גיליון מס' 591

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בכסלו תשע"א, 15 בנובמבר 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: זיכרונות לרונלד סטורס / "ספרי דורות קודמים" / "הארץ", 4.7.1975.

 נעמן כהן: גבת – קבוצת קדושי פינסק במלחמת העצמאות.

‏ מור אלטשולר: רקוויאם לחייל. [הספד לישראל טל, ציטוט מ"ארץ אחרת"].

ישראל זמיר: כיצד הגיעו ה"נפוליונצ'יקים" לקרב על דגניה ב'?

רמי אברהמי: עוד קצת על שחרור מסדה ושער הגולן.

יואב אהרוני: שער הגולן 1948: סיכום אירועים ומוסר השכל בסופו.

נורית גוברין: אהרן מגד – הסיפור הראשון באמת – "מהרהורי תלמיד" (תרצ"ו/1936).

ס. נידח: צהריים עסקית נהדרת ל-2 ב"הסוכה הלבנה" ב-188שקל,

 כולל 30 שקל תשר.

אורי הייטנר: 1. סליחה שהפרתי את החרם. 2. כמו פיל בחנות חרסינה.

יוסי גמזו: לִקּוּי מְאוֹרוֹת.

יוסף דוריאל: כמרים נוצריים בשרות האימפריאליזם האסלאמו-נאצי?

אורית ברנר: בעקבות "תאוות כבוד".

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,

 פרק ח / חלק ראשון.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

אהוד בן עזר

זיכרונות לרונלד סטורס

ספרי דורות קודמים / "הארץ", 4.7.1975

סיר רונלד סטורס (מושל ירושלים לשעבר): זכרונות. מאנגלית יצחק א. עבאדי. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב, תרצ"ח. 1937-8. כרך א'-ג' 823 עמ'.

[מתוך המדור השבועי של אהוד בן עזר במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בשנים שבהן "הארץ" היה "הארץ" – ולא (לפחות בחלקו) בָּמָה של שונאי ישראל. ברשימה מלפני 35 שנים לא שונתה אפילו מילה אחת!]

בהיותו מושל ירושלים הוזמן סיר רונלד סטורס לארוחת בוקר ביחידות עם ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', במעונו הרשמי שברחוב דאונינג 10. לאחר שבירכו לשלום בפנים חמוצות, העיר לו לויד ג'ורג' כי קיבל תלונות עליו גם מיהודים וגם מערבים. סטורס ענה לו כי דבר כזה ייתכן מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד נימת דבריו של לויד ג'ורג', כי הלה עומד לדרוש את פיטוריו.

"נו," אמר לויד ג'ורג' לאחר שהתיישבו לשולחן, "אם יחדל צד אחד להתאונן – תפוטר!" (עמ' 594).

חלום בלהות

הסיפור אופייני לסגנון זיכרונותיו של סטורס בכל הקשור לתקופה שבה היה מושל ירושלים (1917-1925). הוא מבקש במידת האפשר לשכנע כי לא נהג משוא פנים כלפי אחד מהצדדים היריבים. אחד הפרקים המעניינים בספר הוא "על הציונות". גם אלה מבין הקוראים שדמותו של סטרוס חקוקה בזיכרונים כ"אנטי-יהודי" ו"אנטי-ציוני" לא יוכלו להתעלם מן העובדה שדווקא מנקודת-התצפית שלו ראה דברים שאנחנו אולי לא רצינו לראות?

"אולי ירשוני קוראיי להשמיע מילת אזהרה לכל אלה שאינם מעוניינים בכך. אף כי שטחה של הארץ [במקור נכתב השם האנגלי Palestine, כלומר פלשתינה ההיסטורית, לא פלסטין!] הוא קטן מאוד, אף כי תושביה [הערבים] לא יצרו קניינים שיש בהם ערך כל שהוא לאנושיות, בכל זאת בעייה זו, יישוב זכויותיהם ותלונותיהם [של הערבים] הם ההבטחות שהובטחו לעם שחשיבותו היתה ועודנה כל כך מרובה לעולם, לעם ישראל, ועם השאיפות שרחש אותו עם, עשוי להיהפך לחלום בלהות שרק לעיתים רחוקות הוא מלווה ברוח צדק, בשיקול דעת ובמתינות." (עמוד 538-539). "האם מדמים הציונים ברצינות כי העולם יאמין להם שערביי ארץ ישראל [פלשתינה, כנ"ל], משתפשו את כל התוצאות הכרוכות בציונות המדינית, היו זקוקים להמרצה מן החוץ כדי שיתנגדו לה, או שהתנגדותם לא היתה ספונטאנית?" (עמ' 579).

העם הנבחר והמפונק

אין בכוונתי לסנגר על סטורס או להציגו באור אידילי, אף כי דומני שתרומתו ליופייה של ירושלים עולה על תרומתנו שלהו, מיום הקמת המדינה. המיוחד שבספרו אינו רק פרשת חייו המעניינת, השנים בהן עשה במצרים, לפני מלחמת-העולם הראשונה, ידידותו עם לורנס איש ערב, מסעותיו ברחבי המזרח וכן התקופה שבה שימש מושל קפריסין, לאחר תום תפקידו בירושלים. לנו מעניק הספר הזדמנות נדירה לראות את עצמנו בעיני אחרים. המשא-ומתן עם הנציגים הציונים, אומר סטורס, היה לו מעין ג'יו-ג'יצו שכלי, פעמים נהנה מכך הנאה מרובה, אף כי היו רגעים שהתייחד עם עצמו בחשאי ומצא מפלט בפסוקיו של דריידן [גו'ן דריידן, מחזאי אנגלי, 1631-1700]:

"העם הנבחר והמפונק, אשר שום מלך לא יכול למלוך עליו ושום אלוה לא יכול להניח את דעתו."

"ה'קולטור' שלהם היתה תרבות רוסית טהורה, עד כדי שחצנות. מעט הבקיאות שקנית בלשון יוון ורומא בגירסא-דינקותא שלך, מעט האנגלית או הבקיאות בספרות-המופת שנשארה לפליטה אחרי עשרים שנות נדודים מחוץ לאירופה – כל זה היה חספא בעלמא, אם לא היית בקי יחד עם זה גם בכתבי טורגנייב, גוגול, ובעיקר דוסטוייבסקי – ועליהם היו אומרים לך כי שום תרגום אינו יכול להקנות אפילו מושג קלוש על מהותם. עיתים ניראה לך כי התפרצויותיהם הגלויות היו מסירות את המסווה וחושפות לשעה קלה אותו רגש הבוז הרוחני העמוק שהיה הסלאווי רוחש לאנגלי, ואשר עודנו מוסיף לעכור את היחסים שבין אנגליה ורוסיה, גם לאחר מיגורה של הצאריות. פעם כתב לורד קרומר כי יש שני מיני מוחות – מוח שמתחת לכובע אירופי, ומוח, השונה ממנו לגמרי, שמתחת לתרבוש. בירושלים לא היה כמעט כל דמיון בין אותם ניצוצות המחשבה שהיו ניתזים עם אדי הסמובר, לבין אותן המחשבות שעלו מקומקום הקהווה: לא רעות מהן, לא טובות מהן, אלא שונות לגמרי אלה מאלה, כפי שבא הדבר לידי גילוי בהצטיינותם המטילה אימה במשחק השחמט, ובהתלהבות שבה היו אוהבים להתווכח עד אין סוף." (עמ' 585-6).

התעמולה הציונית

סטורס עצמו היה חובב שחמט מושבע, ואחת התמונות בספר מראה אותו יושב ומשחק שחמט עם הרב ציטרון, רבה של פתח-תקווה באותה תקופה. דמויות נשכחות וידועות צצות מבין כרכי הזיכרונות. הנה הד"ר יעקב ישראל דה האן:

"לפי קלסתר פניו היה האיש מהדורה אינטלקטואלית של וינסנט ואן גוג, וגם בעיניו יכולת לראות אותה אימה מפני טרור בלתי ידוע. יש והיית רואה אותו עובר ביעף, כשהוא נושא בידו אותו תיק עור מסורבל וחסר ידית, 'תרמיל העורך דין' שלו, ולמחרת היו משקפיו במסגרות הזהב משקיפות אליך מבעד ל'כפייה' של משי לבנה, כשהיה עובר את הירדן, עטוף בלבוש בידואי אמיתי (ערבי נורדי ממש!) בלכתו לבקר את האמיר עבדאללה!" (עמ' 666-667).

על לורנס: "כקיטשנר, כן גם הוא, לא היה שונא נשים, אף כי אילו אמרו לו פתאום כי לא יוסיף לראות אישה בחיים, לא היה מאבד את שיווי המשקל שלו." (עמ' 701).

על עיתון "הארץ": "'הארץ' היה במשך כמה שנים עקבי יותר (מ'דואר היום') באיבתו אליי, עד שיום אחד אזרתי כגבר חלציי והלכתי לבקר במערכת בתל-אביב. מוכן הייתי למצוא לפניי איזה 'מנחם פחה' (רמז לאוסישקין) שני, ערוך כאיש מלחמה נגדי, ומה נעימה היתה הפתעתי כשנתקבלתי על ידי אדם צנוע, ידידותי ואיש-תרבות, הוא הד"ר גליקסון, האיש האחד, חוץ מווייצמן, רוטנברג ומוריס בירינג, שבעטיו הייתי מצטער על אי ידיעתי את הלשון הרוסית." (עמ' 676).

על תל-אביב: "אם שונא אתה את היהודים, אם לא תהגה חיבה של ממש אליהם, התרחק מתל-אביב. אמור יאמרו לך כי היהודים הם מלח העולם, ואתה תענה כי במלח בלבד לא תוכל לספק את רעבונך. התרכזותה של היהדות בגשמיות, ברוחניות ובנפשיות, יכולה להטיל אימה. הריני מרהיב עוז בנפשי לומר כי אהוב אהבתי את תל-אביב." (עמ' 675).

והתעמולה הציונית: "לציונים היתה זכות להתגאות ביצירותיהם, אך תעמולתם היתה לפעמים מופרזת. את התייר התמים היו מובילים בחיפזון לסיבוב בקיבוציהם ומראים לו את הפרים ההולנדים, בתי מטבחיים לשחיטת בשר כשר, בתי החולים ליולדות, בית החרושת לגרביים 'לודזיה', המכונות שבבית-החרושת לסיליקט, עד שסחרחורת היתה תוקפתו משפע הדיאגרמות, הגראפות והסטטיסטיקה." (עמ' 675).

האבנים הזועקות מקיר

מכל משפט שכתב עולה אהבתו הגדולה, הקנאית, של סטורס לירושלים, ליפי בנייניה, לשימור נופה ולחיי התרבות הדלים והרב-עדתיים שבה. בין היתר הוא מזכיר צייר יהודי בשם בומברג, אשר "תומכיו הציונים לא קיבלו את תמורת הכסף שביזבזו עליו" (עמ' 670) מאחר שלא צייר מכונות קצירה בשעת קצירתם וקבוצות עולים עליזים יוצאים במחולות. בומברג צייר גמלים, גבעות וכפרים ערבים ובסגנונו היה ניכרת מידה מרובה של קוביסטיקה. סטורס סידר לו מסע לפטרה. "שתי הפנורמות שצייר בשבילי, ירושלים גופא ומראה ירושלים מבחוץ, היו בעיניי הביטוי האמנותי המוצלח ביותר שראיתי מנוף בן-אלמוות זה: תימרות האבק היבש והצורב, האבנים הזועקות מקיר. הרגשתי: זו היתה ירושלים." (עמ' 670-671).

שבע אכזבות אך ללא מריריות, לאחר שמפגינים קפריסאים שרפו את ביתו, ונסתיימה תקופת תפקידו כמושל קפריסין, יושב סטורס עם אשתו, בראשית שנות השלושים, בסן-מיקלה שבאנקפרי-קפרי, וחותם את ספר זיכורונותיו ופרקי ירושלים במילים:

"בעיניי עמדה ירושלים, ועודנה עומדת, יחידה ומיוחדת בכל ערי תבל. ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסום, אך – כמובן – מה שלא אוכל לבארו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!" (עמ' 697). [ובמקור – "There is no promotion after Jerusalem!"]

אילו רק מעט מאהבת ירושלים הרומאנטית של סטורס היתה עומדת לנו כנגד תהליך ה"תל-אביביזאציה" שלה, אשר, בלשונו של סטורס: "יכולה להטיל אימה."

*

אהוד שלום,

ביום ראשון [אתמול, 14.11] עומדת להיפתח במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב תערוכה המוקדשת לרונלד סטורס. בגנזיי מצאתי מאמר שלך על אודות זיכרונות רונלד סטורס (1938), במסגרת מדורך "ספרי דורות קודמים", "הארץ", 4.7.1975. המאמר היה שמור אצלי באחד משלושת הכרכים המצהיבים של ה"זכרונות" הללו, בהוצאת "מצפה" ובתרגומו הארכאי של יצחק עבאדי, ונשר ממנו כשחזרתי לעיין ב"זכרונות" לרגל פתיחת התערוכה. אשמח לסרוק ולהעביר לך את מאמרך. אבל לבטח הוא שמור עימך. ובכלל – כדאי לחדש את סדרת המאמרים הזאת – "ספרי דורות קדומים", מה עוד שמאז נתפרסם מאמרך הנ"ל עבר עלינו עוד דור וחצי...

שבת שלום,

יוסי אחימאיר

אהוד: תודה לך יוסי שהזכרת לי. בימים שבהם למדתי כסטודנט בירושלים שכרתי חדר בבית חד-קומתי עתיק ברחוב עקיבא 4, אצל האלמנה בני (בניכר) סיל, בתו של המורה יצחק אפשטיין. בעלה המנוח סידני סיל היה איש צבא בריטי לא-יהודי שהתאהב בירושלים ונשאר בה גם לאחר שירותו הצבאי, ומהיותו מוסיקאי עוד בשירותו בצבא, עמד במרכז פעילויות המוסיקה בעיר ולימים יסד את המדור המוסיקלי ב"קול ירושלים", עמד בראש בית הספר למוסיקה "קדמה" והיה ממקורביו של סטורס. אני מצטער שלא שאלתי אז את בעלת-ביתי קצת רכילות על סטורס, שוודאי ביקר בביתם המהודר לא אחת, והיה ידידו של בעלה סידני סיל. לימים הקדשתי לזכרה את קובץ סיפוריי הנידח "ערגה".

* * *

נעמן כהן

גבת – קבוצת קדושי פינסק במלחמת העצמאות

בכ"ט בנובמבר 1947 ישבו כל חברי הקבוצה בחדר האוכל לשמוע מה תהיה ההחלטה בעצרת האו"ם על עתידה של "ארץ ישראל". האם יוחלט על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה יהודית. גלי הרדיו הביאו את הבשורה לאחר חצות: 33 מדינות הצביעו בעד, 13 מדינות נגד, 10 מדינות נמנעו. הציבור נהר לחדר האוכל, כולם פרצו בריקוד "הורה" ספונטני וסוער שנמשך עד אור הבוקר.

למחרת התברר, שגבול המדינה היהודית העתידית אמור לעבור ממש ליד הגדר של הקיבוץ, מול אל-מג'ידל ונצרת. גבת נידונה להיות ישוב ספר. למרות זאת השמחה היתה רבה.

הערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם. שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, עורר ידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אמין אל-חוסייני, את כל הערבים להשמיד את שארית הפליטה. הגרמנים, חשב המופתי בסיפוק, כמעט והגשימו את חלומי. לא נשארו מספיק יהודים שיוכלו להקים מדינה. המופתי חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30% הגיע הזמן להשלים את המלאכה! מוחמד אל חוסייני אירגן את הערבים למלחמה. הוא נתן הוראה לסגנו חסן סלאמה (זה שהוצנח בשליחות הנאצים להרעיל את מקורות המים של היהודים) להתחיל לפעול. יום לאחר החלטת האו"ם ב- 30 בנובמבר 1947 בשעה 8:12 חסן סלאמה הוציא לפועל התקפה על אוטובוס 2094 שנסע מנתניה לירושלים. נהרגו חמישה יהודים. התקפה זו פתחה את "מלחמת השחרור". "מלחמת השחרור" הביאה לשחרור העם היהודי משלטון זר ושחרור חלק מארץ ישראל מכיבוש ערבי. בינתיים החלו כנופיות ערביות מקומיות במלחמה עיקשת נגד היהודים בכל אזורי הארץ.

באותו יום, 30 בנובמבר 1947, נפל גם ההרוג היהודי הראשון, בתל אביב. סוחר תל אביבי שנרצח ברחוב סלאמה ביפו. הערבים החלו במתקפה על יהודי יפו ועל העיר תל אביב. העיר יפו היתה עיר מעורבת ערבית יהודית. היהודים היוו כארבעים אחוז מאוכלוסייתה. פורעים ערבים החלו לפעול כנגד היהודים. צלפים ערבים התמקמו על מסגד חסן בק וירו על האזרחים היהודים. נהרגו עשרות אזרחים יהודים. אלפי יהודי יפו נאלצו להימלט על נפשם לתל אביב. הפליטים הראשונים במלחמה, היו פליטים יהודים מיפו. החלה בעיית הפליטים.

מיד עם פרוץ המלחמה נפתחו בגבת כל הסליקים הרבים בהם נאסף נשק מזה שנים. הנשק חולק לחברי המשק ולהכשרות הפלמ"ח שיצאו ממנו לקרבות ההגנה. בגבול המשק נבנה מבנה מבטון מזויין. עמדה עגולה עם מגדל, וחרכי ירי. מסביב נחפרו תעלות קשר. את המתחם כינו "יאמינגרד" על שם יאמין המא"ז.

ילדי בית-הספר חפרו תעלות ליד בתי-המגורים למחסה בפני הפצצות, ובין החופרים היה גם גרשון ישראלי בן ה-12. עם כל אזעקה לקחו ארקה ויינר-ישראלי ובנו גרשון את המשוררת פניה ברגשטיין החולה והרתוקה למיטתה, והורידו אותה לתעלה שעל-יד הבית. מיד כשהעלו אותה בחזרה חזר ארקה לכתיבת ספרו – "היהודים בדורותינו".

בראשית ימי מלחמת העצמאות התחילה בעיית "עריקים", בהיפוכו של המושג. האסיפה, המועצה, המזכירות – כולם דנו בשאלת ה"עריקים". הבנים שיצאו לצבא שלא על דעת המשק ומוסדותיו. "ערקו" חמישה, שישי הוא "חצי-עריק" וכנראה שהשביעי אורז את חפציו.

מהר מאוד הגיע מחיר המלחמה גם לגבת. ב-8 דצמבר 1947, בשעה חמש אחרי הצהריים, נהג בצלאל שוורצטוך במשאית של גבת מחיפה בדרכו הביתה. ממש ליד כפר בלד א-שייך, שם נקבר עז א-דין אל-קאסם – השיח' הסורי שהצית את אש הרצח ביהודים, וב-1933 רצח את משפחת יעקובי בנהלל – שמו הערבים מארב. המכונית נעצרה על ידי מחסום. בצלאל ניסה לעקוף את המחסום והמשאית התהפכה. הפורעים הערבים רגמו אותה באבנים, התנפלו על המכונית, ודקרו את הנהג בסכינים. את המכונית העלו באש. בתשע בערב חזרו והעבירו את גופתו לבית חולים רוטשילד בחיפה. בצלאל שורצטוך – נהג המשאית של הקבוצה, היה החלל הראשון של גבת במלחמת השחרור. בצלאל בן 35, חייל משוחרר מהצבא הבריטי, הניח אישה, בן ובת.

לעזרת הכנופיות הערביות המקומיות הגיע תגבור ממדינות ערב. "צבא ההצלה הערבי" (ג'יש אל אינקאז) אורגן מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ונשלח על-ידי הליגה הערבית להרוג ביהודים ולמנוע מהם את הקמת מדינתם. "צבא ההצלה" בפיקוד הלבנוני פאוזי אל-קאוקג'י. תקף ב-4 באפריל 1948 את קיבוץ משמר העמק וצר עליו. מטרת קאוקג'י בהתקפה היתה לכבוש את הקיבוץ ולחבור לכוחות הערבים בחיפה. המערכה נמשכה עשרה ימים. בהתקפותיו השתמש קאוקג'י בתותחים שהפגיזו את הקיבוץ. בגבת נשמעו היטב רעשי הפגזים. חברי ההכשרה המגויסת, אנשי הפלמ"ח, ובני גבת בני ה-17 שהתגייסו והעמידו עצמם לרשות ה"הגנה", התכנסו ב"בית הרשל", הצטיידו בנשק מהסליקים ויצאו לעזרת משמר העמק.

מהקרב על משמר העמק לא חזרו שני לוחמי הפלמ"ח מקבוצת ההכשרה של "מקווה ישראל" בגבת: ישעיהו שוסטרמן, ניצול שואה שלחם בתפקיד רץ-קשר, נפגע מפגז ונהרג. עמירם אוברפירסט שרק חזר לגבת ממשימה אחרת, ונשלח להדוף את צבאו של קאוקג'י. עמירם נפצע, רץ לקבל עזרה רפואית, וצלף ירה בו והרגו. כך נפלו עמירם וישעיהו חברי אותה הכשרה באותו יום – 13.4.1948. רעמי התותחים וההתפוצצויות עדיין פילחו את הדומייה רוויית המכאוב, כאשר עמדו החברים בגבת בעת ההלוויה ליד הקבר הפתוח של השניים.

לאחר מפלותיו במשמר העמק וברמת יוחנן, ניסה עוד "צבא ההצלה" של קאוקג'י לתקוף ולחדור לנצרת, אך גם משם נהדף, וישובי העמק נשמו סוף-סוף לרווחה.

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי שבו, על פי החלטת עצרת האו"ם, הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת "מדינת ישראל". מיד לאחר יציאת הבריטים, הכריזו שבע מדינות ערב: מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון, עיראק, תימן, וערב-הסעודית – מלחמה על המדינה שזה עתה קמה. למחרת החלו צבאות ערב לפלוש למדינת ישראל הצעירה. מטרת הפלישה הוכרזה בבירור רב על-ידי עזאם פאשה, מזכ"ל הליגה הערבית: "זאת תהיה מלחמת השמד וטבח רבי חשיבות, שעוד ידובר בהם כמו בטבח שהמונגולים והצלבנים ביצעו..." במהרה הגיע צבא הכיבוש המצרי עד שלושים ק"מ מתל אביב. צבא הכיבוש הסורי נכנס לעמק הירדן ואיים על דגניה, צבא הכיבוש העבר-ירדני כבש את יישובי גוש עציון ואת העיר העתיקה בירושלים.

ערביי הסביבה החלו לתקוף את היישובים היהודיים בעמק יזרעאל. הם החלו לצלוף על כביש חיפה-עפולה. כדי לחסום את התחבורה היהודית. מרכז ההתקפות באזור היה הכפר הערבי הגדול מעל גבת בשיפולי גבעות הגליל התחתון – אל-מג'ידל. בבוסתן של עצי פרי, מול קיבוץ שריד, הוקמה עמדה ערוכה להגנה מול התקפות ערביי אל-מג'ידל. סידור העבודה של גבת סידר בכל יום מספר חברים שהשתתפו בהגנה. באחד הימים לפנות בוקר יצא לעמדה הזאת אהרון בלנדר. בעברו את הכביש נפגע ונהרג מפגיעת צלף ערבי. השאיר אלמנה ושני ילדים.

החברים המשיכו בתורנות לאייש את העמדה מול ההתקפות החוזרות ונשנות מצד הערבים מאל-מג'ידל. באחת המשמרות נקבע כי על שלושה חברים לצאת לעמדה – בנימין שוהם, אברהם כנעני וזיסקינד. האחרון סירב לקבל את ההוראה. עקב כך הוחלט מיידית באסיפה להוציאו מחברות בקבוצה.

העמדה אוישה תמידית. בתחילה היה זה "משחק די מגוחך" – כל אימת שמישהו התרומם לקטוף שזיף מעצי הבוסתן – הגיע ירי של כדורים. הערבים היו במרחק לא רב מהעמדה. כל ירי שבא מידם נענה בירי מהרובים שבידי חברי הקבוצה. תוך כדי חילופי היריות למד אברהם קרמראז'-כנעני להפעיל את מכונת הירייה, שעמדה לרשות השומרים בתוך העמדה. כעבור מיספר שעות נראה היה שהמצב נעשה יותר רציני, הערבים ירדו מגבעת הכפר והתקדמו בהמוניהם לקראת העמדה. חילופי היריות נמשכו משעות הבוקר עד השעה שתיים אחרי הצהריים. המצב נראה קשה, אבל אז באה הישועה. לפתע התחיל לעוף מעבר לראשי הלוחמים בעמדה ברד של פגזים מכוונים אל מקומות הירי הערביים ולעמדותיהם. היתה זאת אש מרגמה שהוצבה על בריכת המים של שריד. לאחר חצי שעה של ירי המרגמה החלה בריחה המונית של הערבים מהכפר אל-מג'ידל. הירי פסק. לא היה יותר צורך בירי. ערביי אל-מג'ידל בחרו בדרך בה הלכו לפניהם ערביי חיפה, יפו, טבריה וצפת. על פי הוראת מנהיגיהם הם בחרו לא להסתכן, נאמר להם ברורות כי הנה מגיע הצבא הערבי ומנצח את היהודים והם יקבלו את אדמותיהם, כפריהם, בתיהם, ונשיהם, בדיוק כפי שהצליח הנביא מוחמד במלחמתו ביהודים. וכך סולק האיום הישיר על גבת על ביטחון ישובי האזור כולו.

עול המלחמה הממשי נישא מעתה על-ידי הדור השני של הקבוצה. עם תחילת המלחמה השתתפו גם בנות המשק בשמירה על המקום. זיווה, בתם של מייטה ויהונתן נתן, העדיפה יותר את עבודתה בהדרכה. היא היטיבה לשיר, ולנגן, והשתתפה בריקודים בכל חג ומועד. לאחר ערב אחד של שמירה במשק, כשקיבלה צו גיוס, רשמה במכתב את הרהורי ליבה על המלחמה: "משום מה זו הפלדה בידי, וראשי נשען עליה בלא אומר, כמתוך צו נעלם? לא לי לא לך צו זה, לא לנו אשר אש אחרת בוערת בעינינו."

היא קיבלה את הצו והתגייסה לצה"ל, איתה יחד התגייסה רותי רבינוב בתם של ברכקה רבינוב והמשורר יהושע רבינוב. זיווה התגייסה לחי"ש, רותי התגייסה לגולני גדוד דרור (14). שתיהן נשלחו לקורס אלחוטאיות.

ב-24.3.48 נפגשו שתי הבנות בכפר תבור. הודיעו להן שהן צריכות לחזור הביתה. הן עמדו ליד כביש היציאה וחיכו לטרמפ. עמוס ברנדשטטר-מוקדי מיבנאל, עבר שם ברכבו. הוא זיהה את רותי. אביה של רותי – יהושע רבינוב, עבד אצלם בחווה ביבנאל כשעלה לארץ. הוא מיד הציע להם הסעה: "בעוד עשרים דקות אני יוצא מכאן ולוקח אתכן אקספרס לעפולה. תבטיחו לי שאתן מחכות לי. אל תזוזו! אני מוריד כדי חלב ביבנאל וחוזר."

כשחזר לצומת, התברר לו שהן כבר אינן. מן הסתם תפסו טרמפ, חשב.

הן עלו על משאית של עופות. וישבו בחלקה האחורי. המשאית הגיעה לאזור כפר שיבלי. הגשר על הוואדי פוצץ ע"י כנופיות קאוקג'י. כדי לעבור היה הכרח לעבור במי הוואדי, המכונית נכנסה פנימה. המים חדרו למנוע והוא כבה. המכונית נעצרה, ואז החלו הפורעים הערבים לירות עליהם מהמארב. הנהג הערבי נכנס מיד אל מתחת לרכב. הבנות ניסו למלט את עצמן ונהרגו במקום. אדם מבוגר שישב ליד הנהג – אהרון שוחט מחיפה, נהרג גם הוא. לאחר שהחשיך הגיע נהג המשאית לדברת והזעיק משם עזרה. כוח שהוזעק התקשה לחלץ את הגופות בגלל הירי.

יעקב דרור, מפקד גדוד 14, ראה משוריין ועליו צעירים שבאו מעמק הירדן, הוא הזעיק אותם והם התנדבו לחלץ תחת אש את הגופות מהשטח. ליד הרכב הם מצאו בת יפהפיה ללא רוח חיים, והבת השנייה היתה במרחק גדול יותר, כנראה ניסתה לברוח.

מיד לאחר מכן נערכה פעולת תגמול ובתי הבדואים בסביבת הגשר נהרסו והם ברחו לדבוריה. כוחות "ההגנה" תפסו במקום משלטים להבטחת התנועה בכביש.

עשרה ימים נמשכו הקרבות באזור הגליל התחתון. כל הכפרים הערבים נכנעו. לעמוס מוקדי הציק המצפון. אולי בכל זאת הוא היה צריך לקחת את הבנות טרמפ ולא להשאיר אותן לחכות בשער יבנאל.

הוא החל להתעניין במבצעי הרצח. היו לו חברים רבים מהכפרים הערבים באזור שסיפרו לו שהרוצח הינו בדווי משבט שיבלי לרגלי התבור. הבחור עובד בסביבה מסרו לו. עמוס אסף כמה חברים, הגיע ואמר לו: "בוא הנה."

הלה הבין. היה פיקח. עמוס גירש מעליו את אשתו שעמדה לצידו, ושאל אותו: "תגיד לי, אתה הרגת את שתי הילדות האלה יומיים לאחר פיצוץ הגשר?"

הלה רעד כולו... ידע לאן הוא הולך. "נכון, אבל לא הייתי לבד," ענה.

"לא מעניין אותי מי עוד היה. אני שואל אותך היית או לא היית?" דחק בו מוקדי.

"הייתי," ענה לו.

עמוס העמיד אותו ליד הקיר – לפי כל החוקים, ונתן לו את הכדור הראשון, וכל אחד מהבחורים הוסיף. אחרי שהוא נפל הם פוצצו את הבית עליו, ושרפו אותו. לאנשי שיבלי אמר: "אם מישהו ישאל עליו או ידבר על המקרה הזה, הבית שלו יהיה כמו הבית הזה."

ערבי נוסף, סעיד חסן דובי, מהכנופיה שהרגה את הבנות, נעצר בידי משטרת נצרת ונכלא למשך שנים רבות.

שתי הבנות הובאו לקבורה בגבת ונקברו בקבר אחד. חיים גבתי קרא על הקבר את "יזכור" של ברל כצנלסון. לא נשאו הספדים. שתיהן היו בנות 19.

הנערים בכיתות הגבוהות הצטרפו גם הם למאמץ המלחמתי. עמוס ויגודסקי נשלח עוד קודם לכן כנער לגדנ"ע לקורס מ"כ לחודשיים. כשהחלה המלחמה הוא הצטרף יחד עם אחדים מחברי המשק לפלוגת-המשמר המקומית. תפקיד זה הוציא את הנערים מן הלימודים והם השתתפו יותר ויותר בפעולות הקרביות של הסביבה. עמוס השתתף בפיצוץ גשרים, בליווי שיירות ובפעולות ההגנה על משמר העמק וכיבוש יישובי הטמפלרים - בית-לחם, וואלדהיים.

המתיישבים הגרמנים-טמפלרים הפכו נאצים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו אותם הבריטים במחנות מעצר כאזרחי אויב מחשש שיהוו גיס חמישי. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי נתינות ארץ-ישראלית ששהו במחנות ריכוז גרמניים באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רבי הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול "האפוטרופוס על נכסי האוייב".

ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ה"הגנה" את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית. אחרוני הגרמנים שנותרו במושבות הטמפלרים נאספו וגורשו מהארץ, תחילה לקפריסין ואחר כך הצטרפו לקרוביהם באוסטרליה.

איך שהשתלטה הפלוגה של בני העמק על מושבות הטמפלרים – ולדהיים ובית לחם הגלילית, תפסו המושבניקים שבפלוגה מכל הבא ליד; מכונות, כלי משק, מטבחים ורהיטים. הקיבוצניקים מגבת ישבו בצד בשקט. בשלב מסוים הרגישו המפקדים שזה לא כל כך בסדר, ואמרו לחבר'ה מגבת; "יש פה איזה הרמוניום שתוכלו לקחת... תרבות זה מתאים לקיבוץ."

לקחו הגבתים את ההרמוניום, אבל החליטו להערים על המושבניקים. במקום נמצאה ספריית תקליטים מכל המינים, אולי מאתיים ויותר. לקחו מהם ארבעה תקליטים, הסתירו מהר בתוך ההרמוניום וכיסו הכל בבד יוטה. איך שגמרו לארוז עבר שם ביניה אלקנה, המפקד מנהלל, ואמר להם: "חבר'ה, יש פה גם ספריית תקליטים, אולי מאות, תיקחו את הכול, את זה המושבניקים לא צריכים..."

ביומן המשק, במאי 1948 כתבה תמר: "הבנים בחזית. הבנים בקרב. כה פשוטות לכאורה המילים, וכמה צפון בהם. וקשה להאמין עדיין ולהתרגל למחשבה שאכן חיילים הם, הן כל כך צעירים הם, 'פשוט ילדים'. ולפתע מופיעים הם ועל פניהם מבע חדש – התבגרו בין לילה. והאם אפשר לעטרם זרים ולפארם בדברי גבורה? כה צורם ייראה זה לעומת הפשטות והמובן מאליו שבו הם הולכים ובו הם עושים את מלאכתם. ולא פשטות מתוך הרגל, אלא מתוך הכרה שאין ברירה."

ההכרח של "אין ברירה" – הוא שהצית את הלבבות, ויצר את הנכונות להיאבק ולנצח.

בחצות הלילה מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה ב-15 במאי, פלש צבא הכיבוש הסורי לעמק הירדן. יומיים הסורים רק הפגיזו והפציצו, וביום השלישי ב-18 במאי, הצליחו להתקדם ולכבוש את מסדה ושער-הגולן. החיילים הסורים והעבר-ירדנים נכנסו לבתי הקיבוצים ובזזו את הכל. למרבה המזל ילדים, נשים, וכל מי שאינו מסוגל להשתתף בלחימה – הוצאו לפני כן מהמקום. ילדי קיבוץ עין גב פונו לגבת ונתקבלו באהבה ובלב פתוח.

משה דיין עמד בראש יחידת סיור שחשה לעזרת ישובי עמק הירדן. מפקדת הכוח הסורי היתה בצמח וכללה חטיבת רגלים מתוגברת בטנקים, משוריינים וארטילריה. מפעם לפעם סייעו להם גם מטוסים. לכוח הישראלי היו בקבוקי מולוטוב, קצת פיאטים, נשק קל, והרבה מסירות. בודדים וקבוצות הוסיפו להגיע מעמק יזרעאל. מטבריה. מיבנאל. לעזור לדגניות. עמוס ויגודסקי, ויוסף פינסקי, שהיה בכיתה י"א, אורי שהם וחבריהם לכיתה, יצאו מיד מגבת לעזרת המגינים בעמק הירדן. בהסתר הם התגנבו מהמשק, מפחדים שמא יאמין המא"ז, יתפסם ולא יאשר את יציאתם.

פלוגה מ"יפתח" יצאה לנסות ולכבוש בחזרה את משטרת צמח; לאחר חצות חזרה בלי הצלחה. לא נותר אלא להיערך להגנה. היישובים שסמכו על קו ההגנה שבצמח לא התחפרו כראוי.

אור ליום חמישי 20 במאי ב-4:15 בבוקר פתחו הסורים בהרעשת ארטילריה ומרגמות וכעבור חצי שעה החלה התקדמות כוח משוריין מלווה חיל-רגלים. הסורים תקפו את דגניה א' ואת דגניה ב'. את ההתקפה ליוו הסורים גם בהפצצה מן האוויר. הסורים התקדמו ככתוב בספרים – טנקים וסביבם חיל רגלים. הטנקים הסוריים הגיעו עד לגדרות הדגניות. הטנק שפרץ בראש הטור חדר לחצר דגניה א', נפגע בפגז "פיאט" והושמד באמצעות בקבוק מולוטוב. שאר הטנקים סבו לאחור וחזרו לסוריה. נשאר גדוד סורי במסדה ושער הגולן, והקרב נמשך עד שהסורים חזרו לסוריה. עמק הירדן ניצל.

במהלך הלחימה נפצע עמוס ויגודסקי בידו מרסיסי פגז. לאחר ששהה כמה ימים בבית-החולים נשלח לביתו בגבת לשם החלמה, אך באותו זמן התגייסו בני המשק לפלוגת הג'יפים של משה דיין. כדי שלא להחמיץ את האפשרות ללכת עם חבריו לשירות זה הצטרף מיד ליחידה החדשה עוד בטרם החלים לגמרי. יוסף פינסקי גם הוא הצטרף לגדוד הקומנדו של משה דיין.

אליעזר שושני חבר המשק, ששימש כגזבר הפלמ"ח, ישב במטה הפלמ"ח בתל אביב. לאחר שקמה המדינה והוקם צה"ל, שולבו אנשי הפלמ"ח ביחידות הצבא הסדיר והפלמ"ח חדל להתקיים. הקמת צבא אחד של המדינה הריבונית היה תהליך קשה וממושך. מקבלת ההחלטה המוסמכת של הממשלה ועד למימוש ההחלטה עברו שבעה חודשים (מאי-נובמבר 1948). היו אלה חודשים קשים לאליעזר שושני, שחלק על בן-גוריון בשאלת העיתוי ואופן הביצוע. לדעתו, בן-גוריון הזדרז יתר על המידה לפרק את הפלמ"ח. היה עליו להקים את הצבא החדש על בסיס ה"הגנה" הקיימת ועל החלק המגויס בה – הפלמ"ח.

בן-גוריון העדיף להקים את צה"ל ולהשתית אותו על יוצאי הבריגדה, שנראו לו מתאימים יותר. הפטרון של הפלמ"ח היה "קיבוץ המאוחד", בעוד מפא"י העדיפה את הבריגדה. יחסו של בן-גוריון כלפי הפלמ"ח היה יחס של "כבדהו וחשדהו".

כאשר בן-גוריון שקד על הקמת צה"ל חשוב היה לו לפרק את הארגונים הפורשים (אצ"ל ולח"י) בשל הסכנה הגלומה בקיומם; וכדי שלא ייחשד במשוא פנים החליט לפרק את הצבאות הנפרדים למרות שלא נעלם ממנו, שמעשית מטה הפלמ"ח אינו קיים יותר; אנשיו, כולל יגאל אלון, פיקדו על יחידות צה"ל והתמזגו בהדרגה עם המציאות החדשה, ומטה הפלמ"ח התפרק מעצמו.

אליעזר ניסה במפגשיו עם יעקב דורי הרמטכ"ל, ועם בן-גוריון, להשפיע עליהם שלא יזדרזו במלאכת הפירוק. "אליעזר היה הקונסול שלנו, אמר יצחק רבין, "אצל אלה שלא היו בין מחוללי הפלמ"ח ואוהדיו. ידענו," הוסיף רבין, "שאליעזר יילחם בכל כוחו על הדברים החיוביים של הפלמ"ח, גם אם הם יביאו לעימותים מבן- גוריון ומטה."

ב-31 מאי פרסם דוד בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון, פקודת יום להקמת צה"ל. על-פי פקודת ההקמה של צה"ל – "צבא ההגנה לישראל", נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד; ובהתאם לכך חתם גם מנחם בגין, מפקד "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל), ב-1 ביוני, על הסכם שלפיו מתפרק הארגון מרצון ומוסר את נשקו לצה"ל, וחייליו ישרתו במסגרת חטיבות צה"ל. הדבר בוצע. אך בגין לא כיבד את חתימתו, פעולות ארגונו לא פסקה. בגין הבריח באופן פיראטי מצרפת אונייה בשם "אלטלנה", שהפליגה ארצה מדרום צרפת, ובה כ-900 איש, וכמות ניכרת של נשק. בגין סירב למסור את הנשק לצה"ל. האנייה עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל בפריקת הנשק על-ידי אצ"ל. ב-20 ביוני הורתה הממשלה למטכ"ל לרכז כוח לפעולה נגד האנייה. כיוון שהפריקה נמשכה והאולטימטום של צה"ל לקבל את הנשק נדחה, בגין נתן הוראה לתומכיו לערוק מצה"ל ולהילחם עבורו נגד חיילי צה"ל. פרצו התנגשויות דמים. תחילה בחוף כפר ויתקין, ואחר-כך על שפת ימה של תל-אביב, לשם הגיעה האונייה.

בבוקר ה-21 ביוני נמצא אליעזר שושני כרגיל במטה הפלמ"ח במלון ריץ, על חוף הים בתל אביב. מאז הבוקר היה המטה נתון להתקפה של אנשי אצ"ל, שהגיעו לחוף בסירה וירו בכלי נשק ממחסן האונייה. במטה הפלמ"ח היו רק שלושה אנשים: אליעזר, אורי ברנר – סגן מפקד הפלמ"ח, ויצחק רבין, שעסק בהכנות למבצע "יורם" והזדמן לשם במקרה.

"בשלב מסוים בלחימה," ביקש אליהו לנקין, מפקד אלטלנה, להיפגש. הוא הגיע בשחייה, מצויד בדגל לבן. הוא הציע להפסיק את הלחימה, אבל לא הסכים לתנאי בן-גוריון, כלומר למסור את הנשק. אליעזר ניסה לשכנע אותו שבמדינה ריבונית לא ייתכן שיהיו צבאות נפרדים, ושהבאת נשק עבור אצ"ל היא מעשה בלתי חוקי, ושיש לקבל את מרות הממשלה וצה"ל, אך ללא הועיל.

המפקד חזר לאנייתו והלחימה נמשכה. מדי פעם היו הפוגות בלחימה. "כאשר רבין ועמוס חורב ראו שהמצב הולך ומחמיר," הצטיידו במיספר רימונים, עלו לגג וזרקו אותם על התוקפים, שהיו במרחק של לא יותר מעשרה מטרים. זה הביא לרגיעה.

כשירדו מהגג אמר לו אליעזר: "אני בטוח שהיה לך קשה לעשות את זה. ובכל זאת טוב שעשית."

האש נמשכה לסירוגין עד שלוש אחר-הצהריים, אז הופצצה האונייה מתותח שהוצב ב"מחנה יונה" ליד רחוב הירקון. יחידת פלמ"ח הגיעה כתגבורת למלון ריץ, ורק אז אנשי מטה הפלמ"ח שהיו נצורים מאז הבוקר, ביניהם שושני – חולצו בשלום."

הקטע מ"בבוקר ה-21 ביוני" ועד כאן – נלקח מספר הזיכרונות שהוציא אליעזר שושני שהיה בעת ההיא חבר גבת וגזבר הפלמ"ח, "בכלים שלובים", סיפור חייהם של דבורה ואליעזר שושני, הוצאת קורות, 1993, עמ' 63.

בבוקר ה-22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי להביא את האונייה לכניעה ללא-תנאי.

בעקבות הוראה זאת הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ונטישתה. בעימות בין צה"ל לאצ"ל נפלו 3 שלושה חיילי צה"ל, ו-16 חיילי אצ"ל, רובם עריקים מצה"ל. ה"תותח הקדוש" הזה, כפי שבן גוריון כינה אותו, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית, בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האוייב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה. בכל מדינה בעולם, גם דמוקרטית, כל אדם המבצע פוטש מזויין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה, היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים שאותה התחיל בגין.

ל"גדוד הפשיטה הממוכן" שהקים דיין, ניתן המיספר 89. הוא היווה חלק מהחטיבה המשוריינת של יצחק שדה. הגדוד אמור היה להיות דומה ליחידות הפשיטה לעומק המידבר, שהפעילו הבריטים במלחמת-העולם השנייה, ו"צבאו הפרטי של פופסקי". כמובן בהיקף קטן. ביחידה נוצרו ארבע קבוצות: בני משקים, תל-אביביים, אנשי לח"י ויחידת מח"ל, כל אחת מן הקבוצות האלו הביאה תוספת אנשים בתוקף חברות והיכרות אישית, הנהללים הביאו עוד נהללים, אליהם הצטרפו יבנאלים, וחברים מקיבוץ גבת וממשקים אחרים, בעיקר מעמק יזרעאל, התל-אביביים, גייסו את חבריהם; ומפקד פלוגת, הלח"י, "דב הבלונדי" (יעקב גרנק), הזעיק מכל קצות הארץ את אנשיו. בסיס הגדוד היה במחנה תל-ליטווינבסקי (תל-השומר).

הגדוד פרץ בכלי רכב לתוך לוד ואחר-כך המשיך לרמלה וחזר לבן-שמן. הפריצה הפתיעה את האויב, אך בקרבות שניהל הגדוד עם כוחות האויב בעמדותיהם נהרגו 9 , ו-17 נפצעו ורבים מכלי הרכב ניזוקו. לא עלה בידי הגדוד לכבוש את העיר ולהיאחז בה, אך פריצתו לתוכה גרמה להלם זמני בקרב הלוחמים הערביים בחלק הדרומי של לוד.

בעת כיבוש משטרת לוד, ב-10 ביולי 1948 נפצע עמוס ויגודסקי קשה ברגלו, סמוך לבטנו, בהיעדר חובש מוסמך במקום חבשוהו חבריו לפי הוראותיו לאחר שהוא עצמו עבר קורס "עזרה ראשונה". במצב קשה הובל לבן שמן, ושם נפטר מאיבוד דם. 11.7.1948 הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות בגבת. בן 19.

יוסף פינסקי המשיך את הלחימה. בבוקר ה-12.7 הושלמה פריסת הגדוד השלישי בלוד, עיר שהתגוררו בה 35 אלף תושבים: עדיין נמשכה התנגדות של כ-70 חיילי הלגיון הערבי מצפון למשטרה. כל עוד נמשכה הלחימה מבניין המשטרה, לא היתה כניעת אנשי העיר שלמה. לפתע, בשעה 11:30 פרצו לעיר שלוש שיריוניות של הלגיון ובמשך 30 דקות ירו תוך כדי תנועה על אנשי הפלמ"ח. הפריצה הציתה התקוממות של התושבים, שהחלו להפעיל נשק מתוך הבתים וברחובות. ההתקוממות דוכאה ביד קשה, שגרמה לכ-250 הרוגים ערבים.

בליל 13.7 חילץ מפקד המשטרה בחשאי את אנשיו ללא נפגעים, בעיקר הודות לכך שהכוח שצר על המשטרה, הותיר בכיוון אחד פתח שממנו יוכלו הערבים לסגת. בליל 13.7 פנו ראשי הציבור הערבי בבקשה לאפשר להם לצאת מהעיר לוד וללכת מזרחה, לעבר השטח שבשליטת הירדנים. ממטה המבצע הגיעו הוראות מפורטות לגבי האוכלוסייה הערבית: לאפשר את יציאתם, אך לא להכריחם; לבצע חיפושים ללא ונדליזם ולמנוע שוד וביזה. היה חשש מהתפרצות של התנגדות נוספת, מכך שלא יצליחו להשתלט על ההמונים, ומהאפשרות שהלגיון יחל בהתקפת-נגד, עם תושבי הערים שייגררו לפעול יחד עימו. החלה יציאה המונית מלוד ומרמלה. לרשות היוצאים הועמדו משאיות, שהעבירו אותם לתחום שליטת הלגיון ומשם לרמאללה.

במסגרת המלחמה הקשה התגייס יודקה הלמן בן ה-41 לפלמ"ח. תפקידו היה קומיסר-קצין-תרבות של חטיבת "יפתח". מקור המושג 'פוליטרוק' הוא בצבא-האדום הסובייטי. על ה'פוליטרוקים', קומיסרים פוליטיים שהיו מוצבים בכל יחידה, הוטלו החינוך האידיאולוגי והאינדוקטרינציה. מעמדם היה בכיר יותר משל המפקדים הצבאיים והם יכלו לאסור כל חייל או קצין בעוון "אנטי מהפכנות" או כל כפירה אידיאולוגית אחרת. הפלמ"ח, שיכולת העמידה של בריה"מ והצבא-האדום במלחמת העולם השנייה שימשה עבורו מופת צבאי, ולא פחות מכך –חינוכי, אימץ את המונח 'פוליטרוק' ככינוי לקצין התרבות החטיבתי. אך כאן נסתיים החיקוי – קצין התרבות של הפלמ"ח היה כפוף למפקד הצבאי ואחראי לתחום מצומצם יותר, מה גם שהחינוך האידיאולוגי בפלמ"ח לא אופיין בטוטאליטריות של הצבא-האדום.

אשר רוזנטל, התגייס לפלמ"ח בניגוד להחלטת הקבוצה. באוקטובר 1948 כתב יודקה ביומן המשק: "במעט המקרים אשר נפגשתי איתו שמעתי איך מדברים עליו ואליו ואיזו אהבה רוחשים לו. בפגישותיי איתו הביע לי תמיד את שביעות רצונו. הדאיג אותו דבר אחד: אופן הליכתו מגבת. כמעט שחשש לבוא לגבת. הרגיש, שבהתגייסותו בניגוד להחלטת המשק היה משהו לא נכון, ותמיד השתדל להסביר לי כי לא יכול היה אחרת, -- על השאלה 'אולי חסר לך משהו', היתה תמיד התשובה: 'שום דבר לא חסר לי. אני מבסוט.' -- וכך באמת היה: אדם עצום!"

אשר, בן רחל וברוך-יעקב, נולד ב-1922 בעיר לוניניץ, ליד פינסק. הוא גדל בבית אמיד וסיים בית-ספר תיכון פולני. במלחמת-העולם השנייה נתגלגל לרוסיה והגיע לערבות אוזבקיסטן, שם עבד בכל מיני עבודות בעיר ובכפר. אחרי הסכם סטאלין-שיקורסקי הצטרף לצבא הפולני, והגיע איתו ארצה בשנת 1943 ו"ערק" ממנו מיד בשנותו את שם משפחתו מקרוגלי לרוזנטל. אשר התקבל כחבר בגבת, ושירת בנוטרות והצטרף ל"הגנה".

לאחר מכן החליט אשר להתגייס לצבא הבריטי. הוא עבר לבריגדה היהודית, ועימה הגיע לאיטליה, לבלגיה ולהולנד. פעל שם למען הפליטים היהודים ושם נודע לו גם כי משפחתו הושמדה.

עם תום המלחמה והשירות בצבא הבריטי, חזר לעבוד במשק. בעקבות הפצרותיה המרובות של דודתו העשירה בארצות-הברית שיבוא להשתקע שם, כשריד יחיד מהמשפחה הגדולה, הסכים לבסוף לנסוע אליה לביקור בלבד.

משפרצה מלחמת-השחרור דחה את הפצרות קרוביו להישאר באמריקה וחזר ארצה באונייה "מארין קארפ". האונייה עגנה בנמל ביירות ואשר נלקח עם יתר הנוסעים מהאונייה לשבי בלבנון. אחרי חודשיים הוחזר לניו יורק ומהנמל חזר ישר לארץ. "המולדת מחכה לי. החסרתי הרבה מאוד ואני חייב להזדרז," אמר לחברו. מיד עם בואו התגייס ושירת בחטיבת "יפתח" ובשורותיה לחם בנגב. נפל בקרב באזור רוחמה ב-7.10.1948. נקבר במשמר הנגב. ברבות הימים הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבת.

הבסיס של חברי "יפתח" היה כל הזמן בגבת, אבל הם היו שם זמן מועט מאז שהחלו הפעולות. חלק גר בגבת בצריף שהיה מונח על חביות ונקרא "הבוידם".

כל הזמן המשיכו חברי "יפתח" לחשוב על עליה להתיישבות לאחר המלחמה. מכל תקיפה וקרב היו חוזרים עם שלל של כבשים, עגלות ואף חמור, כדי שעם העלייה להתיישבות יהיה מוכן כבר "משק". הם יצאו לבלום את הצבא הלבנוני במלכיה. הקרב על מלכיה היה קרב קשה. מההתפוצצויות הרימונים נגרמו מאה ועשרים נפגעים. ניתנה פקודה לסגת והיה צריך לסגת ולסחוב את הפצועים וההרוגים ממלכיה ועד לגבעות שליד רמות נפתלי בתנאים קשים. הלוחמים ירדו עם פצועים דרך הואדי שמעל שדה אליעזר אל הכביש הראשי למטה במטרה להביא את הפצועים לבתי החולים. על הכביש נסעו מכוניות ומשאיות, וניסו לעצור אותם, אבל הם לא עצרו, אז מישהו ירה בגלגלי משאית אחת שנאלצה לעצור והנהג הסכים לקחת את הפצועים. מלכיה נכבשה רק בפעם השנייה, כאשר שיירה נכנסה בטעות לשטח לבנון והגיעה למלכיה בהפתעה ממערב. הלבנונים המופתעים נסו לכל עבר.

משם ירדו החבר'ה לנגב לקרבות על משטרת עיראק אל סוידאן ומנשיה. שלוש התקפות לכבוש את המשטרה נכשלו. גם בקרב הגדול על כיס פלוג'ה לא הלך. המצב הסתבך כי האוייב כבר היה צבא סדיר. הם ספגו התקפה של מטוסי ספיטפייר מצריים. בהפוגה החזירו אותם לסרפנד.

אחר נלחמו בלוד, רמלה ולטרון. החטיבה בפיקודו של מולה כהן מילאה אחר החלטה לגרש את הערבים מהשטח לכיוון מזרח כדי שיתפסו את הדרך לבית חורון ויחסמו את דרכו של הלגיון הערבי שהיה מצויד טוב בתותחי טו פאונדר עם פגז רציני ונע על הכביש לתקיפת ישראל. לא היה להם נוח לראות את התמונות של שיירות הפליטים, אבל זה היה כורח המציאות. המראות הקשים הזכירו ליודקה הלמן, קצין התרבות של חטיבת "יפתח", את המראות אותם ראה בהיותו שליח תנועת "החלוץ" בפולניה ב-1939, כשהגרמנים גירשו אנשים מהערים.

מיד לאחר כך המון ערבי התפרץ לקיבוץ גזר. דן לנר התלבט אם להיכנס לגזר מאחר וחשב שזוהי רק פעולת הסחה ולכן החליט להישאר באל קובב ולהמתין להתקפה של הלגיון. כאשר נוכח שהלגיון לא בא חזרו בג'יפ לגזר ומצאו בקיבוץ כמה חברים הרוגים. זה המחיש ללוחמים מה קורה כשערבים כובשים קיבוץ.

גם מהקרבות בנגב יצאו החבר'ה ברכוש. יום אחד נסע עמוס הרפז במשאית לתחנת הניסיונות של הבריטים בלוד. בתחנה היתה באר עם משאבת ליסטר. הוא העמיס על המשאית את המשאבה ונסע בכביש המחבר את רמלה לצומת בילו היישר לגבעת ברנר. הליסטר הזה היה הגנרטור הראשון במשק יפתח. גם את הטרקטור 2D הביאו מלוד לגבעת ברנר והם הוסתרו במתבן. עד כמה שהיו עסוקים במלחמה כל הזמן חשבו איך ומה להביא אחרי המלחמה למשק.

לחופשה הראשונה יצאו חברי ההכשרה אחרי 9 חדשים. הם הגיעו לתל-אביב בערב היישר לברוקלין-בר לאכול גלידה ואחר כך נסעו לקפה פילץ. נכנסו לקפה לבושים בשינלים צרפתיים ארוכים. בקפה ישבו ורקדו אנשים כאילו אין מלחמה בעולם. זה יצר אצלם הרגשת עליונות יחד עם זה רתחו מכעס. אף אחד מהם לא הרגיש במה שעשה "ציונות" ולא חש כגיבורי האומה.

בסיומה של מלחמת העצמאות חזרו חברי הפלמ"ח לבסיסם בגבת, לקראת עלייתם להתיישבות בגבול הצפון. בעלון המשק, באוגוסט 1948 כתוב: "שאו ברכה, חברי הפלמ"ח! לאחר חרדתנו לשלומכם בימות הקרבות, אנו שמחים לראותכם באים אלינו בריאים, עליזים ורעננים. עם צאתכם להתיישבות בגליל העליון תלווינה את צעדיכם ברכותיה הנאמנות של גבת כולה. תחזקנה ידיכם!"

יוסף פינסקי המשיך להילחם עד סוף המלחמה. ב-21.11.48

 הוא כתב לאימו: "שלום אמא יקרה. אנו נמצאים בנגב. מעל גגות הכפר הערבי שכבשנו, אפשר לראות כפר הרוס מכפרי גוש עציון. מובן שצר מאד על שנאלצנו מכוח הפקודה להפסיק את ההתקדמות. ההסתערות החלה. עברנו בטיסה על פני עמדות האוייב וחפירות ההגנה. עברנו על פני תותח שהוצב נגדנו ובין שורות הבתים של העיר לוד, אשר מכל חלון יכול היה אי-מי לירות אלינו את כדור המוות כשאנו יושבים על הג'יפים ללא שריון כלשהו. בלהט ההסתערות השארנו את לוד מאחורינו המשכנו לרמלה ופרצנו את חומת ההגנה שלה. היישוב צהל ושמח על כיבוש לוד ורמלה ועל הניצחון בחזית זו, אך אנו מחוללי אותם ניצחונות התאבלנו על חברינו – אורי נחושתן."

צֶבִי שהם גוייס עם פרוץ הקרבות והשתייך לגדוד 9 של חטיבת הנגב. הגיע עד עין חוצוב.

לאחר מלחמת השחרור עלתה קרנו של סטאלין בשמאל הארצישראלי: אחרי הכל הוא היה המנהיג היחיד שהסכים לקבל לתחומי מדינתו כל פליט יהודי שהצליח להימלט מציפורני הגרמנים. מה שצ'רצ'יל ורוזבלט לא הסכימו. בנוסף סטאלין היה היחיד שתמך בהקמת מדינת היהודים וסיפק לה נשק בשעותיה הקשות ביותר. בעת שאמריקה הטילה עליה אמברגו.

בחודש יוני 1948 כשנדם הירי בסביבת לג'ון (מגידו)-ג'נין, והוסכם על ההפוגה הראשונה, נמצאו שטחי קרקע גדולים שננטשו על-ידי הערבים. היצר הפלחי לעבד את האדמות הללו התעורר. אברהם קרמראז'-כנעני פנה ביוזמתו לוועד הגוש, ששכן בנהלל, וביקש שיעמידו לרשותו טנדר עם נהג, כדי לסייר בשטחים הכבושים מידי הערבים, ולהציע תוכנית לעיבודם.

המפקדה האזורית של צה"ל, בכפר גדעון, הובילה אותו לשטחים הנטושים הניתנים לעיבוד, שבין עפולה וג'נין. והעמידה לרשותו צוות חיילים עם שני טנקים לאבטחה. הם יצאו לשטח של אדמות לג'ון. השטח הנטוש, שעמד לאחר קציר החיטה, השתרע לאורך כביש הסרגל, עד תחנת המשטרה בלג'ון (מגידו). נציגי הצבא אמרו: "הנה השטח לפניכם, תקבעו את גבולותיו."

השטח סומן: במערב כביש הסרגל במזרח – כביש יזרעאל עד הכפר מוקיבלה. בדרום – כביש לג'ון-ג'נין באורך שני קילומטר. אותר שטח של כשישים אלף דונם. מערבית לכביש הסרגל היו נטושות אדמות הכפרים חרבת-ליד עד מנסי ואבו-שושה על-ידי משמר העמק – גם שטח זה הגיע לשישים אלף דונם בקירוב. והיו גם שטחים נטושים צפונה לכביש חיפה-נצרת, מהכפרים מהלול, עילוט, והאדמות הגרמניות של ולדהים-בית לחם, ודרומה לכביש חיפה-עפולה אדמות הכפר אל מוג'דל – וגם שטחים אלה היו בשיעור של עשרות אלפי דונמים.

בשם ועד הגוש אברהם כינס את נציגי המשקים מהעמק המערבי והמזרחי, וסיפר להם מה ראה בסיור. שטחים גדולים הראויים לעיבוד חקלאי. הוצע לקיבוצי העמק המערבי לקבל על עצמם את עיבוד האדמות הנטושות, מערבית לכביש הסרגל ועל-יד כביש חיפה-נצרת-עפולה, כ-150 אלף דונם. לקיבוצי העמק המזרחי הוצע לעבד את שטחי לג'ון, והצטרפו אליהם גם חמישה משקים מעמק הירדן.

בעיבודים לקחו חלק הקיבוצים, מבית אלפא, עד שער העמקים, ויגור. נציגי המושבים הסתייגו מלקחת חלק בעיבוד השטחים, כולל המושבים שמכסת הקרקע שלהם היתה קטנה, כי באותה תקופה היה כדאי לעסוק בגידול עופות, והמושבים היו מרוכזים בבניית לולים גדולים. חלוקת השטחים בוצעה בעזרת מונה המרחקים של המכונית, וגלגליה סימנו את הקו למחרשה שבאה אחריה. במשך שנתיים נעשה מאמץ על-ידי המשקים, שבציוד שהיה בידיהם, ללא תוספת ציוד חדש, הצליחו להשתלט על עיבוד השטחים החדשים. האדמות קיבלו עיבוד נאות, למשקים היתה תוספת הכנסה, ולמדינה נפתרה בעייה. גם תוספת גרעיני חיטה היתה בבחינת סיוע בעיתו. בגבת הוכפל השטח המעובד. ל-5,000 דונם אדמת קבע, נוספו עוד 5,000 דונם אדמה.

החוויה של הגשמת חזון עצמאות ישראל, שאפפה את כולם ודחפה להיות בין כובשי קרקעות ישראל, עיבודם ויישובם – הבשילה באברהם את הרצון להקדיש עצמו לפעולה הזו במיוחד. הוא ראה בה מלאכת קודש, שיש להתמסר לה ולחזק באמצעותה את מדינת ישראל הצעירה.

לאחר הצלחת עיבוד האדמות הנטושות על-ידי מרבית קיבוצי עמק יזרעאל, התחדדה ההכרה שיש לחלק את הקרקעות לישובים הקיימים, להרחבת הפיתוח המשקי, וזאת בנוסף לצורך להקצות קרקעות לישובים חדשים. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית היא שעסקה בתכנון משבצות הקרקע של הישובים החדשים.

בשנת 1949 פנה אברהם ליוסף וייץ, שעמד בראש תכנון אדמות ישראל מטעם הקרן הקיימת לישראל והוענקה לו גם הסמכה של שר החקלאות במדינת ישראל הצעירה, והעלה בפניו את פרשת עיבוד האדמות הנטושות, שנעשתה באופן ישיר על ידי המשקים. וייץ הציע להקים ועדה של אנשי האזור – יהושע וידלר, שלמה רוזן ואברהם כנעני, שתציע תוכנית להגדלת משבצות הקרקע לכל ישובי העמק הוותיקים. את הקריטריונים לחלוקת האדמות היה לתאם עם מוסדות "המרכז החקלאי" והקק"ל. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בחיפה, העמידה צוות טכני עם מכשירי מדידה, ואלה מיפו את השטחים שברשות היישובים. עבודה זו הושלמה על-ידי מחלקת הקרקעות של הקק"ל.

בשנת 1950 בעקבות הצלחתו בחלוקת השטחים, התמנה אברהם למרכז החקלאי, כנציג "הקיבוץ המאוחד", ומאז עבודתו העיקרית היתה במחלקה להתיישבות של המרכז החקלאי. הוא לא עבד יותר את האדמה, הוא חילק אדמות.

לכל אורך חייו ניהל אברהם כנעני שיחות נפש עם נכדו. בזקנותו פרסם את מכתביו – אליו וממנו. אבל הנכד נטש את דרכם של החלוצים. הנכד – ספי רכלבסקי, פירסם ספר אחד נגד היהדות של הסבא רבא – הרב שמואל: "חמורו של משיח", וספר שני נגד כיבוש האדמה הערבית של סבא אברהם – "אין גבול". את הספר האחרון הקדיש ספי לסבא ולסבתא וכתב בהקדשה: "גם אם לא יהיה עולם, תהיה יהופיץ..."

הנכד האהוב – ספי, הפך להיות סרסור בורסה העוסק בסחורות עתידיות. עיסוק שסבתא חייצֶ'ה היתה מכנה בבוז: "לופט גישעפט" – עסקי אוויר. קויפן (לקנות) ופארקויפן (למכור). עסקי אוויר התאימו לטיפוס היהודי הגלותי ולא ל"אדם החדש הארצישראלי". דמות סרסור הבורסה מתאימה למנחם מנדל מיהופיץ (כך כינה שלום עליכם את קייב) ולא לדמות "החלוץ הארצישראלי" החדש. ההיסטוריה הפכה כיוון. סבא אברהם הפך מקרמראג' לכנעני. הנכד – ספי, חזר להיות קרמראג' (סוחר רוכל). הלא הרי גם מארקס אמר, ש"האלוהים של היהודי הוא הממון."

* * *

‏ מור אלטשולר

רקוויאם לחייל

המספידים קראו לו "מר שריון" ו"אבי המרכבה", לוחם ואינטלקטואל, ספרא וסייפא. חייליו כינוהו בסתר "הגמד הרשע" ובטחו בו עד אין קץ כי חשו, שמשמעת הברזל שהשית עליהם תציל את חייהם בקרב. ברחובות של ימי ילדותי נקרא ישְׂרוּלִיק, ואבא שלי אהב אותו שלוש פעמים: ראשית, מפני שהמפקד הנערץ הביא את אבא אל "הגיס" כלומר אל גיסות השריון. ושנית, מפני שהיה בנה של פנינה לבית סגל, נצר למשפחות החסידים שהגיעו לצפת ולטבריה ב-1777 ואף אבא, בנה של חיה לבית אפשטיין, היה מצאצאיהן. ופעם שלישית, מפני שהוא בעלה של חגית לבית קיפניס, בת כיתתו של אבא וחברתו מילדות.  

אל "מפקד הגיס" הגעתי בחיפושי אחר אימא ואבא. ילדה בת שש, שאחותה הקטנה נעורה בחצות לילה וגילתה שההורים אינם. הקטנה לא חדלה לבכות ואחותנו הבכורה, בת השבע, הודיעה שהם הלכו אל חגית וישְׂרוּלִיק, הטילה על עצמה להישאר בבית כצוק איתן, ועליי – ללכת ולהזעיקם.

בסוודר על הפיג'מה ובידי מעיל נגד שודדים צעדתי בלילה שבין שישי לשבת ברחובות הריקים, האפלים, מלאי הצללים. הלכתי והלכתי ולא העזתי לנשום גם כשהגעתי לרחוב נורדאו פינת רחוב בנימין והתגנבתי לחצר. הגינה החשוכה היתה מבושמת בפרחי אביב, וממחבואי בין השיחים ראיתי את חגית וישְׂרוּלִיק יושבים בנחת במרפסת המוארת עם אורחיהם. אבוי, לא היו אלה הוריי אלא זוג אחר, זר לחלוטין.

הכלב נבח וחגית אמרה: "ישְׂרוּלִיק, מישהו נכנס לחצר."

מפקד הגיס יצא החוצה כסוקר את שדה הקרב. הוא שלף אותי מבין השיחים כאילו שלה חתלתולה מבוהלת מגיגית של מים:

"מה את עושה כאן?" שאל במפגיע.

חגית ניגבה את פני הלחים מטל ומדמעות והכינה לי קקאו. אחר כך צילצלה לחברים משותפים כדי למצוא את רותי וגדעון, אך לשווא: כאילו בלעה האדמה את הוריי. לבסוף אמרה: "קח אותה הביתה."

מפקד הגיס ציית: "מוסיק, אתה בא?" שאל את אורחו, האלוף משה גדרון, ואני זכיתי לנסוע במכונית המופלאה, ווליאנט ארוכה וחרישית בצבע זית.

אחיותיי כבר נרדמו כשהגענו הביתה. ישְׂרוּלִיק שלח אותי לישון והתיישב עם מוסיק במטבח. שמעתי את הקומקום שורק ואת דלת המקרר נפתחת כשהשניים הכינו לעצמם תה והתכבדו במטעמיה של אימי. בקולו העמוק והחם, עם הרי"ש המתגלגלת, ניתח מפקד הגיס את התרגיל האחרון, הישווה את דיוק הפגיעה של תותח מסויים לעומת הדיוק של תותח אחר וחזר על מילים כמו אמ.איקס ושרמן, דדו ובר לב. "ששש... אל תעיר את הילדות" הזכיר מדי פעם לבן שיחו, ושוב שקעו השניים בשיחת השריון המוכרת והמרגיעה.

באותו לילה הייתי הילדה המוגנת ביותר בעולם.

לפנות בוקר חזרו הוריי. העמדתי פני ישנה ושמעתי את פליאתם ומבוכתם והתנצלותם ואת החיוך בקולו העמוק והחם של ישְׂרוּלִיק. העתיד כולו נרקם במטבח באותו ליל שימורים, מקופל כעובר ברחם אימו: האש והקרב, החיים והמוות, התהילה והיגון. עוד רגע קט תפרוץ מלחמת ששת הימים. האלוף ישראל טל, מפקד אוגדת הפלדה, יוכתר במוזיאון הצבאי בפורט נוקס כאחד ממפקדי השריון המהוללים בהיסטוריה, ואבא שלי ייפצע בקרבות בסיני. אחריה תגיח מלחמת יום הכיפורים. אבא יחצה את התעלה כראש המטה של אוגדת שרון. וקצין השריון סרן יאיר טל ייפצע פעמיים ויסרב להתפנות משדה הקרב. וקצין השריון סגן אילן גדרון ייהרג, ושניהם יעוטרו בעיטור המופת.

ואבא יחזור מן המלחמה בבכי נוראי, שכמוהו לא שמעתי עד אז ומאז. כי בזירת הקרב התחולל הנס, שהיוונים מכנים דאוס אקס מכינה (Deus ex Machina). אבל האל שהגיח מתוך מפלצת הפלדה היה נער מרוסק פרצוף, שאיבריו השרופים הותכו אל דפנות הטנק לבלי הפרד. על אלה ביקש ישְׂרוּלִיק לכפר: הוא הקדיש את חייו לבניית טנק, שיעניק ללוחמיו את ההגנה הטובה ביותר. זו היתה אמונתו של חייל, שביקש שלום והטיף לשלום ותבע להסתכן למען השלום, ובפיכחונו האמין כי השלום לא יבוא מתוך פחד וכניעה אלא מתוך עוצמה.

ובגלל השלום שלא הגיע, בין כך ובין כך, החל ויכוח מר וזועם בינו לבין אבא. ועימו, נתק מדמם, שנמשך גם כשישְׂרוּלִיק לקה באירוע מוחי אחרי שאח שכול תבע ממנו את מחיר מלחמת יום הכיפורים. ורק עם מחלתו של אבא באו "מפקד הגיס" וחגית הטובה לסעוד אותו עד ערש דווי.

בבית הקברות פגשתי את ישְׂרוּלִיק, טליק, בפעם האחרונה. ניצב זקוף, מעיניו השחורות נשקף שחור עיניו של אבי. ליטפתי את פניו בשתיקה. בתי היפה התקרבה ומפקד הגיס דיבר אתה על אהבה ועל זיכרון: "כשסבא-רבא שלך, נקדימון, פחד להישכח, הבטחתי לו שאזכור אותו תמיד כשאתבונן בעיניה הכהות של נכדתו. והנה אני מסתכל בעיניך וזוכר את נקדימון."

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה. הלוחמים ומפקדם האגדי, שלא נכנע למחלתו כי לא ידע כיצד נכנעים. החייל הזקן, שנלחם עד מוות במוות עד שנוצח בידי המוות, היחיד שבכוחו להחזירו לחיק אימו, לנחמו ברגבי העפר של ארץ ישראל.

ההספד נקרא במקור "רקוויאם לחייל" ופורסם בחוברת המעניינת "ארץ אחרת", 58, ספטמבר-אוקטובר 2010; שהוקדשה לנושא "המהפכה של בתי-הספר המשותפים לדתיים וחילוניים – חוצים את הקווים".      

* * *

ישראל זמיר

כיצד הגיעו ה"נפוליונצ'יקים"

לקרב על דגניה ב'?

לאהוד שלום,

הסיפורים על הקרב בעמק-הירדן וכיצד הגיעו ה"נפוליונצ'יקים לפורייה – להצלת עמק-הירדן – מחזיר אותי לזיכרונות שהופיעו בספרי: "לכבות את השמש", בעריכתך. אני מצרף לך קטע.

כיצד הגיעו ה"נפוליוצ'יקים" לקרב על דגניה ב'?

על כך סיפר, כעבור שנים, ברוך רַבִּינוֹב, גזבר משרד הביטחון, ששמע מיגאל ידין, קצין המבצעים וסגן הרמטכ"ל באותה עת.

ביום ראשון, ה-16.5.48, התייצבה אצל בן-גוריון משלחת של ותיקי עמק-הירדן, שתיארה בצבעים קודרים את הסכנה המרחפת על עמק-הירדן מן הפלישה הסורית. לטענתם, טנקים סוריים גולשים מרמת-הגולן ואין במה לבלום אותם. ידיהם ריקות. הם דרשו סיוע דחוף של נשק אנטי-טנקי.

בן-גוריון האזין להם בעצב רב, כשהוא מלא הערכה לחלוצי העמק, אנשי העלייה השנייה והשלישית, ולבסוף ספק כפיים והשיב:

"חברים, אין לי. לכו אל ידין. אולי אצלו יש משהו."

מייסדי התנועה הקיבוצית, שראו לנגד עיניהם את מפעל חייהם עומד להיחרב, הגיעו ליגאל ידין בעיניים דומעות. אפילו פגזים למטולי "פיאט" לא היו באמתחתם.

ידין הציע שיילחמו בעזרת "בקבוקי-מולוטוב". הוא ידע לספר כי היו מקרים בהיסטוריה, בקרבות סטאלינגראד, ש"בקבוקי-מולוטוב" הכריעו קרבות.

הם יצאו מלשכתו מיואשים ומדוכאים.

באותם ימים חשש בן-גוריון לגורלה של ירושלים, ועשה ככל יכולתו לתגברה בנשק ובכוח-אדם. שלושה ימים קודם לכן, ב-13 במאי, יום לפני הכרזת המדינה, הגיעה לחיפה הספינה "בּוֹרֵיאָה" כשבבטנה חמישה תותחי-הרים, המכונים בסלנג הצבאי "נפוליונצ'יקים". המטמון הוחבא בתחתית הספינה, ומעליו חצי טון בצל בתפזורת, למקרה שהבריטים יערכו חיפוש.

בן-גוריון החליט להעביר את התותחים לירושלים, ויגאל ידין נזכר בחרדתם הגדולה של ותיקי עמק-הירדן, ואמר לבן-גוריון כי להערכתו, מצבה של ירושלים פחות חמור ממצב יישובי עמק-הירדן, והציע לשלוח לשם את התותחים.

ויכוח מר התנהל ביניהם, והפשרה שנתקבלה – תחילה יישלחו התותחים לעמק-הירדן, ואחר-כך לירושלים.

שני "נפוליוניצ'יקים" הוסעו בדחיפות לרכס פורייה וסייעו בהבסת הצבא הסורי שצר על דגניה ב', ועוד שניים נשלחו לכאוכאב.

כחמישה קילומטר מזרחה לנהר-הירדן שכן בסיס-דלק ירדני ובו מכלי-דלק ענקיים. לפני המלחמה נאגר בתוכם נפט מכירכוך שבעיראק, בדרכו למפרץ חיפה. הצינור חצה את נהר-הירדן, והמשיך לוואדי בירה שלרגלי כאוכאב.

עם פרוץ הקרבות שימשו מכלי הדלק לתדלוק טנקים, שיריון ורכבים סוריים ועיראקיים, שתקפו יישובים עבריים.

טייס פייפר ישראלי קיבל פקודה להצית את המכלים. חמוש בשמונה רימונים, זה מה שהיה אז – ריחף מעל הבסיס, ספג אש אנטי-אווירית והשליך רימונים, שלא גרמו כל נזק. הטייס המיואש, שנותר עם רימון אחרון, החליט להסתכן, להנמיך טוס ולהשליך את הרימון ישר לתוך המכל הגדול.

הוא פנה דרומה לכיוון הגלבוע, הסתובב ועבר לטיסה נמוכה, שהזכירה טיסת-ריסוס כיום, ובדרכו למכל הגדול פתח חלון והשליך את הרימון.

מכל הדלק ניצת, התפוצץ, הדליק קוצים ואת יתר המכלים, שהחלו להתפוצץ גם הם. המראה שנתגלה לא במהרה יישכח. צפינו במתרחש מפסגת הכפר, כאילו ישבנו ביציע של תיאטרון וחזינו במפגן מרהיב של אש. וכשעלו הלהבות אל-על, מחאנו כפיים, צרחנו משמחה ושרנו בהתלהבות: "להבה, עלי להבה, עלי להבה!"

ימים רבים היתמר עשן, שהשחיר את האיזור כולו.

לקראת חצות הגיעה פקודה: שני תותחים בדרך לכאוכאב, שיש לאבטחם. מישהו שאל בתדהמה:

"מה, יש לנו תותחים?!"

קרוב לשעה אחת אחר חצות נשמעו קולות רכב ממערב, ויחידת תותחנים הגיעה כשהיא גוררת שני תותחים על גלגלי-עץ.

מֶמִיק ניגש אל אחד התותחים וליטף בידו את הפלדה.

אחד החיילים פלט ברוסית "פָּשׁוֹל ווֹן," שפירושו: "הסתלק מכאן."

ממיק לא נשאר חייב, ובהיותו "ילד-טהרן" שלט היטב בשפה הרוסית, והחל לשוחח עימו.

לדברי סמיון, הוא אחד התותחנים, אברהם יפה פנה לרמטכ"ל והסביר לו כי כאוכאב-אל-האווה הוא מקום אידיאלי להצבת תותחים, שיסלקו את צבאות-ערב מן העמקים.

"נפוליונצ'יק" הוא כינוי לתותח צרפתי בן 65 מ"מ, יליד המאה ה-19. סמיון ידע לספר כי התותחים הגיעו מפורקים בבטן ספינה כשהם מכוסים במטען של בצל יבש, והסירחון דבק בפלדה.

ממיק קירב את אפו לקנה, ושניהם פרצו בצחוק.

למרבה הצער, הציוד שהובא לא כלל מתקני-כיוון וכיול, והיה צורך לאלתר כוונות. צוות התותחנים כלל שתי כיתות, אחת יוצאת חיל-התותחנים הבריטי, והשנייה יוצאת חיל-התותחנים של הצבא האדום. על הכוח פיקד אברהם יפה, לשעבר קצין-תותחנים בצבא הבריטי. כל חולייה תירגלה באופן עצמאי את כיוון התותחים, כשהיא מציבה מוטות ועורכת תרגילי ירי. פקודות ברוסית ובאנגלית נשמעו היטב באותו לילה. כארבע שעות נמשכו התמרונים, עד שהתותחים כוונו כהלכה, והוחלט לפתוח באש.

עם קרני בוקר ראשונות נורה סוף-סוף פגז ראשון, שלתדהמת הנוכחים נחת בלב מושב בית-יוסף, והכול בלעו את לשונם. פגז שני פגע בריכוז רכבים עיראקיים, שחנה מאחורי משטרת גשר. מכונית דלק התפוצצה והציתה משאית עם ארגזי פגזים. התותחים עשו בהם שמות.

העיראקים הפגיזו את כאוכאב במשך כל הלילה. הוצבנו בעמדות-ירי, כשבִּיני, מפקד המשלט, מדלג בין העמדות. הוא הגיע לעמדה שבה הוצבנו, וָוִי ואני, ולאחר דיווח קצר, הצביע לכיוון צפון-מזרח והפטיר בלחש:

"תסתכלו איך שער-הגולן ומסדה עולים בלהבות. הסורים כבשו את שני הקיבוצים."

אש ענקית ליחכה הכול. זמן רב לא היינו מסוגלים להתיק את עינינו מן המראה. והשאלות צפו כמאליהן – מה קרה לחברים? לילדים? לבעלי-החיים?

שאלתי את ביני אם ילדי שער-הגולן, הלומדים במוסד-החינוכי שלנו, יודעים על האסון. הוא לא היה בטוח, וביקש שלא נאמר דבר. מוטב שישמעו על כך לאחר שהקיבוץ ישוחרר.

"אסון, אסון נוראי, אם הגענו לכך שקיבוצים נשרפים חיים. זה כמו.. זה... זה נורא!" מלמל ווי. הוא נזכר בעיירה שבה נולד, בפולין – טֶרְנוֹגרוֹד-קָייל, שהגרמנים שרפו שם את כל בתי היהודים. אחד מבני העיירה, שנמלט לרוסיה, שב לשם לאחר המלחמה בבקשו אחר בני-משפחתו, ומצא אפר ועיי חורבות.

ווי נתקף בהתרגשות.

"זה יכול להיות סוף הציונות... לא יהיה לאן ללכת..." יבב, וסיפר כי בזמן המלחמה נשלחה משפחתו להרי אלטיי שבמונגוליה, מקום שבו שורר רוב ימות השנה קור של שלושים מעלות מתחת לאפס. אך הם לא פסקו לדבר על ארץ-ישראל – מקום שעודד את רוחם וחימם את ליבם...

תחושות שואה הלמו בו, וביני ניסה לעודדו וכרך זרועו סביב מותניו הצרים, אך גם מפיו נעתקו המילים.

* * *

רמי אברהמי

עוד קצת על שחרור מסדה ושער הגולן

שלום רב,

עוד קצת על הקרב במשמר העמק, ועל שחרור מסדה ושער הגולן.

בשני קרבות אלה, כמו גם בכיבוש מושבות הטמפלרים וולדהיים ובית לחם, השתתפו, בין היתר, גם חברי מושב בית שערים.

היו אלה איכרים שגויסו "אד הוק" למשימות ועם תום הקרבות חזרו לרפת. אנשים אלה, בעלי משפחות ומשקים פעילים, היו בגילאי 35-40, בפיקודם של חיים ראם (לימים ראש המועצה האזורית נהלל והקישון) ואברהם זלוסצר ז"ל.

אצלנו בבית שערים הייתה אגדה שלחיים ראם, עם הטומיגן שלו, היה חלק מכריע בהצלת משמר העמק.

ובאשר לקרבות עמק הירדן – דודי אברהם כהן ז"ל נפצע קשה ברגלו, ואני זוכר את הקביים והתחבושת הגדולה, כאשר חזר משם. 

בכבוד רב

רמי אברהמי

מושב רם און

* * *

יואב אהרוני

שער הגולן 1948: סיכום אירועים

ומוסר השכל בסופו

מבוא

רצף הרשימות בנושא קרבות שער הגולן במלחמת השחרור בחב"ע 584 עד 590 מעלה תמונה קלאסית של רשומון. גם אם הכותבים השונים מוסרים תיאור נאמן של אירוע זה או אחר, מה שלא תמיד נכון, סדר הזמנים והאירועים משובש והתמונה היא תמיד חלקית ולפעמים מעוותת.

כדי לעשות קצת סדר בבלאגן, קראתי בעיון את מחקרו המקיף של אסף אגין: "המערכה לבלימת הפלישה הסורית בעמק הירדן – מאי 1948" (ע"ג באוניברסיטת חיפה בהדרכת פרופ' יואב גלבר, נובמבר 2001) והסתייעתי במסמכים שונים מארכיון קיבוץ שער הגולן. הסקירה התמציתית שלהלן מתייחסת לתחום התאריכים 15 במאי עד 11 ביוני 1948 (תחילת ההפוגה הראשונה), ומתמקדת רק באירועים הקשורים לשער הגולן ומסדה. לפיכך, איני מתייחס לזיכרונותיהם של עמי יובל ויצחק אוורבוך-אורפז (תותחנים) ושל שלמה בן עזר (מרגמות), מפני שאינם רלוונטיים לשני הקיבוצים. כיוון שאהוד בן עזר מצטט מתוך ספרו על משה דיין, אני מתייחס גם לחלקו של דיין בכל הנוגע לשני הקיבוצים האלה. תודתי נתונה לאסף אגין וליעל אריאלי, ארכיונאית שער הגולן, על העזרה שהגישו לי. תודה מיוחדת לאשתי מרים שעזרה לי באיסוף החומר, עריכתו והערכתו. להלן סדר האירועים העולה מתוך החומרים הנ"ל.

שער הגולן ומסדה – לוח זמנים ורצף אירועים

15-18/5/48: בתמצית, הסורים החלו בפלישה ב-15/5. שער הגולן ומסדה עמדו בהפגזות כבדות ובתקיפות רגלים ומשוריינים במשך ארבעת הימים ראשונים לפלישה, כאשר המאמץ העיקרי הסורי לא כוון אליהם כי אם אל צמח וגשר/סכר הירדן. הקיבוצים תוגברו בתקופה זו במחלקה מגדוד 13 של גולני (מחלקת מוסה פלד) וכן בשני תותחי נ"מ על צוותיהם ובמכשיר קשר. כל אלה נלקחו מהם בבוקר ה-18/5 והופנו לעזרת צמח, שנפלה באותו יום באבידות כבדות.

ליל 18-19/5: לאחר שנודע לשער הגולן ולמסדה על נפילת צמח ועל כך שביישובים העורפיים יותר מפנים אוכלוסיה בלתי לוחמת בלי שהודיעו להם על כך, ולאחר שבקשותיהם לקבל תגבורת בלוחמים, נשק, קשר ופיקוד הושבו ריקם, הם החליטו על פינוי היישובים בלי לקבל אישור והגיעו על נשקם לבית זרע ואפיקים. לאחר זמן מינה שר הביטחון את האלוף דוד שאלתיאל לחקור את "פרשת הנטישה". הדו"ח של שאלתיאל הוגש לרמטכ"ל ולשר הביטחון בנובמבר 1948 ונותר חסוי ("סודי ביותר") במשך למעלה מ-30 שנה.

אני מצטט מתוך סיכום הדו"ח הזה:

עובדה היא שאותם אנשי שער הגולן, שבועיים לאחר חזרתם לנקודה, הותקפו בחצות הלילה ע"י יחידת פשיטה של האוייב, אשר הצליחה לחדור לתוך המשק. ואותם אנשי שער הגולן לחמו עם הפורצים מבית לבית, מחצות הלילה ועד למחרת בבוקר, עד אשר הדפו את הפורצים.

... ראויים המשקים האלה להתהלך בקומה זקופה, בביטחון מלא שיעמדו במבחנים הבאים ובהכרת זכותם על חיי כבוד במקום מושבם הנוכחי.

21/5 עד 11/6/48: הציטוט להלן הוא מן המסמך "שער הגולן במערכה" שחובר ב-1948 או 1949 (אין תאריך מדויק). בסוגריים – השלמות שלי מתוך מסמכים אחרים ומתוך מחקרו של אסף אגין.

21/5 – 11/6 – שלושה שבועות אלה היו רצופים הפגזות. אלפי פגזים מכל הסוגים ניתכו עלינו. בכל יום היו 2-3 התקפות מן האוויר והתקפות פשיטה רבות של שריונים.

הצבא (המחלקה החיפאית מגדוד 22 של כרמלי, י.א.) עזב אותנו למחרת שובנו לנקודה. במקומו באה תגבורת מהעמק וכמה חיילים (הערת שלמה כהן, ב"הערות לרשימת שער הגולן במערכה, 1991: התגבורת מהעמק היו גם כן חיילים. התגבורת הזאת היא מחלקתו של משה ניצן מגבת, גדוד 14 של גולני, ואולי רק חלק ממחלקה זאת. י.א.). השינוי העיקרי שחל היה בתוספת מרגמה 3" שקיבלנו, בעזרתה סילקנו מייד את האויב מכביש אל-חמה והוא העביר את דרך תחבורתו מאחורי גבעת תל קציר. בעזרתה אילצנו את הטנקים לסגת בכל פעם שהתקרבו למשק.

בפרק זמן זה נפצעו כמה חברים שלנו והיו אבידות ניכרות ליחידה צבאית שיצאה ממשקנו לפטרול (כנראה כיתה ממחלקת משה ניצן, י.א.). כן היו מספר פצועים במסדה.

ב-10 ביוני עמדה ההפוגה להיכנס לתוקפה. באותו יום עשה הצבא הסורי מאמץ כולל "לתקן" את קו ההפוגה מתל עזזיאת בצפון ועד שער הגולן בדרום.

לפנות בוקר הרגיש אחד הצופים שלנו בקבוצה מזויינת וקצין בראשה על אחת מעמדותינו. היו אלה חיילי קומנדו סוריים, אשר הסתננו דרך פירצה, אשר מחוסר אנשים היתה תפוסה על-ידי שני חיילים סדירים שהיו ממונים על מקלע בינוני. חייל אחד נהרג. הקצין ניסה להרגיע מרחוק את הצופה שלנו בתנועת יד, כאילו אחד מאנשינו הוא, אך הלה פתח באש והזעיק את כל אנשי העמדות.

הסורים הותקפו משני האגפים, התבלבלו והחלו להתרוצץ ללא תכלית. הקצין ניסה לארגן התקפת נגד, אך החיילים לא צייתו לו. הפל"ם הסתער ובקרב פנים אל פנים שנמשך שעה שלמה נאלצו הסורים לסגת, כשהם משאירים אחריהם פצועים והרוגים, ביניהם מפקדם, תחמושת ושני שבויים.

הקרב נמשך. במשך היום ניסו יחידות ניכרות של האויב לפרוץ שנית, אך נהדפו. גם למחרת נמשך הקרב כל היום. נשלחה יחידה שאיגפה את האויב מדרום. הם נמלטו במהירות, בסחבם איתם נפגעים לא מעטים. שני משוריינים של הלגיון הופיעו מעבר לירמוך וחיפו באש כבדה של מכונת ירייה על הנסיגה.

תיאור קצת יותר מפורט של תנועות הצבא בשער הגולן בימים הראשונים לאחר החזרה לקיבוצים (22/5 ואילך) מופיע במסמך שחיבר שמואל גזית (ניוסי), כנראה ב-1949:

כעבור יומיים (אחרי 21/5. י.א.) עזב הצבא את המקום ונשארה תגבורת קטנה, תחילה של חיילים בלתי מאומנים שרק בחלקם היו מצוידים בנשק ורק אחר כך אנשי חי"ש ממערב עמק יזרעאל. קיבלנו מעט ציוד נוסף ובעיקר את המרגמה הבינונית הראשונה שחיכינו לה. סילקנו אחת ולתמיד את חבורת האוייב, שעד אז התנהלה בחוצפה מכביש אל-חמה, ואף אילצנו את השריונים שלו לסגת.

אשר לחלקו של משה דיין במה שאירע לשני הקיבוצים, כותב שלמה כהן לבנו אבישי (בשנת 2000): סביב השעה 10 בערב (ב-18/5, י.א.), ישב בחדרו של המג"ד שליח המטכ"ל משה דיין. פניתי למג"ד, אמרתי לו שלא היתה פשיטה סורית למשקים ואם הוא יעמיד לרשותי כיתה, אני אנסה לפנות את הבדווים שפרצו למשק ולהחזיר את החברים. הוא הפנה אותי למשה דיין. משה אמר לי בערך במילים אלו: "ראשית כל, אתה עכשיו לא חבר שער הגולן אלא קצין מודיעין, ומעכשיו אתה קצין מודיעין שלי (הדגשה במקור, י.א.) ואני אינני משחרר אותך, יש לפנינו דברים יותר רציניים מנטישת משק או שניים." והוסיף: "בכלל, אילו היו שומעים בקולי, היו מפַנים את כל המשקים שממזרח לירדן, מכיוון שקשה להגן עליהם ויותר קל להגן על קו הירדן, אבל זה טאבו אצלנו ואי אפשר לדבר על זה..."

מסקנות ומוסר השכל

עוד לפני המסקנות ומוסר ההשכל, מילים אחדות על חלקו של משה דיין. דיין התמנה למפקד הגזרה, שאליה הגיע ב-18/5 בערב. כאשר דיין יצא מתל אביב הוא לא ידע עדיין על נפילת צמח, והתבשר על כך עם בואו. דיין בחן את מצב הכוחות, העריך את כוונות האוייב, והגיע למסקנה על היערכות הכוחות המתבקשת: הוא השיב לאחור פלוגה שכבר נשלחה מגזרתו לעזרת גדוד 13 בגזרת גשר והניח לאברהם יפה, מג"ד 13, להסתדר בכוחות עצמו במצב קשה מאוד. יפה הצליח אמנם להסתדר בעזרת לוחמיו המותשים. באותה מסגרת של היערכות מחודשת החליט דיין להפקיר את אנשי שער הגולן ומסדה, מבלי שטרח אפילו להודיע להם שהם מופקרים (הם לא ידעו את מה שאמר לקצין המודיעין שלמה כהן משער הגולן, שלא הורשה לחזור לקיבוצו). ייתכן שזה מה שנדרש ממצביא מצליח, אולם חשוב שנדע גם את המחיר.

ואשר לסיפור הרשומון בחב"ע: משל עתיק מספר על חמישה עיוורים המנסים לתאר פיל. כל אחד ממשש חלק אחר ועל סמך "ראייתו" זו מתאר מהו פיל. זה שמישש רגל יודע שפיל הוא עמודים עבים, זה שמישש זנב יודע שפיל הוא ערימת חבלים, ממשש האוזן מתאר מפרש, ממשש החיטים טוען לגל עצמות חדות וממשש הבטן – לגבעה רכה. כל אחד משוכנע באמת שלו, אלא שאף אחד מהם אינו יודע פיל מהו ומה הוא ממשש באמת, ולמסקנה משותפת לא יגיעו עולם.

כך אף בסיפורנו: יוסף דוריאל זוכר שהיה שייך לחטיבת כרמלי והיה בין הכוחות שנשלחו לחזור לשער הגולן, אולם אינו יודע ששתי הכיתות שראה לידו היו חלק מיחידה גדולה יותר (כנראה שתי מחלקות), שהתפרשה להגנה במתחם המשותף של שער הגולן ומסדה. הוא גם אינו יודע שברשות אנשי המשקים בכוח זה היו גם שני מטולי פיאט שנמסרו להם עם צאתם, ולא זוכר שהם הוחלפו ביחידה אחרת אחרי יומיים. אפשר שבמשל הוא העיוור שמישש רגל אחת מרגלי הפיל.

פוצ'ו זוכר שהגיע לשער הגולן עם יחידת פלמ"ח (כנראה מחטיבת יפתח). אף שלא הצלחנו למצוא בארכיון שער הגולן רישום על שהותה של יחידת פלמ"ח במקום, אין סיבה לפקפק בעדותו. בשלושת הימים שבין ה-30/5 עד ה-1/6 לא נודע לפוצ'ו על התקפת נגד, שהיתה כמובן לפני הגיעו לשם, ועסק בעיקר בציד זבובים, כלומר, הוא היה העיוור שמישש את זנבו של הפיל, שלא לומר – זנב הפיל עצמו.

ישראל זמיר זוכר בעיקר קרב בגזרת גשר ומתאר שנשלח לשם בלי נשק. אין בכך פלא, כיוון שבימים הקובעים של מערכת עמק הירדן שירת זמיר כשליש במטה חטיבת גולני ביבנאל, תפקיד שבעיתות החירום של הימים ההם לא הצריך נשק חם. [נדמה לי שאתה טועה. – אב"ע].

עתה, כאשר התמונה אולי קצת יותר ברורה, יוכלו גם זוכרי הזיכרונות לנסות ולשבץ מחדש את זיכרונותיהם הפרטיים בתוך התמונה הכללית. רוב הפרטים אמנם יוכלו להשתבץ בה יפה, אך במקום שאין התאמה, נראה שהמסמכים שנכתבו בזמן אמת אמינים יותר.

* * *

נורית גוברין

אהרן מגד – הסיפור הראשון באמת

"מהרהורי תלמיד" (תרצ"ו/1936)

בן שלוש-עשרה עזב אהרן מגד את בית הספר העממי ברעננה לאחר ש"קפץ כיתה" ונסע לתל-אביב ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה", בה למד ארבע שנים (1933-1937).

בראיון עם צבי אילן ב"הארץ שלנו", (13.12.1966) במסגרת הסדרה: "נער הייתי" תחת הכותרת: "מתי הרגשתי שאני סופר?" התוודה אהרן מגד בפני קוראי העיתון לבני הנעורים, על כך שהחל לכתוב עוד בימי הילדות המוקדמים. דבריו הולמים את המסגרת שבה פורסמו, ויש בהם עידוד לקוראים, כ"ילדים כותבים" היכולים להזדהות, עם מי שהחל לכתוב כילד, ונעשה לימים סופר פורה ומפורסם: "התחלתי לכתוב בגיל שמונה. כתבתי בעיקר שירים. היה לי פנקס קטן שחור, ובו הייתי כותב הרהורים על גורל האדם והעם. מה פתאום אני הקטן כותב 'דברי הגות'? בביתנו היתה ספרייה גדולה של אבי המורה ושל אימי, שהיתה מורה בחוץ-לארץ, וניצלה כל רגע פנוי לקריאה."

הכתבה מתארת תיאור רומנטי-אידילי של כתיבה ב"סוכה זעירה [ה]נחבאת לה בפאת החורשה המצלה שליד רעננה," כשהילד נכנס לתוכה עם "דמדומי-ערבית" "מדליק נר, פותח תיבה קטנה ומוציא ממנה דפים ארוכים-ארוכים המלאים בצפיפות בכתב-יד ילדותי." לילד זה מצטרף חברו, המגיע לסוכה כש"בידיו דפים אחדים מקופלים. השניים יושבים על גזע עץ קטן בסוכה וקוראים זה לזה את היצירות שחיברו ביום שחלף." הכתיבה היא הסוד הפרטי של הילד: "כל מה שכתבתי הייתי גונז במגירה נעולה, בקודש-הקדשים הפרטי שלי. שמרתי על הדברים מכל-משמר. אילו ידעתי שמישהו רואה את הכתוב הייתי מתחלחל. דבר ממה שכתבתי לא הראיתי לאיש עד גיל 13, וגם אז לא להוריי או למורים."

רק ה"חבר הטוב מאוד" היה שותף לסוד הכתיבה.

בתשובה לשאלתו של המראיין צבי אילן: "מתי פירסמת את סיפורך הראשון?" ענה: "מהשירים וה'אוצרות הגנוזים' לא פירסמתי מאומה. הם שמורים עד היום בבית אימי. בשיעור המלאכה בבית-הספר העממי התקנתי לשם כך תיק-קרטון כרוך יפה. מוקדם מאוד הרגשתי, שכל 'היצירות' היו חיקויים לסופרים ולמשוררים שקראתי. מתי פירסמתי בפעם ראשונה? זה קרה כך: הנסיעות הארוכות באוטובוס השכם כל בוקר מרעננה לתל-אביב ובחזרה הפכו להיות חלק מההווי שלי. התבוננתי בנוסעים ובמעשיהם. כתבתי רשימה אודות נסיעה אחת, מעין 'פיליטון' ושלחתיה בשם בדוי לעיתון-הערב שהוציא אז 'דבר'. לא האמנתי שהרשימה תפורסם בעיתון למבוגרים. הן הייתי אז בן 15. אבל יום אחד פתחתי את העיתון ומצאתי, להפתעתי, את הרשימה מודפסת.

"כמובן שאיש לא ידע מיהו החתום על הרשימה. הייתי כל-כך נרגש, עד שלא יכולתי להתאפק. ניגשתי אל חבר בגימנסיה והראיתי לו את הרשימה ואמרתי: 'את זאת אני כתבתי!' הוא כלל לא התרגש... אחר-כך המשכתי לכתוב רשימות בעתוני תנועת 'המחנות העולים' בה הייתי חבר."

על אף הפרטים הלא מדוייקים שמסר אהרן מגד מזיכרונו באותו ראיון, שהיקשו על איתורה של הרשימה, שפורסמה ב"דבר", היא נמצאה לבסוף, על ידי עודד מנדה-לוי, ש"חרש" את העיתון על תוספותיו.

כמעט בכל הראיונות הרבים שהתקיימו עם אהרן מגד, חזר והצביע על סיפורו "מטען של שוורים" (תש"ג/1943) כסיפור הראשון שכתב, ופרט את נסיבות כתיבתו הדרמטיות. דומה שרק בראיון המוקדם, עם גליה ירדני (1959-1960), לפני שראיון עם סופר נהפך לשִגרה לקראת הופעת כל ספר חדש שלו, הודה ב"כמה 'חטאות נעורים' שלו, שלזכרן צחקנו ביחד," וגילה ש"בעצם התחלתי לכתוב בגיל צעיר מאוד. סיפורים הומוריסטיים וסאטיריים מחיי הגימנסיה פירסמתי עוד בעתוני התנועה. אחר-כך – בעלונים של הקיבוץ. אבל נדמה לי, שהסיפור הראשון שהיה לו ערך אמנותי כלשהו היה 'מיטען של שוורים'." (ירדני, עמ' 146).

לימים, בראיונות הבאים, לא הזכיר "חטאות נעורים" אלה, והציג את "מטען של שוורים" כסיפור הראשון. מיתוס זה של הסיפור הראשון, התאים למיתוס הפועל-הסופר. אבל, כאמור, לא הוא היה הדבר הראשון שפִרסם ואף לא הסיפור הראשון שלו. היה זה הסיפור הראשון שנמצא ראוי, בעיני אהרן מגד, לפתוח את ראשיתו כמספר. וכך חברו יחד שני המיתוסים: מיתוס הילד-הסופר ומיתוס הפועל-הסופר.

בן שש עשרה היה אהרן מגד, תלמיד הגימנסיה "הרצליה" כשראתה אור ב"דבר", בשנת תרצ"ו/1936, רשימתו הסיפורית הראשונה: "מהרהורי תלמיד", עליה חתם: אהרן מ. – היה זה בעמוד מיוחד של עיתון "דבר", שהוקדש לדברי תלמידים, שכותרתו: "נוער וילדים בימים אלה", מיום ט' בתמוז תרצ"ו (29.6.1936).

לרשימה שלושה חלקים: הראשון, העיוני, ללא כותרת; והשניים האחרים, התיאוריים: "במושבה" ו"באוטו". המשותף להם הוא תחושת הפחד והבדידות.

היו אלה ימי תחילת "מאורעות תרצ"ו", שהחלו באפריל 1936 ונמשכו עד שנת תרצ"ט (1936-1939), שנקראו: "המרד הערבי הגדול" בפי ההיסטוריונים, ו"מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" בפי היישוב. "מאורעות" אלה כללו פעולות איבה ואלימות של הערבים כנגד הבריטים, אבל במיוחד כנגד היהודים, והיו גדולים בהיקפם, בעוצמתם ובאירגונם מן "המאורעות" הקודמים. במיוחד גברה ההתנכלות לתחבורה היהודית, והדרכים היו בסכנה.

ברשימה ניתן ביטוי לחוויות הנסיעה, מרעננה לתל-אביב ובחזרה "בימי המאורעות", שהיתה בחזקת סכנה, כפי שחווה אותן הנער המתבגר, המגיע בכל יום מרעננה לתל-אביב באוטובוס. הוא מתקומם בכל מאודו כנגד הניתוק בין העיר למושבה, "השלווה" בתל-אביב, לעומת האימה במושבה.

רשימת-נעורים זו, על שלושה חלקיה, מעידה על ראשיתו הכפולה של אהרן מגד, שהיה לה המשך בולט בכל כתיבתו: המעורבות ותחושת האחריות לכלל, המשולבת בתיאור היחיד בתוכו, תוך התבוננות באנשים ובהתנהגותם. כל זה ביכולת תיאור קולקטיבי וטיפוסי כאחד. יש בה שילוב של תיאור ספרותי, על רקע אקטואלי של "הֵדי הימים". המציאות חודרת לכל פינה ומעצבת את הרגשתם והתנהגותם של האנשים. ובעיקר היא מגלה עצמאות מחשבתית: ביקורת על החינוך, והתבוננות בבני האדם שהסכנה, לעיתים, משאירה אותם בבדידותם – "במושבה" – איש לגורלו, אבל לעיתים דווקא מקרבת – "באוטו".

באמצעות הכתיבה בעיתון, חש הנער צורך "להתריע בשער" כנגד "הנוער" שאינו "מרגיש את כאב הימים" ובמיוחד כנגד החינוך של "בית הספר העברי", שבין כתליו מתחנך דור מנותק. שני החלקים הסיפוריים, מתארים את התנהגותם של אנשים כחבורה, על רקע "הפרעות". "במושבה" – מתאר את אנשי המושבה הנאספים בערב, לשמוע רדיו, כשיריות נשמעות ברקע, ו"כל רשרוש – מטיל פחד." – "באוטו" – מתאר את חוויית הנסיעה "בשעה מאוחרת בלילה – העירה," כשהדרכים בסכנה, והפחד גדול ומשתק.

קירבה מרתקת מתגלית בין רשימה פסימית זו של אהרן מגד, לבין כמה מסיפוריו הארץ-ישראליים הראשונים של שופמן, שפורסמו כמה שנים מאוחר יותר. לאחר שעלה לארץ בקיץ 1939 בימי "המאורעות", נסע שופמן מדי פעם מתל-אביב בדרכים שהיו בחזקת סכנה, לבקר את בנו בעין חרוד. סיפוריו מבליטים את התנהגותם של בני אדם במצבי לחץ וסכנת חיים בזמן נסיעה בדרכים המועדות לפורענות. הפחד לא רק שאינו מקרב בני אדם זה לזה, אלא אדרבא, מביא לידי כך, שכל אחד דואג לעצמו, גם על חשבון זולתו. ביניהם: "בין גלבוע וגלעד" ("דבר", 21.4.1939); "'לא לישון, לא לישון'!..." ("דבר", 24.2.1939); ובמיוחד "הנשיקה" ("דבר", 15.3.1940) , שכונסו בכרך ב' של כתבי שופמן, (תשי"ב/1952). מהדורת עם עובד, תשי"ב/1952.

חלקה הראשון של הרשימה "מהרהורי תלמיד" הוא "אני מאשים", כנגד "הנוער העירוני" הנתון "בשלווה של שבת, בעצלות שבנפש ובהתרפקות הנלבבת על העיר." הוא כתוב בגוף ראשון רבים ומעיד על מעורבותו הרבה של הנער בן השש-עשרה במתרחש, על הזדהותו וכאבו עם הסבל שנגרם ליישוב העברי, על תחושת אחריות ושותפות, שאינה מאפשרת לעמוד מנגד: "בחשכת הימים האלה, כשאני בא לבחון את עצמנו, נוער בארץ, נוער אשר צריך היה..." וגו'. הכותב חש צורך "להתריע בשער" כנגד "הנוער" שאינו "מרגיש את כאב הימים, כאב כל שדה שעלה באש, כל עץ נעקר, כל אדם נהרג."

"יודע הוא כי הגורן ששרפוה, שווייה כך וכך לירות, שהנזק שנגרם בגדיעת העצים, עלה לכך וכך מאות - - אך אין הוא חי את כאב הכריתה, את עלבון הישוב."

האצבע המאשימה מופנית לא ל"נוער" בלבד, אלא "היא חלה על בית הספר העברי אשר לא נטע בו את היחס העמוק, אשר לא טפח בו את הקשרים. "אותו נוער" הוא ערום מכול. "אולי יודע הוא מעט מן המתרחש, אך אין הוא חש אותו". בין כתלי בית הספר העברי מתחנך דור מנותק. התלמיד אהרן מגד כותב כמי שמייצג את "הגורן ששְׂרפוּהָ", בעוד "הנוער העירוני אדיש ומנוכר: "כי אין נימיו קשורים בנימי הארץ הזו; אין הוא שמח בשמחת היורה ולכן אין הוא עצב לבצורת מתחוללת."

שני החלקים הסיפוריים, מתארים את התנהגותם של אנשים כחבורה, על רקע "פרעות תרצ"ו".

חלקה השני, התיאורי-סיפורי, "במושבה", יש בו תיאור קולקטיבי של "המונה של מושבה" הנאסף "עם ערב" "אל חצרו של קיוסק הגאזוז לשמוע את ההודעות בראדיו." הוא מעביר את תחושת הפחד של האנשים, המאחדת אותם לגוף מפוחד: "גוש אדם אחד הם כולם עתה, גוף שחור אחד." ההמון מאזין על רקע "יריות הנשמעות בלילה," והנער השוכב בביתו במיטתו, מאזין וחושש: "אתה ישן וליבך ער. כל רשרוש – מטיל פחד." הפחד אינו מאחד את האנשים, אלא דווקא מגדיל את תחושת הבדידות: "הרגשת ניתוק מכל האדם אתה מרגיש בשעות לילה אלה..."

בתחושת בדידות זו, על רקע היריות והפחדים, מתגלה מקוריותו של הנער הכותב, שלא חשש לתאר בניגוד למקובל ול"חינוכי".

תחושה זו מתגברת גם בחלק השלישי "באוטו", שבו הפחד גדול יותר, שכן מרבית ההתנכלויות נעשו בדרכים שהיו בחזקת סכנה. הוא מבטא את חוויית הנסיעה האישית של הכותב, "בשעה מאוחרת בלילה – העירה": "האוטו טס מהר. בקרבת מגורם של ערבים הוא מכבה את אורו וטס עוד יותר מהר. הנהג בורח מפני המות."

התמונה המרכזית היא של "איש לנפשו": מכונסים בתוך אדרותיהם, בתוך פחדם של עצמם." השתיקה אופפת את חלל האוטו, וגם אותם "שני בחורים" ש"מזמזמים שיר" "שורקים לעצמם, להפיג מעט את הפחד, להפיג את העצבות, לגרש את השתיקה." הפחדים אינם מרפים: "כל עמוד בשדה – איש אורב, משענתו – רובה מכוון אל פניך." הפחד מקרב את האנשים "איש אל רעהו – כך טוב יותר," והכותב המתבונן שואל: "אך למה הם שותקים?..." ההתקרבות הפיסית, אינה מביאה להתקרבות נפשית, אלא דווקא להגדלת תחושת הבדידות, המתבטאת בשתיקה המעיקה.

ממרחק השנים חשים בפאתוס ובלשון הגבוהה והמליצית שבה כתובים הדברים, אבל באותן שנים, כך אכן חשו האנשים והרשימה מבטאת נאמנה את רוח הזמן ואווירתו.

פרק מתוך ספרה של נורית גוברין: אהרן מגד: "חסד החיים" – דיוקנו של בן-הארץ כסופר עברי – מִתווה לביוגרפיה (תר"ף-תש"י / 1950-1920), העומד להופיע בהוצאת כרמל. ההערות ומראי המקומות שנשמטו כאן, הובאו במלואם בספר. ספרה האחרון של נורית גוברין: "קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה", כרכים ג + ד, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב וכרמל, תשס"ח/2008. הרשימה פורסמה לראשונה, בשינויים אחדים, תחת הכותרת: "מרגיש את כאב הימים" ב"שבת. מקור ראשון", ה' בכסלו תשע"א (12.11.2010). המדור הוקדש ליובל ה-90 של אהרן מגד.

* * *

צהריים עסקית נהדרת ל-2 ב"הסוכה הלבנה"

ב-188 שקל כולל 30 שקל תשר

מאת כתבנו הקולינארי ס. נידח

לפני שבועות אחדים, ואולי יותר, סעדנו עם זוג חברים מהצפון ב"הסוכה הלבנה" בנמל תל-אביב ושירת אותנו מלצר מאוד לא נעים. לא היה נעים לנו "להלשין" עליו, אבל התנהגותו היתה יוצאת דופן לעומת פעמים קודמות שביקרנו במסעדה.

ואולם הפעם המסתורית, שטוענת שהיא שומרת בבטנה הרבה דברים שיש לה לומר, אבל לדעתנו היא לא שומרת – הסבה את תשומת ליבו של המלצר הנחמד שקיבל אותנו, אייזיק, למה שקרה לנו בפעם הקודמת, וביקשה שהפעם לא נתאכזב.

ואכן לא התאכזבנו וזכינו ב"סעודת מלכים" עשוייה בטעם רב. בחשבון שקיבלנו היה רשום רק פעמיים ארוחה עסקית ב-79 שקל, ס"ה 158 לפני התשר. ואולם מה שקיבלנו היה מעל ומעבר. ישבנו בחוץ, בצל, בקרירות של יום חמסין של תחילת נובמבר, על מעגן המים הכחולים של הנמל. וזה מה שקיבלנו:

כד לימונדה גדול שלא נכלל בחשבון. ואולי הוא חלק משתי העסקיות, הכוללות שתייה. רווינו מאוד.

ארבע מנות ראשונות טעימות: חומוס עם גרגרים ושמן זית, טחינה, סלט חצילים קלויים קר, וסלט מקלות-קוביות קטנים של גזר חמוץ-מתוק בלימון עם קצת פלפל מתוק וגם פלפל חריף, ונגיעה של כוסברה, סלט שהמסתורית אמרה שהיא מוכנה להכינו בבית.

שתי פיתות גדולות, חמות וטריות.

עודנו סועדים בראשונות והנה הגיעו שני צ'ופרים מדהימים: ארבע פרוסות גבינת חלומי גדולות, מטוגנות זה עכשיו, חמות ואוריריות, על מצע של חסה. טעמן היה יוצא מן הכלל, יותר טוב אפילו ממה שאכלנו בשעתו בפעם הראשונה בחיינו בפארוס. וכן קערה גדולה של פטריות שמפיניון מוקפצות עם אגוזי מלך וחסה וקצת בצל בקצת שמן וברוטב סויה. מזה שנים לא טעמנו פטריות כה מפתות, ועשויות באופן כה מקצועי, ודווקא בלי יין ובלי שמנת.

אחר-כך הגיעו המנות העיקריות, וכאן יש לדבר גם על העיצוב. המסתורית הזמינה דג מושט מטוגן בשמן עמוק, שהגיע במלוא הדרו, גבוה, צהבהב מטיגון, בעמידה, על צלחת גדולה, מרופדת עלי חסה, ולצידו פרוסות דקות הדוקות-יחד של תפוח-אדמה שבושל קלות, נפרס דק-דק כמו פלחי ביצה קשה, ומבלי להיפרד נאפה או טוגן קצת עד כדי השחימו מבחוץ, פריך, והישארו רך בתוך-תוכו, והעיקר – זה עתה הוכן. טרי, ומעולה. וכך גם הדג, שהמסתורית, בעזרת חצאי-הלימון הצהובים הארוזים ברשת אדומה דקה, השאירה ממנו רק ראש וזוג עיניים.

בפולקלור המשפחתי יש לנו צהריים עם אימהּ המנוחה של המסתורית ב"אבו כריסטו" בעכו, כאשר האם טוענת שהיא כבר זקנה וחולה ואין לה תיאבון ולא חשוב לה מה יגישו לשולחן, אבל לאחר שהיא מקבלת מנת דג מטוגן כמו זו, היא מתרכזת בו ומשאירה ממנו צלחת נקיייה שעליה רק האידרות והראש!

המנה שלנו כללה צלחת חגיגית של קבאב כבש – שבמרכזה חצובה של ארבעה מקלות קינמון ארוכים, שלופפו בקציצות הקבאב הדקות, כאשר נקודת המפגש העליונה של המקלות מחוזקת בטבעת טבעית אחת של בצל לבן טרי, לבל יתפרקו. איזה מעשה מחשבת, ממש כמו בציורים מ"רובינזון קרוזו", כאשר מכינים חצובה כדי לבשל תחתיה בשר שבוי. ומתחת לחצובת הקבאב – אותה תוספת של פרוסות תפוחי האדמה המבושלים-האפויים. ביקשנו עוד צלוחית טחינה לטבול בה את הקבאב, שהיה עשוי במידה וטעים מאוד. אנחנו ממליצים לבקש אותו תמיד ב"הסוכה הלבנה" כשהוא על שיפודי מקלות הקינמון (נאמר לנו כי בשבת קצת יותר קשה לקבל כך את המנה). המיוחד בקבאב המלופף על מקלות קינמון הוא שהמקלות החומים עשויים לכל אורכם קליפה מקופלת כלפי פנים, ובשעת ההכנה של הבשר – סופג המקל הנקבובי את עסיסו, ותוך כדי אכילה אפשר למצוץ את קצה המקל ולשאוב ולטעום ממנו את עסיס הבשר בניחוח קינמון, וזה מעדן! מתברר שאף פעם בחיים לא מאוחר לגלות טעמים חדשים.

ארבע הקציצות היו כה גדולות, שהותרנו אחת מהן ולקחנו הביתה ב"דוגי בג".

מנה אחרונה קיבלנו תה בנענה טרייה וקפה טורקי בכד נחושת כרסתני קטן, מנה שהיתה מספיקה גם לארבעה סועדים. שאלנו על הבקלאווה, אבל "מים שאל חלב נתנה" – הביאו לנו במקום בקלאווה – שטרודל תפוחים חם טרי בצורת טבעת-מאפה גדולה שבמרכזה כדור של גלידת וניל מעולה עם פתיתי שוקולד בתוכה וגרגירי סוכר חום בזוקים מעליה. וסביב לשטרודל גם משיחות של מייפל-סירופ ובשוליים בזוקה אבקת סוכר לבנה. מה נאמר ומה נדבר, ממש חגיגה לשומרי דיאטה כמונו.

ובכן, בבואכם לאכול זיכרו. שם המלצר אייזיק. תזכירו לו את הארוחה שלנו ותקוו שלא יחייב אתכם על כל התוספות שאנחנו קיבלנו כצ'ופרים. תגידו שקראתם עליו במכתב העיתי שלנו. שֵם הבעלים יניב. גם הוא ניגש אלינו לאחר ששמע את תלונתנו על הפעם הקודמת.

והעיקר, תתלוננו, תמיד תתלוננו. אל תשאירו שום דבר בבטן, וככה יהיה לכם בבטן הרבה מקום ריק לצ'ופרים שתקבלו!

הסוכה הלבנה. מסעדה. יורדי הסירה 1, נמל תל-אביב, האנגר 4, ממש על הגדה הדרומית של המעגן. 03-5464747.

החשבון מוגש עם חמש סוכריות ליצ'י כרסתניות מצויינות בצורת לבבות ורודים ומוצלחים למציצה.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

סליחה שהפרתי את החרם

כאדם נאור, פתוח, מתקדם וליברלי (שכחתי משהו?), המחויב להיות קשוב ואמפתי לקולו של האחר, לנרטיב של הפלשתינאי, ולתת מקום לסיפור הנכבה, יצאתי לשוטט בסיור וירטואלי מודרך באתר של עמותת "זוכרות" – העמותה הפועלת להנחלת תודעת הנכבה בישראל.

וכך, בשיטוטיי, הגעתי לכפר סמח' שעל שפת הכינרת. ומה קראתי אודותיו? את השורות הבאות: "התנחלויות ציוניות שהוקמו על אדמתו אחרי 1948 – צמח (מרכז אזורי), מעגן, תל קציר. התנחלויות ציוניות שהוקמו לפני 1948 – מסדה ושער הגולן."

אופס... התנחלות שער הגולן? נתפסתי בקלקלתי. כידוע, אדם נאור ומצפוני (זהו, ידעתי שחסרה לי מילה) חייב להדיר רגליו מהתנחלויות, ולבטח לא להופיע על במותיהם. ואילו אני, רק לפני שבועיים הופעתי ברב שיח בהתנחלות הציונית שקמה לפני 1948 שער הגולן. מילא אני, בר שיחי ברב השיח היה עודד קוטלר, מראשי ומארגני החרם – אף הוא הפר את החרם והופיע בהתנחלות. ולאן נוליך את החרפה?

בערב לציון יום השנה לרצח רבין, התעמתתי בשער הגולן עם עודד קוטלר בשאלת חרם האמנים על אריאל. על מידת הצלחתי ניתן להסיק מכך שבעקבות הערב 35 מחברי הקיבוץ חתמו על עצומת תמיכה בחרם. מן הסתם, הגורם לכך הוא שילוב בין כושרי הרטורי הירוד לחולשת טיעוניי. לא נותר לי אלא לשתף את הקורא בתחושותיי בערב.

היה זה ויכוח תרבותי באווירה תרבותית, חפה מהתלהמות, שהסתיים בלחיצת יד ידידותית וכנה בין קוטלר לביני. אך מה הטריד אותי בדיאלוג איתו? חשתי כמו בוויכוח עם חרדי. או אם לשאול מכתם מהעגה הגששית – "לך תתווכח עם הודעה מוקלטת". לאיש מנטרה אחת, המדירה ממנו מחשבה, פתיחות לדיון, כניסה למורכבות של נושא, ראיית צדדים נוספים – "הכיבוש". אמרת "הכיבוש", ואין עוד צורך לדרוש מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא שאמרנו – הודעה מוקלטת.

הוויכוח בשאלת גבולות המדינה הוא לגיטימי וראוי. אני עקבי בתמיכתי בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקים נכבדים מיהודה ושומרון, ותספח חלקים אחרים, ובהם אריאל. כמובן, שלגיטימיות בעיניי גם עמדות השוללות פשרה ודוגלות ב"אף שעל" – אם זו גישת ארץ ישראל השלמה השוללת ויתור על אף שעל, או גישת הנסיגה המלאה, התובעת נסיגה מכל שעל.  

זהו ויכוח מורכב, הבנוי מסוגיות של הזכות על הארץ, הצורך בפשרה, השלום, הביטחון, הדמוגרפיה, ההתיישבות וכן הלאה. הבעייה בחרם, אינה רק האקט האנטי תרבותי של חרם על ציבור אזרחים רחב, הניסיון להדיר אותו מחיי התרבות, והפגיעה ההרסנית בחיי התרבות מצד אמנים הנוהגים בניגוד מוחלט לקוד האתי המובהק של האמנות (הרי אין ספק שאותם אמנים, בצדק, לא יהססו להופיע, גם בהתנדבות, בבתי כלא בפני רוצחים, אנסים וסוחרי סמים, שהרי הם בני אדם, כל בני האדם זכאים לחיי תרבות וחובתם המוסרית של אנשי התרבות לספק את התרבות לכל). מדובר גם בדה-פוליטיזציה של הדיון הציבורי, וניסיון להחליף דיון רציונאלי מורכב, בדה לגיטימציה והדרה מוחלטת של המתנחלים, כביכול בשם המוסר, כך שאין עוד צורך בדיון.

הבעייה היא, שאם מתעלמים מכל המורכבות, ומקבלים את טיעון הדה-לגיטימציה – יקשה להסביר מדוע "ההתנחלות הציונית שער הגולן" לגיטימית. בדיון פוליטי בין עמדות לגיטימיות, ניתן להסביר מה ההבדל, למשל, בין אריאל ליצהר, או בין שער הגולן לאריאל. אולם הנימוקים לדה-לגיטימציה מצפונית, כביכול, שבעטיים האמנים מחרימים את אריאל, אינם יכולים לעצור בקו הירוק. מי שמקבל את הטיעונים הללו, יתקשה לדחות את טיעוני "זוכרות" נגד "ההתנחלות הציונית שער הגולן".

למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל היישובים, הפלשתינאים שיגרו משם אלפי טילים על שדרות ויישובי שער הנגב? כיוון שמבחינתם אין הבדל בין נווה דקלים לשדרות ובין נצרים לנחל עוז. לא בכדי הפלשתינאים מסרבים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. לא בכדי הפלשתינאים דחו את הצעותיהם של ברק ואולמרט לנסיגה מלאה מכל השטחים (עם אי אלו חילופי שטחים) ולחלוקת ירושלים, כיוון שאינם מוכנים לוותר על טענת "זכות" השיבה. לא בכדי ישראל מצויה תחת מתקפת דה-לגיטימציה על קיומה. כיוון שאין בעיניהם הבדל בין ההתנחלות הציונית אחרי 1967 אריאל, להתנחלות הציונית לפני 1948 שער הגולן. כשבשער הנגב רוצים ללמד באופן שיוויוני את שני הנרטיבים, הישראלי והפלשתינאים, מדובר בלגיטימציה לשלילת זכות קיומו של קיבוץ שער הגולן.

לכן, כאשר חברים רבים בשער הגולן מזדרזים ליצור דה-לגיטימציה לאריאל ולתמוך במחרימיה, כדאי שיקדימו וישאלו את עצמם, אם אין הם יוצרים תקדים שיפגע בהם. כי יש מי ש"זוכרות" שבעצם שער הגולן היא התנחלות בלתי לגיטימית על אדמה פלשתינאית כבושה.

*

ולשאלתך, אהוד, בגיליון הקודם – כן, גרשם שלום נמצא במפתח השמות של ספרו של יאיר שלג.

אהוד: לא קראתי את ספרו של שלג אבל מדבריך המפורטים עליו לא הרגשתי שמחברו מכיר או מתמודד עם ההיסטוריוסופיה של גרשם שלום, בין השאר עם דבריו המפורשים בנושאים שאליהם נדרש שלג,והם מופיעים בראיון שערכתי עם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" בספרי שאזל "אין שאננים בציון" ("עם עובד").

2. כמו פיל בחנות חרסינה

חרם האמנים על אריאל נחל כישלון חרוץ. היכל התרבות בעיר נפתח ברוב עם והדר. תיאטרון באר שבע חנך את האולם בהצגה, בהרכב מלא, חף מסרבנות ומסרבנים. תור המבקשים להופיע במקום לא היה מבייש אף מוסד תרבותי אחר בארץ.

כל התיאטראות, ללא כל יוצא מן הכלל, הודיעו שיופיעו באריאל. רוב מוחלט של השחקנים סירבו לסרב ולא הצטרפו לחרם. התנגדותם של מנהלי התיאטראות לחרם חד משמעית – הם הודיעו שלא יכפו על שחקנים להופיע, אך אם שחקן יסרב, ההצגה תמשך, כי היא חייבת להמשך, וימצא לו מחליף.

מכתב המחרימים השני הוא פרי כישלון החרם. בעוד המכתב הראשון תואר כחרם מצפוני, של אנשים שמצפונם אינו מאפשר להם להופיע, המכתב השני היה מכתב מצוקה של מי שנכשלו בהשגת מטרתם – לנוכח מיעוט המצטרפים, הם הוציאו מכתב הסתה להחרים; מכתב שנועד לשחקנים אחרים. גם המכתב הזה צפוי לכישלון. סביר להניח שמי שלא הצטרפו מלכתחילה לחרם, לא ישנו את עמדתם.

בתוכנית "בילוי נעים" בגל"ץ (12.11.10) התראיינו בצוותא נועם סמל, מנהל תיאטרון הקאמרי וציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין. שניהם הביעו דעה חד משמעית – אי אפשר להיות יותר חד משמעיים, נגד החרם. הם הבהירו שיופיעו בכל מקום שירצו לראות אותם. הם הבהירו שאינם מחרימים איש בשל דעותיו או מקום מגוריו. הם התייחסו לחרם כאל קוריוז מבוטל – ציפי פינס הביעה תרעומת על ההתעניינות התקשורתית בשטות הזאת, לעומת חוסר ההצלחה בניסיון להביא את ענייני התרבות האמיתיים אל הפריים התקשורתי. נועם סמל דחה בביטול את הודעתו של המחזאי שמוליק הספרי (איש השמאל ה... "לאומי", עאלק) שיפעל באופן משפטי נגד העלאת מחזהו "הבדלה" באריאל. טענתו של הספרי היא שבחוזה כתוב שהוא יעלה בכל מקום בארץ, ואילו אריאל אינה בשטח הריבוני של המדינה. סמל, שאינו חשוד כאיש "גוש אמונים" או מועצת יש"ע, אמר באופן חד משמעי – אריאל היא בארץ. הוא אף חזר על כך מיספר פעמים.

במציאות הזאת, כל מה שנדרש הוא להמשיך ולהסיע את שיירת התרבות הישראלית, ושהנובחים ינבחו. כל מה שנדרש הוא להפעיל את היכל התרבות באריאל ולהביא אליו את מיטב היצירה התרבותית הישראלית, על אפם וחמתם של קומץ צעקנים, גם אם מדי פעם הם היו מנסים לייצר איזו פרובוקציה.

וכאן התערבה בגסות שרת התרבות והספורט לימור לבנת, ואיימה לפגוע בכיס של התיאטראות, או בלשון נקייה – לקבוע קריטריונים חדשים לתקצוב, שייקחו בחשבון את סוגיית הסרבנות. מה קפץ עליה, שהחליטה לנהוג כפיל בחנות חרסינה ולפתוח בלשון איומים? אם בלאו הכי כל התיאטראות הבהירו שלא יתנו ידם לחרם, הרי אין כאן כל עניין הקשור לתקצוב התיאטראות. מדובר באיום סרק, שאינו רלוונטי למציאות. כל מה שיש כאן, הוא מתן פרס למחרימים, והפיכתם מביריונים אנטי תרבותיים, המרימים יד גסה על התרבות הישראלית, לקורבנות "הדורסנות הממשלתית".

במקום נדיבות של מנצחים – למשל, אמירה של השרה שהיא מכבדת את כל האמנים בישראל, שהיא מברכת את הרוב הגדול בתוכם שלא נכנעו לחרם, ושהיא מקווה שהמחרימים יחזרו בהם, היא לא יכלה להתאפק, והפיחה רוח חיים בחרם ובמחרימים, להפוך אותם לקדושים מעונים.

במאמר מוסגר, כמנהל מתנ"ס הגולן לשעבר, אציין שבעיניי יש לשנות את הקריטריונים במשרד התרבות והספורט, ללא כל קשר לסוגייה הזו, בהגדלת התקציבים לפריפריה, על חשבון מרכז הארץ. ניסיון להנהיג מדיניות כזו עשה מנכ"ל המשרד איתן ברושי, לפני שנים אחדות, והודח עקב כך בידי השר מג'אדלה, שנכנע ללחץ מוסדות התרבות התל-אביביים, שלא אהבו זאת.

אני מזכיר זאת, כדי להבהיר שאיני רואה בקריטריונים הקיימים פרה קדושה, שאין לגעת בה. אולם אני נגד שימוש כוחני בתקציבים, כדרישה של השלטון, בהיותו בעל המאה, להתיישר על פי עמדותיו. היום מדובר בשרה שעמדותיה קרובות לשלי, מחר יהיה מדובר בשר שעמדותיו הפוכות משלי. יש להיזהר מהפוליטיזציה הזאת של התקצוב. אמנם, אין המדובר כאן בהתערבות בעמדות פוליטיות, בתכנים אמנותיים, אלא בצעד אנטי תרבותי חריג כחרם על אוכלוסייה. אולם מאחר ואף תיאטרון אינו שותף לחרם, ולפי האמירות הנחרצות של התיאטראות, אין סכנה שתיאטרון כלשהו יצטרף לחרם, מה שנשאר מהצהרתה של לבנת, הוא הריח הז'דאנוביסטי.

וכך, בהצהרה טיפשית ומיותרת אחת, השרה הפכה את קערת השיח הציבורי סביב החרם על פיה. המחרימים קיוו שצעדם יפתח שיח של דה-לגיטימציה למפעל ההתיישבות. הם נכשלו בכך – השיח שנוצר היה על הלגיטימיות של החרם. בשיח הזה, רוב שותפיהם לדעה הפוליטית יצאו נגדם. והנה, בעקבות הצהרת השרה, עולם התרבות והאמנות, שהפנה להם עורף, מתייצב לצדם ומיישר קו. כך, במקום שהשיח יעסוק בלגיטימיות של החרם, הוא עוסק בלגיטימיות של האיום בתקציב. השרה נתנה נשק בידי כל מי שמנסים לצייר מציאות של "מתקפה פאשיסטית" כביכול, בישראל. כעת הם קיבלו מתנה נפלאה, יכולת להציג את הממשלה כסותמת פיות ומתנכלת לאמנות וכו' וכו'. למה?!

לצד ההצהרה המיותרת והמזיקה הזאת, הודיעה השרה על יוזמה חדשה – פרס ליצירה המבטאת את ערכי הציונות. זהו צעד יפה וחשוב (ובלבד שהפרס ינתן באמת ליצירות הראויות לכך, מבחינת איכותן האמנותית). כך יש לפעול – בדרך של חיוב ולא בדרך שלילה. בדרך של עידוד, ולא בדרך של איומים. שיטת האיומים היא תמונת ראי של שיטת החרמות – החרמות והאיומים לפגוע בכיס הם שני ביטויים של שיח כוחני, פלגני, קיצוני ואנטי תרבותי.

* * *

יוסי גמזו

לִקּוּי מְאוֹרוֹת

כְּשֶהַיָּרֵחַ מְכַסֶּה אֶת פְּנֵי הַשֶּמֶש

מֵעֵין יוֹשְבֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ זֶה קָרוּי

לִקּוּי חַמָּה, וּכְשֶלְּפֶתַע מִתְגַּשֶּמֶת

כְּנִיסַת יָרֵחַ אֶל הַחֹשֶךְ הַשָּרוּי

בְּצֵל אוֹתוֹ כַּדּוּר עַצְמוֹ וְאוֹר זוֹרֵחַ

שֶל לְבָנָה חָדֵל פִּתְאֹם לִקְרֹן בְּרֹךְ

הָאַסְטְרוֹנוֹם קוֹרֵא לְכָךְ לִקּוּי יָרֵחַ

וְהָרוֹמַנְטִיקָה קוֹרֵאת לְכָךְ אַ בְּרוֹךְ.

אוּלָם כְּשֶאִיש-צִבּוּר לוֹקֶה בְּעֵדוּת-שֶקֶר

וַעֲמִיתָיו אֶת הַפָדִיחָה מַטְלִיאִים

בְּכָל שִטּוֹת פַּנְצֶ'רִיַּת מַסְוֵי הַתֶּקֶר

וּמַדְגִּישִים אֶת כִּשּוּרָיו הַמַּפְלִיאִים

וְהֵם צוֹרְחִים גֶּוַאלְד בְּכָל כְּלֵי הַתִּקְשֹרֶת

עַל מְמַדֵּי הָאֲבֵדָה שֶתִּגָרֵם

לִמְדִינָתֵנוּ שֶהִגִּיעָה לַיְּשֹרֶת

שֶבָּהּ הַיֹּשֶר לֹא נֶחְשָב כְּבָר כַּגּוֹרֵם

הַדּוֹמִינַנְטִי לִבְחִינת זְכוּתוֹ שֶל בְּלוֹפֶר

לְמִשְׂרַת חַ"כּ אוֹ שַׂר אוֹ רֹאש מֶמְשֶלֶת עַם

וְלֹא חָשוּב אִם כְּאָדָם הוּא כֵּן אוֹ לֹא fair

כָּל עוֹד הָאִיש הוּא סְפֶּץ-קוֹמְבִּינוֹת מְדֻפְּלָם –

זֶה מְלַמֵּד דְּבַר-מָה מַדְאִיג מְאֹד וּקְרִיטִי

עַל עֲרָכֶיהָ שֶל חֶבְרָה כָּזֹאת, לַמְרוֹת

פַלְצָנוּתוֹ שֶל הַמִּמְסָד הַהִיפּוֹקְרִיטִי

וְזֶה לִקּוּי חָמוּר, לִקּוּי שֶל מְאוֹרוֹת.

וְאִם הִזְכַּרְנוּ פֹּה אֶת גֹּדֶל כִּשּוּרֶיהָ

שֶל אִישִיּוּת שֶלִּזְכוּתָהּ בַּמַּנְגָּנוֹן

שֶל מִנּוּיִים לֹא רְאוּיִים בִּזְכוּת קְשָרֶיהָ

יֵש כְּבָר שִׂיא גִינֶס – נָא לִזְכֹּר כִּי ש"י עַגְנוֹן

נִשְאַל אֵי-פַּעַם, כָּכָה דוּגְרִי וְיָשָר,

בִּדְבַר הַיַּחַס בֵּין כָּשֵר וּבֵין מֻכְשָר

סְבִיב אִישִיּוּת אַחַת שֶהַצִּבּוּר הֵרִיחַ

כִּי נָהֳגָהּ אוּלַי כָּשֵר אֲבָל מַסְרִיחַ

שֶכֵּן וַדַּאי שֶלֹּא חָסְרוּ לָהּ כִּשּוּרִים

(שֶשּוּם קוֹד אֵתִי לֹא כִּבְּדָם בְּאִשּוּרִים)

אַךְ כָּל סוֹטֶה בּוֹטֶה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָר

אָמַר: "נוּ מֵילֶא, הוּא חוֹטֵא אֲבָל מֻכְשָר!"

נִשְאַל עַגְנוֹן אֵפוֹא עַל זַן כֹּה פְּרוֹבְּלֵמָטִי

שֶל אִיש-צִבּוּר זֶה שֶלַּשְּמוּץ הִרְבָּה לִמְעֹד

וְנַעֲנָה עַל כָּךְ בְּאֹרַח דִּיפְּלוֹמָטִי:

"הוּא בְּלִי סָפֵק מֻכְשָר וּמְסֻגָּל מְאֹד".

וּכְשֶשּוֹמְעָיו לֹא בְּדִיּוּק יָרְדוּ לְחֵקֶר

כַּוָּנָתוֹ שֶל גְּדוֹל סוֹפְרֵינוּ, סָח הַלָּה:

"מַר שְוִינְדְּלֶר זֶה מֻכְשָר מְאֹד (לְכָל דְּבָר-שֶקֶר)

וּמְסֻגָּל מְאֹד (לְכָל דְּבַר-נְבָלָה)..."

כָּךְ שֶכַּיּוֹם, בְּעֵת לִקּוּי הַמְּאוֹרוֹת,

טוֹב שֶמַּתְחִיל סוֹף-סוֹף נִקּוּי הַמְּאוּרוֹת...

אהוד: אנחנו זוכרים את אמירתו של עגנון על גיבור "תל גיבורים" קצת אחרת, ללא חרוזים: "י.ר. הוא אדם מוכשר מאוד, מוכשר לכל דבר עבירה!"

* * *

יוסף דוריאל

כמרים נוצריים בשרות האימפריאליזם

האסלאמו-נאצי?

ועידת הגמונים נוצרים לענייני המזרח התיכון שימשה לאחרונה ברומא במה להסתה אנטי-יהודית ארסית, עם דרישה "לשים קץ לכיבוש השטחים הערביים," ובלי אף מילה על רדיפת הנוצרים שאותם הגמונים אמורים לייצג בארצות ערב, כשבימים אלה נשחטים המוני נוצרים בבגדד, בכנסיות וברובעי המגורים שלהם.

רדיפת הנוצרים בארצות ערב הגיעה באוקטובר האחרון לשיא חדש: איסלמיסטים חמושים פרצו לכנסייה בבגדד בזמן התפילה ורצחו יותר מחמישים מתפללים עם שני הכמרים שלהם, ובהמשך – הרגו ברחבי בגדד עוד 70 נוצרים, בפצצות ובפגזי מרגמה, וגרמו לזרם פליטים הנמלטים לכל מקום אפשרי. כל זאת – ללא ניסיון של כוחות הביטחון הממלכתיים להגן עליהם. בעבר, הקימו כמרי הנוצרים בארצות ערב צעקה גדולה נגד רדיפת בני עדתם, אך עתה, בוועידה שלהם בוותיקן, אף מילה נגד האסלאם הרצחני, וכל הטענות הן נגד ישראל.

מה גרם להם להתעלם מהפוגרום המתמשך של האסלאמיסטים על הנוצרים? ולמה שיתקיפו דווקא את ישראל, בה נהנים הנוצרים מחופש וביטחון שאין להם באף מדינה ערבית? התשובה היא פשוטה: הפחד. הם יודעים מה מצפה להם כשיחזרו לארץ ערבית אחרי שיעלו טענות נגד מצב בני עדתם שם, ולעומת זאת – מצפים שיזכו באהדה אם יתחרו ביניהם בהשמצת מדינת היהודים. מצד שני – הם יודעים שלא צפוי להם כל עונש מצד ישראל, כי גם מסיתים נגד ישראל בתוך "המדינה היהודית הדמוקרטית" נהנים מכל העולמות: גריפת פופולאריות מצד הערבים, וזכייה בכבוד וחסינות מחלקים חשובים של הציבור היהודי. עזמי בשארה, למשל, אף יצא מפעילות כזו עם פרס של חצי מיליון שקלים של משלם המיסים היהודי.  

מכל צורות האנטישמיות (שאני קורא לה – גזענות אנטי-יהודית) השורשית ביותר היא – האנטישמיות הביולוגית: כל יצור חי שאינו יודע להתגונן מושך אליו טורפים כאלה ואחרים. שנים לפני הקמת המדינה טען ז'בוטינסקי שכאשר היהודים יהיו מסוגלים להגיב בעונש על מסיתים אנטישמים, ילמדו אלה שבחרו בעסק שאינו משתלם. יהודי הגולה לא היו מסוגלים לכך מסיבות אובייקטיביות, וראשי יהדות גרמניה אף חשבו שאם יתחנפו ל"פיהרר האהוב" ייפסקו הפוגרומים עליהם. אולם, ברגע שהוקמה מדינת ישראל הריבונית היו צריכים כללי המשחק להתחלף ברוח המלצתו של ז'בוטינסקי – דבר שלא קרה, וכיום כבר הפך להיות לגיטימי, בחלקים רבים בעולם, לטעון שאין ליהודים זכות לחיות במדינתם; ופורעים-אנרכיסטים מכל העולם מצאו בישראל מרחב בטוח לפרוק את תסביכיהם – בהשתוללות אנטי-יהודית ללא עונש.  

כיום, ייזום והפצת עלילות דם על ישראל הפך לספורט בינלאומי מקובל, שלא רק בטוח מפני עונש המתבקש על כך אלא אף זוכה בחסינות המערכת המשפטית של מדינת היהודים. די אם נזכיר שהזמת עלילת הדם של "רצח הילד מוחמד א-דורה" נעשתה על ידי משרד ראש הממשלה באיחור של 10 (עשר!) שנים וגם זה בשפה רפה ורק אחרי שפטריוט יהודי בשם פיליפ קרסנטי זכה למשפט שניהל בנושא זה בפריס והפציר במשך שנים במימסד הישראלי האדיש לעשות משהו להגנת שמו הטוב של צה"ל.

כותב שורות אלו הציע, פעם אחר פעם, למחוקקים שלנו וגם לראש הממשלה נוסח של חוק שיאפשר להעניש את המסיתים, ובמיוחד – לאחר שנוצר תקדים בטריבונל הבינלאומי ששפט את האשמים ברצח העם ברואנדה וקבע שהסתה לרצח תיחשב לפשע כמו הרצח עצמו. זה צריך להיות רק אחד מהחוקים של מדינה היודעת להתגונן, אותם ניסחתי במסמך שנמסר לראש הממשלה תחת הכותרת "חקיקת הגנה לישראל", וכללתי אותו בספר שעומד לצאת לאור בשם "ללמוד מהחיים".

* * *

אורית ברנר: בעקבות "תאוות כבוד"

לאהוד שלום רב,

אודה, לא קראתי את ספר שיריך, אך השיר "תאוות כבוד" נגע מאוד לליבי בחשיפתה עד כאב של תחושת האמן הכואב בכיסופיו להכרה ולכבוד.

זכיתי להכיר זאת מקרוב, כשאבי ז"ל, המשורר מיכאל דשא, היה הולך בערגה לתיבת המכתבים המרוחקת כדי לבדוק האם קיבל מכתב "אמיתי", מלבד חשבונות שונים (שכלל לא פתח, לא עניינו אותו, והשאיר זאת לאימי ז"ל, גם אם היו אלה תמלוגים וכו'. עפ"ר באה לאחר מכן האכזבה, כשצרור מעטפות הדיווחים וענייני החולין היה נזרק על השולחן בשאט נפש...)

וכיצד אורו עיניו כאשר קיבל מכתבים "בעלי ערך" בעניינים שברוח ושהתייחסו לאמנות הכתיבה שלו ושל אחרים...

תודה על התזכורת...

אורית ברנר

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 30 שנה למותו של נחום גוטמן, על חייו ויצירתו של הצייר והסופר, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפיו, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן והמוזאיקה במגדל שלום. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 132 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

"מועדון המכון" פותח צוהר לעולם המוסלמי

"מועדון המכון", המתחיל לפעול במסגרת מכון ז'בוטינסקי בישראל, פותח בסדרת הרצאות ראשונה המוצעת לקהל הרחב, בנושא:

העולם הערבי והמוסלמי לאן?

זאב ז'בוטינסקי היה מהראשונים בתנועה הציונית שהבין כי העולם הערבי והמוסלמי לא יקבל את המפעל הציוני בידיים פתוחות. "קיר ברזל" דרוש מולו, כדי שיכיר בכך שלא יוכל להתנכל לנו. למרות זאת, דרש יחס שיוויוני וליברלי לאותם ערבים שיכירו במדינה היהודית לכשתקום, וירצו להיות אזרחיה. סדרת ההרצאות החדשה תפתח צוהר לעולם הערבי והמוסלמי בזווית היסטורית ועכשווית, עם הערכות לעתיד. הסדרה תכלול תשעה מיפגשים דו-שבועיים, בני שעתיים כל אחד, שבהם ירצו מומחים בעלי שיעור קומה בתחומם, והוא יתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

המיפגש הראשון יתקיים ביום ראשון, 26.12.2010, בשעה 18.00

דמי השתתפות בכל ההרצאות - 350 ₪. מחיר מיפגש בודד - 50 ₪.

לחברי עמותת המכון – הנחה של 20%

ההרשמה החלה בימים אלה במזכירות המכון, אצל שלמה או סוניה,

וכן טלפונית: 03-6210642, 03-5286523, בין השעות 09.00-16.00,

מדי יום פרט ליום ששי, או דרך המייל: museum@jabotinsky.org

ניתן לשלם באמצעות כרטיס אשראי.

להלן תוכנית הקורס:

26.12.10 – ד"ר מרדכי קידר: הרצאת פתיחה: בעיות היסוד של המערכת המזרח תיכונית

9.1.11 – פרופ' אריה נאור: זאב ז'בוטינסקי והבעייה הערבית

23.1.11 – פרופ' אייל זיסר: סוריה ולבנון

6.2.11 – פרופ' עוזי רבי: חצי האי הערבי

20.2.11 – ד"ר מרדכי קידר: מעמד ירושלים באסלאם

6.3.11 – ד"ר יורם קהתי: טרור בשם האסלאם

3.4.11 – ד"ר מרדכי קידר: הפלסטינים לאן?

17.4.11 – ד"ר מרדכי קידר: תורכיה: החלום ושברו

3.5.11 – ד"ר מרדכי קידר: התנועה האסלאמית בישראל

כאמור, כל ההרצאות תתקיימנה בימי ראשון (למעט המיפגש האחרון), בין השעות 18.00-20.00. כיבוד קל ושתיה חמה וקרה יינתנו בכל מיפגש.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ח / חלק ראשון

אני חוזר מרמות-הצופים הביתה דרך הכרם של יוספיה ואומר לעצמי שאולי כאשר אגדל אכתוב ספר על החיים בכפר ואיך שאני אוהב את טלי והיא לא יודעת מה היא מפסידה בכך שהיא דוחה אותי ומעדיפה על פניי את השוויצר הזה גידי ישראלי. ומכל האנשים שחיים כאן סביבי, אולי רק אותי יזכרו בזכות הספר שאכתוב. הייתי מתחיל לכתוב אותו כבר הלילה, רק שאין לי עדיין שם מתאים. אולי אקרא לו "החיים בכפר" או "תפוזים במלח" או "30 שניות מעל יוספיה", כמו הסרט "30 שניות מעל טוקיו" שראינו בבית-העם ברמות-הצופים ובו טייס אמריקאי שוכב, מה אני אגיד לכם – הרבה יותר זמן משלושים שניות ולא בהפצצה על טוקיו אלא שוכב על האהובה שלו, והם מתנשקים, וכולם עצרו את נשימתם מפני שזאת פעם ראשונה שראינו תמונה כזאת בקולנוע.

*

רפי המ"מ פוקד על ספקי ועל עוד בחור לצאת עם הקאובוי מהאסם ולהתחבא בפרדס, ואם אפשר גם להמשיך לחקור אותו שם.

הם חומקים דרך שער הברזל הגבוה, המזרחי, הפונה לפרדסים. בפינה, בקצה שדרת הברושים, חונה קרונית ברזל שטוחה על הפסים הצרים. מחצית הקרונית עמוסה בארגזים ריקים. בחורף רותמים אותה לסוס או לפרד ומשתמשים בה להובלת פרי-הדר מחלקות הפרדס לבית-האריזה, ולעיתים מחברים שתיים ושלוש קרוניות יחד ל"רכבת".

הקאובוי נופל על צידו, משמיע קול כנאנק מכאב, ובינתיים, לאור הירח העולה, הוא מסיט בחשאי את הקרש שהונח לפני גלגל הקרונית, כדי לחזק את עצירתה.

 "מה קרה?" שואל ספקי.

 "אני חושב שנקעתי את הרגל."

השניים עוזרים לו לקום, ומושיבים אותו, לבקשתו, על משטח העץ העילי של הקרונית. לפתע הוא משחרר את ידית העצירה של הקרונית ובועט בשניהם בשתי רגליו. הם נופלים על החול והקרונית נהדפת ומתחילה להתגלגל במדרון, לאורך הדרך שבין שתי חלקות הפרדס. תחילה היא נעה לאט, והשניים שהתאוששו רצים אחריה וכמעט מצליחים לעלות עליה – אך הקאובוי משליך עליהם את הארגזים הריקים בזה אחר זה, ועד מהרה צוברת הקרונית מהירות רבה ונעלמת מעיניהם בקול חריקה מתכתית צורמת שמפריעה את שלוות הלילה ונשמעת היטב גם בחצר יוספיה.

הקרונית עוברת את הצטלבות המסילות המרכזית של חלקות הפרדס וממשיכה הלאה בכוח התנופה, במעלה הגבעה המזרחית. לאט-לאט היא מאבדת מהירות. הקאובוי קופץ ממנה ונבלע מיד בגוש המשחיר של הפרדס הצפוני.

*

ההידרדרות של הגנבים עם הפרה דיצה נעצרת רק בתחתית הוואדי החשוך. הפרה משמיעה געייה אחרונה ואחר-כך נשמע קול נפילה רך ובוצי של הפרשתה המוטחת לקרקע – כמו קול טפיחות של כף אל כף. עבד דורך על משהו רך, שהוא לא שיח ולא רגבי-אדמה –

 "יא אמא! יא אמא!" מתרומם הגוש הרוטט, "מי זה? מה זה? איפה הרחמים שלכם?"

 "תופיק!"

כשהוא מגלה מי הם, הוא רוצה לרוץ, לברוח – אך רגליו אינן נשמעות לו מרוב פחד, וכולו רועד.

 "איפה נעלמת לנו, יא אחו אל-מפתח?" מחליק לו איברהים לשון, כמו בידידות.

 "לא... לא... אל תהרוג אותי... רק נרדמתי פה... פחדתי לחזור הביתה..."

 "והמפתח?"

 "לא היה..."

 "בוא הנה!" מושך אותו איברהים באוזנו וכמעט תולש אותה. "עכשיו תבחר לך בעצמך את העונש שלך – שאני אהרוג אותך, שאני אסרס אותך, או..."

 "או, מה?" ממלמל תופיק. "איפה הרחמים שלך, יא אחי?"

 "יא אללה, איברהים, מה אתה רוצה מהילד? בוא נסתלק כבר עם הפרה. הקול הנורא שלה בטח העיר את כל יוספיה, ואבו-ג'ורי כבר הולך על העקבות שלנו."

 "זה על הסוסה, עם הכלב, והג'יפט הנורא, שני קנים! צד כמו משוגע!" מוסיף נואר השחור, בעל העיניים המבריקות, שמבטן חייכני ולח גם בחשכה.

 "תשתקו!" גוער בהם איברהים, ולתופיק: "או, או שאתה אוכל חרא..."

 "כל החיים אני אוכל חרא – " פורץ תופיק בבכי.

 "אבל עכשיו אתה תאכל את החרא של הפרה של היהודים."

 "דחילכ, איברהים," מפציר בו עבד. "הפסדנו את הרובים, עכשיו נפסיד גם את הפרה! אתה לא שומע? – מישהו מתקרב!" אומר עבד.

 "אם לא יאכל חרא – אני הורג אותו!" מתרתח איברהים וקצף עולה על שפתיו. "ככה, בידיים שלי."

נביחת כלב נשמעת מדרום, ועונה לה מיד מקהלת כלבים עגמומית מהמזבלה של אום-אל-זעתר.

 "טוב, טוב..." אומר תופיק ומתנפל כמתאבד על קרקעית הוואדי ודוחף את ראשו אל העיסה החמה והמסריחה.

נקישות פרסותיו של סוס דוהר מתקרבות ממערב, מהמקום שבו הוואדי נושק לכביש המוביל ליוספיה בדרום, וצפונה לאום-אל-זעתר החשוכה.

עבד נושא רגליו ובורח, ולאחר רגע של היסוס, מצטרף אליו גם נואר.

*

נחרתו העזה של אליהו שפירא בוקעת מן החדר החשוך אל השכונה הקטנה בת ארבעה הבתים, ההולכים ומוצפים באור הירח. אמנון קם בעיניים עצומות ממיטתו בחדר הסמוך וניגש אל מיטת אחותו מאיה ומעיר אותה כשהוא מתכופף ומניח את כפות ידיו השלוחות קדימה על עיניה.

 "קומי!" הוא אומר. "האמא האמיתית שלנו באה." מאיה מנסה לפקוח את עיניה. הוא חש את עפעפיה בקצות אצבעותיו. "או-או..." הוא משמיע קריאה סתמית שפירושה – אסור לפקוח את העיניים.

 "האמא האמיתית שלנו, היא באה?" חוזרת אחריו מאיה.

 "או-או... אמא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו..." הוא פוסע יחף, ידיו שלוחות לפניו, ישרות, ואחריו מאיה, כפות-רגליה לבנות, וידיה הפרושות נוגעות בשכמו. עיני שניהם עצומות. אמנון פותח בחשאי את הדלת, והם יורדים בשלוש המדרגות החוצה, כיודעים את הדרך בעל-פה.

כל אותה שעה עדיין עומדת שושנה החיוורת ליד החלון ומסתכלת החוצה. כאשר היא שומעת את הילדים יוצאים, היא ממהרת אחריהם, אך משהו סמוי עוצר אותה על המפתן ואינו מניח לה לעבור.

הילדים פוסעים בפיג'מות בהירות בחול העמוק. שכבה קרירה, כעין קליפה דקה שכבר מבשרת את טל הבוקר, קרומה על החול ומתפכפכת תחת כפות רגליהם היחפות. הלבנה נמצאת עתה בגובה אחד עם קומת האסם שבחומת האחוזה, בראש הגבעה ממזרח. כשני מלאכים קטנים, צחורי-כנפיים, הם מתקדמים בהליכת-ריקוד מהירה, ללא הרמת רגליים, חוצים את דרך החול החשוכה ומגיעים אל בית-הבאר. לשמאלם דוממים שני כתמים לבנים, מכוניות הפיאט של פטר יואל. על סף דלת-הברזל הנעולה מתכופפת מאיה על ארבע, ואמנון מטפס על גבה ומוצא במישוש את המפתח שעל המשקוף. כל אותו זמן עיניהם עצומות וידיהם שלוחות קדימה.

 "או-או..." יורד אמנון ופותח את המנעול הכבד של דלת הבאר. שניהם מזיזים יחד את הבריח ונכנסים פנימה ללא כיפוף ברכיים. מפי הבאר, מול הפתח, מזדקרות שתי קשתות-ברזל צרות, המשמשות ידיות-מעקה לראש הסולם, העולה מתחתיתה.

אמנון נוגע בידית אחת ומבלי לעצור ממשיך לפסוע ימינה, יחף, על שולי הבאר, כאשר התהום משמאלו, ללא מעקה. אחותו הקטנה אחריו. הם משלימים סיבוב שלם על פי הבאר וחוזרים לידית משמאל. הלבנה נשקפת מבעד לדלת-הברזל הפתוחה, והם פונים כלפיה מבלי לסגור אחריהם את פתח בית-הבאר, יוצאים אל אוויר הלילה הבהיר, שמלא בנחירות של אליהו שפירא ובקרקור צפרדעים בעשב הגבוה, בשלולית שמאחורי הבאר, לא רחוק משתי מכוניות הפיאט הלבנות של פטר יואל.

בחול העמוק ניצב על דרכם גוש כהה באור הלבנה – סוס-הרכיבה ולורט היושבת באוכפו. לורט מופתעת למראה הילדים ההולכים זו אחר זה בידיים פרושות, עקב בצד אגודל, מבית הבאר לדירתם אשר בצד האחר של דרך החול. הם חולפים בלי לעצור, קרוב מאוד לסוס המזיע. זה מנענע ראשו כלפי מטה, כמו להריח אותם, ואולי ללקק.

 "או-או... אמא האמיתית שלנו כבר באה, בשבילנו..." פולט אמנון.

 "או-או... האמא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו?" חוזרת אחריו הקטנה כהד.

שני הסהרורים הקטנים נעלמים מאחורי פינת הבית. עד מהרה נשמע קול טריקת דלת נסגרת. צל לבן חומק ממסדרון הדירה אל החדר הגדול. אליהו עדיין נוחר. שושנה שבה לחלון. מבעד לחרכי התריס נראית דרך החול העמוק מוצפת אור גדול, צהוב-לילי. לורט על סוסה אמוץ חוצה את הכביש בנקישת פרסות קצרה, חוזרת לחצר יוספיה, במעלה הגבעה מזרחה.

*

בדרך אני עובר ליד סוכת-הגפנים האפלה, הנטועה בשדרת התאנים שמשמשת גבול לכרם. עולה משם ריח חמוץ של עיסת ענבים רקובים. עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי בדיוק בתחילת החופש הזה. בתחילת החופש שלח אותי אבא לעבוד בבציר. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא מרשים לי לקחת חלק. נותנים לי מקטפה לניקוי האשכול מענבים פגומים ומצומקים, ומעמידים אותי בחבורת הנערים הערבים, ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורך סוכת-הגפנים רחבת-הידיים. ארגזי ענבים גדושים מגיעים מהבוצרים בכרם אל הסוכה. לאשכולות גוון כפור טרי ויבש. בסוכה עצמה, למעלה – משתלשלים מבין העלים אשכולות ירוקים-עדיין, וטריות של בוסר עומדת בהם.

אני נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקט שחור, מוסקט לבן, דבוקי, תמר ביירותי. בבוקר נותנת לי אמא שקית-נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה, מלפפון טרי ובקבוק מים. וגם אשכול ענבים רחוץ היטב בתמיסת קלי, כדי שלא אטעם בכרם מהאשכולות הלא-רחוצים.

באה שעת צהריים ואני מואס באוכל הנקי של אמא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך העגלות, ליד ברז מי-השקאה שראשו החלוד פעור כפתח מערה עמוקה, אני יושב לאכול יחד עם הנערים הערבים. תופיק טרוט-העיניים, שעדיין לא נלקח לעבוד אצלנו במטבח, עבודה שהוא עתיד לעשות כעבור שנים גם במסעדת "הדודנים" שלי בחוף ים יפו – פורס לי מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל שהכינה אימו, וחולק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. תופיק אוסף אותן בצידי הדרך בבוקר, בלכתו לכרם. אבא אומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח בקיץ שיח עגבניות. אמא אוסרת לאכול עגבניות שצמחו על צואת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבת עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של תופיק חמצמצות וערבות לחך.

אני חולק עם תופיק את הכריכים שהכינה אמא. הוא נהנה מהפלחים העגולים של הביצה הקשה, חבל לו לקלקל אותם באכילה. הוא בולע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ ששלחה אמא, ומביא לי אשכול טרי וצונן, שנבצר השכם בבוקר ותופיק החביא אותו בצל אחד הארגזים הריקים.

אחר-כך אנחנו שוכבים לנוח שעה קלה בגומת-העץ הלחה, המדיפה ריח קרירות. בגזע החום עולות פטריות-עובש צהובות שנראות כמו מפה של עולם דימיוני. דופן הגומה משמשת לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה מביא בי הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס נעשה ליער אפל, ואני מנמנם עד גמר ההפסקה.

בשעה ארבע נשמע צלצול אחרון של פעמון ממרומי הגבעה, שעליה ניצבת חצר האחוזה. מכל העברים, מהפרדס, מהכרם, משדות הפלחה ומגן-הירק, נאספים הפועלים בחבורות, מי בכאפייה ומי בטאקיה, כיפה סרוגה, ונפלטים אל הדרך, לחזור לכפריהם הסמוכים. ואני ביניהם, נער עברי יחיד בתוך עשרות נערים ערבים, שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי. הם מעלים אבק בעקביהם, רבים מהם יחפים, אני נגרר עימם, לבוש מכנסי חאקי קצרים, נועל סנדלים, מנופף בידיי ופוער את פי ללא מלים, שלא ירגישו שאני לא מכיר את הלחן. וכך אני מתלהב ומשתתף בצחוקם מבלי דעת על מה ולמה.

הם לא מבינים מדוע אני צריך לעבוד. קיבלתי עונש? אבא הוא מנהל אחוזת יוספיה, לכן הם רוחשים לי כבוד ונזהרים שלא לפגוע או להתעלל בי. יש להם שעשוע מרגיז – לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ולהשתדל לכוון אל העין. רק מסיר מהם המשגיח את עינו הפקוחה – מיד הם ממטירים ענבים רקובים, והקולע מתכופף לתומו מתחת לשולחן העץ הארוך, כדי להתגונן. אם פוגע ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק תופיק אל המיידה ומתחיל להתקוטט איתו. הוא תמיד מגן עלי.

כך אני צועד מדי יום, בגמר העבודה, שר ומנופף בידיי בתוך חבורת לבושי הקרעים, שאינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים. רק המיוחסים נועלים סנדלים גסים, שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. זה מה שאני עושה בתחילת החופש הגדול הזה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לנוכח העדויות המצמררות והספרותיות על פשעי מלחמה שנעשו בידי לוחמי תש"ח והפלמ"ח בערבים וגם ביהודים ["אלטלנה"], כפי שעולה גם מסקירתו הנרחבת של נעמן כהן, אנחנו מציעים להכריז על כל מי שהיה בפלמ"ח ובכוחות המגן הישראליים במלחמת תש"ח וגם לפניה – כפושע מלחמה וכמבצע פשעים נגד האנושות (פשעים שעל פחות חמורים מהם זורקים היום הפרקליטות ובתי הדין הצבאיים – חיילי צה"ל לכלא) – אלא אם כן יוכיח הנאשם את חפותו מטעמים של השתמטות מצה"ל או של שהייה בחו"ל. אנחנו מציעים להטיל קלון על הלוחמים שכבר אינם בחיים, ולהביא למשפט כל מי שחי עדיין, כמו שסוחבים ומסגירים למשפט את אחרוני הנאצים הזקנים. ולדעתנו, בגלל חלקו בפרשת "אלטלנה" – יש להטיל גם על יצחק רבין קלון, ואילו היה חי עדיין – להעמידו למשפט ולזמבֵּר אותו.

* חנן חבר: "התקווה היחידה לבלימת הפאשיזם לא תבוא מבפנים. היחלשות הכוחות הליברליים והדמוקרטיים, הלכודים בצבת המחויבות התיאולוגית שלהם ליהודיות המדינה, היא הסימן הראשון לכך. למעשה, מעטים המקרים בהיסטוריה של המאה ה-20 של פאשיזם שנבלם מבפנים, ולא על ידי מלחמה חיצונית שגברה עליו. לכן, ככל שהאופי הפאשיסטי של מדינת ישראל יתבהר יותר, כך יגדל הסיכוי שכוחות חיצוניים יפעלו נגד המדינה, אם בחרם כלכלי, שכבר צובר תאוצה, ואם באמצעים אחרים. לכן החוק, ושרשרת החוקים שיבואו בעקבותיו (חוק הנכבה, חוק החרם ואחרים), רק יגבירו את הלחץ הבינלאומי על ישראל, שרק ממנו תוכל, אולי, לבוא הישועה." הכותב הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ["הארץ", 12.11].

הגידו לנו? מי יילך ללמוד בחוג המצטמק והולך של הספרות העברית באוניברסיטת ירושלים אם טיפוסים מוכי סנוורים כחנן חבר עומדים בראשו, מלמדים בו וקובעים את גורל תלמידיהם לפי הדוגמות הז'דאנוביסטיות שלהם? וזו האוניברסיטה שהיתה פעם תפארתם של מדעי הרוח בישראל ובעולם? שגרשם שלום לימד בה? עד לבור זבל אידיאולוגי שכזה היא נידרדרה? להשוות אותנו למישטרים הפאשיסטיים והנאציים? איזה "מורים" מבולבלים הם אלה, בעלי אורח חשיבה של בוגדים, המקווים כי מולדתם תיכבש בידי כוחות חיצוניים כדי לבער את ה"פאשיזם" מתוכה? – הגידו, האם תנאי לקבלה להוראה בחוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים הוא תעודת חולה-רוח מטופל ב"גהה", "שלוותה" או "אברבנאל"? – או שלומר זאת – זה בעצם עלבון למטופלים?

* איזה עולם ישראלי מטורף. אתה קורא בחדשות שנהג משאית מעכו דרס חבורה של אנשים ליד תחנת הרכבת בעירו, ומיד מצטייר לך נהג ערבי בהתקפת טרור מטורפת, כמו מפעילי הטרטורים בירושלים. ומה מתברר? הנהג יהודי! ואת מי דרס למוות? חייל צה"ל צעיר, דרוזי מהכפר מראר! – ולמחרת מתה פצועה מאותה תאונה, קצינת צה"ל יהודייה צעירה. והלא גם הרוצח המנוול הזה ישתחרר מבית המשוגעים בעוד שנתיים-שלוש ויזכה לכתבת דיוקן גדולה ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תוך הפניית אצבע מאשימה – לא כלפיו אלא כלפינו!

* לורד סטנלי קאלמס, יהודי אנגלי, מייסד חברת האלקטרוניקה דיקסונס, מיליארדר: "אני חושב שישראל ניצבת בפני בעיות אדירות, משום שהמערכת הפוליטית אינה יעילה. יש לי דעה שלילית למדי לגבי המערכת הפוליטית בישראל. אנחנו נוהגים לומר שממשלות אינן משתנות. אך יש לי מחויבות מלאה כלפי ישראל, אני מייחל להצלחתה ושהיא תצליח לשמור על מקומה. לישראל יש נישה בעולם. אני חושב שבעשור הבא, פשוט נצטרך לחכות ולראות. אני שותף לדאגות שלכם לגבי תהליך השלום, לגבי הוויתורים שצריך לקבל, לגבי הסיכוי שזה יעבוד.

"אני חושב שמי שנמצא בגולה לא יכול להיות ביקורתי כלפי ישראל. מבחינת יהודים בגולה, ישראל צריכה להיות הדבר החשוב היחיד. האנטישמיות גוברת בעולם המערבי והממשלות לא תמיד ידידותיות, אף על פי שהן מעמידות פנים שכן. צריך להתפלל להישרדות של ישראל. ישראל היא המחשבה היחידה במוחי – ואני לא יכול להיות ביקורתי, אני לא רוצה להיות ביקורתי. גם אם אני לא מבין את המטרה ולא רואה את הסיבה לדברים שנעשים שם.

"השבוע שוחחתי עם מנהיג יהודי בריטי, ששקל להביע ביקורת כלפי ישראל. הוא חשב שזה יהיה מועיל אם יישמעו קולות שלא רק מגנים על ישראל, אלא גם מבקרים אותה. אני התנגדתי בכל תוקף, ואני חושב שזה דבר שלא יעלה על הדעת. אסור לנו להיות ביקורתיים. אנחנו צריכים להיות תומכים. אסור שהיהודים בגולה ייכנעו לשיקולים האנטישמיים האלה. זה רציני, וזה חמור.

"הנכד שלי למד בבית הספר לרפואה ג'ונס הופקינס. הוא גדל בבית יהודי בלוס אנג'לס ולמד בבית ספר יהודי. בגיל 17 הוא החל ללמוד באוניברסיטה ולקרוא ספרים של יהודים אכולי שנאה עצמית. הוא אמר, 'סבא, נראה לי שיש צדק בדבריהם'. לפתע הבנתי שאנחנו יכולים לאבד דור שלם של צעירים, אבל הבנתי שדור שלם של צעירים יהודים בארה"ב ובמקומות אחרים מושפעים מהשנאה העצמית של אקדמאים ושל סופרים יהודים רבים. אני לא אומר שאסור למתוח ביקורת, אבל צריך לעשות זאת בזהירות כדי לא להרוס את מעמדה של ישראל ואת מעמדם של היהודים שגרים בגולה. זה מה שאני עושה." ["דה מארקר", 11.11.10]

אנחנו מאוד-מאוד מזועזעים מחוצפת היהודי העשיר היושב בגולת אנגליה ומעביר ביקורת על האקדמאים והסופרים היהודים המטפחים שנאה לישראל! – והלא הקדושים האלה עושים זאת רק מרוב אהבה לישראל ומדאגה לדמותה המוסרית! – ולכן, ובצדק – על ביקורתם האמיצה עלינו הם גם מתוגמלים לעיתים בהרבה יורו על ידי העם המוסרי הגרמני.

* עוד על התגברות העוני בישראל, שמרביתו "עוני מבחירה" ו"עוני מבלוף": "כאשר 65% מהגברים החרדים מעדיפים שלא לעבוד ובה בעת מביאים לעולם שמונה ילדים, הם בדעה צלולה דנים את משפחותיהם לעוני. לכן מדובר ב'עוני מבחירה', שאליו יש להתייחס אחרת. ממדי העוני בקרב הערבים מעוררים בעייה שונה: אמינות הנתונים. כי לא הביטוח הלאומי, לא רשות המסים ולא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינם יודעים מה באמת קורה במגזר הערבי. הם אינם נכנסים לשטח ולא יכולים לבדוק את עומק הכלכלה השחורה. לכן זה נשמע לא אמין לטעון, שיותר ממחצית המשפחות שם חיות בעוני." [נחמיה שטרסלר, "הארץ", 12.11.10].

* מה מכל הדברים הטובים שבעולם יש למדינות ערב ולפלסטינים? זיתים, נפט, וגלעד שליט. ומה יש לנו? – זיתים אבל גם הרבה מכל שאר הדברים הטובים כגון חופש, מדע, דמוקרטיה, האקוסטיקה של האודיטוריום על-שם פרדריק מאן וגם הַכּוּסִיוֹת המדהימות של תל אביב שאין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד!

* האם שמתם לב שלאחרונה נעשו מאמרי המערכת של ה"ניו יורק טיימס" מטורללים ואנטי-ישראליים ממש כמו מאמרי המערכת של עיתון "הארץ"? – וכי יהודי-החצר תום פרידמן ממשיך ללקק ולפאר בטורו בעיתון את המדיניות האסונית של הפריץ אובמה מבלי שיבין כלל את מצבה של ישראל – כלומר, שאנחנו נישאר תמיד מדינה יהודית, או שלא נישאר כלל, אבל רעיון חלוקת ארץ-ישראל ל"שתי מדינות לשני עמים" מבלי להבטיח את ביטחוננו [למשל, פירוז אמיתי] – היא מתווה לאובדננו. והרי אם לא יהיה בחלוקה לשתי מדינות מתווה לאובדננו, שום ערבי ושום פלסטיני לא יקבל אותה! – אתה הבנת את זה, ברוך? – אז תמשיך ללקק לאדונך אובמה! טמבל יהודי מסוכן שכמוך!

* ומה על הרעיון להכריז על ירדן כַּמדינה הפלסטינית? זוהי מדינה בעלת רוב פלסטיני, ללא עבר היסטורי לאומי משותף, אפילו משפחת המלוכה שלה זרה לה. זוהי מדינה מלאכותית שאין לה עם אותנטי אלא גבולות שנגזרו על ידי שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל שקרע אותה מהמנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ולימים נוספו עליה פליטי 48' מארץ-ישראל שהם הרוב בה!

* מתיו טיילור: "בנאומו של נתניהו בעצרת הכללית של הפדרציות ביום שני, קמה הראשונה מבין חמישה צעירים יהודים, והניפה כרזה שעליה היה כתוב 'חוק הנאמנות עושה דה-לגיטימציה לישראל.' האחרים המשיכו עם 'המצור על עזה עושה דה-לגיטימציה לישראל,' ו'השתקת המחאה עושה דה-לגיטימציה לישראל.' נתניהו הגיב בחריפות על המחאה. 'יש לעצור את ניסיונות אויבינו והתועים בדרך שנגררים אחריהם לעשות דה-לגיטימציה למדינה היהודית,' אמר ראש הממשלה, שדבריו התקבלו בתשואות רועמות.

"אני הייתי אחד מהחמישה שנזרקו החוצה, כשבידי כרזה האומרת 'הכיבוש עושה דה-לגיטימציה לישראל.' כשאני רואה בעיני רוחי את קץ הבנייה בהתנחלויות ואת החיים בשוויון עם הפלסטינים – שעה שממשלת נתניהו מפקיעה אדמות פלסטיניות ובונה עוד התנחלויות מדי יום - אני תוהה, מיהם התועים בדרך?

"כשהמוחה האחרונה קמה כדי להכריז ש'ההתנחלויות הן בגידה בערכי היהדות', התנפלו עליה אנשים מהקהל, סתמו את פיה במגבת וצרחו במקהלה 'ביבי, ביבי, ביבי.'

"ומה עכשיו? אנו, היהודים הצעירים, לא ניסוג. מיספרנו גדל ואנחנו ננצח. ישראל תנטוש את התנהגותה האכזרית ואת תאוות ההרס העצמי שלה. לא נעצור עד שישראלים ופלסטינים יחיו יחד כשווים, בביטחון ובכבוד הדדי." ["הארץ", 12.11.10].

מי מממן את היהודים האלה? מי מטמטם אותם, מי מסית אותם נגדנו, נגד עצמם – בתאוות הרס ושינאה עצמית ובורות כה נוראה לגבי כל מה שאירע ומתארע במזרח התיכון? אכן, כבר היו לנו במהלך ההיסטוריה חולי-רוח ובוגדים יהודים, כולל אלה ששיתפו פעולה עם השלטון הקומוניסטי נגד אחיהם היהודים! – עכשיו כנראה הם המשת"פים של הפריץ אובמה, ואולי גם בתמיכת כספם של אלי-הון יהודים שונאי ישראל כמו ג'ורג' סורוס.

 * עד פרוץ האינתיפאדה השנייה בהנהגת ערפאת, בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2001, היינו נגד ההתנחלויות וראינו בהן סילוף הציונות וההתיישבות העברית. במשך שנים הופענו מעבר לקו הירוק רק בהרצאות לחיילים במסגרת שירות המילואים שלנו, ואילו ב"אמנות לעם" הודענו שאיננו מוכנים להופיע מעבר לקו הירוק, ולא היינו היחידים בכך. החרמנו אפילו את האירועים החגיגיים במכללת אריאל, לה תרם רבות קרוב-משפחתנו העשיר מקנדה ופלורידה אלכס ראאב, שנתגלה לנו במאוחר, ובמאוחר גם גילה את ישראל. החרם שלנו כאב לו מאוד אבל הוא הבין אותו. רק לימים, לאחר הסכמי אוסלו, היה קרע של ממש ביחסים בינינו כי הוא לא האמין בתהליך אוסלו וכינה אז את ממשלת רבין-פרס בשם "יודנראט" המסגיר את ישראל לאויביה!

ואולם לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, כאשר נוכחנו שהסכמי אוסלו, שבהם תמכנו, הם מקסם שווא, עוד שקר פלסטיני – הסרנו בזכות ערפאת את החרם ואפילו הרצינו, באולם ע"ש משפחתו של אלכס ראאב במכללת אריאל, על פתח-תקווה ליובלה המאה (אגב, לפתח-תקווה לא הוזמנו מאז ועד היום להרצות על אודותיה, למרות שאין עוד סופר וחוקר בקיא מאיתנו בנושא, ושהוא גם נצר למייסדי המושבה, אבל את התופעה הזו ההיסטוריה תשפוט, ותתחשבן עם גמדים ואינטרסנטים).

לכן החרם של האמנים והשחקנים על היכל התרבות באריאל נראה לנו חלק מן הסהרוריות ושגעון הגדלות של השמאל הישראלי. מתי נבין שאין שום קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין אי קבלתנו על ידי העולם הערבי, המוסלמי והפלסטיני [כתבנו על כך כבר במסתנו "פורצים ונצורים" שעסקה בדמות הערבי בספרות העברית משנת 1948 והלאה, ופורסמה בחוברת "קשת", קיץ 1968].

בישראל שבתוך הקו הירוק הולכים ונוצרים קנטונים פלסטיניים בדרום ובצפון וגם בצד המערבי של הקו הירוק במרכז – שבהם החוק הישראלי קיים כמעט רק באשר לקבלת קצבאות הילדים מהביטוח הלאומי. לכן עד ליום שבו יושג "שלום" (ולדעתנו לעולם לא יושג, ולא בגלל ישראל) – בואו נפסיק את מלחמת האזרחים היהודית שבתוכנו, שהרי כל זמן שאין הסדר, אין הבדל רב בין אריאל לתל-אביב (והפלסטינים צוחקים מאיתנו כי הם יודעים שגם ללא אריאל ודומותיה לא היה מושג שלום והם לא היו מסכימים לישראל כמדינה יהודית אפילו היתה כוללת רק את תל-אביב!) – ואילו בימות המשיח, אחרי שיושג הסדר או יתכונן "שלום" – הרי ממילא כל יישוב יהודי שיישאר מעבר לקו הירוק יהיה מובלעת של ישראל, כולל אריאל.

עם זאת אנחנו חושבים שיש לפעול ביד קשה כנגד התופעות של "נוער הגבעות" וכל אותם אלמנטים יהודים משיחיים קיצונים ומסוכנים, ששופכים שמן על מדורת האיבה בינינו לבין הפלסטינים ויוצרים פרובוקציות מעבר לקו הירוק. את מאמצי ההתיישבות והבינוי יש לרכז באזורים ההולכים ונכבשים בידי ערבים, המכנים עצמם גם פלסטינים, בתוך תחומי הקו הירוק – ולא להידחק בין ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית שמעבר לו, תוך הנצחת מלחמת האזרחים במדינה הדו-לאומית, הקיימת למעשה משני עברי הקו הירוק – ובה אנחנו כבר חיים בפועל. והמצב רק יילך ויחמיר, כמו בעיר הבירה הפלסטינית-למחצה ירושלים.

* מצד שני, פעולות האכיפה של שרת התרבות לימור לבנת, כולל הפרס ליצירה "ציונית", גובלות במקרה הטוב בתמהונות רוויזיוניסטית – ובמקרה הרע בטמטום כרוני. אי אפשר להכריח אף שחקן להופיע באריאל, בג'לג'וליה או בעפולה. שחקן לא רוצה או לא יכול להופיע, על התיאטרון למצוא לו מחליף. יתגלו כך גם כוחות חדשים, צעירים. רוב שחקני הצגה מסויימת אינם רוצים להופיע, אז היא לא תוצג. אם הייתי תושב אריאל, ג'לג'וליה או עפולה – לא הייתי רוצה לראות הצגה שאחד או יותר משחקניה עושה זאת בכפייה ורק מכוח החוזה שלו עם התיאטרון. זה גם פשוט בלתי אפשרי מבחינה אמנותית. שחקן לא יוכל לבצע את עבודתו אם מראש הוא מחרים את הקהל. קפלי את הזנב ולכי הביתה, לימור לבנת!

* האם זה נכון שראש הממשלה ושר הביטחון הבאים של ישראל יהיו הצייר יאיר גרבוז והטבח אייל שני?

* החוצפה האמריקאית להתנות את הסיוע הביטחוני לישראל, שהוא חיוני לארה"ב לא פחות מאשר לישראל, וקיים במתכונתו זו כבר שנים רבות, וכן להתנות את הטלת הווטו שלהם במועצת הביטחון נגד החלטות המזיקות לנו – להתנות כל אלה בדרישה ההזוייה מישראל לקבוע תוך שלושה חודשי הקפאה נוספים את גבולותיה הסופיים עם שני ה"פלסטין" [הגדה ועזה, המצויות ביניהן במצב מלחמה רצחני!] – בעוד אשר שום בעייה קרדינלית לא נפתרה [הכרה, פירוז, ביטול זכות השיבה, וכדומה] – בעוד אשר שום ויתור פלסטיני ושום תזוזה פלסטינית כלפי דרישותינו הביטחוניות מהם – אינם קיימים עדיין!!! – (והם גם כבר הזדרזו להודיע ששום הסכם שכזה בין ישראל לארה"ב אינו מחייב אותם!!!) – מה, הוא אידיוט גמור, אובמה? – "למכור" לנו פעם שנייה את הנשק החדיש שממילא הם התחייבו לתת לנו אם ברצונם לשמור על מעמדם באזור!

מסכן ביבי שעם אנשים כאלה בהנהגת ארה"ב כיום יש לו עסק. כי מתוך עיוורון גמור, ואולי גם שנאה לישראל, הם חותרים תחת יסודות קיומנו ואינם מבינים שכל מה שהם מקווים לכפות עלינו יזיק קודם כל לארה"ב כי אנחנו לא ננשק להם את התחת .....-למחצה!

זיכרו את אזהרותינו! המכתב העיתי אינו מכוון רק ליום הופעתו, הוא יישמר וישמש עדות חשובה גם לדורות הבאים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,038 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל- מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל