא הושיע".

שלוש שנים לאחר בואנו ארצה נפטרה סבתי ביסורים גדולים, כשאימי סועדת אותה, בביתנו. חודש מאוחר יותר נולד אחי הצעיר.

כיוון ש"שירת הניבלונגים" איננה נכללת ב"ספרות החובה" של המשכיל הישראלי, וכיוון שהדיון על דמות האישה באפוס זה עלול להיות בלתי מובן בלי הכרת הרקע שלו – אביא כאן בקצרה פרטים על השירה הזאת:

את "שירת הניבלונגים" כתב משורר עלום שם בן המאה ה-12 בגרמנית של ימי הביניים. השירה עברה מספר שינויים במשך הדורות, ותורגמה לגרמנית מודרנית על ידי קרל זימרוק במאה ה-18. לצורך כתיבת הרשימה הזו השתמשתי בתרגום החופשי לעברית של יוסף האובן (נבו), שראה אור ב-1996 בהוצאת ירון גולן. לאירועים, המוזכרים באפוס הזה, יש שורשים במאה החמישית – אחד הגיבורים, לדוגמה, הוא אטצל מלך ההונים, שהוא מזוהה עם אטילה אשר הגיע עם צבאו באמצע המאה החמישית עד בורגונדיה שבמערב גרמניה.

הניבלונגים, על פי האגדה, הם עם מופלא של ענקים וגמדים, "ילידי ערפל", שמושבם, כנראה, בנורבגיה. הם היו בעלי אוצר כביר, אך זיגפריד, יורש העצר של ארץ השפלה (הולנד), מנצח אותם, הורג דרקון אימתני ומנכס לעצמו את האוצר. זיגפריד טובל בדמו של הדרקון, ונעשה חסין מפני פגיעת חרב, להוציא פיסה קטנה של עור בין שכמותיו, שם הפריע עלה קטן את חדירת הדם (זה מזכיר את סיפורו של אכילס, שמכל גופו – רק עקבו לא הוטבל בנהר המוות המחסן מפני חיצים וחרבות). הוא מנכס לעצמו גם חרב פלאית בשם בלמונג, וכן גלימה ההופכת אותו לרואה ואינו נראה. מצויד באביזרים מופלאים אלה, הוא מתכוון להילחם במלך בורגונדיה ולרשת את ארצו, אך במקום זה, הוא מתאהב באחותו של גונתר, מלך בורגונדיה, הלא היא קרימהילדה, והיא עצמה מתאהבת בו נואשות. ההתאהבות של קרימהילדה בזיגפריד מזכירה את התאהבותה של אריאדנה בתזאוס. זיגפריד הופך להיות חבר בלב ובנפש לגונתר, ויוצא מטעמו להילחם באויביו הסכסונים והדנים, והוא זוכה משום כך לנשיקה מפיה של קרימהילדה. זיגפריד נרתם למשימה המסוכנת להשיא את גונתר לבחירת ליבו האלוהית – ברונהילדה, מלכת איסלנד. הסכנה נובעת מכך שברונהילדה היא שליחתו של האל אודין, ויש לה כוחות פלאיים – כל מחזר המבקש את ידה, עליו לעבור מבחנים קרביים, ואם היא מנצחת אותם – דבר שקורה תמיד – היא עורפת את ראשו. זיגפריד מעוניין לסייע לגונתר לזכות בידה של ברונהילדה, גם משום שבדרך זאת הוא יוכל להשיג את ידה של קרימהילדה, אחותו של גונתר. גונתר וזיגפריד מגיעים לאיסלנד, וזיגפריד מציג עצמו כוואסאל של גונתר, כדי שכל תשומת הלב של המלכה היפה והאכזרית תופנה אליו. בסיוע הגלימה הפלאית מצליח זיגפריד לנצח את ברונהילדה בתרגילי הקרבות, והניצחון מיוחס לגונתר. בעקבות כך מסכימה ברונהילדה להינשא לגונתר, ותכונותיה האלוהיות נושרות ממנה. אלא שבליל הכלולות חוזרת ברונהילדה לסורה, מכה את גונתר מכות נמרצות ותולה אותו על מסמר שבקיר. זיגפריד נרתם שוב לעזרתו של גונתר, מכניע את האישה הסוררת, ומאפשר לגונתר להגשים את נישואיו, לא לפני שהוא גונב מברונהילדה טבעת וחגורה שהעניקו לה את הכוחות לגבור על גונתר. את שני האביזרים האלה מעניק זיגפריד מתנה לקרימהילדה שהופכת להיות אישתו.

זיגפריד (אשר בינתיים ירש את סמכויות המלוכה מאביו עוד בחייו) וקרימהילדה מוזמנים לוורמס, בירת בורגונדיה, אלא ששם מתנהגת ברונהילדה באדנות, ודורשת מקרימהילה להתנהג כאשת ואסאל, ולא כמלכה שוות ערך. קרימהילדה כועסת ומכנה את ברונהילדה "פילגש", משום שלטענתה, זיגפריד בעל אותה ראשון, לפני גונתר, וכראייה היא מראה לה את הטבעת והחגורה. חמתה של ברונהילה בערה בה, ולא עזרו ההכחשות של זיגפריד ושל גונתר – ברונהילדה מחליטה לרצוח את זיגפריד, והמתנדב לעשות זאת הוא האגן – הוואסאל הגיבור של גונתר. בדיעבד, גם גונתר מסכים שזיגפריד יירצח. האגן, שכמו זיגפריד, נולד בקסאנטן שבארץ השפלה, יודע שלא ניתן להכניע את זיגפריד בשל גופו החסין מפני כלי זין. הוא מצליח לשכנע את קרימהילדה לספר לו היכן נקודת התורפה של זיגפריד, כאילו בכוונתו להגן עליו במקום זה בעת מסע ציד. קרימהילדה אף רוקמת צלב קטן בלבושו של זיגפריד בדיוק במקום הקטן בין השכמות המועד לפורענות. כשזיגפריד הצמא רוכן לשתות מים ממעיין, תוקע האגן חרב במקום המסומן, וגורם למותו של הגיבור המהולל. האבל על זיגפריד הוא נורא, וקרימהילדה מבינה שאחיה והאגן עשו קנוניה אחת להרוג את אישה, ובליבה היא מתכננת נקמה נוראה.

לימים מתאלמן מלך ההונים אטצל מאישתו האהובה הֶלקה, ומבקש לשאת את קרימהילדה האלמנה. היא מהססת, היות שהוא עובד אלילים, ואילו היא נוצרייה, אך לבסוף מסכימה, מתוך תקווה שבאמצעות הנישואין האלה תתאפשר הנקמה. זיגפריד הגיבור העניק לקרימהילדה את אוצר הניבלונגים, וזה עבר לבורגונדיה, שם היא התגוררה באלמנותה. כך הפכה בורגונדיה עצמה לארץ הניבלונגים. עתה היא מבקשת לקחת את האוצר עמה להונגריה, ארץ ההונים, אך האגן משליך את האוצר הענק בנהר, מעשה אשר הגביר את רצונה של קרימהילדה לנקום. היא מצליחה לשכנע את אטצל להזמין את הבורגונדים לחגיגה בחצר המלכות שלהם. לאחר לבטים רבים, יוצא גונתר עם שני אחיו, עם האגן ואחיו, וכן עם צבא של אלף אבירים ו-9000 עבדים לכיוון ממלכתו של אטצל. האגן מסתבך בדרך בקטטות ובקרבות, ונודע לו מפי נימפות הנהר, שחוץ מהכומר שהולך עימם – אף בורגונדי לא יחזור חי למולדתו. למרות שהאגן מקבל הוכחה לכך שהנבואה תתגשם – הוא ממשיך בדרכו, שממנה לא יחזור הוא, ולא יחזרו המלכים ועבדיהם. קרימהילדה מצליחה לשכנע את אחיו של אטצל לנקום את נקמתה, אחר כך את הצבא הדני והטירינגי – וכולם נהרגים על-ידי הבורגונדים הגיבורים. ההונים נוקמים והורגים את אלפי העבדים של הבורגונדים, כנקמה הורג האגן את בנם של קרימהילדה ואטצל, ואת מרבית הלוחמים ההונים. קרימהילדה מצווה להצית את האולם בו מצויים הלוחמים הבורגונדים, ואלה מכבים את האש ומרווים את צמאונם בדם החללים (!)

לאחר שרשרת קרבות עקובים מדם נותרים בחיים רק שני בורגונדים – גונתר המלך והוואסאל הגיבור שלו – האגן, אבל הם פצועים ותשושים, ודיטריך, ואסאל של אטצל, מצליח לכבול אותם ולהביאם בפני קרימהילדה. קרימהילדה מוכנה להשאיר את האגן בחיים אם יגלה היכן נמצא אוצר הניבלונגים. האגן איננו מוכן לגלות כל עוד מלך הבורגונדים חי. קרימהילדה מצווה לערוף את ראשו של גונתר המלך (אחיה!), ומראה אותו להאגן. האגן מתעקש לא לגלות את הסוד, והיא עורפת את ראשו בחרב הפלאים בלמונג של זיגפריד. הולברנד, אחד הוואסאלים של אטצל, איננו מוכן להסכין עם הרצח הנתעב כלפי אדם כלוא וכבול, והוא הורג את קרימהילדה. הלקח של משורר האפוס הזה: "כל תענוג סופו להנחיל מכאוב".

כמו במלחמת טרויה, גם כאן עילת החורבן היא אישה, אלא שבמיתוס היווני הלנה היא פאסיבית, ואילו כאן קרימהילדה היא המחוללת את האסונות משום שאיפתה לנקום את מות בעלה האהוב. ועתה אתרכז בקווים המאפיינים את האישה ומעמדה באפוס הביניימי הזה:

כל הנישואים באפוס זה הם מונוגאמיים, וזה כולל מלכים ונסיכים נוצרים ופאגאנים. כל הבעלים מגלים אהבה וכבוד לנשותיהם, ולעולם יפנו אליהן במילות החיבה – "רעייתי היקרה", "רעייתי האהובה". עלמים מנשקים את ידיהן של עלמות, ואלו יכולות לנשק גברים זרים מבלי לעורר תמיהות. גם זיגמונד (אביו של זיגפריד) וגם אטצל מציעים לקרימהילדה לכהן כמלכה בעלת סמכויות, ולא רק במעמד של אשת מלך, וקרימהילדה מנצלת את מעמדה זה – היא פוקדת על יחידות צבא, ומוציאה אנשים להורג. ברונהילדה היתה מלכה כל יכולה, ומלכים ונסיכים זרים רעדו מפניה. להוציא אמירה סקסיסטית על רכלנותה וקלות דעתה של האישה, הנאמרת כדי לפייס את הנעלבים מדבריה הבוטים של קרימהילדה – מורגש לאורך כל האפוס עד כמה המשורר העריך, כיבד והוקיר נשים בכלל, ונשים רמות מעלה בפרט.

התקופה עליה מספר האפוס היא בת המאה החמישית, כאשר ספק רב אם הנצרות הספיקה להשתרש באירופה הצפונית, אבל המשורר, בן המאה ה-12, והמעבדים המאוחרים יותר, מתארים עולם נוצרי אדוק: מתפללים ומקוננים בכנסייה, מטבילים לנצרות את בנו של אטילה הפאגאן, והניצול היחיד מבין אלפי הבורגונדים שיצאו לחגוג בארץ ההונים היה הכומר המלווה, למרות שהאגן הגיבור הרוצח עשה מאמצים להורגו בדרך. יחד עם זאת, את היחס המיוחד של משורר עלום שם זה אל הנשים הוא בוודאי לא שאב מהברית החדשה, ממנה מסתבר שעצם הקשר הגופני אל האישה מטמא, ורק המתנזר ממין זוכה לפדות מידי ישוע (ההתגלות י"ד 4-3). פאולוס מטיף להישאר פנויים ולהימנע ממין (איגרת ראשונה אל הקורינתים, ז' 9-1, 40-27), כי הרי לימד אותו ישוע שבמלכות השמיים (היעד של המאמין) אין בכלל חיי אישות (מתי כ"ב 30-29, מרקוס י"ב 24-2, לוקס ב' 34-3). ישוע מרשה לעצמו לדבר אל אימו בצורה בוטה, רק משום שהיא אישה (יוחנן ב' 4). קשה להניח שטקסטים אלה היו נר לרגליו של משורר "שירת הניבלונגים".

אני סבור שאת יחס הכבוד לאישה לא ספג המשורר שלנו גם מהמקרא, שם האישה נחשבת לא אחת לרכוש הבעל, כמו הבית, השדה, העבד, השור, הסוסים והזהב (שמות כ' 17, דברים י"ז 17-16, כ' 9-5, רות ד' 10-9). לא די שהמקרא מכיר בפוליגמיה – הוא אפילו מעגן אותה בחוק (דברים כ"א 15), וכל מי שמרבה לו נשים, אמהות ופילגשים – כאילו הרבה לו רכוש. למלכים היו הרמונות (לשלמה היו אלף נשים! – מלכים א' י"א 3-1), וליבם היה גס בהן עד אשר השתמשו בהן כמו ב"בקבוק חם" (ראו סיפור דוד הזקן ואבישג השונמית - מלכים א' א' 4-1). המשפט המסופוטמי הכיר בזכות האישה לעזוב את בעלה ולקחת עמה את נדונייתה (ח'מורבי, 143-142), ואילו המקרא מכיר רק בזכות הגבר לגרש את אישתו (דברים כ"ד 1). קנאת הגבר באישתו היא זכות המעוגנת בחוק, ובעקבות "זכות" זאת מועמדת האישה במבחן משפיל ומבהיל (במדבר ה' 22-13). ברור שלאישה אין זכות לקנא, הרי זכותו של הגבר לשאת כמה נשים שהוא יכול לקנות ולפרנס. אין סיכוי שהיגדים נוראים אלה היוו אבן שואבת לאפוס שלפנינו.

בתקופתו של המשורר האלמוני שחיבר את "שירת הניבלונגים" שלט האיסלם מזה מאות שנים בדרום אירופה, ולימים כבש את כל ספרד. לא נראה לי שגונב לאוזנו של משורר זה משהו מהתרבות האיסלמית בנוגע למעמד האישה. הקוראן קובע כדבר אלוהים שהגברים עליונים על הנשים (סורה ב' 228, ד' 38). הנשים חייבות להיות נכנעות לגברים, אחרת – מותר להם להכותן ולמנוע מהן את עונתן (סורה ד' 39-38).

ל"מצווה" להכות את האישה אין זכר במקרא ובברית החדשה, ולא רק זאת, אין בשני הספרים האלה אפילו רסיס של סיפור שממנו ניתן ללמוד שבעל רשאי להכות את אישתו, או שהיכה את אישתו מבלי להיות רשאי. הזכות להכות את האישה היא כולה "חידוש" בלעדי של הקוראן. בעדות הנדרשת בבית המשפט, האישה שוות ערך לחצי גבר (סורה ב' 282), והזכר יורש כפול מהנקבה (סורה ד' 12). את האישה קונים במוהר. השפחה, מאחר שהיא קנויה בלאו הכי – מותרת לאדון, וכן מותרים לאדון נישואי התעלסות, אם הוא משלם את המוהר (סורה ד' 28; ראו גם ה' 7, כ"ד 30 ואילך, ל"ג 49, ס' 10). לעומת זאת, לנביא (מוחמד) מותר לקחת אישה ללא מוהר – זהו חוק מיוחד לגביו בלבד, ולא לשאר המאמינים (ל"ג 51-50).

למאמין מותר לקחת עד ארבע נשים, ואסור לו לקחת פילגשים (ד' 3, ז' 7), אבל אין מגבלה זאת חלה על הנביא (ל"ג 52-50).

בגן העדן של הקוראן הנשים הן פרס ללוחמים שנהרגו על מזבח האיסלם. ללוחם מחכות בשמיים בתולות שאינן מזדקנות לנצח (סורה ל"ח 53-49, מ" 55-51, נ"ו 36-10, נ"ח 78-46).

אין צורך להכביר מילים שמשורר האפוס שלנו לא שעה אפילו לרסיס של מצווה אסלאמית בעניין מעמד האישה.

אם לא מהתנ"ך, לא מהברית החדשה ולא מהקוראן – מניין שאב את היחס השוויוני המוקיר והמכבד כלפי נשים?

סביר בעיניי שהשקפת עולמו של משורר זה התבססה בעיקר על המיתולוגיה היוונית-רומית, שמשכילים הכירו אותה בלשון המקור. כבר רמזתי לעיל על דמיון בין מקרהו של זיגפריד למקרהו של אכילס, ובין מקרה של קרימהילדה למקרים של אריאדנה ושל הלנה מטרויה, אבל ההשוואה צריכה להתמקד בעיקר בעיצוב דמויות הנשים: נשים אסרטיביות, החושפות את אהבתן ולוחמות בחירוף נפש להשיגה, נשים שבשעת משבר הופכות להיות אכזריות עד אימה, כמו קרימהילדה באפוס שלנו – נמצא למכביר במיתולוגיה היוונית, הלא הן אריאדנה שחשקה בתזאוס, פדרה שחשקה בהיפוליטוס, בנה החורג, מדיאה שחשקה ביאזון עד כי למענו היא רצחה את אחיה, ולימים כשהוא בוגד בה, ורוצה לשאת את קריאוזה בת קריאון מלך קורניתוס – היא נוקמת נקמה אכזרית שבשיאה – רצח שני ילדיה. וכן, צריך להזכיר גם את אנטיגונה המתעמתת עם קריאון מלך תבי, וכל הסימפטיה של המחבר (סופוקלס) מופנית אליה, וכל הבוז מופנה אליו, המציג את גבריותו כבסיס לצדקתו. זאת ועוד – מכל הכתבים העתיקים שהזכרתי – רק במיתולוגיה היוונית נענש גבר (יאזון) בצורה איומה משום שהעז לקחת לעצמו אישה שנייה.

למיתולוגיה היוונית-רומית היתה השפעה מכרעת על תרבות אירופה, ואפילו הדיכוי המבהיל של הכנסייה בימי הביניים לא הצליח לנטרל אותה. הדוגמה הבולטת ביותר בעניין הזה היא "הקומדיה האלוהית" של בן תקופתו של המשורר שלנו – הלא הוא דנטה אליגרי (1321-1265), שמאכלס את גן העדן הבדוי שלו בדמויות מהמיתולוגיה, קובע את וירגיליוס, המשורר הרומי הפאגאני, כמלווה שלו בעולם המתים, וקובע נחרצות שזאוס-יופיטר, ראש האלים במיתולוגיה היוונית ונואף בלתי נלאה – הוא בעיניו התגלמותו של ישוע – לא פחות!

אני משער כי ההשפעה הברוכה של המיתולוגיה היוונית-רומית היא אשר השפיעה על אירופה בכל הנוגע ליחסים בין המינים, ומשום כך הם המתקדמים ביותר בעולם בנדון, בוודאי יותר מהיהדות המסורתית המכסה את האישה מכף רגל ועד ראש, ממדרת אותה בבית הכנסת, רואה בה פסולה לעדות ומועידת לה תפקיד של "אשת חיל" העובדת מבוקר עד ערב כדי שבעלה יוכל ללמוד תורה. בוודאי יותר מהאיסלם, המלביש על האישה בורקה ורעלה, סוקל אותה על ניאוף, שוחט אותה על כבוד משפחה, ומועיד שבעים ושתיים בתולות לכל שאהיד שהצליח לרצוח "כופרים" ולזרוע חורבן והרס.

צָפִיתִי בִּצְדוּדִיתוֹ בְּגַן הַמְשׁוּקָמִים

עוֹדֶּנוּ בִּכְסוּת מַדֵּי בֵּית הַחוֹלִים מְמַלֵּא

מוּבָן – נוֹפֵל פָּלוּט. הָאָחִים כִּיסוּ אוֹתוֹ

עַל הַפָּנִים. סִילְקוּהוּ מִן הַגַּן דֶּרֶךְ שְׁבִיל

צְדָדִי לְאָחוֹר וְהַנְּגִינָה הֶרִימָה קוֹל אֵבֶל

וּנְעֲרֵי הַנָזִיר לוֹקְטִים זְרָדִים מִגְּדוֹת הַגַּנְגֵס

הַקָדוֹשׁ – הַטַּף וְהַנָשִׁים שָׁרִים בְּמַקְהֵלּוֹת

בְּרוֹמְמוּת רוּחַ אֶת הִמְנוֹן הַהִיצִי'קִידָּנָה

וּשְׁאָר הַסְרוּחִים מְעֲנְגִּים גוּפָם וְנִשְׁמָתָם

בְּגַן עֵדֶן תַּחְתוֹן זֶה כְּמוֹ הָיוּ מַלְכֵי הַשְּׁאוֹל

עַל קְרוֹבַת חֲבָרְתָּהּ שֶּׁל קְטוּעַת זֶרֶת מֵהַגַּדְּנָ"ע

מַזְכִּירַת עוֹרַך דִין נִּכְבַּד הָיִיתִי מַמְּתִּין לָּה

יוֹם יוֹם וּלְקָחְתִּיהַּ אֶל עֲלִיַּת גַּג הַמְקֵרָה שֶׁלִי

עַל מִטַּת בַּד שָׁכַבְנוּ מִלְּפָנִים וּמְאָחוֹר כִּיסִתִּיהַּ

הָיָה זֶה חֲלוֹם תַּעֲנוּגִים לָהּ וְלִי עַד אוֹר טַל הַשַּׁחַר

גם אני הייתי בסוף מאי 48' בשער הגולן עם גדוד 22. התארגנו בקיבוץ אפיקים לכיבוש שער הגולן, מסדה וצמח מידי הסורים, שתפסו מקומות אלה ימים מעטים קודם לכן, ועם ערב יצאנו ליעדינו. הזהירו אותנו מפני קרבות עם טנקים, נגדם היינו צריכים לעמוד בחפירות עם בקבוקי מולוטוב, וזאת כיוון שראינו טנקים סוריים מסוג רנו (קטנים מאוד) מסתובבים בשטח.

לא היתה כל התנגדות בכניסתנו ליעדים, למיטב זיכרוני אכן היה כבר בשער הגולן כוח קטן משלנו שאנחנו החלפנו אותו. באשמורת האחרונה של הלילה הראשון שלנו בשער הגולן שמרתי אנוכי בגזרה של הכיתה שלי, עליה פקד סיני צמחי ז"ל. הזהירו אותי שלפנות בוקר אמורה היתה להגיע משאית עם אספקה, אבל רעש המנוע עלול להיות גם של טנק סורי, לכן, כשאשמע את רעש המנוע אעיר את הכיתה, ליתר ביטחון. חשבתי שאם אעיר את חבריי כדי להתגונן מפני המשאית, אהיה עד סוף ימיי בספר הבדיחות של הגדוד, אי לזאת, כששמעתי לפנות בוקר את המנועים צעקתי "סיסמא" מתוך החפירה שהייתי בתוכה, אחרי שהעמדתי שלושה או ארבעה בקבוקי מולוטוב על שפתה. מובן שזו היתה המשאית, אחרת לא הייתי כותב היום דברים אלה. למיטב ידיעתי וזיכרוני זו היתה התקפת הנגד היחידה של הסורים אחרי נסיגתם מדגניה, ואני עצרתי אותה לבדי.

בָּרֶגַע שֶׁסּוֹגְרִים תַּ'גָּן
אִמָּא מוֹפִיעָה,
וְלְחוּגֵי הַעֲשָׁרָה
אוֹתִי הִיא מַסִּיעָה;

בְּיוֹם רִאשׁוֹן אֲנִי הוֹלֵךְ
לְחוּג כְּתִיבָה יְצִירָתִית,
בְּיוֹם שֵׁנִי – לְסַיִף
וְסִפְרוּת הַשְׁוָאָתִית;

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי יֵשׁ קוֹנְטְרַבַּס וְג'וּדוֹ וְצִלּוּם,
וְגֵיאוֹלוֹגְיָה, מוֹרְפוֹלוֹגְיָה, חוּג בִּשּׁוּל – וְזֶה עוֹד כְּלוּם,
בְּרְבִיעִי – יֵשׁ חוּג שַׁחְמָט וְגַם מִשְׁפָּט בֵּינְלְאֻמִּי,
בְּחֲמִישִׁי – יֵשׁ לִי סַדְנָה אֵיךְ לְשַׁפֵּר דִּמּוּי עַצְמִי;

בְּיוֹם שִׁשִּׁי כְּשֶׁהַגַּנֶּנֶת כְּבָר נוֹעֶלֶת אֶת הַגָּן,
לוֹקְחִים אוֹתִי הוֹרַי לְהִשְׁתַּתֵּף בְּקוּרְס נַדְלָ"ן,
וְבְּחֻפְשַׁת הַקַּיִץ הֵם שׁוֹלְחִים אוֹתִי לְחוּ"ל –
כִּי הָאַנְגְלִית שֶׁלִּי זְקוּקָה דָּחוּף לְסָאמֶר סְקוּל;

אֲבָל תִּרְאוּ שֶׁכְּשֶׁאֶגְדַּל וְאֶהֱיֶה אָדוֹן,
עִם בַּיִת בְּנֵה-בֵּיתְךָ וְאוֹרְגִינָאלִים בַּסָּלוֹן,
אֲנִי אֶלְבַּשׁ כָּל בֹּקֶר חֲלִיפָה וְעֲנִיבָה
אֶצְעַק לַגְּבֶרֶת: "סְוִויטִי, אֲנִי רָץ לְיְשִׁיבָה!"

וְאָז אֶסַּע לְגַן הַשַּׁ'שׁוּעִים הֲכִי גָּדוֹל –
וְעַד הַלַּיְלָה שָׁם אֵשֵׁב
בְּתוֹךְ אַרְגַּז הַחוֹל.

תמיד אני שמח לגלות סיפור טוב, לגנוב אותו, ללוש בו כבצק ולהכניסו לתנור המקלדת ולהגישו אפוי וטרי וחם כאילו הייתי אני אביו מולידו. אך לא זה המקרה שלפנינו. המקור עלום שם, השיוף, הלישה, האפייה – נעשו זה כבר מאות בשנים. המוצא לסיפור במסורת בני ערב והדברים הושמעו מתובלים בעשן מדורות ובריחות קפה מר. אם המעשה יישמע לכם עדכני וחדשני אין זאת אלא שחוכמה אוניברסלית אינה הולכת לאיבוד והיא תמיד חדשנית ומעודכנת ואין זה משנה מי היה אביה מולידה.

היה היה פעם ופעם לא היה – איש ירא שמיים וכל מעשיו ומחשבותיו רק בטוב. עליון העליונים גמל לו והוא הצליח בכל מעשה ידיו. חוכמה ודעת היו נר לרגליו, כל מעשיו צלחו, והאיש, שמח בחלקו, הקפיד לחלק את זמנו לעיתות תורה, מצוות ומעשים טובים. מצא אישה כלבבו, ובניו ובנותיו היו מקור לנחת רוח.

כך עברו חייו בשובה ונחת עד לאותו יום בו באופן בלתי צפוי נקרא למקום ממנו לא חזר אף אחד חי, וכל ימי חייו ארבעים וארבע שנים בלבד. משפקח את עיניו באותו בוקר לא ראו עיניו מאום והוא חש כיצד גופו צף לו בתוך האין.

כך עברו להם ימים והאיש הצף בתוך הכלום היה מרוצה ממצבו מאחר שלא נדרש למאום. לפתע חלפה מחשבה במוחו, שהיה רוצה לחוש שוב את מגע האדמה תחת רגליו. והנה חשות כפות רגליו את האדמה המוצקה. "לו יהי אור," חשב, "שאוכל להביט נכחי," ועיניו החלו רואות את סביבתו. "אם כך," חשב האיש, "מדוע שלא אהיה בגן מושקה ופורח שעצי פרי מניבים ומבשמים את אווירו בשלל ריחות."

ויהי כן. הולך האיש בגנו והנה מולו בריכה שמימיה משקפים את דמותו והוא עירום.

"לוּ בגדים היו לי, מלבושי משי וגלימות מרוקמות, ובאתי על סיפוקי."

משאך חלפה המחשבה במוחו, קם הדבר ונהיה. "אין זה נאה שבגדיי היפים יתלכלכו ואין מקום לי להניח ראשי לעת ערב, לו ארמון היה לי – "

והנה ארמון רב תפארת עומד מולו ושעריו מזמינים. תמה האיש בינו לבינו, "התהיה ארוחה כיד המלך ממתינה לי ומשרתים שיעמדו לשרתני ולמלא אחר רצוני, מנגנים שינעימו מנגינות ומזמורים לשעשע את נפשי?"

"לוּ היו לי בני שיח למלא את יומי בדברי חוכמה ומוסר הרי אני לא חסר מאום."

חכמים ומדענים, פילוסופים ואנשי מוסר ניצבו לפניו והוא גומע בשקיקה את תורתם. העיתים חולפות והאיש חש חוסר נחת במצבו. הימים הדומים אחד למשנהו החלו לשעמם אותו. ואז גילה האיש את המין. מדי יום ניצבו לפניו בנות המין היפה לכל סוגיהן. צעירות, בוגרות, בהירות, כהות, בנות עמים שונים ומשונים מכל קצוות תבל. כל אשר עלה במוחו התגשם מיד, ובכל זאת היה תמיד משהו חסר ועד מהרה היה האיש מואס במעשיו, והשיעמום כירסם בו בכל פה. היה לו הכול ולא היה לו מאום.

הרים האיש את פניו למרום וכך אמר: "אין לי חפץ יותר בגן-העדן שנפל בחלקי. אין טעם שלא טעמתי אין חוכמה שלא היכרתי, אין אישה שלא ידעתי – ובכל זאת איני מרוצה ואני משועמם. לו היתה מנת חלקי חסרה, עדיף לי להיות בגיהינום.

ואז יצתה בת-קול וענתה לאיש: "והיכן אתה חושב שאתה נמצא?"

מדוע חקלאים נערכים להשבית אספקת פירות וירקות לכל הארץ?

קשה להילחם במערכת. יותר קשה להילחם במסכת העלילות שמעלילים בתקשורת על החקלאים במשך שנים, והציבור מפנים אותן, ואיתו שרי ממשלה וחברי כנסת. ואפילו הפרקליטות.

ייתכן שסיפור אישי קטן יבהיר וימחיש לציבור קוראי "חדשות בן עזר" את מהות הבעייה עימה מתמודדים החקלאים. לפני עשור הגשנו – המשק הפרטי שלנו, באופן עצמאי בג"ץ בדרישה לגבי עובדים זרים. בהתאם לגודל המשק שלנו באותה שנה נקבע שנקבל 2 עובדים זרים קבועים ושמונה עשר עובדים זמניים. במשרד החקלאות, המדריכים החקלאיים, אנשי המקצוע, בשיתוף עם החקלאים, ריכזו את הנתונים המקצועיים וערכו חישובים מדוייקים לצרכים של כל ענף וענף בחקלאות, וזה היה המפתח לצורך הקצאת עובדים זרים לכל חקלאי וחקלאי. חלק מהחישוב כלל גם עבודה עצמית של החקלאי.

מיספר החקלאים היה גדול יותר באותה עת אבל גם כשמספר החקלאים פחת, שטחי הגידול – לא רק שלא פחתו אפילו גדלו ועימם כושר הייצור. כיום מדובר בערך בכ-5000 חקלאים פעילים המייצרים את כל התוצרת החקלאית הטרייה לישראל וליצוא. השנה, לפי נתוני התאחדות חקלאי ישראל, לדברי מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, אבשלום וילן – הייצור החקלאי צפוי להגיע בשנת 2010 לשיא של 26 מיליארד שקל, כך עולה מתחזית שפירסמה התאחדות חקלאי ישראל. (ראה באינטרנט "התאחדות חקלאי ישראל").

הבג"ץ התנהל בקצב מסוים שלא אכנס לפרטיו. בדיון האחרון, הפרקליטות, באמצעות הפרקליטה גנסין, טענה את טענותיה, שחלקן כללו אותם טיעונים הרווחים בציבור ובפרקליטות עד היום כלפי החקלאים והעסקת העובדים הזרים. בשלב מסוים השופט חשין שאל על סמך מה אנו דורשים למשקנו עובד נוסף קבוע, כאשר הוכחנו לו באמצעות המסמכים שבידינו, ושהיו למעשה גם בידי הפרקליטה גנסין וגם בידי השופטים – שהקביעה היא לא שלנו אלא של אנשי מקצוע, מדריכים לחקלאות במשרד החקלאות.

הוא פסק שקובעים אנשי המקצוע במשרד החקלאות ולא אנשי המינהלה במשרד החקלאות ובמשרדים אחרים. בפשרה שהושגה ביטלנו את העתירה, ופסק הדין היה שנקבל עובד זר נוסף קבוע לכל השנה לפי צרכי הענפים שאנו מתמחים בהם. באותה עת לפי הקביעה המקצועית של מדריכי משרד החקלאות, הצורך של כלל החקלאים בישראל היה כ-36,000 (שלושים ושישה אלף) פועלים זרים לחקלאות.

למעשה לא השתנה מאומה מאז ועד היום. הבעייה שלא מתחשבים בקביעה של אנשי המקצוע אלא באנשי המינהלה ובהסכמים שהם עורכים עם הפוליטיקאים ובצרכים שהם זרים לחקלאים ולחקלאות. זו למעשה פוליטיקה חקלאית במדינת ישראל ולא חקלאות נטו המהווה את הבסיס היצרני והחיוני למדינת ישראל. מסמך העקרונות שהממשלה אימצה מדבר על צמצום הדרגתי של מספר העובדים הזרים לחקלאות עד ל-18,000 עובדים בשנת 2015. (בשנת 2010 דובר על 26,000 עובדים זרים לחקלאות החל מינואר וגם זה לא מומש בזמן). מה יקרה לחקלאות ולחקלאים בישראל? גם מי שאינו חקלאי אלא מכיר בחשיבות החקלאות למדינת ישראל מוזמן להביע דעתו בתקשורת ולתמוך במאבק ההישרדות של החקלאים. בניגוד לענפים יצרניים אחרים בישראל, שהעבירו את קווי הייצור לארצות אחרות, חקלאות קשורה לאדמת המולדת. משמעות מיוחדת מקבל בימים אלה הציטוט הקבוע של אהוד בן עזר במכתב העיתי:

בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה, אני חוזר בהליכה מהירה לרמות-הצופים ומזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, זה השיר הכי אהוב עלי: "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי-רעב, אש הנקמות בלב ליחכה, לקראת אוייב היכון לקרב!" למדתי אותו מהמורה ציפה בבית-הספר ברמות-הצופים. אנחנו שרים אותו בכל מעמד חגיגי, אחרי התקווה ותחזקנה, וגם בתהלוכת הלפידים של חנוכה, מבית-הספר לבית-העם. כשמרגיזים אותי, השורות של האינטרנציונל מתאימות לי: "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכל!" לא חשוב מה שהיה. לא חשוב מה שעכשיו. חשובה רק טלי, וחשוב מה שיהיה, ואני עוד אראה לכולכם מי אני אורי בן-עמי! – למרות שאבא מסתכל עלי במבט מוזר כשהוא שומע אותי כל הזמן מזמזם את ההימנון הזה.

גוש אפל, מפחיד קצת, חולף על פניי בדהרה. זו הגברת לורט הצעירה, הרוכבת על הסוס אמוץ ואינה משגיחה בי. עכשיו, כשאני לבד, אני מוכרח לראות עוד פעם את טלי. השריפה במזרח שוככת, והולך ונעשה שוב חשוך. אבל בדרך-החול המוליכה לביתה של טלי אני מבחין מרחוק בשתי דמויות משתרכות לאט, לאט – כטובלות את הסנדלים בחול צעד אחר צעד. גם אני בסנדלים והחול חם, ולמעלה הוא רטוב מהטל, שמתחיל להצטבר לקראת הבוקר. אני נוגע בו בכפות-רגליי ומפורר את קליפתו הדקה. הזוג שצועד שם הוא טלי רסקין וגידי ישראלי. לפני שער החצר שלה הם עומדים. אני מתקרב בשקט, בחושך, ושומע צחוקים חנוקים:

טוב, היא אוהבת אותי, אני יודע, לכן היא לא מוכנה שינשק אותה, הו, טלי, טלי שלי, איך רקדת מלכת האנופלס עם כנפיים שקופות על הבמה בבית-העם, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש, אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב שהיה איש לא-חזק אבל גיבור, אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל ארמון הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג'ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו כמו הרוזן והרוזנת שו-איסמו ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים... "זה יהיה קרב אחרון, במלחמת עולם, עם האינטרנציונל, ירום, ישגב, האדם! – אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז'ור דגלואר אט-אריווה... טה לה לה לה לה לללה..."

"פרופ' מרטין בובר הנכבד," טובל ולטר שיינקראוט עט-נובע פגום בקסת-הדיו, ומנער מעט את הציפורן על פי הקסת. רק לפני שעה קלה נרדם, אך ההתפוצצות שהעירה אותו, וקולות-הנפץ הנוספים, מכניסים אי-שקט בליבו. עתה הוא יושב ליד מנורת-שולחן, בעלת אהיל זכוכית ירוק, על משקפיו מלוכסנים מגיני-צל שחורים, כנגד סינוור המנורה. שקט בחוץ, והוא כותב:

"עוד אני נרגש מכך שהואלת לזכות אותי בתשובה חתומה על-ידך, בהמלצת דוקטור מגנס. במכתב אתה כותב לי כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערבים. אם כן, הרי אין הצדק על צידנו!' – ואתה אומר שאם נכונה אמרה זו, מתגלה בה נאיביות מופלאה 'כי החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. בכל רגע גוזל כל אחד ממישהו אחר את מרחב-מחייתו, אבל אין אנחנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח.'

"חשבתי רבות בדבר וגם שוחחתי עם חבריי בחוג, המתכנס לעתים קרובות בקפה לוצי (אשה חשובה ויקרה מאוד בזכות עצמה), ואני מעז לשגר אליך לירושלים מחשבה נוספת: העוול שכבר נעשה לעמנו משקלו כבד יותר מכל מידה של צדק, שאנו מכירים בו כמגיע גם לעם הערבי. האם לדעתך, פרופסור נכבד, עומד הרעיון הצנוע שלי במבחן החוק המוסרי של קאנט..."

שיינקראוט מפסיק. בטנו מציקה לו והוא מפליץ רגעים אחדים נאד ממושך שמקורו כרוב כבוש, ומשהק. הרעש ממלא גם את החנות החשוכה, ואחריו נשמע כהד רחש חשוד מהחצר. הוא מאזין. גונבים את העזים שלו? קרה משהו בצריף של ויוי דהאן? נדמה שזעקה חנוקה או חבטת נפילה מתגלגלות משם. הוא לוקח משקפת-שדה, שבעזרתה הוא נוהג להציץ, מאחורי התריס הפתוח-למחצה, לחלונה של ויוי, ומנסה עתה לחדור באמצעותה את החשכה המעובה, אך הוא אינו מצליח.

קפלן ניגש למשרד של יוספיה, בקומת-הקרקע בבניין הצפוני-מערבי. הוא מנסה את הידית. הדלת נעולה. מבלי להאיר, הוא שולף וו-פלדה דק הדומה למפתח, שלשונית פחוסה בקצהו, אך הדלת נעולה על מפתח מבפנים. הוא מקיש קלות. אחר-כך יותר חזק.

"מי שם?" נשמע קולו המנומנם והמפוחד-מעט של מקס רוזין. "אסור להיכנס. אני אקרא לשומר."

"צריך לסכם הרבה גליונות-תשלום, מוקדם בבוקר," נשמע קול סיבוב מפתח מבפנים, ומקס פותח את הדלת. "איזו הפתעה, חבר נפתלי. הלוואי שהיו לנו הרבה אנשים כמוך! גברים כארזים, עומדים יום ולילה על משמר המולדת!" מקס רוזין, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, משתדל להיראות כמי שהתעורר משינה עמוקה.

"שמעת? צא. אני צריך לטלפן. אל תדאג, זה ברשות של מאיירסון."

"אתה יודע מה, מקס, לך תעמוד במרפסת שמתחת מגדל המים, באמצע החצר, תשיר את התקווה, תחזקנה והאינטרנציונל בלי קול, ורק אז תחזור לכאן, בסדר?"

"את האינטרנציונל אני לא שר, בפרינציפ!" מסתלק רוזין בתלונה.

גידי ישראלי מסתלק ואני יודע שגם אני צריך ללכת כי טלי נכנסת הביתה ולא אוכל לדבר איתה על אהבתי לה, אבל כוח חזק ממני גורם לי להישאר מוסתר כגנב בשדרת שיחי הטויות של רסקין, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל, שוודאי נקרעו מלחיצת גבי בחושך.

בחלון של טלי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. קריר בטויה, ואני רועד. טלי מסירה חולצה רקומה, מפשילה גופייה לבנה מעל ראשה. אני רואה אותה עומדת ומרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, מלטפת עצמה ומחייכת לעבר החלון בביישנות כאילו היא רואה אותי. אחר-כך היא מסירה מכנסי-התעמלות כחולים ונשארת בתחתונים לבנים, גדולים מאוד... מתכופפת, והאור כבה.

"אצלכם משעמם. אין אפילו נקניקיות," אומרת רותי. "ואני כבר רעבה."

"מה זה נקניקיות?" שואל גיורא, הצועד לידה בחשכה.

"תגיד, אתה עושה ת'עצמך או שאתה באמת טמ.. טיפש כזה? כיכר מוגרבי זה מקום. עומד שם ייקה גבוה עם כובע טבחים לבן מנופח, ומוכר מדוד נחושת נקניקיות חמות בחרדל, עם לחמניה. אמא אומרת שזה הכי נקי וטעים בעולם מפני שהוא פרופסור. אוף, אני רעבה!"

"יה, איך אני מקנא בך שאת גרה בתל-אביב! אז נקניקייה זה בא מפרופסור?"

"זה לא נכון מה שאת אומרת, רותיק. אבא שלי לא מרביץ לי כל כך חזק, ולא בראש!" – מרים גיורא רגב גדול שנוצר מתלמי החריש העמוק בשדה ליד הכביש, ומנפץ אותו בכוח על גג מכונית המוריס הצבאית הדמומה של מורטון, שעל פניה הם עוברים בדרכם ליוספיה.

"צריך להרוס לאינגליזים-פילטיזים האלה את הכל! זה שלטון זר! זה כובשים!"

"אתה לא יודע בכלל מה שאתה עושה! זה אוטו של חבר שלנו, של דודה שלי!"

"זה רק טמבל כמוך מדבר ככה! עכשיו אני יכולה כבר להגיד לך שאתה טמבל, טמבל, טמבל..."

"משונה," אומרת אווה, שעה שהפורד משאיר אחריו את המחסום הצפוני ונוסע בכביש החשוך, המוקף פרדסים, בדרך לרמות-הצופים וליוספיה. "כאשר יצאתי מבית-הכיסא ראיתי מהמסדרון של המשטרה אשה אנגליה גבוהה יושבת לבדה בחדר מואר. היתה לה תסרוקת של כעך עבה מאחור. חשבה שבאתי אליה. כאשר התקרבה לדלת ראיתי שהעיניים שלה אדומות מבכי."

"זאת היתה אולי מילי קמפבל, אשתו של המייג'ור." אומר ג'ו.

"עכשיו אווה," מניח דודל את ימינו על ירכה הדקה וצובט את כולה בכף-ידו הקשה. "מה הסיפור הזה שפטר לא בעלך?"

"אולי תפסיק לענות אותה כל הזמן?" אומר ג'ו בקול קצת גבוה, נשי.

"האשה הזאת היא נחש," עונה דודל. "הסתכל בפנים שלה. היא בכלל לא יהודייה."

"כבר אמרתי לך שאבא של פטר היה גרמני," אומרת אווה בקול מונוטוני ובה בעת מלטפת בכף-ידה את ירכו הצנומה של ג'ו, כעושה תנועה גירוד לא-מודעת, והוא משתדל שלא להראות לה את רתיעתו ממנה.

"להיפך. קומוניסט. התחיל כפועל פשוט בבית-חרושת למכוניות ונעשה אחד מראשי המפלגה. כשהתחילו הרדיפות של הנאצים, ברח לרוסיה, ושם נעלם."

"גם אבא שלי לא היה יהודי. היה רופא. כשפרצה המלחמה גייסו אותו, אומרים שנהרג בסטלינגרד. קיבלנו רק מכתב אחד, אחרי המלחמה, מחבר שלו."

אווה שותקת. השפשוף הכפייתי שלה מתקדם במעלה הירך של ג'ו, כמבקשת להאחז בו או לפרוק את המתח שלה.

אותה שעה יוצא אדם משדרת הברושים החשוכה, המבדילה בין גוש הפרדסים של חובבי-ציון לבין הכביש. הוא מתנודד לאמצע הכביש, המואר בפנסי הטנדר, ומאותת בידו שיעצרו לו. איש-צבא פרוע-מדים, מכוסה פסולת-עלים, ונראה נואש.

כרמלה רצה יחפה בדרך החול העמוק של כפר-מאהלר בעקבות הג'ינג'ית והקאובוי, והיא לבושה רק בכתונת-לילה לבנה שתפרה לה ויוי. אור כוכבים מבהיר מעט את הדרך. השניים פוסעים במהירות ואינם מרגישים תחילה בנערה הדקה שרודפת אותם. בשפתיים הדוקות היא בוטשת ורצה בחול הטובעני עד שהיא מצליחה להתקרב אליהם. שערה הבלונדי מתבדר אחריה במרוצתה הכבדה. בידה היא מחזיקה מספריים.

"מייג'ור קמפבל, אני מניח?" יורד ג'ו מהפורד וניגש אל הקצין, הגבוה ממנו אך מעט, ועומד עכשיו מואר באמצע הכביש, ומתנודד כשיכור.

"מאיירסון הצעיר! איזו הפתעה!" לוחץ קמפבל בהיר-השיער במאמץ את כף-ידו המעודנת של ג'ו ואינו שוכח לאותת, באצבעו הקטנה, את הסימן המאסוני הסודי. אך לא רק שאינו נענה, אלא גורם לג'ו להסמיק מאוד בחשכה.

אף כי הלילה קיצי, חולפת מדי פעם רעדת-צינה בגופו של המייג'ור. הוא נראה מטושטש, כמי שעבר חוויה קשה. על אמות ידיו הפרושות קדימה קשורים עדיין פרקי חבל קרוע.

"לעזאזל, בני-זונה!" הוא אומר. "בני-זונה הטרוריסטים האלה! צריך להגיע מיד לתחנת-המשטרה בחובבי-ציון."

"יוספיה קרובה יותר," מציע ג'ו. "תוכל לטלפן משם ולהודיע איפה אתה."

הפורד חונה באמצע הכביש. לפניו, מימין, מושב רמות-הצופים. שם בוקע אור רק מחלונו של גבריאל דויטש-דרור. משמאל, הקפה החשוך של הנס דיכטר, בכפר-מאהלר.

"אם אני לא טועה, חטפו אותי כדי שאפשר יהיה לתלות אותי," אומר המייג'ור. "למה הם עושים את זה? הלא אנחנו לא תולים אנשים בלי משפט, למרות שהכוח בידינו ואנחנו שולטים, עדיין, בארץ כולה. הלא הם מסרבים אפילו להרשות לבחורים שלהם לבקש מאיתנו חנינה!"

ג'ו משפיע עליו להיכנס במקומו לקבינה, לימינה של אווה, והוא עצמו עולה לארגז מאחור, על-יד כדי החלב הריקים, יושב שם על המעקה הנמוך ונאחז בגג הקבינה.

טבעת המצור של הצבא הבריטי על חובבי-ציון ושכונותיה מתהדקת. במיפקדת הצבא לא יודעים עדיין שהמייג'ור הצליח להימלט. שיירה של שריוניות ומשאיות, כולן נושאות צנחנים אנגלים צעירים, אדומי-כומתות, מגיעה למושבה ומתפרסת ליד המחסומים שבכניסות אליה. שריונית בעלת רמקול סובבת ברחובות הריקים, החשוכים, חולפת על פני בית-הכנסת הגדול, השוק הגדול, בית המועצה של המושבה, היקב, בית הקולנוע וקלוב הפועלים. מהרמקול בוקע קול של שוטר עברי. בעברית ובאנגלית הוא מכריז, בשם מפקד הצבא הבריטי, על עוצר כללי עד להודעה חדשה. חיילים חמושים עוברים מבית לבית, מעירים תושבים ועורכים חיפושים בחדרים, במחסנים, בלולים, ברפתות ובאורוות. פותחים ארונות, מאירים בפנסים פינות אפלות. ככל שהם מתקרבים לשכונת התימנים, החיפוש נעשה קשוח יותר.

התלהבתי מאוד מעדותך הייחודית לפני שבועות אחדים על אודות העמסת האבטיחים על ספינות המפרש לשם יצוא, כפי שעשו משך מאות שנים. את סיפור מקשאות האבטיחים בשרון שמעתי מפי פרופ' שמואל אביצור, עליו כתב גם בספרו "אדם ועמלו". אך לא נתקלתי עד כה בכתובים במי שראה את ההעמסה על ספינות המפרש במפרצונים שבחוף הים, ותיאר זאת. תודה לך.

אני מתלהב מסיפורך, במיוחד משום שהאבטיחים היו הפרי הטרי היחיד אותו ייצאו בני ארצנו משך מאות השנים האחרונות למצרים ולאירופה. כל זה קרה, משום שהאבטיח היה הפרי היחיד שהיה יכול לשמור על איכותו משך השבועות הרבים של המסע, עד שהגיע לשווקים.

האבטיח חדל להיות "בן יחיד" בייצוא לאירופה, עם התפתחות הפרדסים במאה הי"ט, ובמיוחד לאחר פיתוח הזן "שמוטי", שחיצונית לא היה כל כך יפה [נו באמת! – אב"ע], אך היה היחיד מבין זני התפוזים בעל הקליפה הגסה, שאיפשרה לשמור על טריות הפרי בימי טרום אוניות הקירור, עד שהגיעו לשווקים.

זו הסיבה שהכירו באירופה רק זן זה, וכשאמרו Jaffa Oranges, התכוונו רק אליו.

אהוד: יש לנו חשש שדבריך על השמוטי אינם מדוייקים ביותר ונשמח אם מישהו יבדוק וישלים אותם.

מאז ששלחת לי את המכתב העיתי, התחלתי לחפש את ספריך. אני מודה שלא קראתי בעבר הרבה ספרים שכתבת. ואמרתי לעצמי מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.

בחנויות הספרים החדשים אין על מה לדבר, אין למצוא את ספריך, אולם היות שני נובר בכל חנוות הספרים הישנים, כל הארץ, תחלתי לחפש. גם שם לא מצאתי הרבה. ראיתי את "המחצבה", עכשיו מצאתי את "ספר הגעגועים" ואת "אין שאננים בציון".

כרגע אני קורא את "ספר הגעגועים", ואני נזכר בהרבה דברים. גם לנו ילדי תל אביב, היתה ילדות דומה, אמנם עם פרדסים אולם ללא אווירת הכפר. אני, כל חופש, בלי יוצא מן הכלל, הייתי נוסע לפתח תקווה לדודים של אימי (לאה בת פייבל, בנו של משה שמואל ראאב) והתארחתי אצל אלעזר ראב היות שדוד בנו הוא בן גילי (גם אתה). הם גרו ברחוב אורלוב, אלעזר, בנימין, ציפורה (פייגל) המבורגר ואייזיק בן עזר.

זכורים לי הימים הטובים ההם כשהיינו מבלים בטבע, דוד ואני. הזכרת לי את המשחה נגד פרונקלים, אוכטיאול, כי שנים שאני מחפש את השם הזה, ולא זכרתי.

אהוד: זה לא פלא שאין למצוא את הספרים שלי, ואתה גם אינך היחיד הכותב לי זאת. אני סופר נידח שאינו שייך לספרות העברית וגם אין עומדת מאחוריי שום הוצאת ספרים שתדאג להוציא את מרבית ספריי, החדשים, וגם הישנים – בהדפסות ובמהדורות חדשות. זה המצב ואין מה לעשות. וכבר כתבתי על כך לפני שנים רבות בספרי "סדנת הפרוזה", כי ספר לא-חשוב שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר חשוב שכתב סופר לא-חשוב.

זעקה להצלת היכל התרבות מידי העומדים להחריבו במסווה של "שיפוץ"!!!

היום, יום חמישי ה-4 לנובמבר, בשעה 9:00 בבוקר עתיד להתקיים דיון בבית המשפט המחוזי ברחוב וייצמן בתל אביב, באולם של השופטת שרה גדות. האגף הצפוני של בית המשפט, כנראה קומה שלישית או רביעית.

הדיון הינו בעתירה שהגשנו בנוגע לתוכניות השיפוץ להיכל התרבות המקודמות על ידי עיריית תל אביב.

אנו רואים חשיבות לנוכחות אנשינו במקום – אני נוסעת להופיע בכנס השימור בצרפת ואת המועצה מייצג אדר' דן איתן, יו"ר המחוז.

כל מי שיכול להגיע להראות נוכחות מתבקש להגיע. היום יוכרע הנושא וזו ההזדמנות האחרונה לזעוק.

כל מי שיכול לתת כתף אנא ליידע בדחיפות את צילה במיל או בטלפון 03-5059197 שלוחה 102 או 105, היא או ניצה סמוק יעמדו עימכם בקשר במידה שיש עידכונים,

בשנת 1944 השתתפתי במסיבת בר-מצווה לבן כיתתי שהתגורר סמוך לרחוב דיזנגוף בתל-אביב. וכך נערכה מסיבת בר-מצווה באותם ימים: מתכנסים בביתו של חתן השמחה, יושבים על כסאות שסודרו במעגל בחדר הגדול שבדירה ושותים לימונדה או משקה קר אחר שהוגש עם פרוסת עוגה. במקרה הטוב היה חתן השמחה מקבל מחבריו ספר, שנקנה במשותף. הפעם, אביו של בר-המצווה היה חבר בקואופרטיב לתחבורה, ולכן הוגשו עוגות משני סוגים, והיו גם כריכים. אולי אפילו פירות.

בשעת ערביים הסתיימה המסיבה, כיוון שעמד להתחיל עוצר הלילה שהבריטים נהגו להטיל על יישובים עבריים, בגלל הפגנות נגד הספר הלבן או עקב פעולה של אחת המחתרות נגדם. אולם כמה מהחוגגים, היינו שלושה או ארבעה, החלטנו כי הבריטים לא יגידו לנו עד מתי לחגוג. לפיכך המשכנו בשיחתנו, ונפרדנו מחברנו רק לאחר שהעוצר החל.

ירדנו לרחוב, והתחלנו ללכת בדיזנגוף כדי לשוב לבתינו. לפתע עצרה לידנו בחריקת בלמים מכונית ומתוכה זינקו שוטרים. נמלטנו לחצר אחד הבתים, נכנסנו לחדר המדרגות, עלינו לגג הבית ועברנו לגגו של בית אחר. משם ירדנו בחדר מדרגות אחר, וכבר חשבנו כי הערמנו על רודפינו – אלא שהם ארבו לנו בכניסה לבית. וכך מצאנו את עצמנו מוסעים במכונית המוריס המשטרתית הקטנה לתחנה של משטרת דיזנגוף.

עד מהרה התמלא אולם המשרדים הגדול שבתחתית התחנה בעשרות מפירי עוצר. כדי לאכסן את כולנו, הוזזו הצִדה המכתבות והוסבר לנו כי כך נבלה את הלילה – ללא ארוחת ערב, על הרצפה – גברים, נשים ובני-נוער בכפיפה אחת. השוטרים (כולם יהודים) באו והטילו לעברנו שמיכות, בלי לומר לנו מה יעלה בגורלנו בהמשך המעצר.

ככל שנקפו השעות, מצב רוחם של בני התשחורת הלך והשתפר, ואילו המבוגרים התחננו שנפסיק את השירה הרמה ונניח להם לישון. רפרטואר השירים שלנו לא היה מי יודע מה, וכיכב בהם השיר:

"אביו של כץ, אימו של כץ, יאמא יאמא שורבה. אביו של כץ טבע בים יאמא יאמא שורבה..."

איש לא ידע מיהו אותו כץ ומי חיבר את המנגינה העילגת והמילים המטופשות, אבל שרנו ורקדנו אותן בהתלהבות רבה.

בין המבוגרים התבלטה אישה שלבשה חלוק-בית ודרשה במפגיע כי נחדל משירתנו ומצעקותינו. התחנונים והגערות לא עזרו, ואנו המשכנו בשלנו, עד שעייפנו ונרגענו.

הוברר לנו כי האשה הרגזנית הלובשת חלוק-בית שמה פולה בן-גוריון, וכי נעצרה כשיצאה לחצר ביתה שבשדרות קרן קיימת כדי לרוקן את האשפה. עוד הוברר לנו, שהקצין שפקד לעצור אותנו שמו אבטיחי. נדמה לי שהאישה גם התמרמרה על שעצרו אותה אף שהיא אזרחית אמריקאית, אבל לא אשבע על כך בנקיטת חפץ.

בבוקר בא קצין משטרה ואמר לנו: "אני מקווה שלמדתם את הלקח."

דלת התחנה נפתחה, והשוטרים שיחררו אותנו. ככה בפשטות – בלי שרשמו את שמותינו ובלי שהובאנו לפני שופט כדי שיטיל עלינו קנס, כפי שנהגו באותה עת במפרי עוצר.

הלכתי לביתי שברחוב מאנה. הוריי קיבלוני בשמחה, אבל לא ראיתי סימנים שמעצרי הדאיג אותם. אבי, שהיה חבר מערכת "דבר", כבר ידע כי פולה בן-גוריון היתה בין העצורים. נכנסתי להתקלח ולהחליף את בגדיי, שאחרי הרפתקאות הלילה היו זקוקים בדחיפות לכביסה.

היום, כשאני נזכר באפיזודה זו, עולות בי כמה תהיות:

הקצין יוסף אבטיחי היה ככל הנראה חבר בהגנה (ולפיכך שקד על המעצרים בלהיטות רבה כדי להוכיח את נאמנותו לכתר הבריטי). האם בגלל חברותו בהגנה שיחרר את כולנו (בזכות פולה) בלי להעמידנו לדין?

חיפשתי ברחבי האינטרנט (כולל בגיליונות "דבר") איזכור כלשהו למעצרה של פולה – ואין. מדוע? האם משום שלדעת העורכים לא היה בכך עניין לציבור, או שעקב הוראה מגורם כלשהו הוחלט לא לפרסם זאת?

באותם ימים, דוד בן-גוריון היה יושב-ראש הסוכנות היהודית, שהיתה "ממשלת המדינה שבדרך". אשת ראש הממשלה יושבת במעצר ואין בכך עניין לציבור?

אזהרה: המאמר הבא אינו עוסק בוותיקי פתח תקווה ואף לא בתולדות משורר עברי נידח, אבל יש בו אמת מארץ ישראל. אם זה מקובל, נא קראו הלאה.

לאחרונה אני נשטף (ואל-נכון גם אתם) במצגות יפהפיות, מלוות בפרוזה נרגשת, הזועקות "להציל את ים המלח!"

"הקשיבו לזעקת הים הגווע..." "אל תתנו לים המוות לגווע!" "יש לפעול לפני שמאוחר!" "להציל את מה שנותר!" "די לייבוש!" "מצילים את ים המלח". זעם נסתר על בורא עולם שנותן לדברים כאלה לקרות. חרון אין-אונים על הממשלה שעומדת מנגד באפס מעשה. קריאה להמונים אוהבי הטבע לקום כאיש אחד.

לפיכך אני קם כאיש אחד, ואשא כאן משלי. ואפתח בכמה דברים על אגמים בכלל, בכל מקום ובכל זמן:

אגמים הם חלק ממחזור המים הארצי. גשם יורד ממרומים ומימיו זורמים במורד נהרות עד שאין להם יותר לאן לרדת. היכן זה? נכון, בים הגדול (שאיננו מלא, עיין קוהלת א:7). אם יש מהמורות בדרך, הן מתמלאות, ומשהתמלאו – המים מחפשים ומוצאים מוצא וזורמים הלאה, בהותירם מאחריהם אגם. לא מצאו – אין להם דרך אלא להתאדות, כמו רוב אגמי פנים היבשות, כמו ים המלח שלנו.

קיומו של האגם מובטח כל עוד כמות המים הנכנסים בו שווה או גדולה מן הכמות היוצאת, שווי משקל זה מופר אם קטֵנה ספיקת הנחלים הנכנסים או אם גדל כושר הניקוז של הנהר היוצא הימה, או אם שיעור האידוי (או השאיבה) גדלים מעבר לשעור ההזנה. כיוון שהן האקלים והן פני כדור הארץ נתונים לשינויים מתמידים, ההסתברוּת ששיווי משקל עדין זה יתקיים לאורך זמן הולכת וקטנה ככל שהאגם מזקין. מטבע בריאתו יש תכלה וקץ לחייו. שלא כמו האוקיאנוס הגדול, גילו הגיאולוגי של אגם מצוי נמדד באלפי עד מאות אלפי שנים. למיליון או יותר שנים לא בנקל יגיע. אין בעולם אגמים זקנים.

הא, עד מה דומה גורלו של אדם לגורלו של אגם! לו כזַךְ הייתי, בעט ושיר הגיתי: "כי האדם כמו אגם" – ואולי בפרס זכיתי.

לכן, אל תבכו להולך ואל תטיחו נגד בוראו, כי חוק הוא ואין להשיב.

ועתה, נשפיל עינינו אל ים המלח. אין כוחו של גורל מונע עוגמת נפש מסויימת למראה הגסיסה הלא-נמנעת. אבל רגע: מה כל כך עצוב?

הבה ונחזור אל כל אותן מצגות של צילומים מרהיבים, או מוטב: הבה ובעצמנו נרד ונראה, הכצעקתה.

בעלי המצגות מביאים לנו חגיגות חזותיות של משטחי מלח ותצורות גבישים, פטריות ופרחים של הליט וגבס. שלוליות בוהקות בשלל צבעי אצות. מגדלי מלח ובנות לוט. צוקים חרוּשי טקטוניקה. שדמות חוור מבוקעות סחיפה. נאות ירוקות על בריכות מי תפל. בולענים פעורי לוע ומדרגות חוף נטויות על מים מרים, קניונים והררי בתר, משתקפים בראי ים המוות.

וכל הנופים ותווי הקרקע והמים, שכל כך מרוממים את הנפש והמספרים את תהלת הים וחופיו, הם תוצאה ישירה או עקיפה של התייבשות ים המלח.

הַיְנוּ: הכול תוצאה של ירידת מפלסו של האגם וחשיפת הקרקעית והגדות לארוזיה ולמיסוס. אלה יצרו את מבוכי הערוצים של גבעות החוור, פסלו את בנות לוט, מוססו את מערות הר סדום, העמיקו את מבואי הקניונים. תצורות המלח ושלל גווני השלוליות הן תוצאת לווי של הפקת הקרנליט על ידי מפעלי ים המלח, היינו, התעשייה המודרנית. מי מעינות בקעו על פני החופים החשופים ורפדו אותם בנאות ירוקות ורוחשות חיים. פני המים היורדים עיצבו מפרצים וכפים. ירידת המפלס משכה אליה מי-תהום שמוססו את שכבות המלח ויצרו את נוף הבולענים המופלא שאין דומה לו בעולם.

אילו "הצלנו" את ים המלח והיינו משיבים את מפלסו כפי שהיה לפני מאה ומאתיים שנה, היה ים המלח הופך לשלולית חגוּרת חצץ, ללא מישורי חוף, ללא מפרצים או כפים, ללא בולענים וללא מצוקי שוליים. פתחי הקניונים ישתנקו בסחף, הגבים ייסתמו בצרורות וחול. כביש הנוף הנפלא לאורך ים המלח ייעלם מתחת לאגם. נאות עין צוקים ועין קנה תוצפנה ותטבענה. כביש חדש ייסלל לאורך שפת מצוק ההעתקים. דחפורים ירוצצו את מערכות הניקוז העיליות ובטון יישפך באפיקים. נוף הבראשית של מדבר יהודה יפצע עד מוות, יהיה כלא-היה.

ומה הועלנו? מה הצלנו? מה הותרנו למטייל המתפעל, לתייר המאושר, לצלם המתוחכם, למלונאי החלוץ, לביולוג החרוץ?

בגויים ינידו ראש: הישראלים האלה, החושבים את עצמם לשיאני האקולוגיה והביולוגיה והתיכנון הכלכלי. כנראה שפרשת עמק החולה היכתה אותם בהלם הייבוש. מלאו לעצמם גיגית והרגו מתנת טבע. לא חבל?

לא. לא חבל. ומסיבה פשוטה: אי-אפשר להציל את ים המלח.

ואולי מוטב לומר: לא אנו הישראלים ולא שכנינו במזרח התיכון ולא כל אומות העולם יחדיו יכולים להשיב לכדור הארץ את מבולי הגשמים, המים שאותם האטמוספרה לא יכלה לאצור, עם הפשרת הקרחונים העצומה שבאה בעקבות תקופת הקרח האחרונה, ששיאה היה לפני כ-20,000 עד כ-16,000 שנה לפני זמננו. קדמה לה תקופת יובש של קור ובצורת קיצוניים, אשר בה התיבש אגם ליסאן, קודמו הפחות-מלוח של ים המלח, אשר בשיאו הגיע מִחַצֵבָה בערבה עד דרום ים כנרת. מימיו התאדו ומלחיו נותרו בשלוליות של תמלחת, אשר השתרעו היכן שכיום מרכז האגן הצפוני של ים המלח. כאשר חזרו הגשמים נוצר ים המלח שעכשיו מלאו ימיו.

ומדוע לא נוכל לחדש את נעוריו של אגם המוות האהוב שלנו? מפני שאין לנו שליטה על צמיחתם והפשרתם של קרחונים ועל זרמי אוקיאנוס עולמיים ועל פעילותה של השמש, אשר מלבישה ומפשיטה אותנו באדרת הגנה מגנטית מפני שטף הקרינה הקוסמית, זו השולטת בכסות העננים ובמאזן הקרינה של כדוּרוֹנֵנו. מה לעשות ידידיי. הרבה דברים אינם בסמכותנו ואינם אשמת ראש הממשלה – אין אנו שולטים בהרי הגעש וברעידות האדמה ובנדידת היבשות ובמסלולי המטאוריטים. יש לנו השפעה מזערית על כמה חלקים-למיליון של דו-תחמוצת פחמן באווירנו, שאינם משפיעים על שום דבר. אז למה לכעוס? למה להכות על חטא שלך או שלי או של הקב"ה?

תאמרו: אבל אנחנו חטאנו. שאבנו מים מאגם הכנרת אשר נועדו לזרום דרך הירדן אל ים המלח. הזרמנו מים מן האגן הצפוני אל האגן הדרומי על מנת להגדיל את שטח האידוי של ים המלח. הגדילו לעשות שכנינו בממלכת ירדן, אשר בנו סכרים על נחלי ארנון ויבוק, ומנעו מים המלח את מחצית מנת השטפונות המגיעה לו מדי שנה, מסי עמון ומואב.

הווה אומר: אם אנו וגם שכנינו נתאפק, ויותר לא תיגע יד אדם במקורות מימיו של ים המלח, אולי יתאושש, קצב ירידתו יואט, ומותו יידחה במיספר שנים. הווה אומר גם: המים שיכלו להרוות שטחי חקלאות ולפרנס שני עמים, יתנדפו ללא תועלת, מים המוות, אך על יפי נופיו לא ישפיעו כלל. מִהוּל המלחים יאיט את ייצור הקרנליט, וישראל תאבד את בכורתה העולמית בייצור מגנסיום וברום.

ולהווי ידוע: אם ממלכת ירדן, האוהבת טבע ונוף, תקריב את מימי הירמוך ואת מאגרי הנחלים שלה לטובת נופי ים המלח בצד הישראלי – היא תאבד את התשתית החקלאית הצנועה שלה. עד מהרה היא תיהפך לגרורה של סעודיה (אם לא של סוריה), בית המלוכה יודח ובמקומו תעלה מנהיגות שעיקרה פלסטינית. הסכמי השלום עם ישראל יבוטלו. 400 קילומטר של גבול איבה יתווספו לגבול לבנון. הטילים יגיעו ממזרח.

אבל, תאמרו, הרי לא אלמן ישראל ולא אלמנה שכנתו. האם לא יעמדו לה ולנו רווח והצלה מתוכנית מובל ים-סוף-ים-המלח? הרי זה הפתרון הנכסף – שלום באזורנו, מחייה לשכנינו, רפואה לאגמנו. ובכן, הבה ונציל. חרף כל הפוליטיקה והאקולוגיה נשנס את מותנינו ונדוג מכיסנו, ונגשים את החזון – מוביל אדיר של מימי ים סוף לאורך הרי אדום, עד לטורבינות העתידות להיבנות מול סדום. מה יקרה?

ירדן תתפיל את מי ים סוף, בתהליך כזה או אחר. אך במקום להתפילם במקום שאיבתם על יד עקבה, והזרמת התמלחות השיוריות ישר לים סוף (תוך ייצור חשמל הידראולי), היא תעתיק את התהליך 200 ק"מ צפונה. החשמל ההידרואלקטרי נועד להחזיר את עלות השאיבה ומעט ממנו ישמש לרזרבה. המים המותפלים יימכרו לחקלאים הירדניים ולערי הרמה הירדנית, ואילו מי התמלחות השיוריות יוזרמו, הידד, לים המלח, ויעלו את מפלסו.

אלא מה, נפח התמלחות הוא טיפה בים, אחוז קטן מהנפח שהמובל מסוגל – על פי התוכנית – להזרים. לא מתוספת תמלחות אלה יתרומם מפלס ים המלח. מה שכן – הרכב מלחיו יוסט, ואחוזי האשלג, הברום והיוד יֵרדו אל מתחת לסף ההפקה. מפעלי ים המלח ייצרו גבס זול, קצת מלח בישול, וזהו. התואר "האגם המלוח ביותר בעולם" יילקח. הלכה האליפות.

אבל – קצב ההתייבשות יואט. את זה אפשר היה להוכיח. ובזאת הצלנו –

אך התעודדו נא והרימו ראש – יש גם חדשות טובות. והחדשות הטובות הן: כאשר מפלס ים המלח יגיע בערך למינוס 500 מטר – הוא יפסיק להתייבש.

ריכוז מלחיו ימנע אידוי נוסף. שטחו יקטן, ואף זה יאיט ובסוף יעצור את האידוי. גם בעונות של אקלים חם בהרבה – סוף ברונזה תיכונה; שלהי ימי הביניים – לא התייבש ים המלח כליל.

האין זה המענה הנכון, היפה והקולע ביותר לשאלת ים המלח? האגם הוותיק יציל את עצמו מכיליון, ישמר את יפי נופיו, יגן על תוארו, יניב מינרלים, יקסים תיירים וירפאם מכל שחין וספחת. והכל מבלי להשקיע אגורה, בלי להתניע דחפור אחד.

בתנאי אחד: לא לנגוע בו, לא לנסות "להציל", לא לקטר ולא לצעוק. צָלֵם ושתוק. הוא יוסיף ויחיה אחרינו. כי האגם, למרות הכול, אינו אדם

אהוד: אכן, יש עדויות שבמחצית השנייה של המאה ה-19 היה אפשר לעבור ברגל מהחוף המערבי של ים המלח ל"ליסאן", הלשון שבמזרחו, כי המים היו כה רדודים.

מצד שני יש צילום לפיו בתחילת המאה ה-20 כבר היה צורך בסירה כדי לשוט ולהגיע לפתחה של מערת סדום הידועה, ואילו בתוך כמה עשרות שנים, כבר בראשית שנות המדינה, נסוג הים עד שהמזחים של המפעל הדרומי עמדו כתלויים באוויר בגובה של כמה מטרים מעל לפני הים, וממערת סדום עד לים השתרע מדרון יבש של כמאתיים מטר. כהדיוט, אני מאמין שעוד צפוי לנו מחזור של שנים גשומות מאוד ושיטפונות, שבהן נקונן על עליית מפלסו של ים המלח הגורמת נזקים חמורים לכל מה שנבנה בתוכו [התעלה מצפון לדרום], ולגדותיו.

מועצת הביטחון לישראל, גוף המונה קצינים בכירים במילואים ואישי ציבור המזוהים עם המרכז הפוליטי וימינה, התכנסה לדיון דחוף, בהשתתפות ראשי היישובים בבקעת הירדן, על מצב המשא ומתן עם הפלסטינים.

אחד מבכירי מועצת הביטחון לישראל, שהשתתף בכנסים קודמים, ישעה מעתה את השתתפותו בפורום, עקב מינויו הקרוב לתפקיד סגן הרמטכ"ל – אלוף יאיר נוה.

לישראל זכות טבעית וצורך מוכח היסטורית ומוכר בינלאומית לגבולות בני הגנה המאפשרים לה להגן על עצמה בכוחותיה היא.

גבולות בני הגנה במזרחה של ישראל חייבים להבטיח:

עומק אסטרטגי – רוחבה של ישראל מנהר הירדן ועד הים התיכון הוא בממוצע 64 ק"מ! זהו עומק אסטרטגי מזערי שחשיבותו רק עולה בעידן של איום בהתגרענות המרחב, טילים בליסטיים ורקטות ארוכות הטווח.

עומק הגנתי – על ישראל לשמר יכולת הגנתית נגד התקפה קונבנציונלית אפשרית ממזרח.

מרחב לחימה בטרור – רק נוכחות ישראל על כל המעטפת המזרחית של איזור יהודה ושומרון, תאפשר מימוש פירוז אמיתי של היישות הפלסטינית, שהוא כידוע אחד התנאים הבסיסיים שהציבה ישראל להסכמתה ל"שתי מדינות לשני עמים".

עוד נקבע בהחלטה כי "קו הגבול הביטחוני היחידי ממזרח העונה על צרכים אלה ומאפשר לספק ביטחון לישראל הוא נהר הירדן.

רק ריבונות ישראלית מלאה, התיישבות חזקה בבקעת הירדן כולה, בתוספת שליטה מוחלטת במרחב האווירי בין הירדן לים התיכון – יאפשרו מתן ביטחון לישראל לאורך ימים".

בהחלטה נקבע גם כי "מועצת הביטחון לישראל סבורה שהסוגייה הטריטוריאלית ובפרט הבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל, צריכה להידון רק לאחר שיבואו על פתרונן שאר סוגיות הליבה העומדות למו"מ.

בהיותה משוכנעת במוצקות עמדתה הביטחונית ועקב החשיבות הלאומית של הנושא, קוראת מועצת הביטחון לישראל, לקראת המו"מ עם הפלסטינים והמגעים המדיניים עם ארה"ב, להציב לדיון ציבורי את העמדות הבטחוניות המקצועיות, ובפרט לגבי בקעת הירדן והמרחב האווירי.

לפיכך, קוראת מועצת הביטחון לישראל לממשלת ישראל לעמוד במו"מ עם הפלסטינים על זכותנו לגבולות בני הגנה ולדבוק בעקרון ההגנה על ישראל בכוחות עצמה.

משמעות עמדה זו היא צורך חיוני לריבונות ישראלית מלאה בבקעת הירדן, במובן הרחב של המושג, בכל הסדר קבע.

אלוף (מיל') עוזי דיין, אלוף (מיל') יפתח רונטל, אלוף (מיל') ישראל זיו, ניצב (בדימוס) מיקי לוי, אל"ם (מיל') גדעון עבס, זלמן שובל, משה ארנס, פרופ' ג'רלד שטיינברג, ד"ר דורי גולד, ד"ר יוסי צ'חנובר, שמואל ריפמן, מרים פיירברג, סא"ל (מיל') ד"ר יחיאל לסרי, אבי נעים, פנחס ולרשטיין, פרופ' ישראל אומן, פרופ' משה מאור, ד"ר עליזה לביא, סא"ל (מיל') פרופ' יואב גלבר, עו"ד פנחס מורגנשטיין, תא"ל (מיל') עודד טירה, מרדכי אלגרבלי, עו"ס, עו"ד ואל"ם (מיל') אתי פרץ, סא"ל (במיל') רו"ח אבנר יהודאי.

תיאור מצבם היישובי והכלכלי האמיתי של ערביי הגליל בימי הכרזת בלפור, ובשנת 1925

אודה לך מאוד אם תפרסם בעיתונך את הרשימה המצ"ב ליום מלאות 93 שנים להצהרת בלפור, המעידה מיהו המייסד את הארץ, ומיהו המתגורר בה.

בימי השלטון המנדאטורי, עת בלפור עליו השלום וזיכרו לברכה ביקר בארץ, פנו אליי בשם הפרופ. וייצמן ז"ל ובשם מר פרנק ז"ל – אישו של הנדיב הידוע ז"ל, – להסדיר קבלת פנים שתהא מרובת ערבים ובדווים בכללם, והימים ימי צום הרמדאן.

שלחתי את מנחם גרבובסקי, בליוויו של יונס מערביי ג'עוני, להזמין את כל נכבדי הסביבה. משנודע למופתי של צפת, שלח המופתי רצים בשמו ובשם אלחדי אל חורי לבל יעיזו לקבל את פני בלפור. אך הזמנתי היתה כה מוערכת ומכובדת להם, שלא שעו לאזהרת המופתי, ויותר משלוש מאות רוכבים על שיח'יהם הופיעו לקבל פני בלפור. היינו למעלה מ- 400 רוכבים עם בני משמר [הירדן] ויסוד המעלה, שקיבלנו את האורחה הנכבדה מחוץ למושבה.

בקבלת האורח הנכבד בבית הכנסת, פתח ואמר שיך חמיד אל אלי: "יא בלפור, פתח את השערים לעלייה יהודית. מקום שהיהודים נוחתים אנו אוכלים לחם, מקום שאין יהודים – הכינים אוכלים אותנו."

אמר בלפור לוויצמן: "אילו מתנגדי הדקלראציה [ההצהרה] היו נוכחים שעה זו לראות איך אתם חיים זה 60-50 שנה, איני חושב שהיה אחד מהם מתנגד."

לאחר הצום הסבו כל הערבים בגן דירתי לארוחת הערב, שהכילה 4 כבשים שקי אורז ומספר סלי קפה.

מתוך הספר "ראש פינה בת מאה" (תרמ"ב-תשמ"ב), הוצאת המועצה המקומית ראש פינה, תשמ"ג, 1983.

צוֹרֵר בְּגָדִים, כְּלֵי רַחֲצָה, תְּרוּפוֹת

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מוֹשְׁחוֹת בְּשָׂרוֹ חַכְלִילִי

הִנֵּה הוּא מְסַמֵּן גְּדֵרוֹת וְעִגּוּלִים

צרפתי חמוש בפנס נראה מתרוצץ ברחוב פריסאי. "אני מחפש את היהודי הרביעי. איפה היהודי הרביעי?"

"היהודי הראשון, משה, נתן לנו את השבת. היהודי השני, ישו, נתן לנו את יום ראשון. היהודי השלישי, ליאון בלום, הוריד את שבוע העבודה לארבעה ימים. אני מחפש את היהודי הרביעי שייקח מאיתנו עוד יום עבודה^{^[1]}."

על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, מסופר שכאשר הוצע לו להנהיג בישראל שבוע עבודה בן 5 ימים הוא הגיב: "בואו נעשה זאת בהדרגה. נתחיל בשלושה ימי עבודה ונעלה לאט לאט..."

מה היחס לעבודה בתפיסה הסוציאליסטית? האם כאל הכרח? רע הכרחי שיש להמעיט אותו ככל האפשר, או אולי מרכיב חשוב ומרכזי בחיים, הנותן להם טעם ומשמעות?

הסוציאל דמוקרטיה שיחררה את העובדים מתנאי העבדות בסדנאות היזע של הקפיטליזם הקלאסי, באמצעות חקיקה שהגנה על זכויות העובד ובהם הזכות למנוחה, להגבלת ימי העבודה ושעות העבודה, ביטוח לעובד, חופשות מחלה, איסור על העסקת ילדים וקביעת גיל פרישה ופנסיה המאפשרת לאדם להזדקן בכבוד. המקור לחקיקה הסוציאלית הוא בתורת ישראל – השבת, שהינה אחד הערכים הבסיסיים והגדולים של היהדות, ושהיהדות הנחילה לעולם.

אולם ההגנה על העובד מפני העבדות, אין פירושה יחס שלילי לעבודה. לא בכדי נקראה תנועת הפועלים הציונית בארץ-ישראל תנועת העבודה. העבודה אינה כורח, אלא ערך מקודש של האנושות והציונות. העבודה היא זכות גדולה לאדם העובד. תנועת העבודה הציונית קידשה את העבודה למעמד של דת – "דת העבודה". העבודה כערך, מוסר העבודה, הם ערכים בסיסיים של הקיבוץ והמושב, שלא בכדי נקראו "ההתיישבות העובדת". כאשר מאיר אריאל שר על "הנמלה העניינית" שאותו "שוב ושוב בוחנת" הוא דיבר על אותו מוסר עמלני קשוח בקיבוץ.

אין כל סתירה בין התייחסות לעבודה כאל ערך, לבין התייחסות למנוחה כאל ערך ובוודאי שאין סתירה בין ערך העבודה – להגנה על העובד מפני עבדות. הבעייה היא כאשר אחד משני הערכים הללו הופך לפטיש, ואובד האיזון בין השניים. כך, כאשר ההגנה על העובד הופכת להתייחסות שלילית ובלתי רציונאלית אל העבודה כאל עונש.

כזהו המאבק של איגודי העובדים בצרפת נגד העלאת גיל הפנסיה ל-62. בעולמנו, כאשר תוחלת החיים עלתה כל כך, אין כל היגיון ביציאה לפנסיה כאשר האנשים הם בשיא אונם ולפניהם עוד למעלה מעשרים שנות חיים. בעידן זה, הארכת גיל העבודה ודחיית גיל היציאה לפנסיה, ולא לגיל 62, אלא לגיל גבוה יותר, כמו למשל גיל 67, הנהוג בישראל, היא מתנה לאדם העובד. בעיניי, תנועת עבודה אמיתית צריכה להיאבק למען העלאת גיל הפנסיה, למען האדם, למען העובד, מתוך יחס של כבוד אליו כאל מי שעוד יכול לתרום לחברה ולעצמו. העבודה מכבדת את בעליה, ונותנת משמעות לחייו. מה ההיגיון בכך שבני 60 יפסיקו לעבוד?

שמעתי בתקשורת הישראלית דברי הערצה לצרפתים היוצאים לרחובות, מפגינים ושובתים, יוצרים מרי אזרחי, על אותן שנתיים, בניגוד לנו, הישראלים, נעדרי התודעה האזרחית והדמוקרטית, שקיבלנו את העלאת גיל הפנסיה ל-67 בהשלמה ובהכנעה.

הדברים הללו מוזרים בעיניי. הרי כאשר על נושא קריטי כמו עקירת חבל התיישבות נחסמו כמה כבישים, הרבה פחות ממראות המאבק ברחובות מארסיי ופאריס, הצעד הוקע כאנטי דמוקרטי, כהרמת יד על הדמוקרטיה, באותן תוכניות ומפי אותם דוברים.

אין בי קנאה במאבקים של הרס, הצתות ושיבוש החיים, באופן כללי, ובוודאי לא על עניינים בלתי צודקים. בישראל לא היה מאבק נגד העלאת גיל הפנסיה, כיוון שהציבור מבין שזה צעד נכון ורצוי ולטובת העובד.

אני מרבה לכתוב נגד הקפיטליזם החזירי – ההתנהגות החזירית של בעלי הכוח החוטפים עוד ועוד מהמשאבים המוגבלים, שראוי שיתחלקו באופן הוגן וצודק בין בני האדם. אולם כסוציאל דמוקרט, אני סולד גם מסוציאליזם חמורי – ההליכה עם ראש בקיר נגד כל שינוי, והתנגדות אוטומטית לכל מה שמוצג כפגיעה ברווחת העובד, בלי לבדוק האם זו באמת רווחת העובד.

המאבק של הסוציאליסטים בצרפת לקיבוע היציאה לפנסיה בגיל 60, הוא דוגמה מובהקת לסוציאליזם חמורי. אין לנו מה להתקנא בצרפתים ואל לנו לחקות אותם.

אין לדמוקרטיה כלים להילחם בתופעה כזאת. דמוקרטיה – מלכתחילה איננה מיועדת להצר צעדים של בני אדם. ההיפך מזה: הדמוקרטיה דואגת לחופש אישי, ככל שאפשר יותר. גם אין באפשרותה למנוע כניסתם של מהגרים, אפילו אם יחוקקו חוקים נגד כניסה כזו. (נא להיזכר ב"ספר הלבן", ואיך הוא לא היה יכול לעצור זליגת יהודים לארץ, נא לשים לב מה קורה בגבול ארה"ב ומקסיקו... ועוד דוגמאות כהנה וכהנה).

אז נשאלת השאלה האולטימטיבית: מה הוא מציע לעשות? –

בזה צריך הדיון לעסוק. ואני עוד לא שמעתי ממישהו פיתרון.

למעשה אין פיתרון קונסטרוקטיבי אפילו דרך החינוך, שאישית אני מאמינה בו בדרך כלל, משום שגם אם יחויבו המוסלמים באירופה להיכנס לבתי ספר שבהם לא תהיה מגמה איסלאמיסטית, בסופו של דבר, המצביעים בעתיד, יצביעו בעד אנשים הקרובים להם במוצא ובדת.

דברים בערב לכבוד הספר של ד"ר עירית אמינוף: "שמשון הלך אחר עיניו", היכל התרבות בעפולה, 28.10.10

ארבעה פרקים בספר שופטים – י"ג עד ט"ז – ופחות ממאה פסוקים, עוסקים במי שהיה עשרים שנה שופט בישראל, בימי שפוט השופטים. לא שופט רגיל כמובן, ולא דמות רגילה בתנ"ך. עלילותיו פירנסו דורות של חוקרים ופרשנים, מחזאים וסופרים, אמנים ומלחינים, מבני עמנו ומבני האומות כולן, שהתייחסו איש איש בדרכו וכפי הבנתו – לשמשון, שמשון הגיבור, נזיר האלהים. סיפור דרמטי וצבעוני מאין כמוהו, גדוש עלילות, יצרים, מלחמות, גבורות, אמונות, תובנות.

זו גדולתו של ספר הספרים הנצחי שלנו, ה"בסט-סלר" של כל הזמנים ובכל השפות – שקיבע אותנו כעם הספר, עם שבשפתו הנצחית והמתחדשת, העברית, נכתב הספר הזה במקור,

וממנה תורגם למאות שפות. לעיתים סיפור קטן אחד, פסוק אחד, אפילו מילה אחת מתוך התנ"ך – הביאו בעקבותיהם אין-ספור התייחסויות ופרשנויות בכל תחומי היצירה האנושית, לכל אורך הדורות.

אבל לא רק עם הספר הננו, אלא גם עם שמזוהה יותר מכל עם אחר – עם אותה כברת ארץ קטנה שבה מתרחשים מרבית סיפור המקרא – ארץ-ישראל. האם צריך לחזור ולומר כי התנ"ך הוא הקושאן שלנו לארץ זו? בה מתרחשים מרבית עלילותיו, עלילות עמנו מאז הגיע אליה אבי האומה, אברהם אבינו, כאשר "בהוראה מגבוה" עשה עלייה, מארץ-נכר.

בין אם כאן, בעמק יזרעאל ועפולה בירתו, ובין אם בחבל לכיש, בין אם בשפלת החוף ובין אם בהרי יהודה והשומרון, בין אם הגליל ובין אם הנגב – כל חבל מחבלי הארץ הזו נזכר בתנ"ך, קשור בהיסטוריה הקדומה של עמנו. איך נאמר בספר שקדם לספר שופטים, בספר יהושע – כבר בפסוק השלישי? – "כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם נתתיו."

משום מה, הדברים הללו אינם ברורים דיים לכל תושבי ישראל כיום, היהודים. הבורות היא שמזינה את התבוסתנות. אי ידיעת התנ"ך, אי הפנמת לקחיו, אי הכרת שורשינו היהודיים, אי לימוד העובדות ההיסטוריות מימי אברהם אבינו ועד ימינו אלה – אלה הם מקור וסיבת רפיסותנו הלאומית, חולשתנו המדינית, התבטלותנו הרוחנית בפני תביעות ולחצים מכל הכיוונים. נחזור מאקטואליה – אל שמשון, נושא האירוע החגיגי. אני רוצה לברך את כלת הערב, את ד"ר עירית אמינוף, על שזיכתה אותנו במחקר מקורי משלה על שמשון, שמשון האחר, כדבריה, שמשון בראי התלמוד והמדרש, ספר שהוא – כפי שהיא עצמה מציינת – משלים את מחקריהם החדשים-יחסית של הפרופסורים יאיר זקוביץ ודוד פישלוב, ואת פרשנותו של הסופר דויד גרוסמן – בספרו "דבש אריות".

כאשר פנתה אלי ד"ר אמינוף בהצעה להיות בין הדוברים בערב זה, היא ציינה מיד: אתה תדבר על שמשון של ז'בוטינסקי. כלומר, על הרומן "שמשון", שחיבר המנהיג הציוני והסופר הרוסי-עברי זאב ז'בוטינסקי.

הסכמתי מיד – שהרי עבורי ועבור רבים אחרים כמוני, גם בוודאי בין היושבים בקהל, שגדלנו על תורת ז'בוטינסקי – אם אפשר לומר כך – ישנם שני סיפורי שמשון:

בראש וראשונה שמשון המקורי, המקראי, ההירואי וההולל, המנהיג הבודד והטראגי,

והשני – שמשון הז'בוטינסקאי, איש הברזל, המלך והצחוק.

ז'בוטינסקי, שבשנה זו מלאו 130 להולדתו ו-70 שנה למותו, הספיק לחבר בחייו הקצרים יחסית שני רומנים – "שמשון" ו"חמישתם" – ועוד כמה סיפורים מלבבים. זאת – מלבד הפיליטונים הנפלאים שלו, מאות המאמרים ואלפי האיגרות.

חיים קצרים היו לו, אבל גדושי עשייה ויצירה. בעודו מקים את תנועת הצה"ר ובית"ר, בעודו בעיצומה של פעילות ציונית-פוליטית אינטנסיבית, הוא מוצא זמן לחזור אל אהבתו האמיתית – הספרות והכתיבה הספרותית, שכללה כמובן גם שירה, תרגומים ומחזות.

את הרומן "שמשון" השלים ז'בוטינסקי בשנת 1926, בשפה הרוסית, ומיד כבש הספר את לב קוראיו – לא רק על שום העלילה הקולחת, המרתקת, אלא גם על שום האלמנט האלגורי החזק שבסיפור.

בהקדמה הקצרה הוא אומר: "הרומן הזה נוצר מתוך חירות מלאה הן ממסגרתה של המסורת המקראית, והן ממימצאי הארכיאולוגיה או מניחושיה."

ועם זאת, בשני התירגומים הראשונים של הרומן לעברית – זה של ברוך קרוא-קרופניק וזה של יצחק אורן זכרם לברכה – השפה המקראית היא השלטת בסגנון, כמו גם ציטוט מדוייק של פסוקי התנ"ך. התרגום השלישי לעברית ראה אור לפני כשלוש שנים, ביוזמת מכון ז'בוטינסקי ובהוצאת המכון ו"כתר". רצינו להתאים את העברית לקורא בן זמננו וגם לבדוק מחדש את מהימנות התרגום לכוונתו של הסופר.

אומר המתרגם פטר קריקסונוב: "שמשון של ז'בוטינסקי אינו מחדש את הסיפור הידוע מספר שופטים ואינו מתחרה בטקסט המקראי... מדובר ביצירה שמביאה דבר חידוש לעולם. הוא נקט בדרכם של סופרים אירופיים, שנטלו עלילות קלאסיות ידועות לכל כדי לצקת בהן תכנים חדשים, אקטואליים וקרובים ללב מחברם."

ואכן, ז'בוטינסקי הירשה לעצמו לשבש פסוקים תנ"כיים כמו הפסוק "פלישתים עליך שמשון," שבתרגומו של קריקסונוב אומר: "שמשון, הפלישתים באים." או במקום "תמות נפשי עם פלישתים" המקראי – "שמשון, הפלישתים באים," הז'בוטינסקאי.

לא רבים אהבו שיבושים, כביכול, אלה בתירגום החדש, שיבושים מכוונים של שפת המקור התנ"כי, בין אם בעברית ובין אם בתרגום הקנוני ברוסית, אך זה מה שרצה המחבר עצמו – דהיינו: פארפראזות על הפסוקים המוכרים. לכך, לרצונו זה של הסופר, כיוון המתרגם החדש לעברית, ובצדק.

במובן מסויים "שמשון" הוא רומן מפתח לתקופה שבה נכתב, כלומר שנות העשרים של המאה העשרים. הסופר, שהוא גם מנהיג ציוני משפיע, עושה אנאלוגיה בין תקופת השופטים למנדט הבריטי. הזדהותו של ז'בוטינסקי עם גיבור ספרו, עם הגיבור התנ"כי המסויים הזה, מקורה במה שראה כמכשול בן זמנו בדרך להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל – מדיניותה של אנגליה והשלטון האנגלי בארץ, מחד גיסא, ומאידך גיסא – הפלגנות, חוסר הסדר, הבלגן, ששררו בקרב שבטי ישראל, שמחלישים אותם מול אויביהם הפלישתים, הבריטים או הערבים.

יש כמובן גם מה ללמוד מהאוייב, כפי שמסביר המתרגם קריקסונוב: שמשון-ז'בוטינסקי שאף, שעם ישראל יאמץ את המיטב מן החברה הפלישתית-בריטית – ובבוא העת יוכל לנצח אותה בנשק שלה.

הספר "שמשון" של ז'בוטינסקי – בוודאי בתרגום החדש – הוא יצירת אמנות עזת ביטוי ומרתקת, אבל גם ספוגה באידיאולוגיה ז'בוטינסקאית, שכבר הוכיחה את צדקתה ונכונותה.

תענוג לקרוא את "שמשון" שלו הן כרומן עלילתי מהנה לכל דבר, והן כסיפור מעורר מחשבה עם תובנות לימינו אלה.

ואי אפשר לסיים את הדברים – בלי הציטוט מה"היי-לייט" של הספר – צוואתו של שמשון הז'בוטינסקאי לעמו: "מסור להם להם ממני שני דברים.

יתנו בברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל...

כך הדבר אצל הפלישתים, ולכן הפלישתים הם אדוניה של כנען..."

שלושה אלה היו דרושים לעם ישראל אז, ודרושים גם בימינו.

כזה היה זאב ז'בוטינסקי, שלא היה ולא יהיה כמוהו.

ברומן תוסס, בנאום חוצב להבות, במאמר נוקב, ובפעילות מדינית תזזיתית, הוא מחנך את העם לציונות רוממה, הוא ממריץ המונים לעלייה, להכרה ציונית חד-נסית, לבניית חברה מחופשית ומתקדמת, למרד נגד השלטון הבריטי, ומשרטט לפרטיה את דמות המדינה והחברה לעתיד, שהוא עצמו לא זכה לראותה כי נפטר שמונה שנים לפני ההכרזה על הקמתה.

כמו שמשון השופט בזמנו, בתנ"ך – נרשם זאב ז'בוטינסקי בדפי ההיסטוריה של תחיית העצמאות היהודית לדורי דורות.

נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל אוֹ הַבְּרוֹנְזָה

נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל אוֹ הַבְּרוֹנְזָה, אנ'לא זוֹכֵר בְּדִיּוּק

רַק, כְּשֶׁפָּשַׁטְתְּ אֶת הַמְּעִיל, פֶּלַח בִּטְנֵךְ נִגְלַה, וְסֶרְגֵיי,

הַשּׁוֹמֵר שֶׁל הָאֲתָר, חִיֵּךְ אֵלֵינוּ. חֲפִירַת הַצָּלָה, אָמַרְתְּ, זֶה

לֹא אוֹתוֹ אֲתָר חַד-שִׁכְבַתִּי כְּפִי שֶׁהֶעֱרִיכוּ.

נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל, קָמֵעַ עַתִּיק הִתְגַּלְגֵּל לְרַגְלֵינוּ,

קֶמֶר גּוּפֵךְ זָהַר, כְּשֶׁגָּהַרְתְּ, נִסְעֶרֶת, לִבְחֹן אֶת שֶׁבֶר הַחֶרֶס

הַמְּאוּיָּר. דִּבַּרְנוּ עַל שִׁכְבַת הַחֻרְבָּן (הַחֻרְבָּן הוּא הָעוֹגֵן, כָּךְ,

מְנַהֶלֶת הַחֲפִירוֹת). דִּבַּרְנוּ עַל מַסְּעוֹת מִלְחָמָה וְעַל הִתְחַדְּשׁוּת.

בָּחֹרֶף הַתֵּל יָרֹק כֹּל כָּךְ, וּבַקַּיִץ שִׁכְבַת הַקּוֹצִים מְכַסָּה עַל

כֹּל הַסּוֹדוֹת: כְּתַב הַמְּאֵרוֹת הָעַתִּיק יָאִיר אֶת עֵינֵי הַנְּבוֹכִים.

נִפְגַּשְׁנוּ בִּתְקוּפַת הַבַּרְזֶל, אוֹ הַבְּרוֹנְזָה, עִנְיָן שֶׁל מֶטְרִים

בּוֹדְדִים, אַלְפֵי שָׁנִים. וּבְּאוֹקְטוֹבֶּר כְּבָר טַסְתְּ לְאֵיזֶה כֶּנֶס שֶׁל

אַרְכֵיאוֹלוֹגִים, כְּתַב הַמְּאֵרוֹת פֻּעֲנַח, עַל הָאֲתָר נִסְלַל כְּבִישׁ

וְסֶרְגֵיי פֻּטַּר. תֵּל צְהֹב קוֹצִים, תֵּל יָרֹק בָּחֹרֶף, ד"ר ש'

מְנַהֶלֶת הַחֲפִירוֹת, יָלְדָה בְּמַזָּל טוֹב. קֶמֶר גּוּפֵךְ עֲדַיִן זוֹהֵר.

גיליון 587 היה עבורי מעניין במיוחד: מצאתי עניין ברשימתו של אלישע פורת על הפק"פיסט חנן קלנבורט (חונקה איילתי), ברשימתו של זוהיר אנדראוס על הנוהג הברברי לרצוח נשים על "חילול כבוד המשפחה". זאת הפעם הראשונה שאני קורא דעה כזו מצד ערבי (אני משער על פי שמו שהוא נוצרי). רו"ח חיים יואבי רבינוביץ' לא מוכן להשתתף בשמחות בהן מפרידים גברים מנשים (ברוך הבא אל עולם השפיות!). את מאמרה של פרופ' נורית גוברין קראתי בשבוע שעבר ב"מקור ראשון". הראיון של יעקב אחימאיר [בקישור] עם פרופ' אירווין קוטלר ממש מרנין את הלב.

אהוד: הסוד הוא שגם אצל ישיש בגילי (באפריל תימלאנה לי 75 שנים), עבודת המוח היומית על המכתב העיתי מונעת את התהליך הנפוץ של איבוד הזיכרון – כי רוב הזמן עליי להשתמש בזיכרון הטבעי שלי כדי לטפל במיומנות טכנית וספרותית-עריכתית בעשרות קטעים, במחבריהם הקפריזיים, ובתוכנת המשלוח המסובכת של המכתב העיתי, משלוח שנמשך כחצי שעה, בד"כ אחרי חצות, במהירות הפצה של 75 אימיילים בדקה.

אני מסכימה לדיעות ולמילים שכתבת ברקוויאם שלך.

תודה לך על "רקוויאם לרבין". תודה על התזכורת החשובה הזאת. בשבילי, מעבר לים כאן באמהרסט הקרה (מסאצ'וסטס ארה"ב), השיר הוא נגיעה חמה, מילותיו נושבות.

בקמפוס של אוניברסיטת מסאצ'וסטס, שבוע לאחר הירצחו של רבין, סטודנט צעיר שתל עץ אלון לכבודו, וסלע שעליו חרותים שמו ושנות חייו הונח כזיכרון לצד גזעו. יום-יום אני עוברת לידו בדרכי אל הכיתה או אליה. "ציפורה נחמדת" היה לי העץ הזה, עכשיו גם השיר.

השיר על רבין [רקוויאם] מן הראוי שיופץ שנית בתפוצת ענק, אולי יחדור לליבותיהם של הצעירים!! האם יש תפוצה לעיתון בקרב צעירים?

אהוד: "הרקוויאם לרבין" הוצע בשעתו בדיוק לשם כך למשרד החינוך וכמובן נפסל. יש להניח שאם עמוס עוז, אברום בורג, פנינה רוזנבלום או יוסי ביילין היו כותבים אותו, כבר היו קוראים אותו בעצרת לזכר רבין, והקרן לישראל החדשה היתה שולחת אותו לכל בית ישראל כמו שנשלח הפמפלט "יוזמת ג'נבה". אבל ככה זה כשאתה סופר נידח, אין כל סיכוי לכך, והרקוויאם מופיע רק באותם שני ספרים שלי, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" ו"ספר הגעגועים", וכן מתפרסם מדי שנה במועד יום השנה במכתב העיתי.

אני מניח שגם צעירים קוראים את המכתב העיתי אבל אנחנו שואלים רק לשם פרטי ולשם משפחה ולא מבקשים שום נתונים נוספים מהנמענים. לפי תוכן התגובות, רוב הנמענים הם מבוגרים. אבל אל דאגה, גם הג'חשים יתבגרו.

לא הכרתי את עמנואל בן עזר ז"ל אך זכיתי להכיר חלקים נוספים של עץ משפחתי חשוב ומפואר שאתה נמנה עליו. מדברים שכתבת, ועליהם הוסיפו מכריו, הבנתי שהפסדתי, הפסד שלא יוכל לתקון. מהדברים שנכתבו עולה דמות מרתקת, שורשית ושוחרת ידע, משפחתית ופתוחה ל'עמך' ישראל על כל שכבותיו, אוהב הארץ ושוחר הכרת העולם. הכל בו. והוא איננו. השתתפותי הכנה באבלכם.

אהוד: כן, אנחנו משפחה מיוחדת, ועמנואל היה אחד המוצלחים והאותנטיים ביותר, וזאת גם בזכות תורשתו המשפחתית מצד אימו, משפחת שרייבּמן מכפר-סבא.

על-ידי אמצעים משטרתיים בלבד אי אפשר לחסל את הפשיעה בציבור ערביי ישראל, ובפרט הפשיעה של רצח על רקע "כבוד המשפחה".

כדי להשיג זאת, צריכה לקום הנהגה ערבית שתילחם בתופעה. אך דא עקא, שההנהגה הנבחרת של ערביי ישראל עסוקה בצורה אובססיבית בעניין ה"כיבוש" ודעתה אינה נתונה כלל לבעיות האמיתיות והקשות של האוכלוסייה הערבית בישראל. כל זמן שהדבר כך, אין כל סיכוי לשינוי הרעות החולות שפשו בקרב ערביי ישראל.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לינדה מנוחין: "תעודה רפואית המעידה על בתולים, שבחורות העומדות להינשא נדרשות להראות לבעל לעתיד. זו עדיין התעודה החשובה ביותר עבור כל אישה בעולם הערבי: הוכחה לטוהר הכלה." ["מעריב", "דעות", 1.11.10]. וכדאי לבקש את ד"ר יעקב זמיר שיחזור ויספר קצת מזיכרונותיו בנושא, דווקא בקרב היהודים, מילדותו ומנעוריו בבגדאד ומעבודתו כגינקולוג בישראל. וכאשר נהיה, בעזרת "הארץ" הליבראלי וכל כת דיליה, למדינת כל אזרחיה עם רוב ערבי, אולי כדאי לעגן קבלת תעודה זו בחוק המדינה.

* בכיכר רבין (שכידוע נאלץ להתפטר בגלל חשבון הדולרים שלא סגרה אשתו לאחר שסיים את תפקידו כשגריר ישראל בארה"ב, חשבון שלאחר זמן קצר הורשה כל ישראלי להחזיק בו) – תוקם גיליוטינה מאובזרת ומתוקשרת עם תאורת לילה חזקה במיוחד – ועליה ייערפו ראשיהם של אהוד ברק, נילי פריאל והעוזרת הלא-בתולה שלהם וירג'יניה, ואם יהיה אפשר ייערף גם ראשו של הילד הלא-חוקי שלה –

כי בגלל שחיתויות שכאלה, כמו פרשת אהוד אולמרט ובנק לאומי – חרב בית המקדש, וגם פרופ' ירון זליכה (40) לימד הרבה יותר שעות במכללת אונו (שבזכות עבודתו בה קיבל עכשיו את הפרופסורה) – מכפי מכסת השעות שאושרה לו כאשר שימש בתור הצייד הרשמי של החטאים של נבחרי הציבור, כולל אולמרט. (ובגילו ממש, 40, היתה ד"ר פפיטה האזרחי, עם שני ספרים חשובים בפילוסופיה: באתיקה ובאסטתיקה, בהוצאת אוניברסיטת קמברידג' – ששמה קץ לחייה, בין השאר כנראה לאחר שלא קיבלה פרופסורה באוניברסיטה העברית בירושלים).

ומתי תופעל הגיליוטינה בכיכר? – ביום שבו יסיימו את התקנת קווי הרכבות העירוניות בירושלים ובתל אביב, ביום שבו יסיימו את משפטיהם של אהוד אולמרט ומוריס טלנסקי, ואולי גם לאחר שיסיימו את סידורי ההלווייה הענקית לנשיא שמעון פרס – ואז יוכלו לערוף בכיכר רבין את ראשו של פרס, שכידוע אימו היתה ערבייה.

* דברי המזרחן ההיסטוריון והאסטרטג יאיר גרבוז: "התגובה החזקה ביותר היתה כשאמרתי שהשיחות [של השלום] הן הונאה אחת גדולה. המנהיגים שמנהלים את שיחות השלום לא דואגים להישרדות שלך ושלי, אלא הם מנהלים את השיחות האלה כדי להרוויח זמן. זה הכול." ["הארץ", 1.11.10, בראיון עם יהונתן ליס, בעקבות נאומו ההיסטורי של גרבוז בעצרת של מוצ"ש האחרון].

אוי כמה שאתה צודק, יאיר, המנהיגים שלנו, מיהושע שטמפפר ב-1878 ועד היום, כולל בן גוריון ובגין, ניהלו את הפוליטיקה שלנו לא כדי לדאוג להישרדות שלך ושלי ושל היהודים בארץ-ישראל – אלא רק כדי "להרוויח זמן". ואילו הערבים, הפלסטינים, אתה שמעת שיש כאלה? לא? הם ממש מתדפקים על פתחינו ומתחננים לשלום. שלום עם אוניות המשיטות את כולנו מערבה.

כדאי לך לקרוא מאמריו של ד"ר גיא בכור בנושא. גם הוא סבור, אבל בנימוקים שונים משלך – שלא נגיע בקרוב להסכם שלום, ולכן צריך רק להמשיך ולהרוויח זמן במשא ומתן מתמשך כי זה המצב האופטימלי. וד"ר גיא בכור הוא מומחה בתחומו, הוא לא דילטנט, לא פופוליסט ולא דמגוג.

* ברכות לשר האוצר יובל שטייניץ ולמזכ"ל ההסתדרות עופר עיני שהוכיחו שאפשר למנוע שביתה ולהגיע להסכם שכר גם בצורה אחרת, ללא השמצות, ללא ריצה היסטרית לתקשורת, מתוך גישה עניינית ושקולה, וללא תרועות מנצחים. שני פוליטיקאים חכמים שהעלו את ערך מניותיהם בשוק המועמדים להנהגת המדינה. אלא שעיני לא התאפק ומיד לכלך על ברק.

* מה קרה להישג הגדול של הנשיא אובמה, שהבריח את צבא ארה"ב מעיראק, ומתוך גישה דמגוגית, פופוליסטית ומטומטמת זו – גזר מוות על המערכה שניהל קודמו נגד "ציר הרשע" אחרי ה-11.9? –

"למעלה מ-100 בני אדם נהרגו ומאות נפצעו בסדרת פיגועים משולבים הערב (שלישי, 2.11) בבגדאד, בירת עיראק. הפיגועים, המיוחסים לאל-קאעדה, בוצעו בו-זמנית בשבע שכונות בבירה. 11 מכוניות תופת ועוד עשרה מטעני חבלה התפוצצו במקביל בעיר הבירה בסביבות השעה 18:00 (שעון עיראק). מרבית הפיצוצים אירעו בשכונות שיעיות בעיר. סדרת הפיצוצים אירעה יומיים לאחר שחמושים מאל-קאעדה השתלטו על כנסיה נוצרית, לקחו בני ערובה והרגו 58 בני אדם. באוגוסט האחרון הסיג צבא ארה"ב את חייליו מעיראק אחרי שבע שנות לחימה ומעל 4,000 הרוגים. כ-50 אלף חיילים נשארו לאמן את צבא עיראק. רק שבוע לפני כן אמר מפקד צבא עיראק, באבקיר זיבארי, כי צבאו לא יצליח להבטיח את ביטחונה של עיראק לפני 2020. לדבריו, מדינתו לא תצליח להתמודד עם האיומים הביטחוניים ללא תמיכתה של ארה"ב." ["הארץ" אונליין, 2.11].

ואתם לעגתם לנשיא שקדם לו, בוש! – אתם, הרימו את הראש והסתכלו לנו בעיניים! מי צדק?

* מנהיגיה הפוליטיים ומפקדיה הצבאיים של ישראל צפויים להיעצר עם בואם לבריטניה בתור "פושעי מלחמה" אבל שר החוץ של אלביון הבוגדנית רואה כנראה בישראל את האחראית היחידה להיעדר ה"שלום"! – ההיה לבריטניה שר חוץ מרושע ושונא ישראל שכזה, מאז ארנסט בווין, שמנע משרידי השואה לעלות לארץ-ישראל? –

"כשמשא ומתן נראה כהבטחה נצחית שלעולם אינה מקויימת בשל חוסר רצונה של ישראל בפתרון הוגן, התנגדות עממית לכיבוש היא האלטרנטיבה האפשרית היחידה שנותרה לפלסטינים כדי להשיג את זכויותיהם תוך הימנעות ממאבק חמוש," כך אמר היום (רביעי, 3.11) שר החוץ הבריטי, ויליאם הייג. במפגש עם פעילים ישראלים ופלסטינים נגד גדר ההפרדה, הביע הייג את תמיכתו ואת התמיכה הבריטית במאבק בלתי אלים, ואמר כי סוג זה של מאבק יזכה לתמיכה המירבית מהקהילה הבינלאומית. ["הארץ" אונליין, 3.4].

* השמות הפופולריים ביותר בבריטניה לשנת 2009 הם: מוחמד – 7,549. אוליבר – 7,364. ["הארץ", 2.11].

* לאחר שיצליחו הגמדים להדיח-להעיף את אהוד ברק מתפקידיו כשר הביטחון וכראש מפלגת העבודה – הם יחזירו את עמיר (ארמנד) פרץ לתפקידים האלה, וזאת לאור ההצלחה הכבירה שהיתה לו בהם בעבר, ואם לא הוא – אז ללא ספק – שלי יחימוביץ (ה"חברתית", שעשתה לפרץ קידום בתפקידה כעיתונאית בטלוויזיה ותוגמלה בהפרש זמן קצר במקום טוב ברשימת העבודה לכנסת, שזה כמובן לא שחיתות כמעשה המתוקשר בעוזרת השטנית בביתו של ברק, שלאידו שמחים גם חבריו-למפלגה הבוגדניים).

אגב, אנחנו הצבענו לעבודה בבחירות האחרונות רק כדי שברק יהיה שר הביטחון. ואם הגמדים ידיחו אותו – הם לא יקבלו אף קול מאיתנו ויילכו בדרכה המצטמצמקת של מר"צ ויזכו להצלחות אלקטוריאליות בסדר גודל של יוסי ביילין.

מדינת ישראל מבקשת מהאינטלקטואלים, הסופרים, האמנים, מכל אנשי השמאל

כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,027 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-157 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,032 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

[1] היסטורית הבדיחה הזו אינה מדייקת. ראש הממשלה הסוציאליסטי היהודי של צרפת ליאון בלום (1872-1950) הנהיג שבוע עבודה בן 40 שעות, שהוא למעשה שבוע בן חמישה ימים (ע"פ יום עבודה בן 8 שעות).