גיליון מס' 590

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בכסלו תשע"א, 11 בנובמבר 2010

עם צרופת תותח נפוליונצ'יק מאוסף זלצר, וצרופת שערי ספרו החדש של דוד מלמד "ללקק את האצבעות"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נרטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: הקרב על עמק הירדן, 20 במאי 1948 – יואב אהרוני, ישראל זמיר, יוסף דוריאל, יואב אהרוני, פוצ'ו, ידידיה יצחקי, עמי יובל, עמירם טולצ'נסקי-יובל, יצחק אוורבוך-אורפז, שלמה בן עזר, אהוד בן עזר על משה דיין.

יוסי גמזו: הַשָּׂדוֹת מְצַפִּים לוֹ, לַגֶשֶם.

משה גרנות: בגישוש אחר בית דין של מעלה, על ספרו של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך".

אורי הייטנר: 1. הגנה על ההתיישבות. 2. מפת הדרכים של הרנסנס היהודי, על ספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש". 3. קלון המערכת הציבורית.

חיים אנלין: איך גיליתי את דודו דותן. // ישראל הר לשר האוצר.

אלי מייזליש: תגובה לאד קוץ' לשעבר ראש עיריית ניו יורק.

זיוה גל: שלושה שירים. // איתמר פרת: "שוב אותו הים".

רות ירדני כץ: לארא, מסעדה בירושלים. // גוטמן לובנגולו– הצגה.

מתי דוד: "שידורי המהפכה" בעצרת הזיכרון ליצחק רבין.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,

 פרק ז / חלק שני. // תערוכת הבולים בירושלים, מידע.

דוד מלמד: מה הביאו לי לבר-מצווה? [סיפור מספרו החדש].

יוסי אחימאיר: הקוראים בוודאי רותחים [על "ידיעות אחרונות"].

משה גרנות: שירי שיטנה של מתי שמואלוף נגד ה"אשכנזים" ב"אפיריון".

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אהוד בן עזר: תאוות כבוד [שיר מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"].

אוריה באר: עמוס לביא איננו.

* * *

הקרב על עמק הירדן, 20 במאי 1948

יואב אהרוני

1948 – המלחמה ההיא

[קטע] ...בנקודה זו אבקש להוסיף פרטים אחדים ברמת המיקרו מידיעה אישית (הייתי אז בן שמונה): קבוצת בנים מגבת, תלמידי בית ספר, עברה בימים שקדמו לאפריל 48' קורס ערב צבאי: הם למדו א"ש, קפא"פ וכן רובה ורימון באופן תיאורטי. למיטב ידיעתי, הם לא ירו במסגרת הקורס הזה אפילו ירייה אחת ברובה. בלילה שבו נחלצו נערים צעירים אלה לעזרת משמר העמק (ובו הסתיימו למעשה לימודיהם בבית הספר) חולק להם נשק, שאותו הם ניקו והכינו לפעולה. חלוקת הנשק ללוחמים נעשתה ערב הפעולה בבית התרבות של גבת, בית הרשל. אני יודע זאת, כי הייתי שם וראיתי אותם מקבלים את הנשק ומנקים אותו. עוד באותו הלילה הם יצאו רגלית למשמר העמק, בלי שהיה סיפק בידם אפילו לערוך מטווח. אותם נערים, לאחר מיספר פעולות מקומיות, נשלחו לעזרת עמק הירדן ביום הפלישה והשתתפו שם בכל הקרבות, החל מהגנת הדגניות ועד הכיבוש החוזר של מסדה ושער הגולן. האם רמת אימונם הצבאי יכלה להשתוות לזו של חיילי הצבא הסורי הפולש? אני יכול להעריך כי רמת אימון דומה היתה מנת חלקם של מגוייסים חדשים בישובים אחרים, למעשה בכל הארץ.

[פורסם לראשונה בגיליון 584]

* * *

ישראל זמיר

על מיספר חיילי צה"ל בתחילת מלחמת השחרור

בעקבות רשימתו של יואב אהרוני בגיליון הקודם

[קטע] ...התיאור של יואב אהרוני על קבוצת נערים צעירים מקיבוץ גבת, שנחלצה לעזרת משמר-העמק, ואחר-כך לעזרת ישובי עמק-הירדן ללא אימון מוקדם – מוכיח לא רק על יחס מספרי נחות, אלא גם על נחיתות ברמת האימון. היינו יישוב קטן מול כל צבאות ערב. השורות היו דלילות, ורוח הלחימה מִילאה את הפרצות. ידענו, מתחתינו פרושים יישובי העמק ואין לאן לסגת. אם לא נבלום את האוייב – נחווה המשך לשואת אירופה...

 [פורסם לראשונה בגיליון 585]

* * *

יוסף דוריאל

האמת על יחסי הכוחות במלחמת תש"ח

[קטע] ...להלן דוגמה מקרב בו השתתפתי בהדיפת הפלישה הסורית לשער הגולן (ואגב, זה לא נכון שלמערכה זו נשלחו טירונים שגויסו מבית הספר, כי הכוח הבלעדי ששיחרר את שער הגולן, מסדה וצמח – היה של גדוד 22, שהוקם בטכניון בחיפה). התקפת הנגד של הסורים, עם טנקים, חיל רגלים, ארטילריה ושני מטוסים, נהדפה על ידי שתי כיתות שלנו בתוספת מכונת ירייה אחת, כשהנשק האנטי-טנקי היחידי שהיה לנו היו בקבוקי מולוטוב.

 [פורסם לראשונה בגיליון 586]

* * *

יואב אהרוני

מי היה בקרב על שער הגולן?

בתגובתו למה שכתבתי אני, וכתבו גם אחרים, על מאזן הכוחות בראשית מלחמת השחרור, מתקן לי יוסף דוריאל "טעות" בקובעו כי אותם נערים-טירונים מגבת לא השתתפו בשחרור שער הגולן ומסדה, אלא רק שתי כיתות מגדודו הוא, והוא עצמו בתוכן.

צר לי, אך הטעות אינה טעות. אחי עמוס, שנהרג מאוחר יותר בכיבוש לוד ורמלה, היה אחד מאותם נערים, וגם נפצע בקרב על שער הגולן. אני מצטט ממה שכתב דודי (ודודו) יהודה עידן, שהיה מפקד הכיתה מגבת, הן בקרבות משמר העמק והן בקרבות עמק הירדן. הדברים נכתבו בחוברת "לזכר רע", שיצאה לזכרו של אחי זמן קצר לאחר תום המלחמה ההיא:

"סבלן היה באותו לילה בשער הגולן בזמן שנפצע מרסיס מרגמה [בכתפו, י.א.] ולא רק שידע לסבול את כאביו בשקט, אלא גם ידע לנחם ולהשקיט חברים שבכוחם הם לא יכלו להתגבר על כאבם [מאותו פגז נפצעו עוד חמישה חיילים בכיתה, י.א.]. בזמן שנפצע ונתן לי את המקלע שהיה בידו, זכר וידע לא לשכוח למסור ששתי מחסניות הינן ריקות. ידע שהוא יוצא כרגע מהקרב, אבל הקרב נמשך ובקרב המחסניות צריכות להיות מלאות."

[פורסם לראשונה בגיליון 587]

* * *

פוצ'ו: במלחמה על שער הגולן

בגיליון האחרון של חב"ע [586] מספר יוסף דוריאל את מה שהוא יודע על מלחמת השחרור מידע אישי. בין השאר הוא כותב: "האמת על יחסי הכוחות במלחמת תש"ח: להלן דוגמה מקרב בו השתתפתי בהדיפת הפלישה הסורית לשער הגולן (אגב, זה לא נכון שלמערכה זו נשלחו טירונים שגויסו מבית הספר, כי הכוח הבלעדי ששיחרר את שער הגולן, מסדה וצמח – היה של גדוד 22, שהוקם בטכניון בחיפה) התקפת הנגד של הסורים, עם טנקים, חיל רגלים, ארטילריה, ושני מטוסים, נהדפה על ידי שתי כיתות שלנו בתוספת מכונת יריה אחת, כשהנשק האנטי טנקי היחידי שהיה לנו היו בקבוקי מולוטוב."

מאחר שבמקרה גם אני הייתי באותה תקופה בעמק הירדן והייתי באותה מחלקה שנכנסה לשער הגולן אחרי נסיגת הסורים ממנה, הריני שולל את דבריו של דוריאל, האומר שהם היו רק שתי כיתות במקום, אלא אם כן היינו במקרה יחד באותן שתי כיתות. אין לי מושג על איזו התקפת-נגד דוריאל מדבר, מפני שאחרי שהסורים נהדפו מדגניה, הם המשיכו לברוח עד מובלעת אל חמה ולא חזרו להתקיף. כשאנחנו נכנסנו לשער הגולן (אנחנו – זו מחלקה מקורס מ"כים שפורק ואנשיו נשלחו לגבולות הארץ) – היא היתה ריקה והרוסה ורק קבוצת ערבים שבאה לבוז שלל קידמה את פנינו בכמה יריות וברחה. יחד עם זאת אני מסכים עם דוריאל שהנשק האנטי טנקי היחידי שהיה לנו אז היו בקבוקי מולוטוב.

לסיכום: דבריו של דוריאל על פלישת הצבא הסורי לשער הגולן לוקים באי דיוקים והם בבחינת רשומון הקיים בסופו של כל קרב, כל מה שאני מציע לדוריאל זה רק לתקן את כותרת מאמרו ולקרוא לו: "האמת שלי על יחסי הכוחות".

מי שיכול לאמת את גירסתי זה פנקס קטן שנשאתי בכיס חולצתי כל ימי המלחמה, ובו כתבתי איפה הייתי כל יום ומילה או שתיים, שתזכיר לי גם מה קרה באותו יום. להלן 3 ימים המתעדים בשפה יבשה את הכניסה המחודשת לשער הגולן:

יום ראשון 30.5.48. עד שעה 17.00 אנו רובצים באשדות יעקב ואחר כך אנו מוסעים לשער הגולן והערבים שממול מקבלים את פנינו בקבלת פנים "חמה". בשתיים בלילה מעירים אותנו ואנו מתחילים לחפור תעלות ביצור.

יום שני 31.5.48. אנו מבלים את רוב היום במקלט שמתחת לאדמה. כדי לגוון את החיים, תופסים במעוף יד זבובים ושואלים זוג או פרט?

יום שלישי 1.6.48. בלילה אנו עוזבים את שער הגולן ובאים לישון בדגניה..."

ביומן כתוב גם מה קרה לפני ואחרי שלושת הימים האלה, אבל שום התקפת נגד ושום בטיח. היתה התקפה אחת גדולה על דגניה וכשהיא נכשלה, הסורים נמלטו משם כאחוזי אמוק ויותר לא חזרו. המחלקה שלנו רבצה אחר כך במשך כמה ימים מוסווית בתוך שוחות אש בשדות השלף של צמח וחיכתה עם בקבוקי מולוטוב לשובם של הטנקים הסורים, אך אלה סידרו אותנו והעדיפו את מרחצאות אל חמה.

[פורסם לראשונה בגיליון 587]

* * *

ידידיה יצחקי

הקרב על שער הגולן

גם אני הייתי בסוף מאי 48' בשער הגולן עם גדוד 22. התארגנו בקיבוץ אפיקים לכיבוש שער הגולן, מסדה וצמח מידי הסורים, שתפסו מקומות אלה ימים מעטים קודם לכן, ועם ערב יצאנו ליעדינו. הזהירו אותנו מפני קרבות עם טנקים, נגדם היינו צריכים לעמוד בחפירות עם בקבוקי מולוטוב, וזאת כיוון שראינו טנקים סוריים מסוג רנו (קטנים מאוד) מסתובבים בשטח.

לא היתה כל התנגדות בכניסתנו ליעדים, למיטב זיכרוני אכן היה כבר בשער הגולן כוח קטן משלנו שאנחנו החלפנו אותו. באשמורת האחרונה של הלילה הראשון שלנו בשער הגולן שמרתי אנוכי בגזרה של הכיתה שלי, עליה פקד סיני צמחי ז"ל. הזהירו אותי שלפנות בוקר אמורה היתה להגיע משאית עם אספקה, אבל רעש המנוע עלול להיות גם של טנק סורי, לכן, כשאשמע את רעש המנוע אעיר את הכיתה, ליתר ביטחון. חשבתי שאם אעיר את חבריי כדי להתגונן מפני המשאית, אהיה עד סוף ימיי בספר הבדיחות של הגדוד, אי לזאת, כששמעתי לפנות בוקר את המנועים צעקתי "סיסמא" מתוך החפירה שהייתי בתוכה, אחרי שהעמדתי שלושה או ארבעה בקבוקי מולוטוב על שפתה. מובן שזו היתה המשאית, אחרת לא הייתי כותב היום דברים אלה. למיטב ידיעתי וזיכרוני זו היתה התקפת הנגד היחידה של הסורים אחרי נסיגתם מדגניה, ואני עצרתי אותה לבדי.

[פורסם לראשונה בגיליון 588]

* * *

עמי יובל

הקרב על עמק הירדן, מאי 1948

לאהוד שלום,

 אני מתייחס לדבריו של "פוצ'ו" בגליון 587, "במלחמה על שער הגולן". בין היתר הוא כותב "יחד עם זאת אני מסכים שהנשק האנטי טנקי היחידי שהיה לנו אז היו בקבוקי מולוטוב." 

אני מבין שליחידה שהוא שירת בה היו רק בקבוקי מולוטוב. כדי להעמיד את הדברים על דיוקם ובמלואם, יש לציין (ציטוט משלמה אנשל) שבדגניה היו באותו זמן לפחות 2 "פיאט" (בצה"ל נקרא אחר כך "מאטל"ר" ראשי תיבות של מטול אנטי טנקי לחיל רגלים). ישנם חילוקי דיעות האם אותו טנק סורי שחדר לדגניה א' והושמד שם נעצר על ידי בקבוק המולוטוב שהושלך עליו וגרם להתלקחותו, או על ידי ה"פיאט" שפגע בצריח, ואיזו מהפגיעות היתה הראשונה. 

רציתי להוסיף, שב-19 במאי הוצבה ברכס פוריה, ליד אלומות, סוללה בת 4 תותחים בעלי קוטר 65 מ"מ, שכונו "נפוליונצ'יקים" בגלל היותם ענתיקות (מודל 1906, ייצור 1917), אולי גם בגלל היותם קטנים כמו נפוליון אך בעלי אפקט כמותו. תותחים אלה הפגיזו את הצבא הסורי, שנסוג לעבר צמח לאחר ששני טנקים נפגעו מבקבוקי מולוטוב ושלישי שותק בגלל תקלה טכנית. הסורים הופתעו מקיומה של ארטילריה אצלנו, שגרמה להם אבידות, והמשיכו בנסיגתם עד חמת גדר, ולא חזרו עוד לתקוף בגזרת עמק הירדן. ההתקפה שהחלה אור ליום 20 במאי 1948 נהדפה בשעה 07.30 באותו יום.

אני מצרף תרשומת מסיפורו של דודי עמירם טולצ'ינסקי-יובל, שהיה איש צוות של סוללת התותחים. אחד התותחים הללו נמצא באוסף של עודד זלצר בבאר שבע, ואני מצרף את תמונתו. [ר' צרופה].

בברכה,

עמי יובל

חיפה

* * *

בעקבות עמירם טולצ'נסקי-יובל

הנפוליונצ'יקים מגיעים

בתחילת אפריל התגייס דודי עמירם להגנה. לעמירם היה ניסיון בתותחנות משירותו בצבא הבריטי ובגדוד התותחנים של הבריגדה היהודית, ויחד עם עוד תותחנים לשעבר שובץ ליחידת תותחנים במחנה ליד פרדס כץ. מכיוון שתותחים עדיין לא היו, נאלצו להסתפק בינתיים באימונים תיאורטיים, כמו בשיר הרוסי: "חיל פרשים אנו, אף על פי שאין סוסים לנו."

יום לאחר יציאת הבריטים, ב-15 במאי 1948, הגיעו לארץ 5 תותחי הרים מיושנים בקוטר 65 מ"מ, עם גלגלי עץ, ששימשו את הצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה (1914-1918). התותחים הזקנים קיבלו את הכינוי "נפוליונצ'יקים". אחד המגויסים, יוצא הצבא הצרפתי, הכיר את התותח, ובמשך שלושה ימים אימן את היחידה בשימוש בו.

ב-15 במאי פלש הצבא הסורי לארץ ליד גשר בנות יעקב, לאורך הירדן, ומדרום לכינרת. כשכוחות רגלים וטנקים סורים התקדמו עד לצמח, שלחו אנשי הדגניות מברק בהול לבן גוריון, ומסרו שהמצב מסוכן ביותר. בן גוריון הורה לשלוח מיד סוללה אחת של ארבעה תותחים להגנת דגניה. תותח אחד נשאר לשימוש באימונים וכרזרבה.

מפקדת ההגנה הוציאה ב-19 בחודש הוראה לתותחנים לצאת מיד לדגניה. התותחנים שגרו בתל אביב היו באותו זמן בחופשה עד חצות הלילה. עמירם, שגר במכמורת, נשאר במחנה, ונשלח על ידי הקצין התורן להביא את התותחים מבסיס הציוד בקרית מטלון, עם תחמושת וציוד עזר, ולהכינם לנסיעה. בינתיים נקבע הצוות לסוללה, שכלל את עמירם.

כשהאנשים חזרו בחצות מחופשתם, נסעו לגליל. הסוללה התמקמה ליד קבוץ אלומות, בקצה הדרומי של רכס פוריה. המקום צופה מלמעלה על דרום הכינרת. כשהאיר השחר, זיהו כוחות רגלים וטנקים סורים ליד הגדר של דגניה א', ופתחו באש. טנק שחדר לתוך המשק בדגניה נשרף על ידי בקבוק מולוטוב שחבר אמיץ מדגניה הטיל אותו על הטנק ממרחק קטן ביותר.

 הסורים שהופתעו מאובדן הטנק ומירי התותחים נסוגו חזרה לעבר צמח הסמוכה, והתותחים המשיכו לרדוף אחריהם באש. בשעות הערב תקף צה"ל את צמח בסיועה של סוללת התותחים, והסורים נסוגו ממנה וכן מהקיבוצים מסדה ושער הגולן שאליהם חדרו ביום הקודם. בלילה נסע עמירם לתל אביב, להחליף תותח שהתקלקל בתותח הרזרבי שהיה, וחזר לפנות בוקר.

בהמשך חודש מאי הגיעו עוד 25 "נפוליונצ'יקים", וכן מרגמות 120 מ"מ. המפקדה השאירה באזור עמק הירדן חצי סוללה, ויתר התותחים הופנו לחזית הנגב ולפריצת הדרך לירושלים. בתחילת יוני הגיעו גם תותחים תוצרת "קרופ".

* * *

חלקו של יצחק אוורבוך-אורפז באותה מערכה

אהוד: הסופר יצחק אוורבוך-אורפז, ששירת כתותחן בצבא הבריטי ובבריגדה בימי מלחמת העולם השנייה, ובמאי 48' היה כבר מגוייס לצה"ל – הוזעק בלילה מתל-אביב, זה היה זמן קצר לאחר חתונתו – כדי להפעיל את התותחים מרֶכס פוריה. אני מצרף כאן קטע מהיומן שלי בעקבות שיחה איתו ביום 29.7.08 –

...קולות אנשים קוראים ליצחק מחוץ לבית. הוא ניגש בפיג'מה ופותח את הדלת. "יש לך זמן רק להתלבש ולבוא איתנו," אמרו לו, "הסורים כבר כבשו ושרפו את מסדה ושער הגולן וניסו לחדור לדגניות. ההתקפה נעצרה כאשר בקבוק מולוטוב הושלך על טנק שלהם בדגניה א', ואולם הם נערכו מחדש, ובבוקר הם אמורים לצאת במתקפה על עמק הירדן ולכבוש אותו!"

יחידת התותחים הזו, שבה שירת אורפז, היתה של תותחי הרים בקוטר 65 מ"מ מימי מלחמת העולם הראשונה, שנקראו "נפוליונצ'יקים" בגלל עתיקותם ולא מהיותם מתקופת נפוליון! היו כארבעה או שישה תותחים. נישאים שניים-שניים במכוניות-משא. התאמנו בירי בהם בגבעות בבני-ברק ומול הים. חלק מהכוונות שלהם לא הגיע או טרם הגיע. הדיוק שלהם לא היה רב. ליצחק לא היה שום ניסיון בהפעלתם כי הוא שירת בצבא הבריטי ובבריגדה בהפעלת תותחים בני 25 ליטראות.

יצחק עלה על משאית שהיו עליה שני תותחים "נפוליונצ'יקים" בשיירה שנסעה בלילה, בהאפלה, צפונה. בקושי החזיק את עצמו ליד התותחים הקשורים, מחשש שיתחילו לזוז וימעכו אותו. מאחר שלא היה קצין אלא רק רב-סמל, לא ישב מקדימה בקבינה. לאורך הדרך, בעמק יזרעאל, עמדו אנשי קיבוץ ומושב מודאגים וביקשו מהם למהר לעצור את הסורים. "אל תניחו להם להגיע לעמק יזרעאל!" – אנשי העמק הישקו אותם חלב טרי מכדי המתכת הגדולים, והאכילו אותם בלחם טרי אפוי בתנוריהם.

הם הגיעו לרכס פוריה והציבו את התותחים. כמסופר, מסדה ושער הגולן כבר היו שרופות בידי הסורים, שהטנקים שלהם, מגובים בחיל הרגלים, התכוננו להתקפה המכרעת על הדגניות ועמק הירדן כולו. [כל זה מתואר גם בספרי "אומץ", סיפור חייו של משה דיין, על חלקו של משה דיין שפיקד על החזית כדי להציל את עמק הירדן, והעדויות על סוללת התותחים בפוריה].

הטיווח של התותחים נעשה על ידי ירי מוקדם במכונת ירייה בֶּזָה, שלפי פגיעותיה טיווחו את התותחים, צידדו ימינה ושמאלה, וטיווחו מעלה ומטה. ממקום הצבתם לא ראו את העמק כי רק התצפית היתה בקצה הרכס מזרחה, והקשר היה באלחוט וגם על ידי רצים.

הבעייה בתותחים האלה היתה שהרתע שלהם היה אמור לדרוך אותם לירי של הפגז הבא. לשם כך היה עליהם להיות מקובעים היטב בקרקע, לבל יירתע לאחור הסדן שלהם. ואולם התותחנים לא הצליחו לקבע היטב את התותחים, ואף שכולם עמדו-נשענו עליהם מאחור בעת הירי, היה ההדף גדול מדי והתותח לא נטען פעם נוספת.

תפקידו של יצחק היה לקשר בין הסוללות של התותחים וגם לקשר עם התצפית. בסופו של דבר יצאו כל התותחים מכלל פעולה, מחוץ לאחד. וקרה נס. התותח האחד הזה ירה פגז – ופגע במטה הצבא הסורי בצמח. החלה שם בהלה. התצפיתנים באו בשמחה והודיעו כי החלה נסיגה מבוהלת של הכוחות הסוריים והם נוטשים הכול ועולים על מכוניות המשא היוצאות מזרחה!

זמן לא רב לפני כן הצילה מרגמת הדווידקה האימתנית את צפת, כי הערבים חשבו שיש ליהודים פצצת אטום! כה גדול היה אפקט הרעש. אותו דבר קרה גם כאן. הסורים לא שיערו לעצמם שיש בידי הישראלים תותחים. ובאמת לא היו קודם. עכשיו היתה הבהלה שלהם כה גדולה שגם הם חשבו כנראה שיש ליהודים פצצות אטום!

ואולם התותחים לא נשארו בפוריה. עוד באותו יום, לדברי יצחק, יצאה לפחות חלק מהפלגה עם תותחים ללטרון. שם, בחום האיום, כאשר הברחשים שהתרבו בשדות הלא-קצורים היוו איום מציק לא פחות מאש חיילי הליגיון הירדניים, אנשים היו כה עייפים שכמו הלכו מתוך שינה. הברחש חדר לאף, לאוזניים, שיגע אותם. הם אכלו כריכים ולא ידעו מה הם אוכלים. היה מחסור נורא במים. יחידה אחת שנסוגה שתתה מים מחבית שהכינו בה מלט ונותרו מים למעלה, ואחד החיילים נפל לתוך החבית! הירדנים גם כבשו את גזר וטבחו שם בחיילינו והרגו עשרות מהם. למחרת, ביום, הוזעק גדוד פלמ"ח מהצפון וכבש חזרה את גזר. הליגיון הירדני הפגיז בתותחים בריטיים של 25 ליטראות שהיו אפקטיביים פי כמה וכמה.

* * *

סיפורו של שלמה בן עזר מבלפוריה

באותו יום, ה-20.5.48, השתתף במערכה גם שלמה בן עזר הצעיר מבלפוריה. שלמה הוא בנו של שמעון בן עזר, בנו של מנחם שלמה ראב, שהיה בנו-בכורו בירושלים של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה הרשלר, שהיתה מכונה סית הודעס מן אל טחונה. שמעון בן עזר היה אפוא בן-דודי אך לא מאותה סבתא. בספרו "בשיפולי הגבעה" [מהדורה שנייה, 1999] מספר שלמה בן עזר:

בשבוע הראשון להקמת מדינת ישראל גוייסו חמישה מאיתנו – אהרון פודולר, שוקי פינקלשטיין, צבי רוזנר, אברהם גורדון ואנוכי, צורפנו למחלקת העמק בפיקודו של יוסי פרקדין מתל עדשים. הצטיידנו בנשק, קובעי-פלדה ואובראולים מתחנת הנוטרים, והתייצבנו במלון שולמייסטר בעפולה, לקראת היציאה. כבר באותו לילה, ירדנו באוטובוס לעמק הירדן, כשמולנו עולים כלי רכב, עמוסים בזקנים ובילדים שפונו מהמשקים.

הרושם הראשון, שקיבלנו בבואנו לדגניה, היה של אנדרלמוסיה מוחלטת. מהמחלקה שלנו הוצאו בעלי תפקידים, כולל מפקד המחלקה וסגנו, ופוזרו במקומות שונים. איש לא ידע עם מי הוא הולך ולאן. מדי פעם חלף מעל ראשינו פגז של תותח, ומטוסים קלים של האוייב [הסורי] חגו מעלינו באין מפריע תוך שהם מטילים למטה פצצות (לא אפקטיביות למזלנו). לא היה נשק נגד-מטוסים שיפריע בעדם, מלבד בירי של הרובים שלנו. ניתן היה להבין, שזוהי פעולת ריכוך מצד האוייב, לקראת המתקפה הגדולה על הדגניות ודרכן פנימה לתוך הארץ.

אנו, חמשת בני בלפוריה, ישבנו על שפת תעלת המגן, במרחק מה משאר חיילים מחלקה. והנה עובר בחור לאורך התעלה וקורא: "מי כאן רגם ויודע להפעיל מרגמה שלושה אינץ'?" תוך כדי כך אומר לנו אברהם, בעל הדרגה היחיד שבינינו – "אתם הרי עברתם קורס מרגמות!"

"נכון," אני עונה, "אבל זה היה לפני חמש שנים. מאז עברנו קורסים רבים אחרים ושכחנו בכלל איך נראית מרגמה..."

שמע את זה הבחור וחזר על עקבותיו: "יאללה, מהר, תעלו על הג'יפ וניסע!"

מצאנו על הג'יפ מרגמה, תוך שאנחנו נוסעים ועולים לעבר קיבוץ כנרת. הגענו לקצה הדרומי של הקיבוץ, שם היתה עמדה בנוייה שכולה מלאה בארגזי פגזים. עוד מצאנו שם, שתי מרגמות שכבר התמקמו, והופעלו בידי כיתת פלמ"ח שירדה מחזית צפת. יצרנו ביחד איתם מיבנה סוללתי משולש בצורת סגול, וצפינו לעבר משטרת צמח.

ראינו, שלרוחב כל החזית, התארגנו שם טנקים ומשוריינים כדי להתקדם לעבר המשקים. מיד התארגנו לירי. היתה זאת הפגזה מצידנו, שעד כה לא נראתה כמוה – סוללת מרגמות יורקת פגזים לכל רוחב הטור המשוריין. דרך המשקפת נראו הפגיעות המדוייקות, אשר גורמות לשיבוש המערך ההתקפי ולפיזורו. אפשר בהחלט לומר, שהירי הזה עצר למיספר שעות את פתיחת ההתקפה, והיה מצליח בכך הלאה, לולא אסון שקרה.

האסון קרה בשעה עשר וחצי – פגז המרגמה שמאחורינו, שכנראה היה פגום, סטה ממסלולו, פגע בחוט הטלפון שנמתח מהעמדה, וכל האנשים שהיו במקום נפגעו. הספקתי לראות את אהרון פודולר שישב לידי מתמתח חסר-הכרה, כשרסיס פגע בקובע הפלדה שחבש וחדר לראשו. גם ידי השמאלית נפגעה ודם רב פרץ ממנה. את כולנו פינו לחדר החולים בכנרת, שם טופלנו במסירות רבה. ובינתיים, חיפשו דרך להעביר את הפצועים קשה לבית-החולים בטבריה.

לאחר שסגרו לי את הפצע בקלמרות, חבשו באופן ארעי והזריקו זריקת אנטי-טטנוס, הרגשתי שאוכל להמשיך. לפני שיצאתי, חיברתי פתק עם שמו של אהרון לדש בגדו. בעמדה מצאתי את צבי ושוקי שלא נפגעו. ביחד עם אחד מאנשי הפלמ"ח, כמטווח, חידשנו את ההפגזה. לא הפסקנו לשנייה, למלא את חסרונן של שתי המרגמות שנעצרו. מה עוד, שלידינו ישב עכשיו משה דיין, כשאינו חדל להמריץ: "הרביצו, חבר'ה!!" – הוא גם סיפר אחר כך, כי בפסק-הזמן שבו חדלנו מלהפגיז בגלל התקלה הטראגית, הצליחו מיספר טנקים מהטור להתקדם והגיעו עד תעלות ההגנה של דגניה.

בשעה ארבע אחרי הצהריים, החלו לחלוף מעל ראשינו פגזי תותחים אל עבר משורייני האוייב. אז ידענו, שאנו יכולים סוף-סוף לנוח. היתה זאת סוללת תותחים הרריים בקוטר שישים וחמישה מילימטר (שנקראו "נפוליאונצ'יקים") שהגיעה לאלומות מחזית ירושלים. הם אמנם הופעלו ללא מכשירי כיוון, אך הצליחו לפגוע די במדוייק, עד שגרמו לנסיגת האוייב מכל אזור צמח.

כותבי ההיסטוריה של קרבות עמק הירדן, לא שכחו לציין (ובצדק רב), את פעולתם הברוכה של אותם תותחים; ובוודאי, לא את אלה שלחמו בתעלות דגניה ועצרו את הטנק באמצעות בקבוקי מולוטוב. משום מה, איש אינו מזכיר את סוללת המרגמות בה השתתפנו. גם איש בקיבוץ כנרת, לא שאל – מהו ה"הר" של תרמילי הפגזים הריקים שנשאר שם במשך שנה ויותר? לעניות דעתי, הסוללה היתה זו שעצרה את כל טור המשוריינים, משעות הבוקר ועד ארבי אחרי הצהריים. היא שגרמה לכך, שרק טנק אחד הצליח להגיע עד לתעלת דגניה.

(שלמה בן עזר: "בשיפולי הגבעה", מהדורה ראשונה 1996, מהדורה שנייה מורחבת 1999, עמ' 89-92)

לכותבי תולדות הקרבות במלחמת תש"ח: שלמה בן עזר גר בבלפוריה ואפשר להתקשר אליו ולבוא לשמוע מפיו על אותו יום קרב, כי לדבריו לא את הכול סיפר בספרו.

* * *

מתוך "אומץ", סיפורו של משה דיין

אהוד: אני מצרף כאן קטע מספרי הנידח על משה דיין, "אומץ" [ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1997, אזל כליל] המתאר אותם ימים ממש:

ב-15 במאי, מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.

ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.

 "בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב-18 במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.

נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.

ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.

מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.

 לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מיד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.

השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.

לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.

זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.

אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.

להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.

לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!

ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.

רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.

הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.

פגז שני, ועוד פגז – – –

קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.

עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.

בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.

הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:

 "זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."

[לאחר שיסתיים הפרסום בהמשכים של הרומאן הנידח "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" תתחיל להתפרסם בהמשכים הביוגראפיה הנידחת "אומץ", סיפורו של משה דיין].

* * *

יוסי גמזו

הַשָּׂדוֹת מְצַפִּים לוֹ, לַגֶּשֶם

הַשָּׂדוֹת מְצַפִּים לוֹ, לַגֶּשֶם,

כְּמוֹ גָרוֹן שֶמִּזְּמַן לֹא רָוָה

וּכְמוֹתָם אַתְּ עוֹדֵךְ מְבַקֶּשֶת

בֵּין הֲמוֹן עַנְנֵי אַכְזָבָה

אֶת סַסְגּוֹן אוֹתוֹ סְפֶּקְטְרוּם שֶל קֶשֶת

הָרוֹמֵז כִּי עוֹד יֵש אַהֲבָה

שֶגַּחֶלֶת קְטַנָּה מְלַחֶשֶת

כִּי הִבְהוּב סִכּוּיָהּ לֹא כָּבָה.

שֶעוֹד שוּם צִינִיקָן לֹא הִצְלִיחַ

לְעָקְרוֹ מִלִּבֵּךְ כְּיַבְּלִית

שֶכָּל גֶּשֶם חוֹזֵר וּמַצְמִיחַ

אֶת יְרַק עִקְּשוּתָהּ כְּתַגְלִית

שֶל בָּרָק פִּתְאֹמִי הַפּוֹלֵחַ

אֶת חֶשְכַת הָעִוְּרוּת הַלֵּילִית

כִּנְבוּאָה לַמָּטָר הַקּוֹלֵחַ

בּוֹ אֶת כָּל תִּקְווֹתַיִךְ תָּלִית.

וְהָרוּחַ, עַזָּה וְגוֹעֶשֶת

וּתְפוּחַת מִפְרְשֵׂי עָבֵי סְתָיו

כְּאַרְמָדָה כְּבֵדָה הַגּוֹשֶשֶת

אֶת דַּרְכָּהּ אֶל כָּל וָאדִי אַכְזָב

שוּב תִּשֹּב וְתָשוּב לְמַמֵּש אֶת

כְּלוֹת צְמָאֵךְ לִלְגִימַת אַהֲבָה.

הַשָּׂדוֹת מְצַפִּים לוֹ, לַגֶּשֶם,

כְּמוֹ גָרוֹן שֶמִּזְּמַן לֹא רָוָה...

* * *

משה גרנות

בגישוש אחר בית דין של מעלה

על ספרו של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך"

עם עובד, 2010, 452 עמ'

"אל המקום שהרוח הולך" הוא לדעתי הרומן הכי מושקע של חיים באר. הסופר חושף שליטה בתחומים רבים ושונים, ואף מקוטבים: יש בו בקיאות אדירה בספרי יראים ובשאר מקורות היהדות, ידע רב במיתולוגיה הבודהיסטית הייחודית לטיבט, בדברי הימים של סין, בטופוגרפיה של סין וטיבט, בהווי של השבטים השונים בדרומה של סין, במדע הזואולוגיה והרפואה. די לקרוא את הרשימה הארוכה של האישים שהמחבר מודה להם על עזרתם בכתיבת הספר כדי להתרשם מהכמות האדירה של הידע אותו הוא שאב לצורך הכתיבה.

כן משכה את תשומת ליבי העובדה שזאת הפעם הראשונה ברומנים של חיים באר, שהמחבר איננו גם גיבור ראשי ביצירה – במסווה, כמו ברומנים הראשונים שלו, ובלי מסווה – כמו ברומן לפני האחרון "לפני המקום". ברומן שלפנינו המחבר עצמו מגיח (ללא ציון השם!) בשני מקומות בתוך הרומן (עמ' 98, שם הסופר מצטרף להתוועדות של הגיבור הראשי, הוא הצדיק יעקב יצחק הורוביץ; בעמ' 247-244 הוא מזהה את הצדיק בטיבט, למרות שזה לבוש כהיפי, ועל ראשו בנדנה כדי לכסות על הפאות).

בסוף הרומן יש פגישה אקראית בין ד"ר סלנה ברנרד, המדענית שליוותה את ר' יעקב יצחק הצדיק במסעו לטיבט, ובין הסופר שמראה לה את בית המדרש של אותו צדיק מבני ברק, ואת מקום קבורתו. שוב, השם המפורש של הסופר איננו מוזכר, אך הסימנים אינם מותירים מקום לספק: הסופר, כמו חיים באר עצמו, הוא גם פרופסור באוניברסיטה, הוא עומד לצאת לשנת שבתון בארצות הברית, ומתכוון לנצל אותו לכתיבת רומן (עמ' 445-441).

העניין השלישי שמשך את תשומת ליבי היה היחס שבין המוטו הלקוח מ"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים, ובין תוכן הספר. כידוע, ספרו של מנדלי הוא סאטירה חריפה על הבורות והבטלנות של יהדות העיירה, שממנה יצאו שני בטלנים חמושים בידע יראי למסע חסר שחר. גם בספר שלנו מדובר במסע חסר שחר: הצדיק, ר' יעקב-יצחק הורוביץ, נצר לשרשרת אדמו"רים, חולם שאחד מאבותיו, "היהודי הקדוש", נגלה אליו בצורה של שור משונה (שמתברר להלן שהוא היַק, הבהמה השעירה השוכנת בהרי ההימלאיה), שעל מצחו האותיות י"ק, ושור זה מזמין אותו אליו אל ההרים הגבוהים. הוא מגלה את סודו לעשיר המופלג שמחה דנציגר, יהלומן החי בהולנד, וזה מחליט להגשים את חלומו ולהביאו לטיבט, ארץ היַקים. שלא כמו בסיפורו של מנדלי, האיש דואג לכל פרט: למורה דרך היודע סינית וטיבטית, הלא הוא אוסקר פלורין, למדענית הבקיאה בתחום היקים בשם ד"ר סלנה ברנרד, לנהגים לכלכל ועוזר אשר יטפלו באוכל הכשר שהובא מלונדון, למשאית קירור, לטיסות, למלונות וכו' – עד הפרט האחרון.

כמו בספרו הנ"ל של מנדלי, גם חיים באר מצליף בלשונו על עולם החסידות – על היחס המתנשא כלפי נשים שהן במעמד של משרתות (עמ' 159), על סיפורי הפלאות שהחסידים צמאים להם, על אמונות ההבל של "העולם", על הנכלולים ועל הרמאויות שננקטים בחצרות הצדיקים כדי למשוך את "העולם" הנבער (ראו עמ' 25-24, שם מתואר איך האיש החזק בחסידות אוסטילה – העניך ראדושיץ - שותל מכשירי האזנה ומדובבים בחדר ההמתנה של הצדיק כדי להמם את הנזקקים לו ביכולת שלו, כביכול, לחדור לליבם – כל זה חיקוי למעשיהם של הצדיקים הדרומיים דוגמת "הרנטגן" ו"הסי טי"), על הבסיס הכלכלי המשונה של הצדיקים, שעל הרוב יונק מעולם הפשע (דנציגר שמכלכל את הצדיק וממלא את כל מאווייו – עשה את עושרו מהברחת יהלומים – וכספו מוצא את דרכו לקניית נשק המשמש לדיכוי עמי אפריקה האומללים – עמ' 438), מהמריבות של יורשי הצדיקים שנועדו להשגת שררה, ולא לשם שמיים (עמ' 113-112; 407 ואילך); אבל יחד עם זה, משתמע מהספר שלמרות כל הליקויים "האנושיים" האלה, יש בצדיקות איזו השראה אלוהית שלא ניתן להתעלם ממנה. במעלה הזאת של הצדיק מכירים שלושה נציגי עולמות המקוטבים לעולם האמוני החרדי, הלא הם עולם המדע, העולם האלילי והטבע עצמו.

עולם המדע – כיצד? ד"ר סלנה ברנרד, נציגת המדע במסע הזה (היא זואולוגית העובדת על פוסט דוקטורט באוניברסיטה בביג'ין), שבמשך המסע מתאהבת בצדיק והופכת להיות אשת חיקו, רואה בצדיק איש קדוש, ומודה שבנסיעה הזאת היא נוכחה לדעת בעקבות האירועים המופלאים שהיו קשורים בצדיק – שיש דברים מעבר ליכולת המדע להסביר (עמ' 395, 397). היא נפעמת מיכולתו של הצדיק לחדור לנשמותיהם של הסובבים אותו ולקרוא מחשבות (בלי הטריקים הנ"ל – עמ' 267), שיודע בעיניים עצומות מה נעשה סביבו (עמ' 324). היא משווה אותו לקדוש הפרבוסלבי שרפים מסרוב, שהאומנת שלה היתה סוגדת לו, ומשום כך החליטה לכנות אותו בשם "שׂרפים" (= מלאכים! – עמ' 148-147).

העולם האלילי – כיצד? הנזיר הבודהיסטי הישיש, ריטו גשה, מנהל שיחה עם הצדיק ומתפעל מחוכמתו הבאה לידי ביטוי בסיפורי היראים שהוא שולף מזיכרונו על כל שאלה משאלות החיים (עמ' 218-211). הנזירה טולקו דאווה הזקנה יודעת מראש על בואו של הצדיק אל מערתה שבראש ההר, יודעת שהוא לקח עימו גרעיני חיטה מבקעת ארבל כדי להגישם ליַק הקדוש (302-300), והיא גם מצליחה להגשים את חלומו לפגוש את היק השמימי – פגישה גורלית שמובילה לסופו של הצדיק ((379-376). גדולתו של הצדיק עושה רושם על העולם הפגני.

הטבע – כיצד? הצדיק עומד ומתפלל בעיניים עצומות, ופתאום שלושה יקים נעמדים על רגליהם האחוריות לכבודו עד שסיים את התפילה. אוסקר פלורין המדריך מנציח את המחזה במצלמתו – כלומר, יש תיעוד שלא ניתן להכחיש (עמ' 262-259). בהמשך יַק לבן בעל קרניים זהובות, כמו זה שעליו חלם הצדיק שלוש פעמים, חיה המתרחקת תדיר מבני אדם כמו מאש, מתקרב אל הצדיק המתפלל ומלקק את פניו. הצדיק מחזיר לו ליטוף ונשיקה, וגם אירוע מדהים זה מונצח בווידיאו – הפעם על ידי סלנה (עמ' 314). כשהצדיק עולה אל ההר כדי לפגוש ביַק, כפי שהבטיחה לו הנזירה הזקנה, מתרחשים שינויים מבהילים בטבע המזכירים את מעמד הר סיני ומעמד עלייתו של אליהו השמיימה: מתחולל טורנדו אדיר ורעידת אדמה המפילה את קירות המבנים. יק ענק רוכב על ענני שמיים, והצדיק רוכב עליו, עד שזה מנער אותו מעליו ומפילו ארצה (379-376).

ביולי 2003 התארחתי בביתו של חיים באר וראיינתי אותו על מכלול יצירתו עד אז*), שהיתה לטעמי סקפטית מאוד באשר למיסטיקה הדתית, אבל בניגוד לקו הספרותי שלו – הוא אמר לי באותה הזדמנות: "באיזשהו מקום יש בית דין של מעלה, והוא מעניש את החוטאים, את אלה שנוהגים ברעיהם בצורה מחפירה, אני לא מסוגל להישיר מבט אל מצב שאין דין ואין דיין." **).

אני מודה שצר לי על הגישוש הזה שעורך חיים באר בספר המעניין החדש הזה לכיוון דיינו של עולם, לכיוון האדון שבטירה ולכיוון המיסטיקה. מי כמוהו יודע שכל סיפורי הפלאות של הצדיקים הם עורבא פרח, וכי כל תורת הגמול בה החוטאים מקבלים את עונשם איננה אלא משאלת לב המתגשמת רק בסיפורי מעשיות, ואף-על-פי-כן!

לעולם אינני מעז להשיא עצות לסופרים, בוודאי לא לסופר במעמדו של חיים באר, אך אני רואה עצמי רשאי לומר את העדפותיי בקריאת רומן – ובכן, הגלישה מהריאליזם אל המיסטיקה איננה "כוס התה" שלי. הגיבור ר' יעקב יצחק, הצדיק מבני ברק, הוא דמות נפלאה, מלאת חוכמה, ידע ו... ניגודים: הוא חוטא (רוכש מחשב, רחמנא ליצלן! – עמ' 64, 90), צופה בסרטים פורנוגראפיים בבתי מלון (עמ' 37), בנעוריו הציץ אפילו בפיפ שו בניו-יורק (עמ' 93), ועיקר העיקרים – הוא נענה לפיתוייה של ד"ר סלנה ברנרד (עמ' 163, 193, 198-197), מקיים עמה לילות אהבה ומתאהב בה נואשות, וכל חטאיו אינם מונעים ממנו להיות ירא שמיים אמיתי. הוא סמל החרדיות, אבל מוכן להתחפש להיפי, ומוכן להביע סובלנות כלפי המאמינים בעבודה זרה. הוא נעול בתוך עולם החסידות ומורשתו, ויחד עם זאת – תאב דעת. הוא יודע שהוא חוטא ביחסיו עם סלנה, אך הוא מוצא נימוקים מקילים בפינותיה הדחוקות של ההלכה (עמ' 94-93, 168-167). דמותו היא באמת מופלאה ומרתקת, ולי אישית לא היתה חסרה הפנטסמגוריה המיסטית שדמות זאת נקלעת אליה כשהיא עצמה הגורם העיקרי שלה.

התואם בין פרטי החלומות הפנטסטיים ובין ההתרחשויות בצידו האחר של העולם, התואם בין שנות חייהם של "החוזה" ו"היהודי הקדוש", מאבותיו הרחוקים של הצדיק, ובין שנות חייו שלו עצמו (עמ' 70, 84-83), כשמותו נחזה מראש (!), התואם בין שנת ההופעה של היַק הקדוש בפני הנזירים הבודהיסטים ועלייתו לשמיים בשנת 1861, ובין כברת זמן של 48 שנים מאז מותו של "היהודי הקדוש" (עמ' 219-217), מותו של הצדיק בדיוק ביום הסתלקותו של "היהודי הקדוש" (עמ' 422), הקשר המיסטי בין חלומותיו של הצדיק ובין עולם המיסטיקה של נזירי טיבט, שהזכרתי קודם, התואם בין פירוש שמה של סלנה (ירח ביוונית – עמ' 160-159) ובין פירוש שמה של הנזירה הזקנה טולקו דאווה (ירח בטיבטית – עמ' 302-296) – כל אלה אינם הופכים את הצדיק, הנחשב גם בעיני סלנה ואוסקר פלורין לקדוש, לדמות יותר מורכבת, אלא לדמות פלאית מסיפורי היראים, שבהם גדוש הרומן.

ובעניין סיפורי היראים – הספר באמת גדוש לעייפה בסיפורים, תוך ציון המקור, ועיתים אפילו בצירוף מראי מקום. הסופר חש כנראה בגודש שאין כמותו באף אחד מהרומנים הקודמים שלו, לכן הוא שם בפיו של אוסקר פלורין טענה שסיפורים אלה וציטוטים אלה היו לו לזרא עד כי התחשק לו לצרוח (עמ' 176). בעניין הזה אני מצדד דווקא בדעתה של סלנה כי דמותו של הצדיק – בלי הבאת גודש של סיפורי יראים – לא תהיה שלימה, וכי באמת חוכמת עולם באה לידי ביטוי בסיפורים דמיוניים אלה.

ועוד דבר, במילייה הספרותי שלנו, כאשר הרומנים גדושים בארוטיקה מפורשת ומפורטת, המתוארת במילים הבוטות והגסות ביותר (בעיקר אצל יצירותיהן של הסופרות!) – מתאר חיים באר את הייחוד האינטימי של הצדיק עם החוקרת החצי-גויה בביטויים מרמזים, הלקוחים מהמקורות, וזה בהחלט מרתק ומשעשע (עמ' 204-203, 324-322).

למרות ההסתייגות שלי דלעיל, אני מודה ברצון שקראתי את הרומן המרתק הזה בשקיקה, ורוויתי ממנו הנאה רבה.

*) הראיון מצוי בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 316-299.

**) שם, עמ' 307

* * *

אורי הייטנר / שלוש רשימות

1. הגנה על ההתיישבות

על פי התקשורת הישראלית, מדינת ישראל מצויה היום תחת מתקפה פשיסטית וגזענית מבפנים, שנועדה להחריב את הדמוקרטיה הישראלית ולהמירה במדינת אפרטהייד. "המתקפה הפשיסטית" מתבטאת בראש ובראשונה בשורה של הצעות חוק "גזעניות", המונחות על שולחנה של הכנסת. האמת שונה במקצת. או אם לדייק יותר – האמת הפוכה.

מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה על עצם קיומה, אליה מתלווה מתקפה אנטי ("פוסט") ציונית קשה מבפנים, היוצרת דה-לגיטימציה לכל דבר ציוני במדינה. הצעות החוק המושמצות, הן בסך הכל ניסיון להתגונן מפני המתקפה הזאת. לא תמיד דרכי ההתגוננות ראויות, לא תמיד הן חכמות, לעתים הן מגושמות וגסות, אבל אין להתבלבל – החוקים הללו אינם הבעייה שלנו, אלא ניסיון להתמודד עם הבעייה האמיתית.

האם באמת האנטי ציונים בתוכנו הם קבוצה המסוגלת להוות איום על המדינה? הרי מדובר בקומץ שולי שבשולי. נכון, מדובר בקבוצה זעירה, אולם משקלה הציבורי אינו משקף את גודלה, ועיקר האיום שבה, נובע מן העמדות האסטרטגיות שהיא תופסת בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה. אולם הבעייה העיקרית אינה האנטי ציונים, אלא ציבור רחב מאוד בישראל, הרחוק מאנטי ציונות, ציבור אזרחים חיובי ופטריוטי לעילא ולעילא, הנופל ברשת ההסתה האנטי ציונית, בשל נטייתו לעבור לדום כאוטומט, כאשר הוא שומע סיסמאות בשם הדמוקרטיה, הנאורות והליברליזם ולהתייצב לדגל כאשר מעמידים מולו דחליל של "פשיזם" ו"גזענות", כביכול. למרבה הצער, מדובר בציבור רחב למדיי, שבמקום לבדוק את הסיסמאות הללו באופן ביקורתי, הוא מתייצב, כיוון שכאשר הוא שומע את קול הלמות התופים, "זה עושה לו את זה". וכך, ציבור ציוני ופטריוטי רחב, מסייע, שלא בטובתו, למתקפה האנטי ציונית מבפנים, ולדה-לגיטימציה למדינת ישראל מבחוץ.

וכך, כשהצעת חוק (מיותרת בעיניי) הדורשת ממתאזרחים להוסיף להצהרת נאמנותם למדינת ישראל (היהודית והדמוקרטית) את המילים המפורשות – "יהודית ודמוקרטית", מוקעת כהצעה "גזענית ופשיסטית" – ציבור רחב ששמע את תרועות החצוצרה קפץ לדום, בלי לחוש שהוא נותן יד למי שבעיניהם מדינה יהודית ודמוקרטית, פירושה – מדינה גזענית, כלומר שהוא הופך כלי שרת להסתה אנטי ישראלית.

וכך, הגורמים האנטי ציונים מנסים ואולי אף מצליחים להשתיק שיח ביקורתי על הדרת הציונות והציונים ממרחבים שלמים באקדמיה הישראלית. די בשימוש בשפה אורוויליאנית, שבה הביקורת היא "רדיפה מקארתיסטית" וההדרה היא "חופש אקדמי", כדי שסתימת הפיות תוצדק כ"הגנה על הדמוקרטיה ועל האקדמיה".

הדוגמה האחרונה היא המתקפה נגד התיקון לחוק הנוגע לקליטה ביישובים קהילתיים. מי שהיכרותו עם החוק היא באמצעות התקשורת, יהיה משוכנע שהכנסת עומדת לחוקק חוק האוסר מגורי ערבים בגליל, ולכן מדובר בחוק גזעני שנועד ליצור אפרטהייד ושאר סיסמאות שווא נבובות. האמת היא שמדובר בחוק, המאפשר ליישובים קהילתיים בני פחות מ-500 איש לבחור את חבריהם על פי התאמה חברתית. כל מי שחי אי פעם ביישוב כזה – בקיבוץ, במושב או ביישוב קהילתי קטן, יודע שאי אפשר לקיים קהילה ללא יכולת לבחור את חבריה. יישוב קהילתי בונה את עצמו סביב צביון ייחודי, ואם לא יבחר את החברים המתאימים לצביונו – לא יוכל לקיים את הצביון הרצוי לו. כל מי שחי ביישוב קטן, יודע עד כמה גדול כוחו של חבר אחד לגרום לנזק כבד לקהילה כזאת.

כל יישוב דחה פניות של עשרות ומאות מבקשים להצטרף אליו, ומיספר הערבים שנדחו הוא לבטח הרבה פחות מאחוז אחד מן הפונים. אבל אלה העובדות, וממתי העובדות מעניינות את האנטי ציונים? מבחינתם, עצם העובדה שיישוב מגדיר את עצמו יישוב יהודי, ומגדיר את צביונו כציוני – היא סיבה להלחם בו, לפגוע בו. זאת האמת על המתקפה נגד הצעת החוק.

נשאלת השאלה – מה קרה פתאום? למה צריך פתאום לחוקק חוק כזה? האם עצם חקיקתו אינה מהווה פרובוקציה?

הצורך בחוק הוא בהגנה על ההתיישבות מפני המתקפה. הרי יכולת הקהילה לבחור את חבריה הייתה קיימת מאז ומתמיד, והסיבה לכך שלא היה חוק בנדון, היא שלא היה כל צורך לחוקק את המובן מאליו. הצורך בחוק, נובע מהמתקפה נגד ההתיישבות הציונית בכלל, ונגד ועדות הקבלה בפרט. למרבה הצער, פסיקות של בית המשפט העליון, נתנו תוקף משפטי למתקפה, שחייב את חקיקת המגן.

האם אני מנסה לרמוז שבית המשפט הוא אנטי ציוני? חלילה. אין לי כל פקפוק בציוניותם של השופטים. הבעייה היא, שפסיקות בית המשפט הן א-ציוניות. כלומר, הן אינן אנטי ציוניות, אך אינן לוקחות בחשבון את השיקול הציוני. לא רק את השיקול הציוני – גם את השיקול הקהילתי. למרבה הצער, שיח הזכויות המשפטני-ליברלי, שהשתלט על בית המשפט העליון, אינו לוקח בחשבון את אינטרס הציבור, את האינטרס של קולקטיב, את האינטרס של קהילה. השיח הזה מתייחס רק לפרט וזכויותיו. וכך, כאשר אדם מבקש להתקבל לישוב ונדחה, ועותר לבג"ץ, בית המשפט העליון אינו מתעניין בשיקולי היישוב שדחה אותו. מבחינתו – מדובר באזרח הזכאי למגורים ואם הוא קונה מכספו בית, אין זכות לאחרים למנוע זאת ממנו.

כך, בית המשפט העליון הופך כלי שרת בידי מי שמנצל את הלקונה בחוק כדי לקעקע את ההתיישבות היהודית. אם המחוקק לא יסגור את הפירצה הזאת, אנו עלולים למצוא עצמנו בפני אינתיפאדה משפטית, שנועדה להרוס את מפעל ההתיישבות הציוני.

העובדה ש-132 שנים לאחר הקמת פ"ת עלינו לחוקק חוק שיאפשר התיישבות יהודית, היא מחפירה. אבל היום, כאשר "ייהוד הגליל והנגב" הוא מילה שאינה פוליטיקלי קורקט ואסור אפילו להגות אותה, והלקונה בחוק מאפשרת לסתום את הגולל על ההתיישבות היהודית, אין מנוס מחקיקת מגן. 62 שנים אחרי הקמת המדינה הגיעה השעה לחוקק חוקה שתעגן את צביונה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, ובכלל זה את מחוייבותה של המדינה להתיישבות יהודית. כל עוד אין חוקה כזאת, יש להגן על ההתיישבות באמצעות חוקי מגן, דוגמת החוק המדובר.

מן הראוי שהתנועה הקיבוצית ותנועת המושבים יעמדו בראש המאבק למען קבלת החוק, למען ההגנה על ההתיישבות והציונות.

ההתיישבות הציונית הקימה את המדינה. מדינה המניפה ידה על ההתיישבות הציונית, היא גולם שקם על יוצרו.

2. מפת הדרכים של הרנסנס היהודי

על ספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש" – רנסנס היהדות בחברה הישראלית, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה

ההתפתחות החשובה והמרתקת ביותר בדור האחרון בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית, היא התחדשות היהדות בתוכה. מהוויה של ישראליות ההולכת ומתרחקת מן היהדות והאוריינטציה שלה היא על התרבות המערבית, הולכת ונבנית הוויה חדשה, של ישראליות המתחברת אל היהדות בדרכים שונות, יוצרת בה ומפתחת אותה, ומחזירה אותה למקום מרכזי בקיום הישראלי. מה שדמה תחילה כאופנה אינטלקטואלית של לימוד יהדות בקרב קומץ אליטיסטי, הולך והופך לתופעה חברתית גדולה ורבת ענפים – פריחה של בתי מדרש וקבוצות לימוד, קהילות תפילה פלורליסטיות וחילוניות, גל גדול של מוסיקה המתחברת לפיוט היהודי, עיסוק אינטנסיבי בפרשת השבוע – כולל בתקשורת ההמונים הכתובה והאלקטרונית ועוד.

יאיר שלג, עיתונאי וחוקר החברה הישראלית, שלפני שנים אחדות הוציא את הספר "הדתיים החדשים", בו מיפה את התהליכים והשינויים הפוקדים את החברה הדתית בישראל, ממפה בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" את תהליכי התחדשות היהדות בחברה הישראלית, "רנסנס היהדות" בלשונו – בעיקר בחברה החילונית והמסורתית, אך כפי שהוא מציין, גם בחברה הדתית לאומית מתקיים רנסנס כזה, כחלק מאותה מגמה ובהשפעתה. ספרו של שלג הוא ניסיון ראשון לחקור את התופעה בכללותה ולנתח אותה. בספר קצר – מעט המכיל את המרובה, מצליח שלג לעשות קצת סדר, למפות את התהליכים, להגדירם ולהסבירם ואף להצביע על הכיוונים האפשריים להמשך התפתחותם.

המסר המרכזי של הספר, הוא שהיקף התופעה – הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת התפשטותה לציבור רחב ומגוון מאוד, הוא עדות לכך שאין זו אופנה חולפת, אין זה עוד "טרנד", אלא תהליך עומק. אמנם הוא מתאר אפשרות של תרחיש דיאלקטי של מהפכת נגד, אולם הוא מאמין שמדובר בתופעה מהותית ומשמעותית, שהחברה הישראלית זקוקה לה ובשלה לה, שתלך ותעמיק ותתרחב בשנים הבאות.

המסר המרכזי הנוסף, הוא האבחנה המעניינת בין המסלול התרבותי לבין המסלול הרוחני של הרנסנס. יש בהגדרה הזאת קושי, שכן המסלול התרבותי הוא רוחני מאוד, ולא בכדי אחד העם, שהוא בעיניי אבי המסלול התרבותי, הגדיר את דרכו כ"ציונות רוחנית". אולם בשיח הישראלי היום, הרוחניות (במילעיל, בחי"ת שוואית) היא שם הקוד לתופעת הניו-אייג', ואת התופעה הזאת מגדיר שלג כ"מסלול הרוחני". שלג נותן במסלולים סימנים – בעוד המסלול התרבותי הוא של מחפשי היהדות, המסלול הרוחני הוא של מחפשי אלוהים. בעוד המסלול התרבותי מחובר להוויה החברתית ומבקש להשפיע על החברה הישראלית ולחולל בה שינוי, המסלול הרוחני הוא אינדיבידואלי, הנותן מענה לצרכי הנפש של הפרט.

המיפוי הזה הוא, בעיניי, הבשורה המעניינת ביותר של הספר. כמי שמצוי שנים רבות בליבו של הרנסנס התרבותי, וכמי שאינו מתחבר, בלשון המעטה, לרנסנס הניו-אייג'י, היה לי קשה תחילה למצוא את שתי התופעות באותה כריכה. אולם מקריאת הספר למדתי שאי אפשר לנתק את שתי התופעות לחלוטין, אף שרצוי להבחין ביניהן, כפי שעשה שלג כשחילק את הספר לשני חלקים, העוסקים בנפרד בשתי התופעות.

קו ההפרדה בין שני המסלולים אינו חד משמעי. אני מקורב לקהילת "ניגון הלב" – חלוצת בתי התפילה "החילוניים" (אנשי הקהילה אינם ששים להגדרה ואף אני איני מגדיר כך את עצמי, אך אני מגדיר זאת על פי האבחנה הסוציולוגית המקובלת בישראל, כדי להקל על הקורא באיפיון התופעה) ואף ערכתי מחקר עומק אודותיה. קהילה זו היא התגלמות המסלול התרבותי של רנסנס היהדות. עם זאת, בהחלט ניתן למצוא בה סממנים ניו-אייג'ים, כמו פסק זמן בתפילת ליל שבת, של עצימת עיניים והתכנסות פנימה למחשבה על השבוע החולף, או פרק של מדיטציה במהלך יום הכיפורים.

ואף שיש במסלול הרוחני ביטויים המעוררים בי תגובה שלילית ביותר, כמו תרבות הקמעות והשתטחות על קברי צדיקים, התאהבתי בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב ובמוסיקה של ר' שלמה קרליבך, שהם מהגיבורים הראשיים של המסלול הרוחני.

לא תמיד אני מקבל את החלוקה שיוצר שלג בין המסלולים. איני בטוח שהייתי מגדיר את היצירה המוסיקאלית של בני משפחת בנאי דווקא במסלול הרוחני, וכך גם את "לימודי ימימה", מה שמוכיח שבין המסלולים יש מרחב תפר שאינו חד משמעי.

נקודה חשובה נוספת אותה מדגיש יאיר שלג, היא התרחבות הרנסנס התרבותי לעבר שכבות עממיות שלא נטלו בו חלק עד כה. בצדק, הוא מצביע על תפקידה החשוב של החברה למתנ"סים בהתרחבות זו; עובדה שאינה נחלת רבים ממחוללי הרנסנס. כמובן, שגל המוסיקה היהודית הוא סוכן השפעה חשוב ביותר להרחבת מעגל הרנסנס של היהדות, וגם עובדה זו מוצאת את ביטויה בספר.

שלג קבע נקודת מוצא לרנסנס היהדות – 1989, השנה שבה הוקמו "המדרשה" במכללת "אורנים" ובית המדרש "אלול". אכן, הקמת המוסדות הללו היא אבן דרך מרכזית ברנסנס היהדות. ואף על פי כן, אני סבור ששלג מרחיק לכת יתר על המידה במידת החשיבות של הקמתם, וממעיט בחשיבות התהליכים שקדמו להם.

היטיב שלג להגדיר את המהלך כ"רנסנס" ולא כמהפכה. דווקא עובדה זו מעידה על כך שמדובר בהבשלה הדרגתית, ששני האירועים ב-1989 הם חלק ממנה. מדובר בתהליכים שרחשו במשך עשרות שנים מתחת לפני הקרקע והבשילו בהדרגה.

נהוג להציג את המהפך היהודי הגדול בתנועה הקיבוצית – מתנועה שכל כולה מרד ביהדות, לתנועה שבתוכה נעשה המרד במרד. אני רואה ניתוח זה כפשטני ודיכוטומי. הציונות מרדה בחיי הגלות וחלק מן המרד היה גם במסורת היהודית. בתנועה הקיבוצית תופעת המרד היתה משמעותית ביותר, אך במקביל לה תמיד היה זרם תרבותי חשוב ששמר על חיבור חזק ליהדות, מתוך גישה יוצרת וחדשנית, שבטעות הוגדרה כביטוי המובהק של המרד (כמו סדר פסח הקיבוצי וחגיגות הביכורים בהתיישבות העובדת), אך למעשה היא הביטוי המובהק של התחדשות יהודית. קומץ של אנשי תרבות ורוח הצליח להשפיע מאוד על יצירה יהודית נפלאה, בעיקר בחג הקיבוצי, אך לא הצליח לעצור את מגמות החילוניות הקיצונית בקיבוצים. עם זאת, אותו קומץ נשא לאורך השנים את לפיד היהדות ברמה, ואיפשר את האופציה היהודית הזאת, שהלכה והתעצמה עם השנים. הקמת "המדרשה" בידי בני קיבוצים, היא שלב בהבשלת ההתעצמות התרבותית הזאת. שלג הזכיר את קבוצת "שדמות", שהשנה מלא יובל לקיומה, כאחת ממבשרות הרנסנס. למרבה הצער הוא התעלם מהדור שקדם לה – אנשי תרבות דגולים כמתתיהו שלם, יהודה שרת, אריה בן גוריון, אבא קובנר, אברהם אדרת, מיכאל בהט ואחרים, ששמרו על הגחלת ויצרו את התשתית התרבותית עליה צמח הרנסנס.

כך, למשל, בהציגו את התופעה הנפלאה, והיום אף ההמונית, של תיקון ליל שבועות במרחב "החילוני", לא ידע שלג לציין שאת המסורת הזאת חידש בתנועה הקיבוצית מאיר איילי מקיבוץ יפעת כבר בשנות ה-60. איילי הבין שאי אפשר לקיים את שבועות רק כחג הביכורים החקלאי, ויש להחזיר אליו את תכני חג מתן תורה. עם זאת, אי אפשר שלא לראות בהתחדשות חג הביכורים, ביטוי לרנסנס יהודי – התחברות ליהדות הארצישראלית הקדומה, עם השיבה הציונית לא"י.

נקודה נוספת ששלג החמיץ, היא אחת המשמעויות המרכזיות של בתי המדרש מסוג "המדרשה" ו"אלול". בשנות ה-70 וה-80, בקרב מובילי ההתחדשות היהודית התרבותית במרחב החילוני ובפרט בתנועה הקיבוצית, הייתה נימה אנטי דתית מובהקת. דומה, שדווקא האנשים המחוברים יותר ליהדות, היו הקיצוניים יותר בהתנגדותם לאורתודוכסיה. היתה איזו יומרה לאותם אנשים להוכיח שדווקא הם היהודים האמיתיים, המייצגים את היהדות האמיתית, והשליחות שלהם היא לבטל את המונופול שהדתיים לקחו על היהדות וכדומה.

והנה, בתי המדרש הללו, ולעיתים בדיוק אותם האנשים שנשאו את הדגל הלעומתי, עברו שינוי הדרגתי עד שהיום לא נותר כמעט שריד לתפיסה הזאת. מבחינה זאת, אכן הקמת "המדרשה" ו"אלול" היא תאריך משמעותי ביותר. "אלול" קם כבית מדרש משותף לחילונים ודתיים. לאחר רצח רבין, "המדרשה" הקימה את בית המדרש "ניגון" בשיתוף עם ישיבת השילוב מעלה גלבוע (גילוי נאות – במשך שנתיים חבשתי את ספסלי בית המדרש הזה), שפתח פתח למפעלי למידה ותרבות משותפים לחילונים ודתיים. מה גרם לשינוי?

לדעתי, הגישה הלעומתית היתה שלב של התפתחות והתבגרות, שביטא בעיקר חוסר ביטחון ותחושת נחיתות של מי שאינם בקיאים בפני מי שבקיאים יותר. ככל שהעמיק והתרחב הידע ביהדות, של העוסקים במלאכה, גבר ביטחונם העצמי, והם לא היו זקוקים עוד ללעומתיות הזאת. לפתע הם הבינו, שהדתיים לא לקחו שום מונופול על היהדות. פשוט, החילונים עזבו את המגרש והותירו בו את הדתיים לבד. היום ברור שיש לראות במורשת היהודית את המגרש המאחד בין חלקי העם, חרף השונות באופן פרשנותה והגשמתה, ולא כגורם מפריד, חלילה.

בפרקים האחרונים של הספר, משרטט שלג תרחישים אופציונאליים של המשך התהליך התרבותי והחברתי הזה, וגם מצביע על סכנות – כמו גלישת המסלול הרוחני לפונדמנטליזם. הוא גם מצביע על בעיות, כמו התלות של מוסדות הרנסנס התרבותי בפילנתרופיה היהודית האמריקאית. כמנהל אחד המוסדות הללו – מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, המוביל את ההתחדשות היהודית בגליל המזרחי, אני מודע לבעייה, ולצורך בגיוון מקורות המימון. שלג טוען שככל שתתרחב התופעה התרבותית ויגדלו מעגלי השותפים בתוכה, תקטן התלות הזאת.

אני רוצה מאוד לקוות שהוא צודק.

הפרק האחרון בוחן את "האופציה המסורתית" – האם ועד כמה מבטא הרנסנס הזה התעוררות של אופציית המסורתיות והפיכתה לזרם מרכזי, זרם ביניים בין חילוניות ודתיות. אני בהחלט חושב שהאתגר הבא של תנועת ההתחדשות היהודית היא התחברות למסורתיות המזרחית. בפרק זה שלג מציב אופציה נוספת – היווצרות יהדות שאינה זקוקה עוד להגדרות הללו. אני עצמי מגדיר עצמי כ"יהודי על זרמי" – איני דתי, איני חילוני, אני אולי מסורתי אך לאו דווקא במובנים המקובלים, ובעיקר – איני רוצה להגדיר עצמי על פי מה שאיני. אז מי אני בכלל? פשוט יהודי. ואם יש צורך בהגדרה נוספת – יהודי ציוני. מי צריך יותר מזה?

אהוד: האם במפתח השמות לספרו של יאיר שלג מופיע במקרה ג. שלום?

3. קלון המערכת הציבורית

קלון או קמבק? יוטל קלון או לא יוטל? כן או לא? כמו נער מאוהב התולש עלעל עלעל – אוהבת? לא אוהבת?

מכל פרשת הנגבי, הקלון העיקרי הוא על המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל, שציפתה בקוצר רוח להכרעת השופט – האם צחי הנגבי עומד להיות האדם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, או להיפלט ממנה.

לא היתה זו ציפייה להכרעת הדין – האם האדם עבר עבירה או לא, האם יורשע או יזוכה. הוא הרי הורשע בעבירה חמורה של עדות שקר. יתר על כן, בזיכויו על פרשת המינויים הפוליטיים, הוסבר שהזיכוי הוא טכני, הנוגע למועד חקיקת החוק, אבל אין עוררין על כך שהעבירה נעשתה, ומשמעותה המוסרית והציבורית חמורה מאוד – שפע מינויים בלתי ענייניים, של אנשים בלתי מתאימים לתפקידם, כאתנן פוליטי לקראת הפריימריס בליכוד. יש בכלל שאלה של קלון?

הקלון נובע מהחלטת שופט, או מאופי העבירה? הרי בחברה מתוקנת, מי שעשה מעשים כאלה – קלונו מובן מאליו, מעצם המעשים שעשה. בחברה מתוקנת, די בכך שהמעשים נעשו כדי להמיט על עושיהם קלון, ללא קשר אם יורשעו בפלילים או לא. ובמקרה הזה, שבו האדם הורשע בפלילים – יש צורך בפסיקת שופט כדי לקבוע את קלונו?!

השיטה הזאת דפוקה. תפקיד בית המשפט לקבוע האם הנאשם אשם או זכאי, ואם הוא אשם לגזור את עונשו. תפקיד הציבור לפסוק האם יש בעבירה קלון.

הקלון אמור להעמיד בפני איש הציבור רף דרישות אתיות, מוסריות, נורמטיביות – גבוה יותר מן הרף הפלילי. הרשעה בעבירה פלילית היא סף נמוך מאוד. לא כל מה שאינו עבירה פלילית – כשר, ולא כל מי שלא הורשע בדין – צדיק. הרף הנורמטיבי אמור להיות רף של קלון – קלון מוטל על אדם שעשה מעשים בלתי נורמטיביים, גם אם אינם פליליים.

אצלנו הכול הפוך – לא זו בלבד שאין רף נורמטיבי של קלון, אלא רק רף פלילי; הקלון מאפשר גם לעבריינים מורשעים להמשיך ולמלא תפקידים ציבוריים, אם בית המשפט לא הטיל עליהם קלון, כפי שהיה במקרה של חיים רמון – עבריין-מין ששודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו, כיוון שבית המשפט קבע שאין בעבירה זו קלון.

כל הסיטואציה הזאת היא פרי באושים של המשפטיזציה. לכאורה, הציפייה לקמבק של הנגבי, אם לא יוטל עליו קלון, מעידה על הריקבון של המערכת הפוליטית, ומכאן שרק בית המשפט מציל אותנו מידי עצמנו. אולם המציאות הזאת היא במידה רבה תוצאת הפליליזציה והמשפטיזציה, שבמקום רף מוסרי העמידה סף פלילי, כשומר הגדר של החיים הפוליטיים בישראל.

* * *

חיים אנלין

איך גיליתי את דודו דותן

ב-1967 שירתי בצה"ל כמ"כ בבא"ח 1, בסיס הטירונים של חטיבת "גולני", ששכן אז במחנה "בן עמי", צפונית לעכו. הימים היו ימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים ואנו, המדריכים היינו עסוקים בהכנות אינטנסיביות למלחמה המתקרבת: גם הדרכנו בקדחתנות בירי ובשדאות בסיסית את הטירונים שהגיעו אלינו מבקו"ם, גם התאמנו בעצמנו במסגרת פלוגת סגל הבסיס, גם הדרכנו מילואימניקים מחטיבה 3 (אלכסנדרוני), ובלילות או שיצאנו עם הטירונים להעמיס תחמושת במחסני החירום בכורדאני, או שיצאנו, אנשי הסגל, לשכב במארבים לרגלי רמת הגולן, שנקראה אז עדיין "הרמה הסורית".

בתוך כל המהומה הזאת הגיע אלינו טירון חדש בשם דויד ברגר: עגלגל, פרצוף ירח ומשקל תלת-ספרתי רציני. מיד עם תחילת האימונים היה ברור לנו שלוחם גדול לא יצמח לנו כאן - הבחור היה כבד תנועה, כושרו הגופני לא היה מי יודע מה והחגור נתלה עליו כמו חזייה. היתה זו הוכחה נוספת לכך שקצין המיון יודע להציב את האדם הנכון במקום הנכון. עם זאת, דויד שמר תמיד על מצב רוח טוב, היו לו תמיד בדיחות והערות שנונות על כל מצב, ובהפסקות בין האימונים היה משגע את כולם בחיקויים שעשה - החל בשולי נתן ושושנה דמארי וכלה באנשי הסגל.

בינתיים פרצה המלחמה. פלוגת הסגל וחלק מהטירונים נטלו בה חלק בקרב על שכם ואח"כ ברמת הגולן. המ"פ שלנו, רס"ן צבי פז (גולדה), שחש עם טנדר לוחמים לעזרה בתל פח'ר, נפל בקרב יחד עם אחד מלוחמי הפלוגה, רב"ט ששון קרקוקלי ז"ל.

לאחר המלחמה חזרנו לאימונים סדירים, ודויד ברגר הוסיף לכשול ולמעוד ובמקביל להצחיק את החברה. באחד הימים הוא ניגש למסדר חולים, ומאחר שעל פי הפק"ש (פקודות שגרה) היה עליו להיות מלווה באיש סגל, הלכתי איתו למרפאה. בדרך לשם הוא השיל מעליו את מעטה העליצות וכמו כל חייל טוב החל לקטר: מה אני עושה כאן, לכל הרוחות? אני מתאים ל"גולני", אני? אני אולי הר, אבל לא הר-ציון! מה שבאמת אני יודע לעשות זה להצחיק ולבדר.

הנה, זכיתי פעם בתחרות "תשואות ראשונות" (ה"כוכב נולד" הרדיופוני של שנות ה-60) והופעתי בתפקיד אחד הנסיכים במחזמר "המלך ואני" שהפיק גיורא גודיק. אבל עם המזל המחורבן שלי יצא שלא עושים אודישונים ללהקות הצבאיות במחזורי מאי, וכך נתקעתי פה!

החלטתי לנסות ולעזור לו. בשעתו איירתי את עלון המחזור שלי בקורס מ"כים, וכן כתבתי חומר למסיבת הסיום של הקורס, וכך יצא לי להכיר את מרים, קצינת החינוך של החטיבה, שמשרדה שכן אף הוא במחנה בן עמי. וכך לאחר שברגר סיים את ענייניו אצל הרופא, במקום לחזור מיד למחלקה לקחתי אותו לקצינת החינוך ושם הוא הרביץ סדרת חיקויים והצחקות כמו שרק הוא ידע לעשות. מרים רשמה את שמו בפנקס והגלגלים החלו להסתובב.

עם תום הטירונות היה ברגר כוכב מסיבת הסיום ומיד אח"כ הוצב בצוות הווי "גולני". באחת ההופעות הראשונות של הצוות היה נוכח אלוף פיקוד הצפון דאז, דויד אלעזר (דדו), שפסק נחרצות: מה הבחור הזה מתבזבז בצוות הווי? להעביר אותו מיד ללהקת פיקוד צפון!

וכך הגיע דויד ברגר ללהקת פיקוד הצפון.

בהשפעת להיטה של הלהקה "עמק דותן" (דליה רביקוביץ / שמעון ישראלי) שינה ברגר את שמו לדודו דותן, הפך לאחד מכוכבי הלהקה, וכל השאר היסטוריה.

* * *

ישראל הר לשר האוצר

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי, אהודים יקרים נא הדפיסו זאת:

אדוני שר האוצר אני קורא בעיתון: "שטייניץ לא להתלהם כלפי החרדים" יופי. "אסור להתלהם כלפי קבוצת אוכלוסייה כזו או אחרת" ובינתים, שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ, יוצא להגנת חוק האברכים. בימים אלה אנחנו מגבשים תוכניות לשילוב חרדים באקדמיה. מי שמסתכל על חוק האברכים בלי להתחשב בתוספת הממשלתית של 1.4 מיליארד שקלים בשנה להשכלה הגבוהה – עושה עוול. ומתחת כותרת – עלות השכר במשק: מעל 6.5 מיליארד שקלים. ובעמוד אחר כותרת – זקן השבט: הקיבוצניק שחגג 105 ואני שואל אותך ד"ר יובל שטייניץ – האם שמת ליבך שבהסכם השכר לא הזכירו אותי, גימלאי צה"ל, ואת עמיתיי הגימלאים מכל המגזרים כמו שמחקו אותנו.. העובדים יקבלו שכר הולם.. אך מהו ההבדל בין גימלאי משרד האוצר לגימלאי צה"ל למשל... אין עלינו אלא להתלונן... היכן היא הבושה??

כל טוב לך אדוני שר האוצר – תחשוב עלינו בראש חודש זה הבא עלינו לטובה, שיתבטא גם בתוספת ממון לי וליתר עמיתיי הגימלאים.

עד כאן אהודים יקרים עורכי וקוראי גיליונות המכתב עיתי חדשות בן עזר

גם לכם איחולי לחודש טוב והרבה שכר יהיה לכם בכל העולמות בזה... בטוח בבא

שלכם –

יִשְׁרָאֵל (הַר) הֶרְשְׁקוֹבִיץ

תל אביב

* * *

אלי מייזליש

תגובה לאד קוץ' לשעבר ראש עיריית ניו יורק

דבריו של קוץ' פורסמו בגיליון 589

לפני שהחלטתי לכתוב את התגובה עיינתי בעוד דברים שאמרת לעיתונות בהקשר עם שינוי דעתך על אובמה.

במקום מסוים אמרת לשלמה שמיר בניו-יורק, בעניין סירובו של נתניהו להאריך את ההקפאה, כי החלטה זו גם שגויה וגם טיפשית. זאת יוהרה שנודפת ממנה התנשאות גלותית ולא חוכמה יתרה. כי תראה איזה בי"ס עושה עכשיו נתניהו ליריביו ותקרא את מאמרו של סאאב עריקאת בפוסט.

אבל לא אמרת מילה אחת טובה לגבי החלטתו להקפאה בת 10 חודשים שגרמה לכך שזוגות צעירים ילונו בקראוונים בשלושת חודש החורף הקשים עם תינוקות דבית רבן, וייצלו עוד שישה חודשים של קיץ לוהטים.

אכן, סחטת ממני דמעה כשבאת למערת המכפלה ולעוד אתרים היסטוריים של עמנו כמו מצדה, אבל ההתרסה שלך כלפינו כי אין בכוונתך ומעולם לא היתה לך כוונה לעלות לישראל כי "אמריקה given so much..." – זה ארגומנט, לצערי מטופש. וכי אמריקה נתנה לסטנלי פישר פחות מאשר לך? ולעוד עשרות אלפי יהודי ארה"ב שעלו ארצה במהלך קיומה של המדינה? וכי כל אותם חללי מלחמת העצמאות אנשי מח"ל קיבלו פחות עד שנפלו למען המדינה היהודית? וכי קולונל דוד מרכוס שנפל בתש"ח קיבל או נתן פחות ממך לצבא ארה"ב כמפקד? ובכפר דניאל שהקימו מתנדבי המח"ל היית? או שאלת אותם מה הביא אותם לא לחזור הביתה אלא להקים כפר ולהמשיך לגור בארץ שלחמו למענה?

התירוץ שלך, כמו של רוב הנהגת יהדות ארה"ב – שלא לגעת בנקודה הכואבת הזו מהיסוד, מעידה כי התירוץ הזה עלוב ואין בו אמת. הסיבה העיקרית היא שאתם, יהודי ארה"ב, נהנים מאותו תירוץ של קורח ועדתו שרצו לשוב מצריימה בשל "סיר הבשר". בשליחות שלי לארה"ב בשנות ה-50 גערתי בבני משפחתי שירדו לארה"ב בשנות ה-20 עם חצי דולר, ועכשיו, כשכבר רווח להם עד עושר, למה אינכם חוזרים לירושלים עיר הולדתכם?

ענו לי: אין בשר בארץ. [המעט שהיה אז היו שימורי בשר של חב' אינקודה שבאריתריאה שייסד מרידור]. זהו: אין בשר.

והיום? הרי יש בשר בשפע? אוף נכון, בניכם או נכדיכם חייבים להתגייס לצבא. אז, לא. זה כבר יותר מדי אפילו שיש גם בשר וגם המבורגר וקוקה קולה וקדילק. הרי אתה עשיר ויכול להרשות לעצמך גם כאן קדילק. האם אין זו אמת כי כשנבחרת לראשות ניו-יורק, היו אלה קולות של יהודים ולא מי שאתה גומל להם חסדים באופן כללי. לולי היהודים לא היית נבחר – ואתה יודע. כי הגויים הצביעו לגוי.

איני כפוי טובה, אבל! אם אתה רוצה להיות נאמן גם למולדתך בניו יורק אבל גם לשישה מיליון יהודים בארץ, תהיה ישר. אל תמנף מניפולציות להצדיק את קיומך הגלותי, ואל תעליב כאן ראש ממשלה או תנסה ללמד אותו כיצד לנהוג. כי לא יעזרו לך אלף תירוצים: אתם, יהודי ארה"ב חיים בגלות ועל סיר הבשר.

אולי אנחנו דורשים ממך ומשאר היהודים, קצת הקרבה. זאת הנקודה. קצת, לא הרבה. תבואו, בכדי שיהיה כאן רוב מוחץ למנוע השתלטות ערבית על ארצנו. אז תבואו ובלי תירוצים, כי אולי מה שאמריקה עשתה למענכם, היהודים עשו למענה הרבה יותר. כי ללא 5 מיליון יהודים ב-150 השנים האחרונות, לא היתה מגיעה אמריקה להישגים העודפים שעשו אותה מעצמה. לא רק בכלכלה ובעושר, אלא גם בתרבות ספרות ובאמנויות, באקדמיה ובמחקר, ברפואה ובניהול ציבורי. ללא 5 המיליונים מבני עמנו היתה אמריקה שווה הרבה פחות, ונא עיין מי זאת המאפייה שלא מבני עמנו שאוכלת כל חלקה טובה בחברה אצלכם, ונא עיין הייבוא המכסיקני, ונא עיין הייבוא הקובני והפורטו-ריקני או הצ'יינה-טאונים למיניהן: מה הם תרמו חוץ מאיטריות במיץ זנב חזיר. ונא עיין היום מי מפוצץ לכם מגדלי תאומים וכשכל תייר חייב לחלוץ נעליו וכחצי מיליון אנשי ביטחון למנוע פצצה בנעליים. ותעשה חשבון לעומתי כמה יהודים קיבלו אצלכם פרסי נובל. אז אולי החשבון הפוך כדברי פלאטו שרון: ומה באמת עשתה לך ולשאר היהודים המדינה הזו? חוץ מזה: נא עיין ערך פולארד.

וכי אינך יודע עד כמה מרושעת ואנטישמית הייתה חריצת דינו? הרי אותו רוצח שפל, סירחאן סירחאן, רוצחו של רוברט קנדי נידון למוות בתלייה, אך הומר למאסר עולם, ובעוד שנה הוא יובא בפני ועדת שחרורים וכנראה ישוחרר. האם לפולארד, שבסה"כ מסר לנו סודות על איראן, הומר הדין? ארה"ב שלך לא ויתרה מילימטר לפולארד – אבל לרוצחו של קנדי כן ויתרה – הרבה, לא תלתה אותו וסביר כי בשנה הבאה ישוחרר. ואל תשאל את עצמך – למה? כי אתה יודע.

נ.ב. על חלקה של מדינת ישראל לביטחון ארה"ב כתבתי בגיליון 589.

* * *

זיוה גל / שלושה שירים

אָז שָׁכַבְתִּי אִתְּךָ

הָיְתָה שָׁם צִפּוֹר שֶׁצָּחֲקָה

מֵרֹאשׁ הַצּוּק לֹא שָׁעֲתָה,

שָׁלְפָה הַצְּחוֹק

מִצְטָּעֵף אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם.

בְּקוֹל שֶׁל עֵז שֶׁאֵין לָהּ מַה לוֹמַר

עַל סָגֹל וְלָבָן בִּקְּלִידִים

פָּשְׁטָה מֵאִתָּנוּ מִלִּים.

הָיְתָה שָׁם צִפּוֹר אַחַת שֶׁצָּחֲקָה

אָז שָׁכַבְתִּי אִתְּךָ.

טִיסַת מִבְנֶה

אֶתְמוֹל חָשַׁבְתִּי עַל חָנוֹךְ לֶוִין

אָז שָׁכַבְתִּי אִתְּךָ

בְכוֹבָע טַיָּסִים

עַל הַמִּזְרָן הַקָּשֶׁה

שֶׁסָּפַג כְּבָר 

נְסִיקַת גְּבָרים,

אֶנְקַת גְּבָהִים,

יְדִיעָה בְּסִיסִית

בְּאַנְגְלִית תְּעוּפָתִית,

וְקָלַט בְּאִי רָצוֹן מְדוּמֶה

הֶעָרוֹת לַבִּצּוּעִים.

אֵצֶל הַשָּׁכֵן, מִבְנֶה מוּל חַלּוֹן

נִצְבְּרוּ הַשָּׁעוֹת בְּדִמּוּם מְנוֹעִים. 

וְהָיוּ הָהֲמוֹנִים

הָיָה הוּא בְּעִירוֹ

וְהָיְתָה הִיא בְּעֵרָה

וְהָיוּ הָהֲמוֹנִים.

הֵם קָרְאוּ לָאֵרוּעִים רוֹמָן,

שְׁנַיִם נוֹגְעִים בְּעַצְמָם

מֵעַל דַפֵּי הַוִּירְטוֹאַלְיָה.

שְׁנַיִם נוֹגְעִים בָּהַגְדָרָה

בְּשֶׁצֶף הַקְלָדָה

וְהָיוּ הָהֲמוֹנִים

הֵם קָרְאוּ לָאַהֲבָה.

הָיְתָה הִיא בְּעִירָהּ

הָיָה הוּא בְּעֵרָה,

וּמִי מִחוּץ לָעֲלִילָה

אֵינוֹ יוֹדֵעַ

מַה הִיא הַגָּדָה.

* * *

איתמר פרת

"שוב אותו הים"

בעקבות מאמרי "מת באופן דחוף" בגיליון 588

ים המלח הוא האגם החקור ביותר בעולם (כ-3000 מאמרים ומחקרים), ואין אדם שקרא את כולם. למרבה הצער כמעט שאין ספרים ומאמרים מסכמים אשר זמינים לקורא הלא-מקצועי (יצוינו לטובה: 'ספר ים המלח' מאת אלי רז, אשר יצא לאור ב 1993 בהוצאת רשות שמורות הטבע והמועצה האזורית תמר. 231 עמודים, וסדרת הפרסומים 'מלח הארץ', המתפרסמת בהוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס).

למרבה הפליאה, אין כמעט ניגודי דעות בין כל אותם מחקרים. כל אחד תורם את תרומתו הקטנה או הגדולה לתאור תכונותיו ותולדותיו של ים המלח – אם כי קיימת חפיפה מסויימת בין המאמרים.

המאמר "מת באופן דחוף" אינו מבטא דעות אישיות, אלא מגיש בסגנון פופולרי את הדברים שעליהם אין מחלוקת בין החוקרים (למעט הערה אחת: "יש לנו השפעה מזערית על כמה חלקים-למיליון של דו-תחמוצת פחמן באווירנו, שאינם משפיעים על שום דבר." אכן, בנושא נכבד זה יש מחלוקת חובקת-עולם).

בעניין הבולענים: לא הסברתי כראוי שזו תופעה גיאולוגית קצרת קיום. הבולענים נוצרים כתוצאה משטיפת שכבת המלח (או ספוגת המלח) מתשתית רצועת החוף הנחשפת. נפחה של שכבה זו אינו גדול, ואם תמשך מגמת ירידת מפלסו של ים המלח היא תישטף כולה תוך פחות מ-200 שנה. תהליכים מיישרי קרקע ייצבו את רצועת הבולענים. מכל מקום, מחקרי שדה העלו שרצועה זו אינה מתאימה כיום לבינוי ופיתוח, מה גם שהיא תשוב ותוצף אם תתהפך מגמת הירידה.

מקובלות עליי רוב הערותיו של יעקב ניר (גיליון 589). ניסויי מעבדה במהילת מי ים עם מי ים המלח בריכוזים שונים לא נתנו תשובה חד-משמעית מה יקרה אם מהילה זו תתרחש בקנה מידה גדול (תעלת הימים). בנושא תעלות מתעלות שונות הועלו הצעות למכביר מאז ימי הרצל ועד הנה. הדברים סוכמו בהרחבה ובלשון בהירה במאמרו של יוסי ורדי מ-1993 "תעלות ים המלח" שיצא לאור במכון הגיאולוגי, משרד התשתיות הלאומיות. השוחר והחוקר, ולו גם איש חיל רב-פעלים כברוך תירוש – מוטב כי יֵצֵא וילמד, בטרם ימציא מחדש את גלגל תעלת ים המלח מעל דפי המכתב העתי.

אהוד: זו היתה גם עצתי לברוך תירוש.

* * *

מתי דוד

"שידורי המהפכה" בעצרת הזיכרון ליצחק רבין

מארגני עצרת הזיכרון ליצחק רבין הודיעו שבעצרת לא ישתתפו פוליטיקאים והיא לא תהיה עצרת פוליטית. האומנם?

בפועל זו היתה עצרת סופר-פוליטית!

הנואם הפוליטי הקיצוני ביותר היה יאיר גרבוז. במסווה של צייר הוא זכה להפקיע את המסך הממלכתי של ערוץ 1 למשך 14 דקות ארוכות ללא הפרעה, כדי לשדר מניפסט שמאלני אנרכיסטי. יאיר גרבוז הפך את העצרת לבמת הסתה נגד כל ממשלות ישראל "האשמות" ומובילות, לדעתו, לאסון ולאבדון. הנה כמה מ"פניני הלשון" של גרבוז הצייר הפוליטיקאי, שדבריו גבלו בקריאה למרד נגד השלטון:

אנחנו חיים "בעידן של עריצות..."

"אלה שבחרנו בהם בגדו בנו..."

"ארצנו נכבשה מבפנים על-ידי אלה הקרויים מנהיגים..."

הפכנו "למקום אובדני..." "העתיד הוא קטסטרופה..."

"חבורת נפוליאונים מנופחים שולטים בנו..."

זו דוגמה נוספת לאלה מהשמאל הקיצוני, העושים הון תקשורתי מהשלום ומסלפים את דמותו ההיסטורית של יצחק רבין.

* * *

רות ירדני כץ

לארא, מסעדה בירושלים

ורדה היא ציידת שפים. כאשר היא שומעת המלצה על שף היא עוקבת אחריו עד שהיא מחליטה לפגוש אותו. מה הפלא? יש לה תוכנית ברדיו "מדברים אוכל" ואליה היא מזמינה שפים שמתאימים לנושא עליו יתעכבו בתוכניתה. את השם של ליאור חפצדי היא שמעה מזמן, ולא מזמן נודע לה שהוא פתח מסעדה משלו. 

היום שבחרנו היה יום יפה, לא חם, כזה אביבי. הגענו לרחוב בן-שטח מיספר 3 בצהריים והפתעה גדולה ציפתה לנו. הרחוב הפך למדרחוב, יש בו שפע של מסעדות כשרות ולא כשרות. בסביבת הרחוב יש את "חצר פיינגולד", נחלת שבעה וכיכר החתולות. איזור שמכיל הרבה מסעדות, חנויות יפות ומסוגננות ולא רק הירושלמים באים בהמוניהם. במדרחוב החדש ישנה אווירה פריסאית. לכל מסעדה יש שולחנות גם בחוץ לאורך הרחוב ובפתח כל מסעדה ישנו כן עליו מונח התפריט והמחירים. העיסקיות בצהריים בכל המסעדות הן אטרקטיביות.

התיישבנו בחוץ, השולחנות מצופים במפות לבנות ומפיות בד באותו צבע. יערה המלצרית הגיעה אלינו וורדה ביקשה להכיר את ליאור, ואני ביקשתי אפריטיף שהתאים ליום היפה. עראק, מים קרים והרבה קרח בצד. יערה הופתעה. ורדה בחיוך שאלה אותה: "הכול בסדר?" והיא החזירה חיוך והשיבה: "אין לנו אורחים שיש להם בקשות כאלה."

ליאור יצא אלינו והעראק כמו שביקשתי הונח על השולחן. הוא סיפר שאהבתו לבישול באה מהבית. הוא למד בתדמור והשתלם באיטליה עבד בכמה מסעדות ושימש גם כשף ראשי ובגיל 34 פתח מסעדה שמבוססת על אוכל איטלקי. הוא קצת ביישן וצנוע. השם לארא בא מאותיות הפתיחה שלו, אשתו ושני ילדיו. ליאור, אופירה רותם ואיתי.

ביקשנו ממנו שיפנק אותנו. טעימות, והתעקשנו על טעימות קטנות ולא שתי צלחות אלא צלחת אחת מכל טעימה כי שתינו אכלניות קטנות. ליאור חזר למטבח ויערה חזרה עם לחמניות חמות ומנת חציל קלוי עם טחינה, פטריות, אגוזי פקאן, רימונים, שפריץ של עגבניית שרי, שמן זית ולימון. אחריה קיבלנו סאשימי של דג לברק על תאנים וכוסברה. הטעימה הבאה היתה סאשימי בקר עם חמוציות. עוד טעימה, ריזוטו עם פטריות. ועוד טעימה, דניס צלוי על ארטישוק ירושלמי, פטרוזיליה ועגנביות שרי. זהו. לא יכולנו יותר. כל מנה נעשתה עם נשמה, אהבה ויד מיומנת. ההגשה, הטריות, איכות המוצרים והטעמים העידו על שף שאיכפת לו ושהוא יודע את המלאכה. ליאור חזר אלינו ואמר: "זהו? עוד לא טעמתם מהמנות העיקריות."

הבטחנו לו שנחזור. ירושלים לאט-לאט ובביטחה הופכת למרכז קולינרי שאפשר להתגאות בה. שילמנו, כולל תשר, 200 שקלים. ארוחה עיסקית עולה בין 70 ל-100 שקלים לסועד. 

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ז / חלק שני

"אורי בן-עמי מדאיג אותי." אומרת ציפה לבעלה נפתלי קפלן, שחוזר סוף-סוף למיטה.

 "ציפה, את יודעת כמה אני עייף ואיזה יום קשה מחכה לי מחר, אז באמת תסלחי לי שאין לי כוח להתעניין בתלמידים המפונקים שלך. לא שמעתי שמורה צריכה לעסוק גם בחופש בבעיות של התלמידים שלה."

 "אני חושבת שבבית מדכאים אותו."

 "את יודעת שלפי החוק העות'מני לא מקבלים בבית-משפט עדות של מורה שעבד יותר מעשרים שנה עם ילדים?"

 "מה אתה מנסה לרמוז?"

 "שלא צריך להיות יותר מדי מושפע מילדים."

 "אבל הם שלחו אותו לעבוד בכרם..."

 "אז מה? שיתחשל קצת."

 "הוא יותר מדי עדין בשביל החיים בכפר. הוא מאוהב בטלי רסקין. איך הוא משתדל לצוד את המבט שלה כל פעם, בכיתה."

 "הוא כבר לא ילד. הוא נער. מהמשפחה של הפרדסנים האלה מחובבי-ציון יצאו דון-ז'ואנים לא קטנים. על בן-עמי הזקן מספרים שהיה שוכב עם המשרתות הערביות, ושברח לשנים אחדות למצרים אחרי שמצאו פלחית הרה טבועה בבריכה שבפרדס שלו, ואיימו לרצוח אותו. הדוד של אורי, אלכס, התעסק כבר עם הפועלות העבריות, וגם עם נשים נשואות, במושבה. זה אצלם בדם. אם הבייקה בפרדס בן-עמי היתה יכולה לדבר, אני אומר לך, ציפה – זה היה דקמרון חדש! את בן-עמי שלנו כאן אני מחבב, אבל כל שאר האיכרים מגעילים אותי. הרחת פעם פלוץ של פרדסן שמילא את הבטן שלו טשולנט ותפוחי-זהב? – כמו חרא של סוס..."

 "באמת, נפתלי! איך אתה מדבר? אפשר לחשוב שאנחנו, הפועלים, לא אוכלים דברים כאלה."

 "אבל אף פעם לא שבעים כל-כך, כמוהם, לכן אנחנו לא מסריחים ככה..."

 "אורי לא דומה להם. הוא אחר, חלש, חולמני..."

 "טוב, לפחות באופי הוא לא דומה לדוד שלו..."

 "מה אתה מנסה להגיד? במה כן?"

 "אל תעשי את עצמך שאת לא יודעת את הסיפור שאלכס הוא האבא האמיתי של אורי."

 "שטויות."

 "שטויות? וזה שתופיק מאום-אל-זעתר דומה לאורי, רק שהעיניים של תופיק חולות?"

 "אז מה? אולי תגיד גם שגברת בן-עמי ילדה את תופיק?"

 "אל תצחיקי אותי. את יודעת איזו חגיגה היתה כאן בשנים הראשונות, כשהקימו את יוספיה? לאלכס בן-עמי היו רומאנים על ימין ועל שמאל. כל הפועלות העריצו אותו. צבר. גבר נאה. פרחי יסמין ריחניים בלטו תמיד מכיס חולצתו. הוא היה הנהג של מאיירסון, וגם מאיירסון היה אז צעיר יותר, וידע לא פעם להשתובב. היתה כאן אווירה של בניין, של חיים-יחד כל השבוע, של כאילו הכל מותר. דודל המסכן, עד היום הוא מנסה לחקות את אלכס, אפילו הצעיף על הצוואר, והיסמין מהשיח שנטע אלכס בשער של יוספיה."

 "זה מהמודיעים הערבים שלך שמעת את השטויות האלה?"

 "ציפה, את יודעת שאיתך על העבודה שלי אני לא דיברתי, לא מדבר ולא אדבר לעולם, ולא מפני שאין לי יחס אלייך. פשוט, לטובתך, אם פעם חס-ושלום יחקרו אותך..."

באותו רגע נשמעות נקישות קלות בדלת. קפלן קם. שפילר הרזה בפתח, עם השק המקופל תחת בית-שחיו, מדיף ריח גרעיני תבואה ופתיתי חרובים.

 "מה שוב קרה, דובז'ה?" שואל קפלן.

 "מצאו את המייג'ור."

 "תודה לאל. בריא ושלם?"

 "כן. יושב עכשיו אצל מאיירסון."

 "הודיעו למשטרה?"

 "כן."

 "אז נלך לישון."

 "ואתה לא צריך להודיע שוב לתל-אביב?"

 "איך אתה יודע שכבר הודעתי קודם?"

 "פגשתי את רוזין עם אווה בחצר."

 "לא, דובז'ה. לא צריך. אני מכיר אותם. במקום המייג'ור הם מסוגלים לחטוף מישהו אחר. לכן כדאי שהם ימשיכו לפחוד כל הזמן מהאזהרה שהעברנו לראש שלהם. אלה, צריך קודם כל להרביץ להם. הם כבר ידעו על מה. תגיד, מה זה השק הזה עליך?"

 "אה, זה שום דבר. מהתחלת הערב אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע," אומר שפילר בקול עייף, ועיניו עצובות.

*

מקס מוליך את אווה למשרד האחוזה החשוך.

 "הבטחת ללוות אותי הביתה."

 "רציתי להציל אותך מדודל. אני לא יכול לעזוב את המשרד," הוא מושך אותה פנימה.

 "עכשיו אמצע הלילה." מתעקשת אווה בפתח. "הבטחת."

 "אחר-כך. בואי. לא יקרה לך כלום. אני מחכה לטלפון. לא כדאי שתחזרי לבד."

 "מה פתאום שמישהו יטלפן אליך באמצע הלילה?"

 "אני לא יכול לגלות."

 "גם אתה? מה הכל כאן חשאיות כזאת מסביב? אפשר להשתגע. ובסוף עוד חושבים שאני מרגלת!"

 "מי חושב?"

 "דודל. ככה הוא אומר לי."

 "שטויות. סתם פטפטן דון-ז'ואן, קופייה של אלכס בן-עמי. אל תשימי לב אליו. את רוצה להתקשר מכאן לאסותא, אווה?"

 "לא."

 "לא מעניין אותך מה המצב של פטר?"

 "מצידי, שיחזור מתי שיחזור."

 "איזו מין אשה את? מה יש לך נגדו? מה עשה לך שאת מתנהגת אליו ככה?"

 "הוא בטח יישאר עכשיו אינווליד."

 "לא. אי-אפשר לדבר ככה. את בטח מסתירה משהו."

 "כל אחד מסתיר. גם אתה. מה אתה נדבק פה כל הלילה לטלפון במקום לחזור הביתה לישון עם האשה שלך?"

 "אווה!"

 "אני לא יכולה לראות גם אותו אינווליד!" היא פורצת בבכי.

*

המייג'ור מגלה לפתע בכיס חולצתו מעטפה קמוטה שעליה בולים עם דיוקנו של המלך ויקטור עמנואל, ושולף אותה. "היית מאמין? הדבר הזה היה איתי כל הלילה ונשאר שלם. שכחתי לשאול אותך בתחילת הערב. הגיעה מעטפה למטה הבולשת, הכתובת היתה רק: 'בנעמי, פלשתיין', ובפנים איזה מכתב מוזר. חושבים שזוהי הודעה מוצפנת. אומרים שיש בנעמי אחד אצלך?"

 "בן-עמי הם משפחה גדולה מחובבי-ציון ולא קשורים לטרוריסטים. בארוחת-הערב פגשת אחד מהם אצלי, עם אשתו." לוקח מאיירסון את המעטפה ומתבונן בבולים בעניין. "המכתב נשלח מרומא. אני מבין שכבר פתחו אותו."

 "אמרתי לך, צנזורה."

מאיירסון מרשה לעצמו לשלוף את המכתב ולבדוק אותו. תחת חותמת ועד-הקהילה של רומא, נכתב שם:

 "לכל בני משפחת בנעמי. להווי ידוע לכם שקרובכם אלכסנדר בנעמי נדרס בשעה שחצה רחוב ברובע היהודי, ונהרג. ועד-הקהילה קבר אותו בחלקת העניים. איש מכם בארץ לא בא ללוויה ולא פקד את קברו, וצריך לשלוח בהקדם האפשרי כסף להקים מצבה לפני החורף כי גם כך זאת בושה. אם לא נקבל כסף, נצטרך למכור את האקדח, ויש חשש שגם זה לא יספיק למצבה."

*

 "למה אתה רוצה תמיד לשכב איתי, הלא אני קרה, קרה כמו שלג אני... לא רוצה יותר ילדים... אם הייתי יודעת שתהיה מלחמה, לא הייתי רוצה בכלל ללדת..."

 "בואי, רוז'קה," שוכב אליהו שפירא על גבו ומפציר בקול חרישי בשושנה אשתו. "את לא אשה קרה. את רק מענישה את עצמך. מענה את עצמך... כמה שעות עוד תעמדי פה, על-יד החלון? אפילו ההתפוצצות לא הזיזה אותך!"

 "לא מעליב אותך לעשות לי את זה ככה, כמו להכניס צינור לג'ורה, כשאתה כל פעם מכריח אותי."

 "זה לא ככה. את יודעת שלא."

 "טוב!" שושנה החיוורת ניגשת אליו בצחוק משונה ומפשילה את הסדין במשיכה אחת. "מאיפה יש לך תמיד דבר נורא כזה? השיחי-עגבניות בגן-הירק עושים לך אלרגיה מנפחת? אתה לא יודע שזאת מחלה מנפחת?"

 "למה את מדברת כל הזמן, רוז'קה. תירגעי קצת... תירגעי..."

 "מפני שאני קרה. אתה יודע שאני קרה כמו שלג ושהזה שלך לא עושה לי כלום... נכון? תגיד שלא עושה... אני לא יודעת בכלל איך אתה מצליח להיכנס לי... אפילו צינור השקאה יותר קל להיכנס לי מאשר הדבר העבה שלך... פוי... פוי... אתה מטונף, אליהו, כמה שאתה שקט – אתה מטונף נורא אליהו, אני לא רציתי בחיים שלי בעל עם ידיים כאלה, אצבעות של מיץ ירוקות מהשיחי-עגבניות על השדיים שלי – אתה עושה לי כתמים בעור כשאתה נוגע בי, פוי, פוי, מטונף אחד, מהאדמה."

 "בואי עלי."

 "בתנאי שלא תיגע בי."

 "טוב."

 "ושתקרא לי שמוטציגה הונדין!"

 "את לא כלבה. למה את מדברת ככה, ועוד בגרמנית?"

 "אתה שתגיד לי שמוטציגה הונדין, שתשפיל אותי, אחרת אני לא ניגשת אליך."

 "אבל אסור לעשות את זה ככה," תוחב אליהו את ידיו מתחת לגבו. "גם הדוקטור אמר... טוב, שמוטצינגה הונדין... בואי... אם ככה את רוצה, רק אל תקשרי את עצמך..."

 "רוצה שאני אצעק, שוב?" היא מתעלמת מבקשתו. לבושה עדיין בכתונת הבד העבה של אליהו, המשמשת לה כחלוק, היא פושטת רק את תחתוניה, קושרת מטפחת על עיניה, מטפחת על פיה, ומרגע שאינה רואה משתפר מצב-רוחה והיא מתחילה לזמזם שיר-עם ביידיש, מגששת דרכה בקלילות ומתיישבת על אליהו, נשענת בגבה על ברכיו המורמות וממשיכה את המנגינה במילים חנוקות משלה: "באמת היא קרה, היא כמו השלג ההוא, באמת היא – "

וכך היא מזמזמת בפה חסום רגעים ארוכים, עולה ויורדת, עולה ויורדת עד שגופה ופניה נעשים לפקעות-פקעות מפותלות בעווית, כמו ציור שרירים במפת גוף האדם, הנפתחת שיכבה אחר שיכבה.

ואז עפה מפיה המטפחת, כמו ביריית רובה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

*

הפרה דיצה, שראשה עטוף בשק, מתחפרת במקומה ואינה זזה. קשה להוריד אותה בפרצה, למטה אל הוואדי. איברהים, עבד ונואר דוחפים אותה מאחור, אך היא תקועה באמצע. זנבה, הטבול בשיירי דם ולכלוך שלאחר ההמלטה, מצליף על פניהם. אחוריה לחים וחלקלקים מאוד. כשהם מצליחים לבסוף להשחיל אותה, היא מידרדרת והם אחריה במורד החשוך אל קרקעית הוואדי, ספק יורדים ספק נופלים. במהלך הזה השק נשמט מראשה והיא מוציאה קול געייה צרוד ועז, "ממואואו... ממאואו..." – קול שמתגלגל מקצה עד קצה ברחבי אחוזת יוספיה, קול זעקה כמעט אנושית, שכולה געגועים לעגל הרך, שנותקה ממנו –

*

 "כרמל היא ילדה מוזרה," אומר לעצמו סרג'נט מורטון. "יותר טוב שהיתה היא הבת שלי ולא אילנה, שירשה ממני רק את השיער הבהיר." רגלו שנפגעה בתאונה אחר-הצהריים, כואבת עדיין. האקדח דרוך בידו. "אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לעבור כאן בוואדי, בדרך חזרה לשכונת-התימנים." הוא כבר איבד את תחושת הזמן, אך חושיו דרוכים.

הוא שומע קול צעדים מתקרבים.

 "עצור!" הוא קורא, ודווקא בעברית, משתדל שלא יורגש מבטאו הזר.

הסבל ואלי הארוך זורקים עצמם כל אחד לצד אחר של קיר הוואדי, מורטון יורה פעם, ועוד פעם. דממה. השניים זוחלים בחשאי. הסבל מתרומם וזורק רגב בעורפו של מורטון, כדי לבלבל אותו.

אז נשמעת מצפון וממערב, מכיוון שדרת הברושים שעל גבול הפרדס, געייה לילית מוזרה וצורמת, כקול בהמה מובלת לשחיטה או אשה באביונתה או ציפור-לילה מבוהלת. כל מרחבי האחוזה מזדעזעים מן הצריחה הצרודה הזו. מורטון מפנה ראשו לאחור ובכך נחרץ גורלו. הסבל והארוך קופצים עליו ומשכיבים אותו ארצה ומפילים מידו את האקדח. הוא נאבק בהם. גבר חזק. גבוה וגרמי. אבל הם מתגברים עליו.

 "הי! זה לא משלנו," אומר הסבל.

 "מה זה שלנו? כאן כל הסביבה נגדנו, מושבניקים..."

 "אתה לא מבין? זה לא בן-אדם עברי. אני מריח אותו. אנגלי..."

 "נביא גם אותו למרתף?"

 "אין ברירה. טובים השניים מן האחד... צריך לקשור לו את הידיים. 'הראש' כבר יחליט ויתן את הפקודה..."

הבעירה של קרונות הרכבת דועכת, אך האופק במזרח הולך ומתבהר. הירח עולה.

*

 "איפה המייג'ור הבריטי?" שואל רפי את הקאובוי.

 "על מי אתה מדבר בכלל?"

האסם חשוך. בחורים אחדים ישנים, השאר בתורנות שמירה וחקירה. במרכז האסם, על מצע שקים הפרוש מעל לחציר ריחני, יושבת חבורה קטנה. בחור אחד מסנוור בפנס את פני הקאובוי, וספקי לופת את ידו מאחור כעומד לסובבה על צירה.

 "אל תעמיד פנים. יצאתם הלילה לחטוף בריטים. איפה מייג'ור קמפבל?"

 "בטיז א-נבי! מה אתה שואל אותי?"

בתגובה על כך ספקי מסובב את ידו של הקאובוי מאחור, ורפי סוטר על לחיו.

 "טיז-אמכ, אתה עוד תזמר לנו."

 "חבר'ה, חבר'ה... דבר אחד אני מבקש – מה עם הג'ינג'ית?" נאנק הקאובוי.

 "אל תדאג, החברה שלי מטפלת בה אצל בעל-האחוזה. אולי אתה יודע במקרה מי תקע לה מספריים בגב?"

 "אני לא יודע."

שוב כיפוף היד מאחור בתנועה סיבובית נמרצת, וסטירת-לחי. הקאובוי נאנק. "אני מבקש שלא תסגירו אותה."

 "על מה? איפה היית עם הג'ינג'ית לפני שנדקרה?"

 "בכפר-מאהלר."

 "מה יש לכם לחפש שם אצל היקה-פוצים?"

 "גזזנו שיער של אשה אחת, ששוכבת עם אנגלים. זה כל מה שעשינו."

 "יא-חרא, אתה יודע שאתה מחליא אותי?!"

 "ואתם, הזבל של האנגלים, אתם משרתים שלהם..."

 "יש לכם מזל שהמייג'ור הצליח להשתחרר מכם. אפילו לחטוף בריטי אתם לא יודעים, קאליקערס! מה שאתם כן יודעים זה לשים מוקשים לאנשים שלנו, שמנסים לעצור את הפעולות המטורפות שלכם!"

 "לפחות אנחנו לא יושבים כל הלילות באסם ומגרדים את הביצים."

 "מאנשים כמוך אני לא זקוק לציונים. אנחנו לא צדים חיילים אנגלים סתם כך ברחובות, בשביל להרוג. אנחנו מביאים מעפילים. בונים צבא. מקימים נקודות-התיישבות חדשות. אנחנו פוגעים באוניות הגירוש, בתחנות החוף לגילוי אוניות..."

אותו רגע נפתחת דלת הברזל של האסם, ומופיע הנוטר שפילר הרזה עם השק המקופל תחת זרועו. רפי ניגש אליו, ושפילר לוחש: "הודיעו למאיירסון בטלפון ששריונית בריטית יוצאת ליוספיה, להחזיר את המייג'ור לחובבי-ציון ומשם לביתו בשרונה. צריך לסלק מיד את התכשיט הזה, כדי שלא נסתבך עם האנגלים."

 "מה אתה מסתובב כל הערב עם השק הזה, שפילר?" שואל רפי.

 "אה, זה שום דבר. אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע." עונה שפילר, קולו נשמע איטי ועצוב.

המשך יבוא

* * *

דוד מלמד

מה הביאו לי לבר-מצווה?

מתוך "ללקק את האצבעות" בהוצאת גוונים, 2010, איירה מריה גיבנר

חצי-שנה לפני הבר-מצווה של אחי התחילו לדבר בבית על ההכנות: על ההפטרה שצריך לקרוא בבית-הכנסת, על הדרשה שבה צריך לומר "ותודה להוריי היקרים שהביאוני עד הלום" וגם על המתנה שיקבל אחי מהוריי. היו דיבורים על טיול לחו"ל, על מחשב חדש, על מצלמה דיגיטלית, על סקייטבורד, על אופניים ועל mp4. כמובן הזכירו גם את הצ'קים שיביאו האורחים למסיבה באולם.

ואז אמר אבא בגעגועים: אני נזכר מה אני קיבלתי לבר-מצווה לפני הרבה שנים. לא תאמינו, קיבלתי ספרים. כן, ספרים. אני יודע שהיום אולי הייתם נעלבים אם מישהו היה מביא לכם ספר. שמעתי אנשים אומרים באכזבה: "כולם נתנו צ'קים, רק פרידמן הביאו ספר." אבל בבר-מצווה שלי שמחתי על הספרים וגם קראתי את הספרים שקיבלתי וגם השארתי אותם אצלי כמעט עד היום.

ואיזה ספרים קיבלתי?

כל מה שקיבלו גם חברים שלי באותה תקופה, וגם לפעמים אותו ספר במיספר עותקים. רק שפתקי-החלפה לא היו. באחד הספרים מצאתי שני פתקים: ברכה אחת בשבילי וברכה אחת שקיבל הבן של נותן הספר לבר-מצווה שלו ממישהו אחר. פשוט שכחו להוציא את הפתק מהספר לפני שהעבירו אותו אליי. אחדים מן הספרים הצלחתי להחליף בזכות הידידות של אבא שלי עם בעל חנות-ספרים.

וכך קיבלתי את "מבחר הסיפור העולמי", "ארצות תבל", "המנהיג הצהוב" של קרל מאי, "סיפורי חכמים", "ממציאים גדולים", "קורות שליטים", "יהודים מפורסמים", "אומות מספרות", "יומן מסע" של משה שרת, הגדה של פסח, ואפילו את "דברי ימי עם עולם" של דובנוב, אבל רק את כרך ג'...

כל מביאי הספרים כתבו לי הקדשות. חלקן קצרות, בנוסח אחיד, "לאלי היקר, מזל-טוב בהגיעך לעול מצוות" (למה כולם הבטיחו לי עול?), חלקן ארוכות ומפורטות, כולל ברכות להוריי "שירוו ממך רוב נחת ויזכו לגדלך לתורה, לחופה ולמעשים טובים" (למה מעשים טובים תמיד בסוף?).

ומה שמעניין, את הברכות הכי-ארוכות כתבו לי על הספרים הכי-דקים. הברכה הכי-ארוכה שקיבלתי היתה רשומה בפתח ההגדה של פסח.

כשדיפדפתי בשנים האחרונות בספרים האלה מצאתי שמות של אנשים שהכרתי וגם שמות של אנשים שאינני יודע מי היו: אולי מכרים של הוריי מהעבודה, מחוץ-לארץ, או ממקומות אחרים. כשהייתי צריך להיפרד מחלק מן הספרים בגלל מצבם המרופט, חשתי צביטה בלב. הם היו חלק חשוב ואהוב מחיי.

במבט לאחור אני שמח על הספרים שקיבלתי לבר-מצווה. קראתי אותם, למדתי מהם הרבה, והם עיצבו את אישיותי לשנים רבות. את ההגדה של פסח נתתי כל שנה לסבתי בליל-הסדר בגלל האותיות הגדולות, את הכרכים החסרים ב"דברי ימי עם עולם" השלמתי, ואת הידע על משה שרת ניצלתי בבית-הספר כשאחרים לא ידעו עליו שום-דבר.

בזמנו סיפרו לי שמשה'לה, השכן שלי, קיבל לבר-מצווה מאחד מדודיו מתנה מיוחדת: מטריה. הדוד אמר: "אני מכיר את משה'לה השובב, ספר הוא לא יפתח, אז החלטתי להביא לו משהו שאני בטוח שיפתח פעם."

ייתכן שהדוד צדק לגבי הימים ההם. היום אני פוגש את משה'לה לעיתים רחוקות. אינני יודע במה עוסק הדוד שלו, אבל משה'לה השובב הוא היום פרופסור לספרות באחת האוניברסיטאות הידועות בארץ.

הקשבנו לדבריו של אבא, הרגשנו את הגעגועים שלו, ופתאום אחי אמר: "בעצם גם אני הייתי רוצה לקבל כמה ספרים לבר-מצווה שלי."

* * *

יוסי אחימאיר

הקוראים בוודאי רותחים

מה הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו הגדול ביום שני לפני אלפי נציגי הפדרציות היהודיות מכל רחבי ארה"ב וקנדה, בכינוסם בניו-אורלינס? האם לא הייתם, צרכני התקשורת, רוצים לדעת מה אמר לקהל שומעיו ראש ממשלת ישראל? מה הדגיש, מה חידש?

קורא עיתון, גולש באתרי האינטרנט, או מי שמאזין לרדיו ולטלוויזיה, מבקש כמובן להתעדכן בחדשות. מכל הסוגים. בכל התחומים. בוודאי בכל הקשור למי שמנהל את המדינה, ראש הממשלה, פעילותו והתנהלותו. בוודאי כאשר ראש הממשלה נושא נאום חשוב, מקיף, בפורום כה מרכזי של יהודי צפון אמריקה.

מסתבר, שלא כל קוראי העיתונים, המשלמים בכספם כדי לקנות עיתון ולהתעדכן בחדשות, ולקרוא פרשנויות, מקבלים תמורה לכספם. במיוחד אמורים הדברים בקוראי העיתון, שאינו עוד הנפוץ ביותר – "ידיעות אחרונות".

כבר מזמן ידוע, שהחדשות בעיתון זה מוטות. במיוחד בכל האמור לשנוא-נפשו של נוני – ראש הממשלה נתניהו. אפשר וראוי לבקרו, להביע אכזבה, לתמוה על אמירה כלשהי, על מעשים שגויים ועל מחדלים – אבל זאת במדורי הדעות והפרשנויות שנועדו לכך. לבוא-חשבון מדי יום-יום עם ראש הממשלה מסיבות אינטרסנטיות שקופות, לא תמיד ענייניות, וכתוצאה מכך לעוות את הדיווח החדשותי המקצועי – זו כבר בגידה בקורא כמוני, משלם דמי-המנוי, או רוכש העתון בקיוסק.

בחזרה לכנס ה-ga בניו-אורלינס:

מה דיווח למחרת "ידיעות" לקוראיו? בעמוד הראשון הכותרת הבומבסטית היא: "ארה"ב רותחת". על מה? על הבנייה בירושלים. בוודאי שארה"ב "חייבת" להיות מאוכזבת – זו הימלה הנכונה, ולא זו שבכותרת. הנשיא אובמה נתן לכך ביטוי פומבי, בוטה למדי, בשהותו באינדונזיה. אז מה? יש נושאים שבהם חלוקות הדעות בין שתי הידידות. טוב שבנושא ירושלים – ישראל ונתניהו אינם נבהלים מה"רתיחה" של וושינגטון. טוב שנתניהו מיהר לפרסם הודעה, שירושלים אינה התנחלות והיא חלק משטח ריבוני ישראלי.

ולגבי הנאום עצמו שנשא בניו-אורלינס:

הדיווח עליו ב"ידיעות" מופיע בעמודים פנימיים תחת שתי כותרות: האחת, "עוד חוזר העימות", שהיא גירסה שנייה של הכותרת מהעמוד הראשון "ארה"ב רותחת", והשניה – "המפגינים קטעו את נתניהו." כמה מפגינים בודדים, בהם שני ישראלים, ניסו להפריע לנאום בקריאות אנטי-ישראליות, והוצאו מיידית אל מחוץ לאולם. מנגד, אלפים האזינו לדברי ראש הממשלה וגם הם "הפריעו" לו – במחיאות כפיים סוערות מפעם לפעם.

מישהו מקוראי "ידיעות" יודע על מה ולמה הפריעו הצעירים ההזויים הללו לראש ממשלת ישראל? כן, הם יצאו נגד ה"כיבוש". הם בעצם לא נגד נתניהו, אלא נגד מדינת ישראל, בעד הפלסטינים וה"שלום" – ולכן, הם זוכים לדיווח גדול בעיתון העברי.

ובכל זאת, מה היה בדברי נתניהו שהרגיז את הבורים הללו? מישהו מהקוראים למד מקריאה ב"ידיעות" קמצוץ ממה שהשמיע בנימין נתניהו בנאומו? כלום, נאדה, אפס דיווח, אף לא מילה אחת מדברי ראש הממשלה. הכול בעמודי החדשות בגנותו, הכל למען השחרתו, הכל למען שלילתו, באופן בלתי אחראי, מגמתי ולא-מקצועי, תוך הולכת שולל של ציבור הקוראים, שמספרם כנראה הולך ופוחת.

"ידיעות אחרונות" שרוי בהיסטריה. במלחמתו במתחריו, בעויינותו למר נתניהו, בחד-צדדיותו (גם בדברי פרשניו ברנע ושיפר) – הוא איבד כל שיקול דעת עיתונאי. חוסר יכולתו להתעלות מעל לשיקוליו הפיננסיים, מעל לאינטרסים הכלכליים הצרים של בעליו, ולשרת במינימום נאמנות את קוראיו, היא כריתת הענף שעליו עיתון חשוב זה יושב. לא לאורך ימים יוכלו המנויים לסבול חד-צדדיות אנטי-עיתונאית שכזו.

איפה, איפה אתה נוח, נוח מוזס היקר, זכרך לברכה? לבטח אתה, שהקמת והובלת מוסד תקשורתי מפואר עד למותך הטראגי בטרם עת, מתהפך בקברך לנוכח הדורסנות ההרסנית שהבן היהיר מפגין "מאחורי הקלעים", בכל גיליון ובכל יום. מה חבל.

אהוד: אני מתפלא עליך שאינך יודע שדבריהם של אחדים מעוכרי ישראל מבני-עמנו שווים מבחינה תקשורתית יותר מכל היהודים הנאמנים שבאו לשמוע את נתניהו, ושווים יותר מדברי נתניהו עצמו. הלא כך מתנהל חלק גדול מהתקשורת, האקדמיה והפוליטיקה אצלנו כאן בארץ. הלא אנחנו "כובשים" ולכן מותר לכל בוגד יהודי ו/או ישראלי לחרבן עלינו! גם ה"סטודנטים" הפלסטינים יודעים זאת, ובכסף סעודי או איראני הם מתפטמים בקמפוסים בארה"ב ומנסים לפוצץ כל אסיפה פרו-ישראלית. ומדוע, אתה חושב, עולה טיפין-טיפין תפוצתו של המכתב העיתי כל שבוע?

* * *

משה גרנות

שירי שיטנה של שמואלוף לאשכנזים ב"אפיריון"

אהוד היקר,

קראתי ב"אפיריון", גיליון 114 (אביב תש"ע) ארבעה שירים של מתי שמואלוף נוטפי שנאה – איך לא – לאחיו האשכנזים. בשיר "בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו" הוא מזכיר חולדה לבנה שבעה הנוגסת בהריסות בתיאבון, והפרשותיה הן התרבות. בשיר "נוסע ברכבת מלאה רוחות" הוא מצהיר על אהבתו לאדמה עיראקית ומביע לעג לחבר המבקש להיטמע בתודעות אשכנזיות. בשיר "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם" הוא מטיף לסלק את החיידק ואת הווירוס במערכת.

איך לא רעדה ידו של מתי שמואלוף להשתמש באותם דימויים ממש שהשתמשו הנאצים נגד היהודים? כתבתי לעורכי "אפיריון" – ארז ביטון ורחל קלהורה – שאני תמה על כך שהם פירסמו שירי שטנה כאלה (2.11.2010), ועד היום (10.11.2010) לא קיבלתי שום תגובה.

מה דעתך?

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני מתפלא עליך. האם לא ידעת עד כה שעלינו, ה"אשכנזים", מותר ל"מזרחיים" לכתוב הכול ולהאשים בכול וגם לעשות מכך קריירה ולקבל סיוע ממשלתי וציבורי? זכור למשל את עלילת-הדם ההזויה של פרשת "ילדי תימן" ה"חטופים", ואת חבר הפושעים של ה"רב" עוזי משולם, שביצעו פעולות טרור בעקבותיו! והאם באיזשהו מקום קראת מעודך שמישהו יצא נגד המוצא התימני, שיש בו אולי משהו ממשיחיות השקר – של החרא שרצח את רבין? אני מעולם לא הייתי "אשכנזי" אלא בן-הארץ מדורי-דורות – עד שהתחילו לחרף ולגדף אותי בכינוי הזה. אבל כשמחרבנים עליי ועליך זו לא גזענות, ואנחנו אמורים לסתום את הפה!

* * *

אמילי ופֶּ-פּוֹ נסגרים

[במקום הקובץ שלא צלח במשלוח הצרופה עם הגיליון הקודם]

לפני חמש שנים החלטתי לצאת למסע שבעקבותיו אמילי נולדה ואחריה נולד פֶּ­פּוֹ, אחיה הקטן. היום, חמש שנים אחרי, החלטתי שהגיע הזמן לסיים את המסע ולסגור את החנות. רגע לפני שנפרדים אנו מבקשים לאמר לכם תודה. שליוויתם אותנו, שתמכתם, שהייתם חלק מרגעים קסומים ויוצאי דופן.

כעת נותר להזמין אתכם למכירת חיסול של החנות, שהחלה ביום ראשון, 7.11.10, ותימשך עד סוף חודש דצמבר. עד אז, הפעילויות בחנות יתקיימו כרגיל.

במכירה נציע מבצע חד-פעמי – 20% הנחה או 1+2 חינם על כל הפריטים בחנות (הזול מביניהם). המבצע יכלול את כל ספרי הילדים (כולל אנגלית), מוצרי הפלסטיק, האיורים והתמונות, ערכות היצירה, הפאזלים והמשחקים, מוצרי בילבי וג'ורג' הסקרן וכל-כל המוצרים המיוחדים שאפשר היה להשיג רק אצלנו...

נ.ב. גם הריהוט, המדפים, וקוביות האחסון יוצעו למכירה. תודה.

ליאת סגול קורנפלד וצוות החנות

שד‘ בן-גוריון 59, תל אביב. 03-5239624

http://www.emily.co.il/

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הוועד העליון של הישיבות החרדיות המעניקות אישורים ל"ישיבע בוחערס" ולאברכים הנשואים לא ללכת לצבא, ומאפשר להם לקבל מענקים למיניהם – בא לידי הסכם עם לילית אשת אדם הראשון ונעמה בת מחלת, הבאות בחלום יחד עם כל כת דיליה ושואבות את הזרע ממקרי קרי-הלילה של האברכים הרווקים – שהן תעופנה מזין אל זין עם צלוחיות זכוכית פקוקות, ודאודוראנט לבית-שחי, ותאסופנה את הזרע הטרי ותעברנה אותו לצד שלישי, הוא בנק השפיך המרכזי בישראל, וממנו תהנינה כל הנשים הזקוקות להזרעה מלאכותית ונאלצות לנסוע לשם כך לחוץ-לארץ.

מעבר הזרע באמצעות שתי השדות הוותיקות וכל כת דיליה ימנע חשש של אינצסט, גילוי עריות, וכך לא תצטרכנה הנשים העומדות להיות מופרות – להשתמש בזרמת גויים רומניים, והילדים שלהן לא יגדלו מכורים לצ'ורבה, קבאב רומני ופאפאנאש, כפי שקורה היום. ייתכן שרומאן פולנסקי, יוצר הסרט "נשף הערפדים" ("סליחה אתה נושך את צווארי!") – יעשה סרט על הנושא. התסריט ייכתב בידי המחזאי היהודי-הבריטי רונאלד הארווּד, שזכה ב"אוסקר" על תסריטו ל"הפסנתרן".

* שלטונות ההגירה של ישראל החליטו להגביר את קצב ההסתננות של האפריקאים על נשותיהם, ילדיהם ותינוקותיהם, מגבול מצרים לישראל – מ-700 בשבוע ל-7,000 זכאי התאזרחות בישראל בשבוע – וזאת כדי שגם ללא מימוש זכות השיבה הפלסטינית תהיה לישראלים, המתורגלים יותר ויותר בפלישת מהגרים הגדלה והולכת – סיבה טובה להתחיל לחפש מקומות מגורים טובים יותר מחוץ לישראל, למשל בפרברי פריס, לונדון, מרסיי, אמסטרדם או קופנהאגן. שהרי לא ירחק היום שבו כמעט כל מקום ראוי למגורי בני-אדם מערביים ייכבש על ידי גלי הגירה אפריקאיים ומוסלמיים ממדינות דיקטטוריות, מפגרות וחסרות עתיד, מדינות שמרבית אזרחיהן חיים בזבל, ושהמהגרים מהן אינם רוצים לחזור אליהן – וכך ייהפך עוד בימי חיינו העולם המערבי הדמוקרטי לערימה של רמת חיים של זבל אבל קצת יותר טוב מרמת החיים של ארצות המוצא של המהגרים שעומדים להרוס אותו, את העולם המערבי. ייתכן שנצטרך לוותר, למשל, על תחבורת המטוסים ונחזור להשתמש בספינות המפרש שהובילו בעבר עבדים.

* הבעייה החמורה ביותר העומדת בפני ישראל כיום היא לא התגרענות איראן ופוטנציאל הטרור סביבנו ובתוכנו – אלא הגזענות, שפירושה שמירת אופייה היהודי והציוני של המדינה.

אנחנו קוראים לכל הסופרים, הציירים, השחקנים, הטבחים ואנשי הרוח החשובים שלנו להמשיך בכל המרץ התקשורתי והיזמי שלהם במאבק הצודק נגד הגזענות הישראלית – וכך נצליח יחדיו לבטל את תוצאותיה הבלתי-מוסריות של מלחמת תש"ח, שמטרתה הגזענית היתה הקמת מדינה יהודית אחת ויחידה בעולם בין הירדן לים, וזאת תוך מעשי עוול נוראים באוכלוסיית הילידים המקומית, שהיתה נטולת כוח מגן.

ככה האינטלקטואלים והסופרים עטורי הפרסים שלנו יצטיירו כאידיוטים עוד יותר מוסריים – שכמותם אין בשום מדינה שפוייה בעולם. וכדאי להם גם לתמוך בטענת החיזבאללה כי ישראל היא העומדת מאחורי רצח רפיק אל חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר. וכך, בשיפור מעמדם החשוב במעלות האידיוטיזם המוסרי במדינה הגזענית שלנו – ינוחמו.

* הדו"ח השנתי של המוסד לביטוח לאומי בישראל על עליית מיספר העניים בישראל הוא שקר סטאטיסטי אינטרסנטי הבא לכסות על כך שבכל קנה מידה מוחלט, לא יחסי – מצבם של העניים בישראל דווקא הולך ומשתפר משנה לשנה (והם וילדיהם זוכים בסיוע ציבורי וממלכתי, שבמרבית מדינות העולם יכולים העניים רק לחלום עליו!) – ולכן מעמדם טוב במיוחד בהשוואה למצבם הכלכלי האמיתי של העניים על פני כדור-הארץ, שהם כמחצית האנושות, שאין בה חינוך חינם חובה וביטוח בריאות לכל וביטוח לאומי וכל כיוצא באלו סעדים העושים את העני שלנו – עשיר לעומתם.

השקר הסטאטיסטי הוא שככל שרמת החיים שלנו עולה, כך יש לנו יותר "עניים", יותר ישראלים המוגדרים מתחת לקו העוני החדש, הגבוה יותר – וזה לא ייגמר לעולם!

"כל ילד שלישי בישראל נמצא מתחת לסף העוני!" – אז שאבא שלו, בבקשה, ילך לעבוד ולפרנס את משפחתו במקום לגרד את הביצים בישיבה חרדית או לשבת על שרפרף בקפה לשתות ספלולי קפה ולעשן נרגילה על חשבון הביטוח הלאומי של עשרת ילדיו בנגב או במזרח ירושלים, ושיתכננו את המשפחה לפי האמצעים שלהם, כפי שרוב הציבור החופשי עושה! – הלא ה"מובטלים" + האברכים מיספרם שווה פחות או יותר למיספר העובדים זרים, חוקיים ובלתי חוקיים, העובדים בישראל!

בשעתו הישווה נחמיה שטרסלר בין עליית תצרוכת החשמל לבין עליית הדיווח על כלל ההכנסות למס הכנסה, והגיע למסקנה שחלקן של ההכנסות הלא-מוצהרות הוא גדול מאוד. איפה זה בא לידי ביטוי בדו"חות הדמגוגיים של הביטוח הלאומי? האם יש בכלל ביקורת עד כמה ה"עניים" וה"מובטלים" מוסרים דיווח אמיתי על הכנסותיהם, אם בכלל מדווחים?

* לאור הפופולאריות הרבה של תחרויות ותוכניות האוכל בטלוויזיה הישראלית, העומדות בסימן האסקיפיסטי של "לחם ושעשועים" להמון הנבער – מבלי אפילו לתת לו לחם אלא רק תמונות של לחם ונפלאות של בישול כשר – נודע כי ראשי מפלגות מסויימות מחזרים אחרי הטבחים והמבשלות (הידועים בעידון הליכותיהם עוד מימי "שור אבוס וארוחת הירק" של ביאליק) – מחזרים אחרי כוכבי תוכניות ההסעדה, בתקווה שבולמוס הטמטום הקולינארי הישראלי ימשוך אחריהם בוחרים לקלפי. כך יש סיכוי סביר שבשנים הקרובות אחד מקרב הטבחים או המבשלות המורמים-מעם הללו, האלברט איינשטיינים של המיטבח הישראלי – יכהן כראש ממשלה או לפחות כשר הביטחון.

* אבו-מאזן טוען שנתניהו מתכחש להבטחה של אולמרט להציב כוחות נאט"ו על הגבול שבין פלסטין וישראל. ובאמת, נתניהו וברק – למה לא להסכים להצבת כוחות זרים על גבולותינו. קודם כל אולי הם יצליחו טוב יותר לעצור את הסתננות עשרות אלפי המהגרים האפריקאים אלינו מגבול מצרים, ומצד שני הם יעזרו לתהליך חיסולה של ישראל על ידי איבוד עצמאותה וריבונותה על גבולותיה, שיתוק יכולת התגובה שלה וסכסוכה עם כל מדינות העולם השולחות חיילים למשימות האלה. כבר היינו בסרט הזה עם כוחות האו"ם לפני מלחמת ששת הימים!

* במסעו מהודו ובבואו לאינדונזיה, מה מעסיק שוב ושוב את הכסיל, הפוגש את חבריו המוסלמים, שעימם למד בנעוריו ארבע שנים במדרסה באינדונזיה, שעומדת על כנה עד היום (מעניין מה למד שם אז על היהודים וישראל?) – מה שבטוח הוא שאת העוונטה, את השקרים של המוסלמים, הערבים והפלסטינים הוא לא הצליח עד היום להבין!

ברק אובמה: הבנייה בירושלים לא מקדמת את השלום. נשיא ארה"ב המבקר באינדונזיה ביקר את פרסום יחידות הבנייה החדשות בירושלים, ואמר כי יתמיד במאמציו לקידום השלום בין ישראל לרשות. נשיא ארצות הברית ברק אובמה התייחס היום (שלישי, 9.11) לפרסום ב"הארץ" אודות יחידות הבנייה החדשות בירושלים, ואמר כי הן "אינן מקדמות את תהליך השלום". אובמה, המסייר באסיה, הצטרף בדבריו לביקורת שהביע אתמול משרד החוץ האמריקאי בנושא, ולשרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון, שביקרה אף היא את הבנייה החדשה הצפויה. "הפרסום מעיד על פעולות שלעולם לא יקדמו את השלום, ועלולות לסיים את האמון ההדדי העדין בין הצדדים," אמר אובמה באינדונזיה, והוסיף כי יתמיד במאמציו להגיע לפיוס בין ישראל לרשות הפלסטינית, כחלק ממאמץ כולל לקירוב העולם המוסלמי כולו. נשיא ארצות הברית הביע דאגה כי שני הצדדים אינם עושים "מאמץ נוסף" לקידום המשא ומתן, "שיאפשר לשני העמים לחיות בשלום זה לצד זה," כדבריו. [הארץ אונליין, 9.11].

אחינו האמריקאים, במילויֵי הדיו המוטסים של המדפסות, הממולאים חומרי נפץ, תנוחמו – ותגיעו בקרוב לקירוב העולם המוסלמי כולו אל חיק הפיוס והשלום שלכם!

* היהודים האמריקאיים והיהודים הישראליים שהשתקעו בארה"ב – אשר הפריעו בדברי נבלה ושנאה לישראל – לנאומו של ראש ממשלת ישראל בניו-אורלינס, הם הביטויים המובהקים ביותר לגלותיות ולליקוק התחת של הפריץ, של הכסיל אובמה – שפשו בקרב צעירים יהודים באמריקה. ואולי מתאימה יותר לחנפים הללו, לאידיוטים המוסריים הללו, החיים בביטחון, ובגבהות-לב "מוסרית" עלינו, בזכות ישיבתם בארה"ב – האימרה הערבית: "כַּלְבּ אֶ-שֵׁיח' – שֵׁיח'!"

* מדהים עד כמה תמונות דיוקנו של הרוצח דניאל עוקב דומות לאלה של הסופר דן בנייה-סרי ושל החרא שרצח את רבין. בארצות אחרות היה עוקב מוצא להורג בכיסא החשמלי או נידון למאסר עולם אמיתי ונרקב בכלא כל חייו. אבל בישראל הוא גיבור תרבות. שישה עמודים שלמים [!] מקדישים לו יחזקאל אדירם ועמוס שביט בכתבה עם תמונות, סלחנית ומפרגנת, במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" [7.11], כתבה שנותנת לרוצח המשוחרר פתחון פה להאשים בעקיפין את שירותו הצבאי ואת ראש המוסד וממקימי סיירת רימון, מאיר דגן – ברצח ובניסיון לרצח שכמעט הצליח גם הוא בידיו. ואף לא יותר מכמה מילים עובדתיות על הנרצח ועל הניצולה מרצח, כי "ידיעות אחרונות" עושה פרומוישן לרוצח (ואולי גם שילם לו על ה"בלעדיות"), ולא לנרצח ולנפגעת – כנראה מתוך תקווה שככה תאושר המתקת עונשו של עוקב, שהיא כעת על תנאי; והרוצח החצוף אפילו מאיים באמצעות כותרת בעיתון על מאיר דגן: "הוא מפחד מהשחרור שלי. הוא פוחד שאדבר, שאספר סיפורים על היחידה."

לשם השוואה: כאשר יצאה הביוגראפיה בת שש מאות העמודים שכתבנו על אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", פנינו למערכת "שבעה ימים" והצענו להם שיעשו כתבה על חייה. התשובה שקיבלנו: "היא מתה כבר לפני שנים רבות ואתה לא מספיק חשוב."

הוי, אילו אסתר ראב היתה רוצחת, איזה פרומוישן היתה מקבלת ב"ידיעות אחרונות"!

* כן, אנחנו גן-עדן לפושעים ולמפרי חוק! העבריין מיכאל מור, חובש כיפה, שבגללו יושבים שלושה שוטרים הגונים בכלא אשקלון, נעצר [9.11] יחד עם צעיר נוסף, עריק מצה"ל – בחשד להחזקת רכוש גנוב והדחת קטינה לשתיית אלכוהול. הוא אותר בעירו נהריה, למרות צו ההרחקה מהאזור, שעדיין חל עליו! אל דאגה, הוא ימשיך להסתובב חופשי ולפשוע, ואילו השוטרים היושבים בכלא בין פושעים ימשיכו להגן על בתוליהם-מאחור.

* את מי אנחנו נושאים על כתפינו? בבחינות התאמה לאברכים שביקשו לגשר על הפער שלהם בלימודי הליבה, כדי שיתאפשר להם ללמוד מקצוע ואפילו להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה – התברר שהרמה שלהם בלימודים כלליים, בעיקר במתמטיקה, שווה לזו של תלמידי כיתה גימ"ל בחינוך הממלכתי!

* ליבנו מזדעזע מהפסיכים הרוצחים את ילדיהם הרכים, דוגמת האם מיכל אלוני, שכנראה רצחה את שתי ילדותיה נטלי ורוני, מה שמוכיח שהסכנות לקיומנו אינן רק מצד אויבינו – אלא שהשטן מרקד בתוכנו ממש ומתחפש לאימא ואבא! –יש לשער שמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" יזכה גם את הרוצחת מרעננה בכתבת ענק אוהדת ומבינה, מה שיעודד הורים נוספים לרצוח את ילדיהם, כמו בימים שלפני המונותאיזם!

* שוחחנו טלפונית עם ויקטור בן נעים, המחלקה לספריות במשרד התרבות, ושאלנו מדוע הסופרים לא קיבלו עדיין את התשלומים עבור שאילת ספריהם בספריות בשנת 2009, ואפילו לא נשלחו אליהם הודעות מקדימות על הסכומים המגיעים להם [לפי ההסדר שנקבע כאשר שולמית לפיד היתה יו"ר אגודת הסופרים, עו"ד אלי זהר יועצה המשפטי בהתנדבות, אנחנו בראש הוועדה המקצועית, ושמעון פרס ראש הממשלה].

ויקטור התנצל ואמר שאנחנו צודקים, יש קשיים והפעם התשלומים מתאחרים מעבר למקובל והוא מקווה שבקרוב הם יגיעו לסופרים.

* נהניתי לקרוא את המכתב העיתי לילי חינם שלך. יישר כוחך, איריס.

* אם שר-הביטחון אהוד ברק יחסל את הנשק הגרעיני של איראן כפי שחיסל את ההוצאה לאור של משרד הביטחון [שרוב המלאי שלה נמכר לגריסה] – ולא נענה לכל ההפצרות, ולא ענה לכל המכתבים (כולל שלנו) לחדול מהריסתה – אזיי אנחנו יכולים לישון בשקט. ככה הוא יהרוס גם את הפרסים אלא אם אשתו השנייה נילי פריאל תסבך אותו בפרשייה חדשה שתעמעם את כושר חשיבתו ותהרוס אותו.

* לפיכך הבעיות הבוערות ביותר שעימן עלינו להתמודד בישראל כיום הן המחסור בחמאה, הגזענות, עליית מחירי העגבניות, הבטלה מרצון, ההשמנה-היתירה, העוני מרצון, ומגיפת האוננות בקרב אברכי הישיבות.

* ממראות ירושלים המזרחית. ככה גם הפילו עלינו גם את הריגת הילד מוחמד דורא:

http://www.youtube.com/watch?v=zjSdbVZ8QPY&feature=player_embedded

* חשוב מאוד-מאוד לקרוא. קישור לראיון מרתק עם ד"ר מרדכי קידר, מי שהוציא את האוויר מהבלון של אל-ג'זירה:

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/175/778.html?hp=54&loc=5&tmp=262

* * *

האופרה פרינג, ביפו, הפיקה אופרה מקסימה

על פי ספרו של נחום גוטמן

 "בארץ לובנגולו מלך זולו"

ההצגה מיועדת לכל המשפחה, במיוחד לגילאי 4 עד 11.

הצגה תתקיים ביום שבת 13.11 בשעה 11 בבוקר

ניתן להזמין כרטיסים בטל. 03-6819289

כתובת האולם ביפו: מרכז מנדל, רחוב התקומה מס 1

* * *

תערוכת הבולים בירושלים

התערוכה, בבנייני האומה, תיפתח ביום א' 21.11, ותינעל ביום ה' 25.11

שעות הפתיחה: יום א' – 13.00-20.00

יום ב'-ד' – 12.00-20.00

יום ה' – 12.00-18.00

המדובר בתערוכה המוגדרת כתערוכה לאומית עם השתתפות בין לאומית של נציגי שלוש מדינות מהמובילות בבולאות העולמית: בריטניה, ארצות הברית וסין.

זו הזדמנות מיוחדת במינה לצפות באוספי בולים מן הטובים בעולם, ובעיקר בריכוז מעולה של מרבית אוספי ארץ הקודש הקיימים בידיים פרטיות.

לנוחות המבקרים יערכו בתערוכה סיורים מודרכים, כך שגם אלו שאינם בולאים מנוסים יוכלו להפיק את המיטב מן הביקור.

בברכה

משה רימר

* * *

אהוד: בהזדמנות זו אנחנו ממליצים מאוד על הבולאי האמריקאי אֶד רוזן, הבעלים של חברת הבולאות House of Zion – אשר יימצא בירושלים בימי התערוכה, אך עוד לפני כן אפשר לפגוש אותו אישית על כוס קפה וכיבוד קל ביום חמישי, 18.11, בין השעות 10.00-18.00 בתצוגת המכירה שלו במלון מטרופוליטן ברחוב טרומפלדור, בין הירקון לבן יהודה, תל אביב. הטלפון שלו בישראל בימים אלה הוא 054-6892152. אם רוצים שיביא עימו פריטים מסויימים אפשר לכתוב לו לפי:

hsofzion@aol.com

אד הוא איש חביב מאוד, המתגורר ברדווד סיטי, קליפורניה. אם נרשמים אצלו הוא שולח כסדר את קטלוגי המכירות שלו, שיש בהם אוצר מדהים של חומר בולאי מארץ-ישראל החל מהמאה ה-19. באמצעות הקטלוג שלו רכשנו אצלו את בול פתח תקווה ההיסטורי משנת 1909 במחיר של 50 דולרים בלבד.

זה הבול הצבעוני עם עץ התפוזים והמחרשה, שאת המתווה הראשון שלו צייר סבנו יהודה ראש בן עזר, הבול בן 101 השנים שהבאנו איתנו לערב חנוכת ספר הרחובות של פתח תקווה בבית אברהם שפירא, ורצינו לספר לקהל עליו ועל גולדנהירש, שעל שמו קרוי רחוב המופיע במדריך, ושהוא היה ראש ועד המושבה שיזם את צאתו של הבול, ששימש להעברת דואר מהמושבה עד דואר הקונסוליות הזרות ביפו. מנחה הערב, דובר העירייה חזי חקק, קיבל את בקשת מפיק הספר ועורכו יוסי אלקוני לתת לנו את רשות הדיבור, ואולם הוא כנראה מעודו לא שמע עלינו ולכן סגר את הערב מבלי לקרוא לנו לבמה, וכך הפסיד הקהל המקומי את מראה הבול, הנדיר [ובמצב טוב], שיזם גולדהירש, ושאת סיפורו המרתק הבאנו בשעתו מפי משה רימר [גיליון 546].

אגב, בזכות גלויית דואר, שתצלומה מובא בקטלוג האחרון של אד רוזן, גילינו כי הדפס חתום של הצייר האהוב עלינו, לסר אורי, המצוי בידינו ותלוי על הקיר – אינו של איוב העומד בחוץ, ושניים משלושת רעיו יושבים באוהל, כפי שחשבנו – אלא של יוסף והישמעאלים, שמכרו אותו למצרים. זוהי גלוייה מתוך סידרה שעשה לסר אורי לקונגרס הציוני של שנת 1921 שנערך בקרלובי-וארי, היא קרלסבאד, בצ'כוסלובקיה, לשם היו באים לפוש במלונותיה ולהתרפא בשתיית מי מעיינותיה – עשירי היהודים הציוניים. ערכה של הגלוייה 150 דולר, ומחירה ההתחלי הנקוב בקטלוג הוא 75 דולר. הגשנו הצעה לרכוש אותה במכירה הפומבית, אך איננו יודעים את התוצאה. מן הסתם הציעו עבורה יותר משאנחנו הערכנו – 101 דולר.

* * *

אהוד בן עזר

תאוות כבוד

אַל תְּזַלְזֵל

בְּתַאֲוַת כָּבוֹד

זוֹ הִיא

חַיֵי-הַמִּין

שֶׁל הַזִּקְנָה

כַּאֲשֶׁר בָּא פַּחַד מָוֶת

בִּמְקוֹם זִקְפָּה

רַק לִטּוּפֵי מַחְמָאוֹת

עוֹד מְגָרִים

אֶת הָאֲנִי הַמִּתְמַעֵט

הַנֶּאֱחָז בְּהִשָּׁאֲרוּת נֶפֶשׁ

הַכִּבּוּדִים –

פברואר 1993

מתוך ספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005.

* * *

אוריה באר

עמוס לביא איננו

ביום שלישי האחרון הלך לעולמו עמוס לביא, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ידוע ומוכר. עמוס היה מבכירי השחקנים בישראל. הוא היה אדם חביב, נוח לבריות, צנוע ולא מתנשא. עמוס אהב לשחק, והמשחק היה תמצית חייו.

היכרתי את עמוס לראשונה כאשר הוצע לו לשחק במחזה "מעוז 29" פרי עטי, בפסטיבל האביב בתיאטרון הסמטא שביפו בשנת 1993. עמוס קרא את המחזה והסכים מיד. עמוס מילא תפקיד של קצין משטרה שמפענח פרשת שחיתות שאירעה בעת בניית המעוזים של קו בר-לב לפני מלחמת ההתשה. הבמאי היה יוסף כרמון, ועמוס מילא את תפקידו כהלכה וזכה לכל השבחים. משחקו במחזה היווה נקודת התחלה לעשרות תפקידים אחרים של קצינים, חוקרי משטרה ואנשי שררה אחרים – תפקידים שמילא כל ימיו בהצלחה יתירה.

במהלך החזרות נוצרו בינינו יחסי ידידות. עמוס לא היסס לספר לי, ולשחקנים האחרים ולבמאי – על ילדותו הקשה, וכן על הסמים הקשים בהם השתמש בנעוריו, אשר כמעט ודירדרו אותו לעולם הפשע. אך אהבתו הרבה לתיאטרון היתה לו עוגן הצלה. הוא התמסר למשחק, פנה עורף לחבריו משכבר הימים והתמסר למשחק בלבד.

עמוס הופיע בעשרות תפקידי תיאטרון, בקולנוע בטלווביזיה ובעצם במה לא. הוא לא היה אינטלקטואל גדול, ולא איש תיאוריה של התיאטרון. לעומת זאת היה בעל חוש נפלא להבין דמות, ובעל אינטליגנציה טבעית נדירה. כזו שעולה על זו של פרופסורים גדולים לתיאטרון. הוא קלט תוך דקות את הדמות שעליו לעצב על הבמה, ואחר הפליא להיכנס לעורה על כל דקויותיה.

כמו לכל אדם היו לו חולשות. חולשתו הגדולה היתה נשים. היו לו ארבעה ילדים משלוש נשים, וכן אין-ספור נערות שחיזרו אחריו ורצו בקרבתו. עם זאת, היה אדם הגון ביסודו וישר מאוד. לא פעם סיפר לי שהוא מקפיד לשלם כל חודש למזונות ילדיו, טורח לבקרם ודואג לחינוכם ולכל מחסורם.

גם כשחקן היה בראש וראשונה בן אדם. הוא לא "גנב" סצנות מחבריו על הבמה, כמו שעושים כמה שחקני צמרת ללא בושה. הוא לא ריכל ולא הקים שערוריות. הוא לא חתם על פטיציות הזויות למיניהן וסירב לקחת חלק בחוגים רדיקליים אחרים.

ידידותנו התעמעמה במרוצת השנים, בשל עיסוקיו הרבים והעולמות השונים של שנינו. אך תמיד אזכור את הופעתו המשכנעת ב"מעוז 29" ואת הדמויות הרבות שיצר ברוב כשרון במחזות אחרים.

  יהיה זכרו ברוך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,034 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל- מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל