גיליון מס' 592

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בכסלו תשע"א, 18 בנובמבר 2010

עם צרופת התרגום לאנגלית של "אירופה, הנה בא המבול" המתפרסם כאן בעברית

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: יוסף אורן: אישה בחלום ובהקיץ, על שיר של תרצה אתר.

יוסי גמזו: Cosi fan Tutu… / שִיר נִשְכָּח מִתְּקוּפַת הָ"אַפַּרטְהַייד".

אורית ברנר: שיר "הגשם" של יוסי גמזו. // יהודה גור-אריה: נדיבות עיתונאית.

משה כהן: הנדון: החלמאות חוגגת.

ישראל זמיר לא היה מעולם שליש במטה חטיבת גולני ב-1948!

פוצ'ו: וככה מתחילה ההיסטוריה להסתלף או איך עושים מזבוב פיל.

אלישע פורת: ועוד בעניין "התותח הקדוש".

ראובן אדיבי: הנפט בקו צינור הנפט לא היה נפט מזוקק.

עמוס גלבוע: כאשר הדמגוג הטיפש מגיב פבלובית. [ציטוט].

רפי גרינצויג: ספרים משומשים של בן עזר.

אורי הייטנר: 1. חובת התשובה. 2. המדינה נגד הפריפריה.

רונית בכר-שחר: אבנים. // זיוה גל: שלושה שירים.

מתי דוד: מפלגת העבודה תחת אזהרה – החשבון המפלגתי במאזן הלאומי.

איתי נבו: הצד המדעי של הצהרת בלפור, מה הקשר בין גומי, אצטון, פגזים והקמתה של מדינת ישראל?

הנה בא המבול: מכתב ליבשת אירופה. [רץ באינטרנט].

שיעורים בתודעה יהודית, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אלי מייזליש: המאמץ הפלסטיני-ערבי האחרון.

עמי עתיר: פליטים יהודים בארץ-ישראל לפני כ"ט בנובמבר.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,

 פרק ח / חלק שני. // אורית ברנר: ממש "מחייה נפשות"!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסף אורן

אישה בחלום ובהקיץ / על שיר של תרצה אתר

גם אם יימנע לחלוטין מהשימוש במילה "אני", מסתכן משורר בפרסמו שיר לירי בחשיפת עצמו. ולכן לפני שהוא משחרר שיר לפרסום – עליו לבדוק שוב ושוב אם הצליח לבטא חווייה אישית בשירו, בלי שתצטייר בעיני הקורא כערטול פורנוגרפי של נפשו. השירה העמידה לרשות המשורר מנגנונים לשוניים בדוקים למדי להציג בעזרתם באופן מעודן, מרומז ומצועף גם חוויות שהן אינטימיות ביותר. השימוש הנכון במנגנונים אלה מונע גלישה להתערטלות מוגזמת ומאפשר למשורר לקיים דיאלוג מכובד עם הקורא. ידגים זאת השיר החושפני "יקיצה", שתרצה אתר כללה בקובץ "בין סוף לבין סתיו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972), שהיה קובץ שיריה השני והאחרון שהוציאה בחייה.

אַחֲרֵי צָהֳרֵי הַיּוֹם חָלְפוּ

וַאֲנִי אֲחוּזַת יְקִיצָה

רְעִידָה נִפְלָאָה הִיא,

זִכְרוֹנוֹת חֲלוֹם שֶׁאֵין לַהֲכִילָם.

שָׁרָב בַּחֲלִילוֹ

וְרוּחַ בִּשְׂפָתֶיהָ

נִגְנוּ לִי שְׁרִיקָה חַדָּה.

וּבְקוּמִי הָיְתָה שְׁעַת

עֲלוֹת הַיָרֵחַ

וְאֶלֶף קְלַסְתֵרִים שֶׁל כֶּסֶף

הִבִּיטוּ בִּי מֵאֶדֶן חַלּוֹנָם.

במבט צילומי, עוד לפני הקריאה, קולטת העין שתי תופעות בולטות בשיר. הראשונה – חריגותו של הבית המרכזי, שהוא בן 3 שורות, בהשוואה לשני הבתים העוטרים אותו משני צדדיו, שהם בתים בני 4 שורות. והשנייה – השורות בכל בית מהוות ביחד משפט אחד, ולכן השיר השלם הוא בן 3 משפטים בלבד. שתי התופעות מעידות על השליטה של הכותבת במבנה השיר ובניסוחו – שליטה המתבקשת לביטוי מְבוּקר של תוכן אינטימי כמו זה שהשיר חושפו לקורא.

הפקת השיר בקול מאפשרת כבר בשורה השנייה – במילים "ואני אחוזת יקיצה" – לזהות ש"אני" נשי דובר בשיר. וזו אישה המספרת על יום בחייה – סיפור שאותו היא מצמידה לשני ציוני זמן: "אחרי צהרי היום חלפו" בבית הראשון ו"שעת עלות הירח" בבית השלישי. כמו כן התברר לנו מקריאת השיר, שאין האישה הזו פונה לנמען כלשהו, אלא מדברת אל נפשה. עובדה זו מעניקה לדיבור שלה מהימנות של וידוי.

גם כותרת השיר וגם הצירוף המטפורי "ואני אחוזת יקיצה" מבליטים את הרגע הקונקרטי שבו היא מתמקדת – רגע ההתעוררות משינה, אך לא משנת לילה, אלא משינה שהתארכה מעבר ללילה והתמשכה עד ש"צוהרי היום חלפו". שינה כה ממושכת, המשתרעת בנוסף על שעות הלילה גם על שעות הבוקר וגם על שעות הצהריים, איננה שכיחה ואיננה מקובלת. ובמיוחד, כאשר בהמשך מספרת האישה שגם אחרי שהקיצה מהשינה הממושכת הזו, לא קמה ממיטתה, אלא השתהתה בה עד "שעת עלות הירח" – עד דמדומי הערב.

מדוע משהה האישה הדוברת בשיר את הקימה אחרי שינה כה ממושכת?

תחילת תשובה ניתן למצוא בצירוף המטפורי "ואני אחוזת יקיצה". הצירוף המטפורי הזה הינו חדש, כי זה המקובל ממנו הינו הצירוף "אחוז תנומה", המבטא את הקושי של ישן להתעורר מהשינה. בצירוף "אחוז תנומה" אפשר לראות בדמיון, כיצד התנומה אוחזת באדם הרדום ומושכת אותו בכוח אל חיקה כדי שלא יתעורר. מאחר שהצירוף הזה נשחק מרוב שימוש וכבר אין אנו מתייחסים לציוריות שבו, החליפה אותו תרצה אתר בצירוף "אחוז יקיצה", המצייר מצב הפוך – מצב שבו היקיצה אוחזת באדם הרדום ומתאמצת לנתק אותו מהשינה כדי להביאו לעֵרוּת מלאה.

ואכן מצדיקה השתהותה של האישה במיטתה גם אחרי שהקיצה ממנה, שהיקיצה תאחז בה בכוח ותפריד אותה מהשינה, כי עניין לנו עם אישה המסרבת להיפרד מהשינה – אישה המעדיפה להיצמד אל "זכרונות חלום שאין להכילם". תוכנו של החלום נמסר לנו בשורה הקודמת – "רעידה נפלאה היא". רעד הגוף רומז שבשנתה חלמה חלום ארוטי נעים ומספק. היש לתמוה שהאישה המדווחת על החלום הזה כה מתעקשת לדבוק בו עד שהיקיצה צריכה לאחוז בה בכוח כדי לנתק אותה משינה שהתארכה הרבה מעבר למקובל?

הבית השלישי

המשך "הסיפור" על האישה הזו נמסר לנו בבית השלישי, שאף הוא בית בן 4 שורות. הבית הזה מבהיר שלא מעייפות הגוף השתהתה האישה במיטתה גם אחרי שהקיצה מהשינה, אלא מעייפות הנפש. היא ניאותה לקום מהמיטה רק בשעת "עלות הירח", אחרי שדמדומי הערב החשיכו את העולם והעלימו מעיניה את מראות הממשות, כי רק אז היא מסוגלת להזות בהקיץ הזייה מקבילה לחלום הארוטי הנעים שחלמה בשינה, אשר הוסיף לאוצרה "זכרונות חלום שאין להכילם". במסורת שירת האהבה שמור תפקיד חשוב לירח, כי באורו הקלוש והמוגבל יכול דמיונם של האוהבים להגשים כל פנטסיה רומנטית שנבראת בדמיונם. וגם האישה הדוברת בשיר המתינה במיטתה לירח כדי להגשים באורו פנטסיה רומנטית שתדמה במשהו לזו שחוותה בשנתה.

מאחר שאורו הקלוש של הירח מעצים את נצנוצם של הכוכבים, היא מסוגלת לדמות את הכוכבים ל"אלף קלסתרים של כסף" – קלסתריהם של גברים המחזרים אחריה. המיספר אלף בהזייה זו הוא כמובן מיספר טיפולוגי ולא מיספר מדוייק, והוא מציין כאן שפע של מחזרים – במיספר שאין להכילו אפילו בחלום. גם לצבעים חשיבות גדולה בהזייה זו, ולא במקרה מבליטה האישה שלמחזריה הרבים "קלסתרים של כסף".

זכורה האבחנה של עדי צמח (בספרו "הלביא המסתתר", 1968) על שני הסוגים של האהבה בשירתו של ביאליק, המובדלים זה מזה בצבעיהם, לאהבה הגשמית-מינית ייחד ביאליק את צבע הזהב, בעוד שלאהבה אשר רק נחלמת הועיד את צבע הכסף.

בסיוע אבחנה זו מוצדק לפרש את בעלי ה"קלסתרים של כסף" כמחזרים מאופקים וצנועים שציפייתם מהדוברת אינה דווקא רק מינית. אך גם בלי תלות באבחנה זו יתבלטו אלה כמחזרים הרצויים לה, אחרי שנכיר בבית השני מחזרים שונים מהם – מחזרים שכל התעניינותם בה היא רק מינית ואשר לא רק כופים את עצמם עליה, אלא גם מבטאים את כוונותיהם המיניות בצורה מפורשת ואפילו אלימה.

ואכן, אין האישה הדוברת בשיר מסתפקת בהאנשת הכוכבים ובהצגתם כמחזרים בעלי "קלסתרים של כסף", אלא מתארת גם את אופן החיזור שלהם אחריה – הם מביטים בה "מאדן חלונם". אין הם חותרים למגע מקרוב איתה, כי אם מחזרים אחריה מרחוק, ובלא מילים מקיימים איתה קשר במבט "מאדן חלונם". כמו לירח, גם לחלון שמור תפקיד חשוב במסורת שירת האהבה. החלון מובלט כמקום המיפגש של האוהבים. בחברה הדתית-שמרנית נאסר על הנערה לפגוש מחזרים עד שההורים מתירים זאת, וגם אז תחת השגחה של מישהי מנשות המשפחה. נערות עקפו איסור זה על-ידי התייצבות בחלון, ובעודן מעמידות פנים שהן רק צופות החוצה, איפשרו לבחורים לחזר אחריהן. בתנאים כאלה התנהל החיזור בלי מילים, אלא רק במבטים ששני הצעירים החליפו ביניהם.

תרצה אתר מהפכת את הסצינה הזו, כי היא ממקמת את המינים באופן אחר. לא האישה ניצבת בחלון, כדי להיות זמינה למבטיהם של מחזריה, אלא הם אלה המביטים בה בערגה "מאדן חלונם". על-ידי מיקומם ליד אדן החלון מייחסת הדוברת בשיר למחזריה אלה כוונה לקיים איתה קשר אהבה עמוק ואמיתי. למען מחזרים דמיוניים ומושלמים כאלה היא מוכנה לקום מהמיטה וגם להיראות אליהם. משתמע מכאן, שעל-ידי השתהות במיטתה קודם לכן ביקשה הדוברת להימנע מכל קשר עם מחזרים שאינם מוכנים להשקיע בחיזור המתחיל במבטים ועובר בהדרגה ליחסי קירבה נוספים, אלא מחצינים-מפגינים את קוצר-רוחם להשיגה לאלתר ולהתהדר בכיבושה המיידי.

הבית החריג

הבית השני איננו בולט בשיר כחריג רק במספר שורותיו, אלא גם מצטייר כמשהה ללא צורך את רציפות "הסיפור" על הדוברת בשיר. בהשוואה לשני הבתים בני 4 השורות שהתרכזו בה, עובר בית זה לספר על שני "גיבורים" אחרים ועוד בשימושי לשון פיגורטיביים בלתי-מובנים. אך הבית איננו מיותר בשיר, כי הוא חושף את מחשבותיה של האישה בשעות שבין "אחרי צוהרי היום" לבין "שעת עלות הירח". כלומר: גם בית זה הוא חלק מ"הסיפור", כי הוא מנמק את השתהותה במיטתה גם אחרי שהקיצה מהשינה ברצונה להימנע מפגוש את המחזרים המצפים לה בממשות.

אלה אינם מחזרים המסתפקים במבט מ"אדן חלונם", אלא פרחחי-רחוב השורקים אחרי אישה ומטרידים אותה בהצעותיהם המגונות. הדוברת מאפיינת שניים כאלה. אחד מפיק את השריקה מחלילו והוא מכונה בפיה "שרב". והשני מפיק את השריקה משפתיו ואותו היא מכנה "רוח". הכינויים מדגישים את צחיחותם ואת ריקנותם של המחזרים האלה. האישה הדוברת בשיר מבטאת באירוניה את סלידתה משניהם על-ידי המרת הפועל "שרק'" בפועל "נגן". השריקה ממצה את מלוא יכולת "נגינתם". שני פרחחי הרחוב נעזרים בשריקה כדי להפיק במהירות הרבה ביותר את היענותה של האישה לקריאתם. המטפוריקה חושפת את המניע המיני של "שרב" ו"רוח" – מניע שאותו אין הם טורחים כלל להסוות – אלא שכל אחד בוחר בדרך משלו לרמוז על מטרתו ב"ניגון" השריקה אחריה.

האופן שבו שניהם פונים ברחוב אל אישה שאינם מכירים הוא אופן המוני ואלים. עובדה זו מבוטאת בצירוף המטפורי "שריקה חדה". מקובלים ממנו בדיבור הצירופים "שריקה חזקה" או "שריקה חלשה", כדי לתאר את עוצמתה של השריקה, וגם הצירופים "שריקה קצרה" או "שריקה ארוכה", כדי לתאר את משך התארכותה. אמנם גם ההגדרה "שריקה חדה" מתארת את עוצמת השריקה, אך היא מוסיפה לה משמעות אלימה – שריקה כזו מסוגלת לחתוך כמו סכין. צמד השורקים הזה ודאי הניח שהשריקה היא צורה לגיטימית לפנות באמצעותה אל אישה זרה ברשות הרבים, כי כלל לא עלה על דעתם של שני אלה, שהשריקה תתפרש בעיניה כצורת חיזור מעליבה, הפוגעת בכבודה ופוצעת את ליבה – לב המייחל לאהבה.

אף שמטרתם זהה, מנגנים השניים את "נגינתם" באופן שונה. "שרב" מפיק את שריקתו באמצעות חליל. החליל התייחד במקורות הספרותיים הקדומים בזכות היותו כלי-נגינה פשוט ועממי ובזכות הצלילים הנוגים שניתן להפיק ממנו. במיתולוגיה היוונית נודע סיפורו של פאן, אחד מאֵלֵי האדמה, שמייחסים לו את המצאת חליל הרועים סירינְגה, הבנוי משבעה חלילים שונים בגודלם. בצלילי החליל הזה קונן פאן על אובדנה של אהובתו, הנימפה סיריניכס יפת-התואר, בתו של לַאדוֹן, אֵל הנהרות, אחרי שדחתה את הצעת הנישואין שלו. המיתולוגיה מספרת שנגינתו העצובה והערבה לאוזן לעת ערב עוררה אהבה אצל בנות האלים בראשי ההרים ואצל הרועים ועדריהם בשדות.

"שרב" אינו מנצל את החליל כמו פאן כדי לבטא אהבה, אלא כדי לפתות ברמייה את הנשבות בצליליו, בדומה לשימוש שעשה בחליל החלילן מהֶמְלין – גיבורו של סיפור עממי ידוע נוסף.

תרצה אתר לא הסתפקה בדימויים אלה לחליל, שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי, ככלי המבטא אהבה או המשמש לפיתוי, אלא ניצלה גם את צורתו הפאלית של החליל כדי להמחיש את כוונותיו המיניות של "שרב". כבר בעת ביצוע השריקה מוכן "החליל" שלו לבצע את הפעולה המינית. דומה שגם צליליה של המילה "חליל" שותפו במשמעות הזו. אמנם ככל כלי-הנשיפה, גם החליל הוא כלי-נגינה שהצלילים מופקים ממנו בזכות העובדה שהוא ריק מתחת למעטפת הקשיחה שלו, אך בניגוד לכלי הנשיפה האחרים, רק בצליל המילה "חליל" מובלט שהוא חלול – ריק בפנים. ואכן "שרב" הוא מחזר חלול, שבמקום לנגן אהבה הוא שורק "שריקה חדה", שהיא חילול בוטה של רגש האהבה.

לעומת האופן שבו מבליט "שרב" את כוונותיו המיניות, מבטא אותן "רוח" באמצעות שפתיו. השפתיים הן האיבר היותר חיצוני בין האיברים המשתתפים בהפקת הדיבור: הגרון, החֵךְ, הלשון והשיניים. בהרבה מקומות במקרא משולב שם העצם "שפתיים" בצירופים שליליים: "בתוך עם טמא-שפתיים אנוכי יושב" (ישעיהו ו'-5), "עיקשות-פה ולזות-שפתיים" (משלי ד'-24), "שפתיים דולקים ולב רע" (משלי כ"ד-26), "שפתי מרמה" (תהילים י"ז-1), "שפתי שקר" (תהילים ל"א-19) ועוד. עליהם ניתן להוסיף את הניב שתרמו החכמים: "משפה ולחוץ" (מסכת סנהדרין, דף ק"ו עמוד ב'). כל הצירופים מבטאים רוע, רמייה, ריקנות ושטחיות.

נגינתו של "רוח" נבדלת מזו של "שרב" לא רק על-ידי ה"כלי" שבאמצעותו הוא מחזר, אלא גם ברמייה שהוא מוסיף על שיטת החיזור של קודמו. "שרב" איננו מנסה כלל להסתיר את בליטת "חלילו", אלא אף נעזר בו כדי להבהיר את כוונותיו. "רוח" מתוחכם ממנו. בדומה למחזרים המסתירים בעזרת מילים יפות את כוונותיהם האמיתיות, הבלתי-מוסריות, מסווה גם "רוח" במילות אהבה כוזבות את כוונותיו ואת מטרתו. אפילו הצלילים של הפועל "שרק", הנקרא בשיכול האותיות "שקר", רומז על המשמעות הזו. מנקודת ראותה של האהבה, שאליה נכספת האישה הדוברת בשיר, שניהם מבטאים בעיניה מיניות וולגארית וכוזבת של הרגש הזה.

תיאורם של שני השורקים מסביר את השתהותה של האישה במיטתה בהפרש הזמן בין היקיצה "אחרי צהרי היום" לבין הקימה אחרי "עלות הירח". סירובה להיפרד ממְלֵאוּתו של החלום הארוטי שחוותה בשנתה מוסבר על-ידי היזכרותה במחזרים שמצפים לה בממשות. אם תקום ממיטתה בשעות האור, תהיה חשופה לשריקתם האלימה של גברים מסוגם של "שרב" ו"רוח". באור יום אין מפלט מפניהם. הידיעה הזו מזהה אותה כאישה מנוסה שצברה כמות מספקת של אכזבות ממגעיה עם גברים גסי-רוח בממשות, כדי שתעדיף להימנע ממפחי-נפש נוספים מצידם. לכן תשתהה במיטה "עד עלות הירח" – שעה רומנטית שבה מופיעים מחזרים מסוג אחר, מחזרים כסופי-קלסתר המסתפקים במבט שכולו כֵּנוּת ועדינות.

כדאי לשים לב לאנלוגיה ניגודית נוספת בין המחזרים הזהובים והכסופים. האנלוגיה נרמזת על-ידי מיקומם הקפדני של מילות הזיקה "לי" (בבית השני) ו"בי" (בבית השלישי) כמילה שנייה בשורה האחרונה של כל בית. מילות הזיקה מעידות שאלה וגם אלה ממוקדים באישה הדוברת, אך מה גדול ההבדל ביניהם. הפרחחים "שרב" ו"רוח" – מדגישה הדוברת בבית השני – שורקים "לי" אף שאני זרה להם, כי רק חיצוניותי מושכת אותם, ולכן שריקתם פוצעת אותי. ואילו בעלי הקלסתרים מכסף – היא מבליטה בבית השלישי – מביטים "בי" במבט המתעניין בפנימיותי, ולכן מבטם מחמיא לי ומעורר בי תחושה רומנטית-ארוטית מענגת.

ולסיום – הבהרה

 קל לגייס את השיר הזה של תרצה אתר – המבטא סלידה של אישה מחיזורם של גברים שפגשה בממשות על-ידי השוואתם לגברים דימיוניים שהיא חולמת עליהם בשנתה או מציירת אותם בהזיותיה – למאבק של התנועה הפמיניסטית. ולכן חשוב להבהיר, שתרצה אתר משמיעה בשיר הזה קול נשי המגיב על מקרה פרטי. אין היא דוברת בשם כלל הנשים ואין היא אומרת שכל הגברים הם מסוגם של "שרב" ו"רוח". כמו כן אין היא שוללת בשיר הזה את האפשרות, שמזלן של נשים אחרות שפר עליהן יותר והן זכו להיות מחוזרות על-ידי גברים רומנטיים, המסוגלים להעניק להן אהבה ארוכת-שנים ועמוקת-רגש. שהרי אילו הכלילה בסלידתה מ"שרב" ומ"רוח" את כלל הגברים, היתה מחלישה מאוד את יכולתו של השיר הזה לבטא את כאבה האישי, על כך שהגורל לא זימן לה גברים מסוג אחר במהלך חייה.

ואם אחרי ההבהרה הזו עוד נותר גבר כלשהו, הסבור, שהסירוב של אישה להשלים עם אהבה מהסוג שטיפוסים כמו "שרב" ו"רוח" מציעים לה הוא בעייתן רק של הנשים – יתכבד-נא להסביר לעצמו ולנו: כיצד הוא מגשר על הפער בין המצוי לרצוי, ולא רק בחיי האהבה שלו, אלא גם בנושאים האחרים של החיים?

* מסה זו היא פרק נוסף מהסדרה "טעימות משירת הנשים העברית". הפרקים הקודמים של הסדרה עסקו בשיריהן של רחל, לאה גולדברג, זלדה, דליה רביקוביץ ויונה וולך – והם שמורים בגיליונות הקודמים של המכתב העיתי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסי גמזו

Cosi fan Tutu…

הוראתו האנטי-ישֹראלית של הארכיבּישוף דזמונד טוּטוּ לתיאטרון של קייפּטאוּן לא להופיע בארצנו – וצִפצוּפם המתוּקשר היטב של השׂחקנים על "גזירתו" # עלייתו של האיסלאם האנטישמי השחור והסלמת העימוּת בין שתי הציוויליזאציות בעוד יהדוּת דרא"פ נלחצת בין המלקחיים # כל אלה מטיחים בפנינו שאלה מוּסרית נוקבת: האִם קורבנות גִזענוּת ממין אחד מבינים בהכרח ללב קורבנות גִזענוּת אחרת? # איש-הדת חתן פרס נובּל, אותו ריאיינתי לפני 26 שנים בלִשכּתו ביוהאנסבּוּרג, מאפיין בדמוּתו את אי-ההבנה הטראגית בין בני-חם ובני-שֵם בה אין גם אנו פּטוּרים מאחריוּת.

כל הסיפור מתחיל, כמו תמיד, בילד קטן, בעיירה שכוּחת-אל. הוא רוכב לו, שחרחר ומקוּרזל שׂיער צמרי, על זוג אופניים מחלידים בדרך-אבק חולית. מדי בוקר שולחו מנהל בית-הספר (שהוא, במִקרה, אביו) להביא את עיתון-היום מדוכן-עיתונים סמוּך, מַטָּלָה שיגרתית כּביכול, אִלמלא שמִפּעם לפעם צפוי לו, לַילד, מין אַמבּוּש. זוהי welcome committee בּרוּטאלית של ילדי חוואים לבנים, אינתיפאדה של חסד קלוויניסטי מפוּקפּק הרוגמת אותו במטח אבנים ארטילרי. אין פלא איפוא שבמקום את העיתון מביא הוא לאבא את בנו מעוּטר "פּנסים". במארב אין כל חדש והאורבים מוּכּרים לילד, כך גם מציאוּת חיי גִזעוֹ בארץ זו. לוּא היה אותו ילד פעוט יהודי וכל "שייגץ" אפריקאנֶרי קרוּי בפיו "גוי", היתה אותה דראמה טיפּוּסית לאוקראינה, לליטא – ולא לעיירה זו, שוונטרסדוֹרפּ שמה, שנִסיון ילדותו בעימוּתי שִׂנאות-הגזע בינו והלבנים בני-גילו יעצב את תפיסת עולמו.

יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, עם זכייתו של אותו "ילד" בזרי-הדפנה של פּרס נובּל, יאמר הוא עצמו (מאוּבּק לא בחול כי אם בּאפור-שׂיבה): "כבר אז נסתבּר לי כי גם הרודף – ולא רק הנִרדף – מאבּד באותו עימוּת, אם יודה בכך או לא יודה, את דמוּתו של נִברא בּצלם."

כל זה לא יפריע לו להרעיף, חדשות לבּקרים, הצהרות וּסתירת-הצהרות-קודמות שיביכו את כל שומעיו. פּעם דגל בּסאנקציות כלכליות על מִשטר ה"אפּרטהייד"; מאוּחר מִזה חזר בו וטען באותה נחרצוּת כי עיקר הסובלים מאותן הסאנקציות יהיו בני גִזעו שלו. וכך גם בּמיגזר היהוּדי-ישׂראלי: אמר שהִכחיש והכחיש שאמר, וחזר (על עצמו) חלילה. כך, למשל, תמך בהחלטת עצרת או"ם (שהוּקעה פּה אחד בַּסנאט האמריקאי) בה הוּכפּשה הציונוּת בפי אויביה כגִזענית. מאידך גיסא, חמש שנים לאחר-מכן, הוא מבטיח בפגישה עם מנהיגים יהודיים בסינסינאטי, כי איננו אנטישמי (דהיינוּ: צריך להבדיל בּרוּרות בין "ציונוּת" ל"זכוּיות היהוּדים" – איך כתב פעם אלתרמן בּטוּרו השביעי: "ייתכן שצריך – אבל איך?...")

גִלגוּל-העיניים המתחסד של "הכֵּס הקדוש"

בספּטמבּר 1986, כשהוּכתר כארכיבּישוף האנגליקני של קייפּטאוּן, נורוּ אל בימת-ההכתרה בקתדראלה ההיסטורית לא רק הֶבזֵקיהן של מצלמות הטלוויזיה, אף אף כמה תמיהות נוקבות שקשה לחמוק מהן. העוּבדה שיותר ויותר לבנים נשרוּ מִצאן-מרעיתו של טוּטוּ (וזאת – בקול ענוֹת ולא ב"פּיאניסימו" אֶוונגֶלי) המחישה תהליך של אנטגוניזם ואכזבה. יש שיָּרוּ בו מן המותן אִזכּוּרים של קל-וכּומר: הטחתו של ג'פרסון, בניסוּחה הבוטה-"דוּגריסטי", בגנוּת "השילוב המתועב בין המדינה והכּנסייה"; גִלגוּל-העיניים המתחסד של הכּס הקדוש בימי פּיוּס ה-12 (מי ששתק שתיקה מחפּירה כּש-6 מיליון מבני עמו של ישוּ נטבּחו בידי גרמניה ומשת"פּיה): "קומתו של אדם מתגבּהת באמת רק כשהוא כורע בענווה על בּרכּיו"; ולהבדיל אלפי הבדלות, דברי האפּיפיור יוחנן הכ"ג, אולי המנהיג הנוצרי הנאור ביותר במאה ה-20: "כשאני מתעורר בלילה אגב הִרהוּר בשאלה קשה, יש לי צורך לספּר זאת כבר מחר לאפּיפיור. רק בבוקר, כשאני לובש את הגלימה ורץ לספּר לו, אני נזכּר לתמהוני כי האפּיפיור הוא אני עצמי..."

"טוּטוּ," אומרים, "רחוק מענווה כִּרחוק קייפּטאוּן מקנטרבּרי. תאוות-הראווה שלו עלתה לו מִזמן לראש. מה שנוגע לָראש עצמו – מדי יום הוא מחליף דיסקט. בעד סאנקציות, נגד סאנקציות, נגד אלימוּת, למָעֵט זו של שחורֵי ה-A.N.C (הקונגרס הלאומי האפריקאי, תנועתו של מאנדֶלה)."

מי שזוכר אותו קטע היסטוריוסופי של טולסטוי ב"מלחמה ושלום" הקלאסי, אותה הִשתאוּת של "מי עושׂה מה?" (האישיוּת את ההיסטוריה או ההיסטוריה את האישיוּת); או מי שזוכר את ניתוחו של המהפכן הרוסי פּלכאנוב את רכיב-המנהיג ורכיב-התקופה בדברי ימי עולם – יודע כי טוּטוּ, עם כל כּישוּריו, איננו מרטין לוּתר, לא הראשון ואף לא השני, ד"ר מרטין לוּתר-קינג, שבּין חסידיו לא חסרוּ יהוּדים. יותר מִמה שטוּטוּ מנווט או מעצב תהליך היסטורי, הוא תוצר שלו, בּבוּאה שלו, תשקיף-רנטגן של מצב חברתי נתוּן, שבּשוּם פּנים אינו ניתן להִתמצוֹת בתרשים של שחור-לבן. הוא טריבּוּן מסוּר, אותנטי, לעניין צודק-ביסודו, שמרבּית נושׂאי-דברו נגוּעים באותה מחלה עצמה בה לוקה כל גִזענוּת, ובכלל זה קורבּנות ה"אפּרטהייד". תרכּיב-חיסוּן כולל בו, כּידוּע, את אותו נגיף שכנגדו הוּא נועד לחסן את הגוּף. השאלה היא: באיזה מינוּן? ואצל טוּטוּ, כמו אצל מַנדֶלָה (וכך אצל קאסטרו וצ'אבֶס ושוּת') ניכּר כי האנטי-גִזענוּת מוּדלחת בגִזענוּת-שכנגד. ראייה חותכת לכך אצל טוּטוּ היא הִתבּטאוּתו האוּמללה בעניין "הפּתרון הסופי": "לאחר 45 שנה אני סבור כי הגיעה העת שהיהודים יסלחו לנאצים את מה שעוללה להם גִזענוּתו של היטלר." מי שמסוגל להוציא דבר-איוולת כזה מפיו, ראוי ששיקול-דעתו ייבּדק במאזניים של בית-מרקחת.

נקוּדת-ההשקה בין הרִשעוּת והסִכלוּת

מי שחזה אי-פעם בסידרת-התיעוּד של ה-.C.B.B, "השבט הלבן של אפריקה" (הלא הם האפריקאנֶרים, הידועים גם בשם "בּוּרִים") זוכר כיצד הוּשפּלה אוּמה צעירה זו בידי הבריטים מִסוף המאה הי"ט ועד נצחונו האלקטוראלי של הגִזען האפריקאנֶרי פֶרווּרט. כל זה לא מנע, כזכוּר, עד קץ החֶרפּה ששמה "אפּרטהייד", מאותם אפריקאנֶרים מוּפלים-לרעה בידי בריטניה, יחס משפיל לאין ערוך יותר לכוח-האדם החיוני ביותר שלהם, לרוב האפריקאי השחור במדינתם.

בנקוּדת-ההשקה שבין הרִשעוּת הצרוּפה והסִכלוּת המזוּקקת נפגשו האנגלים וה"בּוּרים" גם יחד על אדמת מכורתו העקוּבּה מִדם של טוּטוּ. כשאירופה ההרוּסה ממלחמת עולם שניה איבּכה תִמרות עשן מחורבותיה, התדפּקוּ מיליוני לבנים אירופּאים, בעלי מקצועות וכישורים פּרודוּקטיביים ביותר, על שערי ההגירה לדרום-אפריקה שלא ניזוקה לא מן ההרס שזרעו גייסות היטלר ולא מהפצצות בעלות הברית שחיסלו את הרייך השלישי. אילו ניחן אז המיעוּט הלבן, הן זה שמוצאו אנגלי והן זה שמוצאו הוא "בּוּרִי" (ה"בּוּרִים"-אפריקאנֶרים מוצאם בעיקרו הולנדי, עם כמה נגיעות צרפתיות וגרמניות שביחד עם הרוב הנידֶרלאנדי יצרו אוּמה זו) אם לא באמפתיה פשוּטה ואנושית, לפחות בראיית-נולד וב"קומון-סֶנס" סטאטיסטי-דמוגראפי – היתה פתיחת שערי ארצם למיליוני בעלי-מקצוע אירופּאים מאזנת בלי ספק את יחסי-הכוחות המִספּריים בין שחורים ולבנים בארץ זו, ולא פחות מכך מאששת את מצבה הכלכלי. כיוון שצרוּת-עינם של האנגלים וה"בּוּרים" כאחד לא הִשׂכּילה להבין כי סוף מעשׂה במחשבה תחילה, לא ייפּלא אם תביעתו המוצדקת של הרוב השחור לשִוויון אלקטוראלי (one man, one vote) הביאה, בסופו של תהליך בלתי-נמנע, לקריסתו של מִשטר ה"אפּרטהייד".

הצורך ההיסטורי בשׂעיר לעזאזל

לתמונת-מצב מוּרכּבת זו נוסף היבּט נוסף: היעדר המונוליתיוּת בשני הגזעים גם יחד. במיגזר הלבן הוּתקף הנשֹיא ה"בּוּרִי" האחרון, דה-קלֶרק, שקרא לרפורמה – מצד הימין הלבן הקיצוני בהנהגתו של אנדרֶה טריניך. היה זה, כמובן, לפני חיסולו של ה"אפּרטהייד", ומִפגן-מחאה של מחנה מיליטאנטי זה, הלא היא המפלגה האפריקאנֶרית השמרנית, הִקהיל בזמנו בַּבּירה פּרֶטוֹריה, חמש רבבות לבנים זועמים, נכונים לאחוז בנשק. "שום ספינה אינה ממתינה לקחת אותנו מִכּאן," זעק טריניך, "זוהי ה'פַאטֶרלַאנד' שלנו ו'פאטרלאנד' אין נוטשים!" האמת היא שחרף הצליל המוּכּר, הטבטוני-צורם של מילה גרמנית זו – לא פלשו הלבנים, היסטורית, לארץ שכּוּלה שחורה. במִקרים רבּים הִתנחל הקולוניאליזם האפריקאנֶרי בשטחים שרגל-אדם לא דרכה בהם מעולם. הִזדקקוּתם הכלכלית ההדדית של שחורים ולבנים בהרבה חבלי-ארץ (שחורים שהִרחיקו לנדוד מִתחוּם-שִבטם מִשעה שאזלוּ מקורות-הצַיִד ולבנים שנצטרכו לידיהם העובדות של השחורים) – יצרה "חֲזָקָה" שווה לשני הגזעים גם יחד על אותן כִּברות-ארץ עצמן – ופחד קיוּמי שווה, בשני הצדדים כאחד, אלה מאלה; וטבע הפּחד שהוא קטליזטור המאיץ עימוּת אַלִּים. בראיון טלוויזיוני שהוּקרן בניו-יורק עוד בימי קיוּמו של ה"אפּרטהייד" טען יוּג'ין טרבּלאנש, מנהיגהּ של ה- B.W.A (זרועהּ הצבאית של מפלגת טריניך, אִרגון תוקפני שדִגלוֹ וסמליו מזכירים עד זוועה את הנאצים) כי אין אנשי מאנדֶלה מתכּוונים לשיתוף קונסטרוּקטיבי, כי אם להשתלטוּת טרוריסטית על דרום-אפריקה כּוּלה.

אך לא פחות "שחורה" היתה התמונה באגף השחור. פּער שִבטי ופוליטי קטל שחורים בידיהם של שווי-גון-עור. כאלף שחורים עוינים זה לזה, אם מבני שבט קוֹזָה התומכים במאנדֶלה ואם מתנועת ה"אֶנקָאטָה" (אנשי שבט זוּלוּ של בּוּטוּלֶזִי) נפלו חללים בעימוּתים בּין-שִבטיים, שהם תופעה שכיחה זה דורות ביבּשת זו. לא צאצאיו הלבנים של יֶפֶת "הִדבּיקוּ" בנגיף זה את יושבי אדמת בני חם – כשם שאין שום "זכוּת יוצרים" לאדם השחור על צרה צרוּרה זו. תוּרכּים ויוונים בקפריסין, קתולים ופרוטסטנטים באירלנד, סוּנים ושיעים בעיראק והסִכסוּך הישׂראלי-פּלשׂתינאי אינם מצביעים על זיקה הכרחית בין יכולת הדוּ-קיוּם לַשיוּך הגִזעי-דתי-אֶתני. אך כּיוון שאוּמות בּמשבּר נזקקות זה דורות על דורות לשׂעיר לעזאזל, וכיוון ששׂק-החבטות היהוּדי לא איבּד מִפּוֹפּוּלאריוּתו גם עִם תבוּסת ההיטלריזם – יש בהתבּטאוּיות מנהיגים כמאנדֶלה וטוּטוּ, כמו בּאנטישמיוּתו של הימין הניאו-נאצי, איתוּת-אזהרה לא ליהוּדי דרום אפריקה בלבד, אלא לכל יהודי בעולם ששִׂנאת ישׂראל אורבת לו ממש מֵעֵבֶר לַפּינה. למען האמת, גם לנו, כּזכוּר, יד בּשיסוּיָם של שחורי מדינה זו נגדנוּ: במשך שנים שיווקה התעשׂייה הצבאית שלנו אמצעֵי לחימה קטלניים ביותר למִשטר ה"אפּרטהייד" הנודע לשִמצה. לא ייפּלא אפוא אם מי שנפגע ממוּצרי תעשׂיית כּחול-לבן זו איננו רוחש לנו חיבה יתֵרה והציניוּת של עיסקות-הנשק יש לה מלבד רִווחיוּת כּספית גם מחיר לא קטן בַּמוּבן הפּוליטי.

ריצת "אָמוֹק" על סף התהום

אך נשוּב אל דזמונד טוּטוּ, צרור גדוּש זה של פּאראדוכּסים: מי שהוּרשה, טרם קְרוֹס ה"אפּרטהייד", לקבל את פּרס נובּל בּסקנדינביה הרחוקה, אך לא דרכּון בארצו שלו; מי שהוּצע לו, ב-1975, עם מינוּיו כדיקן הכּנסייה האנגליקנית של יוהנסבּוּרג, בית-מגוּרים מפואר בשכונת-היוקרה Lower Houghton, אך העדיף להתגורר ברובע-העוני הנחשל של סוּאֶטוֹ ("לא היתה לנו כל כוונה," אמרה אשתו השמנמונת לאה, "להמיר עקרונות בהיכל נוצץ, על תקן של גביר לבן..."). מי שהטיף כל ימיו לאי-אלימוּת נטוּלת-פּשרות (להוציא פּיגועי ה-A.N.C בימים שקדמו לשיחרוּר מאנדֶלה...); מי שסמוּך לזכייתו בפרס נובּל לשלום אמרו מתנגדיו כי רודף-שלום זה מייצג הכל מלבד שלום; אותו "מי", כּמִסתבּר, נכח עוד בימי מִשטר ה"אפּרטהייד"ּ בהלוויתו של אחד הקורבּנות במחוז-השחורים סיסקַאי. כַּצפוּי, לוּותה הלווייה נזעמת זו בליווּי משטרתי כבד מחשש התפּרעוּיות ופּרובוקאציות. חשש זה, נתבּרר עד מהרה, נִתאמת כמוּצדק ביותר. האוויר, כּמקוּבּל באותן הלוויות, טעוּן היה חומר-נפץ. חומר-נפץ, כּידוּע, אינו נִזקק להצתתו אלא לניצוץ בלבד. ניצוץ-זעם כּזה, שנדלק ממצוּקת השחורים, לא איחר להבליח – אך עיניו החדות של טוּטוּ זיהוּ, לא הרחק מִמלווי המת, שוטר לבן שסופו של עכן (שנִרגם, כַּזכוּר בּאבנים) היה צפוּי לו. בִּזריזוּת וללא היסוּס, תוך הטלת נפשו מִנגד, סוכך אפוא טוּטוּ על גוף השוטר, תחת בְּרַד אבנים שיידוּ בני גִזעו שלו. למוֹתָר להדגיש עד כמה סלד טוּטוּ מִשוטריו של מִשטר ה"אפּרטהייד", אך חייו של אותו שוטר לבן ניצלוּ בהלוויה זו רק בזכוּת הִתערבוּתו.

הדגים קופצים והכּוּתנה צומחת...

בסוף שנות ה-70 למאה שעברה נִתמנה דזמונד טוּטוּ למזכּ"ל ה-A.C.C.S – מועצת הכּנסיות הדרום-אפריקאית היוּקרתית. היתה זו הפּעם הראשונה שנִבחר איש שחור למִשׂרה רמה זו וגבּות רבּות הוּרמוּ מייד בתִמהון. ב-1981 טמנו לו אויביו מלכּודת. הם הפיצו שמועות על שחיתוּת כּספּית בצמרת אִרגון דתי נכבּד זה. טוּטוּ, מזכּ"ל אִרגוּן-הגג, נקרא אל דוּכן-העדים. הוא ניצל את עדוּתו במיוּמנוּת של אשף-תקשורת, הוא תיאר בדראמאטיוּת את ילדוּתו, את אלימוּת שומרי החוק. בקיצוּר: גורלה של אוּמה שלֵמה השרוּיה בּגלוּת בּארצהּ שלהּ. "ייתכן, רבותי, שקוֹלִי, כקולו של אותו יהוּדי גלילי, הוּא אכן קול קורא בּמִדבּר," זעק בלהט, "אבל זהו הרגע לבלום את ריצת ה'אמוק' אל סיפּה של התהום."

דוּ"ח חוקרי טענות השחיתוּת לא הִסתיר אכזבה וזעם. נסתבר כי קודמו במִשׂרת המזכּ"ל, ולא טוּטוּ, נכשל במעילה. להשחיר את פניו של מזכּ"ל שחור אי אפשר, הוא שחור ממילא. להלבּין בּרבּים את פניו של קודמו, ג'ון ריס, מן הנמנע היה בּמִשטר-אפלייה לבן. החליטו אם כן לשלול את דרכּונו של טוּטוּ, בתקווה שיֵּשֵב בשקט וישמור על פּרופיל נמוּך. הוא ישב, זה נכון, אך לרוב בּמטוס (שהטיס אותו, או החזיר אותו, בין דרום-אפריקה לחו"ל). כך יצא שהפּרופיל שלו לא היה נמוך מן הגובה בו הוא טס הלוך ושוב במסעי הוקעת ה"אפרטהייד" שניהל. מה שנוגע לַשקט שלו – הוא החריש את אוזני התקשורת: כאן ראיון ושם הצהרה וכולם בשחור-לבן. מיהוּ אם כּן דזמונד טוּטוּ: כוהן-דת או לוּליין פּוליטי? איש-רוח וסמל מצפּוּן לאוּמי או קרייריסט רודף פִּרסוּם?

בּדצמבּר 1989 בּיקר טוּטוּ בּארצנו הקטנה. הוא בּיקר בה תרתי משמע: את הארץ ואת ממשלתו של יצחק שמיר. אך בכך לא חידש דבר שלא נִטען מִפִּי השׂמאל שלנו, שמחאותיו על אי התקדמוּתו של תהליך-השלום עם בני-דוֹדֵנוּ אקטוּאליוֹת גם כּיום, בעידן נתניהוּ-ליבּרמן. בִּקורת אנטי-מִמסדית היא אקט לגיטימי בכל דמוקראטיה, בין אם מִבּית ואם מִחוּץ לו, ואין בכך כּל סירכה. מה שחוטא לָאמת (ספּורט אופנתי ביותר בימינוּ) הוא גלישת הרטוריקה הסלפנית של טוּטוּ לרמת גִזענוּת הפוּכה. אנטישמיוּת בּוטה זו, במסווה של אנטי-ישֹראליוּת השוללת את זכוּת-קיוּמנוּ, ניכּרת לא אחת גם בדברי נלסון מאנדֶלה, ג'קי ג'קסון ולוּאיס פאראקאן. אחוּזי היהוּדים בתנוּעת-המחאה של ד"ר מרטין לוּתר-קינג ואף בין מתנגדי האפליה הגִזענית בּהיסטוריה הדרום-אפריקאית, אינם נִזקפים לעולם בדבריהם לזכוּתו של העם היהוּדי, שאפילו זוועותיו של ה"אפּרטהייד" בזמנו לא יִשווּ לגורלו בעידן הנאצי. עצתו של טוּטוּ לתיאטרון השחור של קייפּטאוּן להחרים את ישֹראל ולא להופיע בה במחזמר של צמד האחים היהוּדיים ג'ורג' ואיירה גֶרשווין, מחבריו של "פּוֹרגי וּבֶּס", נתקלה, מצִדם של שׂחקני תיאטרון זה, בִּמקום בצייתנוּת – בסירוּב-פּקוּדה וציפצוּף ארוך. אין להסיק מכך, כמוּבן, כי החדצדדיוּת השחורה נִסדקת. אך מוּתר לקוות כי כשם שהשלאגר הגֶרשוויני המפורסם "Summertime" מתאר איך קופצים הדגים בנהר וכיצד הכּוּתנה צומחת – כך יקפּצוּ אלינו יותר ויותר שגרירי תרבּוּת דרום-אפריקאית וּממש כּמו הכּוּתנה תִצמח בּיניהם תובנה מאוּזנת, שאינה מבדילה בין סִבלם של ילדי עזה לסִבלו של גלעד שליט וסִבלם של יושבי שׂדרות.

* * *

יוסי גמזו

שִיר נִשְכָּח מִתְּקוּפַת הָ"אַפַּרְטְהַייד"(*)

– "אַתָּה נֶאֱשָם," אָמַר הַסּוֹהֵר בַּחֲלוֹם לֵילוֹ.

– "בַּמֶּה הָאָשָם?" שָאַל הַנִּדּוֹן וְיָדָיו הוֹשִיט

לִבְרַק אֲזִקָּיו. –"עֲבֵרָה עַל הַחֹק, Imorality Law,

אִסּוּר עַל כָּל קֶשֶר

בֵּין גֶּבֶר לָבָן

לְאִשָּה כֻּשִית."

– "אֵינֶנִּי לָבָן," סָח הָאִיש וְהוֹרָה עַל עוֹרוֹ שֶגֻּוַּן

בְּחוּם וְשָחוּם. אַך הַהוּא, אִיש-הַכֶּלֶא, סֵרַב אַף לִשְמֹעַ.

– "אִם הַחֹק אוֹמֵר שֶאַתָּה לָבָן, אַתָּה לָבָן,

לָבָן מַסְפִּיק, big boy,

בִּשְבִיל שְחוֹרָה כָּמוֹהָ."

– "אֲבָל אֲנִי," אָמַר הָאִיש חַד וּבָרוּר,

"אוֹהֵב אוֹתָהּ." – "זֶה לֹא נִמּוּק. נָשִים יֵש גֹּדֶש

גַּם בְּעַמְּךָ. זוֹהִי אֶרֶץ דָּתִית, רָדִיקָל אָרוּר,

בָּהּ חַיִּים לֹא מִפִּיךָ כִּי אִם מִפִּיהֶם

שֶל כִּתְבֵי-הַקֹּדֶש."

– "זֶה הָעִנְיָן!" אָמַר הָאִיש, עִקֵּש כְּקֹדֶם.

– "אֵיזֶה עִנְיָן?" כָּךְ הַסּוֹהֵר. – "עִנְיָן מֻקְשֶה.

אֲנִי מִשָּם." – "מֵאֵיזֶה שָם?" – "מִכִּתְבֵי-הַקֹּדֶש."

– "הֵיכָן בְּדִיּוּק?" – "בַּמִּדְבָּר י"ב."

– "מָה שִמְךָ?"

­– "מֹשֶה..." (**)

 (*) – שיר זה נכתב ביוהנסבּוּרג, לאחר הרצאה צנוּעה שנתתי בכּנסיית שחורים בסוֹאֶטוֹ על מֹשה והאישה הכּוּשית (במדבר י"ב). ה- Imorality Law נתבּטל, כמובן, עם ביטול מִשטר "אפּרטהייד".

(**) – "כִּי-אִשָּה כֻּשִית לָקַח" (שם, פּסוּק 1).

* * *

אורית ברנר: שיר "הגשם" של יוסי גמזו

לאהוד שלום רב,

שירו הנפלא של יוסי גמזו מהשבוע שעבר על ה"גשם" הנעדר והנחשק ... הזכיר את השירים ששרנו פעם, כשהקשר לאדמה עדיין היה מפעם... ושרנו: "השמעת איך בנגב, / ארץ מול שמיים, / מתפלל רגב, רגב, / הבו לנו מים" או: "את אדמה בלב מדבר, / ללא צל עץ ללא מטר..." ועוד שירים של פעם...

העברתיו לכמה ממכריי, וכן לעורכת הלשונית של "קשר עין", בטאון ארגון המורים בביה"ס העל-יסודיים, מיכל אלישר, לטובת אלפי המורים והמורות בישראל, המקבלים ביטאון זה, ואולי יקראו את השיר באוזני תלמידיהם.

בברכת יום טוב ונעים, ושבוע טוב ומיטיב (עם טיפות המים המיוחלות...)

אורית ברנר

* * *

יהודה גור-אריה

נדיבות עיתונאית

בעקבות התאונה הטראגית של התרסקות מטוס חיל-האוויר במכתש רמון ומותם של שני הטייסים, קראתי ב"הארץ" [יום שישי, 12 בנובמבר 2010] את הכתבה המפורטת של העיתונאי אנשיל פפר, ובה פרטים מדוייקים על המטוס F16I, שנקרא בחיל האוויר "סופה", והוא מטייסת "עטלף" 119 [לא ברור אם זה מספרה של הטייסת או מספרו "האישי" של המטוס. נחכה להסברו הבא של העיתונאי], שהמריא מבסיס רמון ל"טיסת אימונים שדימתה יירוט של מטוסי אוייב, הרחק מגבולות הארץ," ככתוב בעיתון.

אכן פרטים רבים ומדוייקים, לפי מיטב הכללים של דיווח עיתונאי, לפי "כלל חמשת המ"מים: מי – מה – מתי – מקום – מדוע."

הייתי מלא התפעלות מידיעותיו המדוייקות של הכתב, כאילו הוא נכח בפועל בחדר התדריכים לפני היציאה למשימה. ממש שיפשפתי את עיני למקרא הכתבה, שממנה למדתי כה הרבה על המטוס, על הטייסת, שדה התעופה ומטרת האימון.

ועוד אדם אחד חיכך את ידיו בהנאה – ובשמחה: קצין המודיעין של חיל האוויר של האוייב, שלא רק הודה לאללה על כך שמטוס כה מסוכן ויקר של האוייב הציוני נפל והתרסק, ולא רק על כך ששני טייסים ציוניים נהרגו, אלא הוא הודה בליבו גם לעיתון ולכתבו המוכשר והידען, על הפרטים המודיעיניים שהוגשו לו – שחור על גבי לבן – על שולחנו, באדיבותם ונדיבותם של הכתב והעיתון.

ואל תאמר: הצנזורה התירה. אולי גם הצנזורה הצבאית – מי זה שם? קצין זוטר, מש"ק, חיילת – אולי גם אלה "פישלו" בכך שלא מחקו את כל הפרטים החיוניים הללו.

ואל תאמר: הם במילא יודעים. אנו לא יודעים מה הם יודעים. הם משערים, הם אוספים ומשבצים חלקי פאזל של ידיעות ממקורות מגוונים, וכאן באה להם ידיעה זו כפרי בשל ואימתה להם את השערתם.

ואילו אני, כקורא עיתון, מה זה חשוב לי לדעת ["זכות הציבור לדעת..."] לאיזו טייסת היה שייך המטוס שהתרסק, מה שמה ומיספרה, היכן היא ממוקמת?

הטרגדיה גדולה וכואבת מאוד. שני אנשים צעירים נהדרים נפלו ונהרגו בתאונה. אבל כתבות מסוג זה עלולות להביא לאסונות נוספים, ולא רק בבחינת "טעות אנוש". וכבר אמרו חז"ל: סייג לחוכמה – שתיקה. על אחת כמה וכמה בענייני צבא.

...אבל אני, אולי אינני חכם. ואין אני יכול "לשתוק" על תופעה מסוג זה.

* * *

באבל על מותה של

יהודית סימקין לבית וולפברג

בגיל תשעים ושבע וחצי

דמות כל כך יפה ורבת פעלים, אשת יואל סימקין ז"ל

מאחרונות הדור השני למייסדי פתח-תקווה

וסבתא-רבא ל-29 נינים!

מאות חברים, ידידים ובני-משפחה, בהם מאחרוני הדור המבוגר של בני המושבה, אחדים מתקרבים לגיל מאה, ליוו אתמול, 17.11 –  את יהודית סימקין בדרכה האחרונה לקבורה בחלקת ותיקי ההגנה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. מספרים שזמן לא רב לפני פטירתה עדיין התכתבה באינטרנט עם צאצאיה הצעירים.

אהבנו מאוד את העוגות שלה, ואף אחת מהאימהות שלנו, חברותיה, לא הגיעה לשלמות שכזו באפייה.

השבעה בבית משפחת סימקין, חנה רובינא 3, תל ברוך צפון.

* * *

משה כהן

הנדון: החלמאות חוגגת

מכובדי,

שמענו היום [15.11] בחדשות ידיעה שלא עוררה תשומת לב בציבור, כי היא עסקה בנושא שולי. בסך הכול הודיע אחד מראשי המודיעין שלנו שלמצרים אין שום מוטיבציה למנוע הברחת נשק לרצועת עזה, וכי הודות לשחיתות ושוחד הפכו ההברחות המאסיביות לעסק מכניס.

הכיצד, הרי הסכם מניעת ההברחות עם המצרים היה אחת מאשיות הגירוש מגוש קטיף? קשה להבין כיצד הממשלה דאז בראשותו של המנהיג הדגול אריק שרון בנתה על אמונה נאיבית כל כך שהמצרים יגנו עלינו מפני הברחות נשק לרצועת עזה.

נאיביות היא לשון המעטה לאיוולת חלמאית, שהרי לא היה תקדים בהיסטוריה שערבים הגנו עלינו בפני ערבים. מי העלה על דעתו רעיון מופרך כזה?

אך זו פרשה השייכת להיסטוריה עתיקה ואיש אינו מתעניין בה עוד. כעת אנו שואפים שאבו מאזן יגן עלינו מהחמאס, והחלמאות חוגגת.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ישראל זמיר לא היה מעולם שליש

במטה חטיבת גולני ב-1948!

במחקרו של יואב אהרוני "שער הגולן 1948: סיכום אירועים ומוסר השכל בסופו" [גיליון 591] התפרסם הקטע: "ישראל זמיר זוכר בעיקר קרב בגזרת גשר ומתאר שנשלח לשם בלי נשק. אין בכך פלא, כיוון שבימים הקובעים של מערכת עמק הירדן שירת זמיר כשליש במטה חטיבת גולני ביבנאל, תפקיד שבעיתות החירום של הימים ההם לא הצריך נשק חם."

ואנחנו, מהכירנו את תולדות חייו של ידידנו ישראל, הוספנו שם הערה – נדמה לי שאתה טועה. – אב"ע.

והנה, צדקנו. וישראל זמיר שלח לנו הערה: "יואב אהרוני, בכל הנוגע אליי, טועה ומטעה. נשלחנו כתגבורת, כיתה י"ב, לעזרת כאוכאב-אל-האווה כחיל-מצב ובלילה שמרנו על המשלט וראינו מלמעלה את שער-הגולן ומסדה עולות באש. כעבור זמן-מה ירדנו, גוייסנו ונשלחנו לקרב על הכפר הערבי פקועה שעל הגלבוע. מעולם לא הייתי שליש ולא בן שליש מיבנאל, ואפילו לא טר"ש. הייתי בסך-הכול חייל פשוט, טוראי, מבית אלפא, כשהמ"כ שלי, לגאוותי, היה מנשק'ה הראל ממעוז-חיים, שהיום הוא פרופסור [אמריטוס] מכובד באקדמיה."

נ.ב.

ישראל זמיר מוסיף וכותב לנו: ספרי "לכבות את השמש" [ממנו הובא הפרק בגיליון 591] אזל מזמן. כל מי שפנה אליי, שלחתי אותו אל "ידיעות ספרים", שרכש בשעתו את "אסטרולוג". זרם הפונים היה ככל הניראה גדול, ומההוצאה ביקשו ממני להפנות את כל המעוניינים בספר למערכת – והם ידפיסו עותקים בהתאם לדרישות. המעוניינים לרכוש את "לכבות את השמש" יתקשרו למספר: 03-7683333 ויבקשו את אסנת או את אייל דדוש.

* * *

פוצ'ו: וככה מתחילה ההיסטוריה להסתלף

או

איך עושים מזבוב פיל

כל הכבוד ליואב אהרוני שהחליט לעשות סדר בשלל הגירסאות על קרבות עמק הירדן ולהעמיד את ההיסטוריה על דיוקה. בין השאר הוא כותב [גיליון 591] – "פוצ'ו זוכר שהגיע לשער הגולן עם יחידת פלמ"ח (כנראה מחטיבת יפתח). אף שלא הצלחנו למצוא בארכיון שער הגולן רישום על שהותה של יחידת פלמ"ח במקום, אין סיבה לפקפק בעדותו. בשלושת הימים שבין ה-30/5 עד ה-1/6 לא נודע לפוצ'ו על התקפת נגד, שהיתה כמובן לפני הגיעו לשם, ועסק בעיקר בציד זבובים, כלומר הוא היה העיוור שמישש את זנב הפיל..."

אז יפה שהוא לא מוצא סיבה לפקפק בעדותי, אבל מאיפה הוא מסיק שהגעתי לשם עם הפלמ"ח? ואפילו מרחיק לכת ומחפש לכך עדות בארכיון שער הגולן ולא מוצא. ולמה לא מוצא, כי הפלמ"ח לא הגיע לשער הגולן, מי שהגיעה הייתה מחלקה שנלקחה מתוך קורס מ"כים ארצי (אשר בו הייתי) ונשלחה בבהילות לעמק הירדן. האבא שלה היה כנראה משה דיין שהעביר אותה ממקום למקום לפי הצורך.

כאן המקום להתיחס לציד הזבובים המוזכרים לעיל. בתקופת הקרבות בעמק הירדן היו פזורים בשדות ובמשקים עשרות גופות של חיילים ושל בהמות שלא ניתן לאספם בגלל ההפגזות הבלתי פוסקות. היה זה גן עדן לזבובים שהתרבו בצורה בלתי רגילה. אם בשער הגולן שיחקנו בהם בזוג או פרט, הרי בימים הבאים כשרבצנו מוסתרים בבורות שחפרנו בשדות צמח, עשינו תחרות מי יצליח למלא יותר בקבוקים...

ואם אנו כותבים על זבובים ופילים אי אפשר להמלט מהמחשבה כי מה שהתחיל כזבוב קטן במאמרו של... הפך לפיל בעלוני ח.ב.ע. ויש להניח שהיד עדיין נטויה.

* * *

אלישע פורת

ועוד בעניין "התותח הקדוש"

שלום אהוד יקירי,

לפני כמה שנים זכה הפרופסור הלל-ביל דלסקי בפרס ישראל. דלסקי הירושלמי עמד שנים רבות בראש החוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, וזכה בכיבודים ובפרסים עבור מחקריו בספרות האנגלית. לציבור העברי הוא לא מוכר משום מה.

כשזכה בפרס הנכבד, רואיין דלסקי לעיתונות העברית. והסתבר שהוא היה מאנשי הצוות, או אפילו מפקד הצוות, של "התותח הקדוש". דלסקי היה ציוני מסור מדרום אפריקה ובא ארצה להילחם את מלחמת העצמאות. אגב הוא היה חניך תנועת בית"ר! באימוניו בצבא הדרום אפריקאי הוא למד להכיר את התותח הנ"ל. וכך, כשחיפשה ההגנה מפעילי תותח הוא היה ביניהם.

הכי מצחיק או עצוב, בפרשה הזו, שהלל-ביל דלסקי התחנן בפני העיתונאים שלא לכתוב על כך, אלא להתרכז בעבודתו המדעית. הוא היה תמים ולא ידע מה הם עיתונאים... הם כמובן התנפלו על פרשת "התותח הקדוש"!

הלל-ביל דלסקי הוא בעלה של המשוררת הנחשבת בלשון האנגלית שירלי קאופמן. שירלי קאופמן תרגמה לאנגלית, בשנת 1973, מבחר מקיף משירת אבא קובנר. שיריה זכו בפרסים חשובים בארץ ובעולם. 

אלישע פורת

* * *

ראובן אדיבי

הנפט בקו צינור הנפט לא היה נפט מזוקק

שלום אהוד, 

קראתי בעניין רב את הכתבות השונות על הקרבות בעמק הירדן במלחמת העצמאות. בהדרגה מקבל העיתון שלך תפקיד חשוב של מיצוי ערוץ נוסף לשליפת מידע פרטני על מלחמת העצמאות, ובעוד דור או שניים, כשכולנו כבר לא נהיה, הקובץ שלך יהיה חומר נוסף לכותבי היסטוריה חדשים, שיעמתו מקורות נוספים מול הנרטיב שמופיע בספרות הרשמית.

לפיכך, ולמען הדיוק, שאולי ייראה נוקדני משהו, אעיר לקטע שכתב ישראל זמיר בעניין מאגרי הדלק של ה- I.P.C – ואני מצטט מהכתבה:

"כחמישה קילומטר מזרחה לנהר-הירדן שכן בסיס-דלק ירדני ובו מכלי-דלק ענקיים. לפני המלחמה נאגר בתוכם נפט מכירכוך שבעיראק, בדרכו למפרץ חיפה. הצינור חצה את נהר-הירדן, והמשיך לוואדי בירה שלרגלי כאוכאב. עם פרוץ הקרבות שימשו מכלי הדלק לתדלוק טנקים, שיריון ורכבים סוריים ועיראקיים, שתקפו יישובים עבריים."

 ובכן: כמי שגדל בכפר חסידים, שקו הנפט העיראקי עבר בתוכו, ובמרחק 25 מטרים מדירתנו. וכמי שהתיידד עם החיילים הבריטים שפיטרלו לאורכו ונסע עימם מידי פעם בשריוניות ה'ברן קרייר' שלהם – אני יודע שלא הביאו מעיראק דלק 'לבן' – לא בנזין, לא סולר, ואפילו לא מזוט. מה שהגיע בצינור לבתי הזיקוק של חיפה היה דלק גולמי בלבד שכלל רכיבי אספלט וחומרים נוספים שהיו סותמים כל מנוע של המשאיות ושל הטנקים 'הוצ'קיס' שהיו בידי הסורים. כמו שגם היום חסרים באיראן בתי זיקוק ואיראן מוכרת לעולם דלק גולמי ותלויה במערב לייבא דלקים 'לבנים', כך היה גם אז. הבריטים והאמריקאים דאגו כבר אז, באסטרטגיה חכמה, שלא לבנות בתי זיקוק אלא היכן ששליטתם היתה חזקה יותר. לפי אותו מודל הצרפתים קונים היום נפט גולמי בלוב או באיראן, ומזקקים אותו בצרפת, וכדומה.

זה מה שאני יודע. ואם יש פנסיונרים של בתי הזיקוק שיקראו את דבריי אלה ויודעים אחרת – אנא יאירו את עינינו. 

בברכה,

ראובן אדיבי

* * *

עמוס גלבוע

כאשר הדמגוג הטיפש מגיב פבלובית

בשבוע שעבר געשה התקשורת, בהובלת עיתון "הארץ" על העיתוי האומלל של הפירסומים על תוכניות הבנייה החדשות בירושלים – בדיוק כאשר נתניהו מבקר בארה"ב. "הארץ" מיהר לכן להגדיר את ישראל כ"סרבנית שלום".

כפי שמתברר עכשיו לא מדובר בשום תוכניות בנייה חדשות, אלא בתוכניות מ-2008 שנכנסו לשלב של "התנגדויות". אבל, נעזוב את המניפולציות הגסות של עיתון "הארץ" ונתמקד סביב השאלה העקרונית: האם יש להקפיא גם את הבנייה בירושלים במסגרת הקפאה של בנייה ב"שטחים" כזאת או אחרת?

לכל אלו שמייללים כי כל בנייה, אישורי בנייה, תיכנוני בנייה וכיוצא באלו בהר חומה, למשל, הם מהלך המחבל בשלום, ונכנס לעימות מיותר עם האמריקאים – אני מפנה את השאלות הבאות:

אני מבין שההתנגדות שלכם נובעת מכך שאתם גורסים כי מדובר ב"שטח כבוש", דהיינו בשטח שלא היה בריבונות מדינת ישראל לפני מלחמת 6 הימים. אם זה כך, האם אסור לנו לבנות גם ברמות אשכול? האם אסור לנו לתכנן תוכניות בנייה חדשות בשכונת רמות? האם אנחנו יכולים לעשות שינויי בנייה בשכונת הגבעה הצרפתית? האם זכאים אנו להגיש תוכניות בנייה בקריית הממשלה שליד האוניברסיטה העברית שבהר הצופים? ומה לגביה? מותר שם לבנות משהו? ומה עם הרובע היהודי בעיר העתיקה? ומה לגבי גבעת התחמושת? מותר שם להרחיב בנייה? אני לא מדבר על בנייה בשיח' ג'ראח, או בסילאוון, או באבו דיס, או בשועפאת – שהן שכונות ערביות. אני מדבר על שכונות ומקומות יהודיים לחלוטין, והרשימה של מקומות כאלו שלא היו בידינו לפני 67' היא ארוכה. אלו מקומות שהם בשר מבשרה של ירושלים החדשה, בירת ישראל. אני משער שרק שמאל קיצוני הזוי יענה בחיוב על השאלות הללו. אני גם משער שמרבית האמנים המחרימים את התיאטרון באריאל, בנימוק שהיא "שטח כבוש", שלידו גרים פלסטינאים מדוכאים, לא ישיבו בחיוב על השאלה. טוב עשתה לשכת ראש הממשלה שהבהירה לכל העולם כי בירת ישראל אינה נתונה לשום הקפאה.

ועכשיו לאובמה. בשנה שעברה, בהיותו על החומה הסינית, גינה אובמה את הבנייה בהר חומה; הוא המחיש אז לכל העולם כי נשיא ארה"ב רואה בכך צעד ישראלי המחבל במאמץ העיקרי במדיניות החוץ שלו. למה? כי האמונה היסודית שלו היתה שאם הוא יצליח להביא להסדר ישראלי-פלסטיני, תיסלל הדרך לפתרון כל הבעיות, ובראשן בעיית איראן והגרעין שלה.

ועכשיו, בשבוע שעבר, בהיותו באינדונזיה המוסלמית, הוא שוב שמע על איזושהי בנייה, כביכול, בהר חומה, ומיהר, בתגובה פבלובית, לגנות את ישראל.

וזה מעלה את השאלות וההערות הבאות: היה זה אובמה שהעלה על ראש העץ את סוגיית ההקפאה "בשטחים" ובירושלים ובזה הציב למעשה את המכשול הגדול ביותר לקידום שיחות ישירות בין ישראל לפלסטינים וגרם לבזבוז זמן של שנתיים. הוא כל הזמן דורש "מחוות מישראל", בלי לדרוש ויתורים כל שהם מהפלסטינים. והעסק נשאר תקוע. אז עכשיו ביבי הגיש לו, למעשה, סולם של כללי משחק חדשים שיאפשרו לו לרדת קצת מהעץ: הסר את ההקפאה בבירת ישראל מדרישת ההקפאה הכוללת שלך, ואז יהיה על מה לדבר לגבי "השטחים" ונוכל לקדם את המו"מ עם הפלסטינים.

האם התגובה המיידית של אובמה באינדונזיה מצביעה על כך שמדיניותו מאז דבריו ליד החומה הסינית לא השתנתה, והוא יעדיף להמשיך להיות תקוע על ראש העץ? צריך להמתין ולראות.

נשלח אלינו לאחר שפורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 15.11.11. הכותרת כאן היא שלנו.

* * *

רפי גרינצויג: ספרים משומשים של בן עזר

למכובדי בן עזר שלום רב,

אני לא יודע אם תתעצב או תשמח למקרא הודעתי. השבוע, לאחר חיפוש מרוכז אצל כמה וכמה סוחרי "משומשים – יד שנייה" הצלחתי לשים יד על כמה וכמה ספרים שכתבת. [בנוסף לקודמים שכבר מצויים אצלי].

 אז אולי תתעצב על שבעליהם הקודמים לא שמרום ונפרדו מהם אך לבטח תשמח לדעת שהספרים מצאו בית חדש. ואלה הספרים:

"אין שאננים בציון", 1986, עם עובד.

"שלוש אהבות" 2000, אסטרולוג [מצאתי חדש].

"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" 1994, ספרי חמד [די למתח הלא נגמר בעיתון האלקטרוני...]

"הערבי בספרות העברית, במולדת הגעגועים המנוגדים", 1992, זמורה [מצאתי חדש].

"ערגה", 1987, זמורה ביתן.

וספר במצב רעוע [חבל, אבל ישן] "השקט הנפשי", 1979, זמורה ביתן מודן. 

איך אמרו: הכל תלוי בגורל – גם ספר... שבהיכל.

 בברכה,

רפי גרינצויג

אהוד: אני עצמי עמדתי בפני דילמה מאותו תחום. לפני שבועות אחדים מצאתי במכירה פומבית ספר ישן שכתב ידיד שלי, ספר שאזל, ורציתי לקנות לו אותו במחיר זול במיוחד, ואז פתחתי את הספר וראיתי שכתובה בו הקדשה חמה מהמחבר לאדם המוכר היטב לשנינו. הבנתי שאם ייוודע לידידי שאותו אדם ויתר על העותק, הוא ייעלב מאוד, ולכן לא רכשתי אותו עבורו.

אכן, אם היה עליי לשמור את כל הספרים שקיבלתי בהקדשת המחברים בעשרות השנים האחרונות, הייתי צריך עוד חדר בדירה. אני שומר בעיקר את הספרים שנראה לי שיהיה לי צורך בהם, או שהם קשורים לנושאים משפחתיים ואחרים, שמעניינים אותי במיוחד.

ולמכתבך הנעים אשיב כי מהיותי סופר נידח אין ספריי מצויים בחנויות הספרים וגם לא נדפסים במהדורות חדשות – ולכן האפשרות היחידה למצוא אותם היא הדרך שבה נקטת אתה אך יש להניח כי ככל שהשנים תחלופנה יהיה מחירם גבוה יותר ויותר בגלל נדירותם עד שגם אני לא אוכל להרשות לעצמי לרכוש אותם. בינתיים אני מחזיק סטוק מהם לצרכי ספקולציה.

מצד שני, סופרים ומשוררים עבריים רבים נמצאים במצב נידח כשלי גם אם הם אינם מודים בכך. אלא שאחדים מהם, שכבר מזמן כמעט שאין קוראים אותם ואין זוכרים את שמם, כמוני, לפחות הולכים לישון בלילה כאשר תחת הכרית שלהם כתרי החשיבות הנהדרים שעטר להם בשעתו גרשון שקד במאמריו ובספריו, והיתה להם לפחות זאת לנחמה.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. חובת התשובה

החוק מעניק לחשוד את זכות השתיקה – הזכות שלא להשיב לשאלות החוקרים, כדי שלא להפליל את עצמו. כאשר מדובר בנבחרי ציבור, זכות זאת בעייתית, אולם ניסיונות לשלול אותה לא התקבלו. וכך, יש בצמרת המערכת הציבורית בישראל אישים, שהתקדמו והצליחו בזכות השתיקה, דוגמת יצחק הרצוג. באופן כללי, איני חסיד של זכות השתיקה – המקשה על חקר האמת. באשר לנבחרי ציבור, שאמורים לתת דוגמה לציבור – חזקה על מי ששותק, שיש לו מה להסתיר. בעיניי, מן הבחינה הציבורית (להבדיל מן הבחינה הפלילית) – איש ציבור שבוחר לשתוק בחקירה הוא אשם, אלא אם הוכחה חפותו.

דרישה חשובה יותר מאיש ציבור, היא לדבר אל הציבור. לאו דווקא בענייני חשדות – בעיקר בעניינים הציבוריים עליהם הוא מופקד. בתקופת כהונתו של שרון כראש הממשלה, נבנתה סביבו הילה של שתיקה, בחינת מנהיגות = שתיקה. אחרי נתניהו וברק, שפטפטו את עצמם לדעת ושחקו בכך את מעמדם הציבורי, הציבור קנה את הסחורה הזאת. הסחורה הזאת שווקה באופן פופוליסטי – "מנהיג שעושה ולא מדבר." "מעולם לא הצטערתי על מה שלא אמרתי," צוטט המכתם הידוע, כדי להאדיר את המיתוס. אולם על פי אותה גישה, יכול מנהיג לומר "מעולם לא הצטערתי על מה שלא עשיתי." מי שעושה טועה, ומי שמדבר מצטער לעיתים על דברים שאמר. אולם כפי שאיננו משחררים את מנהיגינו מחובת המעשה, אל לנו לשחררם גם מחובת האמירה. על המנהיגים לדבר עם הציבור ולתת לו דין וחשבון על תוכניותיהם, כוונותיהם, מדיניותם ומעשיהם. הדין וחשבון הזה הוא כלי הכרחי בדמוקרטיה.

אין הדרישה הזאת רק מנבחרי ציבור, אלא ממנהיגי ציבור, גם כאלה שאינם נבחרים. יש לדרוש זאת גם ממנהיגים בלתי פורמאליים – כמו הרב מוטי אילון המתעטף בשתיקה מסתורית ומציג אותה כ"גבורה" ו"גדלות נפש", ויש ציבור הקונה זאת. ובוודאי שיש לדרוש זאת מאדם כמו הרמטכ"ל, הדמות החזקה ביותר במדינת ישראל, אחרי ראש הממשלה.

בשיטת שרון, נבנתה סביב אשכנזי הילת הגולנצ'יק המסתער, הקצין המקצועי שאינו פוליטיקאי ואינו מפטפט לתקשורת, כי הוא עסוק בהגנת המולדת והכנת צה"ל למלחמה ואין לו זמן לפטפוטים ולראיונות סרק לתקשורת. ההילה הזאת מעצימה את מעמדו הציבורי ככוכב עולה בשמי הפוליטיקה, בעוד הוא משוחרר מלתת תשובות לציבור על שאלות קשות.

תחת מנהיגותו – מערכת היחסים בצוות המוביל של הצבא מתבררת כשערורייתית. הקשר האישי ההדוק שלו עם יוצר "מסמך גלנט" ועם מדליף המסמך מעורר מבוכה רבה. החיפוי על אל"מ הרפז לאורך זמן, מעורר דאגה.

כאשר מערכת יחסים מכוערת, ובחלקה אף מושחתת – מבוססת על תרבות של שקר, מאפיינת את צמרת צה"ל, מדובר בפגיעה מהותית בביטחון מדינת ישראל. אין לציבור זכות לדעת את העובדות הרלוונטיות? אין זו חובתו של הרמטכ"ל להשיב על השאלות הקשות?

התקשורת המדווחת על הפרשה, מתחלקת לאוהדי אשכנזי ולאוהדי ברק. על פי החלוקה הזאת, מתבטאים העיתונאים אודות הפרשה כולה. איני חשוד באהדה כלשהי לברק, ואיני חושב ששר הביטחון פטור מאחריות למה שקורה בצמרת צה"ל. אני גם תומך בביטול חוק הצינון לרמטכ"ל, שבעיניי הוא פסול עקרונית (ובלאו הכי ספק אם הביטול יחול על הרמטכ"ל הנוכחי). עמדתי נובעת אך ורק מחרדתי, כאזרח המדינה, הן לביטחון ישראל והן להיגיינה הציבורית. על הציבור לתבוע ממנהיגיו, ובכלל זה מהרמטכ"ל, את חובת התשובה.

2. המדינה נגד הפריפריה

מינהל מקרקעי ישראל אסר על הקיבוצים להשכיר דירות, בטענה שעל פי חוקי החכירה, אין לעשות שימוש בלתי חקלאי בקרקעות המדינה. הטענה הזאת אינה רק מוזרה, היא הזוייה. במשברים הקשים שפקדו את הקיבוצים ב-30 השנים האחרונות, עזבו חברים רבים, מאזן ההגירה היה שלילי, בנים מעטים חזרו לקיבוץ. בשנים האחרונות יש שינוי לחיוב במגמה הזאת, אולם עדיין יש אלפי דירות ריקות בקיבוצים. אין ולא יכול להיות שימוש חקלאי בקרקע של הדירות הללו. המשמעות של איסור השכרתן, היא הישארותן ריקות (כל עוד אינן מאוכלסות באוכלוסיית קבע), מוזנחות, מופקרות – העיקר שהקיבוצים לא ייהנו מפרי השכרתן. יתר על כן – מצבם הכלכלי של קיבוצים רבים נפגע במשברים שפקדו את ההתיישבות, וגדיעת מקור ההכנסה מהשכרת דירות, שבחלק מן הקיבוצים היה ממש למטה לחמם, היא פגיעה קשה מאוד בקיבוצים ובחבריהם, ללא כל הצדקה.

מנהיגי המדינה ומוסדותיה מרבים ללהג אודות חשיבותה של הפריפריה, אולם פוגעים בה בהחלטות כגון זו. רובם המכריע של הקיבוצים נמצא בפריפריה – בגליל ובנגב, בערבה, בגולן ובבקעת הירדן, וההחלטה הזו פוגעת בהם קשות. אם המדינה רואה ביישוב הגליל והנגב יעד לאומי, עליה לקבל החלטות המעודדות אכלוס ולא הפוגעות בו.

חלק ניכר מהדירות בקיבוצים מושכרות לסטודנטים המאכלסים בהמוניהם את הקיבוצים הסובבים את המכללות בפריפריה, כמו מכללת תל-חי באצבע הגליל ומדרשת ספיר בשדרות. אין כל חלופה לאותם סטודנטים. איסור על הקיבוצים להשכיר את דירותיהם עלול למנוע כל אפשרות שיכון לאותם סטודנטים ולהמיט מכה קשה מאוד על המכללות.

ההחלטה הזאת מנוגדת לאינטרס הלאומי, פוגעת באינטרס החברתי, פוגעת במערכת ההשכלה, מכה את ההתיישבות ובעיקר את הקיבוצים החלשים. אין לה כל הצדקה ואין בה כל היגיון. יש להיאבק בהחלטה הזאת ולהביא לביטולה.

אהוד: דומני שכל אלה הם מספיחי הדמגוגיה החברתית של "הקשת המזרחית", שהצליחה לפגוע גם במטה לחמם ובזכויותיהם של אלפי חברי מושבים ממוצא מזרחי ברחבי הארץ. אבל לפי ה"פוליטיקלי קורקט" הישראלי-התקשורתי אסור לומר מילה רעה בגנות המחבלים האלה, שנוספו גם הם על הצרות והגזירות הקשות שנחתו על ההתיישבות העובדת ברחבי ישראל. ראה דבריו של משה סמילנסקי המופיעים בראש כל גיליון שלנו.

* * *

רונית בכר-שחר

אבנים

אבנים יכולות להיות עניין מסובך לאנשים מסויימים בעיקר אם גם הם מסובכים.

לפעמים מדינות שלמות חיות על מה שהאבנים אומרות להן. יש מקומות בהם אנשים בוכים אל האבנים, אתם בטח מכירים כמה כאלה בעצמכם.

יש אבני פינה, יש אבני חן, יש אבן חכמים ובטח גם קיימת איזו אבן מיוחדת לטיפשים סתומים כאלה, אלו בטח אבנים מהסוג הזה שלא ניתן להחדיר דרכן כלום.

לי אין שום עניינים סבוכים עם אבנים, כלומר בדרך כלל וברב המקרים שזה ממש אותו דבר, בדיוק כמו לשון נופל על לשון רק תחליפו במילה – אבן.

פתאום אני נזכרת באבן שושן, כמה זמן כבר שכחתי ממנו, בטח איזה עשרים שנה ואולי אפילו יותר, למרות שזה נראה לי די לא סביר שאפשר לספור זמן של שכחה.

היו לנו שני כרכים שמנים שלו בספריה של אבא, כלומר הם עדיין שם, מונחים על אצטבה מספר ארבע.

למה ארבע?.... ככה.

כי אבא ממספר את הכול מחתים הכול, מתייק ומתייג הכול ואחר כך לא מוצא.

אני מוצאת שם בעיקר על פי גובה האבק שיש על הספר.

המון אבק שייך לספרים שאני הייתי קוראת כשהייתי נערה.

צבא אבק יש על 'או הנרי' וגם על 'איין ראנד' הצטברה לה חתיכת בּוּכְטָת אבק שמורכבת משאריות של אבנים, קצת בוץ ולחות מועטת של איזור דרום מדינת ישראל.

הכי פחות אבק יש על ספרי מדריכי התרופות של אבא, שזה די מובן בהתחשב בגילו המתקדם ובאהבתו עתיקת היומין לנושא הרפואה ולתרופות בכלל.

כשאבא היה עוד צעיר ואני הייתי עדיין ילדה אני זוכרת מסעות אל חוף הים ושיטוטים על חופו שהפכו אותי למומחית במציאת אבנים נדירות.

תמיד חזרתי הביתה עם תחתונים מלאים בחול (חצָצִי כזה) ושקית מלאה באבנים מיוחדות, חלקות כאלה ובלי פינות בכלל. אלא שאיכשהו הן, במהירות נעלמו לי מהשקית אליה אספתי אותן, כי אבא מייד היה לוקח אותן ומשתמש בהן כאבני קלע לרוגטקה שלו כדי לפגוע בציפורים עפות.

אבל שזה לא יעשה לכם עצוב כעת כי כבר סיפרתי על זה פעם.

בכלל אני רוצה לעשות איתכם מן הסכם כזה שמה שאני מספרת בשלישית, לא נחשב לעצוב יותר.

ואז אני חושבת שבספר שלי שכבר נכתב די מעצמו אחלק את הפרקים עם הוראות מדויקות לעצב ולשמחה ואולי גם אכתוב הערות כמו: "כאן מותר לבכות" ועל יד המשפט הזה תהיה מודבקת מפית טישיו, כך זה יכול להיות גם פרקטי, גם אם במקרה ייצא לכן (כן, לכן) פיפי מרב צחוק שוטף כזה נעים כזה במיוחד אם אין לאף אחד מכם אבנים בכליות.

לעומת אלו שבכליות יש גם אבנים שהן פרקטיות מאוד.

חמש אבנים למשל, או אבני דוחן, אבני דפוס או האבנים הללו שמשליכים הילדים על חיילים בעזה, ויש אבנים שפעם היו פרקטיות והיום אף אחד לא ממש יודע את האמת שמסתתרת מאחורי הפרקטיות שלהן ואם בכלל זה עובד לבכות אליהן, כמו אבני הכותל.

למה נזכרתי בכל זה?...

כי השבוע נזכרתי באבן שהלכנו לחפש כשאימא מתה.

אבא ממש לא ידע מה לשים לה על הקבר ועקב כך התחולל לו ויכוח משפחתי רועש משהו, על טיבה של האבן, גודלה, וגם כמה היא תעלה, מאיפה נביא אותה וכל זה, והעיקר שתרד לנו אבן מהלב.

אבל שתדעו לכם שלדבר עם אבא זה ממש כמו לדבר אל העצים ואל האבנים.

אף אחד לא באמת רצה לגולל על אימא את האבן ואולי גם דרך העיסוק באבן שתהיה מונחת על קברה ניסינו להוסיף לה איזו חיות נוספת שהיתה חסרה בה כאשר כבר לא יכלה לצעוק להאשים ולמחות על כל מיני דברים וכעת היתה רק שותפה סמויה שקטה ופסיבית לנושא כל כך גורלי בעניינה שבטח ובטח שהיו לה כמה מילים לומר עליו.

בינינו מי לא רוצה להיות שותף בבחירת האבן שתהיה מונחת מעל לראשו כמה עשרות, מאות או אלפי שנים.

איכשהו הגענו בסוף (של אימא ושל האבן) להחלטה משותפת שנדמה לי (כמו תמיד) שאני הייתי ממייסדיה, לנסוע אל רמת הגולן ולמצוא שם את האבן שאימא בטח היתה אוהבת, כי היא, בנוסף על כך שמאוד אהבה סִלעי מחלוקת גם מאד אהבה סלעים סתם.

לא אכביר כאן במילים ארוכות על אבני הבוחן שעמדו בדרכינו ועל הדרך הארוכה שעשינו אל רמת הגולן והפעם בכלל בלי אימא וכיוצא בזה גם בלי כל הצידניות והסלים שלה שהיו תמיד מלאים בסלט ביצים, מטבוחה, כמה קובות בסגנון העיראקי של דודה מירה, הבורקס צ'וקוריקוס ממטבחה הבולגרי של סבתא עליזה, עוגות פלחי השמרים עם זרזיפי הקינמון והאגוזים הגרוסים שביניהן, אילו שאפרים היה 'מת' עליהן ובקבוקי הדמוי קולה שאף אחד מאיתנו לא סובל.

והרי זה ברור וידוע לכל, שמוות הולך תמיד יד ביד עם אוכל אז איפה בדיוק אימא נמצאת כשאנחנו כל כך זקוקים לה ולמה היא מתה בדיוק ברגעים שצריך אותה כל כך.

החווייה בין הררי הגולן היתה על גבול המיסטית כמעט ויכולתי להכניס אותה בקלילות אל תוככי אחד הסרטים של קוסטוריצה.

כמות האבנים שמצאנו כמעט ומתאימות היתה רבה מִסֲפור, אבל בכל אחת נתגלה איזה דפקט קטנטן שהשאיר אותנו (אחרי שלא הותרנו אבן על אבן) 'אבלים וחפויי ראש'.

צרחות הילדים של כולנו הדהדו בכל רחבי הרמה כשאני בטוחה שגם החיילים הסורים הרימו גבה בעקבותיהם, אם לא את תותחיהם.

צחקנו ובכינו חליפות שרנו ומיררנו בבכי ובעיקר רבנו עם אבא כל הזמן כי הוא כרגיל רצה להיות המחליט בתור אחד שלא נותנים לו להחליט אף פעם באמת.

ואז לפתע ...

אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק.

מצאנו את אותה האחת והיחידה שהייתה מותאמת לאימא כמו כפפה לקבר.

נאספנו כולנו על גברינו טפנו ילדינו (שזה אותו דבר אבל נשמע המון) ונשינו וגילגלנו את האבן במורד ההר עד לטנדר הצבאי של ע', שהכיר את האזור על בוריו מאיזו מלחמה מטופשת ועקובה מדם שהוא השתתף בה.

כבר לא ממש זוכרת איך העלינו את האבן למעלה אל הטנדר הזה שהיה לו זיכרון צבאי ענֵף ולכן שאב את האבן אל חיקו כמו גבר את אשתו האהובה.

לסיכומו של עניין, כי הרי כל מה שאני רוצה, הוא לחבר לכם אבן לאבן ואולי עקב כך לבנות לכם איזו חומת מילים נהדרת, אבא (שאבן נגולה מעל ליבו) בנה לאבן העגולה הזו מעמד ממתכת יצוקה במסגרייה שלו, והיום היא עומדת אחר כבוד מעל מראשותיה של אימא ומה שרציתי לומר עוד הוא, שבמקרה של אזעקת שלום עם סוריה והחלטה שהגולן יוסגר בחזרה אליהם...

אני את האבן הזו לא מחזירה

ומצידי שיגידו כולם שיש לי לב מאבן.

* * *

לידידינו ולנמענינו המוסלמים והדרוזים

אנו מברכים ומאחלים לכם את מיטב הברכות

לרגל חג הקורבן המבורך

שאללה יביא לכולנו כל טוב

מזל וברכות

חג שמח

מערכת המכתב העיתי

 * * *

זיוה גל / שלושה שירים

 שֶׁבֵּינִי לְבֵינְךָ, הַזָּר

 שֶׁבֵּינִי לְבֵינְךָ, הַזָּר

מִתְמַקֵּד בָּעֵינַיִם. תְּנוּעַת הַשְּׂפָתַיִם, 

עוֹר חַשְּׁמָל. נֵאוֹן קַר

אֵד שִׁקְשׁוּק רַכָּבוֹת מַקִּיף מַעְגָל 

טַנְגוֹ נָעוּל עַל שְׁנַיִם. יָד –

מַמְתַּק לְחִישׁוֹת נִנְגָס בַּשִּׁנַּיִם

רֹאשִׁי עַל שֶׁקַע צַוָּאר 

מָסָךְ שֶׁמֻפְשָׁל---

מַשֶׁהוּ

מִמַּה שֶׁנֶאֱמָר

מַר. תָּר, מְפַלֵּחַ אַדְנֵי יְרֵכַיִם.

זָר אֶצְלִי בָּבַּיִת

וָאֲנִי יְשֵׁנָה:

מְעַבֵּר אֶת הַצַּנֶרֶת

בַּמִּטְבָּח

בַּשֵּׁרוּתִים

עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת

פּוֹתֵחַ דְּלָתוֹת

עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי

חוֹלֵף בַּחֲדָרִים

כְּאִלּוּ הָיָה זֶה מִנְהָג

שֶׁבַּשִּׁגְרָה לְשַׁכֵּר

כָּל תִּקְשֹׁרֶת

וְהַצִּנּוֹרוֹת מְקֻבָּלִים.

הוּא רַב פָּנִים

אֶפְשָׁר לָגַעַת בּוֹ, בַּשֶּׁקֶט.

מַמָּשִׁי כְּמוֹ חִסְפּוּס בֶּטוֹן

כְּשֶׁכָּאן אֶצְלִי

מַמָּשׁ פִּתְאֹם

וְאָז הוֹי הוֹי הַלֵּב קוֹפֵץ

וּמִי נוֹתֵן אוֹתוֹ נוֹתֵן

לַקּוֹל שֶׁלְּךָ

בְּמִקְצָבִית

בְּ'לָה וְטְרָה הוֹ הַאשְׁתַּפֵּד'

וְזַרְזִיפִית

בִּסְפָרָדִית,

הַגּוּף נָע וְרוֹקֵד

הַבֵּט אֵיךְ הוּא שׁוֹקֵד:

טוּז'וּר יָפָה בְּצָרְפָתִית

וּבִזְרוֹעוֹת

     וּשְׁמִינִיוֹת

שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה אֶף and אֶם

alore הַקֶּצֶב!

.comme l'ammour

 * * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 / תל-אביב 61221

* * *

מתי דוד

מפלגת העבודה תחת אזהרה – החשבון המפלגתי במאזן הלאומי

ההצלחה והכישלון של מפלגה נמדדים על פי מבחן התוצאה האלקטורלית. מבחן זה מוכיח כי למפלגה ולהנהגתה היו שיקולים מוטעים והערכות מצב שגויות לאורך השנים, שגרמו לניהול אסטרטגיה של טרגדיה שגרמה לכישלונות מבלי להודות בתוצאות. הנכסים ההיסטוריים של המפלגה, שהקימה את המדינה, קלטה עלייה, ביססה את עוצמתה הצבאית והכלכלית, וניצחה מלחמת ששת הימים, מתגמדים מול רצף הכישלונות, בהמשך השנים. השקיעה הציבורית והאלקטורלית המתמשכת של המפלגה, מחייבת להכיר בעובדה שדרכה לעתיד נתונה תחת אזהרה. אזהרה מפני הדרך שנכשלה. המפלגה איבדה יכולת הובלת הניווט הלאומי בגלל כישלון האָזִימוּט המפלגתי.

המפלגה איננה וגם לא היתה בעברה שמאלנית רדיקלית. ואולם, בפועל היא נגררת ומתומרנת מזה שנים רבות על-ידי קבוצה נאיבית ודוגמטית של השמאל המדיני (מרצ ושלום עכשיו) היושבת בתוכה ובהנהגתה, שגרמה לכישלונה. חלק "מהמורדים" ו"המתמודדים" רוצחם להפוך העבודה למרצ חדשה.

הכישלונות והאכזבות מכל הוועידות וההסכמות של תהליך השלום, מאז אוסלו ועד אנאפוליס – מחייבים שינוי התפיסה. מסתבר סופית שהמכסימום שישראל מוכנה לוותר ולתת קטן מהמינימום שהפלסטינים מוכנים להסכים לקבל. חייבים להתנתק מהאשלייה שיבוא בקרוב גואל פלסטיני מתון שיהיה מוכן לעשות ויתורים כואבים ברחוב הפלסטיני למען פשרה וקץ הסכסוך. הקרע האלים בין החמאס לבין הפתח מחזק מסקנה זו, גם לאחר ועידת פת"ח שהסתיימה לאחרונה בבית לחם.

לישראל אין ברירה אלא להתגונן ולהמשיך לתקוף את הטרור הפלסטיני הקיצוני ו"המתון", ולהמתין לשינוי בצד השני. הסבל, הרעב, הדם והייאוש הפלסטיני ייפסקו רק כשתקום אצלם הנהגה נורמלית וריאלית שתסכים לפשרה. זה לא יקרה כנראה בטווח הנראה לעין, גם אם תחדש "תהליך השלום".

צריך להתנתק מסיסמאות העכשוויזם הנאיבי ולחזור להתחבר לפטריוטיזם הנורמטיבי. המפלגה חייבת להינתק מהשמאל הנאיבי והדוגמטי, הממשיך לטפח את העלילה המאשימה את כל ממשלות ישראל למצב של חוסר המוצא בסכסוך המתמשך, והפעלת לחצים ל"יוזמות מדיניות" מצדנו.

תמכנו בהתלהבות באוסלו ובערפאת ונכשלנו. תמכנו בהתלהבות בהתנתקות ובשרון ונכשלנו. תמכנו בהתכנסות ההזוייה של אולמרט ונכשלנו. תמכנו בקיום בחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית ונכשלנו. האמנו בסיסמה "שטחים תמורת שלום". פינינו את עזה והלבנון וקיבלנו בתמורה עוצמה של טרור. הִמָרנו על אוסלו כמודל לשלום אידיאלי שהפך לכישלון טוטלי במבחן ריאלי.

לאחר כל זאת האם מישהו מאמין עדיין שאפשר יהיה לבצע פינוי של מאתיים אלף (!) מתנחלים "בנחישות וברגישות" כמו בהתנתקות?! האם לאור הקרע האלים בין החמאס הקיצוני והפתח הכביכול-"מתון" יהיה ערך מעשי לחתימות ולהסכמים עם אבו מאזן.

"ההתנתקות" החד-צדדית שבוצעה "בנחישות וברגישות", ללא שום תמורה פלסטינית ממשית – שנכשלה, ו"ההתכנסות" שבוטלה זמנית, היו עבור הנהגת המפלגה חָזוּת הכול שנכשלה בגדול. הנהגת המפלגה ניהלה מדיניות של אופטימיות מגוייסת שהובילה תמיד לאשלייה מחודשת, בכל מה שקשור לסכסוך עם הפלסטינים. לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי. ואולם לטעות, לא להודות בכך ולהמשיך להשלות זה הרסני.

רק מאיתנו דורשים ליזום "צעדים בוני אמון", להעלות "רעיונות יצירתיים", להסכים ל"ויתורים כואבים", לפתוח "חלון הזדמנויות", להציג "אופק מדיני", לייצר "תוכניות מדיניות", לתת "צ'אנס קבוע" אחרי כל פיגוע, ולקחת "סיכונים מחושבים".

ומה על הצד השני?

מאז אוסלו לקחנו המון "סיכונים מחושבים", שהיו בפועל הימורים לא מחושבים. כל הסיכונים וההימורים הסתיימו לרעתנו. המנהיגות חייבת להודות בטעויות ובכישלונות. היא חייבת להפסיק לְמָחְזֶר סיסמאות שכשלו ("שלום עכשיו") ואשליות שהתנפצו, (מזרח תיכון חדש) ולקיים ממשלת הסכמה לאומית מול הסכנה הקיומית של מלחמה אפשרית.

הוויכוח האמיתי כיום בנושא המדיני והפלסטיני איננו בין ימין לשמאל כביכול, אלא בין האנשים הריאליסטים שהתפכחו מחלומות ואשליות (מזרח תיכון חדש) של "הסכמי שלום" פיקטיביים, לבין האנשים הנאיביים והדוגמטיים שמתעלמים מכל מה שקרה עם אוסלו, ההתנתקות, ערפאת והכיבוש החמאסי. אנשים שתובעים להמשיך בנסיגות ובוויתורים, אלה הם אותם האנשים בשמאל הקיצוני –שלדעתם ישראל תמיד אשמה, שתגובת ההתגוננות שלה נגד התוקפנות הפלסטינית היא תמיד "מוגזמת" וכל פעולה צבאית הגנתית הופכת לדעתם ל"פשעי מלחמה".

אפילו פרופ' אמנון רובינשטיין, אחד ממנהיגי מרצ ובשמאל המדיני, פרש ממנה באומרו: "בגלל הבנות ג'נבה עזבתי את מרצ. החברים הטובים שלי במרצ ירדו מהפסים, בגלל הצורך שלהם לרָצוֹת את הפלסטינים בכל מקרה ובכל מצב." (מוסף הארץ 16.2.07)

אפילו שמעון פרס הגיע באיחור למסקנה הנכונה באומרו: "הבעיה המרכזית של השמאל היא השמאלנות". (מעריב 30.9.05)

חשבנו שאם נכריז על עצמנו "מחנה השלום", הפלסטינים יתפשרו וההמונים יתמכו בנו, אבל קרה ההפך. הפלסטינים הקצינו והעם בציון לא תמך בנו. חשבנו שאם נניף את הדגל של "המחנה החברתי" העם יאמין ויתמוך, גם זה לא קרה. חשבנו שאם נאמץ את הסיסמה "שטחים תמורת שלום" יתגשם חלום השלום. פינינו שטחים מעזה ובלבנון וגם אשלייה זו לא התגשמה. ראוי לזכור שהאמנו באוסלו כמודל לשלום אידיאלי ואולם הוא הפך לכישלון טוטלי, במבחן הריאלי.

כל הסכם אפשרי זמני או קבוע עם אבו מאזן, שאולי ייחתם בקרוב, יהיה חסר משמעות, כאשר ראש ממשלת החמאס בעזה, איסמעיל הנייה מכריז: "לעולם לא נכיר בישראל ובממשלה הציונית. נמשיך בג'יהאד עד ירושלים." זאת בנוסף להחלטות ועידת פת"ח שהסתיימה, שחוששת לא לפגר אחרי החמאס.

היום מסבירים לנו המומחים והפרשנים, שטעו לאורך כל הדרך, שערפאת היה "מנהיג חזק" שיכול היה להוביל להסכם שלום אבל לא רצה. ואילו אבו מאזן הוא "מנהיג חלש" שרוצה אבל לא יכול ולכן צריך "לחזק" אותו. זו עוד אשלייה. ככל שנחזק אותו הוא יחשב כמשת"פ בעיני הפלסטינים. לחמאס יש רוב בפרלמנט שלהם שפוזר בפועל.

פוליטיקה היא מיצוי של פשרות אפשריות והכרחיות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות שלרוב הן בלתי אפשריות. ניהול אידיאולוגיה נוקשה וטוטלית בלתי מתפשרת, כפי שהשמאל הדוגמטי במפלגה תובע כל השנים, מובילה תמיד למפלה אלקטורלית.

גם הימין של הליכוד, וגם השמאל של העבודה נטשו עקרונות ואמונות אידיאולוגיות בתוקף הנסיבות. בשתי המפלגות ישנן קבוצות אידיאולוגיות בלתי מתפשרות שגרמו כבר לשתיהן כישלונות ומפלות.

חסידי האידיאולוגיה הטוטלית בעבודה, בנושא הסכסוך עם הפלסטינים ובנושא החברתי-כלכלי, תובעים החלטות והגדרות טוטליות מבלי להבין שהריאליה חזקה יותר מהאילוזיה.

אם נכריז על תמיכה בסיסמה "2 מדינות ל-2 עמים", יבוא הקץ לסכסוך ולטרור? אם נכריז על "סוציאל דמוקרטיה" יבוא קץ לפער החברתי ולעוני?

מנהיגות של כל מפלגה אחראית, ריאלית ולא פאנאטית, רשאית ואף מחויבת לעיתים לשנות עמדות, עקרונות ואמונות, לאור נסיבות משתנות, לטובת הישגים ופתרונות אפשריים והכרחיים.

מפלגת העבודה, בהנהגתו של אהוד ברק קיבלה את ההחלטות הנכונות, בכך שהצטרפה לממשלת האחדות הלאומית לאור המציאות הביטחונית והכלכלית. יש לנו עם חזק וארץ נהדרת הזקוקים לציונות מחודשת. דרושה מנהיגות של הסכמה מפלגתית ולאומית מול סכנה קיומית מהחזית המוסלמית. דרושה אחדות לאומית ולא מריבה מפלגתית.

אהוד: אני פרשתי ממרצ באותה תקופה ומאותן סיבות של אמנון רובינשטיין וניבאתי להם כישלון אלקטוראלי שאכן נתממש כך בדיוק. האנשים במפלגת העבודה, שאתה מגדיר "נאיביים ודוגמטיים" – רחוקים מאוד מתמימות. הם מעין "גיס חמישי" של השמאל הסהרורי, הנתמך גם ממקורות חוץ, כדי להחליש את מדינת ישראל ובוא היום אולי גם למחוק אותה. הם קצת אידיוטים-מוסריים וקצת מנוולים. אם הם ידיחו את ברק – העבודה לא תזכה בקולי ובתמיכתי בבחירות הבאות!

* * *

איתי נבו

הצד המדעי של הצהרת בלפור

מה הקשר בין גומי, אצטון, פגזים והקמתה של מדינת ישראל?

ב-2.11.1917, בדיוק לפני 93 שנים, קיבל הזואולוג הבריטי וולטר ליונל רוטשילד, מכתב ששינה את פני ההיסטוריה. וולטר ליונל, בן דודו של הנדבן הידוע אדמונד ג'יימס רוטשילד (הוא הברון שנתן חסות להתיישבות היהודית בא"י), היה מעין כבשה שחורה במשפחת הבנקאים. הוא התעניין בכספים הרבה פחות מבבעלי חיים, ובילה את רוב זמנו בגן החיות שהקים לעצמו, כשהוא עוסק בעיקר בהגדרת מינים לא מוכרים של ציפורים וחרקים. הוא גם נודע במנהגו לסייר ברחובות לונדון בכרכרה רתומה לארבע... זברות. ליונל רוטשליד לא נשא שום תפקיד בתנועה הציונית, אבל היה מזוהה עימה מאוד, ונחשב במידה מסויימת לנציג העם היהודי בבריטניה. הוא גם היה ידידו הקרוב של חיים וייצמן, שהיה באותה תקופה נשיא הפדרציה הציונית בבריטניה. דווקא העובדה שרוטשילד לא היה נציג רשמי של היהודים, היא שהביאה את שר החוץ של בריטניה, ארתור ג'יימס בלפור, למען אליו את המכתב. נוסח המכתב אושר בידי ממשלת בריטניה, ובין השאר נאמר בו כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותפעל במיטב מאמציה להקלת השגתה של מטרה זו."

המכתב, המכונה כיום "הצהרת בלפור", לא הפתיע את התנועה הציונית. הצהרה כזאת היתה מושא כמיהתה של התנועה כבר עשרות שנים, מאז שיחר הרצל לפתחיהם של שליטים ובעלי השפעה, בתקווה להשיג צ'רטר להתיישבות יהודית בארץ ישראל. קבלתו בנובמבר 1917 הושגה בזכות צירוף של נסיבות מדיניות ומאמץ דיפלומטי של כמה וכמה מנהיגים ציוניים, וגם בזכות שכלו וחריפותו של מדען אחד, שהיה לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל.

ממוטול למנצ'סטר

חיים עזריאל וייצמן נולד ב-1874 במוטול שברוסיה הלבנה. בנעוריו למד בעיר פינסק, ומגיל צעיר התבלט בלימודי כימיה ומדעים, וגם בנטייה ציונית. הוא המשיך את לימודיו בגרמניה ובשווייץ, שם קיבל תואר דוקטור לכימיה על מחקריו בתחום ייצור הצבעים. ב-1904 קיבל משרה באוניברסיטת מנצ'סטר הבריטית, והשתקע שם עם רעייתו ורה, שהיתה רופאת ילדים. ב-1910 קיבל אזרחות בריטית. במנצ'סטר המשיך וייצמן לעסוק בפיתוח שיטות לייצור מסחרי של חומרי צבע, וגם רשם כמה פטנטים על עבודתו. בהמשך פיתח שיטה לייצור שמן קמפור, שהיה אז מוצר מבוקש, ומכר את הפטנט לחברת קוסמטיקה גדולה משווייץ. במהלך התקופה הזו הקפיד וייצמן להשתתף בקונגרסים הציוניים באירופה, וב-1907 אף ביקר בארץ ישראל, והתפעם מחייהם של החקלאים העברים וממאמציהם להיאחז באדמה על אף הקשיים. את סיוריו שילב בהשתלמויות מקצועיות, ובין השאר ביקר במכון פסטר בפאריס, שם עבד במחלקה לבקטריולוגיה, ולמד כיצד אפשר לנצל חיידקים לייצור חומר אורגני.

"תגלית חסרת שימוש"

בסוף המאה ה-19 גדל מאוד בעולם הביקוש לגומי, בעיקר בשל התפתחות התעשייה, ולכן הורגש מחסור בגומי טבעי, המיוצר בעיקר משרף של עצים טרופיים שונים. מדענים רבים בעולם הבינו כי פיתוחו של גומי סינטטי יהיה מכרה זהב כלכלי, ונרתמו למשימה. גם חיים וייצמן החליט לעסוק בתחום, ופיתח תהליך לייצור חומר בשם איזופרן (Isoprene), שהוא חומר מוצא של גומי סינתטי. החוליה הבעייתית בתהליך שפיתח וייצמן היתה איזו-אמיל אלכוהול (((CH₃)₂CHCH₂CH₂OH, הדרוש לייצור האיזופרן, אך לא היה זמין בכמויות גדולות לייצור תעשייתי.

וייצמן החל להתעמק בתהליכי תסיסה של חיידקים בהיקף גדול – כלומר גידול חיידקים בתנאים דלים בחמצן, בניסיון לגרום להם לייצר חומרים שונים – במאמץ למצוא חיידק שמייצר את האיזו-אמיל אלכוהול מהתססת סוכר. הוא עבד במקביל במעבדות במנצ'סטר ובפאריס, וחשב שהצליח לייצר כמות גדולה של החומר המיוחל. ואולם, כשזוקק הנוזל ממיכל התסיסה, התברר שהוא מכיל רק אצטון וכוהל בוטילי ברמת נקיון גבוהה.

שותפו של וייצמן, פרקין (William Henry Perkin Junior), כינה את התגלית "חסרת שימוש" וייעץ לווייצמן להשליך את הרעיון לפח. ואולם, וייצמן חשב שיוכל להפיק גומי סינתטי גם על בסיס הכוהל הבוטילי, ולא אבה לזנוח את הרעיון גם כשנפרד משותפו העיסקי, סטריינג' (Halford Strange), והמשיך לשקוד לבדו על שכלול התהליך. הוא גילה כי חיידק שבודד מקלחי תירס מניב כמויות גדולות במיוחד של כוהל בוטילי ואצטון. החידק קיבל את השם Clostridium acetobutylicum, על שם החומרים שהוא מייצר. בסופו של דבר נטש וייצמן את העבודה, לאחר שמחירי הגומי הטבעי ירדו, והפיתוח של גומי סינתטי שוב לא היה כדאי כלכלית.

אצטון לכל פגז

התפנית הגיעה ב-1914. עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, זינק הביקוש לאצטון בבריטניה ובמדינות אחרות. הסיבה הייתה שאצטון היה דרוש לייצור קורדיט (Cordite) – תערובת בעירה שיוצרה בניטרוגליצרין וחמרים אחרים, ושימשה בפגזים ובתחמושת אחרת. כבר בסוף המאה ה-19 עבר הצבא הבריטי לשימוש בקורדיט במקום אבק השריפה הישן, משום שהיה יעיל ממנו (חימם פחות את התותחים, ואיפשר תדירות ירי גבוהה יותר), ובעיקר – בעירת הקורדיט לא יצרה עשן, ולא חשפה את מיקום התותחים. כדי לייצר קורדיט יש צורך להמיס כמה מרכיביו באצטון. עד המלחמה, יוצר בבריטניה האצטון בעיקר מזיקוק של מחצבים כמו סידן אצטאט, שהגיעו מגרמניה וממרכז אירופה. ואולם, כעת גרמניה היתה מדינת אוייב, והיה צורך למצוא מקור אחר לכמויות גדולות של אצטון – ומהר.

וייצמן נענה לקריאה של משרד המלחמה הבריטי, והציג את התהליך שפיתח ואת החיידק שבודד. הוא גם ניאות למסור לממשלה את הזכויות על הפיתוח בלי תשלום, והסתפק בתמלוגים. עד מהרה מונה וייצמן למנהל המעבדות של הצי המלכותי, וניצח על ייצור תעשייתי של אצטון שחילץ את בריטניה ממשבר הפגזים של ראשית המלחמה, ותרם תרומה של ממש לניצחון של בעלות הברית. החיידק שעמד במרכז ייצור האצטון קיבל את השם הרשמי "חיידק וייצמן" (The Weizmann Organism).

תמורות מדיניות

בעוד חיים וייצמן מזרים טונות של אצטון למפעלי הפגזים של בריטניה, עלתה לדיון ביתר שאת שאלת גורלה של ארץ ישראל עם נפילתה הצפויה של האימפריה העות'מאנית. ב-1916 חתמו בריטניה וצרפת על הסכם לחלוקת ההשפעה במזרח התיכון (הסכם סייקס-פיקו, על שם הדיפלומטים שחתמו עליו). ואולם, חתימת ההסכם רק זירזה את שתי המדינות לנסות ולחזק את השפעתן באזור, בתקווה להשיג בו שליטה של ממש. לשם כך ביקשה בריטניה לקנות את אמונם של שני המחנות בארץ ישראל, הערבים והציונים – שדרשו הכרה בזכותם על הארץ.

כאן הועילה מאוד ההשפעה העצומה שקנה לו וייצמן בצמרת המימשל בלונדון. בזכות מעמדו בתעשייה הצבאית הוא התקרב לשר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל (Churchill), לשר הממונה על החימוש, לויד ג'ורג' (Lloyd George) שב-1916 היה לראש הממשלה. וייצמן רתם לעניין הציוני גם את השר הרברט סמואל, שהיה יהודי והתרשם כי התנועה הציונית תוכל לסייע לבריטניה (ולימים היה לנציב הבריטי הראשון בא"י).

ביולי 1917 הגיש וייצמן לממשלת בריטניה את ההצעה שניסח עם נחום סוקולוב לנוסח ההצהרה הבריטית. כעבור שלושה חודשים, ב-31.10 אישרה הממשלה נוסח מצומצם ומרוכך של ההצעה, אבל עדיין מכיל את ההבטחה שלה נכספה התנועה הציונית: הכרה בזכותו של העם היהודי להקים את ביתו הלאומי בארץ ישראל. כדי לעמעם עוד את הרשמיות נשלחה ההצהרה לרוטשילד, ולא לתנועה הציונית עצמה, אבל הדבר לא הפחית מחשיבותה, והתאריך על המכתב 2.11.1917 הפך יום חג בספר תולדותיהן של הציונות ומדינת ישראל.

סוף דבר

חודש וחצי לאחר מתן הצהרת בלפור כבשו כוחותיו של הגנרל אלנבי את ארץ ישראל. כשהשליטה הבריטית בארץ היתה לעובדה, ציפתה הציונות למימוש ההצהרה, אך השתלשלות האירועים ההיסטורית דרשה עוד 30 שנה ומיליוני יהודים שנרצחו בשואה, בטרם יקום הבית הלאומי. וייצמן עצמו פרש כמעט לגמרי מפעילות מדעית אחרי המלחמה, והתמסר למפעל הציוני. בין השאר פעל רבות להקמת האוניברסיטה העברית. ב-1921 נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וייצג את יהודי העולם והארץ במאבקים עם ממשלת המנדט. בראשית שנות ה-30 השתקע ברחובות, וחידש את עבודתו המדעית במכון מחקר שהקים בעבורו הלורד ישראל זיו (מבעלי רשת החנויות "מרקס אנד ספנסר"), ונשא את שם בנו המנוח "מכון דניאל זיו". ביתו של וייצמן, ליד המכון, היה במידה רבה משרד החוץ של התנועה הציונית, ומשם המשיך וייצמן לפעול רבות למען הקמת המדינה.

עם התגשמות החלום מונה חיים וייצמן לנשיאה הראשון של המדינה הצעירה. ביום הולדתו ה-75 של וייצמן, בנובמבר 1949 הוסב המכון על שמו ונקרא מאז "מכון וייצמן למדע". ב-1952 נפטר וייצמן בביתו, והותיר למדינה הצעירה את המורשת שהישגים מדיניים, לאומיים וצבאיים, נשענים בראש ובראשונה על יכולת שכלית ועל בסיס איתן של מחקר מדעי.

מתוך: "המאור הקטן", הבלוג של איתי נבו באתר רשת ב'

* * *

הנה בא המבול: מכתב ליבשת אירופה

בוקר טוב, אירופה!

שלום לך יבשת יקרה. כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך כמה מילים, בתור שכן קרוב, כאן מהמזרח התיכון, בתור מי שאוהב לטייל בנופייך היפים, ובתור מי שהוריו וכל שורשיו ושורשי עמו נמצאים ונטועים אי שם ברחבי היבשת.

בסך הכול היית לנו לבית במשך אלפי שנים, וביתר נוכחות באלף השנים האחרונות. ידענו ימים יפים של שכנות טובה, שגשוג כלכלי תרבותי ורוחני, ושותפות בחיינו ביבשת, כמו שגם ידענו, ועוד איך ידענו, גם ימים קשים של שנאה, גירושים, השפלות ועלילות.

איכשהו שרדנו. גם אנחנו וגם את. לצערנו ולבושתך, את הרומן שלנו איתך, יבשת יקרה, לא אנחנו בחרנו לסיים. יכולנו לחיות בשכנות טובה ובשיתוף פעולה עוד שנים רבות, אלא שמטעמים השמורים עימך בחרת לסיים ולחסל את השותפות הזו – תרתי משמע. על אדמתך נרקמה התוכנית, על אדמתך נבנו המחנות, על אדמתך נעו הרכבות, על אדמתך נחפרו הקברים, אל נהרותייך זרם הדם, ותוך זמן קצר גדעת נוכחות יהודית משמעותית של אלף שנה. מיליוני אזרחים יהודים נאמנים חיסלת וגירשת מתוכך. חיסלת לא רק את חייהם, אלא את כל תרומתם לתרבות, לכלכלה, לאמנות, לרוח, לאקדמיה, לספרות, לרפואה, להשכלה, למסחר, לבנקאות, ולחיים בכלל.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב לך, ולא יצא. אלא שהשבוע, לאחר שראיתי שני דברים –החלטתי שאני ממש חייב להגיד לך כמה מילים.

האחד, ראיתי דוחות של כל מיני מומחים מתחום הדמוגרפיה, הסוציולוגיה וכדומה, הטוענים שתוך שנים ספורות, את אירופה, הופכת להיות מוסלמית. בחלק ממדינות אירופה כבר עכשיו חמישים אחוז מהלידות הן של מוסלמים. אם נוסיף לזה את מיעוט הילודה של האירופאים שאינם מוסלמים, ואת נתוני ההגירה, לא ירחק היום – יש אומרים תוך 10-20 שנה – שאת, אירופה הלבנה והנוצרית, תהפכי להיות יבשת מוסלמית.

נכון שאת מנסה להילחם בקרבות מאסף נגד התופעה – נגד המסגדים בשוויץ, נגד הרעלות של הנשים בצרפת, נגד ההגירה, ועוד כל מיני דברים בקטנה, אבל גם את יודעת שאת הרכבת הזו אי-אפשר לעצור. במרכז לונדון היתה תוכנית לבנות את המסגד הגדול ביותר בעולם, ואף אחד לא יצליח לאסור על האישה המוסלמית לעטות את הרעלה. נשות אירופה הליברליות והנאורות, החשופות והמתירניות, יודעות היטב שעוד עשוי להגיע יום שהאסלאם הקיצוני יצבור כוח והחגיגה הזו תיגמר.

השני, ראיתי גם את אזהרת המסע של מדינות רבות המזהירות את תושביהן מאירופה, מפחד הטרור. וכבר אמר מי שאמר (ולאו דווקא יהודי) שנכון שלא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל משום מה כל (או רוב...) הטרוריסטים הם מוסלמים.

לאט-לאט יבשת שכנה ויקרה את מתחילה להבין עם מי יש לך עסק. איזו דת ואיזו תרבות מביא עימו האסלאם הקיצוני. פתאום את מגלה מהי שנאה ומהי תרבות של שאהידים, מהם חוסר סובלנות וחוסר פתיחות, מהם ניכור לדמוקרטיה אמיתית ולזכויות אדם ואישה.

פתאום האסלאם הקיצוני נתקע לאירופה בגרון. לא להקיא ולא לבלוע. אי-אפשר להקיא כי זה מיד גזענות וזכויות אדם וכל הבלה-בלה הרגיל, אבל גם אי אפשר לבלוע, כי התרבות האירופאית הלבנה הדמוקרטית הליברלית והנוצרית לא יכולה להכיל אלמנטים כה קיצוניים של תרבות ודת. זה ייגמר בפיצוץ. תרתי משמע.

נחוצה: תיבה

יבשת יקרה, אין ואקום בעולם. גירשת וחיסלת אותנו, וקיבלת במקום את העולם המוסלמי. בהתחלה זה היה לך נחמד, קצת אווירה ים-תיכונית, קצת אוריינטליות, קצת משב רוח מזרחי, אלא שעם זה הגיעה גם הסופה של האסלאם הקיצוני, שמאיים לשטוף אותך, שכנתנו היקרה.

עכשיו את מתחילה לאכול את מה שבישלת. פתאום את מוצאת נשים ברעלות, קנאות בעיניים ומסגדים תחת כל עץ רענן. פתאום צריך להתמודד עם ילודה, תרבות בעלת סממנים קיצוניים, טרור ואלימות שאותם טיפחת ומהם התעלמת. לא תוכלי להכחיש עוד זמן רב. העימות כבר פה.

אנחנו, לצערנו, כבר מומחים בזה, למרות שגם אצלנו לא חסרים הנאיביים והצדקנים.

בפעם הראשונה כשבורא העולם החליט להחריב את עולמו כתוצאה מהתנהגות ברואיו, הוא הסכים לתת לאנושות צ'אנס נוסף, מועד ב'. הוא ביקש מנוח להיכנס אל התיבה כדי לנסות ולייצר גרעין ויסוד חדש לעולם, גרעין שאולי תצא ממנו אנושות ראויה יותר. התיבה היתה הסיכוי של העולם, המקלט לרגע.

האם תשכילי אירופה היקרה להכין לך מבעוד יום תיבת נוח פיזית ותרבותית כדי לשרוד ולשמר את עצמך? או שמא הכוחנות, השחצנות והצביעות לא יאפשרו לך להודות באסון שהמטת על עצמך במו ידייך, ובעצם את היום יבשת שחיה על זמן שאול?

בברכה,

השכן היהודי מהמזרח התיכון

* * *

שיעורים בתודעה יהודית

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

נגעתי לה בַּכַּרְכָּשְׁתָא

נגעתי לה בַּקִישְׁקֵעס

נגעתי לה בָּחַלְחוֹלֶת

נגעתי לה בַּפּוּפִּיק

נגעתי לה בַּפִּיסְקָלֶה

נגעתי לה בַּפִּישִׁיק

נגעתי לה בַּגֶּרְגָלֶה

נגעתי לה בַּהֶלְזָלֶה

נגעתי לה בַּשְׁוִיסָקִים

נגעתי לה בּמַּנוּשׁ

נגעתי לה בַּפּוּלְקַלָאךְ

נגעתי לה בַּקְּנֵיְדַלָאךְ

נגעתי לה בַּצִּיצְקָלַאך

נגעתי לה בַּתּוּסִיקְלָאךְ

נגעתי לה בִּתְהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא

נגעתי לה בַּאוּשְׁקִי בּוּשְׁקִי

נגעתי לה בַּקְּלִיט*

נגעתי לה בַּבְּלוֹנְד

נגעתי לה בַּפּוּשְׁקִי

ופתאום אמרה לי שהיא ערלית

אִיחְס עֲלֵיכִּי

הלוך הלכו לאיבוד השיעורים שהכנתי

בתודעה יהודית

* בדגדגן, באנגלית עממית

2007

* * *

אלי מייזליש

המאמץ הפלסטיני-ערבי האחרון

איני יודע כמה זמן יחזיק המאמץ הערבי-פלסטיני להסיג את ישראל [סוף-סוף] לגבולות 67' ומיד אחרי זה לגבולות 47'. המאמצים המשותפים שלהם לזרוק את היהודים לים נמשכים כבר כ-90 שנה, ובמהלכן הם נחלו רק תבוסות בזו אחר זו. לאחריהן, לפחות שתיים ממדינות ערב כרתו איתנו שלום בלית ברירה, כי נוכחו לדעת כי בכוח צבאי הן אינן מסוגלות להכריע אותנו, אז הן מנסות בדרכי "שלום". וככה הן יושבות יחד בוועידות הליגה הערבית: מצד אחד שתי מדינות שחתמו שלום, וכל השאר לא; עד שיתברר להן אחרת.

אבל כולן יחד עדיין ממשיכות להתעמת עם ישראל מדינית ולתמוך במאמץ הפלסטיני בהצבעות, או בכינוסים, או בהפגנות ובהפצת פרופוגנדה מרושעת, כמו למשל לאחר המשט לעזה. אבל! אבל יותר לא שולחים חיילים להרוג בנו. זה אמנם הישג ישראלי, אבל הערבים בשלהם. הם ינסו כל עוד נשמה באפם. כי מה שנותר להם כיום לעשות זה מילים: כיבוש, שלום, זכויות, פליטים. זה הכול.

הערבוביה והפרדוקס שבין שלום לפליטים הם מסממני המאבק או המאמץ של הערבים. כי עדיין אין הם מבינים או קולטים את האבסורד שבגישתם, שלכמה אנטישמים ואנטי ישראלים זה לא משנה, כמו אותה עיתונאית זקנה מוושינגטון, או אותה חברת פרלמנט מאירלנד, שברוב חוצפתה או בורותה, באה להתריס בנתב"ג: אני כאן ונראה אתכם מגרשים אותי. אז גירשנו אותה.

האמת היא כי ניתן להביס אותם בפרופגנדה נגדית שוק על ירך, ועל זה לקראת הסוף, אבל יש כאלה שחושבים אחרת. החשש העיקרי כיום אצלנו, הן עיתונאים בכירים [מסוגו של איתן הבר או נחום ברנע או בן כספית למשל] כי כל זה דוחף את העולם לעשות לנו "דה-לגיטיצה" [סוג חדש של מלחמה]. או לפי דברי חכמי 'מעריב' בן-דרור ימיני ואברהם תירוש ל"מצורעת" [עד כדי כך ימיני? כל כך רועד לך הפופיק?]

הניצחון הארעי [בינתיים] של מילים על אומה, הוא חוכמה של גנבים במשחק כדורגל בשכונה, שסופגים שער, גונבים את הכדור ובורחים וצועקים מבין עצי הפרדס: ניצחנו...

אבל היות שהשיח הציבורי התהפך כאן, ובמקום להבין את גודל התבוסה הערבית, לנטרל כוח צבאי אדיר שנקנה אך ורק למטרת השמדת ישראל אך מחליד במחסנים, על זה אין קופצים משמחה בכל בוקר: שהחיינו! אלא מלהגים ערב ובוקר במכוני מחקר או בכינוסים מדעיים כיצד להתמודד עם ה"דה-לגיטימציה" שהעולם כולו עומד להכריז עלינו, כאילו כבר שוחררה הניצרה של פצצת הגרעין והיא מרחפת מעל מטולה בדרך ל'הילטון' בתל-אביב.

הנה להלן מה קורה בנושא כאשר אפילו סגן החוץ שלנו משתתף באירוע כזה. ונא לעיין בסיפא של דברי אילון: אותן מילים שכתבתי בשעתו במאמר:"המצב כרגע 5:0 לטוב הערבים".

[מן העיתונות]. 21 באוקטובר 2010. סגן שר החוץ דני אילון, בכנס דה-לגיטימציה: "אויבינו מגייסים סוכנים הפועלים בשם 'פעילי זכויות אדם' על מנת להכפיש את ישראל בעולם".

[הודעת לשכת סגן החוץ]. סגן שר החוץ דני אילון השתתף בכנס של ארגון JPPPI מכון לתכנון מדיניות העם היהודי בנושא "דה לגיטימציה של ישראל העם היהודי והקשר ביניהם".

אילון השתתף בפאנל בנושא "מהי ההיערכות והפעילות הנוכחית של ישראל והארגונים היהודיים בתפוצות להתמודדות עם תופעת הדה-לגיטימציה", ואמר:

"חזית המאבק בזירה הבינלאומית היא המאבק בדה-לגיטימציה של ישראל. אויבינו שלא הצליחו להכניע אותנו צבאית, כלכלית, ובאמעות הטרור – מנסים לעשות זאת דרך השמצות חסרות בסיס ודה-לגיטימציה של ישראל בעולם. למטרה זו, אויבינו מגייסים רשת סוכנים הפועלים בשם "פעילי זכויות אדם" על מנת להכפיש את ישראל בעולם. כדי להתמודד עם בעייה זו יש להקים רשת נגדית של אירגונים יהודיים ולא יהודיים, מוסדות אקדמאים ומוסדות לא ממשלתיים על מנת שיצאו לחזית אחידה כנגד הדה-לגיטימציה של ישראל ויתארו את המציאות בעולם כפי שהיא באמת."

ובכן, אומר אילון: "יש להקים רשת נגדית...." אבל מאז אשתקד לא הוקמה רשת נגדית. מה מחכים? הרי במחיר מטוס F-16 [אחד כזה שנפל במכתש רמון] אפשר להקים שש רשתות ולא אחת. 20-30 מודעות על עמוד שלם בניו יורק טייימס" יעשו מהפך. [מי זוכר את העמודים שפרסם הלל קוק ובן הכט, שהרגיזו את בווין ואפילו איימו על ארה"ב].

שימו לב! באמריקה מסתובבים אלפי צעירים וצעירות מפולפלים "על עגלות" בקניונים, ומוכרים לאמריקנים טיפשים כל מיני סבונים מים המלח או מגבות מהודו במחיר מפולפל. הם באו לעשו "מכה", כלומר, כמה אלפי דולרים.

ובכן, האם כל כך קשה "לגייס" את כמה אלפי צעירים ובמקום מי ים המלח או הירדן למכור את דברו של העם היהודי? כל כך קשה לגייס אותם? ובכל מקום שיש 20 פלסטינים או עושי דברם עם דגלי פלסטין להעמיד מולם 200 ישראלים, ואם יש 200 ערבים להצמיד להם 2000 ישראלים עם דגל ישראל ולהשתיק אותם בצעקות נגד, וכך הלאה. הרי זו מלחמה – לא?

כי יש להכות בערבים ובאנטישמים בנשקם הם: בצעקות ודחיפות, בהנפת דגלים ובהפצת פרסומים ללא הרף. להרוס להם אסיפות, להסתערב במוקדים שלהם ולחבל באירגון לפני כל מופע שלהם, במיחשוב ובשיבוש sms שלהם. יש להפיץ את כל תמונות הזוועה שבארכיון: אוטובוסים מפוצצים וכך הלאה.

האם חסרי בינה אנחנו?

את הקרב האחרון הזה על דעת הקהל אפשר לנצח בלי טנק אחד או פייפר ולא לתת להם יותר לנשום עם השקרים שלהם.

כשיתברר להם כי בכוח צבאי וטרור הפסידו, ומחר הם יפסידו גם במילים, יהיה זה הקרב האחרון.

* * *

עמי עתיר

פליטים יהודים בארץ-ישראל לפני כ"ט בנובמבר

 שתי תוספות למה שקראתי היום בשתי הפסקאות הראשונות בעמוד 5 בח.ב.ע 591. פרטים שאפשר לשמוע מפי אלדה אשתי.

א. בלילה, מיד אחרי החלטת האו"מ בכ"ט בנובמבר 1947, העירו אותה הוריה ואמרו לה: "בואי איתנו. את הלילה הזה תזכרי כל ימי חייך." הם לקחו אותה לרחוב אלנבי ולכיכר מוגרבי, שם התאסף קהל גדול. היתה שם שמחה גדולה, חיבוקים, שירה, ריקודים.

את דרכם חזרה הביתה הם עשו עוד באותו לילה, אחרי חצות. הם גרו ברחוב הירקון 2 ואת הדרך חזרה הם כבר עשו דרך חצרות הבתים ולא דרך רחוב הירקון, כי אל הרחוב כבר ירו צלפים ערבים שהתמקמו בצריח של מסגד חסן בק.

 ב. זה היה יום חופשה מבית הספר. יום קיצי. לא ברור אם ב"חופש הגדול" או בחופשת סוכות, אך ברור לגמרי שעוד לפני הכ"ט בנובמבר. מחצר ביתה שברחוב הירקון ראתה ברחוב "שיירה" של יהודים הנוטשים את יפו כשהם נושאים צרורות מיטלטלים על גבם, על אופניים, על עגלות הנגררות ביד. (סבתה של אלדה האיצה בה ובאחיה לנעול את סנדליהם ולהתכונן לברוח).

בעיית הפליטים היהודים של מלחמת העצמאות התחילה אפוא עוד הרבה לפני הכ"ט בנובמבר 1947.

* * *

הנכם מוזמנים בזה לתערוכת שירים ופסלים

שירים – אורנה רב-הון

פיסול – ורד ליפשיץ

פתיחת התערוכה ביום שלישי 16.11.10 בשעה 20:00

בגלריה הציפור הכחולה, רחוב רוטשילד 75 פתח-תקוה

ישאו ברכות:

יצחק אוחיון, ראש עירית פתח-תקוה

שרה רז, יו"ר עמותת אמני פתח-תקוה ואוצרת התערוכה

שעות הביקור:

ימים ג' ה' 17:00-19:00

ימים ב' ו' 11:00 - 13:00

נעילת התערוכה:

יום ראשון 5.12.2010

אורנה NEWS1.co.il/blog/ornarav ,052-3633498

ורד malusia@walla.com ,052-3517562

בְּסֻלָּם יַעֲקֹב

וְזוּ שְׁאִיפַת לִבִּי הָאַחַת:

לַעֲלוֹת בְּסֻּלָּם יַעֲקֹב

נְקִיַּת כַּפַּיִם וּבָרַת לֵבָב

אֲשֶׁר לֹא נוֹשֵׂאת לַשָּׁוְא נַפְשָׁה

מַגְדִּילָה יוֹם יוֹם

אֶת מְלוּכָתָה הַזְּעִירָה

פּוֹתַחַת אֶת פִּתְחֵי הַיְּצִיאָה

לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים

אֲשֶׁר נֶחְסְמוּ בִּידֵי

שִׁגְיוֹנוֹת לִבָּה.

עַד מָה טָעִיתִי לַחֲשׁוֹב

שֶׁאַתֶּם, יַקִּירַי,

אָטַמְתֶּם אֶת פִּתְחֵי הַמִּלּוּט

מִכֶּלֶא הָעוֹלָם הַזֶּה.

יָדַי הֵן שֶׁעָסְקוּ בַּמְלָאכָה הַנְּלוֹזָה

לִבְּנוּ לְבֵנִים מִתֶּבֶן וְטִיט

לְמַלְכוּת מִצְרַיִם הָרְשָׁעָה.

טָחוּ עֵינַי מֵרְאוֹת

כִּי הַכֹּל אֶחָד.

שָׁלֵם.

כַּאֲשֶׁר גוֹרְעִים חֵלֶק

מִן הָאֶחָד הַשָּלֵם,

הוּא עֲדַיִן נִשְׁאַר שָׁלֵם.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ח / חלק שני

"עצרו!" קורא הורביץ.

 "מי זה?" עונה איברהים. "מי שיבוא לכאן, דמו בראשו!"

על כך יורה הורביץ מעל סוסתו באוויר. הקול העז של כדור-הציד מרעיד את הסביבה החשוכה, גם ההדף מורגש.

 "הכל בגללך!" בועט איברהים בתופיק, ולעבר הירייה הוא פולט בשנאה, "בחיאת אללה שאנחנו עוד נזכה ונגיע ליום הגדול שבו נחזור אליכם עם רובים, ועם תותחים – ואת כל מה שאתם לוקחים מאיתנו בכוח – נחזיר בכוח!" אך בינתיים הוא שומט מידו את החבל הקשור לצוואר הפרה, ונמלט בעקבות עבד, שכבר הספיק לעשות עיקוף גדול, לחצות במרוצה את הכביש ולהיבלע בסימטה, בין הבתים הנמוכים של אום-אל-זעתר.

הורביץ טוען את הכדור החסר ברובה-הציד הדו-קני, יורד מסוסתו, הרובה בידו, וניגש אל הפרה דיצה. בחשכת הוואדי הוא ממשש את צווארה ומגיע לחבל, עונב את הקצה לטבעת, משחיל על אמת-ידו, ומניח רגלו בארכובה כדי לעלות חזרה על גב הסוסה. לפתע הוא מבחין ברחש מוזר על קרקעית הוואדי, שם גם עומד כלבו, מיילל ומרחרח.

 "מי זה?" הוא נדרך. מכוון את הרובה אל הקרקע. מתלולית הצואה עולה ריח חריף, ונשמע קול בכי.

 "קום!"

תופיק קם, כפוף מעוצמת הבעיטה של איברהים.

 "מי אתה?"

 "אתה לא מכיר אותי? תופיק..."

 "תופיק של חוואג'ה אבו-אורי?"

 "כן אדוני."

 "שעובד אצלם במטבח?"

 "כן אדוני."

 "אתה גנבת את דיצה?"

 "לא אדוני."

 "אתה יודע מי גנב?"

 "לא..."

 "בוא הנה, שמע, אתה משוגע אתה? לגנוב פרה שהמליטה הלילה והעגל שלה מחכה ברפת? אם לא תגלה לנו מי היו השותפים שלך – אני אוריד את הקת של הרובה על הראש שלך!"

 "לא, אל תעשה את זה, אדוני, לא, חוואג'ה אבו-ג'ורי, לא, כי אני מלא חרא."

 "מה קרה? חירבנה עליך הפרה?" צוחק הורביץ. "טוב. תלך לפניי בוואדי, עד הכביש, ושם תפנה שמאלה ואל תברח."

תופיק בוכה.

 "מה אתה בוכה? חשבת שארשה לך לחזור לאום-אל-זעתר?"

 "לא, אל תשלח אותי, בחייך, שם יהרגו אותי."

*

שעתי הגדולה היא בעת התשלום השבועי, בכל יום שישי. אני עומד בתור הארוך עם השבאב בחצר האחוזה. לעתים הם דוחפים איש את חברו, רק סביב לי נוצר כמין עיגול של יראת כבוד. התור משתרך ממגדל-המים שבאמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של מקס רוזין, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר. אפו של מקס מתעקל מעל גליון-התשלום, כחרטומו של נשר. לחייו שקועות, פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת כאילו הוא לועס תמיד דבר-מה. משקפיו במסגרת-כסף דקה. ידיו ניראות ארוכות ולקחניות. כל הווייתו אומרת פקידות. בדמיוני אני רואה נצנוץ של מטבעות בעיניו החמדניות.

בבוא תורו, טובל כל נער את אגודלו בכרית-החותם ומטביע אותו במקום המיועד לו בגליון-התשלום, בקצה השורה שבה נרשמו שמו, מספר הימים שעבד במשך השבוע, וסכום משכורתו. אם סוטה האגודל שחור-הציפורן של אחד הנערים ממקומו בטור – מקס הזריז תופס ומכוון אותו בלחיצה קשה למקומו המדוייק. אני מתקדם בתורי וכבר ניצב בפתח המשרד, ויודע שעוד מעט יעצרו הכל את נשימתם בהשתאות, כי אף-על-פי שאני צעיר מכולם, אקח ביד אמונה את העט ואשרבט בגליון את שמי. והחתימה שלי, מדוייקת ונאה, תתנוסס יחידה ועברית באמצע הטור שבו משחירות טביעות האצבע של שאר הנערים. גם שכרי שונה. הם מקבלים שילינג ליום, שזה חמישה גרושים, ואילו לבן המלומד של המנהל, לי, משלמים שישה גרושים ליום!

*

ככל שהם מתקרבים לחצר יוספיה, לרפת, מגבירה דיצה את קצב הליכתה ודומה שהיא מוכנה כבר להתחרות עם הסוסה שצועדת לפניה. שתיהן מתנהלות בשולי הכביש, המחזיר עתה את אור הירח כראי, והכלב רץ לפניהן. סמוך לרפת פותחת דיצה בגעייה, העגל פועה מבפנים לעומתה, ואחמד יוצא לקראתם.

 "קח את הפרה למקומה," יורד הורביץ בצליעה קלה מסוסתו, "ואותו, קודם שיתרחץ, ואחר-כך תחזיק אותו אצלך עד הבוקר. אתה ערב בעדו, וגם שיספר לך מי היו איתו."

 "ט-טוב, חווא-ג'ה אבו-ג'ורי."

הפרה דיצה חוזרת לרפת. העגל הרך, המנומר בכתמי לבן על שחור מבריק, שעמד עד כה ברגליים רועדות וחיכה לה, פוסע לקראתה בהליכה קופצנית ובגעיית געגועים, ושולח את פיו לינוק בראשונה-בחייו מעטיניה השופעים של אימו. הוא עומד ומוצץ ברעבתנות, נאחז בפטמה גם כדי שלא יפול. דיצה מפנה אליו את ראשה הגדול, בעל הארשת הרצינית, ולשונה מלקקת בהנאה גלויה את גבו הרועד של העגל, הלח עדיין מן ההמלטה, ומלא באניצי-קש.

אחמד מוליך לפניו את תופיק, מכוון אותו עם קלשון שמפזרים בו חציר לפרות, כדי שלא להתקרב אליו בסרחונו. בהגיעם לשוקת הבהמות, הוא דוחף אותו בקצה הקלשון עד שתופיק נהדף כולו לתוך השוקת ומפרפר במים.

*

אבל אני שונא את השמש, את הזיעה, ובייחוד את הדבורים, צרעות גדולות שצבען חום-צהבהב והן עפות מכל עבר אל הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם. הן טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת חום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני אשכולות בארגז. עקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה מעקיצת דבורה. אצבעותיי נעשות דביקות, ומשחירות מעסיס הענבים המתוק ומהאבק שדבק בו ונעשה לבוץ סמיך. המקטפה מזדהמת עד מהרה, ידיותיה נדבקות לאצבעות, והעור העדין מתנפח ומעלה בועות. הידיים שלי צורבות בלילה, והפצעים אינם נרפאים.

אבא מרוצה מכך שאני מתחשל והולך, שאני קורא פחות, שעיניי לא כואבות, ושאני, לדעתו, כבר לא בטלן. אבל אמא חסה על בריאותי ואינה מסתירה את דעתה. אבא מתרגז. "אי אפשר לחבוש כובע אחד על שני ראשים, אומר הפתגם הערבי, ולכן לא ייתכן ששני אנשים שדיעותיהם מנוגדות יחנכו ילד אחד, כי אם כך יהיה – סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עלייך להחליט מי משנינו יחנך את אורי, וישא באחריות, לבדו."

אמא מתעקשת. אבא צועק בלי קול. פניו השחומים מעלים גוון שחור של דם בהתרגזו. "את לא מבינה בחינוך," הוא אומר, "וארורה השתלטנות. אני לא אעשה כל מה שאת רוצה, היה לא תהיה!"

אמא מתחילה לבכות. זה הנשק הסודי שלה. באותו רגע אני מרגיש שהוחלט בלא מלים שלא אלך יותר לעבודה בכרם, אך לי נודע הדבר במפורש רק בבוקר, כאשר מתברר שאמא לא הכינה לי כריכים. אבא חורק שיניים ואומר: "מהיום והלאה אני מתפטר מתפקידי, ואת תחנכי לבדך את אורי. אני לא אנקוף אצבע, לטוב ולרע."

למחרת בצהריים, כאשר אני יושב לשולחן במכנסי-התעמלות ובגופייה צחורה, עיניי שוב אדומות מקריאה יתירה, ראשי סחרחר וגופי רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר המוצל והקריר כל הבוקר – מביט אלי אבא בשתיקה מלאה בוז ואינו אומר דבר.

*

תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.

 "מה זה?" מיילל תופיק.

 "ז-זה בש-בילך מחווא-ג'ה אבו-ג'ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי."

אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: "מו... מו..."

נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.

 "מי אתה?"

 "תופיק," הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.

 "מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?" היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.

 "יאללה, יאללה יא בנת, חודי אל-ביז, קחי את הפטמה." מצלצלים נזמיה בהתנועעה.

 "הלכו, הלכו החיים שלי," מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. "אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!"

 "אז תישאר פה," היא אומרת.

 "אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי."

התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.

 "הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו... יא אמא שאני אמות עכשיו..." ממשיך תופיק לרחם על עצמו.

 "יאללה בוא, אל תבכה גם אתה..." מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. "קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה."

 "שאלוהים יברך אותך, זריפה."

 "שיברך אותך, שאתה מקל מעלי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה..."

תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאשה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.

 "מה אתה שוב רועד?" היא שואלת, מנומנמת-למחצה.

אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.

המשך יבוא

* * *

אורית ברנר: ממש "מחייה נפשות"!

לאהוד שלום רב,

הקטע מפרק ח' של ספרך ["הלילה שבו תלוי את סרג'נט מורטון", בגיליון 591] ממש "מחייה נפשות" ומחייה תקופה על ניחוחיה וטעמיה (גם אם מרובה בו ניחוח הזבל....). ממש מרגש ומזכיר נשכחות. לא קראתי את ספרך כולו, אך מספיק קטע קטן זה להמחיש, לאלה מאיתנו שגדלו בארץ הזאת, מה הפסדנו, ומה הקירבה לאדמה ולארץ עושה לבני הארץ הזאת. לצערנו, קרבה אינטימית שכזו, הולכת ונעלמת, ועימה הקשר האמיץ של ריחות וטעמים וקשרים אנושיים עם יושביה המגוונים והשונים. ממש כואב הלב על ימים רחוקים שנעלמים לבלי שוב.

אגב, מזכירים לי בגעגועים מעט מילדותנו הרחוקה, על ניחוחיה וטעמיה, (עם ריח חציר ..) בבית סבתי וסבי (מצד אימי) ודודי ודודתי בחופשות בתל-עדשים שבעמק יזרעאל, או בבית סבי וסבתי מצד אבי, בפרדס-חנה (כשעדיין היתה מושבה חקלאית על פרדסיה ומשקיה החקלאיים...)

תודה על ההנאה שהבאת עלינו הקוראים המתגעגעים...

אורית ברנר

אהוד: אורית, את לא יודעת שעל הספרים שלי אסור להגיד שנהנים מהם כי הם לא קיימים בספרות העברית, וכאשר מזכירים אותם במקרה בחברה טובה או באקדמיה – בדרך-כלל איש אינו יודע על מה מדובר וזאת כי אותי – אין צורך לקרוא?

* * *

תערוכה חדשה – גלריה אנגל

שפה לדבר – יואב בן דב

Language to Matter – Yoav Ben Dov

פתיחה רשמית ואירוע השקת הקטלוג  
יום שלישי,  23.11.10,  בשעה 20:00

תערוכת היחיד של האמן יואב בן דב בגלריה אנגל בתל אביב, תחת הכותרת שפה לדבר , תיפתח רשמית באירוע חגיגי שבמסגרתו יושק קטלוג התערוכה. עבודות הפיסול, הציור והווידאו של בן דב נוגעות בקו התפר שבין המקומיות הישראלית והיהודית. התערוכה החדשה בגלריה אנגל היא פועל יוצא של תערוכות היחיד האחרונות של בן דב, שעסקו בתרבות המקום דרך שפת החומר. בתערוכה זו מתייחס בן דב לתרבות העכשווית ומציע מתווה לשינוי דרך האמנות, השפה והתרבות העברית. יצירות כגון אפס דולר, דיוקן עצמי כחמורו וכף בדיקה לכור היתוך מעלות סוגיות ותהיות לגבי עתידה של התרבות ומקומה של האמנות, ואחרות כמו עץ, תבנית נוף ופרח-חפץ מבקשות לספק את התשובות לשאלות ולתהיות אלו.

התערוכה תוצג עד ה-10.1

גלריה אנגל, גורדון 26, תל אביב

ראשון-חמישי 10:00-20:00, שישי 10:00-14:00

* * *

הזמנה לערב חגיגי: "חנה'לה יקרה, יעקב יקירי"

יעקב הלל וחנה אוירבך היו זוג אוהבים צעיר, בתקופת המחתרת, אשר התכתבו ביניהם כאשר יעקב הוגלה לקניה וחזר רק לאחר קום המדינה. בנם, אליעזר המכונה גזר, מבכירי השב"כ לשעבר, הוציא את המכתבים הנפלאים שלהם לאור ובנה סביבם מעין דוקו-רומן, שזכה לשבחי כל קוראיו: "ועל המכתבים שיעדו".

הספר יצא זה עתה בהוצאת "ידיעות אחרונות – ספרי חמד". מכון ז'בוטינסקי, אשר בארכיון שלו נעזר המחבר, עורך ערב השקה חגיגי לספר, תחת הכותרת:

"חנה'לה יקרה, יעקב יקירי".

האירוע יתקיים ביום חמישי, כ"ה כסלו תשע"א, נר שני של חנוכה, 2.12.10, בשעה 18.00, במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

ישאו דברים:

הנשיא (בדימוס) מאיר שמגר / ח"כ ישראל חסון / גב' רחל קרמרמן מרידור / מר אריה מהולל / המחבר אליעזר הלל / קריאה מהמכתבים: האחות לאה סרני /

מנחה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

שירה: גדי רווה

דמי השתתפות: 20 ₪ (חברי עמותת המכון פטורים מתשלום).

הספר החדש יימכר במקום במחיר מוזל

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ייתכן שאנחנו מסתכנים כאן בנבואה של שוטים אבל נדמה לנו שאין הרבה עתיד לספר האלקטרוני וכי החברות שמשקיעות בו משאבים רבים, כולל הוצאות הספרים, עתידות להתאכזב מאוד; ומי שמרוויח בינתיים הם רק יצרני הציוד והתוכנות. אמנם אנחנו עצמנו "עיתון אלקטרוני" ומפרסמים בו גם ספרים בהמשכים ומציעים לנמענים קבצים של ספרים שלמים, אבל מדובר לרוב בספרים שאזלו, וברור שהרבה יותר קל ונעים לקרוא את הספר שלנו מודפס מאשר את גרסת הוורד העברי שאנחנו שולחים בלית ברירה לבקשת הנמען.

לדעתנו, האנשים המעוניינים במידע במדיום אלקטרוני – משתמשים לשם כך במחשב הביתי והנישא (הנייד), ורגילים אפילו לקרוא עיתונים דרכו, שלא לדבר על כל אפיקי המידע, המילונים, הלקסיקונים והאנציקלופדיות – הנפתחים בפניהם בתוך שניות אחדות באתרי המידע הענקיים העומדים חינם לרשות המשתמש.

לעומתם, קוראי הספרים הבידיוניים הם קהל שמרני יחסית, יש בו מבוגרים רבים ואולי גם יותר נשים – שאינם בעלי גישה לעולם המחשבים ולספר האלקטרוני, והם ימשיכו לצרוך ספרות קריאה במתכונת הנייר שלה.

ואילו קהל המשתמשים ה"כבד" במחשב אוהב לשוטט ולקרוא קטעים קצרים דווקא, ואינו דווקא קהל קוראי ספרות יפה. והיה אם ירצה ספרות יפה, הרי מרגע שכמויות גדולות של ספרים ייסרקו להתקנים של הספר האלקטרוני, הם יזלגו גם למידע הכללי שאפשר להשיגו במחשב רגיל ואין צורך לקנות לשם כך מכשיר נוסף, שאין לו תכונות של מחשב נייד אלא הוא רק "מכונת קריאה", שהיא אחת הפונקציות שבאופן עקרוני ניתן להתקינה גם במחשבים הרגילים.

לאחר שכתבנו דברים אלה מצאנו את הקטע הבא: "רוב קוראי הספרים האלקטרוניים עושים זאת באמצעות המחשב הנייד [הלפטופ] – בעזרת תוכנה של חברת אמזון יכול כל בעל מחשב לקרוא ספרים אלקטרוניים, מבלי לקנות מכשיר נוסף." ["הארץ", 16.11.10].

* המטוסים המשוכללים שהאמריקאים מוכנים להעמיד לרשותנו אם נסכים לשלושה חודשי הקפאה נוספים שבסופם נצטרך כנראה להתחייב על גבולות המדינה בהסכם עתידי עם הפלסטינים וזאת עוד בטרם החל המו"מ העיקרי עימם – מטוסים אלה אולי יעזרו לישראל להשמיד את מתקני הנשק הגרעיני באיראן וכך להוציא לארה"ב את הערמונים מן האש ושאנחנו נישא בתוצאות הקשות – אבל מצד שני התכתיבים האמריקאיים יחלישו מאוד את ישראל ויחזקו את אויביה, הרואים בהם עוד צעד בדרך לאובדנה. כך שייתכן כי להנהגה האמריקאית וליהודי החצר החנפים לה תיפתרנה שתי בעיות, שמתברר שהן באמת שלובות זו בזו, כטענתם, אבל בצורה אחרת: השמדת הגרעין האיראני בידי ישראל וכפיית "השלום" עליה על-ידי החלשת עצמאותה עד כדי סיכוי להיפטר ממנה כליל.

* אך גם כאשר הסכלות האמריקאית מנסה לכופף אותנו, באה לעזרתנו השינאה הפלסטינית השוללת כל הסדר עימנו, אפילו כפוי: "חמישה ימים אחרי הפגישה בין רה"מ נתניהו לשרת החוץ קלינטון, ישראל וארה"ב טרם הצליחו לגבש את מכתב הערבויות האמריקאי שיאפשר כינוס של הקבינט המדיני-ביטחוני והצבעה על הארכת הקפאת הבנייה בהתנחלויות ב-3 חודשים. לדברי מקור מדיני [ישראלי] בכיר, שמעודכן בפרטי המגעים – האשמה תלויה בפלסטינים. לטענתו, הרשות מנסה לסכל את ההבנות בין ישראל לממשל האמריקאי והם הביעו התנגדות בנושא בפני הבית הלבן ומחלקת המדינה בוושינגטון." ["הארץ" און-ליין, 16.11].

תודה אבו-מאזן. תודה. תודה. תודה. כל כמה שהאמריקאים טיפשים, אתם עוד יותר טיפשים וגם פאנאטים, וכל זה משחק לטובתנו, להוכיח לכסיל שבבית הלבן את איוולתו.

* הוועד הערבי העליון של הפלסטינים אזרחי ישראל, הלוחם לפתיחת כל היישובים הקהילתיים בישראל להתיישבות ערבית (שחלקה ימומן כנראה בכסף סעודי), שלח מכתב מחאה לממשלת ערב הסעודית על כך שלא רק לישראלים אלא גם ליהודים אין זכות כניסה, אפילו כתיירים, לממלכה הנאורה והדמוקראטית, וכך נמנע מהם להשתתף כצופים בהילולת החג' במכה, הנפתחת בימים אלה.

הצטרפו למכתב המחאה לממשלת ערב הסעודית גם שחקנים, במאים ומחזאים ישראליים שקראו להחרים את אריאל (שתושביה, כמחציתם לערך, הם עולים משכילים מרוסיה ויש בה מכללה אוניברסיטאית גדולה שלומדים בה גם סטודנטים ערבים מישראל ומהגדה!) – וזאת בתואנה ש"הקהל שלנו [הישראלים הטובים חובבי התיאטרון] לא נמצא בהתנחלויות, זה [בהתנחלויות, הוא] קהל שהתרבות שלו איפשהו בין התנ"ך לרובה." [דברי תסריטאי ישראלי מן המחרימים, בגל"צ, מצוטט ב"הארץ", 16.11].

* "משרד החינוך ילמד את תלמידי התיכון להתווכח לפי הכללים. --- המכנה המשותף בין מנהיגים רבים בעולם, ביניהם ברק אובמה ובנימין נתניהו, הוא שהם למדו בשלב מסויים בחייהם את תורת השיכנוע והדיבייט..." ["הארץ", 15.11].

מומלץ במיוחד ללמד את הנוער את נאום השקרים והסילופים ההיסטוריים של הדמגוג חלקלק הלשון עו"ד ברק אובמה – שאותו נשא אל העולם המוסלמי בקהיר, ואת נאום הקלטת הלוהטת של בנימין נתניהו, כאשר חשש שיש בידי אויביו הפוליטיים בתוך מפלגתו קלטת ניאופים שלו, ורץ לטלוויזיה לספר על כך ראשון.

אך מה שנכון, שניהם מדברים אמריקאית רהוטה. לכן כדאי להמליץ להורי התלמידים בישראל להגר לארה"ב ולדאוג שהילדים שיגדלו שם ירכשו את האנגלית הרהוטה של אובמה וביבי. זה סוד הנאומים המוצלחים שלהם.

אגב, זה פועל גם להיפך. אנחנו למשל לא שיערנו עד כמה ס. יזהר לא-חכם עד שלא שמענו אותו פעם נאלץ לדבר אנגלית בפני קהל באוקספורד. אנחנו .

* * *

שלום אהוד,

נשמח אם תביא לידיעת קוראיך את דבר אירועי זמרשת הקרוב בחנוכה, שיוקדשו הן לשירי חנוכה והן ליוצרים שהשנה חוגגים יום הולדת עגול (110, 120, 130...). כל השירים מלפני קום המדינה.

http://zemer.co.il/event.asp?id=24&page=1

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,043 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל