גיליון מס' 598

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בטבת תשע"א, 9 בדצמבר 2010

עם צרופות: 1. בלפור בת"א, 1925; 2. דוד ליבל מסיק ראשי בסיליקט, ת"א, 1931

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "כל פעם שאני שומע 'נַרַטיב' אני יודע, שקרים בדרך."

הגיליון הקרוב, 599, יופיע אור ליום ראשון, 12.12. ואילו הבא אחריו, 600, ייתכן שיתאחר במקצת ויופיע רק במהלך יום חמישי, 16.12, או ביום שישי, 17.12. נא לא לדאוג.

עוד בגיליון: איליה בר זאב: הפרעות קשב.

דורון גיסין: עד שהכבוד הערבי לא יושב על כנו, לא ייכון שלום!

עמוס גלבוע: הביטחון הלאומי של ישראל ספג בשבוע שעבר שתי מהלומות.

אלי מייזליש: 1. סיפור על שמן הזית שהתייבש ב'טווסין'. 2. גפרור אינו שמו של אלוהים. // עוז אלמוג: מתפנקים בספא ביערות הכרמל.

מתי דוד: השמאל האנרכיסטי זקוק לחינוך פשיסטי.

אליהו ציפר: שכונת מחלול שלי. // בן כפיר: סבי דוד ליבל וביהח"ר לסיליקט.

זיוה גל: שירים: יומן פרטי 3/12-6/12/2010 (82 שעות). // אורי הייטנר: סליחה שדרכת עליי. //יוסף דוריאל: לצאת ממעגל האימים של כנר על הגג.

יוסי גמזו: נִסְפָּחוֹת ל"סֵפֶר הַגּ'וּנְגֵּל". // יוסי אחימאיר: השריפות שלא כובו.

תמר שכטר: לא היה זה רובשוב-שז"ר שנאם.

 חנן רותם: כך היצלנו את קיבוץ חוקוק מהאש.

מכתב מפלסטיני. //  לימור רייז: נפל לי אוצר מבית היוצר של גוטמן ושלך. עזרא יחזקאל-שקד: על נעמן כהן ואמסלם. // יהודה הצבי: מעוז צור ישועתי.

דוד מלמד: כדי לזכות בציוד חדיש יש לשרוף מדי פעם את תחנת מכבי-האש.

משה גרנות: אפשר היה לקצר את גרוסמן בכ-200 עמודים.

מ. שמואלי: על שורפי עצים ובני בלי יער. // משה כהן: הנדון: רב-תרבותיות.

אהוד בן עזר: "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון". רומאן נידח, 1994,

 פרק י"א / חלק שני. // ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

איליה בר זאב

הפרעות קשב

אַתָּה לֹא עוֹנֶה כִּי שָׁאַלְתִּי.

אָמַרְתָּ.

וַאֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת מָה אָמַרְתָּ.

הָלַכְתִּי בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ, תּוֹעֶה בַּעֲלִיּוֹת הַגּוּף.

בֵּין פִּרְפּוּר לְרִפְרוּף פּוֹעֵם בִּי

קֶצֶב חָדָשׁ,

מוֹדֶרְנִי –

נוֹגֵס בְּגַסּוּת בַּשְּׁרִיר שֶׁאֵינוֹ רְצוֹנִי מִטִבְעוֹ.

זוֹ אַתְּ הַשּׁוֹאֶלֶת?

הֲרֵי אֵלּוּ הַפְרָעוֹת קֶשֶׁב –

הֶלֶם בְּרָקִים חַשְׁמַלִּיִּים יַעֲשֶׂה סֵדֶר אַחֲרוֹן בְּאַחֲרִית

הַיָּמִים הַקְּרוֹבִים.

אַתָּה לֹא עוֹנֶה כִּי שָׁאַלְתִּי.

אָמַרְתָּ. וַאֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת מָה אָמַרְתָּ.

הַפְרָעוֹת קֶצֶב –

אֲנִי טוֹעֶה בַּשְּׁבִילִים מוּל רוּחוֹת רְפָאִים.

יְמֵי הַמְתָּנָה –

יֵשׁ יוֹפִי שָׁקֵט בִּסְפִירַת גַּרְגְּרֵי חוֹל זָהוּב הַמְּחַלְחְלִים

מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי.

שְׁאוֹן הַזְּמַן הָאָבוּד –

לַבְּקָרִים נֶאֱסָפִים עַרְפִלִּים, עוֹטְפִים בַּאֲפוֹר סָמִיךְ

אֶת שְׂדוֹת הַתְּעוּפָה, אֵין לְאָן לְהַמְרִיא.

הַקֶּצֶב חָדָשׁ וּמֻפְרָע, לְחִישָׁה כְּתוּבָה דֶרֶךְ הַמִּקְלֶדֶת.

* * *

דורון גיסין

עד שהכבוד הערבי לא יושב על כנו,

לא ייכון שלום!

משפט זה היה סיכומו של מפגש בין גנרל מצרי שבוי במלחמת ששת הימים, ובין קבוצת ישראלים, רובם קצינים בדימוס, והוא התקיים לבקשת אחת מזרועות המודיעין בביתו הפרטי של דודי אהרון [בן עזר]. במפגש זה השתתף גם אבי, אברהם [גיסין]. עם התובנה הזו של חוסר התוחלת שבמגעים עם מנהיגים ובעלי שררה מבין שכנינו, שב מאותה פגישה ודעתו לא שונתה עד ליום מותו.

לימים, משבגרתי והרחבתי את תחומי ההתעניינות שלי, ניסיתי להתחקות אחר אותו עניין חמקמק – הכבוד הערבי האבוד. מאחר שההיסטוריה של עמי האזור היא מרכזית בתחומי העניין, חיפשתי והרחקתי לחפור גם במיתוסים ובאתוסים עתיקים.

כך במקרה עליתי על סיפור מיתי מקדמת דנא ובו יושב מספר סיפורים מסורתי, זה הנקרא בערבית – חקוואתי או בחשי, שתי מילים שאחת מקורה בערבית לבנונית – חק כלומר לדבר, והשניה מן השפה הפרסית העתיקה – בחשאנדה, ומשמעותה מנגן בעוד ומעניק מכישרונו משמעות למילים. אם נשווה זאת לימינו, הרי שמדובר בצ'יזבאטניק אבל מוכשר ומרתק. מסורת היא בארצות המזרח שמספרים נודדים עוברים ממקום למקום מתמקמים בהתאם לכישרונם ולפירסומם, מי בחמארות נידחות, ומי בבתי קהווה אלגנטיים. כמובן שלזמן המוקדש לסיפור אין שיעור קבוע והוא נתון לעניין המסופר ונכונות הקהל לשמוע.

וכך מתחיל סיפורנו :

היה היה פעם ופעם לא היה, שבעיר הרחוקה אור היא אורפה שבפאתי ארץ האזרים, זו שבשולי ההרים שבצפון עיראק, נולד ילד שעליון העליונים חננו בדעת וחוכמה מיום היוולדו. הוא נולד בביתו של הנגר האומן והפסל הידוע של העיר אורפה. מעשי ידי הנגר היו מבורכים וגם מלכה האדיר של אורפה, נמרוד הגיבור, היה מזמין את פסלי אליליו אצל הנגר. היו עומדים צלמי האלילים כחיים וכל פרטי גופם נראים כחיים ועוד רגע קט יקומו וילכו ממקומם. היו אנשי אורפה הנבערים מדעת עומדים ומתפעלים מיפי הצלמים ושקלו ממונם לידי הנגר ונטלו איש איש את פסלו והקימו מקדש מעט בביתם ובמרכזו האליל המופלא. ויצא שמה של אורפה למרחוק ושם הנגר נודע גם הוא ברבים וקרובים ורחוקים פקדו את מעונו לרכוש ממיטב כספם את האליל החביב עליהם.

במהופך למורשת אבותיו, מרגע שעמד הנער אברהם על דעתו, נהה אחר האמונה האמיתית באל אחד. אדון העולמות עליון העליונים, אבי המאמינים ואין בלתו. כל ניסיונות אביו להביאו לעסוק במכירת פסלי האלילים לא צלחו ואברהם לא רק שסירב לעזור לאביו אלא הכשיל את מסחרו והמיט עליו חרפה. לילה אחד נכנס אברהם למקדש הגדול של העיר ובגרזן שבידו היכה בפסלי האלילים ושבר אותם לרסיסים. רק את פסלו של האליל הגדול הותיר על כנו וגם שם בידיו את הגרזן.

כשעלה הבוקר על העיר והמאמינים נכנסו למקדש לא היה ספק בליבם מי הוא האחראי לחורבן. תפסו הכוהנים את אברהם אסרוהו באזיקים והביאו אותו לפני מלכם נמרוד למשפט. המלך הגיבור נמרוד שאל את אברהם האם הוא האחראי להשמדת האלילים, צחק אברהם וענה שכנראה רבו האלילים בינם לבין עצמם ובחמת זעמם שברו האחד את פסל רעהו עד שנותר רק הגדול מכולם על עומדו. המלך נמרוד היה מספיק חכם לא ליפול במלכודת ולא ענה לאברהם, והרשיעו בדין. עונשו נקבע לעלות באש בכיכר העיר, ושהעצים לבעירה ישמשו הפסלים אותם שבר אברהם. וכך מוקף מכל עבריו בעצים, ניצב אברהם במרכז הכיכר והאות ניתן. הלהבות היו עזות וחומן ככבשן. עשן כבד עלה וכיסה את הכיכר, ועם שוך העשן והלהבות, ראו כולם את אברהם ניצב ללא פגע במקומו ומוקף בעלי פריחה אדומה וצהובה וריחם כבושם. היה זה האל הגדול שנענה לתפילת מאמינו והגן על חייו.

מאותה עת לא העז אף לא אחד לפגוע באברהם.

אורפה לא שינתה את נוהגה ותושביה חזרו למנהגיהם הישנים. אך אי פה ושם החלו אנשים לשאול את אברהם ולבקש להם אמונה אחרת. נמרוד המלך ראה בו סכנה למלכותו ובעצת הכוהנים גזר על אברהם ובני ביתו גלות וגירוש מעירו. המשפחה הקטנה עם רכושה ועדר הצאן, הרועים ומשפחותיהם ועבדי ביתו, החלו לנדוד ולחפש לעצמם מולדת חדשה.

במצוות האל הרחיק אברהם נדוד עד הגיעו לארץ כנען ושם נטה את אוהליו והחל להקים לו את הארץ לנחלה. לא קלים היו חייו וארצו החדשה לא תמיד האירה לו פנים. בעיתות רעב הגיע אברהם בנדודיו עד ליאור הגדול שבארץ מצרים. מלך המצרים חשק בשרי אשת חיקו של אברהם וזה, בהיותו נחות, ראה איך חיילי המצרים לוקחים את רעייתו ונעלמים במבואות הארמון. בצר לו התחנן אברהם לאל היחיד שהכיר וזה, באורח פלא, מעוור את עיני המלך ושרה מתגלית לפניו כזקנה בלה ומכוערת והוא מגרש אותה מן הארמון.

בדרכו חזרה לארץ כנען אוסף אברהם אל מחנהו נערה מצרייה שהופכת להיות אמתה של שרה.

עומר אל חראט החכוואתי חדל מסיפורו ולגם ארוכות מכוס התה המהבילה שהונחה לפניו. אם עד עתה היה שקוע בסיפור, הרי שכעת נשא את מבטו וסקר את קהל שומעיו. על פני המאזינים הוא ראה את מה שחשב לראות. את הציפייה הדרוכה לדבריו ואת המתח בו השאיר את שומעיו. זה היה הזמן הנכון להסיר מעל ראשו את התרבוש ולהחזיקו כך שיקלוט את המטבעות שתרמו לו המאזינים. הסיפור כבודו במקומו מונח אך הפרנסה חשובה יותר. על מנת להגביר את המתח החל החכוואתי לאסוף את חפציו כאילו הוא עומד לזנוח את קהל המאזינים, וכך גם אנו, נשאיר אתכם קוראי במתח עד להמשך שיבוא. וזכרו את מה שאמרנו בתחילה – היה היה פעם ופעם לא היה.

עומר אל-חראט המספר לגם לגימה אחרונה מקובעת התה המתוק, היטיב על פדחתו את התרבוש, היטה אותו לזוית הנכונה, כחכח בגרונו ונשא את עיניו מעלה כמבקש. שיחות החולין שסביבו נדמו והסיפור נמשך.

אברהם היה מבורך ולמרות צוק העיתים ראה ברכה במעשיו. רק דבר פעוט מנע ממנו אושר מושלם. לאברהם ושרה לא היה פרי בטן. בצר לה פנתה שרה אל אברהם והציעה לו את אמתה, את הגר השפחה המצרית, לעורר את חלציו ולהעניק לאברהם פרי בטן. [כאן אמור היה לבוא תיאור מפורט של מעללי המשכב בנוסח אורפה ובנוסח מצרים אך אנו, טהרנים שכמונו, לא נפרט ונשאיר לדמיונכם הפרוע להשלים את מה שלא סופר].

נאמר רק זאת, אילו למיתרי האוהל היה פה...

הגר החלה נושאת בגאווה את בטנה התופחת והחלה נוהגת לא כאמה אלא כגבירת הבית. שרה, שעיניה כלות, מתחילה להרעיל את אוזן בעלה ולהבאיש את דמותה של האמה הסוררת. ואדונה החצוי אינו מוצא לו מנוחה, ועל מנת להוסיף חטא על פשע, מצווה על אמתו ובנו לעזוב את השבט ואת המשפחה ולצאת אל המידבר.

ימים רבים נדדה הגר בין ההרים הקרחים ובכוחות אחרונים נטשה את בנה הקטן לרגלי דיונה והיתה משוטטת סביב למצוא מקור מים או נפש חיה להסתפח אליה. התינוק הזנוח צורח את זעקתו ובוטש ברגליו וראה זה פלא, מעיין מים חיים החל נובע מתחת רגליו. עם בוקר מתכסה המדבר בירוק ועצי תמר נושאי פרי מתוק מזמינים את ציפורי המידבר לשכון בין עליהם. ושם, במקום ההוא, קוראת הגר לילד בשמו – ישמעאל. כי שמע האל תחינתה והציל את נפשה ונפש בנה. לאות תודה מקימה הגר עיר לציון המאורע ומקדישה אותה לאל הגדול. זוהי מכה העיר הקדושה מאז ועד היום.

שמעה וקדושתה של העיר מכה פשט בין אוהלי קידר והגיע גם לאוזני אברהם. ליבו ניחם על ששלח מעליו את בנו ואימו. הוא גם מבין כי האל נוטה להם חסד ובאמונתו זו הוא מגיע למכה ומצליח לשכנע את הגר ואת ישמעאל לחזור איתו לאוהליו.

חולפות שנים אחדות וישמעאל כבר נער ויוצא אל המדבר ואל עירו מכה ושב וחוזר ומביא איתו ממון ורכוש צאן ובקר כי מיטיב האל עימו ומעשיו רצויים. באותו זמן עושה האל מעשה נס ומברך את שרה והיא הרה ויולדת בן. אברהם קורא לו יצחק כי צחק איתו האל בהביאו לו בן לעת זקנתו. יצחק הילד תולה את עיניו בישמעאל אחיו הבכור ומחקה את אחיו בכול. שרה רואה בעיניים כלות איך הופך בנה לפרא למוד מידבר, כאחיו, ומפחדת כי תאבדו. ושוב משכנעת שרה את אברהם לגרש מעל פניו את הגר וישמעאל, ושוב נשלחים השניים אל המידבר.

יצחק, באין לו אחר, מושפע משרה אימו ובעורמה כובש את מקומו כבכור וכמנהיג אך כל מעשיו הם מידי אימו.

הרחק במידבר במכה הרחוקה כובש ישמעאל את מקומו כמנהיג. ביום מן הימים מביאה שיירת גמלים את הבשורה, שאברהם זקן וחולה וימיו ספורים. ישמעאל ממהר לרתום את סוסו ובדהרה עושה את דרכו כדי להיפרד מאביו ולזכות בברכתו בטרם ימות, ואולי גם יוכל לתבוע את בכורתו. אבל הוא מאחר את המועד ועם הגיעו למקום מושבו של אביו הוא מגלה כי אביו אברהם כבר עצם את עיניו לנצח. הוא מבקש שיותר לו להתאבל על אביו וליטול חלק בקבורתו, אך שרה ויצחק מונעים ממנו את בקשתו ואף מגרשים אותו בבושת פנים, וכגנבים בלילה ממהרים לקבור את אברהם מבלי לשתף את ישמעאל בקבורתו. למרות תחנוניו מונעים ממנו יצחק ושרה את העלייה לקבר ומדירים אותו גם מירושת אביו.

ישמעאל חוזר למידבר וצערו ואבלו הופכים עם השנים לשנאה יוקדת. מדור לדור מסופרים הדברים לעת ליל, מתערבבים בעשן המדורה, וארס העלבון ותחושת הנקם הולכים ומתעצמים. ילדים יונקים את שנאתם עם חלב אימם. מדי פעם, כשכוס התרעלה עולה על גדותיה, חוגרים בני ישמעאל את חרבם ומכים בבני יצחק. אך לעולם לא חולפת לה תחושת העלבון, ולמרות שחלפו יובלות עדיין חשים בני ישמעאל שעלבונם לא נמחה.

שעל כן נחזור ונאמר את שאמרנו בתחילה – עד שהכבוד הערבי לא יושב על כנו – לא יכון שלום בין בניו של ישמעאל לבניו של יצחק הוא ישראל.

תמו ונשלמו דברי החקוואתי.

* * *

עמוס גלבוע

הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ספג בשבוע שעבר שתי מהלומות

הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ספג בשבוע שעבר שתי מהלומות, האחת ברובד שאין למדינה שליטה עליו, והשנייה ברובד שכולו נתון לשליטתה.

הרובד הראשון קשור לארה"ב. מסמכי "ויקיליקס" חשפו אמריקה עם אמינות נמוכה, חלשה, ובעיקר כזו שיש פער עצום בין המדיניות הפומבית שהיא מנהלת לבין המציאות בשטח. הדיפלומטיה האמריקאית, שהיא הכלי המרכזי להפעלת "העוצמה הרכה" – ספגה סנוקרת. כאשר הכלכלה האמריקאית מצויה במצב גרוע, כאשר מימשל אובמה הוריד למעשה מסדר היום שלו את השימוש בכלי העוצמה הצבאית, והציב את הדיפלומטיה, את הדיאלוג, במוקד תפיסת עולמו – הנזק הוא גדול. מכיוון שהקשר האסטרטגי והערכי עם ארה"ב הוא מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון שלנו, הרי שכל חולשה אמריקאית פוגעת גם בנו.

ועכשיו אלינו. דומני שזה היה בשנת 2004, ב"כנס הרצליה", כשצה"ל הציג את תפיסת המלחמה החדשה שלו. היא קבעה כי בנוסף לשלושת המרכיבים הקלאסיים של התרעה, הרתעה והכרעה, נוסף מרכיב רביעי: ההגנה על העורף. זמן קצר לפני מלחמת לבנון הגיש דן מרידור את הדו"ח שלו על תפיסת הביטחון, ונושא ההגנה על העורף תפס בו מקום מרכזי. באה מלחמת לבנון השנייה והמחישה, בהקשר זה, בצורה הכי חריפה שלושה דברים מרכזיים:

העורף הוא חזית במלוא מובן המילה והוא – יחד עם החזית הצבאית בשדה הקרב – מהווים חזית לאומית אחת.

מדינת ישראל אינה ערוכה למלחמה בחזית העורף, כי אין לה את היכולות הנחוצות.

מדינת ישראל הפקירה במשך שבועות את האוכלוסייה האזרחית של צפון המדינה. מאז מלחמת לבנון השנייה ועד עכשיו – עוצמות וכמויות כלי ההרס שבידי סוריה וחיזבאללה גדלו במאות אחוזים. כל תפיסת המלחמה של חיזבאללה מבוססת על פגיעה אנושה בעורף האזרחי שלנו, וגם הסורים עלולים להצטרף לחגיגה הזו. וכל זאת בלי להזכיר את איראן. כיבוי אש הוא אולי אחת מהיכולות המרכזיות שהמדינה היתה צריכה להצטייד בהן, בדיוק כמו טילים נגד טילים, או כל ציוד צבאי אחר. כי מה זה ירי של אלפי טילים ורקטות אם לא שרפות? הלא דוגמית קטנה היתה לנו במלחמת לבנון השנייה!

במילים אחרות, שר הפנים הוא אומנם האחראי הפורמאלי על נושא הכבאות (בגלל הכפיפות המוזרה של הכבאים לרשויות המקומיות), אך מדובר בסוגייה בעלת משמעות ביטחונית מהמדרגה הראשונה, שאחראים לה קודם כל ראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר.

השרפה חשפה שמדינת ישראל לא בנתה שום יכולת אמיתית להתמודד עם נזק השרפות שתיגרמנה על-ידי ירי מאסיבי של טילים ורקטות (כמו גם ההצתות כחלק ממעשי טרור בזמן מלחמה או בעיתות מתיחות); היא חשפה בפעם המי יודע כמה שבמדינת ישראל אין דבר כזה שנקרא מימוש תקציבים לאור יעדים לאומים אמיתיים; היא פגעה, לדעתי, בהרתעה הישראלית, כאשר חיזבאללה ואחרים צוהלים על כך שישראל לא מוכנה למלחמת טילים.

ראש הממשלה אמר כי "סיוע ממדינות זרות אינו בושה בכפר הגלובאלי שבו אנו חיים." אכן, כל הכבוד לסיוע הזה, וההידד לנתניהו שטרח להשיגו. אבל המציאות הכואבת היא שנס גדול של חנוכה היה לנו – נס ששרפה זו לא היתה בזמן מלחמה. כי אז אף מדינה לא היתה שולחת את מטוסיה לסייע לנו. לבד היינו נשארים.

ועוד נס עומד לנו, כמו ב"מלחמת יום הכיפורים": הגבורה ומסירות הנפש של הפרטים, הארגונים האזרחיים והמתנדבים בעם, חרף ההתכוננות הלקויה של המוסדות הממשלתיים.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 7.12.10

* * *

אלי מייזליש

1. סיפור על שמן הזית שהתייבש ב'טווסין'

טַוְסין הוא כלי נחושת דקיק בקוטר של כ-50 ס"מ, מעוגל ושקוע מעט בגודל פיילה, והיה משמש את עקרות הבית הירושלמיות לפני כמאה שנים לצרכים מגוונים, מנשיאת פיתות על הראש, ייבוש בַּמְיה בשמש או פרוסות חצילים, בירור אורז או עדשים או בֶּבְּלַאך [שעועית יבשה] – להוצאת אבנים קטנות. לבישול סתמי הוא לא הגיע, כי עיקרי הבישול בשלהי המאה ה-19 בתנור הירושלמי, שהיה מלְבֵנים אדומות של שטיינברג במוצא, ובוער על פחמים, היה קטן מהכיל את הטווסין הגדול.

השם היה תורכי, כמו רבים מכלי הבית או הירקות; "קרפוז" למשל היה אבטיח; החציל, הבטינג'אן הערבי, בתורכית שמו היה ברונג'ענעס, ואין לך בית או מטבח ירושלמי ללא טווסין הרב שימושי.

כשישבתי בשנות ה-50 על מרפסת ביתה החדש של סבתא שרהל'ה בשכונת תל-ארזה, הצופה על נבי סמואל מצפון, להקשיב לסיפוריה, היתה יהודייה חכמה זו תמיד עם חיוך. ילידת וילנה ובוגרת בית ספר לבנות, שידעה לכתוב ולקרוא בשלוש שפות חוץ מאידיש – גרמנית, פולנית ורוסית, אבל מדברת על בוריה עברית בנוסח בורלא של העיר העתיקה, ערבית, תורכית ואנגלית לא רע, זכר לתקופת התורכים והמנדט הבריטי.

הסיפורים שלה נעו תמיד משנות ילדותה בווילנה בשלהי המאה-19 כילדה שובבה ובעלת סקרנות בלי נדלית, שנות ההתבגרות שלה ב"בתי מחסה" בעיר העתיקה – עד ליום חתונתה שעברה מהעיר העתיקה ל"מאה שערים", אל משפחת בעלה שהוא הסבא שלי, שהיה יזם ויינן. לא פעם ופעמיים נסעה בשנות ה-30 לווינה לסעוד את בת-אחותה, שעברה טיפולים רפואיים, והעולם הגדול והמודרני של ערב המלחמה היה נהיר לה.

כורסא עתיקה אבל נוחה מאוד, שמזכירה כיסא נדנדה אמריקאי, היה מקום מושבה הקבוע; על חוטמה משקפי קריאה עגולים מוזהבים, ובידה תמיד עיתון "מורגן ז'ורנאל", שהיה מגיע בקביעות בדואר מאמריקה.

בית האבן החדיש היה ממוקם על הגבעה הצפונית האחרונה של תל-ארזה, מול גדר התיל המסולסל [קונצרטינה] שהעיד אז על הגבול עם ירדן בירושלים. וכשסבא בנה את הבית בשנות ה-30, בנו את הקיר הצפוני בעובי 60 ס"מ מיציקת בטון עשירה במלט, מחשש ירי אנשי הכנופיות שהיו באים מהכפרים בית חנינה, בית איקסא וליפתא, ולאחר החשיכה היו נשכבים 100 או 200 מטר מהבית ויורים עליו מכל סוגי הנשק.

למזלם הרע של ערבים אלה, היתה על גג הבית עמדת שמירה של ההגנה. אותו מיבנה בטון עם חרכים לירי ופרוז'קטור. לפעמים היו באים נוטרים עם מקלע "לואיס גן", ולאחר כל התקפה היו גוררים הערבים את גופות ההרוגים והפצועים ונסוגים, אבל שבים כעבור שבוע או שבועיים. כך שאת כל המרפסות בנו לצד מערב או דרום, שמשם לא ירו.

סבתא ישבה תמיד על המרפסת המערבית, עד כלות השמש, ואז כיסתה את עצמה בשַל עבה וסרוג שהגן עליה מהרוח המערבית הקלה, שנשבה בשריקות מסולסלות ללא שזה יטריד את השלווה ההררית עם ריח האדמה והסלעים שהגיעו מחורשות שנלר הלא רחוקות. 

והנה, ערב אחד, ואני במטבח הגדול, מכין לי סלט ירקות עשיר בשמן זית עם זיתים דפוקים שהסבא היה מכין חודשים מראש, דופק כל זית וזית בחתיכת בלטה ורץ להלחים את הפח אצל הפחח למטה בשכנות מחניים. מעונה לעונה לא היו חסרים זיתים. זיתים דליקטס. גם טיגנתי ביצה עין וקינחתי בכוס קפה עם חלב ובפרוסת לחם לנדנר נהדר בריבת אפרסקים דרום-אפריקנית שהסבא היה מקבל מאחיו בחבילות.

לקחתי למרפסת מהמטבח את הטַבּוֹרֶטְקָה [שרפרף], התיישבתי ליד הסבתא, והיא שואלת אותי באידיש: "האסט זאך שיין גימאכט הוועצ'ערע?" – האם הכנת לך כבר ארוחת ערב?

ואני מסביר לה בפרוטרוט את סדר ההכנה ולא מדלג על אף שלב: כיצד חתכתי דק-דק את העגבניה והבצל הירוק, וכולו וכולו, הביצייה והקפה והלחם בריבת אפרסקים.

והיא מחייכת ומחייכת.

שאלתי אותה: "באבע? וואס לאכסטע?"

והיא – באותן שנים, כשסבא בנה בית חרושת למוזאיקה ומדרגות ואבני בניין, הבית שבנה היה נראה כמעט כארמון, עם הבלטות המצויירות והחרסינות באמבטיה והמרפסות המרווחות והחדרים הגדולים והגבוהים והרדיו והפטיפון והטלפון והפריז'ידר והגינה ושער הברזל המעוטר נוסח וורסאי, ומשקפי זהב על חוטמה ועט פרקר 51 זהב על שולחן הכתיבה ליד בלוק מכתבים; כל אלה היו מסממני מלכות, למרות שההקפדה בבית היה נוסח אגודת-ישראל; שומרים על מצוות אבל לועגים ל'חְנוֹקים', אלה ה'עמרצים', שמאריכים בפיאות מגולגלות עד הכתפיים או במעילים ארוכים עד הרצפה אבל אין להם מושג מי זה משה מדזיני פרשן החדשות או סתם.

"אתה יודע מה אכלתי כשהייתי ילדה קטנה בעיר העתיקה, סתם חתיכת פיתקה [פיתה ערבית] מרוחה על טווסין יבש."

 מה אגיד? הייתי צריך דקה ארוכה להיזכר איך נראה אותו טווסין, שבפעם האחרונה ראיתי אותו אצל דודה אחת בשנות ה-40 זרוק בפינת המטבח כי אין לו מקום בארון המטבח בגלל גודלו. וסבתא מתחילה לתאר את תנאי המגורים שלהם בחדר וחצי בבתי מחסה עם 13 ילדים והורים זיידע מיילאך ובּאבּע מלכה. שמונה אחים ושלוש אחיות, והיא בין הקטנים.

באבע מלכה זכורה לי מתמונה גדולה בסלון, אשה חמורת סבר עם 'יַזְמֶה' [שַל משי שחור מהודר, עבור הפוטו כנראה] ולידה סבא מיילאך, עטור בקפטיין פסים ושטריימל מהסוג הישן, שכבר אינו נראה בארץ אלא במוזיאון. משפחת ציונים אדוקים שעלו ארצה לפני היות התנועה הציונית עם 20 רובל באמתחתם.

וסבתא ממשיכה: "ומה אתה חושב נתנו לנו לאכול? אתה חושב ארוחת בוקר או ערב. אז לא. רק ארוחה אחת ביום. זהו. ומה אכלו? באבע מלכה הייתה לוקחת כמה שיני שום וכותשת אותם במרכז הטווסין, בוזקת מעט מלח ופלפל שחור ואז יוצקת מהלוּבְּריק [כד שמן מפח עם זרבובית דקה ודומה למשפך] כמה טיפות שמן זית. לוקחת פיתקה ערבית אחת וקורעת פיסות ומחלקת לכל ילד חתיכה. כולם, שלושה עשר במספר, מתיישבים מסביב לטווסין ישיבה מזרחית במרכז החדר על הרצפה, שהיתה מרוצפת אבנים גדולות וחלקלקות, וטובלים טיפ- טיפה בַּשמן או המלח או הפלפל, מה שהיה הכי קרוב. והיות והטווסין היה קעור ולא היה לו תחתית יציבה, כל מכת פיתקה במרכז הטווסין היה משמיע קול בגלל הריצפה. ואני הייתי כמעט הכי קטנה ולא יכולתי אפילו לטבול את הפיתקה בַּשמן או המלח, ואז כשכולם כבר קמו והלכו, ישבתי לבדי והייתי דופקת חזק חזק במרכז הטווסין וטועמת מהפיתקה. הקול המצלצל היה חלק מהחוויה של האוכל ואולי יותר מהנה מחתיכת הפיתה. ואז נכנסת באבע מלכה לחדר ומעירה לי בציניות, 'שרהל'ה! וואס טוסטע דער טווסין איז שיין טְרוּקְן?' [מה את עושה הרי הטווסין כבר יבש?] עניתי לה: 'מאמא, איך וֵוייס, הָאבֶּר איך וויל הערן דעם קְלַאפ." [אמא, אני יודעת כי הטווסין יבש אבל אני רוצה לשמוע את הדפיקה – זה הכף שלי ["דעס מאכט מיר דעם פארגעניגן. וואס מיינסטו? די שטיקלע פיתקה?"]

והמבין אידיש יבין.

2. גפרור אינו שמו של אלוהים

קראתי בעיתונים את הרב עובדיה מגיב על השריפה בכרמל בגלל חילול שבת. הגיב על כך הרב יואל בן-נון, בהסתמך על הגמרא ועוד מקורות תורניים והלכתיים, ואמר כי הרב הנ"ל ששמו עובדיה "אינו גדול בתורה..." – ומשום כך דבריו בטלים כמו של אחרון הבטלנים בשוק.

צר לי, אבל תגובת יואל בן-נון אינה לעניין, מפני שגם הוא מסתמך על מקורות, ושיהיו הכי קדושים והכי קרובים לדבר אלוהים בהר סיני.

כי כל בר-דעת ששמע או קרא את ההבלים שהשמיע אותו מר נפש ששמו עובדיה, ואפילו אם הוא מקיים את כל תרי"ג מצוות ביום ובלילה, ובין אם הוא גאון כמו הגאון מוילנה או סתם רב קטן במושב קטן של 20 משפחות, יודע כמו כל ילד כי אלוהים לא מתכתב עם עובדיה או כל עבד אלוהים אחר, היות שמעשי אלוהים כיום אינם מתפרסמים במיילים או אפילו בערוץ 1 בליל שבת מפי איילה חסון. אלוהים מעולם לא דיבר עם עובדיה, ואחרי ההבלים שפירסם בשמו, אין סיכוי שיאות לשוחח איתו גם אחרי 120.

אלוהים כבר מזמן, מלפני אלפי שנים, שומר על שתיקה. אותה שתיקה מדממת לאחר נעילת ספר התנ"ך לפני 2,500 שנה, שבו הוא עדיין מככב מפי מלאכי, האחרון בספרי נביאים האחרונים: "משא דבר ה' ביד מלאכי," ואחריו אין שום דבר מפי אלוהים. כלום. ונדם קולו.

טוב יעשו חסידי הרב עובדיה אם יעזבו אותו לנפשו ויעשו חסד עִם עַם-ישראל המתאבל על אבדן טובי בניו שקידשו שם ה' להציל נפש יהודי מאש שאחזה בכרמל ושנגרמה בשל הצתת גפרור אחד.

* * *

עוז אלמוג

מתפנקים בספא ביערות הכרמל

אמרו שאנחנו חברה הפועלת בשיטה של "כיבוי שריפות". עכשיו מתברר שאפילו שריפות אנחנו מתקשים לכבות. עם זאת, לא המצאנו את המחדלים והכשלים ואין לנו קופירייט על טרגדיות אנושיות. אדרבא, באופן כללי אנחנו די בני מזל, כי אסונות טבע כגון צונאמי, רעידות אדמה, בצורות, שיטפונות ושריפות ענק, מתרחשים כאן רק לעתים נדירות (טפו טפו, חמסה חמסה). חוץ מהלהבות הביטחוניות שמתלקחות מדי פעם ומרוסנות מהר ב"כיבוי צופי", מפלס הדאגה שלנו הוא כמפלס הכינרת, שזה אומר שאת המישחה השנתי מחוף אל חוף נעשה קצת ברגל. השריפה הגדולה תשתכח מהר מלב, ופארק הכרמל ישוב לפרוח, ממש כמו קבוצת הכדורגל הירוקה, שהפסידה אליפות בשנה שעברה ותחזור בעתיד להניף גביע.

ובכל זאת, האסון האחרון מצטרף למסכת ארוכה של כישלונות קולוסאליים שצריכים להדיר שינה מאלה שרואים את התמונה הכללית. כי מחדלים מצטברים הם כמו תנודות סיסמוגרפיות קלות, שמבשרות רעידת אדמה הרבה יותר גדולה. הרעידה הזאת לא קשורה דווקא לכישלון מנהיגותי, אף שגם בתחום הזה המצב לא טוב. הבעייה האמיתית היא דווקא תרבותית ועד שלא נפתור אותה, לא יעזרו שום ועדות חקירה וטקסי פולסא דנורא תקשורתיים ומשפטיים.

בניגוד לרוב הציבור והתקשורת, שהסבו את תסמונת הש"ג הממונה לתסמונת השר הממונה, ומחפשים לערוף ראשי ממשלות ובכירים אחרים, אני מפנה אצבע מאשימה דווקא לקצינים ולפקידים ברמות הביניים. היכן הם היו?! מדוע הם לא הקימו כל זעקה שתישמע מעפולה ועד אילת? מדוע רק צדיק אחד במחוז הדרומי שם את המפתחות על השולחן וזעק: "לא נתתם לי את הכלים להגן עליכם"? אתמול (יום ד') קראנו על מפקד תחנת הכיבוי בחיפה ("הסמכות הבכירה בזירת האוטובוס הבוער"), שכלל אינו כבאי במקצועו והוצנח לתפקיד, כמו חלק מאנשי הפיקוד בתחנות כיבוי האש. "אני לא הרבה זמן כבאי, הייתי בהלם כשראיתי את האש," אמר בראיון לעיתונות. מדוע אם כן הסכים לקחת על עצמו את התפקיד?

הסיפור הזה מתמצת לא רק את מצב הכבאות בארץ, אלא בעיקר את קוד העבודה והמסירות החדש בחברה הישראלית. הקוד הזה אומר בפשטות: עובדים בשביל להרוויח כסף, ומרוויחים כסף כדי ליהנות בחיים. אכול וחגוג ושהעולם יישרף.

בעבר העבודה היתה לב המשמעות הקיומית ואנשים התמסרו לה כמו לקיום מצוות הדת. היום היא הופכת לאמצעי עבור מטרה חומרית נטו. לכן אנשים לא ממהרים להתפטר, למחות, או להקריב קורבן אישי אחר בעבודתם היומיומית למען ערכים של יושר, הגינות, יעילות, אלטרואיזם וכדומה. זו גם הסיבה שרוב הסטודנטים היום לא באים ללמוד, אלא "לעשות תואר". כי התואר, ממש כמו העבודה, נתפס היום בעיקר כאמצעי: אמצעי להשיג עבודה מכניסה, שתאפשר לי כמה שיותר לבלות ולקנות.

הפכנו מחברת עבודה לחברת פנאי ואת הסיפוק המקצועי והערכי מחליף הפינוק ההדוניסטי. יש לתהליך הזה גם היבטים חיוביים, שאינני מתכחש להם, אבל בתקופת המעבר אנחנו משלמים ועוד נשלם מחיר כבד – מחיר שיכול להיות קטסטרופלי אם לא נעשה משהו.

מדינת ישראל היא קצת כמו מלון יערות הכרמל, שחמק מהלהבות בדרך נס. אבל מי שחושב שאפשר להמשיך להתפנק בספא, בתוך יער שעלול להתלקח ברגע ולהחריב הכול, טועה. נצטרך להקים לא רק מנגנוני כיבוי שריפות, אלא גם מנגנוני כיבוי להבות של אגואיזם והדוניזם. האחריות לשידוד המערכות נופלת קודם כול, ולפני הכול, על מנגנוני התקשורת והכלכלה, כי הם יצרני התעמולה שהולידה את תרבות הצריכה הנרקיסיסטית, ועוצמתם גדולה לאין שיעור מכל מנגנוני החברה האחרים.

* * *

מתי דוד

השמאל האנרכיסטי זקוק לחינוך פשיסטי

כל אותם פרופסורים ואנשי רוח השייכים לשמאל הקיצוני האנרכיסטי, המכנים עצמם "פעילי שלום", מעיזים לכנות כל מי שלא בדעתם "פשיסטים".

אלה תמיד אותם האנשים החָריגים והמתנשאים, החולמים על מהפכה "אידיאולוגית", המאשימים כל מי שמוגדר על ידם כימני, ציוני לאומי ופטריוט נורמטיבי – כ"פשיסט"!

אבותיהם האידיאולוגים של אנשים אלה, האשימו בזמנו גם את מנחם בגין "כפשיסט" וגם את דוד בן-גוריון כ"ניאו-פשיסט".

הגיע הזמן לכל אותם פרופסורים, אנשי רוח, וסתם "אידיאולוגים" חסרי בינה ודעת – שיעברו סידרת חינוך מחדש, כדי שילמדו מהו פשיזם.

פשיזם אמיתי, כפי שהיכרנו בכל אותם המשטרים שפעלו במהלך המאה העשרים, היו לו מאפיינים ברוּרים שכללו את כל הדברים שבישראל אינם קיימים!!!

אלה עקרונות המשטר הפשיסטי:

משטר שקיימת בו רק מפלגה אחת וכל האחרות אסורות.

משטר שאין בו בחירות חופשיות. הכול מתקבל פה אחד.

משטר שבראשו אדם אחד, "המנהיג", שעל פיו ייקבע כל דבר.

משטר שאין בו חופש עיתונות. "המנהיג", שולט בכל אמצעי התקשורת.

משטר שלא קיימים בו בתי משפט ושופטים עצמאיים וחופשיים.

משטר שיש בו צנזורה על כל ספר, עיתון, מחזה ותערוכה.

משטר שיש בו מחנות ריכוז, שניתן להֵיעָצר ללא משפט.

משטר שמשטרה חשאית עוקבת אחר האזרחים הלא נאמנים.

משטר שמפעיל אך ורק מערכת חינוך אחת, תחת פיקוח.

משטר שיש בו פיקוח ומגבלות של יציאה מחוץ למדינה.

משטר של דיכוי, עריצות, פחד וענישה ללא משפט.

משטר שבו עיתון "הארץ" היה נסגר והכותבים בו היו במאסר.

כל אותם מאפיינים של משטר פשיסטי, שפעל בזמנו בגרמניה הנאצית, ובגירסה הקומוניסטית בברית המועצות, ובקוריאה הצפונית עד ימינו – אינם קיימים בישראל הדמוקרטית!

הגיע הזמן שגם פרופסורים ואנשי הרוח החיים בתוכנו יפסיקו להסית ולהאשים את כל מתנגדיהם כ"פשיסטים". דמוקרטיה איננה אנרכיה. היא חייבת להגן על עצמה מפני אלה שמנסים להרסה מבפנים. הגיע הזמן לתבוע ללא פשרות מאנשים אלה שינהלו את השיח הציבורי ללא השתלחות פשיסטית. תתפכחו, תלמדו ותודו שטעיתם. שבענו ועייפנו מכם.

* * *

שכונת מחלול שלי

הכותב: אליהו ציפר

שכתובתו היתה שכונת מחלול א' 50א' וגר במקום משנת 1937 עד 1949

תחילה אל פירוש השם מחלול: זו מילה תורכית שמשמעה: 'אדמה ללא בעלים'.

(הסופר שלמה שבא, מוצא קשר בין "מחלול" ובין "חלל" על-פי האמור בספר דברים כ"א 1: "כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ".)

ראשיתה של שכונה זו במאורעות 1921, שאז ברחו פליטים יהודים רבים מיפו, ועיריית תל-אביב, חיפשה מקום בו תוכל לשקמם. המקום שנמצא, היה גבעות הכורכר בשפת ימה של תל-אביב, ממערב לרחוב הירקון, החל משדרות קק"ל בצפון (היום שדרות בן-גוריון) ועד רחוב גורדון בדרום.

היתה סיבה נוספת לבחירתה של עיריית תל-אביב במקום זה. מצפון לו שכן בית הקברות המוסלמי "עבּד אל נבי" (היום גן העצמאות), אשר הוקצה לערביי יפו, במקביל להקצאת בית הקברות שברחוב טרומפלדור ליהודים. וזה אירע בשנת 1903, בפרוץ מגיפת כולירה ביפו, מאחר שהשלטונות התורכיים חששו מקבורת קורבנות המגיפה ביפו – פן תסכן קבורה זו את התושבים החיים. העירייה חפצה למנוע את התפשטות בית קברות זה דרומה, וזו הסיבה הנוספת למיקום השכונה.

היתה זו שכונת צריפים בנויית לוחות עץ, חלקם פליטת גלי הים, וחלקם ליפטים נטושים, אשר צופו במה שנקרא 'טול' (נייר עבה משוח בזפת) כדי למנוע דליפת מים. הגגות היו עשויים רעפי בטון על קורות עץ משופעות, אף זאת כדי למנוע דליפת מים.

השכונה נחלקה לשתיים, מחלול א' אשר השתרעה מרחוב גורדון עד בקירוב אל מול רחוב עם-ישראל-חי, ומחלול ב' – משם צפונה.

להנחת כותב שורות אלה, חלוקה זו באה לבטא ותק של תושבי מחלול ב', לעומת תושבי מחלול א'.

חשמל היה בל ייראה ובל יימצא, למעט צריפים ספורים ליד רחוב הירקון, אשר יכלו למשוך כבלי חשמל מן העמודים שהוצבו שם ברחוב.

ואם חשמל לא היה, עכברושים היו בה בשפע, וכותב שורות אלה אף זכה פעם, בהיותו פעוט, בנשיכתו של עכברוש, עת נם את שנתו.

לעתים ניתן היה למצוא בה בשכונה גם קיפודים, אשר הצליחו לשרוד בה חרף הפיכתה של השכונה ל"פרבר" אורבני.

שני מיבנים יוצאי דופן היו בה בשכונה, בקרבת רחוב הירקון. והמבנים: בית-החרושת 'לבקוביץ' לעיבוד עורות, ובית-החרושת 'דלפינר' לאריגת משי.

בית-החרושת 'לבקוביץ', כמיטב המסורת הבורסקאית, הדיף ריחות "ניחוח" עזים. כנראה, שזו הסיבה שההגנה החליטה להקים במרתפיו מפעל של תע"ש, אשר שרד את כל מקרי העוצר והחיפושים של הבריטים.

שני בתי-חרושת אלה הזרימו אל הים שפכים עתירי כימיקלים ולכלוך. אך באותם ימים רחוקים של שנות השלושים והארבעים, טרם באה לעולם תודעת איכות הסביבה, ושפכים אלה נשאבו בששון אל הים.

מיבנים נוספים, אשר פיארו את קירבת השכונה: 'הבית האדום' מדרום לשכונה, אשר ראשיתו כמשרדי הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, המשכו כמטה המשטרה הצבאית הבריטית באזור, ואחריתו כמטה הפלמ"ח. ובין לבין שימש כסניף של ספריית 'שער ציון' העירונית.

מיבנה נוסף, אשר היה בנוי מעץ, היה מועדון 'טִיר' אשר שכן על שפת הים, למרגלות ה'בית האדום', ובו רובי-אוויר לשם ירייה אל מטרות קרטון. במקום היו גם מכונות חשמליות למשחק (אשר כיום מחליפים אותם מחשבים הקטנים פי כמה), מוּשַׂא לילדי השכונה, אשר בשל מחסור כיס, נאלצו להסתפק רק בצפייה באותן מכונות.

וכמובן, בתי-המרחצאות אשר שכנו על החוף, בהם ניתן היה לאכסן את בגדי המתרחצים בים, ואף לקבל מקלחות של מים זכים.

בקרבת בתי-המרחצאות, שכנה סוכתו המיתולוגית של המציל אהרונצ'יק, (אהרן בראל) עמו כיכב כמציל גם ה"אילם", אשר שמו מעולם לא נודע לנו.

וגם כרמי, חוכר הצבת כסאות הנוח על החוף, זכור לטוב, וזאת למרות שרדף אותנו ילדי השכונה בזעף, בגין בורות אשר כרינו במתחם החכירה שלו בחוף.

ולהבדיל מכל המיבנים הללו, בית-הכנסת אשר שכן בצפון השכונה, בו התקיימה בר-מצוותו של כותב שורות אלה, שנודע כ"בית-הכנסת של החייטים", למרות שלכותב שורות אלה לא ידוע על חייטים אשר היו בסביבה.

חופי מחלול זכו לביקורן של שלש אוניות אשר הטילו את עוגנן סמוך לחוף, כאשר תושבי השכונה בהמוניהם, ואני הקטן ביניהם צופים בהן.

הראשונה, "פאריטה", אוניית מעפילים אשר הגיעה לחוף אל מול 'הבית האדום', ביום 22.8.1939 .

השנייה, "טייגר-היל", אף היא אניית מעפילים אשר הגיעה אל מול המקום בו שוכנת כיום כיכר 'אתרים'. האנייה הגיעה ביום 1.9.1939 הוא יום פרוץ מלחמת העולם השנייה. ומשום שאני זוכר את הגעתה, הרי למרות שהייתי ילד בן ארבע, אני זוכר בגינה את יום פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ציון לשתי אוניות אלה, ולכל אניות המעפילים שהגיעו אל חופי הארץ, מצוי באתר ההנצחה שבגן 'לונדון' אשר ברחוב הירקון מול רחוב בוגרשוב.

האונייה השלישית היא "אלטלנה", (שמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי) אוניית הנשק של האצ"ל אשר הטילה עוגן בדיוק במקום בו הטילה עוגן האנייה "פאריטה", תשע שנים קודם לכן.

האונייה הגיעה ביום 21.6.1948 וכעבור יום הופגזה ממחנה 'יונה', אשר שכן מצפון למלון 'הילטון' [כיום]. כמו רבים מתושבי השכונה, הייתי על החוף עת זו הופגזה, ושריקת הפגזים עדיין מהדהדת באוזניי.

שמעתי מן ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל כי האונייה הופגזה רק בפגז אחד, אולם אני זוכר במו אוזניי הרבה יותר מפגז אחד, למירב זיכרוני שישה פגזים.

האונייה החלה לבעור, ובשל החשש שתתפוצץ על כל ארסנל התחמושת שבה, נדרשו תושבי השכונה לעזוב את צריפיהם ולנדוד מזרחה.

ציון לאונייה זו מצוי על לשון מזח אבן אל תוך הים ובטיילת, כמאתיים מטר דרומה למקום בו עגנה.

רוב ילדי השכונה – למעט ילדים דתיים אשר למדו בבתי ספר של המזרחי, למדו בשני בתי-ספר. האחד 'תל-נורדוי' אשר שכן ברחוב פרישמן, והשני 'נס-ציונה' אשר שכן ברחוב גרץ.

אזורי המשחק של ילדי השכונה, היו בעיקר שפת-הים, בו יכולת באותם ימים רחוקים לשחק בכדורגל, או לצוד סרטנים, מתוך בורות מאורתם (כיום שפת הים נקיה מסרטנים, ואלה בל יראו ובל יימצאו), או סתם לחפור בורות בחול. בימי סעור הים, ניתן היה לסרוק את החוף בחיפוש אחר מטבעות כסף. (כיום השתכללה השיטה וסורקי החופים עושים זאת בעזרת מגלי מתכות).

לעניין הסערות בים, ראוי להזכיר את המסורת שהיתה נהוגה, שאין להתרחץ בים לפני חג השבועות. מקורה של מסורת זו, להערכתי, העובדה שסמוך לפני חג השבועות, היה הים סוער במיוחד, וזאת מחמת עליית הנילוס על גדותיו, שסחף החולות שגרף עימו בעת הפשרת השלגים על הקלימנג'רו, והתוצאות ניכרו אפילו עד חופי תל-אביב.

אפשרות נוספת לאיסור רחצה עד לשבועות – זו ספירת העומר, לדידם של אנשים דתיים.

אזורי משחק אחרים לילדי מחלול א', היו מגרש ברחוב הירקון 146, שאז עמד ריק, ובירכתיו גינת גורדון, אשר לה כניסות גם מרחוב הכרם וגם מרחוב ארנון. כמו כן המגרש שהיה בקרן הרחובות עם-ישראל-חי והירקון, מקום בו שוכן היום מלון "בזל".

ילדי מחלול ב' היו משחקים בשדרות הקרן הקיימת, או בשטחי הקרקע הפנויים של בית הקברות המוסלמי. לעיתים חברו ילדי מחלול א' ומחלול ב' לקבוצת כדורגל אחת, אשר התחרתה בקבוצות כדורגל של שכונות אחרות.

בשכונה עצמה לא היו חנויות מכולת, ואלה שכנו ברחוב הירקון. האחת: חנותו של 'לִיזֶר', ברחוב הירקון פינת עם-ישראל-חי, בבניין בו שכנו גם משרדי בית-החרושת דלפינר. והשנייה חנותו של 'מילמן', כשמונים מטר צפונה ממנו.

בעת מלחמת העולם השנייה, בעקבות שתי ההפצצות אשר האיטלקים הפציצו את תל-אביב, נבנו בשכונה מקלטים. לי זכור מקלט האבן אשר שכן בתוככי חצר בית-החרושת דלפינר.

במלחמת העצמאות, פגעה ביום 11.7.1948 פצצה בתוככי השכונה, והרגה ילדה כבת 13 בשם תקוה קפלן, ואת בן-עטר יעקב – חייל שהיה בחופשה. מאוחר יותר נפטרו מחמת פציעה באותה פצצה: פרידלנד רבקה ובתה הפעוטה אסתר.

אני שהייתי על גבעה מרוחקת מן השכונה כ-5 ק"מ, ראיתי את המטוס מטיל את הפצצה ואמרתי לעצמי כי נראה לי שזו פגעה במחלול, הערכה שלמרבה הצער הייתה נכונה.

ביום אחר פגעו פצצות נוספות בקרבת השכונה, ברחוב גורדון, וברחוב הירקון 148. כותב שורות אלה שהה עם משפחתו בקומת הקרקע של רחוב הירקון 148 – אשר שימשה כמקלט, יחד עם עוד רבים מתושבי השכונה שנמלטו לשם בעת האזעקה; ולמרות שהבניין נפגע בפצצה אשר הרסה את כל קומתו האחרונה [העליונה], איש מיושבי המקלט לא נפגע.

* * *

בן כפיר: סבי דוד ליבל ובית החרושת לסיליקט

סבי, דוד ליבל, עבד בסיליקט עוד בימיו בתל אביב החל משנת 1924, ואחר כך עבר עם המפעל לראשון לציון. בין השנים 1960-1970, עד פרישתו לגמלאות, סבא ניהל את המפעל.

הערה אחת יש לי למאמרה של תקוה ווינשטוק [בגיליון 597]: עם סגירת המפעל בתל-אביב הוא הועבר לחולות עין הקורא בראשון לציון (ולא לנחלת יהודה ככתוב).

מצורפות שתי תמונות

באחת מהן, משנת 1931 נראה סבא בשעה שתיפקד כמסיק ראשי של המפעל בתל-אביב.

 התמונה השנייה צולמה בשנת 1925 כשבמפעל ביקר הלורד בלפור. חדי העין יכולים לראות את כתב היד של אמא שלי על גבי התמונה, ליד דמויותיהם של ויצמן, בלפור ודיזנגוף. מימין לדיזנגוף עומד חיים בוגרשוב. בשורה העליונה (מסומן ב-x) מציץ ראשו של סבא.

בן כפיר

* * *

זיוה גל

יומן פרטי 3/12-6/12/2010 (82 שעות)

עָנָן

"3.12 שריפת ענק בכרמל. השריפה ממשיכה להתפשט.

13 אלף תושבים פונו מבתיהם."

גֹּדֶל הֶעָנָן לִוָּה אוֹתִי בִּנְּסִיעָה

מֵעִיר אַחַת לְעִיר שְׁנִיָּה

עָנָן עָשָׁן.

"הַבִּיטִי בַּשָּׁמַיִם," בְּנִי שֶׁלִּי אָמַר,

"הַבִּיטִי לְכִוּוּן הַיָּם."

עָנָן עָנָק נִמְשָׁךְ אֲרֹךְ

נִרְאֶה לְמֵרָחוֹק

מָלֵא בְּדָם.

*

כְּמוֹ כָּל שָׁנָה שָׁרִים בַּגָּן:

"בָּאנוּ חֹשֶׁךְ לְגָרֵשׁ בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ."

בַּיִּשׁוּבִים עֲדַיִן מְפַנִּים אָדָם,

 אַיֵה הַנֵּס?

תנחומים למשפחות הנספים. נקרא לכך תפילה?

בחדשות: שינוי במזג האוויר צפוי רק ביום ראשון. אולי גשם ביום שני. חשד להצתות בזדון."

יֵשׁ לִי אִתְּךָ לֹא מְעָט

חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁאֵינָם סְגוּרִים

אֶלֹהִים.

אֲבָל נָנִיחַ לָהֶם.

נַנִּיחַ שֶׁעָצַמְתָּ עַיִן כְּשֶׁמִישֶׁהוּ לֹא שָׂרָף

וְלֹא מַלְאָך מִטַּעֲמְךָ, הִצִית יְעָרוֹת

בְּכַוָנָה תְּחִילָה

עַכְשָׁיו קוּם, הִתְעוֹרֵר!

לָמָה בְּעֶצֶם אַתָּה מְחַכֶּה?

אִם אַתָּה כָּל יָכוֹל

עֲזֹר מְעָט בְּמָטוּתָא מִמְּךָ

וְהוֹרֵד גֶּשֶׁם זַלְעָפוֹת

אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ

שֶׁהוּא יַעֲזֹר מְאֹד.

*

שָׁעוֹת עַל שָׁעוֹת

וּבְיָדוֹ זַרְנוּק

בֶּן אֶנוֹשׁ

מִכָּאן לְשָׁם

כְּנֶגֶד מִפְלָצוֹת נָעוֹת

בּוֹלְעוֹת כָּל שֶׁבְּדַרְכָּן

אֲדֻמּוֹת כַּדָּם

גֹּבְהָן חֲמֵשׁ קוֹמוֹת

מִי מְסוּגָל לִקְלֹט.

אָדָם קָם בַּלַּילָה

מן החדשות: "כ-17,000 פונו מבתיהם."

אָדָם קָם בַּלַּילָה

אוֹרֵז מִכָּל הַבָּא לַיָּד

מַשְׁאִיר בֵּיתוֹ

מוֹתִיר רִגְשׁוֹתָיו מֵאֲחוֹר

וְנָס.

אָדָם יָקוּם בַּבֹּקֶר

יַבִּיט עַל עַצְמוֹ

יַבִּיט לְפָנָיו

יַבִּיט עַל עוֹלָמוֹ הָהֲפַכְפָּךְ

וִישַׁפְשֵׁף עֵינָיו.

אָדָם יָקוּם בַּבֹּקֶר

יַבִּיט לְפָנָיו

וְלֹא יַאֲמִין.

*

וּבְחַיָּיו,

אָדָם מַשְּׁלִיךְ גוּפוֹ

בְּרִקּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכוּוָן

מַנְמִיךְ עַד הָאֵפֶר

מְאַבֵּד אֲוִיר מֵעָלָיו.

כָּךְ בְחַיָּיו,

אָדָם מַגְּבִּיהַ גּוּף

מוֹצֵא לַהָבָה מוּל פָּנָיו

אוֹמֵר לָתֵת לָהּ יָד

מֵעֵבֶר לִכְתֵפוֹ

מִתְפַּשֶּׁטֶת

עֲשֵׁנָה מֵאַחוֹרָיו.

(אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַשָׁלֵם

בְּרַגְלָיו מְכוֹנֵן).

Again Twist

הַמַּנְהִיגִים

הַמְּשׁוֹרְרִים

הַנְּבִיאִים

הַמְּאוֹהָבִים לְעוֹלָם בַּמִּלִּים

(הַמְשֵׁךְ הָרְשִׁימָה כִּרְצוֹנְךָ)

זוֹרְקִים יָדָיִם

בְּמֶגָה שְׂרֵפָה מֵהָאֲוִיר

מֵעִיפִים גִּידִים וּבִרְכַּיִם

(וְמוּסִיקָה לֹא תַּזִּיק, twist )

בַּתְּנוּעָה הַזֹּאת מְנַגְּבִים הֵיטֵב

טוּסִיק וְגַם שָׁדַיִם

מַקְרִיבִים אוֹתָם לָעֲרִיפַת רָאשִׁים

שׁוֹלְפִים תַּפּוּז (מֵהַמַּקְרֵר) אוֹה יֵה וּמְקַלְּפִים.

אֶת הָרַגְלַיִם הָעֲדִינוֹת מַנִּיחִים

לְךָ עַל הַפָּנִים

בַּקּוֹמָה הַשִּׁשִׁית מַחְבִּיאִים

מַשֶּׁהוּ אוּלַי דּוֹלָרִים

 בַּוַעֲדַת הַחֲקִירָה הַבָּאָה

אַתָּה בֶּטַח תָּבִין.

*

קוֹרְאִים אֶת הַשֵּׁמוֹת.

רְשִׁימָה אֲרֻכָּה

צוֹרֶבֶת כְּמוֹ אַחַר שְׂרֵפָה,

שֵׁם לְכָל יִשׁוּב.

מַצְלֵמָה מְתַעֶדֶת

שִׁלְדֵי עֵצִים זְקוּפִים

סְבִיב יוֹמַן זִכְרוֹנוֹת

מֻשְּׁלָךְ

מַצְהִיב בָּדָד

בְּלֹבְנוֹ.

שֶׁלֶט מַתֶּכֶת

לֹא אוֹמֵר לְאָן

וְלֹא נִתָּן עוֹד לְזָהוֹת

מַה לָבְשׁוּ הַצְּלָלִים.

שְׁבָרִים עַל רִצְפָּה

 וְגָג שֶׁקָרַס בְּחֵיקָהּ,

כּוֹנָנִית חֲרוּכָה.

זוּג גִּיטָרוֹת שׁוֹתֵק קְטִיעָתוֹ

עַל הַר פָּרוּץ לָאֵבֶל.

כַּרְמֶל מְפוּיָח

מְלַוֶּה לְדַרְכָּהּ אַחְרוֹנָה

נֶפֶשׁ זַכָּה

אַחַר חֲבֶרְתָּהּ

לְהַצִיל נִיצָן

עָלֶה

נוֹפֵי אָדָם יְרֻקִּים

זֶה בַּזֶּה רְצוֹנוֹת רַכִּים

צֶמַח

אָדָם

אֶל בֵּית עוֹלָמָם.

יְהִי זִכְרָם בָּרוּךְ.

עֵת בֹּקֶר

בחדשות מאמש: "סוף השרפה. הגשם יהיה לעזר."

עֵת בֹּקֶר

מַבִּיטָה בֶּעָלִים שֶׁהִשִּׁירוּ אָבָק,

בַּיָּרֹק

הַמִתְגַּלֶּה בְּכָל עֻזּוֹ.

כַּלְבֵּי הַבַּיִת

עַל רוּחוֹת מִדְבָּרִיוֹת

נְסוֹגִים מִלָצֵאת לֶחָצֵר

אֲסוּפֵי זָנָב

מְרֻתָּקִים לִמְּקוֹמָם

וּמוּלָם

כְּמוֹ הָיָה זֶה מָן

הַיּוֹרֵד

 מִשָּׁמַיִם.

אֲוִיר מְצַחֵק,

תָּם כִּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ נוֹשֵׁף

בְּטִפּוֹת הַמַּיִם

אֲנִי שׁוֹאֶפֶת עֲמֹק.

רוּחַ מַעֲרָבִית רוֹצָה לִמְּחֹק.

*

[וְאַתְּ, יַלְדָּה בְּחוּפְשַׁת חֲנֻכָּה:

"לָמָה מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לִשְׂרֹף

בְּכַוָּנָה, אֶרֶץ כָּל-כָּךְ יָפָה?"

מִיָּד הֵבַנְתִּי: "יֵשׁ עֲדַיִן תִּקְוָה."]

* * *

יוסף דוריאל

לצאת ממעגל האימים של כנר על הגג

מחבר המחזמר המונומנטאלי "כנר על הגג" הגדיר בכינוי זה את מצבם של יהודי מזרח אירופה דורות לפני השואה. האם גם במדינתם הריבונית ממשיכים היהודים להיות כנר על הגג?

 לנגן בשלווה על כינור, כשהרגליים עומדות על מדרון של גג ממנו אפשר להידרדר בכל רגע – זהו פירוש המצב של "כנר על הגג". כלומר – להמשיך לנגן בלי לחשוב על סכנות המקום בו עומדים. זה היה גורל העם היהודי כאלפיים שנה, שהוכתב מחוסר האונים מול מצבי רוח העם ששלט עליהם, אך מסתבר שהרגל זה נמשך גם לקראת ולאחר הקמת מדינת ישראל העצמאית.

בשנים שלפני הכרזת המדינה ראינו זאת בהתעלמות ממצב המלחמה שנכפה על היישוב, כשמדיניות המימסד היתה – "עוד דונם ועוד עז," תוך הבלגה מופגנת לתוקפנות הקנאות האיסלאמיסטית נגדם. וכשבאירופה התחילה השמדת היהודים, המשיך הכנר על הגג לנגן בארץ, כולל קיום חגיגות עליזות וכינוסי ריקודים, כאילו יש כאן רק בעייה הומניטארית של יהודי אירופה ולא גם סכנת חיסול הסיכוי להקמת מדינה יהודית ללא העורף הדמוגרפי שלה.

בדצמבר 1947, אחרי חודש התקפות רצחניות של ערבים על שכונות ועל כלי רכב של יהודים והשמעת איומי השמדה של הליגה הערבית, עדיין התייחס היישוב היהודי לתופעה כאל "מאורעות" של שנות ה-30: במקום להתחיל להיערך למלחמה כוללת, על כל המשתמע מכך, התחילו בעיתונות פטפוטים על "מיליציה בינלאומית" שתבוא לשמור עלינו.

בסוף החודש, כשאני עומד בין קבוצת סטודנטים שזה עתה גויסו מהטכניון בחיפה, עברה מולנו לווייה של 39 יהודים שנרצחו בבתי הזיקוק – סדר גודל שחזר אחרי 63 שנים בשריפה על הכרמל, עם זעזוע דומה בקנה מידה לאומי. במבט לאחור, זה מה שהתחיל להוריד אז את הכנר מהגג – ללחימה ברצינות ובנחישות, עד לשביתת הנשק של 1949.

הכנר עלה שוב על הגג אחרי מלחמת ששת הימים, והופל משם ביום הכיפורים של 1973. בדצמבר 1987 הוא הופיע שוב, באינתיפאדה הראשונה, הפעם – בצורת אלוף בצה"ל על מסוק, שטס לעצור קבוצת חיילים אחרי שאלה תפסו והיכו רוגמי מכוניות, באין הוראה מפורשת איך להילחם בהתקפה המחודשת על התנועה בכבישי הארץ. וכך, במקום שראשי הצבא יכינו מייד ובמקצועיוּת תורת לחימה שתתאים למצב החדש, שמענו מהם שיש כאן בסך הכל "גל חולף", כששר הביטחון, הממונה עליהם, בכלל נעלם מהאופק. שש שנים לאחר מכן עלתה להקה שלמה של כנרים על הגג, בעקבות הסכם אוסלו, והם ממשיכים לנגן גם כשהבית בוער.

שנים ארוכות מתפעל סוג נוסף של כנרים על הגג מהיערות ויוזמות הייעור בהם מצטיינת ישראל, מבלי לחשוב מה גפרור או גחלת בודדים עלולים לעשות להם. שום מחשבה לא ניתנה לכך גם אחרי שהצתת יערות הפכה חלק ממלחמת הטרור נגד ישראל. בני הדור שלי עדיין זוכרים את מגדלי התצפית שהיו סימן הכר לפיקוח מכבי אש על הסביבה, אבל פיזורם ותפעולם בשטחי היערות נראה יקר מדי. כיום הם לא דרושים יותר: בתחנות הכבאים בעיר תולים עליהם את צינורות הכיבוי להתייבש, כשההתראות על שריפה מגיעות בטלפון, ובשטחי היערות – מספיק להקים עמודים בודדים עם מצלמות ביטחון בפיזור מתאים, כשתורן אחד מפקח עליהן 24 שעות ביממה מחמ"ל מרכזי. שום חשיבה מערכתית לא הוקדשה לנושא זה, כולל חיבור ההגנה מאש עם ביטחון הפנים ברמה הלאומית ומדיניות התפיסה והענישה של המציתים. מה ששומעים זה בעיקר ויכוח על תקציבים, שחוכמת השימוש בהם מוטלת בספק.

בתורות הביטחון בעולם יש דבר שקרוי – סל האיומים. זהו ריכוז, המתעדכן בקביעות, של אירועים משוערים שיכולים לאיים על ביטחון המדינה ותושביה. וזה כולל איומים פיזיים, כלכליים, פוליטיים ואידיאולוגיים. מול הסל הזה צריכים קברניטי הביטחון להכין באופן שוטף את האמצעים והשיטות להדברת האיומים. דבר זה לא קיים אצלנו, וכשראינו התארגנות מחודשת אחרי אסון – זה היה בהכנה לאיום שחלף ולא לזה הצפוי. הגיע הזמן שמישהו ירד מהגג וישקיע חשיבה רצינית ומקצועית לצרכי הביטחון הלאומי של ישראל, על כל היבטיו, גם בהגנה משריפות.

הכותב הציג ניתוח מלא של מחדלי הביטחון הלאומי בספרו "ללמוד מהחיים" העומד לצאת לאור.

* * *

יוסי גמזו

נִסְפָּחוֹת ל"סֵפֶר הַגּ'וּנְגֵּל"

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה אַחַת, שֶיֵּש בָּה הַנְחָיוֹת

לָתֵת, כְּמוֹ בַּחַיְבַּר, דְּרוֹר מַקְסִימָלִי לַחַיּוֹת

פָּרְצָה בְּיַעַר-עַד דְּלֵקַת-עֲנָק, מַמָּש סִיּוּט,

שֶשּוּם חַיָּה עוֹד לֹא קִבְּלָה עָלֶיהָ אַחְרָיוּת.

אֲבָל בְּלַחַץ דַּעַת-הַקָּהָל טְרוּפַת-הַסַּעַר

שֶל אֵלּוּ שֶשָּׂרְדוּ מִגְּזַר-הָאֵש בְּאוֹתוֹ יַעַר

כִּנְּסוּ הַוִּילְדֶע-חַיֶּעס אֲסֵפַת שָׂרִים פוֹרְמָאלִית 

בִּתְנַאי שֶלֹּא תֻטַּל בָּם שוּם אַשְמָה מִינִיסְטֶרְיָאלִית.

שוּם וַעֲדָה שֶל חֲקִירָה נוֹקֶבֶת, מִשְפָּטִית

שֶיֵּש לָהּ אוֹטוֹרִיטָה מֶמְשַלְתִּית אוֹ מַמְלַכְתִּית

כִּי כָּל הָאֶמְצָעִים הַמַּדְבִּירִים וּמְכַבִּים

שְׂרֵפוֹת שָם – הֻזְנְחוּ קָשוֹת מִזֶּה דוֹרוֹת רַבִּים.

אָמְנָם, בְּמַחְשָבָה שְקוּלָה נִתָּן וַדַּאי לוֹמַר

כִּי מִי שֶהִתְיַמֵּר שֶתַּחַת שִלְטוֹנוֹ יוּמַר

בַּרְדַּק קוֹדְמָיו בְּתִקּוּנוֹ שֶל מָה שֶנִּתְעַוֵּת

עַד יוֹם הִבָּחֲרוֹ תַחְתָּם –  הוּא-הוּא שֵיְּנַוֵּט

אֶת הַשִּנּוּי שֶהוּא עַצְמוֹ הִבְטִיחַ לְמַמֵּש

אַךְ אֵין תֵּרוּץ שֶבּוֹ כָּל פַשְלוֹנֵר כָּאן מִשְתַּמֵּש

יוֹתֵר מִן הַתֵּרוּץ הַגֵּרִיאַטְרִי הָאַשְמַאי:

"אֶת הַחֶרְבּוֹן הַמַּר הַזֶּה יָרַשְתִּי מִקּוֹדְמַי."

כִּי שִמְשְן נֶעבֶּעכְדִּיק, כְּשֶנּוֹחַ לוֹ – שִנּוּי דּוֹרֵש

וּמִתְרַבְרֵב כִּי יְשַסַּע אֲרִי בְּכַפּוֹתָיו

וּכְשֶזֶּה נוֹחַ לוֹ פָּחוֹת – הוּא, נֶעבֶּעךְ, רַק "יוֹרֵש"

וְרַק קוֹדְמָיו פֹּה אֲשֵמִים בְּגֵז מַחְלְפוֹתָיו...

וְזֹאת לָדַעַת: בְּנִגּוּד לְכָל מִמְצָא גֶּנֶטִי

עֲדַיִן מְקֻבָּל בְּיַעַר זֶה הַקּוֹד הָאֵתִי

בּוֹ יֵש אָבוֹת רַבִּים לְכָל הֶשֵּׂג וְכָל נַחְתּוֹם

מֵעִיד עַל עִסָּתוֹ – אֲבָל כָּל פְיַאסְקוֹ הוּא יָתוֹם.

אָמַר הַתַּן, תַּנְיָהוּ, שֶבִּפְרֹץ הַסַּכָּנָה

נֶחְלַץ לִתְקֹן אֶת מָה שֶמִּמֵּילָא הָיָה נִמְנַע

מֵרֹאש לוּלֵא זָנַח עַד אָז, כְּכָל קוֹדְמָיו, טִפּוּל

בַּמֶּה שֶעַל גּוֹרְמָיו הוּא אָץ עַתָּה לִגְזֹר אִפּוּל:

"אָסוּר לִבְדֹק מִי הָאָשֵם, כִּי אִם לִפְעֹל וִיהִי מָה

תוֹךְ הֲפָקַת לִקְחֵי הַפְלוֹפּ וְיִשֹּוּמָם קָדִימָה

כִּי כְּמוֹ שֶבִּמְדוּרַת הַלָּ"ג בָּאוֹלְמֶרְט סָח קוֹדְמִי:

מִי שֶקִּלְקֵל גַּם יְתַקֵּן כָּל פַּנְצֶ'ר לְאֻמִּי..."

שָאַל הַשַּׂר שוּעָל: "אִם נְטַאְטֵא כָּאן, חֲבֵרַי,

מִתַּחַת לַשָּטִיחַ מִי אָשֵם וּמִי אַחְרַאי

כֵּיצַד יֻבְטַח, תוֹךְ לֶקַח אוֹתָהּ פַאשְלָה זַוְעָתִית,

שֶהָאָשֵם בָּהּ לֹא יַחְזֹר עָלֶיהָ בֶּעָתִיד?"

אָמַר בְּקוֹל פְּיָאנִיסִימוֹ רוֹטֵט וּבַחֲשַאי 

הַנַּחְלִי-אֵלִי (עוֹף נְעִים זְמִירוֹת כְּבֶן יִשַי):

"אֲנִי, כְּשַׂר, הִגַּשְתִּי אַזְהָרָה עַל כָּךְ לַתַּן

לִפְנֵי זְמַן רָב, אַך הוּא אֶת דַּעֲתוֹ לָהּ לֹא נָתַּן."

שָאַל הַתַּן: "אִם כָּךְ אָז לָמָּה לֹא אִיַּמְתָּ כָּאן

בְּהִתְפַּטְּרוּת אִם הַמֶּחְדָּל הַנָּ"ל לֹא יְתֻקַּן?"

צָחַק הַנַּחְלִי-אֵלִי: "אֵין חַיבַּר'נִיק מְנֻסֶּה

שֶלֹּא וִתֵּר עַל הַפְּרִינְצִיפּ בִּמְקוֹם עַל הַכִּסֵא..."

גָעַר הַתַּן בִּקְהַל שָׂרָיו: "אִם לֹא שְמַרְתֶּם אִם כָּךְ

עַל הַפְּרִינְצִיפּ – עַל מָה שְמַרְתֶּם?" עָנוּ לוֹ: "עַל כַּסְתָּ"ח..."

וּכְאָלִיבִּי אַף הֵטִיחוּ בּוֹ בִּשְווּנְג וּפְלִיק

עַד מָה הִרְבּוּ בְּאַזְהָרוֹת שֶהַמַּצָּב דָּלִיק.

"אֲבָל אַתָּה," אָמְרוּ, "בִּמְקוֹם לִיזֹם מֵרֹאש שִפּוּר

צִיּוּד-כִּבּוּי, מִהַרְתָּ לְתַקְצֵב לְךָ אִפּוּר

לְזִיו פָּנֶיךָ בַּ-T.V. וּלְסִיגָרִים גַּם

וְשַׂר-הַבִּטָּחוֹן שֶלְּךָ אַף לֹא מָצָא כָּל פְּגָם

בִּסְוִּיטוֹת-הַפְּאֵר שֶהוּא וּבְנֵי פָּמַלְיָתוֹ

מְאַכְלְסִים בְּכָל בִּקּוּר בְּחוּ"ל, כְּדֻגְמָתוֹ

שֶל נֹהַג הִסְתַּפְּקוּת רַק בְּמוּעָט וְלֹא בְּגֹדֶש

כְּשֶאֲלָפִים בָּעָם גּוֹמְרִים בְּקֹשִי אֶת הַחֹדֶש

אוּלָם כָּעֵת אַתָּה חָרֵד וּמִתְכַּוֵּץ כִּקְפִיץ

כִּי דּוּ"חַ מְבַקֵּר הַמְּדִינָה הוּא סְטָאף נָפִיץ..."

"זוֹ דֵמָגוֹגְיָה פּוֹפּוּלִיסְטִית," נִתְיַלֵּל הַתַּן,

"שֶאֵין בָּהּ כָּל הֶסְבֵּר כֵּיצַד זֶה, מַעֲשֶׂה שָׂטָן,

עָמְדָה אֵש-תֹּפֶת זוֹ מִן הָעוֹלָם לְהַעֲבִיר

אֶת כָּל הַיַּעַר. אֵין לָכֶם הֶסְבֵּר יוֹתֵר סָבִיר?"

"יֵש וְעוֹד אֵיךְ!" סָח הַשּוּעָל שֶטֶּרֶם הִתְיָאֵש

מִלְּהַחְדִּיר לְרֹאש הַתַּן כֵּיצַד פָּרְצָה הָאֵש,

"מִשֶּרָאִיתִי, אֲדוֹנִי, כֵּיצַד יוֹם-יוֹם מֻצָּב

עַל שֻלְחַנְךָ מִצַּד כָּל שַׂר תַּזְכִּיר עַל הַמַּצָב

וּבוֹ אַזְהָרוֹתָיו הַמְּכִילוֹת שַוְעוֹת נִבּוּי

עַל הַצָּפוּי לַיַּעַר בְּלִי שִדְרוּג צִיּוּד-כִּבּוּי

מִיָּד חָשַשְתִּי כִּי מַשָּב פָּרוּעַ כָּאן יַפְרִיחַ

כָּל דַּף שֶנֶּעֱרַם לוֹ כְּאָרִיחַ עַל אָרִיחַ

עַל שֻלְחַנְךָ אַף כִּי הָיָה בָּרוּר לִי כְּבָר מֵרֹאש

שֶלֹּא תוֹאִיל בְּשוּם תַּזְכִּיר לַחְקֹר וְגַם לִדְרֹש...

"וּכְדֵי שֶלֹּא יָעוּפוּ מֵאוֹתָהּ הָעֲרֵמָה

דַפֵּי הָאַזְהָרוֹת הַהֵם בָּרוּחַ הַחַמָּה

שֶאִם חָלִילָה תִתְמַזְמֵז עִם גֵץ שֶל בְּעֵרָה

עָלוּל מִסְּטוּץ כָּזֶה לְהִוָּלֵד אָסוֹן נוֹרָא

שֶיְּכַלֶּה בִּמְחִי אֶחָד, מֻחְלָט וּמוֹנוֹלִיתִי

אֶת כָּל בֵּית-גִּדּוּלֵנוּ זֶה, הַגּ'וּנְגֵּל הַפּוֹלִיטִי –

הִטַּלְתִּי כְּמִשְקֹלֶת עַל אוֹתָם דַּפִּים, בְּשוֹס,

אֶת הַמַּאֲפֵרָה שֶל הַסִּיגָרִים שֶלְּךָ, בּוֹס."

"אַךְ הַמַּאֲפֵרָה, אִישִי הָרָם, כְּמִין מֶחְדָּל,

הֵכִילָה בָּהּ בֵּין שְאַר בִּדְלֵי סִיגָר כְּבוּיִים גַּם בְּדָל

דָּלוּק, שֶאַף כִּי כָּל אֶחָד מִבַּאנְדָּה זוֹ כֻּלָּהּ

רָאָהוּ זֶה זְמַן רָב עַל פְּנֵי שֻלְחַן-הַמֶּמְשָלָה,

הוּא אֶצְבַּע לֹא נָקַף כִּי כָּל חַיָּה פִּקְחִית בּוֹחֶרֶת

שֶאַחְרָיוּת עַל פְלוֹפּ תֻּטַּל עַל כָּל חַיָּה אַחֶרֶת

וְכָךְ אֵרַע שֶאֵש-זְוָעוֹת עָבְרָה מִגֵּץ הַבְּדָל

אֶל הַדַפִּים, וּמִקִּרְבָּם – לַנּוֹף כֻּלּוֹ, וְדַ"ל."

מוּסָר הַשְׂכֵּל: הָכֵן לְךָ אָלִיבִּי שֶל תַּזְכִּיר

שֶכְּבָר מִזְּמַן הִזְהַרְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֶל הַקִּיר

אַךְ אַל תַּרְעִיש בְּוֶטוֹ אֶת צַמְּרוֹת הַגּ'וּנְגֵּל אִם

נוֹכַחְתָּ, כַּצָּפוּי מֵרֹאש, שֶאֵין לְךָ שוֹמְעִים

וּשְמֹר עַל כִּסְאֲךָ כִּי גַם אִם יִתְרַחֵש פֹּה בְּרוֹךְ

אִיש בַּחַיְבַּר שֶלָּנוּ לֹא חוֹשֵב לִטְוָח אָרֹךְ...

* * *

אורי הייטנר

סליחה שדרכת עליי

אני מחנך את ילדיי להיות אנשים מנומסים. אם אתם דורכים בטעות על רגלו של מישהו, עליכם לבקש את סליחתו, אני מלמד אותם.

אולם איני מחנך אותם על מוסר נוצרי של "לתת את הלחי השנייה." איני מסביר להם שעליהם לבקש את סליחתו של מי שדורך עליהם. בוודאי לא אם הוא דורך עליהם במזיד, מתוך רצון לפגוע בהם, להציק ולהזיק להם.

במשט לעזה, התורכים דרכו עלינו במזיד, על מנת לפגוע בנו ולהזיק לנו. היתה זו פרובוקציה צינית ומרושעת שנועדה לגרום נזק לישראל ולפגוע בה, כחלק מקמפיין הדה-לגיטימציה נגדה. היה זה מעשה תוקפנות מובהק נגד ישראל.

אני סברתי ואני סבור גם כעת, שישראל שגתה בכך ששיחקה לידיהם ולא התעלמה מהם, שהרי לא היה להם עניין אמיתי "לסייע" לעזה; הרי הם יודעים היטב ש"המצור" הוא שקר ואין כל בעייה הומאניטרית בעזה. המטרה שלהם היתה להביך את ישראל ולגרור אותה למאבק אלים. לכן, סברתי שמוטב היה להבריז להם, ולתת להם להגיע לעזה ובכך להוציא את הנפיחה הסרוחה ממפרשיהם.

הממשלה נהגה אחרת. החלטתה לעצור את המשט היתה שגויה, אך לגיטימית לחלוטין. התנגדותי להחלטה היא טקטית – עקרונית אין בה כל פגם. ההתקפה האלימה והחמושה של המחבלים התורכיים על חיילי צה"ל חייבה אותם להגן על חייהם, ובזכות קור רוח שליטה עצמית כמעט בלתי אנושית של לוחמי השייטת, זה נגמר רק בתשעה מחבלים הרוגים.

אין כל סיבה שבעולם שישראל תתנצל בפני התוקפן או תשלם פיצויים למשפחות המחבלים. להיפך, על ישראל לדרוש מתורכיה להתנצל ולשלם פיצויים לפצועי צה"ל ולהתחייב לא לנקוט עוד צעדים תוקפניים נגדה, תמורת נכונותנו להחזיר את היחסים לקדמותם.

והנה, מסתבר שהממשלה זוחלת על גחונה לקראת המשטר האיסלאמיסטי באנקרה ועומדת להעניק לארדואן ניצחון סופי. אם ההדלפות נכונות, המו"מ היום הוא על נוסח ההתנצלות, כלומר על תנאי הכניעה. והתורכי צוחק. הוא רואה את ישראל זוחלת, ולא מאשר את נוסח ההתרפסות. כעת עלינו להכין שיעורי בית, למצוא נוסח משפיל יותר.

הסיוע התורכי לכיבוי השריפה היה צעד חיובי ומשמח, אך בשום אופן אין הוא צעד המצדיק תשלום מדיני של ישראל. הרי גם ישראל סייעה לתורכיה כמו לעוד מדינות רבות בעולם, לעת אסונות.

אילו ישראל נהגה מלכתחילה בתקיפות ודרשה התנצלות ופיצויים מתורכיה, ייתכן שכעת ניתן היה לנהל מו"מ על ויתור הדדי של שני הצדדים על דרישות ההתנצלות והפיצויים, והסכמה תורכית שקטה לא לבצע עוד פעילות תוקפנית נגד ישראל. אלא שהממשלה נתקפה פיק ברכיים מיד לאחר האירוע, ובמקום לתקוף – התגוננה. וכעת, בצעד תמוה של הנהגה חסרת חוט שדרה וכבוד לאומי מינימאלי, היא עומדת לתת פרס לתוקפן.

בושה!

* * *

יוסי אחימאיר

השריפות שלא כובו

מחמם את הלב היה לראות את עשרות המטוסים ממדינות שונות מסתערים על האש בכרמל. מחמם את הלב היה לראות את התחממות היחסים, כביכול, עם כמה וכמה מדינות, בצל הלהבות. עתה, משכובתה האש סוף-סוף, ואנו עדיין מלקקים את פצעינו, מקווים בירושלים לפחות לרווח מדיני מן האסון.

בינתיים, כצפוי, מתחממות הלהבות בזירת הכנסת והתקשורת, בקרב הפוליטיקאים והח"כים, תוך הטחת ההאשמות וחילופי מהלומות מילוליות. משפריצים זרנוקי רפש איש על רעהו, אופוזיציה בממשלה ולהיפך. כרגיל, לכל אחד יש מה להגיד, כולם מבינים, כולם נבונים, כולם יודעים מה צריך לעשות, מנסים להרוויח נקודות על חשבון האסון והקרבנות.

פשוט – מביש.

אמרנו – רווח מדיני. הכוונה, למשל, להתחממות היחסים עם אירופה. זו אירופה שבפינות שונות בה, בבירות ובערים אחרות, רוחשים הגחלים האנטישמיים, מופצות דיבות אנטי-ישראליות, נערכות הפגנות פרו-פלסטיניות עם סיסמאות שקריות והסתה נגד ישראלים ויהודים.

אז נכון, מטוסי-הכיבוי שהגיעו במהירות מארצות כמו יוון, צרפת, גרמניה, ספרד ועוד, חיממו את היחסים ולו לרגע. הם השתתפו במאמץ ישראלי-בינלאומי להציל את הכרמל שלנו. היה זה בוודאי מחזה מרנין, לראות אליושין רוסי לצד בואינג אמריקני, מטילים מימיהם על האש.

אבל מכאן ועד דיבורים ריקים מתוכן על שיפור ההבנות עם ספרד או צרפת ועל ריכוך עמדותיהן כתוצאה מהאש בכרמל, ארוכה הדרך. הבה לא נגזים. נכון, אנחנו רוצים לראות מדיניות אירופית מאוזנת יותר כלפי ישראל, ומאבק נמרץ בגילויי האנטישמיות המתרבים. ואולם, בל נשגה באשליות. משק כנפי המטוסים שנשלחו מאירופה לא הוא שיחולל את התפנית. אירופה תוסיף ללחוץ עלינו, לוותר, להתקפל, לסגת, גם בחודשים הבאים.

אמרנו רווח מדיני – ומדברים על תורכיה. התורכים שיגרו שני מטוסים להשתתף במאמץ הכיבוי. תודה רבה. אבל התורכים היו ונשארו מזה למעלה משנה מלבי האש במזה"ת, כשהם מתחרים עם איראן האיסלאמיסטית מי ישמיץ יותר את ישראל וממשלתה, מי יצטייר יותר כעומד לצד הפלסטינים במאמציהם לכינון מדינתם.

האש בכרמל נוצלה כבר למגעים בין נציגי הממשלות הישראלית והתורכית. אבל ארדואן בשלו, בדרישת השחץ שלו להתנצלות על עצירת המשט התורכי ומתן פיצויים למשפחות תשעת ההרוגים, בנוסף לעוד כמה דרישות מדיניות.

מקנן בלב חשש, ישנם סימנים, שממשלת נתניהו עלולה להיעתר לדרישותיה של אנקרה המקצינה, לעשות ויתורים, להשתחוות אפיים ארצה לפני הסולטן המודרני, למען התחממות מחודשת ביחסים, וכאות תודה על השתתפות התורכים במאמץ הכיבוי.

יהיה זה משגה חמור. כל עוד ארדואן מושל בכיפה בתורכיה, כל עוד נמשכת בחצי האי האנאטולי ההסתה המופקרת נגד ישראל והפקת סרטי דיבה נגדה, לא יוכלו היחסים לחזור לקדמותם. גם אין צורך בכך.

מיום ליום מתברר המשגה המדיני התורכי בהתחברות לסוריה, לאיראן, לחיזבאללה ובעויינות המופגנת לישראל. תורכיה רוצה לחזור לימי הזוהר שלה, ימי האימפריה העות'מאנית, אבל היא מאבדת גובה בזירה הבינלאומית.

אז תודה על המטוסים ששיגרו, אבל בכך אין די. דרושה התנצלות דוקא מצידה של תורכיה על ההסתה נגדנו שקדמה בחודשים רבים לפרשת המשט, שאף היא היתה פרובוקציה מתוכננת.

אמרנו רווח מדיני – ומזכירים בהקשר לכך את הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה נתניהו טילפן לאבו-מאזן, הודה לו על שלוש הכבאיות ששיגרה הרשות לכרמל. באמת מגיעה להם התודה. אבל האם עניין זה צריך לרכך את עמדתנו בנושאים רבי חשיבות, שנוגעים לעצם עתידנו, כמו הקמת מדינה פלסטינית עוד בטרם החל המו"מ, או המשך ההקפאה? יש לקוות כי ממשלת ישראל לא תרכך עמדתה בעניינים קרדינליים אלה.

חשוב לשמוע את הקולות העולים מתחת לפני השטח ובתקשורת הערבית ומאחורי מסך העשן שהתפוגג בכרמל. קולות של שמחה לאידה של ישראל, של אמונה שבשריפה הגדולה ובאזעקת הסיוע הבינלאומי הוכיחה ישראל את חולשתה, ולכן היא כבר אינה בלתי מנוצחת. קולות שרומזים כי כדאי לצאת למערכה מחודשת נגדה ולהצית שוב להבה גדולה באזורנו, שבה אולי תישרף כליל המדינה היהודית.

זאת בנוסף לעלילות וכזבים הרגילים בסגנון אלף לילה ולילה שהתקשורת הערבית משופעת בהם. למשל על כך שניסויים כימיים הם שגרמו לדליקה בכרמל, כשם שכריש ששיגר המוסד למימי שארם א-שייח שבמצרים הוא שגרם לבהלה בחופי סיני ולהברחת התיירים...

האש בכרמל כבתה, אבל הגחלים במזה"ת רוחשים ומאיימים. אנחנו רחוקים מלהוציא מתוק מהעז שחווינו מיום חמישי ועד יום שני, מהאסון הכבד שניחת עלינו ובאובדן 42 אחינו ובנינו היקרים. כיבינו לבסוף את האש בכרמל, אך הבה לא נשגה באשליות בעקבות המחוות המדומות של ידידים ועויינים. הבה ניערך כבר עתה למנוע דליקות אמיתיות ומסוכנות נוספות, ובמיוחד שריפות שמנסים אויבינו להצית.

* * *

תמר שכטר: לא היה זה רובשוב-שז"ר שנאם

שלום אהוד,

מאז הצטרפתי לקוראי כתב-העת שלך אני נהנית פעמיים בשבוע לקרוא בו, אף שלא תמיד מסכימה עם הנכתב. אתה בהחלט פרצת דרך גם ברעיון להוציא כתב-עת כזה, גם בנכונות להפיצו ללא כל תמורה וגם בעידוד הקוראים לקחת בו חלק פעיל.

אני כותבת אליך בעקבות הצרופה של ההרצאה על נחום גוטמן שהיא מעניינת, מעשירה ועושה צדק עם דמותו ועם מפעלך. את ספרך "בין חולות וכחול שמים" ירשתי מדודי, שהיה חבר קיבוץ נגבה, שגם הוא שלח ידו בכתיבה. (בין השאר הוא כתב "קדיש קיבוצי", או "חילוני" בשמו האחר, שנהוג היום בקיבוצים רבים. אבל על כך בהזדמנות אחרת). מאז ספרך אהוב עליי במיוחד – גם בזכות תוכנו ואופן הכתיבה וגם משום שהוא קשור בזיכרו של דודי.

בכל זאת עליי להעיר הערה אחת שאינה קשורה בכישורי הכתיבה אלא בתעתועי הזיכרון. עכשיו לאחר שקראתי את הצרופה הבנתי באילו תנאים נלקחה העדות – ימי זקנה וחולי שאינם מקלים על הדיוק בפרטים. מדובר באחד הסיפורים הנפלאים בספר המספר על התנדבות נחום גוטמן לגדוד העברי בימי מלחמת העולם הראשונה. נחום גוטמן מספר שזלמן שזר, בנאומו הנלהב, הכריע על החלטתו להתגייס. התיאור של זלמן שזר כנואם מוחשי ונאמן למציאות, והוא דוגמא נפלאה לאשר כתבת על יכולתו של נחום גוטמן לצייר במילים. אני מרבה לצטטו כאשר אני מבקשת לתאר בפני שומעים במסגרות שונות את הופעותיו הפומביות של זלמן שזר. אלא שהתיאור הנפלא הזה אינו קשור לאירוע עליו מספר נחום גוטמן. באותה שנה זלמן שזר (אז רובשוב) לא היה בארץ. בשנות המלחמה הוא "נתקע" בגרמניה בה למד. הוא נשא את רחל כצנלסון לאישה רק בשנת 1920. גם ניסיונותיה להסות אותו באמצע נאומו הנלהב אינו תואם את המציאות. היא מעולם לא נהגה כך. ואני יכולה להרשות לעצמי לקבוע זאת נחרצות שכן שנים אחדות אני עוסקת בה – בקורות חייה ובפעילותה החינוכית-תרבותית. כך שהסיפור "שידך" בין שני אירועים – נאום (של מי?) שהשפיע על נחום הצעיר וכישורי הנאום של זלמן.

בברכת יישר כוח,

תמר

אהוד: גוטמן היה אמנם כבר קצת מבולבל בקשר להווה, אבל צלול ומדוייק לחלוטין כאשר סיפר לי את זיכרונותיו מן העבר, ואני הבאתי אותם כדבריו ולא ערכתי מחקר היסטורי לאימותם, שאז אולי הייתי מקלקל אותם ושובר את רצף תמונות הסיפור הנפלא שלו. מה עוד שדברים דומים סיפר גם לאחרים. אני מניח שאת צודקת בדברייך, תמר, לאחר שבדקת היטב את התאריכים. הסופרת לאה נאור עומדת להוציא בקרוב ספר בסדרת "ראשונים בארץ" על נחום גוטמן, ויש לקוות שבדקה גם סוגייה זו.

באשר לשז"ר, בהיותי סופר עול-ימים נבחרתי במקרה לוועד המרכזי של אגודת הסופרים וה"זקנים" לקחו אותי עימם לפגישה בירושלים אצל הנשיא שז"ר. ישבנו במעגל גדול באולם הכניסה והנשיא דיבר ודיבר בקול רם עברית במליצות רמות – ואני לא הבנתי מילה מדבריו.

לחשתי על כך ליו"ר האגודה שלנו, ישראל כהן, שישבתי לידו, והוא אמר לי: "אל תתפלא, ככה הוא מדבר תמיד."

* * *

מכתב מפלסטיני [רץ באינטרנט]

אני הערבי-הפלסטיני, פונה אליכם אחיי בני עמי, בשאלה: האם אתם לא מבינים כי במעשיכם בהצתות יערות בגליל, בזמן שהכרמל בוער, אתם מודיעים לכל העולם שהארץ הזו לא שלכם? בתורה של היהודים יש סיפור על שתי נשים שכל אחת אמרה שהתינוק שלה ואז המלך החכם כשרצה לדעת למי שייך הילד, אמר לחתוך את הילד לשני חתיכות והוא ידע שהאימא האמיתית לא תסכים והזונה כן תסכים. מי שהילד שלו, לא מסכים לחתוך ילדים. מי שהארץ שלו, לא ישרוף את העצים של הארץ שלו. האם אנחנו זונות?

ולאחיי השכנים מעיסווייה: אתם עובדים, מטופלים, ומאושפזים בבית החולים הדסה בהר הצופים. למה זרקתם השנה 84 פעם אבנים, בקבוקי תבעירה ואש על בית החולים והעובדים? תתביישו! כשאני רואה שומרים על בתי הספר וגני הילדים למה שהיהודים פוחדים משאהידים, אני מתבייש. אני הערבי-הפלסטיני.

אני מבקש "לשמור את השם במערכת" כי אני פוחד ואתם יודעים למה.

ק.א.י.ס.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 30 שנה למותו של נחום גוטמן, על חייו ויצירתו של הצייר והסופר, בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפיו, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן והמוזאיקה במגדל שלום. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. את דבריו של בן עזר על גוטמן לא תשמעו ב"צוותא" וגם לא באוניברסיטת ת"א.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 132 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. הרצאה שמעולם לא ניתנה בפתח-תקווה עצמה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

חנן רותם

כך היצלנו את קיבוץ חוקוק מהאש

על מורדות טבריה, עד למגרש הכדורגל של ימינו, השתרע במאה שעברה יער צבי, שחברת פיק"א נטעה על שמו של מנהלה הראשי, צבי (הנרי) פרנק (פראנק), שנפטר פתאום בשנת 1937. שֵם היער נשכח מזמן, ושטחו הצטמצם בגלל השיכונים החדשים שנוספו לעיר.

כמעט בכל שנה פרצו ביער צבי דליקות, בגלל השרב או מחמת רשלנות. כך אירע גם בחודש יוני 1949, בגלל אי-זהירותם של פועלים שעבדו בשדה סמוך. האש התפשטה במהירות עצומה לכיוון יבנאל, ורק אחרי חצות ליל שבת הצליחו הכבאים לכבותה. חמישה פועלים נעצרו לחקירה ושוחררו בערבות.

דליקות אלה שטפו את ההרים שממערב לכינרת, והותירו אותם שחורים.

באותו קיץ של 1949 התפשטה הדליקה עד נחל עמוד ואיימה על קיבוץ חוּקוֹק (חָקוּק קראו לו באותה תקופה). חברי המשק יצאו ללחום באש, אך כוחותיהם לא הספיקו. אינני יודע אם הם טילפנו לקיבוץ גינוסר כדי לבקש סיוע, או שבגינוסר ראו את הלהבות שהאירו את חשכת הליל. כך או כך, משאית המשק הותנעה, ועל "הארגז" שלה טיפסו והצטופפו חברי המשק וחברי הכשרת-גינוסר. ציוד הכיבוי שלנו לא היה עשיר במיוחד: שקי יוטה שנטבלו במי הכינרת. אולי גם היו לנו מחבטי-כיבוי.

המשאית הביאה אותנו עד לחזית האש, ושם התחלנו לחבוט בלהבות, נחושים בדעתנו לא לתת להן להגיע למשק שהוקם ארבע שנים לפני-כן כהיאחזות פלמ"ח. ואכן, האדם ניצח את האש והיא לא הגיעה לקיבוץ חוקוק. נפרדנו מאנשי המקום, עלינו על משאיתנו, וחזרנו לגינוסר בשעת לילה מאוחרת מאוד – רצוצים אך מרוצים.

ואז הגיע החלק הטוב ביותר באותו לילה: בקיץ ההוא, אחרי חורף גשום ובוצי באוהלים, עברה ההכשרה להתגורר בצריף שעמד בקירבת הכינרת. וכל מי שרצו, פשטו בגדיהם שהדיפו ריח עז של מדורה, וקפצו למים הזכים שמילאו את הכינרת על גדותיה, ל"שחיית לילה טוב".

אהוד: אני משער שאין כמעט אדם ותיק בארץ, בייחוד במושבות ובהתיישבות העובדת, שלא השתתף בכיבוי שריפות קוצים שדות וחורש. לי זכורה שריפה גדולה בקיבוץ מצובה בקיץ 1954, עת שהינו בו המחנה במחנה הכנה, חודשיים לפני גיוסנו לנח"ל. ה"נשק" בידינו היו מחבטים של בד ברזנט גס מוצמד למקל ארוך, ובהם הלכנו חבטנו בקרקע הבוערת כדי לעצור את האש הבוערת מעץ לעץ, עד שהצלחנו, עם כל חברי המשק, וללא שום עזרה מהחוץ, לעצור את השריפה שאיימה על מבני המשק מצד צפון-מזרח.

והיתה בשעתה שריפה בסדייר, הוא נחל דוד, בעין-גדי, שהצית אותה חברנו שלמה זילברשטיין כדי לברא חלק מהגדה הדרומית, ובמהלכה התגלה בגדה מעיין שופע, שנקרא מאז במשק בשם "מעיין זילברשטיין".

מעניין מה יש לחברנו פוצ'ו לספר על כך. וזו גם הזדמנות לברך אותו על קבלת פרס ראש הממשלה על-שם לוי אשכול ז"ל.

* * *

בהוצאת הקיבוץ המאוחד רואה אור

ספר שיריה של חמוטל בר-יוסף "השתוות"

זהו מבחר מקיף משיריה של המשוררת הוותיקה, הכולל גם שירים חדשים. הספר מאורגן על-פי נושאים הקשורים בקשיי החשיפה העצמית; בדיוקן העצמי של המשוררת ובדיוקנים של אחרים; במצב הישראלי; בחוויות אהבה ואימהות; בשכול ובהתאוששות ממנו; בנופי הארץ; בהזדקנות ובקירבה למוות; ובהתגלויות רוחניות. השירים כתובים בסגנון פשוט לכאורה, והם מציעים ראייה אמיצה, חכמה ונוגעת ללב של מצבים אנושיים בסיסיים. בסיום הספר, אחרית דבר תמציתית מאת דן מירון.

בר-יוסף פירסמה עד כה תשעה קובצי שירה, תרגומי שירה וסיפורת מאנגלית, צרפתית ורוסית (לאחרונה הופיע תרגומה לכל כתבי איסאק באבל ב-3 כרכים), סיפורים וספר ילדים. היא כלת פרס אקו"ם (1987), פרס קרן תל-אביב (1987), פרס קרן ירושלים לשירה (1990) פרס האישה היוצרת (1999), פרס הנשיא לספרות (2002), פרס ברנר (2005).

שיריה הופיעו בספר בתרגום לרוסית (פטרבורג 2004), אנגלית (ניו יורק 2008), הונגרית (בודפשט 2009) ולאחרונה גם לערבית (קהיר 2010).

חמוטל בר-יוסף היא גם חוקרת ספרות, העוסקת בעיקר בהקשר הרוסי של הספרות העברית החדשה ובזיקת הספרות העברית אל המיסטיקה. בימים אלה מופק סרט תיעודי על חייה ועל יצירתה בידי עומרי ליאור.

שירתה של חמוטל בר-יוסף עונה מחדש על שאלות שאנו מתקשים יותר ויותר לשאול: האם ניתן לכתוב שירה איכותית בלי להיגרר לפעלולי שפה? האם החומרים הביתיים עדיין ראויים להיכתב בשיר? האם אפשר להחשיב את חייך האישיים ועדיין לשמור על ענווה קיומית ושירית? (מנימוקי השופטים להענקת פרס הנשיא, 2002).

מאותה עמדת המבט של ברנר חוזר קול איש הרוח המצפוני ונשמע צלול עד אימה. בר-יוסף מפתיעה את קוראיה. מן הקווים הקשים של עט העלבון היא מרימה, דרך משיכות מכחול ענוג-מתלוצץ, אל אמירה אישית חשופה. (מנימוקי ועדת השופטים להענקת פרס ברנר, 2005).

אני קורא – לאט, כמו ליקר חזק – שניים או שלושה שירים בכל ערב, ומתפעל מן הדיוק והחדות והעומק והשילוב הנדיר של חום עם אירוניה. (עמוס עוז).

מצד אחד מוחש מאד הכוח המרחיק והמשקיט את עוצמת הרגשות, אבל לא פחות מכך מוחשת גמישותו של הכוח הזה להרחיק ולקרב דברים אל חזית הדיבור בעדינות ובשליטה, כשליטתו של מוזיקאי. (אריאל הירשפלד).

לרכישת הספר – www.kibutz-poalim.co.il – או במחלקת ההפצה של הוצאת הקיבוץ המאוחד, 03-5785810, שלוחה 220.

[דבר המפרסם]

* * *

שיר רחוב משנות החמישים

סולן: המורה אפריים והגברת רבקה

ישבו כשעתיים על אותה הכיפק'ה

עד שזה נמאס לה ולא רצתה יותר - - -

אז הוא הושיב אותה על משהו אחר...

מקהלה: על מה? על מה?

סולן: על הפאוצ'ס על הפאוצ'ס, וגו'. 

 המלביה"ד: אלישע פורת

אהוד: "קיפקָ'ה" היא קיפול של דף-נייר בצורת משולש נפוח עם זנב של נייר שנוצר מחיתוך דף נוסף אל מרכזו, ללא קרע, הצמדתו לראש ה"קיפק'ה", וקשירתה לחוט. אם היית רץ עימה מול הרוח היא היתה מתרוממת באוויר ודואה כמו אחותה המיוחסת, ה"טאיירה", או העפיפון בעברית, אך לא מגיעה לגבהים. אפשר לומר שה"קיפק'ה" היתה ה"טאיירה" של העניים.

* * *

נפל לי אוצר מבית היוצר של גוטמן ושלך

בוקר טוב,

נפל לי אוצר לתיבת הדואר הבוקר, מרגלית שהועברה אלי מבית היוצר של גוטמן ושלך.

כקוראת ותיקה של הספרות העברית, זו שיש לה ניחוח של פעם (שלום עליכם הוא אחד החביבים עליי וחפרתי שוב ושוב במטמוניו הכתובים ...) – נהניתי מאוד מההרצאות הכתובות שצורפו למרגלית הזו. כילדה שגדלה על ברכיו של נחום גוטמן (במובן הספרותי כמובן), קראה את ספריו (כמעט כל כתביו), ביקרה שוב ושוב בביתו ההיסטורי והמוזיאון שלו כיום, ואף רכשה מעבודותיו (אחת לבינתיים, אתמול התבוננתי בשקיקה בעוד אחת שנמכרה במכירה פומבית בתל-אביב, אך לא היה לי המטמון הדרוש לרכישתה) – אני רוצה לבדוק איתך היכן ניתן לקנות את הספר "בין חולות וכחול שמיים" שפירסמת מפיו של גוטמן.

אשמח לרכוש, במידה ואכן יצא לאור, זה לא היה ברור לי לגמרי [ממכתבך העיתי]. באם לא פורסם, מדוע לא? יש לי רעיון יצירתי מי יכול אולי להוציאו לאור, ואשמח לזווג זיווג.

מסיימת מכתב פיוטי זה בתודה שבחרת לפרסם כך בנדיבות את הדברים גם באינטרנט.

לימור רייז

פסיכולוגית התפתחותית וחינוכית

ללימור שלום,

תודה על מכתבך הנהדר. המוזיאון של נחום גוטמן לא היה "ביתו ההיסטורי" אלא "בית הסופרים" שגרו בנוה צדק. ביתו של גוטמן היה ברחוב אחד-העם 136 בתל אביב, לא רחוק מ"הבימה". לפי שראיתי בעיתונים, התמונה של גוטמן שנמכרה במכירה הפומבית היתה של ילדי משפחת זאב רכטר – והם יעקב רכטר ואחותו אביבה. הספר "בין חולות וכחול שמיים" כבר יצא לאור לפני שנים רבות בהוצאת "יבנה" וניתן לקנות אותו בחנות של מוזיאון נחום גוטמן, להזמינו באחת הרשתות, או אצל המו"ל שרכש את הוצאת "יבנה" ואת כל המלאי שלה: בונוס, הפצה והוצאת ספרים. 08-9331170.

בברכה,

 אהוד

* * *

נפתחת סדנת כתיבה (שירה ופרוזה) בקרית אונו

במדרשה לצילום גאוגרפי / בהנחיית שז

לפרטים נוספים נא פנו אל שז: 0507-393095

* * *

מעוז צור ישועתי

מר בן עזר, שלום רב,

נהניתי לקרוא את מאמרו המעניין של אורי הייטנר "מי זה צר המנבח?" [גיליון 597] – דאב ליבי לקרוא את שתי השורות האחרונות (ולדעתי, גם המיותרות) במאמרו: "שירה של נעמי שמר 'שבחי מעוז', שבו המעוז – צה"ל, כלומר המעשה האקטיבי שלנו, הוא צור ישועתנו, הוא התשובה הציונית ל'מעוז צור'." 

מעוזי צה"ל ("קו בר-לב") לאורך תעלת סואץ הם היום, לדעתי, סמל ליוהרה הישראלית, שהיא אם כל חטאת, ואביהם של הביטוי: "סמוך, יהיה בסדר".

 הרי זכורה לנו השאלה הרטורית, כביכול: "האם יעזו המצרים לבצע את תוכניתם הטפשית לחצות את התעלה?" 

אפילו בתוך מערכון של הגששים זה כבר אינו מצחיק.

 בברכה,

 יהודה הצבי

* * *

עזרא יחזקאל-שקד

על נעמן כהן ואמסלם

בן עזר שלום רב,

כחניך נלהב של השומר הצעיר, ויוצא עיראק קנאי, מעולם לא הערכתי את ש"ס כמפלגה חיובית. הדברים אמורים בעיקר באימוץ מנהגים פסולים שהתפתחו בקהילות אשכנזיות. זה לא רלבנטי אם העיראקים ספרדים או לא. בן לברט נולד בבגדד וכתב בספרד. באימפריות האיסלאמיות נדדו יהודים לכל מקום שנפשם חפצה. [תגובה לנעמן כהן, גיליון 597].

לעצם העניין ובקצרה, אם אמסלם יביא חידוש שירסק את ש"ס בשל מנהגים פסולים שאימצה ללא שום הצדקה עניינית, הרי לא רק שאצביע למענו אלא אביא לרשימתו מצביעים נוספים. והמדובר בביטול מנהגים משונים שהיו מוזרים מאוד בקהילות הספרדיות-מזרחיות. מהם – נשים המפרנסות את בעליהן הבטלנים, סוגים שונים ומשונים של כשרות, ועוד. כמו כן יש לבטל את המוסדות הכפולים, כמו של רבנים נפרדים למסגרות שונות.

לפני כשנה, בלכתי ברחוב, ניגש אליי רב אשכנזי וביקש ממני להשלים מניין. נעניתי לו ברצון. בצאתי מבית בכנסת תהיתי מדוע עם ישראל צריך בכלל את ההפרדה הטיפשית הזו במדינתו.

חג אורים שמח, 

עזרא יחזקאל-שקד

* * *

כדי לזכות בציוד חדיש

יש לשרוף מדי פעם את תחנת מכבי-האש

אהוד היקר,

בהמשך לפרק בספרי "כולם היו אוהביה" המספר על תחנת מכבי-האש בפתח-תקווה, שעלתה באש בשנת 1949, אמר לי אחד מוותיקי העיר כי לפתח-תקווה יש מזל: הודות לכך שתחנת מכבי-האש נשרפה כליל בשנת 1949 – אין כנראה היום לכבאי פ"ת ציוד מלפני 1949, רק משנת 1950 ואילך.

ולהשומע ינעם,

דוד מלמד

* * *

אפשר היה לקצר את גרוסמן בכ-200 עמודים

אהוד: ניסיתי וניסיתי לקרוא את הרומאן ה"חזק" ולא הצלחתי. חבל שגרוסמן לא חונן בכישרון של כתיבת פרוזה טובה ולא משעממת, שתצדיק את המחמאות והפרסים שהוא מקבל.

[ציטוט משוּל (שׁוּלֵי) מאמרו של משה גרנות על "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן בגיליון 597].

אהוד היקר,

תודה על פרסום המאמר על דויד גרוסמן. בדבר אחד אני מסכים איתך, שהוא די מברבר – אפשר היה לקצר בכ-200 עמודים, אבל הרומן הזה רגיש מאוד, ומושקע מאוד, וגם הדעה הפוליטית המשתמעת ממנו שונה שינוי מהותי ממה שאנחנו שמענו וקראנו ממנו. לכן כתבתי מה שכתבתי. שוב תודה.

משה גרנות

* * *

על שורפי עצים ובני בלי יער

שורפי העצים לסוגיהם מוכיחים שאין להם שורשים בארץ הזו וגם לא אהבה אליה. לכן ראויים הם להיקרא "בני בלי יער", שם המעיד גם על מקורות תרבותם.

בברכה,

מ. שמואלי

* * *

בימת מופעי ספרות

בתיאטרון צוותא

שירי אהבות גורי

מופע ספרות מיצירות חיים גורי

בסימן הספר "85 שירי אהבות"

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות דוד ד'אור, רמי ברוך, דורית פרקש, תמר בן עמי, אילה זילברמן, פרופ' עוזי שביט ועוד. שחקנים ומוסיקאים מגישים מעל הבמה מיצירתו של חיים גורי, מי שכתב שירים שכל ישראלי גדל עליהם כגון "באב אל וואד", "שיר הרעות", "פנס בודד" ורבים אחרים, מי שכתב פרוזה נפלאה כ"ספר המשוגע" ועוד, ומי ששירתו, ושירי האהבה שלו, הם מפיסגת הספרות העברית.

תיאטרון צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יום ראשון, י"ט בטבת תשע"א, 26.12.2010 בשעה 20:30

כרטיסים בקופות צוותא: 03-6950157

(המחיר 90 ₪ למקבלי הודעה זו 50 ₪ בלבד, נא לציין בקופה: קוד 708)

מותר ורצוי להעביר הודעה זו, כולל זכות ההנחה, לכל מי שנראה לכם מעוניין

להצטרפות למקבלי הודעות מייל על בימת מופעי הספרות, כיתבו אל:

oumeir@gmail.com

* * *

משה כהן: הנדון: רב-תרבותיות

מכובדי,

לאחרונה הודיעה נשיאת גרמניה שאחרי כמה שנים של חיים ביחד עם העובדים הזרים נכשלה הרב-תרבותיות כליל. אני מסיק מכך שדו-קיום בין עדות אתניות שונות לא תמיד עולה יפה. יש בעיות ביחסים בין העדות בקוסובו, בדרפור, בהודו, בין שיעים וסונים בלבנון ובעיראק, וזו רשימה חלקית בלבד.

לפיכך, לא ייפלא שעל רקע הסכסוך הלאומי יש גם קשיים ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל. לכן לא צריך להיתמם ולהתחסד ולזעוק גזענות נוכח מכתב הרבנים המתנגדים להשכרת דירות לערבים בשכונות יהודיות. אין בזה שום חידוש, גם הערבים מתנגדים לכניסה של יהודים ליישוביהם, ולא מעט יהודים מתנגדים לכניסה של חרדים לשכונותיהם (עיין ערך 'קריית יובל' בירושלים) ואיש אינו מזדעזע מכך, מאחר שיש פערים באורח החיים. בלי להיתמם צריך להודות שחיכוך עם ערבים עלול ליצור עימותים קשים שאיש אינו רוצה בהם. מועלית הטענה שהרבנים מקבלים שכר מהמדינה, אז מה, אין להם זכות דיבור? גם ראשי התנועה האסלאמית וגם עזמי בשארה וגם אחמד טיבי מקבלים שכר מהמדינה, ואין איש טוען שאין להם זכות הבעת דעה. השימוש במילה 'גזענות' בכל ויכוח מוגזם לטעמי ולא תמיד במקום. הוא הדין במילה 'פאשיסט'.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

שלום רב

לתשומת לבכם

בחודש דצמבר יוקרן בטלוויזיה הקהילתית – מגזין רמות

סרט דוקומנטרי שהפקתי

שם הסרט: "אפשר גם אחרת"

הסרט יוקרן בערוץ דיגיטלי 98 (אנלוגי 25)]

בימי שני בשעה 19:00

בימי שלישי בשעה 12:00

בברכה,

רותי להט (בן-עזר)

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק י"א / חלק שני

לפנות-בוקר, כאשר הערפל הסמיך מכסה על הבתים עד כדי כך ששושנה שפירא החיוורת אינה רואה אפילו את חלון חדר-הנשק שבמרחק צעדים אחדים בבית ממול – מתחילות ההשתנקויות שלה, והן עולות ומסתיימות באותה צעקה שנשמעת עד לדירת מאיירסון, בקומה השנייה שבחצר האחוזה.

אותה שעה כבר ממלמלת לורט כמו לעצמה: "מה זה הידיעות על המכונית הנטושה של סרג'נט מורטון? מה זה האקדח שלו שנמצא בידיים של הורביץ? מה זה הקריינית שמודיעה ברדיו שתלו את המייג'ור שנמצא כאן? – אז מי זה האנגלי שעליו מודיעים? זה דניס? דניס..." והצעקה מבהילה אותה ומחזקת את חששותיה.

 "מה אתם עומדים כאן כולכם כמו משותקים? אתם לא מבינים שתולים את מורטון!" היא מתפרצת כלפי הנמצאים בטרקלין המאפיר.

 "לורט – " קוראת אימה.

 "הדלת של הבאר פתוחה..." היא צועקת, "הדלת של הבאר פתוחה, עכשיו תמצאו אותי שם... שם... רק שם..." והיא כל כך ממהרת, שבמקום לצאת דרך הדלת, היא רצה אל החלון הסגור המזרחי ובתנופה אחת זורקת את עצמה דרכו ועפה באוויר מבעד לשבריו המתנפצים, החוצה, מן הקומה השנייה.

*

 "סבן... אייט..." ממשיכה המקהלה המדברת לספור בקצב יניקות העשן, אך לפתע נשמעות מהלומות חזקות על דלת הברזל, והן מרעידות את חלל המרתף.

 "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "קיבינמאט! ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

 "חכו! להפסיק!" פוקד ארקאדי וניגש לדלת הברזל. "תירגע. זה בטח מקס רוזין חוזר. קיבל אומץ לראות את התלייה."

 "תפדל נוך אמול, יא אחולמאניוק," מתבדח ארקאדי כדרכו, ומבלי לשאול לסיסמה הוא מנסה לפתוח את דלת הברזל, אך זו אינה נפתחת. "הי! מה זה? מה זה?" – משתנה כליל קולו בבת-אחת, והוא הולם בה בבהלה, "מי הממזר המטונף, מי השמוק המזורגג ילען-אבוהו שסגר אותנו כאן עם האנגלי?" הוא מתרומם על קצות אצבעותיו ובקושי מסיט את הצוהר הקטן שבדלת. מעליו, במדרגות, בערפל, כמו מתוך ענן של חלב, בוקעת דמותו של אליהו שפירא, מתנשם ומזיע חרף הקרירות שבאוויר.

 "ימח-שמו של רוזין הבוגד! סגר עלינו את המנעול מבחוץ עם המפתח שלו!"

 "אבל יש לך עוד מפתח, שהוא נתן לך, לא?" צועק אליו השחור בבהלה.

 "טמבל! אי אפשר לפתוח מבפנים! צריך מישהו מבחוץ!"

 "חבר'ה! תפסיקו מיד! אתם מוקפים!" צועק אליהו מבחוץ.

 "אני לא יודע מי אתה ועל מה אתה מדבר, אבל עשה לנו טובה, אנחנו לא יכולים לפתוח לך את הדלת, אז אני מוציא לך את המפתח מהאשנב הקטן."

הסבל והקאובוי מצטרפים לארקאדי ואורבים עימו ליד הדלת, מבפנים, כדי להתגבר על האיש העומד בחוץ, מיד לאחר שיפתח את הדלת.

 "תן לי אותו," לוקח אליהו את המפתח שמושיט לו ארקאדי, אך אינו עושה בו דבר.

 "הי! מה אתה מחכה?"

 "תביאו לכאן את המייג'ור הבריטי!"

 "על מה אתה מדבר? אין כאן שום מייג'ור! אני נשבע לך! בחייאתי..."

מכיוון הפרדס נשמעות נביחות.

 "תביאו לכאן את המייג'ור – אז אני פותח ועוד יהיה לכם זמן לברוח. אם לא – בדרך אליכם החבר'ה של רפי, ועוד מעט גם הצבא הבריטי יסגור את כל הסביבה ויתחיל בחיפושים. אם אתם תולים עכשיו את המייג'ור – זה גם הסוף שלכם."

 "שפירא! שפירא! איפה אתה!" נשמעים בערפל קולותיהם של קפלן, רפי, ספקי, שפילר והורביץ – כשהם רצים ומגששים דרכם בין גומות העצים, בפרדס העוטה שמיכה של לובן שמקשה על הראייה. הכלב מקפץ לצידם. עליהם הירוקים של עצי-ההדר אפורים עדיין, ובמרומיהם נחבאים פה ושם על הענפים תפוזים מצומקים, חומים-כתומים, שנותרו מעונת החורף.

 "אין זמן. פתח לנו ואנחנו מבטיחים לך להסתלק מיד בלי לתלות את המייג'ור שלך!" צועק ארקאדי.

 "אני לא מאמין לכם."

 "תפתח לנו כבר!" הולם ארקאדי בכל כוחו על הדלת הנעולה.

 "מאיפה לי בכלל לדעת שהמייג'ור עוד חי?"

 "בסדר, אליהו, אתה יכול לפתוח," נשמע מאחוריו קולו הסמכותי של קפלן, ויחד עימו שומעים גם את נקישות בריחי הרובים של הורביץ ושפילר, ואת נביחות כלבו של הורביץ, המתרוצץ בין רגליהם.

שפירא פותח. קפלן נכנס פנימה לבדו. פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור, הוא חותר בערפל עד שהוא מתקרב למורטון. עומד רגע ומתבונן בו. כשהוא מבחין בעשן שפולטת המקטרת, ובנעליים שעדיין ניצבות על הבוקסה העליונה, הוא פוקד לאחור, כלפי הפתח:

 "או.קיי. אנחנו מכבדים הסכמים. תנו להם ללכת, אבל תנו להם כמו שצריך!"

הסבל, השחור, אלי הארוך, יוצאים בזה אחר זה וזוכים כל אחד בחבטה הגונה על גבו מקת הרובה של שפילר הרזה, לפני שהם נבלעים בריצה בפרדס הלבן.

 "אני כבר קיבלתי קודם!" אומר הקאובוי בתורו, וחוטף גם הוא. אחרון עובר ארקאדי. אותו שפילר לא מכה.

 "מדוע אתה מרחם עליו?" שואל רפי.

 "הוא היה המפקד. עמד בהסכם. לא צריך להשפיל אותו."

 "בבקשה!" אומר ארקאדי בבוז. "תכה עוד יהודי בגב. אני לא צריך פרוטקציה ממשרת של האנגלים. זה כבוד בשבילי שתכה אותי!"

 "הסתלק כבר! מנוול אחד! מספיק אסונות כבר הבאתם עלינו!" בועט שפילר הרזה באחוריו ומשלח גם אותו אל פרדסי יוספיה, שהערפל הכבד הופך את כל הבא בהם לבלתי-נראה.

*

פטר היקר,

כאשר יגיע המכתב לידיך כבר לא אהיה בארץ. אני לא יכולה יותר. מאיירסון לא בריא. בקרוב ימכור את יוספיה ולא אוכל לסמוך על עזרתו. אני מרגישה כאן זרה, וכשאני מביטה בך זה כמו לראות בראי את הזרות שלי, כפליים, ואני יודעת שככה אתה מרגיש כלפיי. לא אכפת לי החום והמרחק, לא אכפת לי העברית, אני מפחדת מהגסות. אני חוזרת באופן זמני לגרמניה. יש לי אפשרות לקבל שם ירושה צנועה ממשפחת אבי. אחר-כך אמשיך לארצות אחרות, בשם אחר, ולחיים חדשים. אם אשאר כאן לא אוכל להישאר נאמנה לך. תדאג לילדה. אל תשכח לבקר אותה מדי פעם במוסד של ד"ר זבדי בפתח-תקוה, תגיד לה שאני, שאני לא יכולה –

       שלך,

       אווה

נ.ב.

בבקשה תסביר לאדון מאיירסון ותתנצל בשמי. תגיד לו שבעצם אנחנו לא נשואים, וגם מסתירים ילדה מונגולואידית. אין לי כוח לעשות זאת בעצמי. אני יודעת שאני חייבת לו הרבה, אבל הסתבכתי. ובכן, שלום.

אווה הקטנה, בעלת העיניים המלוכסנות, ניגשת למקלחת הצרה, שאין בה אמבטיה, מתפשטת ושוטפת את עצמה במים קרים. החלון מלבין בגלל הערפל בחוץ, כאילו אדים עולים עליו מבפנים. היא יוצאת ערומה, שדיה הזעירים זקורים בגלל הקור, פניה היפות נפולות מאוד, ולאור השחר החיוור היא מניחה על המיטה מזוודה חומה ואורזת בה לאט בגדים, נעליים, תמונות, תכשיטים ותעודות. אחר-כך היא משתרעת על גבה על המיטה הקרה, הלא-מוצעת, ליד המזוודה, מלטפת את ערוותה, הלחה עדיין מהרחצה, ובוכה.

לאחר דקות אחדות, נלחמת בקורי-השינה המפתים אותה להישאר כך, היא קמה למצב ישיבה, צובעת בלכה אדומה את ציפורני רגליה, שעל אצבעותיהן הילדותיות אין אפילו יבלת אחת, צובעת בלכה את ציפורני ידיה, מתלבשת, מורחת ליפסטיק אדום על שפתיה, נועלת סנדלים גבהי-עקב, פוסעת בין שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הרטובות מטל, שפטר יואל רכש כגרוטאות, ושאחת מהן מחצה את כף ידו, יוצאת אל הכביש הצר מיוספיה דרומה לכפר-מאהלר, חותרת קדימה בעקשנות בתוך הערפל הסמיך, וגוררת עימה את המזוודה אל הצריפון המפולש של תחנת אגד, לתפוס את האוטובוס הראשון.

*

קפלן המוצק ונמוך-הקומה מטפס בכבדות על סולם-הקטיף, מרפה את העניבה, משחרר את צווארו של מורטון, ומסיר את הכיסוי מעל עיניו.

 "תודה לך," מסנן מורטון מבין שיניו, התופסות עדיין במקטרת המעשנת, ושפמו הלח מרעיד בדברו.

קפלן חותך באולר את פיסת-הבד שבה קשורות מאחור ידיו של מורטון, ועוזר לו לרדת. הידיים מרחפות עדיין באוויר ומורטון מתקשה להפעילן אפילו כדי לשלוף את המקטרת מפיו. קפלן שולף אותה בשבילו ומניח אותה בכף-ידו, שאצבעותיה המעולפות מפרכסות עדיין ברעדה.

הורביץ הצולע ניגש אליו עם אקדח תופי. "מצאנו את האקדח שלך ואנחנו מחזירים לך אותו," וכשהוא מבחין במצבו של מורטון, הוא תוקע במו-ידיו את האקדח בנרתיק. "עליך לדעת שהאקדח הזה ירה הלילה לפחות פעם אחת."

 "עוד מעט נעזוב אותך, כי אנחנו לא רוצים עניינים עם הצבא שבדרך לכאן," אומר לו קפלן בכובד-ראש, אך גם מתוך עייפות נוראה. "אתה אוייב שלנו, ובני-עמך תלו הבוקר יהודי, ולא חשוב מה דעתנו עליו ועל מעשיו, אבל אנחנו נגד עונש מוות לכל אדם באשר הוא. כאשר נקים כאן מדינה, והיום הזה קרוב מאוד, נבטל את החוק שלכם. אצלנו לא יהיה עונש מוות. עכשיו אנחנו סומכים עליך שתתנהג כמו שג'נטלמן אנגלי מתנהג בנסיבות כאלה, ולא תזכור איש מכל אלה שראית הלילה. אגב, זה האיש שהציל אותך!" הוא מצביע לעבר שפירא, העומד ולוטש עיניים בבריטי.

סרג'נט מורטון חום השיער, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, שלושה סרטי דרגה בצורת V על שרוולו הקצר, אקדחו בנרתיק על מותניו, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו – צולע ומתקרב צעד אחד אל שפירא הקודר. הוא מרים במאמץ עילאי את ימינו, המעולפת משעות של קשירה הדוקה מאחורי גבו, ומבקש ללחוץ את ידו של שפירא, אך היד נשארת מושטת, ללא מענה, ושפירא יורק בכל כוח שפתיו בפרצופו של הבריטי, יריקה שמרטיבה היטב את קצה שפמו ואת לחיו של הסרג'נט:

 "אין כאן סנטימנטים. זה בשביל המשפחה של רוז'קה, מייג'ור! זה בשביל החיפוש קרובים, זה בשביל שסגרתם את הגבולות של הארץ וריסקתם את החיים שלי, לתמיד! – "

הוא מסתובב לאחור, דמותו הכהה מתבלטת רגע בפתח המרתף המואר, הטובל עדיין בערפל, ואז הוא פונה מזרחה, שם כבר זורחת השמש וקרניה מנסות לבקוע את שכבת הענן הרובצת על הארץ – ונעלם באד הלבן.

 "אני לא מבין מה האיש רצה ממני, אני לא מייג'ור..." רועד קולו של מורטון, וכאשר קפלן מוחה בסמרטוט את הרוק מעל פניו של הבריטי, נוגעות דמעות אחדות בקצות אצבעותיו.

*

כאשר הדלת נסגרת ואבא חוזר הביתה לפנות-בוקר, אני שומע את שושנה שפירא צועקת וחושב שקרה לה משהו, אבל מה שקורה באמת הוא שאני שומע את אבא מספר לאמא בשקט שדודי אלכס מת ברומא. רותי כבר ישנה. מהכביש עולה קול טרטור מוכר, זה ה-BSA של דוקטור וולף. אולי שוב הזעיקו אותו לאיזו המלטה ברפת? תופיק מקיש על דלת המטבח. אני קם לפתוח לו, מפני שאבא ואמא סגורים עדיין בחדר-השינה, ואמא בוכה. תופיק בוקע ועולה לעומתי מתוך הערפל הסוגר עליו מגבו, נודף ממנו איזה ריח משונה, דומה לשלי, ואני אומר לו:

 "אני כבר לא מקנא בזובי שלך, תופיק! מפני שעכשיו אנחנו סדדים!"

ואז, בעיניים מצועפות, קורנות אושר, הוא מרשה לעצמו לחבק אותי, דבר שלא עשה מימיו, ואומר לי בצחוק: "ואללה, אנחנו אחים!" – ומיד הוא כבר עומד ליד כיור-המטבח, מתחיל לשטוף את הכלים שנשארו מארוחת-הערב, ומזמזם בחשאי את שיר הערגה והגעגועים המונוטוני שלו, שאני עתיד לחזור ולשמוע מפיו לאחר שנים, בשבתנו לעת ערב במרפסת "הדודנים", הצופה לחוף ים יפו.

לצליל הצלחות והסכו"ם המקפצים בידי תופיק, יוצאת אמא ומתחילה לערוך בשתיקה את השולחן לארוחת-הבוקר. בחדר-האמבטיה, מול הראי, מעסה אבא את לחייו בגליל סבון לבן של גילוח, ומקציף לאט במברשת רטובה. מבעד לערפל הסמיך חודר פנימה צלצול-הבוקר של פעמון האחוזה:

 "גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

מוטל הרפתן יורד במדרגות מהקומה השנייה בבניין-המגורים של הפועלים, באמצע החומה הצפונית של האחוזה. למעלה שוכב עדיין דודל וישן, על פניו חיוך של חלום נחמד. ברפת מחכים כבר שני פועלים ערבים שבאו לחליבת הבוקר, בידיהם שרפרפים ודליים-לחלב. בטרם יגש אליהם, חוצה מוטל את החצר, המכוסה ערפל-חלב סמיך עד שאין רואים בה מקצה אל קצה, גם לא את השריונית הבריטית ואת האנשים שירדו בבהלה לחפש את לורט. הוא עוצר ליד הפעמון: קורת-ברזל עבה בצורת H שנותרה מהקונסטרוקציה של בית-האריזה, ותלויה על כבל. לוקח מוט-ברזל שמונח ליד הפעמון, ומתחיל להכות בקורה, אות לתחילתו של יום-העבודה החדש:

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

אליהו שפירא רץ בפרדס, רץ, מתנשם. שורות-שורות של עצים כהים מתכסים ונבלעים במטליות ערפל שמתערבבות ביניהם ושטות הלאה, כחלב אפור של שחרית. האוויר מלא ריח של לחות, מבשר יום חם מאוד. קצות ענפים נמוכים שורטים את פניו. מדי פעם חובט במצחו השזוף תפוזון יבש, שנשר מצמרת העץ. אליהו מזיע ומדבר אל עצמו:

 "אין כאן סנטימנטים, האדם ניצל אבל אלוהים מת, מת, מת... ומי שאומר אחרת זה שקר, קורופציה... סופרסטיציה... זה כבר לא יהדות. להיות יהודי, עכשיו, זה לדעת שאלוהים נכשל, ונעלם, לנצח... זה בשביל החיפוש קרובים, לתמיד... אלוהים יותר נכשל, ויותר נעלם – אפילו מהמנדט הבריטי..."

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

עם כל הקשה, מרעיד מוט-הברזל את כפות-ידיו הרדומות-עדיין של מוטל, שטרם התעוררו למלאכת החליבה. צלילי המתכת הקצובים עולים וחודרים את הערפל ומתפשטים באוויר לכל רחבי האחוזה, שאליה פוסעים ומגיעים בשעה זו עשרות פועלים ערבים מאום-אל-זעתר, ונסוכי-שינה עדיין, באוויר הבוקר החלבי, הם מתפרשים ופונים איש-איש למקום עבודתו.

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

בפנים אפורים מאוד, ונפולים מצער, נכנס אבא לחדר הגדול ויושב בראש השולחן, לאכול. אחר רגעים אחדים הוא מרים את עיניו מעיתון "הבוקר" של יום אתמול ומעיר – בניע-ראש לעבר המטבח, ובמרירות פסימית, שאופיינית לחוש-ההומור המנצנץ במשפחתנו גם ברגעים הכי קשים:

 "היתום שר!"

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ביקרנו במוזיאון תל אביב. לא התפעלנו ביותר מתערוכת הציור הניאו-אקספרסיוניסטי מברלין משנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. התרשמנו מאוד מהתערוכת הרטרוספקטיבה רבת העוצמה של משה גרשוני, אבל אפילו היו משלמים לנו או בחינם – לא היינו מוכנים לקבל תמונה שלו שתהיה תלוייה לנגד עינינו בביתנו. התנופה שלו מזכירה את פיקאסו, אך זה רק רושם כללי של עוצמה ושפע וצבעוניות פראית. כי אכן במסגרת התערוכה הגדולה יוצרים ציוריו מרקם מאוד דקורטיבי ומרשים. אבל כאשר ניצבים מול כל "ציור" לעצמו, אין כמעט כלום חוץ מיומרה של מריחות צבעוניות, רבות מהן באדום חזק, ושל התחכמויות פוליטיות בכתב-יד עברי עילג. "בכיר אמני המודרנה הישראלית"? – ככתוב במודעות, אוי ואבוי למודרנה הזו!

מזל שהנהלת המוזיאון חייבת לשמר באולמותיו כמה מתצוגות הקבע של מיטב הציור העולמי, בייחוד באולם מיזנה בלומנטל, וכך עצרנו הפעם בעיקר ליד תמונה מדהימה ביופייה של מרסל ינקו, "נשף בציריך", משנת 1915. מומלץ מאוד. אותה היינו שמחים לקבל במתנה ולתלות אצלנו בבית. נראה, אולי נזמן שוד מאורגן שלה.

ודווקא באולם הרציני והחשוב ביותר הזה היינו מוקפים בגני ילדים שישבו על הרצפה ושיחקו במשחקים עם יריעות צבעוניות בהשראת ציור של פול קליי. כמה טוב היה אילו היו מודיעים מראש על שעות מסויימות במוזיאון בהן הכניסה לילדים ולתלמידים עד גיל שש-עשרה, אסורה. וגם היו ממעיטים בקבוצות מודרכות, שמפריעות בקולניותן הנלבבת לראות את התמונות.

* כבוד מבקר המדינה השופט בדימוס (ובפועל – שופט המדינה) מיכה לינדנשטראוס, לקראת יובל ה-75 שלי אני רוצה לשכור את היכל התרבות, כמובן בתנאי שיהיה פנוי באותו מועד, ואילו אשתי רוצה שנשקיע את הכסף בנסיעה לסין, שבה טרם היינו. יש חשש שנצטרך לפנות לערכאות ולהתדיין בינינו כי עלול להתברר שיש פגם בהתנהגותו האינטרסנטית של אחד מצדדינו, ומצד שלישי אנחנו כגימלאים הננו במידה רבה מאוד עניין ציבורי הנוגע גם לתחומיך, אף כי איננו יכולים להבטיח לך כותרות בעיתונים, ובוודאי שלא ב"הארץ" שבו אנחנו מוחרמים, מדוע? זאת אולי יקשה עליך לחקור.

אז האם אתה מוכן לפסוק גם בעניין שלנו? זה הרבה יותר פשוט מאשר לחקור את ראש הממשלה בנושא של מחדל הכבאות. נוכל להעביר לך את כל המסמכים הנחוצים, כולל תעודת הלידה המנדטורית שלי לצורך הוכחת יובלי, תעודת הנישואין שלנו וכתובת המדריכה המארגנת את הביקור בסין. ואם תרצה אני אתן פראסק לאשתי בגן העיר ואז נהיה בכותרות ויהיה לך קל יותר להשתלב ולהופיע מבחינה תקשורתית בנושא שלנו. ואם לא קשה לך לומר לנו מה עוד יש לך בארסנל כדי שנדע להתכונן לאסונות הבאים, שאתה מיד יש לך עליהם חומר מן המוכן כמו ההספדים על אח"מים במערכות העיתונים.

* כעקרב שאינו יכול להתגבר על טבעו גם באמצע הנהר, כך נהג המימשל האובאמי שחתם על חוזה לאספקת עשרות מטוסים צבאיים מהמתקדמים בעולם – למדינה המושחתת והלא-יציבה הקרוייה "ערב הסעודית" – שהרי אחרת איך יוכלו הסעודים להפנות חלק מתמלוגי הנפט שלהם לתמיכה באירגוני הטרור המוסלמיים, מהמסוכנים ביותר, דוגמת אל-קאעידה?! תמיכה שהיא גם דמי כופר וחסות על מנת שלא יפגעו בהם עצמם ובמיתקני הנפט שלהם.

אבל האידיוטים המוסריים שלנו אינם חדלים לנפנף ב"יוזמת השלום הסעודית" – כאילו אם רק היינו מקבלים את הצעתם של המושחתים האלה, כולאי הנשים, קוצצי ידי הגנבים ונסחטי  הפושעים והרוצחים של אל-קאעידה – היה השלום בא למזרח התיכון!

* בזמנו הוציאו המו"לים זמורה ביתן מהדורה חדשה ל"ימי צקלג" של ס. יזהר, ונערך ערב חגיגי לכבודו בבית-קפה יוקרתי באחד-העם בתל-אביב, בנוכחות סופרים ומבקרים חשובים ביותר, ואם איננו טועים היה מי מבין הדוברים שהגדיר את הספר "ספינת הדגל של הספרות העברית!"

כאשר הגיע תורו של א.ב. יהושע לדבר, הוא אמר בין השאר בערך כך: "הבן שלי ראה את שני הכרכים העבים על שולחני ושאל אותי: 'אבא, אתה באמת תקרא אותם?' – ועניתי לו כי הספר הזה הוא לא סתם ספר אלא הוא כמו התנ"ך, קוראים בו כל יום דף אחד."

אנחנו היינו אז בעלי מוסף ספרותי עצמאי "על חודו של עט" בעיתון "גלובס", ובא לנו לתת כותרת לסקירתנו: "ספינת הדגל של הספרות העברית הושקה מחדש – ומיד שבה וטבעה" – אבל חסנו על הסופר ועל כל מכבדיו המכובדים שישבו שם מורמים מעם – ולא נתנו אותה.

* תחזקנה ידייך גברת כריסטינה קירשנר, נשיאת ארגנטינה, על שהזדרזת להכיר במדינה-שאינה-קיימת ושמה "פלסטין" ואפילו לשרטט את גבולותיה, גבולות יוני 67', וזאת מבלי לדעת שאזרחיה של "מדינה" זו אינם מכירים בגבולות האלה וגם לא במדינה היהודית האמורה להיות שכנה להם. כנראה שסיימת כבר לאתר, לאסור, לשפוט, לבקש הסגרה, להעניש ולהוציא גזרי דין מוות על הטרוריסטים המוסלמים שפוצצו את שגרירות ישראל בבואנוס איירס ב-17.3.92 ואת בניין הקהילה היהודית בעיר ב-18.7.94 והרגו מאות אזרחים שלך, במקרה יהודים, ואולי לכן זה לא כל כך חשוב.

מה שחשוב זו מדינת "פלסטין" [שגבולות שליטתה כיום אינם חורגים בהרבה מן המוקטעה ברמאללה, בעבר בניין משטרת טיגרט של תקופת המנדט הבריטי] – זו "פלסטין" שמעולם לא היתה וקרוב לוודאי שגם לא תהיה – כי אם תהיה מפורזת, ערביי ארץ-ישראל לא יסכימו לכך, ואם לא תהיה מפורזת אלא מזויינת, למשל, בנשק תלול-מסלול דוגמת זה של "פלסטין-עזה" – ישראל לא תסכין עימה ולא תסכים, שאחרת נוסעי נתב"ג יצטרכו להתנהל על פי אזעקות "צבע אדום" ועל עובדי מערכת עיתון "הארץ" יחד עם שאר אזרחי תל-אביב יהיה לבלות חלק ניכר מזמנם במקלטים!

* מדוע לא אומרים לנו את האמת והיא שאהוד אולמרט המושחת הוא האשם העיקרי בתבערה הענקית בכרמל כי בהיותו ראש-הממשלה ניוון בכוונה את תקציבי הכבאות כדי שיהיה אפשר לשרוף את היערות, כאילו ברשלנות, מבדל סיגר יקר – ולתת אותם לבנייה תמורת שוחד הגון של שלושה עטים נובעים (שכל אחד מהם שווה רבע מיליון דולר) – לתת את היערות האלה לחברים שלו, הקבלנים מפרוייקט הולילנד!

* ציפר מתגעגע בקהיר למגבעתו הנאצית: "קהיר יפתי המאובקת, הערפילית, שחיכתה לי כשנה, והנני. בחנות עתיקות אחת בחאן אל חלילי שכחתי את כובע הקש שלי לפני שנה. לא הייתי בטוח כלל ששכחתי אותו שם ועל כן לא הלכתי לחפשו וקניתי בינתיים מגבעת חדשה בארץ, אם כי המגבעת ההיא היתה יפה והיסטורית: קניתי אותה לפני שנים אחדות בברלין בחנות לבגדים משומשים של הצלב האדום ודימיתי לי שהיא היתה שייכת לנאצי. כי מצאתי סמוך אחר כך צמיד כסף כבד, שגם אותו קניתי, שעליו תלויים מטבעות כסף מימי הרייך השלישי, משנות השלושים המאוחרות, עם דיוקנו של הינדנבורג ולא של היטלר עדיין, והנשר של הרייך המחזיק בטפריו צלב קרס." ["הארץ אונליין", 11.16].

חבל שלא מצאת שם את הכובע של המופתי חג' אמין אל-חוסייני, וסימניו שהוא כמו סיר הפוך ששוליו לבנים וכיפתו אדומה, מצד אחד ישנה עליו חתימתו של הנציב הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל שמינה אותו, ומצד שני חתימתו של היטלר שאימץ אותו אל חיקו ועידכן אותו כיצד משמידים יהודים.

* ביום שני האחרון, בשעה 14.00, הינחה יצחק נוי ב"קול ישראל" מישדר היסטורי חי על החשמונאים. כרגיל היה זה תענוג לשמוע אותו, כמו מדי שבת ב-9.00 בבוקר ב"שבת עולמית". פרופ' שלמה אהרונסון [איתו סיימנו יחד את השמינית ההומאנית-ספרותית בתיכון חדש בתל-אביב בשנת 1954] הציג תזה מעניינת. לדבריו אין להשוות בין תקופת החשמונאים לתקופתנו, אמנם אז וגם בימינו אנחנו מדינה קטנה בין מדינות גדולות, אבל האופציה הגרעינית שלנו שמה אותנו שוות-ערך למדינות הגדולות באיזור, ושלא כמו שכבשו ודרסו והגלו אותנו אז, כיום הן יודעות שתושמדנה ב"נשק יום הדין" אם תנסינה להשמיד אותנו.

לא קיבלנו בתוכנית תשובה על התהייה שלנו – כיצד הקנאות של מתתיהו החשמונאי, שיצא נגד המתייוונים – הפכה להתייוונות-רבתי של מלכי בית חשמונאי שבאו אחריו?

* לפני זמן מה קראנו שיהודי-ישראלי שקנה בית בכפר ערבי בגליל נאלץ שלא להיכנס לגור בו ואף הושמעו איומים כלפיו. כפרי הערבים בישראל הם "יודנריין" וזה בסדר גמור. זאת לא גזענות אלא "מאבק נגד הכיבוש!"

מתי שמעתם על עוד יהודים בישראל שמנסים לגור בישובים ערביים? לבנות להם שם בית על קרקע פרטית ללא רישיון?

לעומת זאת, אם מישהו בישראל מעז לצאת נגד התופעה שלפיה ערים יהודיות כמו צפת, כרמיאל, נצרת עילית וישובים דומים, קטנים יותר, יהפכו לערים מעורבות דוגמת עכו (זוכרים את הפוגרום ביהודים בליל יום כיפור בעכו, שעד היום איש לא נתן עליו את הדין!?) – מיד מדביקים עליו תווית של גזען ומביאים לדוגמא את אפליית יהודי אירופה, הגם שאלה מעולם לא היו אויבים למדינותיהם כמו שאוייב לישראל חלק מהציבור הערבי החי בה. ומעולם לא חשבו שאם הם יתגוררו במוסקבה, למשל, הם ידחקו ממנה את הרוסים!

* ד"ר גיא בכור עמד לפני שבועות אחדים על התופעה שמדינות המערב, ואפילו הוותיקן, אינן עושות דבר כדי להגן על המיעוטים הנוצריים הנרדפים, הנרצחים והמהגרים מהמדינות המוסלמיות במזרח-התיכון, בעוד אשר המיעוטים המוסלמיים במדינות מערב אירופה עולים כפורחים, מתרבים ומתמסגדים – ועומדים לשנות את דמותה ותרבותה של מערב אירופה.

(אגב, בכך המוסלמים מגבירים מאוד את תופעת הגזענות כלפיהם מצד אזרחיה הוותיקים של אירופה, שיכולים רק להתגעגע לתקופות של הורי-הוריהם, שבהן רק היהודים היו ה"זרים" שהפריעו להם – עד כדי כך שקמו עליהם להשמידם או להסגירם למשמידיהם! – קיראו נא את "תמונה קבוצתית עם גברת" של היינריך בל)

* לצורך כתיבת רומאן היסטורי נחוצים לנו קטעי הווי של חיי יום-יום של יהודים בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, רצוי גם קצת פיקאנטיים. נשמח על כל קטע שישוגר אלינו וניתן לשולח את הקרדיט בבוא היום, עם צאת הרומאן לאור.

* קישור לתמונות מהשריפה ביערות הכרמל:

http://www.boston.com/bigpicture/2010/12/wildfire_in_israel.html

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,071 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 11 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2010, הכולל 556 גיליונות [וכן רב-קובץ 12 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר שעליו שוקד יוסי גלרון. מיספרן של כניסות אלה דומה שאינו מופיע בנתונים שהבאנו למעלה.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,055 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,034 נמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר בקובץ אנגלי!

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,999 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,224 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל