| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 593
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בכסלו תשע"א, 22 בנובמבר 2010
עם צרופות ההזמנה ליום העיון בנושא הנצחה וזיכרון בפתח תקווה לזיכרו של האורז יצחק ברלוביץ, (כנראה שהסופר העל-זמני אלימלך שפירא לא זוכר ולא הנציח כלום במושבה ולכן לא הזמינו אותו להרצות), תעלומת השלט "חאן מורה דרך" בירושלים, וצילום נהדר של יהודית סימקין בצעירותה, נושקת לחיים, בנו של אברשה, הנכד הראשון שנולד למרדכי סימקין, וברקע פניו של יואל הצעיר, בעלה של יהודית.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."
עוד בגיליון: עוז אלמוג: מדוע הישראלים חיים יותר?
עמוס כרמל: חידושי הוראה: על מה הוויכוח? [ציטוט].
מרגלית מתתיהו: מדרגות של חצות. // חיים פיירברג: הספר האלקטרוני.
נגה מרון: תום ולילך מחכים לאח.
נעמן כהן: הפילוג בקבוצת קדושי פינסק, חלק ראשון.
אהוד בן עזר: על ספרו של סייד קשוע "גוף ראשון יחיד".
ד"ר ישראל בר-ניר: נשיאותו של ברק חוסיין אובמה – הפרק הבא. [ציטוט].
יוסף דוריאל: ללמוד מהחיים, היום קוראים לזה – אירוע מכונן.
יואב אהרוני: טעיתי והטעיתי.
מוצ"ש: שומאן, שופן וצ'ייקובסקי בפילהרמונית עם קיריל פטרנקו, מנצח, וניקולאי לוגנסקי, פסנתרן. מומלץ מאוד.
רון וייס: מדוע המתנחלים שורפים עצי זית?
איתן רן: האם נידון למוות מי שסירב לירות על "אלטלנה"?
היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה.
עדינה בר-אל: סיפור לכבוד פוצ'ו. / מזבוב – פיל, סיפור מאת ליטמאן.
משה בר-יוסף: צריך ללמוד מהבריטים! // ישראל נטע: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,
פרק ט / חלק ראשון. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
יוסי גמזו: הַיֶּלֶד הַשְּלִישִי.
רותי יתום: תעלומת השלט ואדון יחזקאל. [ר' צרופה].
* * *
עוז אלמוג
מדוע הישראלים חיים יותר?
בשבוע שעבר שלח לי ידידי החכם, פרופ' אמנון רובינשטיין, מאמר חדש פרי עטו שכותרתו: "פלא ישראלי: תוחלת חיים" (ישראל היום, 29.10.10). "בים החדשות הרעות" כותב רובינשטיין בפתיח, "נמצא אי קטן של בשורות טובות: בחשכת הסכנות מחוץ והטמטום מבית יש קרן אור אחת – תוחלת החיים בישראל (בעת הלידה) עולה מעלה בשיעורים מדהימים." אם רק לפני 20 שנה תוחלת החיים של הכלל האוכלוסייה בישראל עמדה על 78.8, הרי שבשנת 2009 היא טיפסה ל-82.7 (מקום שמיני בעולם). הנה כי כן, למרות המלעיזים והמקטרים, שוב מתברר שמדינת ישראל היא מקום שלא כל כך רע לחיות בו.
רובינשטיין מביע פליאה על כך ש"במדינה מוכת טרור ופעולות איבה, שבה שיעור ההרוגים מתאונות דרכים גבוה והחיים בה כה רווי מתח – משך החיים ארוך יותר ממדינת עשירות ושלוות כמו סקנדינביה." אני, לעומת זאת, כלל לא מתפלא, ולבקשתו של ידידי אני מציע שניים-עשר הסברים מתקבלים על הדעת לתופעה המלבבת.
1. בישראל האקלים נוח. השמש זורחת רוב ימות השנה, וכשהשמש זורחת הנשמה שמחה. אין זה מקרה שבמדינות הסקנדינביות שיעור המתאבדים גבוה במיוחד. מה שווים הסדר, הארגון והשפע, אם השמיים אפלים והיום קצר? יתרה מכך, אקלים נוח מצמצם את התחלואה, בעיקר בקרב עניים וזקנים, הפגיעים לתנאי חום וקור קיצוניים.
2. ישראל היא עדיין חברה מאוד קהילתית ומשפחתית. הבדידות והניכור מפילים ככל הנראה יותר חללים מהחשיפה לשמש, לרעלים ולזיהומים. למהגרים ניתנת אצלנו תחושה של בית ומולדת, ורוב הזקנים חיים בקרבת משפחתם (מן הסתם, יותר אצל המזרחים מאשר אצל האשכנזים). לאחרונה זוהו שני מתאמים התומכים בעקיפין בהשערה שאדם שחש שייכות – מאריך את חייו: א. מתאם חיובי בין ביקור בבית כנסת לבין אורך החיים. כמובן שאפשר שהקב"ה מצ'פר את המתמידים, אבל סביר יותר להניח שבית הכנסת פשוט שומר את הזקנים בקהילתם ומזמן להם מגע אנושי יומיומי. ב. מתאם חיובי בין החזקת חיות מחמד לבין אורך חיים וחיוניות. החתול, ועוד יותר הכלב, הם באמת ידידיו הטובים של האדם, בעיקר עבור אלה שנגמר להם מלאי הידידים בשר ודם (אגב, ישראל מצטיינת בשיעור גבוה למדי של בעלי חיות מחמד – למעט החברה הערבית והחרדית).
3. החיים הם לא יותר מאשלייה חמוצה-מתוקה. אנחנו מדחיקים את בשורת המוות באמצעות יציקת משמעות קיומית מלאכותית לחיינו. כאשר אדם חש שיש עבור מה ועבור מי לחיות הוא מתמלא בתשוקה לחיים. האידיאליזם הציוני היה גלולת מרץ נהדרת, ואף שהשפעתה הולכת ונחלשת היא עדיין מעלה לנו את רמת האדרנלין. רוב היהודים בישראל אינם תופסים את עצמם כאזרחים רגילים, המנהלים יחסי חליפין של עבודה ושירותים עם המדינה, אלא חלק מעם עתיק שהוטל עליו שליחות היסטורית. התחושה הזאת, המשותפת לחילונים ולדתיים כאחד, טוענת את חייהם בעומק מוסרי ומאריכה אותם.
4. מי שחי תקופה מסוימת בארה"ב יודע עד כמה המזון הבסיסי במעצמת השפע הוא תפל ולא בריא. כמעט תמיד מגיע הרגע של "מנצ'יס" ישראלי, לאמור: תשוקה בלתי נשלטת ללחם אחיד, פיתה חמה, חומוס עם שמן זית, קוטג' וסלט ירקות. מדוע הלחם בארה"ב דומה לקרטון, הקפה לשתן, החלב לתרופות והירקות לפלסטיק? שאלה טובה שהתשובה לה קשורה בעיקר לתרבות האוכל האמריקאית, לתיעושה של החקלאות ולזיוף הטבוע בחברה הקפיטליסטית. למרות שגם המזון שלנו עובר בשנים האחרונות תהליכי אמריקניזציה, עדיין הוא יותר טעים ויותר בריא מזה של מדינות רבות. שלא לדבר על המחיר הזול יחסית של מוצרי יסוד, המאפשר גם לעניים לצוף מעל המים. אגב, באמצעות הטיעון הזה אפשר להסביר – לפחות באופן חלקי – את הפער בין תוחלת החיים באנגליה לתוחלת החים באיטליה (לטובת האיטלקים).
5. ישראל היא אחת המדינות עם הכי הרבה חופשות בעולם המערבי. ליהודים חגים רבים וסדר החיים של המשפחה הישראלית נקבע במידה רבה על פי לוח השנה של גני הילדים ובתי הספר. חוץ מזה, יש לנו את הפטנט החצי גאוני של "ימי מחלה" – דגש על מרכאות כפולות. המחלות הן בעצם שם נרדף לתחושה הרווחת של "היום לא בא לי לקום לעבודה, יללה תנו להמשיך לישון." כולם מכירים את הבדיחה הישראלית על הילד שמסרב לקום בבוקר. "אתה תאחר לבית הספר, קום כבר!" נוזפת בו האם, והילד משיב בבכי: "למה אימא, למה צריך כל פעם לקום?" – "כי אתה המנהל," משיבה האם. אם לסכם: מי שלא עובד – מת מהר, ומי שעובד ולא נח, גם מת מהר.
6. מחסור באמצעים כספיים וחוסר ביטחון כלכלי הם נושאים רגישים וכאובים. אין ספק שיותר מדי אנשים בישראל חסרים, למשל, הסדרי פנסיה, לעיתים באשמתם ולרוב שלא באשמתם. אבל למזלנו מדינת ישראל היא מדינה סוציאל-דמוקרטית (יש הסבורים שלא מספיק סוציאלית ואחרים – שלא מספיק דמוקרטית), והביטוח הלאומי, על כל פגמיו, מציל רבים ממוות. העוני הטיפוסי בישראל לא מתקרב אפילו לעוני בחברות נחשלות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה, ואפילו לא לכיסי העוני במדינות מערביות. יש בישראל רבים הסובלים מחוסר ביטחון כלכלי, אך רק מעטים, אם בכלל, סובלים חרפת רעב. יתרה מכך, חרף הפערים המטרידים בין המעמדות, למרבית העניים בישראל יש גם נגישות לשירותי רפואה בסיסיים. אפילו בתחום המגורים, ישראל היא מדינה מאד מתקדמת, שכן לרוב אזרחיה דירה בבעלותם.
הערה: אצלנו גם העניים מצטיינים בתוחלת חיים ארוכה ביחס לממוצע העולמי, אבל חייבים להודות בצער שקיימים הבדלים, המגיעים עד כדי שנתיים וחצי, בין המרכז לפריפריה. הפער בין ערבים ליהודים גדול עוד יותר וקרוב ל-4 שנים. זה בהחלט מטריד. אבל לכל אלה שקופצים עכשיו עם השלט "אפלייה" כדאי להירגע, כי לפערים הללו יש הסברים תרבותיים ורפואיים, המחייבים מאמר נפרד. וחשוב לזכור עוד דבר חשוב: משנת 1948 ועד היום גדלה תוחלת החיים בלידה של אוכלוסיית ערביי ישראל בשיעורים ניכרים (יש הגורסים, יותר מ-20 שנה). כמו כן, בשל השיפורים שחלו בטיפולים הבריאותיים הניתנים לאוכלוסייה זו, שיעור תמותת התינוקות הערבים ירד מ-32 מקרי מוות לכל אלף לידות בשנת 1970 ל-8.6 לכל אלף לידות בשנת 2000. זה אומר שגם אם מנהיגי הערבים צודקים בהאשימם את הממסד הישראלי באפליה וקיפוח בוטים, עדיין הם צריכים להודות שמדינת ישראל המפותחת סיפקה להם תוספת משמעותית של שנות קיטורים.
7. הישראלים הם עם חושב ואינטליגנטי. אומרים שהשריר הנחוץ ביותר להישרדות הוא "שריר המוח". כאשר אדם פעיל מבחינה אינטלקטואלית גופו מתפקד ועל כל פנים חייו נטענים בחיוניות. ישנה סברה שרבנים, אמנים ומדענים דגולים נוטים לחיות עד גיל מופלג. אם היא נכונה יש בה כדי לחזק את הטיעון בדבר המתאם בין החכמה והאנרגטיות הישראלית לבין אורך החיים. אגב, זו סיבה טובה לתמוך במכוני מחקר מדעיים יותר ממכוני כושר.
8. אומרים שחוש הומור בריא, הוא גם מאוד בריא. היהודים ידועים בחוש ההומור שלהם והישראלים עוד יותר. כשרע לנו אנחנו צוחקים, על עצמנו ועל אחרים. זה כנראה מאד עוזר להגיע לשיבה טובה (היום, אפשר גם לצבוע), ועל כל פנים פחות לסבול.
9. הרופאים מאמינים שמתח מוריד את תוחלת החיים. לא בהכרח! מתח במקרים רבים שומר את האדם ערני ונותן עניין. לפעמים נדמה שהחיים בארץ הם טלנובלה אחת מתמשכת – כמו שאמרה נעמי שמר: "אין רגע דל, או סקנדל או פסטיבל!" באמת כל כך מעניין כאן, שאין זמן למות. גם לא כדאי למות, אחרת איך נדע מה יהיה בסופינו?...
10. מערכת הרפואה הישראלית היא מהמשובחות בעולם והביטוח הרפואי בישראל (למרות כל החסרונות) נותן המון. בתחומים מסוימים של ריפוי מחלות קטלניות אנחנו מהמובילים בעולם. יתרה מזאת, החולה הישראלי הוא לא פאסיבי. לפני שנים רבות נערך באחד מבתי החולים האמריקאים מחקר מעניין שניתח את ההבדלים בין איטלקים, יהודים ואנגלו-סקסים בכל הקשור לתגובה לכאב. כצפוי, נמצא שהאיטלקים והיהודים היסטריים יותר מהאנגלוסקסים. אבל כאשר חיפשו תשובות מדוע אלה מבליגים ואלה צורחים, התגלה הבדל גם בין היהודים לאיטלקים. האיטלקים נאנקים בקול, פשוט בגלל שהבעת רגשות לגיטימית בקוד התרבותי שלהם. היהודים נאנחים (ובעצם חתומים על המצאת האנחה) כי הם לא מאמינים לרופא. בישראל די מאמינים לרופא, אבל גם כשמאמינים כמעט תמיד בודקים אצל רופא נוסף. כך מגדילים את הסיכוי להבריא ולחיות.
11. אפשר שיש כאן גם מרכיב גנטי. היהודים בישראל (שהם רוב באוכלוסייה) ידועים באינדוגמיה חזקה מאוד (הנטיה להתחתן בתוך השבט). לכן הם משמרים את הגנטיקה שלהם. בהנחה שזו גנטיקה שמאריכה חיים, הסיכוי לשרוד גבוה מזה שבחברות הטרוגניות יותר.
12. אבל מעל לכול, אני מניח שההסבר טמון דווקא באופי הלאומי – כלומר במנטליות שכולם אוהבים לבקר ולשנוא. הישראלי לא שומר דבר בלב. אנחנו אומה "דוגרית" שמוציאה הכול החוצה. כשישראלי שמח כולם יודעים, וכשהוא כועס – גם כן. לכן, כאשר הגרמני, האנגלי והסקנדינבי שומרים על משמעת ואיפוק הם בהחלט מגדילים את הסיכוי שלהם לשרוד ביחד[?]. אצלנו הברדק חוגג אבל לפחות אנחנו לא מתפוצצים מבפנים.
* * *
למשוררת ולמתרגמת ש. שפרה היקרה
ברכות לקבלתך את פרס א.מ.ת.
פרס האמנות, המדע והתרבות
שיוענק לך על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו
בטקס שייערך ביום רביעי, 24.11.10
בתיאטרון ירושלים
אנחנו מאחלים לך שהפרס הנכבד
יאפשר לך להמשיך ליצור כפי שיצרת עד כה
בבריאות איתנה ובכוחות מחודשים
* * *
עמוס כרמל
חידושי הוראה: על מה הוויכוח?
משרד החינוך הכתיר את שנת הלימודים הנוכחית, תשע"א, כ"שנת השפה העברית" – וראוי לברך על היוזמה הזאת. כאשר מומחים ללשונות נכחדות מסבירים לנו שהשיבושים וגילויי הבורות והחשיבה הלא סדורה של פוליטיקאים, אמנים ובעוונותינו הרבים אפילו אנשי תקשורת מלמדים על קיומה של שפה חדשה ושמה ישראלית, חשוב בהחלט שמשרד החינוך לא יעמוד בחיבוק ידיים. כאשר מנסים לתרגם את התנ"ך לרובד רדוד של העברית המודרנית, חשוב בהחלט למורים ולתלמידים (ודרכם להוריהם) להזכיר את העושר של השפה שגברה בהצלחה מדהימה על מאות רבות של שנות תרדמת.
אבל עכשיו מתברר כי באליה המשובחת הזאת – בזנב הכבש השמן, למקדשי הבערות – תקוע קוץ. במסגרת התוכניות ל"שנת השפה העברית", למדנו לאחרונה, נכללת תוכנית נרחבת, משותפת למשרד החינוך ול"מרכז להעצמת האזרח", שעיקרה "דיבייט". בעשרים בתי-ספר תיכוניים השנה וביותר ממאה מוסדות חינוך בשנה הבאה ייערכו שיעורי דיבייט, יופעלו מועדוני דיבייט וייערכו תחרויות דיבייט.
חיפוש ב"מלון אבן שושן המחודש והמעודכן לשנות האלפיים" לא חשף שום ערך בשם דיבייט. 120 שנות ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון עברית הספיקו אפוא לגייר כהלכה הרבה מאוד מונחים בינלאומיים (מטלפון ועד אינטרנט), אבל לא להכשיר את הדיבייט. מן הסיבה הפשוטה: כל מה שיש במושג הלועזי הזה כבר היה בעברית הרבה לפני שאליעזר בן-והודה פתח במפעלו הגדול להפיכתה לשפה רב-שימושית חיה ותוססת. היו בה, בין השאר, ויכוח, מחלוקת, דין ודברים ופולמוס. היה, למשל, לפני קרוב לאלפיים שנה, בית המדרש שהקים יוחנן בן זכאי ביבנה ובו התנצחו תלמידי חכמים זה בזה. כך נכתב במשנה, בעברית, זמן לא רב לאחר מכן. בתרגום לשפת משרד החינוך בימינו, הם עסקו בדיבייט, בלי להכיר את המילה הזאת, ובעיקר בלי להזדקק לה.
אכן, היו בהיסטוריה שלנו גם הקונגרסים הציוניים ובסדר-היום של רבים מהם נכלל "גנעראל דעבאטה" – ויכוח כללי, חסר שיטה ותכלית (ולא אחת גם סדר), שמשתתפיו התפזרו סביב אלף ואחד עניינים. אבל כפי שאומרים היזמים של משרד החינוך והמרכז להעצמת האזרח, הדיבייט שלהם מנוגד לכך קוטבית. הוא "שיטה שנועדה לפתח כישורי חשיבה בקרב התלמידים" וגם "לחזק את תחום הרטוריקה וההבעה בעל-פה." אולי, אם כן, כדאי להתחיל במניעת בלבול בעצם הגדרתו של הסיפור, בהימנעות משרבוב מילים לועזיות שלא לצורך? אולי רצוי להכליל בחיזוק הנחוץ מאוד של ההבעה בעל-פה (וגם בכתב) את המודעות לשורשיותה של השפה העברית?
יש אומרים שמועדוני ויכוחים ותחרויות בתוכם וביניהם אינם אולי הדרך המיטבית להוראת חשיבה מסודרת והתבטאות תרבותית. יש אומרים שהמשימות האלה צריכות להיות חלק מכל שיעור שמועבר במערכת החינוך. אבל אם כבר מכניסים את החידוש הזה לתוכנית הלימודים, רצוי מאוד למקד אותו – ולא זה המצב עכשיו, לפחות לפי מה שפורסם. במרכז לימודי הוויכוח של השנה הזאת יעמוד הנושא "היבטים שונים בסוגיית המגדר בישראל". איך מנהלים ויכוח שיטתי, מנוסח ומנומק כראוי, על "היבטים שונים" בכל סוגיה שהיא? לחדשני הדיבייט, כנראה, פתרונים.
בינתיים הם מסבירים לנו כי יש הוכחה ניצחת לחשיבות היוזמה שלהם "מנהיגים רבים בעולם, ביניהם ברק אובמה ובנימין נתניהו," אומר מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, "למדו בשלב מסוים בחייהם את תורת השכנוע והדיבייט." מן הסתם, כך היה. אבל על פי מבחן התוצאה לא ברור מה הופנם מאותו לימוד. מומלץ אפוא למצוא נימוקים טובים יותר לקידום התוכנית. בעברית.
פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 16.11.10.
אהוד: כפי שכבר הערנו, "הצלחתם" של השניים ב"דיבֵּייט" נובעת מהיותם חניכי השפה האמריקאית, ולפחות במקרה של אובמה הוא גם מומחה בדמגוגיה, בהפרחת שקרים היסטוריים (נאום קהיר) ובאי הבנת המציאות – וזו באמת דוגמה טובה לדבֵּר על פיה לנוער העברי.
* * *
לזכרה של יהודית סימקין
שלום
אהוד,
יפה תיארת את הלוויתה של יהודית ויפה כתבת עליה [גיליון 592]. אני רואה את גדולתה לא רק ביופייה, במטעמיה, באהבת החיים שלה ובשמירתה על "עדכניות" בגיל 97, אלא במה שנקרא בעברית מקראית "רוח נדיבה" (ראה תהלים נ"א, י"ד). זאת ירשה ככל הנראה מאביה בן-ציון וולפברג, המתואר באתר הראשונים של פתח תקווה: "עסק כל ימי חייו בפעילות מתן בסתר ובעזרה לנצרכים. ביתו שימש במשך כל ימי חייו כמרכז בלתי רשמי לעבודה סוציאלית," כשם שאת יופייה ירשה מאימה, חיה.
נזכרתי בהלוויה בשתי שורות מפיוט לשבת של משה בן קלונימוס, פייטן איטלקי בן המאה העשירית, המתאימות לה:
בְּרוב מַטְעַמִּים וְרוּחַ נְדִיבָה.
יִזְכּוּ לְרַב טוּב הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ.
שלך,
אריאל סימקין
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת"ד 22135
תל-אביב 61221
* * *
מרגלית מתתיהו
מדרגות של חצות
מתוך ספרה החדש "הספק", סיפורים קצרים בהוצאת בת-אור, ת"א, 2010, 104 עמ'.
היתה חומקת אליו בלילות. לא לביתו, לא לחדרו, לא למיטתו.
בשלוש אחר חצות, היתה חומקת אליו לחדר המדרגות. קמה, כשכולם נמים את חלומות חצות, ורחש בין העצים, ופנסי הרחוב ממצמצים, לפעמים חתול היה חומק בין השיחים.
בשעה שתיים ושלושים, ידעה, הוא התעורר עכשיו, ותגלחת מרעננת את פניו הנאות, הנעריות, ועיניו מביטות בראי המחזיר את ברק התכלת. ניחשה את תנועותיו, את רוחו. בשלוש אחר חצות, עמדה על גרם המדרגות של הקומה ה... לא הדליקה אור בחדר המדרגות. ציפתה, בשקט, בחושך. לפעמים עלה רחש מאחורי אחת הדלתות, לפעמים קול תינוק בכה והעיר הורים מודאגים, והיא נצמדה למעקה, מחכה.
בביתה, היתה מתעוררת לקריאת קול פנימי. בתנועות איטיות הורידה את השמיכה הדקה מעל גופה, כשהיא נוקטת את כל אמצעי הזהירות, לא לגעת ברגל או זרוע, לא להעיר אותו, לתת לנשימותיו הקצובות להימשך, שלא ינוע, שלא יראה אותה חומקת ממיטתם, לובשת את שמלתה הארוכה המפוספסת בחום-לבן, זו הצמודה לגופה העירום. רוחצת פניה רק לאורה העמום של מנורת הלילה שפלשה גם לחדר הרחצה, יחפה, נעה בתנועות חתוליות, סורקת שערה, בזהירות ניגשת לדלת, מסובבת את המפתחות הנעוצים במנעול, באיטיות של סיבוב לשישים שניות, אוטמת בידיה את רעש צלצול המתכת, מטה אוזן לשמוע אם לא מגיע רחש מחדר הילדים, עוצמת עיניה בפני הרגע המיוחל, ובעוד רגע קט, תפקח עיניה, תחמוק מבעד לדלת הפתוחה אל חלל המדרגות, אל הנשימה העמוקה של הלילה, אל פגישה של אחר חצות מיוחלת מאז הלילה הקודם.
ידית הדלת נעה באיטיות, ננעלת אחריה. היא בחוץ.
עכשיו היא רצה ברגל קלה על מדרגות הלינוליאום, מין סינדרלה של חצות, חמקנית. סינדרלה ללא מרכבות פאר, ללא סנדלי זכוכית, רק ארמון סמוי בליבה, ובארמון חדר, ובו אור. הוא.
היא ממתינה לשמוע צעדיו. הם מוכרים לה היטב, עדינים, מחכה לטריקת הדלת של ביתו.
מה הוא משאיר מאחוריו? תמיד ניסתה לחמוק מהרהורי ניחוש כואבים.
רק ידעה, בחדר המדרגות, בשלוש אחר חצות, הוא שלה.
הוא קרב. יכלה לנחש לפי ריח מי הגילוח הרענן שפשט בחדר המדרגות.
הרגע הגיע. היא היתה בזרועותיו, כל העולם עמד. בשעה שלוש אחר חצות, רק עיניים בעיניים, שפתיים בשפתיים, טעם רענן. יד נגעה יד, נעה על גוף מתרכך ומתעגל לאחר קשיות של ציפייה.
גרם המדרגות היה לסחרחורת.
הוא ידע שתהיה שם. זמנו היה קצוב. התעורר בשעה שתיים ושלושים אחר חצות. בתנועות חדות, מתוכננות היטב, על פי הרגליו הקבועים, מדי לילה. בעת הגילוח, הביט בפניו בראי, חשב על מראהו, ניסה להיות מרוצה. האם תבוא? האם תחכה?
טירוף לילי שכזה. – חשב.
זה זמן היא היתה לו פרצה מרעננת, רוח חדשה, תהה אם תהיה לסער.
היה כמה לגופה, חשק בה, לגעת, לחוש בחמוקים הרכים, שחומי קיץ, מין יצור מפתיע ונועז. הירבה לחשוב עליה, היתה חומקת אל מוחו, ברגעים לא צפויים, משבשת מערכותיו, אלא שעליו להסתיר ממנה חלק מן הדברים, מן הרגשות, אבל, שרק תהיה שם, במדרגות, כדי לומר לה שזה טירוף משוגע. ושלא תבוא שוב.
שרק תהיה שם!
וכבר הגיע הזמן, עליו לדייק, תמיד דייק בשעות הקטנות של הלילה.
אולי איחר בדקה אחת או שתיים, ודאי תחכה. טרק את הדלת, ובצעדים קלים
פסע לעבר המדרגות. בעוד שנייה, תופיע מן החושך, חמה, עגולה ורכה.
היא שם. כמו שחשב, כמו שידע שיהיה.
דילגה אליו בקלילות, ובתנועה מהירה כרכה את זרועותיה סביב צווארו.
השתגעת?" – אמר לה, "לצאת ממיטה חמה אל צינת מדרגות של אחד חצות?"
והיא עומדת, מביטה בו, ואומרת שזה טירוף נפלא.
היתה מנשקת שפתיו, נושמת את ריחו, והוא עומד וידיו חומקות אל גופה, מהר, להספיק לחוש את כל האיברים, לקחת איתו את זיכרון מגעם.
"רק חמש דקות," – היא אמרה בעצב.
"חמש דקות מלאות," – אמר וחייך.
זמנו היה קצוב.
הוא ירד אל הבוקר המתחיל.
היא חזרה אל הלילה.
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. במלאת 30 שנה למותו של נחום גוטמן, על חייו ויצירתו של הצייר והסופר, בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפיו, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן והמוזאיקה במגדל שלום. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 132 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. הרצאה שמעולם לא ניתנה בפתח-תקווה עצמה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
חיים פיירברג: הספר האלקטרוני
אהוד שלום וברכה,
הרשה לי לחוות דעתי בנושא הספר האלקטרוני. אני צרכן כבד של תוצרי האינטרנט השונים. הן במחקריי האקדמיים והן לצריכה אישית. לאחרונה נעשיתי בעליו של הספר האלקטרוני של אמזון – הקינדל. לאחר חודשיים של שימוש אינטנסיבי אני חולק על דעתך לגבי העתיד של המדיה הספרותית/עיתונאית וכו' בפורמט זה [גיליון 592].
חוויית השימוש בקינדל שונה לגמרי מחווית השימוש (קריאה) במחשב אישי. אני יכול לדבר ארוכות בנושא ההבדלים הטכניים, אך אתמקד רק בחווית הצרכן/המשתמש. ניידותו של הקינדל דומה לניידות של כל ספרון-כיס אחר, רק דק יותר וקל יותר. וכך אני מחזיקו בתיק הגב, מעבירו לנרתיק התלייה שלי או יושב עימו בניחותא בכורסא האישית. וכן, גם קורא בו בבקרים עם כוס הקפה. (לצערי עדיין לא במקום עיתון הבוקר, כי העיתון השפוי היחידי בישראל, הג'רוזלם פוסט, עדיין לא מגיע בפורמט זה).
בקינדל אני מקבל מדי יום את ההרלד טריביון, פעם בשבוע את הספקטייטור, קורא 5 ספרים במקביל (וסוף סוף יכול לברר במהירות הבזק את פישרה של מילה לא מובנת), ומאחסן (נכון לעכשיו) 46 ספרים הדרושים לי במחקריי או מהסוגים הנקראים קלסיקות. הם זמינים לי בכל עת ובכל מקום! בנוסף, אני נושא עמי סדרת מסמכים לעיון שוטף (גרסת פי.די.אף). (וכן, גם אלבום תמונות משפחתי וגם מוסיקה המבודדת אותי מהסביבה).
הנסיעה ברכבת ישראל, ההמתנות והאיחורים שלה, אינם מעצבנים אותי יותר. זמני מנוצל ביעילות. לצערי לא ניתן לגלוש במחשב ברכבת – טמטום, אך זה מה יש כרגע. פונקציה זאת עדיין מוגבלת בקינדל, אך כאמור הקינדל אינו במקום המחשב. דהיינו, כל האמור לעיל נכנס בפורמט השוקל כספר כיס, ודק ממנו בהרבה.
לא זאת אף זאת – העיניים אהוד, העיניים לא מתעייפות בכלל. שיטת ההקרנה של החומר מאפשרת לך לקרוא בניחותא וללא מאמץ גופני במשך שעות רבות. גם בשפת הים ובאור שמש מסנוור.
סיימת בכך שיש פורמטים/אפליקציות של קינדל (אמזון) למחשב, זה נכון. ולא רק, גם לסמארטפונים. אפליקציה זאת מותקנת בשלושה ממחשביי וכל החומר נמצא גם שם. ובכל זאת, אין דומה הקריאה בספר האלקטרוני לזו במחשב. כאמור, העיניים וגם הצוואר!
לקינדל יש מגבלה אחת – צבע (אין). זו אינה מגבלה בספרים, כן מגבלה בעיתונים. הסיבה, שיטת הקרנת החומר על המסך. ככל שידיעתי מגעת, הפתרון הטכני נמצא כבר מעבר לפינה.
ולגבי עתיד הספר האלקטרוני. האייפוד (הטאבלט), הוא היורש הנייד (דהיינו המאפשר התניידות בסגנון שתיארתי לעיל) של המחשב בכל פורמט שהוא. הטאבלט אינו עדיין התחליף הראוי לספר האלקטרוני כי שיטת עבודת המסך זהה כרגע לאלה של המחשבים האישיים, ואפילו גרועה יותר מבחינת המשתמש בגלל מסך המגע הגורם להשתקפות חזקה בשמש.
העתיד – ובטווח קרוב למדי – שילוב בין איכויות המסך של הספר האלקטרוני לבין כוח המיחשוב של הטאבלט (אייפוד ודומיו).
מגבלה אחת תהיה למכשיר זה, הוא לא יהיה זול כקינדל. לפחות לא בטווח הנראה לעין. אבל לרבים, הכסף אינה המגבלה מול התחפיץ.
ובשורה תחתונה – אם ניידות אינה דרישה מובנית בצרכיך, ואם ויתרת כבר על תענוג הקריאה ממסך כמדף נייר, אתה יכול להאמין לעיתונאים ולהישאר רק עם מסך המחשב. אבל אם אתה רוצה ליהנות מכל הקלסיקות (בלועזית בלבד) כשאתה אוחז 'ספר כיס' בידך – לך על הקינדל!
בידידות,
חיים פיירברג
* * *
נגה מרון
תום ולילך מחכים לאח
(על אח קטן שנולד לפני הזמן)
ספר חדש שלי ראה אור זה עתה, והפעם לילדים. כתבתי אותו לאחר שפנו אליי מהנהלת הפגייה של בית החולים וולפסון. הם חשו שלא רק ההורים של הפגים זקוקים לסיוע ולהדרכה, ושגם ילדיהם שנותרו בבית מתקשים להתמודד עם המצב החדש.
ההורים נמצאים בפגייה רוב שעות היום והם שקועים בדאגה לפג. קשה להם להתפנות לילדיהם האחרים שחשים זנוחים לפתע, ומאז שנולד האח הזה התהפך כל עולמם. האחים מוצפים במושגים חדשים כמו פג, אינקובטור, הנשמה והזנה מלאכותית. הם נשאלים בטלפון כמה שוקל התינוק, ומתי תהיה הברית, ואינם מבינים מדוע אמא מבלה בבית החולים שבועות וחודשים. כשיש מזל מתגייסת לעזור סבתא, ואיתה סידורים לא מוכרים וכללים חדשים.
ההצעה הפתיעה אותי, ולא הכרתי קודם את הנושא. אולם לאחר ביקור בפגייה, פגישות עם רופאים ועובדות סוציאליות, עיון בספרות מקצועית, ושיחות עם הורים לפגים, קיבלתי על עצמי את המשימה. הסתבר לי שבכל שנה נולדים בישראל כעשרת אלפים פגים ברמות התפתחות שונות, והבנתי ששיש צורך בספר מסוג זה. במהלך הכתיבה קיבלתי ייעוץ מצוות הפגייה וגם מפסיכולוגית של ילדים. הספר מנוקד ובניתי אותו באופן שיתאים לגילאים שונים. לילדי הגן, בגילו של תום יקראו אותו, והגדולים בגילה של אחותו לילך יקראו בעצמם.
כשהתעניינתי מי יפיק ומי יממן את הוצאת הספר לאור, נעניתי שהנהלת בית החולים מקווה למצוא לכך תורם. ואז החלטתי להיות התורמת, ולקחתי על עצמי גם את ההפקה. הספר יצא לאור בהוצאת "נעם", אך הוא אינו נמכר בחנויות. פירסמתי את הכתובת להזמנות במודעה באינטרנט, בהנחה שהוריהם של פגים בימינו נכנסים מיד לחפש אינפורמציה באתרים הרלבנטיים.
יודעי דבר אהבו את הספר ואמרו שהוא מתאים לכלל הילדים, ולאו דווקא לאלה שנולד להם אח פג, ושגם סבים וסבתות ייהנו למצוא בו עניין.
תודה מראש לכל מי שיעזור בהפצת המידע על הספר.
נגה מרון
* * *
נעמן כהן
הפילוג בקבוצת קדושי פינסק
חלק ראשון
ב-1951 נערכה גבת – קבוצת "קדושי פינסק" – לחוג בשמחה את מחצית היובל להתיישבותה בעמק. תוכננה תכנית אמנותית עשירה. נקבע שהתוכנית תתבסס על יצירות חברי גבת, ובראש וראשונה על שירה של פניה ברגשטין "עם פרחי השדה". היה זה שנה למותה של פניה, ומסיבת החג הזאת, היתה למעשה גם מסיבת הפרידה ממנה. עשרים שנות חייה של פניה בגבת, הותירו ירושה עשירה של שירים לילדים ומבוגרים, שהיו ארוגים בלב כולם.
"עם פרחי השדה" היה שיר שכתבה פניה בחולייה. תוכנו: פרחי השדה מזמינים את המשוררת אליהם, אל שלל צבעיהם וריחם. היא מבטיחה לבוא, אבל אין בכוחה לעמוד בהבטחתה והיא נאלצת לבדות אמתלה, והפרחים מקשים עליה: "הן הבטחת... ומדוע לא באת?" הדבר חוזר כשבאים הציפורים, הדבורים, הפרפרים ועוד, עד שבאה הרוח ולה מספרת המשוררת את האמת. אז באו אליה והקיפוה, כל פרחי השדה ועימם הפרפר, הדבורה והציפור "ועימם שוררתי שיר כל יכול, ויצאתי עימם במחול." השיר מתאר את פניה החולה והכלואה בחדרה ומתגעגעת אל הטבע שבחוץ ואל פרחי השדה, והנה "לפתע ובבת-אחת באו, כל פרחי השדה אליי,"
וּבְשׁוּבִי לְבֵיתִי –
בָּעֲרוּ חַלּוֹנִי לִקְרָאתִי
בְּזִיו יְקָרוֹת,
וטהורי עֵינַיִם
אֶצְלִי עַל הַסַּף
מָחְאוּ כַּפַּיִם
וְשָׁרוּ הַטַּף.
הקומפוזיטור ארתור גלברון נענה לאתגר והלחין יצירה סימפונית שלמה: "חדווה" – מחזה ריקודי לתזמורת סימפונית וקריין – התמליל – "עם פרחי השדה" של פניה ברגשטיין.
תמונה ראשונה – הפרפר.
תמונה השנייה – הדבורה.
תמונה שלישית – הציפור.
תמונה רביעית – אינטרמצו אווירת חלום.
תמונה חמישית – הרוח.
תמונה שישית – מופיעים כל המוטיבים המנחים לא כיחידים אלא בלהקות. שינוי זה יישמע בנעימותיהם.
תזמורת "הקיבוץ המאוחד" החלה בחזרות. הגיעו נגנים מרחבי הארץ: המנצח היה המלחין עצמו – ארתור גלברון. הסולן היה רוברט-יעקב הרצפט-לבבי. יעקב הרצפט-לבבי היה יהודי וינאי, שהצליח להימלט ולעלות לארץ-ישראל לפני השתלטות הנאצים. בנעוריו בווינה הוא למד בכיתה אחת עם אדולף אייכמן. עם פרוץ המלחמה הוא עזב את אשתו, שהיתה שחפנית ונשארה עם אימה, ונמלט לשנחאי, שם שהה שנים אחדות בתנאים קשים. משם הגיע לארץ והצטרף לאחותו בקיבוץ. כל חייו היה יֶקֶה ערירי. מעולם לא למד עברית. ביום עבד במחסן הבגדים. יום שלם היה מגהץ מכנסיים במכונת הגיהוץ. יום-יום לאחר תום העבודה היה חוזר לחדרו הקטן, מסתגר בו, ומנגן על כינורו יצירות שונות, עד בוא הלילה, עת היה הולך למיטתו לישון. הצלילים הנוגים שיצאו מליבו דרך מיתרי הכינור היו מפלחים את לב הדממה וזורעים את בדידותו אל לב השמיים. שכנים רעים התלוננו עליו, מדוע הוא "מנסר" כל הזמן בכינורו? לעיתים כשבאו וביקשוהו לנגן במסיבות הקיבוץ בכינורו, הזדעזע עד לעמקי נשמתו ואמר: "אינני פידלר – כנר כליזמר, אני כנר – קונצרטים, אמן! (Geiger בגרמנית). הרצפט-לבבי השקיע את כל ליבו בחזרות למופע הגדול. שעות על שעות חזר וניגן את התווים.
תוך כדי הציפייה לחג הגדול, וההנאה מהיצירה השירית, והמוזיקלית העשירה, עברה "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק", את המאבק הקשה בתולדותיה. הפעם לא היה זה אוייב חיצוני, לא קשיי הטבע, לא מלחמה ולא בצורת או שיטפון, אבל בהחלט רעידת אדמה. המאבק הפעם היה מבפנים, מאבק בתוך הקבוצה. מאבק שאיים למוטט את הכול.
כ-170 שנים קודם לכן, העיר פינסק סערה. רבי לוי יצחק קיבל את משרת הרבנות בעיר. רבי לוי יצחק האמין, בעקבות רבי ישראל "בעל שם טוב", בתורת "החסידות". במאה ה-13 שונתה הדת היהודית. רב ספרדי בשם משה די-ליאון פירסם ספר בשם "הזוהר" לפיו האלוהות מחולקת לעשר "ספירות" שלכל אחת יש שם ותפקיד והן כוללות את: אלוהים, העולם, והאדם. משה די-ליאון ידע שבמאה הקודמת לו, בוויכוח נגד הנצרות שמאמינה בחלוקת האלוהות ל"שילוש", פרסם "הנשר הגדול" – הרמב"ם, פסק הלכה שלפיו כל יהודי שאינו מאמין ב"אמונת הייחוד" – שאלוהים אחד – יש להוציאו להורג. הרמב"ם אף הכניס זאת לי"ג עיקרי האמונה. מחשש לחייו סיפר משה די ליאון, שהספר בו נמצאת התורה החדשה שהמציא – "ספר הזוהר", נכתב בידי התנא רבי שמעון בר יוחאי. ולידיו הוא רק הגיע כ"קבלה" מחכמי דת קדומים. הרב יצחק מעכו נסע לספרד לחקור מהו המקור האמיתי של הספר. אשתו של משה די ליאון הודתה בפניו, כי בעלה הוא זה שכתב בעצמו את הספר. למרות זאת המשיכו יהודים להאמין ב"זוהר" כספרו המקורי של בר יוחאי.
רבי ישראל "בעל שם טוב", שייסד את ה"חסידות", האמין בעקבות משה די ליאון, שהאלוהות מחולקת לעשר "ספירות", והרבי (הרעבע) הוא "צדיק" שמתווך בין כל יהודי פשוט לקב"ה. ה"מתנגדים" נלחמו באמונה זו בשצף קצף. למרות שלבסוף גם ה"גאון מווילנה", ראש ה"מתנגדים", קיבל את "קבלת" משה די ליאון והאמין ב"קבלה" – הביאה המחלוקת לפילוג קשה בחברה היהודית, הלשנות הדדיות לשלטון, חרמות ונידויים, והחמור מכל – פילוג משפחתי. משפחות נחצו בין חסידים למתנגדים.
החסידות הכתה שורשים גם בפינסק-קארלין בהנהגת רבי אהרן מקארלין (1736-1772). בתחילה לא עוררה החסידות בפינסק תנועת-נגד חריפה, ובכל זאת, עד בואו של ר' לוי יצחק, בשנת תקל"ה (1775), נלמדה תורת החסידות בחשאי. לוי יצחק החל ללמדה בגלוי. בשנת תקל"ב הטיל הגר"א מווילנא חרם על החסידות וההתנגדות החלה לצבור תאוצה. המון יהודים בפינסק יצאו בחרפות ובגידופים לכיוון ביתו של ר' לוי יצחק, הם פרצו לתוכו ובזזו מכל הבא ליד. לבסוף החליט לוי יצחק לעזוב את פינסק. בשנת תקמ"ה (1785) עבר לוי יצחק לברדיצ'ב, שם יצא שמו של: "לוי יצחק מברדיצ'ב" לתהילה כמליץ יושר וכסניגורו של עם ישראל. המחלוקת בין "חסידים" ל"מתנגדים" המשיכה עוד להתנהל בפינסק לאורך כל השנים.
קבוצת "קדושי פינסק" התחלקה גם כן ל"חסידים ומתנגדים". כמו לכל מחלוקת, גם לזו היתה סיבה תיאולוגית, וסיבה פוליטית. בניגוד לדימוי המקובל, החברה הקיבוצית היתה בבסיסה חברה דתית. הדת התבטאה בכל תחומי החיים. דת היא מילה פרסית שמשמעותה מנהג. למחלוקת הפעם כמו בעבר, היה רקע פוליטי ארצי.
בעצם ימי מלחמת העולם והשואה התחולל פילוג ב"מפלגת פועלי ארץ ישראל". בתוך מפא"י נוצרה אופוזיציה שהתאפיינה בתביעה לדמוקרטיזציה, ולעמידת ההסתדרות לצד הפועל העירוני. הסיעה האופוזיציונית שקמה חברה ברוב העמדות ל"גוש" "הקיבוץ המאוחד" בהנהגת יצחק טבנקין, כולל בעמדה ה"אקטיביסטית" הניצית נגד השלטון הבריטי ונגד חלוקת הארץ. היא התנגדה לניסיונות הפיוס בין בן גוריון לז'בוטינסקי, להסכמתו של בן גוריון לתוכנית החלוקה של ועדת פיל, ולניסיונות של ברל כצנלסון ואחרים לאחד את התנועות הקיבוציות: "הקיבוץ המאוחד", ו"חבר הקבוצות והקיבוצים" – לגוף אחד. האופוזיציה, שכונתה "סיעה ב'" בתוך מפא"י, ושכללה את מרבית חברי ה"קיבוץ המאוחד", הפגינה גם התנגדות למאמציו של בן גוריון להגיע למדינה יהודית על פי תוכנית בילטמור. התוכנית נשללה מחשש שתביא לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה ערבית בחלקים רבים שלה.
בישיבת מרכז מפא"י נתקבלה הצעת בן גוריון על תוכנית בולטימור, ברוב של 42 נגד 21. אך הסיבה הישירה לפילוג היתה ההחלטה האוסרת הופעה פומבית של סיעה ב' בבחירות לוועידת ההסתדרות. בוועידת מפא"י בכפר ויתקין (1942) הצליח בן גוריון להעביר החלטה לחיסול הסיעות וה"גושים" הפנימיים במפא"י. סיעה ב' לא השלימה עם ההחלטה ובזה נקבע אקט הפילוג. ב-20 במאי 1944 פרשו אנשי סיעה ב' ממפא"י. כתוצאה מכך שליש מחברי מפא"י עזבו אותה, בתוכם רוב חברי ה"קיבוץ המאוחד" וכן חלק ניכר מהסניפים העירוניים. היוצאים הקימו את התנועה: "לאחדות העבודה". התנועה החדשה התקרבה לחוגי השמאל: "פועלי ציון-שמאל", ו"השומר הצעיר", והביעה אהדה לברית המועצות.
לאחר מלחמת השחרור עלתה קרנו של סטאלין בשמאל הארצישראלי: אחרי הכל הוא היה המנהיג היחיד שהסכים לקבל לתחומי מדינתו כל פליט יהודי שהצליח להימלט מציפורני הגרמנים. מה שצ'רצ'יל ורוזבלט לא הסכימו. בנוסף סטאלין היה היחיד שתמך בהקמת מדינת היהודים וסיפק לה נשק בשעותיה הקשות ביותר. בעת שאמריקה הטילה עליה אמברגו.
בתקופת פילוג סיעה ב' החליטה קבוצת חברים מגבת לנסות למנוע את הפילוג. אברהם כנעני כתב ביומן: "עלינו ללמוד מהלקח של השתלטות הפשיזם, התמוטטות תנועת הפועלים, ושואת ישראל. עת הפילוג משתלט במחשבה הפוליטית של ציבור הפועלים – ישתלט הפילוג גם על המעשים של תנועת הפועלים."
ביולי 1945 ארגנו הפינסקאים את כלל אנשי העמק לכנס בגבת למען איחוד תנועת הפועלים. ציבור המשתתפים מילא את "בית הרשל". ברל רפטור, בהתלהבות האופיינית לו "חצב להבות" בנאומו למען השבת האחדות. נבחרה משלחת, בתוכה אברהם כנעני, שתיפגש עם בן-גוריון. המשלחת לא באה לתבוע שינוי בהחלטה לגבי תוכנית בולטימור שכן כבר בישיבת הוועה"פ הציוני הצביעו אנשי סיעה ב' עם אנשי מפא"י האחרים בעד תוכנית בולטימור. הבקשה מבן גוריון היתה עיון מחדש בהחלטה המונעת מסיעות להופיע בבחירות להסתדרות, החלטה שבשלה אירע הפילוג. הפגישה עם בן גוריון התקיימה. תשובת בן גוריון היתה קצרה ובתכלית הפשטות: "אתם לא תהוו גורם לאחות את הקרע..." סיעה ב'-"לאחדות העבודה" נשארה בחוץ והחלה להתחרות במפא"י.
ב-23 בינואר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, בעת הפוגה קצרה בקרבות, התאחדה מפלגת "לאחדות העבודה" עם מפלגת "השומר הצעיר" והוקמה "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). נציגי המפלגות התכנסו באולם "בית העם" בתל אביב. הבמה היתה עטורה בדגלי הלאום והמעמד. כתובת: "המעפילים יעפילו" התנוססה על הקיר. לקול תופים וחצוצרות נערך מצעד הדגלים והקהל שר: "תחזקנה" ו"האינטרנציונל".
המפלגה החדשה ראתה את עצמה כמוקד הפעילות של האליטות ביישוב: הקיבוצית, התרבותית והביטחונית. במציאות של המלחמה היה ייצוגה של מפ"ם בקרב הפיקוד הבכיר בעל משמעות עצומה. רוב מפקדי החטיבות היו חברי מפ"ם וכן סגן הרמטכ"ל ושני מפקדי החזיתות. רוב הקצינים הבכירים היו חברי "הקיבוץ המאוחד", ולכן במהלך המלחמה נהנתה תנועתם מיוקרה שתורגמה למעמד בתוך המפלגה. רוב חברי גבת הצטרפו למפלגה החדשה.
חיים כהן קיבל פנקס חבר בצבע אדום שבו נכתב: פועלי כל הארצות התאחדו! / מפלגת הפועלים המאוחדת בארץ ישראל. / פנקס חבר מס' 25758 סניף גבת / על החתום בנקובר.
המפלגה מאוחדת ביסודות המחשבה, במגמות המעשה ובהכרת ייעודו ותפקידיו של מעמד הפועלים בעם ובעולם.
א. המפלגה מאוחדת בראיית הציונות כפתרון לשאלת היהודים בדרך קיבוץ גלויותיו של העם היהודי וריכוזו הטריטוריאלי, תקומתו הלאומית, התחדשותו הסוציאלית, עצמאותו המדינית, החברתית, והתרבותית בארץ-ישראל. התפקיד המרכזי בחיי העם הוא הגשמה דחופה של הציונות בדרך של עלייה המונית, שתהא הולמת בהיקפה ובקצבה את זעזועי התקופה והכרעותיה: יצירת מקורות קליטה והתיישבות רחבת-מידות; שידוד מערכות סוציאלי לתקומת עם עברי עובד, מעורה בכל ענפי המשק והכלכלה, מחייה שפתו ומעצב תרבותו, עומד ברשות עצמו ומחשל עתידו הסוציאליסטי, תוך חתירה לברית עם המוני העמלים הערבים בארץ.
ב. המפלגה מאוחדת בראיית התפקיד ההיסטורי של המלחמה המעמדית-המהפכנית ושל הקמת – שלטון פועלים לחיסול הקפיטאליזם וכל צורות השעבוד הלאומי והסוציאלי – לכינון חברה סוציאליסטית אל-מעמדית ועולם של אחוות-עמים. המפלגה רואה עצמה חלק בלתי-נפרד של תנועת הפועלים המהפכנית במלחמה להדיפת כוחות הריאקציה הקפיטליסטית-אימפריאליסטית, המסכנת את שלום העולם, ולעקירת גילויי הפאשיזם, הגזענות והאנטישמיות; להבטחת העלייה הפוליטית והסוציאלית של המוני העובדים: לכיבוש עמדות-המפתח במשק ובמדינה בידי המעמד העובד; להגנת מדינות הדמוקרטיה העממית החדשה ולחישול ברית אמת של עמים שוחרי חופש ושלום. המפלגה תטפח קשרים עם תנועת הפועלים המהפכנית בעולם ותיתן ידה לאחדות בינלאומית לוחמת, מקצועית ומדינית, של מעמד הפועלים, שתיכון על עצמאותו הלאומית של הפועל בעמו ועל ברית אמיצה בין פועלי העולם וברית-המועצות, מדינת-הפועלים הראשונה, המקיימת את מפעל-הבנייה הסוציאליסטי הגדול של דורנו ומגשימה את ייעודיה ההיסטוריים של מהפכת אוקטובר – ייעודיו של מעמד הפועלים בעולם כולו. המפלגה, הממזגת את ערכי התרבות היהודית והאנושית ושואבת ממקורות התורה המהפכנית וממסורת-הגבורה של הסוציאליזם, תייסד את פעולתה בחינוך ובהסברה על השקפת-העולם ושיטת המלחמה המעמדית של המרכסיזם. המפלגה תשקוד על עיצובה של תרבות-עבודה עברית ובניין חיים חלוציים וסוציאליסטיים.
ג. המפלגה מאוחדת במקורותיה החלוציים והפרולטאריים, בשאיפתה למיזוג המלחמה המעמדית והיצירה הסוציאליסטית בעיר ובכפר, בבניין מפעל התיישבות העובדת והקיבוצית ובטיפוח התנועה החלוצית בקרב הנוער היהודי והפועלים היהודים בכל תפוצות הגולה ככוח מארגן ומדריך בחינוך, בהכשרה ובעלייה. המפלגה מאוחדת בהכרת שליחותה של תנועת הפועלים העברית בארץ ותפקידה הלאומי המשחרר של המלחמה המעמדית וההגמוניה הפועלית בציונות ביישוב. המפלגה תילחם לעצמאותה המעמדית של תנועת הפועלים בכל שטחי החיים ולחיזוק אחדותה של ההסתדרות הכללית ותשאף לאחדות לוחמת, מעמדית-מדינית של כלל פועלי ארץ-ישראל.
בעקבות הקמת המפלגה החדשה, חלק מחברי "הקיבוץ המאוחד" השתייכו למפא"י, בעוד חלק אחר השתייך למפ"ם. בעיני חלק מהחברים הפך מצב עניינים זה לבלתי נסבל עקב יחסן השונה של שתי המפלגות כלפי ברית-המועצות. גישתה של מפא"י לסוציאליזם היתה יותר פרגמאטית מאשר מארקסיסטית; מפא"י חתרה להתקדמות חברתית כללית יותר, ולא לתפיסת השלטון בידי הפועלים. לעומת זאת מפ"ם דגלה ב"השתלבות בעולם המחר", הוא העולם האמור לשרור בכל אתר ואתר עם התפשטות הקומוניזם.
היו שביקשו להביא את מפלגות הפועלים לאיחוד בחזרה. בפברואר 1949, נפגש אליעזר שושני עם מפקדו לשעבר בפלמ"ח – יגאל אלון. (בחברות הוא מכנה אותו בשם החיבה "הסייסניק"). שושני סיפר לו על כמיהתו לקירוב לבבות לאיחוד בין מפא"י למפ"ם: "אין לנו חומר אנושי יותר מעולה מאנשי מפ"ם," הוא קבע, "הם טובים ויקרים והייתי רוצה ללכת איתם בתלם אחד."
באוקטובר 1949 גברה העייפות שהצטברה אצל חיים גבתי והוא עלה ל"מעלה החמישה" לנוח שבוע ימים בבית-המרגוע. את הימים האלה הוא הקדיש לכתיבת חיבור אוטופי דמיוני, בהשראת "אלטנוילנד" של הרצל. בספר שקרא לו: "גבת ב-1960", תיאר גבתי את התפתחותה של גבת בעשר השנים הבאות. סיפור העלילה מספר על תייר אחד – "אירווינג בראון - איש כבן שלושים" שביקר בגבת ב-1949 ומבקר בה שנית ב-1960. ברצונו לראות מה השתנה בקיבוץ. המזכיר בן הדור השני מספר לו מה השתנה ומה ישתנה. החוברת שוכפלה וחולקה לחברים לקראת החגיגה של יום העלייה על הקרקע בשנת 1950. בספר האוטופי הזה, גבתי מנבא כך: "כיום מחולקים חברי גבת לפי ההשתייכות המפלגתית: חצי למפא"י, חצי למפ"ם, אבל תמיד גם בימים קשים הצלחנו לשמור על יחסים חברתיים הוגנים והקפדנו על כך שחיי המשק והחברה לא ייפגמו עקב ריב אחים. הוכחה שאין אצלנו קולקטיביות רעיונית..."
אשדות יעקב היה הקיבוץ שפתח את תהליך הפילוג ב"קיבוץ המאוחד". חברי מפא"י במשק טענו שמחנכים את בניהם ברוח של קומוניזם פוליטי. הם סירבו לאשר קבלה לחברות לקבוצת עולים ממפ"ם. זו היתה העילה לפילוג "הקיבוץ המאוחד". הסירוב נבע מפחדם שהשתלטות מפ"ם תגזול מהם את ילדיהם. המחזורים הראשונים של בני המשק שהתקבלו לחברות, הצטרפו למפ"ם. פירושו של תהליך זה היה שהבנים הפכו "אויבים" להוריהם. גם בגבת נטו הבנים הצעירים, כולל בני ה"מפא"יניקים", לתמוך במפ"ם. הצעת בן גוריון לפתור את הבעיה על-ידי חלוקה מפלגתית של בתי הספר בקבוצים, נדחתה ע"י חברי מפא"י וביניהם חיים גבתי. בכיתות העליונות של בית הספר בגבת, חינך ולימד הומניסטיקה מאיר איילי, שהיה חבר מפא"י ובעל השפעה רוחנית וחינוכית רבה. הוויכוחים בגבת לא היו מפלגתיים בעיקרם. בגבת לימדו מורים ממפא"י וממפ"ם, ולימדו שם אפילו את תורת ליסנקו. ב-1949, כאשר ביקש מאיר איילי להחליפו באחד מחברי מפ"ם הפעילים, התקוממו חברי מפ"ם ומפא"י כאחד כנגד התוכנית, כולם היו מעוניינים בו. חברי מפ"ם הסתפקו בהשתתפות חבריהם בחינוך התנועתי המשלים של גבת.
במהלך 1950-1951 חל בגבת שינוי מהיר לרעה ביחסי החברים משתי המפלגות. יוסף פינסקי בנו של הרשל, מייסד הקבוצה, היה בעל אישיות כריזמטית. יוסף היה חניכו של מאיר איילי. הוא הדריך את הנוער במשק, ובתנועת ה"נוער העובד", בקנאות לערכי הקיבוץ, ולסוציאליזם בגוון קומוניסטי, וסחף אותם לאמונותיו. הקסם שהילכה אז ברית-המועצות על הנוער, בשילוב המופת הבולשביסטי והלהט הקנאי של הגשמה קיבוצית ואופוזיציונית למפא"י, קסם לצעירים. יוסף פינסקי תלה את דיוקנו של סטאלין מעל מיטתו.
הצלחתו החינוכית של המדריך יוסף פינסקי האפילה על עבודתו החינוכית הממושכת של המורה והמנהל מאיר איילי. רובה של כיתה י"ב בגבת הגדירה עצמה למפ"ם. דני פומרנץ-הדרי, בנו של ליוליק, ושלמה ציפרשטיין-צפריר, ציירו על הקיר בחדרם את סמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהיה ארגון קומוניסטי בינלאומי מוסווה, ציפורה גוז'נסקי, המטפלת המפא"יניקית שעבדה בבית הילדים, גילתה זאת. היא רצה מיד מבית הנעורים בקמפ, שם גרו הנערים, את כל הדרך הארוכה לכיתות, פרצה באמצע השיעור, וקראה למורה מאיר איילי המפא"יניק, לראות את "הסטליניזם" של הנוער. מאיר הלך מיד את כל הדרך למגורי הנערים, ראה, ובתבונתו הרבה כמחנך אמר: "זה בסך הכל קיטש."
אמנם היו גם נערים שחשבו אחרת. אוריאל ריינגולד בן 16 כתב ב"חבריא": "אם לתלות תמונות, הרי יקרו לי פי כמה שערות שיבתו של טבנקין, מאשר שפמו וחיוכו של סטאלין," – בכל זאת מאיר איילי, שראה עצמו שותף מלא בדרכו החינוכית של ה"קיבוץ המאוחד", נדהם מתמונות סטאלין, וסמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי" שהופיעו בחדרי חניכיו. התמכרותם של בני המשק לרעיונותיהם של משה סנה ושל מדריכם יוסף פינסקי, הביאו לניכור הולך וגדל בין המורה לתלמידיו.
יוסף פינסקי עצמו טען נגד המפיצים עליו שמועות שהוא מוכר את הארץ לקרמלין. באסיפת גבת הוא קם וסיפר כיצד ספג מכות מחברים כאשר נשא על חזהו את סמל "הפדרציה של הנוער הדמוקרטי". פינסקי קרא לחברי מפא"י בגבת שלא לחרוד לבניהם ולתת להם ללמוד את כתבי לנין... ראש הדוברים באסיפה נגד פינסקי היה אליעזר שושני. כמי שהיה חבר מטה הפלמ"ח ומהמתנגדים לפירוקו ב-1948, שאל שושני את פינסקי מהי תשובתו לסתירה בין הציונות וסטאלין ונדהם מהתשובה.
אליעזר שושני היה מאוד רגיש לנפש הנוער. הוא חרד להשפעה שיכולה להיות להשמצות ההדדיות על עיצוב דמותו, והוא כאב את העובדה שבני הנוער נגרפים בלי דעת עם הגלים העכורים שמשחיתים כל חלקה טובה בחברת המבוגרים. שושני חש את ההתדרדרות על בשרו: יום אחד בשעת מנוחת הצהריים, שמע אליעזר דפיקה חרישית בדלת חדרו. הוא קם ופתח את הדלת. בפתח עמד יוסף פינסקי. יוסף בחור צעיר. רק בן עשרים וכבר בעל ניסיון קרבי עשיר במלחמת השחרור. יוסף שאל בקול מתנצל: "אפשר?"
אליעזר ישב על הספה ויוסף התיישב מולו על הרצפה. "באתי לשמוע את דעתך, דעתו של מפא"יניק הגון," אמר יוסף.
אליעזר היה מוחזק בקרב אנשי ה"קיבוץ המאוחד", כפי שהיה מוחזק גם בקרב אנשי הפלמ"ח, כ"מפא"יניק הגון".
בסוף השיחה, הקשה אליעזר: "הנה אתה ועמוס ויגודסקי ז"ל פרצתם ללוד וכבשתם אותה. עמוס נפל ממש לידך. על איזה עניין נאבקתם?"
יוסף שתק, מהורהר, ואליעזר המשיך להקשות: "אם 'שמש העמים' שלך, סטאלין, יחליט שהעניין הציוני מזיק לקידום הקומוניזם העולמי ולכן צריך לסלקו – מה תהיה אז עמדתך?"
התשובה בפיו של יוסף באה נחרצת ומיידית: "ברור שסטאלין "צודק!"
אליעזר, נדהם וחרדתו גדלה. האם באמת הושחתה כל חלקה טובה? האם גם עיני הנוער טחו מראות? השיחה הותירה בו רושם עמוק, נדלקה אצלו נורה אדומה.
שנה קודם לכן. בסוף שנת 1950. אליעזר שב משנת שליחות באיטליה. פנחס ספיר הזמין אותו למשרדו בתל-אביב: "אליעזר, אני רוצה לספר לך משהו. תקבל את זה איך שאתה רוצה," אמר לו ספיר. "כדאי שתדע שחברים מהקיבוצים גונבים נשק מצה"ל בשביל מפ"ם."
אליעזר מיהר לבטל את הדברים: "פנחס, אתה רואה צל הרים כהרים. זו רק שמועה מרושעת."
כעבור שנה, ימים אחדים לאחר השיחה עם יוסף פינסקי, ניגש אליו חבר מאנשי מפא"י בגבת ולחש על אוזנו בסוד: "אליעזר, שאל את רפי בנך מה אמר לו איתן סט בליל שבת, בשעה אחת-עשרה בלילה כשישבו בצריף של רפי."
אליעזר שאל: "ומהיכן אתה יודע מה אמר איתן לרפי בני בליל שבת בשעה אחת-עשרה בלילה?"
החבר ענה: "צותתי."
רפי היה קצין זוטר בצה"ל. כאשר החיילים היו מגיעים הביתה בימי שישי היו הנערים מתגודדים סביבם ושותים בצמא את סיפוריהם על הצבא. איתן, נער בן שש-עשרה, אמר לרפי הקצין: "כקצין יש לך אפשרות לגנוב מצה"ל נשק עבור מפ"ם..."
תוך זמן קצר שמע על כך אליעזר, גם מפיו של איסר הראל. שאמר לו בביטחון: "ידוע שגונבים נשק בשביל מפ"ם."
לאיסר הראל – ראש השב"כ, היה תפקיד חשוב בליבוי המחלוקת. בשלהי 1951 הזהיר איסר הראל את בן גוריון מפוטש של מפ"ם. בן גוריון רושם ביומנו: "מפ"ם יכולה לכבוש השלטון. יש לה חברים מאורגנים, חומר מסור וקנאי, השולטים על מסגרות התיישבות. יש להם תאים בציבור... כשהם מוציאים לרחוב כוח – עלינו להוציא כוח!"
לנוכח הסכנה הטמין איסר הראל מיקרופון בחדרו של מאיר יערי – מנהיג מפ"ם. הוא לא מצא דבר.
הקמת מפ"ם הביאה לכך שמפא"י, מפלגתו של בן גוריון נהפכה למפלגת מיעוט ב"קיבוץ המאוחד". בן גוריון נקט את הכלל הרומאי עתיק היומין - הכלל שבעזרתו הצליחה האימפריה הרומית לבסס את שליטתה: "Divide et impera!", "הפרד ומשול!" – כדי להמשיך למשול חייב היה בן גוריון לחלק את "הקיבוץ המאוחד" לשניים. "הפרד ומשול". פעילי מפא"י קיבלו הוראה לבצע את הפילוג. בדומה לשיטתו של סטאלין צריך היה למצוא עילה אידיאולוגית למאבק על השליטה. העילה נמצאה. בשני המקרים העילה היתה: המאבק נגד סטאלין...
האמירה הגורלית והכואבת ביותר, לגבי אליעזר שושני, היתה האמירה שיצאה מפיו של הנער איתן סט. אליעזר ידע שהוא לא המציא את הדברים, אלא קלט אותם מאחרים. כאב לו מאד לשמוע את דיבורים כאלה מפי צעירים רגישים כדוגמת יוסף פינסקי ואיתן סט.
הלך הרוח של חלק מהצעירים, היה מתלהם: כשסלאנסקי וחבריו הואשמו במשפטי פראג בבגידה במולדת האדומה ובמכירת נשמתם לשטן האימפריאליסטי. כינו אותם אז המפ"מניקים: "סלאנסקי וכנופייתו." באחד הימים הלך הנער יואב ויגודסקי בן ה-12 על המדרכה בגבת והנה כמה נערים מגודלים עצרו אותו, וניסו להכריח אותו לשיר איתם במקהלה: "זארודינה זאלנינה זאסטאלינה – הורה!"
הנער בקושי נמלט מהם.
חברי גבת, ניסו לא להיגרר לפילוג שהיה נחלת קיבוצים אחרים. באסיפה ביום 12.9.50 אמר חיים גבתי: "אנו מצווים לעשות הכל לטפח את המאוחד ולהתגבר על המלכד כדי לשמור על הבית הזה. נציע גם לקיבוצים אחרים לא להתפלג. האומנם 'המרכסיזם-לניניזם-טיטואיזם' הם האטריבוטים של 'הקיבוץ המאוחד'? איני רוצה בכך. איננו יכולים לחנך את הילדים בקיבוץ המאוחד. עזיבת 'הקיבוץ המאוחד' אין משמעותה עזיבת גבת. נחיה יחד חברה אחת משק אחד."
הרוב בגבת לא האמין כלל שהפילוג יגיע גם אליו. כאשר נתגלע הקרע בישובים שונים, יזמו שני חברים מפעילי גבת – ליוליק וחיים גבתי, ביקור באשדות יעקב בניסיון לאחות את הקרע החברתי שהיה שם עדיין בראשיתו. הם חזרו משם מאוכזבים. הקרע היה עמוק מדי. לעומת זאת הם עדיין סברו, שהחברה בגבת ידעה תמיד יחסי רעות עמוקים, והם ימנעו את האסון.
בין חברי מפא"י בגבת לא היתה תמימות-דעים לגבי דרך המאבק ותכליתו. היו חברים שדחקו את הקץ ותבעו לפרוש מ"הקיבוץ המאוחד". רוב פעילי מפא"י היו סבורים כי במצב שנוצר, ולנוכח הניגודים החריפים בין שתי המפלגות, מוטב יהיה לחברי מפא"י לפרוש מ"הקיבוץ המאוחד", שהנהגתו היתה על טהרת חברי מפ"ם, שניצלו את מעמדו של ה"קיבוץ המאוחד" ואת מנגנונו לצרכים מפלגתיים.
מיעוט בין חברי מפא"י, שעימו נמנה חיים גבתי, ראה בפילוגו של ה"קיבוץ המאוחד" מכה קשה לתנועה הקיבוצית בכללה, והם עשו מאמצים נואשים למצוא מוצא, ובלבד שלא לפגוע בשלמותו של הקיבוץ. גבתי קיים שיחות רבות עם חברי המזכירות של "הקיבוץ המאוחד" והציע הצעות שיאפשרו למיעוט אוהדי מפא"י בתוך הקיבוץ להמשיך לחיות בו בלא חששות ופחד, תוך שמירה על עצמאותו הרעיונית והפוליטית. כמנכ"ל משרד החקלאות, הקדיש זמן רב לפעולה שתכליתה היתה מניעת הפילוג. גם בגבת גברה המתיחות, אם כי נעשו מאמצים רבים מצד החברים לבל יתדרדרו היחסים כמו בקיבוצים אחרים, אולם נבצר מהם לשים סכר לסחף, והגיע היום שבו ניצבה לפני הכל השאלה: מה הלאה?
הפילוג שנכפה על הפעילים חברי מפא"י בגבת ע"י מרכז מפא"י, חלחל למטה, ונוצר משקע כבד בין חברי "המאוחד" לחברי מפא"י. חברי מפא"י התחילו לטעון שהגורם לפילוג הוא פנימי. ה"נימוק" היסודי שלהם היה שהחינוך בבית-הספר הוא ברוחו של סטאלין, והם התמידו בהמצאת העיוות החינוכי הזה באופן מרושע. אכן, אנשי מפא"י מצאו "סטליניזם" אצל כמה צעירים מתלהמים, דוגמת יוסף פינסקי, והנער איתן סט שהיה ילד חוץ, אבל, ה"פינסקאים" עצמם מעולם לא היו סטליניסטים. הם מעולם לא דגלו בפולחן מנהיג כלשהו ומעולם לא דבק בהם רבב של חוסר "ציונות" על בגדם. כל זאת היה ידוע היטב גם לשושני.
ב-18 במאי 1951 נערכה בנען המועצה האחרונה של "הקיבוץ המאוחד" שבה השתתפו גם אנשי מפא"י. היה זה בליל שבת. באולם המסגריה בנען נאספו כשלושת אלפים צירים, סגני צירים, חברי משקים ונציגי התקשורת. אפשר היה לחוש את המתיחות, הכאב והזעם הכבושים בצו "המשמעת הסיעתית". מעל במת הנשיאות התנוססה שורה מתוך שיר של רחל: "בטרם אתא הליל, בואו בואו הכול..." אולם לא היה במשאלה-תחינה זו כדי למנוע את הבלתי-נמנע.
ביום שני בבוקר, כאשר ישראל גלילי נעל את המועצה, כבר נעדרו מהאולם חברי מפא"י. הם פרשו ל"בית-ברל" הסמוך כדי להחליט על פרישתם מתנועת "הקיבוץ המאוחד", והקמת תנועת "איחוד הקיבוצים". בין הצירים באותה מועצה היה אליעזר שושני. אליעזר חזר לגבת כשהוא נסער כולו. קומם אותו מאוד מה שנראה לו כניסיון של אנשי מפ"ם במזכירות "הקיבוץ המאוחד", להשליט את מרותם על חבריהם במזכירות. הוא כעס על הדרך בה נקטו כדי לבלום את אנשי מפא"י ב"קיבוץ המאוחד", שהלכו וצברו כוח, למורת רוחה של מזכירות ה"קיבוץ המאוחד".
אליעזר שושני ראה את עצמו איש מפא"י נאמן, בעל השקפת עולם ציונית סוציאליסטית. מבחינה ציונית וסוציאליסטית יכול היה לחיות בשלום עם "הקיבוץ המאוחד" המפ"מי. אבל משהחלה "שמש העמים" לתעתע ולצבוע באדום את כל מלוא האופק, והאמונה ב"עולם המחר" ובקומוניזם הפכה לחזות הכל חש אליעזר שאין זה ביתו עוד. כאשר הוחלט במועצת נען להוציא את אנשי מפא"י – חברי אשדות יעקב – מ"הקיבוץ המאוחד" קומם הדבר את אליעזר עד כדי כך שהוא החליט, כאשר חזר מן המועצה, להיות ראשון החותמים בגבת על עזיבת ה"קיבוץ המאוחד". חברי מפ"ם בגבת התקשו לראות כיצד אליעזר גזבר הפלמ"ח נוטש את מפקדו האגדי: יגאל אלון, שהיה מעמודי התווך של "הקיבוץ המאוחד". אליעזר, חשבו, נהפך "למפא"יניק כדאיניק..."
פעילי מפא"י בגבת החלו מיד לאסוף חתימות לעזיבת "הקיבוץ המאוחד".
בתאריך 28.6.51 שלחו חברי מפא"י בגבת את המכתב הבא:
לכבוד מזכירות "הקיבוץ המאוחד".
לאחר שמועצת ה"קיבוץ המאוחד" בנען החליטה להוציא מ"הקיבוץ המאוחד" מאות חברים מאשדות יעקב וגבעת השלושה המשתייכים למפא"י על אף האזהרות הרבות שחברינו הזהירו וחזרו והזהירו כי עם הוצאת החברים האלה יראו כל חברי מפא"י את עצמם מוצאים מ"הקיבוץ המאוחד" – הרינו מודיעים לכם בזה כי אין אנו רואים את עצמנו יותר חברים ל"קיבוץ המאוחד", ומבקשים להוציא אותנו מרשימת חברי "הקיבוץ המאוחד".
83 חתימות. בין החותמים חיים גבתי, מאיר איילי, אליעזר שושני.
אסיפת המשק התכנסה, וברוב קולות גינתה את המעשה. החתימה גונתה כצעד המפלג את החברה בגבת. ב-1.10.51 החליטו חברי מפא"י להצטרף ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים". ב-17 אוקטובר 1951 למרות המצב המתוח, היו עדיין חברים בקבוצה שסברו, שעדיין לא פסה תקווה ליישר את ההדורים. הקבוצה כולה על שני פלגיה, התכנסה לחגוג את חג מחצית היובל ליישוב. החגיגה קוימה ברוב עם. הקבוצה מנתה עתה יותר מ-800 נפש, וכל החברים חגגו את "חצי יובל" של הצלחה כבירה: הצלחה להתגבר על אדמת הביצה הטובענית בחורף, והסדוקה ויבשה בקיץ. הצלחה להפרות את האדמה ולהקים עליה משק חקלאי לתפארת, והצלחה בהקמת חברה סוציאליסטית-שיוויונית פורחת ומשגשגת במדינת ישראל העצמאית.
החברים כולם עמלו קשה בהכנת החג. נחפר אמפיתיאטרון גדול במדרון המערבי מצפון לבריכה העגולה. נבנתה במה עם קרשים פשוטים. האמפיתיאטרון הכיל את אלפי הקרואים. היתה זו הפקה שטרם היתה כמותה. אך על כל השמחה האפילה אימת הפילוג החברתי והתנועתי. היתה מועקה גדולה בלב – צל הפילוג הקרב ריחף על כולם.
לפנות ערב התכנס כל הקהל העצום. מלבד החברים, מנה הקהל אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, ביניהם פעילי תנועה רבים משתי המפלגות, שבאו לחוג עם חברי הקבוצה את חגם. בתחילה הערב הוקראה ברכה בכתב מנשיא המדינה – פרופסור חיים וייצמן. וייצמן ברך את הנוכחים והזכיר להם את היותו פינסקאי. הקהל הגיב בסיפוק, במחיאות כפיים, אחרי הכול, חיים וייצמן היה הפינסקאי החשוב בעולם. וכשווייצמן אמר ש"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף", הפינסקאים ראו את עצמם כפועלים שייצרו את מגש הכסף...
אחריו עלה לברך אברהם הרצפלד. ברגיל היה הרצפלד, איש העלייה השניה, ראש המרכז החקלאי, ואבי ההתיישבות, מתחיל תמיד בשירו הידוע: "שורו הביטו וראו / מה גדול היום הזה, היום הזה / אש יוקדת בחזה / והמחרשה שוב פולחת בשדה," – הוא שר בלהט וסוחף אחריו את כל הקהל. כשעלה לברך, ציפו ממנו כולם, שיתחיל לשיר. אבל הפעם, הרצפלד הרים את ראשו, הביט אל הקהל הגדול, ונסתתמו מילותיו. הרצפלד לא ידע במה להתחיל. הלסת נשמטה לו. הוא חשב: "הנה מעשי ידיי טובעים בפילוג, ומה יהיה גורל ההתיישבות? והנה במקום שירה, יצאה מפיו יבבה שממשיכה וממשיכה עד שהחל למרר בבכי. למשמע בכיו, החלו חלק מהאנשים בקהל הגדול למרר גם כן בבכי. חברי הקבוצה האחרים צפו במחזה ברוח נכאה.
אחרי הרצפלד עלה לברך טבנקין, ואחריו חיים גבתי שאמר: "מאחורינו כמעט שלוש עשרות שנים של חיי חברה בצוותא, האומנם יבצר מאיתנו היום לדלות את כוחות הנפש הרבים הדרושים כדי להתגבר על החולשה ופירוד הלבבות לגעור בשטן הפירוד ולצעוד יחד למען המשך היצירה ומילוי היעוד הגדול שנטלנו על עצמנו לפני שלושים שנה?"
אחרי גבתי עלה לברך מזכיר המשק ליוליק: "ידידים, קרובים וחברים. שליחי ישובים, נציגים של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, ב"כ ההסתדרות, ההסתדרות החקלאית, ב"כ 'הקיבוץ המאוחד' וכן באי-כוח ארגונים, ומוסדות אחרים. תבורכו בבואכם לחוג עימנו. לפני שלושים שנה נתלכדה חבורה קטנה, יוצאי פינסק. למודי סבל, אחוזי חזון חברתי ויהודי, ציוני-סוציאליסטי – קמה הקבוצה. מראשית סומנה הדרך: התיישבות. חמש שנות הכשרה והחזון הפך מציאות. לפני עשרים וחמש שנים עלינו לגבת. מאז שונה הנוף כליל. לפני שש עשרה שנים הצמדנו את המשק ל"קיבוץ-המאוחד". נפתחה הדרך להרחבה, מאורע קדושי פינסק, העלייה לגבת וההצטרפות ל"קיבוץ המאוחד", קיימו וחיזקו אותנו כתא חלוצי נאמן של פועלים, מחנה ציוני-סוציאליסטי, מניחי יסודות למדינת ישראל לפני היותה במלחמת העצמאות, ואחרי כינונה. היום, בבית הקברות התייחדנו עם מתינו. שישים ואחד קברים. חברים – מראשוני הבונים, שעבדו במסירות, באמונה ובתום ובנו את הבית, את החברה, את הקיבוץ. הורי חברים – אשר הגיעו אלינו בערוב חייהם. ומתו בשיבה טובה. ילדים ותינוקות – אשר נקטפו באיבם. וכן אשר נפלו בהגנה במלחמת השחרור. הקהל מחא כפיים.
המופע עצמו היה הצלחה כבירה. היצירה של פניה ברגשטיין – "עם פרחי השדה", עם המוסיקה של ארתור גלברון, ובניצוחו. הכוריאוגרפיה של הרקדנית אלישבע מונה. ארתור גלברון ניצח על תזמורת "הקיבוץ המאוחד", שהפליאה לנגן. יעקב הרצפט הפליא גם הוא לנגן ככנר ראשי וכסולן. במחול הופיעה הדס הדרי בתו של ליוליק. היא הפליאה לרקוד כפרימה בלרינה מקצועית. לצידה רקד גם גרשון ישראלי בנה היחיד של פניה ברגשטיין, וחניכת חברת הנוער העולה מירי זילברמן. בנוסף חוברה גם קנטטה פרי עיטם של פניה ברגשטיין, יהושע רבינוב, וחנה פסטרנק, שלוותה במוסיקה שהלחין אברהם דאוס – המורה למוסיקה, תושב גבת. על הקנטטה קיבל דאוס את "פרס אנגל" מטעם עירית תל אביב. מ"מ ראש העיר – לבנון העניק לו את הפרס: 650 ל"י. בקנטטה בוצע שיר, שהושר מאז מדי שנה בסדר הפסח. המילים מהמקורות. הלחן אברהם דאוס:
תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ
וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ
וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים
וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ
וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה
וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשָׁךְ
בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.
המשך יבוא
* * *
אהוד בן עזר
על ספרו של סייד קשוע
"גוף ראשון יחיד"
בהוצאת "כתר", 2010, 318 עמודי טקסט
קראתי מראשיתו ועד סופו את הרומאן החדש של סייד קשוע "גוף שני יחיד". אגב, קדם לו בשם דומה הרומאן של נתן שחם "גוף ראשון רבים", אבל אני מניח כי לסייד קשוע סיכויים טובים ומהירים יותר לזכות בפרס ישראל לספרות עברית מאשר לנתן שחם.
לומר שהתפעלתי? לא. למעשה קראתי בו כל הזמן ארבעה סיפורים, וזאת נוסף על השניים שמהם הוא מורכב. סיפור ראשון, סייד קשוע ואשתו בטור השבועי הסאטירי שלו, המוצלח בדרך כלל, ב"במוסף הארץ"; הסיפור השני, אמג'ד (נורמן עיסא), בסידרת הטלוויזיה "עבודה ערבית" ואשתו בסדרה, בושרה, שמגלמת אותה קלרה חורי, שניהם נהדרים, ואי אפשר להפריד אותם מהזוג ה"אוטוביוגראפי" בסידרה הסאטירית, וכן מהעורך-דין ואשתו ברומאן, כמעט ממש אותם טיפוסים. הסיפור השלישי – סייד קשוע הסופר, המחלק עצמו בין שני הגיבורים הערבים ברומאן ובתור אחד מהם הוא גם מקנא לאשתו וחושב שהיא בוגדת בו, ממש כמו בסידרת הטלוויזיה. והסיפור הרביעי, מן הסתם "סיפור על" – הוא הביוגראפיה של הערבי העברי סייד קשוע, הכותב את עצמו שוב ושוב, ואשר עיקר כישרונו הוא העמדת מצבו הקיומי, המורכב, בין יהודים לערבים בישראל – עד כדי כך שהוא נעשה לנו כמין "הערבי של היהודים" על משקל "היהודי של הגויים" או של הנוצרים.
המורכבות הזו עולה בקטע שבו, במסווה של יהודי, מתקבל גיבורו הערבי הסייד-קשועי כסטודנט לצילום ב"בצלאל":
"בבצלאל הייתי שמאלן כמו רוב הסטודנטים שלמדתי איתם, ומהם למדתי שהערבים הם חרמנים, חושבים מהזין, בעיקר על הכוס, לרוב על איך לשמור על הכוס של אחותם. הערבים יכולים להתעצבן בקלות, ואין לך דרך לדעת מתי אתה מבעיר את חמתם. הם בלתי צפויים ויכולים להיות אגרסיביים. הכבוד חשוב להם מאוד, למעשה זה כל מה שמעסיק אותם. כבוד מכל הסוגים. כבוד עצמי, כבוד לאומי, כבוד דתי, כבוד משפחתי. תכבד את הכבוד שלהם ואתה בטוח למדי. הם חשוכים, גם אלה שמדמים את עצמם לנאורים. הערבים חושבים אחרת. הערבים יותר יצריים, אין מה לעשות, יותר חייתיים. השפה היחידה שהם מכבדים היא כוח, וכאשר הם מזהים חולשה הם תוקפים. כמו צבועים. זה לא אומר שאנחנו צריכים לכבוש אותם, זה לא, אבל הלוואי שיכולנו לבטוח בהם. אז היינו חותמים איתם על הסכמי שלום שיבטיחו הפרדה מלאה בין שני העמים הכל כך זרים, מקבילים שלעולם לא ייפגשו. לו רק היו מרפים, נותנים לנו לחיות, מקיימים איתנו יחסי שכנות טובים, מתגברים על יצר הנקם האינסטינקטיבי שלהם, מוחלים על כבודם, שוכחים מחלום האימפריה האסלאמית שעליה הם מפנטזים. לו רק היו מודים שבכל זאת היינו כאן לפניהם, שאנו בעלי הזכות הטבעית על הארץ, לו רק היו אומרים לנו תודה ומבינים עד כמה אנחנו נדיבים.
"כמובן לא משתמע מזה שאין אצלנו מטורפים. למשל, כל המתנחלים חולי הנפש שמוכנים לחרף את נפשות ילדיהם בשם אידיאולוגיה אלוהית. והחרדים, והמזרחים שמתלוננים כל היום על אפלייה עדתית. לו היו מחכימים, היו מודים לנו שהבאנו אותם עד הלום והצלנו אותם מתהומות החושך שבהן היו שרויים.
"הדברים האלה נאמרו בדרך כלל בקפטריה או בפינת העישון הלא-רשמית, ונועדו אך ורק לאוזניים ישראליות, לבנות, תרבותיות. הערבי התורן תמיד התקבל שם בברכה, ואפילו בשמחה שלרוב גם לא השאירה רושם שהיא מלאכותית." ["גוף שני יחיד", עמ' 262-263].
דומה ששום סופר עברי לא יכול לרקד ככה, בהומור גרדומי, בהפוך על הפוך, ללגלג על שני העמים ועל עצמו שמיטלטל ביניהם, ולא להיחשד בשום גזענות. כי כל הנאמר הזה הוא אמיתי ברומאן. הוא ודאי חלק מהווייתו וממראות התשתית של סייד קשוע בכל מה שקראנו וראינו ממנו עד כה.
מצד שני, הרומאן אמנם קריא אבל גם קצת שטחי ומשעמם. לא כל כך אמין. בעיקר הסיפור הבלשי המפותל, המיוסד על קנאת הערבי האחד לאשתו ועל ניסיונו של הערבי האחר לאמץ לעצמו דמות של ישראלי צעיר משותק לאחר ניסיון התאבדות. התוכנית של הרומאן טובה. האפשרויות רבות. בכל זאת חסר בו זיק של ספרות אמיתית, כי הכול משועבד למיבנה של הסיפור הבלשי. לתעלומה הנפתרת לבסוף, והיא מאוד לא משכנעת מהבחינה העלילתית. היא כמעט קרובה לבדיחה לא מוצלחת.
היינו מציעים לסייד קשוע להתחיל לכתוב שירים, בעברית כמובן. שירים רציניים. אולי שם ימצא, אם ימצא, את תהומות נפשו, את האינטימיות, את המילים הקשות, האמיתיות, שאינן תלויות כל הזמן באוויר כמין לוליין ערבי-פלסטיני דובר עברית המחופש ליהודי-ישראלי ששומר כל הזמן על שיווי משקל בהלכו על חבל המתוח על פי תהום בין עם לעם.
* * *
ד"ר ישראל בר-ניר
נשיאותו של ברק חוסיין אובמה – הפרק הבא
מתוך: מגזין המזרח התיכון, 18.11.10
בסיומה של מערכה מגיע השלב של הפקת לקחים. זה נכון בכל מסגרת – צבאית, פוליטית ועסקית. לשלב הזה יש חשיבות רבה והוא נועד בעיקר כדי למנוע חזרה על טעויות ולאפשר תיקון של מה שגרם לכישלון. הפקת לקחים היא צעד חשוב לא פחות גם במקרים של הצלחה/ניצחון, אם כי במקרה הזה רווחת הנטייה לוותר על הצעד הזה. – "לא מתווכחים עם הצלחה" היא אימרה מקובלת. אבל כפי שקרה לא פעם בעבר, זה יכול להיות מתכון לאסון. דוגמא מצויינת היא מלחמת ששת-הימים. האופוריה של הניצחון חסר התקדים מנעה ניתוח רציני של שורה של מחדלים וביצוע כושל שרק בשל הרמה הירודה של הצבאות הערביים לא הביאו לכישלון. התוצאה היתה שבפרוץ מלחמת יום-הכיפורים התייחסו אליה כאל "היום השביעי". אין צורך להרחיב את הדיבור על התוצאות. אבל לא ישראל היא נושא המאמר, אם כי אתייחס להלן ליחסי ישראל ארה"ב בתקופה שאחרי הבחירות לקונגרס.
במקרה של כישלון, הפקת הלקחים מדרדרת כמעט תמיד להטחת האשמות וחיפושים אחרי שעיר לעזאזל עליו אפשר לגלגל את האחריות לכישלון, כך, שעל פי רוב הפקת הלקחים היא יותר עריפת ראשים מאשר נסיון רציני להתמודד עם הסיבות לכישלון. התופעה הזאת בולטת במיוחד בתחום הפוליטי – תחום שבו לקיחת אחריות למחדלים היא מתכון בטוח לסיום הקריירה. אנשים שהפוליטיקה הוא עבורם קריירה מפתחים מנגנוני הדחקה המאפשרים להם להתעלם מאחריותם לכשלונותיהם. בלי זה אי-אפשר להצליח. תגובות הדמוקרטים למפלה שהם ספגו בבחירות האחרונות אינה שונה מהמקובל. השוני, אם ישנו, הוא במידת האבסורדיות של התירוצים.
אסתפק בדוגמא אחת. אובמה שיכנע את עצמו שתוצאות הבחירות האחרונות משקפות לא יותר מאשר הצלחה הסברתית של הרפובליקנים ליצור אצל ציבור הבוחרים "אי הבנה" (Misperception) של האג'נדה שלו שהיא ביסודה נכונה וצודקת ומיטיבה עם העם. מנקודת מבטו הבעייה שלו היא לא יותר מאשר כשל תקשורתי עם הציבור. זה פשוט מגוחך. "כשל תקשורתי"? אצל אובמה? מדובר באדם שכולם מהללים את כושרו הרטורי, כולם מתפעלים מכושרו להלהיב את ההמונים, אדם שכל התקשורת, למעט רשת טלוויזיה אחת ועיתון אחד או שניים, סוגדת לו ואיננה חוסכת במילים לתאור גדולתו וחוכמתו המדינית. אדם כזה מתקשה להעביר את המסר שלו לציבור? אף אחד לא ראה את קודמו בתפקיד, הנשיא בוש, כאורטור גדול, והופעותיו הפומביות לא זכו לסיקור חיובי במיוחד בתקשורת (זה בלשון המעטה). אדרבא, התקשורת הרבתה ללעוג לו ולעתים תכופות סילפה את דבריו וייחסה לו דברים שהוא לא אמר. עם כל זה, לנשיא בוש לא היה אף פעם קושי להביא את המסר שלו לידיעת כולם. בין אם הסכימו למדיניותו ובין אם התנגדו לה, לא היתה לאף אחד שום "אי הבנה" לגבי מהותה של המדיניות.
תוצאות בחירות הביניים הביאו למהפך של ממש במערכת הפוליטית בארה"ב. זה לא היה הצונאמי שהרפובליקנים ציפו לו, אבל זה גם לא רחוק מזה. המילה מהפך היא אולי חזקה מדי לתאור מה שקרה. הפרשן צ'ארלס קראוטהאמר מגדיר את התוצאות "חזרה למצב הנורמלי" של החברה האמריקאית, מצב בו מפת הקונגרס היא ים פנימי אדום שמשני צדדיו חופים כחולים עם כמה איים כחולים באזורים הפנימיים האורבניים.
הצבע האדום מיוחס לרפובליקנים/שמרנים והצבע הכחול לדמוקרטים/ליברליים. המהפך, למי שבכל זאת מתעקש להשתמש במונח הזה, מתבטא בעצירת המגמה שהחלה בשנת 2006 ונמשכה בשנת 2008, של השתלטות הדמוקרטים על הקונגרס. במספרים, ההפסד של 2010 – 60 חברי בית הנבחרים ו-6 סנאטורים, מחק את כל ההישגים של הדמוקרטים בשתי מערכות הבחירות הקודמות. לרפובליקנים יש עכשיו רוב מוחלט בבית הנבחרים והרוב הדמוקרטי בסנאט הצטמצם ל-51 פלוס שניים בלתי תלויים שתמיכתם בדמוקרטים איננה "מונחת בכיס".
השאלה המיידית היא כמובן מה יקרה עכשיו? האם השינוי במערכת הפוליטית יביא בעקבותיו שינוי דומה בחיים הפוליטיים או שאופן ההתנהלות של מימשל בשנתיים שחלפו ימשיך ללא שינוי. מעל לכל, השאלה אם אפשר להשליך מתוצאות בחירות האחרונות לגבי מה שצפוי לקרות בבחירות לנשיאות בעוד שנתיים מרחפת ברקע.
לפני שנתיים המומחים ו"המייבינים" למיניהם ספדו לרפובליקנים ו"דנו" אותם לעשרות שנים [לפחות] של מפלגת מיעוט. הנהגת המפלגה הדמוקרטית לקחה את התחזיות האלו ברצינות והתנהגה בהתאם. ב-3 בנובמבר 2010 הם התעוררו מול עולם חדש. החגיגה הסתיימה בטרם עת, אם הם רק היו יכולים, הדמוקרטים היו מאמצים את הרעיון ש"צריך להחליף את העם".
זו כמעט מסורת בארה"ב שמפלגת השלטון מאבדת מכוחה בבחירות הביניים. אבל מפלה בהיקף שהדמוקרטים ספגו הפעם קרתה רק לפני 72 שנה, ב-1938. יתרה מזו, לניצחון הסוחף של הרפובליקנים בבחירות לקונגרס הפעם התלווה הישג דומה ברמה של המדינות. הדמוקרטים הפסידו בבחירות למושלים ולרשויות המחוקקות של הרבה מדינות. להישג הזה של הרפובליקנים יש חשיבות בגלל העובדה שהשנה התקיים מפקד אוכלוסין (מפקד אוכלוסין מתקיים בארה"ב אחת לעשר שנים) שבעקבותיו ישתנו מספרי הנציגים שהמדינות השונות שולחות לקונגרס. זה יחייב תיחום מחדש של אזורי בחירה, נושא שהוא בסמכותם הבלעדית של המושלים והרשויות המחוקקות של המדינות. סביר להניח שהרפובליקנים ינצלו את הכוח הזה כדי להקשות על הדמוקרטים להחזיר את הגלגל לאחור ולכבוש שוב את בית הנבחרים במהלך העשור הבא. כדאי לציין בהקשר הזה שגודל הנציגות בקונגרס של מדינה נקבע ע"פ מספר "התושבים" המתגוררים בה, ולא ע"פ מספר בעלי זכות הבחירה או האזרחים (לפוקדים אסור לשאול על מעמדו של הנפקד - אם הוא חוקי או לא). הנוהל הזה גורם לעיוותים, כך למשל מדינות כמו טקסס, קליפורניה, נבדה ואריזונה יוצאות נשכרות בגלל מספרם הגדול של השוהים הבלתי חוקיים הנמצאים בהן.
בשנתיים הקרובות אובמה יצטרך לעבוד עם קונגרס עויין. בהיסטוריה האמריקאית יש הרבה תקדימים למצבים כאלה. למי שלא מתמצא ברזי הפוליטיקה הפנימית האמריקאית כדאי להבהיר שקונגרס עויין איננו בהכרח קונגרס בו השליטה היא בידי המפלגה היריבה. לא פעם נשיאים נתקלו בקשיים מהמפלגה שלהם לא פחות מאשר מהמפלגה היריבה. מאבקי כח בין הרשויות על השאלה מי הוא "הבעל בית" היו תופעה של קבע בארה"ב מיום שהרפובליקה נוסדה. היו מקרים שהקונגרס סרב לאשר יוזמות של הרשות המבצעת רק על-מנת להבהיר למי יש המילה האחרונה. גורלו של אובמה בתחום הזה לא היה שונה וגם עם שליטה מוחלטת בשני בתי הקונגרס דרכו לא היתה סוגה בשושנים. לאור העובדה שגם עם רוב דמוקרטי אובמה לא זכה לתמיכה בכל גחמה שלו לא קשה לנחש איך זה יראה כשאין לו רוב. בארה"ב, בניגוד למדינת-ישראל, הקונגרס איננו חותמת גומי והוא טורח להזכיר את זה לנשיא בכל הזדמנות. סוד ההצלחה של נשיאים בעבר היה יכולתם לעבוד בשיתוף פעולה עם הקונגרס בניהול המדינה. זה חייב גישה פרגמטית ונכונות ללכת לקראת הצד השני לא רק כאשר השליטה בקונגרס היא בידי המפלגה היריבה, שאלת המפתח לגבי השנתיים הבאות היא לפיכך מה הכיוון בו אובמה יבחר – פשרה או אנטגוניזם.
במאמר מוסגר, עקבתי מקרוב אחרי דיונים וניתוחים של תוצאות הבחירות שהתנהלו בטלוויזיה הישראלית. כל אחת מהתוכניות בהן צפיתי גייסה את ה"מומחה" שלה לפוליטיקה אמריקאית – כולם, ללא יוצא מן הכלל, פרופסורים למדעי המדינה. מאחר ועם התוצאות המספריות קשה להתווכח, כמות השטויות שנאמרה היתה פחות מהמקובל בדיונים כאלה. אבל דבר אחד הפיל אותי מהכסא מרוב צחוק. לפחות שלושה מן המומחים חיוו את דעתם שאובמה הוא "אדם פרגמטי", ושהוא "לא יתקשה" למצוא את הדרך לעבוד עם קונגרס רפובליקני. אבאמה "אדם פרגמטי"? איפה הפרופסורים האלה חיים? איפה הם היו בשנתיים האחרונות? אח"כ נזכרתי שגם ליוסי ביילין יש דוקטורט במדעי-המדינה.
אם מסתמכים על שתי שנות כהונתו הראשונות של אובמה, התמונה המצטיירת היא של אדם שאיננו איש פשרות, אדם שהפרגמטיות היא ממנו והלאה, אדם שגמישות ונכונות להתפשר אינן ב-DNA שלו. אדם שאף פעם "איננו טועה", אדם כאשר הוא מטפס על עץ, זה מהלך חד סטרי – הוא לא מוכן לשמוע על כך שלפעמים צריך גם לרדת.
הוא מתעקש להמשיך את יישום האג'נדה שלו גם כשברור לו שהוא עומד בפני הפסד. הכישלון הצורב בתחילת השנה בבחירות המיוחדות לסנאט במדינת מסצ'וסטס, בהן מושב שהיה בידיים דמוקרטיות מזה דורות עבר לרפובליקנים, היה צריך להיות אות וסימן לבאות, אבל לא איש כאובמה יירתע. הכישלון הזה לא השפיע עליו להתמתן כהוא-זה. כשהתברר לו שהכישלון הזה חוסם בפניו את האפשרות להעביר את רפורמת הבריאות בדרך החקיקה המקובלת, במקום לנסות להדבר עם הרפובליקנים וללכת לקראתם, הוא העדיף להעזר במניפולציה פרוצדורלית (בארץ היו מכנים את זה "תרגיל מסריח") כדי להעביר את החוק למרות ההתנגדות העצומה שהוא עורר בציבור.
כל הדיבורים היפים על פתיחות, התחשבות בעמדות הצד השני ושיתוף פעולה דו מפלגתי, "הושטת יד" (outreach) התגלו כמס שפתיים בלבד. במשך שתי השנים הראשונות לכהונתו אובמה התנהל כאילו יש רק מפלגה אחת בארה"ב. חברי מפלגתו שלו גם הם לא לקקו אצלו דבש. עברה למעלה משנה וחצי מכניסתו לבית הלבן עד שהוא נפגש בפעם הראשונה, לשיחה לא מחייבת, עם מנהיג הסיעה הרפובליקנית בסנאט. יד ימינו בדחיפת האג'נדה שלו, יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, לא נפגשה אפילו פעם אחת עם הנהגת הסיעה הרפובליקנית בבית הנבחרים במשך כל ארבע שנות כהונתה בתפקיד.
הסיפור הזה נגמר. בשנתיים הבאות אובמה יוכל לעשות מעט מאוד בלי לשתף את הרפובליקנים. הרוב של הרפובליקנים בקונגרס איננו מספיק כדי להעביר חוקים שאובמה יתנגד להם או לבטל חוקים שהוא כבר העביר, מה גם שכנשיא יש לו זכות ווטו. אבל אם אובמה יתעקש להמשיך להתנהל כמו בשנתיים שחלפו, הוא יגלה שהרפובליקנים יכולים לטרפד כמעט כל יוזמה שלו. מינויים לתפקידים שונים – שופטים, שגרירים ושורה ארוכה של משרות פדרליות, חייבים לקבל את אישור הסנאט – בו יש צורך ברוב של 60 כדי להעביר החלטה שהמיעוט מתנגד לה. התקציב וכן המימון של כל פעולה של המימשל חייבים להיות מאושרים ע"י שני בתי הקונגרס, אמנות-בינלאומיות הסכמים בינלאומיים חייבים להיות מאושרים ע"י הסנאט ברוב של שני שלישים. אם אובמה יבחר בדרך של אנטגוניזם השנתיים הבאות תהיינה שנתיים של שיתוק שילטוני.
בשלב הנוכחי הדמוקרטים והתקשורת התומכת בהם נראים כמי שעדיין לא עיכלו את מה שקרה, ומנגנון ההדחקה עובד אצלם שעות נוספות. הרעיון ש"לבחירות יש תוצאות" עובד אצלם רק בכיוון אחד – כשהם זוכים. ממעקב אחרי ההופעות של מנהיגים דמוקרטיים שונים בתקשורת, וכן מהתבטאויותיו של אובמה עצמו, מתקבל הרושם שלגבי דידם "עסקים כרגיל", שהם רואים את תוצאות הבחירות כ"תקלה" (setback) זמנית בלבד, ולא כסיבה להמנע מהמשך יישום האג'נדה שלהם. הם כבר מדברים על ניצול "קונגרס הברווזים הצולעים" – הכינוי לקונגרס בתקופה שבין הבחירות ועד ה-1 בינואר 2011, מועד בו סמכויות החקיקה עוברות לקונגרס החדש) כדי לבצע מחטפים של העברת חוקים בלתי פופולאריים.
הנשיא קלינטון היה במצב דומה אחרי בחירות הביניים של 1994, אם כי המפלה של הדמוקרטים אז היתה במימדים פחות דרמטיים מאשר הפעם. קלינטון יצא מזה ולא התקשה להיבחר לתקופת נשיאות שניה ב-1996. רבים בין הדמוקרטים רואים את התקדים הזה כאות וסימן שלא הכל אבוד והם מקווים ל"הצגה חוזרת" ב-2012.
להתנבא על תוצאות של בחירות זה טרוף, מה גם ששנתיים זה נצח בפוליטיקה. אסתפק לכן בכמה הערות כלליות על כמה הבדלים מהותיים בין המצב היום לבין זה של 1994.
ראשית, וזה נכון תמיד, יש שוני משמעותי בדמוגרפיה של אוכלוסיית המצביעים בין בחירות ביניים בהן רק חברי הקונגרס עומדים לבחירה לבין בחירות בהן בוחרים גם את הנשיא. יש חוגים רחבים בציבור האמריקאי עבורם הבחירות לנשיאות הן חזות הכל והם אינם מייחסים חשיבות רבה לבחירות לקונגרס. זו תופעה נפוצה בעיקר אצל צעירים ומיעוטים. הפעם לתופעה הזאת היה משקל-יתר כי רפורמת הבריאות שהיתה אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות היא נושא שרחוק מלהיות בראש מעייניהם של צעירים. אצל אוכלוסיית המבוגרים זה היה בדיוק ההיפך. עבורם זה נושא אקוטי כי הם הנפגעים העיקריים מהרפורמה הזאת. אצל מרבית הצעירים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שלא לדבר על סטודנטים וצעירים בשנות העשרים, ביטוח בריאות הוא נושא תיאורטי בלבד, לא נושא שעבורו שווה לעלות על בריקדות. המבנה הדמוגרפי של אוכלוסיית המצביעים ב 2012 ישקף את זה של 2008 יותר מאשר את זה של 2010 כך שקצת מוקדם להסיק מתוצאות הבחירות האחרונות שאובמה לא ייבחר לתקופת כהונה שנייה.
באשר לבחירות לקונגרס ב-2012 מצבם של הדמוקרטים הוא בכי רע. היקף התבוסה שלהם בבית הנבחרים הוא כמעט חסר תקדים ומאחר והנושא המרכזי שגרם לתבוסה – רפורמת הבריאות לא יֵרד מעל הפרק, הסיכוי שלהם לזכות בחזרה בחלק מהמושבים האלה לא נראה מזהיר במיוחד. יתרה מזאת, כמעט כל חברי הקונגרס שעפו היו מהאגף המתון של המפלגה הדמוקרטית, חברי קונגרס שהצביעו עבור רפורמת הבריאות בעל כורחם ונגד רצון מצביעיהם. הרכב הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים הנוכחי הוא הרבה יותר קיצוני מזה של הקונגרס הקודם, ויכולתו למצוא שפה משותפת עם הרפובליקנים, בהנחה שהם בכלל ירצו בזה, תהיה מוגבלת.
בסנאט מצבם של הדמוקרטים עוד יותר גרוע כי 22 סנאטורים דמוקרטיים יעמדו לבחירה בשנת 2012 והרפובליקנים צריכים לזכות בארבעה מושבים בלבד מתוכם כדי להפוך לרוב בסנאט. למעט מהפך דרמטי בכלכלה, זו כמעט וודאות שזה יקרה. למעלה ממחצית מ-22 הסנאטורים הדמוקרטיים האלה מייצגים מדינות שהן רפובליקניות במהותן – הם נבחרו כחלק מהגל הדמוקרטי של 2006, וכולם ללא יוצא מן הכלל נושאים את "הגיבנת" של תמיכה ברפורמת הבריאות. דווקא ההישג חסר התקדים של אובמה בהעברת רפורמת הבריאות מתגלה כמכשלה, בעיקר בשל הצורה בה זה נעשה. התבוסה הדמוקרטית ב-1994 באה גם היא בעקבות ניסיון כושל של קלינטון להנהיג רפורמת בריאות דומה, אבל קלינטון ירד מזה אחרי שהוא ראה שאין לזה הרבה סיכויים להצליח, ובבחירות של 1996 הנושא הזה כלל לא היה על סדר היום. היום המצב הוא הפוך. ביחד עם שיעורי האבטלה הגבוהים זה הנושא שעומד היום בראש מעייניו של הבוחר. חזקה על הרפובליקנים שהם לא יתנו לנושא הזה לרדת מעל סדר היום. אובמה רואה בהצלחתו להעביר את רפורמת הבריאות את גולת הכותרת של הישגיו, ויהיה לו קשה מאוד ללכת לקראת הרפובליקנים ולהסכים לפשרות של ממש בתחום הזה. תמיד תתכנה הפתעות, אבל לא נראה לי שזה יקרה כאן.
באשר לבחירות לנשיאות המצב שונה. שאלת המפתח היא מי יהיה המועמד שהרפובליקנים יציבו נגד אובמה. כמובן שהמצב הכלכלי וכן התפתחויות בחזית המלחמה בטרור יכולים להפוך על פיהן את כל התחזיות, אבל במהותן הבחירות הן אישיות והתוצאות תקבענה במידה רבה על-פי המועמד. נכון לעכשיו לא נראה באופק אף מועמד רפובליקני שיכול להתגבר על אובמה. תסריט אפשרי אחר, שאינני נותן לו סבירות גבוהה, היא שמי שהוא מתוך המפלגה הדמוקרטית יקרא תגר על אובמה ויגרום לפיצול הקולות דבר שיבטיח את נצחון הרפובליקנים.
למזרח התיכון ולנושאים אחרים במדיניות הבינלאומית היה תפקיד שולי לחלוטין במהלך מערכת הבחירות. עכשיו משנרגעו הרוחות, הסכסוך הישראלי-ערבי חזר לכותרות. השאלה המרכזית היא מה צפוי לקרות ביחסי ישראל ארה"ב בשנתיים הקרובות. במלים פשוטות – המצב לא טוב. בעוינותו של מימשל אובמה לא חל כל שינוי מהותי, וגם לא נעשה מאמץ מיוחד על-ידי המימשל להסתיר את זה.
אובמה ניצב בפני שוקת שבורה בתחום מדיניות-החוץ, ובמקביל הסוף של המלחמות בעיראק ובאפגניסטאן לא נראה באופק. ביקוריו האחרונים בהודו ובאינדונזיה היו לא יותר מאשר מסע יחסי ציבור לא מוצלח במיוחד. וועידת הפיסגה ה-G20 בקוריאה היתה כשלון טוטאלי. כפי שניסח את זה הפרשן קראוטהאמר בעקבות הפאשלה של אי השגת הסכם סחר עם דרום קוריאה: "בכל פעם שנשיא נכנס לחדר עם מנהיג של מדינה אחרת ויוצא ממנו בידיים ריקות זה כישלון. אצל אובמה זה כבר הפך להיות נוהג של קבע. זו תוצאה מצטברת של חוסר כישרון, חוסר ניסיון ושחצנות."
הניו יורק טיימס, שבדרך כלל איננו נוהג לכתוב בגנותו של אובמה, מותח עליו ביקורת: "אובמה ניצב בפני 'אתגרים קשים' ממנהיגי סין, בריטניה, גרמניה וברזיל. מנהיגי עולם, החל במנהיגה של איראן, דרך שר הכלכלה הגרמני ונשיא צרפת וכלה בדיקטטור הסורי, מתייחסים למימשלו בזלזול או שמתעלמים ממנו. מה זה אומר לסדר העולמי אם בעולם מתרגלים לכך שבראש מעצמת העל ניצב אדם המוכן לקבל 'לא' כתשובה?"
אובמה זקוק כמו אוויר לנשימה לאיזשהו הישג, או למשהו שניתן להציגו כהישג. בנסיבות האלו המקום היחיד בו נראה לו שהוא יכול להזיז מה שהוא זו מדינת-ישראל שהיא המקום היחיד בעולם בו עדיין לא מצפצפים עליו. כאן הוא יכול להפגין נחישות וכושר החלטה, מה שמכונה בשפה עממית להיות "גיבור על חלשים". מדינת-ישראל נמצאת במילכוד. מידת התלות שלה בארה"ב איננה מותירה לה הרבה חופש פעולה והיא נאלצת להיכנע לתכתיבים גם כאשר הצעדים שהיא נדרשת לעשות מנוגדים לכל היגיון אלמנטרי או אפילו מהווים סכנה אמיתית לקיומה. לרוע המזל נושא יחסי החוץ הוא פררוגטיבה בלעדית של הנשיא ולקונגרס, ככל שיהיה ידידותי לישראל, אין הרבה מה לאמר.
"תרומתו" האחרונה של אובמה לקלחת המזרח תיכונית היא דוגמא אופיינית למדיניות החוץ והביטחון של אובמה שההגדרה הטובה ביותר שאפשר לתת לה היא סוף מעשה בחוסר מחשבה תחילה. במהלך ביקורו באינדונזיה, כמחווה של רצון טוב לעולם המוסלמי, אובמה דבר על "צעדים בלתי מועילים" [של ישראל] לתהליך השלום, בעוד שמה שגרם לעצירה מוחלטת של התהליך היו הצעדים שלו עצמו.
על מנת להפיח רוח חיים בתהליך ששבק אובמה שלף מהמותן חבילה של "סוכריות" אותן הוא הציע לנתניהו כדי להמתיק את הגלולה של אכיפת הדרישה להמשך הקפאת הבניה ביהודה ושומרון – כאילו שההקפאה הזאת מעניינת מישהו חוץ ממנו – אבל כשהגיע הזמן להעלות את הדברים על הכתב התברר לו שהוא לא חשב על המשמעות המלאה של מה שהוא הבטיח, ועכשיו הערבים צועקים גוועלד ואובמה מסתובב כמו חתול שמנסה לתפוס לעצמו את הזנב. נתניהו הסתגר במשך תשע שעות (!) עם הילארי על מנת לדון בפרטים. על מה הם דיברו שם?
כשייכתבו ספרי ההיסטוריה של התקופה וודאי יופיע שם הקטע הבא הלקוח מההגדה של פסח:
מעשה ברבי בנימין וברבנית הילארי שהיו מסובין בוושינגטון הבירה, והיו מספרין בהקפאה כל אותו הלילה עד שבאו עוזריהם ואמרו להם: מכובדינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!
מנקודת מבט אובייקטיבית, חבילת הסוכריות שהובטחה לנתניהו נוסחה בצורה די לא מחייבת וקל מאוד לטעות ולראות אותה כאולטימטום יותר מאשר כמשהו חיובי. לא לחינם נאמר שהיופי הוא בעיניו של המסתכל.
* * *
יוסף דוריאל
ללמוד מהחיים
היום קוראים לזה – אירוע מכונן
4 לפנות בוקר, 23 במאי 1948. זה עתה הגענו בשיירה לילית של אוטובוסים עם אורות כבויים לפרדס של קבוצת כינרת. הפקודה היא – לתפוס מחסה בין העצים, אך עדיין איננו יודעים מה הוטל עלינו. לפני שבוע ויום היה יום ההולדת של המדינה. גם שלי. אני בן 19, ויחד עם רוב הסטודנטים של הטכניון בחיפה – לוחם בגדוד 22 של חטיבת הכרמל, שהספיקה עד אז לשחרר את חיפה ואת הגליל המערבי ולכבוש את עכו. מופיע מפקד הגדוד ומתאר את המשימה: הצבא הסורי פלש לארץ-ישראל וכבר כבש את שער הגולן, מסדה וצמח. בינו לבין חיפה – אתם הכוח היחידי. אנו יוצאים להילחם בו.
אני מסתכל על חבריי לכיתה: אנחנו חמושים במספר רובים בריטיים ישנים, שלושה רובים קנדיים שתפסתי מחיילים לבנונים שחיסלנו בקרב על עכו, והיתר – בתת-מקלעים "סטן" מתוצרת התע"ש המחתרתי של ארגון "ההגנה". כל אחד קיבל בקבוק מולוטוב אישי, עטוף בסמרטוט של חומר הצתה. תהייה לחימה מול טנקים. בינתיים – ממחישים לנו הסורים את יחסי הכוחות: שני מטוסים עוברים מעל לפרדס וזורקים פצצות. יש להם מודיעין שגילה אותנו? אף אחד לא נפגע.
מתארגנים, ובלילה שלמחרת אני כבר צועד בקבוצת החוד – לכיבוש מחדש של שער הגולן. מאחורינו – מרגמה 3 אינץ' מפגיזה את הקיבוץ. אנו חודרים דרך גדר התיל וסורקים את השטח. הסורים ברחו. אני תופס עמדה, יחד עם שתי כיתות של פלוגה ג', בחפירה מפותלת במדרון של חול צהוב בוהק שהשאירו חברי הקיבוץ. כנראה שברחו בבהלה, מבלי להילחם. מסביב מפוזרת תחמושת שהם השאירו. לפנינו מישור ירוק המשתרע עד להר הקודר של אל-חמה. מאחורינו – מטע בננות שרוף, על אדמה מפוייחת, צריפים שרופים, וריח חריף של עשן עומד באוויר.
מאחור, מתקרב אלינו סגן מפקד הגדוד, נעמד על סוללת העפר וצופה במשקפת לכיוון ההר שממול. ואז, אני שומע אותו אומר, בלי שום התרגשות: "טור של טנקים סוריים יורד בכביש מאל-חמה לכיוון שלנו. אתם יודעים מה לעשות?"
אף אחד לא עונה. ואז הוא ממשיך: "צריך לשכב בתחתית החפירה, לתת לטנק לעבור מעליך, ואז – לזרוק את בקבוק המולוטוב אל אחורי הטנק."
אמר והסתלק.
אני מאמץ את הראייה ורואה את הטור הפונה אלינו מכיוון הכביש. אלא שמאחוריו מתגלה שרשרת של חיל רגלים, שהבזקים מוזרים של אור נשלחים מהם לכיוון שלנו. מה זה? אני שואל את עצמי, ומיד מוצא את התשובה: יש להם כידונים מבריקים על הרובים, ואלה, תוך כדי תנועתם, מבזיקים אלינו את קרני השמש, שעלתה בינתיים. אם זה כך, אז כשאני אקום בחפירה – לזרוק בקבוק מולוטוב על הטנק – החייל הראשון שמאחוריו ישפד אותי על הכידון שלו. ואם זה כך, אז הנשק הראשון שלי לא צריך להיות בקבוק מולוטוב אלא הסטן, ואני ארסס איתו, קודם-כל, את החיילים שמאחורי הטנק שיעבור מעליי. זה בניגוד לפקודה, אבל, יהיה מוצדק, אם רק הסטן לא יאכזב במעצור פתאומי, בגלל החול שחדר אליו כשעברנו בלילה בזחילה את גדר התיל.
פרסתי את הממחטה שלי על תחתית החפירה, פירקתי עליה את הסטן וניקיתי את כל חלקיו. בראש ריצדה לפניי תמונתו של יוסף טרומפלדור, שהיתה תלויה בימי ילדותי מעל המיטה, כשמישהו כאילו משנן לי – "טוב למות בעד ארצנו," ואני מסלק אותו ממחשבתי. אני מנסה להרכיב מחדש את הסטן, אך הידיים רועדות. פתאום גם השיניים מתחילות לשקשק, וזה ממלא אותי בכעס נוראי: זו לא טבילת האש הראשונה שלי, כבר הייתי בקרבות פנים אל פנים ודבר כזה אף פעם לא קרה לי. ולהיפך – חברים תמיד ציינו את כושר הפעולה שלי בתנאי סכנה. בקושי הרכבתי את הסטן ואז, פתאום, פונה אליי מפקד הכיתה השנייה, סיני צמחי, גם הוא סטודנט מהטכניון, שעמד בסמוך וידע על הכשרתי הצבאית הקודמת, ושואל בקול שקט, כאילו הוא פותר שאלה ליד הלוח בטכניון: "יוסי, מבחינה תיאורטית, מה עושים במצב כזה?"
פתאום, נפסקו לי הרעידות, ובמשך ארבע שניות חלף במוח סרט שלם משנים עברו: ... פלקט גדול שתלוי על הקיר, מול העיניים שלי. על הפלקט – ציור גדול של טנק ירוק, עם חיצים המכוונים לנקודות שונות שעליו, ומתחתיו הכותרת: "יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."
אני מסתכל על סיני צמחי וכמו מתוך חלום – מדקלם לו את המשפט. סיני מרים את קולו וצועק: "יוסי אומר שמבחינה תיאורטית, במצב כזה, יורים מכל כלי על כל חור שרואים בטנק."
אני שומע את הטנקים המתקרבים מחליפים הילוכים, ורואה אותם מתחילים לטפס על הגבעה שלנו. מאחוריי, מצד שמאל, עוברים לכיוון עמדה מבוצרת באגף הימני שלנו שני סטודנטים מקורס ב' – עוזי דוד וז'אק, מהפלוגה המסייעת – נושאים מכונת ירייה המבריקה באור השמש. זה לא תואם את מה שאני למדתי על הצבע הנכון לכלי נשק. ואז, מתוך הדממה שמסביב, פותח באש בעל הרובה הקנאדי שלנו ולאחריו – כל היתר. עוזי דוד וז'אק נשכבים מהר, כמטר מאחורי הכתף השמאלית שלי, אך מיד מתאוששים, מציבים את מכונת הירייה ומצטרפים לירי. יוצא צרור קצר ומכונת הירייה נעצרת בנקישה עקרה. גם הנשימה שלי. אני מסתכל לאחור, רואה את עוזי מפרק בקור רוח את מנגנון הירי ומנגב את הלכלוך מסביב. הוא מסתכל עליי וכאילו מתנצל: "זו מכונת בראונינג שהורידו ממטוס, והיא לא רגילה לעבוד באבק."
לפחות, הבנתי למה היא מבריקה. עוברות שניות, והוא שולח צרור ארוך לטנק הראשון שהתקרב. הכדורים עוברים עם משק על-קולי מחריש ליד האוזן השמאלית שלי אך לי נדמה שזו המנגינה היפה ביותר ששמעתי בחיים. כל הכלים האחרים יורים גם הם. הטנק הראשון נעצר, ואחריו גם האחרים. הם מתחילים להסתובב בכבדות לאחור, כשהחיילים הרגליים מתרוצצים ביניהם וחוטפים צרורות מהבראונינג שלנו. אני רואה אותם בורחים, ומרגיש כמו בחגיגה. לא שם לב שהאוזן השמאלית שלי הפסיקה לתפקד (עם פגם שנשאר עד היום).
אנו מפסיקים לירות. ושוב, סיני צמחי פונה אליי ושואל: "יוסי, מה עושים עכשיו?" ואני שוב עונה, כאילו בפתרון תרגיל בטכניון: "עכשיו מחליפים עמדות מהסוללה המבריקה שהם רואים מרחוק."
אנו נסוגים לשטח הבננות השרופות, וכל אחד חופר לו שוחה אישית. לשכב בשוחה, בשמש הקיצית של עמק הירדן, מתחיל להיות כמו בתנור, אבל זה לא איכפת לי. שלוימקה זוננשיין, המפקד הישיר שלנו, שהספקתי להכיר אותו כלוחם אמיץ, ניגש אליי, חיוור כסיד, ואומר: "יוסי, קבל את הפיקוד על הגזרה, אני חייב לצאת."
הוא עובר לכיוון הצריפים השרופים שמאחורינו, ובאותו רגע יורד מטח של פגזים על העמדות שזה עתה עזבנו. אני מרגיש כפלדמרשל, מפקד-חזית של צבא ישראל מול הצבא הסורי. הם ממשיכים להפגיז את כל השטח. פתאום מופיעים שני מטוסים סוריים מסוג הארוורד וזורקים פצצות. אני שוכב מחוץ לשוחה הלוהטת ומחכה לשמוע שריקה של פצצה מתקרבת, שאז אתגלגל לשוחה. אין שריקה, אך פצצה נופלת חמישה מטר ממני ומעיפה אותי לשוחה. אני ממשש את הזרועות. לא נפגעתי.
המטוסים חוזרים וזורקים כרוזים, בעברית וביידיש עילגת, בדרישה שניכנע. זה היה החלק הבידורי של היום. בצריף השרוף, עשרות מטרים מאחורינו, יושבים חיילי הפלוגה המסייעת וביניהם אחד שהיה פעם, לדבריו, זמר אופרה. בין המטחים אני שומע אותו שר אריות של אופרות. היום קוראים לזה "תיאטרון האבסורד"? אני חוזר לחשוב מה קרה לי כשהתחלתי לרעוד לפני הקרב. זה עדיין מרגיז אותי. ואז מצאתי את התשובה: לעולם אל תעשה דבר שאינך מאמין בו.
קטע מקוצר מפרק הפתיחה של הספר "ללמוד מהחיים", של יוסף דוריאל, העומד לראות אור בימים אלה.
* * *
יואב אהרוני
טעיתי והטעיתי
ברשימתי "שער הגולן 1948: סיכום אירועים ומוסר השכל בסופו" (חב"ע 591) כתבתי שישראל זמיר היה שָׁליש במטה חטיבת גולני ביבנאל. בתגובה כתב ישראל זמיר (חב"ע 592) כי לא היה שליש, לא שם ולא בשום מקום אחר, לא אז ולא בשום זמן אחר.
המקור לטעותי הוא מסמך מארכיון שער הגולן – מכתב של שלמה כהן, אחד המפקדים של שער הגולן, לבנו אבישי בשנת 2000. בנספח למכתב זה שואל נחום בונה את שלמה כהן שלוש שאלות, ושלמה משיב עליהן. נחום בונה היה אחד מלוחמי שער הגולן ב-1948 (אשתו איטקה היתה סגנית המא"ז). בשנת 2000 היה בונה הארכיונאי של שער הגולן. אני מצטט את השאלה השלישית בנספח זה ואת תשובתו של שלמה כהן:
"מה היה תפקידו של ישראל זמיר במטה של משה מן ביבנאל?" – "שָליש."
האם היה זה ישראל זמיר אחר? או אולי, מקץ 52 שנה, בלבל שלמה כהן אנשים וזמנים (שהרי בשנת 2000 ידע בוודאי מי הוא ישראל זמיר – הסופר והעיתונאי חבר בית אלפא)? אין לדעת. מכל מקום, לא מליבי בדיתי את הטעות, שעליה אני מתנצל בפני ישראל זמיר ובפני הקוראים.
פוצ'ו כותב שהוא לא השתייך לפלמ"ח אלא למחלקה שנלקחה מקורס מכ"ים ארצי. גם כאן טעיתי, מסתבר, ואני מתנצל. אסף אגין מזכיר במחקרו שעם צאתו של משה דיין לעמק הירדן, הובטחה לו פלוגה, שאחת ממחלקותיה היתה מקורס המכ"ים, וזו הגיעה לעמק בערך יחד איתו, אך בנפרד ממנו. זוהי, כנראה, המחלקה של פוצ'ו. יחידות צבאיות שהגיעו לשער הגולן אחרי ה-20 במאי והוחלפו מדי פעם, אינן מזוהות בארכיון שער הגולן על-פי השתייכותן אלא נקראות בשם הכולל "חיילים", להבדיל מהלוחמים חברי שער הגולן ומסדה.
מהזיכרונות שבהם שיתף אותנו פוצ'ו אני מבין שהוא הגיע לשער הגולן בתקופת ביניים שקטה בין התקפות הנגד, פשיטות המשוריינים וההפגזות שנחתו על שער הגולן לפני בואו ואחרי צאתו משם. מאחר שלא היה עֵד להן הסיק שלא היו כלל ("אין לי מושג על איזו התקפת-נגד דוריאל מדבר, מפני שאחרי שהסורים נהדפו מדגניה, הם המשיכו לברוח עד מובלעת אל חמה ולא חזרו להתקיף", חב"ע 587). לעניות דעתי, יש חשיבות גדולה להבנת האירועים הדרמטיים של תש"ח כסדרם ולאשורם, ואין לי אלא להצטער על דברי הביטול של פוצ'ו בגיליון חב"ע האחרון ("אי אפשר להימלט מהמחשבה כי מה שהתחיל כזבוב קטן במאמרו של... הפך לפיל בעלוני ח.ב.ע. ויש להניח שהיד עדיין נטויה.")
* * *
שומאן, שופן וצ'ייקובסקי בפילהרמונית
עם קיריל פטרנקו, מנצח, וניקולאי לוגנסקי, פסנתרן
הבאים בשעריו של היכל התרבות (שעדיין לא נחרב) במוצאי שבת האחרונה, 20.11, ודאי לא ציפו להפתעות גדולות מצד שני מוסיקאים שזו להם הופעתם הראשונה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ואכן היו קצת מקומות ריקים אף כי כללית ההיכל היה מלא מאוד עד ליציעים העליונים, מראה נהדר, בייחוד בשעת מחיאות הכפיים, מראה שלא יחזור אחרי שיהפכו את המניפה לקופסה, יהרסו את האקוסטיקה הנפלאה, וזדים ויזמים יבנו במשך עשר שנים סביב שרידי ההיכל – קניון מסחרי ויגזרו קופונים על כל שלב ושלב בשערוריה.
הקונצרט החל בפתיחה לאופרה "גֶ'נוֹבֶבָה" של רוברט שומאן, שהועלתה רק פעמים אחדות, באחרית ימיו של המלחין – בצורה בימתית, ולא הוצגה מאז. אך לפתיחה יש חיים משלה, יצירה עזה מאוד, סוחפת, אף כי קשה לגלות בה מלודיות שרומזות לאריות ולקטעי מקהלה מושכים ופופולאריים באופרה שבהמשך. המנצח הצעיר ממוצא רוסי, קיריל פטרנקו, שהקפיד כל הקונצרט להיעזר בפרטיטורה, בספר התווים, הוליך את התזמורת בביטחה ויצר עימה מוסיקה מעולה.
השיא היה כמובן בקונצ'רטו מס' 1 במי מינור לפסנתר ולתזמורת של פרדריק שופן, עם הפסנתרן הצעיר-יחסית, אף הוא ממוצא רוסי, ניקולאי לוגנסקי. למן הצליל הראשון שהפיק מפסנתרו בביטחה ובצלילות מפליאה, הרגשת – נגיעה של פסנתרן גדול. המלודיות של שופן זורמות בקצב ובנחת, פעם הוא לירי ופעם ברעמי כל התזמורת יחד, והפסנתר הוא תזמורת שלמה לעצמו, אבל מתואמת. וככה לא משעמם לרגע, בייחוד בפרק הראשון, איזו שמחת חיים, אהבת המוסיקה, ניקיון הצלילים; וחרף פני הפוקר של הפסנתרן (על כך נשמעה טענה אך אנחנו לא הרגשנו בכך) – היתה האנרגיה שלו סוחפת, והקהל היה איתו כל הזמן וגם במחיאות הכפיים האדירות שחזרו גם אחרי ההדרן הנפלא שנתן בנדיבות רבה.
בקיצור, לא אלמן עולם המוסיקה, במקום לשמוע ניצוח בינוני של יצחק פרלמן או נגינה בכינור עם הפניית גב לקהל של צוקרמן או את ברנבוים מלקק לפלסטינים בתקווה לקבל את פרס נובל לשלום – יש בעולם לוגנסקי ויש פטרנקו ויש ודאי עשרות אחרים חדשים – וישנה מוסיקה נשגבה אך גם סוחפת, פופולארית-בחלקה, בלתי מודרנית לחלוטין, אפילו רומנטית, אבל מוסיקה של דור נפילים, קלאסיקה. ותזמורת מצויינת עם מנצח ופסנתרן מעולים שהופכים את הקלאסיקה להווה חי ומתרחש, כאשר הנעימה השלטת, המוכרת מאוד, של שופן, שבה ומופיעה לאורך כל הקונצרט; והפסנתרן מפליא לעשות בה, והקדנצות הקצרות נבלעות במוסיקה הסוחפת תוך התאמה מופלאה עם התזמורת.
תחושה כזו היתה גם בחלק השני של הקונצרט, שבו נוגנה תחילה הפנטסיה הסימפונית המסעירה על פי דנטה, "פרנצ'סקה דה רימיני" של צ'ייקובסקי, ואחריה הקפריצ'ו האיטלקי החביב שלו. מה נאמר ומה נדבר. ממש לחבק את צ'ייקובסקי שהשאיר לנו יצירות מוסיקליות נפלאות שכאלה. בראשונה ישנם ההדים הטראגיים לסיפור האהבה והמוות, מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה, שעל פיו רקם צ'ייקובסקי את היצירה, ובשנייה, הקפריצ'ו – חגיגה לחושים הנפתחת בקריאת חצוצרה צבאית ונמשכת בשלל מנגינות עממיות איטלקיות שמהן הושפע צ'ייקובסקי בשבתו ברומא. ובלי בושה הקהל נסחף, כמבקש לצאת במחול, ממש חוליו אגלסיאס מהתחת – וגם מריע ממושכות בסופה של היצירה. כמו שאמרנו – ממש לחבק את צ'ייקובסקי שגרם לנו ערב הנאה מוסיקלית נפלאה שכזו, יותר נפלאה אפילו מהמוסיקה של השרבטן חביב הקהל הישראלי גיל שוחט ל"צור וירושלים", למשל.
* * *
רון וייס: מדוע המתנחלים שורפים עצי זית?
סופר נידח שלום,
ביום ו' 15 באוקטובר שרפו מתנחלים (באיזור הסמוך ל"חוות גלעד") 500 דונם מטעים ולמעלה מ-1500 עצי זית, שרובם שייכים לפלסטינים מכפר "תל" הסמוך. באיזור השריפה התרוצצו כל העת כ-40 מתנחלים, שוטרים רבים וכ-150 חיילים, שלא מנעו במשך שעות את ההצתות.
בעונת המסיק 2010 תועדו בגדה 29 תקריות בהן פגעו מתנחלים במטעים ובמוסקים. בחמש השנים האחרונות נפתחו 97 חקירות משטרתיות בשל פגיעה בחלקות השייכות לפלסטינים. לא הוגש אפילו כתב אישום אחד.
אני סבור שחובתה של מדינת ישראל לפצות את הפלסטינים על הנזקים שנגרמו להם עקב כישלון כוחות הביטחון למנוע את הפשעים.
רון וייס
רמת-גן
* * *
איתן רן
האם נידון למוות מי שסירב לירות על "אלטלנה"?
אהוד שלום,
לאחרונה הופיעו בכמה מגיליונות חב"ע נגיעות ב"אלטלנה" וב"תותח הקדוש". בשנות השישים של המאה שעברה, כשהסתובבתי באוניברסיטה העברית וב"מרתף", התיידדתי עם אדם שטען כי הוא היחיד בארץ שנישפט על סירוב למלא פקודה ונגזר עליו גזר דין מוות. הפקודה היתה לירות על "אלטלנה". טענתו היתה שהיה לו אח על "אלטלנה". בסופו של דבר שוחרר וחי לספר את הסיפור. כל ניסיונותיי לאמת את הסיפור עלו בתוהו. הפעם האחרונה שניסיתי לאמת את הסיפור היתה לפני כשנתיים. שאלתי את אורי מילשטיין האם הוא מכיר את הסיפור. הוא ענה לי שהסיפור מוכר לו והוא ינסה לאמת אותו. עד היום לא קיבלתי תשובה.
האם אתה, או מישהו מהקוראים, מכיר את הסיפור ואולי גם יכול לאמת אותו?!
בברכה
איתן רן
* * *
היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית
לא קבועה
קצת מבוגרת ממני
עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים
שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר
וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים
אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד
על גבי על גבה מה שבא ליד
מגורה מכל פתחיה
וממה שהיא מרשה
אבל יפה היא לא היתה
וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד
כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות
אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור
מתרוממים באוויר
את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה
אולי יום אחד היא תתחיל לספר
לתלמידים שיבואו לבקר
2007
* * *
סיפור לכבוד פוצ'ו
עדינה בר-אל
הקדמה
בגיליון האחרון של חדשות בן עזר (592) כתב פוצ'ו על "איך עושים מזבוב פיל". מכיוון שמדובר בפוצ'ו, ויחסי אליו ואל כתיבתו פורסם ברבים (ראה "חדשות בן עזר" גיליון 281), לא יכולתי להתעלם מכך. לפיכך אני מקדישה לפוצ'ו את הסיפור "מזבוב – פיל", פרי עטו של איש מבדח אחר, הדוד שמחה הראשון (ביידיש), שחי בארגנטינה.
שמו היה ליטמאן, ושמו הספרותי היה ש. פריילעך – שמחה השמח. ש. פריילעך נולד במזריץ' בפולין בשנת 1898, היגר לארגנטינה ופרסם שם סיפורים והומורסקות לקטנים ולגדולים. בארץ הוא ביקר בשנת 1937. נפטר בבואנוס איירס בשנת 1946.
(פרטים נוספים ראו במאמר שכתבתי עליו ועל דודים נוספים בספרות הילדים – ב"חדשות בן עזר" גיליון 510, 18 בינואר 2010).
* * *
מזבוב – פיל
סיפור מאת ליטמאן
מתוך הספר: פעטער סימכעס שפאסערייען [מַהֲתַלּוֹת הדוד שמחה],
בואנוס איירס, 1936, תרגום חופשי מיידיש: עדינה בר-אל
אבא של שלמה'לה שוחח פעם עם אימו אודות דוד שמחה ואמר:
"את יודעת? אחיך יכול לעשות מזבוב פיל."
שמע זאת שלמה'לה ואוזניו הזדקרו.
"באמת?" – הוא שאל.
"מה?" – ענו לו בשאלה.
"דוד שמחה יכול לעשות מזבוב פיל?"
"מה, לא ידעת?"
"לא."
"נו, מעכשיו תדע."
באותו יום ציפה שלמה'לה לבואו של הדוד. חסר סבלנות הוא חזר ושאל את אימא:
"אמרי לי, זו אכן אמת? דוד שמחה יכול לעשות מזבוב פיל?"
אימא צחקה וענתה:
"בחור פתי. מה אני יודעת? כשהוא יבוא, תשאל אותו."
באותו ערב לא הגיע דוד שמחה, ושלמה'לה לא הצליח להירדם. הוא שכב במיטה, וכל העת הרהר וחשב, איך יכול הדוד שמחה לבצע קסם כזה ולעשות מזבוב פיל?
שלמה'לה נרדם רק באמצע הלילה. ואז הוא חלם, שהבית מלא בזבובים וביתושים; והנה נכנס דוד שמחה, נושף ימינה, נושף שמאלה ו... כל הבית מתמלא בפילים! פיל אחד עומד על המנורה, שני על האגרטל, שלישי על קופסת הסוכר והרביעי על השעון.
הפילים החלו להסתובב כה וכה עם חדקיהם, רועשים, אבל דוד שמחה כלל לא פוחד. בכל מקום בו הוא רואה זבוב, הוא נושף ועושה ממנו פיל. ומיד מתמלא הבית בפילים. ושלמה'לה רואה פילים על הקירות, על התקרה, על הרצפה, על השולחן, על הכיסאות. שלמה'לה רוצה להתיישב, אך אין לו מקום. כל הכיסאות והספסלים נתפסו על ידי פילים, והוא צועק: "די, מספיק, דוד! לשם מה אתה צריך כל כך הרבה פילים?"
אבל דוד שמחה צוחק וממשיך לנשוף, ושלמה'לה רואה איך הבית מתמלא באלפי אלפים של פילים.
בבוקר, כאשר שלמה'לה התעורר, הוא היה רטוב מזיעה. אימא שאלה אותו: "מדוע צעקת כל-כך בשנתך?" – והוא סיפר לה את חלומו. אימא צחקה מאוד ואמרה: "הו, בחור פתי, הרי לך סיפור על פילים."
באותו ערב הגיע דוד שמחה. ברגע שהוא דרך על סף הבית, רץ אליו שלמה'לה ושאל:
"דוד שמחה, האם זו אמת, מה שאבא אמר?"
"מה הוא אמר?"
"שאתה יכול לעשות מזבוב פיל."
דוד שמחה צחק וענה:
"שאלה יפה. מה, לא ידעת זאת?"
"לא."
"זה חידוש. איך זה יכול להיות שלא ידעת? את זה יודע אפילו ילד בעריסה."
"ועשית כבר הרבה פילים?"
"איזו שאלה? את שני הפילים בגן הזואולוגי ראית?"
"כן."
"הם היו פעם זבובים ככל הזבובים."
"נו?"
"אז אני נשפתי עליהם והם נעשו פילים."
"אבל, איך, דוד – " שאל שלמה'לה – "איך ניתן לעשות פיל מזבוב?"
"אתה רוצה לראות?"
"כן."
"לך ותפוס זבוב עבורי, ומיד תראה."
שלמה'לה הסתכל סביבו וראה על הקיר זבוב. הוא רצה לתפוס אותו, אבל הדוד שמחה לקח את ידו ועצר בעדו:
"חכה, רגע אחד. מקום כדי להחזיק בו את הפיל יש לך?"
"לא."
"פיל, הרי אתה יודע, הוא גדול. הוא לא ייכנס הביתה. חוץ מזה, עליך לדעת, שפיל זה ירוץ אחריי לכל מקום וגם ירצה לאכול."
"אז תיתן לו."
"ואתה חושב שאפשר לספק פיל בפרוסת לחם עם חמאה, או בשלוש כפיות מרק? פיל יכול לאכול מאפייה שלמה בפעם אחת."
"אז מה?"
"אז היכן ניקח כל כך הרבה כסף לשלם? הא?"
שלמה'לה התעצב אל ליבו.
"אכן, אתה צודק." הוא אמר.
דוד שמחה ראה כי שלמה'לה עצוב, הוא אחז בידו ואמר לו:
"אבל, אל תדאג, ילד. כאשר אחסוך מעט כסף, נוכל לשכור דירה גדולה עבור הפיל ולקנות עבורו מאפייה. ואז תראה איך אני אעשה אחת ושתיים מזבוב פיל, ואשלח לך אותו כמתנה."
הסיפור נדפס בעבר בכתב העת "ספרות ילדים ונוער", גיליון 130, דצמבר 2009
* * *
ללאל'ה אחותי הקטנה
ממני תמיד בתשע שנים
ברכות חמות ליום הולדתך החל ב-24.11
שתימלאנה כל משאלותייך
ותתגשמנה התקוות במשפחה המורחבת
אודי
* * *
משה בר-יוסף: צריך ללמוד מהבריטים!
אהוד שלום,
יש סיפור מעניין על סטורס אותו שמעתי לפני שנים בקפריסין. מתברר כי הוא שימש גם מושל קפריסין ובאחד ההפגנות נגדו הצליח נער קפריסאי לעבור את חומת ביתו וכאקט של התרסה הוא התיישב על כסאו של המושל לכמה שניות. הנער נשפט על ידי סטורס, שהושיב אותו בבית סוהר לתקופה של 3 שנים – שנה כנגד כל שנייה שהוא ישב במקומו.
ללמדנו פרק בהלכות קולוניאליזם.
משה בר-יוסף
* * *
סיפור גזעני שרץ באינטרנט
בקרוב בדרום תל-אביב
בדרום לוס-אנג'לס, בניין בן 4 קומות עלה בלהבות ונהרס כליל.
משפחה ניגרית בעלת 6 נפשות, כולם זייפנים, גרה בקומה הראשונה. כל בני המשפחה ניספו בשריפה.
קבוצה איסלאמית של 7 אנשים, אשר רימו את רשויות הרווחה, כולם שוהים בלתי חוקיים מקניה, גרה בקומה השנייה. כל השבעה נהרגו.
6 חברי כנופיה היספנים, חיו בקומה השלישית וכמו כולם, גם הם ניספו בשריפה.
זוג לבן ובודד חי בקומה הרביעית. הזוג שרד את השריפה.
אל שרפטון, ג'ון בוריס וג'סי ג'קסון כעסו. הם טסו ללוס-אנג'לס על מנת להיפגש עם מפקד שירותי הכיבוי וההצלה של המקום. בכעס ובצעקות הם דרשו לדעת מדוע השחורים, השחורים המוסלמים וההיספנים כולם ניספו בשריפה ורק הזוג הלבן ניצל?
המפקד ענה להם: "כי הם היו בעבודה..."
* * *
ישראל נטע
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה
כֹּל זֶה הָיָה, הָיֹה הָיָה, בַּיָּמִים הָרְחוֹקִים הָהֵם, שָׁאַלְנוּ
מִי זֹאת נִשְׁקָפָה כְּמוֹ שַׁחַר, יָפָה כַּלְּבָנָה בְּחֲלִיבַת
לַיְלָה, בָּרָה כְּעֵדֶר הָהוֹלַנְדִיוֹת וְדִגְלָה עָלַי אַהֲבָה,
לִפְנֵי הֱיוֹת הַטֶּלֶפוֹנִים, אִם חָפְצָה הָאַהֲבָה בָּרֶפֶת,
הָיִינוּ מְנִיפִים אֶת הַדֶּגֶל הָאָדֹם מֵעַל מָכוֹן הַחֲלִיבָה כְּדֵי
שְׁגֶרְשׁוֹן הַמַּזְרִיעַ, בָּרֶנוֹ 4 הַיָּשָׁן שֶׁלּוֹ עַל הַכְּבִישׁ
הָרָאשִׁי, יִכָּנֵס וִיעַנֵּג אֶת אֲהוּבוֹתָיו. וְגֶרְשׁוֹן, בְּדַרְכּוֹ
מִבֵּית הַיַּיִן, אוֹ אֵלָיו, בְּלִי כְּפָפוֹת וּבְלִי כְּלוּם, הַמִּסְפָּר
הַכָּחֹל עַל אַמַּת יָדוֹ אָיוֹם כַּנִּדְגָּלוֹת, הָיָה נִכְנַס לַחֲצַר
הָרֶפֶת וּמְעַנֵּג אֶת אֲהוּבוֹתָיו, בַּיָּמִים הָרְחוֹקִים הָהֵם,
לִפְנֵי הֱיוֹת הַטֶּלֶפוֹנִים זִיגְמוֹנְד הַזָּקֵן בְּוַדַּאי הִתְהַפֵּך
בְּקִבְרוֹ מִשִּׂמְחָה, צִיּוֹנִית לְעִילָא, כשאֵרוֹס, בִּדְמוּתוֹ
מְלֵאַת הָהוֹד וְהַגְּבוּרָה שֶׁל גֶּרְשׁוֹן, נֶאֱבַק בְּחַיַּת הַמָּוֶת,
הַגֶּרְמָנִי, הַמְּנֻוָּל – כָּךְ גֵּרְשׁוֹן, בַּמִּבְטָא הָרוֹמָנִי הָעַז שֶׁלּוֹ,
הֲבִיאוּנִי נָא אֶל בֵּית הַיַּיִן, כָּךְ שָׁמַעְנוּ, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
רַק אַהֲבָה.
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
רומאן נידח שאזל
נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994
פרק ט / חלק ראשון
שריונית בריטית מתקדמת בכביש בין כפר-מאהלר ורמות-הצופים. ליד קיר הבית הקרוב ביותר לכביש, ביתו של הנפח גרשון גרין, עומד המשורר גבריאל דויטש-דרור בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור, שרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו, ובימינו מברשת צבע. לאור הירח הוא מתווה אותיות שחורות גדולות על הקיר, שמואר לפתע בפנסיה של השריונית:
אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה
תני מולדת – לחלום אדמתה!
קצין הצנחנים לויטננט ברדליי, גבר גבה-קומה, פוקד לעצור את השריונית ויורד עם שניים מאדומי-הכומתות אל עבר ביתו של הנפח.
"סלח לי אדוני, אפשר לדעת מה אתה צובע כאן, באמצע הלילה?" הוא שואל את המשורר.
"לא נסלח לאלביון הבוגדת, אשרי מי שיקח את עוללייך וינפצם אל הסלע!" עונה דויטש-דרור באנגלית שקספירית.
"אני מבין. בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן!"
"לא יקום ולא יהיה. הלאה האימפריאליזם הבריטי!"
הרעש מעיר את גרשון גרין הנפח ואת אשתו שרקה. עד מהרה נשקף ראשה העגלגל החוצה, מבעד לחלון הפונה לכביש, והיא מגלה מה עולל המשורר לקיר ביתה.
"לא מספיק שנתת לעמירם שלי בלתי-מספיק באנגלית, שאתה עוד מלכלך לי את הקירות בשירים הגסים שבאים מהמוח המופרע שלך?!"
"שרקה," מנסה להרגיע אותה גרשון, בעלה הנמוך, בעל הגבות העבותות, השחורות, והקול הרך. "זה לא שירים. זה כתובות. זה סיסמאות. את לא רואה שאפילו הקצין מבקש ממנו למחוק?"
"פעם אחת אולי לא תהיה נגדי, גרגוש, ועוד לפני זרים? תתבייש לך!"
"עמירם שלך לא רק תלמיד גרוע וילד מגעיל, שמעתיק שיעורים מאורי בן-עמי – הילד השמן שלך גם יושב ומאונן בכיתה, כמו מפגר, אם את דווקא רוצה לדעת, גרין!" מוצא דויטש-דרור זמן, בתוך כל ההמולה, לענות לשרקה.
"אמא! הוא משקר אותך!" מציץ עמירם, בפיג'מה, מחלון בחדר אחר. "הוא סתם קורא לי מגעיל ומפגר, מפני שכשזורקים בומבאלאך, דויטשה מוציא אותם מהגב של טלי רסקין! כל הכיתה יודעת את זה! הוא מכניס לה את היד לחולצה ומ-מז-מז אותה... אומרים שבשנה הבאה הוא כבר לא ילמד כאן... המ-מז-מז..."
*
צלצולי טלפון חותכים את האפלה במשרד האחוזה. מהחלון נשקפים החצר ומגדל-המים של יוספיה, שטופים באור ירח, המאיר גם את לחייו השקועות של מקס רוזין, שמנמנם על כסאו, ליד השולחן.
בכורסת-שכיבה ישנה, שהובאה לכאן מדירת מאיירסון, והיא בעלת ידיות-עץ רחבות לכל אורכה – מכורבלת אווה יואל הקטנה, כשהיא ישנה ואינה-ישנה.
מקס מגשש בידיו על לוח השולחן. בין המספיג, קסתות-הדיו, העפרונות המחודדים והעטים חלודי הציפורן – מצלצל מכשיר-טלפון שחור וכרסתני ומרעיד את סביבותיו. השפופרת מחוברת לעריסה בחוט שחור נפתל, מלא בליטות משונות.
"הלו?" שואל מקס בעיבוי קולו, לבל יזהו אותו, ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת, כנחנק.
"משורה?" עונה קול מרוחק, קולה של מזל צדוק הנכה, בעלת הטלפון, משכונת התימנים שבחובבי-ציון.
"הלו? ישחרר?"
"הלו... משורה... משורה..."
"ישחרר... ישחרר... הלו?"
"רק המוות."
"רק המוות?"
"כן."
"אבל פרח... זה ברור – דודי חמק..."
"בקריית-מלך שמטו דלת..."
"חמק... זה חמק..."
"זה מקודקוד. מספיק, פטפטן."
"הלו? מי מדברת?" נשמע באפרכסת קולה של ליזה מאיירסון. ליוספיה רק קו-טלפון אחד, בעל שתי שלוחות, במשרד ובקבינט של ג'ייקוב מאיירסון.
"אבל..." ממשיך רוזין.
"שלום."
"הלו? הלו?" השפופרת בצד השני נטרקת. מקס רוזין עוד מחזיק בשפופרת שלו.
"הלו? מי מדבר?" ממשיכה גברת מאיירסון, "מה זה היה? מי זה?"
מקס מניח את השפופרת בעריסה מבלי לענות. הוא מביט לעבר אווה, שמתיישבת בחושך על הכורסה ועיניה מבריקות בתוכחה אילמת. מה לעשות? כל האחריות עכשיו מוטלת עליו. את מי יתלו? אינם מבינים זאת שם, אברומה "הראש", הקודקוד? הלא המייג'ור כבר חופשי, חופשי! פארפאלן... אין מה לעשות...
*
לויטננט ברדליי עומד ומתבונן במהומה כמי שמתבונן בעדת חיות. צעקותיה של שרקה מזעיקות למקום שכנים: השוחט, מאיר פולאק, סימה זלינגר, וגם ירוחם ישראלי, מזכיר המושב רמות-הצופים. ישראלי משדל את הלויטננט להרפות מהמורה. "הוא איש מאוד מיוחד, משורר, בן-אדם אקסצנטרי. אנחנו נדאג שהכתובת תימחק בהקדם."
במקום להודות לישראלי על השתדלותו, מתפרץ דויטש-דרור עליו, ועל שאר המושבניקים:
"תולעים! מלחכי-פנכה! הגיע שעת האמת לכם, סוציאליסטים תועי-דרך! עבדים נרצעים אתם לסטאלין! אתם ה'מה-יפיתניקים' שמוכרים את אחיכם בכסף לכובש הזר! אתם משתפי-הפעולה האדומים! הבוז לכם ה'מופסים'! דרכי לא דרככם – סוכני מוסקבה והקומינטרן! יחי העם! תחי המחתרת העברית! בדם ואש יהודה..."
"אידיוט שכמוך דויטש! מה קרה לך? פאר ווס אתה מגן על רוויזיוניסטים, על שודדי-בנקים ועל רוצחי יהודים ורוצחי חפים-מפשע? פשוט איך פארשטיי-נישט!" קורא לעברו פולאק בצעקה.
"עזוב אותו, פולאק," אומרת זלינגר. "אתה לא יודע שהוא משוגע?"
"תרחמו על גבריאל..." מתחננת אשתו, שירדה גם היא מביתם, במעלה גבעת בית-העם, מעל ביתו של הנפח גרין. "זה תמיד קורה לו בקיץ, בלילות ירח. תאמינו לי שהוא לא כזה!"
"רמות-הצופים זה מושב של 'מויסרים' – אלה אתם! סנבלטים! מלשינים... מאצלכם, כל הרעל הפועלי... גם את ביאליק הסיתו נגדי, ואתה עוד מתרפס בפני הגוי?" ממשיך דויטש-דרור לענות בגאון לישראלי, לפולאק ולכל השאר.
ברדליי, הבריטי הגבוה, יורק בתיעוב על הקרקע שעליה ניצב המשורר הצרחן, וקוטע אותו בבוז. "אדוני המשורר, בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן! זוהי פקודה!"
בתגובה מעיף המשורר דויטש-דרור את פחית הצבע אל הקיר. נתזים פוגעים גם בלויטננט ובחייליו.
"טינופת!?" גוער בו ברדליי בתדהמה. "איפה למדת נימוסים כאלה? אתה יודע שאני יכול לאסור אותך ואפילו לירות בך!?"
"בבקשה, תאסור עוד יהודי!" פורץ המשורר בצחוק מר ומופגן, ומגיש את פרקי-ידיו ללויטננט, בעוד המברשת הלחה מתנודדת בימינו. "אלביון הבוגדת! אתם ממשיכי הנאצים! הבוז לשלטון הזר! הלאה, הלאה הכובש הבריטי!"
הלויטננט נסוג צעד אחד לאחור, כלא מאמין למראה עיניו. "אתם, כל אחד לביתו!" הוא פוקד. "כשאני חוזר מיוספיה אני רוצה לראות את הכתובת מחוקה, ואם לא, אדוני המשורר, נעשה לך חיפוש כזה בבית, שכל הנוצות תעופנה החוצה, הבנת?"
"אבות-אבותיי כתבו את התנ"ך כאשר אבות-אבותיך עוד ישבו במערות..." מדקלם כנגדו דרור באנגלית צחה את דברי ד'יזרעאלי.
הם ניצבים זה כנגד זה תחת החלון של שרקה גרין, כמו שני תרנגולים ניצים.
"אידיוט ארור!" מקלל ברדליי בשקט. "איזה עונש קיבלנו לטפל בכם!"
שרקה, שנעלמה לרגעים אחדים, מופיעה בחלון ובידה מחבת גדולה שגרשון האריך את ידיתה, כדי שיהיה אפשר לצלות בה חצילים שלמים, בלי שיתפוצצו. היא מניפה את המחבת אל עבר ראשו של האנגלי – אך זה יורק בו-ברגע הצידה בתיעוב, מפנה גבו ופוסע לעבר השריונית. ההחטאה כמעט מפילה אותה החוצה עם המחבת, אך היא שבה ומנחיתה אותה, והפעם פוגעת בקודקודו של דויטש-דרור בקול מתכתי עמום, שמשמיע הד כצליל של גונג. המשורר ההמום מרקד מול הקיר, המברשת בידו, מוחק את הכתובת מתוך טשטוש חושים, כעומד ליפול. למשמע החבטה, מעיף לויטננט ברדליי מבט לאחור, ומבלי להבחין בחלקה של המחבת בנעשה, הוא מפטיר:
"או.קיי. עוד שבוע בטח תבכו בעיתונים שלכם באמריקה שאנחנו אנטישמים, ושגנרל בארקר נתן פקודה לפגוע בכיס שלכם! הכל תעמולה יהודית."
"לויטננט," אומר ישראלי, "חבל על ההתרגזות שלך, והעלבונות. אתם כבר לא אויבים שלנו, של היישוב העברי ושל הציונות. אתם עוזבים עוד מעט. אתם עומדים לצאת מכל מקום, גם מהודו. בלי העזרה של האמריקאים אין לכם כסף להחזיק אפילו רבע מהאימפריה שלכם. אפילו לא את הארץ שלכם, אחרי המלחמה. והעניין שלנו נמצא כבר באומות-המאוחדות. ספינות המעפילים מרגיזות עליכם את כל העולם. ובן-גוריון אמר בנאום האחרון שלו שיש לנו עכשיו דברים הרבה יותר חשובים שצריך להתכונן לקראתם, כי שעת העצמאות המדינית שלנו מתקרבת!"
ברדליי מקשיב בחצי-אוזן להרצאתו של ישראלי, ופוקד על נהג-השריונית לצאת מיד לדרך, לעבר יוספיה.
אך כעבור רגע פוגע סילון מים חזק בקידמת השריונית, וחודר פנימה ומרטיב את הנמצאים בה.
עמירם השמן עומד בפיג'מה קיצית, לאור הירח, בחצר שמעל לכביש. הוא מוסתר מאחורי שיח בננות גדול, מקמט בין אגודל לאצבע את קצה ה"קישקה", הצינור שמשקים בו את הגינה, מכוון את הקילוח בזווית גבוהה לעבר הכביש, קצת לפני השריונית הנוסעת, מלווה אותה רגע בהתזה לכל אורכה, ומיד סוגר את הברז ונמלט חזרה, דרך הגינה, לעבר החלון האחורי של חדרו, כשהוא מתאפק שלא לפרוץ בצחוק קולני: 'אני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם! יא אהבלים!'
"בלאדי ג'וס, סאן-אוף-א-ביטש!" פולט לויטננט ברדליי, העומד זקוף בקדמת השריונית. וחייליו, שספגו מים אף הם, פורקים את זעמם בקללות נוספות: "פאק דם אול, דירטי בלאדי ג'וס!" – אך הלויטננט אינו מוכן לעצור, אלא ממהר להגיע בשריונית ליוספיה.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אנחנו לא מאמינים לאף מילה ב"עדותה" של א' מהמשטרה. מתברר שזו נעשתה לשיטה, בעידודם של האירגונים הפמיניסטיים ושל החוקים שהצליחו להעביר ושל האווירה שהצליחו ליצור – אם אתם רוצים להרוס גבר, ובייחוד אם הוא בתפקיד בכיר, שסו בו מתלוננת. והפעם זוהי מתלוננת סידרתית, על שניים, באיחור שנתיים! – כבר היו מקרים מוזרים של מתלוננות כאלה בעבר! – א' מהמשטרה שכרה להגנתה את משרד יחסי הציבור שהגן בשעתו על א' מבית הנשיא, ויש לה כנראה סיכוי לאותה מידה של הצלחה.
* "שלום"? הלא לפלסטין מפורזת – הפלסטינים לעולם לא יסכימו, ולפלסטין חמושה – ישראל לעולם לא תסכים, וכל הצדדים בסכסוך יודעים זאת, חוץ מהכסיל היושב בבית הלבן וממזכירת המדינה שלו, שהצליחה עד כה להביא רק הסכם שלום אחד – עם בעלה לאחר שנמצץ.
* איך אפשר להגדיר בשתי מילים טמטום ישראלי? – עדי אשכנזי.
* מרק הסנר: שאלה תמימה: האם יש בין היהודים המתגוררים בשטחים הכבושים (יו"ש, רמת-הגולן אבל גם למשל בגבעה הצרפתית) כאלה שהם מנויים או קוראים את "הארץ"? – ואם כן, כיצד מאפשרים להם לקבל אותו? – תשובה: "הארץ" מופץ ונמכר גם בחוץ לארץ וגם באנגלית ועוזר מאוד לתדמית השלילית של ישראל בעולם, ועלינו להיות אסירי תודה לו על חלקו בטיפוח האידיוטיזם המוסרי של חלק ניכר מהאליטה הישראלית.
* אולי אתם נהנים מסרטי הארי פוטר ומספריו, אנחנו לא. אפילו ישלמו לנו לא נקרא ולא נלך לראות.
* "יש שמדברים על הישיבות, אומרים ישיבות זה בשביל תלמידי חכמים גדולים, שיהיו דיינים, שיהיו רבנים. מי שלא מתאים לכך צריך ללכת לעבוד," אמר הרב עובדיה בשיעורו השבועי, מבלי להזכיר את ח"כ חיים אמסלם בשמו. "כך יש קולות כאלה בחוץ. זה לא קולות של תורה, זה קולות בניגוד לדעת התורה. ממש ניגוד לדעת התורה. אנחנו מאמינים בני מאמינים שהלומד תורה מקיים את העולם. כל מי שלומד תורה עושה נחת רוח לקב"ה, אשרי מי שעמלו בתורה, עושה נחת רוח ליוצרו, לא על מנת שיהיה דיין, על מנת שיהיה רב, אלא על מנת שהוא לומד תורה. כל אלה בני הישיבות שמואסים בחיי העולם הזה, ועושים כל חשקם בתורה, למרות שיש להם משפחה גדולה, יושבים בצער, אוכלים לחם צר ומים לחץ, מוסרים את עצמם, מוסרים את החיים שלהם בשביל התורה. צריך לשבח אותם, צריך לפאר אותם. הם מעמידים את העולם, אשרינו שיש אנשים שכאלה... צריכים להתפאר בהם לשמוח בהם לא לדבר עליהם חס ושלום שהם לא עושים טוב." [הרב עובדיה יוסף. מצוטט ב"הארץ אונליין", 21.11].
* איפה הכסף? – "החוקרים [של המשטרה] פשטו על משרדי שלוש עמותות של מוסדות חינוך תורניים חרדיים במאה שערים, בביתר עלית וברמת בית שמש, שם תפסו ראיות רבות המצביעות על זיוף תעודות הזהות. על פי החשד, הונו המוסדות את המדינה בסכומים של עשרות מיליוני שקלים, כשהגישו את תעודות הזהות המזויפות כדי לקבל דמי תמיכה חודשיים ממשרד החינוך, עבור תלמידים שאינם קיימים." ["הארץ" אונליין, 21.11.10].
* ונניח שהיינו מפנים את כל ההתנחלויות, כולל מחצית ירושלים, כביש 1 וכל איזור לטרון, בתוספת רמת הגולן, וממש חוזרים לגבולות יוני 67' – היש כסיל אחד בעולם שמאמין שאז היו הפלסטינים עושים עימנו שלום (גם מפורז) ומוותרים על זכות השיבה? הלא גם אותו חלק מהפלסטינים המסכים לכאורה לשתי מדינות לשני עמים, מצהיר שהוא רואה בכך רק מצב זמני, עד להקמת פלסטין השלמה שתכלול את כל שטחה של ישראל שבגבולות הקו הירוק (שהם כזכור נחלת אבותיהם מתקופת המקרא).
ובכן, יש יותר מכסיל אחד, זה היושב בבית הלבן – יש אפילו חברים וידידים טובים שלנו שמשוכנעים שמקור כל הצרות של ישראל הן ההתנחלויות, הכספים הולכים אליהן, ולכן מצבנו כה קשה. רק ניפטר מההתנחלויות, והכול יבוא על מקומו בשלום. אנחנו לא מתווכחים בעל-פה עם החברים מחשש שאם נציג בפניהם את המציאות ללא כחל ושרק, אחדים מהם עלולים מרוב רוגז ללקות בהתקף לב. לכן אנחנו מזמינים אותם להגיב כאן בכתב, שזה פחות מזיק לבריאות, דא עקא שרובם בעלי רמה גבוהה מדי למכתב העיתי ולכן אינם קוראים אותו.
* הבעייה המוסרית אינה לבחור בין טוב לרע אלא בין רע לבין גרוע יותר. אילו אתה לוחם במבצע דוגמת "עופרת יצוקה", האם תשלח ילד פלסטיני לפתוח תיק חשוד, שאולי הניח אותו אביו או דודו, ותסתכן בפסק דין של בית משפט צבאי שידון אותך רק לשלושה חודשי מאסר על תנאי ולהורדה בדרגה אחת, מה שיאפשר לך להמשיך לחיות וגם לשרת כמפקד-זוטר במילואים ואולי גם ליהרג באחת המלחמות הבאות – או שתפתח בעצמך את התיק ותתפוצץ! – או שלא תתפוצץ! – אם תתפוצץ לא יהיה צורך במשפט.
אגב, מדוע אי אפשר לירות ממרחק בטוח בתיק, או בכל חפץ חשוד, במקום לפתוח אותו? ומי זה המלשין על כל פעולה של חייל ישראלי שמסתבכת בשעת לחימה נגד טרור בשטח בנוי?
* * *
יוסי גמזו
הַיֶּלֶד הַשְּלִישִי
"כל ילד שלישי בישׂראל כיום הוא ילד עני"
(מתוך דו"ח המועצה לשלום הילד)
בַּלַּיְלָה שֶבּוֹ אֵלֶּה הָעוֹשִׂים תָּמִיד פְּלַסְתֵּר
אֶת הַבְטָחוֹתֵיהֶם בִּימֵי-בְּחִירוֹת כָּאן
נָחִים אַחַר שֶבָּזוּ בְּגָלוּי, לֹא בְּהֶסְתֵּר
לְכָל מָה שֶהִבְטִיחוּ זֶה דוֹרוֹת כָּאן
לְכָל אוֹתָם תְּמִימִים שֶהֶעֱלוּם אֶל הַשִּלְטוֹן
בְּשֵם אוֹתוֹ "הָדָר" זַ'בּוֹטִינְסְקָאִי
שֶזַּ'בּוֹ, לוּא רָאָה אֵיךְ מַעֲלִים עַל הַשִּׂרְטוֹן
אֶת מוֹרַשְתּוֹ בְּלַעַג צִינִיקָאִי
הָיָה וַדַּאי נִרְעָש וּמִתְפַּלֵּץ מִדּוֹר-יוֹרְשָיו
הַמְּשַוְּקִים בִּשְמוֹ לְכָל אֱוִיל עוֹד
תְּהוֹם רַבָּה בֵּין פַּעַר חֶבְרָתִי לְסִסְמוֹת-שָוְא
וּבֵין דַּלוּת הַסְּלַאמְס לִפְאֵר הַוִּילוֹת, –
בַּלַּיְלָה שֶבּוֹ כָּל הַקּוֹמְבִּינָאטוֹרִים כֻּלָּם
שֶל סְנִיף "הָעֲבוֹדָה" בַּגּוֹעַלִיצְיָה
נָמִים עַל מִשְכָּבָם הָרַךְ בְּנַחַת, בְּעַכְּלָם
אֶת סְעוּדַת-עַרְבָּם, מִתּוֹךְ פּוֹזִיצְיָה
שֶל ז'וּלִיקִים, שֶאֶת הַסּוֹצְיָאלִיזְם הַצָּרוּר
בְּכָל יַלְקוּט-כְּזָבִים מַקְיָאבֶלִיסְטִי
הָפְכוּ לִקְפוֹצְיָאלִיזְם בְּקָפְצָם עַל כָּל פֵּרוּר
שֶל מַנְעַמֵּי שִלְטוֹן אוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִי,
שֶל בַּאנְדָּה שֶשָּמְנָה בְּאֶלֶף אֲרוּחוֹת-שְחִיתוּת
בְּמִגְדְּלֵי אָקִירוֹב וּבַסְּוִּיטוֹת
וְהֶעֶלְתָה פִּימָה פֹּה עֲלֵי כֶּסֶל תּוֹךְ צִטּוּט
מַרְקְס, בּוֹרוֹכוֹב וּבֶרְל, בָּם מַלְעִיט עוֹד
פְּרוֹלֶטַרְיוֹן-הַבְּלוֹף הַזֶּה אֶת הַפּוֹרְשִים בִּמְרִי
מֵחֶבֶר בּוֹחֲרָיו, כִּי הָאָגֶ'נְדָּה
שֶלּוֹ כַּיּוֹם הִיא מִין קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי
בּוֹ יֵש לוֹ כָּאן יוֹתֵר מִדִּיבִידֶנְדָּה), –
בַּלַּיְלָה בּוֹ מִשְטָר הַמְּנַפֵּחַ כְּבָאלוֹן
אֶת שְׂכַר בְּכִירָיו, בְּעוֹד הַקַּנְדִּידָאטִים
שֶלּוֹ לְג'וֹבּ שָׂרִים אוֹ חַ"כִּים – עִם אוֹ בְּלִי קָלוֹן! –
חוֹשְבִים לֹא עַל עַמָּם, רַק עַל מַנְדָּאטִים
שֶל מְשַלֵּם-הַמַּס הַפְרָאיֶר, זֶה שֶלֹּא הֶחְכִּים
לִתְפֹּס כִּי אֶת מִמּוּן הַדּוֹלְצֶ'ה וִיטָה
שֶל הוֹצָאוֹת סִיגָארִים וּמַחְלֶקֶת-עֲסָקִים
וְאֵשֶ"ל בִּמְלוֹנוֹת-פְּאֵר עִם סְוִּיטָה
נְשִׂיאוּתִית עוֹשִׂים הַפָּרָזִיטִים בְּלִי מוֹרָא
וּבְלִי בּוּשָה עַל חֶשְבּוֹנוֹ בְּשֶקֶט
וְתוֹךְ שֶמַּטִּיפִים לוֹ עַל הִדּוּק הַחֲגוֹרָה
סְבִיב כָּל רְזוֹן בִּטְנוֹ הַמִּצְטַמֶּקֶת –
בָּרוּד לוֹ שֶהִדּוּק הַחֲגוֹרָה הַיְּחִידָה
שֶמְּהַדֵּק (בְּקֹשִי) שַׂר הֵרוֹאִי
סְבִיב כֶּרֶס כֹּה בּוּלִימִית שֶצָּמְחָה לוֹ בְּלִי מִדָּה
בְּכָל מַחְלֶקֶת-עֲסָקִים בַּ"בּוֹאִינְג"
הוּא זֶה, שֶמְּסַיַּעַת לוֹ דַיֶּלֶת דֵּי שְרִירִית
לִסְגֹר עַל מִשְמַנָּיו שֶכֹּה צָמָחוּ
(שֶזוֹהִי, כַּיָּדוּעַ, הַצְּמִיחָה הָעִקָּרִית
שֶל כַּלְכָּלַת-הַפַּעַר בָּהּ תָמַךְ הוּא...)
בְּלַיְלָה זֶה, שֶבּוֹ הַהוֹמְלֶס מִצְטַמְרֵר מִכְּפוֹר
בַּגַּן הַצִּבּוּרִי, וּבוֹ הָעֹשֶק
תּוֹפֵחַ וְעוֹלֶה מוּל מַשְׂכּוֹרוֹת-עָתֵק אֵינְסְפוֹר
שֶל עֲלוּקוֹת מִמְשָל רָקוּב מֵעֹשֶר,
בְּלַיְלָה זֶה רוֹאוֹת פִּתְאֹם אוֹתָן פָּרוֹת-בָּשָן
מִזַּן "סְנוֹבּלֶס אוֹבְּלִיז'" שֶל הָ"אֵלִיטָה"
(שֶלֹּא שַפַּעַת-חֲזִירִים קָנְתָה לָהּ בָּהּ קוּשָאן
כִּי אִם שַפַּעַת-חֲזִירוּת הֵלִיטָה
בַּאֲדִישוּת אוֹטִיסְטִית וּבְאֹטֶם-שְרִיר-הַלֵּב
כָּל שְבִיב מַצְפּוּן אוֹ יֹשֶר בִּקְרָבֶיהָ) –
כֵּיצַד בְּסִיּוּטֵי-הַלַּיְלָה שֶלָּהֶן קָרֵב
זְמַנּוֹ שֶל יוֹם-דִּינָן, בּוֹ הַתּוֹבֵעַ
הוּא זֶה, הַיֶּלֶד הַשְּלִישִי, שֶהַסְּטָטִיסְטִיקָה
שֶל דּוּ"חַ מוֹעֵצָה לִשְלוֹם הַיֶּלֶד
מַרְאָה שֶהוּא עָנִי וְשֶהוּא יֶלֶד-מְצוּקָה
בְּאֶרֶץ שֶבְּלִי הֶרֶף מִתְהַלֶּלֶת
בְּיֻמְרָתָּהּ לִהְיוֹת אוֹר לַגּוֹיִים וְשֶבִּמְקוֹם
חֶמְלָה, צוֹרֶכֶת מֶמְשַלְתָּהּ מִילְיוֹנִים
שָעָה שֶבֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית שֶלָּהּ, יוֹם-יוֹם,
הִיא חֹשֶךְ לַיְּהוּדִים מֻכֵּי הָעֹנִי...
אהוד: ליוסי היקר, סלח לי אם אומר לך אבל לשווא תישא את קינתך הנרגשת. הדו"ח של המועצה לשלום הילד, וגם של הביטוח הלאומי, על מצב העוני – הם לרוב שקרים סטאטיסטיים או סתם דמגוגיה זולה שמשרתת היטב את המחזיקים במשרות בגופים המפרסמים את הסקרים. אין בישראל ילדים רעבים אלא אם כן ההורים מרעיבים אותם בכוונה – מסיבות של התעללות ופיגור שכלי או תרבותי של ההורים, או שהאבות שמולידים אותם בתריסרים – מגרדים את התחת בכוללים ובישיבות או ליד הנרגילה וספלולי הקפה, ומתקיימים על דמי הביטוח הלאומי, וגם מנצלים-משעבדים את נשותיהן המסכנות שנאלצות ללדת ולפרנס את העוני-מרצון הזה.
כמו כן הפסוק המדוייק הוא "להיות לאור גויים". ובאמת יותר ממחצית האנושות, לפחות ארבעה מיליארד נפש, אלה שחיים בזבל – יכולים ללמוד מאיתנו מהי מדינת סעד מודרנית ומהי עזרה לזולת במצוקתו. ותאמין לי שבאותן מדינות – העשירים והשרים הם עשירים פי כמה וכמה מהעשירים ומהשרים שלנו. לכן חבל שתיסחף גם אתה לדמגוגיה פופוליסטית!
* * *
רותי יתום: תעלומת השלט ואדון יחזקאל
שלום רב ושבת שלום,
אני לומדת בקורס מורי דרך מטעם אוניברסיטת חיפה בסניף ירושלים. הרבה פעמים כשאני מחפשת חומר ברשת אני נתקלת, ונהנית להתקל, בפירסומיך המעניינים.
אחד מהחניכים נתקל בשלט שתמונתו רצופה, שנמצא במושבה הגרמנית – בין עמק רפאים למוזיאון הטבע, סתם תקוע באדמה ליד בניין חדש והשלט עורר את סקרנותו. ניסיונות חיפוש שונים באינטרנט העלו חרס. ראיתי שבאחד מפירסומיך אתה מצטט מסיפורי יעקב זמיר שהתייחס לאדון יחזקאל שהיה שומר בבניין האקדמיה ללשון של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, שמן הסתם, אבל לא בטוח, אינו אותו אדון יחזקאל שבשלט, אבל תהיתי אולי אתה וקשריך הרבים תוכל לעזור לנו לפענח את התעלומה לגבי השלט המסתורי.
תודה מראש, ושוב שבת שלום,
רותי יתום
* * *
http://www.youtube.com/user/idfnadesk
צה"ל העלה את הווידאו הזה ליו-טיוב על מנת להסביר מה מתרחש. ביו-טיוב רוצים להוריד את הסרטון בטענה שין לו מספיק צופים. בבקשה, העבירו הלאה את המייל הזה לכמה שיותר אנשים כדי לאפשר לה"ל להשמיע את קולו.
* * *
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל / משרד החינוך
מתכבדים להזמינכם לטכס הענקת התואר
"חתן האור" ה'תשע"א לסופר ד"ר משה גרנות
האירוע יתקיים ביום ראשון
כ"ח בכסלו ה'תשע"א – 5.12.2010 בשעה 19.30
באודיטוריום "חוות הנוער הציוני"
רח' ש"י עגנון 1, שד' קטמון, ירושלים (במעגל התנועה)
הדלקת נר חמישי של חנוכה – ד"ר משה גרנות ונכדיו גיל ודר
קריאה מ"ספר המכבים" – המשורר יעקב יעקב
אתנחתא מוסיקלית, "אנסמבל קנצונה" בניצוחה של טטיאנה מירסקי
ח"י שנים לפרס האור
בתוכנית: דברים ל"חתן האור"
* מר יוסף גושן – מנכ"ל המפעל להכשרת ילדי ישראל
* מר בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
* פרופ' הלל ברזל – בכיר חוקרי הספרות בישראל
* פרופ' יהודה פרידלנדר – רקטור אוני' בר אילן (לשעבר)
* הגב' נורית גרנות – "הנדר" החלום ושברו
טכס הכתרת "חתן האור"
דברים מפי הסופרת מרים עקביא – "כלת האור" תש"ע
המשוררים בלפור והרצל חקק – קריאת מקאמה
דבר "חתן האור" לשנת תשע"א – ד"ר משה גרנות
חלוקת תעודה ושי ל"חתן האור"
(התכנית כפופה לשינויים) / יוזמת ומנחה – הסופרת שמחה סיאני
יוגש כיבוד קל / ברוכים הבאים!
* * *
האופרה פרינג, ביפו, הפיקה אופרה מקסימה
על פי ספרו של נחום גוטמן
"בארץ לובנגולו מלך זולו"
ההצגה מיועדת לכל המשפחה, במיוחד לגילאי 4 עד 11.
ההצגה הבאה תתקיים ביום שבת 27.11 בשעה 11.30 בבוקר
ניתן להזמין כרטיסים בטל. 03-6819289
כתובת האולם ביפו: מרכז מנדל, רחוב התקומה מס 1
* * *
מבוקש סופר או משורר לאזור בית שאן. בית ספר יסודי בבית שאן מעוניין לפתוח חוג לכתיבה יוצרת. אשת הקשר היא שרה יוחאי, מנהלת הספריה העירונית. מי שגר בבית שאן וסביבותיה מוזמן ליצור עימה קשר טלפוני: 050-6518843
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,049 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010
מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!
פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל