גיליון מס' 595

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בכסלו תשע"א, 29 בנובמבר 2010

עם צרופת ספר חדש של מיכל סנונית "דניאל וסודות הים"; צרופת ציור "שיר השירים" מתערוכה חדשה של דויד שריר בבוסטון;  ושתי צרופות של גרשוני לרשימה של נעמן כהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

עוד בגיליון: ועוד בעניין הגלוייה של לסר אורי "יוסף והישמעאלים" משנת 1921 – ד"ר חנן טאובר, אריאל סימקין.

אלי מייזליש: הבלוף הגדול ביותר.

יואל נץ: האם תם עידן הספרוּת המוּדפּסת? – כן!

אורי הייטנר: על מה שואלים את העם? – תגובה למאמר המערכת:

 "חוק יריקה בפרצוף!"

נירה נוה: לדרוד אידר: מי יודע פרטים על שכונת צדור?

ישראל זמיר: השבת השחורה.

צהריים ל-2 אצל רחמו במחנה יהודה ב-104 שקלים!

משׁה שׁפריר: מָה אוּלַי אָמְרָה חַוָּה לֵאלֹהִים?

יוסי אחימאיר: התקשורת ירדה מן הפסים.

נעמן כהן: משה גרשוני – דלות החומר האמנותי ועושר הבְּלַה-בלה.

יצחק שויגר: טיול לגוש עציון ולהרודיון.

נקמת האבר המידלדל, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אוריה באר: המלחמה הגדולה שנשכחה.

רותי האוסמן טרדלר: מה המשותף לרב אמסלם ולאורלי אינס?

בנדלה: היו הצצות למקלחת של הבנות בעין גדי!

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון".  רומאן נידח, 1994,

  פרק י / חלק ראשון.

 ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אורה מורג: מכתב גלוי לאורלי אינס.

יוסי גמזו: תְפִלָּה לְגֶשֶם.

* * *

ועוד בעניין הגלוייה של לסר אורי

"יוסף והישמעאלים" משנת 1921

לאהוד שלום.

הגלויה ממוענת לפרופסור הוגו שטארק (כנראה אספן בולים)  והתרגום הוא  כדלקמן:

קארלסבד  ספטמבר 12-1921                      

  אדון פרופסור  הנכבד מאוד, אולי הנך מתעניין בחותמת  מן הקונגרס הציוני עבור האוסף שלך.

דורש בשלומך בהכנעה

 א.לנק.

תירגמתי כמיטב יכולתי. ברור שפרופסור שטארק התעניין יותר בחותמת הדואר עם הכיתוב בעברית מאשר בציונות

בברכה

ד"ר חנן טאובר

*

שלום אהוד,

לשאלתך על הכתוב בגרמנית בצידה האחורי של הגלוייה שבידך:

הגלוייה נשלחה על ידי ד"ר לנק (Lenk), שהיה כנראה אחד מצירי הקונגרס, אל פרופסור הוגו שטארק (Hugo Starck) שגר בעיר קרלסרוה (Karlsruhe) שבמדינת באדן-וורטמברג, במערבה של גרמניה, על גבול צרפת. פרופסור שטארק היה מומחה לגסטרואנטרולוגיה, אשר חיבר ספרים אחדים על בדיקת הוושט, והיה כנראה בעל אוסף בולים וחותמות דואר.

ד"ר לנק כותב לו בגלוייה: "פרופסור נכבד, אולי אתה מעוניין בחותמת של הקונגרס הציוני עבור האוסף שלך. שלך, ד"ר לנק." 

כדאי להוסיף שהעיקר בקונגרס הקונגרס הציוני ה-12 לא היה מתן הזדמנות לציריו לפוש ולשתות מי מעינות בקארלסבאד, בפעם הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אלא הדיונים שנערכו בו וההחלטות שנתקבלו. בקונגרס זה העלה מרטין בובר הצעה (שלא התקבלה) בה  מופיעים המשפטים הבאים: 

"רצון גרעין העם היהודי הוא לחזור למולדתו העתיקה, לבנות בה חיים שיהיו בסיס אורגני לאנושיות חדשה. עם זאת, רצוננו הלאומי אינו מופנה נגד אומה אחרת. העם היהודי פונה עורף בשאט נפש לשיטות של הלאומיות העריצה, שהוא עצמו היה קורבנה. אנו מאמינים שסולידריות עמוקה ונמשכת תשרור ביננו ובין העם הערבי. כבוד הדדי ורצון טוב הדדי יביאו למפגש מחודש בין העמים."

(הציטוט לקוח מן ההקדמה לתרגום לאנגלית (1997) של ספרו של בובר "בין עם לארצו", שיצא בעברית בהוצאת שוקן ב- 1944). 

החלטה שכן התקבלה היתה אישור הקמת קרן היסוד ורכישת אדמות עמק יזרעאל. 

ובענייני אמנות, ב-Karlsruhe למד אמנות באותה שנה (1921) הצייר הנידח-למחצה ליאו קאהן (Leo Kahn), שעלה לארץ ב-1936 והתיישב ברמת-גן. מצורף ציור שלו של אשה וילד.

בברכה,

אריאל סימקין

* * *

אלי מייזליש

הבלוף הגדול ביותר

בשנות ילדותי ידעתי כי בלוף [bluff] זה שימוש של טמבלים. רק כשבאתי לניו-יורק ללמוד באוניברסיטה ושמעתי על כל צעד ושעל he is a bluffer עיינתי במיליון והבנתי שבלוף הוא למעשה שקר מתוחכם. עד לאותו הרגע זכרתי את עצמי כילד בשנות ה-40, ובשכונה היה ילד שלא היה לו שם אלא "הבלופר", מפני שמעולם לא אמר מילה אחת של אמת – רק שקרים, אבל שקרים מטופשים. לדוגמא: אם המורה [בכיתה ד'] היתה שואלת אותו: "למה לא הכנת שיעורים?" – היה עונה לה: "מורתי נאבד לי העיפרון... ", וכך הלאה עד מלחמת השחרור, שראו אותו מטייל ברחוב ושאלו אותו: "לא התגייסת?" והיה עונה: "שיחררו אותי בגלל שיש לי קילֶה..." – ולכולם היה ברור שמעולם לא הפסיק לבלף.

השאלה שאני שואל היום את עצמי: לשם מה היה בלופר? האם לא היה פשוט כי יתנהג כמו כל הילדים? אלא שהניחוש הפרוע היה שבאמת היה בו משהו לקוי, לא פיגור של ממש אבל פיגור חלקי שלא היה יכול לעמוד בסטנדרט הכי נמוך של הכיתה או השכונה. כנראה שגם בלשכת הגיוס של אותם ימים עמדו על אופיו, וטיפוס כמוהו רק היה מזיק ליחידה בלי לתרום ללחימה של אותם ימים, שהיתה בה התלהבות וריח של התנדבות. הבלופר לא היה מסוגל  לתרום לחברה כי המאגר האנושי שבו היה ריק מתוכן. יצור משמים שאינו מסוגל להביא שום תועלת לסביבה.

בימים כתיקונם מתגלים פה ושם בלופרים בכל סקטור. יש בלופרים בין קבלני בניין, שרק אחרי שמסרו לך את הדירה אתה מגלה ליקויים שעשו בכוונה כדי לבלף את הקונה; וככה בין ירקנים שמניחים בלהטוט עגבנייה רקובה יחד עם עגבניות לאכילה בתוך השקית ואתה מגלה את זה רק בבית. וכך הלאה בין גבר לאשה וככה גם בין העיתונאים, ולבסוף הכי מוקצים מחמת מיאוס הם הפולטיקאים שמבלפים את כולם: את חבריהם למפלגה, את הציבור ובעיקר את הידידים שמעבר לגבול או מעבר לים – נניח לצורך מאמר זה: מנהיג ארה"ב כיום, שהוא גם הנשיא. איש זה הוא הבלופר הכי מסוכן בעולם.

אני מודה שלא למדתי איתו בכיתה ד' בהוואי או באינדונזיה, גם לא כשלמד משפטים בהרווארד, אבל הרגשתי שהוא בלופר מהיום שהחל להופיע בתקשורת כמועמד לפריימריס לנשיאות של הדמוקרטים. אז חשתי כי כל מילה שלו היא בלוף.

הבלוף הכי מעצבן התגלה כשהציג בחוצפה את המועמדות שלו לנשיאות. עד לאותו יום, מעולם לא הציג את עצמו לנשיאות אף איש שלא נולד בארה"ב. אם זה לא שיא החוצפה, חוצפה מהי? ובלופר לפני הכול הוא חוצפן ללא תקנה. הבלוף הארוך שהשמיע מול 300 מיליון אמריקאים: אני המהגר שאבא שלי מקניה שבאפריקה, שהתחנכתי בילדותי באינדונזיה, יודע כי אני הולך להתמודד מול אמריקאים אותנטים בני הדור ה-3 או ה-10 שבנו ארץ זו מאפס, אולי אני לא ג'ורג' וושינגטון או אברהם לינקולן או רוזוולט או אפילו קנדי או קלינטון, דורות על גבי דורות כאן בארץ זו, אבל אני בלופר ולכן אהיה גם הנשיא שלכם, חברה של מטומטמים.

לו היה סתם כושי יליד מיסיסיפי, דור עשירי בארה"ב ונין בן נין של עבד בשדות הכותנה, שום סיכוי לא היה לו. כי סתם כושי אינו מבלף.

הבלוף השני שלו היה שאמר לאמריקאים: מהיום אני משנה את כולכם: change כמו באותו דלפק בנתב"ג שמחליף דולרים לשקלים. ולצורך זה אני יכול לומר לבלופר הזה כי היות שלא למדתי משפטים בהרווראד, אלא בישראל את תולדות עם ישראל, וב-NYU את ההיסטוריה של ארה"ב ושל יהדות ארה"ב – יש לך בעיה קשה מיסטר פרזידנט: you are a bluffer.

ולכן, צריך מישהו לקום מגיא ההריסות שגרמת לנו עם הבלופים שלך ולומר לך גם בעברית: אתה בלופר מיסטר פרזידנט. כי שום שינוי לא תוכל לעשות בין לילה לעם שלם בן מאות מיליונים, שהטביע עצמו בתהומות של תקווה להגיע אל "החלום האמריקני" בארץ הענקית הזו עם האפשרויות הבלתי מוגבלות; אל זה שאפו האבות המייסדים והתקינו זאת כתקנה של מסורת ללא תקנה.

ואתה? כמישהו שהגיע משום מקום רוצה עכשיו לשנות היסטוריה בת 200 שנה? מי שמך?

אין צורך לאגד את כל כתבות הצבע של רשת 'פוקס' בתקליטור כדי להראות בפני עם ועדה את כל הבלופים שלך. מספיק היה לנו רק הנאום שלך בקהיר; כאשר ללא שום בקיאות בנושא שיבת ציון באת ללמד אותנו כיצד ואיך קמה מדינת ישראל. אני למשל בטוח כי מעולם לא שמעת את השם אורד צ'ארלס וינגייט ומה ומתי הוא עשה משהו עבורנו, ובכוונה בחרתי שם של גוי ולא יהודי, אבל אוהב תנ"ך מושבע ואוהד הציונות והעם היהודי. תאמר לי שאני טועה. תנסה.

הוא וגם עוד בריטי אחד, 20 שנה לפניו, הוכיחו במעשים כיצד יש לבנות את הבית הלאומי שלנו [מדינה], בארצנו. ולא סתם אמרתי 'בארצנו'. המשורר הקדום שחיבר את "שיר השירים" בעת שבני ישראל לפני כ-2500 ידעו לחבר שירים שעד היום לא נכתבו כמוהם, אומר לנו מיד בפתח ספרו: "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו..." יכול היה המשורר לכתוב "וקול התור נשמע על חלוני" או על סף דלתי או בחצרי או אפילו על גג ביתי. אבל לא. כי ככה נשמע לו הקול שהדהד בכל הארץ כפי שפתח את השורה: הניצנים נראו בארץ. בארץ. אז אובמה כנראה לא קרא את הפסוק הזה וכנראה לא פתח את התנ"ך. אז הוא מבלף.         

ואין שורה זו בשיר השירים עניין של מה בכך. יש בה ובמילה בארץ ובדילוג אחר מסעותיו ברחבי הארץ, להפנים עד כמה אהב ועד כמה טייל לאורכה לרוחבה עם אהובתו או לבדו עם הצאן. הנה רק בקצרה כמה מאתרי נוף ארצנו שהוא מזכיר: חבצלת השרון, מראש שניר וחרמון, מהר הגלעד, ראשיך עלייך ככרמל, חגווי הסלע, גינת אגוז, כרמי עין גדי, מעונות אריות, הררי נמרים, ועוד עשרות רבות של הצומח; כפלח הרימון, פרי מגדים, עצי לבונה ועוד ועוד.

ובכוונה לא הזכרתי אף נביא או נבואה או "שיבת ציון", אלא סתם חיים מהווי הארץ – ארצנו מלפני יותר מאלפיים שנה.   

ואיש זה, עושה חוכא ואיטלולא מאלפיים וחמש מאות שנות היסטוריה? ורק בשל פליטי שואה הוקמה מדינה זו?

קלות דעת או שיכחה הם לפעמים פגמים בקבלת החלטה. אבל אי ידיעה זו בורות. מנהיג דל-ידע של מעצמה כלכלית גדולה המבקש לנהל מדיניות קשוחה מול מדינה קטנה אבל ברוכה במעלות ערכיות, כי המדינה הקטנה עלולה להסב לו בעיות גלובליות, ולצורך הטיפול בה הוא מפגין בורות ומבלף ללא הרף וללא בושה, אך לא יצליח. כי הבלוף יכול להוכיח את עצמו לשעה קלה בלבד וסופו להתגלות.

* * *

יואל נץ

האם תם עידן הספרוּת המוּדפּסת? – כן!

מפליא הדבר, עד כמה חוזר על עצמו לאורך הדורות דפוס יישומן של המצאות חדשות בתחומי הטכנולוגיה השונים, ועד כמה עומדת וקבועה היא לרוב התייחסותן של הבריות כלפי הממציאים: הממציא הוגה רעיון חדש; הרעיון מנקר במוחו ואיננו מניח לו כאותו זבוב טורדן; מן החומרים המצויים בסביבתו מאלתר האיש דגם מגושם, לאשש בו את הרעיון; הדגם כושל ומקרטע; הכול מלגלגים עליו, נדים ובזים לו – הבריות דבקים בדרך הישנה והטובה ולעולם לא יסטו ממנה ימינה או שמאלה!

אלא ש"הזבוב" איננו מרפה, האיש משכלל את הדגם, בונה דגם חדש והביצועים משתפרים בהדרגה. יש ובשלב זה קומץ מבין ידידיו הקרובים מרככים את ליבם ומוכנים כעת לתמוך בו ולהטות לו שכם. מכאן, צפויה לו עוד, לממציא העיקש, דרך חתחתים ארוכה וקשה של מחקר ופיתוח, שעם הכתרת מאמציה בהצלחה, יתרַצו הבריות ויסכימו, כי אף שיש בו ברעיון המשוגע הזה משהו מן הממש – הם מעדיפים, בכל זאת, את הדרך הישנה והטובה.

גם לאחר שהאיש הוכיח בעליל את יתרונו של הרעיון החדש – עדיין צפויה לו התנגדות עזה מצד גורמי המימסד וגורמי הביורוקרטיה. רק אחרי שצלח את מעוזי ההתנגדות האלה, ולאחר שנערכו שינויים ב"סדרי בראשית" הכרוכים ביישומו של הרעיון החדש – דוחק הרעיון החדש החוצה את הסדרים שמקובלים היו עד להופעתו, תקן חדש בא לעולם ומתקבעת בחברה פרדיגמה חדשה.

אף שמהלכו של דפוס זה הוא, כאמור, קבוע – הנה, קצב ההתפתחות הטכנולוגית מצוי בתאוצה שהולכת וגוברת, ככל שהולכים ומתקרבים אל ימינו אנו. נדמיין נא לנגד עינינו מערכת צירים, בה הציר האופקי הוא ציר הזמן ולאורך הציר האנכי מסומנת הרמה הטכנולוגית: לאורך אלפי שנים נמשכת עקומת "ההתפתחות הטכנולוגית" בסמוך לנקודת ה-"0", כמעט במקביל לציר הזמן, היא מתרוממת מעט עם המצאת השחזתן של אבני צור, עם המצאת חץ וקשת ומתמידה משם בעלייתה המתונה לאורך אלפי שנים. אבל לפני מאות שנים ספורות בלבד, מתחילה העקומה לנסוק כלפי מעלה בזווית הולכת וגדלה, ובעשורי השנים האחרונות, תלילותה ממריאה אל על לנגד עינינו המשתאות עד שהיא מתקרבת אסימפטוטית אל קו המתווה אנך!..

כיצד ההרהורים האלה משתקפים בספרות המודפסת, שבה עסקינן ברשימה זו?

לית מאן דפליג כי מדע ההיסטוריה האנושית ואמנות הסיפורת והשירה לא באו לאוויר העולם אלא מן הרגע בו החל האדם לכתוב. אבל אין אנו נותנים את דעתנו לעובדה, כי בני אדם קונקרטיים, ילודי אישה, המציאו את סוגי הכתב למיניהם, ובני אדם קונקרטיים אחרים תרו אחר המצעים שעליהם חרטו, צבעו, לשו והטביעו בהם את הסימנים; בני אדם בשר ודם חקרניים השקיעו ממרצם ומכישרונם לשכלל ולעבד את המצעים. בזכותם של פלמונים אלה שלטו בכיפה לאורך דורות ארוכים, בזה אחר זה, וגם זה לצד זה, כתבי יתדות, הירוגליפים, כתבי ציורים, כתבי הברות וכתבי אותיות; הסימנים הועלו על גבי אבנים, סלעים, לוחיות חמר, פפירוסים, עורות של בעלי חיים. מי היה הסיני הקדום אשר המציא את הנייר, והמצאתו הגיעה לאירופה בחלוף כאלף שנה, במאה ה-14? – ככל שתולדות התפתחותו של הכתב הן מרתקות ומסקרנות – אין לנו מושג, ואין אנו נותנים כלל את דעתנו, על הממציאים הפלמונים, על עמלם ועל קורותיהם, על יחסם של הבריות אליהם, על התעמרות השליטים בהם, על מה שמתחולל היה בנבכי נפשם ועל שלבי היישום השונים של המצאותיהם.

גם משעה שמגלה לנו, למשל, הרמב"ם בכתביו, פרטים טכנולוגיים הכרוכים בשימוש בקלף, בדוכטוסטוס, בגוויל – עדיין סמויים ואנונימיים הם מחוללי הטכנולוגיות הללו.

קשה לדעת מה עלה בגורלו של האיש אשר הצביע על הקושי הרב למצוא קטע כתוב כלשהו בתוך מגילת קלף מגוללת, ואשר על כן הוא העלה רעיון מבריק ומהפכני, האומר, שלא להוסיף עוד ולהדביק את יריעות הקלף לכדי מגילה ארוכה, אלא, אדרבא, דווקא לגזור אותן, לקפל אותן לקונטרסים, לכרוך את הקונטרסים יחדיו, ואז כל קטע וקטע מעמודי הכתב יהיו נגישים בקלות – שלא כמו במגילה – באמצעות פעולת ה"דפדוף", וחסל סדר הגלילה! מה שעלה בגורלו אפשר רק לנחש על סמך מנהגו של עולם בימי הביניים, אבל אי אפשר להגזים במידת ההערכה וההערצה שהאיש האנונימי, ממציא הספר הכרוך, שהטביע את חותמו האדיר ועלום השם על התרבות האנושית מאז ועד עצם ימינו אלה – ראוי להן.

הממציא הראשון בתולדות המילה הכתובה ששמו יצא לתהילת עולם ומי שגם זוכה לכבוד המגיע לו, הלוא הוא יוהן גוטנברג. למרות שרוב הבריות סבורים כך – גוטנברג לא המציא את הדפוס. מכבש הדפוס הומצא בידי ממציא סיני ארבע מאות שנים קודם לכן והוא שימש באירופה להדפסתם של ציורים ושל איורים מלוחות חתוכים או מגולפים בעץ, בלינוליאום [האם היה כבר אז לינולאום? – אב"ע] וכיוצא בהם. מובן מאליו שטכנולוגיית החיתוך או הגילוף לא באה בחשבון עבור שכפול ספרים עתירי טכסט. נזירים במנזריהם ואנשים שמקצועם בכך העתיקו ספרים אות אחר אות.

 גוטנברג המציא במאה ה-15 את הסְדָר. הודות למומחיותו ולכישוריו המקצועיים כצורף הגה האיש רעיון לצקת מתוך מטריצות, בייצור שוטף, סימני דפוס נפרדים, עשויים מתכת רכה, כמספר האותיות וסימני הדפוס הדרושים. את האותיות ואת סימני הדפוס הנפרדים הוא סידר לכדי מילים ומשפטים עד אשר התמלא העמוד בהם ואז הדפיס מן העמוד המסודר, תחת מכבש הדפוס, עותקים רבים במהירות רבה!

מיני אז גבר קצב ייצורם של ספרים חדשים וישנים בכמה וכמה סדרי גודל. קצרה היתה הדרך משם לעשות את הספר לנחלת הרבים, ולהצעיד בעזרתו את התרבות האנושית, את המדע, את הספרות ואת האמנות לשיאים חדשים. "העקומה הטכנולוגית" שינתה באורח חד את זווית נטייתה כלפי מעלה.

נסיקה זו התחוללה למרות שהספר המודפס היה נחות בחיצוניותו לעומת הספר המועתק ידנית; לשם הדפסתו השתמשו במיספר סימני דפוס המזערי וההכרחי בלבד, נעדרו מן הספר האותיות הראשיות המקושטות, כיד המעתיק הטובה עליו, נעדרו ממנו קישוטי הצבע והחותם האישי... לא ייפלא אפוא, שהיו בין האצילים נשואי הפנים, שנשבעו כי ספר מודפס לעולם לא יעבור את סף הספרייה שלהם.

לא הכול יודעים, אבל מאז המצאת סדָר הדפוס על ידי יוהן גוטנברג, חלפו עוד כמאה וחמישים שנה נוספות, עד לבוא היום, בו חדלו לחלוטין להעתיק ידנית ספרים באמצעות נוצת אווז. אפשר רק לנחש את הקללות ואת הגידופים אשר הוטחו לעברו של גוטנברג בימיו וגם בשנים רבות אחרי שנפטר מן העולם.

נדלג נא משם עד לעשורים האחרונים מימינו אלה. הטכנולוגיה של שלהי המילניום שחלף זה עתה שינתה את פניה ושבה ושינתה אותן עד לבלי הכר עם המצאת הטרנזיסטור, המעגלים המודפסים, צמיחתו של זיכרון המחשבים בקצב מעריכי, המצאתו של מעבד התמלילים, המצאת הדפוס הדיגיטלי. קצב ההמצאות הלך וגבר והוא עוד מוסיף וגובר כיום, אבל דפוס יישומן של ההמצאות החדשות נותר לרוב בעינו, למרבה הפלא. ההמצאות החדשות מלווות בלעג ובבוז לפני שהן כובשות לעצמן משכן של כבוד בצמרת, כמו למשל, הלעג והבוז שרחשנו אך לפני שנים מעטות בלבד כלפי ביצועי המצלמות הדיגיטליות בראשית דרכן – אבל, האם מישהו זוכר? אנו עדים גם לא אחת להמצאה המושלכת אחר כבוד מכס הכבוד עוד לפני שהספיקה להתרווח עליו, על ידי המצאה חדשה, טובה ממנה.

והנה מתדפק בשער הספר האלקטרוני, וכבר מנסרות בחלל עולמנו טענות נוקבות מן הסוג, שאות העשויה פיקסלים שרירותיים לעולם לא תשתווה במידת קריאותה אל האות המודפסת; שקריאה מתמשכת של שחור-על-גבי-שקוף תזיק לעיניים; שמי ישמור על זכויות יוצרים וכיצד ישולמו תמלוגיהם? ועוד ועוד וכיוצא באלה טענות ומענות – אותו הריטואל, אותו הדפוס הקבוע.

אבל אם נפיק לקח מן העבר, לא ייוותר ספק בליבנו, כי בעתיד הקרוב ביותר עומדים אנו לקרוא בספרים אלקטרוניים, או דיגיטליים, אם תרצו. אפילו שנתגעגע אל מגע היד בכריכתו של הספר המודפס והכרוך, אל תענוג הדפדוף בו ואל ניחוח צבע הדפוס – הנה, לא נוותר בשום פנים ואופן על נוחות האחיזה במסגרת הספר האלקטרוני, על יכולת הבחירה בסוג הפונט, בגודל האות, ברווח השורות, באיתור מיידי של קטע מבוקש כלשהו, ועל הכל – בהיקף כמות הספרים שעשוי להיות בלתי נדלה הלכה למעשה, ומזומן לנו בהישג יד של לחיצה קלילה ונינוחה באצבע על מקשים שבמסגרת הספר.

יהיו גם רבים וטובים שיטיחו לעבר הספר האלקטרוני קיטונות של לעג, זעם ובוז וימשיכו במלאכת הדפסתם וכריכתם של ספרי נייר (במשך כמה זמן – מאה וחמישים שנה נוספות?); אבל צודקים, עם זאת, גם הטוענים כי הספר המודפס יישאר איתנו לנצח (כמה זמן נמשך נצח?)

בראש ובראשונה יוסיפו לשכון כבוד ספרי התפילה וספרים של לימודי דת בבתי הכנסת, הואיל ואין לחלל חלילה שבתות, מועדים וחגים באנרגיה חשמלית. ובנוסף לכך נשתבח נא בעובדה, כי בית הכנסת משמר למעננו, תודה לאל, כאביזר שימושי עד עצם היום הזה – אף כי מקודש – גם את ספר התורה, שהוא מגילת קלף מגוללת, ואותיותיו הועתקו אל פני הקלף באמצעות נוצת אווז.

* * *

אורי הייטנר: על מה שואלים את העם?

תגובה למאמר המערכת: "חוק יריקה בפרצוף!" "הארץ" 24.11.10

לאורך שנים נשמעה בדיון הציבורי אודות הצעות החוק להנהיג משאל עם, הטענה ההזויה על פיה מדובר בחוק בלתי דמוקרטי. מה יכול להיות בלתי דמוקרטי, במתן אפשרות לריבון – העם, להכריע בסוגיות בעלות אופי היסטורי? הטענה הייתה שמשאל עם מקובל רק במשטרים בלתי דמוקרטיים. שוב ושוב נטענה הטענה הזאת, אף שאין לה שחר. ההיפך הוא הנכון, משאל העם הוא הליך מקובל במדינות הדמוקרטיות המתוקנות, בעלות המשטר הפרלמנטרי.

בדיון הציבורי לקראת ההצבעה על חוק משאל העם, העובדה הזאת הוצגה שוב ושוב. כך, למשל, בדברים בהירים וחד משמעיים של הפרשן המשפטי של "קול ישראל" משה נגבי ועוד רבים וטובים. כנראה שכבר קשה לחזור על הטיעון הזה, ומערכת "הארץ" מצאה טיעון חדש: "תומכי החוק טוענים שמשאל עם הוא מנגנון דמוקרטי לגיטימי, הנהוג במדינות נאורות רבות שמבקשות לשתף את הציבור בהכרעות חשובות. דא עקא, רובם המכריע של משאלי העם נוגעים בנושאי פנים. במקרה שלפנינו ניתנת לציבור זכות וטו על הכרעות גורליות בנושאי חוץ וביטחון."

הבה נבחן את הטיעון הזה. ראשית, לא "תומכי החוק טוענים ש..." אלא העובדות מעידות על הנוהג המקובל. שנית, בניגוד לטענה, משאלי העם במדינות הדמוקרטיות עוסקים בעיקר בנושאי חוץ, דווקא. בכל מדינות האיחוד האירופי, נהוג משאל עם בשאלות מערכת היחסים בין מדינת הלאום לבין האיחוד האירופי. במדינות האיחוד נערכו משאלי עם על עצם ההצטרפות לאיחוד, על קבלת חוקת האיחוד, על המרת המטבע הלאומי באירו וכד'.

מה משותף לכל הנושאים הללו? בכולם מדובר בכרסום בריבונות המדינה. ומה הנושא עליו החליטה הכנסת להחיל משאל עם? על נסיגה משטח ריבוני, כלומר – כרסום בריבונות המדינה.

ובכן, מן הראוי שמערכת "הארץ" תזדרז למצוא תירוץ אחר כדי להתנגד לחוק.

טיעון נוסף של "הארץ", שאינו עומד במבחן העובדות, הוא שהממשלות התנגדו תמיד להצעות הימין להנהיג משאל עם, ורק הממשלה הנוכחית נתנה יד להחלטה. והרי ראש הממשלה יצחק רבין החליט כבר בראשית 1995 להעביר להכרעת משאל עם הסכם עם סוריה, שתהיה כרוכה בו נסיגה מהגולן או מחלקים משמעותיים מהגולן. שמעון פרס התחייב לפני בחירות 96' להנהיג משאל עם בנושא הזה, וכך גם אהוד ברק לפני בחירות 99' ולאורך כל תקופת כהונתו. למעשה, זאת היתה עמדתם של כל ראשי הממשלה של ישראל מרבין ועד היום, זולת אהוד אולמרט, היחיד שהתנגד למשאל.

גם הטענה שאת משאל העם "ניסו חוגי הימין" להנהיג אינה נכונה. את החוק שהתקבל השבוע בכנסת, יזמו והעלו לקריאה ראשונה, עוד בכנסת הקודמת, דווקא ח"כים מ"קדימה" – אביגדור יצחקי ורוחמה אברהם. חרף התנגדות אולמרט ולבני, ניתן לסיעת "קדימה" חופש הצבעה והרוב המכריע של חברי הסיעה תמכו בהצעה. באותה הצבעה סיעת "העבודה", על כל חבריה, הצביעה בעד. זה היה רק לפני שנה וחצי. רק הקדמת הבחירות מנעה את קבלת החוק בקריאה שניה ושלישית כבר בכנסת הקודמת.

מדוע מערכת "הארץ" מתעקשת להסתתר מאחורי תירוצי שווא. לא מכובד יותר לומר את האמת: אנו מפחדים מהכרעת העם, כיוון שאנו מודעים לכך שאנו מייצגים מיעוט בעם?

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

* * *

נירה נוה

לדרוד אידר: מי יודע פרטים על שכונת צדור?

לדרור שלום רב,

שמי נירה נוה, והוריי, רחל וניסן שחורי, ואני, בתם היחידה, נכנסנו לגור בשכונת צדו"ר מיד עם הקמתה, בשנת 1946. במקור נבנו בשכונה 16 בתים, ותיאורו של אליהו הכהן מתאים בדיוק. מאחר ולרחובות לא ניתנו שמות, כתובתנו היתה  "שכונת צדו"ר בגבול פתח תקוה". רבים מהכותבים לא הבינו מה מקור השם, ושלחו אלינו מכתבים לפי "שכונת דרור", "שכונת בידור", שכונת צדוק", ולא היתה בעייה, הדואר תמיד הגיע.

אנחנו גרנו בבית הקיצוני הקרוב יותר לכביש פתח-תקווה-תל-אביב, ברחוב ה"שני", כיום רחוב מיכאליס (ובהערת ביניים: השם המקורי הוא רחוב מיכאל'ס, ע"ש שלמה מיכאל'ס, שחקן התיאטרון היידי ברוסיה, אך השתבש על ידי הכל, הפך למיכאליס, ואין זכר יותר למיכאל'ס).

אבי, ניסן שחורי, היה המהנדס של בית החרושת "ברזלית". בית החרושת קנה את שני הבתים בתחילת הרחוב, הגובלים בגדר שלו. בבית הראשון התגוררנו אנחנו, בשני חדרים, כאשר החדר השלישי הועמד לרשות עובדים אחרים, ומבקרים מחו"ל. אותו סידור היה גם בבית השני. בין ביתנו לבית החרושת היה שער, דרכו נכנס אבא לעבודה. מיד ליד השער היתה באר של מי תהום נפלאים, אשר חוברו גם לשני הבתים. כאשר בית החרושת הפסיק לפעול שם, באמצע שנות ה-60, כתחליף לפיצויים, העביר את הבתים למתגוררים בו, וכך קיבלנו את החדר השלישי.

תמיד ידענו שהשכונה נקראה על פי ראשי התיבות של הקבלנים, אני גדלתי עם המידע שהם היו "צבי, דוד, וראובן". רק עתה למדתי, לפי רשימתו של אליהו הכהן, הוא כותב שה"ר" מיועדת לרודולף.

כאשר נכנסנו לגור, הקבלנים שתלו גינה יפה. תוך זמן קצר היא נכנעה לצמח ה"יבלית" [אינג'יל], ולא היתה אפשרות לשקמה, מאחר והיבלית התפשט לעומק ולרוחב.

בגבול הצפוני של השכונה, בשדות [השבט] "אבו קישק", היתה ה"ביצה", והיא המקור הנורא ליתושים, אך היו בה גם ברווזים, אותם יצאו תושבי השכונה לצוד. בחורף היו בה נרקיסים בהמוניהם. בשדות השכונה גדלו תורמוסים וצבעונים, והמון-המון קוצים. מדי קיץ פרצו שרפות, ואני זוכרת יום אחד בו היה שיא של 7 שרפות באותו היום, והיינו כתובת מאוד ידועה במכבי האש של פתח-תקווה. אבי היה כל שנה עודר כמה שעות כל יום את הקוצים, מסדר אותם יפה בערמה, מכסה אותם בחול וברזנטים, ופעם בשנה מבעיר אותם כמדורה, וכל קריית אריה ידעו ש"היום שחורי מבעיר מדורה."

הרעשים בשכונה היו בימים ובלילות: "צ'יק צ'ק" קבוע מברזלית, 24 שעות ביממה, של המכונות לייצור המסמרים. כל שעה פלטה הארובה של בית החרושת "עץ הזית" את הקיטור שלה, הצפרדעים לא הפסיקו אפילו לשנייה את קירקורם מהביצה, התנים יללו בלילות. כאשר היתה הפסקת חשמל, כולנו התעוררנו מהשקט.

כפי שאליהו הכהן מספר, "נהנינו" גם מכל השרצים למיניהם, נחשים, עקרבים, מרבי רגליים, עכברים, ושאר כאלו, בחצר, על הכביש, ובבתים, וזאת מאחר שהשכונה היתה מוקפת בשדות, אשר בקיץ הפכו לקוצים. מצד שני – היו לאורך הכביש הראשי פרדסים, אשר הגיעו עד פתח-תקווה, וריח פרחי ההדרים, והמימוזה אשר תחמה אתם, היה מדהים.

השכונה גבלה בצידה המערבי ב"פרדס אבו-לבן". זו היתה משפחה אשר היתה אחראית לרצח ב"גן הוואי", וכאשר נקמה ההגנה על הרצח, והרסה את המבנה, שכבתי אז בבית עם התקף כאבים בכליות, אשר זוהה בטעות כהתקף המעי הגס, והועפתי מהמיטה על הרצפה. האמבולנס אשר הוזעק מבילינסון לא היה יכול להגיע, כי הצבא הבריטי סגר את כל האזור. בשטח מתחם הפרדס צולם בזמנו חלק מהסרט "גבעה 24 אינה עונה" ובו המפקד, הוא השחקן יוסי ידין, משביע את המתגייסים. ישבנו שם יום שלם וצפינו בהסרטתן של כמה הדקות.

אליהו הכהן מזכיר את ההפצצה של השכונה. המצרים כנראה כיוונו למפעלים של קרית אריה, אך קלעו על חורשת האיקליפטוסים אשר גבלה מצפון בין השכונה לביצה. חצר ביתנו התמלאה ברסיסי הפצצות, ואבי לקח אותי לאזור האיקליפטוסים והראה לי בור עמוק, בו נשארה פצצה אשר לא התפוצצה.

בשנים הראשונות היתה מכולת קטנה, בתוך חדר בבית השני, קרוב לכביש הראשי, ברחוב הראשון, אך היא נסגרה כאשר בעלייה הראשונים היגרו לקנדה, ובעליה השניִים הזדקנו. לא היו בשכונה כל שירותים, והתושבים כיתתו רגליהם לקריית מטלון או באוטובוס לפתח-תקווה. למדנו בפתח-תקווה, ותמיד היינו צריכים לעבור את "הכביש השחור" [כך נקרא בראשיתו כביש האספלט פ"ת-ת"א. – אב"ע] ]לצידו השני, לנסוע לפתח-תקווה, ורק אז להתחיל את מסעותינו לבתי הספר.

בגלל ריחוקה של השכונה מכל סביבה רגילה, הושכרו הבתים לחריגים, בין השאר למוסד לילדים בעייתיים של התנועה הקיבוצית, ולבית חולי אלצהיימר. במשך השנים גם למטרות כאלו כבר לא התאימה השכונה, והבתים הפכו לבתי מלאכה. כיום, למיטב ידיעתי, אין כבר תושבים בשכונה. אבי עזב אותה בן 92, בשנת 1997, ועד אז המשיך לתחזק את הבית המתפורר ואת הקוצים. מלבדו נשארו בשכונה עוד שתי משפחות, שגם הן כבר אינן שם כיום.

שדות אבו שישק והביצה, יובשו. באזור הירקון, אשר פיכפך שם, והיה המקור לביצה, נשתלה מסילת רכבת מסחרית. כיום נבנו שם מבנים גבוהים ל"היי טק". אזור פרדס אבו לֶבֶּן הפך לאיזור תעשייה כבדה. בתחילה נבנה בו בית חרושת "המלחים", אשר גבל ב"רחוב הראשון".

כיום שוכנת לה השכונה, שכוחת אל, בודדה, מוזנחת ומסכנה, בין מתחמי היי טק המקיפים אותה ממערב, צפון ומזרח, ומחכה לגואל.

 בברכה,

נירה נוה

[דרור אידר מכין ספר מקיף על שכונות פתח-תקווה].

* * *

ישראל זמיר

השבת השחורה

29 ביוני 1946

בליל שבת, הסתודדו חברים סביב מקלט הרדיו היחיד שהיה בחדר-האוכל של הקיבוץ והאזינו ל"קול ירושלים". מהדורת-החדשות לא בישרה טובות: היחסים עם הבריטים החמירו ובתום המהדורה צפה החזאי "שבת שרבית עם טמפרטורות גבוהות מן הרגיל." הוא לא בדיוק התכוון למשמעות שאותה שבת קיבלה.

השכם בבוקר, צבי שוודרון מיהר לרפת, כיוון שהווטרינר עמד לבצע הזרעות-מלאכותיות. אהוב נהוראי ואברהם קפלן ירדו לחצר, כשפח עם אוכל וקנקן-מים עטוף שק רטוב בידיהם, בדרכם אל הקומביין. ליד שטחי גינת-הבית קצרו מספואיניקים תלתן ריחני בחרמשים. הכורמים לא השכימו לבציר ענבים.

שבת קיבוצית טיפוסית, ה-29 ביוני 1946.

לא נודע מי בישר על הפורענות. מרכזיית הטלפונים בעין-חרוד נותקה על-ידי המשטרה הבריטית מבעוד ערב. קיימת סברה שרץ מיוחד נשלח למשקי הגלבוע וסיפר על כיתורן של עין-חרוד ותל-יוסף על-ידי הבריטים. כל הגברים מגיל 16 עד 40, בשני היישובים, נתבעו לצאת למכלאות אל מחוץ למשק, מעבר לכביש. האנשים סירבו והתיישבו ליד שער הקיבוץ בידיים שלובות. טנקים וזחלילים פרצו את גדרות-המשקים ומאות חיילים בריטיים פשטו על הקיבוצים, כשהם מושכים בכוח את החברים למכלאות.

הידיעה על המצור פשטה כאש ביום חמסין. מאיר צ'יז'יק המא"ז החל להזעיק את החברים. הוא נראה דוהר על סוסתו לעבר העובדים בשדה, כדי להחזירם הביתה.

מישהו צלצל בפעמון.

לשמע קול הפעמון, חברים קפצו מן המיטות ומיהרו לחדר-האוכל.

הווטרינר, ד"ר גריברג היה באמצע ההזרעות-המלאכתיות, החליט להפסיק הכול ופתח בריצה ואחריו הרפתנים : חיים וקסמן,  גדליה צפוני ודן לנס. שוודרון זוכר שצעק לרפתנים:

"חבר'ה, ומי יחלוב את הפרות?" ומישהו מהם ענה: "אתה כבר תסתדר!"

ליד משאית ה"ג'י.אם.סי", שחנתה סמוך לסככת-הירק, החלו להתאסף חברים נרגשים, כשהם מתווכחים עט סדרן-העבודה מי יעלה על הרכב. חברים פחות חיוניים מצאו עצמם על המשאית, כשהם חיוורים, נרגשים ואילו האחרים התווכחו עם סדרן-העבודה. שאול זינגר רצה לעלות ומישהו אמר לו:

"רק חזרת מן הבריגדה, שב בשקט בבית."

חברים קבוצת "אורן", כיתה יו"ד במוסד-החינוכי, ששמעו את קול הפעמון, חטפו מקלות קפא"פ, חיתלו את נעליהם (וכי אפשר ללחום בבריטים בנעליים לא מחותלות?) ורצו למעלה. הם קיוו בכל מאודם שיצרפו אותם לכוח היוצא, אך עד מהרה התברר שאין כל סיכוי. המשאית התמלאה במהירות מדהימה, כאשר רבים וטובים איחרו להגיע.

בסקירה שנועדה לראשי השלטון הבריטי, ונכתבה לאחר ביצוע התוכנית, צויין כי מטרת המבצע הייתה:

א) לרוצץ את הפלמ"ח, ששיתף פעולה עם ארגוני הפורשים.

ב) להשאיר את ה"הגנה" ללא הנהגה על ידי מאסרם של מנהיגי הישוב ומפקדי הכוחות העבריים.

ג) לגלות מסמכים ונשק שיפיצו אור על ארגון ה"הגנה" ויוכיחו פעילות בלתי ליגלית של הסוכנות-היהודית.

לפני צאתם לדרך, תידרך המא"ז את היוצאים:

"במקרה שהבריטים יחסמו את דרככם, עליכם להתנגד התנגדות פאסיבית, להתערב בין אנשי עין-חרוד-תל-יוסף ובכך להכביד על פעולות הזיהוי."

משה כהן הסביר לאחר מכן: "הרגשנו שעלינו לעזור למשקיט הנצורים. עלינו להסתנן בכל דרך אפשרית. ובמקרה של התנגשות עם הבריטים – אם נהיה רבים עשויה התנגדותנו הפאסיבית ליצור איכות אקטיבית חדשה."

המכונית יצאה לדרך, הגיעה לכביש העולה לקיבוץ עין-חרוד ונעצרה. החברים ירדו, התפרשו וב"קפיצות-קרב" החלו עושים דרכם לכיוון לעין-חרוד. בשעה שירדו מן המשאית נשמעו שני צרורות אש. מאוחר יותר הסתבר שהאש נורתה על קבוצת חברים מניר-דוד שחשה לעזרה ושניים מחבריה נהרגו.

"התקדמנו בשורה," – סיפרו יצחק נייגר ושבתאי פייגין. "עברנו את פסי הרכבת והמשכנו להצפין לעבר הקיבוץ. שלושה זחלילים נושאי-ברן לפתע הופיעו. נשכבנו והם הקיפו אותנו והחלו לקבצנו יחד. שייקה אלקווי זוכר שכאשר נשמעו היריות, דן לנס הרפתן קפץ מן הרכב ותפס מחסה בשולי הכביש. אחד-כך נעלם והכול דאגו לו.

סיפר דן לנס : "הרפתנים וסדרן-העבודה לא הסכימו שאסע, אבל היה לי חבל להפסיד חווייה כזאת ועליתי למשאית בניגוד לרצון הרפתנים. הצהרתי שאגיע בשתיים לחליבת-צהריים. כשעברנו את גשר-הג'ילוד. ראיתי את הזחלילים מתקרבים ומרחק מה משם מכלאות ובתוכן חברים מקיבוצי הסביבה, קיבוץ קיבוץ ומכלאתו. אמרתי לעצמי: דן, באתי לעזור לאנשי עין-חרוד ולא להיכלא במכלאה. ראיתי שהחבר'ה מנפנפים ידיים ומתווכחים אם לחזור הביתה או להמשיך. החלטתי: אני מגיע לעין-חרוד ויהי-מה."

כך החלה מלחמתו הפרטית של דן לנס בבריטים.

"עזבתי את הקבוצה ופניתי מערבה. רצתי לאורך הג'ילוד (נחל חרוד), בתקווה שאצליח איכשהו להסתנן מבעד לכיתור הבריטי. לפתע נתקלתי בזחלילית בריטית והקצין הורה לי לעלות. בלית-ברירה עליתי. חולייה זו סיירה לאורך הג'ילוד וחיפשה פלמ"חניקים או אנשי-הגנה נמלטים. נסעתי עימם זמן-מה והחלטתי שזה לא עסק בשבילי, וברגע מסוים קפצתי מן הזחלילית ופתחתי במנוסה, הקצין פתח באש ולמזלי החטיא. היום ברור לי שנהגתי בקלות-דעת. המשכתי לרוץ ולפתע, דוהרת לקראתי עוד זחלילית ושוב צעקותיו של קצין שאעצור. נסתי בזיגזגים דרומה, לעבר הפרדסים כשהבריטים בעקבותיי. הצלחתי לחמוק מהם ולהסתתר. בשעה שתיים אפס אפס התייצבתי ברפת לחליבה. בעצם, הצטערתי שלא הלכתי עם כולם למכלאה. יכולתי להקדים את לימודי האנגלית שלי בחמש שנים."

משנחסמו אנשי בית-אלפא על-ידי הבריטים, פקד יצחק נייגר, שנחשב למפקד הקבוצה, להתיישב. קצין אנגלי בדרגת סקונד-לויטאננט, מלווה בשוטר ערבי, דרש מהם שיקומו וישובו לקיבוצם. השוטר הערבי צרח בלי הרף:

"אל תעשו בילבולים!" הוא בעט ביושבים ואילצם לקום. יצחק נייגר התעקש ולא קם. הקצין הבריטי, שלף מנרתיקו אקדח ועמד לירות בו. הכול צעקו והפצירו בו שיקום. שבתאי פייגין וצבי בורנשטיין צעקו עליו בחמת ועם, והוא לא מש ממקומו.

באותו רגע הגיח מהיכן-שהוא קצין בריטי בדרגת לויטנאנס ובעדינות הרחיק את האקדח מרקתו של יצחק. ואז יצחק התרומם וקם.

"למה לא קמת?" הכול רגשו.

"אני חייל, והפקודה אמרה לשבת, אז יושבים!"

"אבל אתה הוא שנתת את הפקודה!"

"על אחת כמה וכמה."

הקצין הערבי דרש שישובו לבית-אלפא ואילו חיים וקסמן תבע שיתנו להם לעלות לעין-חרוד ולסייע בעבודות המשק. חיים האריך בהסברים ובנימוקים והקצין נלאה מן הנאום והודיע לשוטר הבריטי: talk too much!" "They ופקד להביא סלילי חוט-תיל ולהקיף את אנשי בית-אלפא.

באותם רגעים התעורר ויכוח. היו שטענו: מה טעם להיאסר? הלא אין סיכוי לבוא לעזרת עין-חרוד והציעו לקבל את הצעתו של הקצין ולשוב. להערכת שייקה אלקוני, הרוב צידד בשיבה הביתה אלא ש"כמה צעקנים השתלטו על הקבוצה."

דעתו של יצחק נייגר היתה אחרת. הרוב היה איתן בדעתו שלא לשוב, וכך נכלאו אנשי בית-אלפא במכלאה, כשהם חשופים לשמש היוקדת, ושהו כלואים וצמאים עד חמש אחר-הצהריים, שעת היציאה לעתלית. בשעה שבע הגיעו המשאיות שנטלו אותם אל מחנה הפליטים בעתלית.

במבצע "השבת השחורה", שכונה על-ידי הבריטים – ""Broadside השתתפו כ-17 אלף חיילים מהדיביזיה הראשונה והשישית, מלווים בטנקים, משוריינים, זחליליות ונשק כבד. המבצע כלל סגירת גבולות, ניתוק טלפונים והטלת עוצר. הפעולה העיקרית התנהלה בירושלים. בניין הסוכנות היהודית הוקף צבא וחלק ממנהיגיה הוגלה ללטרון, ביניהם : משה שרתוק, דב יוסף, דוד רמז, הרב פישמן וגם... גידי אילת מבית-אלפא – מ"פ בפלמ"ח. המצור הקיף 27 יישובים, שנבחרו כחשודים שבתוכם קיימים בסיסי פלמ"ח, מחבואי נשק של ה"הגנה", ומהם ניתנת עזרה לעלייה בלתי-לגאלית.

מחנה עתלית פונה ממעפילים כדי לקלוט, באורח-זמני, את עצורי ה"שבת-השחורה". המחנה היה בנוי מכלאות-מכלאות וביניהן דרך מרכזית. גדרות גבוהות חצצו בין המכלאות. כשליד כל אחת מהן ניצבו שני חיילים בריטיים חמושים בטומיגנים.

"מולנו," סיפרו יצחק נייגר ושבתאי פייגין: "התגוררו חברי מזרע. משמאלנו, חברי עין-חרוד ומימין אנשי יגור, שבגדיהם עדיין מזוהמים מן המאבק שניהלו בבריטים."

האוכל שהוגש לעצורים כלל כמה ביסקוויטים מעופשים, ספל תה ונקניקייה לארוחת-הבוקר. לצהריים זכינו בספל אפונה ובבשר משומר. בעתלית החלו חקירות בעינויים. אחד הראשונים היה חבר עין-חרוד, שצעקותיו החרידו את המחנה. כוונת האנגלים היתה לזהות את העצורים ולגלות מי הם מפקדי ה"הגנה" ואנשי הפלמ"ח. האנשים סירבו להזדהות. נוסף לנימוק העקרוני של קיום מצוות ההתנגדות-הפאסיבית, היה בכך משום הכבדה על הבריטים ומתן סיכוי למפקדי הפלמ"ח וה"הגנה" להתחמק.

כיצד יש להגיב על המעצרים ובאילו אמצעים לנקוט? שאלו החברים. באי-כוח הקיבוצים העצורים התכנסו לאסיפת-משקים. את בית-אלפא ייצגו שלמה גנצנביץ' (איש חינוך) ויוסף ניישולר. באותה פגישה הציע משה טבנקין מעין-חרוד: "עלינו לשרוף את הצריפים ולעלות על הגדרות." יש לזכור שהמחנה היה מוקף מאות חיילים בריטים חמושים בטומיגנים. חשש כבד התגנב ללב שמא הצעתו ההרפתקנית של משה טבנקין תתקבל וטבח מחריד יתחולל. יהושע רבינוב (המשורר) מקיבוץ גבת (אחיו של ברוך רבינוב מבית-אלפא) פנה אל אנשי בית-אלפא והתחנן בפניהם שיעשו הכול כדי לסכל הרפתקה זו ואכן, השכל הישר גבר.

המחנה התארגן במהירות. ההוראות היו שאין מזדהים ועל כל שאלה יש להשיב: "יהודי מארץ-ישראל," או לא להשיב כלל. כאשר נקרא האיש להזדהות עליו להחזיק ידיו מאחור, לבל ינסו ליטול ממנו טביעת אצבעות.

בעקבות ההתעללויות בנחקרים הראשונים הוכרזה שביתת-רעב. הנצורים דרשו, שנציגי המחנה יהיו נוכחים בשעת החקירות. למרבה הפלא, הבקשה התקבלה והעינויים פסקו. כל מי שסירב להזדהות זכה לפתק צהבהב, ממוספר, שבו המילה: "מסרב להשיב" (באנגלית).

נציג המכלאה שלנו היה חנוך רוזנברג, שהכול שיבחו את הופעותיו הן בפני מפקדת המחנה והן בפני העצירים. חנוך ניהל "יומן-כלא", שנתגלה, כשדפיו מעופשים ומתפוררים. קטינה רעייתו העמידה אותם לרשותי ובחרתי מתוכו כמה קטעים:

"...מה עושים ומה אין עושים במחנה? ראשית, מה אין עושים? אין מתגלחים, אע"פ שהבריטים ניפקו כלי-גילוח, שכללו מכונת-גילוח לכל שני עצירים, סבון-גילוח לכל עציר וסכין-גילוח לכל שמונה. הוחלט להכביד על הזיהוי ולגדל זקנים.

"מה כן עושים? מכבסים בגדים. כל יום מכבסים, כדי להימלט משעמום. מתקלחים 5-4 פעמים ביום, לתימהונם הרב של הבריטים, שבקושי התקלחו אחת לשבועיים.  

ביום שלישי בבוקר נשמעו צעקות מכל עבר: "מוסה! מוסה בא!" והכל יצאו מהצריפים.

עד מהרה נראה המוכתאר של בית-אלפא, מוסה גולדנברג, שבשל פעילותו כרוכש קרקעות היו לו קשרים הדוקים עם ראשי השלטון. לפתע הוא ניצב על ג'יפ, שעבר אט-אם בין המחנות כבמסע-ניצחון. שמחה עצומה התעוררה. מדי פעם הג'יפ התעכב לרגע. החברים רצו לומר לו משהו, אד הקצין הבריטי האיץ במוסה, שיסיים את ביקורו. הקיבוץ חיפש דרך כיצד להתקשר עם עציריו.

בעיתון הקיבוץ "השבוע", מהחמישה ביולי 1946, אנו מוצאים ידיעה: "ביום שלישי הגיעה ידיעה מוועד-הקהילה בחיפה, שמותר להעביר חבילות לעצורי עתלית, והתחיל טיפול מזורז בהכנה החבילות, שכללו, בגדים, כלי רחצה וחומר קריאה."

"כזכור יצאנו מבית-אלפא בחופזה," נזכר שלמה גנצביץ', "ולא הספקנו להצטייד בסיגריות. שבוע חלף ונותרנו ללא סיגריה. הסתובבנו כסהרורים וללא בושה ליקטנו בדלי סיגריות, שהבריטים השליכו. והנה נעתרו השלטונות והחבילה הראשונה הגיעה! אד מה רבה היתה האכזבה כשבמקום סיגריות מצאנו בה: תחתונים, גופיות, גרביים, משחות-שיניים, מברשות-שיניים, מסרקות, מטפחות ומי-בושם. שמחנו וקיללנו. היחידה שהבינה לליבו של בנה היתה סבתא וקסמן, אימו של חיים, ששלחה לו סיגריות. חיים תתהלך גאה ומאושר."

למחנה הוחדרו מלשינים, שנתגלו, בודדו ונחקרו. צוות החוקרים כלל, בין היתר, את נתן שחם, ומשה הורביץ מחפצי-בה. כיצד מחליטים מי יחקור? הפיתרון נראה פשוט. הואיל ונתן שחם היה לפני-כן מקשר בין ההגנה והלח"י, ובתוקף תפקידו מעורב ב"עסקי בלשים", משמע הוא צריך לדעת וגם לחקור. שייקה אלקוני זכר שאותו מלשין עונה קשות ונזרק בגסות על גדר-התיל הדוקרנית. האיש פחד וצרח שהבריטים יחלצוהו. צעקותיו קרעו את הלילה. יצחק ניגר חשש להורידו מן הגדר שמא הבריטים יפתחו באש וצרח בכל כוחו : "לשכב, לא לקום!" והכול נשארו במיטות. אט-אט פסקו הצעקות והבריטים הוציאוהו מן המכלאה.

ערב אחד זכור לטוב. שבוע חלף ואיש לא ידע מה יילד יום. תחושות ציפייה מהולה געגועים הציפה את העצירים. לפתע בקע קולו של שיר מאחת המכלאות, "האזנו בדריכות ובהתרגשות,"  נזכר יצחק ניגר, "משכילה האיש אח שירו פצח בשיר מישהו ממכלאה אחרת. וכד נדדה השירה ממכלאה למכלאה. בין עצירי קיבוץ מזרע היה בחור איטלקי בעל קול ערב, ששר באיטלקית את 'בואנה נוצ'ה' – 'לילה טוב'. משהגיע תורנו, פתח משה ברלב ב'כינרת כינרת' ודמעות עמדו בעינינו."

ולפתע בקע זמר אנגלי. החיילים, ששמרו עלינו, נלכדו בקסמה של שירה. וכך מצאנו עצמנו, עצירים ושומריהם, מתרפקים על שירה נוגה בליל ירח.

ליל שבת. העצירים דרשו מן הבריטים לאפשר תפילה-בציבור. הבריטים לא רצו לפגוע ב"רגשות הדתיים" של היהודים, והדרישה התקבלה. פתחי המכלאות נפתחו לרווחה והכול נאספו באחת המכלאות לתפילה. הרב הזקן קניאל הובא מחיפה כדי לערוך את טקס התפילה. הגדרות הוסרו, ובשעת התפילה נערכו התייעצויות קדחתניות של מפקדת המחנה.

מספר חנוך רוזנברג ביומנו שהוברח מהמחנה: "בערב הייתה מסיבת קבלת-שבת. נתנו לנו חופש בגבולות המחנה והתאספנו כאלף איש למסיבה. היו שני רבנים וגם עורכי-דין: חוטר-ישי וסולומון. בתשע וחצי החזירו אותנו לחצרות. המסיבות הנפרדות נמשכו עד חצות. מצב הרוח היה מעורב: קצת שמח, קצת לירי ומעורב געגועים. הצריף שלנו אירגן הצגה קצרה עם הומור טוב וצחוק של: 'לא איכפת לנו כלום'.

"...נוף כאן יפה, רומנטי. הפרוז'קטור מאיר את הגבעות באור מלא מדי פעם בפעם, וקשה להאמין שאנשים ברחו מכאן. בדרך-כלל לא חסר דבר, מלבד כלי תפירה. קטינה, מסרי בבית שיש חברים שנעליהם מתחילות להיקרע."

לקראת סוף השבוע חל שיפור באוכל. הבריטים סיפקו קותלי חזיר מעושנים וערבים לחך והעצירים זללו בתאווה גדולה. מששמע על כך הרב קניאל, הוא הורה לשלטונות הבריטיים לסלק מצרך זה מן התפריט ולא להאכיל יהודים בבשר חזיר. "הצטערנו על כך מאוד," העיר נוגות מישקה ארזי.          

במחנה התפרסמה הודעה בדבר העברה לרפיח, ובהלת-מה פרצה, כיוון שהכול חששו מפני החום המידברי הלוהט. לדידם רפיח לא היה אלא מידבר אי שם בנגב הרחוק. יצחק נייגר, ששימש מדריך-חקלאי בנגב והכיר יפה את האזור, נטל יוזמה והרצה על הנגב, על אקלימו והרגיע את הרוחות.

בלילה האחרון לפני ההעברה ניגש אחד ממפקדי המחנה מטעם ה"הגנה" אל שלמה גנצביץ' והודיע לו, שעליו לביים התקפת-אולקוס בצריף "עזרה-ראשונה" ולא לצאת לדפיח.

"לא נעים," מוסיף שלמה, "כי בעת צרה טוב לשהות במחיצתם של רבים. אולם פקודה היא פקודה. ביימתי התקפה ונשארתי במחנה. נאמר לי שעליי להמתין בצומת שבילים לאמבולנס העומד להגיע. עליי לאותת לנהג אם אין נראים בשטח חיילים בריטיים. המתנתי, האמבולנס הגיע והשטח היה ריק. אותתי לנהג. סניטר יצא מן האמבולנס ונכנס לצריף כלשהו. כעבור דקות ספורות יצא משם א. שושני [לימים מיפעת. – אב"ע], שהיה גזבר הפלמ"ח. כך הוברח האיש. ואילו ב"תולדות ההגנה' מסופר הסיפור בפסוק אחד בלבד: "גזבר הפלמ"ח, א. שושני שוחרר מעתלית באמצעות 'כפיל' - מתנדב שחדר למחנה כסניטר והחליף עימו את בגדיו."

"הבריטים טיפלו בי במסירות רבה," סיפר שלמה גנצביץ', "הם הכניסו אותי לאמבולנס צבאי ונסענו לרפיח. כל שעתיים עצר האמבולנס ונשאלתי לשלומי ולהרגשתי. הבריטים, אף-על-פי שאחזו טומיגאנים, נהגו בי כבחולה והגישו לי מכל טוב הארץ – תפוחי-עץ, תפוזים ועוד."

השיירה הגיעה לרפיח בעוד אור. הצעד הראשון – דיזינפקציה. הכול רוססו באבקה צהובה. "לא ברור משום-מה, אך שייקה אלקוני זכה למנה כפולה ומכופלת מן הצהוב הצהוב הזה. בקושי היכרנוהו," נוכר בחיוך מישקה ארזי.

היחסים עם הצבא הבריטי היו טובים. העצירים נהנו מאוטונומיה מלאה כמעט. תחילה קיבל כל אחד רבע כיכר להם ליום, והרעבתנים נאלצו להשלים אח ארוחתם בבצלים. את האוכל בישלו בתנורים גדולים שהוסקו במאזוט. האחראים על הבישול היו אריה כהן מבית-השיטה ומישקה ארזי מבית-אלפא. במרוצת-הזמן התהדק הקשר עם היישוב ומפעלי מזון החלו לשלוח את תוצרתם לרפיח, במסגרת "סיוע לעצירי האומה."

כיצד התארגנו חיי המחנה? כאן נתגלתה תושייתם הגדולה של הקיבוצניקים. כל בחור וטוב שידע הרבה על מעט נתמנה למורה, וריכז סביבו קהל צמא של תלמידים. מן המעט שליקטנו, הסתבר שחיים וקסמך הפך מרצה לבעיות המרעה לרפת. שכנא נשקט – ריכז חוג לערבית, איזק פרנס לימד אנגלית, גימפל סולאז' השתתף בחוג לבעיות חינוך בהדרכתו של חבר יגור. יצחק נייגר וחנוך רחנברג למדו תנ"ך מפי המורה הוותיק משה כרמי מעין-חרוד, ואילו נתן שחם מצא ספר פולני ללימוד צרפתית ובסיועו של שכנא נשקט, שתירגם את הפולנית לעברית, ורכש ידע בסיסי בצרפתית. נתן שחם שיחק כדור-עף בנבחרת הקיבוץ-הארצי, שגברה על יתר התנועות, ושייקה אלקוני התאמן בריצות למרחקים קצרים עד שחטף מניסקוס וסיים את הקורס. רבים מצאו עצמם מגלפים צעצועים מכל מיני חומרים. בערבים נערכו ויכוחים פוליטיים כשבמרכזם שאלת היחס אל ה"פורשים" ומדיניות ה"הבלגה". עמדת "השומר-הצעיר" היתה כידוע "יונית", ואנשי הקובוץ-המאוחד, שדגלו ב"אקטביזם", תקפו אותם בשצף קצף.

כיצד חיים ברפיח? מיומנו של תנוך רוזנברג: "...יושב אני במחסן גדול שמשוכנים בתוכו מעל ל-500 איש. המחסן מחולק על-ידי מחיצות תיל דוקרניות, אך יש לנו מעבר לכל חלקיו. לרשות כולם עומדים כ-25 שולחנות. על אלה אנחנו אוכלים, קוראים ולומדים. הכול בהתאם לשעות היום. רוב השטח תפוס על ידי אלונקות. לכל אלונקה רגליים בגובה של 20 ס"מ לערך, ובין אלונקה אחת לחברתה מרחק קטן, של כ-30 ס"מ. כך ישנים 1,600 איש, כשכל אחד מחזיק את רכושו הפרטי על ידו: בשקיק או בתיבה קטנה. הבגדים מתחת לראש ככרית, וזהו כל הוננו וכל ריהוטנו. בחוץ עמדו מיספר אוהלים, שבהם נמצאנו רוב שעות היום. היתה אפשרות להימצא בחוץ מבלי להיצלות בשמש (אגב האקלים כאן נוח כאקלים שפת ימה של תל-אביב). זה עתה עברה רכבת ושקשוקה כאילו העביר לנו ד"ש מ'עולם חופשי.'

"ב-25.7 הוחלט להכריז על שביתת-רעב כדי לזרו את השחרורים. ההנהלה-הציונית לא ראתה בעין יפה את קיום השביתה ושלחה משלחת למחנה. בין הבאים היו: שפרינצק וגולדה מאיר. הם דרשו להפסיק את השביתה, וסירבנו. גולדה מאיר הודיעה כי זו פקודה. בבואה עמדה קרוב לשער-הכניסה ושוחחה עם העצירים. חיל בריטי דרש שתזוז מן הגדר. משסירבה החל דוקר אותה בכידונו. היא נעצה בו מבט ולא משה ממקומה.

"אגב, העצירים לא הטריחו עצמם ללבוש מכנסיים לכבוד גולדה. ייתכן שמכאן השם: 'תחתוני גולדה' – תחתונים רפויים. השביתה היתה מלאה. רוב השובתים שכבו על האלונקות והסתפקו במיץ אשכוליות. במכלאות שונות נמצאו גם מפירי שביתה שאכלו בהסתר. היו עצורים שהצטיידו בביסקוויטים בטענה שהשביתה היא נגד הבריטים ואינה מיבחן-עצמי. על זאב חבצלת מספרים שבלע ברעבונו שלושה בצלים ענקיים וחשש שהריח העז שנדף מפיו עלול להסגירו. באווזה הזדמנות זאב חיבר את "שיר-הרעב" הנודע": "אני רעב, בט מצטמקת מרעב / אם לא אוכל תידבַּק הבטן שלי לגב. / האכילה הלא רק תוציאני למרחב,/ אם רק אוכל תִירחק הבטן שלי מהגב."

הבריטים החליטו לשבור את השביתה והביאו משאית גדולה מלאה ככרות לחם טריים, ריחניים, ופרקו אותה במרכז המכלאה. איש לא נגע בלחם. היישוב בארץ הכריז על שביתת-הזדהות עם שובתי רפיח למשך עשרים וארבע שעות. שביתת-הרעב ברפיח נמשכה כשישים שעות והסתיימה לפי דרישתם התקיפה של מוסדות היישוב.

רפיח הצטיינה במזג-אוויר נוח. ביום שרר חום לוטפני, וטללים רבים לעת ערב. חדר האוכל היה בנוי מאוהל גדול, שבכל ערב צריך היה לפרקו לבל יכביד על תצפיתם של שומרי המחנה. בקפלי היריעות התקבצו שלוליות מים בשל הטל הכבד. "החלטנו לגדל ירקות על מי טללים," נזכר משה כהן. "הכנו ערוגות זעירות וזרענו ירקות שגדלו יפה. לרגע חשבנו, שאנו במידבר ולפתע הסתבר שחול זה אינו אלא אדמה פורייה. כיום הכול יודעים שאזור פיתחת-רפיח הוא איזור חקלאי פורח."

משבושש השחרור לבוא, הוזלו הכול שואלים: "את מי בעצם מחפשים הבריטים ומה הם יודעים על באי המחנה?" די להזכיר שבין העצורים היו פלמ"חניקים לרוב, וביניהם יצחק רבין, שרגלו נתונה בגבס, יששכר שדמי, יהושע גלוברמן ורבים אחרים. מאנשינו – לייבלה קרני ונתן שחם.

הוחלט לפרוץ אל משרדי המטה-הראשי ולברר מי הס המבוקשים ועל מי אין יודעים דבר. בין הפורצים היה גם חיים וקסמן. סיפר חיים:

"התגנבנו בלאט, בשעות החשיכה, כשבידינו פנסים ופרצנו את מנעול דלת המשרד. בין המסמכים מצאנו כרטסת ובה מידע על כל אחד מעצורי המחנה."

חיים לא התאפק וביקש לדעת מה יודעים הבריטים עליו ועל חבריו וכך היה כתוב: "חיים קסמן – אמנם מבוגר, אך כנראה עדיין בשרות פעיל; דן לנס – טיפוס אופייני של פלמ"חניק."

ברפיח פעל לשיחרור העצורים ד"ר חיים שיבר (שיבא), ששימש כרופא צבאי ונתמנה לרופא המחנה. לפי אבחנתו נתגלו "מקרים" של חשודים במחלת שיתוק-הילדים, וד"ר שיבא תבע להוציאם מן המחנה כדי שלא יגרמו למגיפה. וכך מצאו כמה מפקדים גבוהים אח דרכם החוצה. כל אנשי הפלמ"ח וה"רזרבה" נרשמו בשמות פיקטיביים, לייבלה קרני, שהיה איש ה"רזרבה" אימץ לעצמו את השם: "דן לנס" ואילו נתן שחם נקרא "דויד שליפקה". משהגיע תורו של נתן לקבל זריקה, הציץ ד"ר שיבא בכרטסת ואורו פניו:

"הו, אני מכיר היטב את אביך, את פילק," אמר והחל חוקר אה נתן לשלומו של "אביו", ששהה באותה עת בגרמניה, בשליחות הג'וינט.

נתן לא ידע אם אפשר לסמוך על ד"ר שיבא והשיב: "אבא בסדר."

שבועות רבים ישבו מאות רבות מחברי המשקים ברפית. הזיהוי התנהל לאיטו. עניינים רבים ושונים העסיקו באותם ימים את הבולשת הבריטית, ורפיח הרחוקה סבלה דיחוי. שבועות לאחר המעצרים עוד ישבו ברפיח 1,642 עצירים ופעמיים ביום נערך מפקד.

באחד המפקדים חשו העצורים שהסגל הבריטי אינו כתמול שלשום. אחד הסמלים לא התאפק והצהיר בשעת ארוחת-ערב:

"לא מגיעה לכם ארוחת-ערב על מה שעשיתם לנו בירושלים."

כך נודע על פיצוץ מלון "המלך-דוד" על-ידי האצ"ל.

"צבא אחר," העיר שלמה גנצביץ', "ייתכן שהיה עושה בנו שפטים, ואילו הבריטים העירו אח הערתם ושבו לסגנונם הג'נטלמני."

מוסיף על כך חנוך רוזנברג ביומנו:

"...מלבד פוליטיקה וגעגועים יש מעט לספר, זח כמעט כל מה שמתחולל בחיינו. במשך היום שומעים ומדברים כענייני פוליטיקה ולפנות-ערב מתחילים להתגעגע הביתה ואלייך. על הפיצוץ במלון 'המלך-דוד' שמענו והזדעזענו. לדאבוננו, שוב צדקנו. צריך היה לחסל אותם מזמן. אין מי שיעצור בהם." [הכוונה כנראה לטרור העברי מיסודם של אנשי אצ"ל ולח"י. – אב"ע].

"בין המבקרים ברפיח היתה גם השחקנית חנה רובינא. הופעתה עוררה התרגשות עצומה. הקטעים שבחרה להשמיע עוררו התפעמות עמוקה," כתב על כך חנוד רוזנברג ביומנו:

"היא עמדה על ג'יפ ודיקלמה תחילה פרק בתהילים, אח"כ קטע מתוך 'האם' לקרל צ'אפק, שיר של אלתרמן, קטעים משיר השירים ושיר של חייל רוסי. היא הביאה לנו הרבה מאוד נחת. ראשית, עצם בואה. טוב היה לדעת שהיא הבינה שעליה לבוא ומאוד הודינו לה. כמובן, שהיא בחרה את הקטעים בהתאם לנסיבות ואנחנו מאוד התרגשנו, כי נגעו המילים ללב. מה יכולנו להגיש לה לבד ממחיאות-כפיים? הרי אנחנו עצורים בחצר שוממה ובה מחסנים. אחד החברים מסר לידיה, דרך גדר הרגילה, זר ענפי לענה, היא קיבלה אותו ברצינות רבה והבטיחה לשמור עליו. אני אסיר-תודה לחנה על הביקור ומאוד הייתי רוצה להודות לה. ועוד דבר, מדוע בחרה להוסיף דווקא קטעי אהבה משיר השירים"? גם זהו סימן להבנה דקה: רבים מאיתנו חלמו ברגעים אלה, כל אחד על חברתו, על אשתו, על דבר-מה קרוב-קרוב לבית."

ליבלה מוסיף, כי אותו זר של עלי לענה, בצד הסמליות שבדבר, הכיל בגבעוליו דו"ח מפורט על מצב המחנה ומצב העצורים.

יום אחד נודע, שחלק מאנשי המחנה עומד להשתחרר והכול נקראו למסדר-שחרורים. לייבלה זוכר שלא טרח, לצאת למסדר, ביודעו שמטה הפלמ"ח בנען נתפס בידי הבריטים ובין השמות הופיע גם שמו. למרבה הפלא, בתום המפקד הופיעו חבריו לצריף ובפיהם בשורה: דן לנס בין המשוחררים. באותו יום שוחררו למעלה מ-700 איש. הזיהוי התנהל בקצב מזורז. הניירות הועברו באווירון לירושלים ובחזרה ורוב אנשינו השתחררו בתום 40 ימי שבי. חסרי המזל היו משה כהן ומשה גינטר-כהן (בוגר חברת-נוער שנשאר בקיבוץ).

"בסוף אוגוסט נשארנו מעטים," נזכר משה כהן. "ערב אחד, בשעות בין-ערביים, הוקפנו על-ידי יחידה בריטית ולצריף נכנס סרג'נט גבוה ודרש ש'נזהה את החשודים ואלה יוגלו לאריתריאה והשאר ישוחררו,' חייל קרא שמות ודרש שיצביעו על אנשי אצ"ל ולח"י. הכול שתקו. הם החלו לאיים בנשק. היתה הרגשה שעוד רגע יתחולל מרחץ-דמים. ואז התערב הסרג'נט ואמר:

"'תראו, אני סולד מן השיטה הזו, אך כחייל אני חייב לבצע פקודות. אעשה ככל יכולתי שהדרישה תבוטל.' שמונים איש הועברו באותו יום למכלאה אחרת, לשם הוצאת צו מעצר אדמיניסטרטיבי, והשאר הועברו למכלאה חדשה. שם פגשנו את הסופר יגאל מוסינזון, שניהל במחנה חוג לספרות."

כל שבת, בשעה שתים-עשרה ושלושים, העצירים האזינו לרדיו, ל"תוכנית כבקשתך לשירים עבריים", כשהחלק הארי של השירים הוקדש להם, כולל דרישות-שלום.

מדי פעם הופיע במחנה גנרל בארקר הידוע לשמצה, כשהוא מסתובב אגב רקיעת רגליים ובידו מקל מוכסף. מפקד מחנה רפיח היה קצין אמריקאי, שלא חדל להתפעל מן הסדר, הארגון וחיי התרבות העשירים שהעצורים קיימו.

השחרור היה מפתיע. קרוב למחצית השנה מאז שנעצרו – הכול שוחררו.

עם שוב אחרון העצורים נערכה בקיבוץ מסיבה ולאחר הסיפורים המאלפים ושירת "כינרת כינרת" על-ידי משה בר-לב, נערך ויכוח על לקחי פרשת רפיח. הצדקו אלה שהעדיפו להיכלא ולא לשוב הביתה? מה הטעם בהליכה למכלאה? היש למעצר גם לקח פוליטי?

הסופר נתן שחם טען: "השאלה אם צדקנו כאשר העדפנו להיכלא לא היתה עולה כלל על דעתו של צעיר עברי בארץ-ישראל. ברור שאסור להחמיץ נוכחות במקום שמתרחש בו משהו. ואשר ללקח הפוליטי? – טכנית, הבריטים יכלו לשבור את 'כוח המגן העברי' אך אם לא עשו כן, הרי זה בגלל נימוקים הטבועים במבנה החברה הבריטית ומסורתה."

לדעת יצחק נייגר, מובן מאליו שחייבים היו להיות במקום שבו נערך עימות עם הבריטים. בלטו ויצאו דופן לרעה אותם קיבוצים שלא היו ברפיח! פרשת רפיח קוממה את העולם כולו ועשתה רושם רב על הישוב.

שלמה גנצביץ': "ברפיח נתגלה האדם במערומיו. כאן, בתנאי לחץ, למדת להכיר את האדם. רבים-רבים נתגלו במלוא שיעור קומתם. ידענו שימים קשים צפויים לנו. לא ידענו מה ילד יום. ואולי זוהי הסיבה לאחווה הגדולה ולתחושות הליכוד שאפפו אותנו. חשנו שגורל אחד לכולנו. חשבנו רק על הכלל. מעטים חשבו על עצמם. היינו דרוכים, מלוכדים לקראת מלחמה העומדת לפרוץ."

בסיום הערב, פרצה ה"הורה" והכול שילבו ידיים ורקעו ברגליים, "הגלילה הגלילה, הגלילה הגליל, אל יבנה הגלולה, אל יבנה הגליל."

העצורים הוזמנו למעגל הפנימי והכול מחאו כפיים בהתלהבות.

(המאמר פורסם בעיתון הקיבוץ בשנת 1976, במלאות 30 שנה ל"שבת השחורה"

עצורי "השבת-השחורה" מבית-אלפא (לפי הא"ב)

אילון שמעון ז"ל – נפל בהתקפה על משטרת עיראק-סווידן, 10.6.48

אלקוני שיוקה ז"ל.

אדזי מישקה ז"ל.

בורנשטיין צבי ז"ל – נפל בהגנה על בית-אלפא 1.4.1948.

בר-לב משה ז"ל.

גנצביץ' שלמה ז"ל.

ד"ר גרינברג ז"ל, וטרינר אזורי.

וקסמן חיים ז"ל.

חבצלת זאב ז"ל, נספה בתאונת טרקטור.

טובין דב ז"ל.

יוסף דב ז"ל.

כהן משה ז"ל.

כהן משה גינטר ז"ל, בוגר חברת-נוער שעזב.

לימון שמשון ז"ל, במאי שכיר שבא לביים הצגה.

ייגר יצחק ז"ל.

ניישולר יוסף ז"ל.

נשקט שכנא ז"ל.

סולאז' גימפל ז"ל.

פייגין שבתאי ז"ל.

פרנס איז''ק ז"ל.

צ'יז'יק משה ז"ל.

קרינים אריה (לייבלה) ז"ל.

ראובני עזרא  ז"ל.

רוזנבדג חנוך ז"ל, נפל ב-11.7.48 בקרבות ג'נין.

שחם נתן – יבדל לחיים ארוכים

שטיינהאוז שמעון ז"ל.

* * *

צהריים ל-2 אצל רחמו במחנה יהודה בירושלים

ב-104 שקלים!

אחרי הביקור בתערוכת הבולים שבבנייני האומה חשנו, חברי ואני, צורך לסעוד את ליבנו, ואני כמובן ביקשתי שניגש למסעדת רחמו הוותיקה, שבה הייתי אוכל עוד בהיותי סטודנט לא אמיד בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים.

בשעה שתיים בצהריים המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום, והיא בדיוק באותו מיספר שולחנות וכסאות שהיו בה לפני יותר מחמישים שנה. גם התור עם המגשים ליד הדלפק היה ארוך יחסית. עם זאת לא התייאשנו כי ראינו שהתחלופה ליד השולחנות מהירה ביותר, ואכן בעודנו יושבים סיימו סועדים מימיננו ומשמאלנו את ארוחתם אף שהתיישבו אחרינו. וכן, חלק ניכר מהמחכים בתור לא התיישבו לאכול אלא לקחו בקופסאות פלאסטיק את הארוחות לביתם. לקחו, מה זה, מגדלים של קופסאות!

לקחנו בשני המגשים שתי פחיות שתייה קרה, שתי מנות חומוס עם גרגירים, 4 פאלאפלים בכל צלחת, שתי קעריות של קציצת בשר מזרחית טובלת בהרבה רוטב בטעם עגבניות חמצמץ במקצת, קערה אחת של מרק שעועית וגליל קובה אחד. וכן 4 פיתות טריות וחמוצים שכללו מלפפונים חמוצים, פלפלונים חריפים קטנים צהובים, וחתיכת בצל גדול.

המחיר – 104 שקלים, משלמים עוד לפני שמתיישבים עם האוכל שבמגש. כשאמרתי לקופאי המשופם, בסוף הארוחה, כי האוכל המצויין לא השתנה מאז שאכלתי כאן לראשונה לפני יותר מחמישים שנה, אמר – "שואלים אותנו כל מיני אנשים, ומציעים דברים. אבל אנחנו עונים שאנחנו לא מבשלים. אנחנו טכנאים. אנחנו עושים רק את אותם הדברים שעשינו כל השנים! לא משנים."

ואכן, החומוס היה מעולה. נימוח בפה וככל חומוס, גם המשובח ביותר, נוכחותו מורגשת באצטומכה עוד שעות רבות עד שהוא עובר למערכת הביוב העירוני. מרק השעועית לא איבד מטעמו, כאילו הזמן עמד מלכת ואני עדיין סטודנט מאוהב שמטייל בעיר ומחפש ארוחה זולה וזיון מזדמן, פיצוי לאהבתי הנכזבת. כך גם קציצת הבשר הגדולה שבושלה שעות ברוטב הסמיך האדום. גלדי הבצל הלבנים, שהיו ממש מתוקים, ושימשו ככפות קטנות לדלות בהן את החומוס עם הגרגרים ושמן הזית. פחית הקולה, המשקה שכמו נוצר לאוכל המזרחי – שטפה את הגרון. גם גליל הקובה היה טעים ופריך. שבענו. מה זה שבענו. רק שבמרק השעועית האדום היו כל כך הרבה פולי שעועית, שלא יכולנו להתגבר והשארנו חלק. כדאי לבקש מרק שעועית עם יותר מרק, אלא אם כאן מתייחסים למנה הזו כאל ארוחה שלמה, ואכן כזו היא מבחינת אבות המזון שבה.

רחמו, במורד הסימטה, במערב שוק מחנה יהודה בירושלים. כל אחד יודע את המקום. אין אפשרות להזמין מקום.

* * *

משׁה שׁפריר

מָה אוּלַי אָמְרָה חַוָּה לֵאלֹהִים?

"אֲנִי רוֹצֶה רַק לָדַעַת אֶת מַחְשְׁבוֹת אֱלֹהִים,

כִּי כָּל הַשְּׁאָר הֵם רַק פְּרָטִים" (אלבּרט אַיינשׁטַיין)

לְאַחַר שֶׁאָכְלָה מִן הַתַּפּוּחַ          

וּלְפֶתַע יָדְעָה מַהוּ טוֹב וּמָה רָע,

– אוּלַי אָז גַּם עָנְתָה וְאָמְרָה חַוָּה לֵאלֹהִים:

"עוֹד לִפְנֵי שֶׁיָּבוֹאוּ עָלַי כָּל הָעֳנָשִׁים,

שֶׁהֵטַלְתָּ עָלַי בִּגְלָל חֶטְאִי,

– רְאֶה-נָא אוֹתִי וַאֲנִי עֲרֻמָּה

וַעֲדַיִן בְּתוּלָה, כִּי אָדָם בַּעֲלִי,

אִישׁ אֲשֶׁר מִצַּלְעוֹ נוֹצַרְתִּי,

שֶׁאָמוּר, לְפִי דְבָרֶיֶךָ, לַחְשֹׁק וְלִשְׁלֹט בִּי,

– הוּא יָשַׁן אָז, וְגַם הוּא כְּאִלּוּ יָשֵׁן מֵאָז,

כִּי הוּא לֹא יָדַע אֵיךְ לָדַעַת אוֹתִי,

וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁכַב אִתִּי,

וְהוּא גַם לֹא לָחַשׁ לִי

אֵי-פַּעַם דִּבְרֵי אַהֲבָה.

לָכֵן אֱמֹר-נָא רַק לִי

מָה אַתָּה חוֹשֵׁב עָלַי:

הַאִם אֲנִי בֶּאֱמֶת יָפָה?

הַאִם אֲנִי לֹא סֶקְסִית מִדַּי?

הַאִם אֵין לְךָ בַּגַּן מַשֶּׁהוּ טוֹב יוֹתֵר

לִלְבֹּשׁ מֵאֲשֶׁר עֲלֵה-תְּאֵנָה?

וְאִם אֲנִי שׁוֹאֶלֶתֶ יוֹתֵר מִדַּי –

עֲנֶה לִי רַק אִם לְדַעְתְּךָ אֲנִי יָפָה.   

אֱמֹר-נָא לִי רַק אֶת זֹאת,

וַ'חֲבָל עַל הַזְּמַן', כִּי רַק זֹאת

אֲנִי מַמָּשׁ 'מֵתָה' לָדַעַת.

וְכָל הַשְּׁאָר הֵם רַק פְּרָטִים:

עֶצֶב-הַלֵּדָה וְהַכְּאֵבִים הַנִּלְוִים,

וּקְשָׁיֵי הַגִּדּוּל וְהָרִיב בֵּין הַיְלָדִים

– כָּל אֵלֶּה הֵם לְגַבַּי עַכְשָׁו

לְגַמְרֵי דְבָרִים תְּפֵלִים."

* * *

יוסי אחימאיר

התקשורת ירדה מן הפסים

מדינת ישראל השתגעה. התקשורת הישראלית השתגעה. ירדנו מן הפסים. דומה כאילו פסו, חלפו להן כל בעיותינו הקיומיות, שכל מה שמעניין אותנו זה אם לפני כך וכך שנים הניצב המשטרתי אנס או לא אנס את דוקטור אינס. האם רק נפל איתה אל הדשא האילתי או שמא גם ביצע בה מעשה מגונה, בניגוד לרצונה.

הנושא צריך להיבדק. והוא אכן נבדק. גם במח"ש וגם – באופן לא אחראי – מעל דפי העיתונים. ואולם רק הפסיקה המשפטית תחרוץ בבוא העת את הדין. לא כותבי מאמרים, לא משתתפי העצרות הפאמיליאריות בכיכר, לא אירגוני נשים למיניהם ולא שלטים מונפים. גם לא מופע של גיבורת הפרשה בתסרוקת סדורה, בלבוש מחוייט (פירוט – בעמודי החדשות), עם נאום-כתוב-לאומה.

כמובן, אין להתעלם מכך כי כמוצר-מישנה של "פרשת בר-לב", שלפתע פתאום קפצה לנו מול העיניים ותפסה את כל סדר יומנו, ייחרץ עתידו במשטרה של הקצין החשוד.

אכן, נושא עסיסי, ראוי לטיפול, מעורר עניין, בעל השלכות ציבוריות, מעין פרק-המשך של סאגת הנשיא לשעבר קצב שבעוד חודש ייחרץ דינו, ולהבדיל – של פרשת המשולש אשכנזי-הרפז-גלנט בצבא, וכו'. אבל אין מנוס מן השאלה, להיכן נעלם השיקול העיתונאי המקצועי? היכן הפרופורציה בין הפרשה החדשה, לבין שאר הנושאים החדשותיים שעל סדר יומנו?

אני למשל מתפלא, שכמעט אין עוד מזכירים את גבריאל חן. זהו סיפור נורא, שאסור להניח לו לשקוע בתהום הנשייה. מישהו זוכר? רק לפני ימים ספורים זה קרה. הנהג העכואי רצח שני חיילים במשאיתו. זו לא היתה תאונה מקרית. הפושע הודה כי במתכוון עלה על תחנת ההסעה ההומה מאדם, ודרס למוות את סגן מיכל זהר מגילון ואת סמ"ר איימן קזל ממראר, זכרם לברכה. כך חשב הלה לפתור את בעיותיו האישיות.

מאז הרצח הכפול בעכו, בשני בתים בגליל משפחות שכולות מבכות את יקיריהן. במעצר יושב לו הנהג הדורסני, שלם עם מעשהו. הנרצחים והרוצח כמעט נשכחו. מדוע? כי אינם מעניינים את התקשורת, שעתה מגוללת ומנפחת על פני עמודים שלמים שברירי מידע, שסקס ושקרים, כביכול, מעורבים בהם. ולי יש הצעה: לאחר שייחרץ דינו של אותו אדם הנושא את השם חן, יכניסו אותו למאסר בתא אחד עם אותו אדם הנושא את השם עמיר. כך יהיה פחות משעמם לרוצחו של רבין, כשיחליף חוויות עם רוצחם של מיכל ואיימן.

ובכן, אינס ובר-לב, בר-לב ואינס, דוקטור, קצין וסקס  - זה הנושא הראשי ששטף עיתונינו ושטף את מוחותינו בסוף השבוע. נושא שצריך להיות ללא ספק מטופל תקשורתית, אבל היכן קנה-המידה הראוי, היכן השיקול אל מול שאר הנושאים הבוערים שעל הפרק?

לטיפול המופרז הזה עלולות להיות השלכות חמורות ביותר. אנחנו מתעסקים בטפל, ברכילותי, בספקולטיבי, במקום לתת את הדעת לעיקר. נושאי קיום של ממש, חדשותיים, הנוגעים לעתיד ישראל, הם אלה שנדחקים לשולי החדשות אצלנו.

למשל, האיום המחודש של סוריה במלחמה קרובה ודברי השחץ של שר החוץ הדמשקאי. למשל, הביקור המתגרה של שליט תורכיה בלבנון ומטח דברי הבלע שהמטיר על ישראל, וקודם לכן הביקור התם של תאומו אחמדינג'אד מאיראן, עם הכרזותיו האנטישמיות. למשל, ההתקדמות האיראנית בפיתוח הנשק הגרעיני. למשל, הבחירות במצרים שעלולות לחזק תנועה קיצונית שכבר הכריזה שתביא לביטול הסכם השלום, ומנגד – החולשה שמשדר נשיא ארה"ב לעולם, לעומת תקיפותו היחסית נגד ישראל.

נכון, אין אלה נושאים עסיסיים, הם אינם מוכרים עיתונים ולא מביאים רייטינג לשידורים, אבל איננו יכולים לסמוך על "קו בר-לב". אנחנו זקוקים לחדשות של אמת, לא רק לבידור ולנושאי-שוליים מנופחים.

לפי התקשורת הישראלית, כל אלה הם נושאים משניים בחשיבותם העיתונאית,  לעומת מופע היחצ"נות של המומחית לאלימות גברים, אל מול תשואות אלה שכבר חורצות דין, יודעות את "האמת" בטרם אפילו החל הליך שיפוטי כלשהו. עיתון אחד הגדיל עשות, כשהביא את מלוא דבריה של גיבורת-היום באותיות שמנות, מלה במלה. מעניין כמה ידיעות נזרקו לסל, כדי לפנות אינצ'ים  לנאום-לאומה זה.

כן הוטרדה, לא הוטרדה, נושא שצריך להיחקר ללא ספק, אבל ים המילים, הספקולציות ומאמרי הפרשנות מכל עט – כדבר הזה בקושי ראינו באחרונה בנושאים חשובים ממנו בהרבה. המדינה והתקשורת איבדו בפרשה זו את שיקול הדעת. מסיחים את הדעת מן העיקר.

את החדשות האמיתיות, המדאיגות, שעתיד המדינה כרוך בהן, כמעט ואין אנו קוראים או שומעים. איננו מקבלים מידע מספק על ההכנות בלבנון ובעזה לסבב הלחימה הבא. אין אנו יודעים על היקף ההתכוננות לקראת ניסיונות השמדתנו הנרקמים בטהראן או באיסטנבול, בביירות או בדמשק, אין אנו תופסים את הלחצים האמיתיים שמופעלים על ישראל מצידה של וושינגטון האובאמית. כל אלה – רק בשוליים. כאילו כל מה שמעניין את הקוראים או הצופים הם יחסי אינס ובר-לב, היו או לא היו.

די. נמאס. תפסיקו – עורכים, כתבי-משטרה ופרשנים-שמומחים-לכל-נושא – להטות את דעת האזרחים, את מחשבות קוראי העיתונים, ואת תשומת לבם של המנהיגים, אל השולי והמשעשע, במקום לטפל כראוי בנושאים האמיתיים שמצריכים מענות.

התחילו, במטותא מכם, למלא את תפקידכם-שליחותכם, למקד את תשומת הלב של הציבור וראשיו בעניינים לא פחות חשובים. שאם לא כן, ספק אם נגיע ליום בו נראה בקץ הפרשה המנופחת הזאת. יתכן שנימצא קודם לכן במצבים לאומיים טראומטיים, שאם נשרוד אותם, נוכל לשאול כעבור זמן בוועדות החקירה: היכן היתה התקשורת כאשר כל זה קרה? במה התעסקה כאשר מסביב געשו חרחורי מלחמה ונעשו ההכנות לפריצתה?

אהוד: וחשוב גם באילו לחצים ופחדים מחשיפה אמיתית או מדומה עומדים אלה האמורים לשמור על ביטחון המדינה וקיומה, בממשלה, בצבא וגם במשטרה. מבחינה זו משלימה התקשורת הישראלית המטמטמת את שאיפותיהם ותוכניותיהם של הגרועים באויבי ישראל.

* * *

נעמן כהן

משה גרשוני – דלות החומר האמנותי

ועושר הבְּלַה-בלה

בינואר שנת 1982 נסעתי לפירנצה. ברחבי העיר היו תלויים שלטי בד גדולים שהכריזו על תערוכה מציוריו של היטלר. הדבר עורר בי שאט נפש. איך זה אפשרי חשבתי, מדוע לכל הרוחות מתירים זאת? האם זה למען הכסף? אולי זה ביטוי לשאריות המשטר הפשיסטי באיטליה. תמיד שמעתי שהיטלר היה חסר לחלוטין כישרון כלשהו באמנות. כינו אותו "צבעי", לא צייר אומן. מה פתאום עושים לכבודו תערוכת אמנות? זו היתה הפעם השניה שלי בעיר אבל בכל זאת הקפדתי לראות בשנית הכול לפי הספר. ביום האחרון לשהותי בפירנצה החלטתי בכל זאת, מסקרנות, לא לוותר ולבקר בתערוכת הציורים של היטלר. נכנסתי ונדהמתי, ציורים די יפים. לא אמנות גדולה, כמעט ואין דמויות אדם, קצת קיטש, אבל בהחלט יפה. היטלר היה בהחלט צייר, לא צבעי. הנה שפטו בעצמכם:

היטלר: http://quazen.com/arts/art-history/10-paintings-by-adolf-hitler/

ביום שלישי 16.11.10 נזכרתי באותו ביקור כאשר הצטופפתי עם מאות בני אדם במבואה של מוזיאון תל אביב לרגל פתיחת שתי תערוכות: האחת ציור ניאו-אקספרסיוניסטי מברלין. והשנייה תערוכתו של משה גרשוני. כל העילית התרבותית-אשכנזית כיבדה את האירוע של גרשוני. לציור הגרמני באו מעטים.

גרשוני, בן ה-74, שלקה לפני שנים אחדות במחלת פרקינסון, ישב במרכז המבואה, ושועי העיר וקובעי תרבותה באו לברכו. כבר אמרו חז"ל: "זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן". (שבת דף לד א).

אוצרת התערוכה שרה ברייטברג-סמל כתבה בהקדמתה לקטלוג המלווה את תערוכת הרטרוספקטיבה החדשה: "גרשוני גדול עלינו, התערוכה מעמידה את גרשוני במקומו הראוי בהיסטוריה של האמנות הישראלית כאחד האמנים הגדולים – אם לא הגדול ביותר. כמו בפרסומת של גינדי זה קורה רק פעם במאה שנה."

ברייטברג-סמל התרשמה מעבודתו של גרשוני, עבודה שבמרכזה נמצאת השפה כחומר, כנושא, כשיר, וכמחאה. כבר מאחת העבודות הראשונות שלו, בה הוא כתב על נייר צבוע באדום את המשפט "הבעיה של הציור היא הבעיה הפלשתינאית" ויחד עם סטודנטים מבצלאל הצמיד את הקרעים מהדף לשמשות מכוניות.

ב-1978 אצרה ברייטברג-סמל את התערוכה "אמן, חברה, אמן", שבה ניסתה לראשונה לאפיין את הזיקה בין אמנות לחברה בישראל. במסגרתה הציב גרשוני על גג המוזיאון רמקול ששידר הקלטה שבה הוא שר את השיר "יד ענוגה", ותלה במוזיאון קטע מוגדל מהעיתון שבו תוארה התעללות מתנחלים מקריית ארבע ביוסף זיאד, פלסטיני תושב חברון. "בכל יום לעת שקיעה הושמע השיר מגג המוזיאון, כמו היה קולו של מואזין המעורב בניגון חסידי," נזכרת בריטברג-סמל בספר.

ב-2003 סירב גרשוני לבוא לטקס קבלת הפרס [ישראל?] שהיה אמור לקבל כי לא רצה ללחוץ את ידו של אריאל שרון; השרה לימור לבנת שללה ממנו את הפרס. ברייטברג-סמל הקדישה לפרשה גיליון שלם ("סטודיו" מס' 143).

במסגרת עבודתה כאוצרת במוזיאון תל אביב טבעה ברייטברג-סמל את המושג "דלות החומר" ובכך העניקה כינוי לאחד מזרמי היצירה המרכזיים של שנות ה-70 וה-80. האירוניה היא שלמרות המלל השמאלני (יעקב חזן הגדיר שמאלני=שמאל אני) הואשמה ברייטברג-סמל ע"י החוקרת המנוחה, אשתו של עו"ד פלדמן, שרה חינסקי – ב"ציונות" רחמנא ליצלן. בביקורת שפורסמה ב-1993 ב"תיאוריה וביקורת", תחת הכותרת "שתיקת הדגים", כתבה חינסקי: "לא ייפלא שהטקסט הזה ('דלות החומר') קנה לו אוהדים רבים, טקסט שבו רמת החנופה העצמית, האתנוצנטריות, הזיוף ההיסטורי והאדנות האדישה הגיעו לשיאים שלא היו ידועים עד כה בשיח."

גרשוני עצמו, בהפוך על הפוך, רואה דווקא את הטמטום בעבודתו (או של המבקרים): "ההרגשה היא שטמטום הוא הווייה יותר צודקת מחוכמה," אמר גרשוני. "טמטום מהדהד לי בהרבה שכבות של תודעה, אני מרגיש שטמטום קשור אליי. טמטום בכל מובן, ממיניות לקורבניות להווייה מחשבתית. אפשר להגיד שכל מה שאני עושה זה עבודה של מטומטם, כמו שמשך אותי תמיד עיגול לא לגמרי מושלם. אני מסתדר מצוין עם אנשים לא אינטלקטואלים. גם בסקס. אני יכול בדקה להיהפך למטומטם. תמיד היתה לי יראת כבוד לדבילים. גם פחד כמובן. יש טמטום בסיסי ששום אינטלקטואליות לא תוכל לפצח. טמטום שיודע."

לדברי בריטברג-סמל, "הדיבור שלו על חשיבות הטמטום הוא מים חיים בשיח שלא מבין את המקום הזה, שמתאמץ להישמע סופּר-חכם. זו חדווה גדולה שהתאפשר לי לפרסם טקסט על טמטום. להבנתי, זו תרומה גדולה לאמנות."

שמתם לב: "הטמטום תרומה גדולה לאמנות."

נכנסתי לתערוכה. אין ציורים. יש כתמי צבע עם מלל. גרשוני אינו צייר, הוא "צבעי" מתמלל. היות שגרשוני שייך לחבורת התומכים בכיבוש הערבי של יהודה ושומרון והפיכתם ל"יודנריין", וכמי המלל על כתמי הצבע שלו מביעים זאת, הוא נתפס על-ידי המבקרים כצייר גאון. אכן, אין ספק הנה דוגמא מובהקת ל"דלות החומר", דלות הכתם ודלות המלל.

האם איכות האמנות של כתם הצבע משתנה עם המלל? הנה הציור המקורי רב התשבחות של גרשוני:

והנה אותו ציור מעובד ומשופר עם מלל אחר. שפטו מהי האיכות של כתם הצבע ללא המלל?

האם אותו כתם הצבע בתוספת המלל החדש היה מהולל גם הוא על-ידי המבקרים? מה היתה כותבת ברייטברג-סמל? האם היה המלל החדש מתקבל כטמטום מהולל או טמטום מגונה?

לכו לתערוכת הציור הניאו-אקספרסיוניסטי מברלין. היא נפלאה.

* * *

יצחק שויגר

טיול לגוש עציון ולהרודיון

חיים יואבי רבינוביץ, איש נמרץ רו"ח פעיל במקצוע ופעיל נמרץ עוד יותר בעניין ארץ ישראל לה הוא מקדיש את רוב זמנו. הקים את המ.י.ל, מרכז יהודי לאומי, ולשם ואיתו הולכים כל מי שהעניין בוער בעצמותיו. גם עוזי דיין אלוף מילואים חבר לו ואף הוא פעיל שם. הראשון חובש כיפה ומוסיף נופך דתי לאומי לעניין. השני לא, אבל עם השקפות דומותי אם כי נעדר מהן הפאן המשיחי. שניהם מרצים בכל מקום שיזמינו אותם בעניין אהבת העם והארץ.

ביום שישי האחרון [19.11] יצא טיול לגוש עציון ולהרודיון שאורגן במסגרת "טיולים ואגדות" אתר אינטרנט שמארגן איש חביב בשם מני נחמן, פנסיונר הייטק על פי הגדרתו וחובב ארץ ישראל על פי הצהרתו, באתר שנושא שם זה, וכך הכותרת טיולים ואגדות מרכזתורשת חברתית שמדגישה את הקשר לארץ ישראל.

נעניתי להזמנתו של חיים והצטרפתי עם מספר חברים לטיול.

הטיול היה מאורגן למופת. נדהמתי ממיספר המשתתפים. חמישה אוטובוסים חדישים מבהיקים ומלאים יצאו בבוקר מתחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב לכיוון גוש עציון. ביום שישי האחרון. בכל אוטובוס היה מדריך שהסביר על הדרך.

בתוך כשעה, לאחר הפסקה קלה ליד בית שמש, חצו האוטובוסים את הקו הירוק. שער הכניסה לגוש עציון הוא שער יציאה מישראל והוא כשעה מתל אביב. אם מישהו רוצה תזכורת למותניים הצרות של ישראל שהיו בין טול כרם ונתניה אז יש פה עוד תזכורת.

האוטובוס עומד מיד לאחר שער הכניסה-יציאה לחוץ לארץ, מעבר לקו הירוק. המדריך מזמין את הנוסעים להביט ולצפות צפונה לכביש, לעבר שתי גבעות תמימות למראה מעל המחצבה שנמצאת במקום.

"שימו לב," הוא אומר, "אתם רואים את הרכס שממול."

כולם מביטים.

"פה היה הטבח של שיירת הל"ה בפיקודו של דני מס ז"ל." הוא אומר.

שקט משתרר באוטובוס ושיחות החולין נפסקו. הנוסעים מקשיבים במתיחות להסבריו על השיירה שהיתה, על הצורך בה, על נפילתם של החיילים ועל מה שעשו הפורעים הערבים לגופות. זאת היתה הפתיחה למנה העיקרית.

משם נסענו לגוש עציון שם חולקנו לקבוצות על פי האוטובוסים לצורך קבלת הסברים.

התאספנו בסוכה מקורה ושם קיבל את הקבוצה שלנו, יוחנן. איש חביב ששיבה בשערו. הוא מילדי הקיבוץ שהורדו ממנו לפני הקרבות ושהועברו יחד עם האימהות לקיבוץ נחלים. אביו נהרג שם. הוא מספר את סיפור הקרב. הוא מספר היכן נהרג אביו. והוא מספר על מלחמת ששת הימים אשר לאחריה התארגנה קבוצת הילדים לעלות בפעם הרביעית לגוש עציון אחרי שעליות קודמות לא צלחו. והאחרונה שבהן, שלפני מלחמת השחרור, הסתיימה בטבח של 240 איש. כשסיפר שהירדנים השאירו את הגופות במשך שנה וחצי והשאירו אותן למאכל חיות ועופות היו האנשים קצת בהלם. הוא גם סיפר שיצחק רבין ז"ל היה בביקור שם ופגש בו. ורבין סיפר לו כי בעת שהערבים העלו את גוש עציון באש, עמדה צמרת הפיקוד, אליה השתייך רבין, בקיבוץ מעלה החמישה והסתכלו בקוצר יד ובחרי אף בארבע האבוקות השחורות שעלו השמימה משריפת גוש עציון. ואמר לו שאת המראה הנורא הוא לא ישכח לעולם. ועוד אמר לו רבין, כך סיפר יוחנן, שאינו יודע מה יהיה העתיד, אבל גוש עציון תמיד יישאר שלנו. אתה יכול להיות שקט."

בהמשך נכנסנו לשיחה עם עוזי דיין, שנתן כמה מהתובנות שלו על המו"מ עם הפלסטינים. על כך שאסור לישראל להסכים ולהחליט על הגבולות אלא כקלף אחרון למיקוח. ועל כך שלעולם צריכה ישראל להישאר על גבול הירדן כדי להגן על גבולה המזרחי. לא ברור עם מי הוא מנהל מו"מ. יותר כדאי ויותר קל לדבוק במשנה המשיחית של חיים, שהארץ הובטחה לנו ושהעם היהודי חזר אליה עם הקושאן התנכי ואיש לא יחזיר אותה ולסמוך על ריבונו של עולם שהבעיה הדמוגרפית תיפתר מאליה ושפעמי הגאולה כבר נשמעים וזה עניין של זמן שהמשיח יבוא. לדבוק בשיטת המו"מ שלא קיים, עם הערבים שרוצים לחסל אותנו ושכל ויתור להם מעלה את סף החרדה לקיום המדינה. זה מצב בלתי אפשרי.

אנחנו ממשיכים בביקור. נכנסים לחזיון אור קולי. הצילומים של הקרבות והגופות ותיאור מה שהיה מעביר קור בגב. בהמשך אנו מתבוננים ברשימת הנופלים ואני רואה על הקיר (לא בהפתעה) את שמו של חבר לכיתה מילדי הגוש שנהרג ביום כיפור בצליחת התעלה ואת שמו של אביו של חבר אחר לכיתה, שנהרג בגוש עציון. וכשהדברים מוחשיים יותר, עם היכרות אישית של האנשים, הדברים נראים אחרת.

עוזי דיין שאל: "מי ביקר כאן קודם?"

אף יד לא הורמה. אני מניח שהתיירים החדשים האלו בארצם קיבלו מימד חדש על הנעשה בארצם.

ממשיכים.

נוסעים להרודיון. עולים למעלה. גיאוגרף מטעם המארגנים מסביר היכן נמצא כל דבר מראה את הסביבה, מונה את הכפרים, מפרט את תולדות המקום ומספר על הורדוס ועל תשוקת הבנייה שלו. גדול קבלני ישראל. בניינים לתפארת. ממול רואים את הר חומה. שסופח לירושלים וצופה על הרודיון ועל בית לחם.

פרופסור נוסף מסביר לכולם על ההתיישבות הבדואית של שבט שמקורו בערב הסעודית, שמקיפה את הרודיון. הכול, למלוא מראה העין, מוקף בתי אבן. בתי מידות. לא חושות של פעם. מידע אישי, אני יודע, כמי שהיה על ההרודיון מיד לאחר המלחמה ב-1967 וכמי שעסק במשך 20 שנה במסגרת הפרקליטות הצבאית בעניני קרקעות בגדה המערבית, כי אז הכול היה שומם. לא היה בית אחד מסביב. בעיניי שלי ראיתי זאת. לא התנחלויות ולא ערבים. לא תקוע ולא נוקדים לא אפרת ולא בת עין. אבל גם לא היה שום כפר ושום בית. ושואלים המתנחלים למה לבדואים היה מותר לתפוס אדמות לא להם, לבנות בתים ולטעת עצים מבלי שקיבלו רשות מאיש ורק ליהודים אסור? שאלה קשה. תשובה אין לי. אולי יבוא המשיח סוף סוף ויסדר את העניינים. היהודים והערבים כנראה לא יצליחו.

לפני סיום, עולים על אחד מגושי האבן הסלעיים שני צעירים וצעירה ושרים לנו משירי המקום. איך לא? שרו על דוד המלך בשיר שכולנו מכירים מהגשש. הצעירים מזוקנים, חמושים בגיטרות עומדים בחום היום ושרים "מים לדוד המלך", והגיאוגרף מצביע ואומר "הנה פה היה מחנה הפלשתים. פה לקחו את המים לדוד."

מה אתה אומר? דודיק שלנו? המלך? זה שכתב לנו את תהילים?

ואנו עומדים כחום היום מעולפים מהשמש על פסגת ההרודיון. והוא אומר: "אלף שנה לפני הורדוס היה פה דוד המלך. הנה שם," והוא מצביע על קבוצת בתים בתוך חורש דליל. "שם היתה נביעת המעיין."

ואני חושב: וגם משפחתו של עארפאת המצרי הייתה פה? ואולי ראש החמולה של אבו מאזן? מה עושים עם התובנה הזאת? לא יודע.

נוסעים חזרה.

מה חשבו אלה הנוסעים באוטובוס, בדרך חזרה ומה חשבו קודם? מה הם חושבים היום, לאחר שראו מקרוב את ראשית היסטוריה של עמם בעת העתיקה, ואת המשכה בעליית גוש עציון, לפני 1967 והרבה לפני שקמה מדינת ישראל. את חורבנו ב-1948 ביום הכרזת המדינה. באותו יום ממש, כמו שסיפר רבין ליוחנן. ומה הם חושבים כשרוצים להתחיל את חלוקת הזכויות באזור לפי קו שביתת הנשק ב-1948 עם הירדנים ולפי הקו שנשמר עד 1967, עוד לפני שנולד העם הפלסטיני. ואלו ששומרים על זכויותיהם בקנאות, עוד שירתו בצבא בגאווה ולא רצו להחרים אף אולם תרבות.

ומה הם חושבים היום אחרי שראו את אפרת ואת מקום הולדת שמשון הגיבור והנביא עמוס ומה הם חושבים על רמות ופסגת זאב והר אדר.

בדרך חזרה, חיים, מספר על הספר של החוקר זרטל, שזיהה לטענתו בוודאות את מקום המזבח של יהושע בין נון על הר עיבל, בעת שבני ישראל הגיעו לשם, כמסופר בספר יהושע.

חיים, נאמן לשיטתו, מוכר את הספר ללא רווח ואולי אף מסבסדו מכיסו הפרטי. המכירה הקולנית והמתלהבת של חיים נתקלת בקהל עויין בספסלים הקדמיים של האוטובוס. מה הפריע להם? איני יודע. אולי הגילויים המדהימים שהם נחשפו להם לראשונה, מקשים עליהם לעכל גילויים נוספים שאולי ימירו אותם על דתם ודעתם.

 מי יודע? נפש יהודי?

* * *

נקמת האבר המידלדל

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אחרי מפגש נהדר

עם סטודנטיות לספרות

באוניברסיטת בת שלמה רבתי

בדיר של משפחת שוורצמן

גבינות לַבָּנֶה זיתים ודבש

ניגשה אליי עז לבנה

עם עטינים זקופים

התחככה בי כאילו במקרה

וכשצדה את מבטי

הציעה שאזיין אותה

במחסן המספוא הסמוך

אמרה שאוהבת ספרדים

מהמשפחה שפינוזה

כמו שאוהבת ערבים

מהמשפחה סייד קשוע

הייתי כולי תאווה עזה

של סופרים מצליחים

אבל לאחר ששיחררה פטמתה

אל שפתיי והפשילה מכנסיים

עם קוס מדופלם של בהמה דקה

אמר לה אבר שלי שפינוזה

אני לא ספרדי

אימא שלי מפולניה

וצנח לו זלזל חיוור מדולדל

ובייש אותי הִשפיך באוויר

אמרה עז גזענית לבנה

אתה זקן מדי בשבילי

מצטערת שפתחתי לך

תחת לח וטרי שלי בדיר

בסוף עוד תכתוב עליי שיר

מלוכלך

עניתי מֵעֵז יֵצא מתוק

תלכלכי עלינו בַּפְּרַיים-טיים

תקשקשי בפיזדה הלבנה שלך

מֶה מֶה מֶה מֶה מֶה מֶה

בתור עז שיועזת לגברים

מֶה מֶה מֶה מֶה מֶה מֶה

ויקנו ספרים שלך ושלי

* * *

אוריה באר

המלחמה הגדולה שנשכחה

בשעה אחת עשרה, ביום האחד עשר לחודש נובמבר האחד עשר בשנת 1918, נחתם בקומפיין, כשישים וחמשה קילומטר מפאריז, הסכם שביתת הנשק שסיים את מלחמת העולם הראשונה.

היתה זו מלחמה קשה בה קפחו את חייהם כחמישה עשר מיליון לוחמים בשדות הקרב, כחמישה מיליון אזרחים, ועוד מיליונים רבים סיימו אותה כפצועי גז עצבים, קטועי רגליים וידיים, נעדרים ושבויים.

ברוב תמימותי סברתי שהתקשורת בישראל תזכור מלחמה איומה זו, תקדיש לה מאמרים רבים, מוספים ותמונות. מסתבר שטעיתי בגדול. אף אחד מהעיתונאים הבכירים בישראל, לא הקדיש למלחמה זו ולו גם מילה שחוקה. העובדה שהיו למלחמה נשכחת זו תוצאות הרות עולם, לגבי אסיה, אירופה, ובעצם העולם כולו, כלל לא עניינה אותם. חשוב היה יותר להכביר מילים על ההצגה באריאל, על הנעשה בעכו ובנצרת, ועל עניינים משניים אחרים.

לא, אין בדעתי לכתוב מאמר גדול ומלומד  על מלחמה זו, ובייחוד בגיליון העיתי הקטן והמצומצם בהיקפו. היסטוריונים גדולים ממני כתבו ספרים עבי כרס על מלחמה זו, ואני לא מתכוון להתחרות בהם. גדולי הסופרים, כמו אריך מריה ריימרק, כתבו עליה. הוא כתב את הספר הבלתי נשכח, האלמותי "במערב אין כל חדש" ותיאר בפרטי-פרטים את מוראותיה. משוררים לאין ספור כתבו עליה, אחרים חרזו עליה. מיליוני חיילים כתבו זיכרונותיהם מהחפירות. מי שרוצה יוכל למצוא אותם בקלות. *

המלחמה פרצה  לאחר ארבעים וארבע שנות  שלום באירופה. זו הסיבה לכך, שבאוגוסט 1914, התקבלה בצהלת שמחה והתלהבות. צעירי שנת 1914 יצאו אליה בשמחה וששון. התיאורים של ההמונים היוצאים בבירות השונות לחגוג את פריצתה, ממש מדהימים. כולם רצו את התהילה. מיליוני בני שמונה עשרה לא שיערו כלל שאחרי פחות משנה, תתרסקנה גופותיהם ממיליוני  פגזים בחזיתות.

הסיבה-לכאורה לפריצתה של המלחמה היתה הרצח בסרייבו של נסיך הכתר האוסטרי פרדיננד, אך הסיבות העיקריות היו רשת ההסכמים בין המעצמות באירופה טרם המלחמה, והשחצנות של מנהיגי גרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה, כמו כן קוצר הראות של כל המנהיגים וחששותיהם זה מפני עלייתו של זה. כולם חשבו, בטיפשותם, שתהיה זו מלחמה קצרת ימים, וכי עד חג המולד של שנת 1915 יחזרו כל הלוחמים הביתה, אווילות שכזו קשה למצוא בתולדות דברי הימים.

בדיעבד, היתה מלחמת העולם הראשונה בעיקרה מלחמת חפירות. הטנק  הוכנס לשימוש רק בשלהי 1917, היתה לו השפעה קטנה על גורל המלחמה. על הבליצקריג לא שמע עוד איש. מיליוני חיילים הופגזו באלפי תותחים. מיליונים אחרים יצאו להסתערויות מהחפירות, רק כדי להיקצר במטחים כבדים של מכונות ירייה שהיו מוצבות מולם. מאות אלפי אחרים מתו בהתקפות גז עצבים.

תחילה האירה ההצלחה פנים לגרמנים ולבני בריתם. הם כבשו חלקים גדולים מצרפת וארצות השפלה, הם עשו שמות ברוסיה וכבשו אף ממנה שטחים נרחבים. אך הסוף עבורם ועבור בני בריתם היה קודר. לאחר שהתגרו בסכלות, במלחמת צוללות מטורפת, בארצות הברית, הצטרפה זו למלחמה וגרמה לניצחון של  מדינות ההסכמה. כן, הסוף היה מר. הקיסרות הגדולה של אוסטרו-הונגריה התמוטטה. מאום לא נותר ממנה. גרמניה הגדולה נשברה, הקיסרות הרוסית הגדולה בראשות הצאר הכול יכול, סיימה את תפקידה בהיסטוריה. כך גם האימפריה העות'מנית. אנגליה היתה בין המנצחות אך ירדה מגדולתה אף היא. לעומת זאת עלו לבמת ההיסטוריה מדינות כמו ארצות הברית ויפאן.

מלחמת העולם הראשונה, תרמה לא מעט, להקמתה העתידה של מדינת ישראל, אם כי רק שלושים שנה לאחר סיומה. בתאריך שניים בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור על הקמת בית לאומי לעם היהודי. הכרזה זו הושפעה אל נכון מתרומתם של היהודים לניצחון, ובייחוד המצאתו של פרופ' וייצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל. עשרות אלפי יהודים עלו בעקבותיה לארץ, ובין השאר, אומר בצניעות רבה, גם אבי המנוח, שעשה זאת בהתלהבות בשנת 1922.

אחרי הכיבוש הבריטי בא המנדט. מנדט זה, על כל מגרעותיו, הוביל להקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. אילו המשיכו  התורכים לשלוט בפלסטינה, לא היינו זוכים למדינה משלנו. כדאי  לא לשכוח זאת.

מי שרוצה להתרשם ממלחמת העולם  השנייה  ומוראותיה, מוטב, שבהיותו בצרפת או בסביבתה, ישכור מכונית ויסע לוורדן. שם, בצפון מזרח צרפת, התחוללו בשנים 1915-1916 הקרבות הנוראים ביותר של מלחמה חסרת פשר זו. כדרכם לשבור את הראש בקיר, התעקשו הגרמנים לכבוש את שרשרת המוצבים האיתנה שהקיפה את וורדן. הצרפתים התנגדו באומץ ובנחישות. התוצאה: לא פחות ממיליון הרוגים  משני הצדדים, כמיליון  פצועים מגז העצבים, פצועים וקטועי ידיים ורגליים, שבויים ונעדרים ואין ספור של פליטים. אכן, סיפור בלתי נתפס.

ביקרנו פעמיים בוורדן והזדעזענו כל פעם מחדש. ראשית לכל, מבית הקברות הצבאי הענק, בו קבורים אלפי חיילים  משני הצדדים. יש בין המצבות לא מעט כאלה עם מגיני דוד. עובדה זו מוכיחה, שהיהודים לחמו באומץ בשני הצדדים. אחר כך אתה רואה את שורת המוצבים הגדולים ובהם המוצב קורע הלב, בו בולטים עדיין הכידונים של החיילים הצרפתים, שמתו בעמידה לאחר חוסר שינה במשך ימים ארוכים ורצופים של לחימה. וישנו גם המוזיאון הגדול וישנם אולמות גדולים, שבהם ממחישים לך בקולות של ירי וברעמי תותחים את הפגזות הקשות דאז. וישנו חדר הגולגלות רחב-הממדים. מונחים בו אלפי גולגלות של חיילים בלתי מזוהים שנפלו בקרבות ואיש לא הצליח לזהותם בשמותיהם,

אנחנו יצאנו לוורדן מלוכסמבורג הקרובה, אך אפשר להגיע לוורדן מכיוונים אחרים ומערים אחרות בצרפת.

סיימנו את  סיורינו הארוכים, כל פעם, בארוחה בין השמשות במסעדה בעיירה הסמוכה לוורדן. זו עיירה שלווה, עם אנשים מסבירי פנים, ואם אתה במקרה מדבר צרפתית, תהא קבלת הפנים חביבה שבעתיים.

פרט מדהים: ניסיתי לשוחח עם המלצרית הצעירה והחיננית שהגישה לנו. כן, היא ידעה משהו על מה שהתרחש סמוך להם לפני כתשעים שנה. אך לא הרבה. מפליא, אך אני, הישראלי הסקרן שמרחוק בא, הייתי צריך ללמד אותה פרטים רבים על קרבות וורדן. היא לא ידעה מיהו גופר, הרמטכל הצרפתי בשלבים הראשונים של המלחמה. היא ידעה מעט מאוד על מלחמת החפירות ולא שמעה מאומה על הסכם שביתת הנשק המפורסם.

"נו באמת, מסייה,",סנטה בחיוך כובש, "מוטב שתאכלו את המרקים שלכם לפני שיתקררו. האמן לי שזה חשוב כעת יותר."

חייכתי, וקירבתי את כף המרק המהבילה אל פי.

* אהוד: אנחנו ממליצים, בין השאר, על "השיגעון הגדול" ו"בגיהינום של מטה" של אביגדור המאירי. "שמות" של י. ראובני. "בית טיבו" של רוז'ה מרטין דה גאר. "הקץ לנשק" של ארנסט המינגווי ו"המישמנאים והמירזנאים" של אנדרה מורואה.

* * *

רותי האוסמן טרדלר

מה המשותף לרב אמסלם ולאורלי אינס?

כשהתהלך המלך העירום (של אנדרסן), בחוצות העיר, משני עבריו בני פמלייתו ושאר מכובדים, לבושים, הביטו בו הכול בתימהון ובמבוכה אך איש לא פצה פה ולא קרא בקול. ובאמת איך אפשר לומר מילה בגנות המימסד המלכותי הצועד פה, בהדר משמניו ובעירומו הבוהק. רק ילד אחד קטן, וממילא כזה שאינו מפוחד על ידי המימסד, צעק פתאום: "אימא, הביטי, המלך עירום!"

כך קורה גם לרב אמסלם בתפקיד הילד שאומר את האמת מול כל היתר, הרוחצים בניקיון כפיהם. הלא וכך, משנה לשנה, זה הולך וגובר. עוד ילדים מצטרפים למשפחה שבה האב אינו עובד, לא למד לימודי ליבה, והאם כורעת תחת הנטל של הבית ההומה צאצאים, אבל כמובן יש לה פאה נכרית והיא מדליקה נרות וזה מה שחשוב, אולי.

וכך גדל  דור נוסף של ילדים בעוני ובבורות מחשבתית ותפקידם העתידי לההרג "באוהלה של תורה."

כל תורה שאין עימה מלאכה, פסולה, אמרו גדולי חכמינו, וכל עיתון בחודש האחרון מצטט זאת. כל אלה שמנסים להקיא מקירבם את הרב אמסלם, שהוא בבחינת הילד התם המצביע על האמת – עבורם האמת מיותרת. האמת פוגעת בהם ובקלפיות ששם הם עתידים לשים את קלפי ש"ס.

אבל מה חדש?  ממתי המימסד-הרבני  או  הצהלי-משטרתי שומע לקולו של היחיד המורד? הפורץ דרך?  ך קרה כשאברהם לינקולן הכריז על זכותם של שחורים לקבל זכויות כמו הלבנים ולהרגיש כמוהם. מלחמה בין הצפון לדרום התחוללה, ובסיומה, מישהו ירה בו בעודו בתיאטרון.

המימסד תמיד מעווה פניו  בגועל  ויורה כשמישהו מעיז לומר מילה בגנותו. כך היה וכך יהיה. אפשר לראות את זה בכתבי קפקא ובסרטיו של צרלי צפלין. ועכשיו רוצים "לירות" גם בד"ר אורלי אינס וברב אמסלם כי העיזו לחשוף את האמת של המימסדים הקפואים: הצבא-המשטרה והרבנות הש"סית. הם מנסים בכל כוחם לאטום את הפתחים והצהרים בפני המודרניזציה. מודרניזציה היא לאפשר לילדים שנולדו באזורי ש"ס להנות מלימודי ליבה ואחר כך לצאת לעבוד. מודרניזציה פירושה לא להכפיש נשים, שבאות להתלונן על עיוות מיני, שנעשה בהן. כי אין אישה שתעיז לצאת נגד העיוות – אם היא יודעת שאין הוא נכון במלואו,  כי הרי נכונו לה שבעת מדורי גיהינום.

 המצביעים בשער והחושפים את האמת, ד"ר אורלי אינס והרב אמסלם, הם בדיוק אותה תופעה שכל מימסד קפוא ומאובן מפחד ממנה – לחשוף את ערוותו ברבים.  אורלי אינס והרב אמסלם נמצאים בשני קצוות הישראליות אבל הם שותפים לדבר אחד, לרצון שצדקתם, שהיא צדקתנו כחברה נאורה – תצא לאור.

רותי האוסמן טרדלר, עיתונאית לשעבר, מרצה לספרות ועורכת לשון וסגנון.

אהוד:  חוששני כי משני הגיבורים שאת מעלה על נס צפויות לנו הרבה הפתעות של אכזבות.

* * *

הנצחה וזיכרון בפתח תקוה

יום עיון מוקדש לזכרו של יצחק ברלוביץ

האורז הראשון וממייסדי 'אגודת האורז' בפתח תקוה

9.30  התכנסות וכיבוד קל

10.00  ברכות

יצחק אוחיון, ראש העירייה

שלום קוטלר, חבר הנהלת העיר ויו"ר ועדת שימור עירונית

דרורית גור אריה, מנהלת מינהל התרבות

10.15    פרופ' יפה ברלוביץ – "על אב ועל פרדס שכבר אינם"

מושב ראשון: 10.30 – 11.30

ד"ר משה מרגליות – "הנצחה וזיכרון במורשת ישראל"

ד"ר אריאלה אמר – "עיצובי זיכרון והנצחה"

פרופ' עמירם גונן – "השתקפות המושבה בבית העלמין"

מושב שני: 11.30 – 12.30

משה מגיד – "שבת אחי"ם גם יחד (זכר הירקונים)"

חנוך וייזר – "שלושה מי יודע? (גבעת השלושה)"

ד"ר יוסף לנג – "הנצחת הרוגי המאורעות בפתח תקוה"

הפסקת צהריים

מושב שלישי: 14.00 – 15.00

גליה דובידזון – "בין זיכרון לארכיון היסטורי-קהילתי"

אדריכל צבי אלחייני – "הנצחה אזרחית: בתי יד לבנים והמודרניזם בישראל 1970-1950

15.15 –  סיור באתרים: מתחם יד לבנים – יהונתן טל

גבעת השלושה הישנה – יעל שהם

יום שלישי, ל' כסלו (ו' חנוכה), תשע"א, 7 בדצמבר 2010

באודיטוריום בבית יד לבנים – קריית המוזיאונים

רחוב ארלוזורוב 30, פתח תקוה

נא להירשם במייל: galiad@ptikva.org

או בטלפונים: 03-9286303, 03-9286318

* * *

"דניאל וסודות הים", ספר חדש למיכל סנונית,

המאייר אורן סומך

כשדניאל נולדה, ביקשה אמא מן הים שיגלה לה בבוא היום את סודותיו. עברו ימים, פלאי הים משכו את לב הילדה, והיא ביקשה ממנו שיגלה לה את הסודות. אולם הים דחה את בקשתה שוב ושוב. עד שיום אחד...

דניאל וסודות הים הוא סיפור על חברות מופלאה. המסע בעקבות גילוי סודות הים – ואולי בעקיפין ובלשון פיוטית, גילוי סודות נפש האדם – הוא מסע של צמיחה והתגלות. כספרי הילדים האחרים של מיכל סנונית, הספר מיועד לא רק לילדים אלא לבני כל גיל וגיל.

הספר ראה אור בהוצאת מודן, שהפכה בשנים האחרונות להוצאת הבית של מיכל סנונית. מספרי הילדים האחרים בהוצאה זו: "ציפור הנפש", "שירה נוסעת העירה", "כמה דוב בבית", "ירמיאו החתול" ועוד.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד,

הסיפור של נעמן כהן על הפילוג בקיבוץ [גיליון 594] החזיר אותי לשנת 1994, עת ערכתי את ספרו של דוד מנור [ז"ל], מזקני קיבוץ יפעת: "השגיאות ההיסטוריות של הקיבוץ ותיקונן".

כנראה שאף אחד מאנשי הקיבוצים לא קרא את ספרו של מנור, ואם כן, אז לא עשה מאומה למען עצירת העמקת המשבר.

נעמן כהן, בכישרון של מספר וטעם טוב, הוסיף לי כהנה וכהנה, למרות ש"בגדול" הסיפור מוכר לי. בפרט על חיים גבתי ואבהותו. חן חן נעמן.

אלי מייזליש

* * *

בנדלה: היו הצצות למקלחת של הבנות בעין גדי

לאודי,

תודה על מסדר הזרגים שערכת בעיתונך [594]. אני רוצה לרענן את זיכרונך: עם כל המוסריות ששכנה אז בגרעין, הרי היצר גבר עליה: היו הצצות למקלחת של הבנות. והיו בנים, שתיזמנו את המקלחת שלהם, עם מקלחת של האחת שאותה רצו לראות. (לרוב, היו אלה החתיכות שבגרעין). לא פעם נצפתה עין בחור של המקלחת של הבנות, ואז הייתה קמה צרחה ומהומה גדולה.

אי לכך, מהר מאד חוסלה המקלחת הישנה, ונבנתה חדשה לא מחוררת, מה שגרם צער רב לרבים.

בנדלה

* * *

מה פתאום בן עזר על גוטמן?

שלום אהוד,

קראתי את הדברים על גוטמן [594] והתפעמתי. ריכוז הדברים שהבאת משכנע מעבר לכל ספק ובעל ערך רב הרבה יותר משהיה לכל אחד מהם בפני עצמו.

יחיעם

ליחיעם שלום,

היססתי אם לציין כי איש לא הזמין אותי להרצות על גוטמן במלאת 30 שנה למותו, גם לא מוזיאון גוטמן, אלא מסתפקים ב"צוותא" בפליטוניסט חשוב ופופולארי בשם מאיר שלו, שנעשה מומחה לגוטמן ומרצה גם לפי "בין חולות וכחול שמיים" שכתבתי מפי גוטמן, וכפי ששמעתי מאנשים הוא מציג זאת כאילו מפי גוטמן עצמו מבל להזכיר את המקור.

בברכה,

אהוד

* * *

פרס ברנשטיין לספרות עברית 

אנחנו מזמינים אותך לבקר באתר ההתאחדות www.tbpai.co.il בו תוכל למצוא את תקנון הפרסים וטופס ההרשמה. [הפרס הוא לסופרים עד גיל 50].

 בברכה,

אגודת פרס ברנשטיין

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק י / חלק ראשון

 "את לא חובשת! את מכאיבה לי בכוונה..." יושבת הג'ינג'ית כפופת-גו ובחזה חשוף בחדר-השינה של המאיירסונים, מול שולחן הטואלט, ומתלוננת בצרידות בפני צפרירה, הנשקפת בראי כשהיא עומדת מאחוריה.

 "תשמעי, אני לא מכאיבה לך בכוונה, אבל אני חושבת שעם דקירה כזאתי בגב את צריכה ללכת לבית-חולים..."

 "לא, בשום אופן!"

 "תראי, היה לך מזל שהמספריים לא חדרו עמוק, אבל צריך לתת לך זריקת אנטי-טטנוס ולתפור. אחרת זה מסוכן, וגם תישאר לך צלקת לא-יפה."

 "שתישאר. מה זה העסק שלך? רואים עלייך שהפרוסה שלך מרוחה תמיד בחמאה מהצד הנכון," מנסרת הג'ינג'ית בעקשנות.

 "תראי, מה את פותחת עלי את הפה? גם ככה את לא יפהפייה מי-יודע-מה, והעור המג'ונג'ן שלך די מחורבן."

 "לא צריך להתרגז, בנות. אולי ג'ייקוב יעיר את דודל, ודודל יקח את ג'ינג'ית, שלא רוצה לגלות לנו מה שם שלה, בטנדר לדוקטור וולף שלנו בחובבי-ציון?" מציעה גברת מאיירסון כבדת-הרגליים, ומתקרבת אליהן.

 "אי! אי! מה אני, פרה?" מתרגזת הג'ינג'ית. כל מגע של צפרירה מכאיב לה.

 "גברת צעירה, את לא פרה, אבל במקרים כאלה דוקטור וולף מקבל לטיפול בלי לשאול שאלות, והאנגלים לא חושדים בו מפני שזה לא חלק מהפרקטיקה שלו."

 "זה אי-אפשר. הדרך לחובבי-ציון כבר בטח סגורה בגלל העוצר והחיפושים של הצבא. תגידי, איך זה קרה לך?" שואלת צפרירה. "ערבים לא דוקרים במספריים." היא מרימה את המספריים, המוכתמים בדם, שמונחים על שולחן הטואלט. "הם נראים מספריים של יהודים."

 "את חוקרת אותי?"

 "את יודעת מה, אל תדברי. אם נפצעת בשירות המולדת או לא, מה אכפת לי, אני מטפלת בכל מי שקוראים אותי אליו, בלי לשאול שאלות."

 "זאת הילדה המטורפת מכפר-מאהלר עשתה לי! חשבתי שהיא ישנה."

 "עכשיו אני כבר לא מבינה כלום," אומרת גברת מאיירסון.

 "מה עשית לה שהתנפלה עלייך?"

הג'ינג'ית שותקת.

 "מה יהיה עם החולצה שלך? את רוצה לשמור אותה בשביל להתלונן במשטרה, או יותר טוב להשמיד?" ממשיכה צפרירה.

 "אני אתן לה חולצה וחזייה של לורט," מציעה גברת מאיירסון.

 "תראו, באמת תודה. אבל אם אני אישאר כאן, בטח תסגירו אותי?" שואלת הג'ינג'ית כקובעת עובדה. הצרידות שלה כרונית, ובקולה עומדת תלונה מתמדת.

 "יש לך איזה תעודות עלייך?"

 "לא."

 "ביוספיה לא מסגירים אף אחד. יש אצלנו מספיק מקומות להסתיר אותך, ואני כבר הולכת לטלפן לדוקטור וולף שיבוא לטפל בך."

 "בשעה כזאת?" מתפלאה צפרירה, ומתבוננת מהחלון המרושת החוצה, "תראי גברת מאיירסון, הירח כל פעם נעלם. רואים כאילו עשן שט בחוץ, אבל בלי ריח. יהיה לו קשה להגיע לכאן, אני חושבת שמתחיל ערפל."

 "אל תדאגי, מיידלה, גם כשיש המלטה קשה אנחנו קוראים לו והוא בא בכל מזג-אוויר ובכל שעה, אז בשביל בן-אדם לא יבוא? את שומעת רעש אופנוע מהכביש?" גם גברת מאיירסון, במשקפיה העבים, עומדת עתה ליד חלון הקומה השנייה, הצופה על חלקה הדרומי-מערבי של האחוזה, לעבר הכרם ורמות-הצופים. "אולי במקרה היו צריכים את הדוקטור עוד פעם ברפת?"

 "אני מכירה את הרעש. זה משוריין של הבריטים. באים לקחת מכאן את המייג'ור. בטח גם לעשות חיפוש." אומרת צפרירה.

*

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתה רואה?" אומר השחור לארקאדי. "מישהו בטח כבר הלשין!"

 "חכה," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

 "משורה..." לוחשים מבחוץ.

 "תפדל, תפדלו..." פותח ארקאדי, נמוך-קומה ורחב-כתפיים, כגמד. מעליו, במדרגות, ניצבות שלוש דמויות. "הי, מי זה? השלישי?"

 "ששש..." לוחש הסבל ודוחף לפניו את מורטון הכפות מאחור בידיו, עיניו קשורות במטפחת, פיו סתום בגופייה, רק שפם העבות החום והאף הרומאי, הישר, בולטים ביניהן. "זה אנגלי שתפסנו בדרך. ניסה להתנפל עלינו. חשבנו, יותר טוב שיהיו שניים. אחד ברזרווה."

 "אין שניים. יש רק אחד."

 "למה? זה לא בן-אדם?"

 "זה הבן-אדם בה"א-הידיעה. שלנו עשה ויברח."

 "מה, לא הצלחתם לתפוס אותו?"

 "טאוואל באלאכ, התאזר בסבלנות, יא-חביבי, תפסנו, אבל אומרים לך, עשה ויברח. קאפוט. יאללה, הכניסו את הטאוויל הזה. הי, אני לא מאמין, זה מורטון הידוע!"

במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, סרטי דרגה על שרווליו הקצרים, חגורת-עור אלכסונית לחזהו שממנה משתלשל, צמוד לחגורת-מותניו, נרתיק אקדח ריק. פיסת גזה מודבקת על מצחו, אחרת על ברכו – מגשש סרג'נט מורטון דרכו לאט, כעיוור, ויורד בצליעה למרתף. במשיכות-אף הוא משתדל להריח את המקום, ודומה שמזהה את הדפיניל החריף שנודף מנייר-העטיפה לפרי-ההדר.

*

בכביש האספלט, הנמתח כרצועה צרה בין שדות התבואה – מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, צועד לאור הירח מקס רוזין שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור, כשומע בראשו מנגינה ורוקד לפי הקצב. בית-האריזה הגדול נמצא כקילומטר לפניו, מימין, בקצה הפרדס, מרחק כמה מאות צעדים בדרך כורכר כבושה היטב, שמכוניות עמוסות פרי נוסעות בה בחורף.

ממול מתקרב קול צלצול פעמונים עם רחש פסיעות רכות. תחילה מתגלה ערבי מנומנם עטוף כאפייה רוכב על חמורו בצד הכביש, על הבנקט. מעליו, קשור בחבל, מתנשא ראש של גמל פוסע בהילוך גלי, והזוגיים התלויים בצווארו משמיעים צליל חרוזים בפעמוני-פח, עלה ורד, עלה ורד בקצב הליכתו. הגמל נושא אבטיחים. אחריו צועד עוד גמל, ועוד אחד, ועוד, אורחת גמלים קשורים זה לזה, ולצידי דבשותיהם סלי-נצרים גדולים מרופדים שק ועמוסים אבטיחים ממקשות אום-אל-זעתר. האורחה יוצאת כמנהגה, מבעוד לילה, כדי להגיע השכם בבוקר לשוק הגדול של יפו.

 "ואללה מג'נון!" פולט הערבי המנומנם למראה מקס החולף על פניו כרוח רפאים בהליכתו המוזרה.

*

 "ליזה," מכניס ראשו פנימה ג'ייקוב מאיירסון, רומז לאשתו להתקרב ולוחש: "ג'ו הגיע עם איזו ידידה קטנה בנגליז'ה, שנידמה לי שאנחנו מכירים..."

 "הלילה קורים כל כך הרבה דברים שאני כבר לא מבינה כלום," יוצאת עימו ליזה כבדת-הרגליים למסדרון. "תסביר לי, עם מי בא?"

 "אני חושב, הבת של האשה שהיתה באה פעם לשטוף לך רצפה."

 "של ויוי? מהספונג'ה?"

 "כן, בשנה שעברה, כשהקטנה שלה היתה חולה, שלחה את הילדה הבלונדית היפהפיה לעזור לך במקומה, כזאת ילדה, ממש לא יכולנו להפסיק להביט בה."

 "אתה וג'ו..."

 "אמרו שאת השיער קיבלה בוודאי מאיזה אנגלי."

 "ששש..." לוחשת ליזה. "ואיפה לורט?"

 "בחדר שלה. אפילו לא רוצה לשבת קצת עם המייג'ור המסכן. והוא עכשיו בטרקלין עם ג'ו והילדה..."

 "אוי ואבוי..."

 "מה יש?"

 "רק זה חסר לי עכשיו, שהקורבה, שהזנזונת הקטנה, הבת של הספונג'ה-וומן – תכיר את מי שאומרים שהוא אבא שלה, ותתאהב לי בג'ו שלי!"

 "עכשיו גם אני לא מבין כלום."

*

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל ולאלי הארוך, "ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

 "חכו," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

 "משורה..." לוחשים מבחוץ.

 "תפדל, יא-חביבי," ארקאדי נמוך-הקומה פותח, ומעליו, במדרגות, ניצב הקאובוי.

 "מה אתה עושה פה? לא הלכת לעשות גאראח לשרמוטה? ואיפה הספרית? ומה אתה צולע?"

 "אל תשאל. אותה דקרו בגב והיא שוכבת ביוספיה. ואני חטפתי מכות מהחאריאתים של הפלמ"ח, כוס-אמום. בקושי הצלחתי לברוח."

*

 "אם אני רוצה עכשיו לצאת החוצה ולהיעלם, יתנו לי?"

 "אני חושבת שלא," אומרת צפרירה.

 "לך טוב," רועדת הג'ינג'ית, קולה הצרוד מנסר בקנאה. "יש לך מבט שבע על הפנים כמו חתול שגמר ללקק את השמנת. רואים שכולם אוהבים אותך. איזה ידיים נהדרות. את כמו כל היפים האלה מהעמק, ילדי 'תנובה', שכל היישוב והמוסדות הלאומיים רוקדים סביבם. אחד כמוכם אפילו האנגלים לא היו מעיזים לתלות!"

 "אני לא מהעמק, אני בסך הכל מכאן, מרמות-הצופים."

 "מה שלא יהיה, אותך לא יאסרו עוד מעט."

 "מה מעיק עלייך? מה עשית הלילה שתקעו בך מספריים?"

הג'ינג'ית מליטה את פניה בידיה. "הייתי צריכה להיוולד גבר," עוברים בה ריטוטים של בכי כבוש. "אף אחד לא מזיז את התחת בשבילי. וקר לי."

צפרירה גוהרת עליה ומלטפת את שערה היבש, האדמוני, ושמה עליה חולצה נקייה.

 "לא צריך. תני לי, לבד," מנסה הג'ינג'ית ללבוש את החולצה, אך עווית כאב עוצרת בעדה.

 "את רואה?" לוקחת ממנה צפרירה את החולצה. עורה של הג'ינג'ית מנומש כולו, הפנים, מיפתח-החזה. פסים לבנים ויבשים של זיעה מלוחה נותרו מעל שדיה, ועורם יבש גם הוא. "חכי, קודם ארחץ אותך."

צפרירה מביאה קערת מים פושרים וכפפת-רחצה, מוחה בעדינות שרידי דם מהגב המנומש, נזהרת לא לגעת בפצע החבוש. מנקה את החזה, מנגבת, לוקחת קרם וולווטה מהטואלט של גברת מאיירסון, מורחת במקומות שנוקו ומעסה בעדינות. כשהיא חוזרת לגעת בשדיים, נאנחת הג'ינג'ית, ולחישתה הצרודה עולה ומדגדגת בתנוך-אוזנה של צפרירה, המוסתר-למחצה בשפעת השיער הכהה:

 "עוד קצת, עוד, בקצה, את בחורה טובה, סליחה שהעלבתי אותך קודם."

 "לא נורא," עוברת צפרירה באצבעותיה עם הוולווטה על השדיים היבשים, על הפטמות השקועות, ומעסה אותם. "ככה את מרגישה פחות את הדקירה?"

 "קצת. איזה ידיים יפות יש לך. פעם חשבתי שאני אהיה הרבה יותר חזקה. את כל כך נדיבה. אף אחד לא אוהב אותי. את יודעת, אני עדיין לא..."

*

 "אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז'ור דגלואר אט-אריווה... טה לה לה לה ל-ל-ל-לה... זה יהיה, קרב אחרון, במלחמת עולם...'

 "מה אתה מזמזם שם כל הזמן, אורי?"

אני שותק. מה יש לי לענות לטמבלית הזאת?

 "למה אתה סגור כל כך? ספר כבר משהו על עצמך, משהו שעוד לא סיפרת לאף אחד..." מפצירה רותי, נדחקת בחושך תחת הסדין ומתכסה בו יחד איתי.

 "תעזבי אותי..."

 "אל תהיה טמבל כמו גיורא..."

 "טוב, יש דבר אחד שאני קצת מפחד ממנו," אני מנדב לשיחה.

 "ערבים?"

 "לא."

 "גרמנים?"

 "לא. לפעמים. בחלומות."

 "אנגלים?"

 "לא, טמבלית. פרים. הסתכלת פעם בפר מקרוב? היית מרגישה שהוא מביט אלייך בחזרה במבט ערמומי כזה, מהראש הכפוף שלו, כאילו רוצה לפתות אותך להיכנס למכלאה, ואז ימעך אותך על הצינורות או ישקיע אותך בנגיחת ראש בתוך עיסת הזבל המגעילה שהוא דורך עליה."

 "די! אל תפחיד."

 "וכשצריך להזריע פרה, סוגרים את כל הדלתות והשערים בחצר של סבא שלך ובקומות התחתונות. במכלאה של הפרים פותחים שער ברזל נמוך והפר מתחיל לרוץ דרך האורווה אל החצר, חוצה אותה באלכסון, עובר על-יד מגדל-המים שבאמצע החצר, ונעלם בפתח הרפת, שם מחכה לו הפרה-הכלה שלו."

 "די תפסיק, אורי!"

 "אל תפריעי לי ואל תדגדגי אותי, רותי. יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר עם גיורא, ללקק גושי קרח-של-שמנת שמצטברים על הסיפראטור במחלבה, מתחת לדירה של סבא שלך. הלכתי קצת יותר לאט וחלמתי."

 "אפשר לנחש על מה?"

 "אם תעצבני אותי, אני אפסיק לספר לך. פתאום הרגשתי כזה שקט מוזר מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהפינה רץ מולי גוש גדול, שזה כולו הפר השחור המתנשף, והנחיריים שלו רוטטים ומטפטפים מים, וערבי אחד שעובד ברפת רץ אחריו וצועק אלי מאחוריו מה אני עושה פה ומזהיר אותי שאזוז הצידה...

 "התחלתי לברוח אבל הפר רץ מהר יותר. זה נמשך אולי שניות אחדות. הצלחתי להגיע רק עד לרגלי מגדל המים, אל מרפסת-הבטון המרובעת שיש לה רצפה ומעקה נמוך – ושמה זרקתי את עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה, מבחוץ, שכבתי ונצמדתי לבטון..."

 "ככה..." היא נלחצת אלי. "ככה חזק, אורי?"

 "אל תפריעי לי... באותו רגע הרגשתי כמו רעידת-אדמה, ומולי עולה אבק מהטלפיים של הפר הכבד, שרץ במהירות נוראה, כמו קטר – אם הוא יזוז רק סנטימטרים אחדים הצידה ממסלול הריצה הרגיל שלו, ימעך אותי כולי וישבור לי את עמוד-השידרה.

 "כאשר עבר הרגשתי רק את הרוח שלו. קמתי. הוא כבר נעלם בצל השחור של פתח הרפת. גיורא שאל:

 "'היי! מה קרה לך?'

 "כאילו לא הבין בכלל מאיזו סכנת מוות יצאתי. ואולי פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד לא ניגש אלי, כאילו שאיש לא נמצא סביב או שאף אחד לא שם לב למה שקרה. וגם אני לא סיפרתי על זה לאף אחד, אפילו לא לאבא. הורדתי את האבק מהבגדים ונכנסתי עם גיורא למחלבה שמתחת לדירה של סבא שלך, ללקק את גושי-השמנת הקפואים מהסיפראטור, כמו גלידה."

 "מה קרה לפר?"

 "בדרך חזרה הוא כבר היה שקט. אחמד-המגמגם-מהרפת הוליך אותו בחח שיש לפר באף."

 "אוי אורי, אוי אורי, אתה מסכן כזה," היא מנשקת ומחבקת אותי במזגה הסוער והרכושני. "אז תגיד כבר, תגיד – "

 "מה?"

 "נו, אתה יודע – "

המשך יבוא

* * *

תערוכת דויד שריר בבוסטון

בשבת הקרובה, 4.12.10, תיפתח התערוכה "ציורי תהילים" של הצייר דוד שריר בגלרייה "פאקר" בבוסטון. ההשראה לציורי התערוכה באה מהאימז'ים הוויזואליים שבפסוקי השירה המשובצים במזמורים השונים.

שריר: "ספר תהילים נתפס בעיניי כספר שירה נפלא ולא רק כספר תפילות. בציורים משולבים הפסוקים שנבחרו ונערכו על-ידי. כל הציורים צוירו בצבעי מים וגואש."

[ר' צרופה של אחד הציורים. מעניין מתי המוזיאון לאמנות ע"ש נחום גוטמן יפתח שעריו בפני אחד הציירים הישראליים הקרובים ביותר לרוחו של גוטמן?]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שאלה: כאשר בעזרת הקב"ה והקוזקים שלו יונהגו קווי מהדרין גם בקו 480 ירושלים-תל-אביב וכולנו ניסע בו מופרדים, איפה יסריח יותר מסיבת אי-הידיעה של השימוש בדאודוראנט – אצל הגברים בקדמת האוטובוס או אצל הנשים מאחור?

* יש אומרים כי השימוש בגלאי שקר [מכונת אמת] הוא במידה רבה טריק של המשטרה כדי להפעיל לחץ תקשורתי על נחקרים אחרים וכדי להפליל אותם – כאילו כבר הכול ידוע ובכול הודה כבר אחד הנחקרים.

* ראש ממשלת טורקיה, מדינה המתמחה ברצח כורדים, הודיע בביקורו בלבנון כי טורקיה לא תשתוק אם ישראל תתקוף את החיזבאללה או את החמאס בעזה.

מה הפלא? רוצח מגן על רוצחים! יש להם ניסיון רב מאז הג'נוסייד שערכו בארמנים וכמעט גם ביישוב היהודי בארץ-ישראל אלמלא התערבו האמריקאים!

* מרגע שד"ר אורלי אינס-קניג שילבה בנאומה ברחבת המוזיאון בתל אביב ביום חמישי האחרון את המילה "נרטיבים" – התחלנו לחשוש שהיא אינה מספרת לנו את כל האמת.

* בפרסומת המטומטמת של "תמי 4" בגל ב' אומרת אימא לילד כבן ארבע: "סבא שלך היה הולך לדנובה כדי להביא מים!" – ובכן, סבא ואפילו אבא של סבא של הילד הזה הם בגיל של לוחמי תש"ח, 1948, אשר לחלק ניכר מהם היו סבא וסבתא או לפחות אימא ואבא שנולדו או כבר גדלו בארץ-ישראל! – זאת אומרת שהקופירייטרים הבורים ועמי-הארצות, שדבריהם מופצים בשירות השידור הממלכתי "קול ישראל" – אינם יודעים היסטוריה מעבר לרמת השקרים שהפיח אובמה בנאום קהיר על ייסודה של מדינת ישראל!

* אנחנו יודעים שאנשים לא כל כך מאמינים לכך, אבל עובדה – במלאת 30 שנה למות הצייר והסופר נחום גוטמן, איש לא הזמין אותנו לדבר עליו, לא בתל אביב ולא בשום מקום אחר בארץ! – אגב, למיטב ידיעתנו גם לא הזמינו את דני קרמן – שאין מיטיב כמוהו לספר על גוטמן הצייר, המאייר והמספר.

* הקצב האיטי של הבנייה בישראל, בייחוד בתל-אביב ובגוש דן, שבהם לא השתנה כמעט כלל קו הרקיע בעשרים השנים האחרונות, הקו ממש קפא על בטוניו – רק מוכיח איזו מדינה מפגרת, מוכת-אבטלה ומושחתת אנחנו, מדינה בה היחידים שמגדלים כרסים הם העניים, ושום דבר אחר אינו תופח ואינו מתפתח. אם סבא שלנו בן 152 היה מתעורר היום, לא היה קשה לו להתמצא בדרך בין יפו לפתח-תקווה, כי כמעט שום דבר לא השתנה בה מאז! – שאל למשל את גדעון לוי, מגן הפלסטינים וה"מוטרדת מינית" בעמוד הראשון של החדשות בעיתון "הארץ" – ויגידך.

* ראו כמה נורא מצבנו לעומת ארה"ב: אצלנו, לפי הסטטיסטיקה, כל ילד שלישי הוא עני, רעב ומובטל, רואים זאת ברחובותינו המלאים ילדים מוכי כפן, לבושי קרעים ומקבצים נדבות, בייחוד מהתיירים שאותם הם מקיפים בכל אתר ואתר, כמו בהודו – ואילו בארה"ב רק 3% מהאוכלוסייה, שהם רק 9 מיליון בני אדם – סובלים חרפת רעב כמעט כל ערב, כשאין להם מזון לדִינֶר והולכים לישון על בטן ריקה! שלא לדבר על מצרים עם 40% אוכלוסייה מתחת לקו העוני, שמצבה הרבה יותר טוב מישראל שלנו המושחתת ורבת הפערים.

* מדוע משמיצים את הקציצות של רשת מקדונלד וכל התוספות עליהן? הרי בכל מקום בעולם ההמבורגר האחיד של הרשת הוא האוכל הכי מהימן, נקי, זול ומתאים כמעט לכל נפש? הלא הם ממש שירות לאנושות. מה, הם גורמים להשמנת-יתר? לא! משמינים-יתר מתכולת המקרר בבית ולא מאכילת עשרים המבורגרים ביום.  תאכלו קציצות וירקות ולא תשמינו.

* להיסטוריונים ולחוקרי השירה הקוראים את המכתב העיתי אחרי עשרות שנים, אם אתם רוצים לעמוד על המקורות למרבית שיריו של חיימקה שפינוזה, עלעלו בעיתונים שהתפרסמו סמוך לכתיבתו, כמו שעשה ד"ר מרדכי נאור בספרו החשוב על שירי העת והעיתון של אלתרמן.

* את דעתנו על אחיזת העיניים של ה"שף" הפטפטן אייל שני כבר הבענו מעל דפי המכתב העיתי. לאחרונה מצאנו חיזוק להתרשמותנו בכתבה על מעלליו, התמחותו באחיזת עיניים וחוסר כישרונו הקולינארי [אחרים בישלו עבורו] – שהתפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" [26.11]. "הכול אצלו היה מראית עין. האיש הזה משתין עם זין של מישהו אחר," אומר על אודותיו מסעדן, המעדיף כנראה להישאר בעילום שם.

רצינו לחזור ולספר כיצד הוזמנו פעם לסעודה של "בישול לעשירים" במסעדת "סלון" "שפועלת יומיים בשבוע ומארחת את כל העשירים והמפורסמים." (שם). זו היתה אחת הארוחות הגרועות ביותר שקיבלנו אי פעם בתל אביב. בשעת כניסתנו, עמד אחד העובדים והכין "פוקצ'ה". הכין והכין ולא הגיש. רק לאחר כשעה וחצי קיבל כל אחד מאיתנו, על פיסת מלבן קרטון חום, פרוסה קטנה של פוקצ'ה קרה! מי שבכל זאת ביקש תוספת, או חימום המנה, לא נענה. בראש הדלפק של המסעדה היתמר הר אדום של עגבניות שרי מפתות. סברנו שהן לטעימות הקהל. אך לא! איש לא הורשה לגעת במיכמן הדקורטיבי והוא נשאר שלם עד שאחרוני האורחים הסתלקו. על שאר המנות, שמתוך היתול בקהל הוגשו על גבי מלבנים של קרטון חום, כבר הבענו את דעתנו – מעט מזון, לא טעים וללא תוספות! החבר הקולינארי הרגיש שלנו, שנוהג לחרבן בו-במקום כל ארוחה גרועה, מיהר לבית השימוש לפרוק את מה שאכל! – אייל שני, שלא פסק לתת פקודות למלצרים ולעובדי המיטבח כאילו מדובר בהשתלטות על ספינה פיראטית, הסתלק עוד לפני תום הארוחה מבלי להעיף מבט לעבר הקהל, כשהוא לבוש היטב במקטורן כהה ונושא עימו ילקוט-עור משרדי כאילו כל המתרחש במסעדה אינו נוגע לו.

* כבוד הנשיא הכסיל אובמה, אנחנו מודים לך על התערבותך למען טוהר הדמוקרטיה בבחירות שנערכו אתמול במצרים. התערבות שאילו הצליחה – היה חוזר על עצמו התסריט שבו ארצך תמכה בהפלת השח הפרסי וקיבלה במקומו את מישטר האייטולות האיסלמי הקיצוני של חומיני ושל המנוולים שבאו אחריו דוגמת אחמדניג'אד! – ככה אתם יכולים לקבור בקלות גם את משטרו של מובאראכ ולקבל במקומו את האחים המוסלמים – שבין השאר גם יבטלו את הסכם השלום עם ישראל.

* נתן זך: "...ורק מישאלה אחת בליבי; / מי יתנני להיות שוב / יהודי גלותי עלוב / שאין לו צורך לא בחרב ולא באש / ובוודאי שלא בא לכאן / להתייאש." ["תרבות וספרות", "הארץ", 26.11.01]. אושוויץ, נתן, אושוויץ, לשם אתה כנראה מתגעגע. שם לא היה לך צורך לא בחרב ולא באש – כי מיד היו שורפים אותך! – אבל העונש שלך, פרימדונה בלה שכמוך – הוא שיש קהל עברי מטומטם שמקבל עדיין כדברי אלוהים חיים כל שיר אידיוטי שאתה פולט ל"תרבות וספרות" – ואתה אפילו לא חש איך אתה עושה צחוק מעצמך ומחלקך הצנוע בשירה העברית!

* * *

אורה מורג

מכתב גלוי לאורלי אינס

לאורלי שלום רב,

אני כמובן עוקבת אחרי כל הפרשה המבישה שבה את מככבת ואני רואה בך פשוט דמות של אישה רעה. 

אם לא היית משכילה, בוגרת, מנוסה – הייתי אומרת: מסכנה, תומרנה כמו מוניקה לוינסקי, כמו החיילת המנושקת מפרשת רמון. אבל את?

את לא יכולה להסתתר מאחורי הטיעונים:

לא התכוונתי.

לא התלוננתי.

זה התגלגל

זה בכלל חגי פלג הלשין.

עבדו עליי.

איימו עליי

אמרו לי...

המורה נטפלת אליי...

תחליטי – את דוקטור לנגד אלימות בפרוייקט שבו ממש לא הצלחת – או אישה קטנה ומתומרנת.

כמה רוע צריך להיות לך להחליט לקום ולעמוד בכיכר העיר מול כל עם ישראל ולפרק לרסיסים גבר שבסך הכול ניסה לחזר אחרייך.

מה כבר קרה? משך אותך לדשא? אויה! לא נראתה לא נשמעה כזאת!

לא נראתה שערוריה כזו.

בואו נערוף את ראשו!

צילצל אלייך 14 פעמים?!

אוי אוי אוי!

 וגם לו היה נופל הדבר במסגרת הטרדה. מותר לסלוח – מותר  להבליג .

האיש לא המשיך.

האיש לא חזר על כך.

מה בדיוק גרם לך לטראומה של שנתיים וחצי בהן לא התלוננת?

הלו אורלי, את בת 48 – על מי את עובדת? על נשים בגילך ואף יותר שהיו כבר במקומות כאלו – שחוו משיכות לדשא והן חייכו או כעסו קמו ופנו לחדרן.

ומה קדם לאותה משיכה?

שלוש שעות ישבת איתו בבר אפל. לדברייך הוא חיזר אחרייך באופן בוטה. מה פשוט יותר מלקום אחרי עשר דקות וללכת לחדרך.

ונגד מי את יוצאת, למי את מחסלת את העתיד המקצועי?

האם האיש עוכר ישראל?

האם חלילה בגד בעמו? בארצו?

האם האיש פושע נאצי?

את יוצאת נגד אדם איכותי ביותר. את פוגעת בילדיו ובאשתו קבל עם ועולם וכל זאת בשם מה?

על איזה עיקרון את מגנה?

כו-לה התגלגלתם קצת בדשא.

אני מקווה שהוא לא היה רטוב.

כמה רוע צריכה אישה להכיל כדי לצאת במסע כזה?

כמה שאפתנות? 

אם תימרנו אותך אז את באמת פתייה

אם זו יוזמתך את ממש פאטתית.

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

* * *

יוסי גמזו

תְפִלָּה לְגֶשֶם

רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם,

אֲנִי בָּטוּחַ שֶאַתָּה – וְלֹא הַמְּמֻנִּים מִטַּעַם                 

עַצְמָם כְּשַגְרִירִים בִּלְעָדִיִּים שֶלְּךָ בְּכָל

פִּנּוֹת חַיֵּינוּ – מַאֲזִין מִמְּרוֹם שְחָקֶיךָ מִדֵּי פַּעַם

גַּם לִתְפִלָּה צְנוּעָה שֶל חִלּוֹנִי כָּמוֹנִי, בְּלִי לִבְחֹל

בָּהּ כִּי אוֹמְרָהּ אֵינוֹ חוֹבֵש כִּפָּה, וְאִם לוֹמַר בְּיֹשֶר:

אֵינוֹ דוֹלֶה אֶת מִלּוֹתָיו מִן הַ"סִּדּוּר" כִּי אִם מִתּוֹךְ

לִבּוֹ בִּלְבַד, שֶזֶּה וַדַּאי לֹא מְקֻבָּל כָּאן כִּ"גְלַאט כֹּשֶר"

אַךְ זֶה הַמֶּסֶר הַיָּחִיד שֶמְּסֻגָּל בִּכְלָל לַחְתֹךְ

מִתּוֹךְ הָאֵלֶם הַמֵּעִיק, מִי שֶזּוֹעֵק לְךָ כְּמוֹ חוֹנִי

הַמְּעַגֵּל, אַף כִּי אֵינֶנּוּ – כִּבְמַסֶּכֶת תַּעֲנִית –

עָג מִסְּבִיבוֹ כְּמִין עוּגָה בַּחוֹל וּבְאוֹיף-צוּ-לוּכֶעס כְּרוֹנִי

אֵינוֹ יוֹצֵא מִמֶּנָּה עַד שֶתִּתְחוֹלֵל פִּתְאֹם תַּפְנִית

בְּסַרְבָנוּת מִמְטְרֵיהֶם שֶל עַנְנֶיךָ וְאַקְטִיבִית

יוּכַח הַקֶּשֶר הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶבֵּין הֵעָתְרוּתָם

שֶל רְקִיעֶיךָ לִנְחִישוּת אוֹתָהּ עִקְשוּת אוּלְטִימָטִיבִית

שֶל הַצַּדִּיק הַתַּלְמוּדִי הַהוּא וֶאֱמוּנוֹ הַתָּם

בְּחֶמְלַתְךָ עַל הַכְּמֵהִים לְאֵיזֶה חֶסֶד מִן הַגֹּבַה

בּוֹ יִשָּבֵר צִמְאוֹן שְׂדוֹתֵינוּ הָעוֹרְגִים לִנְדִיבוּתְךָ

כְּמוֹ אֶרֶץ זוֹ לִשְלוֹם-אֱמֶת, כְּמוֹ הָרָעֵב לְלֶחֶם-שׂבַע

וּכְמוֹ דִמְעַת הָעֲשֻקִים לְצֶדֶק, בְּגִשְמֵי בְּרָכָה.

אֲבָל לַמְרוֹת שֶכַּיָּדוּעַ, כָּל פּוֹשֵט-יָדוֹ מָנוּעַ

מִמּוֹתְרוֹתֶיהָ שֶל מִדַּת הַבַּרְרָן וְהָאִסְטְנִיס,

אֲנִי כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכַּיִם וּמַפְצִיר בְּךָ, כָּנוּעַ

לִשְפֹּךְ עָלֵינוּ סוּג אֶחָד בִּלְבַד שֶל גֶּשֶם, שֶיָּנִיס

חֶרְדַּת-בַּצֹּרֶת מִלִּבּוֹת הַחַקְלָאִים וּמֵי-אַפְסַיִם

מִסַּךְ-נִפְחָהּ שֶל הַכִּנֶּרֶת, הַחוֹלֵם עַל הִתְמַלְּאוֹ,

וּלְכַבְּדֵנוּ בִּגְשָמִים שֶתְּכוּלָתָם הִיא רַק שֶל מַיִם

הַמֻּגְדָּרִים בִּשְׂפַת הַכִּימִיָה בְּשֵם H2O.

כִּי בְּמַבּוּל גְּשָמִים מִזַּן אַחֵר אֵין לָנוּ, נֶעבֶּעךְ, חֹסֶר

וְהֵם שוֹטְפִים אֶת שְׂדוֹת חַיֵּינוּ לְלֹא הֶרֶף, מִדֵּי יוֹם

וְלִמְנַת-יֶתֶר מֵרִפְשָם לֹא נִזְקָקִים אֲנַחְנוּ, No Sir,

שֶכֵּן גַּם כָּכָה מִנּוּנָם הָאֶפִּידֶמִי דֵי אָיֹם.

אַתָּה שוֹאֵל אוֹתִי לְאֵיזֶה סוּג גְּשָמִים פֹּה הִתְכַּוַּנְתִּי

שֶמֵּימֵיהֶם מְאָרְרִים אֶת קִיּוּמֵנוּ בְּלִי בּוּשָה?

וּבְכֵן, אֶמְנֶה לְךָ, אֵלִי, בְּאֹפֶן כְּלָל לֹא אֶלֶגַנְטִי

רַק אֲחָדִים מֵהֶם (כִּי יֵש הַרְבֵּה יוֹתֵר). בְּבַקָּשָה:

רֵאשִית, אוֹתָם מִטְרוֹת שִפְכֵי תַּעֲשִׂיַּת טֵרוּף הַבֶּצַע

הַמְּצַפְצֶפֶת עַל נִקְיוֹן קַרְקַע וּמַיִם וַאֲוִיר

וְשֶאֲפִלּוּ קָרְבְּנוֹת בָּתֵּי זִקּוּק – שֶהֵם רַק פֶּצַע

רִאשוֹן בַּמֶּה שֶעוֹד צָפוּי לָנוּ – אֵינָם אִתּוּת סָבִיר

שֶל הַתְרָאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶל שוֹפְכֵיהֶם הַצִּינִיקָנִים

הַמַּרְעִילִים אוֹתָנוּ כָּאן בָּחֳמָרִים הֲרֵי-אָסוֹן

לַכֹּל (מִלְּבַד לְכִיסֵיהֶם) וּבְשַלְוָה שֶל סְטוֹאִיקָנִים

גּוֹדְשִים חֲבִית אֲבַק-שְׂרֵפָה אֲבָל שוֹמְרִים עַל הַפָאסוֹן.

שֵנִית, גִּשְמֵי הַזֻּהֲמָה שֶל הַשְּחִיתוּת הַמִּתְפַּשֶּטֶת

בְּיִשְׂרָא-בְּלוֹף הַמִּסְתָּאֶבֶת כִּגְרוּרוֹת מֻכּוֹת-סַרְטָן

אִם בֵּין בְּכִירֵי קֻפַּת חוֹלִים שֶיָּשְרָתָהּ הַמִּתְמוֹטֶטֶת

הִיא עוֹד סִימְפְּטוֹם לְרִקָּבוֹן כְּלָלִי וְאִם בְּמָסָרְתָּן

שֶל הַנְהָלוֹת מוֹסְדוֹת-"חִנּוּך" חֲרֵדִיִּים הַמַּצְהִירוֹת פֹּה

כְּבִ"נְפָשוֹת מֵתוֹת" שֶל גּוֹגוֹל עַל מְאוֹת תַּלְמִידֵיהֶן

שֶבְּשִטּוֹת סַפְרָא וְזַיְפָא הֵן קוּפּוֹן-עָתֵק גּוֹזְרוֹת פֹּה 

עַל סַךְ-לוֹמְדִים שֶבַּדּוּ"חוֹת הוּא יֵש אַךְ בַּמְּצִיאוּת הוּא אֵין...

שְלִישִית, אוֹתָם מִטְרוֹת אִינְטְרִיגוֹת וּתְכָכִים שֶל לַחַש-בַּחַש

סְבִיב מִנּוּיוֹ שֶל רָמַטְכָּ"ל אוֹ שֶל מַפְכָּ"ל אוֹ רֹאש שַבָּ"כּ

וְהָרְבִיעִית, מִפְלַס הָאַלִּימוּת הַקְּרִיטִי, שֶשּוּם כַּחַש

שֶל טַיָּחֵי-הַכֹּל-בְּסֵדֶר לֹא יַנְמִיך אוֹתוֹ, כִּי רַק

מִנְיָן יוֹמִי שֶל מִטְעֲנֵי-הַנֶּפֶץ וּדְקִירוֹת-הָרֶשַע

דַי בּוֹ לִגְרֹם לְכָל אֶזְרָח לְפַחַד-מָוֶת וְלִטְחֹן

בֵּין סִכְסוּכֵי מִשְפְּחוֹת-פֶּשַע וּרְצִיחוֹת נָשִים-בְּלִי-יֶשַע

אֶת הַמְּעַט שֶעוֹד נוֹתָר כָּאן מִתְּחוּשַת-הַבִּטָּחוֹן.

וַחֲמִישִית, גִּשְמֵי הַעֲלָאוֹת-שָׂכָר נוֹקְרוֹת-עֵינַיִם

שֶל הַשָּׂרִים, הַחַ"כִּים, כָּל בְּכִירֵי הַבַּנְקִים בִּמְדִינָה

בָּהּ הַקִּטּוּב הַחֲזִירִי בֵּינָם לְאֵלֶּה שֶעֲדַיִן

גּוֹמְרִים בְּקֹשִי אֶת הַחֹדֶש מִצְטַבֵּר לְסַכָּנָה

שֶהִיא חֲבִית אֲבַק-שְׂרֵפָה וּמִטְעַן-נֶפֶץ לֹא נַנָּס כֹּה

מִן הַזְּוָעָה הָאֶקוֹלוֹגִית וּמִגֹּדֶל הַפְּשִיעָה

וְהַפִּצּוּל הַסֶּקְטוֹרְיָאלִי הַמַּחְרִיף בָּנוּ כִּפְיַאסְקוֹ

שֶהַמּוֹמֶנְטוּם הַמַּגְבִּיר אוֹתוֹ הוּא אֶצְבַּע מַרְשִיעָה.

כָּל מִמְטְרֵי-הַתַּרְעֵלָה הָאֵלֶּה לֹא נִגְלוּ רַק אֶמֶש

בְּפִרְסוּמֵי הַסְּקוּפּ שֶל "וִּיקִילִיקְס", מִלְּגֵו וְגַם מִלְּבַר

הֵם מֻכָּרִים לְכָל אֶזְרָח, בְּאוֹר פָּנָס אוֹ אוֹר הַשֶּמֶש

אָז שְפֹךְ עָלֵינוּ, אֵל, רַק מַיִם

כִּי בִּשְּמוּץ הֻשְפְּרַצְנוּ כְּבָר...  

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,060 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל